גיטין נד ע"א

וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת
דָּבָר אַחֵר נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת
מַאי דָּבָר אַחֵר הָכִי קָאָמַר וְכִי תֵּימָא שַׁבָּת נָמֵי זִימְנִין דְּמִיקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּשַׁבָּת דְּאִי נָטַע הַהוּא יוֹמָא הוּא דְּסָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא וְאִי לָא לָא סָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא
תָּא שְׁמַע דָּבָר אַחֵר נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת
דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה חֲמִירָא לְהוּ שְׁבִיעִית
דְּהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לַחֲבֵירוֹ דַּיָּיר בַּר דַּיָּירְתָּא אֲמַר לֵיהּ אֲנָא לָא אָכְלִי פֵּירֵי דִשְׁבִיעִית כְּוָותָךְ
תָּא שְׁמַע אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים מַהוּ אָמַר סוֹמְכוֹס מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר בְּשׁוֹגֵג תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים
וְהָוֵינַן בַּהּ בְּמֵזִיד אַמַּאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ
וְאָמַר רָבָא וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם כֹּל דְּהוּ אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִין מַהוּ סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר בְּשׁוֹגֵג תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין
וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא הָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ (דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד וַחֲכָמִים אוֹמְרִים קָנְסוּ)
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם גַּבְרָא לְשַׁלּוֹמֵי קָא מִיכַּוֵּין אֲנַן נֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ
תָּא שְׁמַע דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בְּשׁוֹגֵג הוּרְצָה בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה
אָמַר לָךְ רַבִּי מֵאִיר הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם גַּבְרָא לְכַפּוֹרֵי קָא מְכַוֵּין אֲנַן נֵיקוּם וְנִקְנְסֵיהּ
תָּא שְׁמַע הַמְעַשֵּׂר בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם גַּבְרָא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ
תָּא שְׁמַע הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּמֵזִיד לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם גַּבְרָא לְטַהוֹרֵי מָאנֵי קָא מִיכַּוֵּין אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ
וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה בִּדְרַבָּנַן דְּתַנְיָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

ואין מונין ישראל את נטיעותיהן לשבתות. כלומר, היות שאיסור ערלה בשנים הוא תלוי, שנאמר [ויקרא יט כג]: "שלש שנים יהיה לכם ערלים", הדבר ניכר באיזו שנה נטע את העץ, כי כאשר יהיו הפירות מותרים בשנה הרביעית, יידעו הכל שבשביעית נטע את האילן. אבל, אין ניכר לאחר זמן, באיזה יום בשבוע נטעו, כי אין מונים ימים לנטיעה אלא שנים.

ולפיכך, הנוטע בשביעית יעקר, כי יהיה ידוע לכל שבשביעית נטעו, ושמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית. אבל הנוטע בשבת בשוגג אינו צריך לעקור, כי לאחר זמן, לא ידעו שבשבת נטעו, ואין לחשוש שמא יבואו להקל באיסור שבת.

דבר [טעם] אחר, לדינו של רבי מאיר:

נחשדו ישראל לעבור על איסור השביעית, ולא נחשדו על חילול השבתות, ולפיכך, יש לקנוס את הנוטע בשביעית, ואין צורך לקנוס על מלאכה בשבת.

ומתמהינן: למאי הוצרך התנא לאתויי דבר אחר, ולא סגי ליה בטעם הראשון!?

ומפרשינן: הכי קאמר!

וכי תימא, אין טעם הראשון מספיק, כדי שהנוטע בשבת לא יעקור.

כי שבת נמי, זמנין [לפעמים], יהיה ניכר לאחר זמן, שנטעו בשבת.

וכגון דמיקלע יום שלשים קודם ראש השנה, בשבת.

שנה ראשונה של מנין שנות ערלה אין צריך שתהיה שנה שלימה, אלא, כל שהיה האילן נטוע ^[1] שלשים יום קודם ראש השנה, כשיגיע ראש השנה, עלתה לאילן שנה, כי שלשים יום בשנה נחשבים כשנה, ^[2] ואין פירות האילן אסורים משום ערלה אלא עוד שנתיים בלבד.

דאי נטע ההוא [באותו] יומא, הוא דסלקא [שתעלה] ליה שתא למנין שנות ערלה, כי שלשים יום בשנה, חשובין הן כשנה. ^[3]

ואי לא נטע בההוא יומא, לא סלקא ליה שתא, ויצטרך להמתין שלש שנים שלמות.

ונמצא, שהנוטע באותה שבת, ניכר הדבר לאחר זמן, כי לסוף שתי שנים, כשאוכלים מן הפירות, מחמת אותם שלשים יום שלפני ראש השנה, יהיו מזכירים שנטע בשבת. ^[4]

ואם כן, לפי טעם הראשון שהזכיר רבי מאיר, ראוי לקנוס אף את הנוטע בשבת, והרי משמע שכל נוטע בשבת אינו צריך לעקור!? לפיכך אמר רבי מאיר: תא שמע, טעם נוסף, להקל במי שנטע בשבת.

נחשדו ישראל על השביעית ויש לחשוש, מתוך שניכר הדבר ^[5] שמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית.

ולא נחשדו על השבתות, ואפילו אם יזכר ויוודע הדבר, לא יבואו להקל באיסור שבת, ולהתיר נטיעה בשבת.

ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר.

ודרבי יהודה, הקונס שוגג אטו מזיד בשבת, אדרבי יהודה, דשביעית שאינו קונס בשוגג, נמי לא קשיא.

כי באתריה [במקומו] דרבי יהודה חמירא להו שביעית, ומתרחקים בני אדם מאד מאיסורי שביעית, ואין חשש שמא יבואו לזלזל באיסורי שביעית, ועל כן אין צורך לקנוס שוגג אטו מזיד.

וראייה לכך, שחמורה שביעית, אצל בני מקומו של רבי יהודה:

דההוא [אותו אדם, במקומו של רבי יהודה] דאמר ליה לחבירו, כדי לצערו, הלא דייר בן דיירתא [גר בן גיורת ^[6]] אתה!

אמר ליה חבירו, הלא אתה גרוע ממני, כי אנא לא אכלי פירי דשביעית באיסור ^[7] כוותך.

ואם גנאי זה, גדול היה בעיניהם, מאשר להיות בן גרים, שאינו מיוחס, אות הוא, שחמורה היתה שביעית אצל בני מקומם.

תא שמע, ^[8] מברייתא, שאין רבי מאיר קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד.

האוכל תרומה בשוגג, אינו משלם מעות כשאר מזיק, אלא תבואה.

ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים [שהפרישו מהם כבר תרומות ומעשרות].

כאשר נותן אותם לכהן הרי הם נעשין תרומה. ^[9]

אכל תרומה טמאה בשוגג, משלם חולין טהורין, במקום מה שאכל, והן נעשים תרומה ביד כהן, [ובהמשך מבארת הגמרא, שאין הדין כן, ורשאי הוא לשלם חולין טמאין].

עבר ושילם חולין טמאים, מהו? שיקנסוהו על כך.

אמר סומכוס משום רבי מאיר: בשוגג, תשלומיו תשלומין.

במזיד אין תשלומיו תשלומין, כי עבר על דברי חכמים.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה [שוגג ומזיד], תשלומיו ששילם כבר לכהן, תשלומין הן, ונעשים תרומה, וממון כהן הם, כדין תורה.

ומקנס חכמים, חוזר הוא, ומשלם לכהן חולין טהורין, ואינם נעשים תרומה.

והוינן בה [דקדקנו בברייתא זו]: ^[10]

אם אכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאין, אפילו עשה כן במזיד, אמאי אין תשלומיו תשלומין!? ^[11]

הרי, אין ראוי לקונסו, ואדרבה, תבא עליו ברכה!

דהא אכיל מיניה תרומה טמאה שהיא מידי דלא חזי ליה [דבר שאינו ראוי לו] ואסור לאכלה אף בימי טומאתו.

וקא משלם ליה חולין טמאין, שהם מידי דחזי ליה, על כל פנים, בימי טומאתו. ^[12]

ואף על פי שהם חוזרים ונעשים תרומה, מכל מקום, לא בכל מקרה יש לקונסו, כי שמא לא ידע שהם הופכים להיות תרומה, ונמצא שכוונתו היתה לתת לו יותר ממה שאכל ממנו. ולמה קנסוהו חכמים?! ^[13] ואמר [תירץ] רבא, ואמרי לה כדי [שם חכם ^[14]] תירץ:

חסורי מחסרא לשון הברייתא חסר הוא, ויש להשלימו. והכי קתני [כך נשנית הברייתא]:

אכל תרומה טמאה - משלם חולין כל דהו בין טהורים בין טמאים.

אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורים, ואף על פי שמן התורה יכול הוא לשלם חולין טמאים, מכל מקום תקנו חכמים שישלם טהורים.

עבר ושילם חולין טמאים, מהו?

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין, ולא קנסוהו חכמים.

ואף על פי שהכהן מפסיד, כי תרומה טהורה אכל, וטמאה הוא מקבל, בכל זאת יצא ידי חובת תשלומין, כיון ששילם אותה כמות שאכל מן התרומה. ^[15] במזיד, ^[16] אין תשלומיו תשלומין, כי קנסוהו חכמים, היות ועבר על תקנתם במזיד, ונתכוין להפסיד את הכהן. ^[17]

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה [שוגג ומזיד], תשלומיו תשלומין ונעשו תרומה, וחוזר ומשלם חולין טהורין שאינם נעשים תרומה.

ואמר רב אחא בריה דרב איקא:

אף מה שאמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין", לא נתכוון לומר, חולין הם, ויחזרו אל הנותנם, כי כיון שמן התורה נעשו תרומה, לא באו חכמים לעקור דבר מן התורה.

אלא, כך אמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין" לצאת ידי חובתו, ועל כן, אף על פי שמה שנתן, נתקדש, וממון כהן הוא, חייב הוא לחזור וליתן לו חולין נוספים, ואין חולין אלו נעשים תרומה. ^[18]

ואם תאמר: אם כן, הרי גם חכמים כך אמרו, ומה בין חכמים לרבי מאיר!?

יש לומר: הכא, בקנסו שוגג אטו מזיד, איכא בינייהו: רבי מאיר לא קנס את השוגג, וחכמים קנסו ואמרו: אחד זה ואחד זה, לא נפטר במה ששילם, וחוזר ומשלם חולין אחרים.

והרי המשלם חולין טמאים, עבר על איסור דרבנן, ^[19] ונמצא, שרבי מאיר לא קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד, ותיקשי למה שאמרנו לעיל, בדרבנן קונס רבי מאיר שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן: הכי השתא [וכי קושיא היא זו], התם [בתשלומי תרומה] גברא לשלומי קא מיכוין, ובטובה הוא מתעסק, ואדם כשר הוא, ^[20] ואנן ניקום וליקנסיה [וכי נעמוד אנו ונקנוס אותו]!?

ואינו דומה למטמא מדמע ומנסך, שאף בשוגג, אינו מתעסק בטובה, ועל כן יש מקום לקונסו, אטו מזיד.

תא שמע, מברייתא, שאין רבי מאיר קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד.

קרבן שנטמא דמו, מן הדין היה שלא לזרוק את דמו, ושלא יוכשר הקרבן אם נזרק הדם.

אלא, שה"ציץ" אשר על מצח הכהן הגדול "מרצה", ומכשיר את הקרבן, כמו שנאמר [שמות כח לה]: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים".

ומן התורה, אין איסור לזרוק את הדם, כאשר ה"ציץ מרצה" את הקרבן, אלא שרבנן אסרו לזרוק דם טמא, אף על פי שהציץ מרצה.

דם של קרבן שנטמא ועבר וזרקו, אם בשוגג זרקו, הורצה הקרבן, ובשרו מותר באכילה.

ואם במזיד זרק את דמו, קנסוהו חכמים, ולא הורצה, ובשרו אסור באכילה. ^[21]

הרי שאין התנא קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן: הכי השתא, התם, גברא [הכהן שזרק את הדם] לכפורי על הבעלים, קא מכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ניקום ונקנסיה!? ועל כן, בכגון זה, מודה רבי מאיר, שאין לקונסו על שגגתו.

תא שמע!

אסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת, וכן אסרו להטביל כלים טמאים בשבת, מפני שנראה הוא כמתקן כלי בשבת.

המעשר בשבת, בשוגג יאכל, אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים, במזיד, קנסוהו חכמים שלא יאכל.

והרי, סתם משנה היא [תרומות פרק ב משנה ג], ו"סתם משנה רבי מאיר" היא, ואף על פי כן, לא קנס התנא בדרבנן, שוגג אטו מזיד!? ומשנינן: הכי השתא, התם גברא לתקוני פירות קא מיכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ליקום וליקנסיה!?

תא שמע!

המטביל כלים בשבת, בשוגג, ישתמש בהן אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים, במזיד קנסוהו חכמים שלא ישתמש בהן. ^[22]

ואף זו, סתם משנה היא, וכרבי מאיר, ולא קנסינן בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן: הכי השתא, התם, גברא לטהורי מאני [לטהר כליו] קא מיכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ליקום וליקנסיה!?

נמצא: דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!

ורמי [יש להקשות סתירה] דרבי יהודה אדרבי יהודה, בדרבנן:

כי לעיל אמרנו: אין רבי יהודה קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד. ולהלן, מצאנו ברייתא, שרבי יהודה קנס את השוגג אטו מזיד!?

דתניא

הערות

^[1] ואין די בנטיעה בלבד, אלא צריך שישריש האילן בקרקע, ואחר כך מתחילים למנות לו שלושים יום אלו, וראה בראש השנה י ב שלש שיטות תנאים בכמה זמן משריש האילן, יש אומרים שלושים יום ויש אומרים יד יום ויש אומרים שלושה ימים.

^[2] כך פירש רש"י ד"ה הכי קאמר, ומשום ש"שלושים יום בשנה חשובים שנה". וראה ברש"ש שהקשה ממה שמבואר במסקנת הסוגיא בראש השנה שם, ששיעור שלושים יום הנאמר בברייתא הוא משום שיום אחד בשנה חשוב כשנה, ושלושים יום הם זמן קליטת הזרע בקרקע.

^[3] רש"י. ובפשוטו אחרי הקליטה בעינן שלושים יום, ומה שאמר התנא "הנוטע שלושים יום קודם ראש השנה" כוונתו, הנוטע באופן שיהיה מושרש שלושים יום קודם ראש השנה. ומה שאמרה הגמרא "זימנין דמיקלע יום ל בשבת" הכוונה לאותו יום שאם ינטע בו יהיה נקלט שלושים יום קודם ראש השנה. וראה ברש"ש ובתוספות ראש השנה י ב ד"ה יום. ויש שדחקו בכוונת רש"י, שיש כאן שנה על ידי שלושים יום, כי שלושים יום בעינן לקליטה ויום בשנה חשוב שנה, ולפי זה יתפרשו דברי הברייתא והגמרא כפשוטם ומיושבת תמיהת הרש"ש.

^[4] רש"י. וראה ברש"ש, שתמה, מדוע יתלו בני אדם שנטע את העץ שלושים יום קודם ראש השנה, והרי אפשר שנטעו הפירות קודם לכן, ואם כפי שכתב רש"י, שמא יזכירו בשעת אכילת הפירות, את זמן נטיעתו בשבת, הלא אף אם נטעו בשבת יותר משלושים יום קודם ראש השנה, יבואו להזכיר את יום נטיעתו.

^[5] רש"י, ולדבריו, הטעם השני, אינו טעם העומד בפני עצמו, אלא השלמת הטעם הראשון, וראה ברש"ש, בפאת השולחן ב ס"ק כה ובדרך אמונה שביעית ג יא ד"ה שמא, בדעת הרמב"ם שפסק כשני הטעמים לחומרא. ואם נחשיב את הטעם השני בפני עצמו, אם כן יש לאסור אף את הזורע ירקות בשביעית, וראה בהשגת הראב"ד ד טו.

^[6] בפשוטו, כוונתו לומר, אינך מיוחס כבני ישראל, שהרי אמך גיורת וממילא אתה הינך גר, כי אם נפרש שהתגייר הוא יחד עם אמו, מה גנאי יש בכך שאף אמו נתגיירה.

^[7] כגון לאחר הביעור, או פירות שלא הפקירם, או שעבד באיסור באילן, או שאכלן קודם שנתבשלו כל צרכן, ראה יומא פו ב רש"י ד"ה פגי שביעית.

^[8] "תא שמע" זה משמש כקושיא על דברי הגמרא לעיל.

^[9] ולא בשעת ההפרשה, ראה רשב"א. [וראה בתורת כהנים אמור כב יד שכך אכן סובר רבי מאיר, אבל רבי אלעזר בן רבי שמעון סובר שבשעת ההפרשה הוא מתקדש, וראה תוספות כתובות ל ב בסוף ד"ה זר].

^[10] דברי הגמרא האלו אינם נצרכים לכאורה לעצם הקושיא, שהרי מפורש בברייתא שרבי מאיר אינו קונס שוגג אטו מזיד, וראה בתפארת יעקב.

^[11] כתבו הראשונים, שיכולה היתה הגמרא להקשות מן הרישא, אמאי מחוייב לשלם חולין טהורים, אלא דעדיפא מינה קמקשי, וראה עוד בתפארת יעקב.

^[12] אבל בימי טהרתן נמנעים הפרושים מלאכול חולין טמאים ראה תוספות בחולין ב ב ד"ה טמא. ובפרט כהן הרגיל לאכול תרומה לא ירצה לאכול חולין טמאים ולפסול את גופו לתרומה, ראה שבת יג ב.

^[13] ראה רש"י ד"ה וקמשלם ליה. ובתוספות ישנים יבמות צ א הקשה מה לנו בכוונתו, סוף סוף הרי נתן לה מידי דלא חזי, ובתוספות פירשו תבא עליו ברכה כי נפסד הוא ומשלם יותר ממה שהפסיד לכהן, וראה עוד בריטב"א ביבמות.

^[14] ראה מהרש"ל בבא מציעא ב א, שם הגדולים ערך כדי, ובמהדורת עוז והדר בהגהות וחידושים על המהרש"ל אות פ.

^[15] א. כך פירש רש"י, וראה ברשב"א שהקשה הא בפסחים לב א איבעיא לן, אם משלם לפי "מידה" [הכמות של התרומה שאכל] או לפי "דמים" [הערך של מה שאכל]. ולמה לא נפשוט את הספק מברייתא דהכא? ובתוספות הקשו, דאף למאן דאמר לפי "מידה" אי אפשר לפוטרו בחולין טמאין באותה מידה, כי הרי גזלן הוא וחייב לשלם לכהן את אותו ערך שגזל ממנו. וראה במהר"ם שיף ובכתב סופר כאן ובגליון הש"ס ורש"ש ושפת אמת בפסחים שדנו בדין התוספת שמוסיף על המידה היות ואינו שוה כערך הגזילה, האם כל מה שמשלם מתקדש, או רק אותה כמות שהוא אכל, והשאר אינו אלא תשלום דמים בעלמא. וראה ברשב"א ובפני יהושע שהיות והוא נותן לו פירות ששוים כמו מה שאכל, יוצא הוא אף ידי חיובו הממוני כגזלן אף על פי שהנגזל לא קיבל את שיווי הגזילה, ראה שם, ובמה שהקשה הכתב סופר על הפני יהושע. וראה עוד בזכרון שמואל סימן ב ס"ק ד ובקונטרס זכרון לאה שבסוף ספר מגילת ספר על התורה. ב. התוספות פירשו שמחוייב לתת כמות כה גדולה של חולין טמאים, עד שאף כאשר יהפכו לתרומה טמאה, יהיו שוים למאכל בהמה או להסקה כמו מעט תרומה שאכל.

^[16] "מזיד" היינו כאשר יודע שהחולין הם טמאים, רש"י.

^[17] שהיות וידע שהם טמאים, ונעשים כתרומה, אם כן נתכון לתת לכהן פחות ממה שגזל ממנו. ולפירוש תוספות לעיל הערה 15 אמנם אין לכהן הפסד ממון, ומכל מקום היות שגזל ממנו דבר שמצויים לו קונים ומשלם לו דבר שאין לו קונים נחשב גם דבר זה כמפסיד את הכהן.

^[18] וכדברי חכמים, אע"פ שלשונו של סומכוס שונה מלשונם של חכמים כך פירשו בגמרא ביבמות צ א, וכפי שהובא ברש"י כאן.

^[19] ראה רש"י יבמות צ א ד"ה והא הכא, מנין שאכן מן התורה תשלומיו תשלומין, וראה מה שתמה עליו רבי עקיבא איגר.

^[20] לפירוש רש"י [לעיל הערות 16, 15] ניחא בפשיטות כי "שוגג" היינו כאשר סבור הוא שאין החולין טמאים, אך לתוספות צריך תלמוד, כי היות ושילם לו כמות גדולה של חולין טמאים הרי יודע הוא שהם נעשים תרומה טמאה ומתכוין הוא להפסידו, אלא שמכל מקום יתכן שאינו יודע שחכמים תיקנו לתת דוקא חולין טהורים.

^[21] אבל הבעלים יצאו ידי חובתן, ואין צריכין להביא קרבן אחר, כי אין הפסול בזריקת דם טמא אלא מדרבנן, ולא תיקנו חכמים להביא חולין לעזרה.

^[22] בפשוטו אין איסור להשתמש בכלי בדבר שאינו מקבל טומאה, ורק בטהרות שהיו נפסלים כשהיה הכלי טמא, יהיה אסור להשתמש בו גם עכשיו.

ואין מונין לשבתות שאין משמעות לדבר באיזה יום מימות השבוע ניטע האילן, וממילא אין זוכרים שניטע האילן בשבת.

דבר אחר, טעם אחר להבדל בין שבת לשביעית: נחשדו ישראל על השביעית לחלל אותה, ולא נחשדו על השבתות.

ושואלים: מאי [מהו] "דבר אחר", כלומר, מפני מה הוצרך לתת עוד טעם בנוסף לטעם הראשון? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: וכי תימא [ואם תאמר] בטענה כנגד הטעם הראשון: שבת נמי [גם כן] מונים לה, וזוכרים שנטע בה אילן, שכן זימנין דמיקלע [פעמים שמזדמן] יום שלשים, כלומר, שלושים יום לפני ראש השנה בשבת, דאי [שאם] נטע ההוא יומא [באותו יום] הוא דסלקא ליה שתא [שעולה לו שנה] ונחשבת כשנה שלימה לענין שנות הערלה, ואי [ואם] לא נטע ביום שלושים, אלא יום אחריו — לא סלקא ליה שתא [עולה לו שנה], ובמקרה זה יזכרו ששתל זאת בשבת, לכן מוסיפה הברייתא טעם אחר,

תא שמע [בוא ושמע] דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית ולכן יש לקנוס אותם, ולא נחשדו על השבתות.

ומדברי ר' יהודה, שלא קנס בשביעית אף שהיא מן התורה, על דברי ר' יהודה לא קשיא [קשה], כי באתריה [במקומו] של ר' יהודה חמירא להו [חמור היה להם] איסור שביעית ביותר.

ומביאים ראיה לדבר: מעשה דההוא [שאדם אחד] שאמר ליה [לו] לחבירו להעליבו: דייר בר דיירתא [גר בן גיורת]! אמר ליה [לו] כתשובה בכעס: אנא [אני] לא אכלי פירי [אוכל פירות] של שביעית כוותך [כמותך]. משמע שהיה זה נחשב במקומם כאיסור חמור ביותר, ולא סבר ר' יהודה שיש לקנוס בכך. ומביאים עוד עניינים שיש בהם סתירה לכאורה בשיטת ר' מאיר בענין קנס למי שעבר בשוגג על דבר שמדברי חכמים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: אם אכל תרומה טמאה שהיא ממון כהן — משלם לכהן חולין טהורין. אם שילם חולין טמאים, מהו? אמר סומכוס משום ר' מאיר: אם בשוגג אכל — תשלומיו תשלומין, אם עשה זאת במזיד — אין תשלומיו תשלומין, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה — תשלומיו תשלומין, אבל קנסוהו חכמים וחוזר ומשלם נוסף לכך חולין טהורים.

והוינן [והיינו עוסקים] בה, בשאלה זו: במזיד אמאי [מדוע] אין תשלומיו תשלומין? תבא עליו ברכה, דאכיל מיניה מידי דלא חזי ליה [שהוא אוכל ממנו, מן הכהן דבר שאינו ראוי לו] אפילו בימי טומאתו, שהרי תרומה טמאה אסור לכהן לאכול אותה בין כשהוא טהור ובין כשהוא טמא, וקא משלם ליה [והוא משלם לו] חולין טמאים שהם מידי דחזי ליה [דבר שראוי לו] לאכול בימי טומאתו!

ואמר רבא, ואמרי לה כדי [ויש אומרים בלי שם]: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אכל תרומה טמאה — משלם כל דהו [כל דבר שהוא] ואף חולין טמאים, ואם אכל תרומה טהורה — משלם חולין טהורים. אם שילם חולין טמאין, מהו? בזה נחלקו; סומכוס אומר משום ר' מאיר: בשוגג — תשלומיו תשלומין, במזיד — אין תשלומיו תשלומין, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה — תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

ואמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכא [כאן] בשאלה של קנסו שוגג אטו [משום] מזיד איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שר' מאיר סבר [סבור]: לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, וחכמים אומרים: קנסו, ונמצא שר' מאיר אינו קונס בשוגג בדבר שהוא מדברי סופרים, שמן התורה יכול אדם לשלם בכל דבר אם אכל תרומה. והרי זה שלא כפי שהסברנו את שיטת ר' מאיר!

ומשיבים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם גברא לשלומי קא מיכוין [שם האיש לשלם הוא מתכוון], ולמצוה התכוון, אנן ניקום וליקנסיה [אנו נעמוד ונקנסנו]? ולכן, דווקא במקרה זה סבור ר' מאיר שאין מקום לקנוס אותו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: דם קרבן שנטמא וזרקו הכהן כאילו היה זה דם טהור, אם זרקו בשוגג — הורצה ונתכפר לבעלים בקרבן זה, ואם זרקו במזיד — לא הורצה. ומכל מקום לא קנסו בשוגג משום מזיד, אף שזריקה זו של הדם אסורה רק מדברי סופרים!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] ר' מאיר: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם גברא לכפורי קא מכוין, אנן ניקום ונקנסיה [שם האדם לכפר הוא מתכוון ואנו נעמוד ונקנסנו]? ולכן בזה אין קונסים שוגג משום מזיד.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: המעשר בשבת, שאסרו חכמים לעשר בשבת משום שנראה בכך כמתקן דבר בשבת, אם עישר בשוגג — יאכל את המאכל, שהרי עישר אותו והוא ראוי לאכילה, ואם עשה זאת במזיד — לא יאכל. והרי לא קנסו שוגג משום מזיד בדבר שאסור מדברי סופרים! ומשיבים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם גברא לתקוני קא מיכוין [שם האיש לתקן הוא מתכוון] שהוא רוצה לעשר, אנן ליקום וליקנסיה [אנו נעמוד ונקנסנו]?

ומביאים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: המטביל כלים בשבת, שאסרו חכמים להטבילם משום שנראה כמתקן כלי בשבת, אם טבלם בשוגג — ישתמש בהן, אם במזיד — לא ישתמש בהן, ולא קנסו שוגג משום מזיד! ומשיבים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם גברא לטהורי מאני קא מיכוין [שם האיש לטהר את הכלים הוא מתכוון], אנן ליקום וליקנסיה [אנו נעמוד ונקנסנו]?

ורמי [ומשליכים מראים סתירה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה בדברים שאיסורם הוא רק בדרבנן [מדברי סופרים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But they do not count from Shabbat, as there is no significance to the day of the week on which the tree was planted, and consequently no one remembers that the tree was planted on Shabbat.

Alternatively, the difference between Shabbat and the Sabbatical Year can be explained as follows: Jews are suspected of desecrating the Sabbatical Year, but they are not suspected of desecrating Shabbat. Therefore, Rabbi Meir imposes a penalty for the unintentional desecration of the Sabbatical Year, but he imposes no such penalty for the unintentional desecration of Shabbat.

The Gemara asks: What is the point of Rabbi Meir adding the second reason, introduced with the term alternatively? The Gemara answers: This is what Rabbi Meir is saying: And if you would say to contest the first reason: Jews also count from Shabbat, and unless the tree is uprooted, people will remember that it was planted on Shabbat, as at times the thirtieth day before Rosh HaShana falls on Shabbat. As, if he planted the tree on that day, the time from when he planted it counts for him as a full year with regard to the prohibition of fruit that grows during the first three years after the tree was planted. And if he did not plant it on that Shabbat, but rather on the next day, the twenty-ninth day before Rosh HaShana, it does not count for him as a full year. In such a case people will remember that the tree was planted on Shabbat, and they might come to think that planting a tree on Shabbat is permitted.

Consequently, Rabbi Meir adds: Come and hear that alternatively, the difference between Shabbat and the Sabbatical Year can be explained as follows: Jews are suspected of desecrating the Sabbatical Year, but they are not suspected of desecrating Shabbat. Therefore, Rabbi Meir imposes a penalty for the unintentional desecration of the Sabbatical Year, but not for the unintentional desecration of Shabbat.

The Gemara continues: And there is also no contradiction between one statement of Rabbi Yehuda with regard to the Sabbatical Year and the other statement of Rabbi Yehuda with regard to Shabbat. This is because in Rabbi Yehuda’s place the prohibition against desecrating the Sabbatical Year was regarded by them as a most serious one, and therefore there was no need to impose a penalty for its unintentional desecration, although it is a Torah law.

The Gemara adduces proof that this is true: It once happened that there was a certain person who said to another to insult him: Convert [dayyar], son of a convert. In anger the second person said to the first in response: At least I don’t eat produce of the Sabbatical Year as you do. This indicates that the Sabbatical Year was treated in that place as a very serious prohibition; therefore, Rabbi Yehuda deemed it unnecessary to impose a penalty for its unintentional desecration.

The Gemara proceeds to discuss another apparent contradiction between rulings of Rabbi Meir with regard to penalties imposed for the unintentional transgression of a rabbinic law: Come and hear what was taught in a baraita (Tosefta, Terumot 7:7): If one partook of teruma,which is the property of a priest, and it was ritually impure, he pays restitution with ritually pure, non-sacred produce. What is the halakha if he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce? Sumakhos said in the name of Rabbi Meir: If he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce unintentionally, his payment is valid. But if he did so intentionally, his payment is not valid. And the Rabbis say: Although both in this case and in that case his payment is valid, the Sages imposed a penalty and said that he returns and pays restitution a second time with ritually pure, non-sacred produce.

And we discussed the following question concerning the opinion of Rabbi Meir: In the case where he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce intentionally, why is his payment not valid? On the contrary, blessing should come upon him, as he partook of something that is not fit for the priest to partake of even during the days of his impurity, since it is prohibited for a priest to partake of impure teruma, whether he himself is pure or impure, and he pays restitution to him with something, i.e., impure, non-sacred produce, which is at least fit for him to partake of during the days of his impurity.

And Rava said, and some say it is unattributed: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: If one partook of ritually impure teruma, he can pay restitution with anything, even impure, non-sacred produce. If he partook of ritually pure teruma, he pays restitution with ritually pure, non-sacred produce. The baraita continues: What is the halakha if he paid restitution for ritually pure teruma with ritually impure, non-sacred produce? There is a tannaitic dispute about this. Sumakhos said in the name of Rabbi Meir: If he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce unintentionally, his payment is valid. But if he did so intentionally, his payment is not valid. And the Rabbis say: Both in this case and in that case, his payment is valid, but the Sages imposed a penalty and said that he returns and pays restitution a second time with ritually pure, non-sacred produce.

And Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: Here, the practical difference between Rabbi Meir and the Rabbis relates to the question of whether or not the Sages penalized an unintentional offender due to an intentional offender. Rabbi Meir holds that they did not penalize an unintentional offender due to an intentional offender, and the Rabbis say that they penalized him. Consequently, Rabbi Meir does not impose a penalty for an unintentional transgression of a rabbinic law, as by Torah law one can pay restitution to a priest with anything if he partakes of teruma. This contradicts what was stated previously, that in the case of a violation of rabbinic law, Rabbi Meir imposes a penalty even for an unintentional offense.

The Gemara answers: How can these cases be compared? There, the man intends to pay; should we arise and penalize him? It is specifically with regard to this case that Rabbi Meir holds that no penalty is imposed, as his mistake was made in the course of performing a laudatory action. By contrast, in cases where one rendered another’s produce impure and the like, there is a penalty, as the mistake was made while performing an action he should not have been performing.

The Gemara tries to bring proof concerning the previously stated opinion of Rabbi Meir that a penalty is imposed in a case of an unintentional transgression of a rabbinical law: Come and hear what was taught in a baraita: In the case of blood of an offering that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unintentionally, the offering is accepted and achieves atonement for the owner of the offering. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. In any event, the tanna of this baraita did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender, and this sprinkling of blood is prohibited by rabbinic law.

The Gemara answers: Rabbi Meir could have said to you: How can these cases be compared? There, the person intends to do a mitzva and atone; should we arise and penalize him? Here too, the mistake was made while performing a laudatory act. In such a case, even Rabbi Meir agrees that an unintentional offender is not penalized due to an intentional offender.

The Gemara attempts to adduce further proof: Come and hear what was taught in a mishna (Terumot 2:3): With regard to one who tithes produce on Shabbat, which is prohibited by rabbinic law because it appears as though he were repairing an article that requires repair, if he did this unintentionally, he may consume the produce, as it has been tithed and rendered fit for consumption. But if he did this intentionally, he may not consume it. Apparently, the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender, although tithing produce on Shabbat is prohibited by rabbinic law. The Gemara answers: How can these cases be compared? There, the man intends to do a worthy deed and repair the produce by tithing it; should we arise and penalize him? As above, Rabbi Meir would agree that in such a case the unintentional offender is not penalized.

The Gemara brings yet another proof: Come and hear what was taught in that same mishna (Terumot 2:3): With regard to one who immerses utensils in a ritual bath on Shabbat, which is also prohibited by the Sages because it appears as if he were repairing an article that requires repair, if he immerses them unintentionally, he may use them. But if he immerses them intentionally, he may not use them. Here too the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender. The Gemara answers as before: How can these cases be compared? There, the man intends to do a praiseworthy act and purify the utensils; should we arise and penalize him? The same distinction stated previously applies in this mishna as well.

The Gemara discusses the opinion of Rabbi Yehuda: And they raised a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda with regard to matters that are prohibited only by rabbinic law. As it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תבא עליו ברכה דאכיל מידי דלא חזי ליה ומשלם מידי דחזי ליה השתא בשעת תשלומין. וא"ק ותיקשי ליה מרישא אמאי משלם חולין טהורים אה"נ אלא אלומי אלים לקושיא מסיפא דקתני אין תשלומיו תשלומין.

שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומין. פי' רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה ולא חזי ליה הא קיי"ל באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. ואינו מחוור דהא בעיא היא במס' פסחים פרק כל שעה (פסחים דף ל"ב) ואמאי לא פשטי' מיהא ופלוגתא נמי היא ור"ע סבר לפי דמים משלם. ועוד דהא אמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מיבעיא לן דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלמא להנאתו של הקדש אמרו ולא להריעותו. וי"מ משלם חולין טמאים הרבה שאפי' כשנעשים תרומה ואינן ראויין אלא להסקה יהו שוין פרוטה להסיקו תחת תבשיל.
וי"ל דבתר שעת נתינה אזלינן וכיון שבשעת נתינה שוין דמי חולין טמאים כדמי תרומה טהורה פטור ואע"פ שאחר מכאן נעשין תרומה לא איכפת לן כדאמרן תבא עליו ברכה.

שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומים. פירש רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה, דכתיב ונתן לכהן את הקדש מה שמשלם תעשה קדש, וכיון שכן הוה להו כתרומה טמאה ולא חזו ליה, הא קיימא לן באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. והקשו עליו דהא בעיא היא בפסחים פרק כל שעה (פסחים לב, א) ואם כן אמאי לא פשטוה מהא, ועוד דהיכא שההקדש מפסיד דכולי עלמא לא פליגי דלפי דמים משלם כדאמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מבעיא לן דארבעה משלם דלא גרע מגזלן ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, כי איבעיא לן היכי דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה דמשלם לפי מדה וירויח ההקדש אלמא דלהנאת ההקדש אמרו ולא לגריעותו, משום כך פירשו בתוספות דמשלם חולין טמאין שוין להסקה כדמי תרומה טהורה שאכל קאמר אלא דלא קפיץ עלייהו זיבונא כולי האי להסקה כדקפיץ למיזבן תרומה טהורה לאכילה. ויש מפרשין דבתר שעת תשלומין אזלינן וכיון דבשעת תשלומין דמי קב חולין טמאין כדמי קב תרומה טהורה [בנדפס: שאכל] פטור ואף על פי שנעשין תרומה לאחר מכן היינו לאחר שנגמרו תשלומין של זה ובאו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לכשיבאו ליד כהן יהיו קודש, וכן יש לנו לפרש למעלה במה שאמרו תבוא עליו ברכה דאכל מיני מידי דלא חזי ליה ומשלם ליה מידי דחזי ליה. כלומר חזי ליה בשעת תשלומין דאילו לאחר תשלומין לא חזי ליה לכהן דתרומה טמאה הן.

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם בין בטהורה בין בטמאה והתשלומין כתרומה אלא שאם נזרעו גדוליו חלין ואין הכהן יכול למחול ובמזיד בהתראה לוקה ואינו משלם ובלא התראה משלם את הקרן בטהורה ובטמאה משלם דמי עצים לבד והתשלומין חלין והכהן יכול למחול וכל שאכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם אלא חלין מתוקנים מתרומות ומעשרות שבהן שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וכן דוקא ממין מה שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מעתה אכל תרומה טמאה משלם חלין טמאים שאם בשוגג הרי הפסידו דבר שאינו שוה כלום אף לימי טומאתו ושילם לו דבר שהיה ראוי לו בימי טומאתו ואע"פ שמ"מ אין ראוים עכשיו להיות תרומה שהרי טמאים הם מ"מ הוא לא הפסידו כלום והוא משלם מה שמפסידו וכן שגדוליו מיהא ראוים לתרומה וכל שכן במזיד שתשלומיו חלין ואם רצה לשלם בטהורים תבא עליו ברכה אכל תרומה טהורה משלם חלין טהורין ואם שלם חלין טמאים בין שאכל שוגג בין שאכל מזיד תשלומיו תשלומין אלא שחוזר ומשלם טהורים משום קנס:

דם שניטמא זריקתו אסורה ואם זרקו שוגג כגון שהיה סבור שלא ניטמא הורצה שהציץ מרצה על הטמאות והבשר מותר באכילה במזיד לא הורצה ואע"פ שהבעלים נתכפרו בה שהרי הציץ מרצה קנסו חכמים שלא לאכול את הבשר ואין קונסין שוגג אטו מזיד:

אסור לעשר פירותיו בשבת מפני שהוא כמתקן ואם עישר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכן המטביל כליו בשבת הרי הוא כמתקן ואם הטביל בשוגג ישתמש בהם במזיד אל ישתמש בהם ואין קונסין באלו שוגג אטו מזיד:

בד"ה אכל תרומה כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוה ד' כו' עכ"ל ר"ל התם בפרק כל שעה בגמרא ועיין על דברי התוס' אלו בפרק האשה רבה:

בד"ה הכא בקנסו שוגג כו' בהאשה רבה מעיקרא ס"ד אין תשלומיו תשלומין כלל כו' עכ"ל ר"ל הא דמוקי פלוגתייהו בקנסו שוגג אטו מזיד אבל במזיד לא פליגי ולכ"ע תשלומיו תשלומין במזיד אלא דחוזר ומשלם לא מכח פירכא דהכא דתבא עליו ברכה הוא דהך קושיא למאי דבעי למימר דאכל תרומה טמאה תקשי לרבנן נמי אמאי חוזר ומשלם ולמאי דמוקי לה הכא בתרומה טהורה ניחא כולה בפשיטות דבהא פליגי לר' מאיר אין תשלומין כלל במזיד ולרבנן הוי תשלומין אלא דחוזר ומשלם אלא דמכח פירכא דהתם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור כו' הוצרך למימר דלר"מ נמי הוי תשלומין וחוזר ומשלם במזיד ולא פליגי אלא בקנסו שוגג אטו מזיד ודו"ק:

ע"א רש"י ד"ה משלם חולין טהורין ולקמן פריך אמאי משלם טהורים. ואיכא למידק הא לקמן לא פריך אלכתחלה אלא אדיעבד דקאמר והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו וכו' ויש מוחקין ברש"י אמאי משלם טהורים וגרסי ולקמן פריך ותו לא ולי נראה דרש"י ס"ל כיון דפריך לקמן תבא עליו ברכה וכו' א"כ אלכתחלה נמי יש להקשות מסברא ולא נקט פירכתו אדיעבד אלא דאדיעבד הפירכא חזקה ביותר והוצרך רש"י לדחוק כן משום דלא ידע רש"י לפרש שום טעם אמאי משלם טהורים דבשלמא כשאכל תרומה טהורה משלם חולין כדי שיהא במקומו תרומה כמו שאכל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש וכו' כמו שכתב רש"י אבל כשאכל תרומה טמאה ע"כ לא ישוב תרומה כשהיתה כיון שהראשונה היתה טמאה לכך כתב רש"י לקמן פריך וכו' ר"ל דזה נכלל במה דפריך לקמן ובלאו הכי יצטרך להגיה הברייתא וק"ל:

תוס' ד"ה אכל תרומה טהורה וכו' דאפילו את"ל לפי מדה משלם לא נפטר וכו'. ר"ל דהאי אמרינן דלפי מדה משלם לא לקולא אמרינן דעכ"פ מחויב לשלם כל כך מדות תרומה טמאה שיהא שויא להסקה כשיעור שהיתה שויא התרומה טהורה לאכילה אלא שלחומרא אמרינן התם דלפי מדה משלם כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' ושויא מדה אחת כמו שהיו שוין מעיקרא ד' ואפ"ה צריך לשלם ד' כ"כ מדות שאכל ובעיא היא שם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ב) אי לפי דמים משלם או לפי מדה משלם:

ד"ה דם שנטמא וכו' והך קושיא לרבינא דמפרש בפ"ק דפסחים ט"ס הוא וצריך לגרוס בפרק כיצד צולין:

גמ' מאי ד"א ה"ק וכי תימא כו' כצ"ל:

גמ' זימנין דמיקלע יום ל' בשבת כו'. אינו דומה ממש דשביעית כל רואה מעצמו יכיר ויחשוב השנים שבשביעית נטע דאם קודם שביעית היה פדאו קודם שנה משא"כ בשבת דלמא נטע בששי בשבת ביום ל"א קודם ר"ה:

גמ' והוינן בה כו'. בלא הוינן בה לא מקשה דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד דשאני הכא דלמה נקנסי' אדרבה תבא עליו ברכה ומזיד גופיה אין לו טעם לזה פריך והוינן כו' וק"ל:

ברש"י בד"ה ת"ש כו' מתוך שהדבר ניכר כו'. דאי מטעם נחשדו לחודא הול"ל הדבר אחר לחודא וא"ל דאי מטעם נחשדו לחודא א"כ י"ל דר"י בין דאורייתא או דרבנן קניס חוץ משביעית דלא נחשדו (צ) א"כ צ"ל דבכל מצות נחשדו ישראל והס כי לא להזכיר:

ברש"י בד"ה במזיד שידע שטמאין הן. ולא מפרש דידע דנעשין תרומה וא"צ לחסורי מחסרא דהא לא שייך למימר תבא עליו ברכה מיהו בזה י"ל מ"מ ליכא למקנסי דהא לא הזיד בתשלומין גרועין וכמ"ש רש"י בד"ה והוינן בה ולאלומי הקושיא פריך תבא עליו ברכה ולבתר חסורי מיחסרא י"ל דחולין טמאין לא עדיפא כתרומה טהורה וא"כ אף בשוגג [שלא ידע שנעשין תרומה] ראוי לקונסו כיון דידע דטמאין הן [לכך פרש"י אף בחסורי מחסרי במזיד שידע שטמאין הן]:

בתוס' בד"ה אכל כו'. י"ל לפ"ה כיון דבשעת התשלומין היה שוה המדה כתרומה שאכל (ק) והתורה קפיד [רק] אשעת תשלומין [אי] לפי מדה וכ"כ הרשב"א. ול"ד מעיקרא שויא ד' דבשעת תשלומין לא שוה רק זוזא:

להתוס' בשוגג תשלומין פירוש ומשלים עליו שיהיה שוין להסקה וק"ל:

בתוס' בד"ה הכא בקנסו כו' לעקור דבר מן התורה כו'. והכא דמדאורייתא תשלומי מעליא נינהו ואי מקדש בהן מקודשת ואתו רבנן ואפקעו קידושין וכו' [כ"ה בגמרא שם]. וכוונת התוספות [שהביאו זו] שלא תטעה דמכח קושיא תבא עליו ברכה תירץ כן דבחסורי מיחסרא מתורץ הקושיא והכרח דרב אחא דלא פליגי במזיד מפורש בהאשה רבה משום מ"ד אין כח ביד חכמים וכו':

בתוס' בד"ה דם שנטמא וכו' ומייתי ברייתא כו'. ר"ל הכא בשמעתין פריך מברייתא ולא ממתני' דהתם משום דמפרשי כו'.

בתוס' בד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו'. של"ת מוטעת היא גם שלא תחלק בין נתפצעו אח"כ או בשעת נפילה או התם נפלו בשוגג והכא נפלו במזיד או הכא בין בשוגג כו' קאי אנתפצעו ובאידך ברייתא אנפלו [ונתפצעו ממילא] או התם דין דאורייתא קאמר ודו"ק:

גמרא וכ"ת שבת נמי זימנין כו'. לכאורה אכתי ל"ד דבשביעית ודאי דנטעה בז' דאם נטעה ל"י קודם לה הי' אוכל בשנה הקודמת אבל בשבת אין הוכחה די"ל שנטעה קודם לה. ורש"י נראה שהרגיש בזה במש"כ ומזכירים שנטעה בשבת. אבל א"כ מאי איריא דמיקלע יום ל' בשבת אפי' ל"א ול"ב וקודם נמי:

שם והוינן בה במזיד אמאי א"ת תשלומין. עי' מהר"ם על פרש"י דלאלומי לפירכא הוא דפריך אסיפא. לכאורה לפ"ז ה"ל ליפריך טפי אחכמים דאפי' בשוגג חוזר ומשלם. וי"ל דקס"ד השתא דא"ת תשלומין כלל קאמר (עי' בתוס') ולכן אסיפא הקושיא יותר חזקה:

שם הכי השתא התם גברא לשלומי כו'. קשה דלפ"ז יקשה ביותר דר"י אדר"י דחכמים דר"מ היינו ר"י כדמוכח בכ"מ ועי' תוס' יומא (יב) ד"ה הא. וי"ל דוחכ"א כו' ר"ל דפליגי על סומכוס דל"א ר"מ אלא אחד זה כו' (עמש"כ כה"ג בהרא"ש בפ"ק דב"ק סי' ח והבאתי שם עוד כיוצא בזה) אבל ר"י לדידי' ודאי ס"ל בזה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כשיטתי' בדרבנן. אלא דלפ"ז יקשה מה שפסק הרמב"ם כחכמים דהכא:

רש"י ד"ה ה"ק. דתניא הנוטע ע"ש כו'. הוא בר"ה (ט ב). אך מש"כ הטעם דל"י משום דל"י חשובים שנה. צ"ע דשם מסקינן דלר"מ יום א' חשוב שנה. והני ל"י הם לקליטה וע"ש (י ב) בתד"ה יום:

רש"י ד"ה נחשדו. ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר כו'. לכאורה להד"א שוב א"צ לטעם הראשון אלא כיון דחשודין צריך חיזוק וקנסו שוגג אטו מזיד כמו בדרבנן:

רש"י ד"ה דאכיל מיניה. דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפי' היא טמאה. הגה"ש הניחו בצ"ע מחולין (קיג ב). וכוונתו להא דאמר שם שמואל דפטור שנאמר כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת. אבל שם משמע דהטעם הוא משום דאין איסור חע"א. וא"כ אין זה אלא בנטמאת התרומה קודם שנטמא הגוף וכ"כ התוס' שם (קא) ד"ה בנטמא ובסנהדרין (פג ב ד"ה פרט). אולם לשון רש"י ביבמות (צ) ד"ה תרומה טמאה קצת צ"ע:

תד"ה אכל. כדאמר התם כל היכא דמעיקרא כו'. הוא בפסחים (לב):

תד"ה המעשר. ותימה דפריך ברישא מההיא דמעשר. כצ"ל כו'. ול"נ ליישב משום דשם כולל המעשר והמבשל בחדא בבא דבשוגג יאכל. והא דהמבשל ודאי ר"מ היא ולכן אילימא ליה להש"ס ליפרוך ברישא מזה. ומה שפי' שם הרמב"ם והרע"ב הא דהמבשל אליבא דר"י צ"ל דלא לפרושי כוונת המשנה אתו אלא לפסק הלכה כתבו כן. אבל בזה מודו דמתניתין אתיא כר"מ דזהו הלשון עצמו שאמר ר"מ. וכן בחולין (טו) דתנא קמי' דרב זה הלשון ומשתיק ליה רב משום דתני כר"מ. ובזה יפול מה שדקדק שם התוי"ט מדבריהם:

רש"י ד"ה דאכל מיניה כו' דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה. עי' חולין דף קיג ע"ב וצ"ע:

תבוא עליו ברכה. רש"י ותוס' נדחקו דהא עכ"פ החולין נעשים תרומה טמאה. ותוס' יבמות צ' מייתי בשם ריב"ן דמפרש דאכל התרומה במזיד ונמצא אין התשלומין נעשה תרומה טמאה ופריך שפיר אלא שהתוס' הקשו א"כ לבתר דחסורי מיחסרא למה במזיד אין תשלומיו תשלומין ולרבנן צריך לשלם חולין טהורים הרי כיון שאכל תרומה במזיד משלם לפי דמים ואפי' סובין. ולפע"ד ריב"ן לא אמרו אלא בהס"ד דאכל תרומה טמאה החמירו לשלם חולין טהורים ואמאי. הרי קמן דלמסקנא ישלם כל דהו מאי דבעי וא"כ בהס"ד די שהחמירו שישלם חולין טהורים ומ"ט יקנס עוד שאם עבר ושילם טמאים תשלומיו תשלומין ועוד יחזור וישלם חולין טהורים אמאי. וע"כ דחקי' דמיירי שאכל תרומה במזיד ואם כן שפיר אמר אבל בתר דאתאינן חסורי מיחסרא אכל תרומה טמאה משלם כל דהו ואין לו שום קנס אז מיירי בתרומה בשוגג ומשלם לפי מדה ושפיר אם אכל תרומה טהורה ושילם טמאה והזיד בתשלומין אין תשלומיו תשלומין:

ואמר ר' אחא בריה דרב איקא וכו'. כתבו תוס' דמשום קושי' ש"ס ביבמות שם דהוה לעקור על דברי תורה וכתבו שם תוס' דאין לומר שהפקירו ב"ד הני תשלומין דמאי חטא הכהן להפקיר תשלומין שהם שלו. ומשום הכי מסיק בקנסו שוגג וכו' ולא קשה אכתי הני תשלומי חולין טהורים יתרים שקנסו אם יקדש בהם אשה איך תהיה מקודשת ז"א דהפקירו ממונו של זה שעבר על דברי חכמים ושילם חולין טמאים וק"ל:

בקנסו שוגג אטו מזיד איכא ביניהו. הקשה פר"ח סי' צ"ט אהרמב"ם דפסק כר' יהודה בכולי' שמעתין ומ"ט פסק הכא כהני רבנן דקנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן וכן הקשה בספרו מים חיים ותי' כיון שאכל תרומה דאורייתא קנסי' לי' דבדאורייתא קנסי' שוגג אטו מזיד ותמה עליו פרי תואר א"כ מאי פריך בשמעתין אדר"מ הא ר"מ לא קניס בדאורייתא אע"כ עבירה דרבנן חשבי' לי'. ולפע"ד לק"מ דודאי איכא כאן איסור דאורייתא שאכל זר תרומה וראוי' למיקנסי' לר' יהודה אך מ"מ לר"מ נמי קשי' דהא ס"ל דרבנן בעי חיזוק הא עכ"פ עבר אדרבנן ושילם חולין טמאים במקום טהורים ואיכא למיגזר שגם במזיד יעשה כן וה"ל לר"מ למיקנסי' ומשני גברא לשלומי מכוון וכו'. וזהו לר"מ דהקנס הוא על ששילם טמאים במקום טהורים. אבל לרבנן הקנס הוא על האכילה א"כ לא שייך גברא לשלומי מכוון ע"כ קנסי' ליה. אלא לכאורה יש קצת לפקפק כיון שבאוכל תרומה במזיד לא שייך כל זה אלא באוכל בשוגג שאז משלם לפי המדה וא"כ לא שייך למקנסי' על האכילה. בשלמא אי הוה שייך דין זה גם באוכל תרומה במזיד שוב קנסו שוגג אטו מזיד בדאורייתא אבל דין זה לא שייך במזיד כלל א"כ מ"ט למקנסי' על שאכל בשוגג. לזה י"ל דשפיר מיירי נמי במזיד שהזיד בלאו ושגג במיתה וחומש עיין שבת ס"ט ע"ב וכן פסק הרמב"ם נמצא שייך למיקנסי' לאוכל במזיד בלאו ושוב קנסי' שוגג גמור אטו מזיד:

ת"ש דם שנטמא וזרקו וכו'. רש"י לא ניחא לי' דמקשה מסתם מתני' פסחים פ' ע"ב משום די"ל טומאת בשר קודש לא שכיח כלל דמזהר זהירים בי' באיסור דאורייתא החמור כל כך ובמידי דלא שכיח לא גזרו למיקנס שוגג אטו מזיד אפי' בזריקה דרבנן. אבל ברייתא בדם איירי שאין לו טומאה כלל מן התורה ורק מדרבנן בעלמא עיין פסחים ט"ז ע"ב א"כ הזריקה הוה תרי דרבנן וה"ל לר"מ לעשות חיזוק למקנס שוגג אטו מזיד כנלע"ד:

והנה לתוס' צ"ל לרבי שילא לק"מ למקנס טומאה שוגג אטו מזיד י"ל ברייתא ר' יהודה וטומאת דם דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד אך לרבינא קשה מסתם מתני' דפסחים הנ"ל ועל זה משני שפיר גברא לכפורי מכוון וכו':

תוספות בד"ה אכל תרומה טהורה כו' לא כמו שפי' בקונטרס כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוויא ד' כו' עכ"ל. בגמרא דפסחים דף ל"ד מבואר כן ואחר העיון שם זכיתי ליישב שיטת רש"י ז"ל שדבריו נכונים ומוכרחים לפי שיטתו שמפרש שם דהיכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא אפ"ה מדאורייתא נפיק ידי כפרה כשמשלם לפי מידה דבהכי איירי פשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש דהיינו לפי מידה אלא הא דקאמר שם דמשלם ארבעה היינו משום דעל המותר הויא ליה כגזלן מיהא וא"כ הכא לא שייך לומר כן דמה דמשלם לו חולין טמאים תחת תרומה טהורה הוי נמי לפי דמים דגריוא דחולין טמאים לא גריעא מתרומה טהורה דלא חזיא אלא לכהנים וצריך לשמרה בטהרה וכשנטמאת לא חזיא אלא להדלקה ולהסיקה תחת תבשילו משא"כ בין חולין טמאים לטהורין לא נפקא מידי דלאו כולי עלמא אכלי חולין בטהרה וחזיא נמי לעכו"ם וא"כ נפיק נמי מידי גזילה מאי אמרת סוף סוף נעשין החולין טמאים תרומה טמאה ביד הכהן וא"כ מפסיד לכהן טובא שאכל תרומה טהורה ועכשיו ע"י גרמתו של זה יהיה תרומה טמאה בהכי לא מיקרי גזלן ולא מזיק בידים דלו יהא אם טימא טהרותיו בידים כיון דשוגג הוא פטור כדקי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד וכ"ש הכא שלא טימא בידים ושוגג הוא בתשלומין שסבר חולין טהורים הן ומשו"ה תשלומיו תשלומין והיינו דמקשה הש"ס מרבי מאיר אדר"מ כיון דלר"מ מטמא ומדמע חייב אף בשוגג דקניס וא"כ הכא אמאי תשלומיו תשלומין דה"נ דמי למטמא ורבי מאיר דאין דינא דגרמי וכיון שזה גרם להפסיד דמי הכהן אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד כן נ"ל כפתור ופרח ולכאורה לשון הברייתא מסייע לרש"י ז"ל דכיון דשוגג הוא והיינו דקסבר שהן חולין טהורין כמו שפירש רש"י ז"ל בשמעתין וא"כ מסתמא לא קיהיב ליה חולין אלא לפי המדה של תרומה שאכל ואפ"ה קפסיק ותני תשלומיו תשלומין אלמא דתו לא מחייב ולא מידי ועוד דאי כפירוש התוספות דיהיב לו יותר מגריוא אם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאע"ג דלא קפצי זבינא מ"מ כיון דכבר נפיק ידי כפרה בגריוא לחוד אלא דקיהיב ליה יותר משום דה"ל כגזלן דעלמא דמשלם כשעת הגזילה ומה"ט גופא א"צ ליתן ממידי דקפיץ זבינא דגזלן שמשלם לפי דמים כתיב ישיב אפילו סובין דכל מילי מיטב הוא אע"כ כפירוש רש"י ז"ל אבל התוספות לשיטתייהו דלית להו שיטת רש"י ז"ל בפסחים אלא נראה דסברי דבתרומה בשוגג מידי כפרה נמי לא נפיק היכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזי והכרעתי לצדק במאזנים דהכי הוא לשיטת התוספות שכתבו בפרק האשה רבה דף צ' דהא דאכל תרומה בשוגג משלם כו' אתיא אפילו כרבי נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות ומיתות ב"ד שוגגין פטורין מתשלומין ואפ"ה משלם דגזירת הכתוב הוא וא"כ קשיא לי אי ס"ד דמידי כפרה נפיק כשמשלם לפי מידה א"כ היאך קאמר הש"ס בפסחים היכא דמעיקרא שוויא ארבעה ולבסוף שוויא זוזא כ"ע לא פליגי דמשלם ד' והיאך הוי לכ"ע דהא לר' נחוניא בן הקנה וכן לריש לקיש בפ' אלו נערות דאפילו חייבי מלקות שוגגין פטורין וא"כ לדידהו אמאי משלם ד' הא מידי כפרה נפיק בגריוא דשוויא זוזא מאי אמרת דהו"ל כגזלן אפ"ה יש לו לפטור משום דחייבי מיתות ומלקות שוגגין פטורין מתשלומין וגזירת הכתוב נמי ליכא דכבר יצא ידי חובת הכתוב דונתן לכהן את הקדש אע"כ דהתוס' סברי דפשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש היינו דהיכא דמעיקרא שוויא ד' צריך ליתן כשעת האכילה ולא נפיק מידי כפרה כשמשלם לפי המדה לחוד וא"כ הוכרחו לפרש כמ"ש כאן ודוק היטב כי נכון הוא:

תוספות בד"ה דם שנטמא וזרקו וא"ת מאי קשיא ליה לר"מ והא לאו סתם משנה היא כו' עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל דה"ה דהוי מצי לשנויי רבי יהודה היא כו' ומאד נפלאתי ואשתומם על דבריהם היאך אפשר לאוקמי האי ברייתא כר"י דהא קתני סיפא במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ואי ר"י הא שמעינן ליה דאמר טומאה הותרה בציבור וא"כ למה ליה ציץ לרצויי וצ"ע. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ועיין פ"ק דיומא דף ז' ובמהרש"א שם ובתוס' דיבמות דף צ' בד"ה בין ביחיד ודו"ק:

בא"ד והך קושיא לרבינא כו' דלרב שילא כו' לא קשה מידי דטומאה דאורייתא עכ"ל. לכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דאפילו לרב שילא נמי לא הוי אלא טומאה דרבנן כדאוקמינן בהדיא בפ"ק דפסחים דף י"ז האי מתניתין דדם שנטמא מדרבנן אליבא דרב דמשקי בי מטבחייא דכן אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דה"ה דהו"מ למימר מדאורייתא למאן דלית ליה דרבי יוסי בן יועזר איש צרידא אלא דניחא לאוקמי כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"כ למאי דקי"ל דאורייתא א"כ למאן דלית ליה דיוסי בן יועזר הוי טומאת דם דאורייתא וליוסי בן יועזר אפילו טומאה דרבנן ליכא וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שפסק כרב פפא דאף למאן דאמר טומאת משקין לטומאת עצמן דאורייתא אפ"ה משקה בי מטבחייא הלכתא גמירי לה וסובר הרמב"ם ז"ל דלרב פפא אפילו מדרבנן טהור ואע"ג דמסקינן שם דר"פ בקשיא אפ"ה לא מדחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא כשיטת הרשב"ם ז"ל בשם הגאונים בפרק חזקת הבתים ודלא כמ"ש הכסף משנה דהרמב"ם ז"ל פסק כרב דאמר משקי בי מטבחייא דכן ולענ"ד לא יתכן לומר כן דהא מסיק הש"ס שם להדיא דרב קסבר טומאת משקין לטמא עצמן מדרבנן ואם כן כיון שפסק הרמב"ם ז"ל טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא ואפ"ה פסק דמשקי בי מטבחייא טהורין לגמרי ע"כ היינו כרב פפא דהלכתא גמירי לה דטהורין וסובר הרמב"ם ז"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו בהן טומאה אלא דלפ"ז קשיא לי האיכא כמה סתמי משניות דדם שנטמא צריך ציץ לרצויי וכן מוכח מתניתין דפרק כיצד צולין שהביאו התוספות כאן וכתבו שם דע"כ בטומאת דם איירי ולפ"ז נראה מוכרח דאפילו רב פפא גופא מודה דאף ע"ג דהלכתא גמירי לה אפ"ה טמאין מדרבנן ואם כן הוי אתי שפיר סוגיא דשמעתין אפילו לרב שילא אלא דנראה דהתוס' סברי בפשיטות דלא קי"ל כרב פפא כיון דאסקינן בקשיא ועוד דסתמא דתלמודא מפרש להדיא דהא דאמר רב דכן ממש היינו כמ"ד טומאת משקין מדרבנן ולא קאמר משום דהלכתא גמירי לה אע"כ דסתמא דתלמודא דלא כרב פפא ולפ"ז כיון דבשמעתין משמע דההיא דדם שנטמא היינו כר"מ ושמעינן ליה לר"מ דטומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא שם בפסחים וא"כ ע"כ דמשקה בי מטבחייא טמאין מדאורייתא ודלא כיוסי בן יועזר דהיינו כשיטתם בפסחים וא"כ ע"כ לא מיתוקמא סוגיא דשמעתין אלא אליבא דרבינא ולא לרב שילא ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דלרב שילא נמי פריך א"כ אמאי משני הש"ס התם גברא לכפורי קא מכווין ואנן ניקום ונקנסיה לרב שילא לא שייך לומר כן דסוף סוף במה שטימא הדם לא נתכווין לשום מצוה ושגג בעבירה גמורה אע"כ דקושיית הש"ס ליתא לדרב שילא אלא לרבינא וא"כ א"ש דבמה שזרק בשוגג אכתי לכפורי קא מכווין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה המעשר בשבת משנה היא כו' ופריך מינייהו משום דסתם מתניתין ר"מ היא כו' ותימא דפריך ברישא כו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה אמאי הוצרכו רש"י ותוספות לפרש משום דסתם מתניתין ר"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מגופא דמתניתין מוכח דר"מ היא דהכי תנן התם המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכיון דההיא דמבשל ודאי ר"מ היא א"כ ההיא דמעשר נמי ר"מ היא דבת ביקתא היא וליכא למימר נמי בהא דקאמר המבשל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית ולעולם דר"י היא וכמדומה לי שכן הבין בעל תוספות י"ט שם אלא דא"א לומר כן בשום ענין אם מצד הלשון דמבשל בשבת שנה התנא ממש בלשון רבי מאיר ועוד כל הני בבי דמתניתין דקתני התם בנוטע בשבת ובשביעית כולהו ר"מ נינהו כדאמרינן לעיל בשמעתין וממילא נתיישבה תמיהת התוספות דניחא ליה לאקשויי מעיקרא מבבא דמעשר בשבת דודאי ר"מ היא מדנקיט ליה בהדי מבשל בחד בבא ובתר הכי מקשה ממטביל בשבת דהתם לא פשיטא ליה מגופה דר"מ היא אלא מדרישא וסיפא ר"מ ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ ההיא דמעשר בשבת ע"כ לא מיתוקמא כר"י דאם כן בשוגג אמאי יאכל נהי דלא קניס אכתי ליתסר משום מוקצה כיון דבמזיד לא יאכל א"כ מסתמא אתקצאי בין השמשות דאטו מי אסיק אדעתיה שיעשר למחר בשוגג ונהי דבמבשל לא אסר ר"י בשוגג היינו משום דחזי לכוס כדאיתא בפ"ק דחולין אבל במעשר בשבת ליתסר משום מוקצה וליכא למימר כיון דשוגג הוא דסבור שמותר לעשר א"כ לא אקצייה מאתמול הא ליתא דהא בפ"ק דחולין מסקינן להדיא דשוחט בשבת אף למאן דלא קניס בשוגג אפ"ה אסור משום מוקצה וא"כ ע"כ לאו ר"י היא ואע"ג דר"מ נמי אית ליה מוקצה בנר שהדליקו באותו שבת היינו במוקצה מחמת איסור היכא דדחייה בידים משא"כ הכא דלא דחייה בידים ואף למאי דאמרינן בפ"ק דחולין דר"מ אוסר בשוחט בשבת משום מוקצה היינו משום דמוקצה דבעלי חיים חמירי טפי כמבואר בתוספות ולרוב הפוסקים אפילו ר"ש מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי משא"כ במעשר אפשר דלר"מ לא הוי מוקצה בכה"ג אח"ז ראיתי שהתוספות בשבת דף מ"ג הקשו כן אהא דאמרינן במעשר בשוגג יאכל ולא אסרינן משום מוקצה ולמאי דפרישית צריך עיון בזה דאפשר כיון דההיא דמעשר ר"מ היא כדפרישית ומאן יימר דר"מ אית ליה מוקצה כה"ג ואין להאריך כאן יותר:

ואין מונין. נטיעותיהן לשבתות שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת: מאי דבר אחר. למה ליה לאתויי טעמא אחרינא: הכי קאמר וכי תימא שבתות נמי. זימנין דצריך למימני דתניא הנוטע ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה לשני ערלה דשלשים יום בשנה חשובין שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני ר''ה ומונין אותו שנה ואי הוה בציר ההוא יומא לא הוה סליק ליה שתא ולאחר זמן כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים ואומרים למה הותרו פירות הללו לשתי שנים ואומר להם השלשים שלפני ר''ה חשובין שנה ומזכירים שנטע בשבת וליקנסוה: תא שמע. דבר אחר נחשדו ישראל על שביעית. ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית: ולא נחשדו על שבתות. ואפילו יזכר ויודע הדבר לא אתי למישרי נטיעתא בשבת: דיירא בר דיירתא. גר בן גיורת: ת''ש. דרבי מאיר בדרבנן לא קניס שוגג: אכל תרומה. בשוגג ואפי' טמאה: משלם חולין טהורין. ולקמן פריך אמאי משלם טהורין האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה שנאמר ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) על ידי נתינתו נעשו קודש אלמא דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן ולא מעות אבל האוכלה מזיד משלם מעות: בשוגג. אם בשוגג שילם שלא היה יודע שהן טמאין: תשלומיו תשלומין. ופטור באלו והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל: במזיד אין תשלומיו תשלומין. ולקמיה פריך אמאי: אחד זה ואחד זה. שוגג ומזיד: תשלומיו תשלומין. והן נעשין תרומה וממון כהן ואם קידש בהן אשה מקודשת: וחוזר ומשלם חולין טהורים. משום קנס ואינן נעשין תרומה: והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין. אמאי קנסת ליה אמזיד דהני תשלומין הא לא הזיד בתשלומין גרועין: דאכל מיניה. תרומה טמאה דלא מצי למיכל בימי טומאה דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה: וקמשלם ליה. חולין טמאים דחזו ליה בימי טומאה ואע''ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ולא חזו ליה דהא טמאה היא מיהו חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהם נעשין תרומה: משלם כל דהו. כל שהוא חולין בין טהורין בין טמאין: בשוגג תשלומיו תשלומין. דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמים ואע''ג דהך טומאה גריעא מההיא דאכל תשלומין הן מדאורייתא ורבנן נמי לא קנסוהו הואיל ושגג בתשלומין: במזיד. שידע שטמאין הן: אין תשלומיו תשלומין. דקנסוהו רבנן שמתכוין להפסיד כהן: ואמר רב אחא בריה דרב איקא. ביבמות בהאשה רבה (דף צ.) דמזיד נמי דקאמר ר' מאיר אין תשלומיו תשלומין להפטר לגמרי קאמר כלומר שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין כרבנן ובשוגג הוא דפליג אדרבנן דלרבי מאיר לא קנסו שוגג אטו מזיד ורבנן קנסו והא הכא איסורא דרבנן היא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו דלפי מדה משלם וכי משלם טמאין אפי' במזיד איסורא דרבנן הוא דעבד ולא קניס רבי מאיר שוגג: לשלומי מיכוין. ואדם כשר הוא: ואנן ניקום ונקנסיה. על שגגתו אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה: בשוגג הורצה. דהציץ מרצה ומותר בשר באכילה: במזיד לא הורצה. מדרבנן וקנסא הוא לאסור בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו והך זריקת מזיד איסורא דרבנן היא דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה: ואנן ניקום ונקנסיה. על שגגתו וה''ה דמצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא דלא קניס בדרבנן דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא במנחות בהקומץ רבה (דף כה.) מיהו ניחא ליה לשנויי דאפי' תימא רבי מאיר. היא: המעשר בשבת. איסור שבות דרבנן היא כדתנן במשילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות של מצוה אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן והך המעשר בשבת סתם משנה היא במסכת תרומות (פ''ב מ''ג) וכן המטביל כליו מטביל נמי איסורא דרבנן היא במסכת ביצה בפרק י''ט (דף יח.) מפני שנראה כמתקן כלי וכל הני רמינן דרבי מאיר אדרבי מאיר דקניס לעיל בדרבנן:

וקמשלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו. פירוש קודם שישלם אבל לאחר ששילם נעשה תרומה ולא חזי ליה: אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאין מהו כו' בשוגג תשלומיו תשלומין. לא כמו שפירש בקונטרס דקסבר דלפי מדה משלם דאפי' את''ל דלפי מדה משלם לא מיפטר אלא אם כן ישלם שיהו שוין להסיקה כשיעור תרומה טהורה שאכל דלא גרע מגזלן כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דלפי דמים משלם כי תיבעי לך דמעיקרא לא שויא אלא זוזא ולבסוף שויא ד' מ''מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפצי עליה זבינא ומשלם מידי דלא קפצי עליה זבינא.. הכא בקנסו שוגג אטו מזיד כו'. בהאשה רבה (יבמות דף צ.) מעיקרא ס''ד דאין תשלומיו תשלומין כלל קא''ר מאיר ופריך מינה למאן דאמר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ומסיק דאין תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורים כדרבנן ולא פליגי אלא בקנסו שוגג אטו מזיד כו': דם שנטמא וזרקו. וא''ת מאי קשיא ליה לר''מ והא לאו סתם מתני' היא דברייתא היא בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) וי''ל דסמיך אסתם מתני' דכיצד צולין (פסחים דף פ:) דתנן הפסח שנזרק דמו ואח''כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ודייק בגמ' טעמא דאח''כ נודע הא נודע ואח''כ נזרק לא ומייתי ברייתא דמפרשא בהדיא והך קושיא לרבינא דמפרש [בפ' כיצד צולין] (שם) דשוגג קאי אזריקה דלרב שילא דמפרש דקאי אטומאה לא קשה מידי דטומאה דאורייתא: המעשר בשבת. משנה היא בפרק שני דתרומות (משנה ג) וכן ההיא דהמטביל כלים ופריך . מינייהו משום דסתם משנה ר''מ היא ותימה דפריך ברישא מההיא דמעשר והיא שנויה שם בסוף: נפלו ונתפצעו. תימה דתניא בירושלמי בפרק בתרא דערלה נפלו ואח''כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי ר''מ ורבי יהודה אומר בין בשוגג בין במזיד יעלו ורבי יוסי אומר שוגג יעלו מזיד לא יעלו טעמא דר''מ דקניס שוגג אטו מזיד טעמא דרבי יוסי כדאמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור טעמא דרבי יהודה מפרש משום דכבר קנסו בידו פירוש כבר נתקלקלו פירותיו בשעת פציעה:

גיטין נד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד