גיטין נד ע"ב

נָפְלוּ וְנִתְפַּצְּעוּ אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד לֹא יַעֲלוּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים בְּשׁוֹגֵג יַעֲלוּ בְּמֵזִיד לֹא יַעֲלוּ
וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא חַד בִּתְרֵי בָּטֵל וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר וְקָא קָנֵיס רַבִּי יְהוּדָה הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִיעָרוֹמֵי
וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי דִּתְנַן נְטִיעָה שֶׁל עׇרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּנְטִיעוֹת אֲחֵרוֹת הֲרֵי זֶה לֹא יְלַקֵּט וְאִם לִיקֵּט יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף הַמִּתְכַּוֵּין לְלַקֵּט יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם
הָא אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רָבָא חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת
מַתְנִי' הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִין חַיָּיבִין
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּטְהָרוֹת וְאָמַר לוֹ טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִטְמְאוּ הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּזְבָחִים וְאָמַר לוֹ זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִתְפַּגְּלוּ נֶאֱמָן אֲבָל אָמַר לוֹ טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ וּזְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִתְפַּגְּלוּ אֵינוֹ נֶאֱמָן
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר אַבָּיֵי כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ נֶאֱמָן
רָבָא אָמַר כְּגוֹן דְּאַשְׁכְּחֵיהּ וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי וּלְבָתַר הָכִי אַשְׁכְּחֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לֵיהּ שׁוּרַת הַדִּין אֵינוֹ נֶאֱמָן אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אַסִּי רַבִּי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱמִינַתּוּ
הֵיכָן הֶאֱמִינַתּוּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ דְּכִי אָמַר פִּגּוּל מְהֵימַן וּמְנָא יָדְעִינַן וְהָכְתִיב וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דִּמְהֵימַן
וְדִלְמָא דִּשְׁמַעְנֵיהּ דְּפַגֵּיל אִי לָאו דִּמְהֵימַן אַף עַל גַּב דִּשְׁמַעְנֵיהּ נָמֵי לָא מְהֵימַן דְּדִלְמָא לְבָתַר הָכִי קָאָמַר
וְדִלְמָא דַּחֲזֵינֵיהּ בְּפִישְׁפָּשׁ קַשְׁיָא
הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ לֹא כְּתַבְתִּים לִשְׁמָן אֲמַר לֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי אֲמַר לֵיהּ בְּיַד לוֹקֵחַ אֲמַר לֵיהּ נֶאֱמָן אַתָּה לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה נְהִי דְּהִפְסִיד שְׂכַר אַזְכָּרוֹת שְׂכַר דְּסֵפֶר תּוֹרָה כּוּלֵּיהּ מִי הִפְסִיד אֲמַר לֵיהּ אִין שֶׁכׇּל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ כְּתוּבוֹת לִשְׁמָן אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם
וְלִיעַבַּר עֲלַיְיהוּ קוּלְמוֹס וְלִיקַדְּשֵׁיהּ כְּמַאן נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה
דִּתְנַן הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם וְנִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב יְהוּדָה וְטָעָה וְלֹא הֵטִיל בּוֹ דָּלֶת מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס וּמְקַדְּשׁוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בַּחֲדָא אַזְכָּרָה אֲבָל דְּכוּלֵּי סֵפֶר תּוֹרָה לָא מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּמְנוּמָּר
הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ אֲמַר לֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי גְּוִילִין שֶׁלּוֹ לֹא עִיבַּדְתִּים לִשְׁמָן אֲמַר לֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי אֲמַר לֵיהּ בְּיַד לוֹקֵחַ אָמַר לוֹ מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

א. איסור שנתערב בהתר, מן התורה בטל הוא ברוב שנאמר [שמות כג ב]: "אחרי רבים להטות".

ב. מדרבנן, אין ערלה, ולא כלאי הכרם, בטלים, אלא במאתים.

ג. דברים חשובים, אינם בטלים, מדרבנן, אפילו באלף.

ד. "אגוזי פרך" [אגוזים של מקום ששמו פרך] הם מן הדברים החשובים שאינם בטלים כלל. ודוקא כשהם שלימים אבל אם "נתפצעו" [נשברו] בטלה חשיבותם.

ה. "אין מבטלין איסור לכתחילה" כלומר, אסור לערב איסור בהיתר, כדי לבטלו, ^[1] ואף אם נתערב באופן שאינו בטל ברוב, אסור לעשות מעשה שיגרום לביטולו ברוב.

אגוזי פרך של היתר, ונפלו לתוכן אגוזים של ערלה, שחשובים הם, אינם בטלים, אפילו באלף, וכל התערובת אסורה.

חזרו ונתפצעו [נשברו], אחרי שנפלו ונתערבו.

אחד שפצען שוגג שלא נתכוין לבטל חשיבותן, ואחד שפצען מזיד, [כדי לבטלן בכך] לא יעלו [לא בטלו]. כי "אין מבטלים איסור לכתחילה". וכיון שעבר על דברי חכמים קנסו רבנן, במזיד, ואף בשוגג, אטו מזיד.

ואלו הם: דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בשוגג, יעלו, [בטלים הם], במזיד, לא יעלו. שקנסוהו חכמים במזיד, ולא קנסוהו בשוגג, אטו מזיד.

והא הכא, דמדאורייתא אפילו חד בתרי [אחד של איסור בשנים של היתר] בטל ברוב ונמצא, שכבר בטלו האגוזים, מדין תורה, משעת נפילתם.

ורק מדרבנן הוא דגזור, שלא יתבטלו אגוזי פרך שלימים, ונמצא, שעל ידי פציעתן, עבר איסור דרבנן, ולא איסור תורה. ^[2]

ואף על פי כן, קא קניס רבי יהודה, אם פצען בשוגג, אטו מזיד, אף על פי שאינו אלא איסור דרבנן.

ולעיל אמרנו, שרבי יהודה אינו קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן: התם [בביטול האגוזים], היינו טעמא דרבי יהודה שקנס, משום דחיישינן דילמא אתי לאיערומי, ולבטלן במזיד ובמתכוין, ויאמר: שוגג הייתי, ולא נתכוונתי לבטלן.

ועל כן, בענין ביטול ברוב, קנס רבי יהודה, את השוגג, שמא מזיד היה. ^[3]

בבריתא לעיל למדנו שרבי יוסי קונס את המבטל איסור במזיד.

ולפיכך מקשינן: רמי דרבי יוסי אדרבי יוסי:

דתנן:

אף על פי, שערלה [פירות אילן בשלש שנותיו הראשונות] וכלאי הכרם, [גפן שזרעו עמה זרעים, וגדלה עמהם] בטלים במאתים, מכל מקום, דווקא, כשהם תלושים, אם במחובר, חשובים הם ^[4] ואינם בטלים.

נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות בשדה, ואינו מכירם.

הרי זה לא ילקט, כי כל עוד הם מחוברים, אינם בטלים, ועל ידי לקיטתו הוא מבטל את האיסור.

ואם עבר וליקט, יעלו באחד ומאתים. ^[5]

ובלבד, שלא יתכוין ללקט על מנת לבטלן, וכגון שסבור הוא שכבר בטלו במחובר.

אבל אם ליקט על מנת לבטל, אינן בטלים, כי קנסוהו חכמים היות ועבר על דבריהם במזיד.

רבי יוסי אומר: אף המזיד ומתכוין ללקט על מנת לבטל, לא קנסוהו חכמים ויעלו באחד ומאתים.

הרי, שאין רבי יוסי קונס אפילו את המזיד, ולעיל בברייתא דאגוזי פרך שנפלו ונתפצעו אמר רבי יוסי: "במזיד לא יעלו"!?

ומשנינן: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר על אותה ברייתא]:

אמר רבא: מילתא דלא שכיחא היא, כי אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת.

והיות דלא שכיחא, לא החמירו חכמים.

אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא, וקנסו חכמים את המזיד.

וכן, כי אתא רבין [כשבא רבין מארץ ישראל לבבל] אמר בשם רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.

מתניתין:

ארבע "עבודות דם" יש בקרבן: שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו.

זמן יש להקטרת הקרבן - עד עמוד השחר, וכן לאכילתו יש זמן קצוב לכל קרבן, ואם חשב בשעת אחת מעבודות הדם להקטיר את אימוריו, או לאכול את בשרו, לאחר זמנם, נתפגל הקרבן ונפסל. ^[6]

הכהנים שפיגלו קרבן במקדש, ופסלוהו ^[7] אם היו מזידין חייבין לשלם לבעלים את דמי הקרבן, ואף על פי ש"היזק שאינו ניכר" הוא, ולאו שמיה היזק, מכל מקום, חייבום חכמים לשלם, מפני "תיקון העולם" שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חבירו ב"היזק שאינו ניכר" [וכפי שנתבאר בגמרא לעיל נג א]

ואם היו שוגגים, אינם חייבין לשלם, ולא קונסים שוגג אטו מזיד, כי אם נקנוס ימנעו הכהנים מלעבוד. ^[8]

גמרא:

תנו רבנן:

מי שהיה חבירו עושה עמו בטהרות, ואמר לו: "טהרות שעשיתי עמך - נטמאו".

וכן מי שהיה חבירו עושה עמו בזבחים [עובד עבודה בקרבן שלו] ואמר לו: "זבחים שעשיתי עמך - נתפגלו". כלומר, אני פיגלתי את הקרבן. ^[9]

בשנים אלו: נאמן. אבל, אמר לו: "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני - נטמאו", אינו נאמן.

וכן אם אמר לו: "זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני - נתפגלו", אינו נאמן.

ומקשינן: מאי שנא רישא, דלא אמר ליה "ביום פלוני" ונאמן הוא, ומאי שנא סיפא, דאמר ליה "ביום פלוני" ואינו נאמן!?

אמר [תירץ] אביי: כל שבידו לעשות, בשעה שמודיעו, נאמן הוא.

וברישא מיירי, כגון, שעדיין בידו לטמא את הטהרות, וכן בזבחים, כגון שהודיעו כהן בין שחיטה לזריקה, ואמר לו פיגלתי בשחיטה, ועדיין בידו לפגל בזריקה. ^[10]

ו"ביום פלוני" דסיפא, היינו, שכבר יצאו מידו, ולפיכך - אינו נאמן לפוסלו.

רבא אמר: אף על פי שעכשיו אינו בידו, נאמן הוא. ^[11] וסיפא, דקתני "ביום פלוני אינו נאמן", כגון דאשכחיה [שמצאו], אחרי שיצאו הטהרות והזבחים מתחת ידו, ^[12] ולא אמר ליה, ולא מידי [מאומה].

ולבתר הכי [אחר כך] אשכחיה ואמר ליה שנטמאו ונתפגלו, ועל כן אינו נאמן.

כי, אם היה דובר אמת, היה אומר לו כשפגשו בפעם הראשונה, והיות ולא אמר לו דבר זה מתחילה, אנו אומרים שמא כדי לצערו הוא אומר כך, ובאמת לא נטמאו הטהרות ולא נתפגלו הזבחים. ^[13] ההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו",

אתא בעלים, לקמיה דרבי אמי, לשאול אותו אם עליו להאמין לדברי חבירו, היות שעכשיו אין בידו לטמאן.

אמר ליה רבי אמי: מצד שורת הדין, אינו נאמן, ואינך צריך לחשוש לדבריו, כדעת אביי. ^[14]

אמר לפניו [לפני רבי אמי] רבי אסי: רבי, אתה הוא שאומר כן! אבל רבי יוחנן חולק עליך וסובר כרבא, כי, הכי [כך] אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה להקל, אף לאחר זמן, היות שהתורה האמינתו.

ומפרשינן: והיכן האמינתו תורה.

אמר רבי יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח!

דכי אמר [כאשר יאמר]: פיגול הוא פר ושעיר של יום הכיפורים, מהימן [נאמן הוא].

כי, הרי פיגול שייך בכל קרבן, ואף בפר ושעיר של יום הכיפורים. ^[15]

א. פר ושעיר של יום הכיפורים, מזה הכהן הגדול מדמן, בקודש הקדשים כנגד הכפורת שעל הארון, ובקודש [בהיכל] - כנגד הפרוכת, ונותן מדמם על מזבח הזהב.

ב. בזמן שמזה הכהן הגדול את דם הפר והשעיר, אסור לכל אדם להיות עמו, שנאמר [ויקרא טז יז]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".

וקיבלו חכמים [יומא מד] שבין בשעה שמזה את הדם בקדש הקדשים, ובין בשעה שמזה את הדם בהיכל אסור לכל אדם להיות עמו.

ומנא ידעינן [מנין לנו], שאכן נתפגל הקרבן, אם אינו נאמן בעדותו.

שמא תאמר, עדים היו עמו וראוהו מפגל,

והכתיב: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" בשעת עבודת הדם. ^[16]

אלא לאו, על כרחינו משום דמהימן, הכהן גדול עצמו, בעדותו, כאשר יצא מאהל מועד ויאמר "פיגלתי", ואף על פי שכבר אין בידו לפגל, ושמע מינה דלא כרבי אמי ואביי.

ודחינן: וממאי, דלמא כגון דשמעניה [שמענו אותו], מבחוץ, דפגיל בפיו, ואמר ^[17]: "הריני מזה מן הדם, על מנת להקטיר אימורין לאחר זמנם".

ואם כן, אין כאן "נאמנות" של הכהן הגדול, אלא ידיעה ברורה בעדים.

ומפרשינן: על כרחך נאמן הוא, דאי לאו דמהימן לנו, הכהן הגדול, אף על גב דשמעניה כשהיה בפנים, נמי לא מהימן, דדילמא לבתר הכי קאמר.

כלומר, אף אם שמענו אותו אומר, שמפגל הוא בשעת הזאה, הרי מנין לנו, שאכן בשעת עבודה, ממש, אמר את דבריו, ושמא, אחרי העבודה אמר כן, ואינו פיגול. ^[18]

אם כן, על כרחך, נאמן, הכהן הגדול, לומר לנו, אחרי יציאתו, שהוא פיגל בשעת עבודה.

שני פשפשין [פתחים קטנים] היו פתוחים להיכל אחד בצפון ואחד בדרום, ומהם היה אפשר לראות את מה שנעשה בהיכל. ^[19]

ודחינן: אכתי ליכא ראייה, כי יש לומר: דילמא דחזיניה [ראינוהו] בשעת הזאת דם בהיכל ^[20] בפישפש, [דרך הפישפש], ושמענו אותו מפגל באותו שעה!? ומסקינן: אכן, קשיא לן, כיצד הוכיח רבי יוסי את דינו.

ספר תורה צריך לעבד את הגוילים, עליהם הוא נכתב, לשמו, וכמו כן צריך לכותבו, ובפרט את אזכרותיו [שמות הקודש שבו], ^[21] לשם ספר תורה.

ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי אמי.

אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני [עבור פלוני] את האזכרות שלו, לא כתבתים לשמן ופסול הוא.

אמר ליה [שאלו] רבי אמי: ספר תורה ביד מי הוא נמצא? אמר ליה: ביד לוקח הוא.

אמר ליה: אם כן, נאמן אתה להפסיד את שכרך, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ואין אתה נאמן להפסיד את ספר התורה ולפוסלו, הואיל ואינו בידך. ^[22]

לשונו של רבי אמי: "נאמן אתה להפסיד את שכרך", משמע, שכר כתיבת כל ספר התורה.

ועל כן, אמר ליה [שאל] רבי ירמיה את רבי אמי: נהי [אף אם נאמר] דהפסיד שכרם של אזכרות שלא כתבן לשמן.

שכר דספר תורה כוליה, מי [האם] הפסיד, הלא כתב את כולו, חוץ מאזכרות שבו, לשמו!?

אמר ליה רבי אמי: אין [כן הדבר], את כל שכרו הפסיד!

שהרי כל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן, אין תקנה להכשירו ואינו שוה כלום. ^[23]

ושאלינן: ואמאי אין לו תקנה, ליעבר עלייהו קולמוס, וליקדשיה, כלומר, למה לא יעבור שוב על האזכרות, ויכתוב, על גבי כתב הראשון, לשמו!? ^[24] כמאן, אמרת, דאין לו תקנה!

נימא, [האם נלמד מכאן] דרבי אמי סבירא ליה, דלא כרבי יהודה, המכשיר בהעברת קולמוס לשמו!?

דתנן: הרי שהיה צריך לכתוב את שם השם בספר תורה, ובטעות נתכוון לכתוב יהודה.

וטעה ולא הטיל בו דלת [לא כתב אות דלת] כפי שהיה סבור שיהודה הוא צריך לכתוב, ונמצא, שכתב את השם במקומו הראוי, ושלא לשמו.

כיצד יעשה, לתקן את הדבר, מעביר עליו קולמוס, לשמו, ומקדשו, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: אין כתיבת שם השם הזו מן המובחר וספר תורה זה, פסול הוא. ^[25]

ומסקינן: אפילו תימא כרבי יהודה אתי שפיר דברי רבי אמי.

כי, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, שמעביר עליו קולמוס ומקדשו, אלא בחדא אזכרה.

אבל באזכרות דכולי ספר תורה, לא הכשיר רבי יהודה, משום דמיחזי הספר תורה כמנומר [בגוונים גוונים] שהרי כולו כתוב בכתיבה אחת, והשמות - בכתיבה על גבי כתיבה.

ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי אבהו.

אמר לו: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילים שלו [שעליהם נכתב הספר], לא עיבדתים לשמן, ופסול הוא.

אמר לו: ספר תורה זה ביד מי הוא נמצא?

אמר לו: ביד לוקח

אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, כי הודאת בעל דין כמאה עדים היא.

אתה נאמן גם כן, להפסיד ולפסול את ספר התורה בעדותך, כי חזקה עליך, שלא תאמר שקר, ותפסיד את שכרך חינם. ^[26]

הערות

^[1] לדעת התוספות, אין איסור זה אלא מדרבנן, ולדעת הראב"ד, מן התורה אסור לערב איסור בהיתר כדי לבטלו, ראה רשב"א חולין צח ב, ולהלן בהערה.

^[2] לפי השיטות ש"אין מבטלין איסור לכתחילה" אינו אלא איסור דרבנן, צריך עיון, לשם מה היתה צריכה הגמרא להדגיש שמן התורה חד בתרי בטיל, הלא אף בלאו הכי אין כאן אלא איסור דרבנן? - "פלתי". וראה בתשובת "נודע ביהודה" [תניינא יורה דעה סימן מה ד"ה והשלישית], שאף למאן דאמר שאינו אסור אלא מדרבנן, אין זה אלא בתערובת לח בלח, אבל יבש ביבש שהאיסור בעין, ואם יבוא אליהו ויאמר שזוהי החתיכה האסורה, הרי הוא עומד באיסורו הקודם, [אלא שכל זמן שאין מכירין אותו, מותר מגזירת הכתוב ד"אחרי רבים להטות"], בזה לכולי עלמא לא התירה התורה לבטלו לכתחילה. ולדבריו, מיושב מה שהיתה הגמרא צריכה להדגיש, שאין כאן אלא איסור דרבנן, היות שמן התורה חד בתרי בטיל - "מלא הרועים". וראה ב"אילת השחר", שבאיסורי הנאה יש לומר, שלכולי עלמא אסור לבטלן מן התורה, שהרי נהנה בהתירן, וכן כתב ב"חוות דעת" סימן צט.

^[3] הקשו המהר"ם שי"ף והרש"ש, הרי במטמא ומדמע גם כן שייך חששא דדילמא אתי לאיערומי, ולמה לא קנס רבי יהודה את השוגג! ? וראה ברשב"א נג א ד"ה ומה טעם, ובמה שתירץ המהר"ם שי"ף, וב"אילת השחר".

^[4] כך כתב רש"י. [דהוה ליה קבוע - "חוות דעת" יורה דעה קי ו בביאורים, וראה שם דעת הר"ש מקינון]. וראה ב"חזון איש" ערלה ג ב, שקנס חכמים הוא, שלא יתבטל האיסור כשהוא מחובר, היות שעל ידי פשיעתו התערב האיסור, וראה שם שדייק כן מלשון הרמב"ם.

^[5] א. כלומר, מה שליקט מותר באכילה, אם יש בכל הנטיעות מאתיים כנגד האיסור. ב. משמע, דאף אם יש בנטיעת הערלה הרבה פירות, ובנטיעה שליקט ממנה יש רק מעט פירות, מכל מקום בטילה הנטיעה של ערלה במאתים נטיעות של היתר, אף על פי שאין האיסור בעצם הנטיעות אלא בפירות - "אילת השח ר".

^[6] כך כתב רש"י. ואפילו בקרבן הבא בנדבה, ואין הבעלים חייב באחריותו, מכל מקום יש כאן נזק לבעלים, שהרי להביא דורון היה מבקש - רש"י נג א. ויש מפרשים שהכהנים משלמים להקדש, ואף על פי שהקדש נתמעט מתשלומי נזיקין [ראה לעיל מט א], מכל מקום מדרבנן חייב לשלם, ראה ב"חידושי הריטב"א" נג א.

^[7] "במקדש" - ולא בבמת יחיד, כי שם לא תיקנו חכמים שמזידים חייבים - "תפארת יעקב". וראה שם, שלמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק, לא תיקנו חכמים בבמה שהשוגגים פטורים.

^[8] תוספות לעיל נג ב ד"ה בדאורייתא.

^[9] רש"י.

^[10] א. כך כתב רש"י. והרא"ש כתב, ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו, אלא הואיל וברשותו הם, הרי הן כשלו ונאמן עליהן. וראה בש"ך יורה דעה קכז א, שהשולחן ערוך פסק כרש"י והתוספות והראב"ד והרשב"א, ודלא כדעת הרא"ש והטור; ונפקא מינה, כאשר הם עדיין ברשותו, אך אין בידו לטמאן ולפגלן. [וראה בתוספות רי"ד מה שדקדק בלשון אביי, שאמר, כל "שבידו" ולא כל "שהן בידו"]. וראה ב"חזון איש" [ליקוטים כאן], שאין הרא"ש חולק על רש"י, ומודה הוא שלא להאמינו אם אין בידו לעשות, אלא שהרא"ש מחדש, שאין נאמנותו מטעם מיגו, אלא מטעם שהם ברשותו, והרי הוא כבעליו. וראה עוד ב"מטה יהונתן" על דברי הש"ך הנ"ל, בתוספות הרא"ש, ב"פני יהושע" ד"ה ואומר רבינו תם, וב"שב שמעתתא" שמעתא ו פרק ו. ב. אף על פי שאותו פיסול שאומר, אין בידו לעשות, מכל מקום נאמן הוא, שהרי אומר "בשחיטה פיגלתי", ואנו מאמינים אותו, היות ובידו לפגל בזריקה.

^[11] א. תוספות ד"ה אמר. וראה ברש"י ד"ה רבא אמר, שכתב: "אף על פי שאין בידו נאמן", ולא כתב "שאין בידו עתה". וראה ביאור הגר"א קכז א, שרבא לא פליג על אביי, ועל כן אף דקיימא לן כרבא, כתב השלחן ערוך שאם הוא בידו - נאמן. ב. ראה בקידושין סה ב: אמר לו עד אחד "נטמאו טהרותיך" [או: "אכלת חלב" לחייבו קרבן, או: "שורך נרבע" ופסול לקרבן], והלה [הבעלים] שותק, נאמן. ואף על פי שאינו בידו, ולא היה בידו מעולם. והקשו התוספות, הרי לדעת אביי אין עד אחד נאמן אלא אם כן בידו הוא, ולדעת רבא צריך להיות שהיה בידו מעיקרא לכל הפחות! ? ותירצו תוספות: דהתם שאני שהבעלים שותק, ואינו מכחיש דברי העד, ושתיקתו כהודאה היא, אבל הכא מיירי במכחישו או באומר איני יודע, ולפיכך אין העד נאמן אלא אם כן "בידו". וראה בראשונים שחלקו על תוספות, וסוברים, שעד אחד נאמן בכל מקום, אף כשאינו בידו, ושאני הכא, שהוא פועל ושליח, והדבר מוטל עליו לעשות, ולכך אין להאמינו אלא אם כן בידו הוא, או היה בידו, ראה בתוספות רי"ד, ברשב"א [ובציון 347 שם], וב"חידושי ריטב"א" [וציון 634].

^[12] ראה ב"חידושי הריטב"א", שהביא מחלוקת, אם נאמן כאשר בשעה שמסר לו את הטהרות לא אמר לו, ורק בפעם הבאה שפגשו אמר לו, וראה בתוספות רי"ד, הסובר, שאף לרבא אינו נאמן אלא כשהן ברשותו, אף על פי שאין בידו לעשות. וראה ב"כתב סופר" שבירר את שיטות הראשונים בסוגיא.

^[13] "חידושי הריטב"א".

^[14] "חידושי הריטב"א". אבל אליבא דרבא נאמן הוא, כי אמר לו "נטמאו" בפעם ראשונה שפגשו, [ומה שנקט ההוא גברא: "ביום פלוני", אינו מתפרש כמו "יום פלוני" דברייתא]. ולפי השיטות [ראה לעיל הערה 12], שאם מסר לו מיד ליד את הטהרות, ולא אמר ליה מידי אינן נאמן, צריך לפרש כאן, שהטהרות נמסרו על ידי שליח. ולפי השיטות שבשעת מסירה עצמה יתכן שהתבייש ממנו, ואף אם אמר לו שנטמאו בפעם הבאה נאמן הוא, ניחא טפי. ולדעת התוספות רי"ד, רבי אמי סובר כרבא, וכאן אינו נאמן, היות ואין הטהרות ברשותו, ולפי זה, דעת רבי יוחנן לקמן, היא שיטה שלישית; וראה מה שכתב על זה ב"חידושי הריטב"א ".

^[15] ובכל ארבעת העבודות - תוספות, וראה ברמב"ן ד"ה דלמא. וב"פני יהושע" כתב, שמדינא ד"וכל אדם לא יהיה באהל מועד", מוכח, שהכהן נאמן; וראה ב"אילת השחר".

^[16] לענין הזאת הדם בקודש הקדשים, לא היתה הגמרא צריכה להביא מקרא זה, כי בלאו הכי פשיטא שאסור לזרים להכנס לקדש הקדשים ללא צורך. ומה שהביאה הגמרא קרא ד"וכל אדם לא יהיה באהל מועד", הוא כדי להוכיח אף ממתנות שבהיכל, ראה ברש"י ד"ה כהן גדול, וד"ה ודלמא דחזיניה בפשפש. וראה ב"פני יהושע" ד"ה היכן האמינתו, וב"אילת השחר".

^[17] מהסוגיא משמע, שאין פיגול חל על ידי מחשבה בעלמא, אלא צריך שיוציא בפיו - תוספות בבא מציעא מג ב. וראה בתוספות הרא"ש כאן, ב"פני יהושע" וב"תפארת יעקב".

^[18] הלשון משמע, שאם אמר, ואח"כ נתן את המתנות בשתיקה, הוי פיגול.

^[19] ולול [חלון] קטן היה פתוח לקדש הקדשים, ודרכו אפשר לראות מאחורי קדש הקדשים את מה שנעשה לפני ולפנים.

^[20] א. כך פירש רש"י, שהגמרא דיברה על מתנות שבהיכל, ואין אפשרות לראות אותו אלא דרך הפישפשים שבצידי ההיכל. ועל הזאות שבקדשי הקדשים גם כן קשה כיצד נוכל לראות את הכהן הגדול באותה שעה, וכתב רש"י, שהיה אפשר לראותו דרך ה"לול" שהיה פתוח לקדש הקדשים, [כי אם נאמר שאי אפשר לראותו שם, אם כן אי אפשר לפסול את הפר והשעיר, שהרי אין לנו הוכחה שפיגל אותם במשך כל עבודות הדם שלהם, ראה בתוספות זבחים מא ב בד"ה ממאי]. ב. ראה בתוספות זבחים נה ב, שהקשו על פירוש רש"י, שהרי אי אפשר לראות דרך הפישפשים את מה שעושה הכהן בהיכל, ראה שם. ועוד, אין צורך בפישפשים כי אפשר לראותו דרך פתח ההיכל. ועל כן פירשו התוספות שם, ש"פישפש" דהכא "לול" הוא, ובמתנות שבקדש הקדשים עסקינן, וראה עוד בתוספות הרא"ש כאן. ג. במשכן שהיה במדבר, לא היה לול פתוח אל קדש הקדשים, ואם כן צריך להבין איך היה הכהן הגדול נאמן לומר שפיגל את הפר והשעיר בקדש הקדשים? וראה ב"אילת השחר".

^[21] א. ראה בתוספות מנחות מב א, ד"ה ואל, שצידדו לחלק בין כתיבת שמות הקודש לבין כתיבת שאר הספר, וראה שם שיטה אחרת, הסוברת, שכתיבה בסתמא כשירה היא, ואין לפסול אלא אם כן כתב להדיא שלא לשמה. ב. ראה בהלכות ספר תורה של הרא"ש סימן ד, שכל כתיבת ספר תורה צריכה להיות לשמה, ואף על פי כן יש דין לשמה מיוחד באזכרות, [וכן הוא בשלחן ערוך יורה דעה רעו ב], וראה ב"תפארת שמואל" על הרא"ש שם באות ב.

^[22] כך כתב רש"י, ומשמע שרבי אמי סובר כאביי, שהרי לדעת רבא אין צורך שיהיה בידו, וסגי במה שאמר לו בפעם ראשונה שפגש אותו. וכתב הרשב"א, שאם הספר בידיו של הסופר, נחשב "בידו לפוסלו", היות ויכול הוא לגרור את השמות, ולכתבן מחדש שלא לשמן. והרא"ש כתב, שזה אינו נחשב בידו לפסול, ומכל מקום נאמן הוא, היות והספר נמצא ברשותו, ראה לעיל הערה 10. עוד כתב הרשב"א, שאפשר לפרש את דברי רבי אמי כדעת רבא, ואף על פי שבמעשה הקודם סבר רבי אמי כאביי, מכל מקום אחרי ששמע שרבי יוחנן רבו סובר כרבא, חזר להורות כרבא, וראה עוד ב"חידושי הריטב"א". ובתוספות רי"ד כתב, שרבי אמי סובר כמו רבא, ואף על פי כן שאלו "ספר תורה בידי מי", כי אף לדעת רבא, אינו נאמן אם אין הספר ברשותו, ראה לעיל הערה 12.

^[23] א. אין כוונת דברי רבי אמי "שאין הספר שוה כלום", כפשוטם, שהרי אפשר ללמוד בו, ורק את העודף ששוה ספר תורה כדין לא יתן לו - מרדכי סימן שצד בשם ראבי"ה. והמהרש"ל כתב, שאסור ללמוד בספר זה, גזירה שמא יבואו לקרא בו בציבור. וראה עוד מה שכתב הט"ז סוף סימן רפא; ובגליון רבי עקיבא איגר לשלחן ערוך יורה דעה רעו ב, הביא בשם שו"ת "דבר שמואל", שהסתפק, אם פסול אזכרות שלא לשמן הוא פסול דאורייתא, או רק פסול דרבנן, וב"קרית ספר" על הרמב"ם סובר, שהוא מדרבנן, ואם כן, האיסור ללמוד בו הוא גזירה לגזירה. וראה ב"בית יוסף" סוף סימן רעו בשם הרשב"ץ, שאפשר לקלף את האזכרות, ולכתבן מחדש כהלכתן, ואף על פי כן הפסיד הסופר את שכרו, ראה שם. ובשו"ת ריב"ש סימן ז', וב"חידושי הריטב"א", כתבו, שאי אפשר לקלף את האזכרות ולכתבן מחדש, היות והספר יהיה "מנומר". ב. דברי רבי אמי צריכים ביאור, כי היות והספר כשר, נמצא שהלוקח נהנה מעבודתו של הסופר, ולמה לא ישלם לו על כך? וראה מה שכתב בזה ב"אילת השחר".

^[24] ראה בחתם סופר לעיל כ א, שמסוגיין מוכח, דשרי למחוק אזכרה שנכתבה שלא לשמה כדי לכתוב לשמה, שהרי כתב על גבי כתב נחשב מחיקה של הראשון; וראה ב"אילת השחר".

^[25] ראה לעיל כ א, שרב חסדא סובר בדעת רבנן, שאי אפשר להכשיר על ידי כתב עליון שנעשה בכשרות, ורב אחא בר יעקב סובר, שטעמם של רבנן הוא, משום שנאמר [שמות טו]: "זה אלי ואנוהו".

^[26] דברי רבי אבהו צריכים הבנה, לשם מה שאל אותו מתחילה, ספר תורה ביד מי, הרי בין כך ובין כך נאמן הוא היות ומפסיד את שכרו! ? ותירץ המהר"ם שי"ף שרבי אבהו רצה להדגיש לו דבר זה, שאף אם הספר ביד לוקח, נאמן המוכר היות ומפסיד את שכרו. וראה עוד ברשב"א, ב"חידושי הריטב"א", ב"חידושים מכתב יד", ובש"ך רפא ט.

אם נפלו אגוזי פרך של ערלה לתוך תערובת של אגוזים אחרים הרי הם אוסרים את התערובת כולה, אף שהם מעטים מאוד, משום שהם חשובים כשהם שלמים ולכן אינם בטלים. ואם נתפצעו (נשברו) אחר כך, ואז שוב אינם חשובים והיו צריכים להתבטל, מכל מקום אחד שנתפצעו בשוגג ואחד במזיד — לא יעלו (יתבטלו), אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם נתפצעו בשוגג — יעלו, במזיד — לא יעלו.

והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא חד בתרי בטל [שמן התורה תערובת של אחד בשנים בטל האחד], כלומר, כל דבר בטל ברוב, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שדברים חשובים אין להם ביטול, וקא קניס [וקונס] ר' יהודה שוגג משום מזיד בדבר שהוא מדברי חכמים! ומשיבים: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] של ר' יהודה, משום החשש דאתי לאיערומי [שיבוא להערים] ולשבור אותם במזיד כדי לבטל את האיסור.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי שבאותה משנה. דתנן [שהרי שנינו במשנה אחרת]: נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות של היתר, ואינו יודע איזו מהן היא נטיעת הערלה האסורה — הרי זה לא ילקט מפירות אותן נטיעות, ואם ליקט — יעלו בזמן שהיחס המספרי בין האסור למותר הוא אחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוין במזיד ללקט. ר' יוסי אומר:

ר' יוסי אומר: אף המתכוין ללקט — יעלו באחד ומאתים. משמע שאפילו במזיד הוא בטל!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] בהסברת שיטת ר' יוסי, אמר רבא: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת, ולכן מן הסתם לא נטע שם נטיעה זו של ערלה בכוונה, ואם עשה כן — הרי זה דבר שאינו שכיח, ולא גזרו בו. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת, ואין גוזרים בכך.

א משנה הכהנים שפגלו במקדש, שאמרו בזמן שחיטת הקרבן שיזרק דמו או שתיעשה בו עבודה אחרת על מנת לאוכלו לאחר הזמן המותר, ועל ידי כך פוסלים את הקרבן לגמרי והבעלים צריך להביא קרבן חדש, אם היו מזידין — חייבין לשלם לבעל הקרבן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה עושה (מתעסק) עמו, עם חבירו, בטהרות, ואמר לו לחבירו: טהרות שעשיתי עמך נטמאו, או שהיה עושה עמו בזבחים, ואמר לו: זבחים שעשיתי עמך נתפגלו — הרי זה נאמן על כך. אבל אם אמר לו: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, או זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו — אינו נאמן.

ושואלים: מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה ומה שונה הסוף], שבמקרה הראשון נאמן ובשני לא? אמר אביי, הכלל הוא: כל שבידו עדיין לעשות זאת — נאמן, ולכן כשאומר בשעת מעשה, כיון שיכול לעשות פסול זה גם כעת — הרי הוא נאמן, אבל על העבר אינו נאמן.

רבא אמר: בשני המקרים מדובר בעדות על העבר, אלא שבמקרה השני מדובר כגון דאשכחיה [שמצא אותו] לאחר מעשה ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], ולבתר הכי אשכחיה [ואחר כך מצא אותו] ואמר ליה [לו] שאז יש מקום לחשוד בו שמשקר, שכן, אם אמת הדבר שנפסלו — היה אומר לו בשעתו, וכיון שלא אמר לו אז, ואומר לו כעת לאחר זמן, מן הסתם משקר, מפני שרוצה לקלקל לו.

ג מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו] ר' אמי: שורת הדין (מעיקר הדין) אינו נאמן על כך. אמר לפניו ר' אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי [כך] אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו בכגון זה.

ושואלים: היכן האמינתו? אמר ר' יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, דכי אמר [שכאשר הוא אומר] שהיה שם פגול — מהימן [נאמן], ומנא ידעינן [ומנין אנו יודעים] שכך באמת היה? והכתיב [והרי נאמר]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז, יז). אלא לאו [האם לא] משום דמהימן [שנאמן] להעיד על כך, גם אם אין הדבר עוד בידו, לאחר שעבד עבודה?

ודוחים: ודלמא דשמעניה דפגיל [ושמא ששמענו אותו שפיגל], שאמר דבר זה בקול רם בשעת עבודתו ושמעו אותו מבחוץ! ומשיבים: אי לאו דמהימן [אם לא שהוא נאמן] בדבר זה, אף על גב דשמעניה נמי לא מהימן [אף על פי ששמענו אותו, גם כן אינו נאמן], ומדוע? — דדלמא לבתר הכי קאמר [ששמא אחר כך אמר]. שבאמת זרק את הדם כדינו, ולאחר הזריקה אמר מה שאמר, ובאותה שעה אינו עושה פיגול. אלא בוודאי משום שמאמינים לו.

וחוזרים ומקשים: ודלמא דחזיניה [ושמא ראינו אותו] בפישפש (דלת קטנה) שיש שם, שאפשר לראות מה עושה הכהן גם בפנים וראו שבשעת הזריקה פיגל? ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר] שבאמת אין מכאן הוכחה גמורה.

ד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות (שמות השם) שלו לא כתבתים לשמן, והספר פסול. אמר ליה [לו] ר' אמי: ספר תורה זה מצוי כעת ביד מי? אמר ליה [לו]: ביד לוקח (הקונה), אמר ליה [לו]: נאמן אתה להפסיד שכרך, שהרי אתה מודה שלא כתבת את הספר כראוי, ויכול הקונה שלא לשלם לך שכר על כתיבת ספר תורה, ואי [ואין] אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: נהי [אם אמנם] שהפסיד שכר אזכרות שכתבן שלא כראוי, שכר של ספר תורה כוליה [כולו] שכתבו כהלכתו מי [האם] הפסיד? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן — אינו שוה כלום.

ושואלים: וליעבר עלייהו [ושיעבור עליהן], על האזכרות בקולמוס לשמן וליקדשיה [ויקדש אותן]! וכיון שאין משתמשים בדרך זו של תיקון כמאן [כדעת מי] הולכים? נימא [האם לומר] שלא כדעת ר' יהודה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הרי שהיה הסופר צריך לכתוב את השם (שם הויה, י ־ ה־ו־ה), והוא עצמו טעה בכך ונתכוון לכתוב "יהודה", וטעה ולא הטיל בו את האות דלת, ונמצא שאמנם כתב את השם, אבל לא התכוון לשם קדושת השם — מעביר עליו, על מה שכתב, קולמוס, שכותב שנית על הכתוב ומקדשו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. וכיון שלא הציעו לתקן כך את הספר, משמע שסבורים כדעת חכמים, ולא כר' יהודה!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שבכלל הלכה כשיטת ר' יהודה, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה שאפשר להעביר קולמוס ולקדש את האזכרות — אלא בחדא [באחת] אזכרה שקרה בה מקרה זה, אבל באזכרות דכולי [של כל] ספר תורה — לא. ומדוע אין עושים כן — משום דמיחזי [שנראה] ספר התורה כמנומר, שהרי על ידי העברת הקולמוס עליהן האזכרות כתובות בדיו אחרת ונבדלות משאר הכתיבה.

ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' אבהו, אמר ליה [לו]: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, אמר ליה [לו] ר' אבהו: ספר תורה ביד מי? אמר ליה [לו]: ביד לוקח, אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך שהודית שהספר פסול, אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If there are nuts from Perekh that are orla, and they fell into other nuts and became intermingled with them, the entire mixture is forbidden, even if the nuts that are orla are few in number. This is because they are deemed significant when they are whole and they are not nullified in a mixture. If the nuts were broken afterward, whether they were broken unintentionally or they were broken intentionally, they are not nullified in the mixture, despite the fact that they are no longer regarded as significant and should therefore be subject to nullification; this is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon disagree and say: If they were broken unintentionally, they are nullified, but if they were broken intentionally, they are not nullified.

The Gemara asks: But here, by Torah law the forbidden substance is nullified if its ratio in the mixture is not more than one in two, i.e., when the majority of the mixture is permitted, and it was the Sages who decreed that significant items are not subject to nullification. And nevertheless, Rabbi Yehuda penalizes an unintentional offender due to an intentional offender. This seems to contradict what was stated previously, that Rabbi Yehuda does not impose a penalty for an unintentional offense if the transgression involves the violation of a rabbinic law. The Gemara answers: There, this is the reasoning of Rabbi Yehuda, that a penalty was imposed in the case where he unintentionally broke the nuts due to the concern that without a penalty he will come to employ artifice and intentionally break the nuts in order to effect nullification of the Perekh nuts.

The Gemara discusses the previous baraita: And they raised a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei, as we learned in a mishna (Orla 1:6): If a sapling that has the status of orla or a grapevine sapling has the status of diverse kinds in a vineyard, e.g., one vine in a vineyard had grain planted near it and become prohibited, and the grain was then uprooted, became intermingled with other saplings, and one does not know which is the forbidden sapling, he may not gather the produce of any of the saplings. And if he gathered the produce, the forbidden produce is nullified if its ratio in the mixture is not more than one part forbidden produce in two hundred parts permitted produce, provided that he did not intend to gather the produce in order that the forbidden produce will become nullified.

Rabbi Yosei says: Even if he intentionally gathered the produce in order that the forbidden produce would become nullified, the forbidden produce is nullified if its ratio in the mixture is not more than one part forbidden produce in two hundred parts permitted produce. This seems to contradict what Rabbi Yosei said in the baraita cited previously with regard to nuts, that if the nuts were broken intentionally, they are not nullified.

The Gemara answers: Wasn’t it already stated with regard to that mishna in explanation of Rabbi Yosei’s opinion that Rava says: There is a presumption that a person does not render his entire vineyard forbidden for the sake of one sapling. Therefore, it can be assumed that one does not intentionally plant a sapling that has the status of orla or of diverse kinds in a vineyard among other saplings without properly marking it. If he did so, it is uncommon, and the Sages did not impose a penalty in an uncommon case. And similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: There is a presumption that a person does not render his vineyard forbidden for the sake of one sapling, and therefore the Sages did not impose a penalty.

MISHNA: If priests disqualified an offering with improper intention in the Temple, by expressing, while sacrificing the offering, the intention of sprinkling the blood of the offering, burning its fats on the altar, or consuming it, after its appointed time, and they did so intentionally, they are liable to pay the value of the offering to its owner, who must now bring another offering.

GEMARA: The Sages taught in a baraita (Tosefta, Terumot 2:2): If one was preparing ritually pure food with another, and he said to him: The ritually pure food that I prepared with you became ritually impure, or if he was preparing sacrifices with another person, and he said to him: The sacrifices that I prepared with you became disqualified due to improper intention, he is deemed credible with regard to these claims. But if he said to the other: The ritually pure food that I prepared with you on such and such a day became ritually impure, or the sacrifices that I prepared with you on such and such a day became disqualified due to improper intention, he is not deemed credible.

The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause, that in the first clause he is deemed credible, whereas in the latter clause he is not? Abaye says that the principle is as follows: As long as it is still in his power to do what he said he had done, he is deemed credible. Therefore, while he is involved in the preparation of the ritually pure food or the sacrifices, and consequently he is still able to disqualify them, he is deemed credible when he says that they already became disqualified. But once he makes a statement about actions he performed in the past and he is no longer able to disqualify the objects of those actions, he is not deemed credible.

Rava said: Both the first clause and the latter clause deal with testimony about the past. The difference is that the latter clause is referring to a case where he found him a first time and told him nothing about disqualification, and then afterward he found him a second time and told him what had purportedly happened. In such a case he is suspected of lying, as, if it were true that the pure food had become impure or the offering had become disqualified, he would have imparted that information earlier. Since he had said nothing at the time, and he spoke up only later, it is assumed that he was lying and that his intention was merely to annoy the other.

§ It is related that there was a certain person who said to another: The ritually pure food that I prepared with you on such and such a day became ritually impure. The owner of the food came before Rabbi Ami, asking him what to do. Rabbi Ami said to him: You may continue to treat the food as ritually pure, as in principle, the other person is not deemed credible. Rabbi Asi said before him: My teacher, do you say this? So said Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Yosei: What can I do when I see that the Torah deemed him credible in such a case?

The Gemara asks: Where does it deem him credible? Rabbi Yitzḥak bar Bisna says: The High Priest on Yom Kippur will prove this point, as when he says that he had improper intent, he is deemed credible. And from where do we know that he had improper intent? But isn’t it written: “And no man shall be in the Tent of Meeting when he goes in to make atonement for the holy place” (Leviticus 16:17)? Rather, is it not because he is deemed credible in his testimony even after he performed the service, and it is no longer in his power to disqualify the offering?

The Gemara rejects this argument: But perhaps we heard that he disqualified the offering with improper intention, i.e., maybe he stated his intention out loud while performing the service and it was heard outside. The Gemara answers: Were he not deemed credible about the matter, then even if we heard him voice his intention, he would also not be deemed credible. Why? The reason is that perhaps he actually sprinkled the blood with the proper intention, and it was only afterward that he said what he said, and at that time he could no longer disqualify the offering. Rather, he is certainly deemed credible when he says that he disqualified the offering with improper intention.

The Gemara raises another objection: But perhaps we saw what the High Priest was doing through a small door, through which it was possible to monitor his actions, and we saw that he sprinkled the blood with improper intention. The Gemara says: This is difficult for Rabbi Yitzḥak bar Bisna, as his proof can be refuted.

§ It is similarly related that there was a certain person who came before Rabbi Ami and said to him: In the Torah scroll that I wrote for so-and-so, I did not write the mentions of God’s name with the proper intention that is required when writing a holy name, and therefore the scroll is not valid. Rabbi Ami said to him: This Torah scroll is currently in whose possession? The scribe said to him: It is now in the buyer’s possession. Rabbi Ami said to him: You are deemed credible to cause the loss of your wage, as you admit that you wrote the Torah scroll in a faulty manner, and therefore the buyer can refuse to pay you. But you are not deemed credible to cause a loss to, i.e., to invalidate, the Torah scroll.

Rabbi Yirmeya said to him: Although he lost his wage with regard to the mentions of God’s name that he wrote in a faulty manner, did he lose his wage with regard to the entire Torah scroll, which he wrote correctly? Rabbi Ami said to him: Yes, he lost his wage for the entire Torah scroll, as any Torah scroll in which the mentions of God’s name have not been written with the proper intention is not worth anything.

The Gemara asks: But let the scribe pass a reed pen [kulemos] with additional ink over instances of God’s name and sanctify them, going over the names with the proper intention. And since there is no option to correct the Torah scroll in this manner, in accordance with whose opinion was this ruling issued? Shall we say that it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?

This is as we learned in a baraita: If a scribe writing a Torah scroll was at a point in the text that he needed to write the name of God, spelled yod, heh, vav, heh; and he erred and intended to write Yehuda, spelled yod, heh, vav, dalet, heh, but he made a mistake when writing Yehuda and did not place a dalet in the word, thereby unintentionally writing the name of God in the correct place, then he should pass over it with a reed pen. He writes over what was written and sanctifies it with the intention that he is writing the name of God. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: Even if he adds a second layer of ink, the name has not been written in the optimal manner. The fact that Rabbi Ami did not offer the option to rewrite the mentions of God’s name to correct the scroll indicates that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, and not in accordance with that of Rabbi Yehuda.

The Gemara rejects this argument: You can even say that in general the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but there is a distinction between the cases. Rabbi Yehuda states his opinion only with regard to a single mention of God’s name that was initially written without the proper intention. In such a case, it is possible to pass over the name with additional ink and thereby sanctify it. But passing over all of the holy names found in an entire Torah scroll is not possible. Why not? Because if the scribe would pass his pen over all the names of God found in a Torah scroll, it would look speckled, as the instances of the Divine Name would be written with a thicker layer of ink and stand out.

It is further related that there was a certain person who came before Rabbi Abbahu and said to him: With regard to the Torah scroll that I wrote for so-and-so, I did not process its parchment with the proper intention. Rabbi Abbahu said to him: The Torah scroll is currently in whose possession? The scribe said to him: It is in the possession of the buyer. Rabbi Abbahu said to him: Since you are deemed credible to cause the loss of your wage, as you have admitted that the parchment upon which the Torah scroll was written is invalid, you are deemed credible to cause a loss to, i.e., disqualify, the Torah scroll.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי כל שבידו נאמן. פרש"י ז"ל לטמאם ולפגלם, וכן פי' ר"ח ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר ליה. פרש"י ז"ל אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה ולא א"ל. וקי"ל דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והיינו דאמרינן בכולה שמעתא ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן פי' משום דבשעה שהחזיר לך ודאי אשכחי' ולא א"ל ולקמי רבנן הוא דהת' אנפשייהו ואמרי להו ומ"ה אמרי להו הני רבנן כיון שס"ת ביד לוקח ולא חששתם לו אינך נאמן ואלו הי' ס"ת בידו לרבא אע"פ שאין בידו נאמן. וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב וקי"ל כרבא וגבי מעשה דר"א כתב וקי"ל כפירוקא דרבא.
והוי יודע שלא אמרו כן אלא בפועל משום שמיד היה לו להודיעו מה שאירע לו ובהא מודו אביי ורבא אלא בהא קמפלגי אביי סבר שאינו נאמן אלא כשעדיין הוא בידו כגון טהורות שבידו לטמאם וזבחים כשפיגל בשחיטה ואמר כן קודם שישלים עבודותיו אבל סיים את כולן כיון שלא אמר כן מיד אלא עבד שאר עבודות או המתין עד שלא נאכל אינו נאמן אלא כשבידו לעשות ורבא סבר כל זמן שלא הוציא מלאכה מתחת ידו או שהוציא ולא מצאו לומר לו אע"פ שאין בידו לעשות נאמן ואפילו גמר עבודה אחרונה שבזבחים שכבר יצא הכל מידו אבל אם משיצא הדבר מידו אשכחיה ולא אמר ליה אינו נאמן שהיה לו לומר או בשעת חזרת טהרות לבעל הבית או בשעה שנמצא בעל הזבחים משנגמרה עבודתן.
עוד יש לפרש דפועל כיון שקבל עליו לעשות טהרות וטמאן בפשיעה וכן הכהן שפגל כיון שפושע או מזיד הוא אינו נאמן על עצמו בכך דנזהר הוא בהן ולאו כל כמיניה למימר פשעתי וקלקלתי אבל בעד א' דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונ' או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי אמר וז"ש אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן כדאיתא בפרק האומר בקידושין וכבר פי' שם בארוכה.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלאביי אם אמר ליה בשעה שיוצא מתחת ידו כל שבידו קרינא ביה ומהימן ואי לא א"ל בההיא שעתא לא מהימן כיון דפועל הוא בשעה שהמלאכה יוצאה מתחת ידו הוה ליה למימר ואם אמר אחר מכאן אינו נאמן דלצעורה קאמר ורבא סבר אע"פ שלא אמר בשעת חזרת מלאכה לבעלים אם אמר לאחר מכאן כשפגע בו תחלה נאמן דאמימר משום כסופא לא אמר בההיא שעתא. ודברי ר"ה ז"ל מטין ללשון הראשון שהשמטה לדרבא וכתב התם ס"ת ביד מי.
וכתב עוד הראב"ד ז"ל, אבל עד א' בכל עד שיעיד נאמן כדאמרינן לעיל כדי שיודיענו. ואע"פ שאין זו ראיה שמא כדי שיודיעו קאמר'.

דלמא בתר הכי קאמר. פי' שאם שהה בהיכל או לפני ולפנים ולא אמר משיעור הזיה ראשונה אין בדין להאמינו שמא משעת הזיה ראשונה פיגל ואחר זמן מרובה שהזה כל הזאות אחרות אמר ומן הדין אינו נאמן כיון שלא אמר משעה ראשונה כן ומיהו אם לא שהה שם יותר מדאי ואמר עכשיו בהזאה זו פגלתי אפילו לדבר' ר' אמי נאמן שכל שאין לך עליו אמתלאה להקל בעד א' נאמן בעלמא וכדרבא.
ואפשר היה לו לפרש שאין פיגול בכה"ג ביום הכפורים בכענין שפירשנו בהזאה שבפנים שיתחייבו ציבור בשבילן להקרי' פעם אחרת שהרי לא מצינו שאמר הכתוב בכך אלא מילתא בעלמא קאמר דקים לי' דאיכא פיגול ל"ש נשתהא ול"ש לא נשתהא שהרי נשתהא הוא בהיכל בתפלה קצרה ואם פגלה היה לו לצאת מיד.

והא דאמרינן בגוילין שצריכין עבוד לשמן דוקא בשל ס"ת אבל בשל תפילין הא קי"ל כרבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרינן אע"פ שלא עיבדן לשמן. וליכא לפרושי התם אעור של טלאי משום דעבדן לאו אטלאי קאי ולאו ארצועות נמי משום דהא קתני רישא ציפן זהב ולתפילין עצמן קאמר ועוד שהרצועו' והטלאי כגון הגוילין שהרי כתוב בהן שם וה"נ אמרינן בפרק ב"מ אלא ש"מ שאין תפילין צריכין עבוד לשמן כלל. וקיימא לן כרבנן.
וכן דעת ר"ה ז"ל ור' יצחק שכתב הברייתא כמות שהוא ולא פסיק כדברי היחיד וכאן כתב זה המעשה ש"מ שיש חילוק בין ס"ת לתפילין בכך.
וכן המזוזה כתפילין היא לפי דעתי שלא מצינו בה חומרא אלא בשרטוט משום הלכתא ועוד דאמרינן בפרק הקומץ רבה עושין מזוזה ותפילין, ש"מ.
והא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ח) גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא תנאי היא דתניא אע"פ שלא עבדן לשמן וכו' לאו תנאי רשב"ג ורבנן ומשום דעבוד היינו הזמנה כמו שפירש רש"י ז"ל דאם כן אף ספר תורה לא יהא צריך עבוד לשמן דהזמנה לאו מילתא היא אלא אדלעיל מינה קאי דמותבינן לאביי מדתניא עשה לי תיק של ספרים עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא הזמנה לאו מילתא היא ופריק אביי תנאי היא דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' דבעי הזמנ' לשמ' דהיינו עבוד דומיא דאריגת בגד למת דאס"ד דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה לשמש בהן חול מה הועיל בעבוד כי קטיר רצועות דחול קטיר ולת"ק נמי הזמנה מילתא היא והאי דלא בעי עבוד לשמה משום דלא גמרי בתפילין בשמה אלא בכתיבה עצמה ולרבא לכולהו הזמנה לאו מילתא היא אלא מר בעי לשמה בכולהו עבודות ומר לא בעי.
וההיא דאמרן לעיל בפ' השולח גבי ספרים ולרשב"ג השתא עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי וה"ה לרבנן אלא דרשב"ג אדרשב"ג לא בעינן לאקשויי.
ואפשר שהטעם לכולהו משום דספרים שעשויין להתלמד צריכין שיעמדו ימים רבי' ולפיכך הזהירו עליהן לעובדן לשמן כדי שיזהר בעובדן משא"כ בתפילין ומזוזות.

אמר אביי כל שבידו נאמן. פירש רש"י ז"ל כל שבידו לטמאם ולפגלם כלומר בין עבודה לעבודה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולבתר הכי אמר ליה. כלומר ואף על פי שאין בידו. וסופא דאינו נאמן כגון דאשכחיה ולא אמר ליה, נתנן לו מיד ליד ולא אמר לו היינו אשכחיה ולא אמר ליה, ואף על פי שאמר לו לאחר מכאן פעם ראשון שמצאו אינו נאמן, והיינו דאמרינן בעובדא דרבי אמי ספר תורה ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן, ולא נאמרו דברים הללו אלא בפועל דכיון דקבל עליו לעשותן בטהרה אי נמי כהן שפגל דמזיד הוא או פושע אינו נאמן דחזקה מיזהר זהיר ולא כל כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל אלא אם כן יש בידו לטמאן עדיין או לפגלם לדעת אביי ולרבא נאמן כל שאמר בשעה ראשונה שמצאו. אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנן לו מידו לידו חזקה לא קלקל וכחש לו. שאילו כדבריו מתחלה היה לו לומר, אבל עד אחד דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי נמלך ואמר, ואביי גופיה הוא דאמר בקידושין פרק האומר אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכל אותה סוגיא שבפרק האומר מוכחת כן.
והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן לעיל ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו. אבל הוא ז"ל פירש הא דאביי ורבא בענין אחר ואמר דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן פירש כל זמן שהוא תחת ידו ואם אמר לו בשעה שהוא יוצא מתחת ידו נאמן ואי לא אמר בההיא שעתא לא מהימן דכיון דפועל הוא בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו הוה ליה למימר ורבא סבר אף על פי שלא אמר בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו ואף על פי שנתנה מידו לידו אם אמר ליה לאחר מכן בשעה ראשונה שמצאו מהימן דמה שלא אמר ליה בשעה שהחזירה לו אומר משום כיסופא הוא דעבד הכי. ונראה לי דברי רש"י ז"ל דאם כפירושו של הראב"ד ז"ל מאי קא מייתי רבי אסי ראיה מעבודת יום הכפורים ומאי קאמר אי לאו דמהימן אף על גב דשמעיניה נמי לא, דדילמא בתר הכי קאמר דהא לכולי עלמא כי האי גוונא מהימן, דכל שישנו תחת ידו אף על פי שסיים עבודה מהימן.

ולענין פסק הלכה:.רבינו חננאל פסק כרב ככללא דכיילינן כל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכתב דמעשה דרבי אמי דאמר ספר תורה ביד מי כפירוקיה דרבא הוי מדאמר ליה ספר תורה ביד מי דאילו לאביי אפילו היה ספר תורה ביד מוכר לא היה נאמן דאזכרות שבו כבר היו כתובות ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן והוה ליה כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן, וזה על דרך פירושו שפירש כל שבידו לפגל ולטמא, וכן מצאתי בנמקי הרמב"ן נ"ר. ותמיה לי דמעשה דרבי אמי דההוא דאמר לה לחבריה טהרות שעשיתי עמך נטמאו כאביי שייך, חדא מדלא בעא מיניה אי אשכחיה לאחר שהוציאן מתחת ידו עד עתה אלא [בנדפס: או לא] דאילו לרבא אף על פי שטהרות ביד בעל הבית אם כשהוציאן מתחת ידו לא נתנן לו מיד ליד אלא על ידי השליח אם בשעה שמצאו אמר לו נאמן ואם איתא הוה ליה לרבי אמי למיבעי מיניה אם נתנה מיד ליד או אם מצאן לאחר שבאו לידו ולא אמר ליה, ועוד דמאי מקשה ליה רבי אסי מדרבי יוחנן דאמר התורה האמינתו ודייק לה מכהן גדול ביום הכפורים דפגול דההיא אפילו רבא מודה בה דהא בשעה דאשכחינהו לישראל אמר להו, ולא עוד אלא בעודנו בפנים שמעינן ליה דפגול ובכי הא ודאי לרבא נאמן. ואם איתא דמעשה בתרא דרבי אמי דספר תורה שכתבתי פלוני אתי כפירוקיה דרבא תיקשי לן דרבי אדרבי אמי אלא משמע דאף מעשה דספר תורה כפירוקיה דאביי אתי. והא דבעא מיניה ספר תורה ביד מי היינו טעמא דאילו היה ביד סופר הוה בידו לאסור שיכול ליטול אזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב והילך או לאו דספר תורה ביד לוקח אפילו לאביי נאמן דמה לי אם יכול לפסול ולכתוב לכתחלה שלא לשמן משיכול לגרור ולכתוב שלא לשמן, וכל שכן לפי פירושו של הראב"ד דיש לנו להעמיד כל הני דרבי אמי כאביי ודלא כרבא דאי כרבא כי אמר ליה ביד לוקח מאי הוי אכתי הוה ליה לשאליה אי אשכחיה מקמי הכין לאחר שיצא ספר תורה מידו, ואם תאמר דידוע היה אצלו מתוך דברים בסופא לפניו, הא ליתא דאפילו ספר לא היה יודע ביד מי עד שהוצרך לשאל להן ביד מי, וכיון דרבי אמי קאי כפירוקיה דאביי ועבדה בה עובדא אפשר לומר דהלכתא כותיה דאביי דמעשה רב, דאפשר שזה שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו הא דרבא אלא עובדא דרבי אמי לבד, ואפשר לומר דעובדא קמא דרבי אמי ודאי כפירוקיה דאביי אתא אבל לבתר דשמע מרב אסי הא דרב יוחנן רביה סברא וחזר לומר כרבי יוחנן כפירוקיה דרבא וצריך עיון.

אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזהרות אלו כתובות לשמן אינו שוה כלום. קשה לי רבי ירמיה מאי קסבר, אי קסבר אזכרות אין צריכות לשמן אף דמי אזכרות לא ליפסיד, ואי קסבר צריכות לשמן שפיר קאמר רבי אמי דאינו שוה כלום. ונראה לי דקסבר רבי ירמיה דלמצוה מן המובחר הוא דבעי לשמן ולפיכך דמי הזכרות הפסיד כולה ספר תורה לא הפסיד, ואין לומר דאפילו דמי כוליה ספר תורה הפסיד דאינו שוה כלום, ואי נמי רבי ירמיה היה סבור דבהעברת קולמוס סגי ליה וכרב יהודה וכדהדר ואמר ליה כמאן דלא כרבי ירמיה, עד יהודה הוא דקאמר ליה הכי, וכן נראה מדברי הרבינו חננאל ז"ל כמו שאכתוב בסמוך.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר לה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן. וספר תורה עבוד לשמן בעי, והא דאמרינן לעיל [גיטין מה, ב] גבי ספר תורה שכתבו נכרי קורין בו, השתא רבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, לאו למימרא דרבן שמעון בן גמליאל לחוד הוא דבעי לשמן בספר תורה דאפילו לרבנן בעי אלא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל בעי לאקשויי, והתם בתפילין הוא דפליגי עליה רבנן קסבר [קסברי] דתפלין לא בעי לשמן, וקיימא לן כרבנן, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב אותה ברייתא כצורתה ולא כתבה בה הלכה כדברי מי ומן הסתם אין הלכה כדברי היחיד, וכאן כתב מעשה דרבי אבהו דלמא יש להפריש בין ספר תורה לתפלין, והרמב"ן נ"ר כתב דכן למזוזה דלא בעינן עבוד לשמה שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכה, ועוד אמרינן בפרק הקומץ רבה ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין עושין אלמא מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה כתפלין, והרמב"ן ז"ל כתב דבין ספרים בין תפלין צריכין עיבוד לשמן נראה שפסק כרבן שמעון בן גמליאל.

הא דאמר ליה ר"נ רבי אבהו ספר תורה ביד מי. תמיהא לי למאי איצטריך ליה למיבעי הכי דכיון דהמנוע אף על פי שספר תורה ביד לוקח כל שכן דמהימן אי הוה ספר תורה ביד מוכר, ושמא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דספרי [דספר] תורה ביד לוקח נאמן, ולא פליגי בין דרבי אמי להאי כדמקשינן התם טעי בדרבי ירמיה הכא פסיד כוליה אגריה.

כבר ביארנו במקומו שכל דבר החשוב במינו אינו בטל בתערובתו מעתה אגוזי פרך של ערלה שנתערבו עם אגוזי היתר אינן בטלות אפי' באלף ודבר זה מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן ומ"מ אם נתבצעו קודם תערובתן הלך חשיבותן וחזרו להם כשאר אגוזים ליבטל באחד ומאתים נפלו לשם שלמות ומשנפלו נתבצעו אם ביצען מזיד הרי זה מבטל איסור וכל שמבטל איסור במזיד אינו מבוטל אלא לאחרים אבל אם נתבצעו בשוגג עולות באחד ומאתים כשאר אגוזים שכל שביטל איסור בשוגג הרי הוא מבוטל ואין הלכה בזו כר' יהודה שאמר אף בשוגג לא יעלו משום דאתי לאיערומי אלא אין קונסין שוגג אטו מזיד ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ומה הוצרך ר' יהודה לטעם קנסינן שוגג אטו מזיד והלא אף הוא אומר מין במינו לא בטיל וזה ודאי מין במינו הוא שאם בשאין מינו הרי יכול לברור את האיסור וכל שהאיסור ניכר אינו בטל אפילו באלף תדע שלא אמרה אלא בדבר הבלול וכדמוכח לה מדם הפר ומדם השעיר ויש מפרשין דכי אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל מדרבנן קאמר ואין נראה כן דהא מקרא קא מוכח לה ועוד ראיה שהרי באחרון של יום טוב ל"ח ב' אמרו בענין שחוטה בנבלה לא בטלה דאמרינן מין במינו לא בטיל לקולא כמו שיתבאר לך שם ואי מדרבנן קאמר לחומרא אמרינן ליה לקולא לא אמרינן ליה:

נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות של היתר ולא הוכרה אפי' נתערבה במאתים הרי זה לא ילקוט שהנטיעה דבר חשוב הוא ואין לה בטילא ואם ליקט הלך חשיבותו ועולה במאתים ובזו אפי' נתכון ללקוט כן שחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואין נטיעת ערלה בתוך האחרות ובלא סימן מצויה וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומה שהוזכרה בשמועה זו נטיעה של כלאי הכרם שאלו בה בתלמוד המערב והלא כל הנטיעות אינן של כלאי הכרם כלומר שאין באילן משום כלאי הכרם ופירשוה בערוגת כלאי הכרם וכן העמידוה בהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן:

בשלישי של קידושין ביארנו במי שאמר לו אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאומר איני מאמינך שאינו נאמן ויראה לי הואיל ואין בידו לטמא ואפי' היה הוא מפסיד בכך כל שבהכחשה אין אומרין מתוך שנאמן על הפסדו נאמן ואם שתק לו הרי האמינו ונאמן אע"פ שאין בידו הא כל שבידו אף באומר שאינו מאמינו נאמן לדעתי מעתה היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך ניטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אף כשהוא אומר איני מאמינך הואיל ובידו הם ויכול מעכשו לטמאם וכן בזבחים כגון שאומר נתפגלו בשחיטה שאיפשר לו לפגלם בזריקה נאמן אף בהכחשה ואפי' לא היה אצלו הפסד שכר או תשלומין כגון שנעשה בשוגג אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלני ניטמאו הואיל וכבר החזירם ואין בידו לטמאם אינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן כסתם שמועה שבמסכת קדושין שהזכרנו במה דברים אמורים בשאמר לו כן בפעם ראשונה שראהו אבל אם מצאו ולא אמר לו כלום ולאחר זמן מצאו ואמר לו כן אינו נאמן אף בשתיקה ודוקא בפועל שהרי מוטל היה עליו לומר לו לשעתו אבל באחר אין בו חלוק בין שאמר לו בפעם ראשונה בין שאמר לו לאחר זמן ובכלם נאמן בשתיקה:

ומ"מ בזו שביארנו בשאין בידו ולאחר זמן שאינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאינו סבור שיהא לו הפסד בכך אבל אם סבור כך מתוך שנאמן על הפסד שכרו נאמן בשתיקה ומעתה מי שאמר לחברו ספר תורה שכתבתי לך אזכרות שבו לא נכתבו לשמן אם בידו הוא נאמן בין להפסיד שכרו בין לפסול את הספר תורה ואם אינה בידו וכבר החזירה ולא אמר לו כלום ולאחר זמן אמר לו כן נאמן להפסיד שכרך שהרי כלה נפסלה ואינו נאמן להפסיד ספר תורה שהרי אינו סבור להפסיד בדבור זה אלא שכר אזכרות והוא דבר מועט ואם תחוש בה שלא לחלק בין מועט למרובה אף אתה מפרש שהוא סבור שלא להפסיד כלום אלא שיעביר קולמוס על האזכרות וסבור שהיא כשרה בכך ואינו כן כמו שיתבאר אבל אם אמר גוילים שבה לא עבדתים לשמם הואיל והוא סבור להפסיד כל השכר נאמן בשתיקה אף לאחר זמן ואם כן בטהרות וזבחים שביום פלני שאין בידו ושהוא אחר זמן ואינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאמר שבשוגג נעשה וכפשוטו של לשון ר"ל ניטמאו ונתפגלו ולא אמר טמאתי ופגלתי וזהו לדעתי מה שאמר שורת הדין אינו נאמן כלומר שאף במזיד היה ראוי לומר שאינו נאמן שהרי מן הדין אינו חייב אלא מתורת קנס והילכך כל במזיד נאמן מתורת תשלומו בשתיקה:

זהו ספק הנראה לי בדינין אלו אע"פ שאני יוצא בה מדרך שאר מפרשים והשמועות מתישבות בה יפה ואין עוד קושיא מזו שבכאן לאותה של קדושין ולא מזו למעשים של אזכרות וגוילין ולענין ביאור לשיטתנו לא נחלק רבא על אביי במה שבידו כלל שנאמן אף כהכחשה באדם אחר שאינו פועל או בפועל ואמר לו בפעם ראשונה ובשאין בידו שאינו נאמן בהכחשה ונאמן בשתיקה אלא שנחלקו בפועל ובאין בידו ולא אמר לו בפעם ראשונה שלאביי נאמן בשתיקה אף במקום שאין לו בו הפסד ולרבא אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום שיש לו הפסד ואם כן אותה של קדושין פירושה באינה בידו ובשתיקה נאמן ואף רבא מודה בה וזו שבכאן רישא כשבידו ואף בהכחשה נאמן אפי' שלא במקום הפסד סופא לאו בידו ואינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן בכל ענין לאביי ולרבא בפועל מיהא ואחר זמן אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום הפסד והלכה כרבא והדברים ברורים:

ובפסחים אמרו בבריתא שהשוחט את הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר להם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משבח ויביא פסח בשני וזו נמשכת לשיטתנו שבודאי נאמן להם שאמרו זו היא שתיקה:

והרבה מפרשים ראיתי שמבלבלים בה את הדברים ומקשים מדאביי לאביי בין זו לאותה של קדושין וכלל דבריהם שדברי רבא חוזרים למה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן אף בשתיקה ואף מה שבידו כל שלא אמר לו בשעה ראשונה אינו נאמן וכבר ביארתי כונתם בשלישי של קדושין ומ"מ למדת לשיטתנו שכל שאמר לו אחד יינך נתנסך או נגע בו גוי אין זה בידו ונאמן בשתיקה ולא בהכחשה ומ"מ צריך לאדם שלא ירמה עצמו בהכחשה זו שאם הוא מאמין בלבו ומכחיש בפיו קולר תלוי בצוארו ולא נאמרו הדברים אלא בשאינו מאמין בו כלל אם מצד פחיתותו אם מצד שמכיר בו שכונתו להקניטו והוא שכתבו רבני צרפת שאם יודע בו שהוא נאמן יש לחוש וממה שכתבנו אתה למד הפרטים בכל ענין שכיוצא בזה ומ"מ אשכחיה ולא אמר ליה כו' כל שיש לדון שהיה נמנע לאי זו סבה אם מחמת שמצאו עם אחרים ולא רצה לצערו לפניהם או כל כיוצא בה אין מקילין בה שלא נאמר אלא כשיש שם אמתלא להקל:

כל ספר תורה שנכתב בה אזכרה אחת שלא לשמה הרי זו פסולה ואפי' חזר והעביר על הכתב קולמוס לקדשו בכונה אין השם מן המובחר מעתה אין צריך לומר בשנכתבו כל האזכרות שלא לשמן שאף בשהעביר עליהם את הקולמוס פעם אחרת יש בה פסול מצד אחר והוא שנראה כמנומר ואף כשהעביר עליו קולמוס לשעתן ובאותו דיו בעצמו עד שאין הענין נראה כמנומר יראה לי שמ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ממה שכתבנו למדת שספר תורה שנתעבדו גויליה שלא לשמה פסולה וכן בעור התפלין לדעת קצת אף בעור הקציצה אלא שיש חולקין לומר דוקא בעור הרצועות לבד כמו שביארנו בפרק השולח אבל קלף שכותבין עליו צריך עבוד לשמה כספר תורה אבל מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו בראשון של סכה וכתיבתם מיהא בכלם אין צריך כונה אלא באזכרותיהם ולענין עבוד לשמה מיהא יש מי שפירש שכל עבוד סתם הרי הוא כלשמו דהא קדשים נמי סתמן כלשמן כדאיתה בשמעתא קמייתא דזבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בבירור שלא לשמה כדמיון מה שנזכר כאן בהיה כותב את השם ונתכון לכתוב יהודה והביאם לכך מה שהקשו מסוגיא שבכאן לסוגיא שלפרק נגמר הדין בשמועת האורג בגד למת דרבנן סברי דלא בעינן לשמה והם סוברים הלכתא כותיהו ומתוך כך הם מתרצים אותה בדרך זה דרבנן לא בעי עבוד לשמה בהדיא ודיו בסתם עבוד וזו שבכאן דבעינן לשמה פירושו סתם עבוד על הדרך שכתבנו בשמם ומ"מ יש מתרצים דהתם בתפלין נחלקו אבל ספר תורה כולהו מודו דבעינן לשמה ואם כן תפלין מיהא כנגד שיטתנו והביאו ראיה מדבריהם של גדולי הפוסקים שהביאו מחלקת רשב"ג ורבנן בהלכות תפלין ובהלכות ספר תורה הביאו זו שבכאן נראה שהם מפרשים מחלוקת של רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעינן לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה דוקא בתפלין ומ"מ אנו מפרשים מחלקתן בעור הקציצה אבל הקלף שכותבין בו הפרשיות צריך עבוד לשמה כספר תורה וכן עיקר:

ומתוך כך אנו מפרשין עבוד לשמה שיזכיר בהדיא שלשם ספר תורה הוא מעבדו או לשם מה שהוא וקצת רבני צרפת מצריכים שיהא ישראל נותן סימן בעור ויניחהו לתוך המשרה לשם כך ולא שיתנהו סתם ויספיק לו מחשבה לשמו וכן בכתיבה כשיתחיל לכתוב יאמר שהוא כותב זה לשם תורת השם או לשם תפלין וכן בציצית תאמר האשה בתחלת טוייתה שלשם ציצית היא טוותו ויש חולקים להתיר במחשבה לשמה וליתנו אף לגוי לעבדו במחשבה לשמה ואין אומרין בזו נכרי אדעתא דנפשיה קעביד הואיל ובמצות ישראל הוא עושה ושאין במעשיו ספק לשם ע"ז ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל שהוא צריך עשיה לשמה פסול בגוי ומה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת צריך שיעשה סימן בעור מוכיח שהם מכשירים אלא שאין סומכין עליו לומר זהו שעבדתיו על פיך שאין גוי נאמן באיסורין ומ"מ גרירת הקלפים ותקונם ושרטוטם כשרין בגוי בלא שום פקפוק:

ת"ר היה עושה עמו בטהרות ואומר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה עמו בזבחים ואומר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן פי' מדלא קאמר כל שהן בידו אלא כל שבידו ש"מ ה"ק כל שבידו לטמאות ולהתפגל שאע"פ שהן תחת רשותו אם יש בידו לפסול נאמן ואם לאו אינו נאמן שכשאמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו אם יכול לטמאן מכאן ולהבא נאמן ואם לאו אינו נאמן ואע"פ שהם ברשותו כגון שלא היו קרובים לו וזה רוצה ללכת עמו וללוקחם כיון שאינו יכול לטמאן עכשיו אם אמר לו נטמאו אינו נאמן וזהו ביום פלוני שגמר מלאכתו ואינו עסוק בהן ואע"פ שעדיין לא החזירן לו:

ורבא אמר כגון דאשכחיה (והוא שלא יצאו מתחת ידו) ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. פי' רבא פליג עליה דאע"ג דאין בידו לטמאן נאמן הוא אם א"ל בזמנא קמא דאשכחיה והוא שלא יצאו מתחת ידו דומיא דס"ת דר' אמי ור' אבהו לקמן נאמן. וסיפא כגון דאשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. וזבחים נמי כל זמן שבידו לפגלם דהיינו בין שחיטה לזריקה אם אמר כי נתפגלו בשחיטה או בקבלה או בהולכה נאמן שהרי עדיין יכול לפגל בזריקה אבל אם גמר כל העבודות שכבר זרק ואומר נתפגלו אינו נאמן ואע"פ שעדין הוא עסוק בקרבן להפשיט ולנתח ולהקטיר והאי דקאמר ביום פלוני לאו דוקא דמה לי ביום פלוני ומה לי בשעה פלונית. ורבא פליג עליה ואמר אע"ג דאין בידו לפגל אי אמר ליה בזמנא קמא דאשכחיה נאמן אבל מיהו בעינן שיהא הקרבן עדין ברשותו שלא גמר כל עבודותיו להקטיר איבריו או אימוריו וה"ה דפליגי גם בס"ת שאם לא גמר כל הספר אז נאמן לומר אליבא דאביי לא כתבתי האזכרות לשמן לא עבדתי הגוילין לשמן שעדיין יכול לפוסלו במה שיש לו כתוב אבל אם גמר הספר שהרי אינו יכול לפוסלו אינו נאמן ולרבא נאמן כל זמן שהוא תחת ידו כר' אמי ור' אבהו והוא דא"ל בזמנא קמא דאשכחיה ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן א"ל ספר תורה ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן לפסול ס"ת פי' אבל אם היה הספר בידו היה נאמן כדרבא:

ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ס"ת ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי דסבר אינו מפסיד כ"א שכר אזכרות אבל הכא כיון דקא מפסיד כוליה אגריה אימא קושטא קאמר. ואי ק' ואמאי בטהרות שעשיתי עמך ביום פלוני וכן בזבחים וכן בס"ת דר' אמי ור' אבהו כשיצא מידו אינו נאמן והא קי"ל דעד א' נאמן באיסורין בין להתיר בין לאסור שהרי האמינה תורה כל אדם על טבלו לומר מתוקן הוא וכן אשה לבעלה כדאמרינן בפ' המדיר מנין לנדה שסופרת לעצמה שנא' וספרה לה לעצמה וכדאמרי' גבי בדיקת סכין בהלכה קמייתא דחולין דע"א נאמן באיסורין וכמו שהוא נאמן להתיר את האסור כך הוא נאמן לאסור את המותר וכדאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה והיאך הוחזקה כ"א על פיה וכדאמרן נמי לעיל בהלכתין ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו אלמא כי מודיע ליה דטמאתי טהרותיך ודמעתי חוליך נאמן והכי נמי אמרי' בקידושין בפרק האומר אמר אביי אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואין לפרש והלה שותק דשתיקה כהודאה ומ"ה נאמן אלא והלה שותק שאינו יודע להכחישו ולאפוקי אם מכחישו כדפרשי' התם והוכחתי ממעשה דהאי סמיא ומעשה דינאי המלך דע"א נאמן היכא דלא ידע והכא היכי אמרינן דלא מהימן. תשובה בודאי דע"א נאמן בכל האיסורין בין להתיר את האסור בין לאסור את המותר חוץ מדבר שבערוה שאין פחות משנים והכא אילו אחד אמר לו נטמאו טהרותיך הכי נמי דמהימן אלא הא דתניא אינו נאמן מפני שהיה הוא פועל בדבר ושמירת הטהרות היתה מוטל עליו ומפני זה נתן לו שכרם שיעשה בטהרה וכשאומר לו כי טהרות שעשיתי עמך נטמאתי נראה כי הוא משים עצמו רשע שלא עשה פעולתו שהיתה מוטלת עליו לעשותה באמונה ומשום הכי אמר אביי כל זמן שיש בידו לטמאות נאמן ולאח"כ אינו נאמן דדמי קצת לאין אדם משים עצמו רשע ורבא פליג עליה ואמר שבכל עת שיאמר לו בפעם הראשונה נאמן אבל אדם אחר שאין שמירת הטהרות מוטלת עליו הכי נמי דמהימן כדאמרינן בקידושין וכדאמרן לעיל כדי שיודיענו תדע דהכי הוא דהא לא מייתי ראיה אלא מכ"ג ביוה"כ שהקרבן מוטל עליו לעשותו בהכשר וכשאמר פיגלתי עושה עצמו קצת רשע ור' אמי ור' אבהו נמי דמייתי הכא הכי הוא שהפועל שהיה לו לעשות הספר בנאמנות ובכשרון אומר שעשיתי בפסלות ומשים עצמו רשע ומ"ה אמרי' שאם יצא הספר מתחת ידו אינו נאמן אבל לעולם אחר שאין הדבר מוטל עליו נאמן לאסור את המותר דע"א נאמן באיסורין בין לאסור בין להתיר ומאי דא"ר אבהו הכא גוילין שלו לא עבדתים לשמן והיה פוסל הספר בכך משום דס"ל כרשב"ג דפליג עם רבנן ואמר תפילין צריכין עיבוד לשמן וה"ה לגוילין דס"ת כדאמרן בפרקין דלעיל בגמ' אבל בשלהי פ' נגמר הדין אמרי' דהויא פלוגתא דאביי ורבא דאביי סבר כרשב"ג ורבא סבר כרבנן דאמרי אינן צריכין עבוד לשמן ופסיק תלמודא כרבא עיין מה שכתבתי שם:

בפרש"י בד"ה נאמן ורישא כו' כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה בשחיטה כו' עכ"ל והא דכהן גדול ביום הכפורים יוכיח כו' דלקמן ע"כ לא פיגול בשחיטה הוא ולא מתוקמא (ג) כאביי אלא כרבא דנאמן כיון שהיה כבר בידו ומיהו הנך עובדי דמייתי דא"ל ס"ת ביד מי כו' לכאורה כאביי ועיין ברא"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' וגבי אשתו כו' אע"ג דאין דבר שבערוה כו' הכא דשותק כו' עכ"ל ר"ל דהשתא א"ש כיון דאיכא לפלוגי דשותק שאני ניחא לן בההיא דאשתו שזנתה אע"ג דאין דבר שבערוה כו' שותק שאני דהוי כהודאה ומשויא לה אנפשיה חתיכה דאיסורא וק"ל:

בא"ד ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע לא הויא שתיקה כו' עכ"ל והיינו בהך דהתם דאכל חלב שאין בידו אבל בדבר שבידו אפילו במכחישו נאמן כי הכא וק"ל:

בד"ה דכי אמר פיגול כו' ואין לתמוה כו' דפשיטא דבכל הקרבנות כו' בכל ד' עבודות עכ"ל ר"ל דאל"כ נימא דבקרבן דיוה"כ ליכא פיגול א"נ דאיכא נמי בקרבן דיוה"כ ולא בכל ד' עבודות דהיינו שחיטה זריקה קבלה והקטרה אלא כגון בשחיטה דאיכא בחוץ אבל לא בעבודת זריקה שהיא בפנים אבל השתא דפשיטא ליה דאיכא פיגול ביום הכפורים אף בעבודת פנים ע"כ משום דמהימן הוא ודו"ק:

גמ' ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי כו' נ"ב נ"ל דאינו משלם כלום ואפילו מה ששוה ללמוד כו' אף שהיו לומדים מקודם בספר תורה כמ"ש הרא"ש בהל' קטנות מ"מ בספר תורה זו אסור דחיישינן שמא יקרא בו אלא עומד ליגנז ומש"ה עלה על דעתו אף שספר תורה פסולה לקרות בו שלא הפסיד אלא שכר אזכרות אנל לא שכר כל הספר תורה דהיינו מה ששוה ללמוד והשיב שאינה שוה לכלום וק"ל:

רש"י בד"ה כהן גדול ביוה"כ כו' לא יחשוב מחשבת כו'. נ"ב הך מחשבה דבור הוא ועיין בתוס' סוף פ' המפקיד:

גמ' דאתי לאערומי כו' ולעולם יאמר שגגתי כי לא נתכוונתי כדי להעלות [וא"כ לא משכחת קנס חכמים כלל] והכא במטמא כו'. במזיד ר"ל כשמבורר שעשה במתכוין [וא"כ מתקיים קנס חכמים עכ"פ במקום שיש רואין ומכירין שעשה במתכוין] ודו"ק:
בעובדא דר' אבהו למה שאל ס"ת ביד מי בין כך ובין כך פסול ודוחק לומר דכשעודנו ביד המוכר י"ל שאמר כן להשתמט מן הלוקח כי לא פרט בשם איזה ס"ת הוא ויכול למכרו אח"כ לאחרים כי הס"ת לא היתה בעין בפני הב"ד ולזה שאל ס"ת ביד מי [דזה דוחק] אבל שאלו כדי להודיעו הדין אף שהוא ביד הלוקח נאמן וכמ"ש האשר"י וא"ל אף אם לא שאל מ"מ היה יכול להבין השואל מדלא שאלו ר' אבהו ביד מי ש"מ שאין נ"מ בו דאל"כ הו"ל לשאלו [מ"מ רצה לפרש לו יותר] ודו"ק וכל הנך עובדות אזלי לאביי לכאורה דלרבא הו"ל לשאלו אם אשכחו כו' ודוחק לומר מדס"ת ביד לוקח הו"ל לאומרו כשנתנו לידו דדלמא נתנו לו ע"י שליח. גם מדצריך לטעמא דמתוך כו' (ר) ועובדא דטהרות משמע דס"ל לרב אמי כאביי דכיון שעתה אין בידו אינו נאמן ופריך מכה"ג דבפעם ראשון אם אמר לו מיד אע"ג דהשתא אין בידו נאמן עיין באשר"י ורשב"א ור"ן שהאריך מאוד מאוד ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' דהכא אפילו לרבא כו' אלא משום שהיה בידו תחלה. דברייתא קתני היה עושה עמו בטהרות:

בא"ד דהכא במכחישו או אמר איני יודע כו'. הוצרכו לזה דאיני יודע הוי ההכחשה מהנך עובדי דבסמוך ומכה"ג ביום הכפורים וק"ל. ועיין בתוספות קידושין:
יש לראות באדם שאינו שומר או פועל רק יכול לילך לשם ולטמאותן אי מקרי זה בידו ולעיל כדי שיודיעו משמע דזה נמי מקרי בידו אם לא שנאמר שנאמן עליו כבי תרי או יאמר בא ואראך ויכול לברר וק"ל:

בא"ד וגבי אשתו זינתה כו'. כמו השתא א"ש דמ"ט דאביי ויותר נראה משום מ"ט דרבא:

בא"ד מחמת שאינו יודע דלא הוי שתיקה כהודאה. בדבר שאינו בידו כמו התם:

בא"ד תדע דקתני דומיא דאכלת חלב כו'. לכאורה התם אם ידע בעצמו ליכא חיובא דקרבן [ואם לא ידע דחלב הוא] אף שידע שאכל מה בכך [מ"מ אף לדברי העד ע"כ הוא א"י] עיין ברשב"א ור"ן בהאומר באורך (ש):

בתוס' בד"ה דכי אמר כו' בכל ד' עבודות. שחיטה קבלה הולכה זריקה ולא כמו שראיתי [במהרש"א] הקטרה ואולי ט"ס הוא שהרי כתב [בעצמו] לעיל בכה"ג שאין בידו השתא כיון דמפגל בעבודות אחרות בזריקה וק"ל:

גמרא משום דאתי לאיערומי. לכאורה גבי מטמא כו' שייך ג"כ לאערומי וי"ל:

רש"י ד"ה ה"ז לא ילקט. דכ"ז שהיא במקומה במחובר חשיבה כו'. כצ"ל:

גמרא א"ל רי"ר כו' שכר דס"ת כולה מי הפסיד. עי' מהרש"ל וצ"ל לדידיה הא דאמר לקמן התם איכא למימר דטעי בדרי"ר ר"ל בהא דאמר וליעבר עלייהו קולמוס דלא הוה אלא הפסד מועט. אבל בהא דקס"ד מעיקרא דראוי ללמוד בו גם בעובדא דר' אבהו ראוי לטעות אלא דהוה הפסד גדול והרי הוא כמו דיפסיד כולי' אגרא כי ללמוד בו אינו שוה אלא דבר מועט. אבל אישתמיטתי' במחכ"ת דברי המרדכי בכאן דשכר כחומש בעלמא ללמוד בו באמת לא הפסיד וע"ש ופסקו הרמ"א ביו"ד סי' רפ"א וע"ש בט"ז ובנקה"כ:

תד"ה אמר. ואי מהימן עלי' כבי תרי אסור כו'. ר"ל אפי' שאמר איני יודע עי' תוס' קדושין. אבל מש"כ כדאשכחן בההוא סמיא אינו מובן דע"כ איירי התם בדשתק מדמייתי אביי ראיה מיניה:

תד"ה דכי. מה שחשב המהרש"א הקטרה בד' עבודות שמחשבת פיגול מועילה בהן שגה במחכ"ת כדאיתא בזבחים (יג) וצריך להכניס תחתיה הולכה. ואולי ט"ס הוא:

גמ' כה"ג ביוה"כ יוכיח. עי' זבחים דף מד ע"ב תד"ה בדבר הנעשה:

שם ודלמא דחזיניה. עי' זבחים דף נה ע"ב תד"ה ב' פשפשים:

שם לא כתבתים לשטן. עיין מנחות דף מב ע"א תד"ה ואל ימול:

תוד"ה אמר וכו' י"ל באומר. עי' סוטה ד' ג ע"ב תוד"ה ת"ל:

נפלו ונתפצעו. כ' תוס' בירושלמי רבי מתיר אפי' במזיד דקנסו בידו יש לפרש דטעם אין מבטלין א"כ כל א' יעשה כן ויבטל איסורו כמ"ש תוס' פסחים ל' ע"א ד"ה להשהינהו וכו' ע"ש והכא ליכא למגזר שבמזיד ישליך אגוז פרך ערלה בתוך מאתים לבטל דאם כן יצטרך לפצוע כולם ורב הפסדו. ור"מ ס"ל אה"נ ליכא למגזר שיבטל לכתחלה אבל אחר שכבר נתערב לו אגוז במאתים יש לגזור שיפצע לכתחלה. מיהו במשנה שלפנינו גם ר' יהודה גזר כן ואפילו שוגג אטו מזיד:

דאתי לאיערומי. לכאורה קשה א"כ בכל איסור דרבנן לגזור שוגג אטו מזיד אלא צ"ל ע"י מעשיו ניכר מחשבתו אם במזיד אם בשוגג אבל הכא יבטל במזיד ורצון ויערים לומר לא לבטל נתכוונתי אלא לצורך דבר אחר כדאי' בירושלמי מי שנדמע לו תרומה בפחות ממאה חולין ואם טוחנן יתרבה החולין יכול לטוחנן כי אינו טוחן לבטל כ"א לאכול שהרי סופו של כהן לטחון לאכול וכן בש"ע יו"ד בדבר שיש בו רגלי דבורי' וא"כ הכא אתי לאיערומי לומר לא נתכוונתי לבטל וכן מדוקדק בלשון רש"י ולזה נתכוון מהר"ם שי"ף ע"ש. וצריך לבאר אם נאסר גם בשוגג כל שנתכוון לבטל ושוב מאמינים לו כשאומר שאינו מתכוון לבטל דבדרבנן לא חיישי' כולי האי אבל אי יהיה בשוגג מותר אפי' נתכוון לבטל יבינו ההדיוטים שהדבר בעצמו מותר רק כשיזיד אוסרים מחמת קנס אז יערים וק"ל:

והנה בזבחים ע"ד ע"א ד"ה ונפלה וכו' ס"ל להתוס' מדלא אמר רב והפיל אחד מהם לים ש"מ דוקא נפלה אבל הפיל אפי' בשוגג גזרי' אטו מזיד וכר"מ ור"י דלא כר"י ור"ש וכן פסק טור יו"ד סי' ק"י אך בסי' צ"ט השיג על הסמ"ג וכ' הרי קי"ל בשוגג יעלה ובמזיד לא יעלה והקשה ב"י ועי' ט"ז סק"ח ופר"ח ופלתי שם. ונראה מדברי האחרונים כמ"ש האו"ה דסמ"ג וטור מיירי בשהוסיף מים קודם שנודע התערובות ע"ש ודוחק בעיני שיאסור הסמ"ג בזה. אבל לפע"ד מיירי אחר שנודע התערובות מוסיף מים לא כדי לבטל אלא שלא יקדיח תבשילו וכדומה וס"ל לסמ"ג אפ"ה אסור דחיישי' להערמה והטור ס"ל מותר בכי האי גוני. ולעולם בכל דוכתי קי"ל ריבה בשוגג אסור כמוכח בנפל א' מהם לים. מיהו מלשון ב"י משמע דהעיקור בשוגג יעלה ונפל א' מהם לים שאני אלא שלא ידע הסברא מ"ט להחמיר התם טפי. ועי' טה"ק זבחים ע"ד ע"א הנ"ל ונ"ל סברא להחמיר בהפיל א' מהם לים טפי משום דבפירש העיקור אצלינו איסורא ברובא אשתייר וכל דפריש מרובא פריש והוא הנפרש הוא ההיתר אלא דכיון דפירש לפנינו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ כשנפל לים גופא קולא גדולה הוא לומר איסורא נפל ולא פירש מרובא ועמ"ש ש"ך סי' צ"ט סקמ"ב בזה ודי לן בקולא זו כשפירש ממילא ונפל לים אבל אם ע"י הגרמתו אפילו לא נטלו בידו ממש רק בהגרמתו הפילו לים הוא קולא גדולה לומר איסורא נפל כשפירש מרובא ע"כ יש לגזור טפי אפי' בשוגג דחיישי' שיהי' הענין קל בעיניו ויעשה כן גם במזיד אבל בשארי עניני בטול י"ל בשוגג יעלה כר"ש ור"י:

חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. אינו מובן לי הא גזרינן שיעשה כן במזיד ויטע נטיעה ילדה בתוך הזקנים בלי סימן ואח"כ ילקטם לכתחלה ע"י ביטול ואיך אוסר כרמו הרי מרויח להתיר לו פירות ערלה. ודוחק לומר שיחוש שמא לא ירבו פירות של היתר מאתים בשל איסור זהו דוחק כי אם יש לו פרדס גדול מכמה מאות אילנות ומוסיף בכל שנה ושנה נטיעות חדשות ויודע בודאי שההיתר רב יותר ממאתים כאשר הוא באמת מעשים בכל יום ולפנינו היה מעשה כזה וא"כ איך יוצדק לומר אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. והר"ש פ"ק דערלה מייתי בשם ירושלמי טעם אחר להתיר דאדם עשוי להיות מדל בגפנים ופי' המפרש והרואה יתלה שאין דעתו לבטל אלא להיות מדל ותמיה נשגבה וכי משום מראית העין אוסרים שיתלה הרואה בהנ"ל הלא הוא מבטל איסור לכתחלה. ותו צע"ג הלא במחובר אין ביטול אלא בפירות שנתלשו ונתערבו. והמדל היינו שעוקר נטיעות הרצופים ומזיקים זא"ז עוקר ביניהם היתירים והוא טרם הוצאת פירות ועיין פי' המדל בפירש"י מס' מ"ק ד' ריש ע"א ד"ה שלופי וכו' ע"ש וצ"ע בכל זה:

והנה בירושלמי לעיל מיני' קאמר ברמוני בדן וודאן שנתערבו אסור להוסיף עליהן אבל ספיקן מותר ושוב שקיל וטרי אי גם בקרקע היינו בנטיעה שנתערבה אומרי' לחלק בין ספיקן לוודאן ע"כ י"ל דתלמודא ודירושלמ' אהדדי איתמר. דודאי אסור ללקט לכתחלה. אא"כ אירע שהי' מדיל ותלש הנטיעות הרצופות. נמצא אחר שתלש מהם שוב לא נודע לו אם אותן של איסור תלש או של היתר ונעשה ספק ואח"כ מותר ללקוט לכתחילה ולבטל במאתים וקאמר בירושלמי הטעם דמותר לעשות ספק בידים משום דאינו עושה כדי לבטל ולעשות ספק אלא שכן דרך להיות מדיל בגפנים ואינו עושה כדי לעשותו ספק וממילא ה"ל ספק ומותר שוב ללקוט לכתחלה. וקאמר ש"ס דילן מ"ט מותר ללקוט לכתחלה משום דלא התרת לו אלא א"כ הי' צריך להיות מדל שהיו הנטיעות רצופים ביותר ואם לא יצטרך להיות מדל הרי נאסר כרמו ואין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה א' פי' בשביל א' ממאתים:

הכהנים שפגלו. בב"ק ה' ע"א פירש"י חטאת לשם שלמים והיינו פגול ממש כפשוטו לאכול הנאכל ליום ולילה שוחטו או זורק לאכול לשני ימים ולילה אחת. וכן פירש"י אמשנתינו לעיל י"ג ע"א ששחטום חוץ לזמנם והיינו כנ"ל והוא סתם פגול בכל מקום. אלא שפי' עוד בד"ה חייבין ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו וכו' ע"ש משמע דמיירי בשלמים לשם חטאת לא בא בנדבה. וע"כ שלמים היה ושחטו לשם חטאת והקרבן כשר ונאכל אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. והנה שלהי פסחים אמרינן שגזרו טומאה על פגול משום חשד כהונה פירש"י שהכהנים נחשדים לשחוט שלמים לשם חטאת להנאת עצמן שיהיה כל הבשר שלהם ע"ש. ולפ"ז י"ל בשלמא לחזקי' דס"ל היזק שאינו ניכר מדינא שמי' היזק וכן התם בב"ק קאי אברייתא דר' חייא דחשיב אבות נזיקין ומשמע דס"ל כחזקי' ברי' ע"ש בתוס' א"כ ניחא לי' לפרש פגול כפשוטו חיץ לזמנו חטאת לשם שלמים חוץ לזמנו. אבל למאי דקיי"ל לא שמי' היזק רק מדרבנן שלא יהא כל אחד הולך ומפגל ומה לו לכהן לפגל אם לא שלמים לשם חטאת שיהי' הבשר כלו שלו דאהא נחשדו אלא צריך להתיישב קצת לדעת הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דלא תיקנו אלא מפני המשחיתים אבל כל שעושה להנאת עצמו לא תיקנו עיין מ"ש לעיל שם ויש לחלק. אך הרשב"ם שם שלהי פסחים פליג וס"ל חשדי כהונה שנחשדים לצעורי לבעלים ולשחוט חטאת לשם שלמים שיהיה הקרבן פסול ופגול לגמרי ולדעתו צ"ל דבשוחט שלמים לשם חטאת אעפ"י שנחשדו להנאת עצמן מ"מ לא גזרו טומאה לפסול קדשים כשרים שהרי הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה אלא לא גזרו אלא על המתכוון לצעורי ושוחט חטאת לשם שלמים שפסול בלא"ה וגזרו עליו טומאה והכהנים נזהרין בטומאה ביותר דפרצה טהרה בישראל כ"כ תוס' בטעם זה פסחים פ"ה ע"א ע"ש. והנה גם לפ"ז י"ל דמיירי הכא בשלמים נדבה לשם חטאת. דאלו חטאת לשם שלמים ליכא למיחש שלא יהא כל אחד הולך שהרי כבר נגדרה פרצה זו ע"י שגזרו טומאה משום חשדי כהונה אך בשלמים לשם חטאת לא רצו לגזור טומאה אקדשים כשרים החמירו לשלם שלא יהא כל אחד הולך:

מזידין חייבין. ובברייתא תני עלה שוגגין פטורין ובמנחות מ"ט ע"א לא מיתוקם אלא באומר מותר דבשוגג שסבור שלו הוא כמו שוגגין דמטמא ומדמע לא שייך בכהנים דשלוחי נינהו. ושוגג שטעה וסבור שלמים הוא ה"ל עקירה בטעות ע"כ לא מיתוקם שוגג אלא באומר מותר וממילא מזידין שידע שאסור וכן דקדק רש"י לעיל נ"ג ע"א ד"ה מזידין שידעו שפסולין בכך עכ"ל ונ"ל משו"ה לא תני שוגג פטור בהדי' במתני' משום דלא דמי לדעיל. ובריטב"א הקשה מ"ש מטבח אומן שקלקל בשחיטה בשהי' ודרוסה שאינו ניכר ומ"מ חייב דה"ל ניזק ניכר השחיטה שלפנינו וה"נ נימא הכי ותי' הכא השחיטה עצמה כשרה ומחשבתו גרמה לפסול. שוב הקשה א"כ אפי' היזק שאינו ניכר לא הוה כיון דע"י מחשבתו באה כדלעיל נ"ג ע"ב שתינוק ותידוש. ותי' הכא עכ"פ איכא מחשבה עם צירוף מעשה השחיטה. פי' ולעיל הוה המעשה ההכנסה לרבקה ע"מ שתיניק ולא שתידוש אלא מחשבתו היה שתידוש. ונ"ל משו"ה לא דמי הך כהנים שפגלו למתני' דלעיל ומשו"ה חלקו לתרי בבי:

אמר אביי כל שבידו נאמן. לפי הנראה מפשטות הסוגי' אביי מחמיר ואינו מאמין לע"א טפי מרבא ואמנם בקדושין באשתך זינתה מחמיר רבא טפי מאביי. וי"ל היינו הך אביי ס"ל ע"א אינו נאמן בלי מגו והא דמהימן בשותק משום דחשבי' שתיקה כהודאה ממש א"כ אפי' באשתך זנתה נמי דהודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש שם תוס'. אך רבא ס"ל ע"א מהימן מדינא ושתיקה לא כהודאה אלא כרגלים לדבר בעלמא ומהימן מטעם ע"א וא"כ בדבר שבערוה לא מהימן אפי' בשתיקת הבע"ד. ודעת הכ"מ בכוונת הרמב"ם דלא פליגי אביי ורבא דרבא קאי אפי' היכי דבידו ואית לי' מגו מ"מ אי אשכחי' ולא א"ל בפעם א' תו לא מהימן. ודעת הר"ן כר"ת שבתוס' אלא שכתב דהתם בקידושין דבשותק מהימן אפי' שותק מחמת שאינו יודע כל שלא אמר בפיו איננו יודע נאמן העד מגזירת הכתוב ע"ש פרק האומר ומפני שלפ"ז הוקשה לו בשמעתין ס"ת ביד מי וכו' עכ"פ היה צריך להודיע להלוקח שהסופר אומר כך אולי לא יאמר הלוקח בפי' איני מאמינך שאע"פ שא"א לו לידע מ"מ נפסל ס"ת ומ"ט לא שאל ר' אמי את הלוקח ע"כ הוכרח הר"ן לומר בשמעתין דפועל שאני הואיל שחזקתו אינו מקלקל ומשו"ה אינו נאמן שקלקל ולא כתב לשמן. ואמנם קשה כיון דע"כ הוצרך לומר פועל מיגרע גרע לאיזה ענין הוצרך לומר דברייתא דטהרות שעשיתי עמך נטמאו מיירי באומר איני יודע תיפוק לי' דפועל הוא. ועיין מהר"ם טוקטי"ן בגליון הרי"ף שלשונו מגומגם אולי כיון להנ"ל. ונ"ל ע"כ לא אמרינן פועל מגרע גרע אלא דאם אמר שהוא קלקל פעולתו בידים כלבלר שכתב שלא לשמה או גוילין שלא לשמה זהו נגד החזקה אבל אומר נטמאו והוא פשע בשמירה וכן כהן שמסרו הבעלים זבח לידו והוא מסרו לאחיו הכהנים זה ישחוט וזה יזרוק ונתפגלו על ידם ופשע השומר בשמירתו שלא מסרו ליד כהנים נאמנים זה איננו נגד החזקה כי פשיעה בשמירה שכיחא דמשו"ה רמי רחמנא שבועה שלא פשע והיא עיקר השבועה ומגלגלין אגב שאינו ברשותו שלא שלח בה יד כמ"ש טור בהל' ש"ש א"כ איננו נגד חזקה ע"כ הוצרך לאוקמא באיני יודע. כנ"ל ליישב הר"ן ומ"מ הראב"ד ס"ל אפי' שומר כי האי מיגרע גרע מע"א דעלמא ועיין בפוסקים בזה:

דחזינין לי' בפשפש. פירש"י צריכין נמי לול אחורי כפרת ונ"ל מרא דברייתא הוא ר' יוסי ס"ל פרוכת א' היה ופרופה. עיין מתני' דיומא נ"א ע"ב ומתני' נ"ב ע"ב א"כ לר' יוסי סגי בפשפש לראות גם בק"ק דרך פריפת הפרוכת. ורש"י פי' להלכתא דשתי פרוכת היו ולא היה פריפתן מכוונת זה נגד זה נמצא לא היה יכול להסתכל דרך פשפוש אל ק"ק ע"כ הוצרך לפרש דעביד לול. ועוד נ"ל דלמסקנא היכי דאיהו פסיד מהימן מתוך שנאמן להפסיד עצמו נאמן להפסיד לאחרים תו לא מוכח מידי מכה"ג ביה"כ חדא דאם ישקר ויביא קרבנות אחרים יחלל יוה"כ ועוד כיון דאין מפגלין בחצי מתיר וכיון דע"כ צריכין למצוא פגול בעבודת יוה"כ וא"כ יפגל בגמר זריקת הדם על מזבח הזהב דאל"ה ה"ל חצי מתיר ואז כבר נתערב דם פר עם דם השעיר דאפי' למ"ד אין מערבין לקרנות מ"מ על גגו של מזבח מערבין לכ"ע נמצא בפגולו מפסיד גם פרו ומתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן גם להפסיד אחרים ולא מוכח כלל מכה"ג ביוה"כ. אלא מ"מ מוכח מכה"ג בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דהתם ליכא חלול יו"ט וגם אין כאן תערובות פרו של עצמו. והש"ס דקאמר כה"ג ביוה"כ משום דשכיחא וקבוע בכל שנה משא"כ פרים ושעירים הנשרפים אבל מ"מ למסקנא דקיי"ל מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרים תו לא מוכח מיוה"כ אלא מפרים ושעירים הנשרפים ושם לא היה עבודה לפני ולפנים בין הבדים רק על הפרוכת ולא צריך לול וסגי בפשפש:

שכר דס"ת כולי' מי הפסיד. כתב מהרש"ל דהוה ס"ל שראוי ללמוד לתינוקות. וא"ל שאינו שוה כלום שצריך גניזה ורשב"א כתב דהוה ס"ל דסגי' בהעברת קולמוס א"ל דפסול. נ"ל דתרווייהו צריכי אהדדי דודאי ידע ס"ת שפסול בעצמותו כגון גוילין שלא לשמה או אזכרות שלא לשמן צריך גניזה דוקא יהי' מאיזה טעם מ"מ כך הדין יגנז. אך ר' ירמי' הוה ס"ל אפשר להעביר קולמוס ושוב איננו פסול אלא משום דמוחזי כמנומר וזה אינו פסול אלא דלא הוה זה אלי ואנוהו וה"א היינו לקרות בציבור אבל לתינוקות מותר וא"ל ר' אבוהו דליתא גם זה צריך גניזה. מיהו במרדכי משמע אה"נ הי' כשר ללמוד מתוכו ולא הצריכו לשלם אלא מה דביני ביני דיותר ביוקר ס"ת שראוי לקרות בציבור מזה שאינו ראוי אלא ללמוד ע"ש:

דמחזי כמנומר. במנחות כ"ט סוף ע"ב אמרינן נמי מיחזי כמנומר ושם דף א' שלימה מציל על כולן והכא לא אמרינן הכי דף א' בלא שם כגון תוכחה שבחוקותי היה להציל על כולן די"ל דהכא יכול לעשות שלא יהיה מנומר כגון שיעביר הקולמוס על הס"ת כולו ויהי' הכל שוה ומ"מ הסופר מפסיד כל שכרו שהרי צריך לחזור ולכתוב כל הספר כלו. ולמדן אחד אמר התם במנחות חסו חז"ל שלא יבואו שמות הקדושים לגניזה ע"כ הקילו אבל הכא שהשמות לא נתקדשו לא הקילו. וגם זה א"ש. ומלשון רמב"ם משמע דהתם במנחות דבעי' רובא דספרי לא רוב אותיות אלא רוב הדפין בכשרות והכא רוב הדפין בפסול ומשו"ה לא מהני דף א' להציל:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דכהנים שפגלו:

הכהנים שפגלו במקדש. יל"ד הכהנים לשון רבים ועוד מ"ש כהנים אפי' ישראל שפיגל בשחיטה נמי ועוד מ"ט נקיט במקדש פשיטא ואלא היכן יפגל ובריש ב"ק תני סתם המפגל. ונ"ל זה קצת סיוע לגירסא דמייתי רש"י ותוס' לעיל נ"ג ע"א דגרסי' במתני' שוגגי' פטורין. ובש"ס נדרים ל"ו ע"א משמע הא דבשוגג פיגולן פיגול אע"ג דשינה בשליחות היינו משום דכהני שלוחא דרחמנא נינהו ע"ש ובפי' הר"ן אע"ג דש"ס דחי לי' התם. דחי' בעלמא הוא אבל למסקנא קיי"ל שלוחא דרחמנא נינהו ונימא דוקא כהנים שפגלו בעבודתם שהם באותן עבודות שלוחא דרחמנא אבל שחיטה שבזר כשרה שלוחא דידן וכן דוקא במקדש אבל בבמה אפי' בזריקה והקטרה הרי קיי"ל אין כיהון בבמה א"כ שלוחא דידן נינהו ואין פיגולן בשוגג פיגול כלל ולא שייך למיתני שוגגי' פטורי' הא אין כאן פגול כלל. ונהי שאין דקדוק זה הכרח כל כך דהרי הש"ס התם בנדרים לא פשיט מהא. מ"מ למסקנא דקיי"ל מסברא כהני שלוחא דרחמנא א"ש. וכיון דתני במתני' שוגגים פטורים ואין כאן חיוב תשלומין א"כ ממילא ע"א אינו נאמן לומר פגלתי כיון דלא מפסיד מידי ולא יאומן אלא כמ"ש בש"ס כל שבידו ע"כ נקיט במתני' כהנים תרי המעידי' זע"ז שפגלו. ולעיל נ"ג ע"א דאמר חזקי' כדי שיודיעו והקשה רשב"א לשיטת ר"ת הא אי מודיעו ואומר אינו יודע אינו נאמן. ולפע"ד י"ל כמ"ש רשב"א בעצמו גבי פועל עליו רמי' להודיעו אבל אדם אחר לא רמי' עליו ע"ש ה"נ נימא אותו המטמא ומדמע בשוגג ואירע תקלה לחברו על ידו עליו מוטל להודיע אבל אחרים שראו המעשה לאו עליהו רמי' וא"כ כדי שיודיעו ר"ל אם היה גם אחרים באותו מעמד אלא לא רמי' עליו ע"כ פטרו חז"ל את זה המטמא ומדמע כדי שיודיעו לבעלים ואם לא יאמינו יביא עידיו אותם שהיו באותו מעמד ולק"מ קושי' רשב"א. אלא לפ"ז ה"ל למיתני גם שם במתני' המטמאים ומדמעים לשון רבים. וי"ל. והנה לעיל שם קשי' להתוס' אי ס"ד גרסי' במתני' שוגגי' פטורים ואפ"ה הוה פריך לעיל אחזקי' משום דהוה ס"ל משום תיקון העולם אמזידין קאי א"כ ה"נ הו"מ למיפרך ממתני' המטמא ומדמע ע"ש. ולפע"ד י"ל דלכאורה ק' מאי פריך הרי אי נמי נימא מפני תיקון אמזיד קאי לימא הכי קאמר אין בזה מפני תיקון העולם דה"א גם במזיד שייך למפטר מפני תיקון העולם שיודיעו קמ"ל אין בזה מפני תיקון העולם דלצעורי קמכוון אודיע לא מודע לי' ע"כ אין בזה מפני תיקון העולם. דהרי כהאי גווני מיתפרש מתני' לעיל מ"ו ע"ב לשינוי' דרבינא ע"ש וי"ל דרמב"ן הקשה הא הקדש פטור מן התורה רק מדרבנן שלא יזלזלו בהקדשות א"כ היינו תיקון העולם ומאי פריך ותי' דהאי תיקון העולם אין לו שייכות בפיגול דוקא ומ"ט תני לי' גבי פיגול אע"כ משום היזק שאינו ניכר תני לי' ומשו"ה פריך מיני' וכ"כ פנ"י ואם כן מיושב קושייתנו דלא הומ"ל אין בזה מפני תיקון העולם דהא כל התשלומי' בהקדש אינו אלא מפני תיקון ואיך שייך לומר אין בזה מפני תיקון העולם ופריך שפיר. ולפ"ז מיושב דלא הו"מ למיפרך אלא מכהנים שפגלו שהוא הקדש אבל ממתני' דמטמא ומדמע לא הוה ק' מידי דהוה מצינן למימר אין בזה מפני תיקון העולם:

ת"ר טהרות שעשיתי עמך וכו'. הוא תוספתא פ"ב דתרומות ומסיים בה פסח ששחטתי לך שחטתי שלא לשמה אינו נאמן ור' יהודה מחלק בין קודם שהתחיל נאמן ולא אחר כן ופסקה רמב"ם ריש פ"ד מהל' ק"פ כתנא קמא ולא מחלק לא בתוספתא ולא ברמב"ם בין אומר יום פלוני או אומר מיד וק' מ"ש מבבא קמיתא דטהרות וזבחי' דמחלק בין יום פלוני. הנה דברי הר"ן בשמעתין צ"ע דכ' האי דס"ת ביד מי משו"ה לא מהימן דפועל מגרע גרע מאדם אחר וזו היא שיטת הראב"ד ורשב"א דשמעתין ובקידושין פ' האומר העלה כר"ת דשמעתין מיירי באינו יודע אלא סבירא לי' אפי' לא א"ל ואתה ידעת ואנחנו כולנו יודעים שאינו יודע מ"מ גזה"כ כך הוא שאם אינו אומר בפירוש אינינו יודע מהימן העד ע"ש. ופשוט דמשו"ה הוצרך לומר בשמעתין בההיא דס"ת דפועל מגרע גרע דאל"ה ה"ל לשואלו לבעה"ב אולי ישתוק ויפסול מן התורה אעפ"י שאינו יודע אע"כ מגרע גרע כצ"ל. אלא לפ"ז ק' כיון שע"כ הוכרח לומר פועל שאני. א"כ מאי דוחקי' לאוקמי' שמעתא באינו יודע. לימא אפי' בשותק ופועל שאני וכהראב"ד. ועיין בגליון הרי"ף הגה' מהר"מ שדבריו מגומגמים אולי כיון למ"ש. גם מ"ש שכ' הראב"ד דהך דס"ת פשטי' כאביי רהיט ואנן קיי"ל הילכתא כרבא לגבי אביי. ליישב כל זה אקדים דתוס' בקידושין כ' דשמעתין מיירי גם במכחיש העד וכ' מהרש"א דבמרדכי מוכיח דא"א דמיירי בהכחשה ועי' במרדכי שם מוכיח כן דבנתפגלה לא שייך הכחשה דפגול במחשבה או לכל הפחות בדיבור קל אשר לא ישמיע לאוזן חברו וא"א להכחישו. ולפע"ד משום הא אין ראי' דהא כללא כייל רמב"ן מקבלת רבותיו כל האומר מפי עד אחר והראשון מכחישו אין השני נאמן ומוכח כן מפ' המדיר פלוני החכם תיקן לי הכרי ע"ש. ועמ"ש רא"ש פ' שבועת העדות. והנה בשמעתין לא תני פגלתי אלא נתפגלו. ונהי שהיה זה הכהן השומר שמסרו הבעלים הזבח לידו להקריבו מ"מ הוא מחלק לאחיו הכהנים לסייעו שהרי שחיטה וקבלה א"א בחד חוץ ביוה"כ מירק אחר שחיטה על ידו ועמ"ש תוס' חדשים בגליון משניות ספ"ב דיומא והשתא אומר זה הכהן שנמסרו הזבחים על ידו. אני לא פגלתים אבל נתפגלו מפלוני חברי ששמעתיו מפגל. והשתא שייך הכחשה דהבעלים טוענים שאלנו את הכהן שאתה אומר משמו והוא מכחש ומהימן הראשון. ובודאי אי היה הראשון בפנינו ומכחיש זה השני הוה עדים בהכחשה ולאו כלום הוא. אך הוא אינו בפנינו וזה אומר שמעתיו מפגל וידעתי שלא יכחיש האמת. והבעלים אומרים שאלנו פיו והכחיש נמצא שייך הכחשה בנתפגלו ולק"מ אתוס' דקידושין. ואחר הנחה זו אומר אני הלא ר"ת וראב"ד פליגי בסברות הפוכות לר"ת פועל נאמן טפי ולראב"ד מיגרע גרע. ולפע"ד לפי התוספתא הנ"ל אני אכריע. פועל שהוא שומר רק שאומר נטמאו או נתפגלו ע"י אחר. והוא פשע בשמירתו שלא אמר ולא השגיח כראוי. בזה לא שייך פועל מיגרע דחזקה עושה שליחתו. דאין חזקה על שומר שלא יפשע שהרי הטילה תורה שבועה עליו הטור בח"מ פסק גבי שומר שכר עיקור שבועה היא שלא פשע ואינך רק ע"י גלגול וא"כ אין כאן נגד החזקה ובזה צדקו דברי ר"ת. אך פועל שאמר שהוא קלקל בידיו כגון הוא שחט שלא לשמה או כתב האזכרות שלא לשמן זהו נגד החזקה ומיגרע גרע ע"כ בנטמאו טהרותיך או נתפגלו זבחיך ע"י כהן אחר לא איתרע חזקת השומר כלל אדרבא עדיף ומהימן אפי' אמר אינו יודע אם לא שאמר נטמאו ביום פלוני לכל מר כדאית לי'. אבל באומר אני זבחתי פסח שלך שלא לשמה הרי אומר שקלקל בידים. לא מהימן כלל אפי' בידו. וגבי סופר נמי אי לאו שנאמן להפסיד שכרו לא הוה מהימן אפי' אם היה בידו ואמר בפ"א דאשכחי' ונ"ל אע"ג דבתוספתא לא תני אלא שאינו נאמן אבל לא הוזכר שם אי מפסיד שכרו מהימן מ"מ הדין מרומז שם דצריך להבין דברי ר' יהודה דפליג את"ק ומחלק בין התחיל בה או לא התחיל וגם צריך ביאור מה לשון שלא התחיל א"כ איך פיגל קודם שהתחיל. וגם את"ק קשה מ"ש דשביק זבחים ונקיט פסח. נ"ל משום דכל שמפסיד וצריך לשלם נאמן מתוך שמפסיד ממונו אלא ס"ל לת"ק רעהו ולא של הקדש ואין תשלומין בשל הקדש. אך ר' יהודה ס"ל כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים כל זמן שהם חיים וכתב פני יהושע בב"ק וי"ו ע"א דהיינו בתחלת שחיטה עדיין ממון בעלים ועיין היטב פירש"י ב"ק ע"ו ע"א. וע"כ אמר ר' יהודה שאם קודם שהתחיל בתחלת שחיטה פיגל ואז עדיין ה"ל קדשים קלים בחיים וחייב לשלם ומתוך שנאמן להפסיד ממונו נאמן לפסול הפסח אבל לא אח"כ זהו נ"ל כוונת ר' יהודה. ומשו"ה נקיט פסח משום דס"ל פיגול ממש חייב מלקות וקים לי' בדרבה מיני' ופטור מתשלומין. ושלא לשם בעלים כשר אעפ"י שלא עלה לבעלי' לשם חובה אפשר דפטור מלשלם דלא כרש"י ורק חטאת שלא לשמה אך חטאת הוא קודש קדשים ואיננו ממון בעלים. ולא נשאר רק פסח שהוא קדשים קלים ופסול שלא לשמה ובהא הא דפליג ר' יהודה כן נ"ל. ועכ"פ נחזור להר"ן דשפיר הוצרך לומר דשמעתין מיירי שאיני יודע דשומר דלא שמר לא מיגרע גרע דע"י אחר נתפגלו. משא"כ הך דסופר דהוא עצמו מקלקל. ולפ"ז צ"ל הא דמייתי מכה"ג ביוה"כ מכח כש"כ מייתי דאפי' כה"ג דהוא עצמו מפגל ואפ"ה מהימן מכ"ש שומר ולמסקנא לא קיי"ל ראי' מכה"ג משום דקשה דילמא חזיני' בפשפוש. ועיין עוד לקמן אי"ה:

אמר אביי כל שבידו נאמן. הכ"מ כ' סוף הל' פהמ"ק בדעת הרמב"ם דאביי ורבא לא פליגי לדינא אלא באוקימתא דברייתא וכן בפהמ"ק מייתי כאביי ובסוף הל' משכב ומושב מייתי כרבא. ויש להסביר ולומר אע"ג דלדינא לא פליג לא הו"מ אביי לאוקמי בריתא כרבא שאעפ"י שהוא עתה בידו אלא דאשכחי' ואמר מיד מהימן וכשלא אומרו מיד לא מהימן ולא מהני מגו כיון שלא אמרו מיד. ז"א דהא אביי במנחות מ"ט ע"א מוקי להך דפגול בשוגג באומר מותר וא"כ כיון שטעה בדין מאי ראי' הואיל ולא אמרו מיד דלמא לא נודע לו טעותו עד שעסק לפני חכמים והורוהו דאין לומר דמיירי במזיד ז"א דא"כ חייב לשלם ומהימן בכל אופן אע"כ בשוגג ואומר מותר וא"כ מאי שלא אמרו בפ"א ע"כ מוקי לי' אביי שאינו בידו כלל. אע"ג דהו"מ לאוקמי בזבחים שהם נדבה ובמזיד שאיננו צריך לשלם לבעלים. מ"מ דוחק דמשמע מיירי מכל מיני זבחים ע"כ לא מוקי אביי כרבא. ורבא אפשר ס"ל כר"ח עקירה בטעות הוה עקירה ומיירי בשוגג דטעה לפי שעה שאין זה בעליו או שאין שלמי' וכדומה. וטעות כזה מיד נודע לו ומדלא אמרו לו פעם ראשון לא מהימן. והרמב"ם פסק כרבה לגבי ר"ח עקירה בטעות לא שמה עקירה אע"ג לפי הנ"ל רבא בתרא ס"ל כר"ח כבר כתבו הפוסקים דבמקום רבה רבי' דרבא אין הלכה כמותו. ע"כ בהל' פהמ"ק דהוא עיקור דין קדשים ומיירי ברוב קדשים כ' כאביי דהרי בשוגג באומר מותר לא שייך לומר דהל"ל זימנא קמא. אך בהל' משכב ומושב לענין טהרות כ' שפיר כרבא אע"ג דמייתי שם דרך אגב גם זבחים. דהרי מ"מ משכחת בזבחים של נדבה שאין הבעלים צריכין להביא אחר. אך לפמ"ש לעיל דנתפגלו ר"ל שכהן אחר פיגלו ורק הוא פשע בשמירתו שפיר הומ"ל כרבא. דמדלא אמרו בפ"א דהרי הוא השומר לא היה אומר מותר רק המפגל. והוא ידע מיד וה"ל לאומרו בפ"א ולא אמרו לא מהימן וליתי' להנ"ל:

רבא אמר וכו'. מפשטיות לשון רש"י משמע דלאביי נוטה סברתו שורת הדין ע"א אינו נאמן וקשי' לי' רישא דנאמן ומוקי לי' משום דעדיין בידו. ורבא ס"ל בהיפוך שורת הדין דנאמן וקשי' לי' סיפא דאינו נאמן ומוקי לי' בדלא א"ל זימנא קמיתא. ואמנם בקידושין בע"א ושתיקת בעלי' מאמינו אביי אפי' בדבר שבערוה. ורבא אינו מאמינו והוה קצת כסברת הפוכות. והנה הרי"ף בקידושין מייתי הך דנטמאו טהרותיך ושורך נרבע אע"ג דלא נהיג בזה"ז מ"מ מייתי לישנא דש"ס למילף מיני' דיני נאמנו' באי' והיתר כיוצא בזה כצ"ל וא"כ ק' מ"ט לא מייתי נמי אכלת חלב. הנה שיטת החולקים על ר"ת וס"ל דאפי' באינו יודע ע"א מהימן כתבו ראשונים דסוגי' ר"פ האשה רבה דאמרי' משום הודאה אזלא להך לישנא דטעמא דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אבל להך לישנא דטעמי' משום דמתרצינן דיבורי' מזיד הייתי זה שייך במכחיש אבל לא בשתק. א"כ מיירי ע"א באינו יודע ולא בשותק בלבד. ועיין בכריתות ר"פ אמרו לו מוכיחים תוס' בראי' ברורה ע"כ הא דממעט הודיעוהו אחרים היינו אינו יודע דאי במכחיש תיפוק לי' לא יקום ע"א באיש אע"כ באינו יודע אינו נאמן. וזה ק' עצומה על שיטת הראב"ד הנ"ל וצ"ל דקרא לא מיירי מכופין אותו להביא קרבן דבזה שייך לא יקום ע"א באיש אלא מיירי אם ירצה להביא קרבן דלא הוה חולין בעזרה ולעולם מיירי ממכחיש וה"א אעפ"י שמכחיש אם רוצה להחמיר יביא קרבן וכמ"ש רמב"ם להדי' רפ"ד דק"פ אם רוצה להחמיר יביא פסח שני ה"נ ה"א יביא חטאת קמ"ל ולא שיודיעוהו אחרים. ולפ"ז בהס"ד דר"פ האשה רבה הוה בעי למילף מאו הודע דע"א נאמן להתיר חזקת איסור דהיינו איך נקריב חולין בעזרה אע"כ ע"א נאמן להתיר האיסור. ודחי ש"ס משום שתיקה כהודאה וקרא מיירי מכפי' שכופי' אותו להביא חטאת. ואז מוכח מקרא דע"א נאמן לאסור את של חברו דהיינו שנאמן להכחישו להביא חטאת ע"י שתיקתו כעין הודאה. ולאותו לשון מודה ראב"ד דמוכרח דמיירי משתיקה ולא מאינו יודע דאלת"ה א"כ קרא דלא שיודיעוהו אחרי' במכחיש וק' תיפוק לי' לא יקום ע"א ואיך נכוף עפ"י ע"א. אבל להך לישנא דקרא לא מיירי מכפי' אלא להתיר חולין בעזרה והיינו ללישנא משום מזיד הייתי. והראשונים ס"ל דהילכתא כך. לאותו לשון לא מוכח מאו הודע דע"א נאמן לאסור של חברו אלא להתיר חולין בעזרה. ולהך לישנא אפי' באינו יודע נאמן לאסור חברו ונפקא לי' מכה"ג ביה"כ. והשתא בהא פליגי אביי ורבא אביי ס"ל כלישנא דשתיקה כהודאה וקרא איירי מכפי' להביא חטאת ומוכח מזה ע"א נאמן לאסור אבל דוקא בשתיקות חברו אבל לא באינו יודע. ובגיטין לא מיירי באתה ידעת ע"כ פשיטא לאביי דלא מהימן אע"כ בידו ומכה"ג לא יליף אביי דס"ל כי קושי' אימא בפשפוש. ומשו"ה כיון דגילה רחמנא דהך שתיקה הוה הודאה ממילא נאמן נמי בדבר שבערוה. אך רבא ס"ל כהילכתא דקרא לא מיירי מכופי' להביא אלא להתיר חולין בעזרה. ומיירי אפי' בא"י. ודנאמן לאסור של חברו נפקא מכה"ג ביוה"כ ולא מאו הודע. וי"ל אפי' שתיקת הבעלים לא הודאה גמורה ע"כ ס"ל לרבא במס' קידושין דבדבר שבערוה לא מהני שתיקה כזו שאינה הודאה גמורה. ולמאי דקיי"ל כרבא לא מייתי רי"ף הך דאכלת חלב דהתם לא מיירי מזה כלל אלא להתיר חולין בעזרה לא לאסור המותר לו וק"ל:

כה"ג ביוה"כ יוכיח. לשון יוכיח אינו מדוקדק ונ"ל דש"ס דחי דחזי בפשפוש ופי' ריצב"א בתוס' זבחים נ"ה ע"ב ד"ה שני וכו' דה"ק דה"ל למיעבד פשפש והקשו תוס' הא הכל בכתב השכיל. ודבריהם צ"ע היינו כתב השכיל כיון שא"א פגול ביוה"כ אלא ע"י פשפש וא"כ מוכח דצריך פשפש וכ"כ תוס' להדי' זבחים ל"ג ע"א ד"ה ולעביד וכו' ומיהו קשה וכו' עיין שם. א"כ צדקו דברי ריצב"א. אלא דהיא גופי' קשי' כיון דבוני' בהמ"ק לא עשו פשפש ולא חשו לכה"ג ביוה"כ ש"מ היה פשיטא להם דע"א נאמן. אלא דקשי' מנא פשיטא להו מן התורה וי"ל דש"ס היה מסופק בדרשא דאו הודע או מוכח ממנו דע"א נאמן אפי' באינו יודע או דוקא בשתיקה. וקאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח לנו דאו הודע אפי' באינו יודע דמדלא בנו פשפש ש"מ היה פשיטא להו דאו הודע קאי אאינו יודע. לפ"ז מוכח שפיר מכה"ג ביוה"כ וכרב אסי דלא כר' אמי. מיהו לשון סוגי' לא משמע כן:

דלמא חזו ליה בפשפש. פירש"י ואחורי כפרת ע"י לול. הנה הש"ס לא הוה צריך לזה דר' יוסי הא ס"ל פרוכת א' היה ופרופה וא"כ דרך פשפש הו"מ למיחזי עד כותל מערבי. אך רש"י כ' לדינא ב' פרוכת היה וא"א לראות כותל מערבי דרך פשפש. ע"כ כ' דרך לול. ומ"מ קשה מ"ט לא קאמר דרך לול. והנה מאז הקשיתי הא קיי"ל אין מפגלין בחצי מתיר וא"כ כיון דביה"כ מתנה א' מהן מעכבת ה"ל הכל חצי מתיר עד גמר כל הזריקות וכיון שעל גגי מזבח צריך לערב דם הפר עם השעיר אפי' למ"ד אין מערבי' לקרנות אבל על גגי של מזבח לכ"ע מערבין א"כ כיון שצריך לקבוע פיגולו גם אז וכשמערב דם פרו פוסל גם פרו מתוך שנאמן להפסיד ממונו יאומן גם על השעיר. ועוד יש להקשות כיון שמחלל שבת ויוה"כ מתוך שנאמן על עצמו יאומן גם לאחרים: עכנלע"ד כה"ג ביה"כ לאו דוקא אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים והם אינם לכה"ג שום חלק בהם וש"ס לרווחא דמילתא נקיט יוה"כ משום דאיכא חד ס"ד לחד מ"ד בנזיר כ"ט דמותר לשחוט חולין בעזרה לכן מייתי מיוה"כ דאי מהימן איכא חילול יוה"כ אבל למסקנ' דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן נמי על האחרי' וי"ל עיקור ראי' מפרי' הנשרפי' ומשו"ה לא הקשה מלול דשם ליכא הזיה בין הבדים אלא הפרכת וצריך לראות בפשפש וא"ש. עי' תוס' ריש גיטין שהקשו למה לי וספרה לה להך לישנא דאפי' היכא דאיתחזק איסורא ע"א מהימן ותירצו דה"א דהוה דבר שבערוה. ולפע"ד יש ליישב בפשיטות עוד דה"א כמבואר בקידושין דאמר אי מהימן לך דלא גזלנא הא מוכח דגזלנא דפסול עדות בעלמא לא מהימן היכי דאיתחזק איסור. או איתחזק היתירא. אבל היכי דלא איתחזק לא איסור ולא היתירא וע"א מעיד שהוא כך או שהוא בידו דהוה כי לא איתחזק כמו טבל דכל שבידו לעשות ולשנות החזקה הוה כי לא הוחזק וכן נדה וספרה לה כיון שבידה לטבול וזמן ממילא עבר הוה כלא הוחזק. בזה מהימן אפי' גזלן רק שלא יהיה חשוד לאותו דבר ושרי כל אשה אפי' גזלנית מהימנת לבעלה אספירת נקיים א"כ איצטריך וספרה לה וא"ש:

אך יש לי תימא אהרמב"ם דכ' בפ' ט"ו מאיסורי ביאה דמדכתיב לא תחלל בתך להזנותה ומלאה הארץ זימה שלבסוף אח נושא אחותו כ' שמזה מוכח שכל הספיקות מותרים מן התורה דאל"ה איך יקח אח אחותו הא יהי' אסור ליקח שום אשה עד שיברר ספיקא מי משפחתה וצ"ל דס"ל דהוה קבוע ולא שייך מרובא פריש. ואע"כ ספיקא דאורי' מותר מה"ת היינו היכא דלא איקבע איסורא. הנה כי כן מוכח להרמב"ם אפי' בדבר שבערוה ספיקא לקולא היכי דליכא חזקה. והשתא כיון דנדה לא אתחזק כיון שבידה לטבול ה"ל כלא איקבע איסורא ומכיון שאמרה שטבלה אפי' לא יהי' ע"א נאמן מ"מ כיון שבידה לטבול ספיקא הוה אפי' תהי' גזלנית ואפי' הוה דבר שבערוה א"כ קשה קושי' תוס' הנ"ל למה לי וספרה לה. ונ"ל מזה ראיה ברורה לדינו של רמב"ם פט"ו מסנהדרין ובשאר מקומות ע"א שאומר כלאים פירות אלו והאמין לו והוחזקו לו בכלאים או זונה אשה זו והוחזקה לו בזונה ואח"כ אכל או בעל בשני עדים לוקה אעפ"י שהאי' הוחזק בע"א. וא"כ ה"נ משכחת לה אם נאמין לה ספירתה וטבילתה ויציאתה מזיבתה ואח"כ תראה דם והוא דם נדה. ותטבול אחר ז'. ותחזור ותראה והיא זיבה וצריכה נקיים והיא לא ספרה וטבלה לז' בנדה ובא עלי' לוקה כבועל זיבה ודאי. שהרי הוחזקה עפ"י עצמה לפי חשבונה שהיא עתה בימי זיבה וצריכה נקיים. אבל לא הוה כתי' וספרה לה נהי דמותרת לבעלה מספיקא דאורי'. מ"מ גם אח"כ כל ספירת נדה וזיבה שעפ"י חשבונה הכל מספק ולא הי' לוקה הבא עליה:

אמנם ברשב"א חי' חולין דף י' בסופו משמע נהי דפשוט דכל שבידו לא מיקרי איתחזיק ומשו"ה אוכלים בשר מכל אדם אע"ג דאיתחזק איסור מ"מ כיון שבידו לתקן הסכין ולשחוט וכן היינו טעמא דטבל. וזה נפקא לן ממעשים בכל יום. מ"מ איצטריך בנדה קרא וספרה לה דה"א הואיל ותלוי בזמן ז' ימים וזה אין בידה קמ"ל אפ"ה מהימנת משום דזמן ממילא עבר כמ"ש תוס' ומהרש"א בגיטין מוספרה ילפי' זה ועי' תוס' יבמות ס"ח ע"א סוף ד"ה רישא וכו' ועיין ירושלמי ר"פ א"ל הממונה ע"ש:

והנה בתמורה כ"ח ע"א מפיק מקרא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע בע"א וקשה כקושי' תוס' למה לי קרא כיון דבכל איסור ע"א בשתיקה או אפי' בא"י לראב"ד מהימן ובהכחשת בעל דבר אפי' ברובע אינו נאמן א"כ הך קרא למה לי. ומיהו לרבא דס"ל בקידושין בדבר שבערוה אין ע"א נאמן א"כ צ"ל כמ"ש תוס' לעיל גבי וספרה לה דה"א שורך נרבע הוה דבר שבערוה כדאי' בתמורה שם ממשחתם בהם. קמ"ל לענין זה לא הוה דבר שבערוה ולאביי דס"ל אפי' בדבר שבערוה מהימן ע"א צ"ל דמהכא יליף וס"ל נרבע הוה דבר שבערוה והימני' רחמנא משום דשתיקתו כהודאה גמורה וה"ה בכל דבר שבערוה וזה מדוקדק בלישנא דאביי אמר היא היא היינו נרבע ממש. וצ"ל עפ"י בעלים איצטריך קרא דאסור להקרבה:

והנה יש לדקדק דאמר אביי אשתך זינתה בע"א ולא אמר ע"א אמר אשתך זינתה נ"ל רמז לן דין חדש לפמ"ש תוס' בכתובות ט' ע"א דהוה סד"א אפי' זינתה אם לא הי' בפני ב' עדים לא מיתסרא קמ"ל התם דפתח פתוח הוה ברור גמור כמו ב' עדים וכעין קינוי וסתירה דאז הוה בפני ע"א טומאה כמו בפני ב' עדים. ולפ"ז י"ל האמת כן הוא כל שלא זינתה ובשעת זנות לא היה מבורר כמו ב' עדים לא מיתסרה ואם כן אם זינתה בפני ע"א אי לא הוה מהימן כבי תרי לא מיתסרא ומלבד שאינו נאמן להבעל. אלא אפילו האשה בעצמה שיודעת שזינתה מותרת להבעל כיון שלא הי' הזנות מבורר כמו בפני ב' עדים קמ"ל אביי אשתך זינתה בע"א היינו בפני אותו העד שמעיד עכשיו והבעל שותק ה"ל כזינתה בפני ב' עדים ומיתסרה על בעלה. ובזה נקל ליישב קושי' ר"ן סוף נדרים למשנה אחרונה ע"ש וק"ל:

עיין תוס' ב"מ ג' ע"ב דפשיטא להו אם שנים אומרים לא אכלת חלב כי שומן הי' והוא אומר אכלתי דחייב חטאת ע"ש וצ"ל הוא חייב ונפקא מיני' אם הוא כהן יקרבנו בידו או יעשה תשובה כמי שנתחייב חטאת בזה"ז כמבואר בש"ע בהל' שבת ובהל' נדה. אבל הכהנים אינם רשאים לקבל ממנו נגד ב' עדים ולזה נתכוונו תוס' כריתות י"ב ריש ע"ב ע"ש והוא סותר לתוס' דב"מ הנ"ל. אבל מ"מ לדינא הוא כמ"ש:

ואמנם בב"י יו"ד סי' קכ"ז מייתי מצא כתוב כל ע"א שבא לאסור המותר והבעלים מכחישים נהי לא מהימן לאסור על הבעלים מ"מ לעלמא מהימן ואסור הדבר ע"ש. ולפ"ז הא דאמר אביי שורך נרבע ושותק מיירי שהיא עצמו כהן ורוצה להקריבו דאי הי' מכחיש היה מותר להקריבו בעצמו ועכשיו ששותק אסור להקריבו אלא לפ"ז מאי מייתי ותנא תונא דילמא מיירי במכחיש ואסור לעלמא ונתערב עתה בזבחים אחרים. וקשי' זו רמוזה בקיצור בס' תפארת שמואל על הטור יו"ד וקושי' גדולה היא ולא ידעתי פתר אלא לומר דהמ"כ לא אמר אלא משום דבעלים הוו נוגעים בדבר ומשו"ה לא אלימי הכחשתן דבעלים לבטל דברי העד אבל בנרבע דשוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא מחשבי' נוגעים בדבר ומודה המ"כ דאי מכחשי בעלים שרי לכ"ע וא"כ מתני' דשורך נרבע ע"כ בשתיקת הבעלים מיירי וק"ל:

בכריתות דאמר ר' יהודה אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. בתוספתא ובתורת כהנים פ' ויקרא מוסיף ר' יהודה דכתיב והתודה וא"א להתודות כשאומר לא חטאתי ובקרבן אהרן הסביר דהיינו הך דאדם נאמן על עצמו. ובמקום אחר כתבתי דר' יהודה לטעמי' דס"ל במס' שבועות י"ג ע"א דיה"כ אינו מכפר על שאינו שב ומתודה ומתחרט א"כ ק"ו חטאת שאינו מכפר על מזיד כשוגג כש"כ שוידוי מעכב ע"ש ותבין קושי' הלז. ע"כ שפיר קאמר ר' יהודה אי מכחיש העדים אפי' נאמר שהעדים נאמנים אצלינו מ"מ הוא א"א לו להביא חטאה שהוידוי מעכב אלא לפ"ז אפי' להראב"ד דפליג אר"ת וס"ל או הודע מיירי בא"י מ"מ לר' יהודה מודה דע"כ ולא שיודיעוהו אחרים אתי למעט אינו יודע דאי במכחיש תיפוק לי' דאפי' בשנים א"א לו להביא חטאת בלא וידוי אע"כ באינו יודע. וא"כ הא מרבי' מאליו שיודיעוהו אחרים היינו בשתק אבל בא"י אין ע"א נאמן לר' יהודה כמו לר"ת:

עיין תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מידי דהוה וכו' ואור"י וכו' ע"ש נ"ל אפי' להך ס"ד מ"מ יש הפרש בין איסורא דעלמא להיתר דבר שבועה. דבעלמא ע"א מהימן כבי תרי ואי אתי אח"כ אחר להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים משא"כ בדבר שבערוה אע"פ שנאמן לומר מת בעלה מ"מ אי אתי אח"כ עד א' ומכחישו הרי הוא מוכחש אע"ג דלמסקנא נהפוך הוא כמ"ש נימוק"י בשם הריטב"א ועי' ש"ך סי' קכ"ז ד"ה העולה מזה. מ"מ לפי הך ס"ד דמן התורה ע"א נאמן בא"י וגם בערוה לא בעי תרי אלא לאסור ולא להתיר מ"מ חמור ע"א להתיר בערוה משארי דינים של תורה. ובזה יתישבו דברי תוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה הוי דבר שבערוה אור"י וכו' שנראה דברי ר"י סותרים ולהנ"ל ניחא דבגיטין מיירי שיבוא הבעל ויערער ויכחיש השליח. ולהס"ד ה"א דערעור והכחשה גמורה היא ולא כמסקנא דהוה רק לעז. ע"כ כ' תוס' דלאותו ס"ד אע"ג דבאתחזק איסורא נאמן ע"א אפי' בא אח"כ אחר להכחישו מ"מ בדבר שבערוה לא מקילינן כולי האי:

בש"ע סי' קכ"ז פסק א' אומר נתנסך וא' אומר לא נתנסך והבעלים שותקים אסור והקשה ש"ך מ"ש מא' אמר אכלת חלב ואחד אומר לא אכלת דאינו מביא חטאת רק אשם תלוי משום דלבו נוקפו אבל הודאה לא הוה. ולפע"ד לק"מ דהא ש"ע פוסק כר"ת דצ"ל אתה ידעת וא"כ בשלמא אכלת ולא אכלת שניהם אומרים אתה ידעת זה אומר חלב וזה אומר ידעת שהי' ברור שומן ולא ספק חלב כלל והוא שותק לשניהם הוה הודאה לזה כמו לזה ואינו מביא חטאת. אבל נתנסך יין זה שאומר נתנסך יכול לומר אתה ידעת בפניך נתנסך. אבל האומר לא נתנסך ה"ל כמו לא ראינו אינו ראי' ואיך מצי למימר אתה ידעת שלא נתנסך ע"כ שתיקת הבעל הודאה לאותו שאמר נתנסך ולא לאידך ונאסר היין בשתיקתו וסברא נכונה היא לע"ד:

ומ"ש ש"ך שם סק"א עיין בס' אור הגנוז למהר"מ א"ש ומה שכ' עליו חכם צבי סי' ע"ח. ולפע"ד מ"ש ש"ך מתוס' קידושין היינו מ"ש לאביי הא אין בידו להאכילו חלב ולהרביע בהמתו ע"ש ש"מ גבי נטמאו טהרותיך הטעם שבידו לטמאן ממש ומשום מגו. וי"ל דרבא נמי ס"ל כאביי דכל שבידו נאמן ואין חילוק בין אשכחי' וכו' אלא באין בידו אבל כל שהוא בידו אפי' לא אמרו בפ"א מהימן. והנה דעת הרא"ש דלאו מגו ממש אלא כל שביד אדם לשנות שוב איננו מוחזק לא לאיסור ולא להיתר. ומאי דהקשה מהר"מ א"ש הנ"ל גבי סופר פסק אי הוא ביד הבעלים מתוך שנאמן להפסיד וכו' משמע הא בידו מהימן בלא טעם הפסד שכר אע"ג דתו אין בידו להפסיד השמות באמת הרשב"א הרגיש בזה בחי' גיטין וכ' דבידו להעביר קולמוס ולפוסלם וכ"כ ח"צ הנ"ל. אבל הוא דוחק ונ"ל לפי הנ"ל כיון כל עצמו דבידו הוא מטעם שאז אין הדבר מוחזק לא לאיסור ולא להתיר. והנה ס"ת שביד הסופר אין לו שום חזקה כי לא ידענו מה הי' לו אם קידשו או פסלו אך משמוציאו מת"י וניתנו לבעלים אז אתחזק בהכשר וכשרוצה לומר אח"כ פסול הוא אז אומר נגד החזקה וצריך מתוך שנאמן להפסיד שכרו:

עיין בש"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף ט"ז וסעיף י"ז וראיתי הגאון חות דעת סי' קכ"ז פ' שהם דברי תמוהין. בא ואודיעך כי כל בהמה נשחטה הותרה מטעם חזקה דאתי' מכח רובא. ואם היא חיה כבר יותר מיב"ח יש לה עוד חזקת חי אעפ"י שאינה חזקה טובה כל כך כיון שלא נתבררה מ"מ חזי לאיצטרופי לרובא והוה חזקה אלימתא דלא כמו דמסיק הגאון הנ"ל. אך בריאה לבדה החמירו חז"ל מטעם שכ' רשב"א או כמ"ש ר"ן פ"ק דחולין. ועשו כמי שלא הוחזקה בהיתר או אפי' כמוחזק באי' מטעם מיעוט המצוי להר"ן ע"ש. ואמנם הם אמרו עד שתבדק ומכיון שנעשה כתיקון חכמים ונבדקה עפ"י א' הרי הם מסרוהו לנאמנותו של בודק בין להיתר בין לאיסור. ואולי גם ט"ז סי' ל"ט סקי"ט נתכוון לזה. אם לא שא' מכחישו וה"ל ב' בודקי' המכחישים זא"ז וכיון שנעשה כתיקון חז"ל שנבדקה הריאה שוב הדרי' לדינא מעמידים בחזקת היתר. והא דסעיף י"ז תמהתי על הגאון חות דעת דהמוכר אחר שמכר הריאה תו לא הוה בעלים כמ"ש רמב"ם סוף פ' י"ב מהל' מעשר והכא גם הקונה אינו בעליו נהי שקנה הריאה אבל הבהמה לא קנה והיא ביד אחרים. נמצא שניהם אין להם דין בעלים וכשמכחישים זא"ז הראשון נאמן כתרי ואם באו בבת א' ה"ל ע"א בהכחשה. ואמנם מי שמצא נקב בבני מעים שקנה ונמכר הבשר שאנו מאמינים לו נגד חזקת היתר דבהמה כיון שאין שום א' מהקונים רוצים להכחישו כי לא נחשד בעיניהם דעביד לצעורי ומכש"כ לפמ"ש הגאון ז"ל דאינו נאמן להוציא ממון מהמוכר ע"י ע"א א"כ הרי הפסיד הקונה מה שקנה ואין המוכר מחזיר לו מעותיו אם כן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד הבהמה. וברמב"ם סוף פרק י"ב ממעשר הנ"ל מיירי שהמוכר רוצה שיחזירו לו הבשר והפירות והלוקחים אינם רוצים להחזיר כי צריכים לבשר ופירות ואין כאן מתוך שנאמן וכו':

הכהנים שפגלו וכו'. עיין שלהי פסחים והנראה למסקנת הרשב"ם התם מיירי בחטאת לשם שלמים דהוה פיגול ממש ואהא גזרו טומאה משום חשדי כהונה וכמ"ש תוס' שם פ"ה ע"א שנזהרו ביותר שלא לטמאות משלא לפגל. אבל לא רצה לפרש בשלמים לשם חטאת וכדי להרויח שיהיה כולו שלו דא"כ לא עלו לבעלי' לשם חובה אבל הקרבן כשר ומהיכי תיתי יגזרו טומאה מדרבנן על קרבן כשר אע"כ חטאת לשם שלמים הנאכלי' לב' לילות ונפסל ונפגל מן התורה וגזרו עליו טומאה. אבל בשמעתא קמיתא דב"ק ה' ע"א המפגל הגיה פני יהושע בפירש"י שלמים לשם חטאת דלא עלה לבעלים לשם חובה ולא גזרו עליו טומאה והוצרך לגזור תשלומי' שלא יהיה כל א' וא' הולך ומפגל ויאמר פטור אני. כיון שא"א לגזור טומאה משום שהקדשים כשרים וכנ"ל. ואמנם בשמעתין פי' רש"י ששחט שלמים חוץ לזמנו באופן שנפגלו ונפסלו ממש וכתב משנה למלך שכ' כן כדי לכלול גם נדבה שאין בו הפסד לבעלים אי לאו דנפסל לגמרי ע"כ פירש"י חוץ לזמנו. ונראה דלחזקי' דהיזק שאינו ניכר דאורי' הא דמפרש כן לרווחא דמילתא דמיתוקם גם בקרבן נדבה. אבל להילכתא דהיזק שאינו ניכר רק מדרבנן שלא יהי' כל אחד הולך וכו' וזה לא שייך בפיגול ממש שהרי מטמא ידים ובלא"ה לא יהא כל א' הולך ומפגל ואע"כ לא מיירי אלא בשלמים לשם חטאת ומשום פסידא דבעלים שחייבי' באחריות אבל בנדבה דלא חייבי באחריות לא שייך הא דאי יפגלו ופסלוהו ממש הרי מטמא ידים ואי לא פסלוהו הרי כשר. ומאי איכפת לבעלים או להקדש. וכתב משנה למלך אע"ג דבעלים טוענים בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועל כרחנו לנדב עוד קרבן אחר. מפני זה לא יתחייב המזיק לשלם ומייתי ראי' מב"ק ע"ח ע"ב ובפ"ז מחובל ומזיק וכן בתשו' ח"צ משיג על תשו' מהרמ"מ סי' קי"ג דלמד מזה לאתרוג דמי שהפסיד אתרוג מהודר של חברו סגי לי' לשלם אתרוג הכשר בי"ט דוקא. וצווחו עליו בשלמא גבי גונב עולתו א"ש דהרי לא היה שוה להבעלים כלום דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כדאי' בפסחים פ' האשה. ורק מה שגורם לו ממון לפטרו מחיובו וכיון שנפטר בכבש נפטר אבל אתרוג הרי יכול למוכרו לאחר בדמי שויו וצריך לשלם לו אתרוג מהודר. ולפע"ד משום הא לא ארי' דס"ל למהרמ"מ מכיון שקנה אתרוג מהודר לכבד בוראו מהונו נדר גדול נדר לאלקי ישראל ואסור למוכרו וכן משמע מראב"ד ורשב"א שבשיטה מקובצת ב"ק שם ומרמב"ם פי"ו ממעה"ק דחידושא הוא דפטר נפשי' בכבש דהוה סד"א כיון שכבר הפריש שור ה"ל כאלו נדר לכבד בוראו בשור דוקא קמ"ל כיון שנגנב שוב יי"ח בכה"ג משמע הא כל זמן שהמצוה מהודרת קיימת הרי נדר גדול נדר לכבד בוראו בזה דוקא ודוחק לומר דבכל יום ויום אחר שיצא בו כבר יכול למכור ע"מ להחזיר לו. אבל ה"ל להקשות על הרמ"מ מרגניתא דהא התם בב"ק קאי לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון וכו' אבל מצד עצם הגניבה לא הי' חייב לשלם כלל דמבית איש ולא מבית הקדש א"כ י"ל כיון שנתן לו כבש מטעם הידור המצוה לא הוה גורם לממון. אך אנן הא קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ומ"מ באתרוג חייב דאתרוג אינו קדוש וממון בעלים ממש הוא א"כ פשיטא שצריך לשלם כעין שגנב אתרוג מהודר וצ"ע לכאורה:

והנה במל"מ ציין דדברי ש"ג פ"ק דב"ב צע"ג ועיינתי שם וראיתי שצ"ע אבל לא מטעמי' דמל"מ דכ' שם דרש"י פי' לר"ש קאי אבל אנן קיי"ל כרבנן דר"ש חייב להעמיד לו שור ממש וזה היה צ"ע למל"מ ולפע"ד דבריו מוכרחי' דפ' השואל איתא דמזיק הקדש חייב קרן מדרבנן וכ"כ תוס' ריש פ' הניזקין ופ"י ב"ק ה' ע"א כתב לרש"י אפי' מדאורייתא חייב בקרן רק הכפל אינו חייב להקדש ועי' שיטה מקובצת ב"ק הנ"ל. וא"כ צ"ע מ"ט פירש"י בב"ק דלר"ש קאי ולא גם לרבנן ולענין קרן מדרבנן מיהת ואפשר אפי' מן התורה. אע"כ מוכח מזה דודאי לרבנן לא קאמבעי לי' דצריך ליתן לו שור כעין שגנב ואעפ"י שאם יתן לו שה יכולים הבעלים לפטור עצמם מנדרם בו. מ"מ מה ענין שה לשור וכיון שהקרן חייב לשלם כמו כל גנב וצריך לשלם כעין שגנב. וזה הגורם לממון לאו כמשלם ממון דמי נמצא אינו משלם מה שגנב. ולא קאמיבעי' לי' אלא לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ושה הלז גורם לממון לפוטרו מנדרו הוה כממון ממש ומה לי שה או שור וה"ל כעין שגנב וצדקו דברי ש"ג בזה. ולפ"ז מוכח מדר"ש דאע"ג דעכ"פ לא הוה כעין שגנב לענין הידור מצוה ומצוה מן המובחר מ"מ כיון דבעיקור קיום המצוה הוה כעין שגנב שוב ה"ל חזרה מעלי' ולא איכפת לן במה שאינו מקיים מצוה מן המובחר. וא"כ צדקו גם דברי תשו' מהרמינ"ץ דמדר"ש נשמע לרבנן בהפסיד אתרוגו ומשלם לו אתרוג הגדול וראוי' לאכילה כמו זה כמ"ש מהרמ"מ שם. וגם הוא כשר לצאת בו רק שאינו מהודר כמו הראשון מ"מ כבר הוה כעין שגזל ויי"ח השבה. ואי משום שאינו שוה למכור כל כך. וכבר כתבתי דאסור למכור אתרוג מהודר שלו. ועיין ס"פ לולב הגזול מייתי רי"ף שם ש"ס דב"ב לענין אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית עמ"ש מהר"מ טיקטין בגליון בכוונת הר"ן ותמצא סעד וראי' לדינו של מהרמינ"ץ הנ"ל. ואמנם דברי ש"ג פ' שותפי' הנ"ל צע"ג מטעם אחר שכ' מי שהפסיד כלי שאול של חברו והשואל התפשר עם המשאיל בדבר מועט. אזי גם הגנב המפסיד פוטר עצמו בדבר מועט כמו שנתפשר השואל עם המשאיל. וזה לא נ"ל דכל הגנבים משלמים כשעת הגזילה ואז היה שוה כך ואם הוזל אח"כ מ"מ צריך לשלם כשעת הגזילה וה"נ מה שהתפשר גרע מהוזל ומה לו לגנוב לפשרה של זה. ולא דמי לגנב שור עולה שמיד בשעה שגנב ומשכו מביתו של זה לא גנב ממנו אלא כבש דאותו שעה ממש היה הדין דפטר נפשי' בכבש. אבל הכא גנב ממנו כלי יקר ואח"כ נתפשר והוזל מה לו לגנוב בפשרתו של זה ע"כ לא נ"ל דין זה וצ"ע:

גמרא אמר אביי כל שבידו נאמן. ונראה מפירש"י דכיון שבידו לפגל ולטמא נאמן משום מיגו וכ"כ הב"י בי"ד סי' קכ"ז שהיא שיטת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא שהרא"ש ז"ל בשמעתין בחילוק י"א מי"ד חלוקים כתב להדיא דלאו מטעם מיגו מהימן דהא אי מטמא להו בעי שלומי ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי מהימן במיגו דאי בעי מטמא ומפגל ויאמר שוגג הייתי דפטור מתשלומין וגם יתר ראיות הרא"ש ז"ל אינן מוכרחין ע"ש והא דמשמע דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו או לרבא כשהיה בידו אבל בלאו הכי לא מהימן אף ע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אף להתיר דשאני התם בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא כדאיתא בריש מכילתין משא"כ הכא דאיתחזק היתרא ואף ע"ג דאפילו באיתחזק איסורא מספקא לן בריש האשה רבה אי עד אחד נאמן להתיר מן התורה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בריש מכילתין גבי אין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבשאר איסורין אפשר דמהימן אף באיתחזק איסורא והרבה מהאחרונים כתבו דמסוגיא דכריתות משמע דאיפשטא האיבעיא דעד אחד נאמן מן התורה להתיר אלא דלענ"ד דיש לחלק דנהי דעד אחד נאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא נמי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומסתמא קושטא קאמר משא"כ באיתחזק היתרא וע"א אומר שהוא איסור לא מהימן דאפשר דלצעורי קא מכווין ועוד כיון שרוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו הו"ל כאיסורא דאית ביה ממונא ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזירת הכתוב ובהכי ניחא לי נמי הא דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו עכשיו אבל לאחר שהוציאה מתחת ידו לא מהימן לאסור אף על גב שכבר היה בידו ובריש מכילתין כתבו התוספות דאף בדאיתחזק איסורא נאמן ע"א להתיר בדבר שבידו אע"ג שאין עכשיו בידו אלא שכבר היה בידו והוכיחו כן ממעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה אע"ג שעכשיו אין בידו לשחוט שכבר מצאו בידו שחוט ואף ע"ג דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה פשיטא לן דמהימן ולפמ"ש א"ש דנהי דפשיטא דמהימן להתיר היינו כיון שכבר היה בידו אם כן איכא חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא משא"כ הכא שרוצה לאסור לא שייך לומר כן ואפשר דלצעורי קא מכווין כנ"ל נכון:

(כאן נאבד בד"ה אמר אביי)

בא"ד ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע כו' עכ"ל. וקשיא לי דכיון שרבינו תם לא דקדק כן אלא מכח קושייתו אם כן נהי דהוכרח לחלק בין ההיא דשותק דכהודאה דמיא כגון שאומר נתנסך בפניך ובין אומר איני יודע כגון שלא אמר נתנסך בפניך דבאומר איני יודע לא מהימן העד אלא כשהיה בידו אבל אכתי במכחישו מנא לן דמהימן נהי דלאביי ודאי מהימן אף במכחישו משום מיגו וכפירש"י ז"ל וכל דין מיגו ילפינן מן התורה אפילו בהכחשה משא"כ לרבא דלאו משום מיגו איירי אלא כיון שהיה בידו הוה ליה כבעלים עליו וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי מאי אולמיה דידיה מדבעלים גופייהו שמכחישין אותו ומה טעם יש בזה להאמין לע"א יותר מבעלים וכן תמה הש"ך על זה שם ס"ק ג' ע"ש וליכא למימר דכל שהיה בידו מהימן לרבא מן התורה מכ"ג ביום הכיפורים שהתורה האמינתו ואע"ג דאסיק הש"ס בקושיא כבר כתבו הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא וא"כ שנאמן מן התורה יש להאמינו אפילו בהכחשה מדעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשנים אלא דכאן א"א לומר כן דהא דעולא גופא היינו דוקא בזה אחר זה כשכבר נתקבל עדות העד תחלה בב"ד בלא הכחשה כדאיתא ביבמות ובכתובות בדוכתי טובא דבבת אחת לא אמר עולא ולפי זה הכא שהבעלים מכחישין אותו תיכף אמאי להימן דהא לא אשכחן שהאמינתו תורה במקום הכחשה וכל היכא דמהימן ע"א לא שני לן בין עד דעלמא או הבעלים גופייהו כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש בריש מכילתין גבי אתא בעל מערער ופסיל ליה. והנלע"ד בזה דפשיטא ליה לר"ת אליבא דרבא דכיון דמהימן אף ע"ג שאין בידו עכשיו אלא שכבר היה בידו דהיינו משום דכיון שמסרו ליד הפועל לעשות עמו בטהרות וכן קרבנות לכהן אם כן מעיקרא האמינו עליו שאם יאמר שנטמא או שפיגל דלהימן בכך וכיון דמעיקרא הימניה ממילא דאפילו כשמכחישו מהימן הפועל כדאשכחן לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דאע"ג דדבר שבערוה הוא אפ"ה קאמר רב חסדא דשליש מהימן משום דהא הימני' מעיקרא וכמ"ש שם התוס' דאע"ג דלית ליה מיגו קאמר ר"ת דמהימן השליש ורב הונא דפליג היינו מטעמא אחרינא כמבואר לקמן ואם כן מה"ט גופא מהימן נמי הכא אפילו במכחישו כיון שהאמינו מעיקרא ואע"ג דלכאורה נראה דכיון שהבעלים מכחישין אותו ע"כ היינו שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וא"כ מעיקרא לא האמינום אלא שדוחק לפרש כן אלא מכחישין אותו היינו שאומרים שבאותו יום ובאותו שעה שאומר העד היו עמו במלאכתו אבל סוף סוף כיון שהאמינוהו לעשות בטהרות או בקדשים סמכו עליו שיהיה כמו שיאמר הוא כדלקמן גבי שליש אומר לגירושין כן נלע"ד נכון ועיין בסמוך:

בא"ד ומתוך כך אומר ר"ת כו' ואפילו מכחישו כו' עכ"ל. עיקר מילתא דר"ת היינו דאפילו במכחישו מהימן וכדפרישית בסמוך אלא דמפשטא דגמרא לא ידעינן להא מילתא ואדרבא פשטא דסוגיא דקידושין דאמרינן והלה שותק נאמן משמע לכאורה דבאינו שותק אלא מכחישו לא מהימן אלא משום דקשיא ליה לר"ת דהתם משמע דלעולם מהימן בשותק ולא הכחישו והכא משמע דלא מהימן אלא כשהיה בידו דוקא והוכרח לחלק דשותק דהתם היינו משום דכהודאה דמיא וא"כ לעולם אימא לן דכל היכא שהיה בידו דמהימן אפי' בלאו האי טעמא דכהודאה דמיא ממילא דתו לא מפלגינן כלל בין שותק או לא דאפילו מכחישו מהימן ומהטעם שכתבתי ובזה מדוקדק לשון ומתוך כך כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל להיפך דפועל גרע טפי והרבה יש לי לדקדק בזה ואין כאן מקומו וכבר קבלתי לחובה אם יגזור ה' עלי בחיים להרחיב בדין זה דע"א נאמן באיסורין בקונטרס כלל גדול שלי רחמנא לסייען:

בא"ד וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דמייתי שם רבא מעובדא דההוא סמיא משמע דלא א"ל זינתה בפניך כבר כתבו שם התוס' דלרבא כל היכא שיש רגלים לדבר מהימן אפילו כשלא א"ל בפניך ע"ש:

גמרא היכן האמינתו אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביה"כ כו' והכתיב וכל אדם כו'. ויש לתמוה היאך שייך לומר שהתורה האמינתו כיון שלא מצאנו בתורה בפירוש דכ"ג מהימן לומר שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ונלע"ד דמגופא דקרא דייק הכי דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואי ס"ד דלא מהימן א"כ היכא דאיתרמי דאמר כ"ג דפיגל היכי ליעביד דכיון שכל העבודות אינן כשירין אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת אימורין דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו שצריכין להיות על הסדר ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לו הציבור דלא מהימן וא"כ היכי אמרה תורה וכל אדם לא יהיה דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן כנ"ל נכון:

שם דכי אמר פיגול מהימן. מכאן נראה דהא דקאמרינן בעלמא פיגול פסול מחשבה לאו מחשבה גרידא אלא לדיבור קרי מחשבה כמו שכתבו התוס' בדוכתי טובא ולא כמו שנסתפקו התוספות דאפשר דהא דכתיב לא יחשב היינו מחשבה גרידא בלב דאם כן אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן אע"כ דמחשבה בפיגול היינו בדיבור אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן פרק ג' דזבחים אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כרבי יהודה והכי משמע בשמעתין דליכא מלקות בפיגול מדמחייב בתשלומין ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה הא קי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ויש ליישב ואין להאריך:

שם ההוא דאתא לקמן דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי כו' א"ל ס"ת ביד מי כו' א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך. והא דשיילינן מעיקרא ס"ת ביד מי אע"ג דבכל ענין נאמן אלא דמעיקרא היה סבר רבי אבהו שכתב לו הס"ת בחנם ולא בשכר ולפ"ז שייליה שפיר ס"ת ביד מי שאם כבר מסרה לבעלים ולא א"ל בזימנא קמייתא לא הוי מהימן לכ"ע אלא לאחר שאמר לו ביד הלוקח שכתב לו בשכר משו"ה קאמר רבי אבהו דמהימן בכל ענין מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רפ"א:

נפלו ונתפצעו. אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן נתפצעו האגוזים של ערלה ואח''כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו תחלה ואח''כ נתפצעו: אחד. שפצען שוגג שלא נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותן באחד ומאתים כדין ערלה בין שפצען מזיד שנתכוין לכך: לא יעלו. אפילו באלף דקניס ר''מ ורבי יהודה שוגג אטו מזיד אע''ג דהך עלייה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דגזור: דאתי לאיערומי. ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן: הרי זה לא ילקט. דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה וכי לקיט לפירות ומבטל להו במאתים הוי מבטל איסור לכתחילה: ואם ליקט. ולא נמלך: יעלו. דה''ל שוגג דלא נתכוון ללקט ע''מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר: ובלבד שלא יתכוון ללקט. בכוונת ביטול: אף המתכוין כו'. אלמא במזיד נמי בטיל: אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת. אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא: כל שבידו. לעשות בשעה שמודיעו: נאמן. ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד קמיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה בשחיטה שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה: רבא אמר. אע''פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא אמר ליה והשתא א''ל: שורת הדין. כלומר הדין נותן: אתה אומר כן. שאינו נאמן אבל רבי יוחנן אמר משום רבי יוסי כו': האמינתו. ואפי' לאחר זמן כדמפרש: כהן גדול ביוה''כ. בפר ושעיר שלפני ולפנים שהוא שם יחיד ואין רואהו ואם אמר פגול מהימן דהא כתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז) וקרי לא יחשב מחשבת פיגול ואם חשב פיגול יהיה: ומנא ידעינן. ביוה''כ דפגיל אי לאו דמהימן: ודלמא. כי אמר קרא פיגול יהיה דשמעינן דפגיל בקול רם דאמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ לזמנן: ומשני אי לאו דמהימן. לומר בשעת עבודה פיגלתי אע''ג דשמעניה דפגיל נמי דלמא לבתר עבודה קאמר: הכי גרסינן דלמא דחזיניה בפישפש. ודלמא בכה''ג מהימן דחזינן בפישפש דבשעת אמירה היה מזה פישפש פתח קטן שהיה בבית החליפות פתוח להיכל ושנים היו אחד בצפון ואחד בדרום כדתניא בזבחים באיזהו מקומן (דף נה:) שני פישפשין היו בבית החליפות אחד בצפון ואחד בדרום כדי להכשיר את כל העזרה לשחיטת קדשים קלים שנהיה קורין בכל הרוחות ושחטו פתח אוהל מועד (ויקרא א) וגם לול קטן היה פתוח לבית הכפורת והאי דמקשי הכא דלמא דחזיניה בפישפש אהזאות דעל הפרוכת בהיכל קאי וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך לול: ואין אתה נאמן כו'. הואיל ואין בידך: ולעבר עלייהו קולמוס. לשמן כתב על גבי כתב ולקדשיה: ולא הטיל בו דלת. ונמצא שם כתוב כדרכו אבל שלא לשמו הוא: מעביר עליו קולמוס. לשמו: כוליה ס''ת. כל אזכרות שבו: גוילים. קלפים:

אמר אביי כל שבידו נאמן. הקשה ר''ת דהכא אפי' לרבא לא מהימן אלא משום שהיה בידו תחילה ובפ' האומר (קידושין דף סו.) פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרוייהו מודו בא''ל עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכן א''ל עד אחד אכלת חלב ואע''ג דאין בידו ואומר ר''ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע אבל התם דשותק הוי כהודאה וכן משמע בהאשה רבה (יבמות דף פז:) דבעי למיפשט מיניה דעד אחד נאמן באיסורין ודחי דלמא שאני הכא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וגבי אשתו זינתה פליגי נמי בשותק ומהני לאביי בעד אחד כשר דלאו גזלנא אף ע''ג דאין דבר שבערוה פחות משנים או בקינוי וסתירה בעד אחד הכא דשותק שאני אי נמי מדרבנן ורבא אפי' שותק לא אסר אלא אם כן מהימן עליה כבי תרי ומתוך כך אומר ר''ת דאדם המטהר יין לחברו אי אשכחיה ואמר ליה בזימנא קמייתא מהימן כרבא ואפילו מכחישו כיון דהיה בידו אבל אחר לא מהימן אי מכחישו או אומר איני יודע ואי שתיק מהימן וכן פסק רבינו משולם בן רבינו קלונימוס ואי מהימן עליה כבי תרי אסור כדאשכחן בהוא סמיא (קדושין דף סו.) לרבא ואפי' היכא דלא מהימן מכל מקום לדידיה אסור דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע דלא הויא שתיקה כהודאה וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת תדע דקתני דומיא דאכלת חלב והתם דוקא הויא שתיקה כהודאה: דכי אמר פיגול מהימן. ותימה הא רבי יוסי גופיה בזבחים פרק בית שמאי (דף מד:) אית ליה דאין פיגול בדבר הנעשה בפנים דיליף משלמים וי''ל נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי ופיגול דהכא לאו דוקא כדאשכחן בסוף פ''ק דזבחים (דף יד.) לרבי [שמעון] דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמר רבי יוסי בר' חנינא מודה רבי [שמעון] דפסול מקל וחומר ואין לתמוה מנא ליה דמהימן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול בכל ד' עבודות: