א אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח (סיפר) לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו שאתה רואה הרג נבוזראדן רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל מאתים ואחת עשרה רבוא נפש, ובירושלים עצמה הרג תשעים וארבע רבוא נפש על אבן אחת, עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב).

וכך היה מעשה: אשכחיה לדמיה [מצא נבוזראדן את דמו] של זכריה דהוה קא מרתח וסליק [שהיה מבעבע ועולה], אמר: מאי האי [מהו זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]. אייתי דמי [הביא דמים] של בהמות ולא אידמו [היה דומה] לדם זה.

אמר להו [להם], לאנשי ירושלים: אי אמריתו [אם אומרים אתם] לי — מוטב, ואי לאו [ואם לא] — מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי [מסרק אני את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרי ליה [אמרו לו]: מאי נימא [מה נאמר] לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא [נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים], קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנו אותו], והא [וזה] כמה שנין [שנים] שלא קא נייח דמיה [נח דמו].

אמר להו [להם]: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס אותו]. אייתי [הביא] סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה [הרג עליו] ליד הדם הזה ולא נח הדם מרתיחתו. הביא בחורים ובתולות קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח הדם. אייתי [הביא] תינוקות של בית רבן קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח. אמר ליה [לו] נבוזראדן בסוף: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא [נוח] לך דאבדינהו לכולהו [שאאבד את כולם]? כדאמר ליה הכי [כאשר אמר לו כך] נח הדם.

בההיא שעתא [באותה שעה] הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה [בדעתו], אמר לעצמו: ומה אם על נפש אחת, זכריה — כך נוקם הקדוש ברוך הוא בישראל, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא [אותו אדם, אני, שהרג כל אותם הנשמות] — על אחת כמה וכמה שיהא עונשו מרובה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר [ברח, הלך ושלח שטר צוואה לביתו והתגייר].

ובענין זה תנא [שנה חכם בברייתא]: נעמן, שר צבא מלך ארם (ראה מלכים ב ה׳:א׳), גר תושב היה שלא קיבל עליו כל המצוות, ואילו נבוזראדן גר צדק ממש היה וכפי שמתואר לעיל.

ואגב כך מספרים: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב זכו ולמדו תורה ברבים. מאן אינון [מי הם אלה]? — שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל הזקן.

ולענין המעשה בדמו של זכריה אומרים שהכתוב מרמז על כך, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות" (יחזקאל כד, ח).

ב כיון שמדברים בענייני החורבן וצרות ישראל, מביאים עוד: על הכתוב "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), דרשו: "הקל" — זה אדריינוס קיסר, שהביא לבכי וצעקה, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" — זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" — זו מלכות הרשעה רומי, שהחריבה את בתינו, בית המקדש, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

דבר אחר: "הקל קול יעקב" — אין לך תפלה שמועלת (פועלת בעולם) שאין משתתף בה מישהו מזרעו של יעקב. ומצד שני "והידים ידי עשו" — אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מישהו מזרעו של עשו.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) ופירשו: בחירחורי לשון תחבא, כלומר, על ידי מריבה שבאה בגלל הלשון צריכים הכל להיחבא. אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קלז, א)? מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. חורבן בית ראשון — שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". חורבן בית שני — דכתיב [שנאמר]: "זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קלז, ז), שנחרבה בידי בני רומי ("בני אדום").

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא [ויש אומרים] ר' אמי אמר זאת, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (זנות), והרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, כלומר, לשם מה לוקחים אותם, אמרו הילדים: אם אנו טובעין בים האם אנו באין לחיי העולם הבא אם נאבד עצמנו לדעת? דרש להן הגדול שבהן: נאמר: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצלות ים" (תהלים סח, כג), "מבשן אשיב" — מבין שיני אריה, "אשיב ממצלות ים" — אלו שטובעין בים לשם שמים.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, להיבעל — כך הן עושות כדי שלא לבוא לזנות, אנו שאין דרכנו לכך — על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד, כג).

ורב יהודה אמר: פסוק זה נאמר על אשה ושבעה בניה שמתו על קידוש השם. וכך היה מעשה: אתיוהו קמא לקמיה [הביאו את הראשון מבין בניה לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו],

ואתיוהו לאידך לקמיה [והביאו את האח האחר לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "זבח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (שמות ד, לט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום" (שמות כו, יז-יח), כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת.

היה זה הקטן שבבנים, ריחם עליו הקיסר ורצה למצוא דרך שלא ייהרג, אמר ליה [לו] קיסר: אישדי [אזרוק] לך גושפנקא [חותמת] וגחין ושקליה [ותתכופף ותרים אותה], כי היכי דלימרו [כדי שיאמרו]: קביל עליה הרמנא דמלכא [קיבל עליו את פקודת המלכות], אמר ליה [לו] בלשון קללה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, אם על כבוד עצמך כך אתה עושה שאעמוד ואקיים את פקודתך ולא תבטל אותה, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!

אפקוהו למיקטליה [הוציאו אותו להיהרג], אמרה להו אימיה [להם אימו]: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא [תנו אותו לי ואנשק אותו מעט]. אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא לבסוף עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).

ר' יהושע בן לוי אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" זו ברית מילה שניתנה ביום השמיני, שהרי שופכים את דמם לשם ברית עם ה'. ר' שמעון בן לקיש אמר: פסוק זה נאמר באלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, שמראים על עצמם איך עושים שחיטה ופעמים נפצעים בכך. שאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה [כל דבר יכול שיראה שידגים אדם בעצמו], בר [חוץ] משחיטה ודבר אחר (תשמיש), שאינו יכול להראות דוגמה בפועל איך עושים זאת.

רב נחמן בר יצחק אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, וכדברי ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ארבעים סאה