גיטין סב ע"ב

מַתְנִי' הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר
לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ אִם רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הָאוֹמֶרֶת טוֹל לִי גִּיטִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר
גְּמָ' אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי טַעְמָא דְּלָא שַׁוֵּיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הָא שַׁוֵּיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר שְׁמַע מִינַּהּ הוֹלֵךְ כִּזְכִי דָּמֵי
לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הוֹלֵךְ לָאו כִּזְכִי דָּמֵי וְהִתְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתִּי אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ
דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּבַעַל לָאו בַּר שַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הוּא אַף עַל גַּב דִּמְטָא גִּיטָּא לִידֵהּ לָא לֶהֱוֵי גִּיטָּא קָא מַשְׁמַע לַן דְּהִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ קָאָמַר
תְּנַן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר מַאי לָאו לָא שְׁנָא אַקַּבָּלָה לָא שְׁנָא אַהוֹלָכָה
לָא אַקַּבָּלָה
תָּא שְׁמַע לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ אִם רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר טַעְמָא דְּאָמַר אִי אֶיפְשִׁי הָא לָא אָמַר אִי אֶיפְשִׁי אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר שְׁמַע מִינַּהּ הוֹלֵךְ כִּזְכִי דָּמֵי
דִּילְמָא בְּהֵילָךְ
פְּשִׁיטָא אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה שֶׁכֵּן בַּעַל מוֹלִיךְ גֵּט אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה הָוְיָא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שֶׁכֵּן אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ אִישׁ לְקַבָּלָה וְהָאִשָּׁה לְהוֹלָכָה מַאי
תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אִם רָצָה לַחְזוֹר לֹא יַחְזוֹר מַאי לָאו בְּחַד שָׁלִיחַ וּשְׁמַע מִינַּהּ כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה לָא בִּשְׁנֵי שְׁלוּחִין
תָּא שְׁמַע לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ אִם רָצָה לַחְזוֹר יַחְזוֹר וְהָא הָכָא דְּחַד שָׁלִיחַ הוּא וּשְׁמַע מִינַּהּ כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה
פְּשׁוֹט מִינַּהּ אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שֶׁכֵּן אָב מְקַבֵּל גֵּט לְבִתּוֹ קְטַנָּה אִשָּׁה לְהוֹלָכָה תִּיבְּעֵי לָךְ מַאי אָמַר רַב מָרִי תָּא שְׁמַע אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ וְהָתָם הוֹלָכָה הִיא
אָמַר רַב אָשֵׁי מִסֵּיפָא נָמֵי שְׁמַע מִינַּהּ דְּקָתָנֵי סֵיפָא הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאוֹקֵימְנָא בְּהוֹלָכָה שְׁמַע מִינַּהּ
אִיתְּמַר הָבֵא לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְהוּא אָמַר הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב אֲפִילּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת שְׁמַע מִינַּהּ אַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ דְּאִי אַדִּיבּוּרָא דִידַהּ קָא סָמֵיךְ מִכִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ מִיהָא תִּיגָּרַשׁ
אָמַר רַב אָשֵׁי הָכִי הַשְׁתָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

הקדמה

הפרק שלפנינו עוסק בדיני שליחות הגט, ובאיזה אופן יש לנערה או קטנה יד לזכות בגט בעצמה או על ידי אביה. וכבר התחילה בו המשנה הראשונה בפרק "השולח", אלא שנפסק הענין על ידי ההלכות שנאמרו בו מפני תיקון העולם או מפני דרכי שלום.

ישנם שני סוגי שליחים:

"שליח הולכה" של האיש, ו"שליח קבלה" של האשה, והגמרא בקידושין [מא, א] לומדת את שניהם מדרשת הכתוב בפרשת גירושין: "ושלח" - מלמד שהוא עושה שליח. "ושלחה" - מלמד שהיא עושה שליח (1).

"שליח הולכה" - הוא שליח שממנה אותו הבעל להוליך את הגט לידי האשה, ואין חלים הגירושין עד שימסור השליח של הבעל את הגט או לאשה או לשלוחה.

ואף על פי שאין כל חלות של גירושין בשעה שנותן הבעל את הגט לשלוחו, בכל זאת צריך הבעל למנותו לשליח למסור את הגט לאשה, ואינו יכול להעביר לאשה את הגט בלי מינוי של שליחות. לפי שכתוב בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו", מלמד הכתוב שהבעל צריך ליתן לאשה את הגט מידו לידה. וכדי שיחשב "מידו לידה" גם כשמוסר לה הבעל את הגט על ידי אדם אחר, צריך הבעל למנותו לשליח, כדי שיחשב הדבר כאילו נותן הבעל עצמו את הגט מידו לידה.

"שליח קבלה" - הוא שליח שממנה אותו האשה לקבל את הגט מיד בעלה,

ושונה דינו של שליח לקבלה משליח להולכה, שכן שליח לקבלה הוא נחשב במקום האשה, ומשהגיע הגט לידו שליח הקבלה, הרי זה כאילו הגיע הגט ליד האשה, והיא נהיית מגורשת מיד בקבלת השליח (2).

לדעת הרמב"ם [גירושין ו, ד] ישנו סוג שליח נוסף: "שליח הבאה" שממנה האשה שליח שיביא לה את הגט, ויהיה כידה, שיחשב שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשה, אבל שתתגרש רק כשיבוא הגט לידה, ודינו כ"שליח הולכה" שממנה הבעל להולכת הגט.

בעל שמינה שליח בלשון "התקבל", כיון שאינו יכול למנות "שליח קבלה", הרי הוא כשליח הולכה (3).

האשה שממנה שליח לקבלה, צריכה שיסכים הבעל שתתגרש בקבלת השליח, ואם אינו מסכים, הרי הוא עוקר את שליחותה, והשליח נעשה שליח להולכת הגט לידי האשה בלבד.

ולכן בשעה שמוסר הבעל לידי השליח קבלה, צריך שהבעל יאמר לו בלשון שמתפרש שמסכים שהשליח יהיה שליח לקבלה;

משנתנו דנה, אם יכול הבעל לחזור בו לאחר שנמסר הגט ליד השליח:

1. תוס' הרא"ש בקידושין [שם] מקשה למה צריך שני לימודים, אחד לשליחות הבעל ואחד לשליחות האשה. ומתרץ, שאם היה לימוד רק על האיש שיכול לעשות שליח, היינו אומרים שרק אצל הבעל, שמגרש מדעתו, מועילה השליחות, אבל האשה שמתגרשת בעל כרחה היינו חושבים לומר שלא אלים מעשה שלה כל כך שיועיל לזה שליחות. הברכת שמואל [קדושין סי' יט, א] מביא בשם הגר"י מפוניבז' [הובא בזרע יצחק, ובשערי יושר ז, ז ובקובץ הערות עו, ז], שיש בשליחות שני גדרים: יש שליחות בשביל לפעול חלות, ויש שליחות לעשיית מעשה. וכתב הזרע יצחק שלכן צריך שני לימודים לשליחות: א. שליח הבעל, שהוא שליח לעשות חלות גירושין, ומכאן לומדים ששייך מינוי שליחות לעשות חלות. ב. שליח האשה, שהוא שליח על מעשה, שקבלת השליח נחשב כאילו היא קיבלה. ומכאן לומדים שמועילה שליחות על מעשה. הפני יהושע [קדושין שם] מתרץ את קושיית תוס' הרא"ש מדוע צריך שני לימודים לשליחות, משום שהיינו חושבים שרק אצל האיש מהני שליח כיון שמוסר לו גט, והוי שליחות על מעשה, אבל האשה שעושה שליח לקבל את הגט, היינו חושבים שזאת שליחות על "מילי", שלא מועילה על כך שליחות, קמשמע לן הלימוד השני שאין חסרון משום מילי בשליחות האשה לקבלה. עוד מתרץ הפני יהושע [שם], שבשליחות להולכה נתחדש שיש שליחות על מעשה, ובשליחות קבלה נתחדש שליחות לענין שיד שליח כיד משלח, ונתינת גט ליד השליח הוי כנתינה ליד האשה.

2. הר"י מיג"ש [הובא בר"ן כג, ב] סובר כי מה שעבד פסול להיות שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת גיטין, היינו רק להיות שליח קבלה, אבל להיות שליח הולכה, העבד כשר, משום שהולכת גט הוי שליחות דעלמא ואינה שליחות על גירושין, ומשום כך כשר עבד אף שאינו בתורת גירושין. ובביאור סברת הר"י מיג"ש, מבאר השעה"מ [גירושין ו, ו] כיון שהאשה מתגרשת בעל כרחה, הוי מעשה הולכה מעשה קוף בעלמא. והאבני מילואים [סי' לה, ט] מבאר, שאמירת "הרי זה גיטך" אינה מעכבת, כיון שענין הגירושין כתוב בגט ואין צריך את רצון האשה, וכל ענין השליחות הוא כדי שיהיה "ונתן בידה" ולא יהיה כ"טלי גיטך מעל גבי קרקע", ולענין הנתינה מספיק בנתינה לשם פקדון, ונתינה על ידי עבד הוי בתורת נתינה לשם פקדון.

3. מאירי

מתניתין:

הבעל שעשה שליח כדי למסור גט לאשתו, בין אם אומר לשליח בלשון "התקבל" וזכה בגט זה לאשתי, ובין אם אומר לו בלשון "הולך" גט זה לאשתי, אינו אלא שליח להולכה.

ולפיכך: אם רצה הבעל, לחזור בו ולבטל את הגט - יחזור, כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה.

כיון שהגט הוא חוב לאשה ^[4], ואי אפשר לזכות לה את הגט שלא מדעתה ^[5], ולכן כל זמן שלא הגיע הגט לידה עדיין אינה מגורשת, ויכול הבעל לחזור בו.

אבל האשה שמינתה שליח לקחת את הגט מהבעל, ואמרה לשליח בלשון "התקבל וזכה לי גיטי בשבילי", ונתן הבעל את הגט לשליח, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור, שהואיל והאשה עשתה אותו שליח לקבלה, נעשית ידו כידה, וכשמסר הבעל את הגט ליד השליח, הרי הוא כאילו הגיע הגט ליד האשה.

והואיל ואם הבעל מוסר את הגט לשליח לקבלה אינו יכול לחזור בו, אין לו תקנה לחזור בו, אלא אם כן מסרב הבעל מסרב לשליחות זו של האשה, וממנה את השליח כרצונו. ^[6]

לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח לקבלה: אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה את הגט, אלא רק הולך את הגט ותן לה, שתזכה האשה בגט רק כשיגיע לידה, רק אז, היות ועקר בזה את השליחות לקבלה ועשאו שליח להולכה, אם רצה הבעל לחזור בו, לפני שהגיע הגט ליד האשה - יחזור, כמו ששנינו לעיל בשליח להולכה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא רק האומרת "התקבל", אלא אף האומרת לשליח בלשון: טול לי גיטי, כוונתה שיהא שליח לקבל את הגט עבורה,

ולפיכך אם רצה הבעל לחזור לאחר שהגיע הגט לידי השליח - לא יחזור, כי גם לשון זו משמעותו היא, שהאשה עשאתו שליח להיות ידו כידה.

גמרא:

שנינו במשנה: בעל הממנה שליח להוליך גט לאשתו בלשון "התקבל" ו"והולך", יכול לחזור בו.

ודנה הגמרא עתה בשאלה האם לשון "הולך" הוא כ"זכה", או לאו, ולעיל [יד א] הביאה הגמרא מחלוקת בדבר.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: יש לדייק מהמשנה, כי טעמא שיכול הבעל לחזור בו הוא משום דלא שויתיה איהי [שלא מינתה האשה את השליח] להיות שליח לקבלה [ואילו הבעל לא יכול למנות שליח לקבלה, שהרי הגט הוא חוב לאשה, ואי אפשר לזכות לאדם על ידי אחר, שלא מדעתו, דבר שהוא חוב לו, ולכן יכול הבעל לחזור בו].

הא אם קודם מינוי הבעל, שויתיה איהי [מינתה אותו האשה] להיות עבורה שליח לקבלה, יש לנו לדייק מלשון המשנה שאף אם הבעל אומר לשליח בלשון "הולך", בכל זאת, אם רצה לחזור - לא יחזור, כי אין לשון זאת עוקרת את דברי האשה.

שמע מינה [משמע מכאן] לפשוט את המחלוקת לעיל [יד א] שלשון "הולך", כ"זכי" דמי. ולכן כשמינתה האשה את השליח לקבלה, ואמר לו הבעל בלשון "הולך" הגירושין, הם חלים מיד במסירת הגט מהבעל לשליח.

ודחינן: לא, אין להוכיח מכאן שהאומר "הולך" כאומר לו "זכי" דמי. כי לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, שלשון "הולך", לאו כ"זכי", דמי. ואין לדייק מהמשנה שאם מינתה האשה את השליח לקבלה, הגט חל מיד, ואפילו אם אמר לו הבעל בלשון "הולך". אלא, משנתנו סוברת שאם אמר הבעל לשליח בלשון "הולך", הוא עוקר את שליחות האשה, ועושהו שליח הולכה בלבד.

והטעם שהמשנה לא נקטה באופן זה, ולא חידשה שלשון "הולך" עוקר את השליח מלהיות שליח קבלה, הוא משום שהמשנה העדיפה להשמיענו חידוש אחר, באופן שהאשה לא מינתה אותו לשליח.

ו"התקבל גט לאשתי" איצטריכא ליה, להשמיענו חידוש באופן שהאשה לא מינתה אותו לשליח.

דסלקא דעתך אמינא, הואיל והאשה לא מינתה אותו לשליח, והבעל שמינה אותו בלשון "התקבל", לאו בר שויה [אינו בר מינוי] שליח לקבלה הוא, אלא רק בר מינוי שליח הולכה, והוא הרי לא מינה את השליח בלשון הולכה, הייתי חושב לומר, כי אף על גב דמטא [שמגיע] גיטא לידה של האשה עצמה לא להוי גיטא, שהרי מינוי של הבעל לשליח אינו תקף, ואין זו שליחות כלל.

קא משמע לן ד"התקבל והולך" קאמר. שאדם יודע שאין הוא יכול למנות שליחות לקבלה, והתכוון למנותו שליח להולכה, ולכן כשהגיע גט לידה הרי היא מגורשת.

ואגב חידוש זה הביאה המשנה, גם אופן שעשה הבעל שליח בלשון הולך. וכך כוונת המשנה לומר: בין שאמר הבעל בלשון "קבלה", בין שאמר בלשון "הולכה", נעשה שליח להולכה.

ומנסה הגמרא להביא ראיה לדין "הולך כזכי" מהמשך המשנה.

תנן במשנתנו: האשה שאמרה "התקבל לי גיטי", אם רצה לחזור - לא יחזור.

מאי לאו, האם לא הולך דין זה על שני הלשונות שאמר לו הבעל ברישא של המשנה, לא שנא אקבלה, אם אמר לו הבעל בלשון קבלה, לא שנא אהולכה, אם אמר לו הבעל בלשון הולכה, אחרי שמינתה אותו האשה שליח לקבלה, הדין שלא יחזור.

ושמע מינה ש"הולך" הוא כ"זכי", ואין הבעל עוקר בלשון "הולך" את השליח מלקבל את הגט בתור שליח קבלה של האשה.

ודחינן: לא, הדין של הסיפא, שאם האשה עשתה את השליח לקבלה, הרי מתגרשת מיד במסירת הגט לשליח, מדובר רק אקבלה, באופן שגם הבעל אמר בלשון קבלה.

תא שמע ממה שנינו בהמשך המשנה: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח האשה "אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה הבעל לחזור - יחזור.

ומוכח מהמשנה, טעמא שיכול הבעל לחזור, ואין היא מגורשת מיד בקבלת השליח, דווקא משום דאמר "אי איפשי שתקבל לה".

הא אם לא אמר "אי איפשי", משמע, שאפילו אם אמר "הולך", אינו עוקר את שליחות האשה, והרי הוא שליח לקבלה, ואם רצה לחזור - לא יחזור.

שמע מינה: "הולך" כ"זכי" דמי!

ודחינן: אין ראיה מכאן. כי דילמא אין לשנות כאן בסיפא "הולך" ותן לה, אלא המשנה מדברת בבעל שאמר בלשון "הילך", שודאי הכוונה שלו לומר "הילך כמו שאמרה האשה", ולכן, אם לא אמר הבעל "אי אפשי", הרי הוא שליח קבלה.

ועתה הגמרא עוברת לדון בעצם דין השליחות בגט:

דין שליחות בגט נלמד מהפסוק "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" [דברים כד א].

ואם כן פשיטא, כי איש - הוי יכול הוא להיות שליח של הבעל להולכה -

שכן בעל הוא המוליך את הגט לאשתו, ובדבר שהוא עצמו כשר, גם שלוחו כשר.

וכן פשוט לנו כי אשה הויא, יכולה להיות שליח לקבלה - שכן אשה עצמה מקבלת את גיטה מיד בעלה.

אבל יש להסתפק:

האם איש יכול להיות שליח לקבלה, לזכות בגט עבור האשה.

והאם האשה יכולה להיות שליח להולכה, להוליך את הגט עבור הבעל לידי האשה. ^[7]

מאי [מהו הדין], האם אומרים כיון שהבעל אינו בר קבלה, גם שאר זכרים אינם בני קבלה לזכות בגט עבור האשה, או לא. וכמו כן הספק לענין שליחות להולכה באשה ^[8].

ומנסה הגמרא לפשוט את הספק ממשנתנו:

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי", או שאמר "הולך גט זה לאשתי", הדין הוא, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט - יחזור, שהשליח נהיה שליח להולכה בלבד.

ואם האשה שאמרה לשליח "התקבל לי גיטי", הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור, שהשליח נהיה שליח קבלה, ומיד בקבלתו מתגרשת האשה.

מאי לאו [האם לא מדובר] בחד שליח [באותו שליח] בשני המקרים, ושמע מינה שאותו שליח הכשר לקבלה כשר גם להולכה.

ודחינן: לא. אפשר לפרש שמדובר במשנתנו בשני שלוחין שונים, והשליח להולכה היה איש זכר, והשליח לקבלה היתה אשה.

תא שמע ממה שנינו בסיפא: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח ששלחה האשה לקבל עבורה את גיטה: אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה, אלא הולך ותן לה, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט יחזור, שהרי הפך את השליח לשליח הולכה,

והא הכא, דחד שליח הוא, שהרי לאותו שליח שאמרה לו האשה "התקבל", אמר לו הבעל אי אפשי שתהא שליח לקבלה, אלא תהא שליח להולכה.

ושמע מינה שאותו שליח הכשר לקבלה, כשר גם להולכה. וכיון שלעיל הסתפקה הגמרא שני ספיקות. א. האם האיש יכול להיות שליח קבלה. ב. האם האשה יכולה להיות שליח הולכה, פשוט מינה ממשנה זו לאחד מהספיקות.

כי אפשר לומר שהמשנה מדברת באיש, שכשר גם לקבלה, ואפשר לומר שהמשנה מדברת באשה שכשרה גם להולכה.

אבל יותר מסתבר לפשוט מהמשנה שאיש הוי גם שליח לקבלה, מאשר לפשוט מהמשנה שאשה כשרה גם להולכה,

שכן מצינו באיש אופן שמקבל גט, שהרי אב מקבל גט לבתו קטנה במקומה, וזה נלמד מכך שהתורה זיכתה לאב לקבל את קדושיה בפסוק "ויצאה חנם אין כסף", וכתוב "ויצאה והיתה" להקיש קדושין לגיטין, ולומדים מכך שכמו קידושי הקטנה הם לאביה כך גט הקטנה הוא לאביה. והיות ומצינו אופן שהאיש מקבל גט, לכן מסתבר שגם בשליחות הוא כשר. ^[9]

ואם כן, יש לפשוט מהמשנה רק באיש, שכשר גם לקבלה.

אבל באשה, האם היא יכולה להיות גם שליח להולכה, עדיין תיבעי לך, מאי? אמר רב מרי, תא שמע ממה ששנינו במשנה לעיל [דף כג]: אף הנשים השונאות את האשה, כגון חמותה ובת חמותה, צרתה ויבמתה ובת בעלה, שאין נאמנות לומר על אשה שמת בעלה מפני שחשודות להזיק לה - נאמנות "להביא" את גיטה מהבעל.

והתם, ודאי שליחות הולכה היא, שהרי נאמנות "להביא את גיטה".

שמע מינה שאשה יכולה להיות שליח להולכה ^[10].

אמר רב אשי: מסיפא של המשנה שם נמי שמע מינה שאשה יכולה להיות שליח להולכה.

דקתני סיפא: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נח תם.

ואוקימנא [והעמדנו] לעיל בפרק ראשון, שמדובר בשליחות הולכה, מזה שצריכה האשה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", והתקשנו בזה, שהרי משעה שהגיע גט לידה היא מגורשת, ומדוע צריכה היא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ותירצנו שמדובר באופן שאמר לה הבעל שתהיה שליח להולכה עד שתבא לשם, ואם כן עדיין לא נתגרשה, ומשום כך צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

שמע מינה שהאשה נעשית גם שליח להולכה. ^[11]

איתמר: אם אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי", ומשמעות הדברים שרק משעה שיבוא הגט לידה יחולו הגירושין. ^[12] והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", ומשמעות הדברים שמיד כשיזכה השליח בגט - תתגרש.

והוא [הבעל] אמר לשליח: הילך את הגט, שיחול כמה שאמרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה, אינה מגורשת.

ומוכיחה הגמרא מדברי רב נחמן בשם רב:

שמע מינה, שהבעל אדיבורא דידיה של השליח קא סמיך, וכוונת הבעל כדברי השליח, שיעשה שליח לקבלה ולזכיית הגט עבור האשה, ולא שליח להולכת הגט מידי הבעל לידי האשה. וכיון שהאשה לא מינתה אותו לשליח לקבלה ^[13], אינה מתגרשת כשהשליח מקבל את הגט מידי הבעל, וגם אינה מתגרשת כשהיא מקבלת את הגט מידי השליח, כיון שהוא לא היה שליח להולכה, וחסר במסירת הבעל לידי האשה.

דאי [שאם] נאמר שהבעל אדיבורא דידה [של האשה] קא סמיך, וכוונת הבעל כדברי האשה ולא כדברי השליח, וכך פירוש הדברים שאמר לשליח: אני איני יודע מה אמרה לך, אלא אמסור לך את הגט כמו שאמרה לך האשה.

אם כן, היה צריך להיות הדין שמכי מטי [שכאשר מגיע] גיטא לידה מיהא, תיגרש! שהרי גם הבעל עשה את השליח לשליח הולכה.

ונפשוט מדברי רב נחמן את האיבעיא שנסתפקו בה במסכת בבא מציעא [פרק השוכר את האומנין] האם המשלח סומך על דברי השליח או לא.

אמר רב אשי: הכי השתא!? וכי אפשר לפשוט מדברי רב נחמן בשם רב שהבעל סומך על דברי השליח?

הערות

^[4] התוספות לעיל [יא, ב ד"ה בגיטי] מביא את קושית הירושלמי, הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין, הרי זכות הוא לה. ומתרץ הירושלמי שאין האשה מתגרשת על ידי אחר בעל כרחה. ומפרש תוס' הרא"ש [לעיל יא, ב] שכוונת הירושלמי שאף במוכה שחין אינו זכות משום שיש סברה, ש"טב למיטב טן דו", שהאשה מעדיפה להיות עם כל בעל, העיקר שלא להיות לבד. אבל המהרש"א מבאר את הירושלמי, שלא שייך לזכות בגט אשה עבורה, ולאו בזכות וחובה תליא מילתא. וכן משמע מדברי הגר"א [אהע"ז סי' קמ אות י"ג] שכתב שהירושלמי שהביא הר"ן [לקמן בהערה הבאה] חולק על הירושלמי הנ"ל שהביאו התוספות, שהירושלמי שהביא התוספות סובר שלא שייך לזכות בגט עבור האשה, ואילו מהירושלמי שהביא הר"ן משמע ששייך לומר זכיה בגט כשמגלה דעתה שרוצה, אלא שחוששים שחזרה בה מרצונה להתגרש.

^[5] הר"ן, הרשב"א והריטב"א מביאים זאת בשם הירושלמי, והירושלמי מוסיף, שאפילו היתה צווחת שרוצה להתגרש, חיישינן שמא חזרה בה. וכתב הבית יוסף [סי' ק"מ ד"ה ומדברי], שאפילו אם אחר כך נודע שעדיין רוצה להתגרש, חיישינן שבזמן הזיכוי חזרה בה, ואם יש עדים שברגע הזיכוי צווחה שרוצה גט, אפשר שהיא מגורשת. האחרונים מקשים, כיון שהאשה יכולה לחזור בה כל זמן שלא זכה השליח קבלה בגט, אם כן איך נותנים גט לשליח קבלה, ולא חיישינן שמא חזרה בה. ונאמרו בזה כמה תשובות באחרונים: א. הב"ח מתרץ [סי' ק"מ], שהאשה צריכה לבטל את השליח בפני עדים. ואם כן היה מתפרסם הדבר אם ביטלה את השליח. ולכן כל זמן שלא ידוע שביטלה את השליח לא חוששים לכך. והטעם שצריכה האשה לבטל את השליח בפני שני עדים, מבאר החתם סופר [בתשובה אהע"ז ח"ב סי' מג ד"ה שוב] בדעת הב"ח, שהוא מטעם שאין דבר שבערוה פחות משנים. ב. הפני יהושע [ד"ה איתמר] מתרץ, כיון שעשתה בפירוש מעשה מינוי שליחות, לא חיישינן שחזרה בה. ג. החתם סופר [שם ד"ה איברא] מתרץ, שמעמידים את השליח על חזקתו שהוא עדיין שליח קבלה, מה שאין כן באופן שיש את רצון האשה שיזכו בגט בשבילה, לא שייך להעמיד את הרצון בחזקתו, כיון שהרצון אינו עושה שום דין ששייך על זה חזקה. ד. הגר"ש שקופ [במערכת הקנינים סי' ד'] מתרץ, ששליח אשר נתמנה על ידי מינוי, אינו מתבטל אלא על ידי ביטול מפורש, ולא מספיק גילוי דעת שלא ניחא לה בשליחות. ואין חוששין לכך שביטלה במפורש. ה. מעין דברי הגרש"ש כתב הדרכי דוד, שאם באים לדון שיזכו בגט עבור האשה מדין זכיה, אם כן צריך שבאותו רגע שזוכה בגט עבורה יהיה זה זכות בשבילה, ויש לחשוש שמא באותו רגע אינה רוצה גט, מה שאין כן אם מינתה שליח, שאז כל זמן שלא ביטלה את השליחות, מהני מה שבזמן מינוי השליחות רצתה להתגרש ונתנה לשליח כח להיות במקומה.

^[6] כך מפרש רש"י, אבל הר"ן מפרש את ה"לפיכך" באופן אחר, שהמשנה מחדשת שבאופן שאמר הבעל אין רצוני שתתגרש על ידי שליח קבלה בתורת שליח קבלה, אלא ברצוני שהשליח יזכה בגט עבורה בתורת זכיה, ואף על פי שחוב הוא לה להתגרש, מכל מקום הייתי חושב שכאן שמינתה שליח קבלה גילתה דעתה שרצונה בכך וזכות הוא לה, ואם כן השליח יכול לזכות בגט בתורת זכיה עבורה, ותהיה מגורשת מיד ולא יוכל לחזור בו, קא משמע לן המשנה, שלא מהני הגט מדין זכיה, וגם באופן זה שמינתה שליח קבלה נשאר הדין של הרישא שהבעל יכול לחזור בו אם יתן גט בתור זכיה, שאינו זכות עבורה שמא חזרה בה [כמו שכתב הירושלמי, שהבאנו לעיל], ואף שלא ביטלה את השליח מכל מקום שמא חזרה מרצונה להתגרש, "לפיכך" אינה מגורשת עד שיבוא הגט לידה. הרעק"א מקשה על הר"ן, כי הרי מה שאמרו בירושלמי שחוששים שמא חזרה בה, זה נאמר רק היכא שצווחה שרוצה להתגרש, אבל היכא שמינתה שליח קבלה לא חיישינן שחזרה בה, ואם כן הכא שמינתה שליח קבלה למה אומר הר"ן שחיישינן שחזרה בה. והדרכי דוד מתרץ לפי סברתו [בהערה קודמת] שדווקא שליח שנתמנה על ידי מינוי צריך לבטלו בהדיא, אבל כדי שיחול הגט מדין זכיה צריך שיהיה ניחא לה באותו רגע, וחיישינן שלא היה ניחא לה. עוד מקשה הרעק"א, איך אפשר לפרש במשנה שכוונת הבעל שרוצה שתתגרש מדין זכיה ולא מדין שליח קבלה, שהרי איזה נפקא מינה יש לבעל אם מתגרשת מדין שליחות קבלה או מדין זכיה. שבין כך ובין כך מתגרשת מיד בקבלת השליח. עוד מקשה, שגם אם יזכה השליח מדין זכיה, הרי זה מועיל מדין שליחות עבורה, ואם כן הוי שליחות לקבלה, ואם כן מה הנפקא מינה אם הוי מחמת דין זכיה או מחמת שהיא מינתה אותו לשליח קבלה. ומתרץ הרעק"א, שיש נפקא מינה אם מגרשה מדין שליח קבלה או אם מגרשה מדין זכיה, לפי שיטת הרי"ף [לעיל יא, ב - ה, א מדפי הרי"ף] ורש"י [לעיל ט, ב] שסוברים שלשיטת רבנן שזכות הוא לעבד להשתחרר, זה מועיל רק לענין שאין האדון יכול לחזור בו, אבל העבד אינו יוצא לחירות עד שהגט יבוא לידו, והכי נמי הכא הבעל רוצה שיקבל מדין זכיה כדי שהגט לא יחול עד שיבוא לידה. ולפי זה מתרץ הרעק"א, שמשום כך חוששים שחזרה בה אף שמינתה שליח קבלה, משום דהיא מינתה שליח קבלה לקבל מיד ואילו הבעל אינו רוצה לגרשה מיד אלא לאחר זמן, וחיישינן שעל אופן זה לא ניחא לה. האילת השחר מביא את קושית האחרונים על תירוץ הרעק"א, שהרי הר"ן [ה, א מדפי הרי"ף] חולק על הרי"ף, ואם כן אי אפשר לומר שיש נפקא מינה לדברי הר"ן בין אם מגרשה בזכיה או בשליחות קבלה לפי שיטת הרי"ף. ומתרץ האילת השחר, שלשיטת הר"ן יש נפקא מינה אם הוי מדין זכיה או מדין שליח קבלה, היכא שהודיעו לה אחר כך שהיה מדין זכיה ולא הסכימה, דאז הוי ככל זכיה שאי אפשר לעשות נגד רצונה.

^[7] הרעק"א מקשה לפי שיטת הר"י מיג"ש [הובא בר"ן כג, ב], הסובר כי זה שעבד פסול להיות שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת גיטין, היינו רק להיות שליח קבלה, אבל להיות שליח הולכה העבד כשר, משום שהולכת גט הוי שליחות דעלמא ואינה שליחות על גירושין, ומשום כך כשר עבד אף שאינו בתורת גירושין. אם כן קשה, מה מסתפקת הגמרא האם אשה כשרה להולכת הגט, והרי אפילו עבד, שאינו בתורת גירושין כלל, כשר להיות שליח הולכה, כל שכן אשה כשרה לכך.

^[8] הרעק"א והרש"ש [על תוד"ה איש] מבארים את הספק בגמרא על פי הגמרא לעיל [כג ב], שעבד אינו יכול להיות שליח בגט כיון שאינו בתורת גיטין, והכי נמי הספק כאן, האם כיון שהאיש אינו בתורת קבלת גט והאשה אינה בתורת נתינת גט, לכן אינם יכולים להיות שליחים לכך, או שמא אין צריך שהשליח יהיה ב"תורת" האופן המסוים של נתינה או קבלה, אלא מספיק שיהיה ב"תורת גיטין" באופן כללי. ולפי זה יוצא, כי כאשר הגמרא פושטת שהאשה נעשית שליח הולכה והאיש נעשה שליח קבלה, משמע מכאן, שאין צריך שיהיה השליח ב"תורת" הפעולה המסוימת הזאת, אלא מספיק שהוא יהיה באופן כללי בתורת גירושין. אבל במהרש"ל משמע, שהספק של הגמרא הוא כי מה שהאשה אינה בהולכת גט אינו משום שנתמעטה מהדין, אלא שבמציאות לא שייך באשה שתתן גט, כיון שאין לה את מי לגרש. ולפי פירוש זה יוצא, שזה פשוט לגמרא כי צריך שהשליח יהיה בתורת האופן המסוים, ואם יהיה אופן מסוים שנתמעט ממנו מהדין, בודאי אינו נעשה שליח על אופן זה, וכל הספק הוא במקום שלא נתמעט מהדין באופן מסוים, אלא שבמציאות לא שייך שיהיה אצל האשה נתינה, ואצל האיש קבלה. ולפי זה יוצא, כי מה שהגמרא מסיקה שהאשה נעשית שליח הולכה, והאיש נעשה שליח קבלה, היינו שנפשט כיון שהחסרון בכך שהשליח "אינו בתורת" הוא רק חסרון במציאות, ולא חסרון בדין, לכן הוא יכול להיות שליח.

^[9] כתב הרש"ש דהוא הדין שהאב מקבל גט לבתו נערה, ולא כתבו "קטנה" אלא לאפוקי בוגרת. האור שמח [גירושין ג, יב] מקשה, שמהגמרא כאן משמע שהאב מקבל גט בתור שליח של בתו. וכן משמע מהגמרא לעיל [כא, א] שאומרת שמצינו שליח קבלה שמקבל גט בעל כרחה, לגבי אב שמקבל את הגט של בתו בעל כרחה, משמע שהאב מקבל בתור שליח של הבת. ומקשה האור שמח מהגמרא בקידושין [מד ב], שהגמרא שם אומרת: נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה? כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא. ומבואר בגמרא שעיקר קבלת הגט הוא לאב, והבת היא כיד אביה. ומבאר תוס' הרא"ש שם, שהטעם משום שאין שתי ידים זוכות כאחת, ולכן מה שיש לבת יד אינו מכח עצמה אלא מכח אביה. וכן כתבו הרמב"ן שם [מג ב] והמהרש"א שם [מד, א ד"ה אלא] שהבת מקבלת גיטה בשליחות אביה. משמע שעיקר קבלת הגט הוא לאב. ומתרץ האור שמח, שבאמת האב הוא המקבל את הגט ואינו שליח הבת. וכוונת הגמרא דידן לומר: כיון שמצינו שהאב הוא בתורת קבלת גט, אם כן איש כשר להיות שליח לקבלה כיון שהוא בתורת קבלה. והקהילות יעקב מתרץ [בקידושין סי' יג אות ב] שיש בקידושין שני חלויות: א. חלות קנין. ב. חלות איסור אשת איש. ולענין חלות הקנין האב הוא הבעלים לקדשה, ועל ידי זה יכול להקנותה לבעלה, ולכן הוא גם הבעלים לקבל את גיטה, והבת מקבלת את הגט לענין הקנין מדין שליח. אך לענין איסור אשת איש שחל על הבת, הבת היא הגוף הניתר, ולכן היא הבעלים לקבל את הגט לענין מה שניתרת מאיסור אשת איש, והאב מקבל את הגט לענין התרת האיסור בתורת שליח שלה. והקשו האחרונים, לפי זה, למה רק אביה יכול לעשות שליח, ואילו היא אינה יכול לעשות שליח. ותירצו, שצריך לומר שהזכות למנות שליח, הוא רק למי שהקנין שלו.

^[10] הרעק"א דן לפי מה שהגמרא פושטת, שהאיש כשר לשליחות קבלה והאשה כשרה לשליחות הולכה, האם זה משום שאין צריך שהשליח יהיה בתורת הולכה וקבלה אלא מספיק שבאופן כללי השליח הוא בתורת גיטין [עיין בהערה קודמת], או שהגמרא פושטת שהאיש הוא בתורת הולכה והאשה בתורת קבלה, ורק לכן הם נעשים שליח. וכתב רעק"א, שלכאורה אי אפשר לומר שהגמרא פושטת שהאשה היא בתורת הולכה. כי בשלמא האיש שייך בתורת קבלה כי מצינו קבלה אצל אב לבתו. אבל היכן מצינו הולכה אצל האשה. ומקשה רעק"א, שמלשון הרי"ף משמע שהגמרא פושטת שהאיש הוא בתורת הולכה, והאשה בתורת קבלה, ולכן הם נעשים שליח. שהרי"ף כתב: איש הוי שליח לקבלה, שכן אבא מקבל גט לבתו. ואשה הוי שליח הולכה, שכן האשה עצמה מביאה גיטה. ומשמע, שזאת הסיבה שהאשה נעשית שליח הולכה, משום שמצינו שהיא בתורת הולכה בגט. ולפי דברי הרי"ף הללו, שמשמע מהם ששליח קבלה בעינן שהוא עצמו יהיה "איתא בקבלה", ואינו מספיק ש"הוי בתורת גיטין" באופן כללי, מקשה רעק"א, האיך בן חורין נעשה שליח לקבל גט שחרור בשביל עבד, והרי נהי שבן חורין הוי בתורת נתינת גט שחרור, אבל מכל מקום אינו בתורת "קבלת גט שחרור". ומתרץ "אילת השחר", שאין הכוונה שבעינן שהבעל יהיה בתורת "קבלת גט", אלא בעינן שיהיה ב"תורת גירושין", ואיש לא שייך אצלו שיהיה ב"תורת גירושין", כי הוא אינו "מתגרש" אלא רק "מגרש". אבל אצל בן חורין שייך בו "תורת בן חורין", ולכן הוא יכול להיות שליח לקבל גט שחרור עבור עבד, שעושה העבד בן חורין.

^[11] הגמרא פשטה שאין חסרון בשליח שאינו בתורת הולכה או קבלה. והיכא שהחסרון במשלח, נחלקו האחרונים האם מה דאמרינן בקידושין [כג ב] "מאי דהוא לא מצי עביד לא מצי שלוחיה למעבד" הוא רק היכא דלא מצי המשלח עביד משום שחסר לו בדין, או דהוי חסרון גם כשיש במשלח הגבלה מעשית שלא מצי עביד. הטור [סי' קכג] מביא מחלוקת האם צריך שליחות לכתיבת הגט. ושיטת התוס' לעיל [ט ב] שבעינן שליחות הבעל בכתיבת הגט, והסופר הוא שליח הבעל. אבל התוס' ישנים בעירובין [יג א] סוברים שאין צריך שליחות בכתיבת הגט, והביאו ראיה: אם בעינן שליחות, גידם לא יוכל לגרש את אשתו. ומסתמא כל אדם יכול לגרש אשתו, אפילו אם ידיו קטועות. והקשה הקובץ הערות [עו, י-יד] מה הראיה, נימא שיכול למנות שליח כיון שהוי בתורת גיטין. אלא ראיה מהתוס' ישנים, שגם אם במציאות אינו יכול לכתוב גט איכא חסרון במינוי שליח. אבל הנודע ביהודה [תנינא אהע"ז סי' סט] והבית מאיר [סי' קיט סעיף ו] סוברים, כי היכן שמנוע לעשות בעצמו מצד המציאות ולא מצד הדין, יכול למנות שליח.

^[12] הר"ן והריטב"א כאן הביאו מחלוקת הר"ח והרמב"ם האם אשה יכולה למנות שליח להולכה. שדעת הרמב"ם [גירושין ו, ד] שהאשה יכולה למנות שליח להבאת הגט, וכתב המגיד משנה: בפרק התקבל הזכירו הרבה פעמים "הבא לי גיטי", וכתבו בה"ג ורמב"ן ורשב"א דאשה משויא שליח להולכה. ומבאר המגיד משנה שלדעת הר"ח, הא דאמרינן הכא האשה שאמרה הבא לי גיטי, הכוונה "התראה עם בעלי, והוא אם ירצה יעשה אותך שליח הולכה להביא לי גיטי". וכן משמע מרש"י בבבא מציעא [עו א, ד"ה ה"ג] שביאר: תעשה שליח של בעלי לגרשני. וגדר שליח הבאה לפי הרמב"ם, מבאר הר"ן שהוי שליח לקבלה עם תנאי שאינה רוצה להתגרש אלא כשיבוא גט לידה. ומקשים האבן האזל [עבדים ו, א] והאמרי משה [סי' כ, י] והחתם סופר [ד"ה אתמר] בשם המכתב מאליהו, איך האשה יכולה לעשות תנאי בקבלת גט שתתגרש אחר כך, וכמו בעל שנתן גט לאשתו שאינה יכולה להתנות שתתגרש אחר כך. ותירצו, דהכא האשה עושה תנאי מינוי השליחות לקבלה, שלא יהיה שליח לקבלה אלא בתנאי שלא יחול הגט אלא כשיגיע לידה. ואם כן גדר שליח הבאה הוא שליח לקבלת הגט ולא לקנין הגט, ולכן נתינה מצד הבעל איכא כשנותן לשליח, אבל האשה קונה את הגט אחר כך כשיבוא לידה, ואז חל הגט.

^[13] התורת גיטין [קמ, ח] והבית מאיר [קמ, ה] מקשים מכאן על שיטת הרמב"ם בשליח הבאה שהוי שליח קבלה של האשה עם תנאי שיחול כשיבוא הגט לידה, דאם כן אף כשהבעל סומך על דיבורו של השליח, למה לא תהיה מגורשת כשיבוא הגט לידה, והרי גם לפי דיבור השליח שאמר: אשתך אמרה "הבא", האשה עשתה אותו שליח קבלה ורק עם תנאי. אלא ראיה לשיטת רש"י ששליח הבאה, הכוונה שילך לבעל שימנה אותו שליח להולכת הגט, ולכן אינה מגורשת, כיון שהבעל סמך על מה שהשליח סיפר שהוא שליח קבלה, ולא מינה אותו לשליח להולכה. ומתרצים, שלדעת הרמב"ם הטעם שאינה מגורשת אף כשיגיע הגט לידה, משום שלפי דברי השליח, האשה אמרה שיהיה שליח קבלה מיד ותתגרש מיד, ובאמת האשה אמרה שיהיה שליח הבאה, דהיינו שליח קבלה עם תנאי שתתגרש כשהגט יבוא לידה, ואם הבעל סומך על דברי השליח, אם כן הבעל מקפיד שתהיה מגורשת מיד, ולא הסכים לגירושין עם תנאי שיחולו כשהגט יבוא לידה.

א משנה אדם האומר לחבירו: "התקבל גט זה לאשתי" או שאומר לו "הולך כשליחי גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו ולבטל את הגט — יחזור, עד שלא הגיע גט לידה. ואולם האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (היעשה שליח לקבל עבורי את) גיטי" ונתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור, כי עם מסירת הגט לשליח הרי זה כאילו נמסר ביד האשה עצמה וכבר נתגרשה בו.

לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח קבלה של האשה: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", שלא הסכים שתתגרש בשעת קבלת הגט על ידי השליח, אלא שיוליכנו השליח, וימסור ביד האשה כשליחו שלו, ובכך תתגרש, במקרה זה אם רצה הבעל לחזור בו, ולבטל את הגט לפני שהגיע הגט ליד האשה — יחזור.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא רק בלשון "התקבל", אלא אף כאשר האשה אומרת לשליח: "טול לי גיטי", כוונתה שיהא שליח לקבל את הגט עבורה, ולפיכך אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור.

ב גמרא על דברי המשנה שהממנה שליח להוליך גט לאשתו בלשון "התקבל" ו"הולך" יכול לחזור בו, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: יש לדייק שטעמא [הטעם, דווקא] במקרה שלא שויתיה איהי [מינתה אותו היא האשה] שליח לקבלה, אלא במקרה שעשאו הבעל שליח הולכה — יכול הבעל לחזור בו, הא שויתיה איהי [הרי אם היתה היא ממנה אותו] קודם לכן שליח לקבלה, אף אם אמר הבעל לשליח "הולך" אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור בו. שמע מינה [למד מכאן] שהציווי "הולך" כ"זכי" דמי [כמו "זכה" הוא נחשב], שכיון שאמר "הולך" הרי זה כמזכה על ידי השליח, וחלים הגירושין מייד במסירת הגט!

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, ולעולם אימא [יכול אני לומר] לך: שבאמת "הולך" לאו כ"זכי" דמי [אינו נחשב כ"זכה"], ואין ללמוד מדיוק לשון זה, ו"התקבל גט לאשתי" איצטריכא ליה [הצטרך לו] לתנא במשנתנו לומר, ודווקא במשפט זה נמצא החידוש,

דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ובעל לאו בר שויה [אינו בר מינוי] שליח לקבלה הוא, ויכול הוא רק למנות שליח להולכה. ולכן במקרה שאמר הבעל לשליח "התקבל גט לאשתי" אף על גב דמטא גיטא [אף על פי שמגיע הגט] לידה לא להוי גיטא [יהא זה גט], שהרי מינויו של הבעל ("התקבל") אינו תקף ואין זו שליחות כלל, ומצד שני האשה עצמה לא מינתה אותו כשליח שלה לקבלת הגט, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שמה שאמר "התקבל" כוונתו היתה "התקבל (קבל, קח) והולך" קאמר [הוא אומר] ולא מינהו אלא כשליח להולכה. ואין מכאן ראיה ש"הולך" כ"זכי".

ומנסים להביא ראיה אחרת, תנן [שנינו במשנתנו], האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי", אם רצה לחזור — לא יחזור. מאי לאו [האם לא] נאמרה הלכה זו לא שנא [שונה] אם אמר הבעל לשליח בלשון קבלה ("התקבל" לאשתי), לא שנא [שונה] אם אמר בלשון הולכה ("הולך") אינו יכול לחזור? ומכאן ש"הולך" כ"זכה"!

ודוחים: לא, אין הדברים אמורים אלא על לשון קבלה, שאם אמר לשליח "התקבל גט זה לאשה" אינו יכול עוד לחזור בו מן השליחות, ולא אם אמר לו "הולך".

ומציעים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לפיכך, אם אמר לו הבעל: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה הבעל לחזור — יחזור. ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא במקרה שאמר "אי איפשי" הוא שיכול לחזור, הא [הרי אם] לא אמר "אי איפשי", אף שאמר "הולך" אם רצה לחזור — לא יחזור, שמע מינה [למד מכאן] ש"הולך" כ"זכי" דמי [כ"זכה" נחשב]!

ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן דילמא [שמא] מדובר פה שאמר לו ב"הילך", כלומר, "הרי לך והרי הוא שלך", וזו בודאי לשון זיכוי.

ג בעצם דין השליחות בגט מבררים דברים, ובתחילה מקדימים: פשיטא [פשוט] לנו שאיש הוי [הריהו, יכול להיות] שליח להולכה, שכן בעל מוליך גט לאשתו ומשום כך כל איש יכול להיות שליח, מאחר והוא יכול להיות בעצמו נותן גט, וכן פשוט לנו שאשה הויא [הרי היא נעשית] שליח לקבלה, שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה. אולם במקרים הבאים יש לשאול: איש כשליח לקבלה של גט, והאשה כשליחה להולכה, מאי [מה] דינם? האם יכולים הם לשמש כשליחים שכאלה!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו במשנתנו, האומר: "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו — יחזור. האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (היעשה שליח לקבל עבורי את) גיטי" ונתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור, מאי לאו [האם לא] מדובר בחד שליח [בשליח אחד] באותו שליח בשני המקרים, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי השליח הכשר לקבלה כשר גם להולכה. ודוחים: לא, אפשר לפרש שמדובר במשנתנו בשני שלוחין שונים, ושליח להולכה הוא דווקא גבר, ושליח לקבלה — אשה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח ששלחה האשה לקבל עבורה את גיטה: "אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", במקרה זה אם רצה הבעל לחזור בו, ולבטל את הגט לפני שהגיע הגט ליד האשה — יחזור, שהרי הפך השליח לשליח הולכה. והא הכא [והרי כאן] דחד [שאחד, שאותו] שליח הוא, ושמע מינה [ולמד מכאן] שמי שכשר לשליחות קבלה כשר לשליחות הולכה.

ומכל מקום פשוט מינה [תפתור מכאן] על כל פנים שאיש הוי [הרי הוא נעשה] שליח לקבלה, ויש טעם לדבר: שכן אב מקבל גט לבתו קטנה במקומה, שהרי היא שאינה בת דעת אינה יכולה לקבל. ואולם אשה להולכה של גט עדיין תיבעי [תישאל השאלה] לך מאי [מה] דינה? אמר רב מרי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו במשנה: אף הנשים שאין נאמנות לומר על אשה שמת בעלה מפני שחשודות להזיק לה — נאמנות להביא את גיטה, והתם [ושם] בוודאי שליחות הולכה היא.

אמר רב אשי: מסיפא נמי שמע מינה [מסופה של אותה משנה גם כן אתה יכול ללמוד ממנה] אותו פתרון, דקתני סיפא [ששנה בסופה]: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", ואוקימנא [והעמדנו זאת] בהולכה, אם כן, שמע מינה [למד מכאן] שאשה יכול להיות שליח להולכה.

ד איתמר [נאמר], אמרה אשה לשליח: "הבא לי גיטי", ומשמעות הדברים שרק משעה שהגט יגיע לידי האשה היא מגורשת, והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", ומשמעות הדברים שמשעה שהגט בידו הרי היא מגורשת, והוא, הבעל, אמר: "הילך (הרי לך) כמה שאמרה", מה יהא הדין? האם הולכים אחר דבריו של השליח או אחר דבריה?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: במקרה זה אפילו הגיע גט לידה — אינה מגורשת. ומדייקים מדבריו: שמע מינה [למד מכאן] שאדיבורא דידיה קא סמיך [על הדיבור שלו, של השליח, הוא סומך], ונותן לו בתורת שליח האשה לקבלה, וכיון שהאשה לא מינתה אותו לכך, ואף הבעל אינו יכול למנותו לתפקיד זה — בטלה שליחותו לגמרי, ולכן אינו גט. דאי אדיבורא דידה קא סמיך [שאם על הדיבור שלה הוא, הבעל, סומך] ועל דעת זו נתן לו את הגט, אם כן מכי מטי גיטא [מכאשר בא הגט] לידה מיהא תיגרש [על כל פנים תתגרש] שהרי לפי דבריה נעשה שליח להולכה עבור הבעל!

אמר רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to one who says to another: Receive this bill of divorce for my wife, or: Deliver this bill of divorce to my wife as my agent, if the husband seeks to retract his designation and cancel the agency, he can retract it until the document reaches his wife’s possession. However, in the case of a woman who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, and the husband handed the bill of divorce to her agent, if the husband seeks to retract his decision to divorce his wife upon receipt of the bill of divorce by the agent, he cannot retract it. Once the bill of divorce is transferred to her agent, its legal status is like that of a bill of divorce that was handed directly to her, and the divorce takes effect immediately.

Therefore, if the husband said to the agent whom the woman designated to receive the bill of divorce: I do not want [ee ifshi] for you to receive the bill of divorce for her; rather, deliver it and give it to her, then if the husband seeks to retract his designation and cancel the agency, he can retract it until it reaches his wife’s possession. Since the husband does not agree to have the divorce take effect upon receipt by his wife’s agent, he changes the designation of the agent and designates him as his own agent for delivery. Therefore, the divorce takes effect only when the bill of divorce reaches his wife’s possession.

Rabban Shimon ben Gamliel says: Even a woman who did not instruct the agent: Receive my bill of divorce for me but says: Take my bill of divorce for me, thereby designates the agent as an agent of receipt on her behalf. Therefore, if after handing the bill of divorce to the agent the husband seeks to retract his decision and cancel the agency, he cannot retract it.

GEMARA: The mishna stated that a husband who designates an agent, saying: Receive a bill of divorce for my wife, or: Deliver a bill of divorce to my wife, can retract that designation. Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi that one may infer: The reason that he may retract the designation is that the woman did not designate the agent as an agent for receipt. However, in a case where she designated him as an agent for receipt, then even if the husband said to that agent for receipt: Deliver this bill of divorce to my wife, if the husband seeks to retract his statement, he cannot retract it. Rav Aḥa suggests: Learn from the mishna that saying: Deliver, is like saying: Acquire. Therefore, even though the husband said to the agent: Deliver the bill of divorce to my wife, the agent acquires it on behalf of the wife and the divorce takes effect immediately.

The Gemara rejects this conclusion: No, there is no proof, as actually I could say to you that saying: Deliver, is not like saying: Acquire, and in a case where the wife appointed an agent for receipt and the husband instructed him: Deliver the bill of divorce, the husband can retract the designation. Rather, the mishna is referring to a case where the woman did not appoint an agent for receipt, and it is the case where the husband said: Receive this bill of divorce on behalf of my wife, that was necessary for the tanna to teach, as there is a novel element in that case.

This is as it might enter your mind to say that since the husband is not eligible to designate an agent for receipt, but only an agent for delivery, when he says to the agent: Receive this bill of divorce on behalf of my wife, even though the bill of divorce reached her possession, it is not a valid bill of divorce. Since the husband designated the agent with language appropriate for an agent of receipt, which he is not eligible to designate, one might conclude that the husband did not designate an agent at all. In addition, the woman, who is eligible to designate an agent of receipt, did not do so. Consequently, there is no mechanism in place to facilitate the divorce. Therefore, the tanna teaches us that when the husband instructed the agent: Receive this bill of divorce on behalf of my wife, it is as though he said: Receive and deliver the bill of divorce. He designated an agent for delivery, and the divorce takes effect when the bill of divorce reaches the woman.

The Gemara cites an additional proof that the legal status of one who instructs another: Deliver, is like one who instructs another: Acquire. We learned in the mishna that in the case of a woman who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, if the husband seeks to retract his decision to divorce his wife upon receipt of the bill of divorce by the agent, he cannot retract it. What, is it not that when the husband handed the bill of divorce to the agent, it is no different whether he employed an expression of receipt and it is no different whether he employed an expression of delivery, and in both cases he cannot retract his decision? Apparently, saying: Deliver, is like saying: Acquire.

The Gemara rejects this conclusion: No, this ruling that he cannot retract his decision applies only in the case of receipt, i.e., if the husband said to the agent: Receive this bill of divorce on behalf of my wife. However, if he said: Deliver this bill of divorce to my wife, he can retract his decision.

The Gemara states: Come and hear an additional proof from the mishna. Therefore, if the husband said to the woman’s agent of receipt: I do not want you to receive the bill of divorce on her behalf; rather, deliver it and give it to her, if the husband seeks to retract his designation, he can retract it until it reaches his wife’s possession. The Gemara infers: The reason he can retract his designation is due to the fact that he said: I do not want, thereby canceling the agent’s status as an agent of receipt. However, if he did not say: I do not want, but he said: Deliver this bill of divorce, if the husband seeks to retract his decision he cannot retract it. The Gemara suggests: Learn from the mishna that saying: Deliver, is like saying: Acquire.

The Gemara rejects that suggestion. Perhaps the mishna is not referring to a case where the husband said: Deliver [holekh]; rather, the mishna is referring to a case where the husband said: Here you are [heilakh]. The husband is thereby saying: Here you are and it is yours, which is certainly an expression of acquisition.

§ The Gemara proceeds to discuss the fundamental halakha of agency with regard to a bill of divorce. It is obvious that a man can be designated an agent for delivery, as a husband delivers his wife’s bill of divorce. And similarly, it is obvious that a woman can be designated an agent for receipt, as a woman receives her bill of divorce from the hand of her husband. However, with regard to designating a man as an agent for receipt and designating a woman as an agent for delivery, what is the halakha?

The Gemara states: Come and hear a proof from the mishna. With regard to one who says to another: Receive this bill of divorce for my wife, or: Deliver this bill of divorce to my wife as my agent, if the husband seeks to retract his designation, he can retract it. However, in the case of a woman who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, if the husband gives that agent the bill of divorce and then seeks to retract his decision he cannot retract it. What, is it not referring to one and the same agent in both cases, and conclude from it that the agent who is valid for receipt is valid for delivery as well? The Gemara rejects this: No, it is possible to explain that the reference in the mishna is to two different agents, an agent for delivery who is a man and an agent for receipt who is a woman.

The Gemara states: Come and hear an additional proof from the mishna: Therefore, if the husband said to the woman’s agent of receipt: I do not want you to receive the bill of divorce on her behalf; rather, deliver it and give it to her, if the husband seeks to retract his designation, he can retract it. And isn’t the case here one where it is one agent whose designation the husband changes from an agent of receipt to an agent of delivery, and conclude from the mishna that an agent who is valid for receipt is valid for delivery as well?

The Gemara concedes that this proof is partially effective: Resolve from the mishna that a man can be an agent for receipt, and that is reasonable, as a father receives a bill of divorce on behalf of his daughter who is a minor because she lacks the halakhic competence to receive it herself. However, with regard to whether a woman can be an agent for delivery, raise the dilemma: What is the halakha? Rav Mari said: Come and hear a resolution based on the mishna (23b): Even the women who are not deemed credible to say that a woman’s husband died, because they are suspected of seeking to harm her, are deemed credible to bring her bill of divorce to her. And there, in the case in that mishna, the woman is an agent for delivery.

Rav Ashi said: Learn a resolution to that dilemma from the latter clause of that mishna as well, as the latter clause of that mishna teaches: The woman herself may bring her own bill of divorce, provided that she is required by the court to state in its presence: It was written in my presence and it was signed in my presence, and we established that the woman acts as an agent for delivery. The Gemara concludes: Learn from the latter clause of that mishna that a woman can be designated as an agent for delivery.

§ It was stated that if a woman says to an agent: Bring my bill of divorce to me, and the agent then says to her husband: Your wife said receive my bill of divorce for me, and the husband hands him the bill of divorce and says: Here you are, as she said; that the amora’im engage in a dispute as to the halakha. Is the halakha determined by what his wife said, in which case the divorce takes effect only when the bill of divorce reaches the woman’s possession, or is it determined by what the agent said, in which case the divorce takes effect when the bill of divorce is handed to the agent?

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: In that case, even if the bill of divorce reached her possession, she is not divorced. The Gemara concludes: Learn from this statement that the husband relies on the agent’s statement as to what his status is, and hands him the bill of divorce as an agent for receipt. However, since the woman did not designate him as an agent for receipt and the husband lacks the authority to designate him as an agent of receipt, there is no agency and the divorce does not take effect. As, if the contrary were the case, that when he hands the bill of divorce to the agent the husband relies on his wife’s statement as to what the agent’s status is, then at least when the bill of divorce reaches her possession let her be divorced, as she designated the agent as an agent of delivery for her husband.

Rav Ashi said: How can these cases be compared?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': האומר התקבלי גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזור. ואף על גב דהתקבל כזכה שאני הכא שחוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא אם כן עשאתו היא שליח קבלה. וגרסינן בירושלמי: הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה.

גמרא: דילמא בהילך. והא דדחיק ומוקי מתניתין בהילך איכא למימר דדילמא משמע הוה שמיע ליה דאיכא מאן דתני במתניתין הילך, ואי נמי דבעי לאוקומיה למתניתין אפילו כרבי נתן דאית ליה האי סברא דהילך לאו כזכה ובהולך מודה, וקושטא דמילתא נמי משמע לי דהכין הוא, דהא מהדרינן לקמן לאוקומה למתניתין בהילך כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא, ועד כאן לא דחינן לה בהולך ורבי אלא משום דלא אשכח לה לרבי נתן דמודה בהולך אבל לבתר דאשכח ברייתא דמיפרשא דמודה רבי נתן בהולך מתניתין נמי בהולך מוקמינן לה כי היכי דתיתוקם ככולי עלמא.

אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי וכו'. הקשו בתוספות למה הוצרך להאריך בה כל כך לימא בשלמא אי איתמר משהגיע גט לידה מגורשת שמע מינה אדיבורא דידה קסמיך, ותירצו דניחא ליה למימר בכי האי גונא דמצינן למימר בין משהגיע גט לידו בין משהגיע גט לידה דאי משהגיע גט לידו אדיבורא דידה [בנדפס: דידיה] קא סמיך ואי משהגיע גט לידה אדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] אבל אי הוה אמר כדפרישית לא הוה מצי למימר משהגיע גט לידו דזה אי אפשר דמאן משוי ליה שליח קבלה דתיגרש איהי בקבלתו. ויש מפרשים דמשום דאמרינן שמע מינה דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך בעי איהי נמי למימר בשלמא אי איתמר איפכא שמעת מינה הכי דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך.

איש אין צריך לומר שהוא נעשה שליח להולכה שהרי הבעל מוליך גט לאשתו וכן אין צריך לומר באשה שהיא נעשית שלוחה לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה אלא אף איש נעשה שליח לקבלה שהרי אב מקבל גט לבתו קטנה וכן אשה נעשית שלוחה להולכה שהרי שנינו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והעמדנוהו בהולכה מעתה מה שאמרו במשנתנו האומר התקבל גט זה לאשתי ואמר אחריה האשה שאמרה התקבל לי פירושן אף בשליח אחד שהרי הכשר להולכה כשר לקבלה ואם תפרשה בשני שלוחים הרי בסופא אמרו אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל אלא הולך והרי זה בשליח אחד הוא שהכשר לזה כשר לחברו כמו שביארנו האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי וכשבא השליח אצל הבעל אמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לה הילך כמו שאמרה אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת וכן אם אמר לו הבעל התקבל לה גיטה שהרי השליח עקר שליחותו הוה ליה כאומר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דניחא ליה בשליחות קבלה כי היכי דלא ליצטריך לאמטוייה לידה ונמצא שהשליח קבלו על דעת שליח קבלה ואינו אלא שליח הולכה ואפי' היה סומך הוא אדבורא דידה שהיה לנו לומר שהוא עשאו שליח הולכה הואיל ואמר כמו שאמרה מ"מ אין הוא מקבלו אלא על דעת שליח קבלה ואינו והרי אין כאן שליחות וכל שכן אי אדבורא דשליח קא סמיך שנותנו לו על דעת שליח קבלה ואינו:

תוס' בד"ה הא שויתה שליח השתא ס"ד דלא איצטריך למיתני התקבל כו' עכ"ל מפרש"י נראה דמכח דומיא פריך דהולך דומיא דהתקבל דמיירי ע"כ בדלא שויתה שליח ולדברי המתרץ נמי דהתקבל איצטריכא ליה מיירי הולך נמי בלא שויתה שליח דומיא דהתקבל אבל התוספות לא ניחא להו בהכי משום דאימא הא כדאיתא והא כדאיתא אלא דפריך משום דהשתא ס"ד דלא איצטריך כלל למתני התקבל אי לאו למידק דכי כו' דהיינו למידק הולך דומיא דהתקבל והמתרץ השיב לו דאיצטריך למתני התקבל לגופיה דסד"א כו' ולא למידק מיניה דומיא והשתא הולך מצי איירי שפיר אפילו בשויתה איהי שליח לקבלה ודו"ק:

בד"ה דלמא בהילך אינו מגיה אלא כלומר דלמא איכא דתני הילך עכ"ל הא ודאי דאשכחן בכמה דוכתין דהתלמוד מגיה בתירוץ במשנה כה"ג אלא דבהך מתני' דפריך מיניה לקמן מאי לאו בהילך ורבי נתן כו' אין סברא דמקשה כן לפי הגהתו דלא תגיה ולא תקשה כלום אלא דפריך מיניה לקמן משום דאיכא דתני בה הילך וק"ל:

בד"ה איש לקבלה כו' משום דבגט אשה בהולכה לא שייכא ואיש בקבלה כו' עכ"ל דלפרש"י שכן בעל עליו להוליך כו' ובמידי דאיהו כשר שלוחיה כו' עכ"ל אין זה במשמע למעט אשה מהולכה וכי לא מצינן למימר דשלוחיה אשה הוא ולכך פירשו דה"ק שכן בעל מוליך כו' דשייכא ביה הולכה ולכך שלוחיה דוקא איש דבאשתו גופה לא שייכא הולכה ואע"ג דתנן האשה עצמה מביאה כו' אכתי לא אסיק אדעתיה הך מתני' וכן בהיפך שכן אשה מקבלת גיטה כו' אבל בבעל לא שייך ביה קבלה ולכך שלוחה דוקא אשה ולא איש ובהכי ניחא דלא מיבעי ליה בכה"ג לענין קידושין דהא ודאי בבעל גופיה שייך קבלה לענין קידושין כדאמרינן פ"ק דקידושין הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומסיק משום דבההיא הנאה דמקבל מתנה מינה גמרה ומקדשה נפשה ומהרש"ל פי' בע"א בכוונת דברי התוס' ואין להאריך ודו"ק:

תוס' בד"ה האומר כו' ובירושלמי תני התקבל כו'. נ"ב וכן הוכיח לקמן (גיטין דף ע"ב) בפרק מי שאחזו בד"ה ומשום כיסופא:

בד"ה איש לקבלה כו' דבגט אשה כו'. נ"ב כך נ"ל לפרש כוונת התוס' בביאור זה שקשה להם איך יעלה על הדעת שהשליח דאתרבי מושלח יהא עדיף כחו מן המשלח על כן פי' הא דליתא במשלח אינה משום חסרון כח של משלח אלא דלא שייכא במשלח אבל אי הוה שייכא גבייהו פשיטא דהוי מהני ומש"ה קבעי ליה שפיר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' הא שויתיה איהי כו'. לפרש"י פריך מכח דומיא דהתקבל דבשויתי' פשיטא דא"י לחזור ודומיא דהכי הולך ומשני בהולך ה"ה שויתיה לענין דינא רק מתני' ודאי איירי בדלא שויתיה דומיא דהתקבל דמוכרח למתני דוקא בלא שויתיה וכ"ת לא ליתני התקבל כלל לזה משני איצטריכא ליה כו' ולהסברת התוס' לקושטא דמלתא איירי הולך דמתני' אפילו בשויתיה דאין מוכרח לומר דומיא וקושיות המקשה היה מכח הכרח יתורא דהתקבל דלא תנא אלא למידק ולאורויי אהולך ומשני דצריך למתני התקבל לגופא ולא לאורויי וק"ל:
ולא משני בהילך ולהכי בשויתי' שליח לא יכול לחזור דניחא ליה לשנויי ולהניח הולך כדתנן במתני' לפנינו כל כמה דמצי לשנויי בענין אחר:

גמ' אמר רב מרי ת"ש אף הנשים כו'. א"ל דהשתא נפרש מתני' דהכא אשה להולכה ואיש לקבלה מנין דא"ל שכן אב מקבל כו' [ולכך ודאי דעושה ג"כ שליח] דא"כ אמאי לא פשיט בקצרה משכן אב וכו' דז"א דהא ודאי כשנפשט אחד ה"ה אידך דמ"ש ולזה הוצרך לומר פשוט מיני' כו' שכן כו' דאי לאו שכן ממילא נפשט אידך דמהי תיתי לחלק וא"כ כשנפשט אשה להולכה ה"ה וכ"ש איש לקבלה וק"ל:

ברש"י בד"ה אם רצה לחזור כ"ז כו'. ברישא נמי דוקא קודם שהגיע לידה כדמסיק לקמן טעמא דאדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה רק בה"א דטעמא משום כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר כו' יש מקום לצדד קצת דאף בהגיע לידה אם לא ניחא ליה יכול לחזור:

בתוס' בד"ה דלמא בהילך אינו מגיה כו'. דא"כ הול"ל תני הילך:

בתוס' בד"ה איש לקבלה כו'. דקי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ל"ש איש או אשה ומ"ש כאן דמיבעיא ליה לזה כתבו משום דבגט אשה להולכה כו'. אפשר דס"ל כדעת הרבה פוסקים שאין ביד אשה לעשות שליח להולכה וכמשמעות רש"י דריש האומנין בסוגיא דבסמוך (כ) ובח"ש הפליג דבריהם לרוח אחרת ואין מקום לדבריו גם מ"ש שקשה להם היאך יעלה על הדעת שיהיה השליח כו' עדיף מהמשלח כו' לא ידעתי מאי קאמר מי ביקש שיהיה עדיף שפירוש הפשט הוא הבעל יכול לעשות שליח הולכה ולא קבלה ואשה קבלה ולא הולכה ומיבעי לי' שליח להולכה שעושה הבעל אם רשאי לעשות אשה לכך וכן אם רשאי אשה לעשות לקבלה איש ופשוט [חסר כאן מדף זה עד דף ע"ג ע"ב וה' ימלא חסרונינו]:

גמרא הא שויתיה איהי שליח לקבלה כו' ש"מ הולך כזכי דמי. ק"ל דלמא ש"ה כיון דא"ל השליח שנעשה מאתה שליח לקבלה מסתמא אדעתא דהכי יהיב ליה כמש"כ התוס' לקמן אליבא דרבי:

שם שכן אב מקבל גט לבתו קטנה. ה"ה נערה ולא אתי אלא לאפוקי בוגרת. ולשיטת רש"י ביבמות (קט) במשנה ד"ה קטנה שהשיאה ובסנהדרין (נה ב) ד"ה ואם בא עליה יבם ושם (סט) דקטנה אפי' נשאת אביה מקבל את גיטה י"ל דנקיט קטנה דמילתא פסיקתא היא אפי' בנישאת:

רש"י ד"ה הא שויתיה איהי שליח. וקאמר איהו הולך. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא בשני שלוחין. שאמרה לחברתה התקבל. לכאורה קשה דא"כ התקבלי מבע"ל. וי"ל דכיון דשם שליח הוא ל"ז לכן אפי' הוא אשה נופל עליה שפיר ל"ז כמו ונתח אותה לנתחיה אף דעולה באה זכר דוקא משום דשם עולה היא ל"נ:

רש"י ד"ה והוא אומר. הבעל א"ל הילך כו'. כצ"ל:

תד"ה הא. השתא ס"ד דלא איצטרך למיתני התקבל. לע"ד נל"פ איפכא דקס"ד דהולך לא איצטרך דהוא פשיטא מהתקבל אם לא לדיוקא דאם שויתה איהי שליח מעיקרא לקבלה לא יחזור ומשני דה"ק בין שאמר בלשון קבלה בין בלשון הולכה הוה שליח להולכה כפרש"י:

תד"ה איש. משום דבגט אשה בהולכה לא שייכא כו'. נראה דכוונתם להא דאריו"ח לעיל (כג ב) בעבד שאינו נעשה שליח בגט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ע"ש:

מתני' לפיכך כו' ע' בר"ן ועדיין צריך תיקון דאיך ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מכח שליחות אלא שמזכה בו מיד מחמת הבעל הא גם ענין זכי' היינו שנעשה שלוחה. בפרט לכל הפוסקים דס"ל דזכי' מטעם שליחות אתרבאי. וא"כ מה הפרש יש בין בתורת שליחות ממנה או בתורת זכי'. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך וב"כ מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף בפ"ק דבתן כזכי. מ"מ בעי דלמטי לידה ואם מת לא יתנו לאחר מיתה מרווח טפי די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מטעם שליחות ותהי מגורשת מיד ולא בעי דמטי לידה אלא דיזכה מכח הבעל ובעי דלמטי לידה מ"מ א"י לחזור, והנה הא דבאמת לא מפרשי' כן כ' הר"ן דאפי' גלי' דעתה לא מקרי זכות דלמא חזרה בה כדאיתא בירושלמי ע"ש. ובאמת יש לדון דדוקא בההוא דירושלמי דצווחת להתגרש בזה אמרי' שמא חזרה. אבל בעשאתו שליח במפרש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה. י"ל דודאי הוי זכות הוא לה. דהא אלו קבל השליח בשליחותא היה מהני ולא חיישי' לחזרה כ"ז דלא ידענו דחזרה במפורש. וא"כ חזינן דעדיין ניחא לה שיקבל לה וא"כ ממילא מקרי זכות. דמה לה שיקבל לה בשליחותה או ע"י זכות. ולפי מה שביארנו בדברי הר"ן לשיטת הרי"ף די"ל דגם זה ניחא כיון דיש שינוי ביסוד הגירושין בין זכי' לשליחות. דמדין שליחות מתגרשת מיד ולא בעי דמטא לידה. ומדין זכי' בעינן דלמטי לידה. י"ל דעל אופן זה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. ודמי לדברי הירושלמי דגלי' דעתה בזה לא מהני. ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשווי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי כל שיש איזה שינוי אין לדון על עשייתה ומקרי רק גילוי דעת ולא מהני. ולפי דברי הר"ן היה נראה הדין אם עשאו המקבל שליח לקבל והנותן אמר א"א שתקבל אלא הולך ותן. דמדין דאם רוצה לחזור לא יחזור דיש לפרש דבריו א"א שתקבל השליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמותו הוי זכות.
אמנם באמת יש לדון ביה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון שעשאתו שליח במפורש. והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש התוס' והר"ן לתרץ הא די"ל לרבי במתנה הולך לאו כזכי דמי. ובגט הולך כזכי. היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף. וא"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לפרש הולך כזכי כדחזי' בחוב. י"ל בודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו ומה דאמר הולך היינו כזכי דמסתמא לא בא לעקור ולבטל השליחות. והיינו הכל אם מסכים לשליחותה. אבל באומר א"א שתקבל לה כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דהולך לאו כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל אלא הולך ל"א הולך כזכי דכל שאמר א"א שתקבל הוי כלא עשאו וממילא הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש מה דאמרי' בסוגיין א"א אתא לאשמעי' היינו דפליגי באי אפשי דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי. א"כ אף דאמר א"א שתקבלנו מ"מ דעתו להולך כזכי וא"י לחזור. ור' לשיטתי' דס"ל במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון שעשאתו שליח לקבל ממילא כל שאמר א"א שתקבל ועקר שליחותה שוב הוי כמתנה והולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש הא דאמר שליח מתנה כשליח הגט להולך לאו כזכי דנדחקו תוס' והראשונים. דגם לפ"מ דפירשו הראשונים דמיירי בעשאתו שליח הוא דוחק דהא בגט לאו פשיטא הוא דהא פליגי בזה רב ור"נ. וגם נצטרך לומר דאביי ס"ל דהלכה כר"נ ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ"ל י"ל דהך דאביי דלא נלמוד מגט כי היכי דבגט באומר א"א שתקבל הדין דיכול לחזור ולא אמרי' דכוונתו היה להולך כזכי וע"כ משום דעוקר שליחותה הוי כמתנה ממילא מוכח דבמתנה הולך לאו כזכי:

גמרא טעמא דלא שוויתי' שליח כו' ש"מ הולך כזכי. ע' רש"י ופלוגתא היא בפ"ק. ונראה מלישנא ש"מ הולך כזכי דהיינו בכ"מ אף במתנה. אלא דלפ"ז קשה דהא ר' ס"ל דבמתנה הולך לאו כזכי כמ"ש תוס' ד"ה ר' אומר כו'. ואפשר לומר לפמ"ש הר"ן בסוגי' דשליש לצדד דאף אם לא ידע הבעל שעשאתו שליח לקבלה אם אמר הבעל הולך מתגרשת מיד בקבלתו היינו במה דאפשר להתגרש יעויין שם. ולכאורה נראה דכ"ש בהתקבל או בזכי הרי הולך לא הוי כ"כ כמו זכי דהא בסוגיין מספקא לן הולך לר"נ מהו. והא דמבואר בסוגיין בקבלה אהולכה בעי שהגיע הגט לידה צ"ל דכיון ששמע מהשליח הבא גיטי לי בזה דעתה אהולכה דוקא אבל בלא שמע מהשליח כלל לא לשון קבלה ולא לשון הולכה בזה דעתו שתתגרש במה דאפשר וכיון שכן הא דאמרי' טעמא דלא שוויתי' איהי שליח קבלה, אבל שוויתי' צ"ל היינו בכל שלוחי' אף דלא ידע הבעל מ"מ א"י לחזור מטעם הנ"ל, ולזה שפיר אמרי' ש"מ הולך כזכי היינו בכל מילי אף במתנה דאז אמרי' דהוי כזכי ממש וכוונתו שתתגרש במה דאפשר וכיון דאגלאי מלתא דעשאתו שליח קבלה א"י לחזור משא"כ אי במתנה ל"א כזכי לא מהני בכה"ג זולת באומר השליח אשתך אמרה התקבל דבזה מיירי רבי בברייתא דאז עדיף ממתנה כסברת תוס' משא"כ בלא ידע הבעל בזה לא עדיף ממתנה:

גמרא איש לקבלה ואשה להולכה מאי. נ"ל דיסוד האיבעי' כיון דהוי כללא דבכל שליחות בעינן איתא בדנפשי' ועל אופן זה, ומה"ט אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה ולזה מספקי' אי בעי איתא בדנפשי' על אופן שליחות זה דלשליחות להולכה בעי איתא בדנפשי' להוליך וכן בשליחות קבלה בעי איתא בדנפשי' לקבל ומש"ה דוקא איש נעשה שליח להוליך דשייך בדנפשי' הולכה להוליך, וכן בקבלה אשה דוקא איתא בדנפש' לקבל מיד בעלה אבל איפכ' לא, או דבעי רק שתהא בר גיטין אבל לא על אופן זה וקבלה והולכה ענין אחד הוא, ובזה מסולק קושי' המהרש"א דהא אשה שייכ' בהולכה האשה עצמה מביאה גיטה. והיינו בענין איתא בדנפשה בעצמותה וזה לא שייך באשה דאיך שייך בעצמה ענין הולכת הגט בשביל עצמה דאם מביאה גיטה היא שליח הבעל מאי ואין זה הולכה בשל עצמה, ומה דמסקי' באמת לדינא דאשה נעשית שליח להולכה היינו משום דלא בעי איתא בדנפשי' לענין מעשה הולכה. אלא דכל איתא בדנפשי' ביסוד גיטין מקרי איתא בדנפשי', ולפ"ז ממילא גם באיש לקבלה לא מצריכין לטעמא שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה. דבלא"ה כיון דאיתא בדנפשי' בתורת גיטין מקרי איתא בדנפשי':
אולם מלשון הרי"ף שכ' איש נעשה שליח שכן אב מקבל גט כו' וכן אשה להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה משמע דזהו מטעם דמקרי איתא בדנפשה והיינו כדעת מהרש"א דזהו מקרי איתא בדנפשי' ע"י דאשה עצמה מביאה גיטה, אלא דלס"ד לא ידעינן ממציאות הענין דאשה עצמה תוליך גיטה, אבל לפי המסקנא באמת זהו גוף הטעם הא דאשה נעשית שליח הולכה משום דשייך גם בדנפשה להוליך גיטה מיד בעלה. והנה לפ"ז הא דפרשינן באמת איש לקבלה ואשה להולכה דמ"ש זה דלמא משנתינו אמר לו א"א מיירי בשליח אשה ודוקא אשה להולכה מהני משום דאיתא בדנפשי' שכן עצמה מביא', אבל מ"מ איש לקבלה י"ל דלא מהני ואף דמסברא מהני שכן אם מקבל גט לבתו הקטנה הא חזינן דלא פשיט הש"ס האיבעי' מסברא דאיש נעשה שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה, אלא דפשטי' ממתני' וע"ז אמרי' פשוט מינה חדא כו' היינו דלא מצינו ללמוד אשה להולכה ואין איש לקבלה, דדלמא באיש לקבלה שכן אב מקבל, משמע דאין זה סברא ברורה לדון מזה דהוי איתא בדנפשי', אלא דאם מצינו כן י"ל דהטעם משום שכן אב, א"כ במסקנא מנ"ל באמת דאיש נעשה שליח לקבלה דלמא דוקא אשה להולכה מטעם שכן אשה עצמה מביאה גיטה אבל איש לקבלה לא, וצ"ל דאף בהאבעי' ס"ל דלא מקרי כ"כ איתא בנפשי' מה דאב מקבל לבתו קטנה מ"מ עכ"פ אם אנו דנין דאשה להולכה מקרי איתא בנפשה עי"ז שכן אשה מביאה גיטה ה"נ י"ל איש לקבלה שכן אב מקבל:
אמנם על המהרש"א לכאורה קשה דהרי הקשה על האיבעי' דמה דמספק באשה להולכה, הא שייך בהולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה, הרי דס"ל למהרש"א דזהו סברא פשוטה דמכח זה מקרי שייך בהולכה ולוכא לספק בזה כלל, והרי איש לקבלה מספקי' ויקשה ג"כ קושי' המהרש"א דמה מספקי' הא שייך באיש קבלה שכן אב מקבל, א"כ מוכח דזהו פשוט יותר לומר שכן אשה מביאה דהוי ממש שייך בהולכה, אבל שכן אב מקבל גיטה לא מקרי כ"כ איתא בקבלה דהוא ענין אחר מה שמקבל גט לבתו קטנה, א"כ יקשה למסקנא דלמא דוקא אשה להולכה ולא איש לקבלה, ואפשר לדחוק דגם המהרש"א ס"ל בשניהם שוין דאם אמרי' שכן אשה עצמה מביאה גיטה אמרי' נמי שכן אב, ובאמת על שניהם מספקי' דאולי אין זה מקרי כ"כ איתא בנפשי' אלא דקושי' המהרש"א אהא דאמרי' פשוט מיני' איש לקבלה שכן אב וע"ז סובב קושי' המהרש"א דכל שאתה אומר שכן אב פשוט מיני' ג"כ אשה להולכה דגם בדידה שייך שכן אשה עצמה מביאה גיטה. וע"ז תירץ דלא ידע מזה המציאות דאשה תוליך גיטה, והנה לפ"מ שכתבנו דבלשון הרי"ף משמע דלקושטא דמלתא הטעם דאיש לקבלה משום שכן אב וכן אשה להולכה משום שכן עצמה:
קשה לי דלפ"ז איך שייך נעשה בן חורין שליח לקבל גט שחרור הא ליתא בדנפשי' דאיך שייך הוא בגט שחרור אלא דהוא שייך בתורת שחרור לשחרר עבדו והיינו להוליך, אבל אם נימא דבעינן דוקא איתא בקבלה איך בן חורין איתא בקבלת גט שחרור, הן אמת דבלא"ה יש לעמוד אמאי לא פשיט האיבעי' ממתני' דהאומר תן לשחרור דלר"מ יכול לחזור והוי שליח להולכה, ולרבנן לא יחזור והוי שליח קבלה, האיך מיירי אם השליח הוא עבד האיך יכול להיות שליח להולכה הא ליתא בדנפשי' להוליך שחרור, (ובפרט לר"מ לשיטתי' דס"ל בקידושין דאין קנין לעבד בלא רבו, א"א שיהיה לעבד עבד אחר) ואם השליח ב"ח איך אפשר לקבל בשביל העבד הא אינו בקבלה, אך אין זה קושיא כ"כ די"ל דבאמת הו"מ למיפשט מזה אלא דפשוט יותר בקל ממתני' דהאשה עצמה, אבל מ"מ נימא לקושטא דמלתא דבעינן אית' בדנפשי' בקבלה והולכה קשה לדינא איך אפשר לב"ח להיות שליח לקבל גט שחרור, ומסוגיין תמוה לי במ"ש הר"ן ספ"ב דדוקא אין עבד נעשה שליח לקבלה אבל להולכה נעשה שליח, דלהולכה לא בעי איתא בדנפשי', א"כ מה מספקי' אשה להולכה מאי דמה"ת לא תהיה שליח הא לא גרע מעבד דנעשה שליח להולכה, ואף אם נדחוק דבעל האיבעי' מספקא לי' ג"כ בהך סברא גופא דדלמא גם בהולכה בעי איתא בדנפשי', ובאמת דלמא בעבד גם בהולכה לא שייך, מ"מ יקשה למסקנא איך נפשוט איש לקבלה דדלמא רק אשה להולכה ומטעם דלהולכה לא בעי איתא בדנפשי' אבל איש לקבלה י"ל דלא ידענא:

האומר וכו'. לפיכך אם אמר לו הבעל א"א שתקבל וכו'. פי' הריטב"א בשם מורו דאשמועינן אחר שאמר הבעל א"א אם אחר זמן חזר ואמר התקבל או הולך למר והילך למר ממילא חוזר שליחותה למקומו והוה שליח לקבלה ולא מצי הדר ביה פי' וקמ"ל במה שאמר א"א לא נעקר השליח מהיות שלוחה אלא שהבעל לא רצה בכך אבל השליחות לא נעקר ע"כ כשחוזר הבעל מדיבורו שאמר א"א וחוזר ואומר הילך או התקבל או הולך למ"ד כזכי חוזר שליחותה למקומו והוא חידוש דין. והר"ן פי' באופן אחר דהבעל אמר א"א שתהיה שליח לקבלה שלה אלא היה שליח קבלה שלי אם רצה לחזור חוזר אע"ג דחזינן דזכות הוא לה שהרי היא עשתה שליח לקבלה ואלו היה הבעל נותן לו סתם היתה מגורשת בקבלתו מ"מ השתא שרוצה שיהיה שליחות לקבלה אמרינן דהוה חוב ואין חבין לאדם שלא בפניו ותוי"ט נתקשה בכוונת הר"ן ע"ש. והנה הש"ס דאמר ש"מ הולך כזכי הומ"ל רישא קמ"ל בכי האי גוני דהר"ן שהיא עשתה ג"כ שליח והבעל עוקר שליחותה והוא עושהו שליח לקבלה ומשו"ה יכול לחזור בו אלא דא"כ לפיכך למה לי. אבל למורו של ריטב"א שפיר הומ"ל כנ"ל:

אמר רב מרי ת"ש וכו'. אמר רב אשי מסיפא נמי ש"מ וכו' מ"מ טעמא בעי כיון דאיהי לא מצי להוליך גט לבעלה א"כ שליח לא מצי משוי ואולי מדנפקא שליחות דידי' ודידה מחד קרא ושילח ושלחה בלא מפיק וצרי תחת הלמ"ד א"כ כי היכי דהבעל מצי להיות שליח בין להולכה בין לקבלה שהרי מקבל גט בעבור בתו הקטנה ה"נ היא תעשה בין להולכה בין לקבלה ועדיין צ"ע:

אתמר הבא לי גיטי. הר"ן מוכיח ממתני' דלקמן ס"ה ע"א דאשה עושה שליח להולכה אפי' הבעל אומר אינני עושה אותך שליח כלל רק הילך הגט ע"פ דיבורה והרי הוא שלוחה לבד בלי תערובת שליחות הבעל כלל. דה"ל כאלו אמרה תהא שלוחי בתנאי שלא יחול הגט עד שיגיע לידי. ובמכתב מאלי' נתקשה בזה הרבה דעכ"פ צ"ל דשליח נעשה כמותה וא"כ ידו כידה וממילא מתגרשת מיד בקבלתו ואי משום תנאי שלה מה לנו ולתנאי שלה הלא אין ביד אשה להטיל תנאי בגט. וע"כ דחה דברי הר"ן אלא אם היא אמרה הבא לי צריך הבעל להסכים ונעשה שלוחה עם תערובת כח הבעל ומ"מ יש תועלת במה שהיא עשתה אותה שלוחה שאם תחזור ותאמר תהא לי בידך לית בי' משום שלא חזרה שליחות אצל הבע"ד. כי שהיא היא העושה שליח להולכה וגם לקבלה ומסייעא לסברא זו מדברי תוס' לקמן ס"ה ריש ע"ב. ואני אומר אפי' לו יהי כדבריו עכ"פ תיקשי למאי דהוה ס"ד דלא בעי' חזרה שליחות אצל הבעל ועוד לרוב הפוסקים ספיקא הוא וחולצת א"כ אין שום נפקותא במה שהיא עשתה שליח להבאה. א"כ תיקשי מתני' לקמן ס"ה ע"א דמייתי ר"ן לראי' אבל לכאורה דלק"מ אם היא התנה כיון שהבעל מסלק עצמו מזה ואומר הילך גיטך על דעתך והוה התנאי כאלו הוא התנה ואולי לא רצה מכתב מאלי' בזה משום דאמרינן במס' ב"מ ס"ו ע"א דפטומי מילי נינהי מיהו ע"ש בתוס' ד"ה פטומי וכו' א"ש נמי הכא:

משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' וקשה לכאורה דמשנה שאינה צריכה היא ול"ל דמשום סיפא דלפיכך נקט לה דלכאורה היא נמי משנה שאינה צריכה היא ובשלמא למאי דקס"ד מעיקרא בגמרא דסיפא אתי לאשמעינן דטעמא דאמר אי אפשי הא לאו הכי הולך כזכי א"ש אבל למסקנא דאיירי בהולך א"כ אכתי מאי קמ"ל דכיון דאמר אי אפשי פשיטא דמהני ול"ל דאתא לאשמעינן טעמא דאמר אי אפשי הא הולך גרידא מהני הא ליתא דלמסקנא ע"כ ליתא להאי דיוקא דכיון דהולך לאו כזכי והיינו כרבי נתן דלקמן וא"כ אכתי תיקשי מאי איריא אי אפשי ותיפוק ליה דתן לחודא נמי מהני שיכול לחזור ויותר קשה לשיטת רש"י שכתב בד"ה לפיכך שאין לו תקנה לחזור אא"כ בדאמר אי אפשי והא ליתא לפי המסקנא דלמאי דמוקמינן לה בהולך וכר"נ משמע דהולך לחודא או תן לחודא נמי מהני לבטל השליחות לקבלה והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דמ"ש רש"י בד"ה לפיכך היינו למאי דס"ד מעיקרא ולאו לשון לפיכך לחודא קא דייק אלא עיקר דיוקא דרש"י משום דמשנה שאינה צריכה היא לכך כתב דלמאי דס"ד מעיקרא אתי לאשמעינן דאין לו תקנה בענין אחר משא"כ למסקנא ע"כ מיפרשא מתניתין דקתני הולך ותן דהיינו בדאמר תרוייהו כי הדדי וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל ומלשון הש"ע וכמו שאפרש לקמן בסוף הסוגייא ולפ"ז א"ש דנקט משום סיפא דלפיכך כדי לאשמעינן טעמא דאמר אי אפשי לא מהני בתרוייהו כי הדדי משא"כ אי אמר אפשי אלא הולך ותן הוי כזכי אע"ג דתן לחוד לא הוי כזכי אפ"ה משום הולך הוי כזכי ולאפוקי ממה שעלה על דעת הבית שמואל סי' ק"מ ס"ק ס' ע"ש דלדידיה לישנא יתירא לגרועי קאתי וקמ"ל במתני' דלא ועי"ל דסיפא לגופא אתי דסד"א דאע"ג דאמר אי אפשי אכתי הוי כזכי והא דקאמר אי אפשי שתקבל לה היינו שאינו רוצה שתתגרש אלא באופן שיגיע הגט לידה בסוף שכן התנה עם השליח אבל לעולם הגירושין יחולו מיד לענין שלא יוכל לחזור כיון שזכות הוא לה שהרי עשאתו שליח לקבלה וכמו שנסתפק בכיוצא בזה הרשב"א ז"ל בסוף סוגיא דשמעתין היכא דהוי כזכי אי בעינן שיגיע הגט לידה בסוף ומשו"ה אשמעינן מתניתין דכיון דקאמר אי אפשי עקריה לשליחות קבלה לגמרי ויכול לחזור ועוד אפרש בשמעתין בע"א. עוד נראה לי דבבא דאשה שאמרה התקבל נמי לדיוקא אתא דדוקא היכא דאמרה בפירוש התקבל אבל אי לא אמרה בפירוש אף על גב דידעינן בודאי שרוצית בכך כאותה ששנינו בירושלמי דשמעתין דאפילו צווחה להתגרש אפ"ה לא אמרינן דזכות הוא לה דשמא חזרה בה כמו שאפרש בסמוך דמסוגיא דשמעתין משמע כן ודו"ק:

תוספות בד"ה הא שויתיה שליח השתא ס"ד דלא איצטריך למיתני התקבל כו' עכ"ל. ויש לדקדק טפי הוי להו למימר דלא איצטריך למיתני כלל לא התקבל ולא הולך אי לאו למידק דהולך דומיא דהתקבל כמו שנראה מפירוש רש"י ז"ל דהולך נמי כ"ש דלא איצטריך אפילו למאי דמשני דלא נקט הולך אלא איידי דתנא התקבל וכמ"ש מהרש"א ז"ל. והנלע"ד דסברת התוספות דמהולך ודאי לא מצי למידק דלדיוקא אתי לאשמעינן טעמא בדלא שוויתיה דהא מצינן למימר איפכא דמשנה יתירא אתי לאשמעינן דבהולך אפילו בשוויתיה יכול לחזור דהולך לאו כזכי דאי בדלא שויתיה מאי למימרא וכן דרך הש"ס בכל דוכתי דטפי שייך לומר דמשנה יתירה מילתא יתירתא קמ"ל משו"ה הוצרכו לפרש דמהתקבל קא דייק דלא איצטריך דאי לאשמעינן דהולך לאו כזכי מהולך גופא נמי נידוק דאיירי בדלא שויתיה דהולך לאו כזכי דאי בדשויתיה מאי למימרא אע"כ דהתקבל קתני לאשמעינן דהולך דומיא דהתקבל ולשיטת רש"י דמהולך נמי קא דייק נראה משום דלא שייך כלל למימר דהולך אתי לאשמועינן איפכא דהולך לאו כזכי וכר"נ לקמן דא"כ אמאי קתני הולך הו"ל למיתני רבותא טפי דאפילו בתן לא הוי כזכי דהכי קושטא דמילתא לר"נ והיינו למאי שאפרש בסמוך דע"כ לרש"י תן עדיף מהולך דבמתנה ועבד משמע בפ"ק דהולך לאו כזכי ותן הוי כזכי וא"כ ממ"נ דייק שפיר דמתניתין אתיא כרבי ומשו"ה הוצרך לשנויי לעולם כרבי נתן ואיירי מתני' בשויתיה והולך לא קתני אלא איידי דהתקבל ובדלא שויתיה לא איירי מתני' כלל ומשו"ה לא קתני תן. אבל התוס' לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דף י"ב ע"א בד"ה כל האומר בשם ר"ת ור"י דלעולם לא שייך כלל לחלק בשום ענין בין תן להולך אלא הא דהוי תנו כזכו בעבד היינו משום דדמי לבע"ח דאפילו הולך כזכי ואם כן שפיר מצינן למימר דהולך איצטריך לאשמעינן היא גופא דהולך לאו כזכי וכרבי נתן והא דלא קתני תן היינו משום דאין חילוק כן נ"ל נכון:

רש"י בד"ה אלמא הולך כזכי דמי ופלוגתא היא בפ"ק עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לפרש דאפלוגתא דרבי ור"נ לקמן בגט גופא קאי משום דאפלוגתא דתנאי לא שייך לשון ש"מ הולך כזכי דמי אלא הו"ל למימר לימא מתניתין רבי ולא ר"נ אע"כ דאפלוגתא דאמוראי קאי וכוונתו לפלוגתא דרב ושמואל בסוף פ"ק לענין בע"ח והיינו למאי דס"ד התם מעיקרא דרב ושמואל בהולך כזכי פליגי ומקשה עלה דשמואל ממתניתין דהכא דאפילו בגט הוי כזכי וכ"ש בחוב דעדיף מגט וכמו שאפרש באריכות בסוף הסוגיא ואע"ג דהא מילתא פלוגתא דרבי ור"נ היא אפ"ה מקשה לשמואל דלא ניחא לן למימר דשמואל לא ס"ל כסתם משנה דהכא אבל ל"ל דמ"ש רש"י ז"ל ופלוגתא היא בפ"ק היינו לענין מתנה דאיתא בסוף פ"ק דהתם מפרש למאי דס"ד מעיקרא לא הוי פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי ולמסקנא כ"ע דהולך לאו כזכי במתנה וכיון דלשון ש"מ לא שייך אלא אפלוגתא דאמוראי ע"כ דאדשמואל קאי ומה שלא רצה לפרש דהא דמקשה ש"מ היינו דלענין גט גופא קשיא ליה אדרב דאמר לקמן בסוגיין דלענין גט מספקא ליה ואמאי לא פשיט מסתם מתני' דהכא אלא דבהא מצינן למימר דסברת רש"י ז"ל דאי לרב מקשה לא הוי משני מידי בסמוך דילמא בהילך דאכתי מאי מספקא ליה לרב לייתי מתניתין וליחזי אי הולך קתני הולך כזכי ואי הילך קתני ע"כ הולך לאו כזכי כמו שאפרש לקמן ולא משמע לרש"י ז"ל לפרש דבהא גופא מספקא ליה משום דאיכא דתני הילך ואיכא דתני הולך שזה דוחק אבל אי לשמואל מקשה משני שפיר דילמא בהילך פירוש דשמואל ודאי תני הולך ומה שלא רצה רש"י נמי לפרש דהא דמקשה ש"מ אדאביי קא מקשה דקאמר להדיא בריש פרק השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כגט להולך דלאו כזכי אלא דאפשר דרש"י מפרש להא דאביי בגט דאיירי בדלא שויתיה שליח כמ"ש הרבה מהמפרשים הרשב"א והר"ן ז"ל או שמפרש דאביי נמי מספקא ליה ואזיל לחומרא במתנה ובגט כמ"ש ג"כ קצת מפרשים בלשון הר"ן וא"כ הו"ל לאביי כמו לרב וכדפרישית אע"כ אפלוגתא דרב ושמואל קאי ואדשמואל מקשה ואי תיקשי כיון דאדשמואל מקשה מסתם מתני' דהכא ומקשה מגט אחוב טפי הו"ל לאקשויי לעיל אמילתא דשמואל גופא מסתם מתניתין דפ"ק דף י"ב דתנו בעבד כזכו ואפילו רבי מאיר לא פליג אלא משום דס"ל חוב הוא לעבד אבל בטעמא דתן כזכי מודה וקשיא לשמואל דהא עבד אפילו לסברת ר"ת ור"י שם היינו משום דדמי לחוב אבל טפי מב"ח ודאי לא הוי וא"כ תיקשי לשמואל מחוב אחוב אלא דלשיטת רש"י ז"ל מצינן למימר דלא שייך להקשות מתן אהולך משום דתן עדיף מהולך דתן אפילו במתנה מהני כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולא מצי לאקשויי אלא מסתם מתניתין דהכא מהולך אהולך ומגט אחוב דהא חוב עדיף מגט וכמו שאבאר לקמן באריכות אי"ה וזה שכתבתי לעיל דלרש"י יש חילוק בין תן להולך היינו לענין עבד ומתנה כנ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה דילמא בהילך אינו מגיה אלא כלומר דילמא איכא דתני הילך עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין וכמ"ש מהרש"א ז"ל אלא שפירושו ג"כ דחוק אבל למאי דפרישית א"ש דהתוספות לשיטתייהו דאין לחלק כלל בין הולך לתן בשום ענין כמ"ש בביאור דבריהם בדיבור הקודם ולפי זה ע"כ א"א לפרש בשיטתם דאשמואל בפ"ק מקשה מסתם מתניתין דהכא מגט אחוב דטפי הו"ל לאקשויי אדשמואל ממתניתין דפרק קמא דעבד דתן כזכי ולשיטתם ה"ה להולך והכי שפיר טפי להקשות מעבד אחוב דהתוס' שם כתבו להדיא דעבד היינו מטעם חוב אע"כ דלשיטת התוס' הא דמקשה הכא ש"מ הולך כזכי היינו לענין גט גופא ומקשה אדרב דמספקא ליה לקמן ולפ"ז קשיא להו הכא אמאי דמשנינן דילמא בהילך והיינו דרב תני הילך ואם כן אמאי מספקא ליה תיפשוט לאידך גיסא מדקתני רישא בהולך וסיפא הילך אלמא דוקא קתני דבהולך אפילו לא אמר אי אפשי יכול לחזור דהולך לאו כזכי לכך הוצרך לפרש דמאי דמשני הש"ס דלמא בהילך היינו דרב והא גופא מספקא ליה בלשון המשנה משום דבלא"ה שמיע ליה דאיכא דתני הילך ואיכא דתני הולך כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמרא איתמר הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל כו' משמע שאשה עושה שליח להבאה כמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל וענין השליחות ביאר הר"ן והב"י בשם הרשב"א דכיון דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוה ליה שליח האשה כמותה לגמרי אלא דהוי כאילו התנית עמו שלא תתגרש אלא כשיגיע לידה בסוף אבל קשיא לי לפ"ז א"כ אמאי קאמר רב דאינה מגורשת והיינו לפי מאי דס"ד דאדיבורא דידיה סמיך ולמסקנא משום דעקר שליח ואמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאכתי לקושטא דמילתא ליהוי שליח לקבלה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שהביא הטור אה"ע סי' ק"מ דהא דהבעל אינו עושה שליח לקבלה משום דחוב הוא לה היינו מסתמא אבל היכא שגילתה דעתה שרוצה להתגרש יכול הבעל לעשות שליח לקבלה ודלא כשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דלפי זה ודאי תיקשי להו סוגיא דשמעתין דאין לך גילוי דעת יותר ממה שעשתה שליח להבאה ואפ"ה לא הוי שליח לקבלה היכא דא"ל הבעל התקבל אלא אפילו לשיטת רוב הפוסקים שסוברים כשיטת הירושלמי דלא מהני גילוי דעת שלה דחיישינן שמא חזרה בה אפי' הכי קשיא דהיכא שעשאתה שליח בפירוש ע"כ לא חיישינן שמא חזרה בה מדלא חיישינן בכל שליח לקבלה להכי א"כ ה"נ שעשאתה שליח להבאה מסתמא לא חיישינן דהדרא בה וא"כ בדאמר לו הבעל התקבל ואיהו נמי רוצה יותר בשליחות לקבלה כדקאמר שליח לקבלה הוינא ואם כן ליהוי שליח לקבלה כיון דבכה"ג ודאי זכות הוא לה מדעשאתו שליח. ולכאורה היה נלע"ד בענין זה דשאני הכא דאמר הבעל הילך כמו שאמרה ואם כן תלה שליחות ברצונה דאדיבורא דידה סמיך ואפילו למאי דס"ד דאדיבורא דידיה סמיך הא מפרשינן בריש פרק האומנין דהילך כמו שאמרה דקאמר אי אדיבורא דידיה סמיך היינו דה"ק מהימנית לי דכן אמרה וכיון דאיגלאי מילתא דמשקר נתבטל שליחות הקבלה משל הבעל גופא דהבעל ודאי לעילוייא קא מכוון דליהוי דוקא לקבלה כמ"ש התוספות להדיא בפרק האומנין דלקבלה הוי לעילוייא דבעל וכיון שמשקר השליח דהאמת שהיא עשאתו להבאה נתבטל ג"כ שליחות הבעל דלא ניחא ליה בהכי כך עלה בלבי לפרש הסוגיא אלא דעדיין אין דעתי נוחה בזה ולקמן גבי קבלה אקבלה אפרש בע"א ודו"ק:

גמרא אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה התקבל כו' וקשיא לי למאי דלא אסיק רבא אדעתיה הא מילתא דאדם יודע א"כ אדמקשה מקטנה ליקשי ממתניתין דהכא דהאומר התקבל שהיא שנויה ברישא כדמקשה הש"ס לעיל בסמוך. והנלע"ד בזה דודאי רבא הוי ידע שפיר דבההיא דהאומר התקבל איכא למימר משום דאדם יודע שאין הבעל עושה שליחות לקבלה אבל בההיא דהכא הוי ס"ד דרבא דלא שייך לומר אדם יודע שאין שליחות לקטנה דרבא לשיטתו בפרק האיש מקדש דף מ"ד ע"ב דמקשה התם אדר"נ מההיא דקטנה שאמרה התקבל משום דמשמע ליה דע"כ איירי בשיש לה אב מדקתני סיפא ואם אמר לו אביה כדאיתא התם ולפ"ז דאיירי בשיש לה אב אפשר דלא שייך לומר אדם יודע דאיכא למימר דטעה הבעל שהשליח הוא של קבלה של האב ואפ"ה משהגיע הגט לידה מגורשת אפילו לא עשאו האב שליח משום דמימר אמר הבעל תיגרש כל היכא דמיגרשה ואם כן מקשה שפיר. ומכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דרבא הכא קאי בשיטתיה דר"נ התם דנערה נמי אינה עושה שליח כשיש לה אב וכיון דמתניתין דקטנה משמע ליה דע"כ איירי כשיש לה אב כדדייק התם א"כ ע"כ מתניתין לא אתי לאשמעינן הא מלתא גופא דאין קטנה עושה שליח כיון דביש לה אב אפילו נערה אינה עושה אע"כ דעיקר רבותא דמתניתין דקטנה לא אתי אלא לאשמעינן דהוי מיהא שליח להולכה משום דמימר אמר תיגרש כו' ובהא מילתא ליכא רבותא בנערה טפי מבקטנה אפילו לר"נ ואי ס"ד דשייך בקטנה אדם יודע א"כ ליכא רבותא כלל דהא ממתניתין דהאומר התקבל שמעינן דהיכא דשייך לומר אדם יודע מהני ועוד דלענין אדם יודע בנערה הוי רבותא טפי דבקטנה אדם יודע יותר דאפילו באין לה אב לא מציא למעבד שליח משא"כ בנערה איכא למיטעי בדר"נ גופא אע"כ דלא שייך כלל לומר אדם יודע אפילו בקטנה כדפרישית טעמא דאפשר דטעי הבעל שהוא שליח האב. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה איכא למימר אדם טועה והיינו דקשיא ליה לרבא בפ' האיש מקדש אדר"נ מההיא דקטנה ליתני נערה דהוי רבותא טפי אפילו לענין דלא שייך לומר כולי האי אדם יודע אפ"ה הו"ל שליח להולכה מיהא שכן הוא האמת דלקושטא דמילתא אפילו בכה"ג שייך אדם יודע וע"ז משני הש"ס התם דמתניתין דקטנה איירי באין לה אב והיא גופא אתא לאשמעינן דאפ"ה אינה עושה שליח משום שיש סברא לומר דקטנה עושה שליח כמו שאפרש בסוגיא דלקמן דף ס"ד ע"ב גבי נערה המאורסה ע"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא מאי לאו קבלה אקבלה. כאן נמי יש לדקדק דלמאי דס"ד דקבלה אקבלה א"כ ליהוי שליח לקבלה דנהי דאיהי אמרה הבא לי מ"מ לשיטת הר"ן דלעיל דהוי ליה שלוחה כמותה אלא כאילו התנית עמו שיגיע הגט לידה וא"כ מסתמא לא הדרא בה כמו שהוכחתי לעיל וממילא שבעל יכול לעשות שליח לקבלה כיון שזכות הוא לה והשליח נמי אדעתיה דקבלה קיבלו דהתקבל אמר ליה והבעל נמי אדעתא דהכי יהיב ליה ואמר התקבל ואמאי קתני דיכול לחזור בו ומה שתירצתי לעיל במימרא דרב דשאני התם דא"ל הילך כמו שאמרה לא שייך הכא. אמנם אחר העיון זכיתי לדברי התוספתא בפירקין וראיתי שדבר זה לענ"ד במחלוקת התנאים היא שנוייה דאיתא שם הבא לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי דקאמר רשב"ג דבאמר הבעל זכי והתקבל אין יכול לחזור ורבי סבר דאפילו באמר הבעל הולך ותן נמי אין יכול לחזור בו והיינו לשיטתו דהכא דהולך ותן כזכי שמעינן מיהא דאע"ג דהאשה והשליח אמרו הבא אפ"ה בדאמר הבעל התקבל הו"ל שליח לקבלה וא"א ליתן שום טעם לדבר אלא כדפרישית כיון דסוף סוף עשאתו שליח מיהא להבאה והו"ל זכותה ומשו"ה יכול הבעל לעקור שליחותה ולעשות השליח לקבלה אלא דת"ק דתוספתא סובר דבכולם יכול לחזור בו וא"כ משמע דלית ליה האי סברא ואף דמלשון התוספתא משמע דת"ק היינו רבי ע"כ טעות דמוכח הוא דהא רבי פליג בסיפא ולפ"ז א"ש דלמאי דמשמע ליה הכא קבלה אקבלה סובר כת"ק דברייתא דהאי דשמעתין הובאה ג"כ בתוספתא בסיפא דההיא דלעיל ואתאן לת"ק ולפ"ז מצינן למימר נמי במימרא דרב דלעיל שסובר כת"ק דתוספתא דלעולם אין הבעל עושה שליח לקבלה אפילו היכא דאמרה איהי הבא אפ"ה לא אמרינן דזכות הוא לה והרבה יש לי להאריך בזה בסוגית הש"ס ובלשון הפוסקים אלא שאין להאריך ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי אומר כו' שאני הכא כיון שאמר לו השליח כו' עכ"ל. פירוש דלרבי בגט שעשאתו שליח עדיף ממתנה שלא עשאתו שליח אבל מ"מ פריך לקמן בשמעתין שפיר דרב אדרב מגט אחוב מכח כ"ש דבחוב אפילו לא עשאו המלוה שליח קאמר רב דהולך כזכי ובגט מספקא ליה בעשאתו שליח דנהי דחוב עדיף מגט ומתנה אפ"ה סובר הש"ס בפשיטות דבגט כיון דאיכא נמי צד למעליותא שעשאתו שליח הו"ל כחוב שלא עשאתו וזה ברור ועיין בסמוך באריכות:

מתני' אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה פי' רש"י א"א שתקבל להיות כידה אלא שליח שלי תהא כו' ע"ש. והנה הי' אפשר לפרש דאיך יכול לבטל שליחותה הא מ"מ הוי שלוחה כמותה רק דנהי דהוי כנתינה לידה מ"מ הא התנה שלא תתגרש עתה רק כשיתנו לידה ממש והוי כנותן הגט לידה ואמר דלא תתגרש עד אחר ל' יום או אחר שתתן ר' זוז כו' כנ"ל. אמנם להנ"ל לא הי' פריך הש"ס אח"כ והוכיח דאיש כשר לשליח לקבלה מהא דא"א שתקבל אלא הולך ולמ"ש מנ"ל דלמא איירי שפיר באשה דהיא שליח לקבלה ואעפ"כ כשאמר א"א אלא הולך כו' יכול לחזור דעדיין הוא שלוחה לקבלה רק שהתנה שלא תגרש עד שיגיע לידה וכשבא לידה שפיר מתגרשת דהי' מועיל נתינה ראשונה ליד שלוחה לקבלה ואעפ"כ יכול לחזור כמו לאחר ל' ולכך פי' רש"י ז"ל שמבטל לגמרי השליחות ואף דלכאורה איך יכול הוא לבטל שלא יהי' שלוחה ז"א דבתורת שיהי' שלוחה אינו רוצה כלל לגרשה רק שמגרשה באופן שיהי' שלוחו להולכה וממילא נתבטל שליחותה שבתורת שליחותה אינו מגרשה כלל וזה מדוייק בלשון רש"י ז"ל. ולכך מוכיח הש"ס שפיר דכשר לקבלה ולהולכה:

אך קשה מנ"ל להש"ס באמת כן דלמא הפי' כנ"ל ובאמת אינו מבטל כלל השליחות לקבלה כנ"ל. ויש ליישב למאי דאמר בש"ס פ"ג דקידושין במקדש לאחר ל' יום וחזרה בה סבר ר"ל דלא מהני דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ופריך מהשולח גט דיכול לבטל ומשני שאני התם דכל כמה דלא מטי הגט ליד אשה דיבור הוא משא"כ נתינת מעות ליד אשה אף שמקדשה לאחר ל' כמעשה דמיא ע"ש. וא"כ א"ש דכאן במתני' דיכול לחזור בו קשה ג"כ לר"ל וצ"ל כתירוץ הש"ס דכל כמה דלא מטי כו' ולכך יכול לחזור לר"ל. וא"כ אי נימא כמ"ש דבאמת אינו מבטל הוא שליחות לקבלה רק שמתנה כנ"ל. וא"כ באמת בא הגט לידה מיד דקבלת השליח הוי כקבלתה רק שהתנה שלא תתגרש עד שיבא לידה ממש והוי ממש כמו לאחר ל' ושוב לא אתי דיבור ומבטל דהא נתינת גט הי' מעשה כמו מקדש אחר ל' וממילא אינו יכול לחזור בו לר"ל ולמה תני דיכול לחזור בו במתני' והוכיח בש"ס שפיר דע"כ הפי' אי אפשי הוא שמבטל לגמרי השליחות לקבלה ואינו רק שליח הולכה ושפיר דיבור ודיבור הוא. והוכיח שפיר דאיש כשר לקבלה ולהולכה כנ"ל:

אמנם עדיין קשה למאי דקיי"ל כר' יוחנן דאף בלאחר ל' יכולין לחזור דאתי דיבור כו' וא"כ י"ל דהפי' במתניתין כנ"ל. ומנ"ל דאיש כשר לקבלה הא יש לפרש כנ"ל. אמנם י"ל למאי דאיתא בש"ס י"ג בתן שטר שיחרור זה לעבד דאמר ש"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה וכ' הר"ן ז"ל דאף דהולך ותן לאו כזכי וא"כ לא רצה שישתחרר מיד כמ"ש תוס' שם. וכ' נהי דאמר תן מ"מ הא יכול אח"כ מיד השליח לזכות בשביל העבד והוי מטי לידי' וממילא משתחרר מיד אחר הקבלה ע"ש. וא"כ לכאורה קשה כאן נהי דאמר אי אפשי שתקבל ועושהו שליח להולכה מ"מ מיד אחר שנותן לו זוכה בשבילה והוי כאלו בא לידה כיון שהוא זכות לה וממילא מתגרשת מיד אחר הקבלה כמ"ש הר"ן בשיחרור ולא יוכל לחזור. רק אי כפרש"י א"ש דבתורת שליח קבלה אינו רוצה כלל אבל אי הוי אמרינן דהוי כתנאי שיבא לידה הי' שייך כנ"ל. אך יש לדחות דהא קיי"ל דתופס לבע"ח לא קנה. אך ברש"י ז"ל א"ש דסובר בשוי' שליח קנה בתופס במקום שחב לאחרים. ולכך פירש שפיר כנ"ל דאי הוי אמרינן שאינו מבטל השליחות לקבלה רק שהוא תנאי שיבא לידה א"כ מיד אחר הקבלה זוכה בשבילה והוי מטי לידה ואף שהוא תופס כו' מ"מ הא עשתה אותו שליח ומהני ולכך פי' שמבטל השליחות. וממילא לא מהני אף שזוכה בעבורה דשוב הוי תופס כו' בלא שוי שליח כנ"ל:

אך בל"ז יש לדחות דהא קשה על הר"ן ז"ל א"כ מאי הוכיח הש"ס דהולך כזכי ממה דתני א"א כו' דלמא אף דהולך לאו כזכי מ"מ הא מיד אח"כ זוכה אי תופס לבע"ח קנה ולכך צריך אי אפשי דוקא דאז מבטל השליחות. או דכיון שאמר א"א הוי כאומר בפירוש שאינו רוצה שיזכה גם אח"כ בעבורה עד שיבא לידה משא"כ בלא אמר א"א רק הולך אף אי לא כזכי מהני כמו התם בשיחרור ודוחק לומר דהש"ס קאי דוקא למ"ד תופס לבע"ח לא קני כו'. ויש ליישב דהא קשה על הר"ן ז"ל דהא אי נימא דתן לאו כזכי והוי שליח להולכה א"כ מאי מהני שיזכה אח"כ מיד עבור העבד הא קיי"ל לקמן כשעשתה השליח להולכה שליח לקבלה לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל. וגם אין האשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ע"ש. וא"כ מאי מהני שיזכה אח"כ בעצמו הא הוא השליח להו ה ו חזרה השליחות אצל הרב כשזוכה עבורו ונעשה שלוחה לקבלה אך י"ל דהא שם בשיחרור מבואר בפוסקים דטלי גיטך מע"ג קרקע מהני בשיחרור ולא בעי נתינה כו'. וא"כ כתב שפיר דזוכה עבור העבד דמאי בכך דלא חזרה שליחות ובטל השליחות להולכה מ"מ הא גם טלי גיטך כשר ולכך מהני שפיר כמ"ש הר"ן ז"ל אבל כאן בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע בטל ולא מהני ממילא לא שייך כלל סברת הר"ן ז"ל דנהי דיזכה בשבילה מ"מ הא ביטל השליחות להולכה דלא חזרה אצל הבעל ולא מהני. גם אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה. אך מכל מקום זה ספק בגמרא אי בלא חזרה שליחות בטל ע"ש. וצ"ל דמשמע לי' באי אפשי שמבטל לגמרי שאינו רוצה לגרשה בתורת שליחות לקבלה כלל וממילא נפקא מינה דבעינן אח"כ שיתן לה השליח נתינה המועלת בגט וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול. משא"כ אם היה רק תנאי כנ"ל:

שם טעמא דאמר אי אפשי הא לאו הכי הולך כזכי כו'. לכאורה קשה לדעת הרי"ף ז"ל בשיחרור דאף בזכי הוא רק שאינו יכול לחזור בו אבל מ"מ אינו משוחרר עד דמטי לידי'. וא"כ כאן כיון דהולך כזכי מאי בכך שאמר אי אפשי שתקבלנו אלא הולך מ"מ נימא דכוונתו שאינו רוצה שיקבל בתורת שליח לקבלה ותתגרש מיד אלא הולך היינו ויקבל בתורת זכי' שיזכה עבורה ולא תתגרש עד שיבא לידה. ואין ראי' ממה שאמר אי אפשי שאינו רוצה בתורת זכי' וכיון שאמר בפירוש הולך שהוא כזכי אמרינן שפיר כנ"ל. וא"כ אמאי יוכל לחזור בו נימא דהוי זכי' ועכ"פ אינו יכול לחזור בו וגיטא לא הוי עד דמטי לידה. וי"ל דמסתמא כיון שאמר אי אפשי אומר לכך כדי שיוכל לחזור בו. ודוחק:

עוד י"ל למ"ש תוס' קידושין כ"ג ע"ב גבי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו כו' והקשו הא יכול לזכות בשטר ע"י אחרים ותירצו תוס' רשב"א וריטב"א ז"ל דאם לא אמר באמת הי' יכול לזכות אבל כיון שאמר לו רוצה דוקא שיקבל בתורת שליחות לא בתורת זכי' ע"ש. וא"כ גם כאן כיון שהיא עשתה אותו שליח לקבלה גרע וכיון שאמר א"א ואף שנותן בתורת זכי' מ"מ הא לא רצתה רק שיקבל בתורת שליחות ולא בתורת זכי' כנ"ל:

אך א"כ קשה גם באינו אומר א"א רק זכי לה לא יועיל כיון שהוא בתורת זכי' והיא עשתה אותו שליח.אך ז"א דזכי הוי לשון קבלה ונותנו שפיר בתורת שליח קבלה משא"כ באומר אי אפשי כו':

אך קשה למ"ש הרשב"א ז"ל דאף אי תן כזכי מ"מ י"ל דלא מיגרשה עד דמטי גיטא לידה רק שאינו יכול לחזור דכוונתו רק שיזכה עבורה בתורת זכי' ולהרי"ף ז"ל לא מיגרשא עד דמטי לידה ע"ש. וא"כ לא יהיה מהני כלל כמו בעבד שם דכיון שעשתה אותו שליח לקבלה היא רוצה דוקא בתורת שליחות ולא בתורת זכי'. ואפשר לומר דבאמת גם לרשב"א ז"ל נותן בתורת שליחות קבלה רק שהוא מתנה תנאי שלא תתגרש עד שיבא לידה כנ"ל:

או י"ל דבשלמא בעבד כיון דזכות הוא ויכולין לזכות שלא מדעתו וא"כ למה ציוה העבד כלל לקבל הא בלא צוויו יוכל ג"כ לקבל וע"כ כוונתו שיקבל דוקא בתורת שליחות לא בתורת זכי' כנ"ל. אבל כאן באשה כיון דבאמת חוב הוא לה רק ע"י אמירתה לשליח לקבל הוי זכות א"כ אין ראי' כלל שאין רצונה בתורת זכי' מדאמרה לו שיקבל הא אם לא היתה אומרת לא הי' זכות כלל. אך א"כ קשה גם באי אפשי כמ"ש וצ"ל כנ"ל כיון שאמר אי אפשי:

שם אין האשה עושה שליח לקבל כו'. לכאורה למה אמר על האשה הלא היא אינה עושה כלום רק הבעל הנותן והי' לו לומר אין עושה שליח ליתן ליד שליח האשה. ונראה דלב' הטעמים א"ש דלטעמא דבזיון א"כ כשאינו מקפיד מהני ושפיר יכול הוא לעשות שליח ליתנו לשלוחה. ולכך תלי' עלי' שכשהוא עשה סתם אין היא יכולה כו'. גם לטעם הב' משום חצירה כו' קמ"ל ג"כ דאי הוי אמר עליו הי' משמע שכבר עשתה שליח קבלה והיא עושה שליח ליתנו לו ובאמת בזה לא שייך הגזירה בקדמה כו' וקמ"ל רק עלי' שאינה עושה אח"כ שליח כו':

מאי בינייהו כו' והקשה הרשב"א דלימא נ"מ דמטעם בזיון הוי ס' דאורייתא משא"כ משום גזירה כו'. וי"ל למ"ש המ"ל בעשה שליח סתם והוא קדש קדושי ספק או הפסולין מדרבנן שוב פסול דאורייתא דהוי שינוי בשליחותי' וכן בגט משמע קצת כן דלא מיקרי עשו שליחותן בגט הפסול דרבנן ע"ש בש"ע. וא"כ כאן דע"כ איירי כשהבעל לא ידע דאי ידע לא שייך טעמא דבזיון ג"כ כיון שאינו מקפיד וא"כ ממילא גם לטעמא דפסול דרבנן משום גזירה דחצירה כו' ג"כ שוב פסול מדאורייתא דהוי שינוי בשליחות כשנתנו לידי שלוחה ופסול דרבנן כנ"ל. ואף אי לא נימא כהמשנה למלך עכ"פ הוי ס' דאורייתא כיון דלטעם האחר לא אמרינן בזיון ואמרינן דאינו מקפיד בסתם דמה חילוק בין שמקבלת בעצמה או ע"י שליח. אבל כיון דכבר פסול דרבנן משום גזירה ודאי שוב שייך קפידא כיון שע"י זה פסול דרבנן ע"י שאינה מקבלת בעצמה. ושוב גם לטעם דגזירה הוי ספק דאורייתא ואין נ"מ. דבידע ואינו מקפיד גם לטעמא דבזיון מהני כנ"ל:

ולדברי המשנה למלך יש לישב גם קושית תוס' דלימא נ"מ באינו מקפיד. די"ל דלא בעי למימר נ"מ בין אי הגט בטל מה"ת אי מותרת לגמרי אף מדרבנן כמ"ש תוס' קדושין פ' האומר ע"ש. ולכך לדברי המ"ל א"כ לטעמי' דבזיון כיון שהיא ס' שוב בטל ודאי מה"ת דהוי שינוי כנ"ל וכן לטעמא דגזירה כנ"ל. ואמר נ"מ בקדמה איהי ושוי' שליח דלטעמא דבזיון עדיין בטל מה"ת דהוי שינוי משא"כ לטעמא דגזירה כו' כיון דבקדמה איהי כו' לא שייך וכשר גם מדרבנן לא הוי שינוי ומותרת לגמרי כנ"ל משא"כ אי נימא הנ"מ בלא קפיד א"כ גם לטעמא דגזירה אינו אלא פסול מדרבנן דלא שייך מטעם שינוי בשליחות דהא אינו מקפיד ולא בעי למימר הנ"מ בין פסול דרבנן או לא:

או י"ל דגם לטעם בזיון סבר הגזירה דחצירה כו' ולכך לא אמר הנ"מ אלא להיפוך כנ"ל:

גמ' משום חצירה הבא לאחר מכן כו' ופירש"י ז"ל שמוסר הגט לחצר של אדם אחר ואח"כ היא קנתה החצר מאדם אחר דלא מהני. ותמהו בתוס' דמה דמיון זה לשליחות הנ"ל שמקבלת מיד שליח בעלה שהוא כמותו משא"כ חצר של אחר. עוד קשה לע"ד הא בכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתו ומתגרשת בו אף דאח"כ קנתה היא החצר ממנו וודאי דבזה שייך יותר למגזר משום חצר שלאחר מכן כמובן. וכן גבי תיזיל ותיחוד ותפתח דלא גזרינן פ' הזורק ע"ש. ואפשר דרש"י לטעמי' שפיר שם מטעם קנין אגב ולא משום חצר דא"כ הוי שייך הגזירה כנ"ל. והתוס' פירשו שיתן הגט בחצירו וימכרנו לאחר ותקנה היא ממנו ע"ש. וגם זה אינו דומה כלל לשליח לקבל מיד שליח בעלה רק דומה ממש להא דתיזול ותיחוד כו' שבא הגט מחצירו לחצירה וכן כאן בא הגט משלוחו לשלוחה והתם באמת מהני:

ונראה לישב דברי רש"י ז"ל. דאין הפירוש שכ' רש"י שיתן הגט בחצר של אחר היינו שלא מדעתו. רק שיתן הגט מדעת בעל החצר שישאילנו לזה שיהי' הגט מונח בתוכו כל זמן שהחצר שלו. והנה קי"ל דחצר השאול הוי כחצירו וקונה להשואל כמבואר בש"ע. ואח"כ ימכור בעל את החצר להאשה ושפיר בא הגט מחצר הבעל לחצר האשה שקודם המכירה הי' הגט מונח בחצר הבעל שהי' שאול לו לזה ועתה קנתה האשה החצר ושוב פסק השאלה דלא שאלו רק כל זמן שהחצר שלו ומונח הגט עתה בחצר האשה והוי בא לרשותה מרשותו ממש. וזה דומה שפיר ממש לעשתה שליח לקבל מיד שליח בעלה. והטעם דלא מהני באופן אף דלכאורה דומה להא דתיזול ותיחוד או כ' שטר מתנה כו' דמגורשת משום דבא הגט מרשותו לרשותה כנ"ל:

אך באמת ודאי דלא מהני דלא דמי כלל. דהא באמת בעינן נתינה וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני וכן קפצה ידי' ע"ש. וכבר כתבנו שם הטעם דמהני בתיזול ותיחוד כו' אף דהוי כקפצה ידי' כו' רק משום דבזה כל נתינת הגט הוא מכח הבעל ע"י שמקנה לה החצר דאם לא הי' מקנה לה אף שהיתה מחזקת בחצר לא הי' שלה ולא הי' הגט מונח בחצירה כלל א"כ כל מה שבא מרשותו לרשותה היא ע"י דיבורו שמקנה לה החצר ומהני. וכן בכ' שטר מתנה כו'. משא"כ בקפצה ידי' דבלא מעשה שלו הי' הגט מונח בידה כנ"ל. וא"כ כאן בחצר שהי' שאול לו וכשמכר הבעל חצר לה החצר וקנתה נפסק השאלה ממילא לא מהני אף שהגט בא מרשותו לרשותה מ"מ מה שבא מרשותו לרשותה זה אינו ע"י הבעל רק ע"י האדם אחר שמקנה לה החצר וע"י שקנתה היא והוי טלי גיטך מעג"ק דלא מהני כנ"ל ולכך גזרינן שפיר בזה שעשתה שליח לקבל מיד שליח בעלה אטו חצירה הבא לאחר מכאן כנ"ל דזה דומה ממש שג"כ ע"י מעשה שלה אח"כ שעשתה שליח בא הגט מידו לידה רק דמדינא כשר דהא שליחו הנותן. אבל הגזירה שייך שפיר כנ"ל כיון שהיא עשתה אח"כ מעשה להיות הגט בא מידו לידה כנ"ל וא"ש כפשוטו פירש"י ז"ל דשייך הגזירה כנ"ל:

אמנם אפשר לומר כיון דבחצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כדפריך והתירוץ הוא רק דגיטה וחצירה באין כא'. וא"כ אפשר לומר דגם באופן הנ"ל מהני כיון דע"כ איירי שאומר לה אח"כ הא גיטך והריאת מותרת כו' בשעה שקנתה החצר. וא"כ י"ל דכיון דאף שקנתה החצר מ"מ הוי החצר של הבעל דכל זמן שלא נתגרשה מה שקנתה אשה כו' ומונח בחצירו עדיין רק בשעה שאומר הא גיטך נעשה החצר שלה מטעם גיטה וחצירה כו' א"כ שוב הוי הנתינה על ידי הבעל דע"י דיבורו בא מרשותו לרשותה דבלא דיבורו לא הי' מונח כלל בחצירה אף שמכר לה דמה שקנתה כו' והוי ככ' שטר מתנה כו'. אך י"ל דמ"מ שייך הגזירה היכא שהקנה לה האחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכה"ג או שכתב לה דין ודברים כו' דלא שייך מה שקנתה כו':

או י"ל דאף דפריך מה שקנתה כו' בחצירה. ואף דהא קי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף. היינו כיון דמ"מ יש לו זכות בו לא מיקרי ונתן בידה לגמרי וכמו אגוד גבי' שאינה ידה לגמרי כיון שקנוי לו ג"כ לפירות ופריך שפיר. אבל לענין זה מ"ש דנימא להיפוך שיהי' הגט מהני משום דבלא דיבורו אין הגט מונח רק בחצירו משום מה שקנתה ז"א דגם חצר שלו לא הוי לגמרי דהא קנין הגוף שלה וא"כ אף שהנתינה ע"י דיבורו היינו שבלא דיבורו הי' ג"כ קצת בחצירו אבל הי' בחצירה ג"כ וא"כ אין כאן כל הנתינה על ידו דגם בלא דיבורו הי' שלה הקנין הגוף ולא מהני כנ"ל:

אך להפוסקים דבהוא מסייע בנטילתה מהני אף שהיא נוטלת והוי הנתינה ע"י שתיהם ע"ש בש"ע. וגם בהנ"ל כיון שהי' הקנין פירות שלו בלא דיבורו והוי הנתינה על ידו ג"כ שוב מהני אף שגם היא מסייעת כנ"ל. עוד י"ל בגזירה כו'. שיתן השליח הגט בחצירו ותקנה החצר מהשליח וג"כ בא מרשות השליח לרשותה ואעפ"כ י"ל דלא מהני שהמכירה אינה בשליחות הבעל ויש לדחות כיון שהוא שליח על כל אופני הנתינה זה בכלל כנ"ל:

גמ' והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. לכאורה הטעם דהא צריך שיהי' נתינה שהבעל יתן לידה וכאן שנעשה השליח הולכה שלוחה לקבלה א"כ בשעה שמקבל שיהי' כמותה אז אין כאן נותן שאז אינו שוב במקום הבעל ובשעה שהיא במקום הבעל אז אינו נותן לידה שאינו אז כמותה. אך כמו גבי תיזול ותיחוד כו' דאף דג"כ בשעה שהחצר שלו אינו שלה ומ"מ מהני מה שבא מרשותו לרשותה ונעשה חצר שלו שלה אח"כ. וא"כ גם כאן בא הגט ממש מידו לידה שקודם לכן הי' שלוחו ובידו ואח"כ נעשה כמותה ובא לידה ובא ממש מידו לידה כנ"ל א"כ גם כאן יהי' מהני כנ"ל:

אך למ"ש דשם הטעם דמהני משום דהבעל עושה זה שבא הגט מרשותו לרשותה ע"י ההקנאה כנ"ל. וא"כ כאן דמה שבא הגט מידו לידה הוא ע"י החזרה ע"י שמבטל השליח שליחותו ונעשה שלוחה בזה בא מידו לידה וא"כ כמו דאמרינן גיטה וידה באין כא' כו' כמו כן בזה אמרינן להיפך דהא בשעה שבא מידו לידה זה הוא ע"י מעשה שלה דבשעה שמבטל וחוזר בו להיות שלוחה ע"י זה בא מידו לידה וא"כ עושה זה שלוחה שהוא כמותה שיבא הגט מידו לידה כיון שנעשה בזה שלוחה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דעל ידה בא מידו לידה היינו ע"י הביטול שנעשה כמותה כנ"ל:

אמנם להפ' בש"ע דכשהבעל מצוה אותה ליטול הגט מידו מהני ג"כ כיון שע"י ציויו לקחה הוי כמסייע בנטילתה ע"ש. א"כ כאן שהשליח מתרצה להיות נעשה שלוחה והוי כמצוה לעצמו לבטל ולהיות נעשה שלוחה. וא"כ בשעת הריצוי אז עדיין הוא שלוחו כמותו והוי כאלו ציוה הבעל אותה לקבל מידו וכן כאן מצוה שליחו שתעשה היא שיבא מידו לידה ונהי דאח"כ כשמבטל ונעשה שלוחה הוא כמותה מ"מ הוי כמו ע"י ציוי של הבעל והיינו ע"י ציוי של עצמו כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז להרבה פוסקים לא מהני גם באופן הנ"ל שמצוה שתקח כנ"ל. ולמ"ש יש לישב ראיות הפ' שהקשו על הפ' למ"ד דאין אשה עושה שליח לקבל כו' והא אין הש"ס מסופק כאן רק אם בעינן חזרה שליחות אצל הבעל כו' אבל לא מטעם דאין אשה עושה שליח לקבל כו' ומוכח דכ"ע סברי דעושה שליח כו'. ע"ש. ולמ"ש י"ל דהטעם דגזירה משום חצירה כו' הוא כמ"ש לעיל ולא מיקרי נתינה כיון שלא בא מידו לידה על ידי הבעל ואף שהוא ע"פ רצונו לא מהני. וא"ר הא דלא חזרה כו' י"ל דחווי ג"כ בזה כמ"ש. ואי כמ"ש הרמ"א ז"ל דמהני בנטלה היא מידו ע"י רצונו לא בעינן חזרה כו' וממילא אשה עושה שליח ג"כ. וא"כ מיושב הנ"ל דלדידן דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכנ"ל. שוב שייך הגזירה דחצירה ג"כ ואין עושה שליח כו' כנ"ל:

שם איש לקבלה ואשה להולכה. והקשה מהרש"א אמאי לא מבעי בקדושין ג"כ. וי"ל דהא כל טעם הספק הוא אי נימא דבעינן שיהא שייך השליח בתורת אותו דבר ואיש שאינו יכול לקבל גט אינו נעשה שליח קבלה. וא"כ לכאורה נהי דאינו יכול לקבל גט מ"מ בתורת קנין איתא שיכול לזכות בחפץ. וא"כ עכ"פ קונה גוף נייר הגט בשביל האשה דלענין קנין הוי שליח וא"כ נהי דאינו נעשה שליח להתגרש על ידו מ"מ הוי כהקנה לה הגט באיזה קנין דמתגרשת כמו גבי תיזול ותיחוד ותפתח. כיון דלענין קנין נעשה שליח וקנתה הגט ע"י קבלתו. אך באמת ז"א דתוס' ורשב"א כתבו שם דלא כרש"י דקנין אגב ושאר קנינים לא מהני בגט דבעינן ונתן בידה רק גבי תיחוד ותפתח הוא מטעם חצר שהוא כידה ע"ש. וא"כ כאן אי אינו שלוחה אף שקנתה הגט מ"מ לא הוי ונתן בידה רק כמו שאר קנין ולא מהני וא"כ ממילא מיושב דבקדושין כיון דמהני שאר קנין ג"כ כשמקנה לה הכסף קידושין כמבואר בש"ס גבי קדשה בשט"ח דאחרים ע"ש. א"כ ליכא למיבעי דנהי שאינו בתורת קבלת קידושין מ"מ זכתה היא בהכסף וממילא מתקדשת כנ"ל:

שם ש"מ כשר לקבלה כו' מכאן מוכח דלא כמ"ש יש פוסקים דאף אותן שאינם בני שליחות מ"מ בשכר מהני מטעם פועל וכמו במגבי' מציאה לחבירו ע"ש. ואי נימא כנ"ל. א"כ איך מוכח ממתני' דאיש כשר לקבלה דלמא איירי בשכר ולכך אף שאינו בר שליחות לקבלה מ"מ מהני כיון שהוא בשכר וע"כ דלא מהני כנ"ל:

שם נאמנות להביא. לכאורה קשה דלמא איירי בשליח להובאה שהוא באמת לקבלה רק כאלו התנה כמ"ש הר"ן ע"ש:

שם שכן אב מקבל גט כו'. ואף דלהרבה פוסקים אין זה בתורת שליחות. מ"מ כיון שאב מקבל כו' שוב איתא בתורת קבלת גט ג"כ וממילא נעשה שליח לקבלה ג"כ כנ"ל:

האומר. התקבל: רצה לחזור. הבעל: יחזור. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא מדעתו ליעשות לו שליח לחובתו: לא יחזור. כיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה: לפיכך. כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא''כ אמר לו הבעל לזה שעשתה אותו שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה: אם רצה לחזור. כל זמן שלא הגיע גט לידה: יחזור. שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והרי אמר לא יהא גט עד שיגיע גט לידה: אף האומרת טול לי גיטי. לשון קבלה הוא: גמ' טעמא דלא שויתיה שליח לקבלה. אהולך גט זה לאשתי קאי דקתני מתני' יחזור ומיירי בדלא שויתיה איהי שליח לקבלה ובעל לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא דהא חוב הוא לה והכא הוא דקאמרינן יחזור: הא שויתיה איהי שליח לקבלה. וקאמר איהו הולך: לא יחזור. דלא עקריה משליחותא דידה: אלמא הולך כזכי דמי. ופלוגתא היא בפ''ק (לעיל דף יד.): לא לעולם לאו כזכי דמי. ואפילו שויתיה איהי שליח לקבלה ואמר לו איהו הולך מיעקר עקריה משליחותא ושוייה איהו שליח להולכה והאי דנקט מתני' בדלא שויתיה שליח משום התקבל נקט לה דהתקבל איצטריכא ליה לאשמועי' דאע''ג דלא שויתיה היא שליח ובעל נמי לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא אלא להולכה ואיהו לא אמר הולך אפ''ה כי מטא גט לידה מיהא מגורשת: לא ליהוי גיטא. דהא לאו להולכה שוייה שליח ולקבלה נמי לא בר שוייה שליח הוא: קמ''ל. דהתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר דאדם יודע שאין לו שליחות לקבלה ואיידי דתנא התקבל תנא הולך דהכי קאמר מתני' בין שאמר בעל בלשון קבלה בין שאמר בלשון הולכה הוי שליח להולכה: מאי לאו. אתרוייהו מילי דתנא לעיל מינה קאי לא שנא כי אמר הבעל קבלה ולא שנא הולכה אי שויתיה איהי שליח לקבלה מעיקרא לא יחזור ש''מ הולך כזכי דמי: דלמא בהילך. בהך סיפא לא תיתני הולך ותן לה אלא הילך ותן לה דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הוה ליה שליח לקבלה: פשיטא איש. זכר יכול ליעשות שליח לבעל להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא מושלחה פשיטא דודאי זכר להולכה רבי: שכן בעל. עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחו נמי כשר: ואשה. אחרת פשיטא לן דהויא שליח לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מושלחה מביתו קרי ביה ושלחה: שכן. היא עצמה מקבלת גיטה: איפכא מאי. מי אמרי' כיון דהוא עצמו לאו בר קבלה הוא שאר זכרים נמי לאו בני קבלה נינהו וכן לענין הולכה באשה: בחד שליח. קאמר דבין א''ל בעל הולך בין א''ל התקבל הוי שליח להולכה ואי אמרה ליה איהי מעיקרא לההוא התקבל הוי שליח לקבלה אלמא ההוא דאכשר להיות שליח לבעל להולכה מכשר להיות שליח לאשה לקבלה: לא בשני שלוחין. וה''ק הבעל שאמר לאיש בין התקבל בין הולך לשון הולכה היא והאשה שאמרה לחברתה התקבל ונתנו לה הבעל אם רצה לחזור לא יחזור ולאו אשליח דרישא קאי: והא הכא דחד שליח הוא. לההוא דאמרה ליה איהי התקבל א''ל איהו אי איפשי שתקבל אלא הולך: פשוט מינה איש דהוי שליח לקבלה. כלומר מתרתי בעיין דבעינן לעיל חדא מצית למפשט מינה דאיכא למימר מתני' באיש קמיירי דכשר אף לקבלה ודין הוא שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה בגט של בתו קטנה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה כדילפינן בכתובות (דף מו:) מויצאה חנם אין כסף ולקבל את גיטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש איתקש יציאה להויה הלכך בשליחות נמי כשר אבל אשה להולכה אכתי מיבעי לן: אף הנשים כו'. חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה ובת בעלה: והתם הולכה היא. דקתני להביא: ואוקימנא בהולכה. בפרק קמא מדקתני צריכה לומר בפני נכתב והוינן בה מכי מטא גיטא לידה איגרשה לה ומתרצינן דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם: ה''ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי והוא אומר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי: והוא אומר. הבעל אמר לו הילך כמה שאמרה: אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת. כדמפרש ואזיל: ש''מ. דמאן דאמר לשליח הילך כמה שאמרה משלחך אדיבורא דידיה סמיך אדעתא דדיבורא דשליח קאמר ליה האי הילך כמה שאמרה דמהימנת לי דשליח לקבלה את הילכך אינה מגורשת דכי יהב בעל ניהליה אדעתא דשליחות קבלה יהיב ניהליה ולאו אדעתא דהולכה ושליח לקבלה לא הוי ותפשוט מינה בעיא דאיבעיא לן בב''מ בהשוכר את האומנין אדיבורא דשליח סמיך: דאי אדיבורא דידה סמיך. והכי קאמר ליה אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי מסרנא ליה ניהלך: כי מטא גט לידה מיהא תתגרש. דהא בעל נמי שליח להולכה שוייה:

מתני' האומר התקבל. בירושלמי תנא התקבל אחר הניזקין ואחריו מי שאחזו וכן נראה לר''ת דהניזקין תנא בתר השולח משום דאיירי במילי דהויא מפני תיקון העולם והשתא הדר למילתיה דאיירי בשליחות ואיידי דאיירי באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו תנא בתריה מי שאחזו דאיירי נמי באומר כתבו ואיידי דתנא במי שאחזו במגורשת ואינה מגורשת תנא בתריה הזורק דקתני בה מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת.: הא שויתיה שליח. השתא סלקא דעתין דלא איצטריך למיתני התקבל אלא למידק דכי היכי דהתקבל דוקא בלא שויתיה שליח הולך נמי דוקא בלא שויתיה שליח: דילמא בהילך. אינו מגיה אלא כלומר דילמא איכא דתני הילך: איש לקבלה ואשה להולכה מאי. משום דבגט אשה בהולכה. לא שייכא ואיש בקבלה משום הכי קבעי: