גיטין נז ע"א

בְּמַאי דִּפְסַיק אַנַּפְשֵׁיהּ כֹּל יוֹמָא מְכַנְּשִׁי לֵיהּ לְקִיטְמֵיהּ וְדָיְינִי לֵיהּ וְקָלוּ לֵיהּ וּמְבַדְּרוּ [לֵיהּ] אַשַּׁב יַמֵּי
אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְבִלְעָם בִּנְגִידָא אֲמַר לֵיהּ מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא אֲמַר לֵיהּ יִשְׂרָאֵל מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ אֲמַר לֵיהּ לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם כׇּל הַיָּמִים אֲמַר לֵיהּ דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי אֲמַר לֵיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת
אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְיֵשׁוּ בִּנְגִידָא אֲמַר לֵיהּ מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא אֲמַר לֵיהּ יִשְׂרָאֵל מַהוּ לְאִדַּבּוֹקֵי בְּהוּ אֲמַר לֵיהּ טוֹבָתָם דְּרוֹשׁ רָעָתָם לֹא תִּדְרוֹשׁ כׇּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּאִילּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ
אֲמַר לֵיהּ דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי אֲמַר לֵיהּ בְּצוֹאָה רוֹתַחַת דְּאָמַר מָר כׇּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת תָּא חֲזִי מָה בֵּין פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל(ה) כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה שֶׁהֲרֵי סִיַּיע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא וְהֶחְרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ
אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגוֹלְתָּא חֲרִיב טוּר מַלְכָּא דַּהֲווֹ נְהִיגִי כִּי הֲווֹ מַפְּקִי חַתְנָא וְכַלְּתָא מַפְּקִי קַמַּיְיהוּ תַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא כְּלוֹמַר פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים
יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף גּוּנְדָּא דְרוֹמָאֵי שַׁקְלִינְהוּ מִינַּיְיהוּ נְפַלוּ עֲלַיְיהוּ מְחוֹנְהוּ אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְקֵיסָר מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי אֲתָא עֲלַיְיהוּ הֲוָה בְּהוּ הָהוּא בַּר דָּרוֹמָא דַּהֲוָה קָפֵיץ מִילָא וְקָטֵיל בְּהוּ שַׁקְלֵיהּ קֵיסָר לְתָאגֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ אַאַרְעָא אֲמַר רִיבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא כּוּלֵּיהּ אִי נִיחָא לָךְ לָא תִּמְסְרֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא לְדִידֵיהּ וּלְמַלְכוּתֵיהּ בִּידֵיהּ דְּחַד גַּבְרָא
אַכְשְׁלֵיהּ פּוּמֵּיהּ לְבַר דָּרוֹמָא וַאֲמַר הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ דָּוִד נָמֵי אָמַר הָכִי דָּוִד אַתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ
עָל לְבֵית הַכִּסֵּא אֲתָא דְּרָקוֹנָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ אֲמַר הוֹאִיל וְאִיתְרְחִישׁ לִי נִיסָּא הָא זִימְנָא אֶישְׁבְּקִינְהוּ שַׁבְקִינְהוּ וַאֲזַל אִיזְדְּקוּר וַאֲכַלוּ וּשְׁתוֹ וְאַדְלִיקוּ שְׁרָגֵי עַד דְּאִיתְחֲזִי בִּלְיוֹנָא דְגוּשְׁפַּנְקָא בְּרָחוֹק מִילָא אֲמַר מִיחְדָּא קָא חָדוּ בִּי יְהוּדָאֵי הֲדַר אֲתָא עֲלַיְיהוּ
אָמַר רַבִּי אַסִּי תְּלָת מְאָה אַלְפֵי שְׁלִיפֵי סַיְיפָא עֲיַילוּ לְטוּר מַלְכָּא וּקְטַלוּ בַּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילָוָותָא וּבְהָךְ גִּיסָא הִלּוּלֵי וְחִנְגֵי וְלָא הֲווֹ יָדְעִי הָנֵי בְּהָנֵי
בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כׇּל נְאוֹת יַעֲקֹב כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם
אֵלּוּ הֵן כְּפַר בִּישׁ כְּפַר שַׁיחֲלַיִים כְּפַר דִּכְרַיָּא כְּפַר בִּישׁ דְּלָא יָהֲבִי בֵּיתָא לְאוּשְׁפִּיזָא כְּפַר שַׁיחֲלַיִים שֶׁהָיְתָה פַּרְנָסָתָן מִן שַׁחֲלַיִים כְּפַר דִּכְרַיָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן יוֹלְדוֹת זְכָרִים תְּחִלָּה וְיוֹלְדוֹת נְקֵבָה בָּאַחֲרוֹנָה וּפוֹסְקוֹת
אָמַר עוּלָּא לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא וַאֲפִילּוּ שִׁיתִּין רִיבְּוָותָא קְנֵי לָא מַחְזֵיק אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי חֲנִינָא שַׁקּוֹרֵי מְשַׁקְּרִיתוּ אֲמַר לֵיהּ אֶרֶץ צְבִי כְּתִיב בַּהּ מָה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלֶיהָ רָוְוחָא וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ גָּמְדָא
רַב מִנְיוֹמֵי בַּר חִלְקִיָּה וְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי גַּבֵּי הֲדָדֵי אָמְרִי אִי אִיכָּא דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִילְּתָא מִכְּפַר סְכַנְיָא שֶׁל מִצְרַיִם לֵימָא
פְּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וַאֲמַר מַעֲשֶׂה בְּאָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ שֶׁנִּשְׁבּוּ לְבֵין הַגּוֹיִם וְהִשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה אָמְרָה לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תִּגַּע בִּי שֶׁאֵין לִי כְּתוּבָּה מִמְּךָ וְלֹא נָגַע בָּהּ עַד יוֹם מוֹתוֹ
וּכְשֶׁמֵּת אָמְרָה לָהֶן סִיפְדוּ לָזֶה שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ יוֹתֵר מִיּוֹסֵף דְּאִילּוּ בְּיוֹסֵף לָא הֲוָה אֶלָּא חֲדָא שַׁעְתָּא וְהַאי כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְאִילּוּ יוֹסֵף לָאו בַּחֲדָא מִטָּה וְהַאי בַּחֲדָא מִטָּה וְאִילּוּ יוֹסֵף לָאו אִשְׁתּוֹ וְהָא אִשְׁתּוֹ
פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ אַרְבָּעִים מוֹדִיּוֹת בְּדִינָר נֶחְסַר הַשַּׁעַר מוֹדְיָא אַחַת וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ אָב וּבְנוֹ שֶׁבָּאוּ עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם וְחָזַר הַשַּׁעַר לִמְקוֹמוֹ
פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה מָה עָשָׂה הָלַךְ וְזִימֵּן אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו וְהֶאֱכִילָן וְהִשְׁקָן שִׁיכְּרָן וְהִשְׁכִּיבָן עַל מִיטָּה אַחַת וְהֵבִיא לוֹבֶן בֵּיצָה וְהִטִּיל בֵּינֵיהֶן וְהֶעֱמִיד לָהֶן עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין
הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵן וּבָבָא בֶּן בּוּטָא שְׁמוֹ אָמַר לָהֶן כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן לוֹבֶן בֵּיצָה סוֹלֵד מִן הָאוּר וְשִׁכְבַת זֶרַע דּוֹחָה מִן הָאוּר בָּדְקוּ וּמָצְאוּ כִּדְבָרָיו וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ וְהִגְבּוּהוּ כְּתוּבָּתָהּ מִמֶּנּוּ
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף וּמֵאַחַר דַּהֲווֹ צַדִּיקִים כּוּלֵּי הַאי מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּלָא אִיאַבּוּל עַל יְרוּשָׁלַיִם דִּכְתִיב שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כׇּל אוֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ
אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרִיב בֵּיתֵּר דַּהֲווֹ נְהִיגִי כִּי הֲוָה מִתְיְלִיד יָנוֹקָא שָׁתְלִי אַרְזָא יָנוֹקְתָּא שָׁתְלִי תּוּרְנִיתָא וְכִי הֲווֹ מִינַּסְבִי קָיְיצִי לְהוּ וְעָבְדִי גְּנָנָא יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלְפָא בְּרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר אִתְּבַר שָׁקָא דְרִיסְפַּק קַצּוּ אַרְזָא וְעַיִּילוּ לַהּ אֲתוֹ נְפוּל עֲלַיְיהוּ מְחוֹנְהוּ אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְקֵיסָר מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי אֲתָא עֲלַיְיהוּ
גָּדַע בׇּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵלּוּ שְׁמוֹנִים [אֶלֶף] קַרְנֵי מִלְחָמָה שֶׁנִּכְנְסוּ לִכְרַךְ בֵּיתֵּר בְּשָׁעָה שֶׁלְּכָדוּהָ וְהָרְגוּ בָּהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָפַל לַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁמָּא תֹּאמַר קְרוֹבָה הָיְתָה רְחוֹקָה הָיְתָה מִיל
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ בְּבִקְעַת יָדַיִם אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֶת כַּרְמֵיהֶן מִדָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

במאי דפסיק אנפשיה! דכל יומא מכנשי ליה לקיטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה, ומבדרו אשב ימי.

[דנים אותי במה שפסקתי על עצמי, כל יום כונסים את אפרי, ודנים אותי, ושוב שורפים אותי, ומפזרים את אפרי על פני שבע ימים]. ^[1]

אזל אונקלוס אסקיה לבלעם בנגידא! אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל!

[שוב העלה אונקלוס באוב את בלעם, ושאלו: מי חשוב בעולם העליון, וענה לו בלעם: ישראל]!

הוסיף אונקלוס ושאל את בלעם: מהו לאידבוקי בהו? [האם כדאי להתדבק בהם, ולהתגייר]?

אמר ליה בלעם לאונקלוס בלשון הפסוק: "לא תדרוש שלומם וטובתם" - של ישראל - כל הימים!

כי אמנם בעולם העליון, ישראל הם החשובים, אבל בעולם הזה, הגשמי, ישראל מדוכאים ביסורים, וכן הגרים, ועל כן, כדאי לו להמנע מלדרוש שלומם וטובתם של ישראל, אם נוח לו בחיים של הפקר ותענוגות. ^[2] אמר ליה אונקלוס לבלעם:

דיניה דההוא גברא במאי?

[במה דנים אותך בשמים].

אמר ליה בלעם לאונקלוס: בשכבת זרע רותחת דנים אותי! מדה כנגד מדה על שבעצתו של בלעם התחיל העם לזנות אל בנות מואב. ^[3]

אזל אסקיה ליש"ו ^[4] בנגידא, ואמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא?

[שוב העלה אונקלוס באוב את ישו הנוצרי, ושאלו: מי חשוב באותו עולם]?

אמר ליה הפושע לאונקלוס: טובתם של ישראל דרוש, אבל רעתם לא תדרוש, כי כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה: בצואה רותחת, דאמר מר: "כל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת ".

מוסיפה הגמרא על מעשה זה דאונקלוס:

תא חזי [בוא וראה]: מה בין אותו יש"ו שהוא מפושעי ישראל, לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה.

כי אותו האיש הנוצרי אף על פי שחטא והחטיא, ישראל הוא, והכיר את האמת שאין טוב אלא למי שמיטיב לישראל, אבל בלעם, אף על פי שהיה נביא, גוי רשע היה, והשיא עצה לאונקלוס להרע לישראל.

ועוד מביאה הגמרא ברייתא על המעשה של בר קמצא:

תניא: בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא שביישוהו, והחריב את ביתו ושרף את היכלו. ^[5]

ועל מעשה זה של בר קמצא, שממנו נתגלגל לספר על חורבן ירושלים, אני קורא את הפסוק:

"אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה", כי אם היו נותנים לבם לראות את הנולד, ולדאוג שמא תארע תקלה גדולה ממעשיהם, לא היו נוהגים כפי שנהגו.

והענין השני עליו אני קורא פסוק זה:

ב. אתרנגול ותרנגולתא חריב טור מלכא:

[בגלל תרנגול ותרנגולת נחרב הר המלך ^[6]].

וכיצד השתלשלו הדברים?

דהוו נהיגי, כי [כאשר] הוו מפקי [מוציאים] חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא.

[היו נוהגים באותו מקום, להוציא תרנגול ותרנגולת, לפני החתן והכלה, כאשר היו מוציאים אותם לחופה.]

כלומר: פרו ורבו כתרנגולין.

[רמז היה במנהג זה; מברכים את החתן והכלה, שיפרו וירבו, כתרנגולים הפרים ורבים מאד]. ^[7]

יומא חד, הוה קא חליף באותו מקום גונדא דרומאי, ושקלינהו מינייהו.

[בחתונה שנערכה ביום מן הימים, עבר שם גדוד חיילים רומאים, וחטפו מהם את התרנגול והתרנגולת ^[8]].

נפלו בני טור מלכא עלייהו, ומחונהו.

[התנפלו בני טור מלכא על הגדוד, והכום].

ואף על ענין זה אני קורא את הפסוק: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה", כלומר, אשרי אדם הדואג לראות את הנולד, שלא תארע תקלה מחמת מעשיו.

שהרי לא היה להם להקפיד כל כך על מנהגם, והם לא ראו את הנולד מהתנפלותם על גדוד החיילים.

אתו [החיילים] אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים] שבהר המלך.

שמע הקיסר את דבריהם, ואתא עלייהו, בא עליהם למלחמה.

הוה בהו [בין היהודים], ההוא בר דרומא [איש מן הדרום שכינו אותו "בר דרומא"] דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו.

[בר דרומא, היה יכול לקפוץ בקפיצה אחת מרחק מיל, ^[9] וכך עשה, וקפץ אל תוך מחנה האויב והרג בהם].

כשראה הקיסר, את כוחו העל טבעי, של אותו יהודי.

שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא.

[נטל הקיסר את כתרו מראשו, והניחו על הארץ ^[10]].

ואמר בתפילה: ריבוניה דעלמא כוליה, אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא [לאותו אדם - ועל עצמו היה אומר], לדידיה ולמלכותיה, בידיה דחד גברא הוא "בר דרומא".

[התפלל ואמר: אדון כל העולם, אם נוח לך, אל תמסור אותי ואת מלכותי בידי אדם אחד, דהיינו בידי בר דרומא].

אכשליה פומיה ^[11] לבר דרומא [פיו הכשילו, לומר דבר שאינו הגון].

ואמר כלפי מעלה בלשון הפסוק: "הלא אתה אלהים זנחתנו, ולא תצא אלהים בצבאותינו", וכוונתו היתה לומר: ננצח בכח צבאותינו, ואין לנו צורך בעזרתך.

ומקשינן: הלא דוד נמי אמר הכי, כי לשון זו, שאמר בר דרומא, מקרא הוא בתהילים, ודוד אמרו, ואי אפשר שאינו דבר הגון!?

ומשנינן: דוד אתמוהי קא מתמה. כלומר, לא אמר בר דרומא כמו שאמר דוד, כי דוד אמר בלשון שאלה ותמיהה: ה', מדוע לא תצא בצבאותינו. ^[12] אך בר דרומא בטעותו אמר זאת בניחותא, כביכול, אין צורך בעזרתו.

לבתר דאמר בר דרומא הכי, על בר דרומא לבית הכסא, אתא דרקונא, שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה דבר דרומא.

[לאחר שאמר כן בר דרומא, נכנס הוא לבית הכסא, ובא נחש ^[13] והכישו במעיו, ומת בר דרומא].

אמר הקיסר: הואיל ואיתרחיש לי ניסא, הא זימנא [בפעם הזאת], אשבקינהו לישראל; ואכן שבקינהו ואזל למיתב לאתריה.

[אמר הקיסר לאחר שמת בר דרומא, הואיל והתרחש עבורי נס כזה, על כן אעזוב את ישראל לנפשם; ואכן עזב אותם לנפשם, והלך לשוב למקומו].

כד אזיל קיסר, איזדקור בני טור מלכא, ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי, עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא.

[משהלך הקיסר, קפצו ורקדו בני טור מלכא משמחה, והיו אוכלים ושותים ומדליקים נרות, והיו מאירים למרחוק, עד שההולך במרחק מיל מן העיר היה רואה את הצורה החקוקה בטבעתו].

משראה את הפלגת שמחתם, אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי כלומר, לועגים הם לי. ^[14]

ועל כן הדר אתא עלייהו [חזר ובא עליהם למלח מה].

אמר רבי אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא, עיילו לטור מלכא.

[שלש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך].

וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא.

[והיו הורגים בהר המלך, במשך שלשה ימים ושלשה לילות].

ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא הוו ידעי הני בהני.

[בצד אחד היו הורגים, ובצד השני היו הילולות וחגיגות, ומרוב גודלה של המדינה, לא הבחינו אנשי צד אחד במה שמתרחש בצד השני].

כתוב במגילת איכה [ב ב]: "בלע ה' ולא חמל, את כל נאות יעקב".

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:

"נאות יעקב" שאמר הכתוב: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך, כדברי רב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים ריבוא [שש מאות אלף] עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת מעיירות אלו, היו בה ששים רבוא כמנין יוצאי מצרים, חוץ משלש עיירות, שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים [מאה ועשרים ריבוא], ואלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא.

הגמרא דורשת את שמותיהם של שלש עיירות אלו, מדוע נקראו כך:

כפר ביש [רע] צרי עין היו, ונקרא מקומם כך, על שם: דלא יהבי ביתא לאושפיזא [שלא נתנו בית לאורח הבא ללון].

כפר שיחליים, נקרא כך, על שם: שהיתה פרנסתן מן שחליים [שם של מאכל מסויים].

כפר דכריא, [לשון זכרים], אמר רבי יוחנן: נקרא כך, על שם: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה, ויולדות נקבה, ופוסקות.

אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק. ^[15]

[אני ראיתי לאותו מקום שהיה שם "הר המלך", וכה קטן הוא מקום זה, עד שאפילו ששים רבוא של קני סוף אינו מחזיק].

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא: שקורי משקריתו, באמרכם שהיו בהר המלך ששים רבוא עיירות, שהלא אין מקומו מחזיק אפילו ששים רבוא קני סוף!

אמר ליה [השיב לו] רבי חנינא: "ארץ צבי" כתיב בה [עליה].

וללמדנו בא - מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו, כי כשפושטים ממנו את עורו, מתכווץ הוא, ואי אפשר לחזור ולהלבישו על בשר הצבי.

אף ארץ ישראל כך: בזמן שיושבין עליה - רווחא [היא מתרחבת], ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא מתכווצת היא.

עתה באים חז"ל, לבאר את מעלתם ודרגתם הרוחנית הגבוהה, של בני כפר אחד מהכפרים הרבים שהיו בהר המלך, ואת הסיבה שמקומם חרב, למרות צדקתם המופלגת.

רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא, שלשתם, הוו יתבי גבי הדדי [ישבו יחד].

אמרי, אי איכא דשמיע ליה מילתא [ששמע דבר מה] מהנהגתם של בני כפר "סכניא של מצרים" שהיתה בהר המלך, ^[16] לימא [יאמר את הידוע לו]:

פתח חד מינייהו אחד מן החכמים ואמר לחביריו:

מעשה בארוס וארוסתו, שהיו מאותה העיר, והיתה הארוסה מקודשת לו, ועדיין היו לפני החופה.

שנשבו לבין הגויים, והם השיאום זה לזה.

אמרה לו הארוסה; בבקשה ממך אל תגע בי, כיון שאין לי כתובה ממך, ואסורה אני לך מדרבנן, כי חכמים אסרו כלה לבעלה, כשהיא בלא כתובה.

ואכן לא נגע בה הארוס עד יום מותו.

וכשמת הארוס אמרה הארוסה להם [ליהודים שהיו בקבורתו. ^[17]]: סיפדו לזה שפטפט [זילזל] ביצרו יותר מיוסף הצדיק שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר.

ובשלשה ^[18] דברים היה מפטפט ביצרו יותר מיוסף:

א. דאילו ביוסף לא הוה אלא חדא שעתא [שעה אחת של נסיון], והאי [הארוס] כל יומא ויומא.

ב. ואילו יוסף לאו בחדא מטה היה, והאי בחדא מטה אנוס היה להיות עמה, ואף על פי כן, לא נגע בה.

ג. ואילו יוסף לאו אשתו היתה, והא אשתו היתה, אלא שאסרוה חכמים, ולא נכשל בה.

פתח אידך [חכם אחר] ואמר:

מעשה שהיה באותו כפר, ועמדו [עמד מחירם של] ארבעים מודיות [מידות של תבואה] בדינר, נחסר השער מודיא אחת, ועמדו שלשים ותשע מידות בדינר [יוקר של כשני אחוזים למאה].

נתעוררו בני המקום לבדוק על מה אירע להם כך, שנתייקר השער ובדקו ומצאו מעשה רשע שהיה ביניהם:

אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכיפורים.

והביאום לבית דין, והעידו עדים עליהם, שעשו דבר זה, בעדים ואחר התראה, וסקלום.

ומיד חזר השער של התבואה למקומו להמכר בארבעים מודיות בדינר.

פתח אידך [החכם השלישי] ואמר לחביריו:

מעשה באדם אחד שבאותו כפר, שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה; ולא היה יכול להפטר ממנה בלא כתובה, אם לא שיוציא עליה שם רע, ואז יפסידוה בית דין את כתובתה.

מה עשה, הלך וזימן את שושביניו [אוהביו], והאכילן והשקן ושיכרן [השקה אותם על שנעשו שיכורים], והשכיבן על מטה אחת עם אשתו.

והביא לובן ביצה, שהוא דומה לשכבת זרע, להוציא קול שבאו על אשתו.

והעמיד להן עדים על כך, שהיו על מטה אחת, ומצאו כעין שכבת זרע על המטה.

ובא לבית דין, להעליל על אשתו.

וכסבור היה, שיאמרו לו בית דין לגרשה שלא בכתובה, כי צדיקים היו, ודרכם היה לפסוק כהלכה, שאשה יוצאת מבעלה כשבאים עדים על מעשים מכוערים שעשתה. ^[19]

היה שם זקן אחד, מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו.

אמר להן בבא בן בוטא לבית הדין: כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה כשמעמידים אותו כנגד האור, סולד [מתייבש ומגליד] מן האור [מחמת חום האש] ואילו שכבת זרע דוחה [נבלע בבגד] מן האור.

ואם כן ניתן לבדוק אם אכן שכבת זרע היא, או שמא עלילת שוא היא, ולובן של ביצה הוא שהטיל ביניהם.

בדקו בית הדין ומצאו כדבריו, שאין זה אלא לובן של ביצה, ונמצא שהיה מוציא שם רע על אשתו.

ועל כן, הביאוהו לבית דין, והלקוהו, והגבוהו כתובתה ממנו [גבו ממנו את כתובתה].

אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים כולי האי [כל כך] מאי טעמא איענוש?

אמר ליה: משום דלא איאבול [לא התאבלו] על ירושלים.

דכתיב [ישעיה סו י]: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". הרי למדנו שלא ישושו עם ירושלים אלא המתאבלים עליה, ומכאן, שחובה להתאבל על ירושלים. ^[20]

והענין השלישי עליו אני קורא את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד":

ג. אשקא דריספק [בגלל דופן של מרכבת נשים] חריב ביתר:

דהוו נהיגי בביתר, דכי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, וכי הוה מתיליד ינוקתא הוו שתלי תורניתא.

[מנהג היה להם, שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה ^[21]].

וכי הוו מינסבי, קייצי להו, ועבדו גננא.

[וכאשר היו נישאים, היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם, ועושים מהם חופה לבני הזוג].

יומא חד, הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה.

[ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה].

אתו נפול עלייהו ומחונהו [באו בני המקום התנפלו עליהם והכום].

ולא העלו בדעתם, שמעשה זה יגרום לכך שהקיסר יחזור לנקום בהם, ובכך עברו על מה שכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה", מחמת שלא נתנו לבם לראות את הנולד.

אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי, ואתא עלייהו קיסר להלחם.

נאמר במגילת איכה [ב ג]: "גדע בחרי אף, כל קרן ישראל" ונתקיים פסוק זה בחורבן שהיה בביתר. ^[22]

אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:

אלו שמונים אלף קרני מלחמה [ראשי גייסות שתוקעים בקרן ומתאספים אליהם בני צבאם]. שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה.

והרגו בה אנשים ונשים וטף ושפכו את דמן, והיה דמן מרובה כל כך, עד שהלך דמן וזרם כנחל עד שהגיע ונפל לים הגדול.

שמא תאמר קרובה היתה ביתר לים הגדול, ^[23] ואין הדם מרובה כל כך?

לא כן היה, אלא רחוקה היתה מיל [אלפים אמה] מן הים הגדול.

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים [שם מקום], אחד מהן מושך אילך [לצד אחד], ואחד מושך אילך [לצד שני].

ואל נחלים אלו הגיע דם ההרוגים, וזרם לים הגדול, ושיערו חכמים שהיו בנחלים באותה שעה, שני חלקים מים, וחלק אחד [שליש] דם.

במתניתא תנא: שבע שנים בצרו גויים את כרמיהן מדמן של ישראל, בלא זבל, כי הדם שנספג בקרקע, שימש להם כזבל לשדותיהן, במשך שבע שנים, ולא הוצרכו לזבל את שדותיהן כדרכם, בכל שנה ושנה. ^[24]

הערות

^[1] ראה בהערה לעיל בשם המהרש"א, ויש לומר שעונשו היה מידה במידה, הוא רצה לכפור בשליטתו יתברך בשבעה ימים, ועל כן דנים אותו בכך כל יום, כדי להראות לו שמלכותו בכל משלה.

^[2] על פי הגהות ריעב"ץ וראה במהרש"א שבלעם אמר לו "לא תדרוש שלומם וטובתם" כלשון הפסוק שנאמר על עמון ומואב שריחקם הקדוש ברוך הוא בגלל קללת בלעם.

^[3] רש"י. ראה ראש השנה יב א שחטא הזנות מכונה "ברותחין קילקלו" והעונש הוא "ברותחין נידונו".

^[4] כך היא הגירסא בספרים ישנים, ובדפוס שלנו שינו מאימת הצנזור.

^[5] א. ראה במהר"ל שחורבן בית המקדש היה בעבור הבושה ולולא הבושה לא היה חרב, אלא היו באים שאר מכות על החטאים. ראה בעיון יעקב שבאופן טבעי היו החכמים מקריבים את הקרבן או הורגים את בר קמצא, אלא שהקב"ה גרם שהשיב חכמים אחור במה שצייתו לרבי זכריה [וראה בברכת אברהם לעיל מדוע לא אמרה הגמרא על רבי זכריה "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" כמו שאמרה על רבי יוחנן בן זכאי].

^[6] א. רש"י כתב: טור מלכא - מדינה ששמה הר המלך. כי להלן מבואר שהיו במקום זה ששים ריבוא עיירות גדולות, ובודאי שלא היה "טור מלכא" מקום בעלמא אלא מדינה - אזור שלם. ב. מקום זה נקרא "הר המלך" היות והיה שם ריבוי עם, ונאה למלך שיהיה לו ריבוי עם כמו שנאמר [משלי יד כח]: "ברוב עם הדרת מלך" - מהר"ל.

^[7] ראה במהרש"א שעופות נתיחדו בברכת "פרו ורבו" [וראה עוד בבן יהוידע, מדוע לא לקחו דגים שאף הם התברכו בכך] ובעיון יעקב כתב שרצו לרמוז בזה בקשה על ברכת הריבוי שתהיה לעתיד לבא כתרנגולים כמו שאמרו בשבת ל ב.

^[8] ראה במהר"ל [נצח ישראל פרק ו] שבהר המלך היה ריבוי ברכה בישראל, והסמל לכך הם התרנגולים, וכאשר חטאו ישראל בטלה מהם הברכה, ומלכות רומי רצו ליטול את ברכתם של ישראל, ולפיכך חטפו חיילי הגדוד את התרנגולים. [ראה בראשית כז מ בפירוש רש"י על עשיו ביחס ליעקב, ורומי באים מכחו של עשיו, ראה רש"י סוף וישלח ולעיל נו ב על טיטוס].

^[9] ב"שיעורים בהגדות חז"ל" פירש שהיה יכול לפרוץ לתוך מחנה האויב, ולהכנס פנימה עד למרחק של מיל. ובמהר"ל כתב שבתנועה אחת ובמרוצה אחת היה עושה מלחמה [וכתב שהיה מיוחד בזריזותו כיד ימין לעומת יד השמאל ולכך נקרא אותו גיבור "בר דרומא" כי דרום נקרא ימין, ראה תהילים פט יג]

^[10] כדי להורות על כניעתו אל הקדוש ברוך הוא וכדי שתתקבל תפילתו -בן יהוידע. וראה שם וב"שיעורים בהגדות חז"ל" טעמים נוספים.

^[11] נראה לפרש שאף מתחילה היה חושב כן בלבו, אלא שלא הוציא דבר זה מפיו, ועל כן היה מצליח במלחמתו, כדי שלא יתחלל שם שמים אם תגבר יד הגויים, אך עתה שהוציא בפיו את מחשבתו, אדרבה כבוד שמים יתרבה בנפילתו, ועל כן אמרו "אכשליה פומיה" - בן יהוידע.

^[12] מהר"ל. וראה במהרש"א שמן הפסוק הזה בפני עצמו אכן אין שינוי בין דברי דוד לדברי בר דרומא, אלא שדוד אמר פסוק זה בתוך מזמור שלם שמספר על ישועת ה' וממילא מובן שכוונתו לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא, אבל בר דרומא אמר פסוק זה בפני עצמו ואינו במשמע שיהיה בלשון שאלה ובקשה.

^[13] א. ראה במהר"ל שנחש זה היה "חיויא דרבנן" שהנוגע בכבוד חכמים נושך אותו חיויא דרבנן שאין לנשיכתו רפואה [ראה שבת קי א] וכל שכן זה שדיבר כנגד הקדוש ברוך הוא. ב. בספר הערוך כתב ש"כרכשתא" הוא המעי הדבוק לפי הטבעת.

^[14] ראה במהרש"א שהיה להם להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא על ישועתו, אבל הם אכלו ושתו ולא בטחו בו יתברך אלא אמרו שהמלך לא היה יכול להם מפני גבורתם, והמלך הכיר בכך מתוך הפלגת שמחתם וזהו דקאמר מיחדא קא חדו בי יהודאי.

^[15] אם נפרש את הדבר כפשוטו, שאין בהר המלך מקום שיוכלו לעמוד בו ששים ריבוא קנים, יצא שהר המלך הוא מקום קטן ביותר, [וראה במהרש"א ד"ה אלו ס' ריבוא] ואולי הכוונה לשטח שבו גדלים קני סוף ויש רווחים בין קנה לחבירו, וראה בחכמת מנוח שמקום זה הוא מדבר שממה, כלומר שאינו ראוי להצמיח. וראה במהר"ל בחידושי אגדות [ד"ה אמנם] ביאור ענין הריבוי בהר המלך. ולפי זה ניחא תמיהתו של עולא איך יתכן שנעשה מקום זה מדבר שממה שאינו ראוי לברכה.

^[16] מהר"ל, ראה עוד שם.

^[17] בן יהוידע, וראה שם [ובמהרש"א] מדוע לא היה יכול לכתוב לה כתובה. וכתב עוד לפרש שהארוסה אמרה דבר זה לגוים השבאים.

^[18] אף על פי שמצד אחד היה יוסף מעולה ממנו שהרי אשת פוטיפר היתה משדלתו בדברים וכופה אותו על זה, ואילו הארוסה אמרה לו "אל תגע בי", מכל מקום יש כאן שלוש מעלות אחרות יותר מיוסף -עיון יעקב, וראה עוד במהרש"א.

^[19] מהרש"א, וראה עוד במהר"ם שיף ובגרש ירחים.

^[20] ראה בפירוש הרי"ף על העין יעקב שיש ללמוד מפסוק זה שהמתאבלים עליה ישושו איתה משוש אבל אלו שאינם מתאבלים עליה יתאבלו.

^[21] אף הוא עץ ממשפחת הארזים, ראה ראש השנה כג א וב"לעזי רש"י" כתב שהוא עץ אורן. וכתב בעיון יעקב, שהיו נוטעים ארז לסימן ברכה על פי הכתוב [תהילים צב יג]: "כארז בלבנון ישגה" וראה בהערה הבאה על פי המה ר"ל.

^[22] א. פסוק זה נדרש במיוחד על כרך ביתר שבן כוזיבא היה מולך שם והמלכות נקראת בכמה מקומות על שם הקרן - מהרש"א. וראה במהר"ל שביתר היתה מקום תקפם וחזקם של ישראל, וקרן הוא לשון חוזק שנאמר [דברים לג]: "קרני ראם קרניו". ב. כתב המהר"ל, שחורבן ביתר היה במקביל למעלת המקום, ועל כן תחילת הענין היה במה שבת הקיסר לקחה את הארז שמסמל גבורה וחוזק, ואת העיר החריבו "קרני מלחמה" שהם חזקים ותקיפים.

^[23] רש"י. ובירושלמי [תענית ד ה] אמרו, שביתר היתה רחוקה מן הים ארבעים מיל, והים נצבע בדמם של ההרוגים עד מרחק של ארבעה מילין. וכדי שלא יחלקו התלמודים יש לומר, שביתר היתה רחוקה מיל מן הנחלים של בקעת ידים, והנחלים הוליכו את הדם לים - "שיעורים בהגדות חז"ל".

^[24] במהר"ם שיף הביא את דברי המרדכי בפרק ערבי פסחים, שברכת הטוב והמטיב [אשר נתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ראה ברכות מח ב] נתקנה דוקא על היין היות שהגויים בצרו את כרמיהם מדמם של הרוגי ביתר, ודוקא על היין תיקנו ולא על הענבים היות ודרך היין למזגו בשני חלקים מים וחלק אחד יין, וכן היה כאן, שני חלקים מים וחלק אחד דם. וראה עוד במהרש"א.

במאי דפסיק אנפשיה [במה שפסק דין הוא על עצמו], וכך עושים: כל יומא [יום] מכנשי ליה לקיטמיה [אוספים אותו, את אפרו] ודייני ליה [ודנים אותו] וקלו ליה ומבדרו אשב ימי [ושורפים אותו ומפזרים אותו על פני שבעה ימים].

אחר כך אזל אסקיה לבלעם בנגידא [הלך אונקלוס העלה את בלעם באוב], אמר ליה [לו]: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו: מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: "לא תדרש שלומם וטובתם כל הימים" (כעין לשון הכתוב דברים כג, ז). אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו, עונשו של אותו אדם, שלך, במה הוא]? אמר ליה [לו]: בשכבת זרע רותחת מבשלים אותו, משום שחטא בזנות וגרם לישראל לזנות.

אחר כך אזל [הלך] אונקלוס אסקיה בנגידא [העלה באוב] את ישו הנוצרי, אמר ליה [לו] אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו עונשו של אותו אדם, שלך, במה]? אמר ליה [לו]: בצואה רותחת. דאמר מר [החכם]: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת וזה היה חטאו, שליגלג על דברי חכמים. ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם? שבלעם שהיה נביא כך יעץ, וישו הנוצרי שהיה מפושעי ישראל דיבר בטובתם.

ובסיכום הסיפור שסיפרנו שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא שביישוהו, והחריב בגלל זה את ביתו שלו, בית המקדש, ושרף את היכלו.

א אמרנו בתחילה שאתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך]. ופרטי המעשה כך הם: דהוו נהיגי [שהיו נוהגים] שם כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא [כאשר היו מוציאים חתן וכלה לחתונה, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת], כלומר, לסימן: פרו ורבו כתרנגולים.

יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי [יום אחד עבר שם גדוד של רומאים], והיה זה בעת חתונה, שקלינהו [לקחו] הרומאים את התרנגולים מינייהו [מהם], נפלו עלייהו מחונהו [התנפלו עליהם בני העיר והיכו אותם], אתו [באו] אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם במלחמה]. הוה בהו [היה בהם] בין יושבי טור מלכא ההוא [אדם אחד] שקראו לו בר דרומא, דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו [שהיה קופץ מרחק מיל והורג בהם ברומאים] ולא היו אלה יכולים לעשות דבר נגדו, שקליה [לקחו] הקיסר לתאגיה ואותביה אארעא [את כתרו והניח אותו על הקרקע] לאות אבל. אמר: ריבוניה דעלמא כוליה [ריבונו של העולם כולו], אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא [אם נוח לך, אל תמסור את האיש הזה עצמו, אותי, ואת מלכותו בידי אדם אחד בלבד]!

ובסופו של דבר אכשליה פומיה [הכשיל אותו פיו] לבר דרומא, ואמר כתוב זה בלשון תרעומת כלפי ה': "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" (תהלים ס, יב). ותוהים: דוד נמי אמר הכי [גם כן אמר כך]! ומשיבים: דוד אתמוהי קא מתמה [בתמיהה הוא אומר] ובר דרומא אמר זאת כקובע עובדות.

על [נכנס] בר דרומא לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה [בא נחש שמט את בני מעיו ומת]. אמר הקיסר: הואיל ואיתרחיש [והתרחש] לי ניסא [נס] שלא מכוחי, הא זימנא אישבקינהו [בפעם הזו אניח להם]. שבקינהו ואזל [הניחם והלך]. איזדקור [קפצו] ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי [והדליקו נרות] לשמחה, עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא [שהיתה נראית הדמות שבחותם במרחק מיל] מרוב האור. אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי [שמחים בי היהודים]! הדר אתא עלייהו [חזר ובא עליהם].

אמר רב אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא [שלוש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך], וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא [והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות], ובהך גיסא הלולי וחנגי [ובאותו הזמן בצד אחד של הר המלך היו עדיין חתונות ושמחות], ולא הוו ידעי הני בהני [היו יודעים אלה באלה] מרוב גודלו של המקום.

ב על הכתוב "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב, ב) מספרים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך. שאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה תושבים כיוצאי מצרים, חוץ משלש עיירות שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים.

ואלו הן העיירות: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. ומסבירים את השמות המוזרים הללו: כפר ביש [רע] — שלא יהבי ביתא לאושפיזא [היו נותנים בית לאורח]. כפר שיחליים — משום שהיתה פרנסתן מן שחליים. כפר דכריא [זכרים] — אמר ר' יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה ואז פוסקות מללדת,

ולכן קראו להם כפר זכרים. אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי את המקום ההוא], ואפילו שיתין ריבוותא קני [ששים רבוא קנים] לא מחזיק (מכיל), וכל שכן מספר כזה של אנשים. אמר ליה ההוא מינא [אמר לו מין אחד] לר' חנינא: שקורי משקריתו [משקרים אתם] שאתם מגזימים כך! אמר ליה [לו]: "ארץ צבי" (ראה ירמיה ג, יט) כתיב [כתוב] בה, בארץ ישראל, מה צבי זה — אין עורו מחזיק את בשרו, שלאחר שפושטים אותו העור מתכווץ, אף ארץ ישראל — בזמן שיושבין עליה רווחא [היא מתרווחת], ובזמן שאין יושבין עליה גמדא [היא מתכווצת] ולכן, אותו מקום שלפני החורבן הכיל מספר כה גדול של תושבים הינו קטן כל כך עכשיו.

ג מסופר: רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא הוו יתבי גבי הדדי [היו יושבים יחד], אמרי [אמרו]: אי איכא דשמיע ליה מילתא [אם יש מישהו ששמע דבר] מכפר סכניא של מצרים שהיה באותו איזור, לימא [שיספר].

פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים והגויים השיאום זה לזה, אמרה לו הארוסה: "בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך", שאין אנו נשואים עדיין, ולא נגע בה עד יום מותו.

וכשמת, אמרה להן, לחכמים: סיפדו לזה, לפי שפטפט (ביזה, ליגלג על) יצרו יותר מיוסף, שאילו ביוסף לא הוה [היתה] אלא חדא שעתא [שעה אחת] שכבש את יצרו בנסיון עם אשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י׳), והאי [וזה] כל יומא ויומא [יום ויום]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היה זה בחדא מטה [במיטה אחת], והאי בחדא מטה [וזה במיטה אחת]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היתה זאת אשתו, והא [וזו] אשתו, שכבר היתה מקודשת = מאורסת לו.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה ועמדו ארבעים מודיות (סאים של תבואה) במחיר דינר אחד, ואחר כך אירע שנחסר השער מודיא אחת, ומכרו רק שלושים ותשע בדינר, ובדקו מה החטא שגרם לכך, ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, ואולם היתה כתובתה מרובה ולא רצה לשלם לה. מה עשה? הלך וזימן את שושביניו (ידידיו) והאכילן והשקן, שיכרן (עשאם שיכורים) והשכיבן את השושבינים ואת אשתו על מיטה אחת, והביא לובן ביצה שנראה כשכבת זרע והטיל ביניהן, והעמיד להן עדים שראו אותם כך, ובא לבית דין לומר שזנתה תחתיו.

היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה סולד מן האור (אש) שהוא מתקשה על ידי חום, ושכבת זרע דוחה מן האור, נכנסת לתוך הבגד על ידי החום. בדקו ומצאו כדבריו שלא היתה זו שכבת זרע אלא לובן ביצה, והביאוהו את האיש לבית דין והלקוהו והגבוהו בסוף את כתובתה ממנו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכי מאחר דהוו [שהיו] צדיקים כולי האי [כל כך] מאי טעמא איענוש [מה טעם נענשו] ונחרבו? אמר ליה [לו]: משום שלא איאבול [התאבלו] על ירושלים, דכתיב [שכן נאמר]: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י), לומר שמי שמתאבל על ירושלים זוכה לשמוח בבניינה, ולהיפך.

ד ועל מה שאמרנו בתחילה: אשקא דריספק חריב [על, בגלל יצול של עגלה נחרבה] העיר ביתר, מספרים: דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא — שתלי ארזא [שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק — היו שותלים ארז], ינוקתא — שתלי תורניתא [כשהיתה נולדת תינוקת — היו שותלים תורנית], וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא [וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה]. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה [יום אחד עברה שם בתו] של הקיסר, אתבר שקא דריספק [נשבר יצול העגלה] שבה נסעה, קצו ארזא ועיילו [קצצו עבדיה ארז אחד, מאותם ארזים, והכניסו] לה, וכיון שהיה הדבר חשוב בעיני אנשי העיר ביתר אתו נפול עלייהו מחונהו [באו בני ביתר התנפלו עליהם והיכו אותם]. אתו [באו] האנשים אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם] למלחמה.

ועל אותה שעה דרשו, נאמר: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) אמר ר' זירא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה, כלומר, מפקדי יחידות צבא שהחזיקו בידם חצוצרות לתקוע בהן, שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן של כל אלה ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה לים — רחוקה היתה מיל.

וכיוצא בזה תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים שבאותו אזור אחד מושך אילך, לצד אחד, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שלאחר המלחמה היו שם שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: שבע שנים בצרו גוים את כרמיהן מדמן של ישראל שזיבל את השדות בלא שיצטרכו זבל אחר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That which he decreed against himself, as he undergoes the following: Every day his ashes are gathered, and they judge him, and they burn him, and they scatter him over the seven seas.

Onkelos then went and raised Balaam from the grave through necromancy. He said to him: Who is most important in that world where you are now? Balaam said to him: The Jewish people. Onkelos asked him: Should I then attach myself to them here in this world? Balaam said to him: You shall not seek their peace or their welfare all the days (see Deuteronomy 23:7). Onkelos said to him: What is the punishment of that man, a euphemism for Balaam himself, in the next world? Balaam said to him: He is cooked in boiling semen, as he caused Israel to engage in licentious behavior with the daughters of Moab.

Onkelos then went and raised Jesus the Nazarene from the grave through necromancy. Onkelos said to him: Who is most important in that world where you are now? Jesus said to him: The Jewish people. Onkelos asked him: Should I then attach myself to them in this world? Jesus said to him: Their welfare you shall seek, their misfortune you shall not seek, for anyone who touches them is regarded as if he were touching the apple of his eye (see Zechariah 2:12).

Onkelos said to him: What is the punishment of that man, a euphemism for Jesus himself, in the next world? Jesus said to him: He is punished with boiling excrement. As the Master said: Anyone who mocks the words of the Sages will be sentenced to boiling excrement. And this was his sin, as he mocked the words of the Sages. The Gemara comments: Come and see the difference between the sinners of Israel and the prophets of the nations of the world. As Balaam, who was a prophet, wished Israel harm, whereas Jesus the Nazarene, who was a Jewish sinner, sought their well-being.

To conclude the story of Kamtza and bar Kamtza and the destruction of Jerusalem, the Gemara cites a baraita. It is taught: Rabbi Elazar says: Come and see how great is the power of shame, for the Holy One, Blessed be He, assisted bar Kamtza, who had been humiliated, and due to this humiliation and shame He destroyed His Temple and burned His Sanctuary.

§ It was previously mentioned (55b) that the place known as the King’s Mountain [Tur Malka] was destroyed on account of a rooster and a hen. The details of what happened are as follows: It was customary in that place that when they would lead a bride and groom to their wedding, they would take out a rooster and a hen before them, as if to say in the manner of a good omen: Be fruitful and multiply like chickens.

One day a troop [gunda] of Roman soldiers passed by there while a wedding was taking place and took the rooster and hen from them. The residents of the city fell upon them and beat them. The soldiers came and said to the emperor: The Jews have rebelled against you. The emperor then came against them in war. Among the residents of the King’s Mountain there was a certain man named bar Deroma who could jump the distance of a mil, and he killed many of the Romans, who were powerless to stand up against him. The emperor then took his crown and set it on the ground as a sign of mourning. He said: Master of the Universe, if it is pleasing to You, do not give over that man, a euphemism for himself, and his kingdom into the hands of only one man.

In the end it was the words issuing from his own mouth that caused bar Deroma to stumble, as he uttered this verse in complaint against God: “Have You not rejected us, O God, so that You go not forth, O God, with our hosts?” (Psalms 60:12). The Gemara asks: But did not David also say this? The Gemara answers: David uttered these words as a question, wondering whether they were true, whereas bar Deroma pronounced them as a statement of fact.

The Gemara recounts what happened to bar Deroma: He entered an outhouse, a snake came and eviscerated him, and he died. The emperor said: Since a miracle was performed for me, as I had no part in bar Deroma’s death, I will let the rest of the people be this time and take no further action against them. He let them be and went on his way. They leapt about, ate, drank, and lit so many candles in celebration that the image [bilyona] imprinted on a seal [gushpanka] was visible from a distance of a mil. The emperor then said: The Jews are rejoicing over me. So he went back and came against them.

Rav Asi says: Three hundred thousand men with drawn swords entered the King’s Mountain and massacred its inhabitants for three days and three nights. And at the same time on the other side of the mountain, weddings and other festivities continued to be celebrated, and they did not know about each other, owing to the enormous size of the place.

§ Concerning the verse: “The Lord has swallowed up without pity all the habitations of Jacob” (Lamentations 2:2), it is related that when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan says: This is referring to the six hundred thousand cities that King Yannai had in the King’s Mountain. As Rav Yehuda says that Rav Asi says: King Yannai had six hundred thousand cities in the King’s Mountain, and each of them had a population as great as the number of those who left Egypt, except for three of those cities, the population of which was double the number of those who left Egypt.

These are those three cities: Kefar Bish, Kefar Shiḥalayim, and Kefar Dikhrayya. The Gemara explains the meaning of these place-names. Kefar Bish, Evil Town, was called by that name because its inhabitants would not open their houses to guests. Kefar Shiḥalayim was referred to by that name because their livelihood was derived from the cultivation of cress [shaḥalayim]. As for Kefar Dikhrayya, Town of Males, Rabbi Yoḥanan says: Their women would first give birth to boys, and afterward give birth to girls, and then they would stop having children.

Ulla said: I myself saw that place, and it could not hold even six hundred thousand reeds, all the more so that number of people. A certain heretic said to Rabbi Ḥanina: You lie with your exorbitant exaggerations. Rabbi Ḥanina said to him: With regard to Eretz Yisrael it is written: Land of the deer (see Jeremiah 3:19). Just as the skin of a deer cannot hold its flesh, for after the animal is skinned, its hide shrinks, so too, with regard to Eretz Yisrael, when it is settled, it expands, but when it is not settled, it contracts. This explains how a place that is so small today could have been so highly populated prior to the Temple’s destruction.

§ The Gemara relates that Rav Minyumi bar Ḥilkiya, Rav Ḥilkiya bar Toviya, and Rav Huna bar Ḥiyya were once sitting together. They said: If there is someone who has heard anything about Kefar Sekhanya of Egypt, which was in that region, let him relate it.

One of them began the discussion and said: There was an incident involving a betrothed man and woman from there who were taken captive by gentiles and the latter married them off to each other. The woman said to the man: Please do not touch me, as I do not have a marriage contract from you, and it is prohibited for us to live together without one. And until the day of his death the man did not touch the woman.

And when he died without having touched her, the woman said to the Sages: Eulogize this man who conquered [shepitpet] his passion [beyitzro] more than Joseph. As in the case of Joseph it was only for a short time that he had to overpower his inclination and resist Potiphar’s wife (see Genesis, chapter 39), whereas this man struggled with his passion each and every day. Furthermore, Joseph was not in one bed with Potiphar’s wife, whereas this man was in one bed with his wife. In addition, with Joseph the woman was not his wife, whereas with this man she was his wife, as she was already betrothed to him.

Another Sage began his remarks and said: It once happened that the market price of forty se’a of grain stood at one dinar. And then the rate went down one se’a [modeya], so that only thirty-nine se’a were sold for a dinar. And they checked to see what sin had caused this, and they found a father and son who had engaged in sexual intercourse with a betrothed young woman on Yom Kippur. They brought the offenders to court and stoned them, and the rate returned to its former level.

Yet another Sage began his remarks and said: There was an incident there involving a man who set his eyes upon his wife to divorce her, but her marriage contract was large and he wished to avoid having to pay it. What did he do? He went and invited his friends, gave them food and drink, made them drunk, and lay his friends and his wife in one bed. He then brought the white of an egg, which has the appearance of semen, and placed it on the sheet between them. He then stood witnesses over them so that they could offer testimony, and went to court claiming that his wife had committed adultery.

A certain Elder of the disciples of Shammai the Elder was there, and Bava ben Buta was his name. He said to them: This is the tradition that I received from Shammai the Elder: Egg white on a bedsheet contracts and hardens when heated by fire, whereas semen is absorbed into the sheet by the fire. They checked the matter and found in accordance with his statement that the substance on the sheet was not semen but egg white. They then brought the husband to court, administered lashes to him, and made him pay his wife’s marriage contract in full.

Abaye said to Rav Yosef: But since those in the city were so righteous, what is the reason that they were punished and destroyed? Rav Yosef said to him: It is because they did not mourn for Jerusalem, as it is written: “Rejoice with Jerusalem, and be glad with her, all you that love her, rejoice with joy with her, all you that did mourn for her” (Isaiah 66:10). The verse teaches that one who mourns for Jerusalem will rejoice in its rebuilding, and one who fails to mourn for Jerusalem is destroyed.

§ It was stated earlier that the city of Beitar was destroyed on account of a shaft from a carriage. The Gemara explains that it was customary in Beitar that when a boy was born they would plant a cedar tree and when a girl was born they would plant a cypress [tornita]. And when they would later marry each other they would cut down these trees and construct a wedding canopy for them with their branches. One day the emperor’s daughter passed by there and the shaft of the carriage in which she was riding broke. Her attendants chopped down a cedar from among those trees and brought it to her. Owing to the importance that they attached to their custom, the residents of Beitar came and fell upon them and beat them. The attendants came and said to the emperor: The Jews have rebelled against you. The emperor then came against them in war.

It was in connection with the war that ensued that the Sages expounded the following verse: “He has cut off in His fierce anger all the horn of Israel” (Lamentations 2:3). Rabbi Zeira says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: These are the eighty thousand officers bearing battle trumpets in their hands, who entered the city of Beitar when the enemy took it and killed men, women, and children until their blood flowed into the Great Sea. Lest you say that the city was close to the sea, know that it was a mil away.

It is similarly taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: There are two rivers in the Yadayim Valley in that region, one flowing one way and one flowing the other way. And the Sages estimated that in the aftermath of this war these rivers were filled with two parts water to one part blood. Likewise, it was taught in a baraita: For seven years the gentiles harvested their vineyards that had been soaked with the blood of Israel without requiring any additional fertilizer.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו במקומו שהאשה שראו בה דבר מכוער ביותר עד שהדברים מראים שהיתה שם עבירה על הדרכים שיתבארו במקומם תצא והפסידה כתבתה אפי' היתה של מאה מנה ומ"מ צריך שיחקרו בדבר הרבה שלא תהא יד זיוף של בעל רמאי שולטת בו מעשה היה באחד שנתן עיניו לגרש את אשתו והיתה כתובתה מרובה מה עשה הלך וזימן את שושביניו והאכילן והשקן והשכיבם על מטה אחת והביא לובן של ביצה והטיל ביניהם והעמיד עליהם עדים ובאו לבית דין והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן אמר להם כך מקובלני לובן ביצה סולד באור ושכבת זרע דוחה מן האור בדקו ומצאו כדבריו והביאוהו לבית דין והלקוהו והגבוה כתבתה ממנו:

לא תדרוש שלומם וטובתם גו'. לא הרשיע כ"כ לומר זיל אגרי בהו להיצר להם אבל לא תדרוש שלומם גו'. וכמ"ש באומות שהרחיקם הקב"ה לידבק בהם דהיינו עמון ומואב שנאמר בהם אל תתגר בם גו' להרע להם ושוב נאמר לא תדרוש שלומם גו' וע"פ מ"ש במדרשות הוא בלעם הוא לבן וכבר נאמר לו אל תדבר עם יעקב מטוב ועד רע כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ואולי שגם זה נרמז בהני קראי זכור חרפתך מני נבל כל היום נבל הוא אותיות לבן שהוא בלעם ואמר זכור חרפתך ממנו כל הימים שאמר לא תדרוש גו' כמ"ש במואב ומסיים בתרתי אל תשכח קול צורריך הוא טיטוס כמ"ש שאגו צורריך גו' וגם אל תשכח שאון קמיך עולה תמיד שהוא בלעם שהביא כמה עולות כדי לקלל ישראל וק"ל:

ושאמר נידון בש"ז רותחת כו'. עיין פרש"י ועי"ל ע"ש ששכב עם אתונו כדאמרינן בע"ז:

כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת כו'. מבואר כל הנוגע בבבת עינו הוא משחית אורו כן הנוגע בהן לרעה משחית ומכבה אורו של עולם כמ"ש כה"ג בהורדוס פ"ק דב"ב:

ושאמר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה כו' כפרש"י דדריש ליה הכי מלהג הרבה יגיעת כו'. והתם דחי הך דרשא מדלא כתיב לעג ונראה מאן דדריש לה משום דאות ע' מתחלף בה' באחה"ע ולפי שמבזה דברי חכמים נידון בביזוי בצואה ונראה מ"ש להג הרבה ה"פ לפי שכבר אמר בד"ח הזהר עשות ספרים הרבה גו' דהיינו שעשו בספריהם סייג לתורה מי שלועג על שהרבו בזה לגדור גדרים נידון ביגיעת בשר וק"ל:

דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא כו'. כלומר פרו ורבו כתרנגולים כו'. ע"ש ברכת פ"ו דלא נאמר בתורה בבהמה וחיה רק בעופות ודגים ביום ה' וכן גבי אדם ביום ו' ונקטו תרנגולים ע"ש שנקרא גבר כטעם שכתבו בכפרות ביוה"כ וק"ל. ואמר
הלא אתה אלהים זנחתנו כו'. דוד נמי אמר הכי דוד אתמוהי כו' ואיכא למידק דהא לשון חדא אמרו ומהיכא משתמע טפי בדוד דאתמוהי הוה ודוחק לומר לפי כוונת הלב דוד הוה מתמה טפי מההוא גברא ויש ליישב דדוד לא קאמר האי קרא בלחודיה אלא בתוך כוליה מזמורא דמספר בו ישועת אלהינו ויך יואב את אדום גו' וסיים בו מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום ואהא ודאי קאמר הלא אלהים זנחתנו דרך תמה משא"כ האי גברא קאמר האי קרא בלחודיה לא משמע דרך תמיה ודקאמר בתחלת המזמור אלהים זנחתנו פרצתנו אנפת גו' לא משמע בלשון תמיה ואמר במדרשות דוד ראה ברוח הקודש שיגלו ישראל ע"י אדום וע"ש בפרש"י ויש לפרש גם האי קרא בכה"ג שאמר מי נחני עד אדום בגלות לטובותינו הוא כדאמרינן פ"ק בטולא דבר עשו ולא בטולא דפרסאי ושפיר קאמר עלה לשון תמיה הלא אלהים זנחתנו גו' ודו"ק.
איזדקור ואכול ושתו כו'. והוה להו להודות ולהלל על הנס שהלך מאתם המלך אבל אכלו ושתו ולא בטחו בישועת ה' אלא אמרו שהמלך לא יכול להם מפני גבורתם וז"ש מיחדי קחדו בי כו' שלא יכולתי להם וק"ל.
בלע ה' וגו' כל נאות יעקב כו' אלו ס' רבוא עיירות כו'. והיינו שבלע ה' כל אותן מקומות כדמסיק דאפילו ס' רבוא קני לא מחזיק וק"ל:
כפר ביש דלא יהבי ביתא לאושפיזא כו'. דהיינו שהיו רעים בממונם כדאמרינן בפ' חלק באנשי סדום שאמרו נשכח רגל מארצנו ע"ש ולהפליג הענין קאמר דאע"ג שהיו כפלים כיוצאי מצרים אין טוב בהם אין גם אחד וכן כפר שחלים שרבים כאלו היו מתפרנסין בשחלים וכן כפר דכריא שהיו יולדות זכרים בו' ואין זה סימן ברכה כדאמרינן פ"ק דב"ב ביולדת נקבה רבייה באה לעולם גם אמרו בת תחלה סימן ופה לבנים:
ארץ צבי כתיב בה מה צבי אין עורו מחזיק כו'. וכה"ג דרשוהו בסוף כתובות לענין פירות דאין מחזיק פירותיהן וק"ל:
אל תגע בי שאין לי כתובה ממך כו'. מהכא משמע קצת דארוסה אין לה כתובה ואפשר לומר דה"ק כיון דשבוי' הוה והעובד כוכבים קונה את ישראל וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו כלום להשתעבד בו כתובתה והא דלא חשש אהא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דמה"ט תקנו חז"ל ואסר לנו הארוסות כו' כפרש"י בפ"ק דכתובות י"ל דהיו שם עשרה מישראל שהיה יכול לעשות בפניהם ברכת נשואין וכן משמע שהיו שם ישראל אחרים כדקאמרה כשמת ספדו לזה כו' דודאי לישראל אמרה כן ודו"ק.
שפטפט ביצרו יותר מיוסף כו'. למאי דקאמר בפרק כ"ג דתוקפו של יוסף הוא ענותנותו של בועז ותוקפו של בועז ענותנותו של פלטי המ"ל הכא דפטפט יותר אפילו מבועז בתרתי דהתם לאו כל יומא ולאו אשתו ויתר מפלטי מיהת בחדא דלאו אשתו דמקודשת היתה לדוד אלא דנקט הכא דהוה יתר מיוסף בתלתא וק"ל.
ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה כו'. הא ודאי זה מעבירות הגדולות ומש"ה קאמר ומאחר דצדיקי הוו כולי האי כו'. היינו ממה שלא היה ביניהם רק זו העבירה שהרי כשסקלום חזר השער למקומו ובהך עובדא דהטיל ביניהן לובן ביצה כו' צ"ל דע"כ מה שהעמיד להן עדים לא עדי טומאה הוו או עדי סתירה וקינא לה כבר דא"כ לא הוה צריך ללובן ביצה להטיל ביניהם אלא שהעמיד להן עדים אמה שמצא ביניהן על מטה א' לובן כעין ש"ז דה"ל עדי כיעור ואהא קאמר דהוו צדיקי לאוסרה בעדי כיעור כזה ולא תלינן ליה ברואה קרי ויש לדקדק דמשמע דכל הני עובדי אחר החורבן הוו כדמסיק משום דלא איאבול על ירושלים ובבא בן בוטא הנזכר בהאי עובדא היה בזמן הורדוס כדאמרינן פ"ק דב"ב והיה הרבה קודם החורבן וי"ל שהזכיר הך עובדא שהיה קודם החורבן ומסתמא בשעת החורבן הוו ג"כ צדיקים:
משום דלא איאבול על ירושלים דכתיב שמחו את ירושלים גו'. לפי שהיו אנשי ירושלים ידם על שאר עיירות בכמה דברים בחכמה ובעלייתן לרגל כדאיתא באיכה רבתי ע"כ היו שונאין אותן ולא נצטערו על מפלת ירושלים וז"ש שמחו את ירושלים כשהיא בקיומה וגילו בה כל אוהביה גו' לא כאותן ששונאין אותה וק"ל:
ינוקתא שתלי תורניתא וכי כו'. הוא ג"כ מין ארז כדאמרינן בפרק אם אינם מכירין י' מיני ארזים הן שנאמר אתן במדבר ארז שטה גו' ארז ארזא שטה תורניתא ואפשר שהוא מין ארז נקבה לפי הלשון שטה ותורניתא שיש באילנות ג"כ מין זכר ונקבה ולהכי קאמר כי קצו ארזא כו' נפיל עלייהו ומחינהו דהוו סברי שרמזו למעט הזכרים דהוו שתלי ארזא לגבי סימן ברכת הינוקא וכמ"ש בפרעה כל הבן הילוד גו' וק"ל:
גדע בחרי אף כל קרן גו' דרשו האי קרא אחורבן ביתר שהמלכות נקרא ע"ש קרן בכ"מ ובן כוזיבא שמלך בביתר עד שטעה בו ר' עקיבא שיהיה מלך משיח כדאיתא במדרשות וק"ל:
עד שהלך דמן ונפל לים כו'. ושיערו חכמים ב' חלקים מים וא' דם כו' וז' שנים בצרו כו'. כל זה נרמז בכתוב שאמר שפכו דמם כמים שהיו נוזלים כמים סביבות ירושלים דהיינו בימים ואין קובר לדמן כי בקושי גופן נקברו כמ"ש שניתקן הטוב והמטיב על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה ועי"ז היינו חרפה לשכנינו גו' שבצרו כרמיהן מדמן תחת זבל ודו"ק:

גמ' דוד אתמוהי כו'. הלא אתה כו' ולמה הבה לנו עזרת מצר:

גמ' בארוס וארוסתו כו'. שהיו מאותו עיר של כפר סכניא:
שאין לי כתובה כו'. אבל משום כלה בלא ברכה כו' היה יכול בעצמו לברך ואי משום דצריך עשרה אפשר היו שם י' כמו שאמרה ספדו כו':

גמ' ואילו יוסף כו'. לפי המדרש הומ"ל נמי דאילו יוסף ע"י דמות דיוקן אביו פירש:
והעמיד להם עדים כו'. ואלולי צדיקים מאי ראיה [שכל הסיפור היה שצדיקים היו כדקאמר ומאחר דהוי צדיקים] דלמא ראו קרי וש"ז מהן ועדיין מה ראיה העמדת העדים דלמא ראו קרי לאונסן או אף ע"י רצון ומאי ראיה על אשתו ואולי הניח על מטה אשתי והוי כעידי כיעור [דאל"כ בודאי לא היה אוסרין אותה]:
שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן כו'. בערבי פסחים במרדכי לכן תיקנו הטוב על היין טפי מעל שינוי פת משום שבצרו כו' ולהאי טעמא קצת קשה א"כ על שינוי ענבים נמי ואפ"ל לזכר ב' חלקי מים ואחד דם וכל חמרא דלא דרי על חד תרי וכו':

ברש"י בד"ה דאמר מר בעירובין ויליף לה כו'. מיהו התם דחה הדרשה אך המימרא אמת עכ"פ:

גמ' לא תדרוש שלומם. נ"ב וא"ת מי ישמע לו לסתור את שכבר בנה באמרו דחשיבה בההוא עלמא וי״ל משום דבהפקירא ניחא ליה לאתהוניי בהאי עלמא וישראל מדוכאים בעוה"ז וכן גריס לפיכך לפי דרכו יפה השיבו:

שם והחריב את ביתו. נ"ב בודאי לא נחרב הבית בשבילו בלבד אלא הא והא גרמא:

שם תדרוש שלומם. נ"ב ענה אותו בכתוב שנאמר לישראל על עמון ומואב ששכרוהו לקללם כלומר כמים הפנים וגו' ובמדה שמדדו לכם צריכין למדוד להם. ונראה דסמיך נמי אתשובה דשונא והתלמוד קצר. ולפי שא"א לו להשיג מעלתם לפ"ז לכן יען אותו שלא ידבק בהם שלא יירש תרתי גיהנם:

שם ההוא בר דרומא. נ"ב בתר מקומו והוא בדרומה של ירושלים:

שם אכשלי' פומיה. נ"ב משום שבלא זאת לא היה בני בתר כשרים והגונים כל כך כדמפרש במדרש שנתחייבו לפי שהיו שמחים לאד של ירושלים וארע בזה הענין כדרך שארע במלך מואב עם יהורם מ"י:

שם אזדקור ואכול ושתו. נ"ב אזדקור קפצו ורקדו:

שם היו בה כיוצאי מצרים. נ"ב שמא פירושא שכל כך יצאו ממנה מיום הוסדה עד שחרבה:

שם והאי בחדא מטה. נ"ב צ"ע אי שרי בכה"ג אע"ג דליכא אלא איסורא ונ"מ נמי לט"ב:

שם והעמיד להן עדים. נ"ב שיעידו בדבר מכוער ופשיטא שהפסידה כתובתה ע"פ עדות כזו דלא גרע מעוברת על דת משה ויהודה. ונ״ל שלובן ביצה שהטיל לא שהיה צריך לכך אלא להחזיק הקול והכיעור עשה אותו רמאי כן ולא אהני לי' דמתוך זה נתגלה רמאותו ותחבולתו שבשקר עשה לפתות העדים בדבר כזב:

אָמַר לֵיהּ: בְּשִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת. פירוש אש גיהנם נהפך לו לשכבת זרע רותחת שבזה מצטער יותר ונמאס בין יושבי גהינם ומקללים אותו וכן הכונה באומרו צוֹאָה רוֹתַחַת. ומה שנידון בלעם בְּשִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת, מפני שהיה משחית זרעו באתונו בכל לילה.

אָמַר לֵיהּ: טוֹבָתָם דְּרֹשׁ, רָעָתָם אַל תִּדְרֹשׁ. פירוש מיעצו לפתותם על ידי שיעשה להם חירות ובזה יהיו נכשלים בעונות הרבה מה שאין כן אם ירע להם לא יוכל להם להעבירם על דת! ובחר בלשון זה כי למפרע נקרא כך תִּדְרֹשׁ אַל רָעָתָם דְּרֹשׁ טוֹבָתָם, כלומר אם תרצה לדרוש את רעתם תדרוש אל טובתם ובזה יהיו נכשלים ויפלו בידיך.
ומה שאמר כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ כי אדום קליפתם חזיר בסוד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד) וכתב מגלה עמוקות ז"ל הרוצה להמית חזיר יסמא את עיניו ונמצא חיות אדום הוא תלוי בעינים.

כִּי הֲווּ מַפְקֵי חַתְנָא וְכַלְתָּא, מַפְקֵי קָמַיְהוּ תַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא, כְּלוֹמַר: פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִין. נראה מכאן הוא שורש מנהג עירנו בג'דאד יע"א שמוליכין עם הכלה כשתלך לבית בעלה בליל החופה תרנגול ותרנגולת שחוטין ושלוקין והחתן אחר שיכנס לחדר הכלה לבא עליה קודם הכל לוקח ראש התרנגול וטועם ממנו ונותן ראש התרנגולת לכלה לטעום ממנו.
ונראה כי מנהג זה נמשך ממנהג דנקיט הגמרא כאן דאחר שראו שיצא תקלה מזה תקנו לבטל המנהג אך לא ביטלו אותו לגמרי אלא עשו שיוליכו אותם שחוטין ושלוקין וגם כן טעמא דידהו משום 'פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִין' כן נראה על הרוב ולכן אין ללעוג על מנהג עירנו בזה.
ואמרתי דרך הלצה על אשר מקדמים העולם בלשונם כשידברו בהם לומר ג'יג'י ודי"ק דהיינו תרנגולת ותרנגול ואין אומרים תרנגול ותרנגולת מפני כי אלו דרכן להביאם מבית הכלה ולכן חולקין כבוד לכלה להזכיר את שלה קודם ואין אומרים תרנגולא ותרנגולתא כדנקיט הש"ס כאן.

כְּלוֹמַר: פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִין. קשה אם בשביל האי טעמא היה להם להוליך לפניהם דגים שפרים ורבים ביותר כמו שנאמר (בראשית מח, טז) וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ? ונראה לי בס"ד דהם רצו לעשות הסימן בבריות שהם עודם חיים ובדגים אי אפשר לעשות בעודם חיים דהדגים כאשר הוציאום מן המים מתים.
אך עדיין קשה למה בחרו בתרנגולים יותר משאר עופות? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל בגמרא (עירובין ק:) מדה טובה למדנו מן תרנגול דמפייס ואחר כך בועל, ולכן עושים הסימן בתרנגול ותרנגולת לרמוז לחתן שיעשה כמעשה התרנגול עם תרנגולת שיפייס ואחר כך יבעול ככה יתנהג עם אשתו תמיד כל הימים.
ועוד נראה לי בס"ד אמרו רז"ל (שבת ל:) עתידה אשה שתלד בכל יום, והקשה התלמיד (קהלת א, ט) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! והראה לו תרנגולת שמטלת ביצה בכל יום. ואמרתי גם עתה בזמן הזה נמצא דבר זה בזווג איש עם אשתו שאין לך זווג שלא יוולד בו נשמה הן זווג של עקרה הן זווג של ימי עיבור ויניקה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ועל כן אין לבטל אדם הזווג מאשתו בכל עת ונמצא שהאשה היא כמו התרנגולת שמטלת ביצה בכל יום לכן שולחין סימן זה של פרו ורבו במין התרנגולים.

שַׁקְלֵיהּ קֵיסָר לְתָאגֵיהּ וְאוּתְבֵיהּ אַאַרְעָא. לפי פשוטו עשה בזה הכנעה לעצמו לפני השם יתברך כדי שיקבל תפלתו.
ועוד נראה לי כיון בזה שאם נגזר עליו שיהרג ונעקרת מלכותו על ידי ההוא בר דרומא שיספיק דבר זה שעשה בהשלכת התגא לארץ לבטל הגזרה בזה וכמו שאמרו לעיל (דף לה.) באותה קללה שקללה האשה לרבה בר רב הונא דכופה את הכסא שלו כדי שתתקיים הקללה בדבר קל זה ותתבטל.

אַכְשְׁלֵיהּ פּוּמָא לְבַר־דְּרוֹמָא (תהלים ס, יב). נראה דברים אלו היה מתחלה חושב כן בלבבו אך לא היה מוציאן מפיו ואם השם יתברך היה דן אותו להפילו כפי מחשבת לבבו היה נראה כחלול השם שזה לפנים נלחם בעד ישראל ואין העולם יודעים דברים אלו שהוא חושב ואומר בלבבו אך אחר שאמר הקיסר בקשה זו היה סייעתא דשמיא שאותם הדברים שהיה ההוא בר דרומא אומר בלבבו הוציאן בפיו וידעו העולם שהוא כופר בהשגחתו יתברך ולכן במפלתו לא נעשה חלול השם אלא אדרבה נעשה קדוש השם.
והא דְּאָתָא נָחָשׁ שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ נראה מפני שהוא עשה מעשה נחש שהטיח דברים שאינם מהוגנים כאשר דבר הנחש וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה) אמר לה כל אומן שונא בעל אומנתו הוא, אכל ח"ו מעץ הדעת וברא עולמות, ואם אתם תאכלו גם כן תבראו עולמות, לכך לא רצה שתאכלו ותהיו כמוהו ח"ו (מדרש תנחומא תזריע ט)!

חוּץ מִשָּׁלֹשׁ, שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. יש לדקדק לפי דברי הש"ס שפירש טעם לשם כְּפַר בִּישׁ משמע דהוו כאנשי סדום וממה שראינו שזכו לרבוי עצום כפלים כיוצאי מצרים נראה שהיו אנשים טובים! ונראה לי בס"ד הא 'דְּלָא יְהָבֵי בֵּיתָא לְאוּשְׁפִּיזָא' לאו משום דהיתה בם מדת אנשי סדום אלא כונתם לטובה לרחם על העניים דמאחר דהוה התם רבוי אכלוסין אם ימצא שם אורחים רבים יתייקר השער של הפרנסה וקשה לעניים הדרים שם ולכך לא יהבי ביתא לאושפיזא כדי שלא יהיו אורחים עוברים ושבים.
ו'כְּפַר שַׁחֲלַיִם שֶׁהָיְתָה פַּרְנָסָתָן מִן שַׁחֲלַיִם' נראה לכך היו רבים כפלים כיוצאי מצרים מפני ששם היו השחלים רבים כעפר דלכך הוו מתפרנסים על ידם שמוכרים אותם למקומות אחרים וידוע דהשחלים מרבים הזרע כמו שאמרו ביומא (יומא יח.) חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה ואלו הן השום והשחלים וכו' עיין שם. ולכן בכפר זה שמצויים השחלים הרבה ודאי היו אוכלים מהם הרבה ועל ידי כך היו פרים ורבים הרבה.
והנה בגליון הש"ס בכתב יד אמר שחלים הוא מה שקורין בערבי רשא"ד אך בביאור המלות בכתב יד מצאתי השחלים הוא הנקרא בלשון ערבי תבלשא"ר.
ו'כְּפַר דִּכְרַיָא שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶם יוֹלְדוֹת זְכָרִים תְּחִלָּה' נראה לי בס"ד הטעם כי הטבע של אויר אותו כפר היתה תאוות הנשים מרובה יותר מתאות האנשים ולכך כפי הטבע היו יולדות זכרים דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נידה כה:), אך אחר שתלד האשה כמה בנים יהיה בה חולשה ותתמעט תאוותה ואז תהיה שיעור תאות האיש מרובה על תאותה ותתאחר הזרעה של האשה כי יהיה איש מזריע תחלה שאז כפי הטבע יולדת נקבה ולכן אותם הנשים היו יולדות נקבות באחרונה ופוסקות.

אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלֶיהָ, רַוְחָא, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ, גַּמְדָא. נראה לי בס"ד עשה הקדוש ברוך הוא כן בטבע הארץ בדרך נס להורות דארץ ישראל שייכה לישראל ובת זוגם היא ושלהם היא מעת בריאת העולם ולא יאמרו לסטים אתם שכבשתם את ארץ כנען, דהא חזינן בארץ זו ויושביה כמו טבע הצבי דהבשר הם ישראל והעור היא הארץ וכמו דהצבי אין עורו מחזיק בשרו אחר הפשט כן ארץ זו שהיא העור אינה מחזקת את הבשר שהם ישראל אחר שהופשטה ונפרדה מהם.
ובזה יובן מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיה כד, טז) כנף לשון קיבוץ כמו כנוף ואתו כולי עלמא (עבודה זרה יט:) והיינו מִן כִּנּוֹף וקבוץ הָאָרֶץ שנתכווצה בזמן החרבן זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ שמע לשון הבנה והיינו כי בזה נעשה דמיון הצבי לצדיק הוא זרע ישראל שאין עורו שהיא הארץ מחזיק את הבשר שהוא זרע אחר שהופשט ממנו.

וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרָה לָהֶן: סִפְדוּ לָזֶה, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ יוֹתֵר מִיּוֹסֵף. נראה לי בס"ד לנכרים השבאים עצמן אמרה כן לפרסם שבחו דאם היו ישראלים עמהם בשביה היה לו לכתוב כתובה על ידם או אפשר דהוו ישראלים עמהם בשביה אך לא היו יודעים לכתוב ולכך לא כתב לה כתובה או אפשר דלא היו עמהם אנשים אלא רק נשים דאין ראוים להעיד לכתוב כתובה ואמרה להם שיספידו או אפשר אחר שבאו אנשים לפדות אותה ואת הארוס שלה אמרה להם שכבר מת וראוי שתעשו לו הספד שפטפט ביצרו.
ומה שאמרה יוֹתֵר מִיּוֹסֵף להרבות שבחו נתכוונה דודאי אין לזה דמיון עם ענין יוסף הצדיק ע"ה דהתם הזונה היתה מתלבטת ומשתדלת להחטיאו וכאן אדרבה היא אמרה לו אל תיגע בי. ועוד הכא יש לו פת בסלו שימתין עד שפודין אותם ויבעלנה ועוד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), כי היצר הרע שנלחם עם יוסף הצדיק ע"ה היה גדול דכוחו כלול מכל הקליפות כולם כי בקשה הסטרא אחרא להחריב העולם בזה.

מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ אַרְבָּעִים מוֹדִיּוֹת בְּדִינָר. נראה לי הטעם שהיה השער כך להורות שהם נזונין ונשפעים בזכות התורה שנתנה בארבעים יום. והא דנחסר השער מוריא אחת דוקא ולא יותר לרמוז להם דהחסרון היה בשביל עון אחד בלבד תחפשו עליו ולא תחפשו יותר. וגם רמזו להם במוריה אחת שהעון נעשה ביום הכיפורים שהוא יום אחד בשנה כולה והוא סוף הארבעים של ימי התשובה שהם אלול ועשרת ימי תשובה ולכן נחסר מן הארבעים מוריה אחת. גם נרמז בזה על יום הכיפורים שהוא בסוד הבינה הנקראת אחת כמו שאמרו בזוהר הקדוש על מאמר אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' (משנה יומא, ה).

הָלַךְ וְזִמֵּן אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו, וְהֶאֱכִילָן, וְהִשְׁקָן, שִׁכְּרָן, וְהִשְׁכִּיבָן עַל מִטָּה אַחַת, וְהֵבִיא לֹבֶן בֵּיצָה וְהִטִּיל בֵּינֵיהֶן, וְהֶעֱמִיד לָהֶן עֵדִים, וּבָא לְבֵית־דִּין. פירוש השכיבן על מטה שאשתו שוכבת עליה שהיתה מטה גדולה והמתין להם עד שנשתכרו דאם לא היו שיכורין אף על פי שהיה נותן להם רשות לשכב במטה של אשתו שהיתה גדולה לא היו מקבלים לשכב דחוששים משום הרהור אך אחר שנשתכרו נשא אותם בידיו והשכיבן ולא הרגישו וגם האשה היתה משוקעת בשינה ולא הרגישה בעת שהביא את אלו והשכיבן במטה שלה וידוע דהם דרכן לשכב ערומים והוא הביא לובן ביצה והניח ביניהם.
ומה שבחר להביא שושבינין כדי שיאמינו העולם לדבר זה שאומרים אלו שושביניו שהיו אצלו בחופה ונעשה להם קירוב דעת עמה מזמן החופה. ומה שהוצרך להביא את שניהם ולא סגי ליה בחד כדי שלא נחשוד שהערים דיאמרו אם זה הערים למה טרח לעשות בשנים תסגי ליה בחד!
והא דהוכיח ממעשה זו שהיו צדיקים היינו משום דהוצרך לשכרם כדי להשכיבן ואם לא היו צדיקים לא היה צריך לשכרם אלא כיון שהיה נותן להם רשות לשכב במטה של אשתו היו שמחים בכך ועולין למטה אלא ודאי היו צדיקים ואם היה אומר להם שיעלו לשכב במטה זו היו חוששין מהרהור כיון דאשתו שוכבת שם.
וראיתי למהרש"א ז"ל שפירש דדייק שהיו צדיקים משום דרצו לאוסרה בעידי כיעור כזה ולא תלו שמא ראו קרי וזה דוחק מאד דהבית דין בכל מקום הם צדיקים ובעינן למילף מזה על המון העם וכפי מה שכתבתי בס"ד ניחא.

דַּהֲווּ נְהִיגֵי, כִּי הֲוָה מִתְיַלִּיד יְנוּקָא, שַׁתְּלֵי אַרְזָא. יְנוּקְתָּא, שַׁתְּלֵי תּוֹרְנִיתָא. נראה זה לסימן טוב ארז [208] עולה מספר ד' פעמים בן [52] דחיוב פריה ורביה להביא זכר ונקבה הרי שנים וצריך דאלו גם כן יולידו ולא יהיו עקרות הרי דור שני גם כן שנים נמצא הם ארבעה.
ונראה לי נטיעה של הזכר ארז שראשו אות א' ונטיעה של הנקבה תורניתא שראשה תי"ו זהו לסימן טוב שיתברכו החתן והכלה מן אל"ף ועל תי"ו שהם כ"ב צינורות השפע דלכן אומרים פסוקי אֵשֶׁת חַיִל (משלי לא, י) בקדוש ליל שבת.

אַתּוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְקֵיסָר: "מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדָאֵי" אָתָא עָלַיְהוּ (איכה ב, ג). הנה הרואה יראה כל חרבנות ארץ ישראל והריגת עם רב מישראל נסתבבו מדברים קלים דמסיבת קמצא ובר קמצא חרבה ירושלם ובית המקדש ומסבת התרנגולים חרב טור מלכא ונהרגו עם רב מישראל ומסיבת שַׁקָּא דְּרִיסְפַּק חרבה ביתר שהיה בה רבוי חכמים והמון העם עד אין מספר וכל זה היה כך להודיע כי עתה בבית שני לא היה בידם עבירות חמורות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אלא עונות קלים שאדם דש בעקביו שהם לשון הרע ושנאת חינם שבעבורם נגזרו עליהם גזרות קשות אלו ולכן הסיבות שלהם היו סיבות קלות שאינם כדאי שיהיה נולד ומסובב מהם דברים קשים אלה.

וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים, שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם. נראה לי בס"ד דהיה כן בהשגחה פרטית להורות שדם זה הוא של בעלי תורה שנמשלה ליין הנמזג בשני חלקים מים כמו שאמרו בגמרא דנדה (נידה יט.) והמזוג שני חלקים מים ואחד יין להכי איתא בסנהדרין (סנהדרין לז.) בפסוק (שיר השירים ז, ג) אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. ובזה פרשתי בס"ד הטעם דאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא נז:) שלחן של תלמיד חכם שני שלישי גדיל ואחד גלאי.
ומה שאמר אֵלּוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה נראה דדריש 'אַף' (איכה ב, ג) ראשי תיבות פ' אֶלֶף.

שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶת כַּרְמֵיהֶם מִדָּמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל. נראה לי בס"ד כשישראל שלמים ויושבין על אדמתם מתעטרים בעטרה של טל אורות שהוא טל אותיות של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וכמו שנאמר (ישעיה כו, יט) טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, ואחר החרבן נהפכה להם מספר טל למספר זבל [39] שנעשה דמן במקום זבל לזבל בו הכרמים ונמשך בזיון זה להם משך שבע שנים בעבור חלול כבוד התורה דכתיב בה חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א) דפסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ (במדבר י, לה) ויהי בנסוע ספר בפני עצמו ולכך היא שבעה ספרים.

אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁנּוֹצַחַת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית כז, כב).. פירוש מלחמה של אומות העולם ולכן בעשו כתיב זְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר (איוב לח, טו) שהוא ראשי תיבות 'זרת' הרומז לעשו כי עשו בתחילה היתה זרועו רמה שאין מלחמה נוצחת אלא עד שיהיה בהם מזרע עשו.
ונראה לי על פי מה שכתב הגאון חיד"א בלב דוד פרק ט"ו דקליפה ראשנה של שבעים אומות נקראת צפו [176] ולכן תיקן דוד המלך ע"ה באלפא ביתא של אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ (תהלים קיט, א) קע"ו פסוקים כמנין צפו להכניעה עיין שם.
ונראה לי בס"ד לכן התורה נקראת צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם (משלי טז, כד) כי היא צוף מכנעת את קליפת צפו ונראה לכן ס"מ [סמאל] נקרא בפי העולם בשם פלוני [176] שהוא מספר צפו ולכן באלופים של אליפז בן עשו יש אלוף ששמו צפו דכתיב אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז (בראשית לו, טו) נמצא זַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נקרא בשם צְפוֹ שהוא שם הקליפה הראשונה של שבעים אומות.
ולזה אמר אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו פירוש במלחמות של אומות העולם יבא להם כח מקליפה ראשונה של שבעים אומות שהיא נקראת בשם זַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו שהוא אלוף צפו בן בנו של עשו ילמדנו בזה לבטלה על ידי התורה שהיא צוּף דְּבַשׁ. ולזה אמר והיינו דאמר רבי אלעזר בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא (איוב ה, כא) כי אותיות לָשׁוֹן במילואם כזה למ"ד שי"ן וי"ו נו"ן עולה המלוי הנחבא בתוך הפשוט מספר צפו דבחטא הלשון תתגבר ח"ו.
ומה שאמר בְּחִרְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא נראה דסמיך על פסוק הקודם (איוב ה, כ) בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא, דידוע ברכת החרב נתנה לעשו וזרעו דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) וכן אמר אדום פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ (במדבר כ, יח) ולכן אחר שאמר 'וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב' דקאי על עשו שברכתו בחרב אמר 'בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא' רוצה לומר אף על פי שאמרתי אצילך מחרב עשו עם כל זה אם יש בך תחרורי לשון תחבא ולא תגש למלחמה אליו כיון דחטאת בלשון ואין לך כח כנגד חרב עשו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד ענין זַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו כאן בפסוק זה דידוע מה שכתב בעמק המלך שער קרית ארבע פרק י"ד, כי ס"מ [סמאל] נקרא 'נחש בריח' שהוא לעומת הבריח התיכון דקדושה ולילית נוקבה שלו נקראת 'נחש עקלתון' כי היא המפתה לבני אדם לילך בדרך עקלקלות יעוין שם.
וידוע שר אדום הוא ס"מ ונוקביה פלונית ונמצא שר אדום הוא שני נחשים שהם נחש בריח ונחש עקלתון ושניהם יוצאים למלחמה עם אדום אלא שפלוני הוא עיקר במלחמה ונוקביה טפילה אליו כמו שכתב רבינו ז"ל בשער הפסוקים.
ולכן מפלת אדום תהיה לעתיד על ידי זכות התורה הנקראת זֹאת (דברים ד, מד) שהוא מספר ת"ח שתבטל ה'נחשים' [408] שהם מספר ת"ח ומפלת הנחשים שהוא מספר ת"ח תהיה על ידי המשיחים משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ו'משיחים' [408] עולה מספר ת"ח ואז לעתיד בביטולם נאמר כולנו הוֹדוּ לַהֳ' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (תהלים קיח, א) שעולה מספר ת"ח.
ולזה אמר בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא בְּחִרְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא חלק תיבת תחבא לשתים וקרי בה 'תח בא' רוצה לומר נחשים שהם מספר ת"ח בא לעולם לצער הבריות.

במאי דפסק אנפשיה. מיקלי ובדורי קיטמא: בשכבת זרע רותחת. מדה כנגד מדה שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב: דאמר מר. בעירובין (דף כא:) ויליף לה מולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג הרבה נידון ביגיעת בשר וקרא בדברי סופרים כתיב ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה: נביאי האומות עובדי ע''ז. בלעם שהשכינה נגלית עליו והרשיע לדבר: טור מלכא. מדינה ששמה הר המלך: נפלו. בני המדינה היהודים עלייהו דרומאי ומחונהו: גונדא. גדוד: הוה בהו. ביהודים: איזדקור. לשמוח: עד דאתחזי. לבני החיל: בליונא דגושפנקא. מי שהיתה לו צורה בטבעתו היה מכירה רחוק מיל מן העיר למראה הנרות: שחליים. מין מאכל הוא במסכת ע''ז (דף כט.): ההוא אתרא. הר המלך: משקריתו. דאמריתו ששים רבוא עיירות היו בהר המלך והוא אינו מחזיק אפילו ששים רבוא קנים: גמדא. דטריו''ש בלע''ז כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.): אין עורו מחזיק בשרו. משהופשט הוא כווץ ואין יכול לחזור ולכסותו בו: דשמיע ליה. מה מעשיהם אם צדיקים אם רשעים: בארוס וארוסתו. מאותה העיר: שפטפט. זלזל ביצרו ולא חשבו אלא נתגבר עליו: וחסר השער. נתייקר התבואה: לובן ביצה. שהוא דומה לשכבת זרע להוציא קול שבאו על אשתו: סולד. דיטריי''ש מתייבש ומגליד: שכבת זרע דוחה מן האור. נכנס ונבלע בבגד ואינו מגליד: תורניתא. פי''ן: גננא. חופה: קרני מלחמה. ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים עליהם בני צבאם: ושמא תאמר קרובה היתה. לים: בקעת ידים. שם מקום: ואחד דם. מהרוגי ביתר:

אין פירוש לקטע זה

גיטין נז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד