גיטין נט ע"א

אֲנָא הֲוַאי בְּמִנְיָינָא דְּבֵי רַבִּי וּמִינַּאי דִּידִי מְנוֹ בְּרֵישָׁא
וְהָאֲנַן תְּנַן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְהַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד
וְאָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס שָׁאנֵי מִנְיָנָא דְּבֵי רַבִּי דְּכוּלְּהוּ מִנְיָנַיְיהוּ מִן הַצַּד הֲווֹ מַתְחִילִין
וְאָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד
וְלָא הָא הֲוָה יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה אֶלְעָזָר הָא הֲוָה אֶלְעָזָר הֲוָה פִּנְחָס וְהָא הֲוָה פִּנְחָס הֲווֹ זְקֵנִים
הָא הֲוָה שָׁאוּל הֲוָה שְׁמוּאֵל וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה דָּוִד הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי
וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵי בָּעֵינַן הָא הֲוָה שְׁלֹמֹה הֲוָה שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְהָא קַטְלֵיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאָמְרִינַן
הָא הֲוָה חִזְקִיָּה הֲוָה שֶׁבְנָא הָא אִיקְּטִיל כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה עֶזְרָא הֲוָה נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה
אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַף אֲנִי אוֹמֵר מִימוֹת רַבִּי וְעַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד וְלָא וְהָא הֲוָה הוּנָא בַּר נָתָן שָׁאנֵי הוּנָא בַּר נָתָן דְּמֵיכָף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב אָשֵׁי
מַתְנִי' חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז וּבֶן בְּתִירָא אוֹמֵר קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ בְּמִטַּלְטְלִין הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין
גְּמָ' אָמַר רַבִּי נַחְמָן מַחֲלוֹקֶת בְּמִטַּלְטְלִין אֲבָל בְּגִיטִּין דִּבְרֵי הַכֹּל בִּרְמִיזָה
פְּשִׁיטָא בְּמִטַּלְטְלִין תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא אַף בְּמִטַּלְטְלִין קָא מַשְׁמַע לַן
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב נַחְמָן כְּמַחְלוֹקֶת בְּמִטַּלְטְלִין כָּךְ מַחְלוֹקֶת בְּגִיטִּין וְהָאֲנַן בְּמִטַּלְטְלִין תְּנַן אֵימָא אַף בְּמִטַּלְטְלִין
הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין וְעַד כַּמָּה מַחְוֵי רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ כְּבַר שֵׁית כְּבָר שַׁב רַב כָּהֲנָא אָמַר כְּבַר שַׁב כְּבַר תַּמְנֵי בְּמַתְנִיתָא תָּנָא כְּבַר תֵּשַׁע כְּבַר עֶשֶׂר
וְלָא פְּלִיגִי כֹּל חַד וְחַד לְפִי חוּרְפֵּיהּ וְטַעְמָא מַאי אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו
וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עוֹבְדֵי הַבָּעַל מַאי מֶלְתָּחָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַר הַנִּמְלָל וְנִמְתָּח
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁיגֵּר לוֹ בּוּנְיָים בֶּן נוּנְיָים לְרַבִּי סִיבְנִי וְחוֹמֶס סַלְסָלָה וּמַלְמָלָא סִיבְנִי וְחוֹמֶס כְּאַמְגּוּזָא וּפַלְגֵיהּ דְּאַמְגּוּזָא סַלְסָלָה וּמַלְמָלָא כְּפִיסְתְּקָא וּפַלְגוּ דְּפִיסְתְּקָא מַאי מַלְמָלָא דָּבָר הַנִּמְלָל וְנִמְתָּח
וְטָעוּתָן עַד כַּמָּה אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא עַד שְׁתוּת כְּגָדוֹל
בָּעֵי אַבָּיֵי מַתְּנָתוֹ מַאי רַב יֵימַר אֲמַר אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה
אַפְכוּהָ וְשַׁדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב מׇרְדֳּכַי אֲמַר לֵיהּ זִילוּ אֱמַרוּ לְבַר מָר לָאו הָכִי הֲוָה עוֹבָדָא כִּי הֲוָה קָאֵי מָר חַד כַּרְעֵיהּ אַאַרְעָא וְחַד כַּרְעֵיהּ אַדַּרְגָּא וַאֲמַרְנָא לֵיהּ מַתְּנָתוֹ מַאי וַאֲמַר לַן מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אַחַת מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע וְאַחַת מַתְּנַת בָּרִיא אַחַת מַתָּנָה מְרוּבָּה וְאַחַת מַתָּנָה מוּעֶטֶת
מַתְנִי' אֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

אמר רב: אנא הואי [הייתי] במנינא דבי רבי, באותו מנין - בישיבתו של רבי יהודה הנשיא - שנמנו ותיקנו שאם שהתה י"ב חודש בפני סיקריקון, כל הקודם זכה.

וכאשר שאלו כל אחד, מה דעתו נוטה, כדי למנות את המסכימים לתקנה ואת שאינם מסכימים, מינאי דידי, מנו ברישא [ממני החל המנין], אותי שאלו תחילה, אף על פי שלא הייתי גדול שבכולם. ^[1]

ומקשינן: והא אנן תנן בסנהדרין:

כשעומדים למנין, לראות להיכן דעת הרוב נוטה:

בדיני ממונות, ובהלכות הטהרות והטומאות ^[2], מתחילין מן הגדול, משום כבודו.

ובדיני נפשות, אין מתחילין מן הגדול, שמא ילמד חובה, והשאר נכנעים מפניו, ולא ירצו לחלוק עליו. ^[3] משום שנאמר [שמות כג ב]: "ולא תענה על ריב", ודרשינן: "לא תענה על רב", ופסוק זה נדרש על דיני נפשות. ^[4]

אבל בדיני ממונות ובהלכות טהרה וטומאה אין אנו חוששים לכך, ולפיכך, מתחילים מן הגדול,

ועל כן, מתחילין מן הצד, כלומר, מן הקטנים. ^[5]

ותיקשי: במנינא דבי רבי, שהיה בדיני ממונות, למה התחילו למנות מרב תחילה, אף שלא היה גדול שבכולם!?

אמר תירץ רבה בריה דרבא; ואיתימא [יש אומרים] רבי הילל בריה דרבי וולס הוא שתירץ קושיא זו:

שאני מנינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו [כל המנינים שהיו מונים שם], מן הצד הוו מתחילין; ומשום שהם סוברים: "לא תענה על רב" אף בדיני ממונות נאמר. ^[6] ואגב שהוזכרה מימרא אחת של רבה ואיתימא רבי הלל, הביאה הגמרא מימרא נוספת שלהם. ^[7]

ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא, רבי הילל בריה דרבי וולס:

מימות משה רבינו, ועד רבי, לא מצינו תורה וגדולה [עושר ^[8]] של ישראל, שיהיו במקום אחד.

לא אירע בתקופה שבין משה רבינו לרבי, שיהיה אדם אחד שהוא גדול מכל ישראל בין בתורה ובין בעושר - אלא משה רבינו בשעתו, ורבי בשעתו. כי בתקופה שביניהם, לעולם היה בדורו, מי שהיה כמותו, או גדול ממנו, בתורה או בגדולה.

ותמהינן: וכי לא היה עוד כן!? והא הוה יהושע, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל שבדורו!?

ומשנינן: הרי הוה אלעזר בן אהרן חבירו בתורה, ולא היה יהושע יחיד בדורו.

ואכתי מקשינן: והא הוה אלעזר בדורו לאחר שמת יהושע, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל!? ^[9]

ומשנינן: הרי הוה פנחס בנו עמו. ^[10]

ואכתי מקשינן: והא הוה פנחס לאחר שמת אלעזר אביו!?

ומשנינן: הרי הוו הזקנים שקיבלו מיהושע, והאריכו ימים אחריו. ^[11] ואכתי מקשינן: והא הוה שאול המלך, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי הוה שמואל הנביא עם שאול המלך.

ותמהינן עלה: והא נח נפשיה של שמואל [נפטר] בחיי שאול, ולא נשאר גדול כשאול!?

ומשנינן: זו שאמרנו "לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד", בכולהו שני [בכל שנות גדולתו] הוא דקאמרינן. שאין אנו עוסקים אלא באלו שמתחילת עלייתם לגדולה היו בגדולה ובתורה יותר מכל ישראל, ואילו שאול, הרי בתחילת גדולתו היה שמואל עמו. ^[12]

ואכתי מקשינן: והא הוה דוד, שהיה גדול מכל ישראל בתורה ובגדולה!?

ומשנינן: הרי הוה עירא היאירי, גדול בתורה, עמו. ^[13] ותמהינן עלה: והא נח נפשיה של עירא בחיי דוד, ונשאר דוד יחיד בכל ישראל!?

ומשנינן: הרי כבר אמרנו שכולהו שני הגדולה בעינן שיהיה הוא יחיד בישראל, ואילו דוד הרי בתחילת גדולתו היה עירא היאירי עמו!

ואכתי מקשינן: והא הוה שלמה המלך שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי הוה שמעי בן גרא רבו, עמו. ^[14]

ותמהינן עלה: והא קטליה [הרגו] שלמה לשמעי בן גרא, על שמרד במלכות, ונשאר שלמה יחיד!?

ומשנינן: הרי כולהו שני קאמרינן, ובתחילת גדולתו של שלמה לא היה יחיד מפני שמעי בן גרא.

ואכתי מקשינן: והא הוה חזקיה מלך יהודה, שהיה גדול בתורה וגדולה מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי הוה שבנא [הממונה על ביתו של חזקיה ^[15]] עמו, וגדול בתורה היה.

ותמהינן: והא איקטיל [הרי נהרג] שבנא על ידי סנחריב, ונשאר חזקיה יחיד בדורו!?

ומשנינן: כולהו שני קאמרינן.

ואכתי מקשינן: והא הוה עזרא הסופר, שהיה כהן גדול ומופלג בתורה וגדולה יותר מכל ישראל!?

ומשנינן: הא הוה נחמיה בן חכליה, שהיה פחה [מושל] בארץ יהודה, והיה עדיף מעזרא בגדולה, ^[16] ואף בימי עזרא לא היתה תורה וגדולה במקום אחד.

ונתבררו דברי רבה ואיתימא רבי הלל, שאמר "לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות משה רבינו, ועד רבינו הקדוש".

אמר רב אחא בריה דרבא: אף אני אומר, כדרך שאמר רבה ואיתימא רבי הלל:

מימות רבי ועד רב אשי, לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ותמהינן: ולא, כלומר: וכי רב אשי היה גדול בתורה וגדולה מכל ישראל, והא הוה הונא בר נתן עמו!? ^[17]

ומשנינן: שאני הונא בר נתן, דמיכף הוה כייף ליה לרב אשי [היה כפוף לדעתו], ונחשב רב אשי יחיד בדורו.

מתניתין:

א. שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, מדין תורה -

החרש, ^[18] השוטה והקטן.

אבל חכמים תיקנו שיהיה החרש והקטן ^[19] נושא ונותן ומעשיו קיימין, משום כדי חייו].

ב. אף על פי שאין החרש יכול לדבר ולא לשמוע מה שאומרים לו, ואי אפשר לדעת את רצונו בבירור, מכל מקום, יש אפשרות לדעת את דעתו של החרש ורצונו על ידי רמזיו, כגון: בנענוע הראש ובתנועת הידיים, או על ידי שמעקם את שפתיו.

חרש - רומז ונרמז.

מה שהוא רומז, הרי הוא קיים כאילו דיבר. וכן מה שרומזין לו וניכר שהוא מתרצה בו, קיים.

אבל בלא רמיזת הידים והראש, אלא בקפיצה [עקימת שפתיו, מלשון "קפצה פיה"], אין דבריו קיימין, כי אין זה סימן הניכר כל כך, ושמא אין אנו עומדים על גמר דעתו בכך.

ובן בתירא אומר: אף קופץ החרש [מעקם את שפתיו] ^[20] ונקפץ [קופצים בפניו], ואם נתרצה בכך, מקיימין את רצונו; וזאת ^[21] במוכר מטלטלין בלבד.

הפעוטות [קטנים, ובגמרא מפרש בני כמה הן] מקחן [מה שהם קונים] מקח הוא, וממכרן [מה שהם מוכרים] ממכר הוא, מתקנת חכמים.

ודווקא במטלטלין אמרו, ולא בקרקעות.

ובגמרא מפרש שמשום צרכי חייהם תיקנו כן:

מקחן מקח, כדי שימכרו להם מזונות; וממכרן ממכר, כדי שיוכלו למכור חפצים ולקבל בתמורתם מזונות.

גמרא:

שנינו במשנה: ובן בתירא אומר: קופץ ונקפץ במטלטלין:

תיקנו חכמים קידושין לחרש, ויכול הוא לקדש אשה ברמיזה או בקפיצה, וכשם שיכול לקדש, כך יכול הוא לגרש.

אמר רב נחמן: מחלוקת בן בתירא וחכמים, במטלטלין בלבד נאמרה, ובהן בלבד הוא שאמר בן בתירא שהחרש קופץ ונקפץ.

אבל בגיטין, דברי הכל [אף לבן בתירא] אינו מגרש בקפיצה, אלא ברמיזה.

ופרכינן: פשיטא!? וכי מה חידוש לימד אותנו רב נחמן!?

שהרי "קופץ ונקפץ במטלטלין" תנן במפורש במשנתנו!? הרי בהדיא שלא אמר בן בתירא כן אלא במטלטלין!?

ומשנינן: הוצרך רב נחמן להשמיענו כן, כי מהו דתימא [היית יכול לומר ולפרש]: מאי דקתני "במטלטלין", היינו אף במטלטלין, וכל שכן בגיטין.

שאילו לא היה התנא אומר "במטלטלין" הייתי אומר, שלא אמר בן בתירא שהחרש קופץ אלא בגיטין, כי כשם שכנס בקפיצה, ^[22] כך יגרש בקפיצה.

אבל במטלטלין שלא שייך לומר כן, כי ממונו של חרש בירושה בא לו, ומדאורייתא הוא שלו, ויש לומר שלא יוכל למכור אותו אלא ברמיזה. לפיכך שנה לנו התנא של המשנה "אף במטלטלין".

קא משמע לן רב נחמן, שדוקא במטלטלין הקילו, משום צרכי חייו, ולא בגיטין.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן: כמחלוקת במטלטלין, כך מחלוקת בגיטין, ויכול הוא לגרש בקפיצה אליבא דבן בתירא.

ופרכינן: והא אנן במטלטלין תנן, ומשמע, דוקא במטלטלין!?

ומשנינן: אימא [אמור] ופרש כוונת המשנה: אף במטלטלין.

שנינו במשנה: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.

והוינן בה: ועד כמה? החל מאיזה גיל מקחן מקח?

מחוי [הראה בידיו] רב יהודה לרב יצחק בריה: כבר שית כבר שב [כשהוא בן שש - שבע שנים].

רב כהנא אמר: כבר שב כבר תמני [כבן שבע, כבן שמונה].

במתניתא [בברייתא] תנא: כבר תשע כבר עשר [כבן תשע כבן עשר].

ומסקינן: ולא פליגי [התנא ורב יהודה ורב כהנא לא נחלקו], אלא כל חד וחד [כל קטן] לפי חורפיה [לפי חריפות דעתו].

רב יהודה דיבר בקטן חריף, ועל כן, כאשר הוא בן שש - שבע, כבר בקי הוא במשא ומתן, ומקחו מקח. ^[23]

רב כהנא דיבר בקטן שאינו כל כך חריף.

והברייתא דיברה במי שאינו חריף, ועל כן, רק כאשר הוא בן תשע - עשר, נעשה בקי במשא ומתן. ^[24]

וטעמא מאי תקנו חכמים שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר?

אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו [צרכי חייו], וכפי שנתבאר במשנה. ^[25]

אגב שהביאה הגמרא מימרא בשם רבי אבא בר יעקב שאמר בשם רבי יוחנן, מביאה עוד הגמרא דברים שאמר משמו.

כתיב [מלכים ב פרק י]: "ויאמר לאשר על המלתחה, הוצא לבוש לכל עובדי הבעל".

מאי "מלתחה"? ^[26] אמר רבי אבא בר יעקב, אמר רבי יוחנן: בגד פשתן היה נותן לכל אחד, ובגד פשתן הוא דבר הנמלל בשעת טווייתו, שמולל את הסיבים באצבעותיו, ואחר כך החוט נמתח.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מעשה ושיגר [שלח] לו בוניים בן נוניים [שם אדם עשיר] לרבי: סיבני, וחומס, סלסלה ומלמלא, שהם ארבעה מינים של בגדי פשתן דק וטוב.

סיבני וחומס היו דקים כל כך, עד שהטלית שהיתה גדולה למידתו של רבי, כשהיו מקפלים אותה היתה כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא, כלומר, לא היתה גדולה מגודלו של אגוז ומחצה. ^[27]

וסלסלה ומלמלא לא היו גדולים יותר מאשר כפיסתקא [שם פרי ^[28]] ופלגי דפיסתקא.

מאי מלמלא? למה נקרא בגד זה כך? על שם שהוא דבר הנמלל ונמתח. ^[29]

עתה חוזרת הגמרא לדינם של פעוטות.

המוכר חפץ לחבירו, והיתה טעות במחיר, לטובת המוכר או לטובת הלוקח, אם טעו בשתות [ששית], המקח קיים, אלא שצריך להחזיר לו את אונאתו. ואם טעו בפחות משתות, אין צריך להחזיר את אונאתו. ואם טעו ביותר משתות, בטל המקח לגמרי

וטעותן, עד כמה?

כלומר, אם לקחו קטנים, או מכרו, וטעו במחיר, עד כמה יטעו ויתבטל המקח?

האם דינם כגדולים, ועד שתות קנה ומחזיר אונאה, או שלענין זה אינם כגדולים, ובטל המקח. ^[30]

אמר רבי יונה אמר רבי זירא: עד שתות קנה, וכגדול, אלא שמחזיר לו אונאתו, וביותר משתות בטל המקח. ^[31] בעי [שאל] אביי: מתנתו של פעוט מאי? האם גם מתנה תיקנו להם, או רק קנייה ומכירה?

רב יימר אמר: אין מתנתו מתנה, כי לא שייך כאן "כדי חייו".

מר בר רב אשי אמר: מתנתו מתנה, כי לפעמים צריך הוא ליתן מתנה למי שעושה את רצונו. ^[32]

אפכוה [הפכו את השמות] בטעות ושדרוה, שלחו חכמים את השאלה בדין מתנת הפעוט, עם תשובותיהם של רב יימר ומר בר רב אשי, לקמיה דרב מרדכי תלמידו של רב אשי, אלא שהפכו את השמות בטעות, וייחסו את תשובתו של מר בר רב אשי לרב יימר, ואת תשובתו של רב יימר לרב אשי.

אמר להו רב מרדכי: זילו [לכו] ואמרו ליה לבר מר [הוא מר בר רב אשי בנו של מורי ורבי].

וכי לאו הכי הוה עובדא [האם לא כך היה מעשה], דכי הוה קאי מר [כאשר היה עומד רב אשי] חד כרעיה אארעא וחד כרעיה אדרגא [כאשר רגלו אחת על הקרקע, ורגלו אחת על הסולם של עליית בית המדרש], ואמרנא ליה [שאלנו אותו]: מתנתו [של קטן] מאי?

ואמר לן רב אשי שמתנתו מתנה!? והאיך אתה אומר שאין מתנתו מתנה!?

ופוסקת הגמרא:

אחת מתנת שכיב מרע, ואחת מתנת בריא, אחת מתנה מרובה, ואחת מתנה מועטת. בכולן מתנתו של הפעוט מתנה היא.

מתניתין:

אלו דברים שאמרו חכמים מפני דרכי שלום:

א. כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום, שלא יבואו לריב על העליות, כי אחר שתיקנו חכמים סדר זה שוב אי אפשר לשנותו, ולא יבואו לידי מריבה.

ב. מערבין בבית ישן, כלומר: נותנים את "עירובי החצירות" [הניתן בבית שבחצר], באותו בית שהורגלו לתת בו, ואין משנין ליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום, ויתבאר יותר בגמרא.

הערות

^[1] ולא קטן שבכולם, אלא בינוני, אי נמי קטן שבכולם היה, כך פירש רש"י. וראה בהערה להלן.

^[2] ראה במאירי סנהדרין לו א, שדיני טומאה וטהרה, איסור והיתר, ופסול והכשר, הוראתם ביחיד ואין צריך מנין כדי להורות, אך כשמזדמנת שם מחלוקת אז צריך לעמוד למנין, אם רבו המטמאין או האוסרים או הפוסלים, ואם רבו המטהרים או המכשירים או המתירים.

^[3] כך כתב רש"י בסנהדרין לב א, ומשמע, שאם ירצה, רשאי לחלוק עליו, אלא שאנו חוששים, שמא משום כבודו של הגדול, ימנע מלומר את דעתו. וכן כתב ב"נמוקי יוסף" שם לו א, שמצד הדין מחויב הוא לומר את דעתו, אף על פי שחולק הוא על הגדול, אלא שיש לחוש שמא יתבייש הקטן מן הגדול, ועל כן מתחילין מן הצד. ודעת התוספות בסנהדרין לו א ד"ה דיני נפשות, והסמ"ג [לא תעשה קצו], שאסור לחלוק על המופלא שבסנהדרין, וראה במהר"ם שם, שיש להקדים את האחרים שמא על ידי זה יסכים עמהם המופלא שבסנהדרין, אך אם לא יסכים עמהם, פוסקין הדין כדבריו, וראה שם ב"יד רמה", ב"תוספות יום טוב", ב"הגהות הפלאה" על שלחן ערוך חושן משפט יח א, ובשו"ת אגרות משה אורח חיים א קט.

^[4] ואף על פי שהקרי הוא מלשון מריבה, מכל מקום דורשים אנו את הכתיב, שהוא לשון רבנות. ולדעת התוספות, מתפרש הפסוק כפשוטו, אסור לחלוק על רב, אך לדעת רש"י, כתב ה"נמוקי יוסף": הכי אמר קרא, שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב, כלומר שידברו הם תחילה, ולא מפני כבודו, אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב, כי יתבייש ממנו, ויכניס דבריו.

^[5] כך כתב רש"י. ולשון "מן הצד" הוא, כי דרכם היה לשבת בשורות, הגדולים היו יושבים באמצע והקטנים משני הצדדים, "תפארת ישראל". והנה, מדברי רש"י בגיטין ד"ה דכולהו, משמע, שאין חשש אלא אם חולק על המופלא - הגדול - שבבית הדין, אבל אין עניין למנוע את הבינוני מלומר את דעתו לפני הקטן ממנו, וראה בפירוש המלבי"ם, וב"תורה תמימה". ולפי זה מובן לשון רש"י שמתחילים "מן הקטנים", ולא כתב שמתחילים מן הקטן שבכולם, וראה במהרש"א ובמהר"ם סנהדרין לו א.

^[6] כך פירש רש"י, ולפי זה, רבי חולק על המשנה בסנהדרין, הסוברת שמן התורה דיני ממונות מתחילים מן הגדול, אבל רבי היה סובר לדרוש את מה שנאמר: "לא תענה על רב" אף בדיני ממונות. וראה בתוספות שחלקו על רש"י, וכתבו, דמשום ענוה עשה כן, שלא להראות את עצמו גדול. וכן כתב רש"י בסנהדרין, שמפני ענוה יתירה שהיתה בו עשה כן. וראה שם ב"נמוקי יוסף" דאף על גב דקרא לא חשש אלא בדיני נפשות, רבי לרוב ענוותנותו חשש אף בדיני ממונות, והיה מוחל על כבודו, שהיה מתירא דכיון שלא היה כמוהו, שמימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, שמא ימנעו התלמידים מללמד מה שבליבם בדין זה.

^[7] ראה בהערה הקודמת מה שהובא מה"נמוקי יוסף", ולפי זה, מובן היטב הקשר בין שתי המימרות.

^[8] כך פירש רש"י כאן, אך בסנהדרין לו א פירש רש"י, שמשה היה גדול במלכות ורבי גדול בנשיאות. ולפירוש רש"י דהכא, צריך לומר, שקים להו שהיו מופלגים בעושר מכל בני דורם, וראה חולין קלד ב ברש"י ד"ה ואיבעית אימא אדם חשוב.

^[9] בסוף ספר יהושע [כד כט] נאמר: "וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים". ולהלן פסוק לג: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים". וב"סדר עולם" ו"ילקוט שמעוני" איתא: "יהושע פרנס את ישראל שלשים ושמונה שנה, בו בפרק מת אלעזר הכהן, שנאמר: "ואלעזר הכהן מת"; ואם כן לא האריך אלעזר ימים אחרי יהושע. ובסנהדרין לא גרסינן: "והא הוה אלעזר", וראה שם בתוספות.

^[10] א. צריך לומר דאף על פי שהיה בנו, לא הוה כייף לאלעזר אביו, ולפיכך, לא דמי להונא בר נתן דכייף לרב אשי, לקמן - מהר"ם שי"ף. ב. ובכל אלו שהוזכרו כאן, צריך לומר שהיה חשוב כמותו, אי נמי לא היה כל כך מופלג ממנו, בכדי שיהיה נחשב "יחיד בדורו".

^[11] א. הא דלא משני כן על אלעזר, משום דלגבי אלעזר לא הוו כל כך חשובים, אבל לגבי פנחס בסוף ימיו היו חשובים, כי זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתוספת עליהם, ומפנחס ניטלה רוח הקודש כדאמרינן בבראשית רבה פרשה ג אות ג - מהר"ם שי"ף. ב. התוספות בסנהדרין הקשו: ותימה, אמאי לא משני איהושע, הוה עתניאל בן קנז, שהחזיר הלכות שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה! ? וראה שם ברש"י שפירש על זקנים - כגון עתניאל ואבצן שהוא בועז, וראה כאן ב"מצפה איתן".

^[12] כי נתמנה למלך בחיי שמואל, ולא היה יחיד בדורו בתורה אלא אחרי פטירתו של שמואל. ולעיל לגבי אלעזר, אף שהיה גדול בתורה בחיי יהושע, מכל מקום לא "עלה לגדולה" עד שמת יהושע, וסברה הגמרא שהיה ה"יחיד" באותו זמן, ותירצה הגמרא, שפנחס בנו היה גדול בתורה עמו, ולא היה נחשב אלעזר "יחיד בדורו". ועל שמואל לא הקשו: "והא הוה שמואל", כי לא היה יחיד בגדולה, שהרי לא היה לא מלך ולא נשיא ולא כהן גדול - מהרש"א. וראה לעיל הערה 8.

^[13] כך כתב רש"י, וראה במועד קטן טז ב: "כל כמה דהוה עירא היאירי רביה קיים כו':, ומשמע דעירא רבו היה, וראה ברש"י בסנהדרין, שכתב: ודוד היה מנהיגו עליו לראש; וב"יד רמה" כתב, שהיה גדול מדוד.

^[14] והוה כייף ליה שלמה לשמעי רביה, ברכות ח א. וברש"י בסנהדרין כתב: שמעי גדול היה, כדאשכחן [שמואל ב יט יח], שירד לקראת דוד הירדן באלף איש. וב"חידושים מכתב יד" כתב, דהוה גדול כמותו [כשלמה] בתורה; וב"יד רמה" בסנהדרין כתב, שהיה גדול ממנו, כדמוכח בההיא דברכות.

^[15] א. רש"י סנהדרין כו א; וראה בתוספות שם לו א ד"ה והא, ובשבת יב ב בתוספות ד"ה שבנא.

^[16] "יד רמה" בסנהדרין; וב"חידושים מכתב יד" כתב, שנחמיה היה כמותו בגדולה.

^[17] מהרש"ל ומהר"ם שי"ף. כי אין לפרש את שאלת הגמרא, כדלעיל, שהיות ומצאנו שנתקיימו אצלו תורה וגדולה במקום אחד, אם כן למה אמר רב אחא לא מצינו כו', כי זו אינה קושיא, שהרי לא היתה גדולתו של הונא בר נתן אלא אחרי רב אשי, כמבואר במועד קטן כח א, ורב אחא לא אמר אלא עד רב אשי, ועוד, דאם כן מאי משני דהוה כייף ליה לרב אשי, הלא משעה שעלה לגדולה, כשנפטר רב אשי, לא היה כפוף לרב אשי ויחיד הוא בדורו. וכתב מהרש"ל: מכל מקום קשה לי, והא הוה הונא בר נתן אחר רב אשי, וקיבל הנשיאות, ולמה לא חשיב ליה! ? ואפשר, דברירא ליה שהיו אחר כך כמה כמותו.

^[18] "חרש", הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר משעה שנולד, וראה ב"שלטי הגבורים" על הרי"ף כאן באות א, מה שהביא בדין שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע.

^[19] בשוטה לא תיקנו חכמים, כי אין לו דעת כלל, וצריך למנות לו אפוטרופוס, שלטי הגבורים שם. אבל חרש יש לו דעת קלושה, ועדיף הוא בזה אפילו מקטן בריא, [ראה שבת קנג, ויבמות קיג].

^[20] כך פירש רש"י, אולם הראב"ד [בהשגותיו על הרי"ף] הביא מה שאמרו בירושלמי: "קופץ ונקפץ: שוואר ומשתוואר", דהיינו לשון קפיצה ממקום למקום, שהחרש לוקח את החפץ ונותן את המעות, ולפי זה בן בתירא מחמיר וסובר דלא סגי ברמיזה אלא בעי מעשה ממש, ראה שם שפירש את כל הסוגיא בדרך שונה מפירוש רש"י, וראה עוד במאירי.

^[21] כך משמע מפירוש רש"י, שבן בתירא הוא האומר "במטלטלין". ולפי זה, יש אומרים, שלדעת תנא קמא חרש יכול למכור אף קרקעות, מאירי. אמנם רש"י כתב להדיא, דבקרקעות, לכולי עלמא, אף ברמיזה אינו מוכר. וראה שם במאירי, וכן נראה בתוספות רי"ד, שתיבת "במטלטלין" קאי בין על תנא קמא ובין על בן בתירא.

^[22] ראה ב"תפארת יעקב" שכתב, דמשמע, שאף לדעת חכמים, קידושין חיילי אף בקפיצה לחוד, אלא דאינו מגרש אלא ברמיזה, אף אם כנס בקפיצה. וב"בית שמואל" [אבן העזר קכא ט] כתב, שאם קידש בקפיצה מגרש בקפיצה, קידש ברמיזה מגרש ברמיזה, וראה שם בגליון רבי עקיבא איגר, ונראה בטעם הדבר, שאם נעשה המעשה קידושין ביתרון דעת, אי אפשר לעקור אותו אלא באותה דרגה של דעת.

^[23] ובפחות מבן שש, אפילו אם הוא חריף שבחריפים, אין מקחו כלום, מאירי.

^[24] ראה בסמ"ע וביאור הגר"א תחילת סימן רלה, שלדעת הרא"ש, קטן בן עשר שנים מקחו מקח, אף על פי שאינו בקי במשא ומתן, ורק אם הוא "שוטה" אין מקחו מקח. אבל הרמב"ם סובר, שאין מקחו של קטן מקח, עד שיהיה בקי במשא ומתן, ומה שנקטה הגמרא שיעורים, אינו אלא אורחא דמילתא, שבגיל כזה דרכו להיות בקי במשא ומתן, או שבגיל כזה יש להניח שהוא בקי במשא ומתן, ואין צורך לבודקו.

^[25] ראה ברא"ש, שהראשונים נחלקו אם רשאי הקטן למכור יותר מכדי חייו, כי יש לומר: אחרי שתיקנו לו שיכול הוא למכור, לא פלוג רבנן. וראה שם הוכחת הרמב"ן שיכול הוא למכור בכל אופן, ממה שאמרו להלן, שאף מתנה מרובה יכול הוא לתת, והקשה בזה על רב האי גאון שאינו סובר כך. ויש שתירצו, שאני מתנה, שהיא כדי לפייס את המקבל, לעשות את רצונו של הקטן, ובזה קשה לשער מה הוא "כדי חייו" ועל כן תיקנו לו אף מתנה מרובה, אבל במכר, הלא בקל אפשר לראות אם מוכר לצרכי חיותו או לא, ובכהאי גוונא לא נאמר לא פלוג רבנן.

^[26] ברש"י שם כתב: "על המלתחה": תרגם יונתן "לדממנא על קומטריא", ארגזים וקופסאות שכורכין בתוכן וגונזין תכשיטי עובדי הבעל".

^[27] הסוגיא נתפרשה על פי רש"י, וראה בערוך ערך סבן, שיפרש את כל הענין בדרך אחרת.

^[28] רש"י פירש, שהוא פרי עץ האלון [בלוט], והוא מאכל חזיר יער, וגם בני אדם אוכלין וצולין אותם באש כמו ערמונים, ראה רש"י קידושין מז א; והערוך כתוב, שפרי זה קרוי "פיסתקא" בערבי.

^[29] מכאן משמע שלא כל בגד פשתן נמלל ונמתח, שהרי רק אחד מארבעת הבגדים היה קרוי מלמלא, אך ברש"י לעיל ד"ה דבר הנמלל, משמע, שכל בגד פשתן נמלל ונמתח, ואפשר שמלמלא מיוחד בכך יותר מכל בגדי פשתן. [ואין לפרש "נמלל ונמתח" דהכא על שם קיפולו והתפשטותו, כי בספר "הערוך" מוכח, שנמלל ונמתח דלעיל ודהכא שוים].

^[30] ראה ב"חידושים מכתב יד", דבקטנים יש לומר: כיון דלאו בני מחילה נינהו, אף בפחות משתות הויא אונאה, וראה בהערה הבאה.

^[31] א. כך כתב רש"י, ומשמע, דאף אם טעה בפחות משתות, מחזיר אונאה, כי אין מחילה לקטן, וכן דעת הראב"ד, [מכירה כט ח]. וראה ברש"י ד"ה עד כמה, ובהערה הקודמת. אבל הרמב"ם [שם] כתב, דאף לענין פחות משתות דינו כגדול, וכן הוא ב"חידושים מכתב יד". ב. ראה בסמ"ע [רלה כא], שכתב: דאף על גב דקטנים הם, מכל מקום משום כדי חייהן, הוצרכו להשוותן גם בזה לגדולים.

^[32] ברש"י משמע, שהוא נותן מתנה למי שעשה לו טובה, וברמב"ן משמע, שהמתנה היא כדי שיעשה לו טובה.

אנא הואי במניינא דבי [אני הייתי במנין של בית] רבי שבו נמנו על תקנה זו, ומינאי דידי מנו ברישא [וממני עצמי מנו בתחילה] למרות שהיה הקטן שבהם.

ותוהים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: דיני ממונות וכן הטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול שבדיינים, שהוא משמיע דעתו תחילה מפני כבודו, ודיני נפשות מתחילין מן הצד, כלומר, מן הקטן, שיש לחשוש שמא אם יביע הגדול את דעתו ילכו כל השאר אחריו, ועלול הדבר לגרום לאיבוד נפשות. והרי כאן לא היה זה דין נפשות, ומדוע התחילו מרב שודאי לא היה גדול שבחבורה, והרי רבי היה גדול שבדיינים!

אמר רבה בריה [בנו] של רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' הילל בריה [בנו] של ר' וולס: שאני מנינא דבי [שונה המנין שבבית] רבי, דכולהו מנינייהו [שכל מנייניהם] מן הצד הוו [היו] מתחילין משום שרבי היה גדול כל כך בעיני הכל, שאמרו שיש לחשוש שאם הוא יפתח תחילה לא יעז אחר לחלוק עליו.

א ובאותו ענין אמר רבה בריה [בנו] של רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' הילל בריה [בנו] של ר' וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו (מצאנו) שיהא גדול הדור שיהא גדול גם בתורה וגם בגדולה (עושר ורוממות מדינית) במקום אחד.

ושואלים: והאם לא היה? הא הוה [הרי היה] יהושע! ומשיבים: בזמנו הוה [היה] אלעזר שהיה גדול כמותו בתורה. ושואלים: הא הוה [הרי היה] אלעזר, שחי אחרי יהושע! ומשיבים: הוה [היה] בזמנו פנחס שהיה גדול הדור. ומקשים: והא הוה [והרי היה] פנחס אחריו! ומשיבים: הוו [היו] זקנים אחרים שהיו גדולים בתורה כמותו.

ומקשים עוד: הא הוה [הרי היה] שאול שהיה גדול בתורה והיה מלך! ומשיבים: הוה [היה] שמואל. ומקשים: והא נח נפשיה [והרי נפטר] שמואל בחיי שאול! ומשיבים: כולהו שני קאמרינן [כל השנים אנו אומרים], כלומר, הכוונה היא שיהא אדם בכל שנות גדולתו הגדול בישראל בתורה ובגדולה כאחת. ושואלים: והא הוה [והרי היה] דוד! ומשיבים: הוה [היה] עירא היאירי שהיה גדול בתורה.

ומקשים: והא נח נפשיה [והרי נפטר] בחיי דוד! ומשיבים: שתהיה התורה והגדולה במקום אחד כולהו שני בעינן [כל השנים אנו צריכים]. ושואלים: הא הוה [הרי היה] שלמה שהיה החכם מכל האדם! ומשיבים: הוה [היה] שמעי בן גרא שהיה רבו. ושואלים: והא קטליה [והרי הרג אותו] בתחילת מלכותו (מלכים א ב)! ומשיבים: כולהו שני קאמרינן [כל השנים אנו אומרים] ולא היה שלמה יחיד בגדולתו כל ימיו.

ומקשים: הא הוה [הרי היה] חזקיה המלך! ומשיבים: הוה [היה] באותו הדור שבנא שהיה גדול בתורה. ומקשים: הא איקטיל [הרי נהרג] במלחמה עם סנחריב! ומשיבים: כולהו שני קאמרינן [כל השנים אנו אומרים]. ושואלים: והא הוה [והרי היה] עזרא! ומשיבים: הוה [היה] נחמיה בן חכליה בדורו שהיה כמותו בגדולה.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא, אף אני אומר: מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ושואלים: והאם לא? והא הוה [והרי היה] הונא בר נתן שהיה גם גדול מאד בעושר וגם גדול בתורה, ובחיי רב אשי? ומשיבים: שאני [שונה] הונא בר נתן, דמיכף הוה כייף ליה [שהיה כפוף לפני] רב אשי, ונמצא שהגדול שבכולם היה רב אשי.

ב משנה ואף אלה תקנות משום תיקון העולם: חרש רומז, כלומר, יש משמעות ותוקף למה שהוא עושה רמזים בידיו ובשאר איברי גופו בזמן שהוא רוצה לקנות או למכור משהו, והמכר חל ובר תוקף. וכן נרמז שאומרים לו דבר והוא מסמן ברמזים שהוא מסכים, ועל ידי כך חל הקנין. ובן בתירא אומר: אין צורך בכך אלא אפילו אם קופץ את שפתיו לסמן דבר בשפתיו, או נקפץ, שמסמן כך דבר כאשר מציעים לו — חל הקנין. וכל זה לגבי קניינים במטלטלין. וכן הפעוטות — מקחן מקח (קנייתם — קנייה) וממכרן ממכר (מכירתם — מכירה) במטלטלין.

ג גמרא אמר רב נחמן: מחלוקת זו בין תנא קמא ובן בתירא — היא דווקא במטלטלין, אבל בגיטין — דברי הכל ואף לדברי בן בתירא דווקא ברמיזה.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, הלא "במטלטלין" תנן [שנינו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שהכוונה במשנה היתה לומר "אף במטלטלין" ולאו דווקא בהם אלא גם בשאר דברים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב נחמן שבמיטלטלין בלבד אמר בן בתירא בקפיצה, ולא אמר כן בגיטין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] לא כך, אלא כך אמר רב נחמן: כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין. ומקשים: והאנן [והרי אנו] "במטלטלין" תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: אימא [אמור] שהכוונה היא: "אף במטלטלין" וכן בדברים אחרים נחלקו.

ד שנינו במשנה הפעוטות — מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ושואלים: ועד כמה? כלומר, מאיזה גיל יכולים הפעוטות לעסוק במיקח וממכר? מחוי [היה מראה] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו]: כבר שית, כבר שב[כבן שש, כבן שבע]. רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני [כבן שבע, כבן שמונה]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כבר תשע, כבר עשר [כבן תשע, כבן עשר].

ומעירים: ולא פליגי [חלוקים הם] בסברה, אלא כל חד וחד [אחד ואחד] לפי חורפיה [חריפותו], שפעמים שיש ילדים חריפים ומבינים כבר בגיל צעיר, ופעמים צריכים להמתין להם עד שאפשר לסמוך על מעשיהם עד לגיל יותר מאוחר. ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] תיקנו זאת חכמים לפעוטות? אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן: משום כדי חייו, שפעמים שאין לילד מקור אחר לפרנסתו והוא חייב לעסוק במסחר כלשהו, ואם לא יורשה לעשות זאת לא יהיה מי שיחייה אותו.

אגב הזכרת המסורת בשם ר' אבא בר יעקב מביאים את דבריו בענין אחר. נאמר: "ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל" (מלכים ב י, כב), ושאלו: מאי [מה פירוש] "מלתחה"? אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן: דבר הנמלל ונמתח, סוג מסויים של בגד שהוא מתקפל עד למידה קטנה, ואחר כך נמתח למידה גדולה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: שיגר לו אדם עשיר אחד שנקרא בוניים בן נוניים מתנה לכבודו של רבי, סיבני וחומס סלסלה ומלמלא, שהם מיני פשתן מיוחדים. ומבארים מה טיבם של בדים אלה, ובמה היו מיוחדים כל כך: סיבני וחומס — שהיו מקופלים והיה גודלם כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא [כאגוז וכחצי אגוז]. סלסלה ומלמלא — כפיסתקא ופלגי דפיסתקא [כבוטן וחצי בוטן], שבדים אלה היו דקים כל כך שהיו יכולים להתקפל לשיעור קטן זה, וכשפשטו אותם היו ראויים לבגד שלם עבור רבי. ועוד מסבירים: מאי [מה פירוש] מלמלא? — דבר הנמלל ונמתח.

וחוזרים לענין פעוטות, ושואלים: וטעותן עד כמה? כלומר, בענין מיקח וממכר, כמה נחשב לגביהם שיעור של טעות שאין מתבטל בגללה המיקח? אמר ר' יונה אמר ר' זירא: עד שתות [שישית], כטעותו של איש גדול שאין המיקח מתבטל בגללה.

בעי [שאל] אביי: מתנתו של פעוט, מאי [מה] דינה? רב יימר אמר: אין מתנתו מתנה, מר בר רב אשי אמר: מתנתו מתנה.

אפכוה [הפכו] את דברי החולקים הללו ושדרוה [ושלחו אותה] את דברי המחלוקת לקמיה [לפני] רב מרדכי, ולפי מה ששלחו לו מר בר רב אשי הוא זה שאמר שאין מתנתו מתנה. אמר ליה [להם]: זילו [לכו] אמרו למר בר מר [בן אדוני] רב אשי, שהיה רבו של רב מרדכי: לאו הכי הוה עובדא [האם לא כך היה מעשה], כי הוה קאי מר חד כרעיה אארעא וחד כרעיה אדרגא [כאשר היה עומד האדון, רב אשי, רגלו האחת על הארץ ורגלו האחת על המדרגה], ואמרנא ליה [ואמרנו לו]: מתנתו של פעוט מאי [מה] דינה? ואמר לן [לנו]: מתנתו מתנה, אחת מתנת שכיב מרע שמצווה לפני מותו ואחת מתנת בריא, אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת, שבכל ענין מתנתו מתנה.

ה משנה כיון שהזכרנו עד עכשיו תקנות שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם בדברים שונים, מביאים עוד: אלו דברים אמרו שתיקנו חכמים וטעמם הוא מפני דרכי שלום: כשקוראים בתורה כהן קורא ראשון ואחריו קורא לוי ואחריו ישראל, ולא לפי גדלותם בדברים אחרים, וכל זה עשו מפני דרכי שלום שלא יבואו לריב מי הגדול שבקהילה. וכן מערבין עירובי חצרות בבית ישן שהיו רגילים להניח בו את העירוב מפני דרכי שלום כאשר יבואר בגמרא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I was present for the counting of the vote in the court set up in the school of Rabbi Yehuda HaNasi when they established this ordinance, and they would start with me first, asking for my opinion on the matter, although I was the youngest member of the court.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna (Sanhedrin 32a): In cases of monetary law and in cases involving ritual purities and impurities, the judges begin their deliberations with the opinion of the most learned member sitting on the bench, as a demonstration of honor to him. But in cases of capital law, they begin their deliberations with the opinion of the youngest member who sits on one of the side benches of the court, lest the junior members be unduly influenced by the opinion of their elders, and people come to be wrongfully executed as a result. The matter involving Rav was not a capital case. Why did they begin their deliberations with Rav, who was certainly not the most learned member of the court, as that designation clearly belonged to Rabbi Yehuda HaNasi?

And Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Volas, who says: The counting of the vote in the court in the school of Rabbi Yehuda HaNasi was different, as all of their deliberations and countings of the vote would begin with the junior members sitting on the side. This was because Rabbi Yehuda HaNasi was held in such high esteem that once he expressed his opinion, nobody would be so brazen as to contradict him.

And apropos of the greatness of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Volas, who says: From the days of Moses and until the days of Rabbi Yehuda HaNasi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual.

The Gemara asks: But was there not such a person? Wasn’t there Joshua, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his day there was Elazar, who was Joshua’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: Wasn’t there Elazar, who outlived Joshua? The Gemara answers: During his day, there was Pinehas, who was Elazar’s equal in Torah knowledge. The Gemara objects: Wasn’t there Pinehas, who outlived Elazar? The Gemara answers: There were the Elders, who were equal to Pinehas in Torah knowledge.

The Gemara further objects: Wasn’t there Saul, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: There was Samuel, who was Saul’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But didn’t Samuel pass away in Saul’s lifetime, leaving Saul the leading figure in both domains? The Gemara answers: We meant to say that from the days of Moses to the days of Rabbi Yehuda HaNasi there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people. The Gemara asks: But wasn’t there David, who was both the greatest Torah authority and the most powerful temporal authority of his day? The Gemara answers: There was Ira the Jairite, who was David’s equal in Torah knowledge.

The Gemara objects: But didn’t Ira the Jairite pass away in David’s lifetime? The Gemara answers: In order to qualify for this designation, we require that he be the leading figure in both Torah and high office for all the years that he is the leader of the Jewish people. The Gemara asks: Wasn’t there Solomon, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his day there was Shimi ben Gera, who was Solomon’s master in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Solomon kill him at the beginning of his reign (see I Kings, chapter 2)? The Gemara answers: We meant to say that from the days of Moses to the days of Rabbi Yehuda HaNasi there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness all of his years.

The Gemara further objects: Wasn’t there Hezekiah, who was both the leading Torah scholar of his age and also the king of his people? The Gemara answers: There was Shebnah in that generation, who was Hezekiah’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: Wasn’t he killed in the war against Sennacherib? The Gemara answers: We meant to say that there was no similar individual who reigned supreme in both Torah and high office all of his years. The Gemara asks: But wasn’t there Ezra, who was the greatest Torah sage of his day and the leader of the Jewish people? The Gemara answers: There was Nehemiah ben Hacaliah who was his equal.

Rav Aḥa, son of Rava, says: I also say something similar, that from the days of Rabbi Yehuda HaNasi and until the days of Rav Ashi, we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual. The Gemara asks: But was there not such a person? But wasn’t there Huna bar Natan, who enjoyed both great Torah scholarship and great wealth, who lived during the time of Rav Ashi? The Gemara answers: Huna bar Natan is different, as he himself was subordinate to Rav Ashi, who was his superior in both domains.

MISHNA: The following enactments were also made for the betterment of the world: A deaf-mute may express his wishes through gestures [romez]; that is to say, he can signal that he wishes to buy or sell a certain item, and the purchase or sale is valid. And similarly he may respond to others through gestures; that is to say, he can signal that he agrees to a transaction initiated by another party, and the transaction is valid. And ben Beteira says: Signals are not necessary, as even if he expresses his wishes to buy or sell through lip movements [kofetz] or responds to others through lip movements, the transaction is valid. These halakhot apply to transactions involving movable property. It was similarly enacted that a purchase made by young children [paotot] is a valid purchase, and a sale made by them is a valid sale. These halakhot apply to transactions involving movable property.

GEMARA: Rav Naḥman says in clarification of the scope of the dispute between the first tanna and ben Beteira: The dispute is only with regard to the purchase or sale of movable property. But with regard to bills of divorce, all agree, even ben Beteira, that a deaf-mute can communicate only through gestures and not through lip movements.

The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as didn’t we learn in the mishna: These halakhot apply to transactions involving movable property? The Gemara answers: Rav Naḥman’s statement is necessary, lest you say that the mishna means that these halakhot apply even to transactions involving movable property, and they similarly apply to other matters, such as bills of divorce. Therefore, Rav Naḥman teaches us that ben Beteira’s validation of lip movements applies only to transactions involving movable property, but not to bills of divorce.

There are those who say an alternative version of the previous passage, that Rav Naḥman says as follows: Just as there is a dispute between the first tanna and ben Beteira with regard to transactions involving movable property, so too, there is a dispute with regard to bills of divorce. The Gemara objects: But didn’t we learn in the mishna: These halakhot apply to transactions involving movable property? The Gemara answers: Say that the mishna means as follows: These halakhot apply even to transactions involving movable property, and similarly they apply to other matters, such as bills of divorce.

§ The mishna teaches that a purchase made by young children is a valid purchase, and a sale made by them is a valid sale. These halakhot apply to transactions involving movable property. The Gemara asks: And from what age are children included in this enactment? Rav Yehuda pointed to Rav Yitzḥak, his son: From the age of about six or seven. Rav Kahana said: From the age of about seven or eight. It was taught in a baraita: From the age of about nine or ten.

The Gemara comments: And they do not disagree about the issue itself; rather, each child is evaluated according to his sharpness. Some children are gifted and understand the nature of business transactions from an earlier age, while others are slower and do not reach the requisite understanding until they are older. The Gemara asks: What is the reason that the Sages instituted this enactment for young children? Rabbi Abba bar Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: In order to provide for the child’s livelihood, as there may be times a child will have no other way to support himself but to engage in some type of business. If his transactions are not valid, he will go hungry.

Having cited a tradition reported by Rabbi Abba bar Ya’akov, the Gemara cites another such statement with regard to a different matter: The verse states: “And he said to him who was over the wardrobe [meltaḥa]: Bring forth garments for all the worshippers of the Ba’al” (II Kings 10:22). What is the meaning of the word “meltaḥa”? Rabbi Abba bar Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: It is something that can be compressed and then stretched [nimlal venimtaḥ] back to its former size; i.e., a certain type of garment that can be folded up so that it is very small, and afterward unfolded so that it is very large.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: A wealthy man named Bonyam ben Nunyam once sent Rabbi Yehuda HaNasi a gift comprised of the following items: Sivni and ḥoms, salsela and malmala, which were all special types of linen. The Gemara explains what was unique about each of these fabrics: When folded, the sivni and ḥoms could be compressed to the size, respectively, of a nut and half a nut. When the salsela and malmala were folded, they could be compressed to the size, respectively, of a pistachio nut and half a pistachio nut. These fabrics were so thin that they could be compressed to a small size, but when they were unfolded they were large enough to cover Rabbi Yehuda HaNasi’s body. The Gemara explains further: What is the meaning of the term malmala? It is something that can be compressed and stretched.

The Gemara returns to examine the matter of the transactions of young children and asks: And up to how much is their mistake? What is the maximum amount a child can underpay or overcharge without the mistake canceling the sale? Rabbi Yona says that Rabbi Zeira says: Up to one-sixth of the article’s value, like the mistake of an adult. If the buyer or seller underpaid or overcharged up to one-sixth of the article’s true value, the wronged party can demand reimbursement. If the error in price was greater than one-sixth, the transaction is annulled.

Abaye raises a dilemma: What is the halakha with regard to a young child’s gift? Rav Yeimar says: His gift is not a valid gift. Mar bar Rav Ashi says: His gift is a valid gift.

The Sages reversed the attributions of these two statements and sent word of this dispute to Rav Mordekhai, leading him to understand that it was Mar bar Rav Ashi who said that the child’s gift is not valid. Rav Mordekhai said to them: Go say to Mar son of my Master, Rav Ashi: Wasn’t the incident as follows? When the Master, Rav Ashi, was standing with one foot on the ground and one foot on the step, we said to him: What is the halakha with regard to a young child’s gift? And he said to us: His gift is a valid gift, whether it is the gift of a person on his deathbed, who gives instructions before his death concerning the disposal of his property, or it is the gift of a healthy person, whether it is a large gift or it is a small gift. In all cases the gift is valid.

MISHNA: Having mentioned a series of enactments instituted by the Sages for the sake of the betterment of the world, the Gemara continues: These are the matters that the Sages instituted on account of the ways of peace, i.e., to foster peace and prevent strife and controversy: At public readings of the Torah, a priest reads first, and after him a Levite, and after him an Israelite. The Sages instituted this order on account of the ways of peace, so that people should not quarrel about who is the most distinguished member of the community. Similarly, the Sages enacted that a joining of courtyards is placed in an old house where it had regularly been placed on account of the ways of peace, as will be explained in the Gemara.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. אף זו מפני תיקון העולם כדאמרינן בגמרא משום כדי חייו ומשמע דכיון דתקון רבנן ולא פליג ואפילו מכר שוה מאה מנה ממכרן ממכר וכן מתנה נמי שאינה אלא משום כדי חייו כי היכי דליעבדו ליה מילי אמרינן דאפילו במתנה ואפי' במתנת שכיב מרע דליכא לעבדו ליה מילי מתנתו מתנה דלא פלוג רבנן דה"נ משמע בשלהי מציאת האשה אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בשער י"ג מס' המקח שלא ימכרו אלא כדי חייו.

מתני'. הא דתנן: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר. פרישנא בגמרא טעמא משום כדי חייו, והילכך אי אית ליה אפטרופא אין ממכרו ממכר וכדאמרינן בשילהי מציאת האשה אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשער שלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו, ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שנתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר ואף על פי שאינו צריך [בנדפס: שצריך] לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין. עד כאן. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דכין דתיקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו דהא במתניתין אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת, ואף על פי שאינה משום כדי חייו כי היכי דלעבדו ליה מילי ואפילו הכי לא פלוג רבנן, ואפילו במתנת שכיב מרע דתו ליכא דליעבדו מיליה משום דלא פלוג רבנן. והכי נמי משמע בשלהי מציאת האשה גמרא המשליש מעות לבתו.

דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:

גאוני המערב כתבו במלך או שלטון שנטל קרקע מישראל בלא סיבה ומכרה לישראל ואותו ישראל הלוקח [ציית] דינא עם הבעלים לקבל עליו כדיני ישראל כדי לצאת ידי שמים שדנין אותו כלוקח מגזלן ולא כלוקח מסיקריקון וכן כתבו במלכות שנלחם במלכות אחרת וגלו מקצתם ונשארו מקצתם ומכר אותו המלך קרקעות של אותם שהלכו לאותם שנשארו וחזרו ולא נתיאשו והלוקח ציית דינא שדנין אותו כלוקח מן הסיקריקון ואם לקחו מן הבעלים ואח"כ נסתייעו מן השמים והוציאו מיד אותו שלטון אם דרך מתנה אם דרך שוחד אין הבעלים יכולים לטעון אלו היינו יודעים שכן וכו' אלא שמה שמכרו מכרו ומה שנתנו נתנו ואם נתיאשו הבעלים אין להם עוד כלום לא לענין שיהו צריכין ליתן להם רביע כדין סיקריקון ולא אפי' שיצטרכו ליקח מהם כלל ומכל מקום מלכות שנכנסה במלכות אחרת עד שעקרה האחת את חברתה לגמרי והושיב אחרים במקומם הרי זו מלכות חדשה וקנתה קנין גמור וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומקחו קיים ואין לבעלים כלום אפי' לא נתיאשו:

ראשוני הרבנים כתבו שגוי אנס שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה הימנו שאין הבית חוזר לבעלים הראשונים אלא אם כן פורע לו את דמיו ושיתן לו שכר מה שההנהו דומיא דשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו ואין אומרין מבריח ארי בעלמא הוא וזה הפך מה שכתבו גדולי הרבנים למעלה בבא מחמת חוב ואנפרות שאם החזיק גוי בקרקע ישראל בגזל אין בו סיקריקון להחזיר לבעלים רביע אם שהתה שנים עשר חדש אלא מחזירו לבעלים בחנם שאין מכירת הגוי מכירה כלל ואף הוא אינו אלא מבריח ארי בעלמא ובתוספות הכריעו שאם לקח הישראל את הבית בשיוויו דין הוא שיחזירהו שהרי אין לו טענה שלהצילו בא אבל אם לקחו בזול ראוי לומר שיפרע זה מה שנתן אבל לא דבר אחר והדברים נראין:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר חרש רומז ונרמז בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלים הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר הר"ם פי' רמיזה שם כונה ואמר בן בתירא בממכרו ומקחו למטלטלין עד שיקפוץ על הדבר ויקיפהו ויקביל גם כן לאשר ימכור אליו ולא יספיק לו הרמיזה לבד ופעוטות קטני הקטנים משש שנים עד שבע אם היה להם הבנה או מן שמנה ותשעה לפי שעור שכלו וזה הענין יהיה לדיין ואין הלכה כבן בתירה:

אמר המאירי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר רומז ונרמז פי' קונה ומקנה דרך רמיזה הן ברמיזת היד הן ברמיזת הראש ויראה דוקא במטלטלין וכן כתבוה גדולי המחברים ואף הם כתבו שאף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו הרבה ומתישבים בדבר אלא שיש מי שפירשה אף בקרקע ואף גדולי המפרשים נראה שנוטים בה בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלין יש מפרשים שהקפיצה הוא פחות מן הרמיזה והיא בפה מלשון ועולתה קפצה פיה ואומר בן בתירה שבמטלטלין דיו ברמיזת הפה ואין הלכה כמותו ומכל מקום הלשון מוכיח שדברי תנא קמא בקרקע אלא שנראה לדעת ראשון שתיבת במטלטלין נמשכת לשניהם כלומר חד אמר רומז ונרמז וחד אמר קופץ ונקפץ ושניהם במטלטלין דוקא ויש מפרשים בקופץ ונקפץ שהוא בא להחמיר על תנא קמא ולומר שבמטלטלין מיהא אין קנינו או הקנאתו כלום עד שיגיעו לידו המעות ושיגיע מה שהוא מוכר ליד הלוקח ואם הוא לוקח שיגיע החפץ לידו והמעות ליד המוכר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב שואר ומישתואר ולדעת האומר שאף בקרקע מעשיו מועילים אי אפשר לומר כן אלא במטלטלין ומ"מ איפשר שיגיעו המעות לידו ושיחזיק הלה בקרקע אלא שמתוך שקופץ ונקפץ אינו נופל יפה אלא במטלטלין תופשה במטלטלין אי איפשר כמו שביארנו שמלת במטלטלין חוזרת לשניהם וכן נראה עיקר:

וכבר ביארנו שאין הלכה כבן בתירה וחרש שאינו שומע אלא שהוא מדבר אף הוא בדין רמיזה או בכתיבה אבל שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו וכותב בכתב ידו והוא הוא דבורו ויתבאר בגמרא שאף בגיטין מוציא את אשתו ברמיזה מפני שברמיזה כנס ברמיזה יוציא אלא שאם כנס כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כמו שיתבאר:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולפי מה שיתבאר בגמרא עד בן שש אין מעשיו כלום אפי' היה חריף שבחריפים משגמרו לו שש עד שיגדיל והוא לתינוק י"ג ויום אחד ולתינוקות י"ב ויום אחד בודקין אותו והולכין אחר חריפותו ואם מצאנוהו כדאי מקחו מקח וממכרו ממכר שכך תקנו לו משום כדי חייו ומתוך כך כתב ראשונן של גאונים שאין ממכרו ממכר אלא בכדי חייו ואין הדברים נראים לא הזכירו כדי חייו אלא ליתן טעם בדבר אבל מאחר שתקנו תקנו ואפי' בשוה מאה מנה וכן מתנתן קיימת בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע ובכלם פירשנו בששי של כתבות דוקא שאין לו אפטרופוס שאם יש לו אין מעשיו כלום לא תקנו להיות מעשיו קיימים אלא בשאין לו אפטרופוס וגאוני הראשונים כתבו שמתנתו קיימת אף ביש לו אפטרופוס ואין נראה כן וכל שטעה במקחו ומתנו דינו כגדול לגמרי הן לפחות משתות למחילה הן לשתות לחזרת אונאה הן ליתר משתות לבטול מקח וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בדין פחות משתות למחילה ממה שאמרו יתמי לאו בני מחילה נינהו ופירשו זה שנאמר כאן עד שתות בגדול מלמעלה למטה כלומר כל שנתאונה בחצי או בשליש ורביע עד שתות בטל מקח ושתות וממנו ולמטה לחזרה וכל שכתבנו בדינין אלו פירושו במטלטלין ואין בהם חלוק בין שהיו של אביו לשהיו לו מצד אחר אבל בקרקעות יש בהם דינין אחרים ואף במטלטלים חדשו גדולי המחברים קצת תנאים וכבר ביארנום בארכה בתשיעי של בתרא בסוגית המשנה השביעית:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק השביעי והוא שאמר אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור העני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור אין ממחים ביד עניי גוים בלקט ושכחה ובפיאה מפני דרכי שלום אמר הר"ם דע שזה הדבר המפורסם בכל הארצות מהיות כהן קורא בבית הכנסת ראשון יהיה תלמיד חכם או עם הארץ הנה הוא אין שרש לו בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד ואין זה הכונה ברמוזה בזאת ההלכה ונפלאתי הפלא ופלא מהיות ארצות הדרומיים גם כן על זה המנהג עם היותם בריאים מחלי המנהגים ומדעת האחרונים ודרכיהם ואין אצלם כי אם ענינים מסכימים לשון התלמוד ואיני יודע אנה נמצא זה הכבוד ואמנם צורת הענין לפי מה שבאה בזה הקבלה לפי מה שאספר לך וזה שהכהן יקדם על הלוי והלוי על ישראל ואמר הש"ם וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ובזה הקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה ראשון זה כלו כאשר לא היה שם יותר חכם ממנו כמו שיהיה אצלנו כהן ולוי וישראל ויהיו כלם במעלה אחת הנה ישוב אז אל הקדמת היחס ויקדם הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראל והנה אביא לך נסחת זה בסוף הוריות אימתי בזמן שכלם שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכל דבר וכל שטת התלמוד שקצת חכמים יקראו בספר תורה ראשון בשבת והיו לפניו רב אמי ורב אסי שהיו היותר נכבדים שבכהני ארץ ישראל להיותו יותר חכם מהם וכן אמרו רב קרא בכהני ר"ל יקרא ראשון מקום הכהן להיותו יותר חכם מהכהנים אשר לפניו וזה אין מחלקת בו ומהעיקרים גם כן שהכהן כאשר היה ראוי לקרא ראשון ונתן רשות לישראל אשר הוא במעלתו או פחות ממנו שיוכל הישראל לקבל הכבוד אבל אסרו זה חכמים מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה מחלוקת ויאמר ישראל אחר לאי זה דבר נתת רשות לזה שיעלה ראשון ולא נתת אלי ולזה אמרו שהוא יקרא ראשון וכבודו לאחר לא שיתן ואל זאת הכונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא וכן פשט המנהג שיניחו הערוב באחת מבתי החצר הנה אמר שלא יעשה לעולם אלא בזאת הבית אשר פשט המנהג שיושם בו לפי שיש להם בזה תועלת שהבית שמניחין בה העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שהתבאר שם ואמר ר' יוסי גזל גמור מדרבנן וההפרש בין אמרנו גזל גמור ואמרנו גזל מפני דרכי שלום לפי שגזל גמור יוציא בדיינין ויוסיף חומש ואע"פ שהוא מדרבנן וגזל מפני דרכי שלום אין בו דבר מזה ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי פירשו בגמרא שדבר זה מן התורה הוא שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב שיהא ראשון לכל דבר שבקדשה לפתוח ראשון בין בתורה בין בישיבה ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון בכל דבר שהוא חולק בו עם ישראל שכשהושוו החלוקות ביניהם צריך לומר ברור לך איזו שתרצה אלא שמן התורה אם בא הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו רשאי על הדרך שאמרו בהמוציא ששנים ממתינים זה לזה בקערה אבל שלשה אין צריכין להמתין זה לזה והבוצע אפי' היה קטן מן האחרים פושט ידיו תחלה בקערה ללפת בו פרוסת המוציא אלא שאם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממני רשאי הא כל שאינו מדרך חלוקת כבוד כהן קורא ראשון ומאחר שהכהן קורא ראשון קורא אחריו לוי מדכתוב ובני עמרם אהרן ומשה אלמא שהלוי בא אחריו ומכל מקום תקנו חכמים שלא יהא הכהן חולק כבוד ללוי או לישראל להקדימו לפניו וכן לא לוי לישראל ודבר זה מפני דרכי שלום שלא יקנאו בו האחרים על שחלק כבוד לזה ולא לזה ונמצאו מקטרגים לומר פלני קרא אמש במקום כהן יקרא פלני היום שכל שההא בצבור קנאה מצויה בו:

ודברים אלו כלם בין במה שהוא מן התורה בין במה שהוא מדברי סופרים כתבו גדולי המחברים בקצת חבוריהם שלא נאמרו אלא כשהכהן והלוי והישראל שוים אבל כל שיש חכם ממנו ישראל חכם קודם והוא שאמרו רב קרא בכהני ואע"פ שאמרו בגמרא כשהקשו לרב הונא דהוה קרי בכהני שאני רב הונא דאפי' ר' אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארעא דישראל נינהו מיכף כייפי ליה דמשמע שאלו היה בעולם כהן חשוב כמותו לא היה לו לקרות אע"פ שהוא גדול מאותו כהן שעמו בבית הכנסת איפשר דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר להפלגת חשיבותו של רב הונא ומכל מקום כל שהוא גדול מן הכהן שעמו בבית הכנסת קודם לו והוא שאמרו בהוריות י"ג א' כהן קודם ללוי וכו' אימתי בזמן ששניהם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לו וכן הדעת נותנת ומה ענין לשום בכהני עולם לבית הכנסת זו ודיו לכבוד כהן שיתפשט בתוך החומות ועוד שאם כן אין לדבר סוף והיאך יודע אם יש כהן בעולם כמותו ומכל מקום יש אומרין שהלשון בא בדקדוק וכל שנודע לנו כהן בעולם שכמותו אינו קודם לפני זה שבכאן הא כל שלא נודע אין חוששין לו שאם כן אין לדבר סוף כמו שביארנו ולטעם ראשון הן משיבים שכל שנודע לנו כן כבודו של אותו כהן שבמקומו מתפשט לכל בני משמרתו וכלם במקומו הם ומשום גזל השבט נגעו בה לא משום גזילו של זה לבד וזו של הוריות פירושה בשהם שוים כלומר שוים בענין זה ששניהם בעלי תורה אע"פ שזה חכם יותר ממנו אבל אם היה הכהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בכל מקום ואע"פ שאי אפשר להעמידה בעם הארץ גמור שאם כך היאך מנוהו כהן גדול והלא צינורא שלו מטמאה איפשר שאינו עם הארץ מוחלט אלא שהוא בעל מדות מעט ומשמר עצמו בטהרה ואעפ"כ חכם קודמו ולמדת מכל מקום שאף לדבריהם אין הדברים אמורים אלא בכהן בעל תורה ואף בזו רוב מפרשים נוטים לדעת ראשון:

ומפי רבותי שמעתי על גדולי המפרשים שהיו הכהנים שבנרבונא נוהגים להם כבוד ומפצירים בם לקרות לפניהם ראשון אע"פ שאף הם היו חכמים גדולים וכן פרשו בגמרא שלא נאמר כן אלא בשבתות וימים שהצבור במלואו והוא שאמר דשכיחי רבים כלומר וכל מקום שרבים מצויים שם קנאה מקטרגת אבל בשני וחמישי הואיל ולא שכיחי רבים אם רצה הכהן לחלוק לו כבוד רשאי אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:

מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום והוא שעירובי חצירות ניתנין בבית שבחצר ואם הורגלו ליתנו בביתו של זה ועכשו רוצים לערב בבית אחר והוא חולק לומר שלא יניחוהו אלא בביתו אע"פ שכבר מתו בעלים הראשונים ונתחדש הבית לבעלים אחרים הדין עמו מפני דרכי שלום אם מצד תועלת שיש לו בכך שהרי אותו בית אינו צריך ליתן פת כמו שהתבאר במקומו אם מצד כבוד ומכל מקום בגמרא הקשו על זה שאם משום כבוד הא שיפורא ר"ל של תקיעת ערב שבת ויש מפרשים בו מענין שופרות שבמקדש ר"ל תיבה קצרה שבה נותנין נדבה השלוחה לבני הישיבה ויש מפרשים שופר של נדוי דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא ולא חשו מזה לכבודו של זה ותירצוה דלאו משום דרכי שלום הוא אלא משום חשדא כלומר שמאחר שהורגל ליתן את העירוב באותו בית אם באו לשנות את מקומו יהו הנכנסים באותו בית חושדים את בני החצר להיות מטלטלין בלא עירוב כך פירשוה גדולי הרבנים ואיני מבין מפני מה לא העמידו בה טעם דרכי שלום ומצד התועלת ואע"פ שתועלת מועט הוא מכל מקום ניחא לן לאוקומי בהכי כדי להעמיד טעם משנתנו ר"ל טעם דרכי שלום ועוד שהשיפורא לא היה שם צד קנאה שכל שהיו באים זה אחר זה היו נמנין ראשי ישיבות זה אחר זה והיו מניחין את השופר בביתו של ראש ישיבה ומתוך כך נראה לי לפרש אילימא משום כבוד והא שיפורא וכו' ואע"פ שהיו ראשי ישיבה זה אחר זה מכל מקום היה להם להניח את הכבוד במקומו שאין הכרח להיותו בבית ראש ישיבה יותר מבמקומות אחרים אלא לא משום כבוד לבד אלא משום חשדא כלומר שמא יאמרו הרואים דבר שאינו הגון מצאו בו ואין רוצים לסמוך עליו ושיפורא מיהא אין כאן חשד שמכירין הם שמטכסיסי ראש ישיבה הוא ונמצא טעם דרכי שלום מתקיים בה ואע"פ שהיה איפשר להעמידה גם כן בדרכי שלום ומצד התועלת מתוך שתועלת מועט הוא ואין בו כדאי להזכירו ניחא ליה לאוקומי טעמא דדרכי שלום בהכי ר"ל משום חשדא:

בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום והענין שאמת המים יוצאת מן הנהר העוברת על שפת השדות באורך כל רצועת הבקעה ומשקין ממנה כל אחד מהם את שדהו וכל שרוצה כל אחד להשקות בלא סכירה דולה ומשקה והנהר מושך ואין אחד מוחה ביד חברו כלל לא עליון לתחתון ולא תחתון לעליון אלא שלפעמים הם מתיראים שתיבש האמה ולא יהא להם להשקות ומתוך כך עושין בורות כל אחד בשפת שדהו ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ואי אפשר למלאתו בנקל אלא על ידי סכירה שיסכור את הנהר שלא ימשך מטה הימנו עד שיתמלא בורו ועל זו אמרו שהעליונים ממלאים תחלה והוא שאמרו שהבור הקרוב למוצא האמה ממלא ראשון והוא הדין בעיקר הנהר וכן הוא הדין בהשקאה עצמה בלא מלוי בו כל זמן שיהא צריך סכירה בהשקאתו כגון שהמים מועטים והוא שאמרו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו בני נהרא עילאי שתו ברישא ומשום דאמרי אנן קדמינן טפי ומכל מקום רב חלק עמו לומר תתאי שתו ברישא ומשום דנהרא כפשטיה ליזיל וכשהקשינו לו ממשנתנו הוא פירשה באמה מהלכת על פי בורו ומתמלא דרך הלוכו ואין צורך לסכור את הנהר אלא להסיר את כיסוי בורו ובא ללמד שאין אומרין לו לסכור את בורו ושלא למלא עד שתזדמן שעתו הא כל שהוא צריך להמשיך את המים לבורו או לשדהו תתאי קדמי:

ומכל מקום הלכה כשמואל ואע"ג דרב הונא בר תחליפא אמר בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר כבר פירשו גדולי הרבנים דלית ליה הלכתא כשמואל בדיני ומעתה אנן דסבירא לן פסקינן כותיה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה ר"ל דכל דאלים גבר ואין נראה כן ואף לדבריהם נהי דכל דאלים גבר מכל מקום דרך ערמה ותחבולה אסור והוא שאמרו רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי אמר ליה לותבן מר בעידניה אמר ליה אית לי עידנא לדידי אמר ליה לותבן מר בליליא אמר ליה אית לי מיא לאשקויי אמר ליה אנא משקינא ליה למר ביממא ואותבן בליליא אמר ליה לחיי אזל לעילאי אמר להו תתאי שתו ברישא כלומר ואי אתם רשאים לסכרו אזל לתתאי אמר להו עילאי שתו ברישא ויכולים לסכור והלך וסכר כנגד שדהו של אביי שהיה באמצע והשקה וכי אתא לקמיה דאביי אמר כבתרי עבדת לי ולא טעים אביי לפירי דההיא שתא:

מצודות של חיה ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום ופירשו בגמרא באוזלי ר"ל רשתות של חוטי פשתן כפולים ואוהרי ר"ל רשתות של גמי כלי עלמא לא פליגי ר"ל דגזל גמור הוא דקנה לו כליו הואיל ויש להם תוך ושהוא במקום שבעין סימטא שיש לו רשות להניחו לשם כי פליגי בלוחי וקוקארי והם מיני חכה ושאר מצודות שאין להם בית קבול שאין להם קנין כלי אלא שתקנו להיותם גזל מפני דרכי שלום:

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור פי' ולא מן התורה ליפסל בו לעדות ולעבור בלאו אלא מדבריהם להיותו יוצא בדיינין ואין הלכה כדבריו אלא אף חכמים לא אסרו אלא מפני דרכי שלום ולכתחלה אבל בדיעבד אינו יוצא בדיינין ואע"ג דקטן מיקנא קני דוקא כשדעת אחרת מקנה אותו:

עני המנקף בראש הזית מתורת שכחה ומשיר את הזתים מה שנישר מכחו גזל מפני דרכי שלום אע"פ שלא נטלן ביד הא אם נטלן ביד גזל גמור שהרי זכה בהם וזו שאמרו מפני דרכי שלום דוקא עני שנראה שנוטל על מנת לזכות לעצמו אבל עוברי דרכים אין הענין בהם אלא לאכילת שעה לכל עובר ואין בהם גזל כלל אלא אם כן נטל ביד וכן נראה ממעשה שהוזכר בגמרא ברב כהנא דהוה אזיל להוצל כו':

אין ממחין ביד עניי גוים אפי' אותם עממין שאינם גדורים בדרכי הדתות בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום וכן אמרו בגמרא שמפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרין חוליהם עם חולי ישראל וקוברין מיתי גוים עם מיתי ישראל ולא לקברם בבית הקברות של ישראל אלא שאם מצאו ישראלים וגוים מתים משתדלים בקבורתם כדרך שמשתדלים במיתי ישראל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין פי' רומז כל מה שהוא רומז קיים ונרמז מה שאחרים רומזין לו והוא מתרצה קיים ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ פי' הרמיזה הוא בידיו ובראשו והקפיצה היא עקימת שפתים כמו קפצה פיה ואינו סימן ניכר כמו הרמיזה וכל זה במטלטלין ומפני תיקון העולם משום כדי חייו אבל במקרקעי לא. אמר רב נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה. פי' מאי דתנן בפרק חרש דחרש שנשא אשה אחר שנתחרש שיכול להוציא בגט דכשם דכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דוקא ברמיזה יכול להוציא אבל בקפיצה לא פשיטא מטלטלים תנן מהו דתימא (מהו) במטלטלים אף במטלטלים קמ"ל. פי' דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דברמיזה כנס וברמיזה יוציא אבל במטלטלין שנפלו לו בירושה לא מ"ה תני מטלטלין קמ"ל רב נחמן דדוקא מטלטלין א"ד אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין ואע"ג דפריש רב נחמן למילתיה דבן בתירא לא פסיק הלכתא כוותיה בפירוש הלכך לית הלכתא כוותיה דה"ל יחיד אלא הלכה כת"ק דדוקא רמיזה הוא דמהניא גבי חרש אבל קפיצה לא:

הפעוטות מקחן וכו'. פי' מדין תורה אין מעשה קטן כלום אבל מפני תיקון העולם משום כדי חייו אמור רבנן שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע ורב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבא בר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו ודוקא במטלטלין אבל בקרקעות לא עשה כלום. וטעותו עד כמה א"ר יוסי א"ר זירא עד שתות כגדול מתנתו מאי אמר רב יימר אין מתנתו מתנה ומר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה והכי אמר רב אשי אחד מתנת בריא ואחד מתנת ש"מ אחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת ובשלהי פרק מציאת האשה אמרינן אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ושם כתבתי שגם מתנתו אינה מתנה אם יש שם אפוטרופוס עיין בערוך נ"ד בס"ה:

מתני' אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום ומערבי' בבית ישן מפני דרכי שלום. בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור הוא מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור אין ממחי' ביד עניים עובדי כוכבים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום:

בפרש"י בד"ה קמ"ל כו' ולא בגיטין ובקרקעות לא ברמיזה כו' עכ"ל מילי מילי קאמר ולא בגיטין היינו בקפיצה אבל ברמיזה הא קאמר אבל בגיטין ד"ה ברמיזה אבל בקרקעות רמיזה נמי לא מהני דהכא משום כדי חייו דוקא תקנו רבנן דוקא במטלטלין כדלקמן דקאמר האי טעמא גבי פעוטות וה"ה הכא בחרש וק"ל:

תוס' בד"ה אחת מתנה כו' מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות כו' עכ"ל לכאורה לא הוה צריכי לזה דהיכי תיסק אדעתין למימר דמתנה עדיפא ממכירה הא איכא מאן דפליג במתנה וס"ל דאינו מתנה כלל אפילו במטלטלין ואם כן הוה סברתם הפוכה אלא משום דבההיא דמייתי מפרק מי שמת דמתנתו עדיפא והוה מתנה אף במקרקע היה לבעל דין לחלוק נמי הכא למימר הכי ולהכי הוכיחו דאינו כן מדלא קאמר למי כו' ואחת מתנות קרקעות והתם בבן י"ג איירי וק"ל:

הא הוה שאול הוה שמואל כו'. לכאורה כיון דשמואל היה נביא כמה שנים קודם שנמשח שאול ה"ל למפרך בהיפך הא הוי שמואל ולשנויי הוה שאול ויש ליישב דכל גדולה דקאמר הכא שהיה נשוא כמו רבי או מלך כמו שאול או כ"ג כמו אלעזר אבל שמואל לא היה גדולתו יותר מאחד מכל הני ודקאמר דהוה שמואל היינו שהיה גדול בתורה ולא היה בשאול תורה וגדולה במקום אחד וכצ"ל דהוו זקנים והוה עירא ושמעי דהיינו שהיו ג"כ בעלי תורה וגבי דוד נמי המ"ל דהוה שמעי אלא דניחא ליה למנקט עירא דהיה רבו כדאמרינן בעלמא ועיין עוד בסוגיא זו פ' אד"מ בתוס' ובחדושי הלכות שם:

סיבני וחומס כו'. עיין בערוך בערך סבן כמה פרושים ודבר הנמלל ונמתח עיין פרש"י ובערוך שם פי' שאם נמלל הוא קטן ואם נמתח הוא גדול כו' ע"ש:

ע"א ד"ה אחת מתנה מרובה וכו' והא דאמרינן במי שמת וכו' ומתנתו מתנה במקרקעי. ויש לדקדק דהסברות הן הפוכות דהתם במכירה אין מוכר בנכסי אביו פחות מעשרים ובמתנה נותן והכא פשיטא דמוכר במטלטלין ובמתנה איבעיא ליה דהא דאתמר התם דבמתנה נותן היינו לאחד דמסיק הכא דנותן במתנה משום דאי לא דעביד ליה ניחא דנפשיה לא יהיב ליה הלכך הוי נמי הכי גבי פחות מבן עשרים לענין נכסי אביו אבל למכור בנכסי אביו פחות מבן עשרים לא כדמפדש התם משום דקטן קריבא דעתיה אצל זוזי ודלמא מקרקש ליה בזוזי כדמפרש התם ודוקא במטלטלים תקנו חכמים כשהגיע לימי הפעוטות שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו:

גמ' והא הוה הונא כו'. נ"ב פי' וכי לא תמצא נמי גבי רב אשי מי שהיה אצלו והא הוה הונא בר נתן אצלו והוא מלך אחר רב אשי כדאמרי' בסוף מ"ק דאמר רב אשי למלאך המות כו' מאי כולי האי א"ל דקא דחקו רגלי דהונא בר נתן להיות נשיא ואין מלכות נוגעת בחברתה כו' ומשני דמיכף הוה כייף ליה ומ"מ ק"ל והא הוה הונא בר נתן אחר רב אשי וקבל הנשיאות ולמה לא חשיב ליה ואפשר דברירא ליה שכמה היו בדורו אחר כך כמותו וק"ל:

רש"י בד"ה עירא כו' דהוי מתני ליה כו' כצ"ל:

גמ' והא הוה אלעזר. לא משני הוו זקנים דא"ל זקנים לא הוו חשובין כאלעזר דהא משני הוה פנחס ש"מ דפנחס היה חשוב כאלעזר ואפ"ה משני הוו זקנים י"ל דלזקנת פנחס היו זקנים חשובין כמותו ולא בתחלתן משום דזקנותן גרמה חשיבותן כמו שאמרו זקני ת"ח כ"ז שמזקינין כו' ובפנחס כתיב פנחס בן אלעזר וכו' לפנים היה ה' עמו ושנסתלק ממנו רוח הקודש וק"ל:
שם והא הוה אלעזר. ולא משני כולהו שני קאמרינן דפי' בכל הפשט כולהו שני מיום שעמד בגדולה וכפרש"י והנה גדולתו של אלעזר לא הותחל עד אחרי מות יהושע ופי' הוה אלעזר גדול בתורה כיהושע ופריך אח"כ והא הוה אלעזר לאחר שהותחל גדולתו יחיד בתורה וגדולה וק"ל:

גמ' הוה פנחס. אע"ג דלכאורה הבן הוי כייף לי' לאביו:

גמ' הוה שמואל. ולא פריך מעיקרא הא הוה שמואל דפסיקא ליה שהיה עלי ושאר גדולים ועוד דידע היה דהוי שאול דשאול ושמואל היו בזמן אחד זה נודע רק פריך וכוונתו הא הוה שאול יחיד לאחר שמת שמואל בחייו:

גמ' הוה עירי כו'. ה"נ אחיתופל ומפיבושת וחדא נקיט דמ"ש זה או זה ועיין בתוס' סנהדרין:

גמ' ולא והא הוי הונא כו'. האי ולא אינו דומה לולא דלעיל ולא והא הוה יהושע [דהכא פריך והא רב הונא בר נתן ג"כ הוה בימי רב אשי ולא הוי תורה וגדולה של רב אשי במקום אחד] וק"ל:
בהלכה זו הספדתי הספד לכמוהר"ר חיים כ"ץ תנצב"ה זצללה"ה פרשת וארא ופירשתי בס"ד מאמר דאמר לי' רב אשי לבר קיפוק האי יומא מאי אמרת בי' כו' ע"ש סוף מועד קטן ועוררתי דמשמע כאילו יש להספד הזה שיאמרו שייכות למיתת רב אשי דאמר האי יומא כו' ומה טיבו לרב אשי עוד קשה כפל הענין במשלים שונים זה ג' רגלים ומאי רמזו וענינו וכאלה י"ל הרבה גם המשילו לארזים ודרך העמי הארצים למושלן לאילן סרק ות"ח לאילן מאכל והענין הוא כי רב אשי היה סוף אמוראים וכמו שאמר בפרק הפועלים רבינא ורב אשי סוף הוראה וסימנך עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם והוא חותם התלמוד ואחריו התחילו רבנן סבוראי והגאונים ואין להם רשות לחלוק על התלמוד כנודע ולזה אמר אם בארזים נפלה שלהבת וגו' דעד עתה דור הולך וגו' וזרח השמש וגו' יום שמת רבא נולד רב אשי וכולהו אמוראי יש להם כח לחלוק ואדרבה הלכה כבתראי משא"כ עתה כאילו נפלה שלהבת בארזים כי כלו כלם ונחשבין הנותרים והבאים כאזובי קיר לעומתם כנודע ונקיט ארזים כמו שאמרו ובארזים חופר למטה ומשרש מפני שאין גזעו מחליף והובא בתענית ס"פ ג' דחסידים ה"נ אין גזען מחליף ולזה הבחינה מדמי לי' בר אבין לאבידה שאין כאן תמורה ונקיט ג' לשונות כי ג' הוי שתורה וגדולה במקום אחד משה ורבי ורב אשי התבונן אלו כתבו מקרא משנה ותלמוד משה כתב ספרו וכו' ואלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר וכו' והיה בו תורה וגדולה כמו שאמרו מימות משה וכו' וזהו זאת הברכה תורה צוה לנו משה וכו' ויהי בישורון מלך ופי' רש"י וכ"ה במדרש דקאי אמשה ולא קם נביא כמשה ורבי סידר המשנה והוא היה סוף התנאים ואין רשאים האמוראים לחלוק על המשנה בשום פנים והיה בו תורה וגדולה ורב אשי כו' כדלעיל ולמה הזכיר שלשתן בארזים כו' כדלעיל ואולי אמר לשון רבים משא"כ בנחל כו' לרמז כי היה בהונא בר נתן תורה וגדולה כו' ולזה חלש עליו דעתא דרב אשי [כדאיתא שם בגמ'] לעשות לו צרה בצידו כי באמת מיכף הוי כייף לי' לויתן זה משה כמ"ש במדרש לי קראת עבד וללויתן קראת עבד עמו כרת ברית וכו' ודבר זה מבואר אצלינו באורך בדרוש לפרשת ואתחנן בעזה"י דהיינו שהיה לו טענות מ"ש מלויתן כו' בנחל כו' נגד רבי כמו שאיתא כנחלים נטיו כגנות עלי נהר אמר בלעם אני רואה אותן גנות זה שונה של בר קפרא וזה של רבי חנינא וזה של רבי חייא וזה שונה של רבינו הקדוש אמר ליה הקב"ה עלי נהר אעפ"כ כולן נכנסין לחבורה אחת כולן נתנו מרועה אחד והוא כענין רבי לא שנה רבי חייא מנין לו הכל בא מהמשנה והמשכתי עם זה באורך חבל על דאבדין כו' בפרשת וארא שנת השצ"ה לפ"ק ונזכה ליום הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה במהרה בימינו אמן:

גמ' מחוי ר' יהודה לר' יצחק בריה כבר שית כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה מן הצד כו' שלא ילמד חובה כו'. ואי משום טיבותא דשמא ילמד זכות ולא יפלגו עליו דר"ל שלא ילמד חובה כו' וישפוך דם נקי ומה לנו לטיבותא אם ילמד זכותו בטעות וק"ל:

ברש"י בד"ה אבל בגיטין כו' כשם שכנס ברמיזה כו'. הוא מלשון המשנה דאתי גט דידיה ומבטל קדושין דידיה דאף קדושיו לא הוי קדושי מעליא וא"ל כשם שכנס בקפיצה כו' דטעמא דקפיצה משום דלא הוי סימן מעליא דאינו ניכר מחשבתו היטב שמא כבר נתכוין לקדושין ולא עתה לגט וק"ל:

ברש"י בד"ה קמ"ל כו' ולא בגיטין כו'. ר"ל לענין קפיצה אבל ברמיזה מועיל בגיטין כדקאמר אבל בגיטין ד"ה ברמיזה ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה כו'. ונראה שבא ליישב עם זה דלא משני הא דנקיט מטלטלין לאפוקי קרקעות אבל בגיטין מהני קפיצה לזה פי' דבקרקעות אף רמיזה לא מהני לת"ק וא"כ למאי הוצרך לומר קופץ במטלטלין למה ליה למימר במטלטלין טפי מת"ק הא במטלטלין קא מיירי דאף רמיזה דת"ק דוקא במטלטלין מהני אע"כ לשלול גיטין דמהני רמיזה דת"ק ואתי בן בתירה לומר דבמטלטלין מהני קפיצה לזה משני דה"א אף במטלטלין ודו"ק:

ברש"י בד"ה וטעותן של פעוטות. ודאי מדמסיק עד שתות כגדול משמע דאפעוטות קאי אבל גמרא גופי' אמאי לא פריך אחרש נמי דא"ל חרש בר דעת הוא וטעותו פשיטא כגדול דז"א דאי בר דעת הוא בקרקעות אמאי לא וביותר מכדי חייו אמאי לא:

ברש"י בד"ה אפכוה בני הישיבה טעו כו'. ואפ"ל דומיא דאפכוה דקדושין [דף מ"ד ע"ב גבי קטנה שנתקדשה כו'] ומשום דרב מרדכי תלמידו דרב אשי היה שמא אף כשיסופק לזה יאמר כמר בר רב אשי דשמע מסתמא כן מאביו ולו יהא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה לזה אפכוה דהשתא לא יאמר [מספק] אין מתנתו מתנה להוציא ממון מחזקת המוחזק בו:

בתוס' בד"ה אחת מתנה מרובה כו' ומדלא קאמר נמי כו'. אע"ג דלענין מקח וממכר בקרקעות אין לו כח ומתנה גריע לחד מ"ד ממקח מ"מ מדחזינן במי שמת דאף דאין מוכר מ"מ מתנתו מתנה ועיין ואין ראי' דמתנה עדיף ממקח מדמועיל מתנה מרובה ואילו מקחן דוקא כדי חייו דדלמא משום כדי חייו מקחו מקח אפילו הרבה וק"ל:

רש"י ד"ה דכולהו מנינייהו. ואע"ג דסיפי' דקרא כו' בד"נ. הן גם רישא דרישא דקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות ג"כ אינו אלא בד"נ וא"כ הוי רישא וסיפא בד"נ דוקא ומציעתא אף בד"מ:

גמרא פשיטא במטלטלין תנן. לכאורה יל"פ דמטלטלין דתנן קאי גם אדברי ת"ק ואתי לאפוקי קרקעות כדפרש"י בד"ה קמ"ל. ואולי משום דא"כ ה"ל למיתני הא דבמטלטלין בדברי הת"ק. ולדעת הראב"ד בפכ"ט מהל' מכירה ה"ב דחרש אפי' בקרקע נמי רומז א"ש בפשיטות:

רש"י ד"ה עד שתות. קנה הקונה ומחזיר אונאה. משמע דאפי' פחות משתות מחזיר אונאה ולא הוי מחילה ועי' בהה"מ שם הל' ח:

וְהָא אִיכָּא דָּוִד? הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי!. קשא והלא עתה תירץ לו כבר התרצן על קושיתו גבי שאול דכולהו שני אמרינן ולמה חזר והקשה כזאת דהתירוץ שלה הוא גם כן כך?
ונראה לי בס"ד גבי שאול כל ימי מלכותו היה שמואל חי ואחר שנפטר שמואל לא נשאר שאול חי אלא שמנה חדשים כמו שכתב רש"י ז"ל בגמרא דתמורה, וכן כתב בפירושו על הנביאים בשמואל, ולכן סבר המקשן דרק בהא דשאול תירץ לו כן משום דימים שנשאר לבדו בלא שמואל היו ימים מועטים אבל גבי דוד המלך ע"ה הוה להפך דאותם השנים שהיה דוד לבדו בלא עירא היאירי היו מרובין טפי מאותם השנים שהיה עמו עירא וסלקא דעתיה דזה לא יתרץ לו 'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן' כיון דאותם השנים שהיו ביחד היו מועטים אך התרצן גם בזה תירץ כן.
והא דחזר ושאל גבי שלמה 'וְהָא קַטְלֵיהּ' אף על גב דכבר תירץ לו ד'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן' נראה לי המקשן סבר כיון דשמעי נהרג על פי צוואתו של דוד המלך ע"ה וכבר נתחייב הריגה משעה שקלל את דוד המלך ע"ה חשיב גברא קטילא וכאלו אינו בעולם ולכך הקשה 'וְהָא קַטְלֵיהּ' על פי הצוואה ועל פי הדין ואם כן גברא קטילא הוה מעיקרא? והתרצן הבין שאלת המקשן כבראשנה ותירץ לו דב'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן'.
והא דחזר והקשה בשבנא סבירא ליה להמקשן אחר שנהרג שבנא נתברר שלא היתה תורתו לשמה ואין לו בזה דין ראש ישיבה באמת וכאלו אינו דלא חשיב לכלום כיון דעוסק שלא לשמה ולכן הקשה לו וְהָא אִיקְטִיל רוצה לומר מכח שנהרג על ידי סנחריב הוכח דאין זה חשיב בעל תורה כיון דהוי שלא לשמה והתרצן גם בזה הבין שקושיתו היא כמו שאמרו בראשונה ולכך השיב 'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן'.

'וְקִדַּשְׁתּוֹ', לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה; לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן (ויקרא כא, ח). נקיט שלשה דברים כנגד ג' אותיות כֹּהֵן שהם יחידות שאין להם זוג שישוה עמהם והמה ה' באחדים נו"ן בעשרות ך' במאות.

רש"י ד"ה אפכוה וכו' בני הישיבה טעו. עיין קדושין דף מד ע"ב רש"י ד"ה ואפכוה וצע"ק. אח"כ ראיתי שעמד בזה בתשובת באר שבע סימן יא:

אמר רב אנא הוה וכו'. ע"ד דרוש י"ל קצת רב ורבי לשיטתי' אזלי דהרי רש"י כתב דרבי ס"ל לא תענה על ריב אדיני ממונות נמי קאי והיינו כבש"ס סנהדרין ג' ע"ב דלנטות דכתיב בהאי קרא אדיני ממונות קאי וה"ה כולי' קרא ונ"ל בהא פליגי בסנהדרין ל"ו ע"א ר"א בר פפא יליף לי' מלא תענה על ריב ורבב"ח אר"י מויחגור איש חרבו ויחגור גם דוד חרבו. דר"א בר פפא ס"ל מורד במלכות לא בעי' למדייני' כלל וכלל והאי חגירת חרב בעלמא הוא כיוצא למלחמה שהמלך יוצא אחרון כפירש"י פ' בשלח פסוק ואת עמו לקח עמו. וא"כ ליכא למילף אלא מלא תענה על ריב ובדיני נפשות ורבב"ח אר"י ס"ל כמ"ש תוס' שם דנהי לא בעי למדייני' כד"נ אבל עכ"פ ב"ד ודין צריך וכמ"ש שם תוס' ויחגרו איש חרבו משום דבכל הדיינים מתחילין מן הצד דלא תענה על ריב על כל הדינים קאי. והנה במס' שבת נ"ו ע"א אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותי' דדוד ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו וכו' ומ"ט איענש דה"ל לדונו בסנהדרין והיינו דס"ל מורד במלכות בעי לדיינו עכ"פ כדיני ממונות וא"כ ויחגרו איש חרבו משום דבדיני ממונות נמי מתחילין מן הצד ע"כ רב לטעמי' אמר הכא דרבי לטעמי' כל מנינים מן הצד הוה. ובמקום אחר כתבתי הא דדקדק רב לומר רבי דאתי מדוד ולכאורה מיגרע כמ"ש תוס' יבמות ע"ז ע"א ד"ה אם וכו'. אלא משום דאיתא בתוספתא אין ממנין מלך אלא מן המשיאי' לכהונה נמצא אי חטא דוד בבת שבע הרי היא ובני' פסולן לכהונה ואין שלמה ראוי למלכות וכל זרעו פסולין ויצמיח משיח משארי בני דוד ולא מזרעו של שהע"ה. ורבי אתי מזרע דהע"ה לא מזרע שלמה אלא משפטי' בן אביטל כמבואר במס' כתובות ס"ב ע"ב א"כ הי' נוח לו לומר דוד חטא בבת שבע ואין שלמה וזרעו ראוי' למלכות ולו תסוב מלוכה ואפ"ה מהפך ודרש בזכותי' דדוד והרי נאמן הוא על הלכה זו:

שאני רבי דכולהו מניניהו מן הצד הוה מתחיל. כתב תוס' מחמת עניוות וכן עשה הלל שהי' מקדים דברי ב"ש לדבריו אע"פ שהוא הי' נשיא ושמאי אב"ד מ"מ מחמת עניוות הקדימו ומשו"ה זכה לקבוע הלכה כמותם וכן הלכה כרבי מחברו משום מי שכבר הוציא משפתיו דעתו קשה לו לחזור וממש אינו נכנס באזניו ולבו סברת חבירו החלוקין עליו אבל אם שכבר שמע סברות חבריו ודעתם והוא מתישב בדבריהם ואח"כ אומר דעתו חזקה על זה שהאמת אתו ע"ד דקיי"ל הלכה כבתראי:

ברי' דרבי וולס. ציין רש"י וולס ולא פי' כלום ובסנהדרין כתב כך שמו ושמעתי בשם הגאון מוה' דוד או"ה ז"ל דרש"י כתב כן לאפוקי לוקס ולוס לעיל י"א ע"ב שהם שמות מובהקים של גוים בחו"ל:

בוניס בן נוניס לרבי וכו' עיין עירובין פ"ה ע"א אמר עליו רבי פנו מקום לבן מנה ולאחר אמר פנו מקום לבן מאתים שוב אמרינן רבי מכבד עשירים ויליף מקרא ישב עולם לפני אלקים ע"ש נראה עד רבי לא היו מכבדין עשירים פי' שהושיבו כל תלמיד בבהמ"ד לפי חכמתו ואם הי' שוין בחכמה הולכו אחר יחוס אבותם. אבל העושר לא הי' נחשב למאומה ור"ע ורבי חידשו דבשוין בחכמה ויחוס ורק אחד עשיר מחברו יתכבד מפני עשרו ומפיק מקרא ישב עולם לפני אלקים. ונראה דלעיל גבי בוניס בן נוניס לא הוה צריך קרא להחשיב בן מאתים יותר מבן מאה דפשיטא דנסיונו של בן מאתים יותר מבן מנה שעוסק בתורה מתוך עושר ואינו בועט מרוב עשרו אבל לכבד עשירים במקום עניים גמורים אם הם שוים בחכמה ויחוס ואי משום נסיון העושר גם זה מתנסה בעוני ויסורין והרי הלל מחייב עניים ור"א בן חסמא מחייב עשירים והוה סד"א דלא להקדים עשיר לפני עני קמ"ל ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת שעושים ומחזיקים ת"ח מנכסיהם היא שעומד להם:

תוס' ד"ה דכלהו מנינייהו מן הצד וכו' פירש בקונטריס דמוקי לא תענה על ריב בכל דבר ואין נראה וכו' אלא משום ענוה וכו' ק"ק דהו"ל להקשות על רש"י דידיה אדידיה דרש"י עצמו פירש בסנהדרין דף ל"ו משום ענוה ע"ש ועיין מה שכתבתי אני הדל בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ו ע"ש:

(נט א) מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה וכו'.—בס' מקח וממכר לרה"ג שער ג' הנוסח: מחוי רב יהודה על רב^*[בכ"י מינכן: מחוי רב יהודה א"ר יצחק, וצ"ל: אר' יצחק = על ר' יצחק.] יצחק בריה וכו'.

אנא הואי במניינא דרבי. באותו מנין שתקנו שכל הקודם ליקח זכה: ומינאי דידי מנו ברישא. ממני שאלו תחלה בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים ואני שמעתי שקטן שבהם היה: מתחילין מן הגדול. כשעומדין למנין לראות אם רוב מטמאין או רוב מטהרין: מן הצד. מן הקטנים ולא מן הגדול שלא ילמד חובה והשאר נכנעין מפניו שלא לחלוק עליו משום לא תענה על רב (שמות כג) ובדיני נפשות מוקמינן להאי קרא בפ''ק דסנהדרין (דף ב.) לא כהטייתך לטובה כו' ולא ילמדו זכות: דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין. משום לא תענה על ריב וכתיב חסר בלא יו''ד ודרשינן לא תענה על רב לא תחלוק על מופלא שבבית דין ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות ואע''ג דסיפיה דקרא לא מיתוקם אלא בדיני נפשות: וולס: במקום אחד. שתהא תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו: והא הוה אלעזר. יחיד לאחר שנפטר יהושע: והא הוה פנחס. לאחר אלעזר תורה וגדולה שהיה כהן גדול אחר אביו: הוו זקנים. שקבלו מיהושע והאריכו ימים אחריו כדכתיב (יהושע כד) אשר האריכו ימים אחרי יהושע: שאול. גדול בתורה היה אלא שלא לימד לאחרים כדאמרי' בעירובין (דף נג.) שאול לא גלי מסכתא להכי כתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע: והא נח נפשיה. דשמואל קודם שאול: כולהו שני. משעמד בגדולה תהא תורה וגדולה במקום אחד וזה בתחילת גדולתו לא יחיד היה בתורה: עירא היאירי. גדול בתורה היה כדאמרינן במו''ק (דף טז:) דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות: חזקיה. מלך יהודה גדול בתורה היה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד:): שבנא. גדול בתורה היה כדאמרינן בסנהדרין (כו.) שבנא הוה דריש בתליסר ריבוותא וחזקיה בחד סרי ריבוותא: והא איקטיל. סנחריב הרגו כדאמרינן בזה בורר (שם): מתני' רומז ונרמז. מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים: רמיזה. בידיו ובראשו: קפיצה. עקימת שפתים שנא' קפצה פיה (איוב ה) ואינו סימן ניכר כרמיזה: במטלטלין. אם מכר מטלטלין: גמ' אבל בגיטין. דקיי''ל חרש שנשא משנתחרש אם רצה להוציא יוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה (יבמות דף קיב): פשיטא במטלטלין תנן. במילתיה דבן בתירא: מהו דתימא אף במטלטלין. קאמר וכ''ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצה כנס בקפיצה יוציא אבל מטלטלין שנפלו בירושה לא מש''ה תנן מטלטלין: קמ''ל. רב נחמן מטלטלין דוקא נקט בן בתירא ולא בגיטין ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוא משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן: משום כדי חייו. דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה: ויאמר לאשר על המלתחה. ביהוא כתיב ומשום רבי אבא בר יעקב משום ר' יוחנן נקט לה: דבר הנמלל ונמתח. בגדי פשתן הן שחוטן נמתח ע''י מלילה שמולל באצבעותיו כשהוא טווה: בוניים בן נוניים. ישראל עשיר הוה: סיבני וחומס סלסלה ומלמלא. ארבע מינין של בגדי פשתן דק וטוב: כי אמגוזא ופלגי אמגוזא. טלית גדולה למידתו וכשהוא מקפלה לא היתה יותר מאגוז וחצי: פיסתקא. גלנ''ט שאוכלים חזירים: וטעותן. של פעוטות: עד כמה. הדרא: עד שתות כגדול. עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח: מתנתו מאי. במטלטלין משום כדי חייו הוא זביני אין מתנה לא או דלמא מתנתו נמי מתנה דעבדו ליה נייח נפשיה: אפכוה. בני הישיבה טעו והפכו דברים דמר לדמר: ושדרו לקמיה דרב מרדכי. כמאן ס''ל: זילו אמרו ליה לבר מר. לבנו של רבי דרב מרדכי תלמידו של רב אשי היה בכמה מקומות ובמס' סוטה (דף מו:) אמרי' גבי לויה תלמיד לרב אין לו שיעור רב מרדכי אלויה לרב אשי כו': כי קאי מר. רב אשי: אדרגא. סולם של עליית בהמ''ד: מתני' כהן קורא ראשון כו'. כי היכי דלא ליתו לאינצויי תקינו להו רבנן האי סידרא דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא: מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ובגמ' מפרש לה:

דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי. פי' בקונט' דמוקי לה לא תענה על ריב בכל דבר ואין נראה דלא מיסתבר דפליג אמתניתין דסנהדרין (דף לב.) דאייתי אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה: והא הוה הונא בר נתן. תורה וגדולה היתה לו כדאמרינן במו''ק (דף כח.) דקא דחקא רגלי דהונא בר נתן ואמר בפ' ב' דזבחים (דף יט.) דאיקיים ביה והיו מלכים אומניך: אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. ומדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת קרקעות נראה דוקא במטלטלין דאיירי בהו קאמר והא דאמרי' במי שמת (ב''ב דף) קנה:) גבי פחות מבן כ' דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול שהוא בן י''ג שנים ויום אחד אלא דלא היה בן עשרים: