גיטין נז ע"ב

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר וְדָמִים בְּדָמִים נָגְעוּ
אַשְׁכְּחֵיהּ לִדְמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא מִרְתַח וְסָלֵיק אֲמַר מַאי הַאי אֲמַרוּ לֵיהּ דַּם זְבָחִים דְּאִשְׁתְּפוּךְ אַיְיתִי דְּמֵי וְלָא אִידְּמוֹ
אֲמַר לְהוּ אִי אָמְרִיתוּ לִי מוּטָב וְאִי לָאו מְסָרֵיקְנָא לְבִשְׂרַיְיכוּ בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלֵי אָמְרִי לֵיהּ מַאי נֵימָא לָךְ נְבִיָּיא הֲוָה בַּן דַּהֲוָה קָא מוֹכַח לַן בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא קַמְ(י)נַן עִילָּוֵיהּ וּקְטַלְ(י)נַן לֵיהּ וְהָא כַּמָּה שְׁנִין דְּלָא קָא נָיַיח דְּמֵיהּ
אֲמַר לְהוּ אֲנָא מְפַיֵּיסְנָא לֵיהּ אַיְיתִי סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה קְטַל עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת קְטַל עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח אַיְיתִי תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קְטַל עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח אֲמַר לֵיהּ זְכַרְיָה זְכַרְיָה טוֹבִים שֶׁבָּהֶן אִיבַּדְתִּים נִיחָא לָךְ דְּאֹבְדִינְהוּ לְכוּלְּהוּ כְּדַאֲמַר לֵיהּ הָכִי נָח
בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הַרְהַר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ אֲמַר וּמָה אִם עַל נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ הָהוּא גַּבְרָא דִּקְטַל כֹּל הָנֵי נִשְׁמָתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה עֲרַק אֲזַל שַׁדַּר שְׁטַר פִּרְטְתָא בְּבֵיתֵיהּ וְאִגַּיַּיר
תָּנָא נַעֲמָן גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה
מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְרַק מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְּדוּ תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים מַאן אִינּוּן שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן
הַיְינוּ דִּכְתִיב נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת
הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו הַקּוֹל זֶה אַדְרִיָּינוּס קֵיסָר שֶׁהָרַג בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם קוֹל יַעֲקֹב זֶה אַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתֵּר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא וְאָמְרִי לַהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁהֶחְרִיבָה אֶת בָּתֵּינוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ
דָּבָר אַחֵר הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁנּוֹצַחַת שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא בְּחִירְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִּכְתִיב עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד חוּרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְחוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי חוּרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בַּיִת שֵׁנִי דִּכְתִיב זְכוֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָים הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָן לְמָה הֵן מִתְבַּקְּשִׁים אָמְרוּ אִם אָנוּ טוֹבְעִין בַּיָּם אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא דָּרַשׁ לָהֶן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם מִבָּשָׁן אָשִׁיב מִבֵּין שִׁינֵּי אַרְיֵה אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ כּוּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן וְאָמְרוּ מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ כָּךְ אָנוּ שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה
וְרַב יְהוּדָה אָמַר זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ אַתְיוּהּ לְקַמָּא לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ
אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה זוֹבֵחַ לֵאלֹהִים יׇחֳרָם אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ
אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ
אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ
אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ אֲמַרוּ לֵיהּ פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ וְגוֹ' וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאוּמָּה אַחֶרֶת
אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר אֶישְׁדֵּי לָךְ גּוּשְׁפַּנְקָא וּגְחֵין וְשִׁקְלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ הַרְמָנָא דְּמַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ כָּךְ עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
אַפְּקוּהּ לְמִיקְטְלֵיהּ אֲמַרָה לְהוּ אִימֵּיהּ יַהֲבוּהּ נִיהֲלִי וְאֶינַשְּׁקֵיהּ פּוּרְתָּא אָמְרָה לוֹ בָּנַיי לְכוּ וְאִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וּמֵתָה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר זוֹ מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמַּרְאִין הִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּעַצְמָן דְּאָמַר רָבָא כֹּל מִילֵּי לִיחְזֵי אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ בַּר מִשְּׁחִיטָה וְדָבָר אַחֵר
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמִיתִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וְגוֹ' אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַרְבָּעִים סְאָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח [סיפר] לי זקן אחד מאנשי ירושלים [שהיתה קבלה בידו ממה שאירע בזמן בית ראשון]:

בבקעה זו [בקעת בית ידים] הרג נבוזראדן רב טבחים, מאתים ואחת עשרה רבוא. ^[1]

ובירושלים הרג נבוזראדן תשעים וארבע רבוא על אבן אחת.

עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה בן יהוידע הכהן, שהרגוהו שרי יהודה בעזרה, במצות יואש, כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה.

לקיים מה שנאמר בנבואה [הושע ד ב]: "ודמים בדמים נגעו".

אשכחיה [מצא] נבוזראדן לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק [דמו היה תוסס ומעלה הבל].

אמר נבוזראדן: מאי האי!? והלא אין דרכו של דם בכך, ובודאי יש כאן עניין מיוחד, שגורם לשינוי טבעו של הדם.

אמרו ליה לנבוזראדן: דם זבחים הוא דאישתפוך [שנשפך] ולא נעשה כמצוותו, ^[2] ולכך הוא תוסס.

אייתי דמי [הביאו דם בהמות] ולא אידמו [לא היו דומים] לדם שהיה מרתח בעזרה. ויש להסיק מכאן, שדם אדם נשפך שם, ולא דם בהמה. ^[3]

אמר להו: אי אמריתו לי [אם תאמרו לי], מה טיבו של דם זה, מוטב.

ואם לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי.

[אם לא תאמרו לי, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל, עד שתהיו מוכרחים לספר לי פשרו של דם זה].

אמרי ליה: מאי נימא לך: נבייא הוה בן, דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא.

[אמרו לו, מה נאמר לך, עלינו להודות על האמת, נביא היה בנו, שהיה מוכיח אותנו בדבר ה' על מעשינו].

קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנוהו], והא כמה שנים עברו, ^[4] דלא קא נייח דמיה מתסיסתו.

אמר להו: אנא מפייסנא ליה, על ידי שאדרוש ואנקום את דמו.

אייתי סנהדרין גדולה [של שבעים ואחד], וסנהדרין קטנה [של עשרים ושלשה], קטל עילויה [והרגם על דמו של זכריה], ועדיין לא נח מרתיחתו.

הביא בחורים ובתולות וקטל עילויה [והרגם] ועדיין לא נח מרתיחתו.

אייתי תינוקות של בית רבן, קטל עילויה ולא נח.

אמר ליה [נבוזראדן לדמו של זכריה]: זכריה זכריה, הרי טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא לך דאבדינהו לכולהו [וכי נוח לך שאאבד את כולם]!?

כדאמר ליה הכי [כשאמר לו נבוזראדן לזכריה כך]: נח הדם מרתיחתו.

בההיא שעתא [באותה שעה], הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה [בדעתו]. ^[5]

כי אמר בלבו: ומה אם על נפש אחת שהרגו ישראל, כך הגיע להם פורענות.

ההוא גברא [אותו האיש, ועל עצמו היה אומר] דקטל כל הני נשמתא [שהרג כל כך הרבה נשמות], על אחת כמה וכמה שיקבל עונשו.

ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה, ואגייר. ^[6] [ברח נבוזראדן, ושלח שטר צואה לפרט מה יעשו בנכסיו, והתגייר].

תנא: א. נעמן גר תושב היה [לא קיבל עליו שאר מצות אלא שלא לעבוד עבודה זרה].

ב. נבוזראדן גר צדק היה.

ג. מבני בניו של המן, למדו תורה בבני ברק. ^[7]

ד. מבני בניו של סיסרא, למדו תינוקות בירושלים. ^[8]

ה. מבני בניו של סנחריב, למדו תורה ברבים; ומאן אינון [מי הם]? שמעיה ואבטליון.

עתה חוזרת הגמרא אל דמו של זכריה, שהיו מכסים אותו, והיה הדם חוזר ומבצבץ, כדי לנקום נקמתו.

היינו דכתיב [יחזקאל כד ז ח]: "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר, להעלות חמה לנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע [אבן חלקה] לבלתי הכסות".

עתה חוזרת הגמרא לדרוש את ענייני החורבן בזמן בית שני:

כתיב: [בראשית כז כב]: "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו":

"הקול": זה קול צווחה ובכי, שראה יצחק בנבואתו, שיעלה מזרע יעקב, בזמן אדריינוס קיסר, שהרג יהודים באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא שהם כפלים כיוצאי מצרים. ^[9]

"קול יעקב": זה הבכי של בני יעקב בזמן אספסיינוס קיסר, ^[10] שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה [יש אומרים]: ארבעת אלפים רבוא.

"והידים ידי עשו": זו מלכות אדום הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

דבר אחר [דרוש אחר על אותו פסוק]:

"הקול קול יעקב": אין לך תפלה שמועלת, שאין בה מזרעו של יעקב ["קול" - לשון תפילה, אינו מועיל אלא כשהוא "קול יעקב"]

"והידים ידי עשו": אין לך מלחמה שנוצחת [אין לך נוצחים במלחמה] בדרך הטבע, ^[11] שאין משתתפים בה מזרעו של עשו, שהרי עשו קיבל את ברכת יצחק [בראשית כז מ]: "ועל חרבך תחיה".

עתה חוזרת הגמרא למה שאמרנו לעיל, שעל ידי לשון הרע, חרב הבית, ונהרגו כמה רבבות. ^[12]

והיינו דאמר רבי אלעזר, כלומר על עניין זה, קרא רבי אלעזר את הפסוק הבא [איוב ה כא]:

"בשוט לשון תחבא, ולא תירא משוד כי יבוא", כלומר, בשעה של חירחורי לשון [מריבות על ידי דיבור לשון הרע] תחבא, שמא יכה אותך השוט.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [תהילים קלז א]: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון":

מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד, בנבואה, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

חורבן בית ראשון: שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו - כשגלינו לשם בחורבן הבית הראשון - גם בכינו".

חורבן בית שני, שהיה על ידי אדום: דכתיב [שם פסוק ז]: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה". ^[13]

אמר רב יהודה אמר שמואל; ואיתימא: רבי אמי, ואמרי לה: במתניתא תנא:

מעשה, בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור, וילדות לפלגשים].

הרגישו הילדים בעצמן למה הן מתבקשים [לשם מה שבו אותם, ומה יעשו בהם].

אמרו [שאלו זה את זה]: אם אנו טובעין בים, האם אנו באין לחיי עולם הבא? ^[14]

דרש להן הגדול שבהן את הפסוק [תהילים סח כג]: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" -

"מבשן אשיב", מבין שיני אריה. ["מבשן" נוטריקון: "מבין שן"].

"אשיב ממצולות ים": אלו שטובעין בים, וכולם יבואו לעולם הבא, אף על פי שבשרם נתעכל במעי האריה, ואינם קבורים ביבשה.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים, ומסרו את נפשן, שלא יטמאום הגוים. ^[15]

נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו, ילדות, שדרכן לכך [לתשמיש], ואין קלונן מרובה כקלון שלנו, כך מסרו את נפשן.

אנו, שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה, ראוי לנו למסור את נפשינו, ואף הם קפצו לתוך הים.

ועליהם הכתוב אומר [תהילים מד כג]: "כי עליך [על קדושת שמך] הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה".

ורב יהודה אמר: זו [מקרא זה נאמר על]: המעשה שהיה באשה ושבעה בניה; וכך היה המעשה: ^[16]

אתיוהו לקמא לקמיה דקיסר, ואמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!

[הביאו את הבן הראשון לפני הקיסר, ואמרו לו: עבוד עבודה זרה!] אמר להו: כתוב בתורה [שמות כ ב]: "אנכי ה' אלקיך", ובו אני מאמין ולא אעבוד עבודה זרה.

אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

ואתיוהו לאידך [את השני] לקמיה דקיסר, ואמרו אף ליה: פלח לעבודת כוכבים!

אמר להו: כתוב בתורה [שמות כ ג]: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ^[17]

אפקוהו אף לשני וקטלוהו.

אתיוהו לאידך [את השלישי], ואמרו אף ליה: פלח לעבודת כוכבים!

אמר להו: כתוב בתורה [שמות כב יט]: "זובח לאלהים [אחרים] יחרם".

אפקוהו אף לשלישי וקטלוהו.

אתיוהו לאידך [את הרביעי], אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה [שמות לד יד]: "לא תשתחוה לאל אחר".

אפקוהו וקטלוהו.

אתיוהו לאידך [את החמישי], אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!

אמר להו: כתוב בתורה [דברים ו ד]: "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד" ואין אחר.

אפקוהו וקטלוהו.

אתיוהו לאידך [את השישי], אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!

אמר להו: כתוב בתורה [דברים ד לט]: "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים, בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד".

אפקוהו וקטלוהו.

אתיוהו לאידך, [את השביעי], אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!

אמר להו: כתוב בתורה [דברים כו יז יח]: "את ה' האמרת היום, להיות לך לאלהים, וללכת בדרכיו, ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו, ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום, להיות לו לעם סגולה, כאשר דבר לך, ולשמור כל מצותיו".

ופירש להם: כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא, שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, וזהו שנאמר: "את ה' האמרת", כלומר, הפרשת והבדלת מאלהי הנכר.

ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת, וזהו שנאמר "וה' האמירך", שהפריש אותנו מעמי הארץ "להיות לו לעם סגולה".

אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא שלי, ואת גחין ושקליה, כי היכי דלימרו: קביל עליה הרמנא דמלכא.

[אמר לו הקיסר: אשליך את החותמת שלי על הקרקע, תתכופף ותקח אותה, ואז ייראה מרחוק, כאילו משתחוה אתה לצורתי הטבועה בה, ויאמרו שקיבלת עליך לעשות את שולטנות המלך].

אמר לו הבן השביעי: חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר!

אם על כבוד עצמך כל כך אתה טורח, להראות שאני מציית לך.

על כבוד הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה שיש לטרוח, ולמסור את הנפש.

אפקוהו למיקטליה [הוציאוהו מלפני המלך כדי להורגו].

אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא.

[אמרה להם אמו: תנו אותו לי, כדי שאוכל לנשקו מעט].

החזירוהו לאמו והיא אמרה לו [ולאחיו]: בניי, ממקום שאתם בשמים: לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד את יצחק בנך, ואני עקדתי שבעה מזבחות את כל שבעת בני. ^[18] כשראתה האם שרוצים לכוף אותה לעבודה זרה, ^[19] אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה.

יצתה בת קול ואמרה על אשה זו: "אם הבנים שמחה". [ולשון מקרא הוא בתהילים קיג ט: "מושיבי עקרת הבית", שנשארה עקרה בלא בנים, ואף על פי כן "אם הבנים שמחה".]

וזהו שאמר הכתוב: "כי עליך הורגנו כל היום": אלו הבנים; "נחשבנו כצאן טבחה: זו אם הבנים.

רבי יהושע בן לוי אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" זו מילה שניתנה לעשותה, ביום השמיני, כי דמו של התינוק נשפך, ולפעמים מת הוא, ואף על פי כן מלים כל ישראל את בניהם.

רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו תלמידי חכמים, שכדי לברר היטב ענין השחיטה, הן מראין הלכות שחיטה בעצמן [על צואר עצמן], אף על פי שסכנה היא.

דאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה, ודבר אחר [צרעת].

[כל דבר יכול אדם להדגים על עצמו, חוץ משחיטה בסכין, שמא יתחבנו בגרונו, ^[20] וחוץ ממראות נגעי צרעת, מפני שעל ידי כן מסתכן הוא, שמא תקפוץ עליו צרעת.]

רב נחמן בר יצחק אמר: ["כי עליך הורגנו כל היום" נאמר על] אלו תלמידי חכמים, שממיתין עצמן על דברי תורה, כי רק כך זוכים שיתקיימו אצלם דברי התורה, וכדברי רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם.

כי, כדי שהאדם יוכל להיות דבק בתורה בקביעות, צריך הוא "להמית את גופו", כלומר להשליך מעצמו את מותר התאוה ורצונותיו החמריים. ^[21]

שנאמר [במדבר יט יד]: "זאת התורה, אדם כי ימות באהל".

עתה חוזרת הגמרא לחורבן ביתר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

הערות

^[1] ראה בסנהדרין צו ב שהזכירו רק את ההרוגים בירושלים ואת ענין רתיחת דמו של זכריה. ויש לומר שהרוגי בקעת בית ידים לא על חטא זה נהרגו ומקרא ד"דמים בדמים נגעו" לא נאמר עליהם.

^[2] מהרש"א.

^[3] בפירוש רש"י בראשית לז לא כתב שדמו של שעיר עיזים דומה לשל אדם. וקשה ממה שאמרו כאן דאייתי דמי בהמה ולא אידמו לדמו של זכריה. ובשו"ת חוות יאיר סימן ל תירץ שרק אם אינם עומדים זה ליד זה אפשר להחליפם זה בזה, ולא כאשר הם עומדים זה ליד זה, כי אז ניכר ההבדל, וכבר קדמו בפירוש החזקוני על התורה ראה במהר"ם שי"ף.

^[4] מאתים חמישים ושתים שנה - עץ יוסף בשם קהלת רבה.

^[5] ראה בעיו יעקב, מדוע לא הרהר בתשובה קודם לכן, ובבן יהוידע כתב שכאשר ראה שעל ידי הריגתו לא נח הדם, ועל ידי פיוסו בדיבור נח הדם, חשב אולי היה יכול לפייסו בדברים מעיקרא, ונמצא שכל הריגותיו היו לבטלה, ועל כן הרהר תשובה בדעתו.

^[6] ראה יבמות מח ב דעת רבי יוסי שאין גר נענש על עבירות שעשה בגיותו, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וראה בהגהות ריעב"ץ, שנבוזראדן לא התגייר מיד אלא לאחר זמן.

^[7] בתפארת שלמה הקשה מהא דאמרינן בפסיקתא דאין מקבלים גרים מעמלק, ואיך קיבלו את בן בנו של המן, ותירץ בגליוני הש"ס, דיש לומר שבתו נישאה לגוי מעם אחר, והבן הולך אחרי הזכר כדאיתא בסוף פרק האומר, ובני בניו לאו דוקא.

^[8] בספר עשרה מאמרות כתב שרבי עקיבא יצא מסיסרא, וראה מה שכתב על זה במהר"ם שי"ף.

^[9] לא אמרו "מאה ועשרים ריבוא" כדי להורות שמנין זה כולל גברים בלבד ולא נשים וטף כמו ששים ריבוא דיוצאי מצרים - מהר"ם שי"ף.

^[10] ראה בהגהות ריעב"ץ ומהר"ץ חיות שגורסים בזמן אדריינוס, כי אספסיינוס היה קודם חורבן ירושלים, וחורבן ביתר היה חמשים ושתים שנה אחרי חורבן המקדש על ידי טיטוס.

^[11] מהר"ם שי"ף.

^[12] רש"י. וראה מהרש"א ומהר"ם שי"ף.

^[13] ראה לעיל נו ב "רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע" ובהערה שם בשם המהרש"א.

^[14] יש שפירשו שהילדים הסתפקו האם יהיו נידונים כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא, אך אם כן לא מובן כיצד מוכח דבר זה מן הפסוק. וראה במהרש"א שהם הסתפקו האם יקומו לחיי עולם הבא על ידי גלגול מחילות. וראה בבן יהוידע שהילדים לא הסתפקו האם למסור את נפשם או לא, אלא הסתפקו האם לעשות זאת מיד, מחשש שאחר כך לא יהיה בידם, או שעדיף להם לחכות עד ליבשה ולבא לקבורה.

^[15] מוכח מסוגיא דידן דהיכא דירא פן יכריחוהו הנכרים לעבירה מצוה למסור את נפשו - תוספות עבודה זרה יח א, וראה שם בעין יעקב בשם הריטב"א ובים של שלמה בבא קמא ח נט ובהגהות ריעב"ץ תמה הלא לא היו הילדים עושים מעשה, וב"קרקע עולם" אין חיוב מסירות נפש.

^[16] מעשה זה אירע בפני אנטיוכוס - ריעב"ץ.

^[17] כל אחד מהילדים אמר פסוק אחר, כי הבין שאחיו אמרו את הפסוקים הקודמים - מהר"ם שיף. וראה במהרש"א, עץ יוסף וגרש ירחים שפירשו שבעת ענינים שיש ללמוד משבעת הפסוקים שהובאו כאן.

^[18] כי היא שידלה אותם למסור את נפשם ראה בעץ יוסף ובגרש ירחים.

^[19] מהר"ל. ראה שם.

^[20] רש"י. ובמהרש"א כתב דמרעי מזליה כענין אל יפתח אדם פיו לשטן, ואם הדיבור מביאו לידי כך כל שכן המעשה, וכמו שאמרו בסמוך על צרעת.

^[21] מהרש"א. וראה עוד במהר"ל.

א אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח (סיפר) לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו שאתה רואה הרג נבוזראדן רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל מאתים ואחת עשרה רבוא נפש, ובירושלים עצמה הרג תשעים וארבע רבוא נפש על אבן אחת, עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב).

וכך היה מעשה: אשכחיה לדמיה [מצא נבוזראדן את דמו] של זכריה דהוה קא מרתח וסליק [שהיה מבעבע ועולה], אמר: מאי האי [מהו זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]. אייתי דמי [הביא דמים] של בהמות ולא אידמו [היה דומה] לדם זה.

אמר להו [להם], לאנשי ירושלים: אי אמריתו [אם אומרים אתם] לי — מוטב, ואי לאו [ואם לא] — מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי [מסרק אני את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרי ליה [אמרו לו]: מאי נימא [מה נאמר] לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא [נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים], קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנו אותו], והא [וזה] כמה שנין [שנים] שלא קא נייח דמיה [נח דמו].

אמר להו [להם]: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס אותו]. אייתי [הביא] סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה [הרג עליו] ליד הדם הזה ולא נח הדם מרתיחתו. הביא בחורים ובתולות קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח הדם. אייתי [הביא] תינוקות של בית רבן קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח. אמר ליה [לו] נבוזראדן בסוף: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא [נוח] לך דאבדינהו לכולהו [שאאבד את כולם]? כדאמר ליה הכי [כאשר אמר לו כך] נח הדם.

בההיא שעתא [באותה שעה] הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה [בדעתו], אמר לעצמו: ומה אם על נפש אחת, זכריה — כך נוקם הקדוש ברוך הוא בישראל, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא [אותו אדם, אני, שהרג כל אותם הנשמות] — על אחת כמה וכמה שיהא עונשו מרובה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר [ברח, הלך ושלח שטר צוואה לביתו והתגייר].

ובענין זה תנא [שנה חכם בברייתא]: נעמן, שר צבא מלך ארם (ראה מלכים ב ה׳:א׳), גר תושב היה שלא קיבל עליו כל המצוות, ואילו נבוזראדן גר צדק ממש היה וכפי שמתואר לעיל.

ואגב כך מספרים: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב זכו ולמדו תורה ברבים. מאן אינון [מי הם אלה]? — שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל הזקן.

ולענין המעשה בדמו של זכריה אומרים שהכתוב מרמז על כך, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות" (יחזקאל כד, ח).

ב כיון שמדברים בענייני החורבן וצרות ישראל, מביאים עוד: על הכתוב "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), דרשו: "הקל" — זה אדריינוס קיסר, שהביא לבכי וצעקה, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" — זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" — זו מלכות הרשעה רומי, שהחריבה את בתינו, בית המקדש, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

דבר אחר: "הקל קול יעקב" — אין לך תפלה שמועלת (פועלת בעולם) שאין משתתף בה מישהו מזרעו של יעקב. ומצד שני "והידים ידי עשו" — אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מישהו מזרעו של עשו.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) ופירשו: בחירחורי לשון תחבא, כלומר, על ידי מריבה שבאה בגלל הלשון צריכים הכל להיחבא. אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קלז, א)? מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. חורבן בית ראשון — שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". חורבן בית שני — דכתיב [שנאמר]: "זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קלז, ז), שנחרבה בידי בני רומי ("בני אדום").

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא [ויש אומרים] ר' אמי אמר זאת, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (זנות), והרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, כלומר, לשם מה לוקחים אותם, אמרו הילדים: אם אנו טובעין בים האם אנו באין לחיי העולם הבא אם נאבד עצמנו לדעת? דרש להן הגדול שבהן: נאמר: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצלות ים" (תהלים סח, כג), "מבשן אשיב" — מבין שיני אריה, "אשיב ממצלות ים" — אלו שטובעין בים לשם שמים.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, להיבעל — כך הן עושות כדי שלא לבוא לזנות, אנו שאין דרכנו לכך — על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד, כג).

ורב יהודה אמר: פסוק זה נאמר על אשה ושבעה בניה שמתו על קידוש השם. וכך היה מעשה: אתיוהו קמא לקמיה [הביאו את הראשון מבין בניה לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו],

ואתיוהו לאידך לקמיה [והביאו את האח האחר לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "זבח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (שמות ד, לט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום" (שמות כו, יז-יח), כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת.

היה זה הקטן שבבנים, ריחם עליו הקיסר ורצה למצוא דרך שלא ייהרג, אמר ליה [לו] קיסר: אישדי [אזרוק] לך גושפנקא [חותמת] וגחין ושקליה [ותתכופף ותרים אותה], כי היכי דלימרו [כדי שיאמרו]: קביל עליה הרמנא דמלכא [קיבל עליו את פקודת המלכות], אמר ליה [לו] בלשון קללה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, אם על כבוד עצמך כך אתה עושה שאעמוד ואקיים את פקודתך ולא תבטל אותה, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!

אפקוהו למיקטליה [הוציאו אותו להיהרג], אמרה להו אימיה [להם אימו]: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא [תנו אותו לי ואנשק אותו מעט]. אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא לבסוף עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).

ר' יהושע בן לוי אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" זו ברית מילה שניתנה ביום השמיני, שהרי שופכים את דמם לשם ברית עם ה'. ר' שמעון בן לקיש אמר: פסוק זה נאמר באלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, שמראים על עצמם איך עושים שחיטה ופעמים נפצעים בכך. שאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה [כל דבר יכול שיראה שידגים אדם בעצמו], בר [חוץ] משחיטה ודבר אחר (תשמיש), שאינו יכול להראות דוגמה בפועל איך עושים זאת.

רב נחמן בר יצחק אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, וכדברי ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ארבעים סאה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ With regard to the Babylonian exile following the destruction of the First Temple, Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: An old man from among the inhabitants of Jerusalem related to me: In this valley that lies before you, Nebuzaradan, captain of the guard of the Babylonian king Nebuchadnezzar, killed 211,000 people. And in Jerusalem itself he killed 94,000 people on one stone, until the blood of his victims flowed and touched the blood of Zechariah to fulfill what is stated: “And blood touches blood” (Hosea 4:2).

The Gemara clarifies the details of what happened: Nebuzaradan found the blood of Zechariah, the son of Jehoiada the priest, and saw that it was bubbling up from the ground, and he said: What is this? Those in the Temple said to him: It is sacrificial blood that had been poured there. He brought animal blood, compared it to the blood bubbling up from the ground, and saw that it was not similar to it.

Nebuzaradan said to them: If you tell me whose blood this is, it will be well for you. But if not, I will comb your flesh with iron combs. They said to him: What shall we say to you? He was a prophet among us, who used to rebuke us about heavenly matters, and we rose up against him, and killed him (II Chronicles 24:20–22), and for many years now his blood has not settled.

Nebuzaradan said to them: I will appease Zechariah. He brought the members of the Great Sanhedrin and of a lesser Sanhedrin and killed them alongside the bubbling blood, but it still did not settle. He then brought young men and virgins and killed them alongside it, but it still did not settle. He then brought schoolchildren and killed them alongside it, but it still did not settle. Finally Nebuzaradan said to him: Zechariah, Zechariah, I have killed the best of them. Would it please you if I destroyed them all? When he said this, the blood at last settled.

At that moment Nebuzaradan contemplated the idea of repentance and said to himself: If, for the death of one soul, that of Zechariah, God punishes the Jewish people in this manner, then that man, that is to say, I, who has killed all of those souls, all the more so will be I be subject to great punishment from God. He fled, sent to his house a document detailing what was to be done with his property, and converted to Judaism.

A Sage taught a baraita relating to this matter: Naaman, commander of the army of the king of Aram (see II Kings, chapter 5), was not a convert, as he did not accept all of the mitzvot, but rather he was a ger toshav, a gentile who resides in Eretz Israel and observes the seven Noahide mitzvot. Nebuzaradan, by contrast, was a convert, as explained previously.

The Gemara adds that some of Haman’s descendants studied Torah in Bnei Brak, and some of Sisera’s descendants taught children Torah in Jerusalem, and some of Sennacherib’s descendants taught Torah in public. Who are they? They are Shemaya and Avtalyon, the teachers of Hillel the Elder.

As for the incident involving the blood of Zechariah, this is alluded to by that which is written: “I have set her blood upon the bare rock that it should not be covered” (Ezekiel 24:8).

§ Apropos its discussion of the destruction of the Temple and the calamities that befell Israel, the Gemara cites the verse: “The voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” (Genesis 27:22), which the Sages expounded as follows: “The voice”; this is the cry stirred up by the emperor Hadrian, who caused the Jewish people to cry out when he killed six hundred thousand on six hundred thousand in Alexandria of Egypt, twice the number of men who left Egypt. “The voice of Jacob”; this is the cry aroused by the emperor Vespasian, who killed four million people in the city of Beitar. And some say: He killed forty million people. “And the hands are the hands of Esau”; this is the wicked kingdom of Rome that destroyed our Temple, burned our Sanctuary, and exiled us from our land.

Alternatively, “the voice is the voice of Jacob” means that no prayer is effective in the world unless some member of the seed of Jacob has a part in it. The second clause in the verse, “and the hands are the hands of Esau,” means that no war grants victory unless some member of the seed of Esau has a part in it.

And this is what Rabbi Elazar says: The verse that says: “You shall be hid from the scourge of the tongue” (Job 5:21), means: You shall need to hide on account of quarrels provoked by the tongue. Rav Yehuda says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “By the rivers of Babylonia, there we sat down and wept, when we remembered Zion” (Psalms 137:1)? This teaches that the Holy One, Blessed be He, showed David the destruction of the First Temple and the destruction of the Second Temple. He saw the destruction of the First Temple, as it is stated: “By the rivers of Babylon, there we sat down and wept.” He saw the destruction of the Second Temple, as it is written later in that same psalm: “Remember, O Lord, against the children of Edom the day of Jerusalem, when they said: Raze it, raze it, to its very foundation” (Psalms 137:7), as the Second Temple was destroyed by the Romans, “the children of Edom.”

Rav Yehuda says that Shmuel says, and some say that it was Rabbi Ami who says this, and some say that it was taught in a baraita: There was an incident involving four hundred boys and girls who were taken as captives for the purpose of prostitution. These children sensed on their own what they were expected to do, and they said: If we commit suicide and drown in the sea, will we come to eternal life in the World-to-Come? The oldest child among them expounded the verse: “The Lord said, I will bring back from Bashan, I will bring them back from the depths of the sea” (Psalms 68:23). “I will bring back from Bashan,” i.e., from between the teeth [bein shen] of the lion, and “I will bring them back from the depths of the sea” is referring to those who drown in the sea for the sake of Heaven.

When the girls heard this, they all leapt and fell into the sea. The boys then drew an a fortiori inference with regard to themselves and said: If these girls, for whom sexual intercourse with men is their natural way, act in such a manner, then we, for whom sexual intercourse with men is not our natural way, should all the more so conduct ourselves likewise. They too leapt into the sea. Concerning them and others like them the verse states: “As For Your sake we are killed all the day long; we are reckoned as sheep for the slaughter” (Psalms 44:23).

And Rav Yehuda said: This verse applies to the woman and her seven sons who died as martyrs for the sake of the sanctification of God’s name. The incident occurred as follows: They brought in the first of the woman’s sons before the emperor and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “I am the Lord your God” (Exodus 20:2). They immediately took him out and killed him.

And they then brought in another son before the emperor, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “You shall have no other gods beside Me” (Exodus 20:3). And so they took him out and killed him. They then brought in yet another son before the emperor, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “He that sacrifices to any god, save to the Lord only, he shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19). And so they took him out and killed him.

They then brought in another son, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “You shall not bow down to any other god” (Exodus 34:14). And so they took him out and killed him. They then brought in yet another son, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “Hear, O Israel, the Lord is our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And so they took him out and killed him.

They then brought in another son, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “Know therefore this today, and consider it in your heart, that the Lord, He is God in heaven above and upon the earth beneath; there is no other” (Deuteronomy 4:39). And so they took him out and killed him.

They then brought in yet another son, and said to him: Worship the idol. He said to them: I cannot do so, as it is written in the Torah: “You have avouched the Lord this day to be your God…and the Lord has avouched you this day to be a people for His own possession” (Deuteronomy 26:17–18). We already took an oath to the Holy One, Blessed be He, that we will not exchange Him for a different god, and He too has taken an oath to us that He will not exchange us for another nation.

It was the youngest brother who had said this, and the emperor pitied him. Seeking a way to spare the boy’s life, the emperor said to him: I will throw down my seal before you; bend over and pick it up, so that people will say that he has accepted the king’s authority [harmana]. The boy said to him: Woe [ḥaval] to you, Caesar, woe to you, Caesar. If you think that for the sake of your honor I should fulfill your command and do this, then for the sake of the honor of the Holy One, Blessed be He, all the more so should I fulfill His command.

As they were taking him out to be killed, his mother said to them: Give him to me so that I may give him a small kiss. She said to him: My son, go and say to your father Abraham, You bound one son to the altar, but I bound seven altars. She too in the end went up to the roof, fell, and died. A Divine Voice emerged and said: “A joyful mother of children” (Psalms 113:9), as she raised her children to be devoted in their service of God.

Rabbi Yehoshua ben Levi says concerning the verse: “For Your sake we are killed all the day long” (Psalms 44:23), that this is referring to circumcision, which was given for the eighth day, as the blood of our newborn sons is spilled for the sake of the covenant with God. Rabbi Shimon ben Lakish says: This verse was stated in reference to Torah scholars who demonstrate the halakhot of slaughter on themselves, meaning that they demonstrate on their own bodies how ritual slaughter should be performed and occasionally injure themselves in the process. This is as Rava says: A person may demonstrate anything using himself to illustrate the act except for slaughter and another matter, a euphemism for sexual intercourse.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: These people in the verse are Torah scholars who kill themselves over the words of Torah, in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Lakish. As Rabbi Shimon ben Lakish says: The words of the Torah endure only for one who kills himself over them, as it is stated: “This is the Torah, when a man dies in a tent” (Numbers 19:14). Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Forty se’a

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עבדה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים עומדים בפני פקוח נפש אלא שיש בהם תנאים כבר ביארנום בסנהדרין וזה שסיפר בכאן באותם ילדים וילדות שנשבו לקלון ר"ל למשכב זכור וכן באותם ילדות שנשבו לעריות וכשהרגישו בעצמן למה הם מתבקשות קפצו כלן ונפלו לתוך הים וכן מה שספר במרים ושבעה בניה שכלם מסרו עצמן להריגה שלא לעבוד ע"ז ומה שאמר אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה פירושו שלא יביאוה לכך גם כן:

לעולם יהא אדם שוקד ללמוד תורה ולא יפנה שעותיו לבטלה שאין קיום התורה אלא ברוב שקידה דרך הערה אמרו זאת התורה אדם כי ימות באהל:

בבקעה זו הרג כו' ונגע בדמו של זכריה כו'. בפרש"י שהרגוהו בעזרה דכתיב בד"ה וירגמוהו אבן במצות המלך בחצר בית ה' והפליג הענין שכ"כ הרבה הרג בבקעה עד שעלה דמן מבקעה להר העזרה ואמר לקיים מ"ש דמים בדמים נגעו דהיינו שנגעו דמים הרבים אלו בדמו של זכריה ונקט בדמים לשון רבים כמ"ש דמי אחיך צועקים דמו ודם זרעיותיו וענין דהוה דמו מרתח וסליק כו' שכל מה שכסו עליו הוה מדחה מתוך רתיחה וכדמסיים לבלתי הכסות וכמ"ש ארץ אל תכסי דמם וא"ל דם זבחים דאשתפוך כו' יש לפרש דה"ק דאשתפוך ולא נעשה מצותו ולכך הוא מרתח ואמר אייתי סנהדרי כו' בחורים ובתולות קטל כו' דכתיב אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא דהיינו זכריה וכתיב בתריה שכבו לארץ גו' בתולותי ובחורי נפלו בחרב גו' הרגת גו' טבחת גו' אשר טפחתי ורביתי גו' כפל הריגה בזה על אלו הכתות שזכר שהרגן נבוזראדן עי"ז:
והיינו דכתיב ונתתי את דמה על גו' ורישא דקרא להעלות חמה לנקום נקם גו' כדי שיהיה נקם לדם זכריה נתתי את דמה גו' וק"ל:
הקול קול גו' הקול זה אדריינוס כו'. כלפי מה שאמרו כי מעשה אבות סימן לבנים וכמו שהיה יעקב אז בדאגה ובצרה שלא יכירהו אביו ע"י הקול כמ"ש אולי ימשני גו' דהיינו שלא יאמין שאני עשו מפני קולי כך נתאמת להם אותו קול בצרה באלכסנדריא ובביתר וכן והידים ידי עשו כמו שהיה ירא יעקב שיכירהו בידיו שאינן ידי עשו שהם שעירות כן עלה מורא של ישראל מידי עובדי כוכבים כו'. ואמר
אין לך תפלה שמועלת כו' כפל הקול דהיינו נמי קולו סימן לבניו כמו שאחז"ל שהיה קולו בלשון תחנונים קום נא שבה גו' כן יהיה קול בניו בצרה וכפל היד והידים ידי עשו ע"ש מלחמה שעיקרה ביד כמ"ש את היד הגדולה גו' והוא סימן לבניו שיהיה נוצחין ביד המלחמה וכן בהיפך לחובה קאמר במדרש בבני יעקב תלה בקולו כמ"ש בב"ר כשיעקב מרנן בקול ידי עשו שולטות בו שנאמר וילונו כל העדה גו' ויבא עמלק וז"ש כאן והיינו דאר"א כו' בחרחורי לשון תחבא דהיינו אם יש חרחורי לשון בבני יעקב תחבא בידו של עשו ורש"י פי' דהיינו דאר"א כו' קאי אדלעיל והוא דחוק ודו"ק:
מ"ד על נהרות בבל גו'. מלמד שהראהו כו' דכל מזמור שלא נזכר שם אומרו ומחברו מסתמא דוד אמרו ומצינו כמה מזמורים שאמרו המשוררים ע"ש העתיד על הגלות והחורבן כמו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתיך גו' אבל בדוד לא מצינו בו אלא זה שאמרו ברוח הקודש בלשון בני הגלות על נהרות בבל שם ישבנו גו' דהיינו חורבן בית ראשון וזכור ה' לבני אדום גו' על חורבן בית שני וכבר כתבנו דעלייתם בבית שני לא היה גאולה שלמה שעדיין היו משועבדים בו לפרס וליון ולרומיים אבל חורבן בית ראשון ושני חורבן אחד היה ובבל היה המתחיל ואדום הוא הגומר וז"ש באדום ערו ערו עד היסוד גו' דהיינו שלא נגמר חורבן הראשון עד בוא חורבן שני:
שנשבו לקלון כו'. קלון נאמר בדבר שאין דרכו בכך כדאמרי' פרק ד' מיתות גבי עובד כוכבים הבא על הבהמה כו' והיינו שנשבו לקלון ילדים למשכב זכור וולדות לפלגשים כפרש"י והיינו שהרגישו שלא השאירום העובדי כוכבים רק (בקלון) ילדים וילדות דלכך מתבקשים ואמרו אם אנו טובעים בים אנו באים כו' ר"ל אי אית ביה גלגול מחילות לבא לחיי עוה"ב לעתיד ודרש להן כו' מבשן מבין שיני אריות כו' כמ"ש בשר חסידיך לחיתו ארץ ואמר ועליהן הכתוב אומר כי עליך הורגנו גו' דהיינו שנהרגו על קידוש שמו שלא יבואו לידי עבירה ונחשבנו בעינינו כצאן טבחה שלא חשו על מיתתן בעצמן כדי שלא יבואו לידי עבירה וכן יתפרש בעובדא דאתתא וז' בניה כי לולא קידוש שמו לא נהרגו ויש לפרש כי עליך הורגנו אז' בנים ונחשבנו כצאן טבחה אאמם כדלקמן:
כי עליך הורגנו כו' אשה וז' בניה כו'. יש לדקדק למה אמר כ"א פסוק אחר ולא אמרו כלם פסוק א' ועוד קשה בשני שאמר פסוק לא יהיה לך גו' למה דילג פסוק שקודם לו אנכי גו' גם הפסוקים לא הביאו כסדר שהם כתובים בתורה והמקרא שהביא עליהם כי עליך הורגנו גו' מאי משמע ליה טפי עליהם מעל כל שאר קדושים שנהרגו בקידוש השם. והנראה שז' בנים אלו נהרגו בקידוש השם בז' ימי השבוע וכ"א הביא קרא מענינו של אותו יום שנהרג בו. וז"ש
דאתיוה לקמא דהיינו ביום ראשון מימי השבוע ואמר אנכי ה' אלהיך גו' רמז כי ביום ראשון עדיין לא נבראו המלאכים וצבא השמים להטעות למינים להאמין בהם גבורות אלוהות וביום שני נהרג השני והשיב לא יהיה לך גו' כי בו ביום נבראו המלאכים ומקום לטעות להאמין בשניות וביום ג' שבו נבראו כחות פועלים בארץ יקוו המים גו' תדשא הארץ גו' שאין להאמין שיש שם כח אלוהות בארץ בלתי לה' לבדו. וז"ש
זובח לאלהים יחרם גו' וביום ד' בו נקבעו המאורות והמזלות שאין להאמין בהם גבורות אלוהות. וז"ש
לא תשתחוה לאל אחר גו' והן עבודת כוכבים כמ"ש ופן תשא עיניך השמימה גו' אשר חלק ה' אותם לכל העמים וביום ה' נבראו ביסוד ממוצע בין שניהם ישרצו המים גו' ועוף יעופף גו' שאין להאמין שום כח אלוהות ממוצע ביניהם המקיימם וז"ש ה' אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת גו' שדרשו לרבות שלשול קטן שבים ביום הששי בו נבראו נפש חיה והאדם שאין לשתף ש"ש וד"א. וז"ש
שמע ישראל ה' גו' וביום ז' שאין להאמין אחר שברא הכל בו' ימים שוב עזב ה' את הארץ ואינו משגיח במעשיהם עוד. וז"ש
את ה' האמרת גו' כבר נשבענו כו' שזה הוראה שהוא משגיח עלינו ומצות שבת מורה עד"ז מדכתיב אות היא ביני וביניכם שאנו שובתים בו שהוא ית' ב"ה שבת במעשה בראשית ומייתי עליהם קרא דעליך הורגנו גו' דלעיל מהאי קרא במזמור זה נזכר כל זה שאמר מקול מחרף ומגדף גו' הם דברי הקיסר הזה ואמר כל זאת באתנו ולא שכחנוך היינו נגד שאמר אנכי גו' ואמר ולא שקרנו בבריתך גו' נגד שאמר לא יהיה לך גו' ואמר ולא נסוג אחור לבנו גו' נגד זובח לאלהים גו' ואמר ותט אשרנו מני ארחיך וגו' נגד לא תשתחוה גו' ואמר אם שכחנו שם אלהינו גו' נגד שמע ישראל וגו' ואמרו נפרוש כפינו לאל זר וגו' נגד וידעת היום וגו' ואמר הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב גו' הוא ענין בעצמו שאמרו בבן הז' שא"ל הקיסר אישדי לך גושפנקא וגחין כו' כי היכי דלימרו קביל עליו הורמנא דמלכא והשיב לו הקטן חבל עליך מלכא כו' דהיינו לא בקש ממנו המלך שיעבוד עבודת כוכבים אלא לפנים שיאמרו העולם שעשה רצון המלך לעבוד עבודת כוכבים גם שבלבו לא יעבוד וכמ"ש פ"ק דמגילה למה נתחייבו כליה כו' מפני שהשתחוו לצלם א"ל וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים כו' והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו היינו שלא השתחוו לעבודת כוכבום אלא לפנים בפני העולם ולא היה בלבם כן וז"ש גם כאן בזה הקטן הלא אלהים יחקר זאת לענוש על עובדי עבודת כוכבים גם לפנים כי הוא יודע תעלומות לב שאין בלב לעבוד עבודת כוכבים אבל אין לעשות כן מפני הרואה שאינו יודע תעלומות לב של אדם אחר וסבר שאף בלבו כך הוא וסיים בזה כי עליך הורגנו כל היום היינו בכל יום מז' ימי השבוע וכל המזלות דיממא מכל ימי השבוע רעים עלינו ועליך הורגנו כל היום בלשון רבים על הז' הבנים ונחשבנו כצאן טבחה בלשון יחיד נקיבה אאמם:
וריב"ל אמר זו מילה שנתנה בח' כו'. ר"ל דהיינו מילה בזמנה שהקטן רך ומסוכן למיתה כההיא דר' נתן שעדיין לא נבלע בו דמו ודאמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה כו' פרש"י שמא יתחבנו בגרונו עכ"ל ויותר נראה לפרש דמרעי מזליה כענין אל יפתח אדם פיו לשטן ואם הדיבור מבואו לידי כך מכ"ש המעשה ודוגמא דהכי לגבי צרעת כנראה מפרש"י גופיה ודאמר אין ד"ת מתקיימון כו' שנאמר וזאת התורה אדם גו' דלפי פשוטו ה"ל למכתב וזאת תורת אדם בו גו' כמו וזאת תורת העולה וגו' וזאת תורת החטאת וגו. וע"כ כתב וזאת התורה דהיינו שהתורה מתקוימת באדם הממית עצמו באוהל של תורה וענין המיתה שממית גופו ומסלק ממנו מותר התאוה:

גמ' אמר להו צ"ל אמר ליה וכן כולם:

תוס' בד"ה אתיוה לקמיה כו' ומשביעי לא מייתי כו'. נ"ב בספרים שלכם היה חשיב אנכי ולא יהיה כחדא ובתרא לא היה מביא קרא אלא א"ל אישדי לך גושפנקי כו':

גמ' לקיים מה שנא' דמים בדמים כו'. אפשר לומר הדם שבבקעה ושבירושלים זהו דמים לשון רבים ובדרך נס נגעו יחד בדם זכריה שהיה בהר בעזרה לקיים מה שנאמר:

גמ' דהוי מרתח. ולא הועיל כיסוי כענין ארץ אל תכסי:

גמ' ולא אידמי כו'. בחזקוני פרשת וישב דם עזים דומה לדם אדם מקשה מהכא ואינו קושיא חדא כששניהם יחד זה לעומת זה אז ניכר ההבדל כמו כאן גם כאן מרתח כדי לנקום נקם ובמראה דוקא שוין:
מבני בניו כו'. ולא חשיב מנירון ר"מ דנירון גר צדק הי' וכאן מי יתן טהור מטמא קאיירי:
מאן אינון שמעיה ואבטליון ובסיסרא לא מפרש וראיתי בספר עשרה מאמרות שר"ע הי' מסיסרא כשבא על יעל מבעילה שכתב שכב ע"ע. ולא משמע לי כן מדלא מפרש ג"כ בסיסרא מאן אינון משמע דלא היו אנשים חשובין דבקיאי בשמיהו כשמעי' ואבטליון ועוד דבהדיא קאמר מבני בניו של סנחרב למדו תורה ברבים ואילו בסיסרא רק למדו תינוקת בירושלים הן שר"ל תינוקת של בני בניו למדו שם או מבני בניו למדו עם תנוקת עכ"פ לא הצליחו בלימודם כ"כ:
כפלים כיוצא מצרים. לפרש הגברים לבד מטף שלא תימא סך הכל ב' פעמים ס' רבוא [לזה קאמר כפלים כיוצאי מצרים דשם הגברים לבד]:
שאין בה מזרעו של יעקב. וקיסר דלעיל משום דאכשלי פומא לבר דרומאי:
ואין מלחמה כו'. במלחמת דוד מסתמא לא היה בהן מזרע עשו אבל במלחמת ה' שלא בדרך הטבע לא קמיירי:
והיינו דאמר ר"א וכו'. אין רחוק שיש דילוג כאן וצ"ל דבר אחר הקול וכו' בזמן שיש דלטורין בישראל אזי והידים ידי עשו וכו' וכמו שאמרו בשאול אע"פ שהיו צדיקים כיון שהיו בהן דלטורין היו נופלין כו' והיינו דאמר ר"א וכו':

גמ' אתיוה לאידך כו' לא יהיה לך כו'. ולא אמר אנכי שהוא מוקדם משום שהיה יכול לחשוב מסברא שאחיו שקודם לו אמר אותו הפסוק וכן כולן וק"ל:

גמ' זה מילה וכו'. נראה משום דהול"ל נהרגנו הורגנו משמע כאילו אנחנו הורגין את עצמינו לזה דריש מר על שקפצו לתוך הים וזה על אשה שנפלה מגג וזה על המילה. ועל ת"ח שמראין כו' אתיא סיפא דקרא שפיר טפי נחשבנו כצאן טבחה וק"ל:

בתוס' בד"ה אתיוה לקמא. בנוסח הגמ' שלפניהם היה שראשון אמר אנכי ולא יהיה לך והשני זובח כו' ובשביעי ליכא קרא [לזה כתבו] ובמדרש כו' וק"ל. והרבה שיבושים נאמרו כאן יש אומרים ומשביעי לא מייתי מקרא מפורש רק מכח מדרש כבר נשבענו וכו' [והא דכתבו] ובמדרש כו' לא יהיה לך מפרשים כו' כוונתם על סוף המדרש שמביא הקטן השביעי הרבה מקראות ויש מפרשים דקמא אמר אנכי ומקרא השני ג"כ דהיינו לא יהיה [ומ"ש ובמדרש אמר דקמא אמר אנכי והשני ר"ל מקרא שני דג"כ אמרו הראשון] ויש מפרשים מיית לשון מת והכל הבל וק"ל:

גמרא זו מילה שניתנה בשמיני. נ"ל דשיגרת לישנא דמנחות (מג ב) נקיט הכא:

שם רבי שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הקול. ראה יצחק בנבואה כו'. כצ"ל:

תד"ה קפצו. כדאמרי' אילמלי כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:

ערק אזל שדא. נ"ב לא באותה שעה ערק דהכתיב ויעל אותם רבלתה:

שם מבני בניו של סיסרא. נ"ב בנים זכורים בנתינים שעלו מן הגולה בספר נחמיה:

שם הקול זה אדריינוס. נ"ב ואשצ"ל טרכינוס וכ"ה בירו':

שם זה אספסיינוס. נ"ב אדריינוס:

שם זו אשה ושבעה בנים. נ"ב מעשה זה ארע בפני אנטיוכוס:

שם שניתנה בשמיני. נ"ב דכתיב בה וביום השמיני דהיינו כל היום ע"י מצוה שזמנה ביום:

ברש"י ד״ה דבר אחר וכו' ומראות נגעים. נ"ב צ"ע מאי שייך להראות בעצמן:

תוס' ד״ה זה אדריינוס וכו' דאלכסנדר מוקדון. נ"ב אין זה אלכסנדר המלך המוקדוני כי הוא אמנם בנאה והושיב בה ישראל:

ד״ה קפצו וכו' ועוד דע"כ היו מענין אותן. נ״ב במשכב זכור ובזנות ולא היו הורגין כי כלי זיינם עליהם. וא"ה תקשי מה ראוי לאבד בעצמן לדעת הא הוו לה קרקע עולם ועמ"ש בפנת אבן בוחן שלי בס"ד:

בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא. נראה לי בס"ד מספר זה כמנין מעללי א־ל [211] כלומר אל תחשוב מקרה הוא אלא הם מפלאות תמים דעים נורא עלילה על בני אדם שגזר כך וגלגל דבר זה על יד אותו האיש. והנה צ"ד רבוא כמנין דמים [94] וזהו שנאמר דָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ (הושע ד, ב) רוצה לומר דמים מספר צ"ד רבוא בדמים של זכריה נגעו.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה דוקא ההיא שעתא אחר שדבר לו ונח והא גם קודם דנח כשראה ששחט סנהדרין ולא נח בחורים ובתולות ולא נח משום דרצה לנקום יותר היה לו להרהר בתשובה ולומר אם על נפש אחת כך על כמה נפשות על אחת כמה וכמה! עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי הוא נרגש להיות חושש על עצמו אחר שראה שפייסו בדברים ונתפייס אז חש לעצמו שהוא היה סיבה לרבוי חללים דהיה לו לפייסו מתחלה כאשר פייסו באחרונה ולא היה נצרך להרבות חללים אבל קודם שנתפייס ונח לא היה חושש על עצמו שהיה לו התנצלות כי מן השמים נגזר בכך דהראיה נעשה רתיחת הדם בנס בידי שמים כדי לפייסו.

מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק. קשה הוה ליה להזכיר בני בניו של המן לבסוף על פי סדר הדורות שהיה אחר סנחריב ולמה הזכירו קודם סיסרא?
ונראה לי בס"ד דנקיט ליה ברישא משום דאיכא בזה חידוש טפי שהיה נין עמלק ואיכא דסבירא ליה אין מקבלים גרים מעמלק וכנזכר במכילתא (בסוף פרשת בשלח) והביאה בפתח עינים בסנהדרין על דף צ"ו ע"מ, מיהו בסנהדרין נקיט להו כפי סדר הדורות.
ועוד נראה לי בס"ד דנקיט המן קודם סיסרא דאיתא בשער הגלגולים (דף מג) דהמן וסיסרא במקום אחד הם יעוין שם, ולכן נקטיה קודם סיסרא ולא נקטיה אחר סנחריב כפי סדר הדורות ומשום דהיתה פגיעתו רעה להשמיד להרוג ולאבד הכל נקטיה קודם סיסרא ולא אחר סיסרא.
והא דלא חשיב נֵירוֹן קֵיסָר שיצא ממנו רבי מאיר משום דנירון נתגייר קודם שהרגו לישראל ונלחם בם.
אך קשה אמאי לא חשיב עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שהיה בקליפתו רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא שהוא ראשי תיבות 'בשן' ומטעם זה היה משה רבינו ע"ה מתיירא להרגו ולכך אמר לו הקדוש ברוך הוא אַל־תִּירָא אֹתוֹ (דברים ג, ב) וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים בדף מ' עיין שם?
דאין זו קושיא כי אלו דחשיב הם נתגיירו מבני בניהם ויצאו מזרעם אנשים צדיקים אך עוג הן אמת שהיתה נשמת רבי שמעון בן נתנאל בתוך קליפתו הנה אחר כך לא נולד מזרעו אלא יצאה נשמתו מקליפה של עוג ובאה בעולם הזה בזווג ישראל ונולדה בעולם הזה בישראל וכל החידוש והשבח שמזכיר באלו הוא שאותם הנשמות הגדולות יצאו ובאו בעולם הזה בזרעם של אלו. וכיוצא בזה של עוג מצינו עוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דנשמת רבא היתה בקליפת לוט וכנזכר בשער הגלגולים ויש עוד הרבה נשמות גדולים כיוצא בזה.

"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". "הַקֹּל" זֶה אַדְרְיָינוּס קֵיסָר שֶׁהָרַג בְּאַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם (בראשית כז, כב). הא דראה יצחק אבינו עליו השלום ברוח הקודש אותה שעה שתים אלה ולא ראה מה שהרג נבוזראדן רי"א רבוא בבקעה אחת וצ"ד רבוא על אבן אחת, נראה לי הוא ראה אותה שעה מה שעושין בני עשו, ונבוזראדן אינו מזרע עשו.
אך קשא אמאי לא ראה חרבן טוּר מַלְכָּא שהיה בה הרג רב יותר מכל זה המראה שראה דקטלו בה ג' ימים וג' לילות ובהך גיסא הלולא ולא ידעו הני בהני, גם אתמר לעיל ס' רבוא עיירות היה לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת היו בה כיוצאי מצרים וכו' וכל אלו נהרגו על ידי קיסר מלך רומיים שהיו מזרע עשו?
ונראה לי דראה צווחה של מפלת ביתר ומפלת אלכסנדרייא של מצרים מפני שהיה בהם ריבוץ תורה שהיו עוסקין הרבה בתורה ולא הגינה עליהם ולכן אמר בהם הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב שהיה שם קול תורה ועם כל זה שלטה בהם יד עשו אבל בטור מלכא לא היה ריבוץ תורה ואין זה חידוש ששלטה בהם ידי עשו.

אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב). פירוש מִזַּרְעוֹ כלומר ממדתו כי המידות נקראים תולדות של הצדיקים כמו שאמרו (בראשית רבה ל) תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, ויעקב אבינו ע"ה מדתו אמת וצריך שיהיה המתפלל להתפלל במידת אמת שלא יהיה כאותם הכתוב בהם יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי (ישעיה כט, יג)
והא דמייחס התפלה ליעקב אבינו ע"ה כי התפלה במקום קרבן מנחה דכתיב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמא, ב) וכל קרבן הוא בסוג מנחה ומצינו אדם הראשון הקריב קרבן תחלה כמו שאמרו רז"ל (חולין ס.) שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיה זה קרבן מנחה [103] שהוא מספר ק"ג אחר כך בא הבל והקריב קרבן מנחה וכתיב וַיִּשַׁע הֳ' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד, ד) הרי מנחה שנית נעשה מספר ר"ו [206] ואחר כך באו אבות העולם ותקנו שמונה עשרה בא אברהם והקריב שחרית קרבן מנחה הרי נעשה ש"ט [309] ובא יצחק והקריב מנחה קרבן מנחה הרי נעשה מספר תי"ב [412] בא יעקב והקריב ערבית קרבן מנחה הרי נעשה מספר תפלה [515] כמנין תקט"ו לכן תפלה תתייחס ליעקב אבינו ע"ה ומנחות אלו של אבות הם ג' תפילות.

מְלַמֵּד, שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, וְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי (תהלים קלז, א). נראה לי בס"ד לכן חיבר ספר תהלים שהוא שירה בפה כדי להגין עלינו בגלות בבל [34] וגלות אדום [51] ששניהם מספר פה [85] ולכן כתיב וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל 'פֶּה' (ישעיה ט, יא) מספר 'בבל אדום' ועסק התורה שהוא בפה כמו שנאמר כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ודרשו חז"ל (עירובין נד.) למוציאהם בפה יגן על ישראל בגלות בבל ואדום שהם מספר פה.

מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן (תהלים סח, כג). הא דנזדמן תגבורת לסטרא אחרא בסך זה של ארבע מאות ילדים וילדות כי הסטרא אחרא תתחלק לארבע מאות בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) וכנגדן היא ת"ו תמות האמורה בפסוק וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד) אך סוף דבר גברה הקדושה בסוד ת' עלמין דכסופין קדישין ונתגברו אותם ת' ילדים וילדות למסור עצמן על קדוש השם וחיו לעולם הבא בסוד תו תחיה ובכח שם הוי־ה שעולה מספר מקו"ם [בהכאה שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל 186] כנזכר בתיקונים ניצולו מן ה'קלון' [186] שהוא מספר קפ"ו.

נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָם. קשא והלא הם שאלו את הגדול אם טובעים באים לחיי עולם הבא ודרש להם שבאים והיה צריך שיפילו עצמם ולמה נתרשלו ולא סמכו על דברי הגדול שבהם? ואם נאמר דלעולם סמכו על הדרשה והסכימו להפיל עצמם ורק הילדות קפצו וקדמו אותם אם כן למה אומר 'נָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' דמשמע מחמת הקל וחומר הפילו עצמם ולא מחמת הדרשה?
ונראה לי בס"ד דלעולם סמכו על הדרשה והסכימו להפיל עצמם אך המה עדיין בתוך הספינה בלב ים והקלון המזומן להם הוא בתוך העיר ועדיין יש כמה ימים עד שיגיעו לעיר למקום הקלון ולמה יפילו עצמם עתה וחשו לחיי שעה? ואמרו להמתין עד שתגיע הספינה קרוב לנמל אז יפילו עצמם בתוך הים! ככה היה בדעת הילדים אך הילדות לא רצו להמתין ולא הקפידו על חיי שעה של כמה ימים בהיותם בים כי מרוב תשוקתם להתרחק מן העבירה לא התאפקו לעכב הדבר אלא תכף ומיד קפצו ונפלו, ואחר שראו הילדים כך אז נשאו קל וחומר למהר גם הם הדבר הזה ולא לעכב, ומה אלו שדרכם בכך נמאסה בעיניהם העבירה והקדימו לתקן הדבר בנפילתם קודם שיגיע זמן הקלון אנו על אחת כמה וכמה שצריך לנו למהר הדבר הזה ולא נמתין עד שתגיע הספינה לנמל כאשר חשבנו לעשות מקודם.
ונמצא הקל וחומר הזה עשו למהר ולהקדים הנפילה ועל זה מביא פסוק כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מד, כג) שלא לטמאות נפשינו בקלון אך אף על פי שלא הגיעה טומאת הקלון שהיא טביחת הנפש נחשב בעינינו כאלו עתה היינו כְּצֹאן טִבְחָה ועשינו הצלה לנפשינו קודם שהגיעה טביחה לנפש בפועל.

אָמַר לְהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב). הא דכל אחד מהם הביא פסוק בפני עצמו נראה שזה היה לו שבעה מיני עבודה זרה ולכל אחד הוציא לו עבודה זרה בפני עצמו ולכן גם הם כל אחד הביא לו הוכחה חדשה מפסוק אחד וגבר ישראל!

וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ, שֶׁאֵין מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. הא דהוצרך להזכיר שבועה של הקדוש ברוך הוא גם כן נראה לי בס"ד כדי שלא יאמר אם נשבעתם יש תקנה שתעשו התרה משום פקוח נפש לכך אמר לו שגם הוא נשבע לנו ונמצא קבלנו הנאה בכך ודין השבועה הוא אם נשבע לחבירו וקבל הנאה אין מתירין לו ויש אומרים דאפילו אם התירו לו בדיעבד לא מהני ולא הותר ולכן אין תקנה בהתרה.

חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר, חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר. נראה לי בס"ד כפל הלשון אחד כנגדו ואחד כנגד השר שלו או חבלה בזכות תורה שבכתב וחבלה בזכות תורה שבעל פה ולכן (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' תרתי, ואין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' תרתי ימין ושמאל.
ומה שאמרה בת קול אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג, ט) נראה לי בס"ד אותיות אלו הם אנחמה ב[ה]שמים בדקדוק.

אִי מַטָאִי לְגַבֵּיהּ, לָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ. נראה לי בס"ד דהשואל שאל היכא כתיבה? והשיב לו חבירו דכתיבה בפסוק הזה גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה (דברים כח, סא), ומוכרח לפרש כונת חבירו דאמר לו כתיבה בפסוק דמפרש לקרא הכי 'אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר' היינו רוצה לומר גזרה שאין ראויה להכתב מפני שהיא דבר מגונה.
אך השואל אחר ששמע פסוק זה, אינו מפרש הכתוב בדרך זה שהבין חבירו שבא הכתוב לרמוז על דבר זה דוקא שהוא מגונה ואינו ראוי להכתב בפירוש, אלא מפרש הכתוב הכי שבא לומר אף על פי שכתבתי לכם כמה גזרות הנה יש עוד כמה וכמה גזרות אשר לא נכתבו ולא קאי על אחת בלבד ולכן אמר לו אִי מַטָאִי לְגַבֵּיהּ דהאי קרא הייתי מבין שיש כמה וכמה גזרות שלא נכתבו ולכן לא הייתי שואל על אותה גזרה שלא נכתבה וְלָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ לפירושך שאמרת שבא הכתוב לרמוז על גזרה זו דוקא שהיא דבר מגונה ודו"ק.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זוֹ מִילָה, שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי (תהלים קיג, ט). ונראה לי בס"ד דאיתא בתיקונים, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה (דברים ל, יב) ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי־ה. וכתבו הראשונים מכאן תדע חיבתה של מילה שרמז אותה הקדוש ברוך הוא בתורה בראשי תיבות ואת שמו רמז בסופי תיבות.
ובזה פירש הרב עוללות אפרים ז"ל כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ (תהלים קלח, ב) כלומר המילה שניתנה באמירה כמו שאמרו רז"ל (שבת קל.) על פסוק שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב), הִגְדַּלְתָּ אותה על שמך דהמילה רמזת בראשי תיבות, ואת שִׁמְךָ רמזת בסופי תיבות עד כאן דבריו.
ועל זה רמז הכתוב (תהלים מד, כג) 'כִּי עָלֶיךָ' זוֹ מִילָה שרמוזה למעלה משמך 'הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם' ומסיים 'נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' כאדם ששחט צאן כדי לאכול מבשרם בשמחה כן מוציא דם מן הנימול בשמחה ולכן פירש ואמר שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי דהטעם דנתנה בשמיני מפני שיש בה יחוד שם הוי־ה שהוא בן שמנה אותיות דנכתב בשם הוי־ה ונקרא בשם אדנ־י הרי הוא ד' אותיות במחשבה וד' אותיות בדיבור וזהו הטעם שנרמז שם הוי־ה עם המילה בפסוק אחד כי במילה יהיה יחוד השם כנזכר בספרי המקובלים היו"ד בגילוי העטרה והוא"ו בחרב שהיא הסכין שאוחז המוהל ומל בה ושני ההי"ן בחמש אצבעות ימין וחמש אצבעות שמאל של המוהל שאוחז בהם בעת שמל.

רש"י ד"ה גר תושב היה. עיין ע"ז דף סה ע"ב:

מבני בניו של סיסרא וכו'. בפתח עינים הבאתי מספר הגלגולים כ"י פרק מ"ז שכתב משם מהרח"ו ז"ל כהרמ"ע ז"ל. וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרב מהר"י דוד ז"ל כתב משם האר"י ז"ל דלא בא סיסרא על יעל אלא שידה נזדמנה שם ושכב עמה וניצוצי הקדושה היו בראשו ומחצה וחלפה רקתו ושם היתה נשמת רבי עקיבא והניצוצות עלו למעלה ואח"כ באו כדרכן והן מפלאות תמים דעים. והיה צריך לראות דברי ספר הגלגולים הנזכר לראות אם יכולים להתפרש דברי הרב מהרח"ו ז"ל דלאו דוקא ועתה אין המקום אתי. אבל דברי הרמ"ע ז"ל זכורני שהם כפשטן ואין לנטות ימין ושמאל דלדבריו ז"ל סיסרא בא על יעל ממש ומשם יצא רבי עקיבא וה' יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לכוין לאמיתה של תורה כי"ר:

מבני בניו של סיסרא למדו תנוקות בירושלים. עתה נזדמנו לי שיטות הרב מהר"ם שיף ז"ל וראיתי בשיטתו לגיטין בסוגיין שכתב וז"ל ראיתי בספר עשרה מאמרות שר' עקיבא היה מסיסרא כשבא על יעל ולא משמע לי כן מדלא מפרש בסיסרא ג"כ מאן נינהו משמע דלא היו אנשים חשובים דבקיאי בשמייהו כשמעיא ואבטליון. ועוד דבהדיא קאמר מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים ואלו בסיסרא רק למדו תנוקות בירושלים וכו' עכ"פ לא הצליחו בלמודם כל כך עכ"ל:
ואנכי עפר דל אומר אטו דבר זה אמרו הרמ"ע מסברא שיקשה עליו קושיות וידחה דבריו וכי דברים אלו נאמרים מכח עיון ופלפול הא ודאי קבלה היתה ביד הרמ"ע. ואני הצעיר מצאתי בספר הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל שסידר הרב עיר וקדיש מהר"ם פאפיראש כ"ץ בפרק מ"ז שהוא לשון הרב הקדוש מהרח"ו זלה"ה כדברי הרמ"ע כי רבי עקיבא בא מסיסרא מבני בניו ועל זה ידבר נפלאות ע"ש [וזהו ספר הגלגולים שמקצתו נדפס]:
ומה שהקשה על זה דלא מפרש בסיסרא כשמעיא ואבטליון ל"ק דשמעיא ואבטליון באו כסדר דמבני בניו של סנחריב נתגיירו ומשם באו אבל ענין סיסרא שלא כסדר ולכבוד ר' עקיבא הסתירו הענין ועיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס זה בסנהדרין על דף צ"ו ויתישב דעתך ומה שהקשה דקאמר הכא הש"ס מבני בניו של סיסרא למדו תנוקות וכו' הרואה יראה דבפרק חלק (סנהדרין דף צ"ו) גרסינן מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים וזו נסחא עיקרית וצריך לגרוס הכא בשמעתין כי התם:

תוס' ד"ה קפצו כלם וכו' הכא יראים היו מיסורין וכו', וכן כתוב בפסקי תוס' בשעת הגזרות מותר להרוג עצמו כשדואג מיסורין. וכ"כ בספר האגודה בשם ר"י ולכאורה יש להעיר דהתוס' בקמא דף פ"א כתבו משם ר"י שהורג עצמו בשביל שום דבר שירא אסור. ונראה דכונת התוס' והאגודה הכא היינו שירא מן היסורין שמא ע"י היסורין יעבירוהו על דת. אבל בשביל יסורין לבד היכא שבטוח שלא יהיו מעבירין אותו על דת אסור ובהכי מיירו התוס' בקמא. וכן מוכח ממה שהביאו התוס' מאלמלא נגדוה וכן מוכח מפסקי תוס' שכתבו בשעת הגזרות וכ"כ התוס' בע"ז דף י"ח משם ר"ת. וקשה על הרב בית לחם יהודה י"ד סימן שמ"ה דתפס דברי התוס' הללו דסוגיין כפשטן וכאשר הארכתי בעניותי בקונטריס חיים שאל מתשובותי בס"ד ועיין מה שרמזתי בקונטריס זה בע"ז על דף י"ח בס"ד:

(נז רע"ב) אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק.—ענין הרתיחה מובן ע"פ מה דאיתא בדב"ר פ"ב סי' יז, שדם נקי שנשפך תוסס ולא ינוח עד אשר ימות זה ששפך את הדם הנקי.

של זכריה. בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה (דה''ב כד): שטר פירטתא. שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו: גר תושב היה. שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע''ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו' (מ''ב ה): היינו דכתיב. אדמיה דזכריה: על צחית סלע. על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע: צחיח. שעיעות כתרגומו: הקול. קול צוחה ובכי עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר: והיינו דאמר רבי אלעזר. הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות: בחירחורי לשון. במריבת לשון כמו אל תתחר (תהלים לז): שוט לשון. שבט מכה: לקלון. ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים: בשן. בין שן נוטריקון: שדרכן לכך. לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו: זו אשה. הורגנו כל היום: האמרת. ייחדת: גושפנקא. חותמי שצורתי טבועה בו כדי שתהא נראה משתחוה לה: הרמנא דמלכא. שולטנות המלך קבל עליו לעשות: זו מילה. הורגנו כל היום דזימנין דמיית: בר משחיטה. שמא יתחבנו בגרונו: דבר אחר. צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו:

זה אדריינוס. קיסר. שהרג באלכסנדריא. והא דאמרי' בהחליל (סוכה נא:) דאלכסנדרוס מוקדון הרגם והחריבה שמא פעמים נתיישבה: קפצו כולן ונפלו לתוך הים. והא דאמר במס' ע''ז (דף יח.) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן (כתובות דף לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע''כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן.: אתיוהו לקמיה. שיתא קראי מייתי ובשביעי לא מייתי ובמדרש אמר דקמא אמר אנכי והשני לא יהיה לך:

גיטין נז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד