דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

גיטין נה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

וּמָה טַעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת
בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה מַאי אִירְיָא חַטָּאת אֲפִילּוּ עוֹלָה נָמֵי
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא עוֹלָה דְּכָלִיל הִיא אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי דְּחֵלֶב וָדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאִידַּךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת
תְּנַן עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא נִיחָא אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ
הָכִי נָמֵי קָאָמַר לָא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ
מֵתִיב רָבָא גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְתָנֵי עֲלַהּ בַּחוּץ כִּי הַאי גַוְונָא עָנוּשׁ כָּרֵת וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ
אָמַר רַב שֵׁיזְבִי כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם אַחִיכוּ עֲלֵיהּ כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא אֲמַר לְהוּ רָבָא גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא לָא תְּחוּכוּ עֲלַהּ כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב עֲלַהּ
אָמַר רָבָא הָא וַודַּאי קָא מִיבַּעְיָא לִי כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ מַאי הֲדַר אָמַר רָבָא מִסְתַּבְּרָא מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר
מַתְנִי' לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן כֵּיצַד לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת מִקָּחוֹ בָּטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן מִקָּחוֹ קַיָּים
לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה מִקָּחוֹ בָּטֵל מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִקָּחוֹ קַיָּים זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה
בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח הֵן קוֹדְמִין לְכׇל אָדָם
רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כׇּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח זָכָה אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ
גְּמָ' הַשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן
אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן קָאָמַר דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ גְּזֵרְתָּא קַמַּיְיתָא כֹּל דְּלָא קָטֵיל לִיקְטְלוּהּ מְצִיעֲתָא כֹּל דְּקָטֵיל לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי בָּתְרָיְיתָא כֹּל דְּקָטֵיל לִיקְטְלוּהּ הִלְכָּךְ קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא כֵּיוָן דְּקָטְלִי אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי
בָּתְרָיְיתָא אָמְרִי הָאִידָּנָא לִישְׁקוֹל לִמְחַר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתֵּר
אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּרָחֲמֵיהּ קַמְצָא וּבְעֵל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא עֲבַד סְעוֹדְתָּא אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי קַמְצָא אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ בַּר קַמְצָא
אֲתָא אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב אֲמַר לֵיהּ מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּעֵל {דבבא}<דְּבָבֵהּ> דְּהָהוּא גַּבְרָא הוּא מַאי בָּעֵית הָכָא קוּם פּוֹק אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וַאֲתַאי שִׁבְקַן וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מָה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

ומה טעם אמרו חכמים: אם נודעה אינה מכפרת?

כדי שלא יאמרו: מזבח אוכל גזילות. [1] בכל הקרבנות, אין מקטירים על גבי המזבח אלא את האימורים, ושאר הבשר נאכל לכהנים או לבעלים [ובחטאות הפנימיות שורפים את הבשר חוץ למחנה], אבל בקרבן עולה כל בשרה קרב על המזבח.

ומקשינן: בשלמא לעולא, דאמר משום אכילת כהנים, היינו [ניחא] דקתני "חטאת" שהיא קרבן שיש בו אכילה, ולא קתני "עולה" שאין בה אכילה.

אלא לרב יהודה, דאמר משום אכילת מזבח, אם כן, מאי איריא דקתני חטאת דוקא, הא אפילו עולה נמי, שייך בה טעם זה!? [2]

ומשנינן: לא מיבעיא קאמר, כלומר, הא דנקט התנא "חטאת" לרבותא נקט.

לא מיבעיא עולה, שיש לחשוש שמא יאמרו "מזבח אוכל גזילות", דהא כליל היא.

אלא אפילו חטאת נמי, דאינה כליל, ורק חלב ודם הוא דסליק [עולה וקרב] לגבי מזבח, ואידך [את השאר] כהנים אכלי ליה, וסלקא דעתך דלא חיישינן לשמא יאמרו "מזבח אוכל גזילות", ואף בנודעה הגזילה תהיה החטאת מכפרת.

קא משמע לן דאפילו הכי גזור חכמים, כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.

ומקשינן על רב יהודה מלשון משנתנו:

דתנן: על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח; ומלשון זה הרי משמע: שמשום "תיקון המזבח" הרי היא מכפרת כשלא נודעה לרבים; והשתא תיקשי:

בשלמא לעולא, ניחא לשון המשנה, שאכן תקנת חכמים היא שתכפר כשלא נודעה לרבים, ושלא כדין תורה שאינה מכפרת אף כשלא נודעה ברבים.

אלא לרב יהודה הסובר: מדין תורה אף כשנודעה הגזילה הרי היא מכפרת, והתקנה היתה שלא תכפר כשלא נודעה הגזילה, אם כן:

איפכא מיבעי ליה [לתנא] למיתני: "על חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת משום תיקון המזבח"!?

ומשנינן: הכי נמי כדבריך, קאמר התנא:

לא נודעה מכפרת, והרי משמע שאם נודעה אינה מכפרת, ועל משמעות זו אמר התנא: מפני תיקון המזבח. [3]

מתיב [הקשה] רבא על דברי עולא, מהא דתנן:

א. גנב משלם כפל, גנב שור או שה ואח"כ טבחו או מכרו משלם ארבעה וחמישה.

ב. גנב מן ההקדש, אינו משלם אלא קרן אף אם טבחו או מכרו.

ג. השוחט קדשים הראויים להקרבה, חוץ לעזרה, חייב כרת.

גנב בהמה, והקדיש אותה לקרבן, ואחר כך טבח ומכר [או מכר]:

הרי זה משלם תשלומי כפל להדיוט שגנב ממנו, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לא לבעלים ולא להקדש.

והטעם בזה: כי לבעלים אינו משלם, היות שבשעת שחיטה כבר לא היתה הבהמה שייכת לבעליה, שהרי הקדישה.

ולהקדש אינו משלם, היות ואין תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה, בגונב מן ההקדש. [4]

ותני בברייתא עלה דמתניתין:

אם שחט בחוץ, כהאי גוונא, כלומר, אם שחט חוץ לעזרה, בהמה זו, שגנב והקדיש אותה, ענוש כרת, כדין שוחט קדשים בחוץ.

ואי אמרת: יאוש כדי לא קני לענין הקרבה, ואין הקרבן כשר - אם כן, כרת, מאי עבידתיה [מה שייך הוא לכאן]!? והרי אין חיוב על שחיטת קדשים בחוץ, אלא כאשר ראויים הם להיקרב בפנים בכשרות.

אמר [תירץ] רב שיזבי: כרת מדבריהם של חכמים.

אחיכו [שחקו] עליה: כרת מדבריהם מי איכא, הרי אין כרת אלא למי שעובר על איסור תורה, שחייבתו תורה כרת.

אמר להו רבא לשוחקים: אם גברא רבה [אדם גדול] כרב שיזבי אמר מילתא, לא תחוכו עלה [אל תשחקו עליו], כי בודאי דבר הגון אמר, ובודאי שכך היתה כוונתו:

כרת שעל ידי דבריהן [תקנת חכמים] באתה לו!

כי, כשם שהעמידוהו חכמים ברשותו, לענין כפרה, אם לא נודעה הגזילה, כך גם אוקמוה רבנן ברשותיה, כי היכי דליחייב עלה [כדי שיתחייב עליה] כרת. [5]

אמר רבא: הא ודאי קא מיבעיא לי [בזה ודאי אני מסופק]: האם נאמר: כי אוקמוה רבנן [6] ברשותיה דגנב משעת גניבה אוקמוה, [האם העמידוהו חכמים ברשות הגנב כבר משעת הגניבה]. כי הגניבה היא הגורם לקניין. [7]

או שמא: רק משעת הקדשה העמידוה ברשותו.

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה, לדינא, ממתי העמידוה ברשותו: לגיזותיה, שגזזו ממנה קודם הקדש, וולדותיה שנולדו קודם שהקדיש.

כי אם תאמר: משעת גניבה עומדת הבהמה ברשותיה, הרי הגיזות והוולדות שלו, ואינו משלם, אלא דמי פרה העומדת ללדת.

ואילו אם תאמר: משעת הקדש אוקמוה ברשותיה, נמצא שהבהמה ילדה כשהיתה של נגזל, והרי הוא משלם לו את דמי הפרה ואת ולדה.

ולענין זה הוא שהסתפק רבא: מאי הוי דינא, בכהאי גוונא?

הדר אמר רבא לפשוט את ספיקו: מסתברא, דמשעת הקדשה אוקמוה רבנן ברשותיה, כדי שלא יהא חוטא נשכר את הגיזות והולדות.

מתניתין:

קבעו חכמים הלכות ותקנות, במי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו, [והוא נקרא: סיקריקון [8]], והלך הסיקריקון ומכר את השדה לישראל אחר, מתי ואיך מתקיים המקח שלקח הלוקח מן הסיקריקון; ופרטי "דין סיקריקון" מתבארים בהמשך המשנה.

וקודם שמפרטת המשנה את פרטי "דין סיקריקון", מקדימה המשנה:

לא היה סיקריקון בארץ יהודה, בזמן הרוגי המלחמה, כלומר, בזמן מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה, [9] וגזרו להרוג את ישראל, כדמפרש בגמרא.

מהרוגי המלחמה ואילך [אחרי המלחמה] יש בה סיקריקון, ובגמרא תתבאר כוונת התנא בהקדמה זו.

וכאן שבה המשנה לבאר כיצד הוא "דין סיקריקון": אם לקח ישראל את הקרקע מן הסיקריקון, וחזר הלוקח ולקח אותה מבעל הבית [הוא הנגזל]:

הרי מקחו - של הקונה בקרקע - בטל. [10]

והטעם: משום שהקרקע אינה שייכת לסיקריקון אלא לישראל, שהרי אין קרקע נגזלת, [11] ואף שהיה נראה כמסכים למכירתו של הסיקריקון, אומדים אנו את דעתו של בעל הבית, שאינו אלא מעמיד פנים, משום שירא הוא מן הסיקריקון, או, משום שרוצה הוא שאכן יקח הקונה את השדה, כדי שיוכל להוציאו ממנו, וטוב לו שתהיה השדה ביד הישראל מאשר ביד הסיקריקון, שאינו יכול להוציא ממנו. [12]

אבל אם לקח מבעל הבית תחילה, וחזר אחר מקחו מבעל הבית ולקח את הקרקע מהסיקריקון, הרי מקחו קיים.

והטעם: כי בשעה שמכר לו הבעלים, לא היתה אימתו של הסיקריקון מוטלת עליו, להסכים אל המקח, שהרי עדיין לא לקח השני מן הסיקריקון עצמו; וגם אין שייך לומר: נוח היה לי לדון עם השני, ולכן נתרציתי למכור.

ותוך כדי ביאור "דין סיקריקון" מבארת המשנה, שדין דומה יש בלוקח מן הבעל שדה המשועבדת לכתובתה של אשתו, [13] והלך הלוקח גם אצל האשה כדי שתתן את הסכמתה למקח זה, כדי שלא תטרוף ממנו את השדה, כשיגיע זמן פרעון כתובתה:

אם לקח תחילה מן האיש, וחזר ולקח - אחר קנייתו מהבעל - מן האשה, כלומר: נתן לה דבר מועט, [14] והקנתה אף היא לו את הקרקע, כדי שלא תטרוף מקרקע זו את חוב כתובתה: הרי מקחו בטל, ולא פקעה זכותה מן הקרקע. [15]

והטעם: כי יכולה האשה שתאמר: לא מרצוני מכרתי לו, אלא שחוששת הייתי שמא יכעס עלי בעלי, ויאמר מצפה את להפרד ממני על ידי מיתה או גירושין, כי אם לא כן, מה איכפת לך להסכים למכירה שלי.

אבל לקח תחילה מן האשה, וחזר אחר כך ולקח מן האיש, הרי מקחו קיים.

עתה שבה המשנה ל"דין סיקריקון":

זו ששנינו - הלוקח מן הסיקריקון מקחו בטל, אלא אם כן לקח מבעל הבית קודם שלקח מן הסיקריקון - משנה ראשונה היא, כלומר: כך הוא דין תורה, וכך היו פוסקים בתחילה.

אבל, בית דין של אחריהם, תיקנו תקנה [16] ואמרו: הלוקח מסיקריקון - ואפילו לא קנה מבעל הבית כלל - מקחו מקח.

אלא שנותן הוא לבעלים רביע, [17] כי שערו חכמים, שהסיקריקון מוזיל רביע במכירתו, היות שבחינם באה לו קרקע זו, לפיכך אמרו, שאת אותו רביע, יתן הלוקח לבעלים הראשונים, ובגמרא יתבאר "רביע" זה מה הוא, במעות ששילם, או בגוף הקרקע.

אימתי, משלם הלוקח רביע לבעלים, ואינו מחזיר להם את הקרקע, בזמן שאין בידן של בעלים ליקח את השדה.

אבל, אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם, כלומר, אם יש לבעלים מעות, כדי לשלם ללוקח, את מה שהוא נתן לסיקריקון, הם עדיפים ממנו, ועליו להחזיר את הקרקע לבעליה, והבעלים יחזירו לו את מעותיו. [18]

רבי הושיב בית דין, לעיין בדין זה, ונמנו [עמדו למנין] ותיקנו:

שאם שהתה הקרקע בפני [אצל] סיקריקון, שנים עשר חדש, ולא לקחוה בעלים הראשונים.

כל הקודם ליקח מן הסיקריקון, הרי זה זכה! ואין הבעלים יכולים להוציא ממנו את הקרקע, [19] אבל נותן הוא לבעלים רביע..

גמרא:

שנינו במשנה: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה, מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון:

וקא סלקא דעתין דהכי קאמר: בשעת המלחמה לא היו גוים רוצחים שנוטלים קרקעות בפדיון נפש, ואילו אחרי המלחמה היו; ולפיכך מתמהינן:

השתא [והרי אם] בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון - אתמהה!? והרי איפכא מסתברא, שבשעת מלחמה מצויים יותר גזלנים ורוצחים.

אמר [ביאר] רב יהודה: משנתנו אינה עוסקת כלל ברציחותיהם וגזילותיהם של הסיקריקונים עצמם; אלא: לא דנו בה "דין סיקריקון" - "ביהודה בהרוגי מלחמה" - קאמר התנא!

כלומר: לא היו פוסקים שמקחו של הלוקח מן הסיקריקון בטל, כי באותה שעה, כל שנטל הסיקריקון קרקע מישראל לפדיון נפשו, הרי היא שלו לגמרי מעיקר הדין, והנגזל אינו "בעל הבית" של השדה, ואין הוא צריך את הסכמתו, ואף לא לשלם לו רביע על הקרקע; וכפי שיתבאר הטעם לכל זה בסמוך.

ואימתי מתקיים "דין סיקריקון" האמור במשנתנו, רק "מהרוגי המלחמה ואילך", שמאותה שעה לא פקעה זכותו של הנגזל מהקרקע מעיקר הדין, ולכן צריך הקונה מן הסיקריקון, לתת לנגזל רביע.

ומשום דאמר רבי אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן טיטוס: [20]

גזרתא קמייתא [גזירה ראשונה]: כל דלא קטיל [כל שאינו הורג] ישראל בכל מקום שימצאהו, ליקטלוהו [יהרגו את הגוי], כעונש על שמניח את שונאיהן.

גזירה מציעתא [שניה]: כל דקטיל, קונסים אותו ממון, דלייתי [שיביא] ארבע זוזי. [21]

גזירה בתרייתא: אמרו שאסור להרוג את ישראל, וכל דקטיל, ישראל, ליקטלוהו על רציחתו.

הלכך, בזמן גזירה קמייתא ומציעתא: כיון דקטלי הנכרים, הרי שאגב אונסיה [פחד מיתה] של הישראל גמר הוא בדעתו ומקני את השדה לגוי. [22]

ובגזירה בתרייתא: שכבר לא היו הגוים רשאים להרוג את ישראל; כי אז אם בא גוי רוצח על ישראל, ופייס אותו בקרקע, [23] אמרי הבעלים האידנא [היום] לישקול [יטול] ממני את הקרקע, ולמחר תבענא ליה בדינא, ואינו גומר ומקנה לו, כי אינו חושש כל כך מן המיתה. [24]

ומאותה גזירה שלישית ואילך מתקיים "דין סיקריקון" האמור במשנתנו.

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [משלי כח יד]: " אשרי אדם מפחד תמיד [דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם יעשה זאת] ומקשה לבו יפול ברעה".

ומביא על כך רבי יוחנן שלשה מעשים שעל כולן [25] יש לקרוא את הפסוק הנזכר.

א. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.

[בגלל מעשה בשני יהודים שהיו נקראים: קמצא, ובר קמצא, נחרבה ירושלים], וכפי שהגמרא מביאה את המעשה מיד.

ב. אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא.

[בשל תרנגול ותרנגולת, נחרב מקום בארץ ישראל ששמו "הר המלך"].

ג. אשקא דריספק חרוב ביתר.

[בשל דופן של עגלת נשים, חרבה העיר ביתר]. [26] ומפרשת הגמרא:

א. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים: [27]

דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא.

[אחד מאנשי ירושלים היה לו אוהב ושמו "קמצא", ושונא היה לו, ושמו "בר קמצא"].

עבד ההוא גברא סעודתא. [עשה אותו אדם סעודה].

אמר ליה ההוא גברא לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא.

[אמר אותו אדם לשמשו: לך והבא לי לסעודה את "קמצא" שהיה אוהבו, ושגה השליח והלך והביא לסעודה את "בר קמצא"].

אתא אשכחיה ההוא גברא לבר קמצא דהוה יתיב, אמר ליה בעל הסעודה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא, מאי בעית הכא?!

[הגיע בעל הסעודה, ומצאו לבר קמצא שהיה יושב בסעודה, ואמר לו: הרי אתה הנך שונאי, ומה מעשיך כאן!?]

וציוה לו בעל הסעודה: קום פוק! [קום וצא מן הסעודה!].

אמר ליה בר קמצא: הואיל ואתאי, שבקן! ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

[אמר בר קמצא לבעל הסעודה: הואיל וכבר באתי, הניחני, ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה].

הערות

[1] דוקא קודם הקרבה אמרו חכמים שאינה מכפרת, ועל כן, אם נודעה הגזילה לכהנים קודם זריקת הדם, לא יזרקו את הדם, וממילא יפסל הקרבן, ומחוייב הגזלן להביא חטאת אחרת. אבל אחרי זריקה, כבר הורצה הקרבן מדאוריתא, ואם ירצה להביא חטאת אחרת, הרי היא חולין בעזרה, היות שאי אפשר להביא חטאת בנדבה - תוספות.

[2] והיות ואין שום חידוש במאי דקתני "חטאת" אם כן, הרי התנא צריך לומר "עולה" כדי שלא נטעה לפרש כמו עולא.

[3] נמצא, שלפי עולא "מכפרת" היינו שפטרוהו חכמים מלהקריב אחרת, ומדובר שנודע להם אחרי הקרבה ואכילת הבשר, כי קודם לכן לא שייך הטעם של "כהנים עצבים". ולפי דברי רב יהודה מדובר קודם הקרבה ו"מכפרת" פירושו כשירה להקרבה, ו"אינה מכפרת" היינו שאסור להקריבה לכתחילה, וממילא אינה מכפרת. [ולעולא "אינה מכפרת" הוא אפילו בדיעבד אחרי שהקריבו אותה] -על פי מהר"ם שיף וראה להלן הערה 5.

[4] כך כתב רש"י. וראה בחשק שלמה.

[5] וקנס הוא שקנסוהו חכמים שיהיה הקרבן שלו מדאורייתא כדי לחייבו כרת - רש"י. ומשמע שרק לענין שחוטי חוץ העמידוהו ברשותו ורק אם הגזלן עצמו שחט בחוץ, אבל אם שחטו אחר לא העמידוהו חכמים ברשותו, ואין השוחט חייב כרת. ומכאן למד רבינו עקיבא איגר, שלדעת רש"י אף לפי המסקנא אין החטאת מכפרת מדין תורה, ראה בהערה בעמוד א. וראה באילת השחר שדקדק מלשון רש"י כדעת התוספות חדשים שלמסקנה החטאת מכפרת מדין תורה. ודעת הרשב"א שהחטאת מכפרת מדין תורה. ובתוספות ד"ה כי כתבו שחכמים העמידוהו ברשותו לגמרי וכל אדם מתחייב כרת אם שוחטו בחוץ. [ולפי השיטות שחכמים העמידו את הבהמה ברשותו לגמרי, נמצא, שאם שחטו בפנים פטור מארבעה וחמישה, היות שעשה כדין, ומה שכתב רש"י לעיל, שאין חיוב זה שייך בהקדש, אינו אלא לפי ההוא אמינא]. ומכל מקום, לכולי עלמא, לא העמידו חכמים את הבהמה ברשותו אלא אם הקדישה הגנב, כשלא נודעה הגזילה, ומשום תקנת המזבח, אבל אם לא הקדישה הגנב, לא תיקנו חכמים.

[6] א. לפי המבואר לעיל שלדעת עולא יאוש לחודיה אינו קונה כלל, ורק על ידי יאוש ושינוי השם הוא קונה, מובן ספיקו של רבא בפשיטות, כי מצד הדין אינו קונה אלא משעת ההקדש, אבל מתקנת חכמים העמידו את הגזילה ברשותו קודם ההקדש, כדי שיהיה הקרבן כשר להקרבה ויתחייב על שחיטתו בחוץ. ועל כן יש להסתפק מאיזה שעה העמידוהו ברשותו וכפי שנתבאר בפנים. אמנם יש אומרים [ראה בתוספות ד"ה מאי] שלגבי הדיוט סובר עולא "יאוש כדי קני", ומצד הדין קנויה לו הגניבה ולא מתקנת חכמים. וראה בתוספות ד"ה לגיזותיה [במהרש"א] וברשב"א שפירשו את ספיקו של רבא לפי שיטה זו. ב. לפי דברי רש"י שחכמים הם שהעמידו את הבהמה ברשותו כדי להתחייב על הקרבן משום שחוטי חוץ מובן הקשר בין ספיקו של רבא לבין הנידון הקודם בענין החיוב על שחיטת חוץ.

[7] ראה בתוספות רבינו עקיבא איגר שלדעת הברטנורא אף אם לא נתיאשו הבעלים העמידוחכמים את הבהמה ברשותו, וכן הביא הרשב"א שיש הסוברים כך. אך מדברי התוספות בעמוד א ד"ה מאי טעמא משמע, שרק אם נתיאשו הבעלים העמידו חכמים את החטאת ברשותו. והנה, לדעת הברטנורא ניחא סברת רבא שמשעת הגניבה העמידוה ברשותו, כי הגורם לקנין הוא מעשה הגניבה, אבל לשיטת התוספות צריך תלמוד, מהיכי תיתי לומר שמשעת גניבה העמידוה ברשותו, והרי קודם יאוש לא שייך קנין.

[8] "סיקריקון" הוא רוצח בלשון יון, ונוטריקון שלו: "שא קרקע" על שם שהישראל נותן לו קרקע בפדיון נפשו.

[9] כך פירש רש"י, ומשמע שבגליל לא היתה מלחמה. ובתוספות הביאו מן הירושלמי, שביהודה גזרו שמד כיון שיהודה הוא שהרג את עשיו, כמו שאמר עליו יעקב [בראשית מט ח]: "ידך בעורף אויביך", ואף שחושים בן דן היכה את עשיו ונשרו עיניו [סוטה יג א], מכל מקום לא נהרג אלא על ידי יהודה. ובתוספות שאנץ בסוטה כתבו דשניהם הרגוהו. וראה בירושלמי, שבגליל נוהג דין סיקריקון, ופירשו הראשונים, שבגליל לא נאמרה תקנת בית דין שנשנתה בסוף המשנה, ומקחו של לוקח בטל כדין תורה.

[10] ודוקא אם קיבל הלוקח את השדה במתנה מן הבעלים הראשונים, אבל אם שילם לו את דמי הקרקע, קנה הלוקח, ואף שאינו מוכר לו ברצון, מכל מקום "תליוהו וזבין זביניה זבינא", כי אגב אונסו והדמים שקיבל גומר בדעתו להקנות [רשב"ם בבא בתרא מז ב]. ולפי זה הלשון "ולקח מבעל הבית" לאו דוקא, ולפי מה שכתב הרשב"ם [שם מט ב ד"ה וחזר, וראה ברשב"א שם מח ב ד"ה והא אשה] שנותן הוא דבר מועט, אתי שפיר.

[11] סוכה ל ב.

[12] כך כתב רש"י בפירושו על המשנה, וראה להלן נח א ברש"י ד"ה לך חזק וקני, שלא הזכיר רש"י אלא טעם אחד: "השני נוח לי". וראה במהרש"א ובתפארת יעקב שתלו את שני הטעמים במחלוקת רב ושמואל להלן, וראה עוד בחידושים מכתב יד ציון 579.

[13] לא מיבעיא בסתם נכסי הבעל, שאינם אלא משועבדים לכתובתה, אלא אפילו בשדה שייחד לה לכתובתה [ראה בפירוש רש"י ובבבא בתרא מט ב נ א ברשב"ם ובתוספות], אבל בנכסי מלוג, אין היא חוששת שמא יאמר לה בעלה עיניך נתת בגירושין ובמיתה כי שלה הם, ואם מכרה אותם המקח קיים. [בענין נכסי צאן ברזל ראה בחידושים מכתב יד].

[14] ראה לעיל הערה 10.

[15] ואף קודם שמת הבעל או גירש אותה, אין ללוקח בשדה זו כלום, ויש אומרים שמקחו קיים עד שתבא האשה לגבות את כתובתה, ראה במאירי ובתוספות רבינו עקיבא איגר על המשניות.

[16] כי הלקוחות היו נמנעין מלקנות קרקע מן הסיקריקון, ונמצאת הקרקע משתקעת אצל הגוי, לפיכך תיקנו, שיהיה מקחן מקח, ושוב לא יהיו הלקוחות נמנעים מליקח, כיון שאין להם הפסד בדבר, ואף על פי שנותנים לבעלים רביע, אינם חוששים, כיון שאף הגוי הוזיל להם את הקרקע. ודין זה נאמר דוקא ביהודה, ולא בגליל, כי לא היו משתעבדים בהם הגוים כל כך, לפיכך השאירו אותם על דין תורה, שהמקח בטל, וכל שכן שבחוץ לארץ לא תיקנו חכמים, וראה ברמב"ן שהגאונים חולקים, וראה בחידושים מכתב יד, ובמה שכתב שם בציון 549.

[17] ודבר זה, יש מפרשים בו, אף בלא חזר ולקח ממנו, כלומר שהלוקח כופה את הבעלים הראשונים בכך, מתקנת בית דין, ויש מפרשים דוקא אם לקחו מעל הבית אחרי שלקח מן הסיקריקון -מאירי, וראה שם שהוכיח כשיטה הראשונה ממה שנתבאר בהערה הבאה, וראה עוד בתפארת יעקב ד"ה לקח מסיקריקון מקחו בטל.

[18] כך פירשו בתוספות רי"ד, במאירי, בחידושים מכתב יד ובשו"ת ריב"ש סימן רצ בשם הרמ"ה. וראה בתוספות יום טוב שכתב שכן משמע מלישנא ד"אימתי", דקאי אדסמיך ליה "נותן לבעלים רביע", וכן הוא בטור. אך לישנא דסיפא "הן קודמין לכל אדם" משמע דמיירי כשבאין הבעל והלוקח ליקח מן הסיקריקון, שמצוה על הלוקח שלא ליקח, וכן הוא ברמב"ם גזילה י ג. וראה שם, דאף לדעת הרמב"ם, אם השיגה ידם של הבעלים, אחרי שקנאה הלוקח, יש לומר שרשאי לסלקו, וראה ב"חידושי הריטב"א" וברש"י נח ב ד"ה צריכה שתשהה וד"ה אם כן עשית.

[19] א. דכיון ששהתה הקרקע אצל הסיקריקון יב חודש ולא תבעוה, שמע מינה דגמר ואקני [ומכל מקום נותן לבעלים רביע, ראה ברמב"ם גזילה י ג], אי נמי קנסא הוא דקנסוה משום דשבקה גביה דגוי כולי האי - חידושים מכתב יד וריב"ש בשם הרמ"ה. ב. גם טעמו של רבי היה כדי שלא תהיה הארץ חלוטה בידי הסיקריקון - רשב"א [כי לא רצו לקנות קרקעות, אם יוכל הבעלים להוציא מידם].

[20] מרש"י נראה שגורס שלוש גזירות גזר, ופירש רש"י גזר טיטוס בפולמוס [חיל] שלו, ויש לפרש שלא היתה הגזירה אלא על החיילים שבאו למלחמה ביהודה וירושלים.

[21] כלומר, היו קונסים אותו קנס כל דהו על רציחתו, ולפיכך עדיין היו מפחדים מן הגויים, שמא ירצחו. ועוד, אפילו אם אין הגוי להוט כל כך לרצוח, מכל מקום, לא יוכל לתבוע את הקרקע בבית דין שלהם, שמא יהרגנו הגוי בעבור ארבעה זוזים ולא ירצה להפסיד את כל השדה. ובתוספות רי"ד גרס: "כל דקטיל ניתיב ליה ארבעה זוזי" בשכרו.

[22] וקיימא לן [בבא בתרא מז ב]: מי שהכריחו אותו למכור, מכירתו מכירה, אף על פי שמרצונו לא היה מוכר - רש"י. והקשה הרשב"א, דהא אינה מכירה אלא כאשר אנסוהו למכור, דאמרינן, אגב אונסא וזוזי גמר ומקני, אבל אם אנסוהו לתת מתנה, אינה מתנה, ואם יש לדמות הא דהכא להא דבבא בתרא, הרי אינה מתנה? ויש מתרצים, כיון שבפדיון נפשו נתן לו את הקרקע, אם כן הוה ליה כמי שקיבל מעות, ואגב אונסא וחיי גמר ומקני. ובתפארת יעקב כתב, כיון שהגוי לא תבע את הקרקע, אלא הוא נתנה לו כדי שיניחנו ולא יהרגנו, על כן הוה ליה כמי שכפו אותו למכור. והרשב"א כתב, אף על גב דלא יהיב דמי, אגב אונסייהו גמר ומקני הואיל והפקירה אותם מלכות להריגה, ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד.

[23] רש"י במשנה פירש, שהגוי בא להורגו והוא נתן לו את הקרקע כדי שיניחנו, וראה בתוספות רי"ד שכתב: פירוש סיקריקון, רומי אנס שאונס שדות ישראל וישראל אומר לו שא קרקע והניחני, מפני שירא שלא יהרגנו. וברשב"ם בבא בתרא מז ב ד"ה לקח מסיקריקון - גזלן נכרי הורג נפשות על עסקי ממון. ויש לומר, שרש"י פירש במשנה כפי הסלקא דעתך שהסיקריקון בא על עסקי נפשות, ורשב"ם ותוספות רי"ד פירשו לפי המסקנה, שבגזירה אחרונה לא היו באים להרוג, ועל עסקי ממון היו באים, אלא שהיהודי חושש שמא יכעס הגוי ויהרגנו אם יתנגד לרצונו.

[24] א. ומכל מקום מפחד הישראל מחמת הראשונים שהיו הורגים, ראה רש"י נח ב ד"ה אין בו משום סיקריקון. ב. לדברי הרשב"א [לעיל הערה 22] היות ומקוה הוא לשוב לנחלתו על כן אינו גומר בליבו להקנות את קרקעו לגוי. ולדברי רש"י צריך לומר שהיות ואין כל כך חשש מיתה על כן לא שייך לומר "אגב אונסא וחיי גמר ומקני".

[25] על פי רש"י ותוספות. ובמהרש"א פירש, דקאי אטור מלכא וביתר שלא דאגו מן הפורענות שהיתה בירושלים, ראה שם.

[26] ראה במהר"ל שכאשר ישבו ישראל על אדמתם זכו לשלשה דברים: השכינה היתה שרויה בינהם, וזה היה ניכר בירושלים; היה בארץ ריבוי עם גדול, וזה היה ניכר בטור מלכא - כמו שמפרשת הגמרא לקמן נז א; והיו בארץ ישראל כרכים גדולים ומבוצרים, כמו שמצאנו בביתר; ושלשה אלו חרבו על ידי החטא.

[27] ראה במהר"ל שבבית שני זכו לבית המקדש מכח האחדות שבהם, ועל כן החורבן היה מחמת פירוד ושנאת חינם, ולזה רומז השם "קמצא" כמו "וקמץ משם" [ויקרא ב] בקרבן המנחה שמשמעותו חילוק ופירוד משארית המנחה. ומה שאמרו שאף על ידי קמצא חרבה ירושלים, הוא כי במקום שיש שנאת חינם, לוקח לו כל אחד אוהב כדי לחלוק על אחר שהוא שונא אותו, וזה ענין הפירוד שהיה באהבתם, וראה עוד בעיון יעקב.

ומה טעם אמרו שאם נודעה הגזילה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו האנשים מזבח אוכל גזילות ולכן כדי שלא להוציא שם רע על המזבח תיקנו תקנה זו.

ומעתה מבררים את השיטות בשלמא [נניח] לשיטת עולא שהחשש נובע מכך שהכהנים יהיו עצבים היינו דקתני [זהו ששנה במשנה] חטאת, שהכהנים אוכלים אותה ובסוף מתברר להם שאכלו דבר האסור ומתעצבים על כך. אלא לרב יהודה שלדעתו החשש הוא משום כבוד המזבח מאי איריא [מה שייך] דווקא חטאת אפילו עולה נמי [גם כן] יהיה בה אותו דין!

ומשיבים בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]; לא מיבעיא [נצרכה] עולה שכליל היא, שוודאי יש בכך לעז למזבח, תיקנו שאינה קריבה, אלא אפילו חטאת נמי [גם כן] שחלב ודם בלבד הוא דסליק [שעולה] לגבי מזבח ואידך [והשאר] הכהנים אכלי ליה [אוכלים אותו] אפילו הכי [כך] גזור [גזרו] כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.

ומבררים עוד: תנן [שנינו במשנה] על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים — שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. בשלמא [נניח] לשיטת עולא הרי זה ניחא [נוח] שהתקנה היא שתהא החטאת שלא נודעה מכפרת אלא לשיטת רב יהודה הלא איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר ], שהיה צריך לומר שהתקנה היא שחטאת שנודעה אינה מכפרת!

ומשיבים הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], שכך צריך להבין את המשנה: אם לא נודעה — מכפרת, ואם נודעה — אינה מכפרת מפני תיקון המזבח.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: גנב בהמה והקדיש אותה ואחר כך טבח אותה או מכר אותה — משלם תשלומי כפל כגנב ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדין טובח ומוכר מה שגנב מחבירו. ותני עלה [ושנינו עליה]: אם שחט את הבהמה הזו בחוץ, מחוץ למקדש — כי האי גוונא [במקרה כגון זה] ענוש כרת משום מקריב קדשים בחוץ ואי אמרת [ואם אתה אומר] שיאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה], אם כן כרת מאי עבידתיה [מה מעשיו מה עניינו], הרי אין בכך חיוב כרת שהרי לא היתה לו כל יכולת להקדיש את הבהמה שאינה שלו!

אמר רב שיזבי: הכוונה היא שחייב כרת מדבריהם, מדברי סופרים. אחיכו עליה [צחקו עליו] השומעים; כרת מדבריהם מי איכא [האם יש] אמר להו [להם] רבא: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר] לא תחוכו עלה [אל תצחקו עליו], מדובר פה בכרת שעל ידי דבריהן של חכמים שגזרו שיחול על כך הקדש באתה (באה) לו שכן אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה [העמידו חכמים את הבהמה ברשותו כדי שיתחייב עליה].

אמר רבא: אף שאני מסכים לדבריו של רב שיזבי, הא [דבר זה] וודאי קא מיבעיא לי [מסופק לי]; כי אוקמוה רבנן ברשותיה [כאשר העמידוה חכמים את הבהמה ברשותו], האם משעת גניבה או משעת הקדישה העמידוה ברשותו? ומבררים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מאיזו שעה היא ברשותו — לגיזותיה (צמרה) וולדותיה, שאם הקנוה לו משעת הגניבה ואחר כך גדל צמרה וילדה — אין הגזלן צריך להחזיר את גיזותיה וולדותיה ואם רק לאחר מכן משעה שהקדישה — חייב להחזיר אם כן מאי [מה] הדין הדר [חזר] ואמר רבא שמצא פתרון לדבר: מסתברא [מסתבר] שהעמידו חכמים ברשותו את הבהמה משעת הקדישה. וטעמו של דבר — שלא יהא חוטא נשכר. שלולא כן נמצא שבגלל תקנת חכמים הוא מרויח את פירות הגזילה במשך הזמן

א משנה לא היה דין סיקריקון נוהג בארץ יהודה בזמן הרוגי מלחמה, כלומר, בזמן תוקף המלחמה. מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון. כיצד הוא דין זה? — מי שלקח (קנה) שדה מסיקריקון, מן הגוי שנטל את השדה מבעליו על ידי איומים ואחרי כן חזר אותו אדם ולקח אותו שדה עצמו מבעל הבית, בעל השדה הראשון — מקחו בטל, שיכול לומר בעל השדה כי לא התכוון באמת שתיקנה לו השדה. אבל אם קנה תחילה מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון — מקחו קיים.

וכיוצא בזה אם תחילה לקח מן האיש קרקע השייכת או המשועבדת לאשתו ואחרי כן חזר ולקח אותה קרקע מן האשה — מקחו בטל, שיכולה האשה לטעון שלא רצתה להסתכסך עם בעלה ולמחות ביד הקונה לאחר שכבר נמכר השדה אבל באמת לא הסכימה למכירה. ואולם אם קנה קודם מן האשה וחזר ולקח מן האיש — מקחו קיים. זו שיטת משנה ראשונה בסיקריקון.

ואילו בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע (רבע) ממחיר השדה. אימתי אמרו דבר זה — בזמן שאין בידן של הבעלים ליקח, אבל אם יש בידן ליקח — הן קודמין לכל אדם.

רבי הושיב לאחר זמן בית דין ונמנו (הצביעו) והגיעו להחלטה זו: שאם שהתה השדה בפני סיקריקון שנים עשר חדש ולא יצאה מידם — כל הקודם ליקח (לקנות) שדה זו זכה בה, בגוף השדה, אבל נותן לבעלים רביע מן המחיר

ב גמרא על דברי המשנה שלא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה תוהים: השתא [עכשיו הרי] בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, שלא היו גוזלים, מהרוגי מלחמה ואילך, אחר המלחמה, יש בה סיקריקון!

אמר רב יהודה: הכוונה היא שלא דנו בה בזמן הרוגי המלחמה דין סיקריקון קאמר [אמר], והיו מאשרים את הקנין שקנה אדם מן הסיקריקון. וטעמו של דבר הוא על פי מה שאמר ר' אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן המלחמה שבה נחרב הבית. גזרתא קמייתא [גזירה ראשונה] היתה: כל מי שלא קטיל [הורג] מן היהודים — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. גזירה מציעתא [אמצעית, שניה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — לייתי ארבע זוזי [שיתן ארבעה זוז כקנס]. גזירה בתרייתא [אחרונה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. הלכך [לכן] בזמן הגזירות קמייתא ומציעתא [הראשונה והאמצעית], כיון דקטלי [שהגויים היו הורגים] — אגב אונסיה [אונסו] של מוות שיש בדבר גמר ומקני [היה בעל השדה גומר בלבו ומקנה] קנין גמור למי שלקח ממנו ונעשה השדה קנוי לסיקריקון לגמרי, וזהו בהרוגי מלחמה בזמן הגזירה.

בתרייתא [האחרונה], מהרוגי מלחמה ואילך, אמרי [אומרים] הנגזלים לעצמם האידנא לישקול [עכשיו שיקח] את השדה, למחר תבענא ליה בדינא [אתבע אותו בדין], שאף שהיתה יד הגוי תקיפה בשעתו והכריח את הבעלים לתת לו את שדהו, מכל מקום אנו אומרים שלא גמרו בליבם להקנות לו מפני שבעל השדה סבור שיוכל אחר כך להוציא את הדבר מידיו במשפט

ג כיון שהוזכר ענין מלחמת החורבן באים לדבר על פרטים שונים שהיו בה. אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח יד) — אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת נחרבה המקום ששמו הר המלך], אשקא דריספק חרוב [על יתד של מרכבה חרבה] העיר ביתר.

ומפרש: אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, וכך היה מעשה: דההוא גברא דרחמיה [אדם אחד שאוהבו] היה נקרא קמצא, ובעל דבביה [ושונאו] היה נקרא בר קמצא. עבד סעודתא [עשה סעודה], משתה גדול, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל אייתי [לך הבא] לי את קמצא (אוהבו). אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] בטעות את בר קמצא (שונאו).

אתא אשכחיה דהוה יתיב [בא בעל הבית מצא אותו, את בר קמצא, שהוא יושב בסעודה]. אמר ליה [לו] לבר קמצא: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא [הרי אדם זה, כלומר, אתה, שונא של אותו אדם, שלי] הוא, ואם כן מאי בעית הכא [מה אתה רוצה כאן]? קום פוק [צא]! אמר ליה [לו] בר קמצא: הואיל ואתאי [וכבר באתי], שבקן ויהיבנא [הנח לי ואתן] לך דמי כל מה דאכילנא ושתינא [שאני אוכל ושותה], ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what is the reason that the Sages said that if it is known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement? It is so that people not say that the altar consumes stolen property.

The Gemara attempts to clarify the two explanations. Granted, according to the opinion of Ulla, that the concern stems from the fact that the priests will be distraught, this is the reason that the tanna teaches the halakha with regard to a sin-offering: The priests partake of the meat of a sin-offering. If they find out that they ate an animal that was forbidden to them, i.e., an offering slaughtered counter to halakha, they are likely to become distraught. But according to the opinion of Rav Yehuda, that the concern is about the honor of the altar, why does the mishna mention specifically the case of a sin-offering; shouldn’t the same concern apply to a burnt-offering, as well, as it too is burned on the altar?

The Gemara answers: The mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and the mishna should be understood as follows: It is not necessary to teach the halakha in the case of a burnt-offering, which is entirely consumed on the altar. In that case, people will certainly say that the altar consumes stolen property. But even in the case of a sin-offering, where only the fat and the blood go up to be consumed on the altar and the rest is consumed by the priests, even so they issued a decree and said that the stolen sin-offering does not effect atonement, so that people should not say that the altar consumes stolen property.

The Gemara further clarifies the two understandings: We learned in the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that had been obtained through robbery but that is not publicly known to have been obtained in that manner, and said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar. Granted, according to the opinion of Ulla, it works out well, as he understands that the Sages instituted that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does effect atonement. But according to the opinion of Rav Yehuda, it should have stated just the opposite, namely, that if it was publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement.

The Gemara answers: That is also what the mishna is saying: If it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement, but if this is known, it does not effect atonement, for the benefit of the altar.

Rava raises an objection from what was learned in a mishna (Bava Kamma 74a): If one stole an animal and consecrated it, and afterward he slaughtered or sold it, he pays double payment like a thief (see Exodus 22:3), but he does not pay fourfold or fivefold payment, as one must ordinarily pay when he slaughters or sells an ox or a sheep that he stole from another person (Exodus 21:37). And it is taught in a baraita with regard to this mishna: If one slaughtered an animal outside the Temple in a case like this, he is punishable by karet for having sacrificed an offering outside the Temple. And if you say that the owner’s despair of recovering an item that was stolen from him does not by itself enable the thief to acquire the stolen item, what is the relevance of mentioning karet? The punishment of karet should not apply, as the thief cannot consecrate an animal that does not belong to him.

Rav Sheizevi said: This means that he is liable to receive karet by rabbinic law. Those who heard this laughed at him. Is there such a thing as karet by rabbinic law? Rava said to them: A great man has spoken, do not laugh at him. What Rav Sheizevi means is karet that comes to him through the words of the Sages, who declared that the thief’s consecration is valid. It is the Sages who placed the animal in his possession, so that he would become liable for it.

Rava said: Although I agree with Rav Sheizevi, this matter is certainly a dilemma for me. When the Sages placed the animal in his possession, did they do so from the time of the theft or from the time of the consecration? What is the difference between these possibilities? There is a difference with regard to its wool and with regard to its offspring. If the animal was placed in his possession from the time of the theft, the wool that it grows and the offspring that it births are his, and he is not required to return them to the animal’s owner. But if the animal becomes his only when he consecrates it, he is required to return them. What is the halakha? Rava then said, in answer to his own question: It stands to reason that the Sages placed the animal in his possession from the time of the consecration. This is so that the sinner not profit from his crime. Otherwise, the thief would benefit from the rabbinic decree that was instituted to increase his liability.

MISHNA: The law of Sicarii [Sikarikon] did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war. From the time that people were being killed in the war and onward, the law of Sicarii did apply there. What is this law of Sicarii? If one first purchased land from a Sicarius, who extorted the field from its prior owners with threats, and afterward the buyer returned and purchased the same field a second time from the prior landowner, his purchase is void. The prior owner of the field can say that he did not actually mean to sell him the field. By contrast, if he first acquired the field from the prior owner and afterward he returned and purchased the same field from a Sicarius, his purchase stands.

Similarly, if one first purchased from the husband the rights to use a field belonging to his wife, and afterward he returned and purchased the same field from the wife, so that if the husband were to predecease or divorce her, the purchaser would then own it fully, his purchase is void. The woman can claim that she did not wish to quarrel with her husband and to object to the transaction but that in truth she did not agree to the sale. By contrast, if he first acquired the field from the wife, and afterward he returned and purchased the same field from the husband, his purchase stands. This is the initial version of this mishna.

Later, the court of those who came after the Sages who composed that mishna said: With regard to one who purchased a field from a Sicarius, he must give the prior owner one-fourth of the field’s value. When does this apply? At a time when the prior owner is unable to purchase the field himself. But if he is able to purchase it himself, he precedes anyone else.

Rabbi Yehuda HaNasi later convened a court, and they counted their votes and determined that if the field remained before, i.e., in the possession of, the Sicarius for twelve months, whoever first purchases the field acquires possession of it, but he must give the prior owner one-fourth of the field’s value.

GEMARA: The Gemara challenges the mishna’s assertion that the law of Sicarii did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war: Now if in the time that people were being killed in the war, there were no Sicarii stealing land, is it possible that from the time that people were being killed in the war and onward there were Sicarii?

Rav Yehuda said: The mishna is saying that in the time that people were being killed in the war they did not apply the law of Sicarii, but rather they would confirm the purchases of land made from the Sicarii. The reason for this is in accordance with what Rabbi Asi said: The gentile authorities issued three decrees during and in the aftermath of the war that ended in the destruction of the Temple. The first decree was that anyone who does not kill a Jew should himself be killed. The second decree was that anyone who kills a Jew should pay four dinars as a fine. The last decree was that anyone who kills a Jew should himself be killed. Therefore, during the time of the first and second decrees, the time when people were being killed in the war, since the gentile would kill Jews, then the owner of the field, owing to the danger posed to his life, would fully transfer ownership of his field to the Sicarius.

Then, during the time of the last decree, after the time when people were being killed in the war, anybody whose field was stolen by a Sicarius would say to himself: Now let him take the field; tomorrow I will claim it from him in court. Although the gentile had the advantage and could force the owner to give him the field, the assumption is that the owner did not fully transfer possession of the field to him, as he thought that he would still be able to recover it in court.

§ Apropos the war that led to the destruction of the Second Temple, the Gemara examines several aspects of the destruction of that Temple in greater detail: Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Happy is the man who fears always, but he who hardens his heart shall fall into mischief” (Proverbs 28:14)? Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The place known as the King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. The city of Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot [rispak].

The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza.

The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ba’al devava] of that man, that is, you are my enemy. What then do you want here? Arise and leave. Bar Kamtza said to him: Since I have already come, let me stay and I will give you money for whatever I eat and drink. Just do not embarrass me by sending me out.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וא"א יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. קשה לי מגופיה דמתני' ש"מ דקתני אינו משלם ד' וה' ואי יאוש כדי לא קני הקדש מאי עבידתיה חולין גמורים הם וחייב בתשלומי ד' וה' ואומר ר"ת ז"ל דכי אמרינן יאוש לא קני לא אמרו אלא בקרבן משום דהוה ליה מצוה הראויה הבאה בעבירה ולא חל עליה הקדש שאינו ראוי למזבח כלל אבל לשאר מילי יאוש כדי קני ומ"ה לא ק"ל מתני' גופא משום דהוה מוקי' לה בבעלי מומין דלא קיימו למזבח וה"ל כהדיוט וקסבר עולא דלהדיוט יאוש כדי קני אבל ברייתא דתני שחוטי חוץ ודאי בקדושת מזבח עסקינן ולעולא לא קני כלל.
ולפום הכי ניחא להו מאי דמקשו רבנן קשישא דעולא אדעולא דהכ' אמר יאוש כדי לא קני וכן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס"ז) ואלו בפר' הגוזל בתרא (דף ק"ד) אמר עולא דכ"ע יאוש כדי קני אלא ש"מ בהדיוט קנה אבל לא בהקדש משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה תדע דהא אמר עולא בפ' מרובה מנין ליאוש שאינו קונה שנא' והבאתם גזול וכו' ור' יוחנן דריש לה כוותיה בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל') ומפרש לה משום מצוה הבאה בעבירה.
וכן כתב ר"ח ז"ל בפ' מרובה כלשון הזה והא דאמר עולא אפילו לאחר יאוש לא קני הא אשכחן דאמר בפ' הגוזל בתרא מחלוק' בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קונה ורבא דאמר יאוש לא קני ולא דחינן להו לגמרי אלא מוקמי' ליה דלא אמר אפילו לאחר יאוש לא קני אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן שהוא מצוה הבאה בעבירה אבל דכ"ע כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קונה, אלו דברי ר"ח ז"ל.
ואיכא דק"ל הא דגרסינן התם בפ' מרובה אמר רבא יאוש אמור רבנן דליקני מי' לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן ואותביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש וכו' אלא לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ואי ס"ד לא אמר עולא יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן מאי קושיא דילמא קרבן שאני ולאו קושיא דדילמא רבה סבר כמאן דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה דפלוגתא היא בפ' לולב הגזול ואפי' שמיע ליה מיניה הכי לאפוקי מפומיה אנון, ואה"נ דמצי לתרוצי ליה הכי אי סבר לה כר' יוחנן.
והראב"ד ז"ל שדא בי' נרגא ורמא דקלא אארעא מדאמרי' הכא הא ודאי מבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותי' והדר פשטה משע' ההקדשה ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט הכא משעת יאוש קנה ואיכא דזקפי ליה ומפרשי הכי כי אוקמינהו רבנן ברשותיה משעת גניבה שהוא קודם יאוש וכיון שקנה לגניבה קנה. לעצמו בגיזות וולדות או לא העמידוה ברשותו לענין כפרה אלא משעת הקדש ולא למפרע הילכך אף לענין גיזות לא זכה מדבריהם כלל אלא קנה משעת יאוש כדינו וזה דבר פשוט.
ואחרים אומרים רבא אליבא דנפשיה קאמר דס"ל יאוש כדי לא קני אף להדיוט וע"כ הא מתני' כדעולא מתרץ לה וקא מיבעיא מהאי שעתא אוקמינהו רבנן ברשותיה ואע"ג דרבא מקרבן ולא הגזול מוכח דיאו' כדי לא קני מ"מ אף בשאר מילי אמר הכי ולית משום מצוה הבאה בעבירה כדפרי' לעיל וה"נ מוכח בפ' הגוזל ומיהו משמעתין גופ' תברא דאמרי' ואי ס"ד יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט מאי אריא הקדי' אפי' לא הקדי' נמי אינו משלם ד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וה"נ אמרי' בפ' מרובה בהדיא בגונב אחר הגנב.
וי"מ דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני כלל, וטעמא דהקדיש אבל לא הקדי' משלם, ומיהו לעול' הקדשו הקדש משום דאיכא שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כדאמר בהדי' בפ' מרובה בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש משום שינוי השם ואפי' לר' יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני והכא הכי פי' בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וכיון שלא קנאו ה"ל מצוה הבאה בעבירה ופסול והא דלא מדכר עולא טעמא דמצוה הבאה בעבירה ופסול משום דעיקר טעמ' בפלוגתא נקיטי יאוש כדי לא קני אינו בדין שתכפר לו דכ"ע מצו' הבאה בעבירה לאו מצוה היא ור' יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה מכפרת ואינה מצוה הבאה בעבירה משום דהשתא לא קאי עליה בעומ' והחזר אלא דמים הוא חייב לו וה"נ משמע בפ' לולב הגזול שכל שקנה בין ביאוש ושנוי רשות בין בשינוי שם ויאוש כדי לא קני דאם קני שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דלא מיפסלא סוכה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דאקשינן בהנהו אוונכרי וליקנינהו ביאוש ולא צרכי' למיקם כולה סוגיא כר' שמואל בר נחמן דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא ביום שני משום דבדרבנן לא איכפת לן אבל בדאורייתא לא וכן כתב שם בה"ג ובפסוקו' ויש להם סיוע בירושל' באותו פרק.
וי"א שאפי' בלא הטעם משום מצוה הבאה בעבירה לעולא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט כיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינא ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלי' הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשנוי השם כדאמרי' בתרומה.
ומיהו הא קשה לן, כיון דא"ר יוחנן יאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה, היכי לא דריש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה תיפוק לי' דלא קנה דיאו' כדי לא קני ואע"פ שהקד' קונה לו אינה מכפרת וי"ל דאכתי ה"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלי' לשם חובה ואמאי משוי ליה לפס' שאם עלה ירד משום מצו' הבא' בעבירה וא"ת מ"מ הדרא קושיא לדוכתא דעולא אדעולא י"ל התם להנהו תנאי קאמר וליה לא ס"ל א"נ יאוש קונה קאמר כלומר דהוי יאוש וקונה בשנוי רשות תדע דהא לא איתמר התם יאוש כדי לא קני אלא יאוש קונה.
ואק"ל לר' יהודה דאמר כדי קונה תיקשי הא דאמרן אפילו לא הקדיש נמי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר א"ל ר' יהודה מוקי לה בשהקדישוהו בעלים בי גנב כדמוקי לה ר"ל בפ' מרובה אבל עול' כדר"י מוקי לה בשהקדישוהו ואקדיש גנב א"נ אפשר היל"ל ולטעמיך ולתרוצה לתרווייהו כגון שקדשוהו בעלי' בי גנב אלא לא חש לומר הכי ותרצה לעולא ולר' יהודה ודאי מתרצ' כי התם ואשכחן בכמה דוכתא בתלמוד' דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר.

הא דתנן לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה. תני עלה בתוספתא (ג,יד) גליל יש בה משום סיקריקון ומפרש בירושל' בראשונה גזרו גזרה ביהודה שכן מסורת בידם מאביה' שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו המלכים משעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון ונמנעו מליקח התקינו שלא יהי' סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו משום סיקריקון. המטלטל אין בהם משום סיקריקון ומ"ה תני להו בהאי פירקא משום דמפני תיקון העולם הוא ועל כרחך אתה אומר כן שאם קנה סיקריקון למה לי מחזיר לבעלים כלום משלו נתן לו אם לא קנה יהא נוטל בלא כלום אלא ודאי משום תקון העולם וכן תקנו שיהא קודם הוא וכיון שבתוך י"ב חדש לא לקח כל הקוד' יקח שלא תהא הארץ חלוטה ביד כותי' ולפי זה הענין אף מינויו של ר' לא היה אלא ביהודה, אבל לא בגליל ואין צ"ל בחו"ל, אבל לא אמרו הגאונים כן.

והא דתנא הכא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה משום שסמכו ענין לו דכי היכי דאמר נחת רוח עשיתי לבעלי לסיקריקון נמי אמר נחת רוח עשיתי לסיקריקון ופי' חזר ולקח מן האשה בשטר אחר מאוחר או שפי' אבל בשטר א' אין אומרים כל הקודם זכה ובירושלמי עד כדי בשני שטרות היה שטר א' ר זעירא ור' אילא תרוייהון אומרי' כ"ש מקחו בטל והוא שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ופי' מקחו בטל מן האשה קאמר לכשתבא לגבות כתובתה לפי הירושלמי ובפ' אלמנה לכ"ג ביבמות ובפ' חזקת בבתרא מהא מפורש בס"ד.

אלא לרב יהודה מאי שנא חטאת אפילו עולה. הא לישנא לאו דוקא, דכל שכן עולה הוה ליה למימר, אלא מדקאמר בדעולא חטאת דוקא ולא עולה אמר לרב יהודה אפילו עולה.

[בנדפס: הא דקאמר ליה [בגמרא: לא] מיבעיא קאמר. קשיא לי מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט. ונראה לי דהוה אמינא דמשום חלב ודם בלחוד לא מיחזי כאוכל גזלות דדם לא חשיב לבעלים דנשפך הוא כמים וחלב נמי לא חשיב להו דכיון דלא מתאכיל להו קא משמע לן].

ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. כלומר שהרי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואיכא למידק דמגופא דמתניתין הוה ליה לאקשויי דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי יאוש כדי לא קני הקדש לא הוי וחולין גמורי נינהו וחייבים בתשלומי ארבעה וחמש, ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה והקדש מזבח אינו חל עליו אבל לשאר מילי קני והוה מוקמינן הקדש דמתניתין בבעלי מומין ושהקדיש לבדק הבית דהוה ליה כהדיוט. אבל מדקתני עלה בברייתא השוחט בחוץ חייב כרת על כרחין בקדשי מזבח עסקינן ולעולא לא קני לה כלל וכן כתב נמי רש"י ז"ל וזה לשונו, כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין ארבעה וחמשה לא קשיא לן דכי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש, אבל לענין שחוטי חוץ קיימא לן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא. עד כאן. והשתא לפי דבריהם לא תיקשי לן דעולא אדעולא דאף על גב דאמר הכא יאוש כדי לא קני וכן נמי בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא סז א) דאמרינן התם אמר עולא מנין ליאוש דלא קני שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת העולה מה פסח דלית להו תקנה אף גזול לית ליה תקנה, ואילו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיד, א) גמרא המציל מן הגייס אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו איפליגו בה ביאוש אי קני או לא ואמר עולא מחלוקת בסתם כלומר דרבי שמעון ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי מחשבה מטמאתםן אבל בידוע דברי הכל קני יאוש, ולפי מה שכתבנו איתא להא ואיתא להא דכי קאמר הכא ובפרק מרובה יאוש לא קני לענין הקרבה וכדדייק לה מדכתיב והבאתם גזול את הפסח ומשום מצוה הבאה בעבירה וכדדריש לה נמי רבי יוחנן בסוכה ריש פרק לולב הגזול (סוכה לא) כותיה דעולא ומשום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק מרובה דלא אמר עולא אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה מעבירה אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קנה, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל דקשיא ליה מדאמרינן הכא אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ופשיט לה דמשעת הקדישה אלמא אף להדיוט [בנדפס: לא] קני יאוש דהא גיזותיה וולדותיה להדיוט נינהו, ואיכא מאן דמתרץ דרבא קודם יאוש קא מיבעיא ליה דלענין קרבן אחר יאוש וקודם יאוש חד דינא אית להו דבין הכא ובין הכא מדינא לא קני הקדש אלא משום דאוקמוה רבנן ברשותיה, והיינו דקאמר כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה וקא מיבעיא ליה כיון דאוקמוה רבנן ברשותיה לבסוף וקנה לגבוה אף לעצמו קנה משעת גניבה מדבריהם או דילמא לא העמידוה ברשותו אלא משעת הקדש והילכך גיזותיה וולדותיה דקודם יאוש בדינייהו קיימי ולא קנה ופשיט ליה דלא קנה. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אמאי קא יהיב טעמא משום כדי שלא יהא חוטא נשכר הא מדינא לא קנה. [בנדפס: וימיה אינו קשה כל כך דאי לאו שלא יהא חוטא נשכר היה מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותיה לחצאין, ואחרים תירצו דרבא אליבא דנפשיה קאמר דאית ליה בפרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא דיאוש לא קני ואפילו שמעיניה דמיאש כדאיתא בפרק הגוזל ואפילו להדיוט דלית ליה לרבא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי קא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמוה ברשותיה, ואלא מיהו אכתי מחו לה אמוחא להדין סברא דרש"י ז"ל ורבינו תם ז"ל ממתניתין גופא דקתני גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש כדי להדיוט קני מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש אינו משלם ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ולפיכך יש מפרשים דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני ואפילו להדיוט והיינו דכי לא הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא דהגוזל בתרא הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין, ואף על גב דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מכל מקום כיון דבתחלת הקדשו אינו קנוי לו עדיין פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה [בנדפס: שהרי לא נגמרה קנייתו אלא על ידי הקדש מזבח] אבל לשאר הקדשות לא פסלינן וקדוש משום דאיכא יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאמרינן במרובה בגנב וגזלן דתרומתן תרומה והקדישן הקדש משום שנוי השם ואפילו רבי יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני, אי נמי יש לומר דאפילו הקדישו למזבח הקדשו הקדש דהא קני ליה הקדש ביאוש ושינוי השם ואי נמי ביאוש ושינוי רשות, דעד כאן לא קאמרי התם בפרק הגוזל המקדיש אינו כמוכר אלא שאינו כמוכר להתחייב על הקדשו תשלומי ארבעה וחמשה דומכרו לגמרי משמע וכדאמרינן במרובה דמכרו לשלשים יום אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכי הקדישו אינו כמוכרו משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, אבל מכל מקום לענין קנין מיקנא קני ליה הקדש אלא דלגבי מזבח פסליה רחמנא משום והבאתם גזול אי נמי מקרבנו ולא הגזול, וההיא דהגנב והגזלן שתרמו אפילו בקדשי מזבח היא מתניתא והשתא ניחא הא דאקשי לעולא מדתני עלה שחטו בחוץ חייב כרת ולא אקשי ליה מגופא דמתניתין דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דלעולא נמי קני ליה הקדש אלא שאינו ראוי למזבח לפי שלא קנאו גזלן לגמרי קודם שהקדישו, ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, יש לומר כיון דשנוי השם אי נמי שנוי רשות קני הקדשו וקנייתו באין כאחד, ועולא הכי מפרש לה למתניתין דהכא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת משום דקודם הקדש לא קני ליה דיאוש כדי לא קני ואימת קני ליה משעת הקדש משום שנוי השם ההיא שעתא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא לאו מצוה היא, ואף על גב דלעולם לא מדכר כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה היינו טעמא משום דעיקר טעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דיאוש כדי לא קני והלכך לא מדכר אלא עיקר טעמא דפלוגתא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה עד שלא הקדישה מכפרת ולא הויא מצוה הבאה בעבירה שהרי בשעת הקדישה קני לה [בנדפס: גופה] גופא ודמים הוא דחייב להחזיר, והכי מוכח בסוף פרק לולב הגזול (סוכה לא) דכל שקנה בין ביאוש ושינוי רשות בין בשינוי השם בין ביאוש כדי למאן דאית ליה יאוש כדי קני לא קרינא ביה מצוה הבאה בעבירה והיינו טעמא דסוכה גזולה כשרה, ולא תיקשי לך דעולא אדעולא כדאקשינן לעיל דאיכא למימר דהא דקאמר בפרק הגוזל מחלוקת בסתם אבל במפרש לא התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה וזו דעת הראב"ד ז"ל בפרק מרובה, ולא מיחוור, דאם כן מאי דוחקיה למימר הכי לוקי פלוגתייהו סוף במפרש ודאוקי לה רבא התם, ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקתני לפי שלא נתיאשו הבעלים טעמא דלא נתיאשו קני וכדאמר ליה ההוא סבא לרבא לא תיפלוג עליה דעולא דתנן מתניתין כותיה לפי שלא נתיאשו הבעלים, וזה נראה לי נכון. ויש מפרשין דלאו יאוש כדי איתמר התם בפרק הגוזל אלא יאוש קונה כלומר דהוי יאוש וקונה בשינוי רשות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אפילו לרבא קני דהא אמר להו רבא להנהו אונכרי ליגזזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו דידכו, ועוד דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דעורות של גנב ושל גזלן לכאורה ודאי משמע דבעודן ביד הגנב והגזלן היא פלוגתא, דאף על גב דמותבינן עלה ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דמשמע דדכותא היא ומתניתין הא איכא יאוש ושנוי רשות לא היא דמתניתין לאו שינוי רשות היא דלא חשיב שינוי רשות אלא כשנתנו לו על דעת חליפי שלו, אבל כאן שטעו ונתנו לו בטעות כסבורים שהיא שלו ואינו שלו אין זה שינוי רשות לפי שאין שינוי רשות אלא דמשנין מדעת אבל מי שנטל מרשות של גזלן אין זה שינוי רשות וכדמפרש התם בפרק מרובה, ואם תאמר ולרב יהודה דאמר יאוש כדי קני מאי שנא כי אקדיש דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אפילו כי לא אקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ויש לומר דרב יהודה מוקי לה בשהקדישו בעלים בבית גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובה וסבירא ליה כצנועים דאמרו כל המתלקט יהא מחולל על מעות הללו לומר דאף על פי שאינו ברשותו יכול הוא להקדישה, והא דלא מוקמינן לה נמי בהכי אליבא דעולא משום דעולא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והילכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש, ואי נמי איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמך לרב יהודה נמי מי ניחא ולתרוצי לתרוייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעא לתרוצי לעולא אפילו בשהקדישה גנב אלא לרב יהודה ודאי מיתרצא כריש לקיש [בנדפס: כנ"ל] והרבה יש כיוצא בו בתלמוד דאפשר לומר ולטעמיך ולא אמר.

מתני': לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה. ופירש רש"י לה בגמרא לא היה דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני אבל מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא, כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין, אבל הכא דבלא כסף דסיקריקון לא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשׁוב לנחלתם עוד, ודוקא ביהודה [בנדפס: אין בה משום סיקריקון אבל בגליל אפילו בשעת מלחמה יש בה משום סיקריקון], וכדתניא בתוספתא ארץ יהודה אין בה סיקריקון משום יישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סיקריקון ואריסין, והחכירות והמטלטלין אין בהם משום סיקריקון, וטעמא כדגרסינן בירושלמי בראשונה גזרו גזירת שמד ביהודה שכן מסורת בידן מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, וגליל לעולם יש בו משום סיקריקון, המטלטלין אין בהם משום סיקריקון. ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא, לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון, דינא קתני דבהרוגי המלחמה אין בה דין סיקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא, אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא והילכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון דאף על גב דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, ולפיכך התקינו שהלוה מסיקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע ורבי הושיב בית דין והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון, וכדתניא בתוספתא אין בה סיקריקון משום ישוב המדינה, וכדגרסינן נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהן ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, ואף על פי שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרו שהתקנה היתה במשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה, אפילו כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא, דהא מדקאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתינו, ואי משום דקיימא לן דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה הוא [בנדפס: הכא] שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה. כן נראה לי.
ומשום דמדינא מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון וחוזרים לבעלים בלא כלום, והתקינו שלא יהא בה סיקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות קא מיירי. ואגב דתנא הכא דין סיקריקון דהוה טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסיקריקון, סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

והא דקתני: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שייחד לה משלו [בנדפס: שהכניסה לו שום משלה], ואסיקנא בבבא בתרא בפרק חזקת (בבא בתרא נא) דלא אתיא למעוטי שאר נכסים דכל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי [בנדפס: שאר] נכסי מלוג דבנכסי מלוג דדידה הוי לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים, וכתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת דלא אמרו מקחו בטל אלא מצד האשה דכשתבוא לגבות כתובתה טורפת אינה נמנעת מצד מכירתה אבל כל זמן שלא תבא לגבות אינה יכולה לבטל המקח ואפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו. ותדע לך שהרי משנה זו כוללת בין אותן שלש שדות ובין שאר נכסים דידיה ואכולהו קתני בטל ושאר נכסים דידיה ודאי מוכר הוא וקיים עד זמן גביית כתובתה כדאמרינן בכתובות פרק האשה, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו' אשתו איבעיא לה לזבוני מי לא מצי מזבין. ורש"י ז"ל פירש בכתובות דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר, והא דאמרינן התם בבבא בתרא [נא] אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, לאו למימרא דהוו שאר נכסים בכלל מקחו בטל, דמקחו בטל לאלתר משמע, אלא לענין דין טענת נחת רוח קאמרינן משום דכל שכן דהויא לה איבה. ותדע לך שהרי רבה בר רב הונא לא איצטריך למעוטי שאר נכסים לענין ביטול מקח דהא ודאי פשיטא דשאר נכסים יכול הבעל למכרם ולכשיגיע זמנה לטרוף טורפת, אלא ודאי רבה בר רב הונא לא בא אלא למעט לענין דין איבה ובכלל דין זה איתנהו לכולהו לבר מנכסי מלוג. ויש מי שפירש דדוקא בנכסי צאן ברזל מקחו בטל לאלתר ומשום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול אבל בשאר נכסים מקחו קיים עד זמן גוביינא, וכבר כתבתי למעלה בפרק השולח גבי העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה הכרעת רבינו בזה דאפילו באפותיקי מקחו בטל לאלתר שלא עלתה על דעת שתהא האשה מחזרת על בתי דינין, ואותן שלש שדות בכולהו איכא משום שבח בית אביה ובטל לאלתר ויש להן ראיה מן הירושלמי כמו שכתבתי [בנדפס: שם] בסייעתא דשמיא.

אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם. וגרסינן בירושלמי: הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח אמר רבי יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.

מי שגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה שהרי כשטבח של הקדש טבח וענינה שנתיאשו הבעלים בשעה שהקדיש שנמצא שם הקדש חל עליה ומאחר שחל עליה שם הקדש אם שחטו בחוץ חייב כרת ומ"מ מה שהקשו ממנה בסוגיא זו למאן דאמר יאוש כדי לא קני לא דייקא שהרי בזו יאוש ושנוי רשות הוא שההקדש במקום שנוי רשות והראיה שהרי בפרק מרובה ס"ח ב' הקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי קני דקאמר גנב והקדיש ואחר כך טבח וכו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומ"מ למה שהיה סובר כאן שאין הקדש משנה עד שהקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי לא קני דאי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דדילמא האי דאמר לא קני דוקא לענין קרבן והשתא מיהא אף לענין קרבן היכי אמר דלא קני ותירצוה דמדאוקמוה ברשותיה לענין ארבעה וחמשה אוקמוה ברשותיה לענין קרבן והפקר בית דין הפקר ומ"מ יש מפרשים בדבריו של עולא דהכי קאמר יאוש כדי לא קני וא"כ בשעה שהקדיש לא קנאה עדין ונמצא ההקדש בא בעבירה ומצוה הבאה בעבירה לא כלום הוא ואח"כ שאלו מהיכא אוקמוה ברשותיה אם משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה שמשעת גזילה לגזלן או משעת הקדשא להיותם לנגזל ופשטה דמשעת הקדשא:

ולענין פסק מיהא צריך בה עיון שאם גזלה טעונה וגזזה או מעברת וילדה אף בלא אוקמוה ברשותיה פשיטא דגזלן הוי אלא שמשלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז ואם נטענה אצל גזלן וגזזה או נתעברה אצלו וילדה פשיטא דגיזא וולד לגזלן ורבים מפרשים בה שגזלה טעונה ולא גזזה והקדישה דבעלמא דנגזל הוי הואיל ואף מה שגזל בעין הוא ולא אמרו שבח שעל גבי גזילה דגזלן אלא כשבא השבח ברשותו וקא מיבעיא ליה השתא דאקדשה ואוקומה ברשותיה אי אוקמוה משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה של גזלן או משעת הקדש ושיהו לנגזל ופשטה דמשעת הקדש ואין הדברים כלום שהרי זו אינה צריכה לפנים ולא עוד אלא שהכל מוקדש אלא ודאי כשנטענה אצלו ולא גזזה נתעברה אצלו ולא ילדה והקדישה והרי הכל מוקדש ושלא יהא חוטא נשכר דקאמר לתשלומין קאמר דאי משעת גניבה אין לו לשלם ואי משעת הקדש משלם ומ"מ אף בזו יש לתמוה שהרי אמרו על זו שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ואפי' קודם יאוש מפני תקנת השבים ואף רבא אמרה כן בהגוזל קמא וא"כ קשיא דרבא אדרבא ומתוך כך נראה שלא נשאלה כאן אלא לעולא אבל לענין פסק דגזלן הוי כמו שהתבאר במקומו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר ולא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה ובית דין שאחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע אמר הר"ם פי' סיקריקון הוא אלם יקח הקרקעות מיד בעליהם בלא כסף כדי שלא יהרוג אותה והתחדש זה החדוש אצלם מעת הרוגי המלחמה והיה זה זמן ידוע אצלם בזה העת ובעל הבית הוא בעל הקרקע אשר גזל אותו ממנו הגוי הסקריקון וכבר ביארנו בסוף העשירי מכתובות שהודאת האשה למכור בעלה בלתי מועיל ולפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה שתוציא מיד הלוקח כאשר תגבה הכתובה ואמר נותן לבעלים רביע כמו שאם יקח מן הסקריקון בשלשים דינרין הנה יתן לבעל הקרקע עשרה דינרין שאנחנו נאמר דמי זה הקרקע ארבעים דינרין ויותר וממה שמוזיל הסקריקון להיות אצלו בכל כסף והוא בזה השיעור והוא ענין אמרם רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק זה הדין היה בעת שהיה שם סקריקון:

אמר המאירי סיקריקון הוא שם מונח אצלם על אנס גוי שאונס הקרקעות לישראל בדרך זה שמיראו ומבהלו להרגו והוא בזמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה והלה נותן לו שדהו כדי שלא יהרגהו והיה אותו אנס נקרא אצלם סיקריקון וזה שאמר לא היה סיקריקון ביהודה פירשו בגמרא דין סיקריקון כלומר לא היה ביהודה דין סיקריקון שהלוקח ממנו יהא נדון כדין הנזכר במשנה זו בלוקח מסיקריקון בהרוגי המלחמה ר"ל עד זמן הרוגי המלחמה והוא מלחמת טיטוס מפני שהיתה הגזירה קשה עד שהיו אומרים כל דלא קטיל ליקטלוה ואף לכשנחו מעט מרתיחתם עדין הסכימו ביניהם דכל דקטיל ליתבי ליה ארבעה זוזי ובזמנים אלו מתוך שהיו מתיראים על נפשם גמרו ומקנו וכל שלוקח ממנו כלוקח מן הבעלים אבל מהרוגי המלחמה ואילך שנחה רתיחתם לגמרי עד שהסכימו שלא להרוג אלא שהיו אונסים אותם וגוזלים שדותיהם ומכריעין אותם ליתן להם הואיל ולא מיסתפי אנפשיהו לא גמרי ומקנו אלא שהיו אומרין לישקול השתא ולמחר תבענא ליה לדינא ומעתה כל הלוקח אותו קרקע מן הסיקריקון מגלגלין עליו הדין הנזכר במשנה זו ואע"ג דבתלוה וזבין אמרו זביני זביני דמשמע דאע"ג דלא מסתפי אנפשיה גמר ומקנה התם מ"מ זוזי קא מקבל ואע"ג דאנסי להו גמר ומקנה ואע"ג דאמרי' עלה בין ארצי זוזי בין לא ארצי ופירשו בו רבים מנין מעות מ"מ פירושו דלא ארצי באותה שעה אלא שדעת זה ליתן ודעת זה ליטול אבל הכא דליכא זוזי כלל לא וזה שביהודה לא היה דין סיקריקון תחלה שיש במשמע שבשאר ארצות היה דין סיקריקון וכן שבתוספתא פירשו בהדיא שהגליל לעולם היה בו דין סיקריקון פירשו הטעם בתלמוד המערב שבראשונה גזרו שמד על יהודה מפני שמסורת היה בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו דכתוב ידך בעורף אויביך והיו משתעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים עד שנמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו סיקריקון המטלטלין אין בהם דין סיקריקון כלומר שמטלטלין אדם גומר ומקנה באונס פורתא:

ועכשו הוא מזכיר דין סיקריקון היאך הוא ואמר שאם לקח מסיקריקון תחלה ואח"כ לקחה מבעל הבית מקחו בטל ורשאי בעל הבית להעמידו בדין וליטלה מיד בלא שום דמים כאלו לא חזר ולקחה ממנו שזה שחזר ולקחה ממנו אינו מועיל כלל ופירשו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו אפי' עשה לו שטר אלא א"כ קבל עליו אחריות ואין אומרין בה אחריות טעות סופר שכל שמוכר מאונס אין אומרין כן אבל כשכתבו בפירוש אין דרך אנס להזקיק את האנוס בכך אבל אם לקח מבעל הבית תחלה ואחר כך לקחה מן הסיקריקון מקחו קיים ושוב אין בעל הבית יכול לערער ונתגלגל מזו למה שביארנו בפרק מי שהיה נשאוי שאם נתנה האשה רשות לבעל למכור בנכסי צאן ברזל אפי' הודת בשטר אינו כלום שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר בדין זה שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפי' בשטר מיוחד מקחו בטל אבל אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ופירשוה בשטר מיוחד אבל היו שניהם בשטר אחד אין בו דין קדימה אלא אם כן נתפרש בהדיא וכן היא רמוזה בתלמוד המערב:

וראשונן של גאונים כתב שמאחר שנסמכה זו של אשה לזו של סיקריקון כשם שבסיקריקון מקחו בטל מיד כך האשה מבטלת המקח מיד ואין אומרין שיהא קיים עד שתבא לגבות כתבתה והלוקח יאכל בנתים אלא מיד היא מבטלת המקח ואם הדבר כן אתה צריך לפרשה באחד משלש שדות והם אחד שכתב לה לכתבתה ואחד שייחד לה לכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה וגדולי המחברים גורסין שהכניס לה שום משלו ואף הוא מביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' היה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח ולא קתני ומת ובכלה מתניתין קתני ומת אלמא שבשלש שדות אף מחיים שניה מוציאה מיד הלוקח הא שאר נכסים ששעבוד כתבתה עליהם אינה יכולה לבטל עד שתבא לגבות ומ"מ מגדולי הרבנים כתבו בבבא בתרא שאף באותם שלש שדות מקחו קיים עד שתבא לגבות והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה ויכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלמא שאותם שלש שדות דינם כשאר נכסים דידיה ומקחו בטל לכשתבא לגבות אבל בעודה עמו לא ומ"מ באלמנה שביבמות ס"ו ב' אמרו המכנסת שום לבעלה כו' מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשמע מיד אלא שזו פירשוה חכמי הדורות שהכניסתו בשום וקבל הוא אחריות עליהן ולקח מן האיש תחלה והדברים מעורבבים ואין לאחד מן הדעות ראיה של כלום והדבר חוזר לשקול הדעת ונראין הדברים להיות מקחו קיים עד שתבא לזמן הגבוי וכבר כתבנו מדינין אלו למעלה ובשלישי של בתרא וכן ביארנו דין נחת רוח בבתרא פרק חזקת הבתים ובקמא פרק כונס:

ונשוב לדברינו שבענין הסיקריקון והוא שביאר זו משנה ראשונה כלומר זו שאמרו שלקח מסיקריקון ואחר כך לקח מבעל הבית מקחו בטל אבל בית דין של אחריהם תקנו שיהא הלוקח מסיקריקון נותן רביע לבעלים ופירשו בגמרא רביע קרקע שהוא שליש מעות ר"ל שאם לקחו בשלש מאות יהא נותן מאה דינרין לזה שכך שיערו חכמים בו שהסיקריקון הזילו רביע אחר שבא לידן בלא דמים ויהא נותן תשלום ערכו לבעליו ויהא שלו אלא שזה בורר ברביע שלו רצה נוטלו בקרקע רצה נוטלו במעות וזהו שאמרו רביע קרקע שהוא שליש מעות ודבר זה יש מפרשים בו אף בלא חזר ולקח ממנו כלומר שהוא כופהו בכך מתקנת בית דין ויש מפרשים דוקא בשלקחו מבעל הבית אחר כן וראשון נראה עיקר ממה שאמרו אחר כן שלא אמרוה אלא בזמן שאין בידו ליקח אבל אם לקחו זה מסיקריקון ורוצה ליתן לזה רביע לזכות שלו והוא אומר הריני מחזיר מעותיך רשאי ועל זה הושיב ר' בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש שאיפשר שהבעלים טורחים במעות אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים ומתוך כך כתבו קצת גאונים שלא נמנו בענין זה אלא בארץ אבל בחוצה לארץ הרי הוא כדין משנה ראשונה:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם יהא אדם עובר על מדותיו ולא יהא קפדן ואכזרי לשונאיו ולא יקפח מדת המוסר לסיבת שנאה ונקמה דרך הערה אמרו אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובא קמצא חרוב ירושלים על הדרך שסיפר בסוגיא זו ואתה למד ממנה שכל שהוא מוחזק להרביץ את המלכות על הצבור מותר להרגו וכמו שאמרו סבור למיקטליה כי היכי דלא ליזיל ונימא בי מלכא אמר להן ר' זכריה כו' ואמרו עליו ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתינו:

ועל המריש וכו' פי' קורה גדולה וכגון שלא עשה בה שום שינוי מעשה אלא בנאה בבירתו כאשר היא שלא קנאה בשינוי מעשה שאילו עשה בה שינוי מעשה מדאורייתא קנאה ואין לו עליו אלא דמים:

ת"ר גזל מריש ובנאו בבירה בש"א מקעקע את כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו ובה"א אין לו אלא דמי מריש מפני תקון השבים:

ועל חטאת הגזולה וכו'. אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וקרבן פסול הוא דלא קרינא ביה קרבנו וחולין בעזרה הוא ומפני מה אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה וימנעו מעשות עבודה ונמצא מזבח בטל ואי ק' היאך התנו ב"ד לעקור דבר תורה ולפטור את זה מחטאת שהוא מחויב בה מן התורה. האמרן באשה רבה שב ואל תעשה שאני ולא מיעקר הוא. ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומפני מה אמרו נודעה אינה מכפרת גזירה שמא יאמרו מזבח אוכל גזילות פי' רב יהודה מפרש מריש דמתני' דקתני מפני תיקון השבים כגון שלא נתייאשו הבעלים ואפ"ה מפני תיקון השבים שלא יקעקע בירתו תקנו שיתן דמיו משא"כ בכל גזילה:

מתני' לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש סקריקון כיצד לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מן ב"ה מקחו בטל מב"ה וחזר ולקח מן הסקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביעי אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם ר' הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח [זכה] ונותן לבעלים רביע פי' סקריקון רומי אנס שאונס שדות ישראל וישראל אומר לו שא קרקע והניחני מפני שהוא ירא שלא יהרגנו ובהרוגי מלחמת טיטוס שהיתה בארץ יהודה לא היתה סקריקון אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון. ומקשה מאי קאמר השתא בהרוגי מלחמה לא היה סקריקון ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון והרי יותר גדול היה בעת הרוגי מלחמה ממה שהיה לאחר מיכן אמר רב יהודה שלא דנו בה דין סקריקון דאמר רב יוסף שלש גזירות גזרו גזירתא קמייתא כל דלא קטיל ניקטליה אמצעיתא כל דקטיל ניתיב ליה ד' זוזי בתרייתא כל דקטיל ליקטליה הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטליה מירתת אגב אונסיה גמר ומקני בתרייתא מימר אמר האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה לדינא פי' דין סקריקון הוא שאם קנה ישראל מיד א"י האנס שהוא הסקריקון אין מקחו קיים שבכל שעה יכול לבוא ישראל בעל השדה ומוציאה מידו ואומר לו למה קנית השדה שלי שאני הייתי עתיד לתבוע את הא"י בדין אבל בהרוגי מלחמה לא היה זה הדין נוהג דאגב אונסיה דמיסתפי דלא ליקטליה גמר ומקני ליה בכל לב והלכך ישראל שקנה ממנו קניינו קנין אבל מהרוגי מלחמה ואילך אינו מקנה לו בכל לב וישראל הקונה ממנו יש לו דין סקריקון שיבואו הבעלים ויוציאוה מידו ואם לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל שהוא אומר לו מחמת פחד העובד כוכבים הקניתי לך ולא בכל לב אבל אם לקח תחילה מב"ה וחזר ולקח מן הסקריקון מקחו קיים. כי כשהקנה לו הוא תחילה בכל לב הקנה לו וכן נמי אם קנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה כדי שלא תבא ותטרוף ממנו בכתובתה מקחו בטל שתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא הקניתי לך בכל לב אבל אם לקח תחילה מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. זו היתה משנה ראשונה דתני מקחו בטל והבעלים מוציאין השדה מידו אבל ב"ד של אחריהם תקנו ואמרו שהלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע ומקחו קיים דק"ל דסקריקון רבעא מוזיל גביה ויהיב ההוא רבעא לבעלים ומקחו קיים וקי"ל אימתי הוא זה כשאין ביד הבעלים מעות ליקח וליתן דמי השדה שיתן הלוקח לסקריקון אבל אם יש בידן מעות ליקח הם קודמין לכל אדם אבל מיהו בחנם אינן יכולין להוציא מידן כמו שהיו עושין תחילה כ"א שיתנו להם הדמים שנתנו לסקריקון ור' הושיב ב"ד ונמנו וגמרו שאם שהתה שדה לפני הסקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח מהסקריקון זכה ונותן לבעלים הרביע שזלזל לו ואינו יכול להוציא השדה מידו אפילו בדמים שלקח מסקריקון וכו':

בד"ה לגיזותיה וולדותיה ואם תאמר אפילו קודם הקדש הן שלו כו' משלם כשעת הגזילה כו' עכ"ל ר"ל כיון דמדינא הן שלו לא שייך למימר ביה דאוקמא ברשותיה ושלא יהא חוטא נשכר בזה וכן הקשו לעיל לפירוש רבינו תם דיאוש כדי קני הוי מדינא משעת יאוש ברשותיה קודם ההקדש אבל לפי דרכם דלעיל דיאוש לא קני אלא על ידי שינוי השם לא הוה מדינא ברשותיה אלא מהקדש ואילך שפיר קמבעיא ליה כיון דלענין כרת אוקמא ברשותיה לרבנן מקודם הקדש דאל"כ לא חזי לפתח אהל מועד אימא דלענין גיזות וולדות נמי אוקמא ברשותיה אף מקודם הקדש ומסיק דאם כן חוטא נשכר ומסתברא מהאי טעמא אע"ג דלענין כרת אוקמא ברשותיה מקודם הקדש לענין גיזות וולדות לא אוקמא ברשותיה אלא משעת הקדש דקני ליה מדינא ביאוש ושינוי השם וק"ל:

בד"ה ביהודה בהרוגי מלחמה בירושלמי בראשונה גזרו גזירה על יהודה כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל ולאפוקי בגליל לא היה בו דין סיקריקון וכ"כ בחידושי רשב"א ע"ש וק"ל:

אמר ר' יוחנן מ"ד אשרי אדם מפחד תמיד אקמצא כו'. פרש"י דואג לראות הנולד שלא כו' ר"ל ממה שאירע תקלה בראשונים דהיינו בירושלים הוה להם לדאוג על הנולד להם כדאמר לקמן ומאחר דהוו צדיקי כולי האי למה נענשו משום דלא איאבול על ירושלים כו' ונראה שסמך אסיפא דהאי קרא דכתיב ומקשה לבו יפול ברעה כמ"ש בפרעה אחר שראה בו כמה מכות הקשה לבו כך אלו שבטור מלכא הקשו לבם ולא דאגו על תקלה אחר שראו תקלת ירושלים וכן חורבן ביתר שהיה כמה שנים אחר החורבן ולא דאגו על תקלות שלפניהם. ואמר

ובעל דבביה בר קמצא כו'. סיפר בזה שתחלת חורבן הוה ע"ד שנאת חנם כמ"ש בפ"ק דיומא במקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות מפני מה חרב מפני שהיה בהם שנאת חנם כו'. ואמר

דאזל אייתי ליה בר קמצא כו'. אפשר שהיה זה אב ובנו וטעה השליח ביניהם וגם בר קמצא דאתא גם אחר שידע שהוא שונאו שהיה סבור אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש גם אהבתו לעשות שלום עמו בזה שהוא הזמינו וכמ"ש בערובין כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח והוא מבואר מי שיש לו שנאה על חבירו שעשה לו דבר שאינו כהוגן והוא מתפתה ביינו של עצמו דהיינו שזימן אותו למשתה יין שעשה יש בו מדעת קונו שגם הקב"ה מתפתה לאדם שחטא לו בדבר שהוא שלו שכל העולם הוא שלו כמ"ש וירח ה' את ריח וגו' נחת רוח שעשה רצונו כמ"ש הרא"ם אבל זה בעל הסעודה לא היה בו מדעת קונו וגם אחר שבא בטעות לסעודתו א"ל מכדי ההוא גברא בעל דבבא כו' ואיך טעית לומר שאני מזמין אותך כיון שאתה שונאי ובכל בקשותיו כדמסיק לא השגיח בו עד שבחזקה נקטיה בידיה ואפקיה:

גמ' או משעת הקדישו. אע"ג דמשעת הקדישו דהוי שינוי השם מדינא הוא ברשותיה לגיזות וולדות מ"מ קאמר שפיר כי אוקמוה רבנן ברשותיה לענין הקרבה שיהא חייב משום שחוטי חוץ דמדינא לא מהני שיהא ראוי לפנים משום מצוה הבאה בעבירה אי משעת גניבה שיהיה מקום להקדש לחול שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה או אוקמוה ברשותיה לענין הקרבה משעת הקדישו וק"ל:

במשנה לא היה סקריקון ביהודה. פירוש במדינת יהודה ולא בגליל:

גמ' אמר ר"י לא דנו בה דין סקריקון קאמר. א"ל למה לי דין וכו' ולא כסברת המקשה דלא היה סקריקון דהיינו שא קרקע והניחני דעל שם כך נקרא כן בהרוגי מלחמה מפני היראה כל דלא קטיל ישראל כל היכא דמשכח ליה לקטלוה ולא היו רשאין ליקח קרקע להניחו אבל מכאן ואילך היה סקריקון מיהו בצנעא היו לוקחין קרקע אף בגזירה הראשונה ועוד דמ"מ היה קשה מאי אשמעינן מתני' בזו ודו"ק ועוד דרוצח קרוי סקריקון ע"ש דלפעמים [הנרצח] אומר כן:

גמ' אשקא דריספק כו'. עיין מעשה דקמצא ברבה פסוק בני ציון היקרים קצת בסגנון אחר:

בתוס' בד"ה כי היכי כו' וממילא מיחייב כו'. לפירושם צריך ליישב לשון כי היכי ודו"ק:

גמ' אנפרות אין בו משום סקריקון וכו'. עיין בתוס' פרק הכונס ד"ה מבריח ארי וכו':

גמ' גידל בר רעילאי כו'. י"א גידל היה גבאי המלך דכן משמע להו לשון קיבל ארעא בטסקא במס שהיה להם ליתן למלך קבל ארעא מנהון בפרעון ואין נראה לזה משמעות כלל:

גמ' א"כ עשיתו סקריקין כו'. שהבעלים צריכין להחזיר לו מה שנתן זה למלך בעד הקרקע בשלמא אם המלך מכרו לו קרקע בעד הקדמת ג' שנים מס דוקא ניחא דצריכין להחזיר לו כי היכי דבסקריקון משום דגמר ומקני מיראה ה"נ המלך יש לו כח לעשות כן ודו"ק:

ברש"י בד"ה טוענין ליורש כו' ולא שדי זוזי בכדי ליקח כו'. אף דצריך לתת לו מעותיו מ"מ קרוי זוזי בכדי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו:
לפירוש התוס' אפילו כגון זו בדידי' נמי הוי רבותא דמועיל חזקת ג' שנים ולא אמרינן מיראה לא מיחה רק ביורש הוי רבותא טפי וק"ל. וא"צ לומר דבדידיה אם איתא דמיראה לא מיחה למה מיחה השתא הא עדיין ידע סקריקון כיון שיוצא הקרקע מיד הלוקח ממנו משא"כ אם מוציאין מיורש לא איכפת כולי האי (ללוקח) [לסקריקון]:

ברש"י בד"ה מבני באגא כו' ונותנין לא' כו'. דאל"כ כשהלכו קצתן מה להו לבני באגא לטפל ולמכור הקרקע אלא שהמלך תובע המס של כל הבאגא מאחד מהן:

בתוס' בד"ה כגון זה כו' מפני יראת הסקריקון. אע"ג דסברת דיראה עביד טפי שלא יצטרך לחזור דאגב אונסא מקני מ"מ הכא איירי לענין הרביע אם נתן או לא וטענינן שנתן וק"ל:

בתוס' בד"ה למכתב ליה טרפא כו' אלא אמרוותא קמאי. כיון דהוציא כ"כ בעד הקרקע שלהם ועיין ברשב"א שהאריך בשמעתין:

בתוס' בד"ה רביע כו' פירוש רביע מעות שנתן לו יתן לו בקרקע או במעות דהיינו חמישית כו'. כן מצאתי מוגה:

בא"ד ותומה כו'. דא"ל דשפיר מקשה לשמואל דמה עשה רב יותר מברייתא הלא בברייתא נקיט לישנא דרב ממש אם תפרש בברייתא רביע הקרקע יתן לו כו' א"כ גם דברי רב תפרש כן ולמה פליג ארב ע"כ מדפליג משמע ליה לשמואל הלשון רביע מעות שנתן יתן לו וכו' וא"כ תקשי ליה ברייתא דז"א דא"כ מאי משני כי תניא האי לאחר שבאו כו' סוף סוף דברי רב נמי תפרש כן אע"כ צ"ל ששמע כן מרב היאך כוונתו ודו"ק:

בא"ד וכן גריס ר"ח ומפרש כו'. כן מצאתי מוגה:

גמרא ה"נ קאמר לא נודעה מכפרת כו'. כה"ג לעיל (נג):

תד"ה שלא. וכי יש כח כו' בקום ועשה. כצ"ל. וק"ק כיון דהפקר ב"ד הפקר אפקוהו רבנן לקנין דיאוש מיניה. ובקל יש לחלק בין זה להא דפריך הגמרא ביבמות (צ) מהא דבמזיד לא הורצה:

תד"ה לגיזותיה. הכא מ"מ בשהקדיש אוקמוה ברשותיה. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה נותן לבעלים רביע. מוזיל גביה ריבעא. כצ"ל:

גמ' אקמצא ובר קמצא. אסמכיה אקרא דמשלי ענין מעשה שהיה אח"כ וכן סנהדרין דף צד ע"ב מארת ה' בבית רשע זה פקח בן רמליהו וכו' ועיין לקמן דף סח ע"א וע"ש בתוס' ד"ה וכתיב:

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. הקשו תוס' א"כ עברו חכמים בקום ועשה. וכתב לחם משנה פ"ג מגילה דמשו"ה ס"ל לרמב"ם דיאוש עם שינוי שם דהקדש תרווייהו בהדדי איננו אלא קנין דרבנן ובנודעה לרבים העמידוהו על דין תורה ודבריו נכונים. כי אפי' אי שינוי השם בעלמא קנין דאורייתא הוא היינו שע"י מעשה כל דהוא שנשתנה הדבר אע"פ שאין באותו השינוי כדי לקנות מ"מ מועיל שעי"ז נשתנה שם של אותו הדבר כגון מעיקרא אסא והשתא הושענא. אבל הכא כיון דשינוי רשות ליכא בהקדש קרבן כמ"ש תוס' ב"ק ע"ט ע"א א"כ במה ישתנה שמו כיון שהגזלן קורא לו שם חדש הקדש וכי עי"ז ישתנה שמו וצריך לדחוק דעכ"פ קצת כעין שינוי רשות הוה אע"ג דמעיקרא תור' דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ קצת שינוי רשות הוה שיצורף לזה שינוי שם הקדש מ"מ ס"ל לרמב"ם דלא הוה זה אלא מדרבנן וכלח"מ ונכון הוא:

מאי אריא חטאת אפילו עולה נמי. הרשב"א נתקשה מאי אפילו. ולפמ"ש לעיל בשם רמב"ן י"ל לא מיבעיא חטאת דבלא שם בעלים פסול הוא אלא אפילו עולה דכשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה מ"מ מחזי כאוכל גזילות:

לשון הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הל' ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואצ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה עכ"ל. והראב"ד השיג אין כאן אפילו עכ"ל. והנה שארי קושי' על הרמב"ם עיין לח"מ כאן ופ"ג מהלכות גזילה ופי"ח ממעה"ק. אך מ"ש אפי' חטאת לא נתיישב. ולפע"ד הדברים כפשוטן דבר"פ לולב הגזול מייתי אני ה' שונא גזל העולה וממשיל למלך שעבר לפני המכס. והענין בזה כי כולי עלמא דהקב"ה כי ממך הכל ומה לי אם השור בבית ראובן או שמעון לעולם אינו מקריב להקב"ה אלא את שלו ואינו דומה לקדשים הנאכלים דה"ל כאלו גוזל שורו של זה ומאכילו לאחרים. היינו לכהנים אבל אם מחזירו להקב"ה היינו עולה שכולו כליל ה"א מחזירו לבעלים הראשונים ית"ש קמ"ל שונא גזל אפי' בעולה כמשל מלך שעבר לפני מכס וזהו שכ' הרמב"ם הקב"ה שונא גזל בעולה מכ"ש בחטאת אך כל זה לפני ייאוש אבל אם כבר נתייאשו וגם הקדישו הרי כבר קנאו שוב כשר אפילו חטאת שנאכל לכהנים ולא ה"ל כגוזל שורו של ראובן ומאכילו לשמעון דבכה"ג לפני יאוש פסול מסברא חצונה בלא קרא דשונא גזל בעולה קמ"ל הכא דכשר. ובפי"ח ממעה"ק הל' י"ד כתב וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו כרת משעה שהקדישה. והוא ששחטה אחר יאוש. אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. נ"ל רמב"ם לטעמיה דס"ל שינוי רשות קודם יאוש אם אח"כ מייאש קנה שינוי רשות למפרע והה"נ בהקדש ואחר כך נתייאש נעשה הקדש למפרע ומיירי שהקדיש קודם ייאוש אך ע"י ששחט נתייאשו בעלים נמצא בשעת שחיטה בא היאוש וההקדש וחיוב כרת בפ"א וע"ז קאי רמב"ם ועיין לח"מ:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דיאוש קונה:

ועל המריש הגזול שבנאו בבירה וכו'. עיי' מס' תענית י"ז ע"א אמר שמואל אפילו גזל מריש וכו' וצ"ע מאי רבותי' דהא מדאורייתא דינא הכי. ובודאי לא עבדי רבנן תקנתא לאנשי נינוה. וי"ל דלשון קרא קשיתי' אחר שכבר אמר וישובו איש מדרכו הרעה אם כן הכל בכלל מה אמר שוב ומן החמס אשר בכפיהם. ועוד מ"ט אמר חמס ולא גזל או עושק. ויובן זה עפ"י מ"ש רמב"ן במלחמות דאע"ג דקנה העצים ע"י תקנת מריש וסגי בדמי עצים מ"מ כיון דהבעלים אינם מוכרים ברצון אלא משום תקנת השבים ה"ל חמס דיהיב דמי ושקיל בע"כ עי"ש ר"פ לולב הגזול. והנה אע"ג דלא עבדי תקנתא לאנשי נינוה. מ"מ בכלל וישובו איש מדרכו הרעה ר"ל כל א' מאנשי נינוה עזב דרכו הרעה והלך בדרך טובים והיינו לפנים משורת הדין כמ"ש חז"ל על פסוק למען תלך בדרך טובים. ואם כן ממילא כל נגזל היה מתפייס מגזלן שלו אלו הי' נותן לו דמים. ואפ"ה שבו גם הגזלנים מן החמס כי הי' חושש דהוה כמו חמס כמ"ש רמב"ן והי' מקעקע כל הבירה והחזיר מריש לבעליו. אע"פ שהבעלים כבר שבו מדרכם הרעה והלכו בדרך טובים והיו מתפייסים ממנו בדמי מריש מ"מ שב הוא גם מאיסור חמס וק"ל:

והנה דעת רבינו ירוחם דבגזל קרקע ובנה עלי' ליכא תקנת מריש וצריך לקעקע בירתו ולהחזיר קרקע לבעליו. ומ"ש סמ"ע סי' ש"ס סק"ו דלא ה"ל לבנותו אין לו שחר ולפענ"ד סברת רי"ו דלא תיקנו חכמים אלא כשיש עכ"פ קצת קנין דאורי' כמו בגזל עצים דה"ל שינוי מעשה דבשינוי מעשה גמור קונה מדאורי' והכא נהי דלא הוה שינוי מעשה גמור אלא כל דהוא כדאי' בב"ק ס"ז ע"א עשאוהו חכמים כשינוי מעשה גמור ויקנה בו. אבל בקרקע דלא שייך בה שום קנין לא נימא שהפקירו חכמים נכסיו של זה והכניסו לרשותו של זה בולא כלום זה לא נימא. ונ"ל כדמות ראי' לזה בב"ק צ"ד דאין מקבלין מגנב משום תקנת השבים ופסק רא"ש שם כדעת תוס' דוקא כשבא מעצמו לעשות תשובה וכן פסק רמ"א סי' שס"ו סעיף א' ושם צ"ה ע"א מדמה ש"ס תקנת השבים הנ"ל לתקנות מריש ע"ש. וקשה א"כ גם במריש נימא דוקא כשבא מאליו לעשות תשובה. אבל כשבאים לתובעו צריך לקעקע הבירה ולהחריש מריש. ותיקשי ר"פ לולב הגזול דאר"נ פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים אדרבא הואיל והיא פעיתא ותובעת שלה וריש גלותא לא אשגח בה א"כ צריך לקעקע סוכתו אע"כ מוכח דאפ"ה אין לה אלא דמי עצים וקשה מ"ש תקנת השבים דמריש מההיא תקנות השבים דהתם ועכצ"ל בשלמא במריש אמרו חכמים דשינוי יקנה ונהי דעיקור טעמם הוא משום תקנות השבים מ"מ עכשיו דהשינוי גרוע זו קונה הרי היא קונה מיד בשעה שינוי בין ישיב בתשובה ובין לא ישיב ועוד אפי' בריש גלותא דודאי לא שייך תקנת השבים דאפי' אם היינו מחייבי' לקעקע סוכתו הי' מקעקעו מ"מ חכמים תיקנו דשינוי גרוע זו קונה משא"כ תקנתא דגזלנין ומלוה בריבית מיירי אפי' היכי דליכא שום דבר לתלות בו הקנין ולא תיקנו חכמים שיקנה הגזלן כלל. אלא הטילו על הנגזל שלא יקבל ממנו אבל הגזלן לא קנה וכן מוכח הלשון הגזלנין ומלוה בריבית אין מקבלין מהם וכו' ומזה ראי' לסברת רבינו ירוחם הנ"ל דבקרקע דלא שייך קנין לא עשו תקנת מריש ולפ"ז אם בא מעצמו לעשות תשובה גם בקרקע אית בי' עכ"פ תקנת השבים שבסי' שס"ו הנ"ל:

והנה בב"ק צ"ד שם איתא סברא אחרת בתוס' דלא תיקנו אלא בגזלן שכל מעותיו דמי גזילה אבנים אינו שלך ע"ש וע"ד דרוש נ"ל דזה תליא בפלוגתא דהנה הך תקנה לא תיקנו אלא כשאין הגזילה בעינא ע"ש ונ"ל דנפקא להו לחז"ל וסמכו' אקראי דאברהם אע"ה בלעדי רק אשר אכלו הנערים ואחז"ל ס"פ כיסוי הדם מכאן שקשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו ע"ש ועל זה סמכו חז"ל לתקן היכי דליתא לגזילה בעינא דה"ל כגזל הנאכל ותיקנו בו תקנת השבים. וא"כ י"ל דוקא כי התם שהי' הגזל שלל עצום מאוד מה שאכלו שלש מאות ושמונה עשר חניכיו. וה"ה כי האי גוני היכי דרב עשרו מגזל תקנו תקנת השבים אבל היכי דליכא אלא דבר מועט לא תיקנו. אך רש"י בחומש פי' עפ"י מדרש דלא הי' שי"ח עבדי' אלא אליעז"ר גימ' שי"ח ואם כן אפי' היכי דליכא אלא דבר מועט אין מקבלין ממנו היכי שבא מעצמו לעשות תשובה על כל פנים. ונ"ל היינו דצווחה האי סבתא ר"פ לולב הגזול איתתא דה"ל לאבוה שי"ח עבדי' צווחה קמיתו ולא אשגיחו בה. כי היא לא אסקא אדעתה תקנות מריש בעצי סוכה שחידש לן ר"נ והיתה סבור' משו"ה לא אשגחו בה משום תקנת השבים דכל גזלנים ומלוה בריבית ע"כ פתחה פיה בחכמה דמתרי טעמא ליתא חדא דה"ל לאבוה שי"ח עבדי' ממש ולא אליעזר לחוד וא"כ די לתקן היכי דרוב עשרו בגזל אבל משום הני עצים מועטים אין לתקן. ועוד צווחו קמיהו כלומר ולא אתו הם מעצמם לשוב בתשובה ואין כאן תקנת השבים. והשיב לה ר"נ היא טעה כי אין כאן משום תקנת הגזלנים אלא תקנת מריש ואין לה אלא דמי עצים ותקנה זו היא אפי' בלא הגזלן מעצמו לשוב וכנ"ל:

ומ"ש ר"נ ודקדק פעיתא היא דא י"ל דאמרי' התוקף חברו והוציאו מסוכתו כיון דקרקע אינה נגזלת ה"ל סוכה שאולה וצע"ג עכ"פ השאלה גופי' היא בגזילה וסוכה שאולה כשרה מרצון המשאיל. אבל בעל כרחו של משאיל פשיטא דגרעי טפי מגזילה ממש דה"ל תרתי לריעותא שאולה וגזולה. שוב מצאתי שהרגיש בזה בכפות תמרים והניחו בצ"ע. ולפענ"ד דכיון דשאול כשר א"כ אותה שעה שהוא יושב בסוכה וזה אינו יכול להוציא זה הוא יאוש גמור כצווח על ביתו שנפל דיאוש כזה קונה לכ"ע בשלמא היכי דבעי' לכם ממש א"כ לא הוה יאוש כיון שסופו להוציא ע"י ב"ד אבל ישיבת שעה זו היא מייאש ממנו אעפ"י שסופו להוציאו ממנה ע"כ שאולה היא על שעה חדא ויוצא בו יי"ח כל זמן שאינו מוציאו. ובזה נ"ל ליישב שיטת העיטור דהא דאמרי' אין לו אלא דמי עצים. אבל כל זמן שלא עמד בדין והתרצה ליתן לו דמי עצים ה"ל גזל גמור. וזה נ"ל שיטת רש"י בב"ק קי"ד ע"א ד"ה יאוש כדי וכו' ע"ש וקשה הא ר"ג לא אמר לסבתא ליתן לה דמי עצים א"כ במאי יי"ח סוכה ולהנ"ל ניחא כי הוא לא רצה לקנות בתקנת השבים וליתן דמי'. אלא רצה להחזיר לה העצים בעיניהו אחר החג ועד עתה מה שכבר ישב בה הוא שאול אע"פ שהי' שלא מדעתה ורצונה עד עכשיו מ"מ זהו כבר מייאש. ומכאן ואילך תסבול מרצונה עד אחר החג להחזיר לה עצים בעין אך כיון דהדר' וצווחה ע"כ אתאינן עלה מטעם גזילה ותקנת מריש ולהודיע לה שרוצה להחזיר לה דמי עצים והיינו דקאמר ר"נ פעיתא היא דא ואינה רוצית להשאיל העצים ע"כ יקנה מטעם תקנת מריש ויהי' לה דמי עצים:

ועל החטאת הגזולה וכו' הנה לעולא טעמא משום כהנים עצבים ודוקא חטאת דכהנים אכלי בשר. וכבר הרגיש רשב"א ולמה לא יהי' עצבים גם בעולה שהקריבו חולין בעזרה. וצ"ל אכילת איסור מגונה טפי ודוחק גם דחוק מאוד דמה מזבח בטל שייך אם לא יקריבו חטאת משום אדם אם לא יביא עידיו עמו שבהמה נולדה בעדרו או קנה אותה מפלוני. וכל מי שחטא אינו חושש לטרחא ומביא עידיו עמו דניחא ליה דליהוי לי' כפרה. וגם אין שייך ביטול מזבח כי חטאת לא שכיחא. ויותר ראוי' לחוש כן בנדרים ונדבות דאם נטריח על בעליהן לא ידרו נדר לה' ויהי' המזבח בטל. ע"כ נלע"ד דלמאי דקיי"ל דלהקריב חולין בעזרה הוא איסור דאורי' אבל לאכול אותן חולין שנשחטו בעזרה אין איסור באכילתן מן התורה. ועיין רמב"ם פ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ומ"ש משנה למלך ד"ה אשר ע"כ נראה לומר וכו' ע"ש. א"כ י"ל גם לעולא לא מיבעי' עולה דכולי' כליל ומקריב בשר חולין ע"ג המזבח דבודאי הכהנים עצבים אלא אפי' חטאת דאין מקריבין ממנו למזבח רק חלב ודם והרי חטאת העוף באה על הספק מטעם שאין ממנו למזבח אלא דמו בלבד ולא איכפת ליה כוליה האי. וה"א ה"נ בחטאת בהמה כיון שאין ממנו אלא חלבו והבשר דכהנים אכלי לי' לאו דאורי' ה"א לא ניחוש לעצבות דכהנים קמ"ל אפי' חטאת גזולה מתכפרת. ובאמת בלשון הש"ס בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת משמע דוקא חטאת והיינו משום דש"ס לא נחית לפלוגתא דחולין שנשחטו בעזרה אי אכילתן דאורי' או לאו אבל למאי דפסק הרמב"ם כנ"ל א"ש במרווח. ומיושב לשון הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח הלכה ז' שהשיג הראב"ד מאי אפי' חטאת ולהנ"ל ניחא. ולפמ"ש שאכתוב לקמן אי"ה דרמב"ם קאי כעולא התם. והנה גם לר' יהודה קאמר ש"ס מאי ארי' חטאת אפי' עולה נמי. הקשה רשב"א מאי אפי' עולה. ולפענ"ד נראה מסקנת הש"ס דוחק מאוד לא מיבעי' עולה דכליל הוא וכו' ומאי בכך אי גנאי הוא שהמזבח אכל גזל מה לי מעט מה לי הרבה. וזה י"ל קצת דהבעלים מוחלים על אכילת חלב ודם שהוא מועט ויותר קשה לפי מ"ש לח"מ בפ"ג מגזילה דרמב"ם לית לי' כתי' תוס' לקמן בשמעתין ד"ה שלא יאמר וכו' ע"ש וא"כ לרמב"ם אפי' כבר נקרבה חטאת הגזולה חוזר ומביא אחרת. קשה מה הועלנו בזה עכ"פ כבר אכל מזבח הגזולה ומה תועלת אם יביא עוד חטאת אחר שאינה גזולה. ע"כ הי' נראה לכאורה דאין קפידא במה שהאש המזבח אוכל החטאת הגזולה אבל עיקור הרצון הוא מה שהמזבח מכפר ומרצה ע"י קרבן גזול ואם נאמר שלא כיפר אין כאן לעז ורנון. וא"כ שפיר פריך מאי ארי' חטאת שמכפר ממש על חטא שיאמרו מזבח אוכל גזילות אפי' עולה שאינו מכפר אלא דורון בעלמא נמי איכא לעז שמרצה על גזלן. ושפיר קאמר אפילו. ואמנם מפני ק' זו הוצרך לדחוק שינוי דחיקא למימר בהיפוך דעולה כולה כליל ואכיל המזבח טפי מבחטאת והוא באמת דוחק גדול ובזה נבוא ליישב לשון רמב"ם פ"ה מאי' מזבח הנ"ל שכ' בחטאת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן בעולה עכ"ל מבואר מלשונו דחטאת פשיטא ליה טפי למיגזר שלא יאמר מזבח אוכל גזילות טפי מעולה ולהנ"ל ניחא:

ולבוא אל תוכן כוונת בזה לפע"ד להסר מעליו כל תלונות הקושי' שבכ"מ וגם בלח"מ פי"ח מממע"ק. נלע"ד דהכ"מ הוה ס"ל לר' יהודה לעולם ס"ל כהלכתא יאוש כדי לא קני. ועדותו של ר' יוחנן ב"ג ב' תקנות הוה דכי האי גוני מוקי רב אשי בגיטין מ"ז ע"ב ובמנחות נ"א ע"ב אמר ר' אבוה ב' תקנות הוה וכן בכתובות י"ב ע"ב אמר ר"א ב' תקנות הוה וא"כ ה"נ נימא בתחלה תקנו שלא יהיה כהנים עצבים תקנו אפי' בחטאת כ"ש בעולה שתהי' מכפרת ולא חילקו בין נודעה ללא נודעה. ושוב כשראו בנודעה לרבים אמרו מזבח מרצה ומכפר על ידו גזלות חזרו ותיקנו שנודעה לרבים לא יתרצה בעולת וכ"ש בחטאת ומיושב קושי' תוס' ד"ה שלא יאמר וכו' וכעין שכ' לח"מ פ"ג מגזילה ע"ש. ויהי' ב' התקנות מרומזים בלשון המשנה ובדיוק שלה על חטאת הגזולה שלא נודעה מכפרת הוא מפני התקנה הא נודעה אינה מכפרת הוה נמי מן התקנה ותקנת המזבח דממתני' יצדק על ב' התקנות. והא דלא אמר ש"ס הכי ונדחק היינו משום דבס"ד הוה ס"ל דאי יאוש כדי לא קני אינו קדוש עד שישחטנו בפנים וסכין מושכתו כאשר אבאר בסמוך אי"ה. והשוחטו בחוץ פטור והבעלים הגזלנים אינם מתכפרים בו כלל רק חכמים פטרוהו מלהביא אחר בשב ואל תעשה. אבל הוא אינו מתכפר בו כלל. ומשו"ה השוחטו בחוץ פטור וא"כ א"א לומר שיאמרו מזבח מכפר ומרצה ע"י גזילות שהרי אינו מכפר וא"א לומר לעז זה אלא אי יאוש כדי קני והגזלן מתכפר בו. אבל לומר ב' תקנות הוה א"א אבל למסקנא דגם למ"ד יאוש כדי לא קני השוחטו בחוץ חייב כרת ואוקמוהו רבנן ברשותו לגמרי אם כן הגזלן מתכפר בו מתקנת חכמים שפיר י"ל ב' תקנות הוה וכנ"ל. ועל זה סובב הולך לשון הרמב"ם הנ"ל שבתחלה תיקנו שאעפ"י שיאוש כדי לא קני תיקנו שיכפר אפי' חטאת מכ"ש עולה מטעם עצבות כהנים. שוב תיקנו שהנודעה אינו מכפר חטאת וכן עולה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכנ"ל:

וליתר ביאור אבאר גם לשון רמב"ם פי"ח ממעה"ק הלכה י"ד שהקשה עליו הלח"מ. הנה רמב"ן במלחמות ה' כ' דאי יאוש כדי לא קני רק ע"י ההקדש נעשה שינוי רשות אז אי לאו משום מצוה הב"ע היה הקרבן נרצה לגבוה אבל לא עלה לגזלן לשם חובה שהרי אינו שלו ולא קנאה ביאוש לחוד. רק ההקדש קנאה. וצריך לומר לדבריו דאע"ג דחטאת בעלמא לא שייך לומר ביה לא עלה לבעליו לשם חובה כמבואר ריש זבחים. מ"מ הכא לא נעשה חטאת כלל. שהרי זה שחייב חטאת איננו בעליו כלל ואין בכחו לעשות חטאת אף על גב שהוא הקדישו לשם חטאת לא הועיל אלא לשנות רשותו ולהקנותו לשמים. וההקדש הוא בעליו וההקדש איננו חייב חטאת. וקיי"ל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן עיין ספ"ק דשבועות. ועיין תמורה י"ט ע"ב גבי אשם בין שתי שנים וכו'. שהקרבן ההוא איננו לא חטאת ולא עולה לא שלמים ולא אשם. מ"מ נאכל וה"נ דכוותיה. זהו כוונת רמב"ן בזה. ושוב נהי מצוה הבאה בעבירה פסול לגמרי מ"מ חכמים הכשירו אותו משום עצבות הכהנים ופטרו גם אותו מלהביא אחרת בשב ואל תעשה. והוה ס"ד דהש"ס דסגי בהכי לאוקמוה אעיקור דינא דאורייתא שההקדש קנאו והסכין מושכתו למה שהוא. ואין השוחטו בחוץ חייב כרת כי סגי בתקנה זו שיקנהו ההקדש קדושת דמי' עד שישחטנו בפנים. אבל לא יתחייב עליו השוחטו בחוץ וע"כ תמה ש"ס על ר' שיזבי דאמר כרת מדבריהם. דלאיזה צורך יתקנו חכמים שיתחייב השוחט בחוץ הלא די בתקנתא קמיתא. עד שתי' רבא כרת שע"י דבריהם באה לידו. כדי שלא יהי' החוטא נשכר. שזה שגזל ירויח שלא יתחייב אם ישחטנו בחוץ. ואם ישחטנו בפנים פטור נמי מחיוב חטאת שלו משו"ה ע"כ אוקמוה ברשותו מיד שיתחייב עליו השוחטו בחוץ נמי. ושוב איבעי' לי' לרבא מאימתי' אוקמיה ברשותי' אי משעת גניבה או משעת הקדש ונפקא מיני' לענין גיזה וולדותיה. והנה באיבעי' דרבא לא נפקא לן מידי כמ"ש תוס' אבל עכ"פ מוכח מכל האמור דלעולא הי' ראוי' שלא יתחייב השוחטו בחוץ רק אוקמוה ברשותי' שלא יהי' החוטא נשכר ומיושב בזה קו' תוס' ד"ה כי היכי וכו'. וא"כ לפמ"ש לעיל דגם לרמב"ם אית ליה תקנת עולא כי תרי תקנות הוה. א"ש לשון רמב"ם פי"ח ממע"ק הנ"ל דאוקמו' ברשותי' משעת הקדש כדי שיתחייב כרת ולא יהי' נשכר. דאי לא משום שיחייב כרת לא הי' קדוש קדושת הגוף אלא משעת שחיטה ואילך דסכין מושכתו למה שהן ועיי' היטב בלשונו ותראה כי אמת נכון הדבר בעזה"י. ויתיישב נמי לשונו פ"ה מאי' מזבח הנ"ל שכ' הגונב והגוזל וכו' ואם נתיאשו וכו' משמע בתחילה מיירי בלא יאוש וקשה האיך קדוש בלא יאוש וכמ"ש תוס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה אילימא וכו' ולהנ"ל י"ל התם אדון דאמרי' קאי בודאי אינו יכול להקדישו. אבל הכא אתקנתא דעולא שלא יהי' כהנים עצבי' הי' אפשר לומר שתקנו שיהי' הקדשו מועיל אפי' לפני יאוש. וכן כ' באמת מקצת ראשונים. וס"ל לרמב"ם דלפני יאוש לא תיקנו שום תקנה שהקב"ה שונאו. ולא דמי לאחר יאוש שעכ"פ ההקדש קנאו בשינוי רשות שאפי' הדיוט קונה בכי האי גווני. רק דהקדש חמיר טפי משום מצוה הבאה בעבירה. בזו תיקנו חכמים וסלקו חומרת ההקדש אבל בלא יאוש שאפי' ההדיוט איננו קונה בכי האי גוני כיון שהקב"ה שונאו אינו ראוי' לתקן שיכפר. ומה שיש עוד לדקדק בלשון רמב"ם שם במ"ש הגונב או הגוזל אם נתיאשו הבעלים. והלא י"ל בב"ד של ישראל הכל הוה יאוש. כמבואר לקמן מב"ק קי"ד ע"א. לק"מ דהרי קיי"ל גוים נודרים נו"נ כישראל. ואה"נ קאמר רמב"ם אם נתיאשו פי' שיהי' הגוזל ישראל שבודאי נתיאשו או הי' גוי ושמענו דמיאש:

והנה רמב"ם פסק שינוי רשות קודם יאוש מהני נגד רב זביד ב"ק קט"ו ע"א וכ' כ"מ דס"ל ר"פ ושארי אמוראי' דמשני התם שינוי' אחריתא ליתא להו לדרב זביד והוא דוחק גדול דמה"ת לומר דפליגי. ונלפע"ד ראי' דהוה ק' לרמב"ם ר"פ לולב הגזול דאמר ר"י בשם רשב"י והבאתם את הגזל וכו' הא קני' ביאוש והא קיי"ל יאוש כדי לא קני. ודברי ר"י שבתוס' דחוקי' דיאוש ושינוי שם קאמר דמשמע בש"ס דיאוש לחוד קאמר. לכן ס"ל לרמב"ם דודאי דוחק גדול לומר דהנבי' הוכיח את הגזלנים עצמן על שמקריבים את הגזול. ולמה לא הוכיח אותן על גוף מעשה דגזילה. אע"כ באותו זמן בתחלת בית שני שהי' צרי יהודה ובנימין גוזלים וחומסי' את היהודים וגוזלים לזה ומוכרים לזה. ולהיות שהי' הנודרים נו"כ נוכלים כמבואר בפסוק. לא הי' מביאים אלא משחת פיסח וחולה. או בהמה של תמימה שקנאה מאת הגזלן. ועל זה צווח שהביאו או תמימה גזולה שקנאה בזול מהנכרי הגזלן או פיסח וחולה. ואמר גזילה דומיא דפיסח דלית ליה תקנתא. וק' הא לכשיתיאשו הבעלים יהי' שינוי רשות מהגזלן לרשות ישראל הקונה. ויאוש שאחריו דקונה. ומזה הוכיח ר' יוחנן דאסור משום מהב"ע וא"כ מוכח מזה כרמב"ם דשינוי רשות ויאוש אח"כ קונה. ורב זביד דלא משני הכי אליבא דר' בב"ק קט"ו צ"ל דס"ל ר' יוחנן דר"פ לולב הגזול משמיה דרשב"י קאמר ולי' לא ס"ל. וזה הוא שינוי דחיקא. וממילא ניחא דכל הני אמוראי' התם דמשני שינוי' אחרינא התם לית להו דרב זביד וכוותיה פסק רמב"ם וכמ"ש כ"מ שם. וק"ל:

והנה חזינא התם בב"ק דרבה מספקא ליה אי יאוש קונה מן התורה או לא ותלי' ספיקא. אי קרבנו ולא הגזול קאי אגזלן משהקדיש. או גזל קרבן דחברים ושם ס"ז ע"א פשיטא ליה לעולא דיאוש קונה מוהבאתם את הגזול. פי' דמקרא דנביאים מוכח דפשטא לי' להנבי' דקרבנו דכתיב באורייתא לא קאי אגזל קרבן דחברי' ומוכח יאוש אינו קונה. ושם ס"ז ע"ב הדר ביה רבא ומייתי ליה מקרא קרבנו לחוד בלי הכרעת קרא דוהבאתם את הגזול ולא ניחא ליה דיחוי' דגזל קרבן דחברי'. ונ"ל דלטעמי' אזלא. דלפמ"ש תוס' ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחברי' וכו' דא"א לאוקמא קרא אלא בפסח באם אינו ענין. א"כ לכאורה דחוקא מילתא טובא ואינו ראוי' להכניס בספיקא כלל והי' ראוי' לומר דמיירי בגזלן שהקדיש אחר יאוש ויאוש לא קני. אלא משום דכ' תוס' ד"ה ש"מ דיאוש לא קני דאכתי לא א"ש אלא ע"י יאוש ושינוי השם דהקדש. או שינוי רשות ע"ש והנה רבה טרם דיתיב ר' יוסף ברישא ועדיין לא נתחדש הך דשינוי השם. לא שינוי השם דעיצבא ולא שינוי השם דמעיקרא טיבלא וכו' ומשמע דה"ה שינוי השם דהקדש כמבואר בכל הראשונים ועיין ר"ת בס' הישר. נמצא לרבה דלא ידע הך דשינוי השם צריך לומר מטעם שינוי רשות. והיינו בקדשים דלא חייב באחריות כמ"ש תוס' הנ"ל. וקרא דקרבנו סתמא כתיב ועוד פשטי' דקרא דפ' ויקרא בנדר מיירי הרי עלי דחייב באחריותו. וא"כ גם זה דחוק קצת ע"כ רבה דהוה מקמי' דחידש לן ר' יוסף שינוי השם מספקא לי' שפיר אי נדחוק וניקום קרא בקדשים שאינו חייב באחריות בנדבה דוקא ויאוש לא קני. או נימא בנגזל קרבן פסח מיירי ויאוש קונה. אבל בתר דשמע רבא מר' יוסף הך דשינוי השם. נמצא אי אוקמי' קרא קרבנו בגזלן שהקדיש ויאוש לא קני ומטעם שינוי השם ומיירי בכל הקרבנות בודאי אין שום סברא למידחק ולאוקמיה קרא בגזל קרבן פסח דחבריה ע"כ פשיטא ליה לרבא מהאי קרא לחוד דיאוש לא קני והדר ביה ממאי דהוה אמר בתחלה קודם דיתיב ר' יוסף ברישא. ואמנם עולא דהוה נמי מיקמי הכי ויש לנו ספק בפסוק קרבנו. בא להכריע מקרא דנביאי' והבאתם את הגזול. והנה לפום פשטיות סוגי' דב"ק קי"ד ע"א קיי"ל כרבנן דר"ש דסתם גזילה לא הוה יאוש מיהו לעולא התם עכ"פ משכחת ליה שמענא דמיאש. וא"כ שפיר יש להוכיח גזול דומי' דפסח דלית ליה תקנתא אפי' שמענא דמיאש. אבל לרבה דאפי' שמענוה נמי ליכא יאוש. א"כ לא שייך להוכיח מוהבאתם בשלמא ר' יוחנן משמיה דר"ש בן יוחי קאמר ור"ש לטעמי' ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים. אבל להלכתא לא הו"מ רבה להכריח מהאי קרא מידי. ואע"ג דמשמע התם קי"ד ע"א דבבי דישראל יש יאוש אפילו בגזלן לרבנן דר"ש עיי' מהרש"א שם ויבואר לפנינו אי"ה. מ"מ לפמ"ש לעיל דוהבאתם את הגזול בגזלן גוי שקנה ממנו ישראל מיירי. אם כן לרבה ליכא להכריע מקרא דנביאים כלל:

ואיידי דאיירי אסיק לכולי' מילתא בב"ק קי"ד ובדברי רמב"ם ואריכותו של ש"ך בח"מ סי' שס"ח. והנה רש"י במתני' כ' דקשי' ליסטים דרישא דמתני' אליסטים דסיפא ועיין מ"ש מהרש"א בזה. ועכ"פ תימה מ"ט לא פריך ליה בש"ס ומשני לי' כאן בישראל כאן באו"ה ועיי' יש"ש בזה והנה בהרז"ה משמע דס"ל דר"ש ורבנן פליגי בב"ד של ישראל אבל בגוי דדייני בגיזתא לכ"ע לא הוה יאוש. והנה צריך להסביר מאי שייך פלוגתא בישראל אם נניח דהב"ד לא יעשו דין דמימר אמרי. א"כ מה לי גנב מה לי גזלן. וצ"ל דבגזלן גוי ליכא יאוש כלל. דהבעלים מצפים להוציא שלהם ע"י דייני דבגיזתא בין גנב בין גזלן. אבל בישראל נהי דמיאשי הבעלים שע"י הב"ד לא יוציאו שלהם דמימר אמרי. מ"מ מצפים שימצאו גניבתם ביד הגנב ויעבדו דינא לנפשייהו ויוציא ממנו ובהא פליגי רבנן ס"ל בגנב דמיטמרי מיאשי להוציא מידו. ומ"מ בדייני או"ה דחפשי חפש מחופש וכפתו ומכים עד שיודה הגנב. ליכא יאוש. אבל בב"ד של ישראל דמימר אמרי והגנב מטמיר עצמו א"כ אבדה תקותו ומיאש. משא"כ בגזלן מקוה שיבוא תו ויתחזק ממנו ויקח שלו מידו בלא בית דין. ור"ש ס"ל בהיפוך כן צ"ל לדעת הרז"ה. והנה לכאורה אחר שהוכחנו סברא זו דאפשר שהבעלים אינם מתיאשים מפני שמצפים להוציא שלהם על ידי דעבדי דינא לנפשייהו בלי ב"ד. א"כ לכאורה לק"מ לסטים דרישא אדסיפא. דבלי ספק אין כל הגנבים והגזלנים שוים לענין זה. אלא אנן קאמרי' סתם גניבה יאוש למר וסתם גזילה יאוש למר. והכל בסתם. וא"כ ברישא דהוה סתם מוכסין ולסטי' אדרבה הרי חזינן שגם חמורו של זה לקחו. וא"כ סתמא נתיאשו הבעלים הראשונים ככל סתם לסטין. אבל בסיפא המציל ביד הלסטין. הרי קמן שלסטין זה נוכל להציל מידו יאמרו נא בעלים הראשונים גם אנחנו לא נתיאשנו כי בכחנו ועוצם ידינו הוציאנו שלנו מתחת ידו. ומשו"ה לא הוה סתמא יאוש בעלים ולק"מ רישא לסיפא ומשו"ה לא הקשה הש"ס והוא תי' מרווח ומבואר בלשון המשנה. ואין צורך לאוקמא רישא וסיפא בתרי גוני בגוי וישראל. אך לדעתי זה א"א באוקמתא דר' יוסף דאסיפא איתמר דוקא בב"ד של או"ה. אבל בב"ד של ישראל סתמא הוה יאוש. ולהנ"ל מה לי הך ב"ד או הך ב"ד. הלא עדיין להוציא שלו מת"י בלי ב"ד. וכמו שהציל זה מן הגייס והלסטין ה"נ יציל הוא. אע"כ לר' יוסף דאסיפא איתמר צ"ל דאין לתלוש דינא דיאוש כלל אלא בהצלת ב"ד ולא בזרוע עוזו של עצמו וליתא לסברת הרז"ה כלל. ולר' יוסף ר"ש ורבנן פליגי בדייני גוים אבל בדייני ישראל לכ"ע הוה יאוש בין גניבה בין גזילה. והא"ש דבתחלה מקשה ש"ס רישא לסיפא דפשיטא לחלק כנ"ל. ואך לבתר דאמר ר' יוסף אסיפא אתמר דנסתר הך סברא. מ"מ נדחוק ונוקי הש"ס רישא בישראל וסיפא בגוי. ולפע"ד ליישב ק' מהרש"א וכל הראשונים דמאי מקשה ארבה ממשנתינו ומבריתא דגנב וגזלן שהקדישו וכו' הא פלוגתיהו בגוי ומשנתינו וכן בריתא דהקדש בישראל. וי"ל דכל הך שקלא וטרי'. אעולא ורבה הכל היה קודם שחידש ר' יוסף אסיפא איתמר. ואז לא עלה על הדעת לאוקמי משנתינו רישא בישראל וסיפא בגוי דמה"ת לומר כן. אלא רישא בסתם וסיפא במציל מידו. והכל בישראל. ולהס"ד טרם ר' יוסף גם פלוגתיהו בישראל והוה קשי' שפיר ממשנתינו ומבריתא דגנב וגזלן שהקדיש. והוצרך לשנוי' דחיקא רבי היא דס"ל דאין חילוק בין גנב לגזלן. אבל למסקנא בתר ר' יוסף דע"כ משנתינו סיפא בישראל וכן בריתא דגנב וגזלן בישראל. ופלוגתת ר"ש ורבנן בעורו' של גזלן גוי שישב עליהן זב ישראל ולק"מ קושי' ש"ס כלל. ובזה א"ש כל פסקי רמב"ם ומסולק כל ק' ואריכותו של ש"ך סי' שס"ח הנ"ל רק מה שהקשה מהאי דקידושין נ"ב ע"ב ויבואר לקמן אי"ה בסמוך. אבל מה שהקשה מר"פ לולב הגזול ומשארי דוכתי' הכל מיושב כהנ"ל דמקמי ר' יוסף אתמר. אבל לבתר ר' יוסף אה"נ דפלוגתת ר"ש ורבנן בגוי דוקא אבל בישראל הכל דאימר אמרי:

וראיתי לר"ת בס' הישר למס' גיטין סי' ק"ב כ' דקו' הש"ס דב"ק ס"ז ע"א לרב יוסף מבריתא דהקדישן הקדש הומ"ל ולטעמיך לרבה מי ניחא הא מספקא לי' אי יאוש אינו קונה אלא מדרבנן א"כ אמאי תרומתן אינו תרומה. אלא דהומ"ל תרום ויחזור ויתרום. ולר' יוסף מיהת דאית לן שינויי' רוויחא דשינוי השם מוקמי' לי' בהכי והוא דחוק. ולכאורה לשיטת ר"ת בעצמו בתוס' ב"ק צ"ד ע"ב דבימי רבי נישנית תקנת השבי' שלא לקבל משום גנב וגזלן שום מין גניבה וגזילה. וא"כ לרבה דמוקי' לבריתא דגנב שהקדיש כרבי דמשוי גנב כגזלן וכיון דבריתא בלא"ה אתי' כרבי ואיהו תיקן שלא לקבל מהם א"כ שפיר דהקדשן הקדש ולק"מ מהך בריתא. אך לר' יוסף דלדידי' פלוגתת ר"ש ורבנן בגוי ובריתא דהקדישן הקדש בישראל. שוב לא נצטרך לאוקמא כרבי דוקא. א"כ ממילא דחיק מאוד למימר בימי רבי נישני' משנה זו משום תקנת השבי' וע"כ פריך מהך בריתא ומשני משום שינוי השם דמעיקרא טיבלא וכו'. וע"ד חידוד י"ל משו"ה לא איפרוק ק' עד דיתיב ר' יוסף ברישא. משום דעד דלא יתיב ר' יוסף ברישא לא הוה יודע דב"ד של ישראל גורמי' היאוש כי מסברא חיצונה עבדי דינא טפי מב"ד של גוים להציל עשוק. ואך לבתר דיתיב ברישא על מדין ואין חכם כבעל ניסיון. אז הבין דב"ד של ישראל מימר אמרי. ואסיפא איתמר. וממילא לא מוקמי' בריתא דהקדיש הקדש כרבי. וא"כ ע"כ לתרץ דקנאו בשינוי השם. וממילא מתני' דעורו' שקיצען נמי משום שינוי השם הוא ואין להאריך:

והנה בקידושין נ"ב ע"ב אמר רבא דלית דחש לדר"ש אע"ג דבגזלן ישראל איירי. ורבא הא הוה בתר ר' יוסף. ועיין בלשון רמב"ם וש"ע א"ע סי' כ"ח ס"א. אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש. שהוא שפת יתר וכפל ענין. ועוד הא יאוש כדי לא קני כ"א בצירוף שינוי רשות דידה כמ"ש ה"ה שהוא קונה אותה ע"י קנין שהיא קונה בשינוי' רשות בא קנינו בבת א'. גם מה שסיים רמ"א קדשה בגזל אחר יאוש מקודשת מדרבנן וצ"ע. וגם ליישב סתירת הרא"ש פ"ק דקידושין סוף סי' י"ט עם מ"ש במרובה סוף סי' ב' כמו שהקשה מעדני מלך בס' פלפולא חריפתא ובקרבן נתנאל פ"ק דקידושין סי' י"ט. גם ראיתי בתוס' רי"ד פ"ב דקידושין שכ' הא דאמר רבא לית דחש לדר"ש. דה"ה קידשה בגניבה נמי אינה מקודשת ע"ש. והא בודאי צ"ע הא סתם גניבה יאוש בעלים. והנה ראיתי בס' עצי ארזים סברא לומר בקידושין אע"ג דהוה יאוש אינה מקודשת דהיא לא סמכה דעתה דלמא יטעון אידך דלא איתיאש. והוא סברא בדויה ודחוקה. והנלע"ד ליישב לפמ"ש ב"ש דלרמב"ם דהקונה ביאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הדמי' לבעליה ועיין באבני מילואי' בזה. א"כ במה תתקדש האשה. וכתב שעכ"פ מתקדשת בגוף החפץ. והנה נ"ל כיון דיאוש כדי לא קני ואי אתי בעלים אחר יאוש מוציאין אותו מיד הגנב. ורק בשינוי רשות קונה גוף החפץ הכא האשה אינה סמכה לא מיבעי' בגנב דעיקור יאוש הוא משום דמטמרי והיינו הגנב עצמו בקי ברמיותי' להשמר. אבל כשבאה לידה היא אינה בקיאה ונהי הבעלים כבר נתיאשה. מ"מ השתא כשבאה לידה מתירא' לנפשה וכעין שכ' תוס' ב"ק קי"ד ע"ב בספרים. ונהי שלא יכולי' להוציא גוף הכלי מ"מ דמים צריכה להחזיר לבעלים. והיא אין רצונה להתקדש אלא בשומי כך וכך. אלא מ"מ ממילא עיקור סמיכת דעת שלה שאם תצטרך לשלם הדמי'. יחזור לה בעלה הגנב את דמי'. וא"כ ממילא ה"ל כקיבל עליו אחריות ואין דעתה לקנות לגמרי בלי קבלת אחריות. ותו לא הוה שינוי רשות וגם החפץ לא קנתה. ולא קנה הוא האשה. ואפי' בב"ד של ישראל דמימר אמרי. היינו שהבעלים מתיאשים שהרי הגנב יכפור. ודייני ישראל מימר אמרי. אבל מ"מ האשה הלזה לא תסמוך דעתה שתעיזה פני' לכפור ואם תודה בב"ד תצטרך לשלם דמיו וממילא לא קנתה אפי' גוף החפץ דלא הוה שינוי רשות בידה. וכל זה בגנב וכמ"ש תוס' רי"ד. אך גזלן שהוא גברא אלמא ה"א שהיא סמכה נפשה על אלמותו של בעלה הגזלן ושפיר הוה שינוי רשות. לזה קאמר רבא לית מאן דחש לדר"ש. והנה לפ"ז אפי' שמענו הבעלים מתיאשים מ"מ כיון יאוש כדי לא קני רק מכח שינוי רשות כל זמן שלא ידענו בברור שהיא סמכה נפשה על עצמה שלא יוציאו הכלי מידה שאז קנה הוא האשה ע"י שינוי רשות שלה כמ"ש ה"ה. והיינו דקאמר אם נתיאשו הבעלים. וגם שנודע שקנה אותו הדבר ביאוש דהרי יאוש כדי לא קנה. רק אם נודע שהוא קנה ביאוש ע"י שינוי רשות שלה שהיא סמכה דעתה שאז קנה הוא האשה. ואם אמנם לא נודע שהיא סמכה דעתה ואז הוה יאוש כדי א"כ מדאורי' בודאי לא קנה. אך מדרבנן אפשר יאוש כדי קנה מתקנת השבים. והיינו דכ' רמ"א בשם ר' ירוחם. ומיושב נמי סתירת הרא"ש דבמרובה מיירי היכי דלא סמכה האשה דעתה לקנות החפץ וליכא אלא יאוש אז לא קנה אלא מדרבנן וא"ש הכל בעזה"י:

והנה אי דבר הנקנה לו מדרבנן מהני לקנין דאוריי' כגון לקדושי אשה או להקרבת קרבן. וכבר כתבתי במקום אחר בזה שלפע"ד כל הקנינים שנעשים ברצון הקונה והמקנה בקנין דרבנן כגון ד' אמות של אדם קונים מדרבנן או קנין אגב וכדומה בודאי קונה קנין גמור דלא גרע מסטומתא ועיין ב"ש סי' כ"ח סק"ו בזה וכן מצאתי להדי' ברמב"ן במלחמות בפסחים בסוגי' דהרהינו אצלו ושם בארה ואין כאן מקום להאריך בזה. אך בקנינים שלפנינו שאינם ברצון המקנה כגון יאוש כדי מפני תקנת השבי' או שינוי מעשה כל דהו וכדומה בהא מצינן פלוגתא ועיין בס' אבני מילואים סי' כ"ח סקל"ג. והנה מהרא"ש הנ"ל משמע דס"ל יאוש אי קונה מדרבנן אינו יכול לקדש בו אשה מדאורי' וכן משמע מר"ת בס' הישר הנ"ל מדכ' דהש"ס הוה מצי למימר לרבה דיאוש קונה מדרבנן. קשי' בריתא דתרומתן תרומה. והמ"ל תרומה מדרבנן ויחזור ויתרום ע"ש ש"מ דקנין דרבנן אינו מועיל לקנות מן התורה. וכן משמע מתוספות גיטין נ"ה ע"ב ד"ה שלא יאמרו וכו' ע"ש ואי ס"ד קנין דרבנן מועיל לדאוריתא לק"מ ק' תוס' דנימא דרב יהודה יאוש קונה מדרבנן אית לי' ומשו"ה מכפר מן התורה. ושוב כשתיקנו שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות אוקמוה אדאורי' דלא לכפר. אע"כ פשיטא להו לתוס' אי לאו דיאוש קונה לר' יהודה מן התורה לא הוה מכפר מן התורה. ואמנם מק' ר"ת בתוס' ד"ה מ"ט יש להוכיח להיפוך דאלת"ה מה כל הרעש דלמא עולא יאוש קונה מדרבנן ס"ל בב"ק קי"ד. והכא מן התורה אינו מכפר. אע"כ ס"ל אי רק קונה מדרבנן מכפר נמי מן התורה. וליישב ב' דיבורי תוס' אלו נ"ל דודאי לפי הס"ד דשקליא וטרי' ה"א דחכמים לא עשו שיכפר רק שפטרוהו מלהביא חטאת ומשו"ה הוה סד"א דהשוחטו בחוץ פטור וכדמשמע לשון רש"י ד"ה נמצא מזבח בטל וכו' אבל למסקנא דחייב כרת ע"י דבריהם. מוכח דיש כח ביד חכמים להקנות קנין דאורייתא. נמצא מה שהקשו תוס' ד"ה שלא יאמרו הוא לפי הס"ד. ומה שקשה ר"ת בד"ה מ"ט הוא לפי המסקנא. וא"כ לכאורה מסקנא דשמעתין דכרת שע"י דבריהם. תיקשי להסוברים דאין קנין דרבנן מועיל לדאוריתא:

והנלע"ד בזה לפי משמעות דעת הני פוסקים דס"ל הפקר ב"ד הפקר נפקא לן מיחרם כל רכושו בגיטין ל"ו ע"ב והיינו שיהי' הפקר אבל לא להקנות לאידך. וכן משמע באבני מילואים הנ"ל. ונראה לי דודאי מי שזוכה בו אחר שהפקירו חכמים קנה מן התורה כיון שההפקר ההוא דאוריתא גם הזוכה בו קונה מן התורה. אך הגזלן דבאיסורי' אתי לידי' ושוב אח"כ עשה בו שינוי מעשה כל דהו והפקירו רבנן משום דטרח בי'. ומסתייעי' הפקירם דאין הבעלים יכולין להוציא מידו. אבל הוא לא יקנה כיון דמתחלה דאיסורי' אתי לידי'. ואה"נ אי יאוש קונה מן התורה אע"ג בבאיסור' אתי לידי' מ"מ קונה. א"כ ה"נ הפקר ב"ד הפקר קונה. ואמנם למאן דס"ל יאוש לא קני וה"ה נמי דהפקר ב"ד אינו מקנה להגזלן קנין דאורי'. צריך לומר הכא שראו חכמים צורך לחייבו כרת ע"י דבריהם כדי שלא יהיה חוטא נשכר כמ"ש לעיל. ע"כ הפקירוהו מיד בשעת גניבה באופן שקודם משיכתו כבר הופקר וזכה מהפקר ב"ד קודם משיכת הגניבה. ובהתיר' אתי' לידי'. והיינו דמספקא לי' לרבא. כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה וכו' ויתכן לפמ"ש רמב"ן במלחמות ה' ר"פ לולב הגזול לחד תי' דרבא דר"פ הגוזל עצים. דרבנן וראב"י גבי אין זה מברך אלא מנאץ פליגי בשיטת ר"ת ור"י ע"ש א"כ אין רחוק נמי לומר דה"נ רבא מספקא ליה בדעולא בשיטת ר"י ור"ת אי נמי כר"ת דעולא יאוש כדי קונה מן התורה. וא"כ ה"נ הפקר ב"ד קונה מן התורה. א"כ הכא דכרת מדבריהם בא לו הוא כפשוטו ולא קנה אלא משעת הקדש. או נימא כשיטת ר"י ועולא יאוש כדי לא קנה משום דבאיסור' אתי לידי' וממילא גם הפקר דרבנן לא קנה אלא א"כ אוקמוה ברשותי' משעת גניבה עיין וק"ל. והנה תוס' הקשו לשיטת מק' ש"ס בסוכה למ"ד ע"ב ולקנוי' בשינוי מעשה ולקנוי' בשינוי השם. ואלו לר"ת לק"מ הא הוה מצוה הב"ע ונלע"ד ליישב ואימא דאפי' אי נימא דקנין דרבנן אינו מועיל להקנות מן התורה היינו שיהיה נקרא לכם. אבל אי מה"ת קנה ונקרא לכם. רק משום מצוה הב"ע מאיס לגבוה ומתועב. כיון שאמרו חכמים שיש בזה תקנת השבים שלא נטריח עליו לסתור סוכתו או להתיר אגד לולבו וכדומה. שוב אין כאן מיאוס לגבוה כלל. שהרי מפני תקנת השבים תיקנו. והבן סברא זו כי נכונה היא. והשתא כדהקשה הש"ס וליקניהו בשינוי מעשה והוה ס"ד שהוא מעשה גמור שקנה ומקרי לכם מה"ת מה תאמר אכתי אית בי' מצוה הב"ע זה ליתא דהרי אפי' במעשה כל דהוא אחז"ל דאית בי' משום תקנות השבים מכ"ש במעשה רבה ושוב ליכא מצוה הב"ע. ועל זה משני דהוה רק שינוי החוזר לבריתו ונהי מ"מ קונה מדרבנן כמ"ש תוס' מ"מ לא מיקרי לכם. ושוב הקשה דעכ"פ יקנה מן התורה מטעם שינוי השם דקונה מן התורה. ומצוה הב"ע ליתא מטעם שינוי מעשה כל שהוא דאגד ואית בי' משום תקנת השבים:

אמנם תוס' שם ד"ה שינוי החוזר הוכיחו מההוא סבתא דתקנתא דרבנן מועיל לקנות מדאוריתא דמקרי' לכם. ונ"ל ליישב ג"כ ק' מהרש"א שם למ"ד ע"א תוס' ד"ה משום דה"ל וכו' שהקשה מ"ט לא הקשו כן אסוכה גזולה כמו שהקשו תוס' לעיל ט' ע"א. גם ליישב לשון תוס' גיטין נ"ה ע"א ד"ה מ"ט. וז"ל ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מפסלא אלה משום מצוה הב"ע עכ"ל ולשון זה תמוה. והנה בסוכה ט' ע"א כ' תוס' והרא"ש וכל הפוסקים לשון הירושלמי דבעי' שיחדש בה טפח ומשמע בודאי מדאוריי' וכן כתב ב"י אלא שמג"א פליג על זה רסי' תרל"ו. ורמב"ם לא מייתי כלל הך ירושלמי. ונ"ל דס"ל להירושלמי דלב"ש דנפקא לי' מחג הסוכות לה' בעי' כל הסוכה לשמה. ולב"ה לית להו אלא דרשא לך לשם חובך סגי בטפח. אבל לסוכה גזולה לא בעי קרא דסתם ירושלמי ר' יוחנן ס"ל מצוה הב"ע דאורייתא. וש"ס דילן נמי הו"מ לשנויי' הכי. רק משום דקאי לשמואל דאמר מן הסיסרן פסולין. ולשמואל מהב"ע לאו דאורייתא דאע"ג דכ' תוס' בסוכה למ"ד ע"א ד"ה מתוך וכו' דשמואל מודה ביום ראשון דאורי' וכן פסק רמב"ם. מ"מ נ"ל בודאי אי הוה שמואל מפיק לי' מקרא קרבנו. או מקרא והבאתם את הגזול דהנביא הוכיח על איסור דאורייתא קרבנו וכמו שהארכתי לעיל. אז בודאי גם ביום שני דרבנן כעין דאורייתא תיקון. אך שמואל לית לי' הני דרשות. רק הלא אין אדם יכול להכחיש קרא כדכתיב אני ה' שונא גזל בעולה וכ"פ במלחמו' שם. אלא שם לא נאסר אלא מדברי קבלה. ודי לאסור ביום ראשון כנלע"ד. נמצא לשמואל אין כאן מצוה הב"ע דאורייתא ומשו"ה הוצרך לומר לך דסוכה למעוטי גזולה ובאמת לשמואל א"צ לחדש בה טפח. והרמב"ם דפסק כוותי' דשמואל לא מייתי הך דחדוש טפח. ושארי פוסקים דחששו לדר' יוחנן פסקו דצריך לחדש בה טפח. ובסוכה ליכא שום קרא למימר גזולה אלא מצוה בעבירה אסור ויפה כתב תוס' ר"פ לולב הגזול מלך דסוכה דאיצטריך לחדוש טפח. וממילא לק"מ ק' תוס' מההיא סבתא דע"י קנין דרבנן דמריש יצאו ידי סוכה. כיון דליכא משום לכם אלא משום מצוה הבאה בעבירה. שפיר מהני תקנת רבנן דלא ליהוי מאיס לגבוה וק"ל. ואמנם ברמב"ם פ"ה ממזבח הל' ט' משמע דבקרבן שפיר אית לי' מצוה הב"ע דאורייתא אבל לא בשארי מצות דהרי בלולב פסק כשמואל. ותוס' נמי בסוכה דף למ"ד הנ"ל לא פסיקא להו בשאר מצות אלא מקרא דחלה בוצע ברך. ובזה ניחא לי סידור לשון תוס' סוכה ט' ע"א דלר"ת דס"ל מצוה הב"ע אפי' בשאר מצות מקרא דחלה קשי' להו מסוכה. אבל להר"י דמוקי קרא דחלה משום דמברך א"כ י"ל בשאר מצות ליכא משום מהב"ע כלל. ולק"מ מסוכה:

והנה מה שמקשי' אהש"ס דפריך וליקנינהו בשינוי מעשה או שינוי רשות ושם. הא עכ"פ יהיה המברך בוצע ומנאץ. ועוד בלאה"נ קשי' מ"ש אסא משארי פירות דכולה שתא מה"ת נגזול אנן ועוד איך יגזוז הגוי כדי למכור לישראל ויהיה הישראל מסייע ידי עוברי עבירה שהגוי גוזל עתה. עכנ"ל שהקרקע שגזלה הנוי לפני כמה שנים מהישראל. כבר עשה איסור גזילתו בשעה שתוקפו והוציאו מקרקע שלו. ונהי לדינא אין קרקע נגזלת. ואין קנין הגזילה נגמר עד שעת קציצה והקוצץ הוא הגורם האחרון לגמור קנין הגזילה מ"מ אין כאן ניאוץ ותועבה כלל במעשיו ומה איכפת לי' להנגזל אם הישראל יקצץ לצאת בו י"ח מצוה. או אפשר הגוי יקצץ לתערובות ע"ז ומה איכפת לי' ואין כאן ניאוץ. אך מ"מ כיון שלענין דינא נגמרה הגזילה הראשונה ע"י זו הקציצה ה"ל תיעוב ומצוה הבאה ע"י עבירה של גזל הראשון שהוא נגמר והולך משעת הוצאה מהקרקע עד שעת הקציצה. אבל זה הקוצץ אינו עושה שום נדנוד עבירה וכשמברך אינו מנאץ. רק כדי שלא מצוה הבאה בעבירה בעי' שיהי' שום שינוי אח"כ כגון שינוי רשות או שם או מעשה. ועיין לשון אורחת חיים דמייתי ש"ע א"ח סי' תרמ"ט ובמג"א שם סק"ג והנה מלשון הנ"ל בתוס' סוכה מבואר דס"ל די"ט שני קיל לענין מצוה הב"ע. וברמב"ן במלחמות ה' פשיטא לי' איפכא דבי"ט ב' דרבנן כיון שאיננו מחוייב מן התורה ליטול לולב כלל. וליתר שאת נוטל לולב גזול הרי הוא מזכיר עון להתפש ע"ש. ולפע"ד להכריע דבודאי הגנב עצמו מזכיר עון להתפרש חמיר י"ט ב' טפי מי"ט ראשון. אך היכי דהוא לא גנב ואין לו מזכרת עון. אך מ"מ הקנין נגמר בעבירה כדלעיל בסמוך וכי האי גוני דגזה"כ הוא שהמעשה מתועב לפני הקב"ה. אבל עכ"פ אין על זה שום חטא ועון. בזה חמיר יו"ט א' דלשמואל אין ביו"ט ב' משום מהב"ע. ובזה יבואו דברי ש"ע בשם או"ח על נכון הקצרתי מאוד במובן:

לא הי' סקריקון וכו'. בירושלמי משמע דמדינא בהרוגי מלחמה אין הקונה מסקריקון זוכה בו וצריך להחזיר לבעליו באפס דמים דתלוה ויהיב בלי זוזי לא הוה מתנתו מתנה. ומפני תיקון ישוב א"י שלא תוחלט הקרקע ביד הגוי תקינו שיהי' מקחו של הלוקח מסקריקון קיים. ושוב כשאמרו דקטיל מיקטיל ולא הוה שכיחי רוצחים סקריקון לא חשו חז"ל להחלטת הקרקעות ההמה המועטים ותיקנו שיתן רביע וכתקנת משנה אחרונה. אמנם ש"ס דילן ס"ל בהרוגי מלחמה קנה הלוקח מסקריקון מדין תורה דס"ל מחמת אונס מיתה אפי' בלא זוזי גמר ומקני. ומהרוגי מלחמה ואילך דמדינא לא קנה והי' צריך להחזיר לבעלים בחנם תקנו דסגי ברביע משום שלא יוחלט ביד הסקריקון וחשו אפי' למיעוט קרקעות שבידים מיעוט סקריקון. וע' רשב"א בחי':

ובב"י ח"מ סי' ר"ה נתקשה מ"ט יקנה באונס מיתה טפי מתלוהו ויהיב הלא נגידא קשה ממיתה. והרשב"א נשמר קצת מזה. אבל יפה כ' ב"י דבהרוגי מלחמה לא בא על עסקי ממון כלל אלא להרוג והישראל פודה נפשו בממונו וקרקעו בזה הוה זביני ולא מתנה. אבל מהרוגי מלחמה ואילך בא הגזלן על עסקי קרקע ואם לא יתן לו יהרגנו אזי הוה כתלוה ויהיב ולא הוה מתנתו מתנה ע"ש ודפח"ח וראוי לו דברי אלקים חיים. אמנם במרדכי מבואר להדי' דאונס מיתה גמר ומקנה אפי' בלא זוזי. והקשה משנה למלך פ"י ממכירה אדראב"י במס' שבת פר"ע מכאן מודעא רבה לאורי'. וקשה הא כפיית הר כגיגית הוה אונס מיתה וגמר וקונה וגמר ומקנה. והנה בתשב"ץ ח"א סי' א' רוצה לומר דאונס מיתת הבן לא הוה אונס לגבי אב דוקא מיתת עצמו. ובמרדכי משמע בין אב לבן ובין בן לאב לעולם הוה אונס והרב"י בטור ש"ע א"ע סי' קל"ב נראה לו דלא גרע מזוזי אונסי' מכ"ש לראות בנו או אביו מוכה ומעונה ע"ש. ונ"ל להכריע דעכ"פ בעי' נמי זוזי כמו תלוה וזבין נהי באונס מיתת עצמו נימא אפי' מתנתו מתנה אבל אונס מיתת אב או בן לא מהני אא"כ יהיב זוזי ג"כ ועפ"י הנחה זו נ"ל ליישב קושי' משנה למלך הנ"ל על ב' דרכים. א' הנה קשה כיון שמבואר במס' שבועות אשר ישנו פה ואשר איננו כל דורות הבאים היו באותו מעמד ונשבעו וא"כ איך יטענו דורות הבאים מודעא עד שקבלוהו בימי אחשורוש הלא הם נשבעו בעצמם ועליהם לא היה כופה הר כגיגית כי לא הי' בגופם כ"א נשמתם. וצ"ל מ"מ לא יכלו לראות באבדון האומה אשר המה בחיים. ואם כן לק"מ קושית משנה למלך כיון דלהנשבעים עצמם לא הי' סכנת מיתה הוה כמו בן על האב ואי לא יהיב זוזי לא הוה זביני' זבינא. א"נ ע"ד זה עצמו דהתוס' שם הקשו למאי צריך כפיית הר הלא הקדימו נעשה לנשמע ולכאורה י"ל חלילה לא בא הקב"ה בטרוני' לכופם יותר משארי או"ה אך ידוע מ"ש רמב"ם באגרותיו כי לכל אדם ניתן מדה ופלס מה יתקן בעולמו וכשגמר תיקונו יפטר לעולם הבא ואשרי מי שחתם ימיו מהרה אלו דבריו שם. ואומר אני אשרי הנ"ל נאמר לאפוקי המתעצל ומתרשל. אבל מי שגמר תיקנו המחויב ומנדבת לבו רוצה וחפץ לעבוד ה' עוד באחריתו טוב מראשיתו אזי טוב לו חיותו בעולם הזה. והנה מנויה וגמורה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן התורה דיינו כי העמידה לפני הר סיני וראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל כבר תיקנו כל א' בתיקון נשמתו ולא היה צריך יותר בעולם הזה וכבר חתם ימיו ע"כ שאלם הקב"ה אתם כבר נשלמתם ואם רציתם להוסיף עוד יתר שאת ולקבל גם התורה מה טוב. ואם לא תרצו אין לכם צורך בעוה"ז ותפטרו לחיי העולם הבא ושם תהיה קבורתכם לא לעונש חס ושלום והם רצו לקבל גם התורה כמו שאמרו נעשה ונשמע ע"כ קבלו התורה מרצון טוב ומיושב קושי' תוס':

אלא לפ"ז אין כאן מודעא ע"כ בא ראב"י וחידש לן אפ"ה מכאן מודעה רבא לאורי' דאכתי יטענו לא קבלנו התורה ברצון והא דלא רצינו לפטור מן העולם היינו טעמא נהי אנחנו כבר השלמנו תיקוננו במעמד הר סיני מכל מקום דורות הבאים שעדיין לא נבראו בגופם הם יתבטלו ולא יבואו לעולם ע"כ היינו מוכרחים לקבל ואיכא מודעא. נמצא לפ"ז היה האונס מחמת בניהם לא מחמת אונס מיתת עצמם וכל שאין אונס המיתה בעצמו לא הוה מתנתו מתנה ומיושב קושי' משנה למלך הנ"ל:

לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב. פירש"י משום השני נוח לי' מה שקשה מפרק חזקת מ"ז ע"ב ומ"ח ע"א יבואר לקמן אי"ה בחידושינו נ"ח ע"ב ברצות ה':

אר"י מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ר"ת אמ"ת דבדברי תורה שנקרא אמת אשריו שמפחד תמיד שלא ישכח כמ"ש תוס' ודמייתי תוס' פחדו בציון נראה דוקא בציון דכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וליכא שם מזיקים ושדים המבעיתים את האדם ע"כ פחדו רק חטאים. אבל בח"ל אמרי' פ"ק דמגילה האי מאן דמיבעת מזלי' חזי:

מאי דכתיב אשרי אדם וכו'. שמעתי מפי הרב הגדול מו"ה יעקב ווירמיז זצ"ל שהי' רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פפד"מ. אהא דאמר ר' יוחנן בשבת לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ובפ"ק דיומא אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם אע"ג די"ל הא בבית ראשון והא בבית שני. מ"מ נ"ל עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת. דהא באמת צריך להבין מ"ט שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא. וי"ל בפסחים קי"ג ע"ב אמרי' הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי אבל מצוה לשנאתו והעלו שם תוס' מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום כמים הפנים אל פנים ע"ש ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין. והנה בשעת כשלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם. וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה. וע"כ זה הי' לו שנאת חנם על בר קמצא אך חכמי ישראל דנו לזכות מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו ע"כ שתקו ולא מיחו. אמנם אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה היו מוחין מטעם לפנים משורת הדין שלא להראות שנאה בפרהסיא אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק:

משנה לא היו סיקריקון ביהודה כו' נקיט לה הכא בפירקין משום סיפא דב"ד של אחריהם שאמרו דנותן לבעלים רביע והיינו משום תיקון העולם שלא תוחלט הקרקע ביד הסיקריקין כדאיתא בירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א באריכות:

שם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופירש רש"י קרקע המיוחד לכתובתה כו' וכ"ש בשאר נכסים כו' והכי מוקי לה בבבא בתרא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה שפירושו כאן סותר לפירושו בפרק האשה שנפלו דף פ"א גבי שומרת יבם שאין לו למכור בנכסים כלום כיצד יעשה יעשה סעודה ויפייסנה ואם אשת ישראל הוא יגרשנה ויחזור וישאנה ומפרש רש"י שם דאע"ג דאפ"ה מכרו בטל כדתנינן הכא הא מוקי לה באותן שלש שדות והקשו התוספות שם דהא מסקינן בבבא בתרא דכ"ש בשאר נכסים ומתרצין שם לפי שיטת רש"י ז"ל דבהנך ג' שדות מכרן בטל לאלתר משא"כ בשאר נכסים המקח קיים עד שעת גוביינא דידה וא"כ היאך מפרש רש"י כאן אלשון מכרה בטל גופא דאיירי אף בשאר נכסים ויש ליישב דנהי שכתבו התוספות דלענין הדין יש חילוק ביניהם אפ"ה שייך בהו שפיר נמי לשון מקחו בטל דהיינו מה שחזר ולקח מן האשה בטל לגמרי דנהי שאוכל הפירות אין זה תלוי במה שחזר ולקח מן האשה דה"ה אם לא חזר ולקח מן האשה נמי היה אוכל הפירות וכן אם מתה בחיי הבעל המקח קיים דאחריות דנפשיה קיבל עליה כן נ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל ולכאורה דלפי זה ה"ה הא דקתני רישא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע"ה המקח בטל היינו דמה שלקח מבע"ה בטל משא"כ המקח מסיקריקון קיים לענין שאוכל הפירות עד שיחזיר לו הבע"ה דמיו כדין מבריח ארי ואף למאי דמשמע מלשון הפוסקים והמפרשים דלמשנה ראשונה צריך להחזיר לו בחנם אפ"ה נראה דאין צריך לשלם דמי פירות שאכל דלא דמי ללוקח מגזלן גמור כמו שאבאר לקמן כן נראה לי ועדיין צריך עיון:

תוס' ד"ה ביהודה בהרוגי מלחמה וכו' שמסורת בידם וכו' הרב יפה מראה והרב שדה יהושע פירשו מ"ש בירושלמי שמסורת בידם שר"ל ואינו אמת כי חושים בן דן הרגו וגם הרב קרבן העדה פירש שמסורת בידם של האומות נראה שמסכים לזה. ותימא על גדולי ישראל שנעלם מהם הספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו. גם נעלם מהם דברי התוס' האלו ועמ"ש על דברי התוס' הללו אני בעניי בס' הקטן ראש דוד פ' וישב ובמשג"ב דף פ"ח ע"א ע"ש:

אקמצא ובר קמצא חריב ירושלם. אע"ג דקמצ' לא הי"ל שום גרמא בזה דלא עביד מידי ואפשר כי גם לא נמצא שם כמבואר נקט הכי אקמצא ובר קמצא על דרך בין חייתא למחבלתא ווי לברא דעלובתא. וה"נ הכי קאמר בעבור חילוף קמצא לבר קמצא חריב ירושלים כי המשרת היה לו להזמין לקמצא ופרח זימו"ן מיניה ואזמניה לבר קמצא הוה מה דהוה. וכן הוא בהדיא במדרש איכה רבתי על פסוק בני ציון היקרים וז"ל הדא דבריתא אמרי בין קמצא ובין בר קמצא חרב מקדשא עכ"ל:
ורש"י פירש קמצא ובר קמצא כך שם שני יהודים. ואפשר דודאי לא אתא רש"י לאפוקי דקמצא זה היה לו בן והוא בר קמצא ובעל הסעודה היה אוהב לקמצא ושונא בנו דא"כ היל"ל אקמצא ובריה חריב ירושלים וכו' דרחמיה קמצא ובריה בעל דבביה. ולא היה צריך רש"י לאומרו. אמנם אפשר דאתא לאפוקי דהוו תרי קמצא שנים קרובי"ם קראו בשמותם על שם זקנם וקמצא האחד היה אוהבו ובר קמצא האחר שונאו דהשתא א"ש מאי דקאמר אקמצא ובר קמצא וכו'. אך לא נראה לרש"י לפרש כן. דא"כ המשרת הי"ל להבין דהוא א"ל קמצא ואי כונתו על בר קמצא הי"ל להזכירו בשמו אלא ודאי על קמצא קאמר. ותו דהי"ל להביא קמצא אביו של זה והגם דיש לדחות סבר רש"י דאין לעשות אוקמתות אלא כך שם שני יהודים ובר קמצא שמו ולא שהוא בנו של קמצא ודוק היטב:

ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת. דקתני מתניתין שלא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קריבה: היינו דקתני חטאת. דאיכא אכילת כהנים: דכליל היא. ואמרי מזבח אוכל גזילות: איפכא מיבעי ליה. ועל חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת מפני תקנת המזבח: משלם תשלומי כפל. דכשגנבה חולין הואי: ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. דכי טבח ומכר הקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב (ב''מ דף נז:): בחוץ. אי שחט בחוץ ענוש כרת: כרת מאי עבידתיה. דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר אלא כרת אי מדאורייתא לא חזיא להקרבה הא קיימא לן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא: כרת שע''י דבריהם באת לו. כרת דאורייתא כדמפרש ואזיל: אוקמוה רבנן. ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה וקנס היא דקנסוהו והפקר ב''ד הפקר הוא וקדשה: לגיזותיה וולדותיה. דלפני הקדש אי אמרת משעת גנבה קיימא ברשותיה גיזותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה: מתני' לא היה סיקריקון ביהודה. סיקריקון עובד כוכבים רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני: בהרוגי המלחמה. מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה ובגמ' פריך מאי קאמר: מקחו בטל. דאמרי' מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה הימנו ובגמרא מוקי לה דלא כתב ליה שטרא: לקח מן האיש. קרקע המיוחדת לכתובת אשתו או שכתוב בכתובתה או הכניסתו לו שום בכתובתה וכל שכן שאר נכסים דאי לא עבדה ליה אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה הכי מוקמינן ליה בב''ב (נ.): מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: נותן לבעלים רביע. ששיערו דסיקריקון מוזיל גבי' ריבעא: גמ' לא דנו דין סיקריקון. בהרוגי המלחמה דקני לגמרי והלוקח ממנו מקחו קיים אבל מהרוגי המלחמה ואילך הלוקח ממנו יש לו דין המפורש במשנתינו: דאמר רבי אסי שלש גזרות גזר. טיטוס בפולמוס שלו: כל דלא קטיל. ישראל כל היכא דמשכח ליה: לקטלוהו. הלכך אגב אונסיה כי א''ל שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תלאו וזבין זביניה זבינא (ב''ב דף מז:): מפחד. דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת: שקא דריספק. דופן של מרכבת נשים שקורין ריטוג''א בלשון אשכנז והיא כעין עגלה דאמרינן באותו ואת בנו (חולין דף עט.) כי מעיילית לי כודנייתא בריספק: קמצא ובר קמצא. כך שם שני יהודים: דרחמיה קמצא. אוהבו היה שמו קמצא:

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. וא''ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר וי''ל דדווקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת: כי היכי דליחייב עלה. פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהו כהנים עצבים וממילא מחייב השוחט בחוץ: לגיזותיה וולדותיה. וא''ת אפי' קודם הקדש הן שלו דהא תנן (ב''ק דף צג:) גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזלה וי''ל דנפקא מינה לר''מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה משום דקנסו גזלן ואע''ג דשינוי קונה הכא מ''מ בשעת הקדש אוקמוה ברשותיה ולא קנסו ולרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שעל גבי הגזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוה ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא מינה מידי ולרבי שמעון דאמר התם למחצה ולשליש ולרביע הכא הוי הכל שלו אבל לרב זביד דאמר דלר''ש כוליה דגזלן לא נפקא מינה מידי הכא במאי דאוקמוה ברשותיה: ביהודה בהרוגי המלחמה. בירושלמי. בראשונה גזרו גזרה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מט) ידך בעורף אויביך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובסוף פ''ק דסוטה (דף יג.) דאמר חושים בן דן שקל קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו: אשרי אדם מפחד תמיד. בפ' הרואה (ברכות ס.) אמרינן חזייה לההוא גברא דהוה מפחד א''ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים ופריך מקרא דהכא ומוקי לה בדברי תורה שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות ולא דמי לאדם המתפחד בחנם:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד