גיטין נח ע"ב

דף נח - ב

תניא כוותיה דשמואל:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים.

לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, עד שתכתוב לו שטר עם אחריות. [וכן בסיקריקון].

ותמהה הגמרא: נימא תיהוי תיובתא דרב [האם ברייתא זו סותרת את דברי רב]!?

ומשנינן: לא קשיא, כי אמר לך רב:

מאי "אחריות" נמי דקתני בברייתא, אין הכוונה התחייבות לשלם במקרה שיוציאו מן הלקוח את הקרקע, אלא, עצם כתיבת השטר היא "אחריות" וביטוח שלא תחזור האשה ותתבע את הלוקח.

א. הלוקח שדה מחבירו, והחזיק בה שלש שנים, אינו צריך לשמור את שטרו, ואף בלא שטר נאמן הוא לומר לקחתי שדה זו, כי אם לא לקחה, איך שתק הבעלים שלש שנים ולא עירער, ושתיקתו - ראיה היא על המקח.

ב. החזיק בשדה שלש שנים בלא ערעור, ואינו טוען שלקחה מן הבעלים, עליו להחזירו לבעלים, כי "חזקה בלא טענה" היא, ואינה מועילה לזכות בשדה.

תנו רבנן:

מי שלקח שדה מן הסיקריקון, ואכלה הלוקח שלש שנים בפני בעלים, ושתק ולא עירער, ואחר כך חזר ומכרה הלוקח לאחר.

אין לבעלים על לוקח שני כלום, כי מאחר שהחזיק הלוקח הראשון שלש שנים בפני הבעלים, אות היא שמכרוה בעלים, ומקחו של השני מן הראשון קיים.

ומשמע, שאם החזיק הלוקח שלש שנים ולא מכרה לאחר, היה המקח בטל, ועל ידי שלקח ממנו השני, אין לבעלים עליו כלום.

ותמהה הגמרא: היכי דמי!?

אי דקא טעין לוקח שני, ואמר לבעלים: "מינך זבנה לוקח ראשון", שנתן לך רביע כתקנת חכמים, וקנה ממך את השדה: ^[1]

הרי אפילו ראשון שיטען כך, נמי יהיה נאמן, ואינו צריך להביא את שטר המקח, כיון שהחזיק בקרקע שלש שנים, ואין אדם צריך להזהר בשטרו כל כך.

ואם כן, אין צורך שימכרנה לוקח ראשון לשני, בכדי להיות נאמן בטענה זו.

ואי מיירי, בכגון דלא קא טעין ואמר לוקח שני: "מינך זבנה הראשון":

אם כן, אפילו לוקח שני נמי לא יוכל להחזיק בשדה, כי חזקה בלא טענת מקח היא, ו"חזקה בלא טענה" אינה כלום, ועליו להחזיר את השדה לבעליה.

ואם כן תיקשי: במאי מיירי הברייתא!?

אמר [פירש] רב ששת:

לעולם דלא קא טעין לוקח שני ליה [לבעלים] שהראשון קנאה ממנו, כי איננו יודע מה עשה הראשון.

ומכל מקום כיון שמסתמא לקחה הראשון מן הבעלים, שהרי יודע היה שגזולה היא ביד הסיקריקון, ולא היה מוציא את ממונו אם לא שהבעלים מסכים. ^[2]

הרי שבכגון זה ^[3]: טוענין בית דין ליורש [אם לא מכרה אלא מת], וטוענין בית דין ללוקח שני, ואומרים לבעלים: שמא לקחה ממך הראשון.

ואידך [לוקח ראשון עצמו], אי טעין: "לקחתיה ממך", אין [אכן טענתו טענה], ואין הבעלים מוציאה ממנו, אחרי שהחזיק בה שלש שנים.

ואי לא טעין מעצמו, לא טוענים בית דין עבורו, ומקחו בטל.

תנו רבנן:

גוי הבא מחמת חוב על ישראל, ואנס הגוי את קרקעו בחובו.

וכן הבא מחמת אנפרות, כלומר, שהגוי גוזל אותו בלא שום חוב, וחזר הגוי ומכרה לישראל. ^[4] אין בו במקח זה, משום דין סיקריקון, ואף אם שהתה אצלו שנים עשר חודש, ^[5] אינו יכול לעכבה אצלו, ולשלם לבעליה רביע, כדין סיקריקון; אלא חייב הוא להחזירה לבעליה. ^{[6] [7]}

כי ב"סיקריקון", מפחד הוא שמא יהרגנו הגוי, ועל כן גומר בדעתו ומקנה לו; אבל כאן, שאינו אלא אונס בעלמא, לא גמר ומקני ליה; ואף שעברו שנים עשר חודש בשתיקה, אין שתיקתו ראיה על מחילה, כי מצפה הוא לשעה שיוכל לכופו, ועדיין לא באה שעה זו.

ומסיימת הברייתא: ואנפרות עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש.

ובפשטות, כוונת הברייתא היא לגוי הבא מחמת "אנפרות", ודינו - שאחרי שנים עשר חודש, יכול הלוקח לעכבה אצלו, על ידי שישלם רביע לבעליה.

ותמהה הגמרא: והאמרת ברישא: הבא מחמת אנפרות, אין בה משום דין סיקריקון, וחוזרת היא לבעליה לעולם, ובלא תשלום!?

ומשנינן: "אנפרות" דסיפא, סיקריקון היא, והכי קאמר: וסיקריקון עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש, אצל סיקריקון, ואם שהתה פחות מכן, חוזרת היא לבעליה, אם ירצה לשלם דמים ללוקח, ואין הלוקח יכול לעכבה אצלו על ידי שישלם רביע.

אמר רב יוסף: נקטינן [מסורת היא בידינו]: אין אנפרות בבבל.

וסבורה היתה הגמרא, שרב יוסף העיד, שאין במציאות ענין של "אנפרות" בבבל, ונפקא מינה, שאם בא ישראל וערער על חבירו, ואומר, קרקע זו שלקחת מן הגוי שלי היתה וגזלה ממני - אינו נאמן.

ותמהה הגמרא: והא קחזינן [הלא רואים אנו], דאיכא אנפרות אף בבבל!?

ומפרשינן: אלא אימא: אין "דין" אנפרות [סיקריקון] בבבל, ולא יפסיד הלוקח.

ומאי טעמא דמילתא?

כיון דאיכא בי דוואר [שלטון], ולא אזיל בעלים וקביל [לקבול ולהתלונן] על האונס אצל השלטון, אימא [אומרים אנו], שתיקתו ראייה היא דאחולי אחיל בעלים ללוקח. ^[8]

מעשה בגידל בר רעילאי [שם אדם], דקביל ארעא בטסקא [מס המלך על קרקעות] מבני באגא [בני בקעה].

שכך היה מנהגם, המלך מוכר ^[9] בקעה אחת לקבוצת אנשים על מנת לתת למלך סכום מסויים כל שנה, ואנשים אלו היו מחלקים את השדות ביניהם, כל אחד עובד בחלקו, ונותן מס לפי חלקו.

אין גבאי המלך גובה מכל אחד בנפרד, אלא כל בני הבקעה נותנים לאחד, והוא נותנו לגבאי המלך.

אם הלך אחד מבני השדות, אין המלך מוותר על חלקו, אלא גבאי המלך גובה מבני הבקעה את כל המס בשלימות.

שדה שהלך בעליה ואינו משלם עליה מס, רשאים בני הבקעה לתת אותה לאחד מהם, שיהיה הוא פורע את המס ובתמורה יאכל את הפירות, כל זמן שאין בעליה חוזר. ^[10]

ואף כאן, נתנו בני הבקעה את השדה, לגידל בר רעילאי, ואמרו לו שיפרע את המס בשביל הבעלים ובתמורה יאכל את פירותיה.

אקדים גידל ויהיב לגבאי המלך, זוזי דתלת שנין [דמי המס לשלש שנים].

לסוף [השנה] אתא מרוותא קמאי [באו בעלים הראשונים].

אמרו ליה הבעלים לגידל: שתא קמייתא דיהבת [שנה ראשונה שפרעת את המס שלה], הרי כבר אכלת פירותיה.

אבל השתא, [מכאן ואילך], אנן יהבינן מס של השנים הבאות, ואנן אכלינן פירות.

אתו לקמיה דרב פפא [באו אל רב פפא לדין תורה], כי גידל רצה לקבל בחזרה את מה שנתן למלך עבור השנתיים הבאות.

אולם, הבעלים הראשונים לא רצו לשלם לו, היות וגבאי המלך תובע אותם לשלם שוב, כי דרך המלך, לתבוע את המס מחדש, כאשר מתחלפים הבעלים.

ועל כן, תבע גידל את בני הבקעה, ^[11] לפצות אותו על מה שהפסיד, ^[12] ובני הבקעה לא רצו לשלם.

סבר רב פפא: למיכתב ליה [לגידל] שטר טירפא [רשות לטרוף ולגבות קרקעות] אבני באגא [מבני הבקעה].

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע, לרב פפא:

אם כן, נמצא שעשית את הדבר כאילו המלך סיקריקון!? כי, לפי משנה אחרונה, ^[13] הלוקח מסיקריקון אינו מפסיד כלום, ומחזיר לו הבעלים את מעותיו, או, תעמוד הקרקע אצלו ויתן רביע לבעלים.

וכן כאן אתה אומר, שלא יפסיד גידל בר רעילאי כלום.

והרי אין המקרים שוים, כי המלך לא דרש ממנו לשלם מראש!?

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

גידל הפסיד את כספו, ובדרך משל: הרי הוא כמי שהניח מעותיו על קרן הצבי, וברח הצבי, והפסיד את מעותיו. ^[14]

שנינו במשנה: זו משנה ראשונה; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון, נותן לבעלים רביע:

אמר רב: הלוקח נותן לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות.

כי "רביע" ששנינו, היינו רביע מן המעות ששילם הוא, וכגון אם שילם מנה, צריך הוא לתת רבע מנה לבעלים, או קרקע בערך רבע מנה, שהיא חמישית מן הקרקע.

ושמואל אמר: רביע בקרקע [מן הקרקע עצמה] הוא נותן לו, או דמי רביע הקרקע שהן שליש במעות ששילם, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רב ושמואל?

מר - שמואל - סבר: נכי [חסר] רביע זבין הסיקריקון [הסיקריקון מוכר את השדה במחירו המלא פחות רבע], וקרקע השוה מנה, מוכר הוא אותה בשלשה רבעי מנה.

ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים, רבע מן הקרקע השווה רבע מנה, או רבע מנה - שליש מן המעות שנתן הלוקח לסיקריקון.

ומר - רב - סבר: נכי חומשא זבין [הסיקריקון מוכרו בחמישית פחות ממחירו המלא], וקרקע שוה מנה, מוכר הוא אותה בארבע חמישיות המנה.

ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים רבע מן המעות ששילם, דהיינו חמישית מנה, או קרקע בחמישית מנה. ^[15]

מיתיבי לשמואל מהא דתניא:

זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע.

ויד בעלים על העליונה, שאם רצו בעלים בקרקע, נוטלין הם קרקע, ואם רצו במעות, נוטלין מעות.

ואימתי, נוטלים רביע, בזמן שאין בידן של בעלים ליקח, אבל אם יש בידן של בעלים ליקח, הן קודמין לכל אדם.

רבי הושיב בית דין על הדבר ונמנו וגמרו: שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש, כל הקודם ליקח זכה.

אבל מכל מקום נותן הוא לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות.

והרי מפורש בברייתא כדברי רב, וקשיא לשמואל!?

אמר [תירץ] רב אשי:

כי תניא ההיא [מה שאמרה הברייתא] "רביע":

היינו, שליש דשמואל, ולאחר שבאו מעות לידו של בעלים.

כי, אם שילם שלשה רבעי מנה לסיקריקון, ורבע מנה לבעלים, הרי נמצא, שהבעלים קיבלו "רביע", ממה שהוציא הלוקח בסך הכל, [ולכך נתכוונה הברייתא], ו"שליש" ממה ששילם הלוקח לסיקריקון, כדברי שמואל.

(גיבל) [גדול] בר רעינאי קביל ארעא מבי באגא בטסקא. פירוש שהמלך נתן הבאגא לכולם ומאן דמשתכח מינייהו פרע מנתא דמלכ' ואכיל ארעא שהן אחראין זה לזה והלכו להם קצת' ומכרו הנשארים לגידל וכשחזרו הבורחי' אמרו אי מלכא תבע להו כלים מטסק' דתרתי שתא אנן פרעין ואנן אכלין דלא מפסדא ארעא אלא בטל שתא.
סבר ר"פ למכתב טרפא אבני באגא מכולא פירא דתרתין שנין א"נ ר"ה א"כ עשיתם לאלו בני הבגא שמכרו קרקע כאלו הם אנוסים ודינם כדין סיקריקון שאתה אומר שקנה קרקע דבעלי' אגב אונסייהו מחלי גביה ומ"ה כתבא ליה טרפא שאם לא קנה נהי דמעות יש לו פירות אין לו וא"כ הבעלים היה להם לשלם מה שנתן בה כדין היה בידם ליקח ומאי דאזיל גביה דהיניה מותר שיש לפירו' על הטסקא ושלמו אלו הבעלי' פטורין מאותו מותר כדין נותן לבעלים רביע אלא א"ר הונא ודאי לא קנה קרקע דלאו סיקריקון הוא וליכא אונס' דליחול גביה וכיון שכן אף מה שהוציא הפסי' זה וה"ל כפורע חובתו של חבירו שהוא פטור אף אלו שפרעו מנת המלך בשבילו הפסידו ובעלי שדות פטורין מטסק' דתרתי שנין.
והיינו דאמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי שזה הלשון שנינו בענין מה כדתנן מי שהלך למד"ה ועמד א' ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי ומשם למדו לפורע חובתו של חבירו כדאיתא במס' נדרים ובירושל' בכתובות. ואע"פ שהמלך או בני הבאגא נטלו קרקע שלהן בשביל חוב שפרע זה אעפ"כ פטור שכך אמרו שם בירושל' משכן ביד מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי.
והראב"ד ז"ל כתב ונראה שהמלך שנה הגזברין שאלו לא שנה למה הניח מעותיו על קרן הצבי המס שהבעלי' רוצים לתת למלך יתנו לגידל זה במקום מעותיו שהמלך לא יבקש מעותיו ב"פ מגזבר א' ע"כ נ"ל שהגזברים הראשונים עברו והשניי' בקשו המס מן הבעלי' כשחזרו כי המלך לא מנה אותם תחת הראשונים אלא כדי שיבקש המס בתחלה וגזרת המלך היתה. ואינו נכון כלל.

לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום. ואסקה רב ששת דאף על גב דלא טעין מינך זבנה כלומר הראשון אלא דאמר מפלניא זבינתא ואפילו הכי טוענין לו דלוקח ראשון זבנה מיניה דטוענין ללוקח. אבל לוקח ראשון אי טעין מינך זבינתה טענתיה טענה ואי לא טעין לא טענינן ליה דאי מיזבן זבנה מיניה הוה ליה למטען. והא דנקט אכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר, לאו דוקא אלא אפילו אכלה יום אחד וחזר ומכרה ואכלה לוקח שני שלש שנים טוענין לו, וקשיא לי היכי טענינן ליה, ולוקח ראשון נמי כי טעין ואמר מינך זבינתה אמאי מהימן דהא זבנה מסיקריקון ומחמתיה הוא דנחת לה וכדאמרינן לקח מסיקריקון דאלמא משמע דמידכר דכירי דמן סיקריקון זבין ואם כן היאך עלתה לו חזקה דהא חזקה מכח מחאה היא באה והאי הא לא מצי מחי דמירתת ואמר אי מחאי הוה ממטי ליה סיקריקון ולחמריה לשחוור כדאמרינן בגזלן, ואמרינן נמי הני דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, ובשלמא אי אמרינן דלא אמרו לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלא בשלקח מבעל הבית לאלתר דבשעת המכר מסתפי מסיקריקון דלא לימא ליה את גרמת לי טירחא יתירא דלא בעו אינשי למזבן מנאי משום דלא כתבת להו שטרא, אבל אם עמד ומכר לאחר שמכר הסיקריקון לאחר שנה או לאחר שנים מקחו קיים דאחר שנגמרה מכירתו של סיקריקון מאי איכפת ליה ולא מקפיד בכך וכשמכר זה מדעת גמר ומכר, דאי איכא למימר הכי הוה ניחא לן דכיון שלא מיחה עלתה לו חזקה דהא איבעי ליה למחויי, אלא דודאי הא ליתא, חדא דסתמא קתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמשמע בין שחזר ולקח מיד בין שחזר ולקח לאחר כמה דכל זמן מיסתפי ליה מיניה דלא ניחא ליה לסיקריקון דליבטיל הלה זביניה, ועוד משום דלוקח אי מפקי לה מיניה עליה דידיה הדר, ועוד דתנן בכתובות בשילהי מי שהיה נשוי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשוּנה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מוציאה מיד שניה ולוקח מיד ראשונה וכו' ואמרו עלה בגמרא וכי כתבה לה מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידה, וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופריק רבי זירא הא רבי מאיר והא רבי יהודה, ופריך ורבי סתם הכא כרבי מאיר והכא כרבי יהודה, ואוקי רב אשי הא והא רבי מאיר ועד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בשני לקוחות דאמר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד אבל בלוקח אחד אפילו רבי מאיר מודה, ואם איתא דכי לקח מן האשה לאחר זמן מקחו קיים איבעי להו לאוקומה בשכתבה לו לאחר זמן ודברי הכל, דהתם עיקר דינא לאו לאשמועינן דין שני לוקחין אלא דין חזרת חלילה והטלת פשרה, אלא ודאי מדדחקינן ומוקמינן כתנאי והדר מוקמינן כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה שמעינן מינה דאפילו לקח ממנו לאחר זמן מקחו בטל דיכול הוא לומר נחת רוח עשיתי לסיקריקון וכיון דעביד מעשה מחמת יראת סיקריקון כל שכן דלא מצי למחויי משום דמסתפי מסיקריקון. וצריך עיון. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מקושיא זו ופירש כגון זה טוענין ללוקח כלומר אפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא מודה משום דחזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי, פירוש לפירושו שאין אדם עשוי ליתן מעותיו ויבוא בעל הבית ויוציא מידו, ואף על פי שאינו מוציא מידו עד שהחזיר לו מעותיו, אלא ודאי חזקה לא קנה זה מסיקריקון עד שלקח מבעל הבית. ואכתי לא מחוור לי, דאם כן אפילו תוך שלש שנים נמי נטעון ליה דחזקה לא שדי זוזיה בכדי. וכי תימא תוך שלש ריע טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך, לא היא דכל שיש חזקה לטענתו אפילו תוך שלש לא מזדהר בשטריה. ותדע לך דהא רבא דהוא מרא דשמעתא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה הוא ניהו דאמר גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לאלתר יש לו חזקה דאין דין חזקה לנזקין ולא אמרינן כיון דלא מפיק שטרא ריע טענתו. [בנדפס: גם מה שפירש הוא ז"ל דאפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא תימה הוא שלא מצינו מחלוקת בדבר זה. ואדרבה בבבא בתרא גבי דאם לקחו אפילו פחות מרובע הרי הוא בחזקתו אמרו זאת אומרת טוענין ללוקח ואקשינן טוענין ללוקח פשיטא, אלמא ליכא מאן דפליג, ונראה שהזקיקו לרבינו לומר כן מדאמרינן וכגון זה, דמאי כגון זה ונראה לי דהכא הכי קאמר אף על גב דבלוקח מגזלן בעלמא אין טוענין ואפילו טען אין מקבלין ממנו הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסקריקון דקנה ובלבד שיתן לבעלים מה שהוזיל גבי סיקריקון דהיינו רביע ותקנה ידועה היה אצל הכל חזקה שנתן והוא שטען, ואם מכרה טוענין ללוקח שני ומיהו דוקא אכלה שלש שנים אחר סיקריקון דהשתא איכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא, מה שאין כן בלוקח מגזלן דעלמא דלא עשו בו תקנה ונגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מן הגזלן ולחזור ולוקח עוד בכדי דמיו מבעל הבית, ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון כגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן שלשה דמי חלקים לסיקריקון ודמי הרביע לבעלים, וצריך עיון.

נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון. נראה שרש"י ז"ל פירש בכל מקום אנפרות שאונס ולוקח בלא נתינת דמים, ולפי פירושו ניחא לי הכא דמדינא תחזור בלא כלום דתלוה ויהיב היא, ואפילו הכי בבבל דאיכא בי דואר ידוע אין בו משום אנפרות אלא הלוקח ממנו מקחו קיים, ואף על גב דתלוה ויהיב הוא משום דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא משום דאיכא למימר אף על גב דלא אזיל וקביץ מיד לא משום דאחיל [בנדפס: דאיזיל] גביה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמיקבל אבל הכא דאיכא בי דואר ידוע כלומר [בנדפס: דיינין] הממונין על הגזילות דבכל עת בי דואר מוכן לעשות לו דין ולא אזיל שמע מינה דאחולי אחיל. אבל לדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים, אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון, ומאי שנא בבל בכל מקום נמי דתלוה וזבין הוא דזביניה זביני, ועוד דלישנא נמי דאחולי אחיל לא ניחא, ויש לומר דשני סוגי אנפרות יש שנותן קצת דמים ויש שאונס בלא נתינת דמים כלל והכא בשאנס בלא נתינת דמים כלל, ולפי מה שכתבתי אני בשמעתא דתלוה וזבין זביניה זביני דדוקא בשנתן דמי שויו של שדה אבל בפחות מכדי דמיו לא, הכא נמי ניחא דאנפרות פחות מכדי שוויו של קרקע היא.

גידל בר רעילאי קביל ארעא מבני באגא בטסקא. פירוש שהמלך מכר בקעה אחת לאנשים רבים בסך ידוע והם חלקוה ביניהם זה נותן סאה וזה נותן סאתים וכולן ערבין זה לזה ומי שנמצא מהן פורע מס המלך והלכו קצתן והנשארים מכרו לגידל בר רעלאי הקרקע בחובת המלך וכשחזרו הבורחים אמרו לו לגידל שתא קמייתא דיהבת כדין יהבית וכדין נטלת ואכלת פירי דפירי דהשתא מיפסדי בטסקא דההיא שעתא מכאן ואילך אנן יהבינן למלכא ומינן קא תבע ואנן אכלינן, סבר רב פפא למיכתב טרפא מכולהו פירי דתרתין שנין דאשתארו אכולהו בני באגא דזבנוה ניהליה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אם כן עשיתם לאלו בני באגא כסיקריקון ואגב אונסייהו גמרי בעלים ומקנו ומשום הכי כתבת ליה טרפא דאי לא קנה נהי דמעות שנתן יש לו אבל פירות אין לו ואם כן היה לך לומר שישלמו הבעלים כמה שנתן כדין לוקח מסיקריקון ויש ביד בעלים ליקח שמחזירין ללוקח מה שנתן וטופיינא דאיכא בין מה שנתן לדמי הפירות יתנו בני הבאגא לפי שהבעלים פטורין ממנו כדין נותן לבעלים רביע.

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא קנה קרקע דלא סיקריקון הוא וליכא אונסא דליחול גביה, וכיון שכן אף מה שהוציא ממנו השנים הבאות לא יטול דהוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור ובעלי השדות פטורים מטסקא דתרתין שנין והיינו דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי וכדתנן בפרק בתרא דכתובות [קז, ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי, ומשם למדו לפורע חובו של חברו שהוא פטור כדאיתא במסכת נדרים ובכתובות בירושלמי ואפילו נטל המלך הקרקע ואי נמי נטלוהו בני הבאגא אף על פי כן פטורין כדאיתא בירושלמי, ואפילו משכון בידו מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי זו היא סברתו של הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מיירי בששינה המלך הגזברים ואינן מכירין מי פרע כבר על השנים הבאות ולפיכך יכולין הן לומר מאי אהנית לן מלכא מינן קא תבע אבל אם לא שינה המלך הגזברין למה הניח מעותיו על קרן הצבי, המס שרוצין הבעלים ליתן למלך יתנוהו לגידל שהמלך אינו מבקש מעותיו שני פעמים מגזבר אחד [בנדפס: וזה נראה יותר מדקאמרו בעלים אנן יהבינן ואנן אכלינן] וקשיא לי היכי מצי בעלים לסלוקיה לגידל מן הקרקע כלל דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים הני זהרורי דמלכא דזבני ארעא לטסקא דבינייהו זביני ולא ימר דוקא משום מה שעבר וכדי המס שעבר הוא שמכור, אבל מטסקא של השנה שעברה ואילך אינו מכור דהא אמרינן התם דאין הבכור נוטל בה פי שנים דהויא לה ראוי כאילו לקוחה הם ממש מן המלך לפי שאינה של אביהם עד שיפרע הטסקא ואמרינן נמי התם אמר שמואל נכסי הנכרי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זוכה בהן וכו' אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אנא לא ידענא, עובדא הוה בפומבדיתא בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מנכרי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא ואתא לקמיה דרב יהודה ואוקמיה בידיה דשני אמר לי דורא דרעותא קאמרת באגי מיטמרו הוו דאינהו גופיהן לא הוה יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמא מכורה גמורה היא מטסקא, ויש לומר דהתם הוא דמטמרי ולא יהבי טסקא, וכי לא משכח מלכא מאן דפרע ליה טסקא שקיל ארעא גופה דארעא דידיה היא ואדעתא דיהבי ליה טסקא יהיב לה ניהלייהו וכי מטמרי שקיל ומזבין לה לאחריני דאדעתא דהכי יהבה ניהלייהו, אבל הכא דכולהו בני באגא קבלוה בטסקא אלא דחלקוה ביניהן ומלכא כל אימת דמשכח חד מינייהו מניה קא שקיל כוליה טסקא דכולה באגא לא מזבין ליה אלא אינהו הוא דזבניה משום דנעשו אחראין זה לזה, ואינהו לית להו לזבוני כעין קבלן שפרע לבעל חוב והמלך נתן להם רשות למכור השדות לפירותיהן בשביל החוב שפרעו והילכך מה שנתן מטסקא שעברה ומה שאכל פירות השנה כדין נתן וכדין נטל דמלכא אמר דפית דההיא שתא לזזדבנו בטטסקא דההיא שתא אבל מכאן ואילך לא היה להם למכור דעדיין לא תחייבו הם משום טסקא שלהם., כן נראה לי.

זה שביארנו בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שמקחו בטל פירושו עד שתכתוב לו אחריות בפירוש ויראה שאין אומרין בה אחריות טעות סופר הוא על הדרך שאמרוה בסיקריקון אלא עד שתכתוב בפירוש ויש חולקין בזו וכבר ביארנו הכל בששי של קמא:

לקח מסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים או במקום שהבעלים היו יכולים למחות ולסוף שלש הלה תובע שדהו וזה טוען לו שלקחו ממנו תחלה ואח"כ מן הסיקריקון או שנתן לו רביע למשנה אחרונה נאמן שהרי אף זה כחזקה דעלמא דקאמר מינך זבינתה ותלת שנין מיזדהר כו' ואם אינו טוען כן אלא שאומר לקחתיה מסיקריקון ועמדתי בה בפניך שני חזקה ולא מחית הרי זו חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום מכרה הלוקח מן הסיקריקון לאחר ובעלים תובעים לשני אפי' לא היה השני טוען כלום אנו טוענין לו שמא הראשון לקחה ממך ודר בה שני חזקה שטוענין ליורש וללוקח כמו שהתבאר במקומו:

הבא מחמת חוב ר"ל שאנס קרקע מחברו ונטלו בחובו או מחמת אנפרות והוא גזל בעלמא והוא ענין נוטריקון אין פה ראיה וכן לא שהוא מתירא הימנו אלא גזל בעלמא אין בו דין סקריקון לומר שאם שהת בידו שנים עשר חדש שיהא הלוקח כופה את הבעלים למכרו לו בנתינת רביע אלא תובעה כל זמן שירצה ומסלקו הימנה וסיקריקון עצמה צריך שתשהא שנים עשר חדש לדין שהזכרנו לכוף את הבעלים למכרה בנתינת רביע הא תוך שנים עשר חדש הבעלים טורפין אותה בלא כלום כמו שביארנו במשנה:

התבאר בפרק חזקת הבתים ל"ה ב' שהגוי אין לו חזקה לעולם וכל שישראל מערער עליו והוא אינו מוציא שטר מחזיר הקרקע לבעליו אפי' החזיק בו כמה מפני שסתמו שבאונס בא לידו וישראל שלקח מן הגוי אף הוא דינו כגוי לענין זה ואפי' דר בה הוא שני חזקה אחר שלקחה אין לו חזקה הכל כמו שביארנו שם ומכל מקום בבבל היה ידוע בה אצלם שהיה בה מושב ערכאות בדין גמור שאין מניחין לאחד מהם לצאת מתחת ידי שום אונס לשום אדם ומאחר שכן אין מפקיעין ישראל שלקח מן הגוי שלא לדונו כשאר ישראל לידון בחזקה וכל שדר בה הגוי שני חזקה אף זה יכול לטעון שלקחה ועל זו אמרו אין דין אנפרות בבבל וזו שאמרו אחולי אחיל לא על מחילת קרקע אמרה שאין אדם מוחל על גזילותיו בסתם אלא אחולי אחיל הפקעת טענת חזקה של לוקח ויש מפרשים בה ענין אחר וזו נראית לי עיקר:

הוזכר בסוגיא זו בגדול בר עלאי דקביל ארעא לטסקא מבני באגא וקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתו מרוי קמאי כו' והם דברים סתומים ומה שנראה לי לפרש בהם הוא שכך היה מנהגם שהמלך מוכר בקעה אחת לאנשים שיחלקו אותה ביניהם ויעבוד כל אחד בשלו ויתן טסקא למלך אלא שאם אחד מהם בורח או שמוביר את חלקו יהו שאר קרקעות משועבדים ליתן משדותיהם טסקא הראויה לשדה זה אלא שבידם לעבוד קרקע זה כשלהם ולפרוע טסקא בכל שנה עד שיחזרו הבעלים או שיהו חוזרים ועובדים ובמעשה זה ברחו קצתם ובני באגא הנשארים שהיו כלם משועבדים לפרוע טסקא הראויה לבורחים ולעבוד את שלהם מכרו כל זכותם לגדול בר עלאי שהיה אחד מהם שיהא הוא עובד את הקרקע ואוכל פירותיו ופורע טסקא ולא הזכירו לו עד שיחזרו הבעלים אלא שמכרו לו זכותם סתם והלך זה ופרע למלך טסקא של שלש שנים ולסוף שנה חזרו הבעלים וסלקו את גדול מן הקרקע ולא רצו לפרעו הטסקא שהוציא לשתי שנים הבאות מפני שהיה הוא כפורע מה שלא נתחייבו בו עדיין וכעין מה שאמרו במקום אחר שהפורע חובו של חברו שלא מדעתו שהפסיד מימר אמר מפייס הוינא ליה כל שכן שזה רשאי לומר כן כשפרעו מה שעדין לא נתחייבו בו ואף למלך אין נותנין אותה טסקא של שתי שנים שכבר נתקבל ממנה והיה סבור רב פפא לומר שמאחר שבני באגא סתם מכרו הרי הם כמוכר שדה שאינה שלו שהרי לא היתה שלהם אלא לזמן שיעמדו אלו בחוצה לארץ או שיובירו והיה להם לפרוט מכירתם והשיבו רב הונא א"כ עשית סיקריקון ר"ל עשית בני באגא כאנסים וכמוכרים מה שאינו שלהם ולאו דוקא סיקריקון לגלגל בפירושו דין סיקריקון אלא דרך צחות כלומר עשיתם אותם כמופלגים שבאנסים והם הנקראין סיקריקון וזה אינו שאף הוא היה יודע זכותם ומה הם מוכרים וזה שמוכרין סתם מפני שאם אין חוזרין לעולם אף המכר קיים לעולם אלא אין לו דין ודברים עליהם כלל ואף על הבעלים אין להם טסקא שזהו כפורע חובו שלא מדעתו ולא היה להם לפרוע אלא מדי שנה בשנה וכן אין נותנין אותה למלך שכבר נפרע ומעתה אין מדת הדין שולטת בהם בכלום אלא שאם רצה המלך או גזברו להשגיח על עסקי פכים קטנים יכול הוא ליטול הטסקא שנה שנה וליתנה לזה ושאר המפרשים בלבלו את הדברים כדי לגלגל בעשית סיקריקון דין סיקריקון ומפני שהם מפרשים בו סיקריקון דוקא ולא נתישבו לי הדברים:

כבר ביארנו במשנתנו על רביע שתקנו ליתן לבעלים רביע קרקע שהוא שליש מעות ומשום דנכי רבעא זבין על הדרך שביארנו במשנה ומכל מקום יש פוסקים כרב שאמר רביע בקרקע או רביע במעות כלומר שלקחו בארבע מאות ושוה חמש מאות שנותן לו מאה דינרין שהוא רביע מה שנתן או מן הקרקע שיהא שוה כרביע מעותיו והוא חמישית הקרקע דנכי חומשא זבין ואע"פ שהלכה כשמואל בדיני הם באים עליה משום דרב הוה בההוא מנינא ואם כן הוא ראוי להאמין בו יותר וכן שהוקשה שמואל מבריתא ואע"ג דרב אשי תירץ לה לאחר שבאו לידו ר"ל לאחר שבא רביע המעות ליד הבעלים ופירושו רביע המעות שנתן לסיקריקון ושנתן לבעלים ורביע הכל הוא שליש מה שנתן לסיקריקון מכל מקום שנויא הוא ולא סמכינן עליה ואין הדברים נראין:

ת"ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פי' אם העובד כוכבים לקח שדה מישראל בחובו ואחר כך מכרם לישראל אחר אין הבעלים יכולין לטורפה ממנו דה"ל למיפרעיה לעובד כוכבים ומיסבה מיניה דהא אין רצונו של עובד כוכבים להחמיסו ומדלא יהיב ליה דמיה ושקליה מיניה ש"מ אחולי אחיל ואין לו דין עם הלוקח וכן אם לקחה העובד כוכבים מישראל באנפרות שהיא גזילה שאין לו אונס מיתה שהיה לו לקבול עליו אצל המושל ולמה הניחה בידו אלא ודאי אחולי אחיל כדאמר רב יוסף לקמן (וגבי) [דכי] האי גוונא קתני דאין בו משום סיקריקון כגון דקביעי בי דואר במתא וקעביד דינא דכיון דלא אזיל ותבעיה אחולי אחיל ואין לו דין גזלן פי' אין דין אנפרות שאם לקח ישראל מיד האנפרות יהיה מקחו בטל אלא מקחו קיים ואין בעלים הראשונים יכולים להוציאה מיד עובד כוכבים כגזלן ישראל דאילו ישראל שגזל שדה מחבירו אע"פ ששהתה בידו כמה זמן לא נתייאש דאמר כל זמן דתבענא ליה בדינא שקילנא מיניה אבל בעובד כוכבים אם תשתקע בידו בודאי מייאש הלכך מדלא תבעיה אחולי אחיל ואין לו דין עם הלוקח:

אמר רב יוסף נקטינן אין אנפרות בבבל והא קחזינן דאיכא אלא אימא אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אימור אחיל:

זו משנה ראשונה היתה כך שמהרוגי מלחמה ואילך יש בהן דין סיקריקון והיו באין הבעלים וטורפין אותן בחנם ראו ב"ד של אחריהן שהשדות משתקעות ביד הסיקריקון ואין קונה מהם התקינו שלא יטרפום בחנם אלא נותן מעות ולוקח שדהו או לוקח ממנו רביע ומחליטו לאותו לוקח שקנה מסיקריקון עוד דאפילו שהיו נמנעין מליקח מן הסיקריקון שמא יבואו הבעלים ויתנו מעות ויקחו שדותיהן התקינו שעד י"ב חדש יכולים הבעלים ליתן מעות ולטרוף אבל מכאן ואילך כל הקודם ליקח [זכה] ואינו נותן לבעלים אלא רביע שזלזל לו הסיקריקון. אמר רב רביע בקרקע שהוא רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות במאי קמיפלגי מר סבר נכי רבעא זבין ומר סבר נכי חומשא זבין פי' רב סבר הא רובע דקתני במתני' דאוזיל גביה הסקריקון אמעות דיהיב ליה קאי שאם קנה ממנו השדה במנה נותן לו לבעלים רביע מנה שהשדה שמכר לו במנה שוה חמשה רבעי מנה דנכי חומשא זבין ליה ואם רוצה שיתן לו הקרקע [כל כך] יתן לו עד שמגיע לרביע מנה שעושין מן השדה חמשה חלקים כל חלק שוה רביע מנה וידו של בעל [קרקע] על העליונה כדקתני בברייתא או יקח רובע מנה מעות או יקח שוה רובע מנה שהוא חמישית שדה וזהו רביע בקרקע שהוא רביע במעות כלומר מאי דקתני במתניתין נותן לבעלים רביע אמעות דיהב לסקריקון קאי ואם רוצה בו בעל השדה קרקע כל כך קרקע יתן לו שיהא רביע במעות דהיינו חמישית השדה ושמואל סבר האי דקתני נותן לבעלים רביע אשדה קאי שממנה שנתן לו אינו מגיע אלא לג' חלקי השדה דנכי רבעא זבין ליה וכל השדה שוה מנה ושליש ורובע השדה מגיע שליש מנה וקי"ל הלכה כשמואל בדיני:

תוס' בד"ה למכתב ליה כו' דמה להן לפרוע מה שהקדים זה כו' עכ"ל אבל אמרוותא קמאי הוה סבר כיון דעל ידיהם שברחו הקדים לתת על שלשה שנים יחזרו לו הם מנת המלך מב' שנים העתידים לבא וק"ל:

בד"ה רביע בקרקע כו' פי' רביע במעות שנתן כו' הא איכא לפרושי נמי איפכא דרביע בקרקע יתן כו' עכ"ל אע"ג דדברי רב בעצמם הם דברי הברייתא מ"מ דברי רב ודאי דליכא לפרושי איפכא דא"כ מאי פליג שמואל עליה אלא ודאי דמשמע מיניה דרב דעל רביע מעות שנתן קאמר דיתן לו אותו רביע בקרקע או במעות אבל דברי הברייתא דקתני בלי מחלוקת משתמע נמי איפכא דרביע בקרקע קאמר דיתן לו אותו רביע בקרקע או במעות כשמואל ולפי הגירסא שכתבו בברייתא שהלשון מוכיח כדברי רב כתבו דהגירסא כן היא גם בדברי רב דלא ניחא להו דדברי רב יהיו משתמעין ג"כ איפכא ולמאי דמסיק כי תניא ההיא לאחר שבאו המעות לידו דברי רב ודאי דליכא לפרושי הכי דא"כ מאי פליג עליה אלא דמשמע מיניה דלא איירי בהכי ודו"ק:

ע"ב ד"ה רביע בקרקע וכו' עד וכן ר"ח מפרש וכו'. ר"ל דר"ח נמי גריס רביע בקרקע שהוא רביע במעות והקשו הא הדברים סתרי אהדדי דאם היא רביע בקרקע אינו רביע במעות דבשלמא אי גרסינן רביע בקרקע או רביע במעות נוכל לפרש רביע מעות שנתן יתן לו ואותו רביעית יתן או בקרקע או במעות אבל אי גרסינן שהוא רביע במעות קשיא ועל כן מפרש ר"ח רביע בקרקע שנתן דמים עליה וכו' א"כ ש"מ דגירסת ר"ח היתה שהוא רביע במעות:

רש"י בד"ה שטר כו' שאינו יכול לחזור כו' כצ"ל:

בד"ה אין בו כו' אלא מחזיק כו'. נ"ב צ"ל מחזיר:

גמ'. אנפרות אין בו משום סקריקון וכו'. עיין בתוס' פרק הכונס ד"ה מבריח ארי כו':

גמ'. גידל בר רעילאי כו'. י"ל גידל היה גבאי המלך דכן משמע להו לשון קיבל ארעא בטסקא במס שהיה להם ליתן למלך קבל ארעא מנהון בפרעון ואין נראה לזה משמעות כלל:

גמ'. א"כ עשיתו סקריקין כו'. שהבעלים צריכין להחזיר לו מה שנתן זה למלך בעד הקרקע בשלמא אם המלך מכרו לו קרקע בעד הקדמת ג' שנים מס דוקא ניחא דצריכין להחזיר לו כי היכי דבסקריקון משום דגמר ומקני מיראה ה"נ המלך יש לו כח לעשות כן ודו"ק:

ברש"י בד"ה טוענין ליורש כו' ולא שדי זוזי בכדי ליקח כו'. אף דצריך לתת לו מעותיו מ"מ קרוי זוזי בכדי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו:

לפירוש התוס' אפילו כגון זו בדידי' נמי הוי רבותא דמועיל חזקת ג' שנים ולא אמרינן מיראה לא מיחה רק ביורש הוי רבותא טפי וק"ל. וא"צ לומר דבדידיה אם איתא דמיראה לא מיחה למה מיחה השתא הא עדיין ידע סקריקון כיון שיוצא הקרקע מיד הלוקח ממנו משא"כ אם מוציאין מיורש לא איכפת כולי האי (ללוקח) [לסקריקון]:

ברש"י בד"ה מבני באגא כו' ונותנין לא' כו'. דאל"כ כשהלכו קצתן מה להו לבני באגא לטפל ולמכור הקרקע אלא שהמלך תובע המס של כל הבאגא מאחד מהן:

בתוס' בד"ה כגון זה כו' מפני יראת הסקריקון. אע"ג דסברת דיראה עביד טפי שלא יצטרך לחזור דאגב אונסא מקני מ"מ הכא איירי לענין הרביע אם נתן או לא וטענינן שנתן וק"ל:

בתוס' בד"ה למכתב ליה טרפא כו' אלא אמרוותא קמאי. כיון דהוציא כ"כ בעד הקרקע שלהם ועיין ברשב"א שהאריך בשמעתין:

בתוס' בד"ה רביע כו'. פירוש רביע מעות שנתן לו יתן לו בקרקע או במעות דהיינו חמישית כו' כן מצאתי מוגה:

בא"ד ותימה כו'. דא"ל דשפיר מקשה לשמואל דמה עשה רב יותר מברייתא הלא בברייתא נקיט לישנא דרב ממש אם תפרש בברייתא רביע הקרקע יתן לו כו' א"כ גם דברי רב תפרש כן ולמה פליג ארב ע"כ מדפליג משמע ליה לשמואל הלשון רביע מעות שנתן יתן לו וכו' וא"כ תקשי ליה ברייתא דז"א דא"כ מאי משני כי תניא האי לאחר שבאו כו' סוף סוף דברי רב נמי תפרש כן אע"כ צ"ל ששמע כן מרב היאך כוונתו ודו"ק:

בא"ד וכן גריס ר"ח ומפרש כו'. כן מצאתי מוגה:

גמרא הניח מעותיו על קרן הצבי. כזה בכתובות (קז ב) במשנה:

רש"י ד"ה טוענין (בסופו). ולא שדי זוזי בכדי ללוקחה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין בו משום סיקריקון. אלא מחזיר לו הקרקע בחנם. והבא מחמת חוב ר"ל דעובד כוכבים העליל עליו שחייב לו והוא אינו מודה לו:

בא"ד ואפי' בתר דגזור כל דקטיל ליקטלוהו. כצ"ל:

גידול בר רעלאי. נ״ב נזכר לעיל (דף לד ע"א):

לקח מן האיש וכו' עיין תוס' בשם ר"א משנז"א וצ"ע א"כ מאי מייתי תיובתא לרב מברייתא דאטו ליכא תנאי דס"ל אחריות לאו ט"ס הוא בפ"ק דב"מ ואתי' ברייתא כוותיה וצ"ע:

וכגון זו טוענין ליורש. תוס' פירשו אפי' כעין זו דה"א מפני יראת סקריקון ונראה לרש"י דפי' אנותן לבעלים רביע קאי ואינו רוצה למחות לבטל המקח אלא שיחזור לו רביע והמקח קיים בזה לא שייך יראת סקריקון שאינו מקפיד בזה:

משום אנפרות. עיין רמב"ם פ"י מגזילה פי' אחר בסוגי' זו ולדידי' לא תיקשי קושי' תוס' ב"ק נ"ח דה"ל מבריח ארי ומשו"ה פירש"י בשמעתין דמחזיר לו בחנם. ולרמב"ם אינו ענין למבריח ארי ופורע חובו של חברו:

גידל בר רעילאי. פי' רש"י דה"ג ר"ל לאפוקי גידל בר עילאי דהיה אמורא בש"ס:

אימתי בזמן שאין בידן ליקח וכו' עיין תוי"ט במשנתינו בשם רי"ו כשהיה בידם ליקח בשעת מכירת הסקריקון ואירע מקרה שקדם זה ולקח. שוב לעולם יד הבעלים על העליונה אם ירצו נותנים ללוקח מעותיו ומוציאים אותו מהקרקע או נוטלים רביע ובזה יוצדק מה דאיתא בירושלמי דמייתי ר"ן בשם תשו' רשב"א דהבעלים טוענים הי' בידינו ליקח והלוקח טוען לא הי' בידכם על הבעלים להביא ראיה היינו דפליגי אחר זמן אי הי' אז בידם ליקח עיין תוי"ט וכ' מהרי"ט בתשו' סי' ס"ט הטעם דעל הבעלים להביא ראיה אע"ג בעלמא קרקע חזקת בעלים קיימת היינו משום דמדינא קנאו סקריקון קנין גמור מחמת אונס גמור ומקנה ומדרבנן הוא דתקינו תקנת סקריקון ע"כ מעמידים קרקע בחזקת לוקח. ושוב בסוף אותו הסי' סיים וכ' מיהו בכל ירושלמי שבדפוס הגירסא על הלוקח להביא ראיה ודלא כגי' שבתשו' רשב"א הנ"ל וכן הוא בירושלמי שבפנינו. ונראה לפי מ"ש במרדכי וכן פירש"י לקמן גבי אנפרות ע"ש דסקריקון האחרונים עיקור משום טעמא דעדיין אימת הראשוני' עליהם דאמרו מאן דלא קטיל ליקטל וכבר כתבתי לעיל במשנתינו דכתב הרשב"א דהירושלמי ס"ל מן התורה לא קנו מחמת אונס מיתה וש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא קנה נמצא לפי הירושלמי דמן התורה לא קנה קרקע בחזקת בעלי' עומדות ועל הלקוחות להביא ראיה ולש"ס דילן על הבעלים להביא ראיה:

גמרא היכי דמי אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי הא דפשיטא ליה לתלמודא דאי הוי טעין הראשון היה נאמן אע"ג דבגזלן דעלמא שידוע שירד לשדה בתורת גזלנות שוב אין לו חזקה בהאי שדה אפ"ה לקחו מסיקריקון לא דמי לגזלן גמור לא מיבעיא לפמ"ש במשנתינו דאפשר דאף למשנה ראשונה אין צריך לשלם הפירות שאכל כדמשמע לכאורה אם כן ע"כ לאו גזלן גמור הוא אלא אף את"ל דלמשנה ראשונה שצריך להחזיר בחנם דהו"ל כגזלן גמור אפ"ה מסתמא האי ברייתא דהכא למשנה אחרונה איירי שתקנו שנותן לבעלים רביע וא"כ תו לא מיקרי גזלן גמור ואדרבה אמרי' מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ומש"ה יש לו חזקה בשלש שנים כדאיתא להדיא בטוח"מ סי' רל"ו ובש"ע בשם הירושלמי דלמשנה אחרונה קרקע בחזקת הלוקח קאי כן נ"ל ומתוך כך היה נראה בעיני לפרש כן לשון רש"י ז"ל במה שכתב דאף למ"ד בבבא בתרא אין טוענין ליורש וללוקח כו' שכוונתו אבן גזלן או לוקח מגזלן אלא דלשון רש"י ז"ל אינו מורה כן ומכל מקום יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שנתכוון לפלוגתא דרב ורבי חייא בפרק חזקת דף מ"א ע"ב בעובדא דהאי דדר בקשתא בעליתא דשקלו וטרו התם בהא דאמרינן הבא בירושה א"צ טענה אי אמרינן דראייה מיהא בעי וא"כ משמע דהיכא דלא מייתי ראיה שהיתה ביד מי שמכרה לו אין טוענין לו ולפ"ז אפשר דהכא כמאן דליכא ראיה דמי דמה שהוחזק הלוקח בשדה לאו מידי שאין זו ראיה כלל שבאתה לו מיד בע"ה אלא מיד הסיקריקון. ועוד מייתי התם בפרק חזקת דף ל"א ע"ב דהאי דאמר מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך א"ל ואת לא מודית דארעא דידי הוא ואת לא זבינתא מינאי כו' א"ל רבא דינא קאמר וע"ש בפי' רשב"ם ובתוס' וא"כ סירכא דהאי דהכא להאי דמי דהא מודה הלוקח שהשדה היה בודאי שלו ואין ידוע לו כלל אם היה למי שמוכרה לו שום זכות דמה שהוחזק בה אין ראיה כיון דבתורת מרידה של הסיקריקון ירד לתוכה וקא משמע לן הכא דכגון זה טוענין לו והיינו מטעמא דפירש"י דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי והיינו נמי כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי דמן התקנה ואילך ארעא בחזקת הלוקח קאי וכיון דנשתהא ביד לוקח ראשון שלש שנים שפיר מהני חזקתו לענין זה דמסתמא לא שדי זוזי בכדי ונתן להמוכר דמים כן נ"ל ואין להאריך יותר: