גיטין נג ע"ב

שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת כְּשֵׁרָה לָא קַשְׁיָא הָא בְּגוּפָן הָא בִּכְנֶגְדָּן
בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ וְאִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּכְנֶגְדָּן וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ הָא דְּלָא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ
מֵתִיב רַב פָּפָּא גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ
וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק הַאי גַּזְלָן הוּא מָמוֹנָא מְעַלְּיָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי תְּיוּבְתָּא
לֵימָא כְּתַנָּאֵי הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד חַיָּיב דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר בְּמֵזִיד חַיָּיב
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד וּמָר סָבַר לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד
וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה
דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא כִּי קָנֵיס בִּדְרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא קָנֵיס
וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא וְקָא קָנֵיס מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה קָנֵס לֵיהּ
דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא כִּי לָא קָנֵיס בִּדְרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא קָנֵיס וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא וְלָא קָנֵיס מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה מִיבְדָּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ
וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר בִּדְאוֹרָיְיתָא דְּתַנְיָא הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים בְּמֵזִיד יַעֲקֹר וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּשְּׁבִיעִית בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים בְּמֵזִיד יַעֲקֹר וּבַשַּׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר
וּלְטַעְמָ(י)ךְ תִּקָּשֶׁה לָךְ הִיא גּוּפַהּ מִכְּדֵי הָא דְּאוֹרָיְיתָא וְהָא דְּאוֹרָיְיתָא מַאי שְׁנָא שַׁבָּת וּמַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית
אֶלָּא הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים בְּמֵזִיד יַעֲקֹר וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

והא אמר רבא: מי חטאת ששקל בהן משקלות כשרה!?

ומשנינן: לא קשיא, הא [הברייתא שפוסלת] באופן ששקל בגופן, וכגון, שהיו המים בכלי שיש בו שנתות, המסמנות את כמות המים, ועל ידי שנותן את הבשר בתוך המים, יודע הוא את כמותו, כי המים עולים מסימן אחד אל סימן שני. ^[1] והא [דברי רבא שמכשיר], במקרה ששקל כנגדן, והיות שלא עשה מעשה בגופן, אינם נפסלים. ^[2]

ומקשינן: אם הברייתא הפוסלת מדברת באופן ששקל בגופן, אם כן, מעשה קא עביד בהו, כלומר, הפסול חל על ידי מעשה שעשה במים, ולא על ידי מחשבה.

ואי כחזקיה, הסובר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב, על כל פנים במזיד!?

ומסקינן: אלא, עצם מה ששקל כנגד המים אינו פוסל אותם. ^[3]

ואידי ואידי [הן הברייתא הפוסלת, הן דברי רבא] באופן ששקל כנגדן.

מי חטאת, קודם שקידש אותם באפר חטאת, טעונים שימור, שלא יסיח דעתו מהם, שנאמר [במדבר יט ט]: "למשמרת למי נדה", ואם הסיח דעתו משמירתם, אף על פי שלא עשה בהם מלאכה, נפסלו,

ולא קשיא! הא [הברייתא], כגון דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] משמירתם, תוך כדי עסק השקילה. ^[4]

והא [דברי רבא], דשקל ולא אסח דעתיה.

מתיב [הקשה] רב פפא על דברי חזקיה:

א. הגוזל את חבירו, חייב להשיב לו את החפץ הנגזל, ואינו רשאי לתת לו את דמיו שנאמר [ויקרא ה]: "נפש כי תחטא וגו' או בגזל וגו' והשיב את הגזלה אשר גזל".

ב. אבד החפץ, משלם הגזלן את דמי החפץ, כפי שהיה ערכו בשעת הגזילה.

ג. ירד ערכו של החפץ, יכול הגזלן לומר לנגזל: "הרי שלך לפניך", ואינו מחוייב להשיב לו כפי שוויו בשעת הגזילה, ובלבד שישלם לו את אותו החפץ שגזל.

ד. נשתנה החפץ מכמות שהיה, אין אני קורא בו "והשיב את הגזילה אשר גזל" כי בעינן שיהיה החפץ "כעין שגזל". ולפיכך, חייב הוא לתת את דמיו של החפץ הנגזל כמו שהיה כשגזל אותו.

גזל מטבע ונפסל על ידי שציוה המלך שלא ישתמשו בו, ועל ידי כך אין ערך למטבע זה.

או שגזל תרומה ונטמאת, ^[5] ואינה ראויה לאכילת אדם.

או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח והרי הוא איסורי הנאה.

הרי הגזלן אומר לו [לנגזל]: הרי החפץ שלך לפניך, ואינו צריך לשלם לו את דמי החפץ שגזל ממנו.

ואי אמרת: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, הרי נשתנה החפץ ואינו "כעין שגזל", ואינו יוצא בו ידי השבה. ^[6]

ואכתי האי גברא גזלן הוא, וממונא מעליא בעי שלומי [ממון גמור הוא חייב לשלם] כדי לצאת ידי חובתו. ^[7]

ומסקינן: אכן תיובתא דחזקיה, כי מברייתא זו מוכח כרבי יוחנן, שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולפיכך, יכול לומר לו: "הרי שלך לפניך". ^[8]

לימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת האמוראים ^[9] היא מחלוקת בין התנאים]: המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג [בין אם הוא שוגג] שאינו יודע שחבירו ניזוק בכך, ואחד מזיד - חייב, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בשוגג פטור, במזיד חייב, ומשנתינו, כרבי יהודה.

מאי לאו, רבי מאיר ורבי יהודה, בהא קמיפלגי:

דמר [רבי מאיר] סבר: "היזק שאינו ניכר שמיה היזק", ולפיכך, חייב הוא בין במזיד ובין בשוגג [ואיננו פוטרים אותו כדי שיודיעו].

ומר [רבי יהודה] סבר: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ולפיכך, השוגג פטור מן הדין, והמזיד חייב משום קנס, כדי שלא ילך ויזיק את חבירו.

ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא בכך נחלקו, כי דכולי עלמא: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. והמזיק במזיד חייב לכולי עלמא, משום קנס.

והכא [בברייתא] בקנסו חכמים את המזיק בשוגג אטו [בגלל] מזיק במזיד קא מיפלגי רבי מאיר ורבי יהודה.

דמר [רבי מאיר] סבר: קנסו שוגג אטו מזיד. ^[10]

ומר [רבי יהודה] סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.

ורמי [יש להקשות סתירה], מדבריו דרבי מאיר כאן, הסובר: קנסו שוגג אטו מזיד, אדרבי מאיר במקום אחר, שאמר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.

וכן רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, שבהיזק שאינו ניכר, לא קנס שוגג אטו מזיד, ובמקום אחר - קנס.

דתניא: המבשל בשבת בשוגג, אין התבשיל נאסר כלל, ועל כן אף המבשל עצמו יאכל אם ירצה ואף בשבת. ואם בישל במזיד, לא יאכל. ^[11]

דברי רבי מאיר, והרי, שלא קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד.

רבי יהודה אומר: המבשל בשוגג יאכל הוא עצמו למוצאי שבת [במוצאי שבת] לאחר שהמתין בכדי שיהיה אפשר להספיק לבשל בהיתר במוצאי שבת. ^[12] ^[13] ובשבת עצמה לא יאכל, דקנסינן שוגג אטו מזיד.

ואם בישל במזיד, ראוי לקונסו יותר, ^[14] ועל כן לא יאכל הוא עצמו עולמית, ואחרים רשאים לאוכלו. ^[15]

רבי יוחנן הסנדלר אומר: המבשל בשוגג יאכל התבשיל, למוצאי שבת ^[16] לאחרים דוקא, ולא לו, כי את המבשל עצמו, קנסו שוגג אטו מזיד. ^[17]

ואם בישל במזיד, לא יאכל התבשיל עולמית, לא לו ולא לאחרים.

כי רבי יוחנן הסנדלר סובר: "מעשה שבת" כלומר, דבר הנעשה בשבת במלאכת איסור במזיד, נאסר באכילה, ^[18] שנאמר [שמות לא]: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" ודרשינן [בבא קמא עא א]: מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה.

אבל חכמים חולקים וסוברים: אין "מעשה שבת" אסורים באכילה, כי הם דורשים: "קודש היא לכם", היא [השבת עצמה] קודש ואין מעשיה קודש.

עתה, חוזרת הגמרא לענין שלמעלה, שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם קנסו שוגג אטו מזיד, ומסכמת: קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, כי בענין היזק שאינו ניכר, קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד, ובמבשל בשבת לא קנס!?

וכן, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, כי בהיזק שאינו ניכר לא קנס רבי יהודה בשוגג ובמבשל בשבת קנס. שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן: דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!

דכי [היכן] קניס רבי מאיר, שוגג אטו מזיד, במקרה שעשה איסור דרבנן, וכגון מטמא ומדמע שאינו עובר איסור דאורייתא, כיון שהיזק שאינו ניכר הוא. ^[19]

ובאיסור דרבנן סובר רבי מאיר שיש לקנוס יותר, כי דברי סופרים צריכים חיזוק, לתת תוקף לדבריהם, כדי שלא יבואו לעבור עליהם.

אבל במקרה שעשה איסור דאורייתא, כגון המבשל בשבת, לא קניס רבי מאיר, שוגג אטו מזיד, כי לא שכיח שיעברו בני אדם על איסור תורה.

ופרכינן: והא מנסך יינו של חבירו לעבודה זרה, דאיסור דאורייתא הוא, ^[20] וקא קניס רבי מאיר, את המנסך בשוגג!?

ומשנינן: אמנם לא שכיח שיעברו איסור תורה, ומכל מקום, משום חומרא דעבודת כוכבים, קנס ליה רבי מאיר, כדי להרחיקו מאד מן האיסור.

ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, וכפי שנתבאר.

וכן דרבי יהודה אדרבי יהודה, לא קשיא!

אלא שסברתו הפוכה מסברת רבי מאיר, כי רבי מאיר סובר, שיש להחמיר באיסור דרבנן, ולהקל באיסור תורה, כיון דלא שכיח.

ואילו רבי יהודה, כי לא קניס, את השוגג, בדרבנן, שאין איסורו חמור כל כך.

אבל בדאורייתא, קניס!

ועל כן, במטמא ומדמע, לא קנס רבי יהודה בשוגג, כי לא עברו אלא איסור דרבנן, ובמבשל בשבת, שעבר איסור דאורייתא, קנס רבי יהודה אף את השוגג.

ופרכינן: והא מנסך איסור דאורייתא הוא ולא קניס!?

ומשנינן: משום חומרא דעבודת כוכבים, מיבדל בדילי מיניה [מתרחקים ופורשים ממנה] ואין צורך לקנוס. ^[21] ורמי ברייתא דלעיל אליבא דרבי מאיר, אדרבי מאיר, בברייתא דלקמן, בענין אם קונסים שוגג אטו מזיד בדאורייתא:

וכן, רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה: ^[22]

א. הנוטע בשבת, תולדת מלאכת זורע היא, וחייב.

ב. הנוטע בשביעית חייב, שנאמר [ויקרא כה]: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע" וגו' ונטיעה אף היא בכלל האיסור.

דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג יקיים את נטיעתו, ואינו צריך לעקור.

נטע במזיד יעקר האילן, משום קנס, כדלעיל. ^[23] ודוקא במזיד קנסוהו, ולא בשוגג, וכפי שנתבאר לעיל, לענין מבשל בשבת, לדעת רבי מאיר.

ובשביעית, בין שנטע בשוגג, בין שנטע במזיד, יעקר, דקנסינן שוגג אטו מזיד.

דברי רבי מאיר. הרי, שבשביעית קנס רבי מאיר בשוגג, אטו מזיד, ואילו לענין מבשל בשבת לא קנס, אף על פי שבשניהם עשה איסור דאורייתא!? ^[24]

[ובסמוך מקשינן, הלא בברייתא עצמה רואים חילוק בין שבת לשביעית, ואין זו קושיא מברייתא דמבשל דווקא!?]

רבי יהודה אומר: חילוף הדברים, בשביעית, בשוגג יקיים, ואין קונסים אטו מזיד, ורק ובמזיד בלבד יעקר.

ובשבת, בין בשוגג, בין במזיד, יעקר, כי קונסים, שוגג, אטו מזיד.

ונמצא, שבנוטע בשביעית, לא קנס, רבי יהודה את השוגג, ואילו במבשל בשבת קנס רבי יהודה שוגג אטו מזיד!?

ומתמהינן: ולטעמיך, שאינך יודע לחלק בין שבת לשביעית, תקשה לך היא גופה [הברייתא עצמה] מינה ובה, ואינך צריך להקשות מברייתא אחת על ברייתא אחרת!? כי מכדי [הרי], הא [מבשל בשבת] איסור דאורייתא הוא, והא [נטיעה בשביעית] איסור דאורייתא היא, ואם כן מאי שנא שבת, ומאי שנא שביעית!?

אלא, התם [ברייתא דנוטע] לא קשיא, וכדקתני טעמא דמילתא, באותה ברייתא עצמה.

אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר: בשבת, בשוגג יקיים במזיד יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד יעקר!?

מפני שישראל מונין אם נטיעותיהן לשנה השביעית.

הערות

^[1] כך פירש רש"י. וראה להלן הערה 3. והראשונים הביאו פירוש רבינו חננאל, ש"שוקל בגופן", היינו, שוקל בשר וכיוצא בכף שניה, ויש לו צורך בגוף הדבר השקול, ו"שוקל כנגדן", היינו שוקל חפץ שרוצה להשתמש בו כדי לדעת משקלו של חפץ אחר שיעמידו כנגדו, והיות שאין לו צורך בשקילה עצמה, אין המים נפסלים.

^[2] ועתה חזרה בה הגמרא, ממה שאמרה לעיל, שהמים נפסלים כאשר שוקל כנגדם.

^[3] בפשוטו, רק כאשר עושה מעשה בגופן נפסלים המים, ולא כאשר אינו עושה מעשה בגופן, אך ב"חידושי הריטב"א" כתב, שאם נתן בשר בתוך המים עצמן, אין המים נפסלים אלא מחמת לחלוחית הבשר שנתערב בהן, ומי חטאת נפסלים כאשר מתערב בהם דבר אחר, ראה שם. וראה ברש"י חולין ט ב ד"ה אם יכולה, שלמד מסוגיא דידן, שמלאכה פוסלת במי חטאת. וראה בפירוש הר"ש משאנץ על פרה פרק ט משנה ג, שאין מלאכה פוסלת אלא בבעל המים. ולפי פירוש רבינו חננאל שהובא לעיל הערה 1, אף על פי שלא עשה מעשה בגופן נפסלו המים ; [וצריך לומר שהוא שותף במים, וכמו שהובא לעיל עמוד א הערה 17].

^[4] ומה שאמר התנא "העושה מלאכה במי חטאת", אגב פרה נקט לה, דגבי מי חטאת אין המלאכה פוסלת אלא היסח הדעת [ואף במי שאינו בעלים - ר"ש משנאץ שם] - ראשונים. וראה עוד ברשב"א וב"מרומי שדה".

^[5] כתב רש"י: "נטמאת - מאליה". כי אם טימא אותה בידים, יש לחייב אותו מטעם "מזיק", והרי שנינו: "המטמא:. במזיד חייב", [אבל את הגזלן לא קנסו חכמים, ראה בתוספות רי"ד].

^[6] כך כתב רש"י. וראה בהערה הבאה בשם התוספות.

^[7] הקשו התוספות: איך מדמה הגמרא מטמא בידים, שחיובו מטעם "מזיק", לגזל תרומה ונטמאת מאליה, ואנו באים לפוטרו על ידי טענת "הרי שלך לפניך"! ? ותירצו: דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, אם כן נחשב כאילו הוא היזק ניכר, ואם כן אין לך "שינוי" גדול מזה, והרי שינוי קונה בגזלן, שלא יחזיר לו הגזלן את החפץ עצמו, וממון בעלמא הוא חייב לשלם לו. והרמב"ן [ב"קונטרס דינא דגרמי", הובאו דבריו בקובץ שיעורים על בבא קמא אות קכו ואילך] פירש, שדין מזיק ודין גזלן שוים הם, כי רבי יוחנן האומר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מתשלומין, הוא משום שהמזיק יכול לומר לניזק "הרי שלך לפניך", כמו בגזלן, ואילו לחזקיה, כמו שמזיק חייב, כך הגזלן לא יוכל לומר הרי שלך לפניך, וראה מה שנכתב לעיל עמוד א הערה 11.

^[8] ואף שיש לומר: מחלוקת תנאים היא כמו שמביאה הגמרא בסמוך, בכל זאת אומרת הגמרא "תיובתא", היות שההלכה כרבי יוחנן, ראה בתוספות ובתוספות רי"ד. וב"חידושי הריטב"א" הביא בשם הרמב"ן, שאין אנו מעמידים פלוגתת תנאים ללא הכרח, ראה שם וב"חידושים מכתב יד" סוף ד"ה אמר רב נחמן בר יצחק.

^[9] א. לפי דברי הרמב"ן בהערה הקודמת, יש לפרש, שהגמרא מקשה על רבי יוחנן, שאין דבריו מוסכמים לכולי עלמא. ב. אף אם נאמר, שרבי מאיר סובר כחזקיה, האומר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, עדיין אין דברי חזקיה מיושבים, כי חזקיה אמר שרבנן תיקנו לפטור את השוגג, ורבי מאיר אינו סובר כך.

^[10] ואף על פי שחיובו של מזיד עצמו אינו אלא קנס, מכל מקום היה נראה לחכמים, שיש צורך לקנוס אף את השוגג.

^[11] תוספות כתבו, שאף לאחרים אסור לאכול עד מוצאי שבת, והוא עצמו מותר לאכול במוצאי שבת, וכן כתב רש"י בבבא קמא עא א, ובחולין טו א, [וימתין עד "בכדי שיעשו"] ; אבל בכתובות לד א, כתב רש"י, שהוא עצמו אסור לעולם. וכאן לא פירש רש"י פרט זה.

^[12] רש"י. וראה בביאור הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים שיח א, שאיסורו לדעת רש"י הוא, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, ותוספות בביצה כד ב חולקים, וסוברים, שלא אסרו חז"ל "בכדי שיעשו" אלא בנכרי. וראה שם ברא"ש ובהערה הבאה בשם המהרש"א.

^[13] בעניין אחרים שלא בישל עבורם, שיטת התוספות שאין להם היתר אלא במוצאי שבת. וראה במהרש"א חולין טו א, שכתב בדעת רש"י, שלפי הסוגיא בגיטין האוסרת לו עצמו משום קנס, לא שייך לאסור על אחרים לאכול. ומה שכתב רש"י חולין טו א ובבא קמא עא א, שאחרים אוכלים רק במוצאי שבת, הוא לפי דעת רב, הסובר: שאסור לאכול את התבשיל כדי שלא יהנה מן העבירה.

^[14] ראה במהרש"א חולין טו א.

^[15] רש"י בכתובות לד א ובבבא קמא עא א. וכתבו התוספות, שאינם מותרים לאכול אלא במוצאי שבת.

^[16] לפי מה שכתב רש"י ד"ה למוצאי שבת, יש לומר שלא יאכלו אחרים אלא אחרי שימתינו בכדי שיעשו, וכן כתב רש"י בחולין טו א, וראה בהערות לעיל.

^[17] רש"י חולין טו א.

^[18] בכתובות לד א, פליגי רב אחא ורבינא, אם איסור דאורייתא הוא או שאינו אלא איסור דרבנן, וראה שם, שאינו אסור אלא במזיד, ורק באכילה ולא בהנאה.

^[19] כך משמע מפירוש רש"י; ומשמע, שבהיזק ניכר עובר איסור דאורייתא, וראה ב"חידושים מכתב יד" שהקשה, הרי אף בהיזק שאינו ניכר מבטל עשה של "ואהבת לרעך כמוך"! ? וראה ב"קהילות יעקב" בבבא קמא סימן א, ובציון 402 על ה"חידושים מכתב יד". והרשב"א פירש, שאין איסור דאורייתא לטמא את הפירות, וראה שם, אם מדובר על חולין שבארץ ישראל, או אף בתרומה. וב"חידושים מכתב יד" פירש, שהתערובת אינה אסורה מן התורה, כיון שמן התורה תרומה בטלה ברוב, [ויין נסך אין לו ביטול אף מדין תורה]. וראה שם שהבין בדברי רש"י, שחיוב התשלומין הוא מדרבנן. ולפי שני הפירושים האחרונים, צריך תלמוד, שהרי הנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן הוא בכך, שאיסור דאורייתא לא שכיח שיעברו עליו, ואיסור דרבנן צריך "חיזוק", ולענין זה אין מקום לדון אם התערובת אסורה או מותרת מן התורה, או אם חיוב התשלומין הוא מן התורה. ועוד יש להעיר, דאף המבשל בשבת אין התבשיל נאסר מן התורה. ולפי פשטות משמעות דברי רש"י, ולפי הרשב"א, ניחא.

^[20] לפירוש הרשב"א וה"חידושים מכתב יד" ניחא קושיית הגמרא, כי מנסך ממש עבר איסור דאורייתא, והיין שנתנסך ואפילו התערובת שלו, אסורים מן התורה. אך לפירוש רש"י, שהנידון הוא על ההיזק או על חיוב התשלומין, הרי אין חיובו של המנסך חמור מחיובם של המטמא והמנסך - על פי "חידושים מכתב יד".

^[21] א. כי הקנס הוא כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חבירו ואומר "פטור אני", כמו שאמר רבי יוחנן לעיל, ובמנסך לא שייך חשש זה. ב. לרב דאמר "מנסך ממש", ניחא בפשיטות, שישראל בדלין מעבודה זרה, ולשמואל שאמר "מערב", צריך לפרש, שאף מתערובתו מתרחקים ישראל. וראה בליקוטי רבי עקיבא איגר על מומר.

^[22] כך כתב רש"י, דאף בדרבי יהודה קשיא, וראה עוד ב"חידושים מכתב יד", וב"חידושי הריטב"א" והר"ן.

^[23] צריך להבין למה חייבו אותו לעקור, הלא המבשל בשבת אינו נאסר עולמית אפילו במזיד [על כל פנים לאחרים], וכל שכן בשוגג. וראה ב"תפארת יעקב", דשאני נוטע שאינו מפסיד כל כך, שהרי יכול לחזור ולנטוע בהיתר אחרי עקירתו.

^[24] א. ראה ב"מצפה איתן" שכתב, דלכאורה רבי מאיר סבירא ליה: שביעית בזמן הזה אינה אלא איסור דרבנן, ואם כן אתי שפיר הא דקנס שוגג אטו מזיד, ראה שם וברש"ש. וב"חזון איש" כתב, שאם תימצי לומר דבשביעית דאורייתא לא קנסו, לא יתכן שיחמירו יותר בשביעית דרבנן. וב"דרך אמונה" [שביעית פרק א הלכה ד] כתב, שבדבר ש"עיקרו מן התורה" יש להחמיר כמו איסור תורה. ב. ראה ברמב"ם [שביעית א ד], שהנוטע בשביעית, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, ומשמע שאינו איסור תורה; וקשה, הלא בסוגיין מבואר, שהוא איסור דאורייתא! ? ויש לומר: בדבר שעיקרו מן התורה החמירו כמו איסור תורה - "דרך אמונה". וב"חזון איש" [שביעית יז כד] כתב, שאף על גב דהוי איסור תורה, מכל מקום אינו לוקה מן התורה, היות ואין איסורו אלא קל וחומר מן הזומר את כרמו, והרי "אין לוקין מן הדין". ויש שתירצו, שמחלוקת הסוגיות היא, ראה מה שציינו ב"ספר המפתח" על הרמב"ם.

ששקל בהן משקלות — כשרה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] בברייתא מדובר שהוא שוקל בגופן ממש ומשום כך הרי הוא פוסל אותם, הא [זה] שאמר רבא שכשרה, שהוא שוקל בכנגדן.

ושואלים: אם שוקל בגופן אם כן מעשה ממש קא עביד בהו [הוא עושה בהם], ואי [ואם] היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן בדיני אדם נמי לחייב [גם כן יתחייב], שהרי הוא עושה בה מעשה! אלא צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שהוא שוקל בכנגדן, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה בברייתא] מדובר דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] משמירתם תוך כדי השקילה, ומשום הסחת הדעת נפסלו המים. הא [זה] שאמר רבא מדובר באופן שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו] וכיון שכך לא פסלם כלל.

א מתיב [מקשה] רב פפא ממה ששנינו: גזל מטבע מחבירו ואחר כך נפסל המטבע הזה על ידי המלכות, או גזל תרומה ונטמאת התרומה, או גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך", והואיל והשיב מה שגזל אינו צריך לפצותו.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהיזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן האי [זה] גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי [ממון טוב צריך הוא לשלם לו] עבור מה שהזיקו! ואם כן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דברי חזקיה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שבעיה זו שנויה במחלוקת תנאים] ששנינו: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד — חייב לשלם לחבירו על הנזק שגרם לו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — פטור, במזיד — חייב.

ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק ולכן מחייב גם בשוגג, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, ומחייב רק במזיד ומשום קנס!

אמר רב נחמן בר יצחק אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, והכא [וכאן] בשאלה האם קנסו גם שוגג אטו [משום] הקנס שקנסו במזיד קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן גם בשוגג הוא חייב, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבר]: לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל אם ירצה את מה שהתבשל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם בישל בשוגג — יאכל ואולם רק לכשיגיע מוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית.

ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג — יאכל הדבר הזה למוצאי שבת לאחרים ולא לו, שהוא נאסר בכך לעולם, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר שהוא מחלק כאן בין שוגג ומזיד, קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה שאף בשוגג קונס!

ומתרצים: מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר לא קשיא [קשה], כי קניס [כאשר הוא קונס] אף בשוגג, הרי זה בדרבנן [בדברי סופרים] כשעבר עבירה מדבריהם, ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — לא קניס [קונס], שדברי תורה חמורים בעיני הבריות ואין צורך בקנס על השוגג כדי להרחיק מהם.

ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שאיסור מן התורה] הוא, וקא קניס [והוא קונס]! ומשיבים: זהו יוצא מן הכלל, משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה קנס ליה [הוא קונס אותו].

ומדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כי לא קניס [כאשר אינו קונס] — הרי זה בדבר שהוא בדרבנן [בעבירה שמדברי סופרים], ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — קניס [הוא קונס]. ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שמן התורה הוא], ולא קניס [קונס]! ומשיבים: אותו נימוק יכול לשמש גם לצד האחר — משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה מיבדל בדילי מיניה [בדלים ממנו אנשים] ואין צורך בהרחקה נוספת לדבר.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר בדבר שהוא דאורייתא [מדין תורה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנוטע בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יקיים את העץ, אם עשה זאת במזיד — יעקר, ואם נטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: בשביעית, בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשבת, בין בשוגג בין במזיד — יעקר. הרי שבשביעית, למרות שהיא דבר שמן התורה, קונס ר' מאיר אף בשוגג, ואילו בברייתא לעיל לא קנס ר' מאיר מי שבישל בשבת בשוגג!

על הקושיה עצמה תמהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מקשה, תקשה לך היא הברייתא גופה [עצמה], מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא [הואיל וזו מן התורה וזו מן התורה] בין שבת בין שביעית, מאי שנא [מה שונה] שבת ומאי שנא [ומה שונה] שביעית? שהרי רואים ששני החכמים מחלקים בין הדינים!

אלא התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם במפורש]: אמר ר' מאיר, מפני מה אני אומר: בשבת בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית, שמונים את שנות האילן (לחשבון ערלה ונטע רבעי) ועל ידי כך יודעים וזוכרים שאילן זה ניטע בשביעית, ויש טעם לעקירתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with which he weighed weights is fit? The Gemara answers: It is not difficult: This baraita is referring to a case where he weighs an object with the water itself, and therefore the water is disqualified. And this statement of Rava’s, that the water is fit, is referring to a case where he weighs an object against the water.

The Gemara asks: If he weighs an object with the water itself, then he performs a real task with it, and if damage that is not evident is nevertheless categorized as damage, then he should also be liable according to human laws to pay for performing a task with the water. Rather, it is necessary to say that both this and that refer to a case where he weighed an object against the water, and still it is not difficult: This baraita is referring to a case where in the course of the weighing the object his attention was diverted from guarding the water, and owing to this lapse in attention the water became disqualified. And that statement of Rava’s is referring to a case where his attention was not diverted, and therefore the water did not become disqualified.

Rav Pappa raises an objection against Ḥizkiyya’s opinion from that which is taught in a baraita: If one robbed another of a coin and afterward the coin was rendered invalid by the government, or if he robbed another of teruma and it became ritually impure, or if he robbed another of leavened bread and Passover then elapsed over it, rendering it forbidden, in each of these cases the robber can return the item and say to the robbery victim: That which is yours is before you. Since the robber returned the stolen item, he is not required to compensate the victim of the robbery for his monetary loss, although the stolen items are currently of minimal or no value.

And if you say that damage that is not evident is categorized as damage, then this man is a robber, and he should be required to pay full compensation for the damage he caused. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation, and the opinion of Ḥizkiyya is rejected.

The Gemara suggests: Let us say that this amoraic dispute is parallel to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who renders another’s food ritually impure, or one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, or one who pours another’s wine as a libation before an idol, whether he did so unintentionally or intentionally, he is liable to pay for the damage he caused; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he acted unintentionally, he is exempt; if he acted intentionally, he is liable to pay.

The Gemara suggests: What, is it not that they disagree about this very issue? As one Sage, Rabbi Meir, holds that damage that is not evident is nevertheless categorized as damage. Consequently, one is liable to pay even if he caused the damage unintentionally. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that such damage is not categorized as damage, and consequently one is liable to pay only if he caused the damage intentionally, as this is a rabbinically instituted fine.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that it is possible to say that everyone, including Rabbi Meir, agrees that damage that is not evident is not categorized as damage. And here, they disagree with regard to this question: Did the Sages penalize an unintentional offender due to an intentional offender? As one Sage, Rabbi Meir, who states that the one who caused the damage is liable even if he acted unintentionally, holds that the Sages penalized an unintentional offender due to an intentional offender. And one Sage, Rabbi Yehuda, who states that one is liable only if he acted intentionally, holds that they did not penalize an unintentional offender due to an intentional offender.

The Gemara comments: But then it is possible to raise a contradiction between this statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir; and it is also possible to raise a contradiction between this statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda. The other statements are as it is taught in a baraita (Tosefta, Shabbat 2:5): With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unintentionally, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unintentionally, he may eat what he cooked, but only at the conclusion of Shabbat. If he cooked it intentionally, he may never eat what he cooked.

The baraita continues: Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unintentionally, what he cooked may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him, as the food is forbidden to him forever. If he cooked the food intentionally, what he cooked may never be eaten, neither by him nor by others. Consequently, there is a contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir, and there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda.

The Gemara answers: There is no contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir, because one can draw a distinction between them. When Rabbi Meir penalizes an offender for even an unintentional offense, it is where the offender violated a rabbinic law, e.g., he rendered food impure. But where he violated a Torah law, e.g., he cooked on Shabbat, he does not penalize him. The reason for this distinction is that people treat Torah prohibitions more seriously, and consequently there is no need to impose a fine for unintentional transgression in order to distance people from the transgression.

The Gemara asks: But isn’t pouring wine as a libation before an idol prohibited by Torah law, and even so Rabbi Meir penalizes the offender, even if his transgression is unintentional? The Gemara answers: This is an exception to the principle. Due to the severity of the prohibition against idol worship, Rabbi Meir penalizes the offender even if he acts unintentionally.

The Gemara continues: And there is also no contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda. When Rabbi Yehuda does not penalize an offender for an unintentional offense, it is where he violated a rabbinic law. But where he violated a Torah law, he penalizes him even if he transgressed unintentionally, owing to the severity of the transgression. The Gemara asks: But isn’t pouring wine as a libation before an idol prohibited by Torah law, and even so Rabbi Yehuda does not penalize the offender if he acted unintentionally? The Gemara answers: The argument raised previously can be reversed: Due to the exceptional severity of the prohibition against idol worship people avoid it on their own, and so there is no need to impose a fine for unintentional transgression in order to distance people from it.

The Gemara comments: But then it is possible to raise a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir even with respect to matters that are prohibited by Torah law, as it is taught in a baraita (Tosefta, Shabbat 2:11): With regard to one who plants a tree on Shabbat, if he does so unintentionally, he may keep the tree. If he acted intentionally, it must be uprooted. And if he planted the tree during the Sabbatical Year, then whether he did so unintentionally or intentionally, it must be uprooted; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: With regard to planting a tree in the Sabbatical Year, if one does so unintentionally, he may keep the tree. If he acted intentionally, it must be uprooted. And if he planted the tree on Shabbat, then whether he did so unintentionally or intentionally, it must be uprooted. Although it is prohibited by Torah law to plant a tree in the Sabbatical Year, Rabbi Meir penalizes the offender and requires that the tree be uprooted, even if he acted unintentionally. This seems to contradict Rabbi Meir’s ruling in the previously mentioned baraita, that one who unintentionally cooked on Shabbat is not penalized.

The Gemara asks: And according to your reasoning, that you raise such a contradiction, raise a contradiction in this baraita itself. Since this prohibition of planting on Shabbat is by Torah law and this prohibition of planting in the Sabbatical Year is by Torah law, what is different about Shabbat and what is different about the Sabbatical Year, that both Sages distinguish between the two halakhot.

Rather, there the reason is as is taught explicitly: Rabbi Meir said: For what reason do I say: If one planted a tree on Shabbat unintentionally, he may keep the tree, but if he did so intentionally, it must be uprooted; but in the Sabbatical Year, whether the tree was planted unintentionally or intentionally, it must be uprooted? It is because Jews count the years of the tree, with regard to the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla] and with regard to the halakha of fourth-year produce, from the Sabbatical Year. Therefore, if the tree was planted in the Sabbatical Year, people will remember, and they might come to think planting a tree in the Sabbatical Year is permitted. For this reason, Rabbi Meir imposed a fine and required that the tree be uprooted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא בגופן הא כנגדן. פרש"י ז"ל בגופן שהיה לו כלי שהיו שגתות והמים עולין.
ור"ח ז"ל פירש בגופן, ששקל בהן בשר בכף מאזנים וכנגדן ששקל בהן אבן שלא לצורך ובאותה האבן חזר ושקל כנגדן צרכיו ולא נפסלו אותם מי חטאת אלא משום דאסח דעתיה מינייהו פי' לפי' שכיון שלא לצורך שקל האבן לא קרינא ביה עובד דומיא דעבד וכשירה. והא דאסיקנא בתיובתא משום דקים להו לרבנן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעושה עבדו אפותיקי כרב ולא כעולא ואשכחן כה"ג תיובתא ופלוגתא במס' תמורה גבי שייר' משוייר.

הא דתנן ר' יהודה אומר בשוגג פטור. א"ק הא דתנן דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרי' נימא מתניתין ר"מ היא ודחי' לה מינה ואמרינן כשנשא ונתן ביד דאגע בהו שרץ והא התם שוגג ולא אשכחן מאן דמחייב ומטמא בשוגג אלא ר"מ ל"ק שאע"פ שהיה סבור שפירותיו טמאים מ"מ כיון שלא היה ליגע בהן שרץ ובמזיד עשה כן חייב דבמזיד מיקרי.

ה"ג וכן בכל הנוסחאות: ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתנן הנוטע בשבת וכו'. וכתב רש"י ז"ל: וה"ה לר' יהודה נמי קשה אלא משום דתנא קמא ר' מאיר הוה נקיט ליה ומסקא אליבא דתרוייהו מתרצינן לה. וי"ל דלר' יהודה אדר"י ל"ק לן משום דאפילו בדאוריי' חזיא דלא קניס בע"א הילכך פשיטא דטעמא דשביעי חמירא אלא דר"מ קשה דלא פליג בין חמירא ללא חמיר'.

הא דאמרינן: הא בגופן הא בכנגדן. פירש רש"י ז"ל בגופן שיש לו כלי שיש בו שנתות ונותנין בו מים ונותנין הבשר במים ושוקלין בו הבשר כשמגיעים המים כאן יש בו ליטרא וכאן שני ליטרין, בכנגדן שנותנין המים בכף אחד והבשר בכף שנייה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בגופן ששקל כהן בשר עצמו בכל מאזנים, ובכנגדן ששוקל בהן אבן שלא לצורך, וחזר ושקל בשר באותו אבן וכיון ששקל בהן שלא לצורך לא קרינן ביה עובד דומיא דעבד ולא נפסלו אלא משום היסח הדעת.

הא דפרקינן: לא קשיא הא דאסיח דעתיה הא דלא אסח דעתיה. תימה כיון דתלוי בהיסח הדעת אמאי נקט לה בעושה בהן מלאכה לישמעינן בשהסיח דעתו בלא מעשה. יש לומר רבותא קא משמע לן דאפילו עשה מעשה כיון שלא הסיח דתעו אינה פסולה. כך תירצו בתוספת. ועדיין צריכין אנו לתירוץ אחר דבשלמא דרבא דנקט לה להיתירא ודאי ניחא כדתרצינן, אלא ברייאת דנסיב לה לאיסורא כלומר העושה [בנדפס: שעושה] מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים כלומר פסולה היא ולכך חייב בדיני שמנים מאי רבותיה דנקט עושה מעשה אדרבה אי נסיב לה בהיסח הדעת טפי אשמועינן חדיוש. ויש לומר דהתם נמי משום רבותא דפטורא דדיני אדם נקט לה.

ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא. לימא כתנאי. ואף על גב דסלקא בתיובתא יש כיוצא בה בתלמוד דבתר לֹדסלקא בתיובתא בעינן לימר כתנאי בתמורה שיירו משוייר, ואם תאמר אמאי לא אייתי תנאי מרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בפרק השולח בהעושה עבדו אפותיקי ושחררו דפירשה עולא מי שחררו רבו שני ובהיזק ניכר פליגי, יש לומר משום [דקים להו דמי שחררו רבו ראשון כרב ומבזיק שעבודו של חברו פליגי ולא כעולא. ולרב ודאי היזק הניכר הוא דכיון דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד הרי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דעבד אינו עומד לפניו, והרי זה כנוטל כיסו של זה נותנו לחברו, וכן נמי במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שהזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונתנו לזה הוא.

רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב. ואי קשיא הא דתנן בבכורות פרק עד כמה דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי ודחינן אמר רבי אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, ואכתי מאי קאמר דהא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא רבי מאיר, ויש לומר דהאי כפושע חשבינן ליה, דנהי דסבירא ליה דפירותיו טמאין מכל מקום למה ליה למנגע בהו שרץ כיון שלא היה לו לעשות כן כמזיד חשבינן ליה.

אמר עולא אמר רב נחמן [בגמרא] אמר רבנן נחמן בר יצחק], דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. מסתברא דהוא הדין דמצי למימר איפכא דכולי עלמא היזק שאינו ניכר שמיההיזק והכא בהא קמיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן, משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקומי לתנאי דלא כהלכתא.

הא דתניא המבשל בשבת. כבר פרשתיה בפרק קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

[בנדפס: משום חומרא דעבודה זרה מיבדיל בדילי אינשי מיניה. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן תו ממטמא דמטמא תרומה אסורא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי. ונראה מכאן דאפילו מטמא את התרומה אינו אסור מדאורייתא וקרא אסמכתא דרבנן. [וא"נ] יש לומר דליכא לאו אלא עשה ולפיכך אינו חמור כל כך, [כך] תירצו בתוספת. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא מסתברא דאי אקשינן הכי הוה אפשר לאוקומי במטמא לחולין משום גורם טומאה לחולין ואינו אלא דרבנן אבל שלא לטמא את התרומה דאורייתא היא, וכן פירש רש"י ז"ל בשלהי גבי חלה].

מי שגזל מטבע ונפסל תרומה וניטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי יש לך לפניך ובמטבע מיהא יש אומרין דוקא בפסלתו מדינה אלא שיוצא במדינות אחרות ויש אומרין אף בפסלתו מלכות וכבר ביארנוה בתשיעי של קמא:

השוחט או המבשל בשבת שלא לצורך חולה בשוגג מותר לערב בין לו בין לאחרים וליומה אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לו לעולם ולאחרים מותר לערב ויש בדין זה קצת תנאים וכבר ביארנו הכל בכדי הצורך בראשון של חולין:

הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור שהלכה כר' יהודה ואם נטע בשביעית אף זה יעקור בין בשוגג בין במזיד ואע"פ שלדעת ר' מאיר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית לר' יהודה בשוגג יקיים במזיד יעקור ואתה פוסק בשביעית כר' מאיר ובשבת כר' יהודה והרי זה בכלל הכסיל בחשך הולך אינו כן אלא שהלכה כר' יהודה ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור ובשביעית אף ר' יהודה לא אמר בשוגג יקיים אלא דבאתריה חמירא להו שביעית ולא אתי לאקולי אבל ברוב מקומות ישראל חשודים על השביעית ואם אתה אומר שבשוגג יקיים אף כשהוא מזיד יאמר שוגג הייתי ואע"ג דבשבת מיהא חמירא לכולהו ולא אתי לאקולי והוה לן למימר בשוגג יקיים משום חומרא דשבת בדבר הקיים גזרו בו שיעקור:

מתיב רב פפא גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי ס"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי גזלן הוא וממונא מעליא בעי שלומי פי' אלא ודאי לאו שמיה היזק ומפני שלא נשתנה קרינן ביה והשיב את הגזילה אשר גזל ודוקא גבי מזיק קנסו חכמים במזיד אבל גבי גזלן לא קנסו ואדרבה הרבה תקנות עשו חכמים לגזלן כדי שיעשה תשובה כדאמרינן בהגוזל תיובתא דחזקיה תיובתא וכיון דאיתותב חזקיה הלכה כר' יוחנן:

נימא כתנאי המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומר סבר לא שמיה היזק אמר רב נחמן בר יצחק לא דכ"ע היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי דר"מ סבר קנסו שוגג אטו מזיד ור' יהודה סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד ואע"ג דקניס ר"מ שוגג אטו מזיד לא קניס אלא במטמא ומדמע ומנסך דאית בהו מעשה אבל בגרמא דניזקין אע"ג דמיחייב ר"מ כדאמרן בהגוזל עצים בהלכות נתן לאומנים לתקן ה"מ במזיד שעשה הגרמא בכונה אבל אם באה לו בשגגה ובאונס בלי כונה ולא מצאנו שחייב ר"מ תדע דהכי הוא דהא ממחיצת הכרם שנפרצה דא"ר מאיר דקדש וחייב באחריות ילפינן דסבר ר"מ גרמא בניזקין חייב והתם במזיד הוא כדקתני אומרים לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו דמשמע טעמא דהודיעוהו מיחייב הא לאו הכי לא:

שם ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא כו' ובשביעית בין בשוגג כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דאיירי בשביעית בזמן הזה דלא הוה רק מדרבנן כדאמרינן בפרק השולח ובפ"ק דמ"ק ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה גזלן הוא כו' ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב"ד כו' למה יפטור כו' עכ"ל מכח זה יש מקום לדבריהם כאן לפי מה שתרצו לעיל דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אפילו בהיזק שאינו בידים אלא ממילא לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ומיניה למ"ד דשאינו ניכר לא שמיה היזק היכא דהיזק ניכר אין חילוק בין בידים בין ממילא דבהא ודאי דלא פליגי ועיין בתוספות פ' ד' וה' וק"ל:

בא"ד דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היה תופסין אותו מאליהן כו' עכ"ל ודקאמר אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה כו' אין זה עיקר הטעם כמו שפרש"י והתוס' שם ע"ש:

בד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא כו' עכ"ל ובהכי ניחא אמאי לא קאמר בפשיטות דכ"ע אית להו היזק שאינו ניכר שמיה היזק ור"י דפוטר בשוגג כדי שיודיעו כדאמר חזקיה דכיון דסליק (ב) חזקיה בתיובתא מכח מתני' דגזל מטבע כו' לא ניחא ליה לאוקמא כולהו תנאי כוותיה אלא כר' יוחנן וק"ל:

בד"ה המבשל כו' ואפילו בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בפרש"י בזה בפרק קמא דחולין ע"ש בחידושינו גם בשאר דברי התוספות דהכא עיין בחידושינו בפ' אלו נערות ופרק כירה:

ד"ה גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומי וכו' עד וי"ל כיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וכו'. איכא למידק א"כ בגזל בהמה והוכחשה ממילא אמאי אמרינן לו הרי שלך לפניך כמו שהקשו התוס' וי"ל דהכחשה שאני דהדרי בריא ובהכחשה כזו מיירי התם בפרק הגוזל וכי תימא איך סלקי דעתי' התוס' להקשות דהא המכחיש בהמת חבירו וכו' חייב ובהכחשה ממילא אומר הרי שלך לפניך ליתרצו דשאני חכחשה דחדרי בריא וי"ל דעיקר קושית התוס' היתה מכח סברא דיש לחלק בין נטמאת ממילא למטמא בידים ולא הביא ראיה מהכחשה אלא שמצינו במקום אחר ג"כ שיש חילוק בין ממילא לעושה מעשה בידים כמו שמצינו בהכחשה וא"כ אפילו השיב דשאני הכחשה דהדרא בריא סוף סוף מ"מ אשכחן דיש חילוק בין ממילא לבידים ולכך הוצרך לתרץ כיון דשמיה היזק חשיב כאילו הוא ניכר ואין לך שינוי גדול מזה וק"ל כן נראה לי ובזה לא נצטרך לסבול דוחק הקושיות ותירוצן שראיתי כתובים בשם החכם בן לב ז"ל:

רש"י בד"ה מונין בו לערלה ולרבעי כשיוצא כו' כצ"ל:

גמ' האי גזלנא הוא כו'. א"ל כדי שיודיעו דמטבע ונפסל מאי איכא למימר:

גמ' ורמי דר"י אדר"י. גם לסברת המאי לאו קשה דר"י אדר"י:
והומ"ל דכ"ע שמי' היזק ור"י פוטר בשוגג כדי שיודיעו [ולא הוי מקשה תו דר"מ אדר"מ ולא דר"י אדר"י] רק משום דהלכה לא שמי' היזק ועוד דבאיזה סברא הוי פליגי [דלמר אית ליה כדי שיודיעו ולמר לית לי']. עיין ברש"י בחולין דמפרש ר' יהודה לא קניס אטו מזיד דא"כ אף בשוגג לא יאכל עולמית אלא משום כדי שלא יהנה מעבירה ע"ש באורך וזה סותר גמרא ערוכה כאן ע"ש ובח"ש שם שמישבו ודו"ק:

גמ' והא מנסך דאורייתא וכו'. אבל מטמא תרומה דרבנן או במטמא חולין:

בתוס' בד"ה גזלן הוא כו' דהא המכחיש כו'. אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ בממילא אמר לי' הרי שלך לפניך הואיל ולא קנאו בשינוי וכן הוא בפירושים שהרחיבו מקצתן אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ יכול לפטור עצמו כשמשלם אותן בעין דאמר ליה הרי שלך לפניך וא"כ ה"נ בהיזק שאינו ניכר ותירצו דאם שמי' היזק א"כ אין לך שינוי גדול מזה וכו' ומה לי בידים או ממילא כיון דחשוב כניכר א"כ הוי שינוי וקנאו בו ולא מצי למימר הרי שלך לפניך ובהכחשה לא הוי שינוי הואיל שהוא בעין אבל מטמא ונפסל ועבר עליו הפסח אם היה היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה שנפסד לגמרי והרקיבו מקצתן נמי משום דלא הוי שינוי להמכחיש באבנים דחייב נמי משום דמזיק בידים וק"ל:

בא"ד ושמין כעין שגזל וכו'. ביש ספרים מוגה שאין זה כעין שגזל:

בא"ד אפילו אתפסתיה בידים פטור. דלא שייך טעמא שלא יהא כל אחד הולך כו' דבשומר עסקינן וכי מזיק השור חייב לשלם ועוד דאי מטעם שלא יהא כל אחד כו' למה לי טעמא דאתפסתיה בידים כו':

בא"ד אפילו תפסוהו ב"ד כו'. דהא הכא בנטמא ונפסל מאליה חייב אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק אע"ג דממילא ומינה למ"ד לא שמיה היזק מ"מ בניכר אע"ג דממילא וק"ל:

גמרא כי קניס בדרבנן בדאורייתא לא קניס. וכן לקמן בשינוייא דר"י אדר"י קרי להא דהמטמא כו' דרבנן. וק"ל דהא לריו"ח בזבחים (לג ב) קרא דבכל קודש לא תגע אזהרה לנגיעת טמא בתרומה ובתוס' שם מוכח דלוקין ע"ז ועי' יבמות (עה). ולר"ל נמי איכא איסור עשה כדאמר בבכורות (לד) ממשמרת תרומותי הביאה רש"י לקמן (סא בסה"ע). וי"ל דמיירי בתרומה בזה"ז דרבנן היא. אבל א"כ מאי פריך משביעית דר"מ אדר"מ לוקמה ג"כ בשביעית בזה"ז וכמו שהעיר המהרש"א. וע"כ צ"ל בתרומת פירות דרבנן:

תד"ה גזלן. דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים כו' חייב ובהכחשה ממילא כו' א"ל הרי שלך לפניך. תמיהני דבריש הנחנקין בתד"ה הכחישה באבנים כתבו דלא מחייב אלא בהכחשה דלא הדרא דאי בדהדרא לא מיקרי אלא שבת דלא שייכא בבהמה. וגם בלא"ה נ"ל דבהדרא נקרא היזק שא"נ כדמוכח בב"ק שם ולא ה"ל למיפרך כ"כ בפשיטות אקרא אלא מעתה כו'. ובדלא הדרא אפי' ממילא לא יוכל לומר הרי שלך לפניך כדאר"פ בב"ק שם. ועוד ק"ל על תמיהתם דלמא באמת קשה גם מהכחישה למ"ד שמי' היזק והא דלא פריך מיניה משום דלא תנינן ליה בהדיא דמצי לומר ביה הש"ל:

בא"ד אלא כלומר אתפסתי' גרמת להתפיס כו'. כצ"ל:

תד"ה המבשל. דהא מתניתין בפ"ק דחולין דתנן כו'. כצ"ל ומלת היא למחוק:

תד"ה בדאורייתא. וא"ת כו' וקתני כהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין. לעד"נ דשאני כהנים דזריזין הן לכן לא קנסום שוגג אטו מזיד. ולהכי תני הכהנים שפיגלו לאוריי טעמא דלכן פטורין שוגגים לפי שכהנים הן. ויען שבישראל לא מ"ל שיהיו מפגלין אפי' בשחיטה שכשרין בה בקרבן אחרים. כיון דהן בעצמן אין בידן לזרוק ולהקטיר וכן אין להם חלק בבשר לאכול. ואחרים מי ישמעו להן לעבור וכדאמרינן בזבחים (לו) לא כל כמיני' ע"ש. והא דמשמע בר"פ כה"פ שהן מפגלין בשחיטה מיירי שהן בעלים ובקדשים קלים שהבשר נאכל להן. אבל בפסול שלא לשמה דשייך אפי' בישראל חייבים אף בשוגג ואפי' כהנים משום לא פלוג ומיושב בזה מה שגמגם המל"מ בפ"ז מהל' חובל ה"ד ונכון בס"ד:

תוס' ד"ה תיובתא. עי' ב"ק דף מז ע"א תד"ה מ"ט גופא ומצינו ג"כ תיובתא ובתר הכי אמרינן ואב"א שבת דף כ ע"ב:

מתיב ר"פ גזל מטבע וכו'. הקשו תוס' דלמא שאני לן בין ממילא לבידי אדם בהכחשה דהדר' דממילא אומר הרי שלך לפניך ובידי אדם חייב. (היינו לשיטת ר"ח לעיל מ"ב ע"ב ד"ה ושור וכו' ע"ש). וכן הרקיבו מקצתן והנה תירץ תוס' אינו מובן ומדברי מהרי"ן לב ומהרמ"ל מדברי שניהם הבנתי כך. דהא דמחלקי' בין ממילא לבידים משום דליכא שינוי ולא קנאו גזלן בשינוי ע"כ אינו משלם כשעת הגזילה. משא"כ כחשה דלא הדר' ונרקבו כל הפירות הוה שינוי קנאו גזלן בשינוי זו וצריך לשלם מעות מעלי' והכא בתרומה ונטמאת דלא הדר' וגם הוה ההפסד בכלו כמו נרקבו כולן וה"ל להיות שינוי גמור רק משום שאינו ניכר ואי ס"ד שאינו ניכר כניכר דמי אם כן מה שנטמאו כלו ולא הדר' ה"ל שינוי גמור ואין לחלק בין בידים לממילא:

והנה בב"ק נ"ו ע"ב כ' תוס' בפשיטות דוקא גזלן דתלי' בשינוי ואי לא נשתנו לא מחייב באונסי' אפילו על ידי פשיעותו בא לו כי לא נמסר לידו לשמור רק בעי להשיב כעין שגזל אבל שומר חמיר אם ע"י פשיעתו נפסד אפי' אינו ניכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך דעכ"פ פשע בשמירתו. והקשו על זה מב"ק צ"ח ע"ב דבעי למימר גזל חמץ ועבר עליו הפסח תלי' בפלוגתא דרבנן ור' יעקב ורבנן דס"ל החזירו משנגמר דינו אינו מוחזר לית להו בחמץ בפסח הרי שלך לפניך ולהתוס' הנ"ל קשה מאי מייתי מרבנן דמיירי בשומר השור למתני' דמיירי בגזלן. וכ"כ בשיטה מקובצת דב"ק צ"ח ע"ב דהרמ"ה מוכיח מהכא דאין לחלק בין שומר לגזלן. ויפה תי' בשעה"מ בהשמטת ספ"ז מחובל ומזיק. דלפי דהוה ס"ד דרבנן ס"ל אין אומרי' באיסור הנאה הרי שלך לפניך הוה ס"ד דהיינו טעמא משום דאי' הנאה הוה כהיזק ניכר וא"כ לפי אותה סברא ה"ל שינוי וקונה גם בגזלן כמ"ש תוס' בשמעתין. ולמסקנא דאיסור הנאה לא הוה כהיזק ניכר יפה כ' תוס' לחלק בין גזלן לשומר ועיין היטב ש"ך סי' שס"ג סק"ז ע"ש. והנה תוס' הקשו לפירש"י דוקא אתפסי' בידים ממ"נ אי אינו ניכר אפי' אתפסי' בידים נמי לפטור ובמ"ל פ"ג מגזילה הקשה הא עכ"פ משום שלא יהיה כל אחד הולך חייב ותי' שעה"מ הכא מצוה דאתפסי' לב"ד משום ובערת הרע לא שייך כל א' הולך ואם כן יפה הקשו תוס' לפירש"י ומשו"ה כ' תוס' אפילו לא אתפסי' נמי דנתעצל במה שלא החזירו לבעלים. והקשו מ"ל הנ"ל א"כ בחמץ נמי ה"ל להחזיר לבעלים קודם זמן איסורו שיאכלו אותו. ולק"מ כי תוס' לטעמי' דב"ק נ"ו ע"ב הנ"ל דיש חילוק בין שומר לגזלן ומתני' בגזלן אומר בחמץ הרי שלך לפניך וה"ה בשור כי האי גוני. ושומר בשור ה"ל להחזירו לבעליו כיון שהוא שומר חייב בפשיעה ה"ה בחמץ אי עבר עליו ולא מכרו לגוי בזמנו לא מצי למימר הרי שלך לפניך ודלא כמג"א סימן תמ"ג ססק"ה ע"ש:

תיובתא. ובירושלמי משני לחלק בין מזיק בידים לגזלן וכקו' תוס'. ונ"ל ירושלמי לטעמי' דאינו מחלק בין נרקבו כל הפירות או מקצתן אלא בין כנימה שבחוץ שהיזק ניכר לעין ובין תולע בפנים אעפ"י ששינוי יותר תולע בגוף הפרי בפנים מכנימה שע"ג הפירות מבחוץ אלמא לאו בשינוי תלי' וכתי' תוס' א"כ שפיר יש לחלק בין ידים לממילא:

לימא כתנאי וכו'. שמעתי מקשים ומטו בה משמי' דהגאון בעל בגדי כהונה זצ"ל. דבב"ק ע"א ע"ב מוקי לדר"מ כר' יעקב דאמר אם החזירו שומר מוחזר דא"ל הרי שלך לפניך וא"כ איך אפשר לומר דס"ל לר"מ היזק שאינו ניכר שמי' היזק דהני משום כן אסיק לחזקי' בתיובתא משום דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין לומר הרי שלך לפניך אפי' בגזלן מכ"ש בשומר ור"מ ס"ל כר' יעקב אפי' בשומר אומרי' הרי שלך לפניך א"כ איך ס"ד דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק. והנה הק' עצומה מאוד לפע"ד אלא דיש לדחות דאה"נ הומ"ל ולטעמיך ודבמסקנא הא גם ר"מ ס"ל לא שמי' היזק ולק"מ. ומ"מ נחזי אנן בהא דב"ק ע"א ע"ב הנ"ל יש לעיין קצת הא קיי"ל ס"פ החובל בשור העומד להריגה ובא א' והורגו צריך לשלם לבעלים עשרה זהובים דמצוה של הבעלים היא. ובמג"א סי' תרמ"ט סק"כ כ' ערלה מקרי לכם נ"ל מהאי טעמא דמצותה בשריפה ואם בא אחר ושרפה צריך לשלם לבעלים משו"ה הוה לכם. (ולא דמי לחמץ דאיכא בל יראה וכל רגע אסור להשהותו) וא"כ לפ"ז בשור העומד להריגה שוה לבעלים עשרה זהובים וכשם שאם בא אחר והורגו חייב לשלם עשרה זהו'. ה"נ אם גנבו מבית בעלים חייב לשלם כפל עשרים זהו' וכשטובחו ישלם דו"ה ואפי' נימא דהוה רק כמו גרמי מ"מ הא ר"מ מחייב דיני דגרמי וא"כ מאי דוחקי' לאוקמי' שגנבו מבית שומר וכר' יעקב נימא שגנבו מבית בעליו וכנ"ל וככולי עלמא. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בשם רשב"א בב"ק שהקשה מאי צריך לאוקמי כר"ש משום דבר הגורם לממון כממון דמי תיפוק לי' ר"מ מחייב דיני דגרמי ותי' אפשר מש"ה לא מחייב דו"ה פי' אי לאו דכממון ממש דמי משום גרמי שאין הפסד בשור עצמו רק שגורם לו ממקום אחר ע"י זה לא ישלם אלא קרן לא דו"ה ע"ש וממילא מיושב נמי קושי' הנ"ל דאהפסד מצוה שגורם לו טביחתו של זה לא ישלם דו"ה וא"ש. ומ"מ י"ל דלא הומ"ל ולטעמיך דאי הי' הכרח דר"מ ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק הוה מוקמי' בגנבו מבית בעלים ומשום הפסד שכר מצוה וכנ"ל:

שוב ראיתי כי י"ל קושי' זו דכשם שכ' תוס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא וכו' דחמיר שומר מגזלן משום דלא מהני לי' שינוי לקנות הכא נמי קיל שומר היכי דלא חייב על פשיעה כגון הכא דלא נימא שפשע במה שלא שמרו ונפל ליד ב"ד דהרי מצוה לדונו. בזה קיל שומר מגזלן ואע"ג דגזלן לא מצי למימר הרי שלך לפניך אי שמי' היזק ומכ"ש שומר מ"מ שומר דר' יעקב ורבנן דלא פשע בשמירתו פטור אפי' אי שמי' היזק. מיהו לרמ"ה דאין חילוק בין שומר לגזלן צ"ל כנ"ל:

מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומחייב אפי' בשוגג היכי דלא שייך כדי שיודיעו כגון שהבעלים עצמם שם אע"ג דנ"ל לדינא אפי' בכהאי גוני פטור שוגג אפי' לחזקי' דלא פלוג ופטרו שוגג לגמרי מ"מ בהס"ד הוה ס"ל כנ"ל. ולפ"ז הומ"ל דכ"ע שמי' היזק ופליגי אי המזיק בפני הבעלים חייב בשוגג הכי ס"ל לר"מ ור' יהודה ס"ל לגמרי פטרו השוגג אפי' בפני הבעלים אלא דא"כ מתני' דהגוזל גזל מטבע ונפסל אמאן תרמי' אע"כ עכ"פ פליגי ואתי' מתני' כר' יהודה. וחזקי' יאמר אנא דאמרי כר"מ והיכי דהיזק בפני הבעלים חייב בשוגג והיכי דליכא בעלים באותו מעמד פטרוהו כדי שיודיעוהו. ומסיק דלא אלא כ"ע לא שמי' היזק ובקנסו שוגג אטו מזיד פליגי:

בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי. כתב פרי תואר סי' צ"ט דלכ"ע איכא קנס שוגג אטו מזיד אלא למר בדאורייתא ולמר בדרבנן ולכאורה ב' ענינים הם לרבי יהודה קנסא הוא משום חומר מעשה רע שעשה המזיד לבשל בשבת גמרו ואוסר גם מי שיארע כן בשגגה ולא משום גזירה שוגג אטו מזיד ומשו"ה בדרבנן דליכא כל כך לא קנסו. ור"מ ס"ל משום גזירה הוא אי נקיל בשוגג וסוף יהיה מקילים גם במזיד וזה שייך בדרבנן אבל בדאורייתא דחמיר לא יבואו להקל בדאורייתא. ולפ"ז הי' לנו למיפסק הלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו אלא כר' יהודה והיה לנו למקנס כל שוגג אטו מזיד בין בדאורייתא בין בדרבנן:

דר"מ אדר"מ לא קשי' כי קניס בדרבנן מטמא ומדמע דרבנן הוא. פירש"י דכיון דלא שמי' היזק אין כאן איסורא דאורייתא. צע"ג להבין כפשוטו שמן התורה מותר להזיק לחברו היזק שאינו ניכר. אלא כוונתו דלר"מ גזרי' שוגג אטו שלסוף יקילו גם במזיד וה"נ אם יקילו ולא יענשו את השוגג לסוף יבואו להקל שלא לענוש גם את המזיד ויעברו על מצוה דרבנן לענוש את המזיד שלא יהא כל אחד הולך וכו' אבל איסור דאורייתא לא יעברו אם לא יענשו דמן התורה אין לב"ד לענוש המזיק היזק שאינו ניכר. מיהו מאי דפריך ממנסך לא א"ש כולי האי:

דר"י אדר"י לא קשי'. עיין תוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה חיזוק וכו' ע"ש היטב וצריך לומר הכא מטמא ומדמע לא שכיח כלל משחיתים שישחיתו את ממון חבירו ומש"ה לא עשו חיזוק בדרבנן. ומבשל בשבת דעביד להנאתו שכיח טפי:

משום חומרא דע"ז מיבדל בדילי מיני' וצ"ל שבת לא בדילא מיני' וצ"ע בפסחים י"א ע"א דמשני לר' יהודה משום חומרא דשבת מיבדל בדיל מיני' ע"ש. וצ"ל התם דלאו בעוברי עבירה עסקינן א"כ משום חומרא דשבת מיבדל בדיל ולא יבוא להסתפק מהשמן אבל הכא בעוברי עבירה דמבשל בשבת עסקי' לא מהני בדילי דשבת כ"א חומר דע"ז כצ"ל:

ורמי דר"מ אדר"מ אדאורייתא וכו'. כ' רש"י ה"ה ר"י אדר"י וראשונים כתבו אדר"י ידע דחמירא להו שביעי'. וקשה ג"כ מ"ט לא קשי' לי' בל"ז מתני' גופי' מ"ש נטיעה דשבת מדשביעי' עכנ"ל דשפיר ידע לחלק דמונין לשביעית ולא לשבת וא"כ לבסוף יהי' ניכר שנטע בשביעית משא"כ נטיעת שבת שפיר אינו ניכר ולא הוה ידע סברא זימנין דמיקרי יום שלשים בשבת. והוה א"ש מתני' גופי' מיני' ובי' וגם דר"י אדר"י לא קשיא דהוה מסיק אדעתא דחמירא להו שביעית אך השתא דלר"מ המבשל בשבת יאכל ביומו אע"פ שניכר שנתבשל היום מ"מ לא קניס א"כ מ"ט קניס בשביעית הואיל וניכר הא גם מבשל בשבת ניכר וכדמשני לי' נחשדו על השביעית נמצא שביעית קיל להו א"כ קשה אדר' יהודה הוצרך לחדש באתרי' דר' יהודה הא דחמיר להו שביעית:

תוספות בד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים ולא ידעתי מי הכריחם לזה דנראה לפרש דהא דקאמר לימא כתנאי היינו בלשון קושיא דכיון דאשכחן דסתמא דמתניתין דפרק הגוזל ע"כ סברה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקי"ל דסתם מתני' רבי מאיר א"כ מקשה לימא כתנאי דרבי מאיר סבר דשמיה היזק וא"כ קשיא דרבי מאיר אדר"מ כדמקשה הש"ס בשמעתין בהא דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד בכמה סתמי משניות ומקשה בפשיטות דרבי מאיר אדרבי מאיר כמ"ש רש"י ותוספות גבי דם שנטמא ומעשר בשבת ומטביל כלים בשבת דבכולהו מכח סתמא פריך ואם כן ה"נ דכוותיה והוכרח הש"ס לפרש דכ"ע לא שמיה היזק וא"כ שפיר איתותב חזקיה ועוד דחזקיה אמתניתין דידן קאי דקתני המטמא והמדמע והמנסך ואתא חזקיה לפרושי טעמא דמתניתין דשמיה היזק וא"כ קשיא סתמא אסתמא. ועוד נ"ל דודאי לא מצי חזקיה למימר דכ"ע שמיה היזק אלא דטעמא דרבי יהודה דשוגג פטור כדי שיודיע ורבי מאיר לית ליה כדי שיודיע דא"כ מתני' דתרומה ונטמאת דמוכח מינה דלא שמיה היזק אמאן תרמייה אע"כ בעית למימר דחזקיה תנאי היא ומוקי לרבי יהודה בלא שמיה היזק ומתני' דתרומה ונטמאת כרבי יהודה נמצא דלרבי יהודה לא שמיה היזק ומחייב במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ואם כן כיון דמתני' דידן דפוטר בשוגג ע"כ אתיא כרבי יהודה ממילא דע"כ הוי נמי טעמא כדרבי יוחנן דהיינו דרבי יהודה וממילא איתותב חזקיה דלדידיה הוי מתני' דלא כמאן או דפירקין או ההיא דתרומה ונטמאת כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב נחמן בר יצחק דכ"ע כו' והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי. קשיא לי דהוי מצי למימר דכ"ע קנסו שוגג אטו מזיד ודכ"ע לא שמיה היזק והא דפוטר רבי יהודה בשוגג היינו כדי שיודיעו ובמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך דרבי יוחנן תרתי אית ליה ובהכי הוי א"ש טפי דלא תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דמסקינן דההיא דמנסך היינו דוקא בישראל מומר כדמוקי הש"ס בפ"ב דחולין ולפ"ז צ"ל דשוגגין פטורין לאו משום כדי שיודיעו הוא דהא לא משכחת בישראל מומר דלהימן לומר נתנסך יינך בשוגג אלא ע"י עדים כדפרישית לעיל וכיון שיש עדים תו לא שייך כדי שיודיעו כמ"ש התוספות לעיל בד"ה שלא יהא וכמ"ש שם ומאי אית לן למימר דשוגגין פטורין איירי באינו מומר משום דבשוגג לא שייך לומר לצעורי קמכוין כדפרישית לעיל סוף סוף תו לא מצינן למימר דטעמא דרבי מאיר דקנסו שוגג אטו מזיד איירי כה"ג דהא בחד גברא לא משכחת להו דבמומר לא משכחת שוגג ובאינו מומר לא משכחת מזיד אע"כ דשוגג דרבי מאיר היינו נמי במומר ובעדים ואם כן אמאי פליג רבי יהודה ופוטר הא לא שייך בכה"ג כדי שיודיעו אלא ע"כ דהא דפוטר היינו משום דלא קנסו שוגג אטו מזיד ודוק היטב:

שם ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה כו' רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית למאי דמשמע ליה דטעמא דר"י דבשוגג לא יאכל בו ביום היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אין להקשות א"כ אמאי יאכל למוצאי שבת ולא קנסינן ליה שלא יאכל עולמית דומיא דמזיד אלא שכבר תירץ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דחולין דהא דקנסינן שוגג אטו מזיד היינו דלא ליתי לאערומי ולומר שוגג הייתי וזה לא שייך אלא לענין בו ביום דאי שרינן ליה בשוגג אתי למיעבד במזיד אבל כיון דלא שרינן ליה אלא למוצאי שבת בכדי שיעשה תו לא שייך למיקנסיה שוגג שלא יאכל עולמית כי היכי דלא ליתי לאערומי ולמיעבד בשבת שיאכל במוצאי שבת דבלא"ה מצי למיעבד במוצאי שבת בהתירא ולא שביק התירא ואכיל איסורא עיין שם באריכות ובלשון רש"י ז"ל שם בפ"ק דחולין:

תוספות בד"ה המבשל בשבת כו' פי' אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום דמהכא מוכח דלא קנסו שוגג כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהיינו כמ"ש בסמוך דאי ס"ד דבשוגג נמי לא שרינן ליה שיאכל אלא למוצאי שבת א"כ אדרבא מוכח להדיא דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד כדפרישית בשם הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי מאי ראיה הוצרכו לזה דבלא"ה ממקומו מוכרע דאי ס"ד דבשוגג יאכל היינו למוצאי שבת א"כ ע"כ דבמזיד לא יאכל דקאמר רבי מאיר היינו עולמית אם כן היינו לגמרי כדרבי יהודה אלא ע"כ דעיקר כוונתם דלא תימא דשוגג יאכל דר"מ היינו בו ביום ולאחריני אבל לדידיה אסור ובמזיד אסור אף לאחריני בו ביום ור"י פליג דלאחריני נמי בשוגג אסור בו ביום אבל למוצאי שבת מותר אף לעצמו. וע"ז כתבו דא"א לומר כן דא"כ אכתי מוכח דרבי מאיר נמי קניס שוגג אטו מזיד מדאוסר שיאכל בעצמו בו ביום אלא ע"כ דבאמת לר"מ שרי לגמרי דלא קניס כלל ועיין בתוספות פ"ק דחולין ובמהרש"א ז"ל שם ואין כאן מקומו להאריך ועוד ידינו נטויה אם יגזור ה' בחיים להאריך במקום אחר:

רש"י בד"ה מטמא ומדמע איסורא דרבנן היא כיון דלא שמיה היזק כו' עכ"ל. כוונתו דפשיטא דגוף האיסור במטמא ומדמע לא הוי איסורא דאורייתא דמדמע ליכא שום איסורא כלל וכן במטמא אי אמרינן מטמא חולין אפילו למ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י לא הוי אלא מדרבנן אלא דאי אמרינן מטמא תרומה כדאמרינן לעיל א"כ הוי מדאורייתא אלא דאכתי איכא למימר דמטמא תרומה היינו בתרומה דרבנן או בתרומה דאורייתא וטומאה דרבנן אלא דאכתי היה מקום לומר דנהי דאין כאן איסור דאורייתא במטמא ומדמע אפ"ה יש כאן איסור דאורייתא להזיק ממון חבירו וע"ז כתב רש"י ז"ל כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא אבל ממנסך מקשה שפיר דנהי דמעשה הנזק לא הוי מדאורייתא אפ"ה כיון דעיקר הניסוך הוא איסור דאורייתא אמאי קניס ר"מ שונג אטו מזיד דהא לא שכיח שיעשה איסור דאורייתא במזיד שזהו עיקר טעמו של ר"מ כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א:

ששקל בהן משקלות. שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שניה דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל: דרבא בכנגדן. כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונהו כבר שבמשקל ליטרא או ב' ליטראות המים עולים ומגיעין לאותו הרושם: מתני' דאסח דעתיה. משמירתן ע''י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכה שימור תמיד ומיהו בדיני אדם לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא והא דרבא בדלא אסח: ונפסל. שפסלתו מלכות: נטמאת. מאליה: הרי שלך לפניך. ובלבד שישלם לו אותו עצמו וקרינא בה והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) שהרי לא נשתנה: ואי שמיה היזק. מכדי מיגזל גזליה מדמשכיה וקם ליה ברשותיה וכי קמשלם ליה דבר הניזק משלם ליה ולא כמה שגזל: ר''מ סבר שמיה היזק. הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (ב''ק כו:) מפצע תחת פצע: לא שמיה היזק. ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא: ר''מ קניס שוגג אטו מזיד. ואע''ג דמזיד גופיה קנסא הוא: בשוגג יאכל. הוא עצמו ואף בשבת: בשוגג יאכל. הוא עצמו: למוצאי שבת. לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד: בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יאכל. דר' יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה ויליף לה מקראי בב''ק (דף עא.) ובכתובות (דף לד.): מטמא ומדמע. איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף השוגג אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס: משום חומרא דע''ז. להרחיקו מן האיסור קניס ועבד ליה חיזוק: ור' יהודה. באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: משום חומרא דע''ז בדילי מיניה. ולא צריך למיקנסיה: ורמי. דאורייתא אדאורייתא הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס וגבי שביעית קתני בין בשוגג בין במזיד יעקר וה''ה נמי דלר' יהודה קשיא אלא משום דתנא קמא ר''מ הוא נקט ליה ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה: מונין ישראל לשביעית. ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:

הא דאסח דעתיה. ומלאכה דנקט משום פרה אי נמי אע''פ שפשע להסיח דעתו מחמת מלאכה אפילו הכי פטור מדיני אדם: גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומי. תימה דהיכי מדמי הכא דממילא למטמא בידים דנהי דמטמא בידים חייב היכא דנטמאת מאליה אומר לו הרי שלך לפניך דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא או פירות שהרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך הואיל ועדיין הם בעין ולא קנאם בשינוי וי''ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק א''כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר ואם כן אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך וא''ת בהגוזל קמא (ב''ק דף צח:) דבעי לאוקמי הך משנה דגזל מטבע ונפסל כר' יעקב דאמר החזירו שומר אחר שנגמר דינו מוחזר ודחי רבה דכ''ע אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא''כ לפלגו בחמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אייתיתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדייהו משמע דחייב משום דאתפסיה בידים וכן פירש בקונטרס בס''פ ד' וה' (שם דף מה.) והשתא אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפי' אתפסיה בידים פטור כדמוכח הכא ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב''ד מאליהן ולא אתפסיה בידים למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד אם כשתפסוהו מאליהן פטור גם כי מתפיסו בידים יהא פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היו תופסים אותו מאיליהם ולא הפסידו הבעלים כלום בתפיסתו ונראה דאתפסתיה לתוראי אפי' לא אתפסיה בידים אלא כלומר אתפסתיך גרמה להתפיס שלא שמרתו מתפיסת ב''ד ולרבנן כיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שנופל ביד ב''ד חשיב היזק ניכר לפי שהיזק ניכר זה בא בפשיעת שומר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לרבי יעקב לא חשיב מה שנופל ליד ב''ד היזק ניכר כיון דאין נפסל ע''י שנפל בידיהם דאפילו לא נפל בידם היו גומרין דינו שלא בפניו וכיון דחשיב היזק שאינו ניכר יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ שעבר עליו הפסח: תיובתא. אע''ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק: המבשל בשבת בשוגג יאכל. פי' אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג אטו מזיד וכן משמע בריש כירה (שבת דף לח.) גבי בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שכח קדרה על גבי כירה בשבת ובישלה במזיד לא יאכל פירוש בו ביום בין הוא בין אחרים ובמוצאי שבת שרי אפילו לדידיה וכן נמי שוגג דרבי יהודה דהא מתניתין בפ''ק דחולין היא (דף יד.) דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע''פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומוקי לה כרבי יהודה ופריך ונוקמה במזיד וכר' מאיר כו' וקתני שבת דומיא דיום הכפורים דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ותני נמי ושחיטתו כשרה לא שנא לו לא שנא לאחרים כדאמרי' התם על ר' יוחנן הסנדלר ובמזיד קאמר ר' יהודה לא יאכל עולמית היינו הוא אבל אחרים יאכלו במוצאי שבת דאי בין הוא בין אחרים קאמר כר' יוחנן הסנדלר אם כן במרובה (ב''ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד.) דפטרי רבנן טבח בשבת מתשלומי ארבעה וחמשה ומפרש דסברי לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין והויא שחיטה שאינה ראויה אמאי מוקי לה כר' יוחנן הסנדלר טפי מרבי יהודה דלדידיה נמי מעשה שבת אסורים ועוד דבעי מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מאי טעמא דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דר' יהודה מזיד דר' יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר: בדאוריתא קניס. ואם תאמר והא מתניתין ר' יהודה היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין ויש לומר דאי קנסינן להו שוגגין ממנעו ולא עבדי:

גיטין נג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד