גיטין נח ע"א

קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אַרְבָּעִים קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין
וְלָא פְּלִיגִי הָא דְּרֵישָׁא הָא דִּדְרָעָא
אָמַר רַבִּי אַסִּי אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחַ נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת עוּלָּא אָמַר תִּשְׁעַת קַבִּין אָמַר רַב כָּהֲנָא וְאִיתֵּימָא שֵׁילָא בַּר מָרִי מַאי קְרָאָה בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ וְגוֹ' אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסוּלָּאִים בַּפָּז מַאי מְסוּלָּאִים בַּפָּז אִילֵימָא דַּהֲווֹ מְחַפִּי בְּפִיזָּא וְהָאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא תַּרְתֵּי מַתְקָלֵי אִיסְתֵּירֵי פִּיזָּא נְחוּת בְּעָלְמָא חֲדָא בְּרוֹמִי וַחֲדָא בְּכוּלֵּי עָלְמָא אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַפָּז בְּיוֹפְיָין
מֵעִיקָּרָא חֲשִׁיבִי דְרוֹמָאֵי הֲווֹ נָקְטִי בִּלְיוֹנָא דְגוּשְׁפַּנְקָא וּמְשַׁמְּשִׁי עַרְסַיְיהוּ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַיְיתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסְרִי בְּכַרְעֵי דְּפוּרַיְיהוּ וּמְשַׁמְּשִׁי
אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ הָא הֵיכָא כְּתִיבָא אֲמַר לֵיהּ גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲמַר כְּמָה מְרַחַיקְנָא מִדּוּכְתָּא פְּלָן אֲמַר לֵיהּ אִינְּגֵד פּוּסְתָּא וּפַלְגָא אֲמַר לֵיהּ אִי מְטַאי לְגַבֵּיהּ לָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַאי דִּכְתִיב עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתֵּר וּבְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן
וּכְשֶׁהָיָה אוֹיֵב נִכְנָס לְשָׁם הָיוּ דּוֹקְרִין אוֹתָן בְּחוֹטְרֵיהֶן וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב וּלְכָדוּם כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי אָמְרוּ לוֹ תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים אָמַר מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ
אָמַר מוּבְטְחַנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכׇל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו אָמְרוּ לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל וּמַנּוּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁנֵיהֶם בִּמְקוֹם אֶחָד זֶה אוֹמֵר יֵשׁ לִי עֶבֶד שֶׁאֵין כְּיוֹפְיוֹ בְּכׇל הָעוֹלָם וְזֶה אוֹמֵר יֵשׁ לִי שִׁפְחָה שֶׁאֵין בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּיוֹפְיָהּ
אָמְרוּ בּוֹא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה וּנְחַלֵּק בַּוְּולָדוֹת הִכְנִיסוּם לְחֶדֶר זֶה יָשַׁב בְּקֶרֶן זָוִית זֶה וְזוֹ יָשְׁבָה בְּקֶרֶן זָוִית זֶה זֶה אוֹמֵר אֲנִי כֹּהֵן בֶּן כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אֶשָּׂא שִׁפְחָה וְזֹאת אוֹמֶרֶת אֲנִי כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד וּבָכוּ כׇּל הַלַּיְלָה
כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יִרְמְיָה עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ צָפְנַת שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיוֹפְיָהּ בַּת פְּנִיאֵל בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁימֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים
שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כׇּל הַלַּיְלָה לְמָחָר הִלְבִּישָׁה שִׁבְעָה חֲלוּקִים וְהוֹצִיאָהּ לְמוֹכְרָהּ בָּא אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר אָמַר לוֹ הַרְאֵנִי אֶת יוֹפְיָהּ אָמַר לוֹ רֵיקָא אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַּח קַח שֶׁאֵין כְּיוֹפְיָהּ בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ
אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן הִפְשִׁיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ עַל קְדוּשַּׁת שִׁמְךָ (הַגִּבּוֹר) [הַגָּדוֹל] לָמָּה לֹא תָּחוּס
וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאוֹם יָבֹא הַשּׁוֹדֵד עָלֵינוּ עָלַיִךְ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עָלֵינוּ כִּבְיָכוֹל עָלַי וְעָלֶיךָ בָּא שׁוֹדֵד
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִּכְתִיב וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וּשְׁוַלְיָא דְנַגָּרֵי הֲוָה
פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ (רַבּוֹ) לִלְוֹת אָמַר לוֹ שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּה שִׁיגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ שָׁהָה עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ אִשְׁתִּי שֶׁשִּׁיגַּרְתִּי לְךָ הֵיכָן הִיא אָמַר לוֹ אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתַּר וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ
אָמַר לוֹ מָה אֶעֱשֶׂה אָמַר לוֹ אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי גָּרְשָׁהּ אָמַר לוֹ כְּתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה אָמַר לוֹ אֲנִי אַלְוְוךָ וְתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לְפוֹרְעוֹ אָמַר לוֹ בֹּא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶן וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶן וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין וְאָמְרִי לַהּ עַל שְׁתֵּי פְתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד
לָקַח מִן הַסִּיקָרִיקוֹן וְכוּ' אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי אֲבָל בִּשְׁטָר קָנָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אַף בִּשְׁטָר נָמֵי לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ אַחְרָיוּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

ארבעים סאה קצוצי תפילין [בית של תפילין ללא הרצועה נקרא: קציצה] נמצאו בראשי הרוגי ביתר, שכך הרגום הרומאים כשהם עטורים בתפילין, ומשדה הקטל נאספה כמות של ארבעים סאה בתים של תפילין; ובהמשך הענין מתבאר, אם בתים של יד או בתים של ראש.

רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: משדה הקטל נאספו שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה [כל קופה ארבעים סאה] קצוצי תפילין.

ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: ארבעים קופות היו שם, של שלש שלש סאין קצוצי תפילין בכל אחת מהקופות.

ונמצא, בין לרבי ינאי בין למתניתא מאה ועשרים סאין היו, אבל לרבי יוחנן לא היו שם אלא שליש מכמות זו דהיינו ארבעים סאה.

ולא פליגי, רבי יוחנן ורבי ינאי; כי:

הא - דרבי ינאי - בבתים דרישא [של ראש], שהם גדולים פי שלשה מבתים של יד, היות והם מחולקים למספר בתים, וצריך לעשות ריוח ביניהם.

הא - דרבי יוחנן - בבתים דדרעא [תפילין שבזרוע] שגודלם שליש בלבד מבתים של ראש. ^[1]

אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח של ראשים מרוצצים, נמצאו בחורבן בית ראשון ^[2] על אבן אחת.

עולא אמר: תשעת קבין היו.

אמר רב כהנא, ואיתימא: שילא בר מרי: מאי קראה [היכן מצאנו במקרא] שריצצו בני בבל ראשים אל הסלעים?

דכתיב [תהילים קלז ח ט]: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" כשם שעשית לנו. ^[3]

כתוב [איכה ד ב]: "בני ציון היקרים, המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר".

ומפרשינן: מאי "מסולאים בפז"?

אילימא [שמא תאמר] דהוו בני ציון מחפי בפיזא [מכוסים ומקושטים בפז ובתכשיטי זהב]?

כך אי אפשר לומר, שהרי: והאמרי דבי רבי שילא: תרתי מתקלי איסתרי פיזא - נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא.

[כי בבית מדרשו של רבי שילא אמרו: שני מטילי פז קטנים ^[4] ירדו לעולם, האחד ירד ברומי, וכנגדו ירד עוד אחד בלבד בכל העולם].

נמצא, שבני ציון לא היו משובחים במיוחד בעושרם בפז, כי שבח זה התייחד לרומי כנגד כל העולם.

אלא שהיו משובחין כל כך ביופיים, עד שהיו מגנין את הפז ביופיין, כלומר: הפז מתגנה לעומת יופיין. ^[5]

מעיקרא, חשיבי דרומאי, הוו נקטי בליונא דגושפנקא, ומשמשי ערסייהו.

[מתחילה, כשהיו חשובי רומי משמשים מיטותיהם, היו מעמידים נגד עיניהם צורות נאות, החקוקות בחותמת, כדי שתתעברנה נשותיהם בנים יפים כמותם].

מכאן - מאז ששבו הרומאים את בני ציון מסולאי הפז - ואילך:

הוו מייתו את בני ישראל שלקחו בשבי, והוו אסרי להו בכרעי דפורייהו, וכך הוו משמשי מיטתם. [היו מביאים אותם, וקושרים אותם לרגלי מטותיהם ^[6] וכך היו משמשים].

אמר ליה חד לחבריה שהיה אסור כמותו: והא היכא כתיבא בתורה? [אמר האחד לחבירו שהיה אסור כמותו: צרה זו היכן נרמזה בתורה?].

אמר ענה ליה חבירו: בפסוק זה שבתוכחה היא רמוזה, שנאמר [דברים כח סא]: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך", [ולכך לא נכתבו במפורש, כי דבר מגונה הוא להזכירו. ^[7]]

אמר, שאל מקבל התשובה את אומרה: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן [בכמה רחוק מקום שאני אוחז בו בלימודי, מאותו מקום בו כתוב פסוק זה]?

אמר ליה מביא הפסוק: אינך רחוק אלא אינגד [מעט], פוסתא ופלגא [דף וחצי].

אמר ליה השואל למביא הפסוק: אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך. [אם אכן הייתי מגיע בלימודי לשם, לא הייתי צריך לדבריך, כי מאלי הייתי מבין כדבריך].

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:

מאי דכתיב [איכה ג מט]: "עיני עוללה לנפשי, מכל בנות עירי", [עיני ניוולה את פני מרוב דמעות, ממה שאירע לבני עירי]? ^[8]

ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר.

ובכל אחת ואחת, היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות.

וכל אחד ואחד, היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן. ^[9]

וכשהיה אויב נכנס לשם, לא היו חוששים ממנו, מחמת רבויים, כי היו דוקרין אותן בחוטריהן [בקולמוסים שלהם]. ^[10]

ואולם כשגרם החטא וגבר האויב, לא יכלו לעמוד כנגדו, ולכדום, וכרכום בספריהם והציתום באש.

תנו רבנן:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי.

אמרו לו: תינוק [ילד יהודי] אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו [קווצות שערותיו] סדורות לו תלתלים. ^[11]

הלך, ועמד על פתח בית האסורים. ^[12]

אמר [בלשון שאילה] את המקרא הזה [ישעיה מב כד]: "מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים"? הצדיק התינוק את הדין עליו, וענה אותו תינוק, ואמר [את המשך הפסוק]: "הלא ה', זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו".

אמר רבי יהושע בן חנניה: מובטחני בו בתינוק זה, שיהיה מורה הוראה בישראל. ^[13]

העבודה [לשון שבועה]! שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. ^[14]

ואכן, אמרו: לא זז משם רבי יהושע בן חנניה עד שפדאו לאותו תינוק בממון הרבה.

ואכן, לא היו [עברו] אלא ימים מועטין, עד שהורה אותו תינוק הוראה בישראל.

ומנו [מי היה אותו תינוק]? הוא התנא רבי ישמעאל בן אלישע. ^[15]

אמר רב יהודה אמר רב:

מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים.

לימים, נזדווגו שניהם במקום אחד [אחרי תקופה הזדמנו שני האדונים הללו למקום אחד] -

זה [מי ששבה את הבן] אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם.

וזה [מי ששבה את הבת] אומר: יש לי שפחה, שאין בכל העולם כולו, כיופיה.

אמרו שניהם, אם כן, בוא ונשיאם זה לזה, ומחמת רוב יופיים, יהיו הוולדות משובחים ודמיהם יקרים, ונחלק בינינו את הוולדות.

הכניסום בלילה לחדר אחד.

זה נתרחק וישב בקרן זוית זה, וזו נתרחקה וישבה בקרן זוית זה.

זה אומר לעצמו, אני כהן בן כהנים גדולים, ^[16] האשא שפחה!?

וזאת אומרת לעצמה, אני כהנת בת כהנים גדולים, וכי אנשא לעבד!?

ובכו כל אחד בפני עצמו, כל הלילה.

כיון שעלה עמוד השחר, והאיר היום, הכירו האח והאחות זה את זה, ונפלו זה על זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ^[17]

ועליהן, קונן ירמיה בנבואת החורבן: "קרא עלי מועד [שנתוועדו האדונים] לשבור [טהרת] בחורי. גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, היו בני שוממים כי גבר אויב" [איכה א טז]. ^[18]

אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה.

"צפנת" היתה נקראת על שם שהכל צופין בה מרוב יופיה.

ובת "פניאל" היתה נקראת, על שם שהיתה בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים.

שנתעלל בה השבאי ששבאה כל הלילה.

למחר, הלבישה שבעה חלוקים לצניעות ולכבודה, כדי להחשיבה, והוציאה למוכרה.

בא אדם אחד, שהיה מכוער ביותר.

אמר לו אותו אדם: הראני את יופיה כדי שאקחנה.

אמר לו המוכר: ריקא [טיפש], אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו.

אמר לו: אף על פי כן רוצה אני לראות את יופיה!

הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה היא עצמה, ונתפלשה באפר.

התפללה ואמרה לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, כי חטאנו, על קדושת שמך הגבור, למה לא תחוס ונקום נקמתך!?

ועליה קונן ירמיה [ירמיה ו כו]: "בת עמי חגרי שק, והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאם יבא השודד עלינו".

"עליך" בלשון יחיד, על בת עמי, לא נאמר, אלא "עלינו", בלשון רבים, כביכול, עלי [כלפי מעלה] ועליך בא שודד כי שם שמים נתחלל בכך.

אמר רב יהודה אמר רב:

מאי דכתיב [מיכה ב ב]: "ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו"?

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה [לא היה רבו לתורה, אלא לאומנות של נגרים].

פעם אחת הוצרך רבו ללוות מעות.

אמר לו השוליא; שגר [שלח] אשתך אצלי, וא לו נה.

שיגר אשתו אצלו ושהה השוליא עמה שלשה ימים.

כשראה שאין אשתו חוזרת, קדם המורה, ובא אצלו [אצל השוליא], ואמר לו: אשתי ששגרתי לך, היכן היא?

אמר לו התלמיד: אני פטרתיה לאלתר [שלחתי אותה מיד], ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. ^[19]

אמר לו המורה לתלמידו: מה אעשה?

אמר לו התלמיד: אם אתה שומע לעצתי, גרשה!

אמר לו המורה: רוצה אני לגרשה, אך מה אעשה וכתובתה מרובה ואין בידי לשלם לה?

אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה.

עמד זה [הבעל, המורה] וגרשה, והלך הוא [התלמיד] ונשאה.

כיון שהגיע זמנו לשלם את החוב, ולא היה לו לפורעו.

אמר לו התלמיד: בא ועשה עמי מלאכה במקום חובך.

והיו הם, התלמיד ואשתו, [אשתו לשעבר של המורה], יושבים ואוכלין ושותין.

והוא [המורה, בעלה הראשון] היה עומד ומשקה עליהן.

והיו דמעות נושרות מעיניו, ונופלות בכ וסיהן.

ועל אותה שעה, על העוול הזה, נתחתם גזר דין.

ואמרי לה: גזר הדין נחתם על שתי פתילות בנר אחד, משל הוא לשני אנשים המשמשים עם אשה אחת.

ופירש המהרש"א: ששתי הלשונות על אותו מעשה נתכוונו, כי לפי הלשון הראשון, בשעה שהיה השוליא עם אשת רבו, לא עבר עמה עבירה, אלא שעל אותה שעה שעשקו להסיתו לגרשה ולהשתעבד בו על ידי כתובתה, על כך נתחתם גזר דין; ולפי הלשון השני "אותה שעה" אינה עיקר העבירה, אלא שכאשר שהתה עמו שלשה ימים עבר עמה עבירה, וזו היא שאמרו: שתי פתילות בנר אחד, שהרי היתה אשת איש, ונאסרה לשוליא על ידי הזנות גם לאחר שנתגרשה, כדין סוטה לבועלה. ^[20]

שנינו במשנה: לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כו', לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל.

אמר רב: לא שנו "מקחו בטל" לפי משנה ראשונה, אלא דאמר לו בעלים ללוקח: "לך חזק וקני", כלומר: לך וקנה לך את השדה בחזקה.

כי היות ולא עשה הבעלים מעשה אלא דיבור בעלמא, יש לומר, לא נתכוין להקנות לו, אלא לסלק את הסיקריקון [או את האשה - כשלקח מן האשה] מעליו, כי את הלוקח נוח לו לתבוע יותר מאשר לדון עם הסיקריקון.

אבל בכגון שכתב לו שטר, הרי קנה הלוקח, כי בודאי מדעתו הקנה לו, כי אם לא נתכוין למכר גמור, לא היה לו צורך לטרוח ולכתוב שטר, והיה יכול להסתפק בקנין חזקה. ^[21]

ושמואל אמר: אף בכתב לו שטר, נמי לא קנה הלוקח, ^[22] עד שיכתוב לו אחריות, שאם יטרפו ממנו יוכל לחזור ולגבות מן המוכר את דמי הקרקע, כי אז ודאי שמדעתו הוא מקנה, ואין כוונתו להפטר מן הסיקריקון בלבד.

הערות

^[1] על פי רש"י. ולכאורה קשה לפי מה שהעמידה הגמרא את דברי רבי יוחנן בתפילין של יד, מדוע אמר רבי יוחנן שנמצאו בראשי הרוגי ביתר? ותירץ המהר"ם שיף, על פי המבואר בבבא מציעא קה ב, שהנושא משא בזרועו מניח את תפילין של יד בראשו, שבראש יש מקום להניח שתי תפילין, ובשעת מלחמה שנושאים את כלי זיינם על זרועם ומחזיקים ברמחים נותנים תפילין של יד גם כן בראש. וראה ב"הפלאה שבערכין" על ספר הערוך ערך "קץ" שהאריך לדון בדבריו. ובעץ יוסף פירש להיפך, של ראש היו ארבעים סאה כדברי רבי יוחנן, ושל יד מאה ועשרים סאה, וראה שם בשם רבינו עקיבא איגר, שהיות ואסור להניח תפילין של ראש לפני תפילין של יד, וכן מסירים את התפילין של ראש בתחילה, אם כן נמצא כשבאו שונאים עליהם הרבה מהם הניחו של יד ועדיין לא הספיקו להניח של ראש, וכן הרבה החלו לחלוץ והספיקו להסיר רק את של ראש, וחלקם היה עליהם גם של יד וגם של ראש, וכולם נהרגו, נמצא אם כן, שהיו עליהם תפילין של יד פי שלושה ממה שהיו תפילין של ראש.

^[2] רש"י, וראיה - מהפסוק שמביאה הגמרא על בני בבל שהחריבו את בית ראשון.

^[3] אף שהפסוק מדבר בבני בבל עצמם, מכל מקום יש ללמוד מכאן שכך עשו בני בבל לבני ישראל וכסיום הכתוב: "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו", כי ריצוץ ראשיהם של הבבלים הוא מדה במדה על מה שעשו לבני ישראל - מהרש"א ומהר"ם שיף.

^[4] על פי תוספות בעבודה זרה יא ב ד"ה מתקל, ראה שם.

^[5] "מסולאים" היינו משובחים, ומעיקרא סלקא דעתין שהיו משובחים על ידי מה שהתכסו והתקשטו בפז, ומסקינן, דהיו משובחים יותר מן הפז. וראה במהרש"א שהקשה, דאם כן הוה ליה למימר המסולאים מפז? ועל כן פירש את הפסוק על פי המשך הגמרא, דמעיקרא הוו משמשי כנגד בליונא דגושפנקא וצורות נאות העשויות מפז, ואחר כך לקחו בני ישראל במקום פז [זהו בפז- במקום פז] ומשמשי כנגדם.

^[6] ראה במהר"ל שהיו בני ישראל צריכים לשמש אותם תמיד בחדר משכיותיהם, כדי שיראו אותם תמיד, וכל הזמן מחשבתם עליהם וזה נחשב כמו שקשרו אותם אל מיטתם.

^[7] מהרש"א. וזהו מה שנאמר "כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" כלומר דבר שאינו ראוי להכתב -בן יהוידע ושיעורים בהגדות חז"ל.

^[8] רש"י.

^[9] האחרונים הקשו הרי בבבא בתרא כא א אמרו שראוי להושיב מלמד לכל עשרים וחמשה תלמידים, ואיך הושיבו כאן ארבע מאות תלמידים לפני מלמד אחד? וראה בעיון יעקב, שיתכן ואכן נענשו בשביל זה וכדאיתא במדרש רבה ריש איכה, תני רבי שמעון בן יוחאי אם ראית עיירות נתלשות ממקומן, שלא החזיקו בשכר סופרים וכו' ראה שם. ובהגהות ריעב"ץ כתב שבמשך יום שלם היו עוברים לפניו סך הכל ארבע מאות תלמידים, אך לא היו באותה שעה יחדיו.

^[10] ספר הערוך ערך מחק, וראה בעץ יוסף שבזכות התורה היו מנצחים כל אוייב, וכשגבר אויב בעוונם ולכדום, לא עמדה להם זכות לימודם שאפילו ספרי קודש היו נשרפים עמהם בעוונם, שכרכו כל אחד בספרו, שהיו ספריהם עשויים בגלילה כעין ספר תורה שלנו, ושרפום עמהם.

^[11] צריך תלמוד, לשם מה ציינו את יופיו החיצוני של התינוק, וראה בעץ יוסף שהביא מן המדרש שאותו תינוק נשבה לקלון [כאותם ארבע מאות ילדים, לעיל נז ב] וכתב בבן יהוידע שמחמת יופיו יש למהר להצילו ולהפרישו מאיסור.

^[12] צריך להבין מה היתה כוונתו של רבי יהושע כשקרא פסוק זה בפתח בית האסורים, וראה בעץ יוסף שכתב על פי המדרש הנ"ל שרבי יהושע רצה לבחון אם התינוק רוצה עדיין לצאת מהמאסר או שכבר נטמא ביניהם ולא ירצה לצאת וכאשר השיב לו "הלא ה זו חטאנו לו" ידע שמצטער בשביו.

^[13] ראה במפרשי העין יעקב, שהתינוק התכוון לדבר עמוק במה שסיים את הפסוק שהתחיל רבי יהושע, ומכך למד רבי יהושע על מעלתו המיוחדת.

^[14] הקשו התוספות, הרי קיימא לן [לעיל מה א]: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן", ראה מה שתירצו, ולעיל כתבו התוספות שהיות וטעם האיסור הוא מחשש שמא יתאמצו הגויים לשבות שבויים נוספים, יש לומר שבזמן החורבן לא שייך טעם זה [כי בלאו הכי היו השבויים מרובים].

^[15] אין זה רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול הנזכר בברכות ו א, שהרי רבי ישמעאל שימש בכהונה גדולה בזמן הבית, ואילו רבי ישמעאל דהכא תינוק היה בזמן החורבן, אלא תרי רבי ישמעאל בן אלישע הוו, ראה בתוספות רבינו יהודה החסיד לברכות נז ב ובתוספות יבמות קד א ד"ה אמר, ובמהר"ם שיף.

^[16] אם רבי ישמעאל אביהם הוא רבי ישמעאל הנזכר לעיל, אם כן צריך לפרש שהיו ממשפחת כהנים גדולים, או אפשר שרבי ישמעאל אביהם הוא רבי ישמעאל כהן גדול שבברכות - הגהות ריעב"ץ.

^[17] ראה בבן יהוידע שצערם הגדול היה מרוב חסידותם, שנצטערו על קריאת שם עבד לאחיה ושם שפחה לאחותו ופגעו בכבוד כהונה ובכבוד אבותם.

^[18] ראה מהרש"א.

^[19] ראה במהרש"א שהיא עשתה זאת מרצון ונאסרה על בעלה, וראה בבן יהוידע שלכך הזכיר שתינוקות היו, היות ואין בכחם לבא עליה באונס, וגם אין דרכם לעשות מעשיהם בהסתר כל כך, ועל ידי זה נודע לו הדבר.

^[20] וראה עוד במהר"ל ובבן יהוידע.

^[21] רש"י. וראה בתוספות בבבא בתרא מז ב ד"ה אבל שכתבו דאף אם כתב שטר אין ראיה על הסכמתו, כי שמא מפחד הוא מן הסיקריקון, אלא דהכא מיירי שאחרי הקנין הוסיף לתת לו עוד שטר ראיה. ועוד כתבו, שבין רב ובין שמואל סוברים שאם כתב לו שטר בלא אחריות לא קנה, אלא שרב סובר "אחריות טעות סופר", כלומר אף אם לא נכתבה אחריות בשטר, אנו תולים זאת בטעותו של הסופר והשטר נחשב כמי שנכתבה בו אחריות, ולפי זה אם כתב בשטר במפורש שהוא מוכר שלא באחריות, גם לדעת רב לא קנה. [וראה בריטב"א ובנימוקי יוסף בבבא בתרא שכאשר כותב שטר בעל כורחו לא אומרים "אחריות טעות סופר"].

^[22] כי בכל גווני אנו אומרים שמתיירא הוא מן הסיקריקון ועל כן אין השטר מהוה ראיה להסכמתו.

קצוצי (בתי) תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר. ר' ינאי בר' ישמעאל אמר: שלש קופות (סלים גדולים) של ארבעים ארבעים סאה של תפילין. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: ארבעים קופות של שלש שלש סאין.

ומעירים: ולא פליגי [חלוקים] ר' יוחנן ור' ינאי: הא דרישא, הא דדרעא [זו בתפילין של ראש, זו בתפילין של יד] שבגלל ההבדל בדרך עשייתן היו גם נבדלות בגודלן.

אמר ר' אסי: ארבעה קבין מוח של תינוקות שרוצצו את גולגולותיהם נמצאו על אבן אחת. עולא אמר: תשעת קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא בר מרי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו אשרי שי אחז ונפץ את עלליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט).

א נאמר: "בני ציון היקרים המסלאים בפז" (איכה ד, ב), מאי [מה] פירוש "מסלאים בפז"? אילימא [אם תאמר] דהוו מחפי בפיזא [שהיו מחופים מכוסים ממש בפז], והאמרי דבי [והרי אמרו בבית] מדרשו של ר' שילא: תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא [שני משקלות איסרי פז ירדו לעולם], חדא ברומי וחדא בכולי עלמא [אחד ברומא ואחד בכל העולם] אם כן, בודאי אי אפשר היה לחפות את בני ירושלים בפז, שהרי אין די פז בעולם כולו! אלא הכוונה היא שהיו מהוללים ("מסולאים") ביופיים עד שהיו מגנין (משפילים) את הפז ביופיין.

ומספרים: מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו [מתחילה חשובי הרומאים היו מחזיקים תבליט של חותם והיו משמשים מיטתם] כנגד התמונה היפה, כדי שיהיו להם ילדים יפים כיוצא בה, מכאן ואילך, מזמן המלחמה, מייתו [היו מביאים] בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי [ואוסרים אותם ברגלי מיטותיהם והיו משמשים מיטתם] כנגדם, משום שהיו יפים כל כך.

היה מעשה שעשו כך לשני ילדים, אמר ליה חד לחבריה [אמר לו אחד לחבירו]: הא, היכא כתיבא [צרה זו, היכן היא כתובה]? אמר ליה [לו]: כפי שנאמר: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" (דברים כח, סא). אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן [כמה אני רחוק מהמקום הזה], כלומר, בלימודי שלמדתי, כמה עוד היה לי ללמוד כדי להגיע לשם, לאותו פסוק? אמר ליה [לו]: אינגד פוסתא ופלגא [אם היית מושך דף וחצי] היית מגיע לשם. אמר ליה [לו] הילד ששאלו: אי מטאי לגביה [אם הייתי מגיע אצלו, לפסוק זה] לא איצטריכי לך [הייתי צריך אותך], שהייתי יודע מעצמי שעל כך מדובר בכתוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא)? ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות (ילדים), וכל אחד ואחד מהמלמדים הללו היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן,

וכשהיה אויב נכנס לשם היו התינוקות דוקרין אותן בחוטריהן (קני הכתיבה שבידם), וכשגבר אויב ולכדום, כרכום את כל התינוקות הללו בספריהם והציתום באש.

ועוד בענין ילדי ירושלים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק (ילד) אחד יש בבית האסורים, והוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר כאילו לעצמו: "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מב, כד)? ענה אותו תינוק ואמר את המשך הכתוב: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (ישעיה מב, כד).

אמר ר' יהושע: מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל אם יתנו לו את ההזדמנות לכך, שהרי כבר עתה הוא חכם כל כך. ונשבע: העבודה (בעבודת המקדש)! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין (שקובעים) עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ואכן, לא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו [ומי הוא זה]? — ר' ישמעאל בן אלישע.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של הכהן הגדול ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים שונים. לימים נזדווגו (נפגשו) שניהם במקום אחד, אדון זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה,

אמרו האדונים: בוא ונשיאם את העבד והשפחה זה לזה, ונחלק בינינו בוולדות שיוולדו להם, שודאי יהיו יפים מאד. הכניסום לחדר להתייחד, זה הבן ישב בקרן זוית (פינה) זה, וזו הבת ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים, אני אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה.

כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה שהם אח ואחות, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן מרוב צער. ועליהן קונן ירמיה: "על אלה אני בוכיה עיני עיני י רדה מים" (איכה א, טו).

אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, ולמה קראו לה כך? צפנת — שהיו הכל צופין ביופיה, בת פניאל — שהיתה בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים בקודש הקדשים בבית המקדש,

שנתעלל בה ואנסה שבאי (שודד) כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו האיש למוכר: הראני את יופיה, אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח (לקנות) אותה — קח (קנה), שאין כיופיה בכל העולם כולו.

אמר לו: אף על פי כן רוצה אני לראות. הפשיטה ששת חלוקים, ושביעי קרעתה היא עצמה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו, לפני ה': רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת וכך אתה מבזה אותנו, על קדושת שמך הגבור שנקרא עלינו למה לא תחוס?

ועליה קונן ירמיה: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאם יבא השודד עלינו" (ירמיה ו, כו), "עליך" לא נאמר אלא "עלינו", כביכול, עלי, על הקדוש ברוך הוא, ועליך בא שודד, שגם הקדוש ברוך הוא משתתף בצער זה, ואף שמו מתבזה.

ב אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו" (מיכה ב, ב)? — מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו (המורה שלו), ושוליא דנגרי הוה [ושוליית אומנים היה], שלמד אצלו מלאכת הנגרות.

פעם אחת הוצרך (רבו) ללות כסף, אמר לו התלמיד שהיה עשיר: שגר (שלח) אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה וזנה עמה שלשה ימים. קדם השוליה ובא אצלו אצל המורה, אמר לו המורה: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר (שלחתי אותה מייד), ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך ואנסוה.

אמר לו: מה אעשה? אמר לו התלמיד: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה ואין לי כסף. אמר לו התלמיד: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא התלמיד ונשאה.

כיון שהגיע זמנו של החוב להיפרע ולא היה לו לפורעו, אמר לו התלמיד: בא ועשה (עבוד) עמי בחובך. והיו הם, האיש והאישה, יושבים ואוכלים ושותין, והוא, הבעל הקודם, היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין של ישראל. ואמרי לה [ויש אומרים] שהדין נגזר על שתי פתילות בנר אחד, בלשון נקיה: על עוון אשת איש.

ג ומעתה חוזרים לפירוש המשנה: שנינו לקח (קנה) מן הסיקריקון וחזר וקנה מבעל הבית — אין מיקח זה מועיל. אמר רב: לא שנו שאין זה אלא שאמר לו בעל הבית הראשון כשהלה קנה ממנו: "לך חזק וקני" [החזק וקנה בקנין חזקה], שיכול הוא לומר שלא התכוון למכור לו בכך, אבל אם כתב ומכר לו בשטר — קנה. ושמואל אמר: אף בשטר נמי [גם כן] לא קנה, עד שיכתוב לו בעל הבית הראשון אחריות על נכסיו, שבכך הוא מראה שזוהי מכירה אמיתית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of phylactery boxes were found on the heads of those killed in Beitar. Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael, says: There were found three large baskets each holding forty se’a of phylactery boxes. And it was taught in a baraita: There were forty large baskets each holding three se’a.

The Gemara notes: And these Sages do not disagree: This Sage is referring to phylacteries of the head, whereas this Sage is referring to phylacteries of the arm, for owing to the different manners in which they are fashioned, they are also different in size.

Rabbi Asi says: Four kav of brains from children whose skulls were smashed were found on one stone. Ulla says: Nine kav. Rav Kahana said, and some say that it was Sheila bar Mari who said: What is the verse from which it is derived? “O daughter of Babylon, marked for devastation; happy is he who shall repay you your recompense for what you have done to us. Happy is he who shall seize and dash your little ones against the rock” (Psalms 137:8–9).

§ The verse states: “The precious sons of Zion, comparable to fine gold” (Lamentations 4:2). What is the meaning of the expression “comparable to fine gold”? If we say that it means they were covered in fine gold [piza], this is difficult; but didn’t the school of Rabbi Sheila say: Two istira weights of fine gold came down into the world, one in Rome and one in all the rest of the world. If so, it is certainly impossible to cover the inhabitants of Jerusalem with fine gold, as there is not enough of it in the entire world to do so. Rather, this means that they would be so attractive that they would disgrace fine gold because of their beauty.

The Gemara relates that initially the noblemen of Rome would keep an image imprinted on a seal by their beds and engage in sexual intercourse opposite that image, so that they would beget children of similar beauty. From this point forward, from the time of the Great Revolt, they would bring Jewish children, tie them to the foot of their beds, and engage in sexual intercourse across from them, because they were so handsome.

It is related that it once happened that they did this to two children, and one of them said to the other: Where is this affliction written in the Torah? The other said to him: As it is written: “Also every sickness, and every plague, which is not written in the book of this Torah” (Deuteronomy 28:61). The first one said: How far am I in my studies from this, i.e., how much more would I have had to learn in order to reach this verse? The other said: Had you gone on one and a half columns [pusta], you would have reached this. The first child said to the other: Had I reached this verse, I would not have needed you, as I would have known on my own that the verse was speaking about this.

Rav Yehuda says that Shmuel says in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: What is the meaning of that which is written: “My eye affects my soul because of all the daughters of my city” (Lamentations 3:51)? There were four hundred synagogues in the city of Beitar, and in each and every one of them there were four hundred schoolteachers, and each and every one of these teachers had four hundred schoolchildren.

And when the enemy entered there, these schoolchildren stabbed them with their pens [beḥotreihen]. And when the enemy prevailed and caught them, they wrapped the children in their scrolls and lit them on fire.

The Sages taught another baraita (Tosefta, Horayot 2:5) relating to the fate of the Jewish children: There was an incident involving Rabbi Yehoshua ben Ḥananya who once went to the great city of Rome, where they said to him: There is a child in prison with beautiful eyes and an attractive appearance, and his curly hair is arranged in locks. Rabbi Yehoshua went and stood by the entrance to the prison. He said, as if speaking to himself: “Who gave Jacob for a spoil, and Israel to the robbers?” (Isaiah 42:24). That child answered by reciting the continuation of the verse: “Did not the Lord, He against Whom we have sinned, and in Whose ways they would not walk, neither were they obedient to His law?”

Rabbi Yehoshua said: I am certain that, if given the opportunity, this child will issue halakhic rulings in Israel, as he is already exceedingly wise. He said: I take an oath by the Temple service that I will not move from here until I ransom him for whatever sum of money they set for him. They said that he did not move from there until he ransomed him for a great sum of money, and not even a few days had passed when this child then issued halakhic rulings in Israel. And who was this child? This was Rabbi Yishmael ben Elisha.

Rav Yehuda says that Rav says: There was an incident involving the son and the daughter of Rabbi Yishmael ben Elisha the High Priest, who were taken captive and sold into slavery to two different masters. After some time the two masters met in a certain place. This master said: I have a male slave whose beauty is unmatched in all of the world, and that master said: I have a female slave whose beauty is unmatched in all of the world.

The two masters said: Come, let us marry these two slaves to one another and divide the children born to them between us, as they will certainly be very beautiful. They secluded them in a room. This one, the son, sat in one corner, and that one, the daughter, sat in the other corner. He said: I am a priest and the descendant of High Priests. Shall I marry a female slave? And she said: I am the daughter of a priest and the descendant of High Priests. Shall I be married to a male slave? And they wept all through the night.

When dawn arrived they recognized each other and saw that they were brother and sister. They fell on each other and burst into tears until their souls departed due to their great distress. And with regard to them and others like them, Jeremiah lamented: “For these things I weep; my eye, my eye runs down with water” (Lamentations 1:16).

Reish Lakish says: There was an incident involving a certain woman named Tzafenat bat Peniel. And why was she called this? She was called Tzafenat because they would all gaze [tzofin] at her beauty, and she was called bat Peniel because she was the daughter [bat] of the High Priest who served in the innermost sanctum [lifnai velefnim] of the Temple.

And it happened that she was taken captive and her captor abused and raped her all night. The next day he dressed her in seven garments and took her out to sell her. A certain man who was especially ugly came and said to the man who was selling her: Show me her beauty. He said to him: Good-for-nothing, if you wish to buy her then buy her, for there is no beauty like hers in all of the world.

The potential buyer said to the seller: Even so, I wish to see for myself. He removed the six outermost garments, and she herself tore the seventh, and rolled in ashes. She said before God: Master of the Universe, even if You have shown no pity to us, and have allowed us to be disgraced in this way, why have You not shown pity to the sanctity of Your mighty name by which we are called?

And with regard to her and others like her, Jeremiah lamented: “O daughter of My people, gird yourself with sackcloth and roll in ashes; make you mourning as for an only son, most bitter lamentation, for the spoiler shall suddenly come upon us” (Jeremiah 6:26). It is not stated: Upon you, but rather “upon us,” for the spoiler shall come, as it were, both over Me and over you. God Himself shares this pain and His name is also disgraced.

§ Rav Yehuda says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “And they covet fields, and take them by violence; and houses, and take them away; so they oppress a man and his house, even a man and his heritage” (Micah 2:2)? There was an incident involving a certain man who set his eyes on his master’s wife, and he was a carpenter’s apprentice [shulya].

One time his master needed to borrow some money, and his apprentice said to him: Send your wife to me and I will lend her the money. He sent his wife to him, and the apprentice stayed with her for three days. He then went back to his master before she did, and the master said to him: Where is my wife whom I sent to you? The apprentice said to him: I sent her back immediately, but I heard that the youth abused and raped her on the way.

The master said to his apprentice: What shall I do? The apprentice said to him: If you listen to my advice, divorce her. He said to him: But her marriage contract is large and I do not have the money to pay it. The apprentice said to him: I will lend you the money, and you will give her payment of her marriage contract. The master arose and divorced her, and the apprentice went and married her.

When the time came that the debt was due, and he did not have the means with which to repay it, the apprentice said to his master: Come and work off your debt with me. And they, the apprentice and his wife, would sit and eat and drink, while he, the woman’s first husband, would stand over them and serve them their drinks. And tears would drop from his eyes and fall into their cups, and at that time the Jewish people’s sentence was sealed, for remaining silent in the face of this injustice. And some say that the Jewish people were punished for two wicks in one lamp, a euphemism for the sin of adultery committed by this couple while the master was still married to the woman.

§ The Gemara returns to the mishna, which states: If one first purchased land from a Sicarius, and afterward returned and purchased the same field from the prior landowner, so that he will be considered the legal owner of the field, his purchase is void. Rav says: They taught that the purchase is void only in a case where the prior owner says to the buyer when he came to acquire the field from him: Go, take possession of the field and thereby acquire it, as in such a case the prior owner can say that he did not actually mean to sell him the field. But if he sold it to him with a bill of sale, the buyer acquires the field. And Shmuel says: Even if he sold it to him with a bill of sale, the buyer does not acquire it unless the prior owner writes him a guarantee that if the field is repossessed by a creditor of the prior owner, the prior owner, who sold him the field, will compensate him for his loss, as by writing this guarantee he demonstrates that this is a true sale.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר שמואל עד שיכתו' אחריות לאו לטעמיה אזיל דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא אלא אף ע"ג דטעות סופר הוא בעלמא הכא ודאי שלא הי' סיקריקון כופהו לכתוב לו הוא אחריו' ומעצמו כתב ש"מ אחולי אחיל גביה ועוד דסיקריקון מזבן ואיהו מקבל עליה אחריות ורבי' גאון ז"ל כחב בס' המקח דכל שלא פי' בלא אחריות כותב מקרי, ולא מחוור.

גמרא: אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני. פירש רש"י ז"ל דכיון דבדיבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קנה כולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מוכר גמור ומדעת, עד כאן, ותמיהא לי דהאי ודאי לא הוי טעמא אלא משום דאמר ליה נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה הוא שמכר ומשום הכי סמכו לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שהוא משום טענת נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בבבא בתרא [עט, ב] ובכתובות [צה, א] ובשאר מקומות, ועוד שהרי אותיב מינה רב המנונא לרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני כדאיתא התם בפרק חזקת דאלמא משמע דאונס הוא ולא משום טענת השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך למימר השני נוח לי, ועוד דאם כן שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות סבירא ליה דאף על גב דקא עביד מעשה דהיינו כתיבת השטר מצי למימר השני נוח לי ואם כן שמואל דאמר כאדמון דאילו לרבנן כיון דקא עביד מעשה לא מצי למימר השני נח לי וכדאיתא בבבא בתרא בריש פרק חזקת והאי דקאמר רב [בנדפס: אשי] אף בשטר קנה אף על גב שנאנס אכתיבת השטר קאמר דכיון דאנסוהו עד שכתב את השטר שוב אינו מצפה שתחזור לו, ואגב אונסיה ואגב כתיבת השטר גמר ומקנה. והכי מוכח בבבא בתרא בפרק חזקת דאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ואותיב עלה רב המנונא ממתניתין דהכא דקתני לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלמא דאף על גב דאניס לא גמר ומקני, ופריק הא אמר רב לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני אבל בשטר קנה, אלמא כי כתב ליה שטרא אף על גב דאניס קנה מדאמרינן לה להא דרב הונא, אבל שמואל דאמר דכתיבת השטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים אי אנסוהו לכתוב אחריות וכתב לא קנה דכיון שנאנס כשם שלא גמר להקנות אגב אונס כתיבת השטר כך לא גמר להקנות אגב אונס האחריות והיינו טעמא דשמואל דכתיבת השטר אף על פי שלא אנסו סיקריקון בהדיא על כתיבתו מכל מקום הוא לא כתב אלא מחמת אימת סיקריקון דמקפיד אם יסרב על כתיבתו דאמר ליה עיניך נתת שתחזור לך, אבל באחריות ודאי לא קפיד דאמר ליה את מזבנת קרקע דידך ואנא מקבלינא אחריות הילכך מסתמא לאו מחמת יראת סיקריקון כתב לו את האחריות אלא מדעת גמר ומקנה. כך כתב רבינו הרב בבבא בתרא. והא דאמר שמואל עד שיכתוב לו את האחריות יש מי שפירש דאזיל לטעמיה דאמר בבבא מציעא [טו, ב] אחריות לאו טעות סופר הוא, ולדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא כל שלא כתב בלא אחריות מפורש היינו כתיבת אחריות וקנה, וזה דעת רבינו האי גאון בספר המקח בשער ל' דכל שלא פירש בלא אחריות היינו כותב אחריות, ולא מיחוור, דבעלמא קיימא לן כמאן דאמר אחריות טעות סופר הוא ודלא כשמואל, והכא מותבינן עליה דרב ולסיועיה לשמואל, אלא ודאי הכא כיון דמחמת יראת סיקריקון כתב לו את השטר, אף על גב דבעלמא קיימא לן דמן הסתם אחריות טעות סופר הוא, הכא לא אמרינן, דהתם היינו טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי ומוכר כי שקיל מיניה דלוקח זוזיה אדעתא דמקבל עליה אחריות שקלינהו, אבל הכא דמינס אנוס מוכר זה על כתיבת השטר דמשום נחת רוח דסיקריקון כתב ליה עד דמפרש ליה את האחריות ודאי לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא, והוא הדין בלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה.

אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות וקי"ל הלכה כשמואל בדיני ועוד דאמרינן בחזקת הבתים אמר רב הונא אמר לי רב נחמן כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידם גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו מאי קמ"ל תנינא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל לאפוקי מדרב דאמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה קא משמע לן כדשמואל דאמר שמואל אף בשטר לא קנה:

בפרש"י בד"ה לך חזק וקני כו' איכא למימר השני נוח לי עכ"ל ובמתני' כתב רש"י בפי' ראשון מקחו בטל דאמרינן מיראה עבד אי נמי כו' ואפשר דהיינו לשמואל דבשטר נמי לא קני דמיראה עבד אבל לרב דבשטר קנה ע"כ בלך חזק וקני ליכא טעמא אלא דהשני נוח לי דהאי טעמא לא משמע ליה בשטר וק"ל:

קצוצי תפילין כו'. עיין פרש"י ובערוך בערך קץ וז"ל וכל בית שמו קצוצה לפי שהוא קצוצה מחברתה כו' עכ"ל ע"ש:
מאי קרא בת גו' אשרי שיאחז ונפץ את עוללוך גו'. ודאי דהאי קרא לא מתפרש אלא בניפוץ עוללים דבני בבל על הסלע אבל מרישא דקרא מפורש שגם הם עשו כן בבני ישראל כמ"ש אשרו שישלם לך את גמולך שגמלת לנו דהיינו שישולם לך מדה כנגד מדה ומפרש לה דהיינו בניפוץ עוללים גו' וק"ל:
מאי מסולאים בפז כו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב המסולאים מפז במ"ם כמו הנחמדים מפז או כפז בכ' אבל בפז משמע שמסולאים ע"י הפז דהיינו ע"י תכשיטי פז שהיה עליהם ולכך מקשה והלא תרתי מתקלי אסתירי פיזא כו' וקאמר אלא שהיו מגנון את הפז ביופיין מעיקרא כו' ויהיה ב' בפז כמו תחת הפז שהיו משמשים משמשי ערסותיהם מעיקרא כנגדו מייתו בני ישראל. ואמר דא"ל חד לחבריה הא היכא כתיבא כו' מדבריו מוכח דקרא כבר בקללות ואם התחיל גם בהנך דמשנה תורה והפסיק בהן דף ופלגא מהאי קרא לא היה לו לומר היכא כתיבא דאימא במה שלפניו שלא קרא עדיין כתיבא אלא נראה דלא התחיל כלל בהנך דמשנה תורה ולא קרא אלא הנך קללות דת"כ ולא ידע כלל אי כתיבי גם במשנה תורה ולכך קאמר והיכא כתיבא בת"כ וא"ל
גם כל חלי וכל וגו' דלזה רמזה התורה ולפו שהוא דבר מגונה לא נכתב במפורש
ושא"ל או מטאי לגביה לא איצטריכי לך. דהיינו שגם אני הייתי מבין שעד"ז רמז הכתוב וק"ל:
עיני עוללה לנפשי מכל בנות גו' ד' מאות בתי כנסיות כו'. ופי' שהוא נשתייר לבד מכל הני תינוקות ובנות עירי כי ביתר ושאר עיירות נקראים בנות לגבי ירושלים וכה"ג מייתי רשב"ג להאי קרא בפ' מרובה ובסוף מסכת סוטה גבי ת"ק ילדים כו' ע"ש: אמר
מי נתן למשיסה יעקב כו'. אמר האי קרא לידע בו אם בן חכים הוא להשיב לו סיפא דקרא הלא ה' זו חטאנו גו' כדמסיק מובטחנו בו כו' ואיני זז מכאן עד שאפדנו כו' דמופלג בחכמה היה כמ"ש התוספות ויש לדקדק בקרא ענין הכפל ושינוי שאמר לבוזזים ולא לביזה כמו למשיסה ע"ד שאמרו בסוף כתובות בזוזו ובזוזי דבזוזי ואמר שע"כ באה להם כפולה הצרה על חטא הכפול דלא אבו בדרכיו הלוך הם מצות השכליות שהה מדותיו ית' ב"ה שגם שכל האנושי ודת הנימוסית תודה בהן ולא שמעו בתורתו הם מצות השמעיות שאילו לא נכתבו לא הוה שכל האנושי עומד עליהן:
ועליהן קונן ירמיה על אלה אנו בוכיה גו'. דלעיל מיניה כתיב קרא עלי מועד דהיינו שנתוועדו ונזדווגו שני אדונים מב' השבוים אח ואחות למקום אחד והיינו לשבור בחורי גת דרך ה' לבתולת בת יהודה וע"ז אמר על אלה שהם הבן והבתולה אני בוכיה וה"ל למכתב אני בוכה אבל הרמז הוא מאמר הבן אני בוכה עליה על הבת אחותי ועיני עיני יורדה מים הוא מאמר ירמיה שב' עיני יורדין מים על הזוג הכשר הזה:
ועליה קונן ירמיה בת עמי חגרי שק גו'. אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כו'. כי האי קרא כתוב גבו מפלת צור ביחזקאל בשינוי קצת מהכא דכתיב אבל יחוד ותמרורים במקום מר שאמר כי הצרה שנתהוה בבת עמי היא אבל יחיד שלא נעשה כן בשאר אומות וע"ד צרת רבים חצי נחמה ומספד תמרורים כי כפל בבת עמי המרה והצרה כי יבא השודד עלינו דכיון דאבל יחיד קרא לה לא הל"ל עלינו אלא עליך אבל אמר עלינו שבזה יתגדל צרתי שיבואו גם עליך:
מ"ד ועשקו גבר וביתו ואיש גו' מעשה כו'. ושוליא דנגרי הוה כו'. כל ענין זה מפורש בהאי קרא ודלעיל מיניה שאמר הוי חושבי און ופועלי רע דהיינו זה שהיה פועל אצל רבו ואמר כי יש לאל ידם שעי"ז בא שהלוה לרבו ואמר וחמדו שדות גו' שעי"ז שחמד ונתן עיניו באשת רבו עשק הגבר שהוא רבו דמלת גבר נופל בו כמו בן הגבירה וביתו שהיא אשתו בכ"מ דביתו ממש כבר כתיב וכתיב ונשאו ואולי ששינה לפי פשוטו לכתוב ונשאו במקום ולקחו דכתיב במקום הזה היא אשת רבו שנשאה על ידי שהלוה לו ולא היה לאל ידו לשלם לו ואמר ושמעתי שהתינוקות נתעללו כו' אמר כן שודאי לא היתה אנוסה מהתינוקות אלו אלא שהוא הרגילה אותם עמה לדבר עבירה ורצון היה ואסורה לך. ואמר
ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה על ב' פתילות כו'. ונראה לפרש דבלישנא דעל אותה שעה נתחתם כו' אפשר הא דשהה ג' ימים מעיקרא לא עבר עמה עבורה והיתה מותרת לו לאחר שנתגרשה אלא שעל אותה שעה שעסקו להסיתו לגרשה ולשעבד בו ע"י כתובתה נתחתם גזר דין וללישנא דאמרי לה כו' אותה שעה אין זה עיקר עבירה אבל בשהתה אצלו מעיקרא ג' ימים עבר בה עבירה (ונעשית) [כשהיתה] א"א דהיינו ב' פתילות בנר א' שעי"ז אסורה לו גם אחר שנתגרשה נתחתם גזר דין ונראה גם שעבירת יחיד היה כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו נחתם גזר דין לכלם:

גמ'. ולא פליגי. ר"ל ר' ינאי ובמתניתא דהוי שיעור אחד לא פליגי עם רבב"ח אמר ר"י ורבב"ח אמר ר"י איירי בדדרעא והא דקאמר בראש"י הרוגי כו'. יש מפרשים מלשון ראשים ושרים וכמדומה לי שראיתי כתוב משום שהדין הנושא משא בזרועו מניחו לו על ראשו משום דמקום יש בראש להניח ב' תפלין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרועם ומחזיקין ברמחים נותנין תפלין של יד ג"כ בראש [ומר חשיב לשל ראש ומר של יד]:

גמ'. מאי קרא בת בבל כו'. קרא ודאי עולליך של בת בבל קאמר רק מדקאמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו וגו' מדה כנגד מדה ודו"ק:

גמ'. עיני עוללה כו'. והוא לבד נשתייר מהן ועיין סוף מרובה:

גמ'. ומנו ר' ישמעאל בן אלישע כו'. לעיל פרק השולח דף מ"ה כתב התוס'. אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליתו ולגרבו טפי ותמהני אם בשעת חורבן הבית היה רבי ישמעאל בן אלישע עדיין תינוק הא פ"ק דברכות אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וכו' ודוחק לומר דלאו דוקא בשעת חורבן הבית רק קודם לו דמ' שנים מקודם גלתה סנהדרין וכו' ומצאתי בתוס' פרק מצות חליצה שכתבו על ענין אחר דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי ע"ש ודו"ק:

ברש"י בד"ה שוליא דנגרי הוה לא היה רבו לתורה כו'. דמה לו לומר שוליא דנגרא הוה מה לי דנגרא או דנפחא אלא בא לשלול רבו לתורה וק"ל:

ברש"י בד"ה לך חזק וקני כו' השני נוח לי. ובמתני' פירש נמי מיראה ואפ"ל דוקא לשמואל אבל לרב אי משום יראה א"כ בשטר נמי וק"ל:

גמרא הא דדרעא. לפרש"י קשה הא דקאמר נמצאו בראשי הרוגי ביתר. ועוד דהמנהג הוא דבית ש"י שוה בגדלו לד' בתים דראש. ושמעתי לפרש איפכא עפ"י הא דאיתא במנחות (לו) כשהוא מניח מניח ש"י ואח"כ ש"ר וכשהוא חולץ חולץ ש"ר ואח"כ ש"י. וא"כ נמצא שני חלקי אנשים יותר אשר אינם רק בש"י לבד א' בעת הנחתם וא' בעת חליצותם. ונכון הוא:

שם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. כמליצה זו ג"כ בנדרים (ט ב) ויסודה במקרא (שמואל א טז. ובשיר ה'):

שם מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. כזה בפסחים (ג ב) ונראה להגיה כאן ושם שיורה:

בסה"ע ושמואל אמר אף בשטר. כצ"ל:

רש"י ד"ה קצוצי. דפוס תפילין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שהיו מגנין. לא תסולה בכתם אופיר. (איוב כ״ח:ט״ז):

תד"ה כל ממון. כדאמרי' בפ' השולח (דף מז כצ"ל) גבי מוכר עצמו כו'. נראה דר"ל דכמו דאין פודין דהמוכר א"ע מיירי בדליכא סכ"נ ה"נ האי א"פ דיתר על כדי דמיהן ג"כ בדליכא סכ"נ:

תד"ה אבל (בסופו). כשפירשה דל"ק אחריות מיירי. כ"נ דצ"ל:

גמ' קצוצי תפילין. נ"ב ואע״פ שאין זה בא בערך הריבוי הגדול של הרוגי ביתר כדלעיל אינה קושיא כי נשים וקטנים פטורים מתפילין וכן חולה ומצטער והעוסק במצוה ובמלאכה ומי שאינו גוף נקי והחדוש הוא שנמצאו תפילין בראשיהן שלא בשעת ק"ש ותפלין:

שם וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות. נ"ב דלמא אלו אזלי הני ואתו אחריתא לא בשעתא חדא:

שם ומני ר' ישמעאל בן אלישע. נ״ב לא רישב"א כ"ג:

שם אני כהן בן כהנים גדולים. נ"ב אם רישב״א הנזכר כאן הוא אותו שנזכר למעלה בסמוך לו א"א שהיה כ"ג אלא ר"ל ממשפחת כ"ג היה ריב"א. ואין זה ריב״א דפ"ק דברכות. או שמא זה ושל ברכות אחד הוא ושמש בכ"ג. וההוא דלעיל מבני בניו היה:

שם ועל אותה שעה נתחתם גזר דינם. נ"ב על שראו ולא מיחו אותן שבידם למחות שלא היו חושבין זאת לעון. אפשר שלא קלקל עמה שאפילו אם גרשה מתחלה על מנת כן שתנשא לו מותרת לו בדיעבד ע"ל (דפ"ד א') ובהיתר נשאה:

שם נתחתם גזר דינם. נ״ב מכאן נראה ברור שיש עון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום והוא חמור מאד ושנוי בעיני המקום יותר מעבירות חמורות להעניש הרבים בעבורו בשביל שאין חוששין לו כלל. עם היותו מתנגד לשכל. והוא מפני שהיה דבר מתמיד בפרסום בכלל דסני לך לחברך לא תעביד:

שם וא"ל ב' פתילות בנ"א. עד"ז ודאי נענשו מפני שלא מיחו מפני שהיה דבר מתעבד בפרסום דמשה"ק לישנא לומר שהיו יודעין בזה ולא היו מקפידין בשותפין:

אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְּפִלִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵּיתָר (תהלים קלז, ח). נראה לי בס"ד קרה להם כך כנגד מה שזלזלו בכבוד תורה הכתובה בלוחות שמשקלם היה ארבעים סאה כמו שאמרו הגמרא שהם הדליקו נירות בתשעה באב שבו נשרפה התורה.
וְאַרְבָּעָה קַבִּין מֹחַ עַל אֶבֶן אַחַת ששמחו ביום שנחרבה אבן אחת הידועה היא אבן השתיה וְתִּשְׁעָה קַבִּין כנגד חרבן בית המקדש שהיה בסוד שם בן שהוא תשעה אותיות וַתְּהִי הָאֱמֶת (ישעיה נט, טו) שהוא ט' במספר קטן נעדרת בו והם שמחו ביום זה.

אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתָר (איכה ג, נא). נראה לי בס"ד נתכוונו לעשותם מספר זה לבטל ארבע מאות רוחות קליפה של עשו בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) כמנין 'רע עין' [400]. ועשו שלשה סדרים של ארבע מאות דשלשה מדרגות יש בסטרא אחרא דסוד ג' קליפות המתבטלים על ידי מילה ופריעה ואטופי דמא כנזכר בעץ חיים. ומה שהיה לכל מלמד ארבע מאות ילדים ודאי היה לו רישי דוכנא כראוי ונרמזו ת"ו ילדים בתיבת בנות שהוא 'בן ת"ו'.

אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים (ישעיה מב, כד). נראה כוונתו לשבחו ביופי דרמזו לו שצריך לחוש עליו לפדותו בשביל לאפרושי מאיסורא שלא יעשו קלון בו.

מֻבְטְחָנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. מקשים מה דבר חכמה מצא בו והלא רק אמר סיום הפסוק שזה כבר למדו בבית רבו?
ונראה לי בס"ד יש יסורין באים בהשגחה פרטית מאת ה' כדי לעשות בהם כפרה ואלו אפשר שיהיה ניצול מהם על ידי תפלה שתספיק לכפרתו מעט ויפטרהו השם יתברך מן השאר ויש אין שלוחים בהשגחה אלא כיון דהרשיע האדם ביותר אז נמסר ביד פועלי הדין לעשות בו מה שירצו שיתקיים בו מה שאמר הכתוב בפרשת וילך, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה וכו'. (דברים לא יז-יח). והנה אדם כזה קשה הצלתו הן על ידי תפלה הן על ידי ממון כי אלו פועלי הדין המריעים לא ישמעו לקול מלחשים.
ועל זה נתכוון רבי יהושע בן חנניה לשאול מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה וכו' (ישעיה מב, כד) רוצה לומר אם היסורין האלה באו בהשגחה מן השמים או אם הם מהסתר פנים האמור בפרשת וילך? והשיב לו התינוק הֲלוֹא הֳ' 'זוּ' חָטָאנוּ לוֹ (שם) ונתחכם התינוק להדגיש את תיבת זוּ אשר משמעותה כמורה באצבע על אשר לפניו לומר אור השכינה אשר למעלה מראשנו הוא הביא עלינו היסורין האלה ואם כן הם בהשגחה וקרובה ההצלה להיות הן על ידי תפלה הן על ידי סיוע גשמי.

הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. קצת קשה איך נשבע בכך ודילמא פוסקים עליו סך עצום שאין יכולת לרבי יהושע בן חנניה למצוא אותו? ונראה לי בס"ד דלא אמר הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו אלא נשבע איני יוצא מכאן דהיינו ממחוז רומי עד שאפדנו ואין הכי נמי אם בקשו ממון הרבה ולא יכול למצוא לא יצא משם וישאר שם לעולם.
ואם תאמר מה לו לצרה הזאת שישבע בכך? ונראה לי דכיון לטובת התינוק כי כיון דנשבע בכך לא יוכל לצאת ובודאי אנשי עירו ושער מקומו שבארץ ישראל אין יכולים להפרד ממנו ומוכרחים למצוא לו מעות סך גדול שירצו השבאים לפדותו בו כדי שיוכל רבי יהושע בן חנניה לצאת מן רומי ולבא אצלם להאיר עיניהם.

הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה, וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה, וְגָעוּ בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן. קשא געיית הבכיה הזאת שהיתה קשה וגדולה כל כך עד שיצאה נשמתם למה? אדרבה צריכין לשמוח זה ניצול מביאת שפחה וזו נצולה מביאת עבד כי עתה ידורו אח ואחותו צדיקים ואין יצר הרע ביניהם ולעיני האדונים נראין כאיש ואשתו דהא אין יודעים שאין מזדווגים זה בזה אלא חושבין שהם כדרך כל הארץ ורק אחד מהם עקר!
ונראה לי בס"ד דהם היו חסידים גדולים וגעו בבכיה גדולה כי זה נצטער על אשר קרא על אחותו בלילה שם שפחה וזו נצטערה על אשר קראה על אחיה שם עבד ואף על פי שהיה בשגגה חשו פן פגעו בכבוד אבותם ובכבוד הכהונה והיה קשה עליהם דבר זה מאד ובעבורו געו בבכיה גדולה וחזקה עד שיצאה נשמתם וכל זה הוא מתוקף החסידות שלהם.

'בַּת פְּנִיאֵל' בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים, שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. נראה לי בס"ד הוצרך תלמודא לפרש שמו של אביה לומר אף על פי שהיתה בתו של כהן גדול ששמש לפנים שהיא עבודה של צניעות ביותר לא הגין עליה זכות עבודה זו של צניעות שלא תתבזה בהעדר הצניעות והטעם מפני שהיתה 'צָפְנַת' שֶׁהַכֹּל צוֹפִים בְּיֹפְיָהּ דנמצא היה יופיה מכשול לבני אדם לכך נתגלה יופיה עתה לכל בבזיון וקלון ואף על פי שלא חטאה בדבר זה צא ולמד ממה שאמר ר"י בן יקורת לבתו שובי לעפריך כנזכר בגמרא דתענית (תענית כד.).

לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים, וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ. נראה לי כששבה אותה היה לה חלוק אחד אך הוא עשה לה עוד ששה חלוקים להשביח המקח כאדם שיש לו חפץ יקר וכורך עליו כמה כריכות ובלילה הפשיט כל חלוקיה ונתעלל בה ערומה ולמחר בשביל למכרה חזר והלבישה כל השבעה חלוקים ולכן כשבא למכרה ורצה הקונה לראותה ערומה כשהפשיטה הששה חלוקים לא קרעה אחד מהם דהיו של השבאי ויראה לעשות בשלו כלום ורק השביעי שהיה שלה קרעתו.
והא דְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר לומר 'פאר' היופי נהפך ל'אפר'. או בגדי כהונה של אביה שהיה כהן גדול דכתיב בהו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב) נהפכו לאפר. ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו, כו) בַּת עַמִּי רוצה לומר בת אדם שהוא עמי שנכנס לפני ולפנים וקרינן ביה עמי בחירק חִגְרִי 'שָׂק' ראשי תיבות שבעה קשרים שבכל חלוק יש קשר אחד ואחר כך הִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר שיתהפך הפאר לאפר.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ, עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְּךָ הַגִּבּוֹר לָמָּה לָא תָּחוּס? (ירמיהו ו, כו). נראה לי על פי מה שאמרו המקובלים ז"ל דכל הנסים נעשים על ידי שם הוי־ה והטבעיים נעשים על ידי שם אלקים לכן אלקים בגימטריא הטבע [86] ולכן נקרא שם הוי־ה שם הגבור כי גבורתו יתברך נראית בדברים הנסיים ולא בדברים הטבעיים ובישראל כתיב וראו כל עמי הארץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ (דברים כח, י) שהוא שם הוי־ה שלא זכו לו האומות כי הם זכו לשם אלקים דוקא וידוע דשם הוי־ה הוא שם צנוע ונעלם כמו שנאמר זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג, טו) 'לעלם' כתיב וכיון דנקרא על ישראל ראוי שגם ישראל יהיה להם צניעות ולכן בראותה העדר הצניעות מהם אמרה 'עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְּךָ הַגִּבּוֹר' הוא שם הוי־ה הנעלם וצנוע שנקרא עלינו 'לָמָּה לָא תָּחוּס' ואיך תניח שהאויבים ישלטו כל כך בישראל להסיר מעליהם הצניעות.

אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי. קשא והלא זה הוכחה רבה ואומדנא חזקה שרוצה לזנות עמה דאם ירצה ללוות למה לא יתן לו בידו?
ונראה לי דודאי הוא עשה לו טעם לדבריו דאמר לו אתה רבי ובוש אני לתבוע אותך לכן אמסור המעות בידה כדי שאתבע אותך או אמר לו זו כתובתה מרובה ושמא לא תוכל אתה אחרי זה לפרוע חובי וחובה לכן אמסור בידה כדי שתתחייב היא עצמה ואז אני גובה קודם או יתכן היה לה קרקעות נכסי מלוג ולכך אמר לו אמסור בידה כדי שאוכל לגבות ממנה.

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּנוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. הא דאמר לו תִּנוֹקוֹת כדי שלא יחשוב שזו היתה אנוסה ומותרת דאין דרכן של תנוקות לאנוס אשה גדולה.
ועוד נראה לי אמר לו תִּנוֹקוֹת שלא יאמר צריך לחקור ולדרוש על דבר זה ששמעתי דעל הרוב הוא שקר דאיך נשמע דבר זה דודאי המנאף עושה מעשהו בסתר ומסתיר הדבר ואין מגלהו ואיך נשמע לך? אלא ודאי דבה שקר היא זו לכך אמר לו 'הַתִּנוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּה' ואלו לקלות דעתם אין בושין לעשות בהסתר גם אין להם בושה ויראה מגילוי הדבר והם אמרו ופרסמו מה שעשו עמה ולכן אין צריך אתה לחקור ולדרוש בזה.

עַל שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד. פירש רש"י אשת איש. ומפירושו זה משמע לכאורה דאותו האיש תלמיד הנגר לא שכב עמה באותם שלשה ימים אלא המתין עד שנשאה, וכן הבין מהרש"א ז"ל וחתימת דין היתה על אשר עשק את זה לקחת אשתו בערמה והוסיף בחמס להביאו לשרת בפניו ולפני אשתו להגדיל צערו ולעשות לו עגמת נפש אחר אשר עשקו ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב:). ואל תתמה אם זה היה רשע כל כך למה לא שכב עמה באותם שלשה ימים דיש לומר היא לא היתה רוצה להבעל לו בעודה אשת איש ולא היה רוצה לאונסה.
מיהו נראה לי לעולם שכב עמה. ומה שאמר כאן וְאַמְרֵי לָהּ עַל שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד היינו שהיו רשעים באופן זה דנקיט הש"ס במקום אחר שהיו מניחים מטותיהם איש ואשתו עם איש ואשתו ובלילה מחליפים נשותיהם זה בזה בידיעה ובכונה דנמצא עושים שתי פתילות בנר אחד בידיעה וברצון הבעלים שזה רואה אשתו שוכבת עם חבירו וזה גם כן רואה אשתו מנאפת דזה הוא ניאוף בפריצות הרבה שאינו כמנהג המנאפים והמנאפות.

פתילות בנר א' דימו חז"ל מער איש ולויות לפתילה בנר. ונ"ל ע"ז סמכו להעמיד נ"ח על הפתח כי בזמן גזירה נבעלה לטפסר תחלה כמבואר בפייט בשבת חנוכה ועיקר הנס בא עי"ז על ידי אחותו של יהודה מכב"י ע"ש ונמצא כל חתן מצא פתח פתוח על ידי הנר של רשע טפסר הבועל תחלה ע"כ לזכור הנס תיקנו פתילה בנר על הפתח. וכן דרשו חז"ל על פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה על הפתח ובמקום אחר אמרו אלו בנות ישראל שמגידות פתחי נדה לבעליהן יראה שיש לזה שייכות עם הנס:

אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. פירש"י אליבא דרב דטעמי' משום דאמר השני נוח לי וצריך לומר אי קנה מתחלה מבעה"ב לא מהימן למטען השני נוח לי שעשה עצמו רשע ליעצו עצה רעה ליקח מן הסקריקון כדי שיחרור ויטול ממנו אבל כשכבר לקחו מסקריקון ואח"כ לקחו מבעה"ב נאמן לומר משום השני נוח לי עשיתי וצע"ק בב"ב ל' ע"ב ע"ש:

והקשה רשב"א אפירש"י א"כ מאי פריך בב"ב מ"ח ע"א אדר"ה דתלוה וזבין מסקריקון הא התם טעמא משום השני נוח לי'. ויפה כ' פני יהושע היינו דשני ש"ס התם האמר רב בשטר קני משום דהטעם משום השני נוח לי וזה לא שייך בשטר דמעשה לא עביד. והדר ש"ס ומקשה לשמואל דאפי' בשטר לא קני וע"כ אין הטעם אלא משום יראו' סקריקון ולא אמרי' גמר ומקני דאי ס"ד משום השני נוח לי. הא מעשה דשטר לא עביד וע"כ משום דאונס לא גמר ומקני וקשה לר"ה וא"ש. אלא דאכתי קשי' מב"ב מ"ז ע"ב דאר"נ אמרי לי הונא גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה ופריך מאי קמ"ל תנינא סקריקון ומסיק לאפוקי מדרב ולרש"י אפי' כרב נמי א"ש דטעמא דסקריקון משום השני נוח לי אבל יראה ליכא כיון דכבר לקחו זה מסקריקון. ואתא ר"נ בשם ר"ה לאשמועינן דבגזלן עצמו גם ראי' ליכא דנהי בלוקח מסקריקון ליכא יראה בגזלן עצמו איכא יראה וכבר הרגיש שם בתורת חיים וי"ל דבלא"ה יש להבין כיון דלמסקנא לא חידש ר"נ בגזלן מידי אלא דהילכתא כשמואל רבו בסקריקון א"כ מ"ט אמרו הלכתא בפ"ע גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה הכא בשמעתא דסקריקון ה"ל למימר הילכתא כשמואל. ותו קשה הלא ר"נ בשם ר"ה אמר ואמרי בי רב היינו ר"ה ואיך יחלוק ר"ה אדרב דאמר בשטר קנה. ע"כ נלע"ד אה"נ ר"ה כרב רבו ס"ל בשטר קנה דכל טעמו משום השני נוח לי ובשטר מעשה לא קעביד והשתא אתא ר"ה וקמ"ל אבל בגזלן אין ראיתו ראיה. ודקאמר לאפוקי מדרב אלא כשמואל. היינו לר"נ דאמרה משמיה דר"ה ור"נ כשמואל רבו ס"ל ואיהו אמרה לאפוקי מדרב ולא קשי ה"ל למימר מילתי' אסקריקון ז"א קושי' כיון דלאו משמי' דנפשי' אמרה רק משמי' דר"ה ע"כ אמרה בלשון רבו ור"ה כרב ס"ל וק"ל:

פיסקא לקח מן הסיקריקון כו' אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני ופירש"י ז"ל דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. ובמשנה לעיל מפרש רש"י ז"ל שני פירושים בהא דמקחו בטל אי משום דאמרינן מיראה עביד אי נמי השני נוח לי כו' אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על מה שמפרש רש"י ז"ל הטעם משום דהשני נוח לי ובבבא בתרא דף מ"ז מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא אדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זבינא אלמא שאין הטעם משום דהשני נוח לי אלא משום דמכירה באונס הוא ע"ש שהקשה עוד קושיות אחרים ואבארם לאחד אחד. אמנם לענ"ד אף שאיני כדי להשיב על דברי הרשב"א ז"ל מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא ידענא מאי קשיא ליה מהסוגיא דפרק חזקת דאדרבה הך סוגיא מסייע טובא לפירש"י ז"ל דהכא ואפשר דמהך סוגיא הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהא מקשה התם אדרב הונא ממתני' ומשני התם לאו איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לך חזק וקני אבל בשטר קנה ומקשה התם ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ומסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ע"כ נמצינו למידין דמעיקרא אליבא דרב אתי ליה שפיר בלאו האי שינויא דיהיב זוזי דאף אם נאמר דמתניתין נמי איירי אף בדיהיב זוזי או שנאמר דרב הונא דאמר תלוה וזבין לאו דוקא אלא אפילו תלוה ויהיב מתנה אפ"ה אתי שפיר אליבא דרב דאמר אבל בשטר קנה וע"כ לפ"ז דרב הונא דקאמר סתמא תלוה וזבין זביניה זבינא ויהיב טעמא דאגב אונסא גמיר ומקנה א"כ אפילו בע"פ סבור רב הונא הכי כמו שהוא האמת ממשמעות כל הפוסקים שלא חילקו בכך וא"כ אכתי לא משני התם מידי אליבא דרב אמתניתין דסיקריקון בהא דמפליג רב בין א"ל לך חזק וקני ובין קנין שטר וכמו שהקשו שם בתוספות דלטעמא דרב הונא אין לחלק דאידי ואידי גמר ומקנה ומה שתירצו שם התוספות דע"י השטר מוכח שנתן דמים לא מיסתבר ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דפשטא דסוגייא לא איירי בהכי שיש כפירה והודאה ביניהם אם נתן לו מעות או לא לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דטעמא דרב דבא"ל לך חזק וקני לא קנה ע"כ היינו משום דמצי א"ל השני נוח לי כיון דדיבורא בעלמא הוא משא"כ בדרב הונא גופא דאיירי מתליוה וזבין לגזלן גופא דלא שייך הך מילתא דהשני נוח לי מש"ה לא מפליג רב הונא בין שטר לבע"פ דא"ל לך חזק וקני כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד דאם כן שמואל דאמר אף בשטר לא קנה משמע דס"ל דאף שכתב לו שטר נמי מצי למימר השני נוח לי וקשה אטו שמואל דאמר כאדמון דלרבנן בשטר לא מצי למימר השני נוח לי כדאיתא פ' חזקת ולמאי דפרישית לא קשה מידי דודאי עיקר פירש"י אינו אלא אליבא דרב משא"כ לשמואל נמי הוי טעמא דמתני' דכיון דלא יהיב זוזי לא גמיר ומקני אף אגב אונסא כדמסקינן פרק חזקת מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ועוד דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דהא דרבנן דאדמון ס"ל דשטרא לא עביד אינש משום טענה דהשני נוח לי היינו לענין ערעור דעלמא דישראל לישראל שיכול להעמיד הישראל הראשון בדין משא"כ הכא בסיקריקון דא"א לישראל להציל את שלו מידו ולא משתעי דינא בהדיה ועוד דישראל הלוקח עשה שלא כהוגן לקנות מהסיקריקון אחר שהכיר בו שהיא גזולה א"כ שפיר סבר שמואל דאף בשטר מצי למימר השני נוח לי דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה למיעבד עביד ביה לגבי דהאי שעשה בו שלא כהוגן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ולדעתי לשון הרשב"א ז"ל בזה צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל בשטר כו' ולמאי דמפרש הר"ר אלעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי כו' דרב סבר אחריות ט"ס הוא עכ"ל. ואע"ג דמסקינן התם דטעמא דמ"ד אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר דוקא דלא שדי אינש זוזי בכדי משא"כ בשטר מתנה אדרבא אין כותבין בו אחריות וא"כ יש להקשות לכאורה דהכא ע"כ איירי שלא נתן הלוקח מעות לבע"ה כדמסקינן פר' חזקת דמודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא דאפ"ה יש ליישב פירוש רבינו אלעזר לפי שיטת התוספות דפרק חזקת שהבאתי בסמוך דעיקר פלוגתא דרב ושמואל היינו היכא דלא ידעינן אי יהיב הלוקח זוזי לבע"ה או לא וא"כ מסתמא איירי שכתב לו השטר בלשון מכר ואזלי שפיר לטעמייהו דרב דאמר אחריות ט"ס הוא מסתמא יהיב ליה זוזי מדכתב בלשון מכר ולשמואל דאחריות לאו ט"ס הוא מסתמא הו"ל כשטר מתנה ומש"ה בטל לגמרי דלא גמיר ומקנה כן נ"ל וע"ש בתוספות:

בראשי הרוגי ביתר. עיין מה שכתבתי אנכי תולעת בפתח עינים. ועתה אמת אגיד כי הן עתה בא לידי ספר הרב הגדול המפורסם מהר"ר שלמה אלגאזי ז"ל זה שמו מעולפת ספירים ובסופו יש קונטריס קלורית לעין. וזה חזיתי להרב ז"ל דכתב שמצא דגרסי בדברי ר' ינאי ג' קופות של מ' סאה ותו לא. ואם כן הא דקאמר ולא פליגי הכונה מתניתא עם ר' ינאי דוקא ולא קאי על רבי יוחנן כלל דרבי יוחנן אמר נמצאו בראשי הרוגי ביתר ולא אפשר לאוקומי בדדרעא. אך ולא פליגי היינו ר' ינאי עם מתניתא דרבי ינאי ג' קופות שבין כולם היו מ' סאה מוקי לה בדדרעא עכ"ד הרב ז"ל. ודבריו הם קלורית לעין דנראה דאלו אמיתותן של דברים וגירסא שמצא הרב ז"ל היא אמיתית. ואין אנו צריכים לידחק כמ"ש בפתח עינים שיש מתרצים ע"ש ואע"ג דמלשון הש"ס דקאמר ר' ינאי ברבי ישמעאל אמר משמע דקאי על דברי רבי יוחנן וא"כ דעל ראשי הרוגי קאמר נמי ר' ינאי איכא למימר דלא קאי אכוליה מילתיה ורבי ינאי מיירי בדדרעא. ולא תקשי ארבי יוחנן היכי קאמר נגד המתניתא. די"ל דרבי יוחנן שמיע ליה תנאי אחריני דקיימי כוותיה ועיין בשבת דף ס"א ובכתובות דף ס"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן במערכת אלף אות מ"ה ע"ש. והכא אין אנו צריכים לכללים ומכיפיה מבריך דהא מילתא אינו דבר התלוי בסברא שנאמר דרבי יוחנן מדעתו אמרו ואיך יחלוק על תנא. דהלא דבר זה הוא במציאות ובודאי דרבי יוחנן קבל מתנאים דהכי הוה קים להו:

ולא פליגי הא דרישא הא דדרעא. פירש"י דמאי דאמר ר' יוחנן מ' סאה מוקי לה בדרעא והוא מבואר בסוגיא ומקשים העולם דאיך אפשר לאוקומי דברי ר' יוחנן בדדרעא והא בראשי הרוגי בתר קאמר. ועבידי דמשנ"ו רבנן דמפרש מ"ש בראשי הרוגי בתר דהיינו כמו ראשי המטות ור"ל בגדולי ושרי בתר ואין הפירוש בתפילין של ראש המונחים בראשיהם. ועם שהענין דחוק מ"מ לפי נסחתנו הדבר מוכרח. וק"ק על הרב עיון יעקב שמדבריו שכתב על זה שנענשו שנהרגו עם התפילין שבראשיהן דלא אאיבול על ירושלם והאבל מעולל בעפר קרנו והם נתנו פאר תחת אפר וכו' ע"ש משמע דמפרשה בתפילין של ראש והוא הפך הש"ס דמוקי לה בדדרעא. ואחר זמן ראיתי למהר"ם שיף בשיטתו שהקשה ותירץ כמדובר. וכתב עוד שהדין דהנושא משאוי בזרועו מניחו על ראשו משום דמקום יש בראש להניח ב' תפילין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרוען ומחזיקים ברמחים נתנו תפילין של יד ג"כ בראש עכ"ל ודבריו קשים לשמוע אעיקרא דדינ"א פרכא דהדין תמוה וכמדומה שלא נמצא כזאת בפוסקים ומי יודה לזה ועוד דכפי דבריו הרי בראש היו שתי תפלות ואמאי באו חשבון לתפלין של יד לבד. ונקט בראשי על תפלין של יד לבד ואין להאריך כי אין לו שרש ולא ענף. ולכל הדברות ק"ק דבאיכה רבתי באיכה יעיב ר' יוחנן עצמו קאמר שלש מאות קופות של קצוצי תפלין נמצאו בביתר וכל א' וא' מחזקת ג' סאין שהם ט' מאות סאין ע"ש והכא קאמר מ' סאה ר' יוחנן והגם דנימא דאיירי בדרעא ובמדרש בדרישא הדבר קשה דגבה טורא בין מ' לתשע מאות:

קצוצי תפילין. דפוסי תפילין חוץ מן הרצועה קרוי קציצה כדאמרי' במסכת סוכה (דף כו:) אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה: דדרעא. מ' סאה ודרישא שהם גדולים ד' בתים בכל קציצה הוו ג' זימני מ' סאה וא''ת ד' לא היא שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד ובשל ראש פרשה אחת בבית אחד ומ''מ דפוס של ראש מתוך שצריך לחלק הבתים ולהיות ריוח ביניהן וקבועין על מושב אחד הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע: ארבעה קבין. בחורבן בית ראשון: איסתרי. סלעים: שהיו מגנין את הפז ביופיין. והיינו מסולאים לשון סולו לרוכב (תהלים סח) לא תסולה בכתם אופיר משובחין היו ביופיין מן הפז: בליוני דגושפנקי. צורות נאות שבחותמיהן כדי שתתעברנה כנגדן: כמה מרחיקנא מההוא דוכתא. שלא הגעתי ללמוד אותו פסוק: אינגד. מעט: פוסתא ופלגא. דף וחצי: על כבוד שמך הגבור. והיכן גבורתך: עלי ועליך. ששמי נתחלל בכך: שוליא דנגרי הוה. לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים: שוליא. אינדרי''ן : הוצרך ללוות. הרב: קידם. השכים: שתי פתילות בנר אחד. אשת איש: לא שנו. דמקחו בטל: אלא דאמרו ליה. בעלים לזה שלקח מסיקריקון: לך חזק וקני. בחזקה דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי: אבל. אי כתב ליה שטרא בשמיה: קני. דכולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת: אחריות. דאי טרפו לה מיניה לגבייה דמי ארעא:

כל ממון שפוסקין עליו. כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ''ש הכא דאיכא קטלא אי נמי משום דמופלג בחכמה היה: אבל בשטר קנה. אאשה נמי קאי כדמוכח בסמוך והא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה.) כתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה לו איבדה כתובתה משמע דבחד לוקח יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי התם כשחתמה על שטר של בעלה והכא כשכתבה שטר בפני עצמה ועוד דחתמה דהתם שנתרצית במכירת הבעל או שמחלה לו השעבוד אבל הכא כשכתבה. שטר מכירה שהיא מוכרת לו ולמאי דמפרש ה''ר אליעזר משנז''א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות טעות סופר הוא דשמואל לטעמיה דאמר בפ''ק דב''מ (דף יד.) דאחריות לאו טעות סופר הוא בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות ט''ס הוא ובסתם שטר ככתבה לו אחריות דמי וההיא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות מידי:

גיטין נח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד