ששקל בהן משקלות — כשרה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] בברייתא מדובר שהוא שוקל בגופן ממש ומשום כך הרי הוא פוסל אותם, הא [זה] שאמר רבא שכשרה, שהוא שוקל בכנגדן.

ושואלים: אם שוקל בגופן אם כן מעשה ממש קא עביד בהו [הוא עושה בהם], ואי [ואם] היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן בדיני אדם נמי לחייב [גם כן יתחייב], שהרי הוא עושה בה מעשה! אלא צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שהוא שוקל בכנגדן, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה בברייתא] מדובר דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] משמירתם תוך כדי השקילה, ומשום הסחת הדעת נפסלו המים. הא [זה] שאמר רבא מדובר באופן שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו] וכיון שכך לא פסלם כלל.

א מתיב [מקשה] רב פפא ממה ששנינו: גזל מטבע מחבירו ואחר כך נפסל המטבע הזה על ידי המלכות, או גזל תרומה ונטמאת התרומה, או גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך", והואיל והשיב מה שגזל אינו צריך לפצותו.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהיזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן האי [זה] גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי [ממון טוב צריך הוא לשלם לו] עבור מה שהזיקו! ואם כן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דברי חזקיה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שבעיה זו שנויה במחלוקת תנאים] ששנינו: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד — חייב לשלם לחבירו על הנזק שגרם לו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — פטור, במזיד — חייב.

ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק ולכן מחייב גם בשוגג, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, ומחייב רק במזיד ומשום קנס!

אמר רב נחמן בר יצחק אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, והכא [וכאן] בשאלה האם קנסו גם שוגג אטו [משום] הקנס שקנסו במזיד קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן גם בשוגג הוא חייב, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבר]: לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל אם ירצה את מה שהתבשל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם בישל בשוגג — יאכל ואולם רק לכשיגיע מוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית.

ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג — יאכל הדבר הזה למוצאי שבת לאחרים ולא לו, שהוא נאסר בכך לעולם, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר שהוא מחלק כאן בין שוגג ומזיד, קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה שאף בשוגג קונס!

ומתרצים: מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר לא קשיא [קשה], כי קניס [כאשר הוא קונס] אף בשוגג, הרי זה בדרבנן [בדברי סופרים] כשעבר עבירה מדבריהם, ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — לא קניס [קונס], שדברי תורה חמורים בעיני הבריות ואין צורך בקנס על השוגג כדי להרחיק מהם.

ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שאיסור מן התורה] הוא, וקא קניס [והוא קונס]! ומשיבים: זהו יוצא מן הכלל, משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה קנס ליה [הוא קונס אותו].

ומדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כי לא קניס [כאשר אינו קונס] — הרי זה בדבר שהוא בדרבנן [בעבירה שמדברי סופרים], ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — קניס [הוא קונס]. ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שמן התורה הוא], ולא קניס [קונס]! ומשיבים: אותו נימוק יכול לשמש גם לצד האחר — משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה מיבדל בדילי מיניה [בדלים ממנו אנשים] ואין צורך בהרחקה נוספת לדבר.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר בדבר שהוא דאורייתא [מדין תורה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנוטע בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יקיים את העץ, אם עשה זאת במזיד — יעקר, ואם נטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: בשביעית, בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשבת, בין בשוגג בין במזיד — יעקר. הרי שבשביעית, למרות שהיא דבר שמן התורה, קונס ר' מאיר אף בשוגג, ואילו בברייתא לעיל לא קנס ר' מאיר מי שבישל בשבת בשוגג!

על הקושיה עצמה תמהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מקשה, תקשה לך היא הברייתא גופה [עצמה], מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא [הואיל וזו מן התורה וזו מן התורה] בין שבת בין שביעית, מאי שנא [מה שונה] שבת ומאי שנא [ומה שונה] שביעית? שהרי רואים ששני החכמים מחלקים בין הדינים!

אלא התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם במפורש]: אמר ר' מאיר, מפני מה אני אומר: בשבת בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית, שמונים את שנות האילן (לחשבון ערלה ונטע רבעי) ועל ידי כך יודעים וזוכרים שאילן זה ניטע בשביעית, ויש טעם לעקירתו,