גיטין נו ע"ב

אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ דִּכְתִיב וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ דִּכְתִיב וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ' וְאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן וּדְקָאָמְרַתְּ אִי מַלְכָּא אֲנָא אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן
אֲמַר לֵיהּ אִילּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן אִישְׁתִּיק קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ שָׁקְלִינַן צְבָתָא וְשָׁקְלִינַן לֵיהּ לִדְרָקוֹן וְקָטְלִינַן לֵיהּ וְחָבִיתָא שָׁבְקִינַן לַהּ
אַדְּהָכִי אֲתָא פְּרֵיסְתְּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי אֲמַר לֵיהּ קוּם דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמִי לְאוֹתֹ(י)בָךָ בְּרֵישָׁא הֲוָה סָיֵים חַד (מסאני) [מְסָאנֵיהּ] בְּעָא לְמִסְיְימֵהּ לְאַחֲרִינָא לָא עָיֵיל בְּעָא לְמִישְׁלְפֵיהּ לְאִידַּךְ לָא נְפַק אֲמַר מַאי הַאי
אֲמַר לֵיהּ לָא תִּצְטַעַר שְׁמוּעָה טוֹבָה אַתְיָא לָךְ דִּכְתִיב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מְיַתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ וְלַחֲלֹ(י)ף קַמָּךְ דִּכְתִיב וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם עֲבַד הָכִי עֲיַיל אֲמַר לֵיהּ וּמֵאַחַר דְּחָכְמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי אֲמַר לֵיהּ וְלָא אֲמַרִי לָךְ אֲמַר לֵיהּ אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לָךְ
אֲמַר לֵיהּ מֵיזָל אָזֵילְנָא וְאִינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא אֶלָּא בָּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ אֲמַר לֵיהּ תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ וְשׁוּשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָסְוָותָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל אִיבְּעִי לְמֵימַר לֵיהּ לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא
וְהוּא סָבַר דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נָמֵי לָא הָוֵי
אָסְוָותָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק מַאי הִיא יוֹמָא קַמָּא אַשְׁקְיוּהּ מַיָּא דְפָארֵי לִמְחַר מַיָּא דְסִיפּוּקָא לִמְחַר מַיָּא דְקִימְחָא עַד דִּרְוַוח מְ(י)עֵיהּ פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא
אֲזַל שַׁדַּרֵיהּ לְטִיטוּס וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵירַף וְגִידֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה
מָה עָשָׂה תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵירָה וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת
אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִיאוּצוֹ וְגִידּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְשׁוֹתֵק דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים ה' מִי כָּמוֹכָה בָּאִלְּמִים
מָה עָשָׂה נָטַל אֶת הַפָּרוֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין גַּרְגּוּתְנִי וְהֵבִיא כׇּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ אַל תִּיקְרֵי קְבוּרִים אֶלָּא קְבוּצִים אַל תִּיקְרֵי וְיִשְׁתַּכְּחוּ אֶלָּא וְיִשְׁתַּבְּחוּ
אִיכָּא דְּאָמְרִי קְבוּרִים מַמָּשׁ דַּאֲפִילּוּ מִילֵּי דְּמִטַּמְּרָן אִיגַּלְיָין לְהוֹן
עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ אָמַר כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם בָּא פַּרְעֹה טְבָעוֹ בַּמַּיִם בָּא סִיסְרָא טְבָעוֹ בַּמַּיִם אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטוֹבְעֵנִי בַּמַּיִם אִם גִּבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ
אַמַּאי קָרֵי לַהּ בְּרִיָּה קַלָּה דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ
עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה עָלָה לַיַּבָּשָׁה בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחוֹטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפָּחָא שְׁמַע קָל אַרְזַפְתָּא אִישְׁתִּיק אֲמַר אִיכָּא תַּקַּנְתָּא כֹּל יוֹמָא מַיְיתוּ נַפָּחָא וּמָחוּ קַמֵּיהּ לְגוֹי יָהֵיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ מִיסָּתְיָיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבַד הָכִי מִכָּאן וְאֵילָךְ כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲרוּבָא אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים בְּמַתְנִיתָא תָּנָא כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין
אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן פִּיו שֶׁל נְחוֹשֶׁת וְצִפּוֹרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל כִּי הֲוָה קָא מָיֵית אֲמַר לְהוּ לִיקְלְיוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא וּבַדַּרוּ לְקִיטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמִּי דְּלָא לַשְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא
אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אֲחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה בָּעֵי לְאִיגַּיּוֹרֵי אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא אֲמַר לֵיהּ מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא אֲמַר לֵיהּ יִשְׂרָאֵל מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ אֲמַר לֵיהּ מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין וְלָא מָצֵית לְקַיּוֹמִינְהוּ זִיל אִיגָּרִי בְּהוּ בְּהָהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא דִּכְתִיב הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ' כׇּל הַמֵּיצַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ אֲמַר לֵיהּ דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

תשובתך: איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך. ^[1]

[אכן מלך אתה, שאם לא כן לא היתה נמסרת ירושלים בידך].

דכתיב: "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב [ירמיה לא כא]: "והיה אדירו ממנו, ומושלו מקרבו יצא", ואין "לבנון" אלא בית המקדש, שנאמר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". ^[2]

ב. ודקאמרת: אי מלכא אנא, אמאי לא קאתית לגבאי!?

[ואשר אמרת עוד: אם מלך אני למה לא באת אלי עד הלום!?]

תשובתך: בריוני דאית בן, לא שבקינן.

[הבריונים שבינינו, לא הניחוני לבוא אליך].

אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן על דבריו האחרונים: והרי אילו היתה חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, [נחש דבוק ולהוט אחריה], וכי אטו לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון שילך לו!?

כלומר: היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש, כדי להשליך אותם בריונים מתוכה. ^[3]

אישתיק רבי יוחנן, ולא היה בידו מענה.

קרי עליה - דרבי יוחנן - רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] רבי עקיבא את הפסוק:

"משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל".

כי: איבעי ליה לרבי יוחנן למימר ליה לאספסיינוס:

אנו לא היינו עושים כן לחבית, אלא: שקלינן צבתא, ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה.

[נוטלים היינו צבת, ותופסים בו את הדרקון והורגים אותו, ואילו את החבית היינו משאירים בשלמותה].

כלומר: היינו מצפים, אולי נוכל להם להוציאם מן העיר בלי שנחריב את העיר, ואז נבוא להשלים עמך. ^[4]

אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי.

[ביני לביני, הגיע שליח אל אספסיינוס מרומי].

אמר ליה השליח לאספסיינוס:

קום! דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי, לאותיבך ברישא.

[עמוד, לכבד את דבר מועצת גדולי רומי, כי מת הקיסר, והחליטו חשובי רומי למנות אותך בראשם למלך].

הוה - אספסיינוס - סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא, לא עייל.

[היה אספסיינוס - כששמע את השמועה - נעול נעלו האחת, ורצה לנעול את האחרת, ולא עלתה בידו, כי עצמותיו נתרחבו מחמת שמחת השמועה].

ומאידך גיסא, כי בעא אספסיינוס למשלפא אף לאידך, לא נפק.

[ומאידך, כאשר ביקש אספסיינוס לחלוץ אף את זו שנעל, אף זו לא עלתה בידו].

אמר אספסיינוס: מאי האי [מה זה]!?

אמר ליה רבן יוחנן לאספסיינוס: לא תצטער כי לא קרה לך מאומה, אלא שמועה טובה אתיא לך [באה לך], דכתיב: "שמועה טובה תדשן עצם", והיא הגורמת שלא תוכל לנעול ולא לחלוץ את נעליך.

שאל אספסיינוס את רבי יוחנן: אלא מאי תקנתיה [מה תקנתי]?

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך.

[יבוא אדם שאינך סובלו, ויעבור לפניך, ומחמת כן תצטמק הרגל].

דכתיב: "ורוח נכאה תיבש גרם".

עבד הכי אספסיינוס, ועייל במסאנא.

[עשה כן אספסיינוס, ואכן נכנסה רגלו בנעל].

אמר ליה אספסיינוס לרבן יוחנן:

ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי.

[הואיל והנכם חכמים גדולים כל כך, אם כן עד עכשיו למה לא באתם אלי]. ^[5]

אמר ליה רבן יוחנן: וכי אטו לא אמרי לך [וכי לא השבתיך על כך]!? אמר ליה אספסיינוס: אנא נמי אמרי לך [אף אני השבתיך תשובה על תשובתך]!

אמר ליה אספסיינוס:

מיזל אזילנא, ואיניש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך.

[הריני הולך מכאן, ואשלח אחר תחתי; ואולם בקש ממני איזה דבר ואתן לך].

אמר ליה רבן יוחנן: תן לי: יבנה וחכמיה, ושושילתא [משפחת] דרבן גמליאל הנשיא שלא יהרגום כדי שלא תכלה שולטנות בית דוד, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק [רופאים שירפאו את רבי צדוק].

קרי עליה - דרבן יוחנן - רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא את הפסוק: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.

דאיבעי ליה לרבן יוחנן למימר ליה לאספסיינוס:

לשבקינהו הדא זימנא, והוא רבן יוחנן סבר: דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.

[עזוב את ישראל בזאת הפעם; ואילו רבן יוחנן שלא ביקש כן, משום שסבר: שמא בקשה כה גדולה לא יסכים לעשות, וממילא לא יעשה כלום, ואפילו הצלה מעטה לא תהיה].

מפרשת הגמרא: אסוותא דמסיין לרבי צדוק מאי היא? כלומר: כיצד ריפאו הרופאים את רבי צדוק, שהיו מיעיו מצומקות מן התעניות הרבות עד שלא היה יכול לבלוע אוכל? ^[6]

כך עשו הרופאים להרויח את מיעיו: יומא קמא: אשקיוה מיא דפארי, למחר: מיא דסיפוקא, למחר: מיא דקימחא, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא.

[ביום הראשון השקוהו מים שנישורו בהם סובין; ולמחרת השקוהו במים עם מעט סובין וקמח, ולמחרת השקוהו מים עם קמח, עד שנתרווחו מיעיו המצומקים מעט מעט].

אזל אספסיינוס לרומי, ושדריה לטיטוס על ירושלים. ^[7]

[הלך אספסיינוס לרומי, ושלח במקומו את טיטוס].

כתיב [דברים לב לז]: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו":

ומי הוא האומר כן? זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה.

מה עשה?

תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע [פרס] ספר תורה על רצפת הקודש, ועבר עליה עבירה.

ונטל סייף וגידר [חתך] את הפרוכת, ונעשה נס, והיה דם מבצבץ ויוצא ממנה, וכסבור היה טיטוס שהרג את עצמו [לשון נקיה היא כלפי מעלה] ^[8] -

שנאמר: "שאגו צורריך בקרב מועדיך [בבית שאתה מתוועד בו], שמו אותותם אותות" שהיו אומרים: סימן דם זה של מי הוא, אם לא שהרגנו את עצמו.

אבא חנן אומר:

"מי כמוך חסין יה", מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק!

דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמכה באלים ה'", מי כמכה באלמים ה'!

מה עשה טיטוס?

נטל את הפרוכת ^[9] ועשאו כמין גרגותני [סל גדול], והביא כל כלים שבמקדש, והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח [להתפאר] בעירו.

שנאמר: "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, ממקום קדוש יהלכו, וישתכחו בעיר אשר כן עשו"; וכך נדרש הפסוק: אל תקרי: "קבורים", אלא "קבוצים". ^[10]

ואל תיקרי: "וישתכחו" אלא "וישתבחו" לפני עמם במעשיהם הרעים.

איכא דאמרי: "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון [אפילו דברים קבורים וטמונים - מטמונות של ממון - נגלה להם].

עמד עליו [על טיטוס] נחשול שבים לטובעו.

אמר טיטוס:

כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים! ^[11]

שהרי בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים [נחל קישון גרף את סיסרא ואת חילו], אף הוא עומד עלי לטובעני במים -

ואם גבור הוא, יעלה ליבשה, ויעשה עמי מלחמה!

יצתה בת קול מן השמים ואמרה לו:

"רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, ^[12] בריה קלה ^[13] יש לי בעולמי ויתוש שמה - ומפרשת הגמרא: אמאי קרי לה בריה קלה [למה היתוש נקרא כן], כיון דמעלנא אית לה [פה להכניס מזון יש לבריה זו] ומפקנא לית לה [מקום להוציא פסולת אין לו] - עלה אתה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה!

עלה טיטוס ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו שבע שנים. ^[14]

יומא חד הוה קא חליף טיטוס אבבא דבי נפחא, שמע היתוש קל ארזפתא, ואישתיק.

[ביום מן הימים, כשחלף טיטוס על פתחו של נפח, ושמע היתוש את קול הקורנס - השתתק היתוש ולא ניקר].

אמר טיטוס: אם כן איכא תקנתא! כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה -

[אם כן יש לי תקנה, והיו מביאים אליו כל יום נפח, והיה מכה בקורנס לפניו].

וכך היה נוהג טיטוס עם הנפחים:

לנפח נכרי יהיב ליה טיטוס ארבע זוזי, לנפח ישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך.

[לנפח נכרי היה משלם ארבע זוזים ליום, ^[15] ואילו לנפח ישראל לא היה משלם מאומה, והיה אומר לו: דייך שאתה רואה בצרתו של שונאך].

עד תלתין יומין עבד טיטוס הכי, מכאן ואילך, כיון דדש - דש.

[שלשים יום היה עושה טיטוס כן והיה מועיל לו, אך לאחר מכן כבר התרגל היתוש לקול הקורנס, והיה ממשיך בניקורו].

תניא: אמר רבי פנחס בן ערובא:

אני הייתי באותה תקופה בין גדולי רומי, וזכורני שכשמת טיטוס פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים.

במתניתא [בברייתא] תנא: מצאו בו כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין. ^[16]

אמר אביי: נקטינן [כך מקובלנו]: פיו של היתוש היה של נחושת, וצפורניו של ברזל.

כי הוה קא מיית, אמר טיטוס: ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקטמיה אשב ימי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא. ^[17]

[כאשר נטתה נפשו של טיטוס למות, ציוה טיטוס שישרפוהו לאחר מותו, ויפזרו את אפרו על פני שבע ימים, כדי שלא ימצאנו אלקי היהודים כדי להעמידו בדין].

ומספרת הגמרא את רשעתו של טיטוס אף לאחר מותו:

כי אונקלוס בר קלוניקוס, בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא -

[אונקלוס שהיה בן אחותו של טיטוס, היה רוצה להתגייר, והעלה את טיטוס באוב ^[18]] -

אמר ליה אונקלוס לטיטוס: מהו לאידבוקי בהו בישראל, כלומר: להתגייר? אמר ליה טיטוס לאונקלוס מילייהו דישראל נפישין ולא מצית לקיומינהו! ^[19] [שאל אונקלוס את טיטוס: האם כדאי להידבק בישראל, כלומר: להתגייר? ענה לו טיטוס: מצוותיהם רבות, ולא תוכל לעמוד בכך]!

והוסיף טיטוס לומר:

זיל איגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא.

[לך והתגרה בהם בישראל, ותהיה לראש].

דכתיב: "היו צריה לראש", כל המיצר לישראל נעשה ראש בעולם הזה, וכדי שלא יאמרו, ביד אומה שפלה, מסר הקדוש ברוך הוא, את בניו. ^[20]

הוסיף אונקלוס לשאול את טיטוס:

אמר ליה אונקלוס לטיטוס: דיניה דההוא גברא [טיטוס] במאי?

[במה דנים אותך בשמים]?

אמר ליה טיטוס לאונקלוס:

הערות

^[1] ואף על פי שעדיין לא נמסרה ירושלים בידו, שהרי לא נכבשה ירושלים אלא על ידי טיטוס [וגם לא מצינו שהיה טיטוס מלך], מכל מקום כיון שכבר צר אספסיינוס על ירושלים שלש שנים והיה רעב בעיר, נחשב הדבר כאילו כבר נמסרה ירושלים בידו - תוספות. ולפי זה, מיושבת לשונו של רבן יוחנן: "לא מימסרא ירושלים בידך", והלא הפסוק "והלבנון באדיר יפול" מדבר על בית המקדש, אלא שמסירת ירושלים בידו נחשבת כנפילת בית המקדש. ולפי זה, אין הכרח שטיטוס יהיה מלך, כיון שנחשב הדבר כאילו נפל הלבנון ביד אספסיינוס, וטיטוס לא עשה אלא את השלמת הנפילה.

^[2] א. טעם הדבר שנקרא בית המקדש "לבנון", מפני שעל ידו מתכפרים ומתלבנים עוונותיהן של ישראל -יומא לט ב. ב. טעם הדבר שאין בית המקדש נופל אלא ביד מלך, הוא מפני שמלך מיוחד במעלתו משאר העם וכן בית המקדש משאר העולם - ראה במהר"ל.

^[3] רש"י.

^[4] ראה בחכמת מנוח [ובבן יהוידע] מדוע רבי יוחנן לא השיב תשובה זו למלך. וראה שם שבמדרש נאמר, ששרי המלך טענו לו טענה זו ורבי יוחנן השיב להם.

^[5] כלומר, מדוע לא מצאתם עצה, בחכמתכם הרבה, להתחמק מן הבריונים ולבא אלי, כדי להשלים עימנו, ורבי יוחנן השיב לו, שאף הם היו חכמים להרע ולמנוע מאיתנו לצאת לקראתך. ראה במהרש"א.

^[6] משמע שבמשך תקופת תעניותיו, כלל לא היה אוכל, וראה בגרש ירחים שתמה איך לא אכל רבי צדוק בשבתות וימים טובים.

^[7] טיטוס בן אשתו של אספסיינוס היה - ספרי [הובא בעץ יוסף].

^[8] אבל באמת יציאת הדם היתה כדי להודיע שקשה לפני המקום חורבן בית המקדש - תוספות. וראה במהר"ם שיף, שהדם יצא כדי להטעות את טיטוס, ואפשר שדם הקרבנות שהיה בלוע בפרוכת הוא שיצא החוצה, ראה שם.

^[9] יש גורסים "את הפרוכות ועשאן" וכו' לשון רבים, ראה מהרש"א, מהר"ם שיף, ריעב"ץ ורש "ש.

^[10] ראה מהר"ם שיף ש"קבורים" בלשון ארמית הוא לשון קיבוץ. וראה במהר"ל.

^[11] ראה בעץ יוסף שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו לרשעים, אך הים עצמו מיהר לתבוע את כבוד הבורא, ואחרי דברי טיטוס נחו המים בציוויו של מקום, וראה במהר"ל שפירש שאכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לאבד את הרשעים במים כי הם מוחים את צורתם.

^[12] אף על פי שמלכות רומי שלחה את טיטוס, מכל מקום קבלה היתה בידם שחורבן בית שני היה על ידי זרעו של עשיו, ומלך ראשון של רומי היה צפו בן אליפז בנו של עשו - מהרש"א, וראה ברש"י סוף פרשת וישלח.

^[13] מהרש"א. ראה בעץ יוסף מדוע נקרא היתוש בריה קלה.

^[14] הקשו התוספות, הרי אם ניקב קרום המח נעשה טריפה, וטריפה אינה חיה שנים עשר חודש, ואיך חי טיטוס שבע שנים אחרי שנכנס בו יתוש זה. ותירצו, שהיות ויתוש נכנס דרך החוטם, לכן לא ניקב קרום המח. ועוד תירצו, שיש לחלק בין טריפה של אדם לטריפה של בהמה, ויש לפרש כוונתם, שיתכן ונקב מסויים יהיה נחשב טריפה אצל בהמה ולא אצל אדם, ראה בתוספות ישנים בעירובין ז א [עוד יש לפרש, שבאדם לא נאמרה ההלכה שאין טריפה חי, ראה תוספות זבחים קטז א ד"ה דילמא, וחולין מב ב ד"ה אמר.] וראה עוד בעץ יוסף.

^[15] כנגד ארבע הזוזים שהיה משלם מי שהרג יהודי לעיל נה ב - מהר"ם שיף.

^[16] א. בספר חסידים סימן תתשנא כתב שעונשו היה בגוזל לפי שהגלה את ישראל שנמשלו ליונה, וראה במהרש"א. ב. ראה בעיון יעקב שלא היה גדול כל כך, אלא היות והיה פיו נחושת וציפורניו של ברזל לכן היה משקלו גדול.

^[17] ראה במהרש"א, שטיטוס חירף כלפי מעלה שאין לו כח למשול בשבעת הימים, וחשב להתחמק על ידי זה ממשפטו של הקדוש ברוך הוא.

^[18] רש"י. ובספר הערוך כתב ש"נגידא" הוא כישוף.

^[19] ראה במהרש"א שטיטוס כפר ב"תורה מן השמים", ואמר שאי אפשר שנתנה מן השמים שהרי אי אפשר לקיים את כולה, וראה שם שדבר זה נרמז בפסוק בתהילים.

^[20] וקודם שמיצר להם נעשה ראש - תוספות חגיגה יג ב ד"ה שלא, וראה מהרש"א סנהדרין קד ב. ובעיון יעקב כתב שהוא נעשה ראש היות ובגללו חוזרים ישראל בתשובה והקדוש ברוך הוא משלם לו את שכרו בעולם הזה.

איברא מלכא את [אמנם מלך אתה] ואם לא עכשיו, תהיה מלך בעתיד, דאי לאו מלכא את [שאם לא מלך אתה] לא מימסרא [נמסרת] ירושלים בידך, דכתיב [שנאמר]: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י, לד), ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב [שנאמר]: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), הרי ש"אדיר" מקביל למושל. ואין "לבנון" אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה). ודקאמרת [ומה שאתה אומר בשאלתך השניה]: אי מלכא אנא, אמאי [אם מלך אני, מדוע] לא קאתית לגבאי [באת אלי] עד האידנא [עכשיו] — בריוני דאית בן [הבריונים שיש בנו] לא שבקינן [הניחו לנו] לעשות כן.

הבין אספסיינוס כי רבן יוחנן מבקש ממנו שלא להחריב את ירושלים, אמר ליה [לו] אספסיינוס לרבן יוחנן: אילו יש לאנשים חבית של דבש ודרקון (נחש) כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל (בגלל) דרקון כדי להמיתו? כך צריך אני להחריב את העיר על מנת להרוג את הבריונים שבתוכה. אישתיק [שתק] רבן יוחנן ולא ענה. קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] ר' עקיבא, שנתקיים בו ברבן יוחנן הכתוב: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי ליה למימר ליה [היה צריך לומר לו] כך בתשובה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה [לוקחים אנו צבת, ונוטלים אנו אותו, את הדרקון, והורגים אותו, ואת החבית משאירים אותה שלימה] וכך צריך היה לעשות, להרוג את המורדים ולהשאיר את העיר.

אדהכי [בינתיים, בתוך כדי שיחתם] אתי פריסתקא עליה [בא שליח עליו] מרומי, אמר ליה [לו] השליח: קום, דמית ליה [שמת לו] הקיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא [ואומרים, מתכוונים, אותם חשובי רומי להושיבך בראש] ולעשותך קיסר. באותה שעה הוה סיים חד מסאני [היה אספסיינוס נעול נעל אחת], בעא למסיימא לאחרינא [רצה לנעול את האחרת] לא עייל [נכנסה] לרגלו. בעא למשלפא לאידך [רצה לחלוץ את הנעל האחרת] שהיה נעול בה, לא נפק [יצאה]. אמר: מאי האי [מה זאת]?

אמר ליה [לו] רבן יוחנן: לא תצטער ותתמה, כי שמועה טובה אתיא [באה] לך, דכתיב [שנאמר]: "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל) ושמנת מחמת נחת. ושאל: אלא מאי תקנתיה [מה תקנתו], מה אני צריך לעשות כדי לחלוץ את הנעל? אמר לו: ליתי איניש [שיבוא אדם] שלא מיתבא [נוחה] דעתך מיניה [ממנו] ולחליף קמך [ויעבור לפניך], דכתיב [שנאמר]: "ורוח נכאה תיבש גרם (עצם)" (משלי יז, כב). עבד הכי, עייל [עשה כן, ונכנסה רגלו]. אמר ליה [לו] אספסיינוס: ומאחר דחכמיתו כולי האי [שאתם חכמים כל כך], עד האידנא אמאי [עד עכשיו מדוע] לא אתיתו לגבאי [באתם אלי]? אמר ליה [לו] רבן יוחנן: וכי לא אמרי [אמרתי] לך כבר? אמר ליה [לו]: אנא נמי אמרי [אני גם כן אמרתי] לך מה שיש בידי לומר.

אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיזל אזילנא [הולך אני] לרומי לקבלת תפקיד הקיסר, ואינש אחרינא משדרנא [ואדם אחר אשלח במקומי] להמשיך במצור על העיר והמלחמה בה, אלא בעי מינאי מידי [בקש ממני דבר] שאתן לך. אמר ליה [לו]: תן לי יבנה וחכמיה, שלא תחריב אותה, ושושילתא [ואת שושלת] רבן גמליאל שתשאירם חיים ולא תהרגם כדין מורדים, ועוד תן לי אסוותא דמסיין ליה [רופאים שירפאו אותו], את ר' צדוק. קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף, ואתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' עקיבא, את הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא [היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת].

ומסבירים: והוא, רבן יוחנן בן זכאי מדוע לא עשה כן? — סבר, דלמא כולי האי לא עביד [שמא כל כך לא יעשה בשבילו], והצלה פורתא [מעטה] נמי [גם כן] לא הוי [תהיה], ולכן ביקש דבר מועט שלפחות אותו יוכל לקבל.

ושואלים: אסוותא דמסיין ליה [רופאים שירפאו אותו] את ר' צדוק מאי היא [מה הוא]? כיצד ריפאוהו? — יומא קמא אשקיוה מיא דפארי [יום ראשון השקו אותו מי סובין], ליום המחר השקוהו מיא דסיפוקא [מים עם קמח מעורב בסובין], ליום המחר השקוהו מיא דקימחא [מים עם קמח], עד דרווח מיעיה פורתא פורתא [שהתרווחו מעיו מעט מעט], שאם היה מתחיל לאכול מיד אכילה של ממש, היה מת מכך.

א אזל [הלך] אספסיינוס ובמקומו שדריה [שלח אותו] את טיטוס. ומביאים את מה שדרשו על טיטוס: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז) — זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

מה עשה כשכבש את בית המקדש — תפש זונה בידו ונכנס עימה לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה תחתיו ועבר עליה עבירה עם הזונה, ואחר כך נטל סייף (חרב) וגידר (דקר) את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, כסבור הרג את עצמו, כלומר, חשב שכביכול הרג את הקדוש ברוך הוא, שהרי יוצא דם, שנאמר: "שאגו צרריך בקרב מועדיך (בית המקדש) שמו אותתם (את סימניהם) אתות" (תהלים עד, ד), שסימן שעשה טיטוס בדקירת הפרוכת שמצליחים מעשיו, כאילו נתקיים.

אבא חנן אומר, נאמר: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), מי כמוך חסין (חזק) וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: את הפסוק "מי כמוכה באלם ה'" (שמות טו, יא) צריך לקרוא: מי כמוכה באלמים, שאתה נוהג כאילם ושותק לגידופך.

מה עוד עשה טיטוס? — נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (סל גדול), והביא את כל הכלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו שכבש את ירושלים, שנאמר: "ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו" (קהלת ח, י), אל תיקרי [תקרא] "קבורים" אלא "קבוצים", שמקבצים ואוספים דברים, ומבית המקדש ("ממקום קדוש") הולכים, ומשתבחים בעירם על אשר עשו. אל תיקרי [תקרא] "וישתכחו" אלא "וישתבחו".

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאין צורך לשנות, אלא קבורים ממש, שאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון [דברים שטמונים ניגלו להם] ומצאו את כל הכלים.

עוד מסופר בטיטוס: כשנסע בים עמד עליו נחשול (גל) שבים לטובעו, אמר טיטוס: כמדומה אני שאלהיהם של אלו, של ישראל, אין גבורתו אלא במים, בא פרעה עליהם — טבעו במים, בא סיסרא — טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, ומסבירים:

אמאי קרי [מדוע קוראים] לה "בריה קלה"? — דמעלנא אית [שכניסה, לאכול, יש] לה, ומפקנא לית [והוצאה אין] לה, אינה מוציאה רעי.

עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים והיה טיטוס סובל יסורים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא [יום אחד עבר על פתח של בית הנפח], שמע היתוש קל ארזפתא [את קול המקבת], אישתיק [השתתק] ונח היתוש, אמר טיטוס: איכא תקנתא [יש תקנה] לכאבי. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה [כל יום היו מביאים נפח והיו מכים לפניו], לנפח גוי יהיב ליה ארבע זוזי [היה נותן לו ארבעה דינרים] בשכרו, ולנפח ישראל אמר ליה [היה אומר לו]: מיסתייך דקא חזית בסנאך [דייך שאתה רואה בשונאך] שהוא מתייסר כך. עד תלתין יומין עבד הכי [שלושים יום עשה כך] והועיל לו, מכאן ואילך כיון דדש, דש [שהתרגל היתוש, התרגל] והמשיך לנקר בו, ולא הועילו עוד ההכאות של הנפחים.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי אותה שעה, וכשמת טיטוס פצעו (פתחו) את מוחו, ומצאו בו שהיתוש גדל והיה כגודל צפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: כגוזל בן שנה שהיה משקל שני ליטרין (ליטרות).

אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] שפיו היה של נחושת וצפורניו של ברזל. כי הוה קא מיית [כאשר מת] טיטוס, אמר להו [להם]: ליקליוה לההוא גברא [שישרפו את האיש הזה, אותי] ולבדרי לקיטמיה אשב ימי [ושיפזרו את אפרו על פני שבעה ימים], דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא [כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידנו בדין].

ב מסופר: אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה [בן אחותו] של טיטוס הוה [היה], בעי לאיגיורי [רצה להתגייר], אזל אסקיה לטיטוס בנגידא [הלך העלה את טיטוס באוב], אמר ליה [לו] אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב בעולם ההוא] שאתה בו? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו אונקלוס : מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו] טיטוס: מילייהו נפישין [דבריהם, מצוותיהם, מרובים], ולא מצית לקיומינהו [תוכל לקיים אותן], מוטב שכך תעשה: זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא [לך התגרה בהם מלחמה בעולם ההוא, עולמנו שלנו, ותהיה ראש], דכתיב [שנאמר]: "היו צריה (של ירושלים) לראש" (איכה א, ה), לומר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה [לו] ושאל אותו אונקלוס עוד: דיניה דההוא גברא במאי [דינו, עונשו של אותו האיש, אותך, במה הוא]? אמר ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in truth, you are a king, if not now, then in the future. As if you are not a king, Jerusalem will not be handed over into your hand, as it is written: “And the Lebanon shall fall by a mighty one” (Isaiah 10:34). And “mighty one” means only a king, as it is written: “And their mighty one shall be of themselves, and their ruler shall proceed from the midst of them” (Jeremiah 30:21), indicating that “mighty one” parallels “ruler.” And “Lebanon” means only the Temple, as it is stated: “That good mountain and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). And as for what you said with your second comment: If I am a king why didn’t you come to me until now, there are zealots among us who did not allow us to do this.

Understanding that Rabban Yoḥanan ben Zakkai was prepared to ask him not to destroy the Temple, Vespasian said to him: If there is a barrel of honey and a snake [derakon] is wrapped around it, wouldn’t they break the barrel in order to kill the snake? In similar fashion, I am forced to destroy the city of Jerusalem in order to kill the zealots barricaded within it. Rabban Yoḥanan ben Zakkai was silent and did not answer. In light of this, Rav Yosef later read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25). As Rabban Yoḥanan ben Zakkai should have said the following to Vespasian in response: In such a case, we take tongs, remove the snake, and kill it, and in this way we leave the barrel intact. So too, you should kill the rebels and leave the city as it is.

In the meantime, as they were talking, a messenger [feristaka] arrived from Rome, and said to him: Rise, for the emperor has died, and the noblemen of Rome plan to appoint you as their leader and make you the next emperor. At that time Vespasian was wearing only one shoe, and when he tried to put on the other one, it would not go on his foot. He then tried to remove the other shoe that he was already wearing, but it would not come off. He said: What is this?

Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Be not distressed or troubled, for good tidings have reached you, as it is written: “Good tidings make the bone fat” (Proverbs 15:30), and your feet have grown fatter out of joy and satisfaction. Vespasian said to him: But what is the remedy? What must I do in order to put on my shoe? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Have someone with whom you are displeased come and pass before you, as it is written: “A broken spirit dries the bones” (Proverbs 17:22). He did this, and his shoe went on his foot. Vespasian said to him: Since you are so wise, why didn’t you come to see me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: But didn’t I already tell you? Vespasian said to him: I also told you what I had to say.

Vespasian then said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: I will be going to Rome to accept my new position, and I will send someone else in my place to continue besieging the city and waging war against it. But before I leave, ask something of me that I can give you. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Give me Yavne and its Sages and do not destroy it, and spare the dynasty of Rabban Gamliel and do not kill them as if they were rebels, and lastly give me doctors to heal Rabbi Tzadok. Rav Yosef read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25), as he should have said to him to leave the Jews alone this time.

And why didn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai make this request? He maintained that Vespasian might not do that much for him, and there would not be even a small amount of salvation. Therefore, he made only a modest request, in the hope that he would receive at least that much.

The Gemara asks: What was he requesting when he asked for doctors to heal Rabbi Tzadok? How did they heal him? The first day they gave him water to drink that contained bran [parei]. The next day they gave him water containing flour mixed with bran [sipuka]. The following day they gave him water containing flour. In this way they slowly restored his ability to eat, allowing his stomach to broaden little by little.

§ Vespasian went back to Rome and sent Titus in his place. The Gemara cites a verse that was expounded as referring to Titus: “And he shall say: Where is their God, their rock in whom they trusted?” (Deuteronomy 32:37). This is the wicked Titus, who insulted and blasphemed God on High.

What did Titus do when he conquered the Temple? He took a prostitute with his hand, and entered the Holy of Holies with her. He then spread out a Torah scroll underneath him and committed a sin, i.e., engaged in sexual intercourse, on it. Afterward he took a sword and cut into the curtain separating between the Sanctuary and the Holy of Holies. And a miracle was performed and blood spurted forth. Seeing the blood, he mistakenly thought that he had killed himself. Here, the term himself is a euphemism for God. Titus saw blood issuing forth from the curtain in God’s meeting place, the Temple, and he took it as a sign that he had succeeded in killing God Himself. As it is stated: “Your enemies roar in the midst of Your meeting place; they have set up their own signs for signs” (Psalms 74:4).

Abba Ḥanan says: The verse states: “Who is strong like You, O Lord?” (Psalms 89:9). Who is strong and indurate like You, as You hear the abuse and the blasphemy of that wicked man and remain silent. Similarly, the school of Rabbi Yishmael taught that the verse: “Who is like You, O Lord, among the gods [elim]” (Exodus 15:11), should be read as: Who is like You among the mute [ilmim], for You conduct Yourself like a mute and remain silent in the face of Your blasphemers.

What else did Titus do? He took the curtain and formed it like a large basket, and brought all of the sacred vessels of the Temple and placed them in it. And he put them on a ship to go and be praised in his city that he had conquered Jerusalem, as it is stated: “And so I saw the wicked buried, and come to their rest; but those that had done right were gone from the holy place, and were forgotten in the city; this also is vanity” (Ecclesiastes 8:10). Do not read the word as “buried [kevurim].” Rather, read it as collected [kevutzim]. And do not read the word as “and were forgotten [veyishtakeḥu].” Rather, read it as: And they were praised [veyishtabeḥu]. According to this interpretation, the verse speaks of those who will gather and collect items “from the holy place,” the Temple, and be praised in their city about what they had done.

There are those who say that the verse is to be read as written, as it is referring to items that were actually buried. This is because even items that had been buried were revealed to them, i.e., Titus and his soldiers, as they found all of the sacred vessels.

It is further related about Titus that he was once traveling at sea and a wave rose up against him and threatened to drown him. Titus said: It seems to me that their God, the God of Israel, has power only in water. Pharaoh rose against them and He drowned him in water. Sisera rose against them and He drowned him in water. Here too, He has risen up against me to drown me in water. If He is really mighty, let Him go up on dry land and there wage war against me. A Divine Voice issued forth and said to him: Wicked one, son of a wicked one, grandson of Esau the wicked, for you are among his descendants and act just like him, I have a lowly creature in My world and it is called a gnat.

The Gemara interjects: Why is it called a lowly creature? It is called this because it has an entrance for taking in food, but it does not have an exit for excretion.

The Gemara resumes its story about Titus. The Divine Voice continued: Go up on dry land and make war with it. He went up on dry land, and a gnat came, entered his nostril, and picked at his brain for seven years. Titus suffered greatly from this until one day he passed by the gate of a blacksmith’s shop. The gnat heard the sound of a hammer and was silent and still. Titus said: I see that there is a remedy for my pain. Every day they would bring a blacksmith who hammered before him. He would give four dinars as payment to a gentile blacksmith, and to a Jew he would simply say: It is enough for you that you see your enemy in so much pain. He did this for thirty days and it was effective until then. From that point forward, since the gnat became accustomed to the hammering, it became accustomed to it, and once again it began to pick away at Titus’s brain.

It is taught in a baraita that Rabbi Pineḥas ben Arova said: I was at that time among the noblemen of Rome, and when Titus died they split open his head and found that the gnat had grown to the size of a sparrow weighing two sela. It was taught in another baraita: It was like a one-year-old pigeon weighing two litra.

Abaye said: We have a tradition that its mouth was made of copper and its claws were fashioned of iron. When Titus was dying, he said to his attendants: Burn that man, i.e., me, and scatter his ashes across the seven seas, so that the God of the Jews should not find me and stand me for judgment.

§ The Gemara relates: Onkelos bar Kalonikos, the son of Titus’s sister, wanted to convert to Judaism. He went and raised Titus from the grave through necromancy, and said to him: Who is most important in that world where you are now? Titus said to him: The Jewish people. Onkelos asked him: Should I then attach myself to them here in this world? Titus said to him: Their commandments are numerous, and you will not be able to fulfill them. It is best that you do as follows: Go out and battle against them in that world, and you will become the chief, as it is written: “Her adversaries [tzareha] have become the chief” (Lamentations 1:5), which means: Anyone who distresses [meitzer] Israel will become the chief. Onkelos said to him: What is the punishment of that man, a euphemism for Titus himself, in the next world? Titus said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן באגדה וניקר במוחו ז' שנים. מעשה נסים נעשי' בו לרעה שהרי ניקב קרום של מוח טריפה, וטריפה אינה חיה. ויש מי שכתב דהוא בדוק אצלו דניק' קרו' של מוח באדם אינו טריפה ומוליד ומשביח ואין כל י"ח טריפות שבבהמה באדם אלא יש מהן.

כבר ידעת בניקב קרום של מוח שהיא טרפה וטרפה אינה חייה וא"כ זה שאמר בהגדה זו וניקר במוחו שבע שנים מעשה נס היה לדעתו ומ"מ יש מי שכתב מצד הנסיון שניקב קרום של מוח באדם אינה טרפה וחי ומוליד ומשביח וכן שאין באדם הרבה מטרפיות שבבהמה אלא שקצתם מיהא יש בו:

דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר כו'. לפי ענין שלמעלה עוד היום בנוב גו' על מפלת סנחריב וחיילותיו נאמר כל הענין אך הדרש דהכא משמע ליה למדרש על חורבן המקדש דאין לבנון אלא מקדש ומייתי מדכתיב ההר הטוב הזה והלבנון דלא נאמר ההר הטוב בה' הידיעה רק על הר המוריה שכבר נבחר לטוב מאבותינו אברהם יצחק ויעקב והלבנון קאי על בנינו של מקדש בהר הטוב הזה מעצי לבנון גם כי הוא מלשון בנין או מלבין כפרש"י ודו"ק:

אילו חבית דבש ודרקון כו'. דבש הוא אחד מהמשקים שיש בו משום גילוי ודרקון שהוא הנחש הוא כרוך עליה עד פתיחתם שיוכל להטיל בו ארס ולהזיק את האדם ואמר דבודאי שוברין החבית ולהפסידה קצת בשביל הדרקון להורגה עם שבירת החבית ורש"י פירש כדי שילך הדרקון כו' עכ"ל ואין זה במשמע דא"כ מה ירויח בשבירת החבית וה"נ קאמר למאי דאיבעי ליה למימר כו' דשקלינן לדרקון וקטלינן ליה כו' והדמיון הבריוני הם הנחשים וחומת העיר הוא החבית וכל אשר בה הוא דבש שבתוכה גם אם יהיה חומת העיר לשריפה ויהיה הפסד קצת גם במה שבתוכה תרויח בהריגתם דבריוני.

ואמר משיב חכמים כו'. ר"ל דעון אנשי העיר הוא הגורם שהקב"ה משיב חכמים גו' שלא יהיה להם דעת להשיב.

א"ל לא תצטער שמועה כו'. אפשר שציער עצמו שהיה חושב כי מחמת חולי נפוח רגלו וע"כ כשא"ל שמועה טובה כו' א"ל מאי תקנתיה כו' דודאי היה בידו לעשות לו מנעלים אחרים אלא שאמר דמ"מ נפוח הוא זה ומאי תקנתיה וא"ל ליתי איניש כו' בזה תראה דלאו חולה נפוח הוא דלא בעי רפואה כחולי אחר:

א"ל ומאחר דחכמיתו כולי האי אמאי לא אתית כו'. הוסיף בקושייתו דלעיל דמתוך חכמתכם היה לך לבא אצלי ולהנצל מבריוני דלא שבקוך דקאמרת והשיב אעפ"כ הא אמרי לך דגם הם חכמים ולא נוכל להנצל מהם וא"ל הא נמי אמרי לך במשל דלעיל.

ואמר אי אלהימו צור גו' זה טיטוס כו'. כדברי ר' נחמיה בספרי שדיבר הכתוב כלפי אומות ואמר האויב זה טיטוס אי אלהימו גו' דהיינו כדמסיים דכסבור שהרג את עצמו ומייתי נמי מהאי קרא שמו אותותם אותות שהיה סבור דאותות וסימנים של הריגת אדם שהיא יציאת הדם היא ג"כ אות והריגה של עצמו:

מי כמוך חסין יה גו'. בקרא דלעיל מיניה כתיב ונורא על כל סביביו שאמר כי מדתו אינו כמדת בשר ודם שהוא מוותר לנגד אוהביו ומדקדק עם אויביו ומדתו ית' הוא היפך בעוה"ז כי הוא נורא על כל סביביו לדקדק עמהם כחוט השערה כדאמרינן סוף יבמות ובפ' הפרה ולגבי רשעים אמר שה' אלהי צבאות אתה לנקום בהם מיד ומי כמוך במדה זו שאתה חסין וקשה יה שהוא שם הגלות להיות שותק ולהאריך להם עד בוא קיצם כדמסיק שבא יתוש כו' כדי לטורדם בעוה"ב וההיפך זה בצדיקים וכה"ג דריש מי כמוך באלים ה' וגו' מי כמוך במדה זו לעשות עצמו אלם נגד רשעים ויצא להם זה הדרש דלא מצינו כמוהו אלם חסר יו"ד מלשון אלם ואמר מה עשה נטל את הפרוכת כו' שבודאי לא היה חש ליטול עמו רק כלי זהב וכסף שבבהמ"ק אבל נטל גם הפרוכת כדי להשתבח בטפת דם שהרג את עצמו דהיינו אשר כן עשו וכל הדרש הזה הוא בפרש"י בקהלת אך מה שדרשו הכא קבורים במקום קבוצים לא הביא בפירושו והניח קבורים כמשמעו ע"ש ואפשר משום דלא משמע ליה למדרש אל תקרי קבורים אלא קבוצים דלא מצינו בשום מקום צ' מתחלף ברי"ש אבל אל תקרי וישתכחו אלא וישתבחו ניחא ליה דב' מתחלף בכ' בשורש הכתיבה ונראה לפרש לפי הדרש דלאו דוקא אל תקרי קבורים אלא קבוצים אלא דמשמעות קבורים הוא קבוצים כמו קיבורא דאהיני שפירשו בו מלשון קיבוץ של תמרים. ...

ואמר שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים כו'. ר"ל גם כי נשבע שלא יביא מבול לעולם אין זה אלהיהם של אלו אבל אלהיהם אין גבורתו אלא במים בא פרעה כו' וא"ל רשע כו' בן בנו של עשו הרשע כו' גם כי מלכות רומי שלחוהו קבלה היה בידם שחורבן בית שני היה ע"י זרעו של עשו כמפורש בכמה מדרשות וכבר כתבנו בזה שמלך הראשון היה צפו בן אליפז כמפורש בבן גוריון כו':

בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו כו'. בא לו העונש הזה לפי שחטא שחירף וגידף בדבורו שבא מכח הנשמה שבא דרך החוטם למוח כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא וענין שנקר במוחו כו' ושמע קול ארזפתא אשתיק יש לפרש רמז מקרא דמייתי לעיל שאמר שאגו צורריך גו' יודע כמביא למעלה ר"ל יודע באותו פרוכת שהביא לעירו שיהיה לו למעלתו להשתבח בו בעירו או ר"ל כמביא למעלה כמ"ש כסבור שהרג את עצמו ואמר שהיה עונשו בסבך עץ קרדומות כמו שנקר קורדם את העץ כן נקר היתוש במוחו ולאביי נמי קאמר דפיו נחשת וצפרניו ברזל כקורדם הזה ואמר פתוחיה שהיה לו קצת נחמה ופתח כי יחד עובד כוכבים וישראל בכשיל וכלפות יהלומון להשתיקו בקל ארזפתא ואמר שפצעו מוחו כו' למר כגוזל הוא רמז לכ"י כמ"ש במראות בין הבתרים קחה לי עגלה גו' תור וגוזל גו' ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר רמז שעובדי כוכבים יכלו וישראל יהיו קיימין וזה שאמר במזמור הזה אל תתן לחית נפש תורך גו' דהיינו תור וגוזל.

ואמר ליבדרו קיטמי אשב ימי דלא לישכחיה אלהא כו'. שבע ימים הם לפי ז' האקלימים ע"ש שבעה כוכבי לכת והרשע הזה חירף כלפי מעלה שאין לו כח בשבעת הימים אבל נתן הממשלה לשבעה כוכבי לכת שלמעלה ולא לישכחיה אלהא כו' שאין לו ממשלה עליהם ויש לזה ג"כ רמז בקרא דמייתי שאמר עד מתי אלהים יחרף צר גו' גם אחרי מותו הוא מחרף שאין ממשלתך בז' ימים ואתה אלהים מלכי מקדם גו' שכבר מקדם הראית כחך וישועתך בכל הימים כי אתה פוררת בעזך ים גו' ההוא רמז על המלאך של ים שנקרא עוזא שפיררת אותו בממשלתו ואתה בקעת מעין ונחל גו' אתה הובשת נהרות גו' כי כחך בכל ימים ונהרות ואמר לך יום אף לך לילה גו' דהיינו למצוא כחשיכה כאורה ואין נסתר מנגד עיניך היפך שאמר דלא לישכחיה אלהא דיהודאי.

ואמר א"ל מלייהו נפישין ולא מצית כו'. כפר בתורה מן השמים דא"א שניתנה מן השמים כיון דא"א לקיימה כולה ומלייהו הם כדברים בעלמא גם לזה יש רמז בהאי קרא שאמר עוד זכור זאת אויב חרף ה' גו' שאומר אל תתן לחית נפש שהם ישראל תורך כמ"ש דא"א לקיימה כולה כי השכחה מצויה באדם והיה התשובה שהבטחתנו ענייך שהם ישראל אל תשכח לנצח כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו וגו' ואמר כל המיצר לישראל כו' מפורש באגדת חלק:

גמ' ודרקון כרוך כו'. היה נראה לכאורה דנחש כרוך סביב החביות וכשמכין עליו להמיתו משתברין החבית דמסתמא של חרס הא ודאי שוברין את החבית כדי להמיתו וה"נ מהרסין חומת ירושלים כדי להרוג הבריוני ורש"י לא פי' כן דדו"ק:

גמ' ומאחר דחכימת כולי האי עד האידנא כו'. אע"ג דלעיל שאלו הך קושיא בלא חכימת כולי האי מ"מ כבר השיב לו בריוני דאית בן לא שבקוני אך מאחר דחכימת הו"ל לעשות איזה תחבולה אף דאת"ל שאינך חש להשיב על אלו חבית של דבש כו' משום דתשובתו פשוטה דשקלינן צבתא כו' ודו"ק:

גמ' ואמר אי אלהימו כו'. תופס הפסוק ודרש על כך זה טיטוס וכו':
והיה דם כו'. נראה כעין מה שאמר הכתוב משגיא כו' כדי שישתבחו ויתפארו בהם ואח"כ יתוש קדמו או אולי הדם היה מדם הזאות שנבלע בו אע"ג דלא היה מזה על הפרוכת ממש מ"מ ניתז בו ג"כ מסתמא:
מי כמוך באלמים. משום דאלם חסר כתיב לשון אלם:
ועשאן כמין גרגותני וכו'. בבית שני ב' פרוכת הוי:
אל תקרי קבורים. יש מפרשים מלשון קיבורי דאהיני והוא לשון קיבוץ:
שאלהיהם של אלו כו'. אבל אלהי המבול אין אלהיהם של אלו שאותו כבר נשבע שאינו מביא כו':
לעובד כוכבים יהיב לי' ד' זוזי. כאן נשלם גמולו של כל דקטיל ליתי ד' זוזי:
פיו של נחשת וצפורניו של ברזל. אולי יש טעם לזה:

גמרא מי כמוכה באלמים. נראה שהוא מלשון אלם ותקיף:

שם נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני כו'. נראה דהו' האחרונה דועשאו אינו לכינוי נסתר. אלא לסימן רבים נסתרים והא' בא תמורת הה' השורש כמו ועמי תלואים (הושע יא) ור"ל שעבדיו עשו מדברים אחרים כמין גרגותני כו'. והפרוכת נטל כדי להשתבח בהדם שבצבץ ממנו:

שם אל תיקרי קבורים אלא קבוצים. עי' רש"א בח"א. וכה"ג עי' במנ"ש פ' שלח בפסוק כי חזק הוא ממנו שדרשו חז"ל אל תקרי ממנו אלא ממנו. ועמש"כ בשבועות (טז) בתד"ה תני:

ושושילתא דרבן גמליאל פירש רש"י משפחת הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד. נראה דכונת רש"י דעיקר בקשתו שלא יהרגם ומשום שלא יאמר מאי חזית דדמא דידהו סומק טפי דלא שאל על אחרים לזה אמר שלא תכלה שולטנות בית דוד דעכ"פ יהיה להם איזה שליטה ולזה שאל משום כבוד דהע"ה. אבל לא כיוין ריב"ז שיהיו נשיאים דהוה מסתפי ולכן היה נשיא ריב"ז הגם שרבן גמליאל בן רשב"ג הנהרג כבר היה גדול וכמ"ש הרמב"ם שר"ג דיבנה קבל מרבן שמעון אביו וגם אמרו בשילהי יבמות דנזכר ר"ג שזקנו רבן גמליאל הזקן השיא נשים על פי עד אחד ולכן נראה דמה ששאל ריב"ז עיקר שאלתו שלא יהרגם ומשו"ה נתמנה לנשיא מפחד הקיסר. אמנם הרשב"ץ כתב דהיה ריב"ז נשיא מפני שר"ג קטן וכבר הבאתי דבריו לעיל בקונטריס זה בברכות על דף ז"ך ע"ש:

אין גבורתו אלא במים וכו' כי כל א"ה מודים ששולט בים וכמ"ש בירושלמי דע"ז דאסכנדרוס מוקדון נתן ביד הע"ז שלו כדור לרמוז שמושל בעולם ונ"ט שלא נתן קערה לומר ששליט בים. משום דהכל מודים דהקב"ה שליט בים. ואף טיטוס הרשע היה מודה שהקב"ה מושל בים. ולכך קאמר יעלה ליבשה וכו':

(נו רע"ב) לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון וכו'.—עי' מ"כ איכ"ר פ"א אות ל"ב, דמשל זה משלו לענין ביהמ"ק, שאספסיינוס יש לו להחריב את ביהמ"ק ולהרוג את הבריונים ודלא כפירש"י כאן. ובמ"כ שם הוציא את הדברים מידי פשוטן ופירש כפירש"י כאן (ע"ש). וגם פירש"י כאן דחוק. ולכן יש לפרש גם כאן, שאספסיינוס א"ל לריב"ז במשלו, דמאחר שיש אצלכם אנשים רעים אחריב את העיר והמקדש כדי לשבות את הבריונים ולהרגן. ולרש"י ז"ל לא הוה ניחא לפרש כן מהא דאיתא למטה "א"ל ולא אמרי לך א"ל אנא נמי אמרי לך". ומ"מ אינו מוכרח, שיש לפרש גם שם "אנא נמי אמרי לך", דמאחר שיש אצלכם בריונים אחריב את העיר והמקדש, שכל זמן שהעיר והמקדש קיימים הם בוטחים וחוסים בהם.

(שם) שמועה טובה אתיא לך וכו'.—דברים אלה נכונים ע"פ חוקי הטבע והנסיון מסכים להם^*עי' הצפירה תרמ"ח גליון קעו במאמר "העצב" ובגליון קפ"ב במאמר "השמחה"..

איברא מלכא את. מלך אתה עתיד להיות: והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא. אלמא אדיר הוא מושל: לבנון זה בית המקדש. שמלבין עונותיהן של ישראל: כרוך עליה. דבוק ולהוט אחריה: אין שוברין את החבית. כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה: וחביתא שבקינן לה. כך היינו מצפים אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך: פריסתקא. שליח: לא נפיק. שנתדשנו אבריו משמחת השמועה: ורוח נכאה תיבש גרם. וכאשר תכאה רוחך מחמת השונא תיבש העצם שלך: תן לי יבנה. שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה: ושושילתא דרבן גמליאל. משפחת הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד: ואסוותא. רופאים תן לי מאנשיך שירפאו את רבי צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקצרו מעיו בתעניותיו: והוא סבר. רבן יוחנן סבר: כולי האי. דלישבק לירושלים לא עביד ליה ואשתכח דאפי' הצלה פורתא לא עבדי הלכך בעינא מיניה הא דתיהוי הצלה פורתא: מיא דפארי. מים שנישורו בהם סובין: מיא דסיפוקא. סובין גסין וקמח מעורב בהן: שאגו צורריך בקרב מועדיך. בבית שאתה מתוועד בו: שמו אותותם אותות. אמרו שסימניהון סימן דם זה של מי הוא אם לא שהרגנו את עצמו: עצמו. כינוי כלפי מעלה: חסין. מתאפק: כמין גרגותני. סל גדול ששופים בו יין מגת לבור וקורין קולדויי''ר: וישתכחו בעיר אשר כן עשו. הגבורה הזאת שאתם רואין: מילי דמיטמרן. מטמון ממונם של ישראל: נחשול. רוח סערה: סיסרא. נחל קישון גרפם: מעלנא. פה להכניס מאכל: מפקנא. מוצא דרך בית הרעי: ארזפתא. קורנס: אישתיק. אותו יתוש מלנקר מפני קול הקורנס: כיון דדש דש. משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס הכיר בו ולא הניח ניקורו: צפור דרור. רונדיל''א: בנגידא. אוב:

אי לאו דמלכא את לא מימסרא ירושלים בידך. אע''ג דאכתי לא מימסרא בידו עד שבא טיטוס מ''מ כיון דכבר צר עליה שלש שנים והוה כפנא הוי כאילו כבר נמסרה: ונעשה נס והיה דם כו'. להודיע דקשה לפני המקום חורבן בית המקדש: וניקר במוחו ז' שנים. לא נעשה טרפה בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום ועוד יש חילוק בין טריפות דאדם לבהמה כדפרישית בפרק קמא דערובין (דף ז.):

גיטין נו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד