גיטין נט ע"ב

בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר
מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר
עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גּוֹיִם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
גְּמָ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב מַתְנָה דְּאָמַר קְרָא וַיִּכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר לֵוִי
רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר מֵהָכָא וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אַטּוּ אֲנַן לָא יָדְעִינַן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר לֵוִי
רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים
רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר מֵהָכָא וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם דְּאוֹרָיְיתָא הִיא אֲמַר לֵיהּ דְּאוֹרָיְיתָא וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם
כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נָמֵי מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם הִיא דִּכְתִיב דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי לְכִדְמַר דְּתַנְיָא שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה שְׁלֹשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה וְאִם בָּא לַחְלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ
וְאָמַר מָר עֲלַהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּסְעוּדָה אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא דְּאָתוּ לְאִינְּצוֹיֵי
אָמַר רַב מַתְנָה הָא דְּאָמְרַתְּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דִּשְׁכִיחִי רַבִּים אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי לָא
אִינִי וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב שָׁאנֵי רַב הוּנָא דַּאֲפִילּוּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כָּהֲנֵי חֲשִׁיבִי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵיכָף הֲווֹ כַּיְיפִי לֵיהּ
אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן אֵין שָׁם כֹּהֵן נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה וְאָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן אֵין שָׁם לֵוִי קוֹרֵא כֹּהֵן
אִינִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם כִּי קָאָמְרִינַן בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן
מַאי שְׁנָא לֵוִי אַחַר לֵוִי דְּאִיכָּא פְּגַם שְׁנֵיהֶם דְּאָמְרִי חַד מִינַּיְיהוּ לָאו לֵוִי הוּא כֹּהֵן אַחֵר כֹּהֵן נָמֵי אָמְרִי חַד מִינַּיְיהוּ לָאו כֹּהֵן הוּא כְּגוֹן דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי דְּכֹהֵן הוּא
הָכָא נָמֵי דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי דְּלֵוִי הוּא אֶלָּא אָמְרִי מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה נְסֵיב וּפַסְלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ הָכָא נָמֵי אָמְרִי גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה נְסֵיב וְאַחֲלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ
סוֹף סוֹף לֵוִי מִי קָא הָוֵי
וּלְמַאן אִי לְיוֹשְׁבִין הָא קָא חָזוּ לֵיהּ אֶלָּא לְיוֹצְאִין
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִילָא לְרַבִּי חֶלְבּוֹ אַחֲרֵיהֶן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - ב

בור לאחסון מים שהוא קרוב למוצא האמה של המים המוליכה מים מן הנהר, הוא מתמלא ראשון לפני שאר הבורות הרחוקות משם.

כלומר, דרכם היה למלאות לבורות מאמת המים, ובשעה שהוא ממלא מן האמה לבור הרי הוא סוכר את האמה כדי שייכנסו המים לבור, ותיקנו חכמים שהקרוב קרוב אל מוצא אמת המים הוא ממלא ראשון, מפני דרכי שלום, שלא תהא מחלוקת ביניהם מי סוכר ראשון.

ג. מצודות חיה ועופות ודגים שנתפסו בהם בעלי החיים, יש בהן גזל ללוקח מן המצודות, מפני דרכי שלום. אבל מן הדין אין כאן גזל, מפני שאנו עוסקים במצודות שאין להם תוך, ולא קנו לו כליו.

רבי יוסי אומר: גזל גמור הוא. ^[1]

ד. מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן גזל, מפני דרכי שלום.

רבי יוסי אומר: גזל גמור הוא.

ה. עני המנקף [תולש] זיתים בראש הזית של הפקר והם נופלים לפני שזכה בהם, מה שתחתיו, אותם זיתים שניקף ונפלו תחתיו של הזית, יש בהן גזל מפני דרכי שלום.

רבי יוסי אומר: גזל גמור הוא.

ו. אין ממחין [מוחים] ביד עניי גויים בלקט שכחה ופאה שהם נוטלים בשדות של ישראל, מפני דרכי שלום.

גמרא:

שנינו במשנה: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי ואחריו ישראל:

מנא הני מילי, ^[2] מנין אנו לומדים כן?

אמר רב מתנה, משום דאמר קרא:

"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי", ולמה הוצרכה תורה לומר: "הכהנים בני לוי", וכי אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו [וכי אין הדבר ידוע שהכהנים מבני לוי המה]!?

אלא ללמד שנתנה משה לקרוא לכהן [לכהנים] ברישא [תחילה], והדר [ואחריו] קרא בה לוי [בני לוי].

רבי יצחק נפחא, אמר: מהכא יש ללמוד את דין משנתנו: משום שנאמר [בפרשת עגלה ערופה]: "ונגשו הכהנים בני לוי", ולמה הוצרכה תורה לומר "הכהנים בני לוי", וכי אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו [וכי אין הדבר ידוע שהכהנים מבני לוי המה]?

אלא ללמד שיגש כהן ברישא, והדר לוי. ^[3]

רב אשי אמר, מהכא:

שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן [שהיה כהן, ומשה היה לוי] להקדישו קדש קדשים", הרי שכהן קודם ללוי.

רבי חייא בר אבא אמר, מהכא:

משום שנאמר גבי כהן: "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב", וקידוש זה יהא לכל דבר שבקדושה, ובכלל זה לקרוא בתורה ראשון.

תנא דבי רבי ישמעאל:

"וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה:

לפתוח ראשון בכל דבר כבוד, בין בקריאה בתורה, בין בישיבה הכהןידבר בראש.

ולברך ראשון בסעודה.

וליטול מנה יפה ראשון, כשחולקים כהן וישראל איזה דבר ביניהם, הרי שלאחר שחלקו, אומר הישראל לכהן: טול לך איזה שתרצה.

אמר תמה ליה אביי לרב יוסף, על מה ששנינו במשנתנו: "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום":

וכי מפני דרכי שלום הוא, והרי דין דאורייתא היא, וכמו שנתבאר שהוא נלמד מן המקראות!?

אמר תירץ ליה רב יוסף לאביי:

אכן מדאורייתא היא, ומפני דרכי שלום אמרה התורה כן.

ומקשינן: והרי כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, ומה טעם יש להזכיר דוקא בהלכה זו, שהיא מפני דרכי שלום!?

דכתיב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

אלא אמר אביי: זו ששנינו במשנתנו שקורא הכהן ואחריו הלוי מפני דרכי שלום, ללמד כדמר [רבה] הוא דאתא:

דתניא: שנים ממתינין זה לזה בקערה, שכאשר האחד מסלק ידו מן הקערה המשותפת שאוכלים ממנה, כדי לשתות או לדבר אחר, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור זה את השתיה.

אבל שלשה אין ממתינין [אין צריכים להמתין] זה לזה, כלומר: אין השנים ממתינין בשביל האחד. ^[4]

הבוצע [הוא זה שמברך "המוציא"], ^[5] הוא פושט ידו תחילה, לקערה כדי ללפת בה את פרוסת המוציא.

ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שגדול הימנו, שיפשוט הוא ידו תחילה, הרי הרשות בידו של הבוצע.

ואמר מר [רבה] עליה:

לא שנו דחולק כבוד לרבו, אלא בסעודה.

אבל בקריאת התורה בבית הכנסת לא יחלוק הכהן כבוד ללוי או לישראל, ואפילו רבו הוא, משום דאם כן אתו לאינצויי [יבואו לידי מריבה].

וזו היא ששנינו: "כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל" כדין תורה, ולא יחלוק כבוד לרבו וישנה סדר זה מפני דרכי שלום.

אמר רב מתנה: הא דאמרת דבקריאה בבית הכנסת לא יחלוק כבוד לרבו, לא אמרן, אלא בקריאת שבתות וימים טובים, דשכיחי רבים בבית הכנסת, ויש חשש מריבה.

אבל בקריאת התורה שבשני וחמישי, לא אמרנו, ואם רוצה הכהן לחלוק כבוד לרבו ישראל, הרשות בידו. ^[6] ומקשינן עלה: איני, והרי אין הדבר כן, אלא אם רוצה יחלוק כבוד לרבו אפילו בשבתות וימים טובים!?

והא רב הונא - שהיה ישראל - קרי במקום כהני [היה עולה ראשון לתורה במקום כהנים שהיו שם] בשבתות וימים טובים. ^[7]

ומשנינן: שאני רב הונא, דאפילו רבי אמי ורבי אסי שהיו כהני חשיבי דארץ ישראל [הכהנים החשובים שבארץ ישראל], מיכף הוו כייפי ליה [כפופים היו לרב הונא], כלומר: חשוב היה יותר מכל הכהנים שבארץ ישראל. ^[8]

אמר אביי: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]: ^[9]

אם אין שם כהן בבית הכנסת, נתפרדה החבילה כולה [נותק הקשר, ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת], ואין הלוי קורא כלל. ^[10] ועוד אמר אביי: נקטינן:

אם אין שם לוי בבית הכנסת, קורא כהן במקום לוי.

ומקשינן עלה: איני, והרי אין הדבר כן!?

שהרי והאמר רבי יוחנן:

כהן אחר כהן לא יקרא בתורה, משום פגמו של ראשון, שלא יאמרו הראשון אינו כהן, ולכך עלה זה במקומו.

ואף לוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם, שמא יאמרו הראשון אינו לוי, או יאמרו שהשני אינו לוי אלא ישראל.

הרי מבואר שלא יקרא כהן אחר כהן, ואיך אמר אביי, שקורא כהן במקום לוי אחר הכהן הראשון שעלה!?

ומשנינן: כי קאמרינן: באותו כהן, כלומר: לא אמר אביי שאם אין שם לוי יקראו כהן אחר במקום לוי, אלא שיעלה הכהן הראשון פעם נוספת במקום הלוי.

כאן שבה הגמרא לדברי רבי יוחנן, שאמר: כהן אחר כהן לא יקרא, משום פגמו של ראשון, לוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם:

ומקשינן: מאי שנא לוי אחר לוי דאיכא למיחש משום פגם שניהם, ומשום דאמרי: חד מינייהו לאו לוי הוא [מה בין לוי אחר לוי שאמר רבי יוחנן, שיש בזה פגם לשניהם, ומשום שעל כל אחד יש לחוש שיאמרו כי אינו לוי] -

כהן אחר כהן נמי יש לחוש מאותו טעם לפגם שניהם, שהרי אמרי: חד מינייהו לאו כהן הוא, או הראשון אינו כהן ולכן עלה זה במקומו, או יאמרו: השני אינו כהן אלא לוי, ולכך עלה אחר הכהן.

ולמה אמר רבי יוחנן שלא יעלה כהן אחר כהן רק משום פגמו של ראשון, ולא משום פגם שניהם!?

ומשנינן: לכך לא הזכיר רבי יוחנן אלא את פגמו של ראשון, ומשום שרבי יוחנן עוסק בכגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא [ידוע לנו באביו של השני שכהן הוא] ואין לחוש שיאמרו: אינו כהן.

ומקשינן עלה: הכא - גבי לוי אחר לוי - נמי, הרי בהכרח שרבי יוחנן עוסק באותו אופן של הרישא, וכגון: דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא, ואם כן מה פגם יתכן בו, שאמר רבי יוחנן: "משום פגם שניהם"!?

אלא בהכרח שמכל מקום אין לקרותו, משום דאמרי אינשי: ממזרת או נתינה נסיב [נשא אביו של הלוי השני, ממזרת או נתינה] ופסליה לזרעיה [ופסל את זרעו] שאינו חשוב לוי. ^[11]

ואם כן הכא נמי גבי כהן אחר כהן, יש לך לחוש אף לפגמו של השני, ואף שמוחזק אביו בכהונה, ומשום דאמרי אינשי: גרושה או חלוצה נסיב [נשא אביו גרושה או חלוצה] ואחליה לזרעיה [וחילל את זרעו שאינו כהן]. ^[12]

ומשנינן: לזה אין לחוש, שהרי סוף סוף [לו יהא שנשא אבי גרושה], וכי מפני זה קראוהו במקום לוי, והרי לוי מי קא הוי [וכי לוי הוא], והרי אם נתחלל מקדושת כהונה הרי הוא כישראל!? ^[13]

ואם כן, אין לנו לחוש אלא שמא יאמרו: הראשון אינו כהן ולכך קראו אחר במקומו, אבל אין לחוש שיאמרו על השני שאינו כהן, שהרי אין זה סיבה לתת לו לעלות במקום לוי.

עוד מקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן: ולמאן [למי יש לחוש שיאמר עליהם שאינם כהנים או לויים]?

אי ליושבין בבית הכנסת עד סוף הקריאה, הא קא חזו ליה [הרי רואים הם את שני העולים] שהם בכלל המנין של הקרואים, ובהכרח שאין כאן פגום!? ^[14]

אלא חוששים אנו לפגם בעיני היוצאין מבית הכנסת בין גברא לגברא, קודם שנוכחו ששניהם ממנין הקרואים הם.

שלחו ליה בני גלילא שליח לרבי חלבו לשואלו:

הערות

^[1] פירש רש"י: "גזל גמור הוא מדבריהם, וטעמא דרבי יוסי בכולהו, דקסבר: עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה", [וכן מבואר ברש"י לעיל ל א, ד"ה "עשו את שאינו זוכה כזוכה"]. ונראה מדברי רש"י, שבכל אותן ששנינו במשנה לרבי יוסי "גזל גמור", היינו גזל גמור מדבריהם, ואף שבגמרא לא נזכר כן בהדיא אלא על מציאת חרש שוטה וקטן, וכן מבואר ברע"ב; וראה מה שיתבאר בזה בהערה תחילת דף סא א. ובעיקר מה שכתב רש"י שלרבי יוסי הוא גזל גמור מדבריהם, מבואר בגמרא, שהנפקא מינה בינו לבין תנא קמא, הוא לענין: "להוציאו בדיינין", שלתנא קמא אין מוציאין, ואילו לרבי יוסי מוציאין בדיינין.

^[2] ב"תפארת יעקב" תמה, מה שייך לשאול "מנא הני מילי", כיון שמבואר בהדיא במשנה, שהטעם הוא מפני דרכי שלום! ? וביותר, שלאחר שהגמרא מביאה מקור, תמהה הגמרא על המשנה שאמרו "מפני דרכי שלום", והרי דאורייתא היא; ואם כן מתחילה למה שאלה הגמרא "מנא הני מילי", וראה מה שביאר שם.

^[3] ראה ב"חידושי חת"ם סופר" בביאור הלימוד מפסוק זה.

^[4] נתבאר על פי שולחן ערוך או"ח סימן קע סעיף ב.

^[5] כתב רש"י: הבוצע, כגון בעל הבית שהוא מברך המוציא ואפילו הוא קטן; והיינו אפילו אם הוא קטן שבכולם, ואין כוונת רש"י לקטן ממש, על פי "חידושים מכתב יד".

^[6] כתבו התוספות בשם רבינו תם, שזה הוא רק בזמנם שלא היו שכיחים כל כל בבית הכנסת בשני וחמישי משום שהיו טרודים במלאכתם, אבל בזמננו אין הבדל בין שני וחמישי לשבתות וימים טובים.

^[7] ב"תפארת יעקב" תמה, למה הקשתה הגמרא קושיא זו, אחר דברי רב מתנה, והרי קושיא זו קשה אף בלי חילוקו של רב מתנא; וראה שם מה שביאר בזה, וראה עוד בחידושי חת"ם סופר מה שביאר בזה.

^[8] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: דע, שזה הדבר המפורסם בכל הארצות מהיות כהן קורא בבית הכנסת ראשון, יהיה תלמיד או עם הארץ, הנה הוא אין לו שורש בתורה כלל, ולא נזכר זה בתלמוד, ואין זה הכוונה הרמוזה בזאת ההלכה, ונפלאתי הפלא ופלא מהיות ארצות הדרומיים גם כן על זה המנהג, עם היותם בריאים מחלי המנהגים ומדעת האחרונים ודרכיהם, ואין אצלם כי אם ענינים מסכימים לשון התלמוד, ואיני יודע אנה נמצא זה הכבוד. ואמנם צורת הענין לפי מה שבאה בזה הקבלה, [הוא] לפי מה שאספר לך: וזה, שהכהן יקדם על הלוי, והלוי על ישראל, ואמר ה' "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב", ו [באה] בזה הקבלה: "לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה ראשון", זה כולו, כאשר לא היה שם יותר חכם ממנו, כמו שיהיה אצלנו, כהן ולוי וישראל ויהיו כולם במעלה אחת, הנה ישוב אז אל הקדמת היחס, ויקדם הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראל, והנה אביא לך נוסחת זה בסוף הוריות "אימתי בזמן שכולן שוין", אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכל דבר, וכל שיטת התלמוד שקצת חכמים יקראו בספר תורה ראשון בשבת, ו [אף] שהיו לפניו רב אמי ורב אסי שהיו היותר נכבדים שבכהני ארץ ישראל, [וזה], להיותו יותר חכם מהם ; וכן אמרו: "רב קרא בכהני", רצה לומר יקרא ראשון מקום הכהן, להיותו יותר חכם מהכהנים אשר לפניו, וזה אין מחלוקת בו וכו"'. והנה לפי פשטות הגמרא משמע, שהיו נותנים לרב הונא רשות ומכבדים אותו, ולא שהיה קודם להם מן הדין, אך הרמב"ם נראה שאינו מפרש כן. וראה עוד מה שכתב המאירי בפירוש המשנה על דברי הרמב"ם האלו.

^[9] כן דרכו של רש"י לפרש, וכאן כתב: מסורת מאבותינו; והר"ן כתב כאן: "נקיטינן הלכה למעשה".

^[10] כן פירש רש"י בשם מוריו, ובשם סידור רב עמרם גאון; "אבל מתלמידי מורי רבי יצחק הלוי שמעתי משמו, שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל, ומי שירצה יקדים.

^[11] לכאורה, מכאן ראיה ברורה למה שדנו האחרונים [ראה אמרי משה סימן י, ועוד] אם יתכן ממזר כהן, שהרי מבואר כאן שממזר אינו לוי; וביותר מבואר כאן, שאפילו אם נולד מממזרת אינו לוי או כהן.

^[12] יש לעיין למה שינתה הגמרא, ולא הלכה באותו דרך שנשא ממזרת! ?

^[13] כתב ב"חידושים מכתב יד": "מיהא שמעינן דכהן חלל אפילו כלוי לא הוי, ולא קרי במקום לוי", וראה עוד בתוספות בבכורות מז א ד"ה אלא, ובחידושי רבינו חיים הלוי הלכות איסורי ביאה טו ט, ד"ה והאומנם.

^[14] מבואר מכאן, שאם אכן נמצא הכהן הראשון שהוא פגום ונתנו לכהן אחר, כי אז אין הראשון עולה ממנין הקרואים, וצריך ביאור מה הטעם בזה.

בור שהוא קרוב לאמה (תעלת המים), שממנה משקים כמה בורות או שדות, מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום, שיהא סדר קבוע בהשקאת השדות, ולא יריבו למי יש זכות קדימה בכך.

מצודות (מלכודות) חיה ועופות ודגים שנתפסו בהן בעלי חיים אף על פי שבעלי המצודות טרם זכו במה שבתוכן יש בהן משום גזל, אם אחר מוציא את הציד מתוכן, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא זה.

מציאת חרש שוטה וקטן אף שאינם בני דעת ואינם יכולים לקנות דבר, ואם כן מצד הדין לא קנו את המציאה, יש בהן משום גזל אם לקחו את המציאה מידם, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא זה.

עני המנקף (משיר זיתים) בראש הזית והזיתים נופלים למרגלות העץ — מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור.

אין ממחין (מוחים) ביד עניי גוים הבאים גם הם לקחת בלקט שכחה ופאה, למרות שאלה נועדו רק עבור עניי ישראל, מפני דרכי שלום.

א גמרא שנינו במשנה שכהן קורא ראשון ואחריו לוי, ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו], מה מקורם בתורה? אמר רב מתנה, שאמר קרא [הכתוב]: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (דברים לא, ט), ויש לדקדק: אטו אנא לא ידענא [וכי אין אני יודע] שכהנים בני לוי נינהו [הם] ומדוע נאמר הדבר? אלא שתחילה ניתנה התורה לכהנים ואחר כך לשאר בני לוי, ומכאן שיהיה כהן קורא ברישא [בראש, בתחילה] והדר [ואחריו] לוי.

ר' יצחק נפחא אמר, מהכא [מכאן] אנו למדים, שנאמר: "ונגשו הכהנים בני לוי" (דברים כא, ה), ויש לדקדק: אטו אנן לא ידעינן [וכי אין אנו יודעים] שכהנים בני לוי נינהו [הם]? אלא מלמד הכתוב שכהן ברישא [בראש, בתחילה] והדר [ואחריו] לוי.

רב אשי אמר מהכא [מכאן] אנו למדים זאת, שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (דברי הימים א כג, יג), הרי שאהרן ובניו הכהנים הוקדשו יותר מאשר שאר שבט לוי, ולכן הם גם קודמים בקריאה בתורה.

ר' חייא בר אבא אמר מהכא [מכאן] אנו למדים, שנאמר לגבי הכהן: "וקדשתו" (ויקרא כא, ח) — לכל דבר שבקדושה. ועל פסוק זה תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "וקדשתו" — לכל דבר שבקדושה; לפתוח בדברי תורה בישיבה או במסיבה אחרת של קדושה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה יותר בסעודה ראשון, שנותנים לו לקחת תחילה ויכול לבחור את היפה שבמנות.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לפי זה, מדוע שנינו במשנה שהכהן קורא תחילה מפני דרכי שלום? הלא דאורייתא [מן התורה] היא קדימה זו! אמר ליה [לו]: אמנם דאורייתא [מן התורה היא] וטעם הדבר הוא מפני דרכי שלום.

חזר אביי והקשה: הלא כל התורה כולה נמי [גם כן] מפני דרכי שלום היא, דכתיב [שנאמר]: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז), ולפי זה אין הלכה זו שונה משאר דברי תורה, שכולם באים להוסיף נועם ושלווה בעולם!

אלא אמר אביי: דברי המשנה שכהן קורא ראשון וכו' מפני דרכי שלום, עניינם לכדמר [לכפי שאמר אדוני, רבה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שנים האוכלים יחד — ממתינין (צריכים להמתין) זה לזה בקערה. שלשה שאכלו — אין ממתינין. הבוצע את הפת הוא פושט ידו תחלה לאכול ממנה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו — הרשות בידו.

ואמר מר עלה [החכם, רבה, עליה, על ברייתא זו]: לא שנו אלא בסעודה, שיכול לכבד את הגדול ממנו, אבל בבית הכנסת לא, משום דאתו לאינצויי [שיבואו לריב] מי הוא הגדול שבכולם, וזהו שאמרה המשנה שמשום דרכי שלום אין משנים כלל את סדר הקרואים, ואין הכהן רשאי לכבד ישראל שיקרא במקומו.

אמר רב מתנה: הא דאמרת [זה שאתה אומר] שבבית הכנסת לא ניתן לחלוק כבוד לרב מקום כהן בסדר קריאת התורה, לא אמרן [אמרנו] כן אלא רק בשבתות וימים טובים דשכיחי [שמצויים] שם רבים, אבל בשני ובחמישי — לא, שאין רבים מצויים, ומשום כך יכול לכבד את הגדול ממנו, ואין לחשוש לריב.

ושואלים: איני [וכי כן היא]?! שאין הכהן רשאי להקדים את רבו שיקרא במקומו בתורה? והא [והרי] רב הונא שלא היה כהן קרי בכהני [היה קורא בתורה ראשון, בעליה של כהנים] אף בשבתות ויום טוב! ומשיבים: שאני [שונה] רב הונא, שאפילו החכמים ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי [הכהנים החשובים] של ארץ ישראל מיכף הוו כייפי ליה [כפופים היו לו] ולא היה מקום לריב, שהכל הודו שהוא גדול הדור וראוי לו לקרוא ראשון.

ב אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: אם אין שם בבית הכנסת, בקריאת התורה, כהן — נתפרדה חבילה ואין ללוי זכות קדימה לפני ישראלים. ואמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו]: אין שם לוי — קורא כהן במקומו.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון, שמא יאמרו שמשום שאינו כהן העלו כהן אחריו. לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו שהשני ישראל, או שהראשון ישראל והעלו לוי במקומו! ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שאם אין לוי קורא כהן במקומו, הרי זה באותו כהן שכבר עלה לתורה, שאז אין מקום לחשש לפגמו של ראשון.

כיון שהובאה הברייתא שואלים: מאי שנא [מה שונה] לוי אחר לוי שנימקה הברייתא את ההלכה שלא יקרא משום דאיכא [שיש] חשש לפגם שניהם — משום דאמרי [שאומרים] אנשים: חד מינייהו [אחד מהם] בוודאי לאו [לא] לוי הוא אלא ישראל? הרי מאותה סיבה כהן אחר כהן נמי אמרי [גם כן אומרים] אנשים: חד מינייהו [אחד מהם] לאו [לא] כהן הוא ויש פגם לשניהם, ולא רק לראשון! ומשיבים: מדובר כגון שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של זה] השני שכהן הוא.

ושואלים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] בלויים, יש לומר שמדובר שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של זה] שני שלוי הוא! אלא יש לומר: מה טעם מלעיזים אף שיודעים שאדם זה הוא בנו של לוי — אמרי [אומרים]: שמא ממזרת או נתינה נסיב [נשא] ופסליה לזרעיה [ופסל את זרעו] ובניו הם בגדר ישראלים ולא לויים? הכא נמי אמרי [כאן גם כן אומרים] על בנו של כהן שמא גרושה או חלוצה נסיב [נשא האב], ואחליה לזרעיה [וחילל את זרעו]!

ומתרצים: סוף סוף לוי מי קא הוי [האם הוא], שהרי החלל יש לו דין ישראל, ולא דין לוי, ואם קראוהו לתורה אחרי הכהן ויודעים שאביו כהן — מובן וברור שאף הוא עצמו כהן הוא, ואין לחשוש אלא לפגמו של הכהן הראשון.

ולעיקר הדבר שואלים: ולמאן [ולמי] אנו חוששים, כלומר, מי הם אלה העשויים לטעות ולחשוב שיש פגם בראשון? אי [אם] תאמר כי חוששים אנו ליושבין שנשארים עד גמר הקריאה — הא קא חזו ליה [הרי הם רואים אותו] שהוא נמנה במנין הקרואים, ובודאי כשר הוא! אלא ליוצאין לפני גמר הקריאה ואינם יודעים כיצד יתישבו עם מספר הקרואים.

ג שלחו ליה [לו] בני גלילא [הגליל] לר' חלבו: אחריהן, אחרי הכהן והלוי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages enacted that the pit that is nearest to the irrigation channel that supplies water to several pits or fields is filled first on account of the ways of peace. They established a fixed order for the irrigation of fields, so that people would not quarrel over who is given precedence.

Animals, birds, or fish that were caught in traps are not acquired by the one who set the traps until he actually takes possession of them. Nevertheless, if another person comes and takes them, it is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery.

Similarly, a lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is not acquired by him, since he lacks the legal competence to effect acquisition. Nevertheless, taking such an item from him is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery.

If a poor person gleans olives at the top of an olive tree and olives fall to the ground under the tree, then taking those olives that are beneath it is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery.

One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace.

GEMARA: The mishna teaches that at public readings of the Torah, a priest reads first, and after him a Levite. The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source of this halakha in the Torah? Rav Mattana said: As the verse states: “And Moses wrote this Torah, and delivered it to the priests, the sons of Levi” (Deuteronomy 31:9). The Gemara explains the inference: Is that to say I do not know that the priests are the sons of Levi? Why is it necessary for the verse to say this? Rather, the Torah was first delivered to the priests and afterward to the other Levites, and this serves as the source for the enactment that first a priest reads from the Torah, and after him a Levite.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said that this halakha is derived from here, as it is written: “And the priests, the sons of Levi, shall come near” (Deuteronomy 21:5). The Gemara asks: Is that to say I do not know that the priests are the sons of Levi? Rather, the Torah was first given to the priests and afterward to the other Levites, and from this we learn that first a priest reads from the Torah, and after him a Levite.

Rav Ashi said that this halakha is derived from here: “The sons of Amram, Aaron and Moses; and Aaron was separated, that he should be sanctified as most holy” (I Chronicles 23:13). This indicates that Aaron and his descendants, the priests, are considered to be holier than the rest of the tribe of Levi. Consequently, they are given precedence in public Torah readings.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that this halakha is derived from here, as it is stated with regard to a priest: “And you shall sanctify him” (Leviticus 21:8), giving a priest priority for every matter of sanctity. And with regard to this verse, a Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: “And you shall sanctify him,” giving a priest priority for every matter of sanctity: To open the discussion in the study hall first, to recite the blessing of Grace after Meals first, and to take a fine portion at a meal first, meaning that he can choose any portion at a meal for himself.

Abaye said to Rav Yosef: According to this, why does the mishna teach that the priest reads first from the Torah on account of the ways of peace, indicating that this is a rabbinic enactment? Is it not by Torah law that he reads first? Rav Yosef said to Abaye: Indeed, it is by Torah law, but the reason that the priest reads first is on account of the ways of peace.

Abaye objected: Aren’t the halakhot of the entire Torah also given on account of the ways of peace, as it is written: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17)? Consequently, this halakha is no different from the other halakhot in the Torah, all of which were given to increase pleasantness and tranquility in the world.

Rather, Abaye said: The mishna’s statement that a priest reads first from the Torah on account of the ways of peace is in accordance with what was said by my master, Rabba. As it is taught in a baraita (Tosefta, Berakhot 5:3): When two people are eating together from a single dish, they must wait for each other, but if there are three, each eats when he wishes and they do not need to wait for each other. Generally, the one who breaks bread extends his hand to take food first, but if he wishes to show respect to his teacher or to one who is greater than he and allow him to take first, he has permission to do so.

And the Master, Rabba, said with regard to this baraita: They taught this with regard to a meal, that one may show honor to a person of greater stature and allow him to take food first. But in the synagogue, one may not show another honor, because the congregants are liable to come to quarrel about who is the most distinguished among them. Accordingly, the ruling of the mishna is that to prevent strife and controversy, it is not permitted for a priest to honor an Israelite and allow him to read first from the Torah in his place.

Rav Mattana said: With regard to this matter that you stated, that in the synagogue a priest is not permitted to honor an Israelite and allow him to read first, we said this only concerning Shabbatot and Festivals, when many people are present for the services, but not on Mondays and Thursdays, when only a small number of people are there. On those days it is permitted for one to honor his superior, and there is no concern that this will lead to a quarrel.

The Gemara asks: Is that so? Is it actually prohibited for a priest to honor his teacher and allow him to read first in his place? But didn’t Rav Huna, who was not a priest, read the Torah section ordinarily reserved for priests, even on Shabbatot and Festivals? The Gemara answers: Rav Huna is different, as even Rabbi Ami and Rabbi Asi, the most important priests in Eretz Yisrael, were subject to his jurisdiction. Therefore, there was no concern about a quarrel, because everyone agreed that he was the leading authority of the generation and it was fitting that he should read from the Torah first.

§ Abaye said that we have a tradition that if there is no priest there in the synagogue at the time of the Torah reading, the bundle is separated, i.e., a Levite is not shown precedence over Israelites. And Abaye said that we have a tradition that if there is no Levite there in the synagogue, a priest reads in his place.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: One priest should not read after another priest, because people might mistakenly think that the second priest was called to read due to a flaw that was found in the status of the first one, i.e., that he was found not to be a priest. And one Levite should not read after another Levite, because people might mistakenly think that there is a flaw in both of them. If two Levites read one after the other, people might say that the second is not a Levite but an Israelite, or else that the first was not a Levite, and therefore a real Levite was called to read in his place. The Gemara answers: When we said that when there is no Levite present a priest reads in his place, we were speaking of the same priest who had already read from the Torah, for in that case there is no concern that people will think that a flaw had been found in his status.

The Gemara raises a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement: What is different that in the case where one Levite reads from the Torah after another Levite, Rabbi Yoḥanan says that there is concern that people might mistakenly think that there is a flaw in both of them? It must be that he is concerned that people might say that one of them, either the first or the second, is certainly not a Levite. If so, in the case where one priest reads from the Torah after another priest, he should also be concerned that people might say that one of them, either the first or the second, is certainly not a priest. Why, then, was Rabbi Yoḥanan concerned only about suspicions that might be raised about the first priest? The Gemara answers: He speaks about a case where we have a presumption concerning the father of the second one, that he is a priest.

The Gemara asks: If so, here too, in the case of the Levites let us say that we have a presumption concerning the father of the second one, that he is a Levite. Rather, the concern here is that even if it is known that he is the son of a Levite, people might say that perhaps the father married a mamzeret, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship, or a Gibeonite woman, and thereby disqualified his children, so that they are considered Israelites rather than Levites. If so, then here too, in the case of the priests, there is concern that people might say that perhaps the priest’s father married a divorced woman or a yevama who underwent ḥalitza [ḥalutza] and thereby disqualified his children from the priesthood (see Leviticus 21:7).

The Gemara answers: Ultimately, is he a Levite? If the priest is disqualified from the priesthood owing to his blemished lineage, he has the status of an Israelite, not a Levite. Therefore, if he reads from the Torah after another priest, and it is known that his father is a priest, then it must be that he too is a qualified priest. Therefore, the only reason for concern is that people might say that there is a flaw in the status of the first priest.

With regard to the concern itself, the Gemara asks: And about whom is there a concern? Who might mistakenly think that the first priest’s status is blemished? If you say that the concern is for those sitting in the synagogue until the end of the Torah reading, that is not a valid concern, as they see that he is counted as one of the seven who must read from the Torah, and therefore he must certainly be a qualified priest. Rather, the concern is for those who leave before the conclusion of the reading, and do not know that he was counted among the seven readers.

The people of the Galilee sent a question to Rabbi Ḥelbo: After them, the priest and the Levite,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא היה כהן בבית הכנסת אע"פ שיש שם לוי נתפרדה חבלה ואין הלוי קודם לישראל שעיקר הדברים לכבוד כהן אמרו אלא שמאחר שנתכבד הכהן מתכבד הלוי אגבו אבל כל שאין שם כהן נתפרדה חבלה ואין לוי קודם מצד שבטו אלא שקורא כפי הראוי לו מצד עצמו אם ראשון אם שני אם באי זה מקום אם שלא יקרא כלל כשאר הישראלים ואין ראיה בקריאתו שהוא לוי אלא אם כן קורא אחר כהן ויש מפרשים שאינו קורא כלל וכן כתבוה קצת גאונים בסדור תפלותיהם ומביאים ראיה ממה שאמרו בשני של כתובות ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר מוחזקני בזה שהוא כהן אמר לו ומה ראית שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת כהן או בחזקת גדול אמר לו שקרא אחריו לוי ואם איתה מה ראיה מזו שמא לא היה שם כהן וקרא ישראל ואחריו לוי אלא ששאר המפרשים פירשוה שלא היה זה מכיר את הראשון לא מצד גדולה ולא מצד כהונה אלא שהכיר את השני שלפי סדר מעלות הקוראים על הדרך שיתבארו למטה לא היה ראוי לקרוא שני ואם כן בידוע שקרא לפניו כהן וקרא אחריו מתורת לוי ולמדת לפי דרכך שכל שקרא כהן קורא אחריו לוי אף במקום שיש גדול הימנו ובזו יפה כח לוי מכח כהן לפי השטה הראשונה שהזכרנו במשנה ומ"מ יש מפרשים נתפרדה חבלה ואינו קורא במקומו ר"ל שני וזו של כתבות מתבארת כהוגן שהרי היה מכיר בזה שהוא לוי ואלמלא שראשון כהן לא היה קורא לוי במקומו ועכשיו נהגו לקרות בכל מקום שירצה אלא שמכריזין לו אע"פ שהוא לוי:

היה שם כהן אבל לא היה שם לוי הרי הכהן שקרא ראשון חוזר וקורא במקומו ואינו צריך לישב בנתים שמאחר שחוזר ומברך נכר הוא שקריאה שניה היא אבל כהן אחר לא יקרא במקום לוי שהרי אמרו כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון שיאמרו כהן ראשון פסול היה וקורא אחר תחתיו ואע"פ שהראשון עולה למנין שבעה מכל מקום איכא חשש יוצאין אבל פגם שני אין כאן שאם יבאו לומר עליו שפסול הוא היאך היה קורא במקום לוי והלא כל שאין שם לוי כהן קורא במקום לוי וזה אינו כהן אלא אין כאן פגם אלא לראשון אבל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו ראשון נמצא שאינו לוי וחוזר וקורא לוי זה או שמא שני אינו לוי וקורא במקום ישראל:

כהן קורא ראשון מנא ה"מ תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. פי' לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שישוו החלקים בשוה אומר לו ברור וטול איזו חלק שתרצה בלא גורל אבל ליטול בלא אמירת חבירו לא דהא אמרינן בעלמא כל הנוטל חלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם:

א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא אלא אמר אביי לכדמר דתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין. פי' אין השנים צריכין להמתין להיחיד והבוצע הוא פושט ידו תחלה כגון בעל הבית שהוא מברך ברכת המוציא ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתו לאנצויי פי' דוקא בסעודה אדם רשאי לחלוק כבוד למי שגדול ממנו או ללוי או לישראל (דלמא) [דהא] ליתא שארא לאינצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא אבל בבית הכנסת דאתו לאנצויי ולמימר אנא קרינא ברישא אינו רשאי כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון שאינו רשאי לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו וכ"ש שאין הגדול רשאי ליטול שררה לעצמו לקרוא קודם הכהן וקרא דכתיב וקדשתו אם רוצה הכהן לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי אי נמי קרא דכתיב בשוין כדתנן בשלהי הוריות כהן קודם ללוי לוי קודם לישראל וכו' עד אימתי בזמן ששניהם שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי אחא בר חנינא דאמר קרא יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים אבל בקריאת התורה תיקנו שאינו רשאי לחלוק כבוד למי שגדול ממנו כל שכן שאין הגדול רשאי ליטול שררה לעצמו:

אמר רב מתנה הא דאמרת בב"ה לא יחלוק כבוד למי שגדול ממנו לא אמרו אלא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים ואתו לאינצויי אבל בשני ובחמישי דלא שכיחי רבים ולא אתו לאינצויי אם בא לחלוק [כבוד] לרבו חולק איני והא רב הונא קרי בכהני בשבתות ובימים טובים שאני רב הונא דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דבארעא דישראל מיכף הוו כייפין ליה פי' ודוקא גדול הדור שאין בכל המקומות כמותו וכולם כפופין תחתיו ואין מי שיתקנא בו אבל אם היה גדול בעירו בלבד אינו רשאי לחלוק לו כבוד דלמא אתו לאנצויי שהרי בני אדם מתקנאים ותופשין עצמן כגדולים:

אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. פירוש לא אמרינן יקדים הלוי לישראל אלא קורין לפי מעלתן:

ואמר אביי נקטינן אין שם לוי קורא כהן והאמר רבי יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון וכן לוי אחר לוי לא יקרא כי קאמרינן באותו כהן שקרא שחוזר וקורא במקום לוי:

שלחו ליה בני גלילא לרבי חלבו אחריהן מי קורא לא הוה בידיה אתא ושייליה לר' יצחק נפחא א"ל אחריהן קורין ת"ח הממונים פרנסים על הצבור ואחריהן ת"ח שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור כדאמרי' בפ' כל כתבי הקדש איזהו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו הלכה ואומרה (ואחריהן ת"ח שאבותיהן ממונים פרנסין על הצבור) ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם:

תוס' בד"ה ואפילו ר' אמי כו' וע"כ לאו שוין ממש קאמר דא"כ מאי רבותיה כו' עכ"ל ר"ל דבשוין ודאי מקרא שמעינן ליה ומאי רבותיה דרבי פרידא וכ"ה בתוס' שם ובפשיטות ה"מ לשנויי הכא דמקרא לא שמעינן אלא בשוין ומפני דרכי שלום קתני אפילו בגדול ממנו אלא דקושטא קאמר לכדמר דאפילו בא ליתן כבוד לרבו כו' איכא משום דרכי שלום וק"ל:

בד"ה נתפרדה החבילה הר"ר יצחק ברבי יהודה מפרש דקורא לוי במקום הראוי לו כו' עכ"ל בפרש"י שלפנינו אינו כן בשם ר"י ברבי יהודה אלא שזהו פי' ר"י הלוי וק"ל:

ד"ה נתפרדה החבילה הר"ר יצחק בר יהודה מפרש וכו'. לפי פרש"י שלפנינו צ"ל בתוס' ר' יצחק הלוי שהרי רש"י כתב בשם ר' יצחק בן יהודה שהלוי אינו קורא כלל ודו"ק:

גמ' מנא הני מילי. אע"ג דתקנת רבנן בעלמא היא מפני דרכי שלום מ"מ ודאי יש רמז בקרא דכהן ברישא והדר לוי ולא תקינו בהיפך:

גמ' את התורה הזאת ויתנה לכהנים בני לוי וגומר. משום דהאי קרא בתורה להכי לא מייתי קרא מוקדם דונגשו הכהנים:

גמ' וליטול מנה יפה. אינו נכלל בכל דבר שבקדושה:

גמ' דאוריתא ומפני דרכי שלום כו'. אע"ג דקאמר אלו דברים אמרו כו' ה"נ לעיל מפני מה אמרו ניזקין בעידית וכו':

גמ' אלא אמר אביי לכדמר כו'. ולא משני מדאוריתא דוקא בשוין ותקינו משום אנצויי אפי' באינם שוין וכמשמעות הרמב"ם בפירוש המשנה וכמ"ש התוס' בד"ה דאפילו וע"כ לאו בשוין ממש דאם כן מאי רבותיה ור"ל דאורייתא הוא מוקדשתו אף שיש לדחוק מאי רבותי' דר' פרידא אף דחלקו לו כבוד שלא עשה כיון דחשובין כמותו למה יעלה קודם וכן משמע מהתחלת התוספות משמע דאי לא"ה אסור אפילו הוא גדול כו' ר"ל דאע"פ שחולקין לו כבוד אבל בתוספות מגילה כתבו בהדיא תימה אי בשוין דאורייתא הוא מוקדשתו ע"ש ודו"ק וצ"ל דדוחק קצת לומר דקרא איירי בשוין:

גמ' שנים ממתינים זה לזה בקערה כו'. אם אחד הולך מעט מסעודה או חותך לחם או שותה צריך השני להמתין באכילתו עליו ג' אין ממתינים כו' דשנים א"צ להמתין לאחד:

גמ' הבוצע הוא פושט ידו תחלה. ר"ל לאכול בציעת המוציא וכפי' רש"י ודרכן הי' לאכול בלפת אפי' בציעת המוציא וכפי' רש"י:

גמ' איני והא ר"ה כו' בשבתות וימים טובים. מדלא סדרו קודם רב מתנה גם מדמסיים בשבתות וימים טובים משמע דמקושר הפרכא לרב מתנה ואינו מחוור דהא וודאי אין סברא לומר בה"א בהיפך דבב' וה' אין חולק ובשבתות וימים טובים רשאי וק"ל:

גמ' אין שם לוי קורא כהן וכו' פרש"י במקום לוי ולזה פריך איני כו'. דלא משמע לי' לפרש קורא כהן בראשון בפרט לפי' ראשון דרש"י דאינו קורא לוי כלל באין שם כהן קאמר באין שם לוי קורא כהן דא"כ הול"ל נקטינן אין שם כהן לא נתפרדה החבילה:

גמ' מ"ש לוי אחר לוי כו' כהן אחר כהן כו'. א"ל לפרוך מני' ובי' בכהן אחר כהן למה איכא טפי פגמו של ראשון משני אלא במוחזק בהאי אבוה דשני דכהן ה"נ [בראשון] במוחזק אלא אמרינן ממזרת [או גרושה] כו' ואפ"ל די"ל דאיירי בקרא בפירוש לשניהם פב"פ הכהן דהשתא פגמו דראשון איכא דיאמרו נמצא אח"כ דלאו כהן הוא ולכן קראו לעלות לכהן שני ופגמא דשני ליכא שהרי קראוהו לכהן לזה פריך דכוותיה בלוי אחר לוי כו' וק"ל:

גמ' הא קחזי לי' ופי' רש"י דסליק ממנין ז'. אף דמוסיפין על ז' מ"מ היה היכר שקורין שביעי ועוד דקא פסיק ותני בכל ענין כהן אחר כהן לא יקרא אף אם אינו קורא אלא ז':

ברש"י בד"ה וקדשתו כו' כי את וגו'. אפשר דמפיק ליה מן סוף פסוק כי קדוש כפרש"י בחומש וברא"ם שם:

ברש"י בד"ה ולברך ראשון בסעודה. וכן מימי לא ברכתי לפני כהן פרש"י במגילה נמי בסעודה ע"ש:

ברש"י בד"ה נתפרדה החבילה ואינו קורא כלל. דאם יקראו לשלישי או לרביעי יסברו שהוא ישראל ובראשון יסברו שהוא כהן וכן בשני וישראל קודם לו נמצא שעולה אחר ישראל יאמרו שהוא ישראל ובב"י בא"ח מביא שמצא כתוב דלכל ב' פירושים רשאין לקרותו ראשון ע"ש ולכאורה לא משמע כן:

בתוס' בד"ה דאפילו רב אמי כו' וע"כ לאו שוין ממש כו'. שיעור לשונם נראה דהכל מתירוצם (א) דע"כ צ"ל דשוין לאו דוקא מכח קושיא דמאי רבותא וה"נ צ"ל דלאו דוקא לענין זה דכולהו כפופין כו' מכח הך דהכא וק"ל:

בתוס' בד"ה נתפרדה החבילה כו' הר"י בר' יהודה. והוא פירוש שני ברש"י בשם ר"י הלוי:

בא"ד דגדול היה משלפניו כו'. לפי זה ק"ק לי דא"כ לא הו"ל להזכיר לוי לו הונח שהוא ישראל ומה תלוי בזה הול"ל שקרא אחריו גדול ממנו א"כ היה בהכרח הראשון כהן דהא מה שקרא אחריו לוי אין ראיה שקודם לו כהן דדלמא הראשון ישראל וקרא לוי במקום הראוי לו שהיה לפי מדרגתו ומעלתו ראוי לשני ואע"ג דאם הראשון כהן אי אפשר שיהא השני ישראל דהא אין שם לוי קורא כהן במקום לוי מ"מ נניח [שאפשר] שהראשון קרא פעמיים כדינו [וע"כ עיקר ההוכחה ממה שקרא אחריו גדול] ואין לו לתלות במה שהשני לוי. ובקטן משל אחריו ניחא מעט יותר (ב) ועיין בחידושינו בכתובות וברש"י שם:

גמרא מנה"מ. נראה דר"ל דנהי דהוכרחו לעשות סדר משום אינצויי אבל מנ"ל סדר הזה לאקדומי כהן ללוי ואותו לישראל:

שם רא"א כו' ויבדל אהרן כו' רחב"א כו' וקדשתו כו'. מהני קראי עדיין ל"י קדימת לוי לישראל ועי' סוף הוריות:

רש"י ד"ה ולמאן. למי פגמו. כצ"ל:

גמ' א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא. נ"ב לרי״נ ולר״א מקשי דמשמע לוי נמי דאורייתא אבל לתדבר״י דמפיק לכהן מוקדשתו נראה דלק"מ די״ל אה״נ כהן ראשון לכל דבר דאורייתא אלא אחריו לוי אחריו ישראל הוא דאינו אלא מפני ד״ש. ותדע דהך לאו דאורייתא מדאביי גופיה דאמר בסמוך אם אין כהן נתפרדה חבילה א"ה ל״צ לדחוקי מידי:

תוס' ד"ה נתפרדה החבילה ה"ר יצחק בר' יהודה. בתשובת מהר"י לבית לוי כלל ד' סימן ל כתב דט"ס הוא וצ"ל ר' יצחק הלוי:

מנא הני מילי. עיין ריש מס' מגילה מתמה שם מנ"ל כדבעי למימר לקמן וע"ש פירש"י וא"כ הכא צ"ע וכבר הרגיש מהר"מ שי"ף וכתב דפשיטא למקשן דהוה יסוד דאורייתא דאי משום אינצויי מאי חזית לסדר כהן לוי ישראל אימא איפכא. ולפע"ד דכשם שאמרינן כל המקודש מחברו קודם לחברו ה"נ אמרינן בהיפוך מעלין בקודש ולא מורידין עיין פירש"י ר"פ בני העיר. וכבר כתבתי בתשובה כששניהם עומדים לפנינו כגון עולה וחטאת כבר"פ כל התדיר אז מקודש קודם ומקריבין עולה קודם אבל כשאינו לפנינו מתעסק בתחלה בקדושה קלה ויעלה מזה לקדושה חמורה דמעלין בקודש. ועיין מג"א סי' קל"ז סק"ג ומ"ש שם על הגליון ועיין מ"ש על גליון שו"ע או"ח רסי' כ"ה. עכ"פ הכא הו"מ למימר מעלין בקודש ויקדים ישראל ואחריו לוי ואחריו כהן ועיין במגילה פרק בני העיר אחרון שקרא דמשובח משום מעלין בקודש. ובפוסקים דבזה"ז קורים הפרנסים אחרונים דאחרון חביב ע"ד מעלין בקודש וא"כ מנא ה"מ לתקן סדר הזה כהן לוי ישראל ומשני דקרא כתיב. והנה בקראי ויתנה לכהנים בני לוי כתיב בקרא להדיא ולזקני ישראל הרי כהן לוי ישראל וכן נגשו הכהנים בני לוי נמי כתיב זקנים אחריו. ולהנ"ל בלאה"נ מוכח עכ"פ מדמקדים כהנים ללוים ש"מ אין הולכין על סדר מעלין בקודש א"כ ממילא ישראל אחרי'. ולקמן נמי דמייתי מוקדשתו יש ליישב דמייתי ליטול מנה יפה ראשון שאינו ענין לכאן והרגיש מהרמשי"ף. וי"ל להנ"ל דוקדשתו אינו מורה לן אלא להקדיש את המוקדשים אבל מנ"ל להקדימו דלמא לאחרו ואחרון חביב קמ"ל דהא האי קרא נמי לענין מנה יפה ראשון והא ע"כ ראשון קאמר שיברור לו היפה בעיניו וא"כ לפתוח ולברך נמי ראשון קאמר וא"ש אך מאי דמייתי מקרא ויבדל אהרן קודש קדשים לא הבנתי כלל וגם בלאה"נ מאי ראי' דכה"ג הוא קדש קדשים פשיטא ומנ"ל כהנים דעלמא שהם קודמין ללוי:

ונגשו כהנים בני לוי. האי קרא בעגלה ערופה כתיב וצ"ע מאי ענינו לכאן ומאי ילפותא. הנה בירושלמי סוף הוריות תנן כהן קודם ללוי ולוי לישראל פריך ולא הוא כהן הוא לוי הוא ישראל ומשני בשעת הדוכן שנו. וממג"א ססי' ר"א נעלם פי' הירושלמי הלז והוא מפורש במפרש שנדפס בגליון ש"ס סוף הוריות וה"פ מאי קמ"ל כהן קודם ללוי ולישראל פשיטא שהרי הכהן הוא לוי ג"כ וישראל גם כן והכל כלול בו ומשני בשעת הדוכן והשיר שנו שהכהן פסול לזה א"כ כשם שאין הלוי כשר לעבודת כהנים ה"נ אין הכהן כשר לעבודת לוים והוה סד"א כהן אינו לוי קמ"ל כהן גם הוא לוי וקודם לו ולפ"ז היינו דילפינן מקרא הכהנים הם בני לוים ולא תאמר הכהנים אינם לוים אלא הרי הם לוים ג"כ וממילא הוא קודם. אלא לפי מ"ש לעיל דאדרבה י"ל מעלין בקודש אין ללמוד מכאן כלל. לכל זה עוררני בני הבחור החתן המופלא כה' שמעון נ"י. והנה למאן דלא בעי למילף מעגלה ערופה צריך להבין מ"ט כתיב בני לוי וראיתי בהרא"ע דמפרש כהנים שהם בברור בני לוי יש לפרש ע"פ דרכו דעגלה ערופה לא הוה בעי כהנים אלא אפי' לוים אי הוה ברירא לן שהוא בן לוי ולא נאנסה אמו דלא בעי רחמנא למיזל בתר רובא במצוה זו וע"כ ציוה שיהי' כהנים לא מצד כהונתם אלא שהם בודאי לוי שהרי זונה אסורה לכהן ואלו נאנסה היתה מגדת לבעלה דאוקמא אחזקת צדקת כמ"ש תוס' חולין י"א ע"ב ועיין היטב בתורת חיים שם:

דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. במשלי ג' יש ג' פסוקים זא"ז יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. רצה לומר יקרה היא מפנינים דרשינן מכה"ג שנכנס לפני ולפנים וממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ ומ"מ אם איננו עם הארץ גמור אלא קצת בן תורה והחכם מוחל על כבודו ומקדים כהן כמו ר' פרידא זוכה החכם לאריכות ימים ומכ"ש לעושר וכבוד והיינו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ומשום דלא ליתי לאנצויי טוב לתקן להקדים הכהן לעולם והיינו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כבשמעתין משום דרכי שלום:

והא רב הונא קרי בכהנא בשבתות ויו"ט. פי' בל"ז ה"א משנתינו דוקא בשני וחמישי דהרי לא הזכיר אלא כהן לוי וישראל. משום דאז לא שכיחי עמי הארץ בבהכ"נ אלא לומדי תורה א"כ אפי' איכא כאן ת"ח גדול מ"מ כיון שגם הכהן הוא בן תורה תיקנו משום דרכי שלום שלא להקדים ת"ח אלא הכהן שהוא עכ"פ ג"כ קצת חכם אבל בשבת ויו"ט דאיכא בבהכ"נ עמי הארץ ממש שנאמר עליהם כל משנאי אהבו מות לא תיקנו חכמים אלא לעולם ת"ח קודם אבל השתא דאמר ר' מתנה משנתינו בשבת ויו"ט דוקא קשה מר"ה. והנה בקרא כתיב יברך את בית ישראל מתחיל בקטן ומעלה בקודש יברך את בית אהרן ואח"כ קודש ממנו יברך יראי ה' דיקרה היא מפנינים ת"ח חשוב מכה"ג. וכן ביאמר נא ישראל וכו' אך בקרא בית ישראל ברכו את ה' היינו כלל ואח"כ פורט מלמעלה למטה בית אהרן ברכו ואח"כ בית הלוי ואח"כ יראי ה' כדרך בבהכ"נ גם ברכו את ה' שסידר כהן ואח"כ לוי ואח"כ ישראל אפי' ת"ח דבבהכ"נ חיישינן דלא ליית לאינצויי ע"כ בברכו את ה' מסדרין כהן לוי וישראל:

נקטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה. לפי' א' אבד כבודו י"ל כל כבודו נתונים נתונים המה לאהרן לשרתו בקודש ואם אין כאן כהן אין כאן מעלה ללוי. אמנם במרדכי איתא דכבודו של לוי משום כבודו של מרע"ה שהי' לוי ונתנה תורה על ידו א"כ י"ל אז קורין ת"ח לפניו היינו כבודו של מרע"ה:

כי קאמרינן באותו כהן. עיין תוס' בשם תוספתא ורמב"ם פסק פי"ב מתפלה אפי' בזה"ז שמברך לפניו ולאחריו מ"מ צריך לירד ולעלות בין קריאה לקריאה ועיין בכ"מ שם. והנה בתשובה בארתי ביישוב קושי' ט"ז אדאמרינן במתני' אין מפסיקין בקללות והטעם שאין ראוי שיברכוני בני על הקללות. וקשה הא בזמן המשנה לא הי' כל אחד מברך. ועוד הקשיתי בב"י בשם שבלי הלקט בשבת קורין ז' להשמיע ז' פעמים ברכו והלא בימי התקנה לא היו מברכין ז' פעמים מזה הוכחתי נהי ברכת התורה לא הי' אומרין אבל מ"מ ברכו את ה' המבורך אמר וא"כ אפ"ה אמר בתוספתא שישב בנתיים ש"מ אף ע"פ שמברך בין קריאה לקריאה לא הוה הפסק עד שיפסיק בישיבה ביניהם ומוכח כהרמב"ם ולהתוס' צ"ל ס"ל כיון שלא ברך ברכה אחרונה על מה שכבר קרא לא הוה הפסק אא"כ ישב לו בנתיים. ועיין טו"ז או"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ט והוא מדברי הגהת מרדכי דפרקין ע"ש היטיב ולפע"ד ליישב דר"ת ורבינו פטר לדבר א' נתכוונו דבמרדכי דפרקין איתא דמהר"מ מר"ב אמר דכהן שמחל על כבודו כבודו מחול דכהונה דיליה היא דכתיב כהונתכם. ונ"ל היינו אם אינו מקריב לחם אלקיך דאז קדושתו רק משום כבודו והאי דילי' היא. אבל אם לחם אלקיך מקריב לאו דיליה היא כ"א כבוד שמים והיינו דקאמר ר"ת בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם לשלא יהי' יכולין למחול אלא יכולין למחול והאי דיצק מים מסתמא מחל. וכעין זה נ"ל ליישב מ"ש תוס' ביומא י"ב ע"ב כה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. ובירושלמי רפ"ב דהוריות מבואר דכה"ג א"א להעבירו בשום אופן דכתיב שמן משחת ה' עליו אני ה' כשם כשאני קיים כך קדושתו. ויש לומר לא נאמר אלא המשוח אשר שמן משחת ה' עליו אבל המרובה בבגדים מסתלק בפה. וה"נ לחלק בכולהו כהנים בזמן שמקריבין לחם ה' אין כבודם מחול משא"כ בזה"ז:

בור הקרוב לאמה. אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות העליונות שהן קרובין למוצא האמה ואח''כ ימלאו התחתונים וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלא: מפני דרכי שלום. שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון דהא תקנתא דרבנן הכי ואע''פ שאינו דין: מצודות חיה כו'. מדאוריית' כל כמה דלא מטא לידיה לאו גזל הוא ובגמ' מפרש ליה במצודות שאין להן תוך דליקני ליה כליו: גזל גמור. בגמרא מפרש גזל גמור מדבריהם וטעמא דרבי יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: המנקף. חותך כמו ונקף סבכי היער (ישעיה י) וכמו ונשאר בו עוללות כנוקף זית (שם יז): גמ' ויתנה. שיקראו בה כהנים והדר בני לוי: וקדשתו. כי את וגו': לפתוח ראשון. בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש: ולברך ראשון. בסעודה: וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה: א''ל דאורייתא היא. ותורה אמרה כן מפני דרכי שלום: אלא אמר אביי. דרכי שלום דקתני מתני': לכדמר. אתא רבה בר נחמני שהיה רבו: אין ממתינין. אין צריכין להמתין: הבוצע. כגון בעה''ב שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן: הוא פושט ידו. בקערה תחלה ללפת בו את פרוסת המוציא: לא שנו. דחולק כבוד לרבו: אלא בסעודה. כדאמרן: אבל. לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כו' כמה שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום: רב הונא. ישראל הוה: נקטינן. מסורת מאבותינו: נתפרדה חבילה. נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה וכן סידר רב עמרם אבל מתלמידי מורי רבי יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים: קורא כהן. במקום לוי: מפני פגמו של ראשון. שלא יאמרו הראשון אינו כהן ולקמיה פריך והא קא חזו דסליק ממנינא: משום פגם שניהם. לא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ויאמרו ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא לוי אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ולקמיה פריך גבי כהן נמי אמאי ליכא נמי פגם שניהם דאתו למימר שני לאו כהן הוא אלא לוי: באותו כהן. עצמו יחזור ויקרא במקום לוי: דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא. ולא מצי למימר לוי הוא הלכך לראשון הוא דאיכא פגמא: ופרכינן דכוותיה על כרחך גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא. ומאי פגמא איכא אלא על כרחך היינו פגמא דאמרי אבוה ממזרת נסיב או נתינה (או) מן הגבעונים שגזר דוד עליהם ואחליה מקדושת לוייה והוי ישראל פסול ובמקום ישראל קורא הכא נמי כהן שני אתו למימר כו': ואחליה. מקדושת כהונה והרי הוא כישראל: ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי ס''ד חלל הוא סוף סוף לוי מי הוי שיקרא במקום לוי הלכך על כרחך כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון: ולמאן. מי פגמו: אילימא היושבין. עד שיגלל ס''ת: הא קא חזו ליה. להאי כהן ראשון דסליק למנין שבעה: ליוצאין. שלא ימתינו ויצאו: אחריהן. דכהן ולוי:

וליטול מנה יפה ראשון. כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ:) דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם: אבל בשני ובחמישי לא. אומר ר''ח הני מילי לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי אבל לדידן שכיחי בשני ובחמישי כמו ביו''ט: דאפי' רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי כו'. משמע דאי לאו הכי אסור אפי' הוא גדול מכל בני עירו והא דאמר בסוף מגילה (דף כח.) א''ר פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן ופריך הש''ס מחכם הקורא אחר. כהן עם הארץ דחייב מיתה ומוקי לה בשוין ועל כרחך לאו שוין ממש דא''כ מאי רבותיה אלא אתא לאפוקי כהן ע''ה וצריך למימר נמי דכולהו הוו כפופין לרבי פרידא דאי לאו הכי מאי רבותיה אי נמי הא דבעי הכא כייפי היינו בשבתות ויו''ט ור' פרידא אפילו בשני ובחמישי לא קרא: נתפרדה החבילה. ה''ר יצחק ברבי יהודה מפרש דקורא לוי במקום הראוי לו והא דאמר בכתובות (דף כה:) מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי צריך לומר דקים ליה דלא קרא במקום הראוי דגדול היה משלפניו או קטן משל אחריו: כי קאמרינן באותו כהן. למאי דתקון בהקורא את המגילה (דף כא:) שכל אחד מברך לפניה ולאחריה ניחא ואפילו לפי מאי דתנן (שם) הפותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה צריך לומר באותו כהן שקורא פעמים שהולך ויושב בינתים דאי בע''א במאי הוי מינכרא שתי קריאות כי ההיא דתניא בתוספתא דמגילה אם לא היה שם אלא אחד דידע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא וזה היה נמי קודם התקנה דלאחר התקנה שכל אחד מברך לפניה ולאחריה לא צריך ומשם רבינו יהודה כתבו דאם אין בבית הכנסת רק כהנים אחד קורא במקום שבעה ועל כל פרשה יברך לפניה ולאחריה: