גיטין סא ע"ב

דף סא - ב

טוחנין תבואה מתוקנת [שאין בה איסורי שביעית וטבל], וכן מפקידין אותה:

הן אצל אוכלי שביעית [החשודים לעבור על איסור פירות שביעית לאחר זמן ביעורם]! לפי שאינם חשודים להחליף תבואה זו בתבואת שביעית שאסורה באכילה. והן אצל אוכלי פירותיהן בטומאה! כלומר אצל עמי הארץ שאינם נזהרים לאכול את חוליהם בטהרה, לפי שאינם חשודים ליגע בתבואה ולטמאותה.

אבל לא טוחנים לאוכלי שביעית, ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה, את תבואתם שלהם! משום שתבואתם עומדת בחשש איסור שביעית, או באיסור טומאה, ואסור לסייע בידם לעבור ולאוכלה באיסור.

הרי דאף באיסור אכילת חולין בטומאה, שאינו אלא מדרבנן, אסור לסייעם. וקשיא ממתניתין, דקתני באשת עם הארץ, "בוררת טוחנת ומרקדת עמה", אף דאית בה חשש סיוע לאיסור אכילת חולין בטומאה!?

אמר תירץ אביי:

התם - בברייתא דקתני: אוכלי פירותיהן בטומאה - בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן, דהוה ליה טומאה דאורייתא, כלומר: שאיסור דאורייתא היא לאוכלה בטומאה!

ואילו משנתנו לא התירה מפני דרכי שלום, אלא סיוע לחשש איסור דרבנן, כגון אכילת חולין בטומאה. ^[1]

ותמהינן: אי הכי - שהברייתא עוסקת בתרומה - אף מה דקתני: "מפקידין [תבואה] אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", איירי בתרומה, ושמע מינה שמותר להפקידה אף אצל כהן החשוד לאכול פירותיו בטומאה -

ורמינהו: מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ! שמכיון שאינו רגיל בתרומה, שהרי אסורה היא לזרים, אין לחשוש שיגע בה ויטמאנה.

ולא מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה! כי מאחר שהוא רגיל באכילת תרומה, חיישינן, שמא יגע אף בתרומת החבר המופקדת אצלו, ויטמאנה. שהרי גזרו על עמי הארץ להיות כזבים, והרי הם מטמאים במגעם.

וקשיא אברייתא דלעיל, דקתני בה: מפקידים תרומה אצל כהן החשוד באכילת תרומה טמאה!? ^[2]

אמר תירץ רבי אילעא: הכא - בברייתא דקתני "מפקידין" - במאי עסקינן: בתרומה הנמצאת בתוך כלי חרש המוקף צמיד פתיל [שמכסהו מחובר אליו]! וכיון שהכלי סגור, אין התרומה שבתוכו יכולה לקבל טומאה, ואף לא על ידי הכלי. שהרי גם הכלי לא יכול להטמאות כשהוא סגור. לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה, אלא כשהטומאה נוגעת בתוכו, ולא כשנוגעת בו מגבו. ^[3]

ואכתי מקשינן:

וליחוש שמא תסיטנו [את הכלי] אשתו של החשוד על הטומאה, כשהיא נדה!ואף שאינה נוגעת בתרומה, הרי היא מטמאתה בכך שהיא מסיטה אותה, שהרי הנדה מטמאה בהיסט.

אלא אמר רבי ירמיה לתרץ סתירת הברייתות: לא קשיא הני ברייתות אהדדי; כי: כאן - בברייתא דקתני: "ולא מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ" - איירי בתרומה של פירות שהוכשרו על ידי משקים לקבלת טומאה, ובהם יש לחשוש שמא יטמאנה אותו כהן.

וכאן - בברייתא דקתני: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה" - איירי בפירות שלא הוכשרו במים לקבל טומאה, ^[4] הלכך אין לחשוש בהם שמא יטמאם, ^[5]

מיהו לסייע עמם בטחינת החיטים שלהם, אסור. שהרי אין החבר יודע אם הוכשרו הפירות או לא.

ואכתי רמינהו סתירה לכך מהא דתנן:

המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ - הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ולשביעית! שאין חשוד הטוחן להחליף חטים אלו בחיטים של טבל, או בחיטים האסורות באיסור שביעית.

אבל לא סומכים על הטוחן לענין טומאה! וחיישינן שמא נגע בהן וטימאן.

וקשיא לדברי הברייתא לעיל, ששנינו בה: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", ולא חיישינן שיגע בפירות ויטמאם.

האי מאי רומיא [וכי מה קושיא היא זו]!?

וכי לאו אוקימנא לברייתא ד"מפקידין" בפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה

אבל המשנה ד"מוליך חטין לטוחן עם הארץ", עוסקת בפירות שהוכשרו, ולפיכך אין הם בחזקת טהרה.

ותמהינן: ודקארי לה, מאי קארי לה המקשן שהקשה מהתם, איך עלה בדעתו להקשות כן? והרי בהכרח מיירי הברייתא בפירות שלא הוכשרו, כאמור.

ומשנינן: משום דקא בעי הגמרא למירמי [להקשות] ממשנה אחריתי עלה [על המשנה של "מוליך חיטין"], לכן הביאה הגמרא את המשנה ד"מוליך חיטין" בסוגייתנו. וכיון שכבר הבאנו אותה, טרחה הגמרא קודם לפרשה שלא תקשה מהברייתא דלעיל, אף שהתירוץ היה פשוט ומובן מאליו גם למקשן.

וזו היא הקושיה שבדברי המשנה, שבגינה הובאו בסוגיין:

שבמשנה זו שנינו: "הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית", ולחלופי - שיחליפם הטוחן בחטים אסורות - לא חיישינן.

ורמינהו, ועל כך יש להקשות, מהא דתנן:

חבר הנותן לחמותו שהיא אשת עם הארץ, לאפות לו עיסה, הרי הוא מעשר תחילה את העיסה שהוא נותן לה, וגם צריך לעשר לאחר מכן, את הלחם שהוא נוטל הימנה!

מפני שהיא חשודה, להיות מחלפת את הלחם שלו המתקלקל בתנור, ולתת לו לחם אחר משלה! ושלה הרי אסור משום "דמאי", ולכן צריך לעשרו.

ומכל מקום צריך הוא לעשר תחילה את העיסה שהוא נותן לה, [ואף שבלאו הכי יעשר אחר כך את הפת], כדי שאם תטלנו לעצמה, לא תכשל באיסור טבל.

הרי מוכח דחיישינן לחלופין; וקשיא אמתניתין דטוחן, דקתני דלא חיישינן לחילופין!?

ומשנינן: התם - בנותן לחמותו - כדקתני בה טעמא:

אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה ובטובתה, וכן בושה היא מחתנה לתת לו לחם מקולקל! ולכן חיישינן, שאם יתקלקל הלחם, היא תחליף אותו בלחם משלה שאסור באיסור דמאי.

אבל באדם זר, שאין בדעת עם הארץ להיטיב עמו, אין לחוש שיחליף עם הארץ את לחמו בלחם אחר.

ואכתי מקשינן: וכי לעלמא [לסתם אדם] לא חיישינן לחילופין? והתנן: תלמיד ישיבה הנותן לפונדקית עם הארץ שהוא מתאכסן אצלה, את עיסתו וקדירתו כדי שתתקן לו אותם לאכילה:

הרי הוא מעשר תחילה את מה שהוא נותן לה, וכן מעשר את מה שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להיות מחלפת.

וקא סלקא דעתין, שמחליפה היא כאשר היא רואה שעיסתו יפה יותר מעיסתה; הרי למדנו שעם הארץ חשוד להחליף לכל אדם, ולאו דוקא חמות לחתנה!?

ומשנינן: התם - בפונדקית - נמי לטובה היא מתכוונת, כי מוריא [מורה היא] הוראה לעצמה, שכאילו יש מצוה בהחלפה זו, ואמרה:

עדיף שהבר בי רב [תלמיד הישיבה] ליכול חמימא [חם, כלומר: טרי], ואילו אנא איכול קרירא [קר, כלומר: ישן]. ^[6]

ואכתי מקשינן: וכי אטו לעלמא, לסתם אדם וכשאין לה כונה להיטיב עמו, לא חיישינן לחילופין!?

והתניא: אשת חבר טוחנת ומסייעת להנהיג את הריחיים, יחד עם אשת עם הארץ, בטחינת תבואתו של בעלה עם הארץ: בזמן שהיא [אשת החבר] טמאה. משום שבזמן טומאתה היא נזהרת שלא ליגע באוכלין טהורים שהיא עוסקת בהם, כדי שלא לטמאם, ולכן אין לחשוש שמא תשכח שחיטים אלו אסורים עליה באכילה משום דמאי, ותאכל מהם.

אבל לא תטחן עמה, בזמן שהיא טהורה, משום דחיישינן, שמא תשכח שחיטי דמאי הן, ותתן לתוך פיה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שאשת החבר היא טמאה, ואכן אין לחוש שמא תיטול היא ותתן לתוך פיה, מכל מקום לא תטחון עם אשת הארץ, מפני שחברתה  [אשת עם הארץ] נותנת לה לתוך פיה, והיא אוכלת מהן.

---

טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעי' ואצל אוכלי פירותיהן בטומאה. כלומר שאין חשודין לא להחליף ולא ליגע והא דקתני אוכלי פירותיהן בטומאה ה"ה בסתם עם הארץ אלא משום דפריש אוכלי שביעית פריש אוכלי פירותיהן בטומאה ומהשתא הוה להו למפרך על הטוחנין ומפקידין ולא חשדי למנגע בהו והא תניא לקמן ולא בזמן שהיא טהורה משום שמא תגע ואמרינן נמי במס' ע"א המטהר פועליו וחמריו ואמר להם לכו ואני אלך אחריכם טמאים שאין עם הארץ מקפי' על מגע עם הארץ חבירו אלמא בחולין נמי חשודין הם ליגע ומטמאין הם במגע ומיהו מאי דאוקמוה בתרומה א"ל מזהר זהירי בה וכ"ש למסקנ' דאוקימנא בפירות שלא הוכשרו ולמאי דמתרץ מפקידין בצמיד פתיל טוחנין בנכנס ויוצא מפקידין בצמיד פתיל ומשום סיפ' נקיט לה ובתוספת' מתרץ למאי דס"ד דהכא בפירות שאינן מתוקנין ואין לבו גס בהן אבל רש"י ז"ל פי' טוחנין בתבואה מתוקנת ומפקידין אותה.

וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה. מקשי' בתוספ', ותיפוק לי' שמא יסיטם הוא עצמו שעמי הארץ כזבין הם לבל דבריהם כדאמרינן בפ' חומר בקודש כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש דגמרינהו מאן אילימא חבר אמאי צריכי טבילה אלא עם הארץ מי איכא נגמרין בטהרה לעולם דגמרינהו חבר ומשום צנורא דעם הארץ אלמא צנורא דעם הארץ מטמא והיינו משום משקה הזב וה"נ משמע בפ' בנות כותיים דעם הארץ הוא עצמו כזב וגזרו עליו.
ומתרצים בשם ר"ת ז"ל שע"ה הוא כזב לכל דבריו חוץ מהסטו שלא גזרו עליו שא"כ אין לך מעביר לחבירו חבית ממקום למקום והא דאמרינן בחולין בגדי ע"ה מדרס לפרושין בגדי פירושין מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש ומפורש טעמא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה לאו אבגדי עם הארץ קאמר שמחמת עצמו הן טמאין אלא אשל פרושין.
וי"מ אף לענין היסט הרי הוא כזב אבל הכא חששא היא ובטומאה דאורייתא חששו לטומאה דרבנן לא חששו. והתי' נכון אבל ק' לי דהא בהדיא אמרינן בסמוך וכשיבא עם הארץ ליטול נוטל את שתיהן ולמה אינו חושש להסיטו אלא שלא גזרו בהן בכך. וכך פי' רש"י ז"ל.
וה"נ משמע כדברי דר"ש ז"ל במשנת מסכת טהרות בפ"ז דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא. מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלין והמשקין וכלי חרס פתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס מקיפין צמיד פתיל טהורין אם יש עמהם כותי או אשה הכל טמא אלמא אינו מטמא בהיסט. והא דתנן לעיל מינה אם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מובל ואפי' כפות הכל טמא משום דחוששין שמא נכנס שם כותי או אשה וטמאו הכל בהיסטן. ובפ' בנות כותיים בנדה (ל"ג ע"ב) אברר ענין זה בתשלום ראיותיו אם גומר השם עלי.

הא דתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. כבר כתבתי פי' בפ' הראשון של שחיטת חולין (ו' ע"ב) בס"ד.

במוקף צמיד פתיל. וטוחנין דקתני בנכנס ויוצא.

וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה. הקשו בתוספות מאי איריא שמא תסיטם אשתו תיפוק לי שמא יסיטם הוא דעם הארץ הרי הוא כזב וכדאמרינן בחגיגה פרק חומר בקודש (חגיגה כג, א) כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש ואמרינן דגמרינהו מאן אילימא דגמרינהו חבר אמאי צריכי טבילה ואלא דגמרינהו עם הארץ נגמרין בטהרה מי איכא ומשני לעולם דגמרינהו חבר ומשום צנורא דעם הארץ, אלמא משקה עם הארץ טמא כשל זב, וכן נמי בנדה פרק בנות הכותים [לג] מעשה בכהן גדול שספר עם צדוקי בשוק ונתזה צנורא על בגדיו והוריקו פניו של כהן גדול ונכנס אצל אשתו וכו' ופריך ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ואוקמה רבא ברגיל דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שוויה רבנן, אלמא הרי הוא כזב גמור, ותירץ רבינו תם ז"ל דלענין היסט לא גזרו להיותו כזב שאם אין אתה אומר אין לך מעביר חביות לחברו ממקום למקום. וכן מוכח לקמן [גיטין סב, א] בשמעתין דאמרינן דמנח ליה בכלי אדמה כלי גללים כלי אבנים דאלמא אף על גב שמסיטם אין בכך כלום, ורש"י ז"ל פירש כן לקמן דלא גזרו עליהן להיות כזבין גמורין לכל. וכן משמע נמי בטהרות פרק שביעי [יב, א] דתנן הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלין והמשקין וכלי חרס פתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים. אם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא. אלמא אין מטמא בהיסטו אבל לשאר דבריו הרי הוא כזב. והא דאמרינן בפרק שני דחולין [לה, א] בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי רומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי הקדש ומפרש התם משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה איכא מאן דאמר דלאו אבגדי עם הארץ קאי דהעם הארץ איהו גופיה מטמא להו בישיבתו עליהן אלא אשל פרושין קאי. ונראה דאכולהו קאי אלא דלא בעי לאוקמינהו בתרי ספקי כלומר עם הארץ משום טומאת עצמו ופרושין משום אשתו הילכך כללינהו כולהו בחד טעמא כיון דההוא טעמא מספיק לכולהו, ואי נמי דכל היכא דמצי לאוקמי בספק טומאה חמורה דאורייתא לא מוקי ליה בספק טומאה קלה דרבנן. כן נראה לי.

אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. כלומר אשת חבר טוחנת את שלה עם אשת טוחן עם הארץ בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה לא בזמן שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ולא כן פירש רש"י ז"ל, ובפרק קמא דחולין כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

טוחנין תבואה שלנו המתוקנת ומפקידין אותה אצל אוכלי שביעית שאינם חשודים להחליף וכן מפקידין אותה אצל אוכלי פירותיהן בטומאה מפני שאף הם אין חשודים להחליף ושמא תאמר ואצל אוכלי חוליהם בטומאה מיהא נחוש שמא יגע והוא טמא איפשר שאף הוא נזהר מליגע אחר שיודע בבעליו שאוכל בטהרה ואם כן דוקא אצל אוכלי פירותיהם בטומאה אבל אצל עם הארץ לא שהרי אמרו אין עם הארץ מקפיד על מגע קברו וכל שכן על של עצמו ויש מפרשים בה דהוא הדין לעם הארץ ואין נראה כן אבל אין טוחנין לא לאוכלי שביעית ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה במקום שיש חשש טומאה דאוריתא כגון עיסה החייבת בחלה ולענין חלה מפני שאין מסייעין ידי עוברי עבירה:

ישראל עם הארץ אע"פ שאין מפקידין אצלו חלין כמו שביארנו מפקידין אצלו תרומה טהורה שמתוך שאין לבו גס בה לא יבא ליגע אבל כהן החשוד לאכול תרומה בטומאה אין ספק שאין מפקידין אצלו תבואה שלנו שהרי עם הארץ הוא וכן אין מפקידין בידו תרומה טהורה שחשוד הוא ליגע אלא אם כן לא הוכשרו ואפי' היתה התרומה בתוך כלי חרש המוקף צמיד פתיל שאף כשיבא ליגע אין עם הארץ מטמא בהיסט מכל מקום חוששין שמא תסיטם אשתו נדה שמטמא בהיסט וכלי חרס מיטמא בהיסט ואע"פ שבפכים קטנים אמרו שטהורים בזב מפני שכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא בזו שאני שעד שלא הוקף הוה ליה בכלל מגע:

ממה שכתבנו למדת לפי דרכך שעם הארץ אינו מטמא בהיסט ואע"פ שעשאוהו כזב וזב מטמא בהיסט לא עשאוהו כזב אלא לענין מדרסו וצינורא שלו אבל להיסט שלו ובמקום חששא לבד לא גזרו על היסטו וכן היא בתוספ' ופירשו בו הטעם שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום ויש חולקים בזו וכבר כתבנוה בשני של חגיגה:

עם הארץ אינו חשוד להחליף ומעתה המוליך חטיו לטוחן עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית ואין חוששין שמא החליף אבל אינם בחזקתם לטהרה מפני שעם הארץ חשוד הוא ליגע ומכל מקום יש צדדין שהם חשודים להחליף מצד איזו סיבה והוא שאמרו הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להחליף המתקלקל לכבוד חתנה ויש חולקים לפסוק שאינו צריך וכבר ביארנוה בראשון של חלין ולחלוף שביעית אין לחוש שאין עם הארץ חשוד מן הסתם על השביעית אלא אם כן הוחזק בפרט על כך:

אף הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה כענין התלמידים ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד תלמיד כשנתאחר עד שנתקרר את שלו ואומרת בעצמה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא וכבר ביארנוה גם כן בראשון של חלין:

אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה ודבר זה פירשו בו גדולי הרבנים שאשת חבר מסייעת עם אשת עם הארץ לטחון ברחים שלה בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואין לחוש שתקח מפירות של עם הארץ דרך שכחה ותאכל אבל כשהיא טהורה לא שמא תגע ותאכל ושמא טבל הוא ונמצאת אוכלת טבלים ולר' שמעון בן אלעזר אף כשהיא טמאה אסור שחברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת ואע"פ שאינה חשודה להחליף וכל שכן לגנוב כל אשה רגילה ליטול משל בעלה ואינה חוששת לגניבה דמוריא ואמרה תורא מדיישיה קא אכיל כלומר והואיל ומסייעת אותי ראוי לי שאתן לה ואין הפירוש מחוור שאם יש כאן צד גניבה אף כשחברתה נותנת היאך היא אוכלת ואי משום סיעתא דידה איהי ודאי לא מוריא בהכי שלא על דעת כן היא מסייעת אלא שאין כאן גניבה כלל שרשאה אשה ליתן משל בעלה דבר מועט בדברים הרגילים ואין כאן חשש כמו שביארנו באחרון של קמא ואם כן היאך היה מקשה ממנה השתא מיגזל גזלא וכו' ועוד הרי רוב עמי הארץ מעשרים הם ואם מכל מקום חיישת בהכי הרי היא מסייעת ידי עוברי עבירה ואף בזמן שהיא טמאה אסור ומתוך כך פירשוה קצת רבנים בדרך זו אשת חבר טוחנת את שלה בבית אחד עם אשת עם הארץ שטוחנת גם כן לעצמה בזמן שאשת חבר טמאה נדה שהרי אף כשתבא אשת עם הארץ ליגע הרי טומאתה כטומאת הנדה ואין כאן אפושי טומאה אבל בזמן שאשת חבר טהורה לא שמא תגע בהם אשת עם הארץ ותטמאם ור' שמעון אומר שאף בזמן שהיא טמאה יש בה חששא אחרת שמא חברתה אשת עם הארץ גונבת משל בעלה ונותנת לה ואוכלת ואינה חוששת לטומאת הפירות שלה אחר שהיא טמאה ואיכא חשש טבלים ואף זה לענין פירוש אינו מחוור שלר' שמעון מיהא אף כשחברתה נותנת היאך היא אוכלת ועוד שהרי רוב עמי הארץ מעשרין הן:

ועיקר הדברים הוא מה שפירשו מקצת גאונים והוא שאשת חבר טוחנת בצד אשת עם הארץ זו שלה וזו שלה בזמן שאשת עם הארץ טמאה נדה ומאחר שכן אף היא טמאה בעיניה ונזהרת שלא ליגע בשל טהורה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ל טהורה מנדות שמאחר שכן היא טהורה בעיניה ונוגעת ור' שמעון אומר אף בזמן שהיא טמאה לא מפני שחברתה ר"ל אשת עם הארץ אחר שמן הסתם אינה עומדת עם אשת חבר לבד אלא יש שם אשה אחרת שהיא אשת עם הארץ גם כן עומדת עמה לשפחה שהיא טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת מטמאתם בנגיעתה שכך היא דרך נשים כל שטהורות בעיניהן הן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו לזו וזה שאמרו השתא מיגנב פירושו משל חבר וזה שתירץ מוריא ואמרה כו' מפני שסתם הדברים הריחים של אשת עם הארץ הם ומתוך כך מצויה אשת חבר לשם שלא בחנם הלכה אשת חבר להתחבר עם אשת עם הארץ ומשום טומאת ריחים שלה ליכא שהרי כלי גללים וכלי אבנים אין מקבלין טומאה ואף תלמוד שבמסכת תרומות מעיד לנו בפירוש זה וכמו שאמרו שם אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן מפני שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה אלא שאף לפי' זה יש מפרשים שחברתה ר"ל אותה הדרה עם אשת עם הארץ הטהורה נותנת לאשת החבר מפירותיה של אשת עם הארץ ואינה חוששת לגניבה שאחר שהיא מסייעתה סבורה היא שהיא יכולה לאכול ולהאכיל אכילה כזו בלא קפידא הא אלו היתה טמאה בעיניה לא היתה נוגעת אף באותם של אשת עם הארץ שהרי הפירות טהורים בעיניהם והם עושין עצמן פטורים על הטומאה:

ולענין פסק הלכה כתנא קמא ויש פוסקים כר' שמעון ואין נראה כן:

בד"ה רישא כו' ותני עלה בירושלמי לא בוררין כו' ומשני כאן בלותת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דבירושלמי פריך הך דתני עלה התם לא בוררין אמתני' דהכא דקתני בוררת עמה ומשני לה דהך דלא בוררין בלותת שהוכשר ומתני' דהכא באינו לותת דלא הוכשר דהיינו עד שתטיל מים והיינו כאביי וזהו שכתבו דלא יתיישב אלא לאביי כו' וק"ל:

בד"ה וליחוש שמא כו' לאו משום דאי לא טבל יש לו טומאת מדרס כו' עכ"ל הא ודאי דאצטריך למימר וטבל דאי לא טבל מה לי בועל ברחוק או כו' כמ"ש התוס' שם אלא דלא תימא דמשום טומאת מדרס נמי נקט וטבל אלא נקט דרס כו' וק"ל:

בא"ד ל"ל למימר הא טביל ליה כי לא טביל כו' דאין נושא מדרס מטמא כו' אחר שפירש כו' עכ"ל אבל אם עשאהו כזב לענין צינורא לא גרע גופו לטמא מיהת בנגיעה אע"ג דאינו גופו מטמא מדרס וק"ל:

בד"ה אשת חבר כו' ועוד הרי היא מסייעת כו' ואסור לרבא כו' עכ"ל וליכא לפרושי כי מתני' בע"ה דר"מ דמוחזק לעשר וחשוד על הטומאה ולכך בטומאה אין לחוש אם תתן לתוך פיה אבל בטהורה יש לחוש שתשכח ותתן חולין טמאין לתוך פיה ומתני' נמי לא איירי אלא בשהיא טמאה דאם כן מאי פליג רשב"א אף בזמן שהיא טמאה לא כו' דמשום חשש גזילה בלחוד ודאי אין סברא לאסור לסייעה ודו"ק:

תוס' בד"ה וליחוש שמא כו' משום דבעי דלהוי בגד כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש התלמוד צריך לאוקמי בהכי כדי שיהא איירי בבגד שתחת רגליו כדמשמע לישנא דמתניתין וק"ל:

בא"ד אבל בצינורא שלו כו'. נ"ב ס"א ולעולם אי לא טבל לא מטמא מדרס אלא משום דמוקי התם בכותי ערום דאין דבר חוצץ בין בגדו של חבר לרגלו של כותי:

גמ' אלא אמר ר' ירמיה כו'. ולא משני תרוייהו בהוכשרו ומפקידין חולין אצל אוכלי חולין אבל לא לאוכלי כו' משום שמא תרומה הן כדמשני עתה לענין הוכשרו ואיירי בכהן החשוד אבל לא שמפקידין תרומה י"ל דחולין אצל ישראל או אצל כהן כתרומה לגבי כהן דהא רגיל בה וגם בתחלה בס"ד דהמקשה איירי על כל פנים הא דמפקידין בתרומה מכח אידך ברייתא דאין מפקידין תרומה אצל כהן וס"ד דאיירי דוקא בישראל שאוכל פירות בטומאה דאל"כ אין מפקידין אצלו דדוקא תרומה אצל ישראל שרי וקתני סיפא אבל לא לאוכלי כו' דהיינו ישראל דומיא דרישא וקשה ממתניתין לרבא ומשני דאיירי בכהן דהוי טומאה דאורייתא ופריך א"ה אי בכהן קאי כו' וכפרש"י אמאי ברישא מפקידין כו' ולזה משני כאן בהוכשרו כו' מיהו ממ"ש רש"י בד"ה כאן ותרוייהו בתרומה כו' משמע כאילו ס"ד דאיירי בחולין מיהו י"ל דודאי בה"א מיירי נמי בתרומה משום הכרח דאין מפקידין תרומה אצל כהן [וה"ה חולין אצל ישראל דרגיל ביה] אך השתא דמחלק ומוקי להך דמפקידין בשלא הוכשרו ה"א לאוקמי בחולין לזה פירש ותרוייהו בתרומה מכח הכרח דמתניתין דהכא דמסייעין ידי עוברי עבירה בטומאה דרבנן ודו"ק. וא"ל לפי"ז מאי פריך מהמוליך חטין לטוחן כותי כו' דלמא איירי בחולין דהשתא נמי דלמא בהוכשרו ולא מייתי רק משום דבעי למרמי אחריתא. ואולם אין כ"ז מוכרח דשאני חולין אצל ישראל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן אף שיאכל [בטומאה] לא חיישינן כולי האי [שמא יגע] (ה) מיהו לאביי דלא מחלק בין טומאה דרבנן לדאורייתא לענין מסייע אין סברא כל כך לחלק בין דרבנן לדאורייתא לענין אכילה (ו) ודו"ק:

בתוס' בד"ה וליחוש כו' במסכת טהרות פ"ז כו'. ע"ש:

בא"ד אלא נקט ודרס כו'. ואיירי כשנוגע ברגליו יחף על הטלית ומטעם נגיעה ולא כשיש דבר חוצץ בין רגליו לבגד ומטעם מדרס ואע"ג דבכותי איירי דמטמא משכב התחתון כעליון ומי דוחקם [אמאי לא נימא דהוי מדרס ממש דמיטמא מכותי] והכא בע"ה מיירי ז"א דטומאת כותי כע"ה ופירוש מטמא משכב התחתון כעליון של (בועל נדה) [זב כצ"ל] דמטמא אוכלין ומשקין וע"ש היטב בגמרא ובתוספות (ז):

בתוס' בד"ה אשת חבר כו' דמינשי ואכיל מה דיהיב ליה כו'. ובת"ק אבל לא בזמן שהיא טהורה [לא איצטריך לפרושי כן] דהא ודאי מינשי כיון שנוגעת בהפירות ומשטת בעצמה לתוך פיה:

בא"ד ואסור לרבא. דא"ל דמיירי בע"ה דר"מ וכמתניתין דהא רש"י פירש בעצמו שחששא הוא שתתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר וק"ל:
וא"ל אכתי נפרש אנן בע"ה דר"מ ומשום חששא שתאכל חולין טמאים והשתא ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כרישא דמתניתין לרבא (ח) אכתי היה קשה כמו לאביי דהא מתניתין שריא אף בוררת אף שאי אפשר שלא תיגע א"כ טהורה אמאי לא משום שנוגעת חיישינן שמא תאכל הא מתניתין לא חייש לאכילה אף בנוגעת רק למה דפי' רש"י חששא דאינו מעושר הקשו הך קושיא לרבא הרי מסייע ידי עוברי עבירה ועוד בר מן דין דא"כ לרשב"א בטמאה אמאי לא הא חולין טמאין חזו לה לימי טומאתה וק"ל:

רש"י במתניתין לא גריס בזמן שהוא טמאה וע"ש (ט):

בא"ד ולאביי דאמר רוב ע"ה כו'. דהשתא ליכא חששא מסייע ידי עוברי עבירה כבמתניתין ברישא ומ"מ בטהורה אסורה שמא תאכל דאכילה ודאי אסור אף דרוב ע"ה מעשרין הן כדין הלוקח תבואה מע"ה וק"ל:

בא"ד אי אפשר שלא תיגע. וכי תימא נמי דמתניתין איירי בטמאה וכי נמי נוגעת הא רישא איירי באינו מוכשר וסיפא משתטיל למים דהיינו שמוכשר נקיט לא תיגע עמה לרבותא אע"ג דמיטמא בלא"ה מכח אשת ע"ה וכלים טמאי' שלה אפ"ה אסור לסייע (י) ומכ"ש שלא תגע בה לבדה כיון שטמאה היא סוף סוף חזינן במתני' דלא חיישינן לשמא תאכל שאינו מעושר אף שנוגעת וא"כ טהורה אמאי לא אף שנוגעת וק"ל:

בא"ד אשת ע"ה אחר כו' נותנת כו'. אע"ג דאכתי לא ידע סברא דתורא מדישיה כו' א"כ למה תתן לה לאכול טפי מאשר אוכלת היא עצמה:

תד"ה וליחוש. והר"מ מפונטיזה כו'. ק"ל לפירושו מהא דהגנבים כו' דמטמאין כ"ח הפתוחים דהא הנושא את המדרס אינו מטמא אדם וכ"ח אפי' בלא פירש כדמוכח ברפ"ה דזבים וכ"כ התוס' בנדה (לג) ד"ה מה (ומש"כ התוס' לקמן דאין מטמא כלי חרס אחר שפירש כו' מלת חרס ט"ס דכ"ח אפי' בדלא פירש אינו מטמא). וי"ל דטמאים מחמת חשש צינורא שמא ניתזה לתוכם:

בא"ד ועוד גבי צדוקי כו' דאם בועל נדה הוא כו' כנושא רוקו של זב. ל"י מהיכא פסיקא להו דבועל נדה יש לו מעיינות. והר"ש בריש כלים נסתפק בזה. ויותר תימה על הר"ש גופי' שגם הוא הקשה כן על הרר"מ בפ"ז דטהרות מ"ה ע"ש:

בא"ד ובתוספתא דחגיגה כו'. מלת חציצו ליתא שם לפנינו וכן לא העתיקוהו התוס' בנדה (לד):

בסה"ד וההיא דהגנבים כו' מיירי נמי לתרומה. והא דבגדי ע"ה מדרס לפרושים צ"ל דהיינו לאוכל על טהרת תרומה וצ"ע:

תד"ה התם. ועוד דבמשנה קאמר ר"י עלה כו'. כצ"ל:

תד"ה אשת. ולאביי דאמר רוב ע"ה מעשרין כו' דהא בוררת כו'. נ"ל דר"ל דל"ת דאף דלאיסור דמסייע ידי ע"ע התירו מפני ד"ש מטעמא דרע"ה מעשרין הן לאביי. מ"מ לשמא תאכל חיישינן טפי ולא מהני הא דרע"ה מעשרין. דכן מצינו ליה גופי' בשבת (יג) דמשום חששא דאכילת דמאי מחמיר טפי מרבא. ועמש"כ בפסחים (יא ב) בד"ה רי"א. וזה דלא כמהרש"א:

בא"ד ובתוספתא קתני אשתו של ע"ה כו'. כצ"ל:

הנותן לחמותו וכו'. עיין חי' פ"ק דחולין בכל הסוגי':

רוצה היא בתקנות בתה. בירושלמי בתקנת בתה הנשואה ובושה מחתנה אפי' ארוס. פי' לפע"ד אעפ"י שאין הארוסה ניזונית מן הארוס ואינה מפסדת ולא מרויחית מ"מ מפני הצלת צער בושה לחוד נמי חשודה להחליף. ונראה מזה יליף רשב"א בחי' פ"ק דחולין דהיינו החשוד לתפור שעטנז אין נותנים לו לתפור אפי' כשנותנים לו קנבוס דחשוד להחליף בפשתן כדי להציל עצמו מצער קושי תפירה בקנבוס מפשתן ע"ש והר"ן כתב דאינו מחוור ולהנ"ל מוכח כן:

אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה. לרש"י אשת חבר פועלת אצל אשת ע"ה ולהתוס' בהיפוך וזה תליא בפי' עם בכל מקום כמ"ש הר"ש בזה פ"ז דטהרות משנה ב' בסופו. ובתוס' ישנים דיומא שלהי מס' יה"כ מכפר עם התשובה. ועיין ר"פ איזהו נשך וחי אחיך עמך ובמהר"מ שי"ף שם ובתורת חיים ע"ש. והנה מהרש"א פ"ק דחולין הקשה מאי קאמר דמורי' תורא מדישי' קאכיל הא קיי"ל פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה עש"ע ח"מ סי' של"ז. ושמעתי בשם הגאון מו"ה בער באסקאוויץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פרוסטיץ נהי הוא מצי למיכל אבל אחר לא יתן לתוך פיו כמו בבהמה שם בשו"ע סי' של"ח ס"א ע"ש ונכון הוא. ואומר אני ליישב קושי' תוס' דהא דבר מועט מותר לקבל מן הנשים די"ל דכיון דכל פועל מצי למיכל בשעת מלאכה והאי אשת חבר לא תאכל ע"כ היא נשכרת ביוקר משום שאינה אוכלת וכמבואר דין זה סי' של"ז ס"א וסי' של"ח ס"ד ע"ש. וא"כ כיון שהבעל משלם לה שכר נגד מזונותי' שפיר הוה גזל מה שאוכלת מכש"כ אם נותנת לתוך פיה. ומה שהקשו עוד תוס' דהוה מסייעא ידי עוברי עבירה כבר כתבתי לעיל כיון דמיירי בפועלת הנשכרת לא חיישי חכמים משום כדי חייו דפועל וכדלקמן משום כדי חייו דגבל. ולפ"ז י"ל נמי דהך ברייתא דאשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה אינה אותה ברייתא דמס' טהרות דמייתי תוס' דגרסי' בה אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר דההיא לענין טהרות ובתוס' דטהרות איתי'. וש"ס הכא מייתי הך ברייתא וידוע להם שהיא לענין דמאי אעפ"י שאינו בתוספתא שלפנינו:

בא"ד ורבינו תם תירץ כו' והא דפריך הכא מאין טוחנין כו' לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי עכ"ל. פי' דהא דקתני לאוכלי פירותיהם היינו דאנן חשדינן ליה שיאכל הפירות בטומאה משום דסתם ע"ה חשודין לכך ואע"ג דהכא לענין טומאת הגוף איירי מדחיישינן שמא יגע ולעיל כתבו התוס' דלטומאת הגוף סתמא לא חשידי איכא למימר דלעיל איירי לענין טומאת התנור שהוא מדאורייתא והכא לענין אכילת חולין דהיא מדרבנן ואע"ג דקתני נמי לאוכלי שביעית והתם ודאי איירי בחשוד גמור דהא סתם ע"ה לא חשידי אשביעית כדמשמע מלשון המשנה וכמ"ש להדיא בבכורות פרק עד כמה מ"מ אפשר דלצדדין קתני אבל מ"מ יש לתמוה טובא מאי מקשה הש"ס ורמינהו כיון דפשטא דלישנא משמע דלאוכלי פירותיהם היינו חשוד גמור דומיא דלאוכלי שביעית תו קשיא לי סוף סוף ע"כ הא דמשני הש"ס התם בכהן החשוד לאכול תרומה ע"כ בודאי חשוד לכך איירי דלא שייך לומר דאנן חשדינן ליה שיאכל תרומה בטומאת הגוף שהוא בכרת דהכא בטומאה דאורייתא איירי וכדמסיק להדיא דהו"ל טומאה דאורייתא דמהיכא תיתי דהא אפילו לענין מעשר הקל קיי"ל רוב ע"ה מעשרין כ"ש לענין תרומה בטומאת הגוף דחמיר וכבר כתבו התוספות לעיל בד"ה רחיים דאפילו בחשוד על השביעית ומעשרות אינו חשוד על טומאת הגוף כ"ש דסתם ע"ה אינו חשוד לתרומה בטומאה אע"כ בודאי חשוד איירי ואם כן מאי דוחקיה לאוקמי בכהן החשוד דהא אפילו בישראל ודאי חשוד מצי לאוקמי לסברת התוספות וכ"ז יתיישב לפי מה שאפרש בסמוך:

בא"ד וא"ת דבפ"ק דנדה וי"ל דשאני התם כו' אבל הכא בטהורה אסורה כו' עכ"ל. ואע"ג דאליבא דרבא איירי הכא בהוכשרו וא"כ כבר נטמאו הפירות בטומאת עם הארץ אפ"ה קרו להו שפיר טהורה לגבי חלה דטומאת ע"ה אפילו לגבי חלה אינו אלא מדרבנן דעשאוהו כטבולת יום וההיא דספק טומאה דפ"ק דנדה איירי בספק טומאה גמורה דאורייתא כמבואר שם להדיא ועיין בזה באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה אמר אביי בכהן חשוד אליבא דרבא משני דלדידיה לא קשה מידי כו' עכ"ל. וכוונתם מבואר' דלאביי איירי רישא דמתניתין דקתני טוחנין בפירות שלא הוכשרו אבל קשיא לי טובא דלענ"ד אליבא דכ"ע צריך לאוקמי בריית' דטוחנין ומפקידין בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה דהא בלא"ה קשיא ההיא דמפקידין מההיא דהמוליך חיטין דמייתי בסמוך וע"כ צריך לאוקמי האי דמפקידין בפירות שלא הוכשרו ומדקתני סיפא דהאי אבל לא לאוכלי פירותיהם בטומאה ע"כ היינו משום דחבר לא ידע אי הוכשרו ואם כן קשה הא לעיל מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין דמקשה והא מדקתני סיפא דלא חיישינן כלל לספק הוכשרו וכדכתיבנא משום דע"ה נאמן לומר לא הוכשרו ומאי שנא דהכא אין טוחנין אלא ע"כ דהכא מחמרינן טפי לחוש לספק הוכשרו משום דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה דחשוד כי האי אינו נאמן לענין תרומה לומר לא הוכשרו וא"כ לכ"ע ע"כ בהכי איירי. ובאמת דקשה מזה אמקשה גופיה דמקשה לרבא מברייתא דטוחנין ומפקידין ומאי ענין קושיא זו לרבא ותיפוק ליה דבלא"ה ע"כ מיתוקמא בכהן החשוד לתרומה בטומאה כדפרישית וממילא א"ש נמי לרבא והנלע"ד בזה דאי לאו דאוקי רבא מתני' דהכא בהוכשרו לא הוו קשיין אהדדי ברייתא דטוחנין ומפקידין אברייתא דמוליך חיטין משום דאיכא לאוקמי ההיא דמוליך חיטין בודאי חשוד כמ"ש התוספות בבכורות מדקתני דומיא דכותי וחשדינן ליה נמי אשביעית אלמא דבודאי חשוד איירי מש"ה מחמרינן לחוש דילמא נגע משא"כ ההיא דלאוכלי פירותיהם בטומאה איירי בספק חשוד כמ"ש התוספות לעיל בשם רבינו תם ונראה דמה"ט גופא פירש ר"ת דהוי משמע ליה האי ברייתא בספק חשוד והיינו משום דלמאי דלא סליק אדעתיה דמקשה דאיירי בכהן החשוד וא"כ לא הוי מצי לאוקמי ברייתא דהכא בפירות שלא הוכשרו דא"כ תיקשי סיפא אמאי אין טוחנין ואי משום דחבר לא ידע הא נאמן ע"ה לומר לא הוכשרו וע"כ בהוכשרו איירי ברייתא אלא הא דמפקידין היינו משום דבספק חשוד איירי ואפ"ה אין טוחנין ואם כן מקשה שפיר אמתניתין אליבא דרבא דאוקמה בהוכשרו ואפ"ה קתני טוחנין וע"ז משני אביי אליבא דרבא דלעולם ברייתא דטוחנין איירי בודאי חשוד ואפ"ה מפקידין דבלא הוכשרו איירי כדמסקינן והא דקתני סיפא אין טוחנין היינו משום דחבר לא ידע אי הוכשרו ומש"ה איצטריך ליה לאוקמי בכהן החשוד דוקא דבכה"ג אין נאמן לומר לא הוכשרו כיון שהוא חשוד על טומאת הגוף דתרומה שהיא בכרת וכדפרישית לעיל כן נ"ל נכון. ולפ"ז יפה כתבו התוספות דאביי לא משני אלא אליבא דרבא אבל אליבא דנפשיה מוקי לה כדס"ד דמקשה דברייתא איירי בהוכשרו והא דטוחנין היינו בספק חשוד דלא חיישינן לשמא נגע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

גמרא אי הכי מפקידין ורמינהו כו' ולכאורה קשה טובא דלמאי דפרישית בסמוך דע"כ הא דמוקי אביי אליבא דרבא בכהן החשוד ולא סגי ליה לאוקמי בישראל ודאי חשוד דע"כ מודה רבא דאסור לטחון כמ"ש התוספות מההיא דנחתום דע"ג אע"כ דהכא בלא"ה איצטריך לאוקמי בכהן החשוד משום דאיירי בלא הוכשרו וסיפא בספק הוכשרו וכדפרישית. ולפ"ז מאי מקשה אי הכי מפקידין ורמינהו מאי קושיא הא ע"כ בלא הוכשרו איירי אלא דלענ"ד לא קשה מידי דהמקשה סובר בפשיטות דההיא דמפקידין תרומה אצל ישראל נמי איירי ע"כ בלא הוכשרו דאל"כ אפילו בישראל אסור וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפי"ב מהלכות תרומה ע"ש ואף דמלשון רש"י ז"ל בשמעתין משמע דבישראל שאין לבו גס בתרומה לא חיישינן כלל דלמא נגע אלא דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי דלקמן בדף ס"ב אמרינן בגבל ובדד שעושה חלתו ותרומתו של ע"ה בטהרה מניחו בכלי של חבר בכפישה ואנחותא או בכלי גללים דאית ליה היכרא לע"ה ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דילמא נגע ומשני דאמרינן ליה אי נגעת הדרא לטיבלא ואפ"ה לא שרינן כולי האי אלא משום כדי חייו דגבל ובדד דאל"כ חיישינן עדיין שמא יגע וכפירש"י שם וא"כ חזינן להדיא דבישראל ע"ה נמי חיישי' דלמא נגע בתרומה דרך מקרה וטעמא דאין לבו גס בה שכתב רש"י אבאר בסמוך נמצא דלפ"ז ע"כ ההיא דמפקידין תרומה איירי בלא הוכשרו ואפ"ה אין מפקידין אצל כהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם והטעם נ"ל דחיישינן שמא יוכשרו אצל הנפקד ואע"ג שכבר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מהני הכשר אלא לרצון הבעלים דוקא כמו שכתוב בהלכות טומאת אוכלים מ"מ שאני הכא דעיקר החששא שמא יגע ע"ה בידים מסואבות ומשקה טופח עליהם נמצא שההכשר והטומאה באו כאחד וכה"ג לא בעינן רצון כלל כדאיתא להדיא במשנה דפ"ק דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ואף שיש לי להסתפק אי שייך כה"ג בטומאת ע"ה דלא שוינהו רבנן אלא כטבול יום כמ"ש התוספות בסמוך מ"מ כיון דהכא בכהן החשוד לאכול בטומאת הגוף איירי חיישינן שפיר שמא יגע בימי טומאתו כשהוא אב הטומאה ומשקין שלו ודאי טמאין ועיין עוד לקמן נמצא שכל ההכשר שיבא ע"י משקין של ע"ה מטמאין התרומה מיד משא"כ בישראל כיון דאין לבו גס בה כ"כ מהני ביה האי טעמא בפירות שלא הוכשרו משום דבלא"ה חששא דשמא יגע חששא רחוקה היא כיון שאין לבו גס בה משא"כ בכהן שלבו גס בה א"כ אלים לה האי חששא דשמא יגע טובא ומשום הכי חיישינן אף בלא הוכשרו והיינו דמקשה אי הכי מפקידין כיון דבכהן מוקמת לה ורמינהו וע"ז משני הש"ס שפיר דאיירי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא חיישינן לנגיעה והא דמקשה הש"ס בתר הכי וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה הוי ס"ד דכיון דמתרץ בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ממילא מוקי לה אפילו בהוכשרו ומש"ה מקשה וליחוש שמא תסיטנו ומשני רבי ירמיה בפירות שלא הוכשרו פירוש דתרתי בעי וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכ"כ להדיא ונראה דלא גריס אלא אמר רבי ירמיה כן נ"ל נכון ליישב הסוגיא לפי שיטת ר"ת כמו שכתבתי שהדברים מוכרחים וממילא סליק כהוגן שיטת הרמב"ם ז"ל ממה שהשיגו עליו הראב"ד ז"ל ושאר מחברים ועיין עוד בסמוך:

שם רש"י בד"ה א"ה מפקידין אי בכהן קאי מי מצי מפקידין כו' ויש לתמוה טובא דנהי דבכהן קאי אכתי מאי פסיקא שהמפקיד הוא ג"כ כהן ומפקיד אצלו תרומה דלמא מפקידין אצלו דקתני היינו חולין גרידא כדקתני נמי טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית ומסתמא לא איירי שמפקידין אצלן פירות שביעית וה"נ דכוותיה. ולכאורה לולא פירש"י היה נ"ל דמחולין גרידא נמי קשיא ליה כיון דאין מפקידין אצלו תרומה משום שלבו גס בה כ"ש בחולין דלבו גס בהן טפי ואי משום דטומאת חולין קילי טפי מתרומה פשיטא ליה לתלמודא דלענין מפקיד לכתחלה לא שייך לחלק אלא דלפי זה מאי אי הכי דקאמר המקשה דבפשיטות הו"מ לאקשויי הנך ברייתות אהדדי ועוד דרש"י ז"ל כתב להדיא אי בכהן קאי ולענין חולין אין שייך לחלק בין כהן לישראל. ולכאורה היה נ"ל ליישב דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקתני טוחנין ומפקידין סתמא אתרומה נמי קאי דאי לענין חולין גרידא לא הוי איצטריך ליה לאשמעינן דמפקידין אצל אוכלי פירות בטומאה דבלא"ה ידעינן ליה שפיר מדקתני מפקידין אצל אוכלי שביעית וקי"ל כל החשוד לשביעית חשוד על הטומאה אלמא דלא חיישינן שמא יגע ויטמא הפירות ואי משום דסד"א דמפקידין שביעית היינו פירות שלא הוכשרו כבר כתבתי לעיל דאף לסברת המקשה סיפא דאצל אוכלי פירות בטומאה נמי ע"כ איירי בפירות שלא הוכשרו משום אידך רומיא דהמוליך חיטין דמייתי בסמוך אלא שסובר דעיקר הרבותא דלא חיישינן שמא יוכשרו אח"כ וכדפרישית וא"כ הא מילתא מאוכלי שביעית נמי ידעינן אע"כ דהא דקתני ואצל אוכלי פירותיהם בטומאה היינו לענין תרומה ואשמעינן דאפילו בתרומה לא חיישינן שמא יוכשרו ואם כן מקשה שפיר כיון דבכהן חשוד איירי הא לקושטא דמילתא תנינן בברייתא דאין מפקידין והיינו ע"כ פירות שלא הוכשרו דחיישינן שמא יוכשרו דאי בשכבר הוכשרו אפילו אצל ישראל נמי אין מפקידין תרומה כמ"ש כדמוכח מההיא דגבל ובדד דלקמן. מיהו השתא דאתינן להכי בלא"ה אתי שפיר לפי שיטתינו דלעולם אפילו לענין חולין גרידא מקשה הש"ס שפיר כיון דבכהן חשוד מוקמת לה אפילו חולין נמי אין מפקידין אצלו שמא יגע שהרי לבו גס בה יותר והא דקאמר אי הכי היינו משום דבלא"ה הוי מוקמינן לההיא דמפקידין בספק חשוד כדפרישית לעיל באריכות אליבא דאביי וההיא דאין מפקידין ע"כ בודאי חשוד דהא לענין תרומה בטומאה מסתמא לא חשדינן ליה כמו שהוכחתי באריכות משא"כ למאי דמוקי אביי אליבא דרבא דה"נ איירי בכהן ודאי חשוד מקשה שפיר והדרך הראשון נלע"ד בשיטת רש"י ז"ל והדרך השני נ"ל שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות תרומה דאין מפקידין תרומה אצל כהן אפילו בלא הוכשרו ואפילו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל משום שלבו גס בה לאוכלה והוא נגד הסוגיא דשמעתין דהא מוקמינן לה בכהן ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס דהכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל איירי ורבי ירמיה מוקי בפירות שלא הוכשרו ונהי דלהרמב"ם ז"ל דלא גריס בדר' ירמיה אלא משום דבעינן תרוייהו מהטעם שפירשתי שמעינן מיהא דבתרוייהו כהדדי מהני אפילו אצל כהן דעלה קיימינן והתמיה קיימת על הראב"ד ז"ל שלא השיגו בזה ומלשון הכסף משנה נראה שהרגיש קצת בזה אלא שנכנס לדחוקים גדולים ועצומים להפך ולסרס הסוגיא ולאוקמי אוקימתא דאביי בתיובתא ממה שלא נזכר כלל בסוגיא ולדרכינו אתי שפיר דסוגייתינו דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בכהן החשוד לאו מתרומה איירי אלא מחולין גרידא דדמו לתרומה אצל ישראל שאין לחוש בהם אלא שיגע בהן דרך מתעסק בעלמא ולא לאכול דהא מסקינן שאין שום ע"ה חשוד לגזול משל אחרים מש"ה סגי בפירות שלא הוכשרו ובכלי חרס המוקף צמיד פתיל דתו ליכא למיחש למידי שאי אפשר שיוכשרו אצל הנפקד שהרי מוקפין צמיד פתיל וממילא דתו ליכא למיחש נמי שמא תסיטם אשתו נדה שהרי לא הוכשרו מה שאין כן בתרומה אצל כהן לא איירי ברייתא דטוחנין ומפקידין כלל אלא בהאיך ברייתא קתני בהדיא ולא אצל כהן ע"ה ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל דבכל ענין אין מפקידין וטעמו ונימוקו של הרמב"ם ז"ל עמו שהרי כל עיקר חומרו של הכהן מישראל אסברה לן הרמב"ם ז"ל דהיינו משום שלבו גס בה לאוכלה ולא מיחשב כגזל אצלו דכהנים חשודין לחטוף מתנות זה מזה כדכתיב ועמך כמריבי כהן ובקדשים נמי אשכחן כה"ג לענין חתיכה ראויה להתכבד דלא שייך בכהנים שאין מחזיקין טובה זה לזה וסמכי אמה שכתוב לכל בני אהרן יהיה איש כאחיו. נמצא דלפ"ז לא מהני ביה צמיד פתיל כלל שהרי הוא חשוד לפתוח תמיד כדי לאכול וא"כ חיישינן שפיר אפילו בפירות שלא הוכשרו שמא יוכשרו אח"כ כנ"ל נכון וברור ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל וממילא רווחא שמעתין ובלא"ה נלע"ד מוכרח דהא דמשנינן הכא במוקף צמיד פתיל ע"כ לא קאי אתרומה דכיון שהכהן חשוד לאכול תרומה בטומאה פשיטא דלא מהני צמיד פתיל לחוד כדאיתא בעכו"ם פרק אין מעמידין שאין מפקידין איסור דאורייתא אצל חשוד גמור כ"א בשני חותמות ומאי ס"ד מעיקרא דליהני צמיד פתיל לחוד ומאי איצטריך נמי לאקשויי מחששא דאשתו נדה אע"כ דהכא לא איירי מתרומה אלא שמפקידין אצלו חולין וכדפרישית בשיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה כו' וא"ת דמשמע הכא דאפילו לתרומה אין היסט לע"ה ובתוספתא כו' עכ"ל. פשיטא להו מסוגיין דקאמר וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה ולא מקשה מהיסט ע"ה בעצמו אע"ג דבתרומה איירי אע"כ דבתרומה נמי אין היסט לע"ה. מיהו למאי דפרישית בסמוך דההיא דטוחנין ומפקידין איירי בחולין גרידא ועלה קאי כל השקלא וטריא דמקשינן וליחוש שמא תסיט א"כ אין מקום לקושייתם ואם כן נראה מדבריהם דלא נחתו להכי וע"כ צריך לפרש לשיטתם כפי הדרך הראשון שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ויתר דברי התוספות אין להאריך בהם כאן שהם כפולים בכמה מקומות ודעתי לפרשן בעזה"י:

גמרא האי מאי רומיא לאו מי אוקימנא כו' ודקארי ליה מאי קארי ליה. ויש לתמוה טובא לפמ"ש התוס' דאוקימתא דאביי בכהן החשוד היינו דוקא אליבא דרבא משא"כ אליבא דנפשיה לא צריך לאוקמי בהכי וממילא דלא קשיא כלל מההיא דטוחנין ומפקידין אההיא דאין מפקידין תרומה דלאביי היאך דמפקידין לא איירי כלל מתרומה אלא מחולין ואם כן לעולם דהמקשה מההיא דהמוליך חיטין בשיטת אביי קאי ומוקי ההיא דטוחנין ומפקידין בהוכשרו כדמוכח מסיפא כמ"ש לעיל באריכות ומקשה שפיר מהמוליך חיטין ומאי מתמה הש"ס האי מאי רומיא וקאמר נמי ודקארי ליה מאי קארי ליה. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דלאביי נמי שייך לאקשויי מתרומה אחולין דבתרוייהו לבו גס בה אלא דאיהו משני ומוקי לההיא דטוחנין ומפקידין בספק חשוד ואם כן לפ"ז מההיא דמוליך נמי לא קשה מידי דהתם בודאי חשוד איירי כמ"ש התוספות בבכורות מדחשדינן ליה אשביעית וא"כ מתמה הש"ס שפיר האי מאי רומיא דלאביי פשיטא דלא קשה מידי דכאן בספק חשוד וכאן בודאי חשוד ואי לרבא הא אוקימנא בפירות דלא הוכשרו והיינו דקאמר ודקארי ליה ועיין עוד בסמוך:

שם ודקארי ליה מאי קארי ליה משום דבעי למירמי עליה אחריתא. כאן הבן שואל אכתי מאי איצטריך ליה לאקשויי מעיקרא ההיא דאין טוחנין כלל דבפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהמוליך חיטין מההיא דהנותן לחמותו וכ"ש דקשה טפי מה שכתבו התוס' דבפשיטות הו"מ למיפרך אההיא דטוחנין ומפקידין גופא ולאחלופי לא חיישינן. והנלע"ד ליישב בזה לפמ"ש בסמוך דלעולם המקשה דרמי הני ברייתות אמתניתין בשיטת אביי דלעיל קאי דלדידיה לא צריך לאוקמי היאך דטוחנין בפירות שלא הוכשרו ולפ"ז לא מצי למיפרך שום קושיא ורומיא אם לא חדא מגו חדא וחדא מגו חדא. ותחלה אפרש האי קושיא דלאחלופי לא חיישינן דמקשה אהאי דהרי אלו בחזקתן למעשרות ולשביעית באיזו ענין מפרשינן לה משום שהתוספות בבכורות דף ל' כתבו להדיא דהרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית דקתני היינו דלא חיישינן שמא הוחלפו בפירות מעשר שני או בפירות שביעית דכל היכא דקתני למעשר ולשביעית היינו מעשר שני ע"ש ולפ"ז לכאורה נראה דאהא מילתא גופא מקשה הכא ולאחלופי לא חיישינן שמא הוחלפו בשביעית או מעשר שני אבל א"א לומר כן דא"כ תיקשי ליה ההיא דהנותן לחמותו גופיה מאי מהני דמעשר מה שנוטל ממנה אכתי ניחוש שמא החליפתן במעשר שני דנהי דלאחלופי דשביעית לא חיישינן דהא מסיק רבי יהודה שם להדיא בסיפא דמתניתין דאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית משום דלדידהו שביעית חמירא להו אבל אכתי לענין מעשר שני ניחוש אע"כ דלא חיישינן כולי האי דמאן יימר שתחליף כלל ואפילו כשתחליף מהיכא תיתי ניתלי בחליפי איסור דהא דהתירא שכיח טפי ורוב פירותיהם חולין והא דאיצטריך רבי יהודה לטעמא דחמירא להו שביעית היינו משום דהתם בשנת שביעית גופא איירי דאזלינן בתר בתרא שרוב הפירות הן של שביעית ולפ"ז בההיא דהמוליך חיטין ע"כ לא חיישינן כלל שמא הוחלפו במעשר או שביעית דמהיכא תיתי כיון דהתירא שכיח טפי וע"כ דעיקר הקושיא דניחוש שמא הוחלפו בפירות דמאי שכל הפירות של ע"ה הם דמאי כדחיישינן בהנותן לחמותו והשתא לפ"ז כבר נחה ושקטה קושיית התוספות דהו"ל למפרך אההיא דטוחנין ומפקידין ולאחלופי לא חיישינן והיינו לאחלופי דמאי והתם ודאי לא שייך לאקשויי הכי דמאן יימר דחשוד על הדמאי דהא לא קתני התם אלא מפקידין אצל אוכל שביעית ולאוכלי פירותיהם בטומאה ואם כן לעולם דאינו חשוד על המעשרות כלל דהא קי"ל דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר א"נ דבמוחזק לעשר איירי ולא שייך להקשות נמי דניחוש שמא יחליף בפירות טמאים דא"כ תיקשי ליה ההיא דהנותן לחמותו גופא מאי מהני דמעשר מה שנוטל ממנה אכתי ניחוש לחלופי פירות טמאים ומה שכתב רש"י ז"ל שהטבילה לכך אלמא שהרגיש בחשש טומאה דהא קי"ל חשוד על המעשר חשוד על הטומאה ואם כן נהי דמהני שהטבילה לכך לענין חשש שמא תגע אכתי ניחוש שמא תחליפם בפירות טמאים שיש לה בביתה אע"כ דלחלופי פירות טמאים לא חיישינן כולי האי כיון דחששא דרבנן בעלמא הוא כמו שאפרש נמצא דלא שייך לאקשויי כלל אההיא דטוחנין ומפקידין מה שאין כן אההיא דהמוליך חיטין מקשה שפיר אהא דקתני הרי אלו בחזקתן למעשר ואמאי ניחוש לאחלופי דמאי כדחיישינן התם בהנותן לחמותו. מיהו אי לאו דרמי מעיקרא ההיא דהמוליך חיטין אההיא דטוחנין ומפקידין לא הוי מצי למירמי נמי ההיא דהמוליך חיטין אההיא דהנותן לחמותו משום דאיכא לאוקמי ההיא דמולין חיטין בספק חשוד ואי משום דקתני דומיא דכותים כותים נמי לא חשידי ואדרבה אמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דהני כותים מעשרין פירותיהן דבמאי דכתיבי זהירי ואי משום דחשדינן להו בשביעית כבר כתבו התוספות בבכורות דלחד שינוייא סתם ע"ה אינן חשודין אשביעית ומשו"ה לא חיישינן לאחלופי משא"כ ההיא דהנותן לחמותו ע"כ בודאי חשוד' איירי כמו שכתבו התוספות בבכורות. ולענ"ד נ"ל ראיה מפורשת שממקומו הוא מוכרח מדחיישינן בנותן לחמותו לדמאי ולא חיישינן שתחליפם בפירות טמאים וליכא למימר משום דפירות טמאים קילי טפי מדמאי דאכתי תיקשי מיהא לרבא בפ' במה מדליקין דלא חשיש שיאכל חבר אצל ע"ה לשמא יאכילנו דבר שאינו מעושר אלא שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו אלמא דלענין חששא דאכילה מיקל בדמאי מבפירות טמאים אע"כ הא דמיקל טפי בדמאי היינו משום דרוב ע"ה מעשרין הם משא"כ בנותן לחמותו דודאי חשודה לא שייך האי טעמא משו"ה מחמיר בדמאי טפי מלענין פירות טמאין דלא חיישינן דלחלופי לא שכיח כלל ואף אם תחליף ליכא אלא איסורא דרבנן בעלמא. נמצינו למידין מיהא דהנותן לחמותו בודאי חשודה איירי וליכא למירמי אההיא דמוליך חיטין דאיכא לאוקמי בספק חשוד משו"ה רמי מעיקרא ההיא דטוחנין ומפקידין ההיא דהמוליך חיטין ואקשינן עליה האי מאי רומיא ודקארי ליה מאי קארי ליה וכדפרישית דאם כן כאביי קאי כ"ש דלק"מ דההיא דמפקידין בספק חשוד וההיא דהמוליך חיטין בודאי חשוד וע"ז מסיק שפיר משום דבעי למירמא אחריתא עלה פירוש לעולם האי מאן דקארי ליה מעיקרא בשיטתא דאביי קאי ואפ"ה מקשה שפיר ממה נפשך מקשינן לך ההיא דטוחנין ומפקידין אההיא דהמוליך דעתה ההיא דטוחנין בפירות שהוכשרו נמי מוקמינן לה וכדפרישית לעיל וע"כ צריכים לאוקמי לההיא דהמוליך בודאי וא"כ רמינא לך אחריתא עלה מההיא דהנותן לחמותו דחיישינן לחלופי דמאי וה"נ ניחוש לחלופי דמאי כיון דהאי דהמוליך חיטין בודאי חשוד מוקמת לה ע"כ כדפרישית כן נ"ל נכון:

שם ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו. ויש לדקדק דמההיא דהנותן לפונדקית הו"ל לאקשויי ברישא דגבי הדדי מיתניין בפרק ד' דדמאי והאיך נשנית ברישא וכבר תמה ע"ז הרשב"א ז"ל בפ"ק דחולין ולפי שיטתנו יש ליישב לפמ"ש דדוקא אליבא דאביי איכא לאקשויי אההיא דהמוליך חיטין משא"כ לרבא מצינן לאוקמי בספק חשוד ולפי זה לא מצי לאקשויי לרבא כלל מההיא דהנותן לפונדקית דאיירי בודאי חשוד מטעמא דפרישית אבל מההיא דהנותן לחמותו משמע ליה לאקשויי נמי אליבא דרבא משום דמשמע ליה דההיא נמי בספק חשוד דאי בודאי חשוד מאי קאמר בסיפא דמתני' מודה רבי יהודה בנותן לחמותו פירות שביעית שאינה חשודה להחליף והיינו משום דשביעית חמירא להו ולא חשידי ובודאי חשודה לא שייך האי טעמא ומש"ה אלימא ליה לאקשויי מהאי אע"ג דלקושטא דמילתא איכא למימר דהא גופא אשמעינן רבי יהודה אע"ג דחשודה בודאי אמעשר אפ"ה לא מחזקינן לה חשודה אשביעית משום דחמירא מ"מ המקשה מילתא דפסיקא מקשה וכדפרישית בסמוך באריכות ומשום מילתא דרבא מקשי מעיקרא מהיאך אבל קושיא דפונדקית לא שייך אלא אליבא דאביי כנ"ל ודוק:

תוספות בד"ה אשת חבר כו' ועוד דאין זה גזילה כו' ועוד הרי מסייעת ידי עוברי עבירה ואסור לרבא כו' עכ"ל. דבר זה כבר פירשו מורי זקיני הגאון בספר מגיני שלמה פ"ק דחולין יעויין משם ובעיקר קושייתם דאסור לסייע לרבא כתב שם דרבא נמי כאביי ס"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ושרי לסייע אלא הא דמוקי לעיל בע"ה דרבי מאיר היינו משום האי חששא גופא דשמא יאכל דלא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין והאריך שם ודברי פי חכם חן אלא דמלשון רש"י ז"ל לעיל לא משמע כן שכתב דלרבא כפלגא על פלגא מספקינן להו ואסור לסייע. אמנם לענ"ד נראה ליישב בדרך אחר ע"פ שיטת מהרש"א ז"ל שהקשה בפ"ק דחולין אהא דמקשינן התם כמו בשמעתין השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא ומאי קושיא הא קי"ל דפועל אוכל במה שהוא עושה ותירץ דמשמע לתלמודא דברייתא איירי בדבר דלא שייך ביה חלה ואם כן משנגמרה מלאכתן למעשר אסור לפועל לאכול היכא שאין אחריו גמר מלאכה לענין חלה והדברים ראויין למי שאמרן אכן התמיה במקומה עומדת דלכאורה אין אלו אלא דברי נביאות דמאי פסיקא ליה להקשות דילמא במידי דשייך ביה חלה איירי ולדברינו אתי שפיר לפי שיטת רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אברייתא היאך שרי לסייע בזמן שהיא טמאה דהא לרבא אסור לסייע בדבר שאינו מעושר כמ"ש רש"י ז"ל לעיל אלא דמלשון רש"י לעיל כפל ושלש דלא אסור לסייע אלא היכא שיש חשש בדבר שיש לאיסורו עיקר מדאורייתא ולפ"ז מיתוקמא ברייתא שפיר בשאר פירות דלא מחייבי במעשר מדאורייתא לפי שיטת רש"י ותוספות ורוב הקדמונים דלא שייך מעשר דאורייתא אלא בדגן ותירוש ויצהר אבל כל הפירות הם מדרבנן והשתא אתי שפיר דדוקא במתני' אסור לסייע לרבא משום חשש מעשר משום דאיירי במיני דגן מדקתני משתטיל למים והיינו משום חיוב חלה אלמא דבמיני דגן איירי שהמעשרות מדאורייתא וברייתא דשרי לסייע ע"כ איירי במיני פירות שהמעשר מדרבנן וא"כ ממילא לא שייך בהו חלה ומקשי הש"ס שפיר ואם כן ממילא נתיישבה קושית התוספות דלרבא שרי לסייע בברייתא כיון דבשאר מיני פירות איירי כן נ"ל נכון ליישב אליבא דרבא ולשיטת הרמב"ם ז"ל דכל הפירות חייבים במעשר מדאורייתא בלא"ה לא קשה מידי ממתניתין אברייתא דאיהו מפרש לענין טומאה ומוקי לברייתא כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין משו"ה מותר לסייע ודוק ואליבא דאביי נמי ע"כ איירי ברייתא במידי דלא שייך בהו חלה כיון דע"כ ברייתא איירי בפירות שהוכשרו במים מדמחלק בין טהורה לטמאה משום דטמאה זהירה ליגע בטהרות וע"כ היינו בפירות שהוכשרו וא"כ קשה הא לאביי אסור לסייע בפירות שהוכשרו משום חולין הטבולין לחלה כדמוכח מסוגייא דע"ג שהביאו התוס' מירושלמי דבלותת אסור לטחון משום חולין הטבולין לחלה אע"כ דהכא איירי במידי דלא שייך חלה ולא שייך חולין הטבולין לחלה ואם כן מקשה הש"ס שפיר השתא מיגזל גזלה דבמאי דלא שייך חלה אסור לפועל לאכול כשיטת מהרש"א ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

טוחנין. תבואה מתוקנת: ומפקידין. אותה אצל אוכלי שביעית שאין חשודים לא להחליף ולא ליגע: אבל לא לאוכלי שביעית. תבואה של עוברי עבירה אין טוחנין אותה להם שאסור לסייען בעבירתם ומתני' קתני טוחנת עמה ומוקמת לה באוכל חולין בטומאה: אמר אביי ההוא בכהן כו'. דאיסורא דאורייתא הוא כדפרישית: אי הכי מפקידין. אי בכהן קאי מי מצי מפקידין אצלו ולא חייש שמא יגע: אצל ישראל עם הארץ. דמתוך שאינו רגיל בה לא יגע בה: גס בה. רגיל בה פריוו''ץ : נדה. מטמאה את משאה ואע''פ שאין נוגעת: כאן. הא דתני אין מפקידין בשהוכשרו והא דתני מפקידין בשלא הוכשרו ותרוייהו בתרומה ובשלהן אסור לסייען דחבר לא ידע אי הוכשרו אי לא: לטוחן. זה שם האומן בלשון המשנה: בחזקתן. שאין חשוד להחליף בשאינו מעושר ובפירות שביעית: אבל לא לטומאה. חיישינן שמא נגע ולעיל קתני מפקידין אצלם: מאי קארי לה. הא איתרצא לה הכי: למירמא אחריתי עלה. על הדא דקתני בחזקתן למעשרות ולכך קבעה בגמ' הכא למירמא עלה ולפרושה דלא תקשי לן: הנותן לחמותו. עיסה לתקנה לו והוא חבר והיא אשת עם הארץ והטבילה לכך: שהיא חשודה מחלפת המתקלקל. ונותנת לו היפה שלה הלכך מעשר את שהוא נותן לה שאם תחליפנו נמצא מאכילה שאינו מעושר ואת שהוא נוטל הימנה שאם החליפתו נמצא אוכל שאינו מעושר: רוצה היא כו'. ולא לרעה היא מחלפת: לפונדקית. תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל עם הארץ פונדקית אופה לו את עיסתו: שחשודה מחלפת. לא גרסינן הכא המתקלקל: התם נמי לטובה היא מתכוונת. ומוריא לעצמה הוראת מצוה בחלוף זה: בר בי רב כו'. חמימא וקרירא לאחר ב' ימים או ג' היא מחליפה: טוחנת. מסייעתה: בזמן שהיא טמאה. אשת חבר דכיון דבימי טומאה אינה רגילה ליגע בטהרות לא חיישינן שמא תטול ותתן לתוך פיה:

מלאכתו לתרומה וי''ל דלא דמי דהכא אם מפריש קודם גלגול אין שם חלה עליה כלל אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכתו כגון מעשר שהקדימו בשיבולין וגם אסור באכילת קבע ומ''מ אסור הכא משתטיל למים אע''ג דלא מיחייבא בחלה עד שתגלגל ומיהו קשה דתנן נמי התם בפרק ר' ישמעאל (ע''ז דף נה:) נחתום שהיה עושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין עמו ובירושלמי פריך ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת ומיהו האי שינויא לא יתיישב אלא לאביי דמחמיר לענין טומאה טפי מלענין דמאי אבל לרבא שרי אפי' בהוכשרו כיון דטומאת חולין הוא ולא אסר אלא משתטיל למים ור''ת תירץ דהתם העושה פירות בטומאה קתני משמע דודאי בטומאה קא עביד וכן נחתום העושה בטומאה להכי החמירו משעת בצירה וברירה אבל הכא לא איירי אלא בחשוד בעלמא והא דפריך הכא מאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה לאוכלי לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי וא''ת דבפ''ק דנדה (דף ו:) אמרינן תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה והכא אסרינן משתטיל למים וי''ל דשאני התם דכבר נולד לה ספק טומאה לא חיישינן כל כמה דלא איחייבה בחלה ואין הפסד לכהן דבלאו הכי לא יאכל הכהן את החלה אבל הכא בטהורה אסור משתטיל למים: אמר אביי בכהן חשוד. אליבא דרבא משני דלדידיה לא קשיא מידי וכן מצינו בכמה מקומות בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נו:) בשמעתא דטבלא מרובעת ובפרק חלון (שם דף עו:): וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה. אבל להיסט עם הארץ גופיה לא חיישינן וכן לקמן ובא עם הארץ ונוטל את שתיהן ואינו חושש היינו משום דלא גזרו עליו חומרא יתירה כגון משכב ומושב והיסט דאין צבור יכולין לעמוד בה וכן מוכח במסכת טהרות בפ''ז (משנה ו) דתנן הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין ואם יש עמהן עובד כוכבים או אשה הכל טמא משמע בהדיא דאין עם הארץ עושה משכב ומושב והשתא הא דתנן בגדי ע''ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס כו' ומפרש רבא בפ' שני דחולין (דף לה:) שמא ישבה עליהם אשתו נדה קאי נמי אבגדי ע''ה והא דאמר בפרק בנות כותים (נדה דף לג:) כותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר הא דנקט ודרס ולא נקט ונגע לאו משום דאי לא טבל יש לו טומאת מדרס אלא נקט ודרס משום דבעי דליהוי בגד חבר תחת לרגלו של כותי דהכי קתני התם במתני' ומטמא משכב תחתון כעליון אבל בצינורא שלו שאפשר ליזהר ולעמוד בה גזרו כדמוכח בחומר בקודש (חגיגה דף כג.) ובפרק בנות כותים (נדה דף לג:) והרב ר' משה מפונטיז''א היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו מטמא אלא מטעם בגדים שמא ישבה עליהם אשתו נדה והרי הוא נושא את המדרס דצינורא שלו טמא לפי שנגע בשפתיו ולא מטעם מעיין ואין נראה דא''כ בפרק בנות כותים (שם דף לג:) דקאמר אי משום טומאת ע''ה הא טביל ליה למה ליה למימר הא טביל ליה כי לא טביל נמי לא מטמא כיון שהוא ערום דאין נושא מדרס מטמא כלי חרס אחר שפירש מן המדרס כדתנן במסכת זבים (פ''ה מ''א) ועוד גבי צדוקי דפריך התם מה הועיל כ''ג במה שקדם אצל אשתו תיפוק ליה משום צינורא דע''ה הרבה הועיל דאם בועל נדה היה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דע''ה בגד לחודיה הוא דנטמא משום משקה דמטמא כלי מדרבנן וא''ת דמשמע הכא דאפילו לתרומה אין היסט לע''ה ובתוספתא דחגיגה תניא ספק רשות ע''ה מדרסו חציצו והסיטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה וי''ל דהתם חיישינן משום אשתו אבל לחולין לא חיישינן לאשה לא למדרס ולא להיסט וההיא דגנבים שנכנסו לבית מיירי נמי לתרומה: משום דקא בעי למירמא אחריתי. ואע''ג דאקמייתא נמי מצי לאקשויי דקתני טוחנין ומפקידין ולא חיישינן לאיחלופי מ''מ מייתי לה נמי משום דבעי למירמא מע''ה אעם הארץ: התם נמי מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא. פי' בקונטרס לטובה אני מכוונת דמוריא הוראת מצוה ולשון מוריא לא משמע כן אלא לשון הוראת היתר כמו מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל (חולין דף ו:) ועוד דבמשנה קאמר. ר''מ עלה אין אנו אחראין לרמאין ומפרש ה''ר מנחם דבתמי' קאמרה דבר בי רב ליכול חמימא כו' והלא טרחתי בשבילו והא דלא חיישינן לאיחלופי בפ''ק דחולין (ד' ו.) גבי נותן עיסתו לשכנתו לאפות וקדרה לבשל אע''פ שטורחת בשבילו משום דדרך שכנים לטרוח זה בשביל זה: אשת חבר טוחנת עם אשת ע''ה. פי' בקונטרס אשת חבר מסייעה לאשת ע''ה בזמן שהיא טמאה דאז לא חיישינן שמא תיטול ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר אבל לא בזמן שהיא טהורה דכיון שהיא נוגעת באוכלין חיישינן שמא תתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר וקאמר השתא מגנב גנבה פירוש שנותנת בלא רשות בעלה לאשת חבר ובפ''ק דחולין (שם.) פירש אע''ג דאשת חבר אינה חשודה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד איניש דמינשי ואכיל מאי דיהיב ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה על הגזל לא מינשיא וזה החילוק דחוק ועוד דאין זה גזילה דמקבלין דבר מועט מן הנשים כדאמרינן בסוף הגוזל בתרא (ב''ק דף קיט.) ועוד הרי היא מסייעת ידי עוברי עבירה ואסור לרבא ולאביי