דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

גיטין נג ע"א - טקסט הדף מנוקד

הַיְינוּ מְדַמֵּעַ
וְאִידַּךְ קְנָסָא הוּא וּמִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן
וּלְמַאן דְּיָלֵיף קְנָסָא מִקְּנָסָא כֹּל הָנֵי לְמָה לִי
צְרִיכָא דְּאִי תְּנָא מְטַמֵּא אִי תְּרוּמָה הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לַהּ לִגְמָרֵי וְאִי מְטַמֵּא חוּלִּין מִשּׁוּם דְּאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מְדַמֵּעַ אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְדַמֵּעַ מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ אֲבָל מְטַמֵּא דְּלָא שְׁכִיחַ אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא וּמְדַמֵּעַ מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ
אֲבָל מְנַסֵּךְ דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ אֵימָא לָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה
וּלְהָא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַמְטַמֵּא וְהַמְנַסֵּךְ חָזְרוּ לוֹמַר אַף הַמְדַמֵּעַ כֹּל הָנֵי לְמָה לִי
צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ אֲבָל מְנַסֵּךְ דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְנַסֵּךְ מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי אֲבָל מְטַמֵּא דְּלָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי מִשּׁוּם דְּהֶפְסֵד מְרוּבֶּה אֲבָל מְדַמֵּעַ דְּהֶפְסֵד מוּעָט אֵימָא לָא צְרִיכָא
אָמַר חִזְקִיָּה דְּבַר תּוֹרָה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד חַיָּיב מַאי טַעְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק
וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעוֹ
אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד נָמֵי הַשְׁתָּא לְאוֹזוֹקֵי קָא מְכַוֵּין אוֹדוֹעֵי לָא מוֹדַע לֵיהּ
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דְּבַר תּוֹרָה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד פָּטוּר מַאי טַעְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּמֵזִיד חַיָּיב שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טׇהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי
תְּנַן הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִים חַיָּיבִין וְתָנֵי עֲלַהּ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק הַאי שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם מִיבְּעֵי לֵיהּ
הָכִי נָמֵי קָאָמַר מְזִידִין חַיָּיבִין הָא שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב
הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ פָּרָה שֶׁהִכְנִיסָה לְרִבְקָה עַל מְנָת שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ מֵי חַטָּאת שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת
וְהָאָמַר רָבָא מֵי חַטָּאת
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

היינו מדמע תרומה בחולין. כלומר, ממה שקנסו רבנן את המדמע, יש ללמוד שאף המנסך, כלומר מערב, חייב, ואם כן תיקשי לשמואל, למה הוצרך התנא לכפול את דבריו!?

ואידך [שמואל] אמר לך:

חיוב מדמע קנסא הוא [קנס חכמים] ולא מן הדין, וקנסא מקנסא לא ילפינן, שהקנס כולו "חידוש", ומ"חידוש" אין למדים למקום אחר. [1] כי יש לומר: היכן שקנסו רבנן קנסו והיכן שלא קנסו לא קנסו, ואף אם נראה ששני הנידונים שוים אין ללמוד זה מזה. [2]

אבל רב סובר: ילפינן קנסא מקנסא, אם אכן מסתבר להשוות את הנידונים, ולומר שחכמים גזרו בשניהם.

ופרכינן: ולמאן דיליף קנסא מקנסא, כל הני [מטמא, מדמע ומנסך] למה לי למיתנינהו לכולהו במתניתין, הלא אפשר ללמדם זה מזה!?

ומשנינן: צריכא למימרינהו לכולהו.

משום דאי תנא במתניתין דמטמא חייב, הרי אין ללמוד ממנו לחייב אף את המדמע.

שהרי את מה ששנינו "מטמא" אפשר לפרש בין במטמא תרומה, שעל ידי כן נאסרה התרומה באכילה, ובין במטמא חולין של פרושים [3] שנזהרים לא לאכול חולין טמאים.

והרי בין כך ובין כך, אי אפשר ללמוד מדמע ממטמא, כי אי [אם] במטמא תרומה מיירי, הוה אמינא: שאני מטמא תרומה שחייבוהו חכמים משום דקא מפסיד לה [את התרומה] לגמרי, שהרי נאסרה באכילה.

אבל מדמע שהתערובת ראויה להאכל לכהנים, ולא נפסדה לגמרי, שמא לא קנסוהו חכמים.

ואי מיירי מתניתין במטמא חולין שמותרים הם באכילה, אלא שאינם ראויים לפרושים בימי טהרתן. [4]

גם כן אין ללמוד שקנסו חכמים את המדמע כמו שקנסו את המטמא משום שהמטמאן עשה איסור, דהא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. כדי שיוכלו הפרושים לאכול חולין בטהרה. [5]

אבל מדמע, שלא עשה איסור, אימא לא קנסוהו רבנן, ואינו דומה למטמא.

ואי אשמעינן [אם היתה המשנה משמיעה לנו] שמדמע חייב, לא היינו יודעים לחייב את המטמא.

משום דמדמע שכיח שעושים כן, ובדבר שכיח קנסו חכמים כדי למונעו מלעשות, אבל מטמא דלא שכיח, אימא [יש לומר]: לא קנסוהו חכמים.

ואי אשמעינן המשנה מטמא ומדמע, היינו אומרים: אכן, חייבים הם לשלם, משום דלא קים ליה בדרבה מיניה. [אינם נענשים בעונש גדול הפוטר מחיוב ממון.]

אבל מנסך דמתחייב בנפשו וקים ליה בדרבה מיניה. אימא פטור הוא, כשמואל, ולא ישלם.

קא משמע לן דאינו פטור מלשלם כדברי רבי ירמיה, שמשעת הגבהה מתחייב הוא לשלם, ואינו מתחייב בנפשו באותה שעה, אלא בשעת ניסוך.

ונמצא, דאי אפשר ללמוד קנס מחבירו, כי אינם דומים זה לזה, ולפיכך צריכה היתה המשנה לשנות את שלשתם.

ומקשינן: ולהא [לאותה ברייתא] דתני אבוה דרבי אבין: בראשונה [בתחילה] היו אומרים [תיקנו חכמים]: המטמא והמנסך חייבין, אבל המדמע פטור ולא קנסוהו.

ואחר כך חזרו לומר: אף המדמע חייב.

ותיקשי לך: כל הני למה לי למיתנינהו, וכי אטו אי אפשר ללמדם זה מזה!? [6]

ומשנינן: צריכא לכולהו.

דאי אשמעינן דמטמא חייב, יש לומר: דוקא מטמא חייב. משום דלא שייך לומר אצלו קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסך, דקים ליה בדרבה מיניה, אימא לא יתחייב.

ואי אשמעינן מנסך חייב, וכדרבי ירמיה, יש לומר: דוקא מנסך חייב, משום דקא מפסיד ליה [את בעל היין] לגמרי שהרי אף בהנאה הוא אסור. [7]

אבל מטמא, אפילו תרומה, דלא מפסיד ליה לגמרי, שהרי מותר להאכיל תרומה טמאה לבהמתו ולהסיקה תחת תבשילו, אימא לא קנסוהו, ולפיכך, צריכא למיתני מטמא ומנסך.

ואי אשמעינן הני תרתי [מנסך ומטמא תרומה], יש לומר: דווקא מטמא ומנסך חייבים, משום דהפסד מרובה הוא, שהרי אסורים הם באכילה, אבל מדמע דאינו אלא הפסד מועט, שהרי מותר הוא באכילה לכהנים, ויכול למוכרו להם. אימא לא קנסוהו.

לפיכך: צריכא למיתנינהו לכולהו, שלא תאמר בזה קנסו ובזה לא, וקא משמע לן, שבכולם קנסו חכמים.

עתה שבה הגמרא לפרש את מה ששנינו במשנה שוגג פטור ומזיד חייב.

אמר חזקיה: דבר תורה [מדין תורה] המטמא, המדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד [בין אם עשה כן בשוגג ובין אם עשה כן במזיד] חייב לשלם.

ומאי טעמא חייב, כי היזק אף על פי שאינו ניכר לעין הרואה, כגון אלו, שלא נשתנו מכמות שהיו, [8] שמיה היזק [נחשב נזק] לכל דיניו.

ומה טעם אמרו חכמים בשוגג פטור, והלא אדם המזיק בשוגג חייב הוא!?

כדי שיודיענו המזיק, שטימא או דימע, ויציל אותו מאכילת איסור, [9] כי אם יהיה חייב לשלם, אנו חוששים שמא ימנע מלהודיע לבעלים, כדי שלא יחייבוהו לשלם.

ופרכינן: אי הכי אם כדבריך שפטרוהו חכמים משום כדי שיודיענו אף על פי שמן הדין חייב הוא.

אפילו במזיד נמי נפטרנו כדי שיודיענו!?

ומשנינן: אין צורך לפוטרו, כי אף אם יתחייב לשלם יודיענו המזיק, כי השתא [הרי] כל עצמו לאוזוקי קא מכוין ולצערו, אודועי לא מודע ליה [וכי אטו לא יודיענו], שאם לא על מנת להקניטו בא, על ידי שיודיענו, לשם מה הזיקו. [10]

ורבי יוחנן חולק על חזקיה ואמר: דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד, פטור הוא.

ומאי טעמא פטור, כי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. [אינו נחשב כהיזק שחייבה עליו תורה] [11]

ומה טעם אמרו חכמים שבמזיד חייב הוא לשלם!?

שלא יהא כל אחד ואחד הרוצה להזיק את חבירו, הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר בלבו פטור אני מלשלם, ויכול אני להזיקו בלא להפסיד את ממוני.

ולפיכך אמרו חכמים: היזק שאינו ניכר נחשב כהיזק גמור, והמזיק את חבירו במזיד חייב לשלם. [12]

נמצינו למדים: לדעת חזקיה, בשוגג פטור מפני תיקון העולם, ובמזיד חייב מן הדין. ולדעת רבי יוחנן, בשוגג פטור מן הדין, ובמזיד חייב מפני תיקון העולם.

ופרכינן לדברי חזקיה האומר מזיד חייב מן הדין:

והא תנן, הכהנים שפגלו את הקרבן במקדש, על ידי שחשבו בשעת עבודות הקרבן, [13] לאכול מבשרו לאחר זמנו, פסלוהו, ואם היו מזידים חייבין לשלם לבעלים את דמיהם. [14]

ותני עלה בברייתא: מפני תיקון העולם, ומשמע "מזידים חייבין מפני תיקון העולם"

ובשלמא אם "היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק" יש לומר: אף על פי שקנסו חכמים את המטמא המדמע והמנסך, מכל מקום, לא בכל מקום קנסו, כי קנסא מקנסא לא ילפינן. [15] אלא אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, הלא מזידין חייבין מן הדין. ואם כן האי תנא "שוגגין פטורין מפני תיקון העולם", מיבעי ליה [היה לו לומר]!?

ומשנינן: אכן, הכי נמי קאמר [כך נתכוון התנא דברייתא לומר]: שנינו במשנה מזידין חייבין ומשמע - הא שוגגין פטורין, ודין זה, שיש לדייק מן המשנה, הוא מפני תיקון העולם.

מתיב [הקשה] רבי אלעזר לדעת חזקיה:

א. פרה אדומה שעשו בה מלאכה נפסלה.

ב. לאחר ששרפו את הפרה האדומה, נותנים את אפרה על גבי "מים חיים", כלומר, מים שנשאבו ממעיין.

ג. משעה שנשאבו המים עד שנתנו עליהם את האפר אסור לעשות בהם מלאכה ואם עשה בהן מלאכה נפסלו. [16] ד. מים אלו קרויים "מי חטאת" היות שמטהרים ומחטאים בהם את מי שנטמא במת.

העושה מלאכה במי חטאת, וכן העושה מלאכה בפרת חטאת [פרה אדומה], פסל אותם בכך. [17]

ואם היו של אחרים, פטור הוא מדיני אדם, כלומר אינו חייב לשלם, ומכל מקום התחייב לקבל פורענות בדיני שמים על ההפסד שגרם לישראל. [18]

ובשלמא לרבי יוחנן, הסובר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, וקנס הוא שקנסו חכמים, יש לומר: לא שכיח היזק זה, ולא קנסוהו אף במזיד.

אבל אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק [כדעת חזקיה], וחייב הוא מן הדין, אם כן, בדיני אדם נמי לחייב, על כל פנים במזיד!? [19] ומסקינן: הוא [רבי אלעזר] מותיב לה [הקשה קושיא זו] והוא מפרק לה [מתרץ אותה]:

הכא במאי עסקינן, כגון שלא הזיק בידים, אלא מחמת מחשבתו נפסלו, והיות שכן כגרמא הוא נחשב, וגרמא בניזקין פטור.

בפרה שנפסלה, מיירי כגון שלא עשה בה מלאכה בידים, אלא שהכניסה לרבקה [מקום אסיפת הבהמות וקישורן [20]] על מנת שתינק מאמה, וכוונתו היתה גם על מנת שתדוש את התבואה.

ואם היה מתכוון לצורכה בלבד, לא היתה נפסלת, אף על פי שעשתה מלאכה, [21] אלא שהוא התכוין גם לצרכו, ולפיכך נפסלה, וכיון שמחשבתו גרמה לפסול את הפרה, גרמא הוא, ופטור בניזקין. [22] וכן במי חטאת, אין מדובר שעשה מעשה בידים, אלא כגון שהיו תלויים בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ושקל בהן [כנגדם] בכף השניה משקלות, כגון בשר שרצה לדעת את משקלו, והיות שלא עשה בהם מעשה בידים, במחשבה הוא נפסל, ופטור.

ופרכינן: וכי אטו נפסלים מי חטאת על ידי ששוקל בהן משקלות!?

הערות

[1] ראה רש"י קידושין ג ב.

[2] ואין לומר: מערב ומדמע היינו הך הם, ואין כאן ילפותא זה מזה, כי מדמע אינו מערב דבר איסור גמור ואינו אוסר את התערובת בהנאה אלא באכילה, ואילו מערב יין נסך הרי הוא מערב איסור גמור שאסור בהנאה, ואף התערובת נאסרת בהנאה כמו שכתב רש"י.

[3] ראה חגיגה יח ב "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים" וכתב רש"י ש"פרושים" הם האוכלים חוליהם בטהרה. ועל ידי הנהגה זו הם פורשים מעמי הארץ - תפארת ישראל שם וראה ברמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין.

[4] ועל כן צריכים הם למכור אותם לטמאים, והיות שכן, פוחת ערכם של הפירות.

[5] א. כך משמע מפירוש רש"י. וראה סוטה ל ב ברש"י ד"ה ואיבעית אימא שאסור לטמא את החולין משום תקנת תרומה. [וראה בכסף משנה טומאת אוכלין טז ט שיש חילוק בין חולין הטבולים לתרומה לבין חולין סתם.] ב. ראה דמאי פרק ב משנה ג ופרק ו משנה ו ובפירוש הרמב"ם שמתחילה היו סוברים אסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל, ואחר כך חזרו ואמרו, לדעת בית הלל, שמותר לגרום להם טומאה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין טז ט, ולפי זה משנתינו סוברת כ"משנה ראשונה" שאסרו לטמא אותם. [ואף על פי שלדינא מותר לטמא, סובר הרמב"ם שהמטמא חולין של חבירו חייב לשלם, ראה מה שכתב בזה בחמדת שלמה.] וראה בירושלמי [הובא בפירוש הר"ש בדמאי פרק ו] שמשמע דאף לבית הלל אסור לטמא חולין בארץ ישראל ומשנתינו אליבא דהלכתא היא.

[6] כי היות וכבר מתחילה קנסו אף את המנסך, הרי ממנו יש ללמוד לשאר היזק שאינו ניכר.

[7] בצריכותא הקודמת אמרו "קמפסיד לה לגמרי" והכוונה שאסורה התרומה באכילה, אבל כאן הכוונה לאיסור הנאה, ועל כן תרומה נחשבת כמי שלא הפסיד אותה לגמרי.

[8] רש"י. וראה בקובץ שיעורים [בבא קמא אות קכח] שדן אם "היזק שאינו ניכר" היינו שאין ההפסד ניכר, ומי שרואה את החפץ אינו מבחין שהופסד החפץ וירד מערכו, או ש"היזק שאינו ניכר" היינו שהנזק אינו מוחשי, אף על פי שהרואה אותו מבין שהחפץ ניזוק. ראה שם שהאריך להביא מדברי הראושנים בזה. ובחידושים מכתב יד כתוב: "דלא אישתנו בגופייהו כלל".

[9] הקשו האחרונים, איך יהיה נאמן לומר שנאסרו הפירות באכילה, הלא אין עד אחד נאמן באיסורין כאשר "אינו בידו" [ראה להלן נד ב ובהערות שם] וראה מה שתירצו במהר"ם שי"ף, בתורת גיטין ובתפארת יעקב.

[10] יש להקשות, בשלמא מטמא ומדמע, וכן מנסך לדעת שמואל - שעירב יין נסך ביין כשר, אין כוונתו אלא לצער את הבעלים, ועל כן ברור לנו שיבוא ויודיע אף אם לא נפטור אותו מלשלם. אבל מנסך לדעת רב - שניסך ממש לעבודה זרה, הלא אין כוונתו להזיק ולצער, אלא לעבוד עבודה זרה, ואם כן מנין לנו שאכן יבוא ויודיעו ? ויש לומר, אף אם נפטרנו מלשלם לא יבוא להודיע, כי רשע כזה שמנסך במזיד, בודאי לא ישתדל למנוע את חבירו מלהכשל באיסור הנאה מיין נסך. וכל מה שהקשתה הגמרא "אי הכי אפילו במזיד נמי" לא הקשתה אלא על מטמא ומערב ולא על מנסך - חידושי בית מאיר.

[11] יש להסתפק מה טעמו של רבי יוחנן, האומר: "היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק", האם אכן שונה הוא במהותו מהיזק ניכר, ופטור הוא מלשלם היות ואינו דומה לתשלומי נזק שחייבה תורה, כי לא מצאנו תשלומים אלא בשור שמת בנגיחה, או בבור, וכן בגדיש שנשרף, שהם "היזק ניכר", [וראה בתוספות ותוספות הרא"ש קידושין יג ב ד"ה מלוה]. או נאמר: "היזק שאינו ניכר" היזק הוא, אלא, כמו שמצינו בגזלן שאם לא נשתנה החפץ מכמות שהיה בשעת הגזילה, יכול הגזלן לומר לבעלים "הרי שלך לפניך", ופטור הוא, אף על פי שירד ערכו של החפץ הנגזל, כך אומר המזיק לבעלים, ופטור הוא מלשלם את הפסד ערכו של החפץ. וראה ב"קובץ שיעורים" בבא קמא אות קכו קכז, שהביא פלוגתת הראשונים בזה. וראה מה שנכתב להלן עמוד ב הערה 7.

[12] א. ראה בליקוטי רבי עקיבא איגר על תוספות ד"ה מנסך, שרב ושמואל לעיל נחלקו, אם חז"ל תיקנו לחייב על היזק זה אף על פי שאינו ניכר, או שתיקנו, שלענין מזיד יהיה נחשב כאילו הוא ניכר, וראה בלשון התוספות בעמוד ב ד"ה גזלן. ב. ראה בתוספות ד"ה שלא, שאם הזיק בפשיעה, קנסוהו חז"ל אליבא דרבי יוחנן, אף על פי שלא היה מזיד ממש. וכתב ב"ברכת אברהם", שלחזקיה "מזיד" היינו מתכווין להזיק. ולרבי יוחנן שחיובו משום קנס, אין צריך כוונה, אלא פשיעה. וראה ברש"י ד"ה מזידין, וב"חזון איש" ו"ברכת אברהם" מה שכתבו בדעת הרמב"ם.

[13] רש"י פירש, שפיגלו בשחיטה או בזריקה. וראה ב"חידושי הריטב"א" שהקשה, דאם פיגלו בשחיטה הוי היזק ניכר, דכיון שאין שחיטתן ראויה, אם כן הרי הוא כאילו נחרו את הבהמה ולא שחטו אותה! ? ותירץ, שקושיית הגמרא היתה משאר עבודות, כגון זריקה, שלאו היזק ניכר הוא. אי נמי, שחיטה ראויה היא, אלא שדבר אחר גרם לה להפסל, וכיון שכן, היזק שאינו ניכר הוא. וראה ב"ברכת אברהם", ששני התירוצים חולקים, אם המחשבה פוסלת את הקרבן, או שהמחשבה עושה את השחיטה לשחיטה שאינה מתרת.

[14] כך כתב רש"י. כי אין לפרש שחייבים לשלם להקדש, שהרי מזיק את ההקדש פטור, ראה לעיל מט א, ועל כרחינו התשלום הוא לבעלים, ומשלם להם כמה שהפסידו במה שנפסל הקרבן. אם היה קרבן זה קרבן חובה, ומחוייב בעליו להביא קרבן אחר במקומו, על הכהן לשלם לו דמי קרבן אחר, וראה בבבא קמא עח ב איזו בהמה עליו לשלם. ואם היה קרבן זה קרבן נדבה, הרי אין כאן הפסד ממון גמור, כי אין הבעלים חייב להביא קרבן אחר, ומכל מקום חייב הוא לשלם לבעליו, כי קשה בעיניו שלא הוקרב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש, כך פירש רש"י. וראה עוד ב"חידושי הריטב"א", ב"תפארת יעקב" וב"אילת השחר".

[15] מהר"ם שי"ף. וברמב"ם [הלכות חובל ומזיק ז ד] פסק, שהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת, במזיד חייב לשלם, ובשוגג פטור. והשיג עליו הראב"ד, ממה שמבואר בסוגיין, שלרבי יוחנן דקיימא לן כוותיה, אינו חייב כלל, ואף במזיד פטור הוא. וראה מה שתירץ בחידושי רבינו חיים הלוי.

[16] שנאמר במי חטאת [במדבר יט ט]: "למשמרת למי נדה חטאת היא". ולמדו חז"ל [בספרי], שהעושה מלאכה במים קודם שקידש אותם באפר, נפסלו ואינם ראויים לטהרת טומאת מת. כי "למשמרת למי נדה" משמע, שיהיו משומרות להזאה ולא לדבר אחר. וכן למדו מכאן, שהמים צריכים שימור תמידי שלא יסיח דעתו מהם - רש"י. וראה ברמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ז הלכה א, ופרק י הלכה ד ה.

[17] ודווקא אם העושה את המלאכה הוא הבעלים על הפרה, או לכל הפחות שותף, כי בלא רצון הבעלים אינה נפסלת - חידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א, וראה עוד שם ובתוספות ד"ה העושה, וראה להלן נג ב בהערה 3.

[18] כך כתב רש"י. ומשמע דאין כאן חיוב תשלומין, אלא רק עונש מן השמים על חטאתו, ומהני על זה תשובה לפוטרו ואין עליו חיוב ממון - "תפארת יעקב". וראה שם שהוכיח כדברי רש"י, וראה ב"ברכת אברהם" בכתובות לג ב אות ח.

[19] ואין לפרש את דברי הברייתא באופן שעשה את המלאכה בשוגג, ולא ידע שנפסלת היא בכך, כי מן הסתם משמע שהברייתא דיברה בכל גווני, ואף במזיד - "חידושים מכתב יד" המיוחסים לריטב"א. וראה בחידושי רבינו חיים הלוי הלכות חובל ומזיק.

[20] רש"י. ובספר "הערוך" ערך רבק, כתב: פירוש "רבקה" צמד פרות שעומדות ביחד ג או ד לדוש. פירוש אחר, לפיטומה מלשון עגלי מרבק". וראה עוד לשון הברייתא בפסחים כו א, וברש"י שם.

[21] כי אין מלאכה פוסלת אלא אם כן נעשית היא לרצונו של הבעלים ולצרכו, ראה בבא מציעא ל א.

[22] א. ואם תאמר: מאי שנא מפיגול, דפסולו על ידי מחשבה, ואף על פי כן חייב המזיק! ? יש לומר: שאני התם דבשעה שמפגל עושה הוא מעשה - שחיטה, זריקה וכיוצא. אי נמי: כגון ששמענו אותו מפגל בהדיא. ראה ב"חידושים מכתב יד", בתוספות רי"ד, ובתוספות בבא קמא ק א ד"ה טיהר. אבל בפרת חטאת אין הפסול נעשה בידים - במה שהכניס אותה לרבקה, אלא על ידי שדשה את התבואה, ומידי דממילא הוא, ורק על ידי מחשבתו היא נפסלת, ואינו אלא גרמא, וגרמא בניזקין פטור. [ומכל מקום אם הכניס אותה על מנת שתדוש, נחשב כמו מזיק על ידי מעשה, וראה ב"אילת השחר"].

היינו [זהו] דינו של מדמע הגורם איסור על ידי תערובת, ששנינו במשנה, ואין ביניהם הבדל.

ואידך [והאחר, שמואל] סבור שכיון שחיובו של המדמע קנסא [קנס] הוא מדברי חכמים, ולא מעיקר הדין, ומקנסא לא ילפינן [ומקנס אין אנו למדים] לחייב קנס בענין דומה, ולכן צריך לפרש בכל סוג של קנס בפני עצמו שחייבים עליו.

ושואלים: ולמאן דיליף קנסא מקנסא [ולדעת מי שלומד קנס מקנס], אם כן כל הני [אלה], מטמא, מדמע ומנסך, למה לי?

ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמרו, דאי תנא [שאם היה שונה] רק במטמא, הרי אי [אם] מדובר במטמא תרומה — הוה אמינא [הייתי אומר] שהטעם שקנסוהו הוא משום דקא מפסיד לה [שהוא מפסיד אותה] לגמרי על ידי מעשהו, שהרי מעתה אינה ראויה לאכילה כלל לשום אדם, ואי [ואם] מדובר במטמא חולין — הטעם לקנס הוא משום שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולכן קנסוהו, אבל מדמע שלא גרם להפסד מרובה, שהרי ניתן למכור את התערובות לכהן, ולא גרם לטומאה בארץ ישראל — אימא [אמור] שלא נקנוס אותו.

ומצד שני אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] מדמע, הייתי סבור שדווקא בו יש לקנוס משום שהוא שכיח (מצוי) שיערבו אנשים דבר בדבר, אבל מטמא שהוא לא שכיח — אימא [אמור] שלא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] גם מטמא וגם מדמע ולא היה משמיענו מנסך, הייתי אומר שהטעם שקנסוהו הוא משום שלא קים ליה בדרבה מיניה [עומד עונשו בגדול, בחמור, ממנו], כלומר, שלא עשה עבירה חמורה כל כך, שמפני שמתחייב בה בעונש חמור יותר פטור מתשלום ממון.

אבל מנסך דקים ליה בדרבה מיניה [שעומד בעונש גדול ממנו] שהרי הוא עובר עבירה שחייב עליה מיתה — אימא [אמור] שלא קנסוהו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב. וטעמו של דבר כדברי ר' ירמיה, שהואיל ומשעה שהגביהו קנאו — קודם חיוב הממון לחיוב המיתה, ולכן חייב בשניהם.

ושואלים: ולהא [ולפי ברייתא זו] דתני אבוה [ששנה אביו] של ר' אבין: בראשונה היו אומרים (שונים חכמים) המטמא והמנסך קונסים אותם, חזרו לומר אף המדמע, ולפי סדר זה של דבריהם כל הני [אלה], מטמא, מנסך ומדמע למה לי?

ומשיבים: צריכא [צריכים] כולם להיאמר; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק מטמא, הייתי אומר משום שלא קים ליה בדרבה מיניה [עומד בעונש גדול ממנו], אבל מנסך לעבודה זרה דקים ליה בדרבה מיניה [שעומד בעונש גדול ממנו] — אימא [אמור] שלא קנסוהו.

ומצד שני: אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] שקנסו מנסך, הייתי אומר שקנסוהו משום דקא [שהוא] מפסיד ליה [אותו] לגמרי שהרי היין נאסר בהנאה, אבל מטמא שלא מפסיד ליה [אותו] לגמרי, שאינו איסור הנאה, ומותר להשתמש בו בשעת שריפתו או להאכילו לבהמה — אימא [אמור] שלא קנסוהו.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שתי אלה], הייתי אומר שקנסו משום שמכל מקום יש פה הפסד מרובה, אבל מדמע, שהפסד שגורם מועט שהרי יכול למכור את התערובת לכהנים בדמי תרומה — אימא [אמור] שלא, לכן צריכא [נצרכה] להיאמר ההלכה בכל פרטיה.

א אמר חזקיה: דבר תורה (מן התורה), אחד (בין) שוגג ואחד (ובין) מזיד בכל אלה שנישנו במשנה: מטמא, מדמע ומנסך — חייב לשלם מה שהזיק, ככל מזיק אחר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כי גם היזק שאינו ניכר, שמיה [שמו, נקרא, נחשב] היזק,

ומה טעם אמרו חכמים כי בשוגג פטור — כדי שיודיעו המזיק לניזק על מה שקרה. שאם היו קונסים אותו אף על השוגג — יש לחשוש שמא לא יודיע לניזק, כדי שלא ייקנס, והניזק שאינו יודע על מה שאירע (שהרי זה היזק שאינו ניכר לעין) ישתמש במה שטימא, או דימע, או ניסך, בשוגג שלא כדין.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם אנו חוששים לכך, אפילו במזיד נמי [גם כן] יפטרו אותו, כדי שיודיענו! ומשיבים: השתא לאוזוקי קא מכוין [עכשיו, הרי, להזיק הוא מתכוון], אודועי [להודיע] לא מודע ליה [יודיע לו]? שהרי אם לא יודיע לו, לא ידע חבירו שהזיק לו! ובוודאי יודיענו שגרם לו איסור ונזק, ואין לחשוש שייכשל הבעלים בעבירה בשוגג. זוהי שיטת חזקיה.

ור' יוחנן אמר: דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד בדברים השנויים במשנתנו — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — היזק שאינו ניכר, לא שמיה [אין שמו] היזק, ואינו נחשב מצד הדין להיזק, ומה טעם אמרו במזיד חייב — כדי שלא יהא כל אחד ואחד השונא את חבירו ומבקש להרע לו הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר "פטור אני מלשלם".

ומקשים על דברי חזקיה, תנן [שנינו במשנה]: הכהנים שפגלו במקדש, שאמרו בשעת הקרבה שקרבן שבידם מיועד לאכול ממנו לאחר הזמן המותר באכילה, וקרבן זה נפסל, אם היו מזידים בזאת — חייבין לשלם את דמי הקרבן לבעליו, ותני עלה [ושנויה עליה, על משנה זאת] שתיקנו דבר זה מפני תיקון העולם, שלא יבואו הכהנים לעשות כן למי שהם רוצים להזיקו.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, האי [זה] ששוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אילו עשו זאת במזיד חייבים לדעת חזקיה מדין תורה, ולא מפני תיקון העולם!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] ואכן, כך יש להבין את המשנה: מזידין — חייבין, הא [הרי] שוגגין — פטורין, וטעמו של דבר שפטורים — מפני תיקון העולם.

מתיב [מקשה] ר' אלעזר ממה ששנינו: העושה מלאכה במי חטאת (מים שיש בהם אפר פרה אדומה, ומזים אותם כדי לטהר מטומאת המת), ובפרת חטאת (פרה אדומה), ועל ידי עשיית מלאכה בהם פוסל אותם — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהיזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן בדיני אדם נמי לחייב [גם כן שיתחייב]!

ומעירים: הוא, ר' אלעזר מותיב לה [מקשה אותה קושיה], והוא זה שמפרק לה [מתרץ אותה]; מה שאמרנו לגבי פרה אדומה שעשה בה מלאכה, הכוונה שהכניסה לרבקה (לצמד הבקר) על מנת שתינק מאימה ודרך אגב תדוש, שלא עשה מעשה של היזק ממש, ומי חטאת — ששקל בהן משקלות כנגדן, ואף כאן הרי לא עשה מלאכה של ממש.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רבא: מי חטאת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is the same as mixing teruma with non-sacred produce, as both involve intermingling that which is forbidden with that which is permitted, so that the entire mixture becomes forbidden. There is no difference between these actions, so there would be no need to mention both of them in the mishna.

And the other Sage, Shmuel, holds that one who mixes teruma with another person’s non-sacred produce is liable for a fine. And we do not derive a fine in one case from a fine stated in another case, even if the two cases are similar. Consequently, liability for the fine must be mentioned separately for each case.

The Gemara asks: And according to the one who says that we do derive a fine in one case from a fine in another case, why do I need all these cases mentioned in the mishna, i.e., one who renders another person’s food ritually impure, one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another person’s wine in a rite of idolatry?

The Gemara answers: All three rulings are necessary, as, had the mishna taught only the case of one who renders another’s food impure, there are two possibilities: If it is referring to one who renders another’s teruma non-sacred, then I would say that they imposed a penalty because he ruined it entirely, as it can no longer be consumed by anyone, neither a priest nor an ordinary Israelite. And if it is referring to one who renders another’s non-sacred food impure, then I would say the fine is imposed because it is prohibited to cause impurity to non-sacred food in Eretz Yisrael. But in the case of one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, since he neither caused a substantial loss, as the mixture can still be sold to a priest, nor spread impurity in Eretz Yisrael, one might say that a fine is not imposed upon him.

And had the mishna taught us only the case of one who mixes teruma with another person’s non-sacred produce, I would say that a fine is imposed in that case, because mixing two different items together is a common occurrence. But concerning one who renders another person’s food impure, which is uncommon, one might say that a fine is not imposed, as the Sages did not impose penalties in uncommon cases.

And had the mishna taught us both the case of one who renders another person’s food impure and the case of one who mixes teruma with another person’s non-sacred produce, I would say that fines are imposed in both those cases, because there is no application of the principle that one who has committed two transgressions with a single act, each carrying its own punishment, receives the greater punishment of the two. Neither of these actions carries a punishment beyond paying the fine.

But concerning one who pours another person’s wine as a libation before an idol, where one does apply the principle that one who has committed two transgressions with a single act receives the greater punishment of the two for which he is liable, as he is liable to receive court imposed capital punishment for having transgressed the prohibition against idolatry, I would say that a fine is not imposed. Therefore, the mishna teaches us that he is in fact liable to pay the fine. And the reason for this is in accordance with the statement of Rabbi Yirmeya, that since he acquired the wine from the moment he lifted it, he became liable to pay the fine before he became liable to receive court imposed capital punishment, and therefore he is subject to both punishments.

The Gemara asks: And according to this version of the halakha that the father of Rabbi Avin taught (Tosefta 4:5): Initially the Sages would say that one who renders another person’s food impure and one who pours another’s wine as a libation before an idol are subject to a fine, and later they returned to say that even one who mixes teruma with another person’s non-sacred produce is liable to pay a fine, why do I need all these cases? In this version, the halakha of one who mixes was added later. After the halakhot concerning one who renders another person’s food impure and one who pours another’s wine were taught, why could the halakha of one who mixes not be derived from those halakhot?

The Gemara answers: All three rulings are necessary, as, had the baraita in the Tosefta taught us only the case of one who renders another person’s food impure, I would say that a fine is imposed, because there is no application of the principle that one who has committed two transgressions with a single act, each carrying its own punishment, receives the greater punishment of the two. But with regard to one who pours another’s wine as a rite in idolatry, where one does apply the principle that one who has committed two transgressions with a single act receives the greater punishment of the two for which he is liable, one might say that a fine is not imposed.

And had the baraita taught us only the case of one who pours another’s wine as a libation before an idol, I would say that they imposed a penalty because he ruined it entirely, as it is now prohibited for one to derive any benefit from it whatsoever. But for one who renders another person’s food impure, which does not ruin it entirely, as one may derive benefit from it, e.g., by using it as fuel while it is being burned or by feeding it to his animal, one might say that a fine is not imposed.

And had the baraita taught us only these two cases, I would say that here they imposed fines because in each case there is a substantial loss. But with regard to one who mixes teruma with another person’s non-sacred produce, where the loss he causes is minimal because the owner can still sell the mixture to priests at the price of teruma, one might say that a penalty is not imposed. Therefore, all three rulings are necessary.

§ The mishna teaches: If one unintentionally committed one of these offenses, either rendering another’s food impure, mixing teruma with another’s produce, or pouring another’s wine before an idol, he is exempt from paying for the damage. If he acted intentionally, he is liable to pay. Ḥizkiyya says: By Torah law, one who commits one of the offenses listed in the mishna, whether he did so unintentionally or intentionally, is liable to pay for the damage he caused, like any other person who causes damage. What is the reason for this? The reason is that even damage that is not evident is categorized as damage. One is liable for damage not only when the damage is evident, i.e., when he causes a change in the item’s physical state, but also when the damage is not evident, i.e., when he causes a reduction in the item’s value due to a change in its halakhic status, e.g., when he renders it impure.

And what is the reason that the Sages said that if he committed one of these acts unintentionally he is exempt? This is so that the one who caused the damage will inform the injured party about what happened. If a fine were imposed even in a case where the damage is caused unintentionally, there would be a concern that the guilty party might not report the damage so as to avoid the penalty. In such a situation the injured party will not know what happened, as the damage is not evident, and he will inadvertently use that which has become impure, mixed with teruma, or poured before an idol.

The Gemara asks: If it is so that there is a concern about this, then he should be exempt from liability even if he committed one of these offenses intentionally, so that he will inform the owner of the item. The Gemara answers: Now, since it was his intention to cause him damage, will he not inform him? If he does not tell him, the other person will never know that he suffered damage. Consequently, he will certainly inform him of what he did and that his property is now subject to a prohibition, and there is no concern that the injured party will inadvertently come to transgress the prohibition. This is Ḥizkiyya’s opinion.

And Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, one who commits one of the offenses listed in the mishna, whether he did so unintentionally or intentionally, is exempt from liability for the damage he caused. What is the reason for this? The reason is that damage that is not evident is not categorized as damage. And what is the reason that the Sages said that if he committed one of these acts intentionally he is liable? This is so that each and every person who has a grievance with his neighbor and wishes to cause him harm should not go and render impure the other person’s pure foods, and say: I am exempt from liability.

The Gemara raises an objection to the opinion of Ḥizkiyya from what we learned in a mishna (54b): With regard to priests who disqualified an offering through improper intention in the Temple, by expressing, while sacrificing the offering, the intention of sprinkling the blood of the offering, burning its fats on the altar, or consuming it after its appointed time, if they did so intentionally, they are liable to pay the value of the offering to its owner, who must now bring another offering. And it is taught with regard to this mishna that the Sages instituted this obligation for the betterment of the world, so that priests should not act in this manner toward people to whom they wish to cause harm.

And if you say that damage that is not evident is nevertheless categorized as damage, it should have said that if they acted unintentionally they are exempt due to the betterment of the world. This is because according to Ḥizkiyya, if they acted intentionally they should be liable by Torah law for the damage they caused, and not by rabbinic ordinance instituted for the betterment of the world.

The Gemara answers: That is also what the tanna is saying, and the mishna should be understood as follows: If they acted intentionally, they are liable, but if they acted unintentionally, they are exempt. And the reason that they are exempt is for the betterment of the world.

Rabbi Elazar raised an objection based on what was taught: With regard to one who performs a task with the water of purification, i.e., water that is to be mixed with the ashes of the red heifer, which was used to purify people and objects that had contracted ritual impurity by contact with a corpse, or performed labor with the red heifer of purification, and by doing so he disqualifies it, he is exempt according to human laws but is liable according to the laws of Heaven. And if you say that damage that is not evident is nevertheless categorized as damage, then according to human laws he should also be liable.

The Gemara comments that he, Rabbi Elazar, raised the objection and subsequently he himself resolved it: That which they said, that he performed labor with the red heifer, means that he placed it in a pen [lirvaka] so that it would nurse from its mother and would incidentally thresh, meaning that his action is not defined as having the heifer perform labor. And that which they said, that he performed a task with the water of purification, means that he weighed weights with the water, which is not an actual task performed with the water.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say: Water of purification

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. פי' ואומר לו הרי שלך לפניך ולפיכך פטור בין שעשה מעשה בין שגרם ואין לחייבו משום דינא דגרמי דלא עדיף גרמא לר"מ ממעשה לרבנן והיינו דמייתי לקמן תנאי מדר"מ ולא דמיא למוחל ש"ח דהתם כיון שאבד לגמרי ואינו מעמידו בפניו הרי שלך לפניך היזק ניכר הוא וכן בעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון היזק ניכר הוא הרי שאינו יכול להעמידו בפניו כשהיה.

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים. ותני עלה מפני תיקון העולם וא"א וכו' וק"ל מ"ש מגונב טלה של הקדש וטבחו שהוא פטור מלשלם. וי"ל לעולם קרן משלמין ככל המזיקין את ההקדש משום תקנת חכמים שלא יזלזו בהקדשות אבל כאן בכהנים משמע שתקנו תקנה אחרת וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק למה לי תקנה זו בכהני' אדרבה שוגגין פטורים מפני תיקון העולם. א"נ הכא לבעלים הוא חייב שהרי הן חייבים באחריות שצריכים להביא זבח אחר.

העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו'. בדיני אדם נמי ליחייב. מקשים בתוס' דילמא שאני התם משום דסתם שוורים לאו למזבח קיימי ואפילו בנדר נמי פטור דהכי איתמר עלה בפ' הגוזל קמא. ולאו קושיא היא דהתם לא מיפטר אלא אליבא דרבא דפטר בצרם אוזן פרתו של חבירו משום דלא עבד לה ולא מידי כדקיימא קיימא וסוגיין לא כרבא.

אבל מטמא דלא מפסיד ליה לגמרי. ואף על גב דלעיל קרינן לה למטמא מפסיד לגמרי איכא למימר דלעיל לגבי מדמע דלא מפסיד ליה אלא כל דהוא דאי בעי לזבוניה לכהן בדמי תרומה מזבין חשיב ליה למטמא מפסיד לגמרי משום דלא חזי אלא להסיקה תחת תבשילו, אבל הכא לגבי מנסך דמפסיד ליה לגמרי ממש דאפילו בהנאה אסור לא קרי למטמא ואפילו תרומה מפסיד לגמרי משום דבהנאת הסקה מיהא חזיא ליה.

ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא היא כל אחד ואחלֹ הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. אבל שוגג לא מחייבינן ליה כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר שוגג הייתי, משום דסבירא ליה לרבי יוחנן דכולי הא לא קנסינן דנוציא ממון מזה שהואשוגג גמור, וליכא דקניס הכי אלא רבי מאיר דמחייב בין בשוגג בין במזיד, ואוקימנא לקמן טעמיה דקניס שוגג אטו מזיד, ואנן כרבי יהודה סבירא לן דלא קניס. ואף על גב דרבי יהודה קניס שוגג אטו מזיד באגוזי פרך שנפלו ונתבצעו ואמרינן לקמן דהיינו טעמיה דרבי יהודה משום דאתי לאיערומי כלומר שמבע במזיד ואומר שגוגג הייתי, התם לא מפקינן מיניה מידי, אבל מיסר הוא דאסרינן עלהאבל לאפוקי מיניה ממונא לא מפקינן, אלא דקשיא לי דאם כן כי רמינן לקמן דרבי יהודה אדרבי יהודה מן המבשל בשבת, לימא ליה שאני הכא דאפוקי ממונא לא מפקינן, אלא משמע דמיסר עליה מאי דאית ליה אפוקי מיניה הוא. ומעתה צריך לדקדק מאי טעמא לא קנסינן נמי הכא שוגג אטו מזיד דילמא אתי לאיערומיכ דקנסינן בנפלו ונתבצעו אפילו לרבי יהודה [בנדפס: ולאו קושיא היא דטפי ניחא לה לאוקומא בטעמא רויחא דבדאורייתא קנסינן משום דחמיר איסורו ואפילו בעלמא לאפוקי ממונא, ועוד דטפי ניחא ליה לאוקומא בהכי כי היכי דניסוק טעמא בהכין בין לרבי יהודה בין לרבי מאיר. כך נראה לי].

העושה מלאכה במי חטאת. כלומר קודם שנתן בהן אפר אבל משנתן בהן אפר אינן נפסלין במלאכה כדמפיק לה בסופרי מדרשא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש. ואם תאמר מאי שנא מפיגול דהוי נמי במחשבה ואף על גב דלא עביד מעשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל [הכא אינו עושה מעשה, ואף על גב דלא ניחא ליה לבעל הפרה במלאכה זו ואנן בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה. יש לומר דלא בעינן דניחא ליה לבעלים ממש אלא דניחא ליה לעושה בה מעשה [בנדפס: ממש] דלא בעינן דומיא דעבד אלא לאפוקי בשנעשה בה מלאכה ממילא בלאל דעת העובד בה.

כבר ביארנו בששי של קמא שמי חטאת הוא אחר שנתערב האפר בתוכם אבל קודם שנתערב האפר בהם אין נקראין מי חטאת אלא מי המלוי וכן ביארנו שלענין מלאכה מי המלוי חמורים ממי חטאת שמי המלוי כל שנתעסק במלאכה אחרת בעוד שהוא ממלא נפסלו מצד היסח הדעת שאי אפשר לאדם לכוין לשני דברים כאחד אבל מי חטאת אין מלאכה אחרת פוסלת בהם הא מלאכת עצמם מיהא פוסלת בהם בין מלאכה שבגופן בין שכנגדן ובגופן הוא כגון שיש בו שנתות ונתן בו מי חטאת ויודע לפי השנתות עד אי זה שנת המים עולים לליטרא בשר והכניס זה הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש שם ליטרא בשר וכנגדן הוא ששקל כנגדן כגון שנודע לו כמה ליטראות מים בתוכו והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה אלא שכנגדן לא נפסלו אלא בשהסיח דעתו מהם וכן פרה עצמה נפסלת במלאכה ולא סוף דבר שעלה עליה עול אלא כל שרכב עליה או נשען עליה ואפי' מחשבת מלאכה פוסלת בה כגון הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש אע"פ שלא דשה ומעתה העושה מלאכה הפוסלת במי חטאת ובפרה עצמה במזיד חייב מתורת קנס אע"פ שלא כיון להזיק הואיל ומ"מ מזיד הוא ויודע בפיסולן חייב מתורת קנס ולא מן הדין שהרי היזק שאינו נכר הוא אבל אם לא עשה מעשה בגופן אלא במי חטאת ששקל כנגדן והסיח דעתו ובפרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש ולא דשה אף קנס אין בו אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ויש אומרין שאף שקל כנגדן חייב מתורת קנס אבל כיון לשקול את המים בדבר אחר זו היא שתלויה בהיסח הדעת וכן יש חולקים בקצת דברים שכתבנו בשמועה זו וכבר ביארנוה יותר בששי של קמא:

ובפרקין דלעיל אמרן אמר אביי נקיטינן טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מאי טעמא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ויש ללמוד מכאן דאע"ג דדנינן דינא דגרמי כדאמרינן בפ' הגוזל ומאכיל אם מת קודם ששילם בני פטור מלשלם שהרי היזק שאינו ניכר הוא גדול מגרמא ואפילו הכי בנו פטור:

בד"ה בראשונה כו' בהגוזל בתרא כתובה איפכא וזו כו' עכ"ל ר"ל בהגוזל בתרא איכא ברייתא דתני חזרו לומר אף המדמע ובההיא דאבוה דר' אבין תני חזרו לומר אף המנסך אבל הסוגיא דהכא היא איפכא דלפי המתניתין דתני מנסך לבסוף אית לן למימר דמנסך הוא שחזרו לומר ובההיא דר' אבין תני דהמדמע הוא שחזרו לומר ובהכי ניחא בשמעתין דמצריך אמתניתין כל הני ומסיים אבל מנסך דקם ליה בדרבה מיניה אימא לא קמ"ל ולא קאמר נמי לאצרוכי (קא) [אי] תנא מנסך משום דקא מפסיד ליה לגמרי כדקאמר לתנא דאבוה דר' אבין משום דאליבא דמתני' דמנסך הוא החזרו לומר קושטא הוא דאיכא למימר הכי דלא איצטריך ליה להך צריכותא אלא דכי חזרו לגזור על מנסך לא איצטריך למתני מטמא ומדמע וה"נ לתנא דאבוה דר' אבין דמדמע הוא החזרו לומר לא איצטריך ליה למימר ואי תנא מדמע משום דשכיח כו' ודו"ק:

בד"ה שלא יהא כו' דלא שייך למיפטריה כדי שיודיעו כו' עכ"ל דלא שייך למימר כדי שיודיעו אלא היכא דאי לא ידע אתו הבעלים לידי איסורא משא"כ הכא דידע דטימא לו וגם נגע בהו שרץ וק"ל:

בד"ה ותני עלה כו' לכך נראה דל"ג במתני' שוגגין כו' וברייתא דהכא לאו היינו כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דברייתא דהכא לאו היינו דתוספתא ומש"ה לא פריך מרישא דמטמא ומדמע כו' ושפיר גרסינן במתניתין שוגגין פטורין אלא דמשמע ליה תיקון עולם דקתני בברייתא אחרת קאי אמזידין חייבין דקתני לבסוף כמ"ש לעיל דזהו דוחק לומר דא"כ לא ידע התוספתא אלא דודאי ידע לה ושפיר ידע למימר נמי דקאי תיקון עולם אשוגגין פטורין דקתני שם אלא במתניתין דל"ג שוגגין פטורין הוא דמשמע ליה דאמזידין חייבין תני עליה בברייתא מפני תיקון עולם ודו"ק:

בד"ה העושה מלאכה כו' מעובד דומיא כו' וה"ה דכי עביד חבירו בידים וניחא כו' עכ"ל כוונת דבריהם אלו תמצא מבואר בתוספות פ' אלו מציאות ע"ש:

שם גמרא העושה מלאכה כו' ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק כו' יש לדקדק (א) למ"ד נמי לא שמיה היזק אמאי לא יהא חייב בכל הני דמתניתין משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' ולמ"ד דמקנסא לא ילפינן ניחא אבל למ"ד דיליף מקנסא קשה ויש ליישב דאיכא שום חומרא בכל הני דמתני' דליתא בעושה מלאכה כו' דהכא וליכא למילף מנייהו וק"ל:

ע"א תד"ה ותני עלה וכו' ופריך משום דמשמע ליה וכו'. ר"ל כיון דגרסי במתני' שוגגים פטורים מאי ס"ד דמקשה פשיטא שיתרץ לו שתיקון העולם קאי אשוגגים פטורים לכך כתבו דעל כרחך צ"ל שפריך משום דמשמע ליה דמפני תיקון העולם דקתני בברייתא אמזידין חייבים דקתני בסדר קאי דהכי איתא בתוספ' דקתני שוגגין ומזידין וקתני מפני תיקון העולם לבסוף אחר מזידין וא"כ לפי זה צ"ל דהאי ותנא עלה שמביא המקשה היא אותה תוספתא דאם היא ברייתא בפני עצמה א"כ יקשה מאי ס"ד דמקשה דמאן נימא ליה דאותה ברייתא נשנית אמזידין דקתני במתני' בסוף דלמא אשוגגים דברישא נשנית דבשלמא בתוספתא דקתני בה שוגגים ומזידים ותני מפני תיקון העולם אחר מזידין ולא אחד שוגגים שייך לדקדק מכח זה דקאי אמזידים אבל אם היא ברייתא בפני עצמה ולא קתני בה מידי אלא דנשנית אמתני' לא שייך לדקדק כן וגם צ"ל לפי זה דבשנויא דמתרץ המתרץ לא גרסי הא שוגגים פטוריס דלמה לי דיוקא דהא קתני בהדיא במתני' שוגגים פטורים אלא גרסי ה"נ קאמר שוגגים פטורים מפני תקון העולם ד"ל ואשוגגים קאי ולכך הקשו התוס' א"כ מרישא דאותה תוספתא הוי למפרך כן דקתני כח המטמא וחמדמע דעלה קיימא הפלוגתא דהיזק שאינו ניכר לכך נראה להם דקושיית המקשה אינה מכח זה כמו שפירשו הם אלא מכח שבמתני' לא גרסי שוגגים פטורים כ"א מזידים חייבים לחוד לכך היה סבר המקשה דע"כ הא דקתני בברייתא מפני תיקון העולם ע"כ אמזידין קאי משום דהא לא תני במתני' שוגגים כלל וברייתא זו נשנית אמתניתין דברייתא בפ"ע היא ולא קתני בה שום דבר אחר כ"א מפני תיקון העולם לפרש טעם דמתניתין א"כ ע"כ אמזידין קאי ולכך כתבו התוס' וברייתא דהכא לאו היינו תוספתא דהתם דאל"כ לא היה מקשה מידי לפי זה דהא בברייתא דתוספתא קתני בה שוגגים ומזידים ונימא דקאי אשוגגים וק"ל. ד"ה בדיני אדם נמי ליחייב וכו' עד משום דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכו'. ר"ל א"כ לישני נמי הכא לעולם אימא לך היזק שאינו ניכר שמיה היזק והא דפטור מדיני אדם חייגו משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי:

בא"ד ונראה דהאי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכו' אלא בהיזק שאינו ניכר. ר"ל אבל לחזקיה דאית ליה היזק שאינו ניכר שמיה היזק לא יועיל טעם זה ולכך פריך שפיר אלא שיש לדקדק לפי מאי דמשני פרה כגון שהכניסה לרבקה וכו' אבל אם עשה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת ממש הכי נמי דחייב לחזקיה משום דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וא"כ כ"ש דצרם אוזן בכור דחייב ובזבחים איתא דצורם אוזן בכור פטור וצ"ל דלפי מאי דמשני לא סבר חזקיה ההיא דזבחים דמימרא היא ולא ברייתא ולחזקיה אפילו העושה מלאכה בפרת חטאת חייב וכ"ש צורם אוזן בכור דעשה בו מעשה ממש והיזקו ניכר דחייב וק"ל:

גמ' ולהא דתני אבוה דר' אבין כו'. נ"ב והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט איכא למימר מעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה:

תוס' בד"ה משום כו' לאצרוכיה לפטור. נ"ב פי' למיעבד צריכותא על הפטור. בד"ה בדיני אדה כו' ופריך התם מהך דהעושה מלאכה כו'. נ"ב פי' מדפריך התם מהך דמי חטאת אצורם אוזן בכור א"כ ע"כ צ"ל דה"ה סתם מים לאו לגבי מזבח קאי כמו בשוורים וא"כ מאי פריך הכא ואי אמרת היזק שאינו ניכר כו' הלא אפי' בהיזק ניכר היה פטור כמו התם בצורם אוזן בכור:

גמ' צריכא כו'. והו"מ למתני מדמע ומנסך רק כיון דתני מטמא ומדמע ברישא י"ל קושטא דאח"כ חזרו לומר אף המנסך ותו לא צריך לומר מטמא:

גמ' אמר חזקיה דבר תורה כו'. לחזקיה הו"ל לחלק בין אם רואין אחרים אף שוגג חייב דליכא משום שיודיעו שהרי אחרים יודיעוהו ובאין רואים פטור אף מזיד שהרי יכול לומר שוגג הייתי אף שכוונתו להזיקו יכול להזיקו שפיר ולומר שוגג הייתי (נ) וצ"ל מתני' איירי באין רואים ומ"מ כשמודה בעצמו שעשה במזיד או שנתברר שידע חייב ואולי לזה פי' רש"י לצעורי קא מיכוין דהשתא ודאי יודה שעשה במזיד לצערו טפי ודו"ק:

גמ' כדי שיודיעו. וכי מודיעו ומהימן ל"ה כבי תרי אסור לאוכלו או זה מקרי בידו כיון שיכול לטמאותו ואפילו במכחישו או באומר איני יודע או בשותק נאמן עיין לקמן:

גמ' שלא יהא כל א' כו'. וליאמר שוגג אני לא חששו דניכר אם הוא שוגג או לאו אבל אם אין רואין כמ"ש לחזקיה יאמר שוגג הייתי ועיין (ס):

גמ' מתיב ר"א ואי אמרת כו' שמי' היזק. ולר"י אי ילפינן קנסא מקנסא מ"מ אפשר כיון דלא שכיחא כל כך הא דפרה לא קנסוהו אפילו במזיד ולכן אינו מחלק בברייתא בין שוגג למזיד:
בהכונס דף נ"ו ע"א פרש"י העושה מלאכה במי חטאת ששקל וכו' וכמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וזה דלא כסוגיא דשמעתין ועיין:

ברש"י בד"ה ותדוש בתבואה כו' דאמחשבה לא מחייבינן ליה כו'. ובפיגול דמחייבינן שאני פיגול דאינו אלא בדבור לא במחשבה כמ"ש התוס' סוף המפקיד והוי כמו מסור דחייב בדבור בעלמא וא"צ לחלק משום דהתם קעביד מעשה בגוף הקרבן בשעת מחשבה לשום כך:

בתוס' בד"ה משום דקא מפסיד ליה כו' דלחזקיה הו"ל לאצרוכא לפטורא. ולחזקיה יש לעשות כל הצריכות לפטורא (ע) רק לאבוה דר' אבין בראשונה וכו' חזרו לומר מדמע למה לי מטמא השתא מנסך דמפסיד לכולה פטור מטמא מבעיא דא"ל דה"א מנסך פטור משום דקים לי' בדרבה מני' דא"כ מזיד אמאי חייב (פ) ואין סברא לומר כלל דה"א מנסך פירוש מערב [אבל מנסך ממש קים בדרבה מניה אבל עתה דתני מטמא ומנסך ע"כ מנסך פירושו מנסך ממש דאי מערב היינו מטמא] וק"ל:

בתוס' בד"ה ותני עלה כו' לאו היינו דתוספתא וכו'. ולא פריך באמת מתוספתא משום די"ל דארישא קאי אבל התני עלה קאי אמתני' דלא הוזכר בה רק מזידין דאילו היינו התוספתא א"כ בע"כ משמע ליה דקאי אסיפא וא"כ הו"ל למיפרך [מרישא דהמטמא] ודו"ק:
בסה"ד וכי האי גוונא וכו'. ר"ל דקאי אדיוקא:

בתוס' בד"ה בדיני אדם. עיין בתוס' פרק הגוזל:

גמרא ה"נ קאמר מזידין חייבין הא שוגגין פטורין כו'. כה"ג לקמן (נה ב):

שם מתיב ר"א העושה מלאכה כו' וא"א היזק שא"נ שמי' היזק כו'. עי' מהרש"א ואישתמיטתי' דברי הראב"ד בפ"ז מהל' חובל הל"ד והה"מ שם וע"ש במל"מ. והגאון מוהר"ש לנדא בנו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ס"א בסופו ונשנה בתשו' ש"צ סי' ק"ט יישב דעת הרמב"ם עפ"י דעת המהרש"ל שהובאה בש"כ חו"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"א דבקנסות דרבנן נמי אמרי' מודה בקנס פטור. והכא י"ל דמיירי דהעדים א"י אם היה ניחא ליה במלאכה זו רק עפ"י עצמו שאמר דהיה ניחא לי' וה"ל מודה בקנס למ"ד דהיזק שא"נ לש"ה. ואנכי תמה עליו דא"כ אמאי חייב בד"ש דהא מודה בקנס פטור אף לצאת יד"ש כמש"כ בס"ד בקדושין (כד ב). ועתה ראיתי להגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ז ס"ק פ"א שמביא כן מהירושלמי ספ"ג דכתובות:

רש"י ד"ה ל"ל. כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ"ש מדמע כו'. לכאורה כבר אמרי' לעיל דלא הוה ידעינן מדמע ממטמא דמטמא מפסיד לגמרי וכ"ש דלא הוה ידעינן ליה ממנסך דמפסיד לגמרי טפי. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כ"ש מטמא:

רש"י ד"ה מנסך. דאפי' מטמא תרומה חזי כו' לבהמת כהן. עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:

תד"ה בראשונה. בהגרי"פ ודע דבתוספתא כו' תניא כמו דאיתא בב"ק. לפלא בעיני שהעלים עין מדברי התוס' לקמן ד"ה ותני שהעתיקו לשון התוספתא דשם כמו דאיתא הכא:

{*)כל הדינים על דבר יי"נ אין להם שום תוקף בזמן הזה ורק הוא בכלל דרוש וקיבל שכר הם:} סוגיא דהמטמא והמדמע:

א' קושי' תוס' ד"ה מנסך קלב"מ דקשה לשמואל מ"ש מגונב חלבו.

ב' קושי' העולם מה פריך הש"ס מההוא דעושה מלאכה. דלמא התם אף במזיד פטור מטעם כדי שיודיע ול"ש השתא לאזוקי כו' דהא אין ראיה דלמא להנאתו עבד:

ג' מה שכ' רש"י ריש בב"ק דמנסך ע"כ ממש דאי מערב הא יכול למוכרה לעובדי כוכבים ומזלות חוץ מדמי איסור שבו ומהרש"א פי' שם דכיון דהוי הפסד מועט קצת מערב היינו מדמע. ובאמת לא משמע כן בכוונת רש"י. ומה שכ' רש"י בסוגיא ואסורה בהנאה. ורצונו בזה דאף דקאי לשמואל דסבר בע"ז (דף עד) אף יין ביין ימכר כולו לעובדי כוכבים ומזלות מ"מ משנתנו כת"ק דהתם דכולו אסור בהנאה. ואם כפי' מהרש"א מי דחקו לרש"י בזה לפרש כן לשמואל דלא חש לקושי' מערב היינו מדמע. אע"כ ברור דכוונת רש"י דאי אמרי' דמכר הוי הפסד קטן מאד וגרע ממדמע וצריך למכרו רק לכהן בזול אבל מה שיכול למכרו לעובדי כוכבים ומזלות א"צ לזלזל הרבה במכירה והוי הפסד מועט מאד ובכה"ג לא חשו לקנות מטעם שלא יהא. אך הדבר צריך לימוד מהיכן יצא לרבינו רש"י נביאות כזה:

ד' במחלוקת רש"י ותוס' בחולין אם אמרי' בשותפות לצעורי קמכוין או לא. מנ"ל לרש"י להמציא דבשותפות ל"ש לצעורי עד שהוצרך לדחוק דה"ה דהוי מצי לאוקמי בשותפות:

ה' במה שהעתיק הרמב"ם שנויא דהש"ס פרה שהכניסה לרבקה מבואר דס"ל אף למ"ד ל"ש היזק הקושי' דלחייב בדיני שמים מטעם קנס א"כ באמת קשה אמאי לא פריך הש"ס לאידך מ"ד ג"כ. ומה שתי' הגאון המנוח הצדיק מו"ה גדליה זצללה"ה נדפס משמו דהרמב"ם ס"ל כתי' א' תוספות בב"ק (דף צח) ומש"ה לא הו"מ למיפרך למ"ד ל"ש היזק. די"ל דפטור דרוב שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ונקט מלאכה לרבותא דאינו חייב בדיני שמים וס"ל דאף בפרה שייך לומר לאו לגבי מזבח קיימי ופריך רק לחזקיה דא"כ ליתני צורם דמלאכה לאו רבותא יותר כמ"ש תוס' וכ"מ לרבה דפוטר בצורם אבל הרמב"ם דפסק דלא כרבה גם למ"ד ל"ש היזק חייב בד"ש. עכ"ד. אם אמנם דבריו נחמדים וישרים למוצאי דעת הם ליישב הך דמי חטאת. אבל דחיקא לומר גם בפרה דלאו לגבי מזבח קיימי. ונראה דגם לתי' א' דתוספות ס"ל דהקושי' דבד"א נמי לחייב קאי אפרה ומש"ה מקשה בפשיטות בד"א נמי לחייב אלא הא דהוצרך לשנות גם ממי חטאת היינו כדי ליישב גם הקושי' יבואר לפנינו בעזה"י:

ו' ב' קושי' שהקשה המ"ל על הרי"ף בפ' החובל שסתר דברי המ"ס קנסא הוא מהא דיליף רב מושפך וכיסה. דלמא רב לטעמיה דסבר בסוגיא קנסא מקנסא ילפי' (וכן הקשה הש"ך) גם הקשה דמהרי"ף מבואר דסבירא ליה קנסא מקנסא לא ילפינן ואמאי פסק הרמב"ם נגד הרי"ף רבו וסבירא ליה קנסא מקנסא ילפי'. ונלענ"ד ליישב הכל בעזה"י:
והנה נראה בפשטא להביא ראיה לרש"י בב"ק הנ"ל באות ג' והיינו דלכאורה הסוגיא תמוה דמתחלה פריך מ"ד מערב מ"ט ל"א מנסך דמשמע דמנסך עדיף לפרש וכיון דרב סבר מסברא כר' ירמי' וממילא עדיף לפרש מנסך ממש מאי פריך תו מ"ד מנסך מ"ט ל"א מערב. ולזה נראה דודאי בפשטא עדיף לפרש מערב דאי מנסך צריך לדחוק בישראל פושע כמסקנא בחולין. אך לשיטת שמואל בע"ז (דף עד) כרשב"ג דיין ביין ימכר לעובדי כוכבים ומזלות חוץ מדמי איסור וע"כ משנתנו כת"ק דרשב"ג וכמ"ש לעיל. וא"ת משנתנו דלא כהלכתא ממילא יותר עדיף לפרש מנסך ממש ונסבול הדוחק לאוקמי בישראל מומר. ממה שנפרש מערב ותיקום סתם דלא כהלכתא. אבל לרב לשיטתי' דסבר בע"ז שם כת"ק דיין ביין אסור כולו ממילא עדיף לפרש מערב ממה שנפרש מנסך ונדחוק דמיירי במומר. ושפיר פריך לרב לשיטתי' מ"ט ל"א מערב מוכח כדברי רש"י.
וע"פ הוצעה זו דסוגיין אזלי בסוגיא דחולין דמיירי במומר. נבאר לתרץ מה שהקשינו אות ד'. ונקדים ליישב קושי' הפ"י העצומה בסוגיין דמה משני מנסך קלב"מ מ"מ כיון דבלא"ה א"א לאוקמי מנסך אלא במומר כמסקנא דחולין עדיין קשה לוקי מנסך שנסכו הפושע ע"י מגעו כדין מגע עובדי כוכבים ומזלות. וכתב דלשיטת רש"י בחולין דבשותפות ל"ש לצעורי לק"מ די"ל דדוחק לאוקמי בפושע, והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות, אבל לפי התוס' ע"כ פירכת הש"ס מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בפושע, א"כ לא משני מידי דקלב"מ מ"מ לוקי דאיירי במגע ע"ש שהניח בצ"ע, ולדידי גם לרש"י אינו מיושב כ"כ דהא ע"כ מדמשני בחולין בפושע ולא משני בשותפות על כרחך דהנך אוקימתות כהדדי נינהו ואין באוקימת' דמומר דוחק יותר מאוקימתא דשותפות. אם כן עדיין קשה כי היכי דפריך הש"ס מ"ט ל"א מנסך דלוקי בשותפות כמו כן קשה במסקנא לוקי במומר ובנגעו בו.
ונלענ"ד ליישב סוגיין דמסכת ע"ז (דף נט ע"א) א"ר אשי ההוא נכרי דנסיך לחמרא דישראל בכוונה שרי לי' למשקל דמי מההוא עכו"ם. א"ר אשי מנא אמינא לה כו' ע' בהר"ן שם דמפרש דמנא אמינא לן היינו מנ"ל דמקלי קלי דלמא רבנן משום גזירת בנותיהן אתי עלה נמי לאיסור הנא' נמצא דעכו"ם לא קליי' דמותר מן הדין אלא דחכמים אסרוהו פי' ולא נקרא מזיק. וכי שקיל דמי יי"נ קא שקיל ומוכח לה מפלוגת' דר"י ב"ב ורבנן. דהא לר"י ב"ב משום דלית לן למיחוש לניסוך גמור שרי לי' בהנאה אלמא משום בנותיהן לחוד לא אסרו בהנא'. ומינה לרבנן דלא אסרו בהנא' אלא משום דמחמרינן וחיישי' לניסך אותו לע"ז. וכיון דמה"ט מיתסר פשיטא דשרי למשקל דמי חמרא מיניה דאי לא נסכיה הא שרי. ואי נסכיה הא מקלי קלי ע"ש. ביאור דברי הר"ן שכ' להתיר רק מטעם ממנ"פ נראה דס"ל דאין העכו"ם מחוייב לשלם דשמא לא נסכו. ואף דבאמת דחכמים אסרוהו. מ"מ כיון דהוא לא עביד מידי כמו אם הטעם משום בנותיהן. ולזה רק דמותר למשקל דמי היינו אם העכו"ם רוצה לשלם דאם באמת קמי שמיא גליא דלא נסכו הרי דבאמת שרי. ואם באמת נסכו א"כ הוא מזיק וחייב לשלם. ועדיין צריך ביאור דמה ממנ"פ היא זו, דלמא באמת ניסך היין ואעפ"כ אינו מחוייב לשלם היין דקלב"מ דהא לא הוי שם מידי דאגבה ליין בתחילה, וצ"ל דס"ל להר"ן כתי' א' דתוס' בעירובין (דף יב) דבעכו"ם ל"א קלב"מ. או דסברת הר"ן כי הא דאמרינן ב"מ (דף צא) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ע' ברש"י אף דקלב"מ אם משלם מקרי תשלומים ולא מתנה דבאמת מחוייב הוא אלא שאין הב"ד מחייבים שניהם דכדי רשעתו כתיב ע"ש, וה"נ כיון דהעכו"ם רוצה לשלם אם נסכו הוי דמי היזק ולא דמי היין:
וידידי עמיתי האמתי הרב מו"ה ישראל וורעשנער. פקפק בזה דהר"ן לשיטתיה בחידושיו לסנהדרין (דף עב ע"א) ד"ה אהדרינהו מבואר דס"ל דדוקא בההוא דאתנן כיון שהבטיח ליתן הוי תשלומין. אבל בעלמא לא. ע"ש בתוס' שם, ורש"י ל"א כן, וא"כ להר"ן לשיטתיה א"א לפרש כדברי אלא כדרך הראשון דבעכו"ם ל"ש קלב"מ. (ועדיין יש לפרש דמ"מ יש לחוש שמא בתחילת נגיעה לא כיון לנסך ובאותו שעה נאסר היין מחומרת חכמים מחששא דניסוך. והעכו"ם לא נתחייב לשלם דהוא לא עביד מידי ואח"ז כיון לנסך וכיון דהיין אסור בהנאה מחמת הניסוך של עכשיו הוי דמי בי"נ דלא מקרי מזיק בניסוך כיון דבלא"ה קודם ניסוך לא הוי חזי למידי מחמת מגעו ואף דקמי שמיא גליא דלא נסכו בתחילה והיה מותר. מ"מ לפנינו לא גליא והיה היין אסור ולא אפסדי' מידי, ואפשר דל"ח כולי האי):
ומצאתי לי לפרש דשרי למשקל היינו אם העכו"ם רוצה לשלם והוא מדברי הרשב"א בתה"א (דף קלח ע"א) שכ' מ"מ לפי גירסא זו דוקא במנסך בכוונה הא אם היה סבור שהוא שלו ונסכו אסור דהא בישראל בכענין זה פטור כדאמרינן המטמא והמדמע בשוגג פטור וליתא דהא מ"מ קלייה נהליה ע"ש. והוא תמוה לכאורה דהא מ"מ פטור לשלם, אע"כ דכוונתו להוציא מדעת היש סוברים דאסור למשקל דמי מעכו"ם כיון דבישראל פטור דמי יין קשקיל. וע"ז כ' דליתא דאם העכו"ם רוצה לשלם דמותר כיון דרוצה לשלם היזקו. והא באמת אזקיה מקרי דמי היזקו, הרי דשרי היינו ברוצה לשלם (ובאמת דברי הרשב"א תמוהים לי דסותר דברי עצמו למשמרת הבית (דף יא ע"ב) דאי הוי עיקר איסור הנאה משום בנותיהן לא הוי שרי למשקל דמי, דמשום נזק לא מחוייב ליה דאמר ליה מה עבדי לך, ואי משום דאתון אסריתון משום מגע לא ידעתי ושוגג הייתי ובישראל בכה"ג לא משלם דמנסך יין בשוגג פטור ע"ש. הרי דס"ל דבנותיהן דמי לשוגג וכיון דבישראל בשוגג פטור הוי דמי יי"נ, א"כ ה"ה בניסוך ממש אם היה בשוגג הוי דמי יי"נ וצע"ג), והנה נחליט כדברי הר"ן ממילא אזד' לה קושית הפ"י דהא בנגע באמת אינו מחוייב לשלם כלל דשמא לא נסכו ולא עביד מידי, ולשמואל ממנ"פ פטור דאם נסכו קלב"מ, אך באמת ממ"ש תוס' חולין דהנהו אמוראי הו"מ לאוקמי בנגע בו. מבואר דס"ל דגם בנגע בו חייב לשלם, וכן מבואר בהרמב"ם ספי"ג מהל' מאכלות אסורות דגם בנגע חייב לשלם. אף דהרמב"ם ס"ל דמגע אסור מחמת חשש ניסוך. וע"כ י"ל כיון דחכמים אסרוהו מחמת חשש ניסוך אף אם לא נסכו מקרי מזיק, וגם ל"ש קלב"מ דמסתמא לא נסכו דמה"ט מותר מה"ת, אלא מ"מ הוי מזיק כיון דחכמים אסרוהו. וע"ז הקוטב קושית הפ"י קמה וגם נצבה, ולזה נראה דמ"מ לק"מ ע"פ היסוד שייסד הר"ן דמוכח מהא דר"י ב"ב דלמ"ד א"א אוסר דשא"ש אין מגע עכו"ם אוסר בהנאה דליכא חשש ניסוך. דהנה יש לע' בהא דמשני הש"ס חולין דאית ליה שותפות ואסור מחמת התערובות, וע"כ הא דאין שותפו נוטל חלקו הוא מטעם דאין ברירה וא"כ ק"ל לכאורה דתקשי קושית הש"ס אברייתא המטמא והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ כו' דתיפוק ליה דא"א אדשא"ש דל"ש לשנויי דאית ליה שותפות בגויה דהא ר"מ סבר בההוא דהלוקח יין דיש ברירה, וא"כ לא הפסיד מידי דיכול לחלוק וליטול חלקו:
ונ"ל דלק"מ לפ"מ דמצינו ביבמות (דף פג ע"א) המסכך גפנו ע"ג תבואה של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו דברי ר"מ ור"י ור"ש אומרים אא"א דשא"ש, בתוס' שם כ' דלא דמי למשך חבירו חלב בקדרתו, דבכלאים בעי מחשבה שיהא נתייאש מלגדור ודמי לע"ז דתלי במחשבה סברי ר"י ור"ש אא"א דשא"ש. מבואר מזה דר"מ דס"ל קידש סובר א"א דשא"ש א"כ ר"מ לשיטתיה גבי ניסוך יכול לאסור גם חלק חבירו וא"ש. אך לשיטת הר"ש פ"ז דכלאים שהשיג על התוס' דע"כ אף דתלי במחשבה דומה לחלב דאל"כ בפרת חטאת דבעי ניחותא דמלאכה ניחא ליה דעושה מלאכה נימא אא"א דשא"ש כיון דתלי במחשבה, אע"כ דל"א אא"א דשא"ש אלא בע"ז דלאו כל כמיניה לעשות תקרובת לעכו"ם דבר שהוא של חבירו. והא דסבר ר"י ור"ש אא"א דשא"ש בכלאים. היינו מגזה"כ כרמך ולא של חבירו, נמצא לדעת הר"ש לא מצינו דר"מ סבר א"א דשא"ש דשאני כלאים דהוי כמו איסור חלב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנימא לר"מ דיש ברירה וצ"ל דהר"ש ס"ל כסברת תוס' לעיל פי"ג דר"מ לא סבר דיש ברירה אלא במברר דבריו שאומר מה שאני עתיד להפריש, אבל בעלמא לא וא"ש, והנה בסוגיא דיבמות שם מבואר דשמואל פסק כר"י במסכך גפנו לדעת הר"ש הנ"ל דדמי ממש כלאים לע"ז סבר שמואל דאא"א דשא"ש, ונקדים עוד הא דמצינו בביצה (דף ל"ח) שמואל אמר אף חבית אסור דס"ל בדרבנן אין ברירה, וע' שאגת אריה שהמתיק הא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן דאנן מספקי' הלכתא כמאן אם י"ב או א"ב, ובדרבנן ספיקא לקולא, א"כ אמאי אמר שמואל בדרבנן א"ב הא נהי דסבר דעיקר הלכתא דודאי א"ב מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, אף דא"ב נימא שמא הגיע לו חלקו והוי ספיקא דרבנן, וכ' לפרש דבאמת התם בתחומין הוי דשיל"מ וספיקא להחמיר רק בספיקא דדינא גם בדשיל"מ ספיקו להקל ומש"ה קיי"ל להקל, אבל שמואל דסבר ודאי א"ב אף דהוי ספק שמא הגיע לו חלקו הוי ספק במעשה והוי דשיל"מ וספיקו להחמיר עכ"ד ודפח"ח, נמצא באיסור דרבנן באין לו מתירין גם לשמואל בדרבנן מקילים שמא הגיע לו חלקו, ומעתה מיושב קושית הפ"י והיינו דשמואל לשיטתיה דסבר אא"א דשא"ש לא הו"מ לאוקמי בנוגע דהא אינו אוסר במגעו של חבירו כמ"ש לשיטת הר"ן הנ"ל והוי צריך לאוקמי בשותפות ובמומר ונגע ואוסר חלקו ואסור ממילא מחמת התערובות, ובאמת בזה דגם חלקו אסור רק מחמת מגעו והוי דרבנן לא הפסיד דיכול לחלוק עמו ונימא שמא הגיע לו חלקו וספק דרבנן לקולא, וא"א לאוקמי אלא במנסך ממש ובשותפות ובמומר דאסור חלקו מדאורייתא וא"ב, ובזה שפיר משני דקלב"מ, ונסתלק קושית הפ"י, וכ"ז לשיטת התוס' סוף פרקין דלמ"ד א"ב בשותפין שחלקו הוי ספק אם הגיע לו חלקו או לא, אבל לשיטת רש"י שם דבכל מעט ומעט הוא מעורב בודאי חלקו וחלקו חבירו. א"כ שפיר הו"מ שמואל לאוקמי בשותפות דמומר ונגע בו ואסור חלקו מחמת מגע וחלק חבירו מחמת תערובות (והחידוש דלא נימא דל"ש שלא יהא כיון דלא משכחת רק בשותפות כמ"ש בעזה"י). אמנם באמת מדאתינן להכי גם לרש"י לק"מ והיינו כיון דמומר לחודיה ליכא לאוקמי לשמואל לשיטתיה דאא"א דשא"ש ואין מגע עכו"ם אסור בהנאה והוי צריך לאוקמי בשותפות ומומר, וא"כ י"ל דזהו דוחק לאוקמי בדרך רחוק דוקא במומר ושותפות. והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות דל"ש לצעורי לשיטת רש"י. וא"כ מיושב היטב קושית הפ"י ומעתה ממילא מיושב הקושיא באות ד' והיינו דרש"י לשיטתיה דא"ב הוא דודאי מעורב חלקו וחלק חבירו וא"כ קשה קושית הפ"י הנ"ל וצ"ל שותפות ומומר וע"כ הא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות לחוד. א"כ הוכיח שיטתו דבשותפות ל"ש לצעורי ותוס' לשיטתיה דא"ב הוי ספק שפיר י"ל דקושית המקשן מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות ומומר ואעפ"כ שפיר משני קלב"מ דליכא לאוקמי בנגע דהוי ספיקא דרבנן וכנ"ל:
והנה לפום רהיטא היה נראה ליישב קושית הפ"י בקיצור גם לתוס' בסגנון שכ' לרש"י והיינו לדעת הסמ"ע דביין גם תוס' מודה דבשותפות ל"ש לצעורי מדלא חלק מקודם ונטל חלקו עיי"ש. (ומה שתמה הש"כ מדלא מוקי ההוא דמנסך בשותפות. ויישב בתב"ש דכיון דהוצרך לאוקמי שחיטתו פסולה במומר מוקי כולהו בחד גוונא ע"ש) א"כ י"ל ג"כ דבשותפות ומומר הוי דוחק. והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות לחודא דביין בשותפות ל"ש לצעורי. אמנם באמת הדרנא בי דעכשיו דקיימי' לשמואל דאא"א דשא"ש ליתא לסברת התוס' ושייך גם ביין לצעורי. והא דלא פליג מקודם היין דאז לא היה יכול לאסור חלק חבירו, ע"כ פירכת הש"ס דלוקי בשותפות ומומר וא"כ מוכרחים אנו לדברינו הנ"ל דלשיטת התוס' הוי ספיקא דרבנן:
ומעתה נבא ליישב במה דקשה באות ה' על הרמב"ם והיינו למ"ש תוס' בב"מ (דף ל') דהך דפרת חטאת או דבעי ניחות' דהבעלי ומיירי בשותפות או דלא בעי רק ניחות' דעושה מלאכה, וע' בפ"י בב"ק (דף צח) שכ' לתי' א' דתוס' דלא משכחת אלא בשותפות ממילא ליכא לאקשויי למ"ד אא"א דשא"ש בדיני אדם נמי לחייב דל"ש טעם דשלא יהא כיון דאוסר גם חלקו כמ"ש התוס' ריש ב"ב לענין כלאים ע"ש. ומעתה נ"ל לומר דס"ל להרמב"ם אף דבאמת לא בעי רק ניחות' דעובד מ"מ למ"ד אא"א דשא"ש לא מהני ניחות' כיון דתלי במחשבה הוי כע"ז דאא"א דשא"ש וכקושיא שכתבנו (אף שהרמב"ם ס"ל לפסק דא"א דשא"ש ואפ"ה פסק כר"י ור"ש במסכך גפנו. וע"כ דס"ל בזה כהר"ש דהוא גזה"כ. מ"מ י"ל דס"ל בזה כתוס' ועיקר טעם דע"ז מחמת מחשבה להך פרת חטאת) ולזה ס"ל להרמב"ם דלמ"ד אא"א דשא"ש באמת לא משכחת רק בשותפות, וא"כ י"ל דהש"ס לא הו"מ למיפרך למ"ד היזק שא"נ לאו היזק בד"א נמי לחייב. די"ל דהברייתא כמ"ד דאא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות (שלא יהא). וצ"ל אף דמרא דשמעת' דהיזק שא"נ הוי ר"י ואיהו סבר בחולין שחט בה סי' א' אסור. מ"מ לא הו"מ למיפרך דשמא הברייתא סבר אא"א דשא"ש. וא"כ לפסק ההלכה דפסק הרמב"ם א"א דשא"ש ממילא משכחת בפרה אף בלא שותפות מש"ה חייב מד"א. ומיושב דברי הרמב"ם בההיא דפרת חטאת, ובההוא דמי חטאת י"ל כתי' של הגאון מו"ה גדלי' זצ"ל הנ"ל שכתבנו בתחילת דברינו ונכונים דברי הרמב"ם בלי פקפוק:
אמנם עדיין יש לעיין אם איתא דס"ל להרמב"ם בזה כתוס' דכלאים דמי לע"ז, מנ"ל למפסק כר"י ור"ש במסכך גפנו דלמא טעמייהו רק דסברי אא"א דשא"ש ולדידן דא"א דשא"ש באמת במסכך גפנו קידש. והנראה דבלא"ה ק' עלינו קושיא אחרת והיינו דלכאורה תמוה לסברת תוס' בריש ב"ב דבדבר דל"ש בו שותפות ל"ש שלא יהא, א"כ איך משני בחולין דמנסך מיירי בשותפות א"כ אמאי במזיד חייב הא ל"ש שלא יהא וכו'. וצ"ל כיון דהאיסור מחמת תערובות והוא נקרא מערב כיון דקנסו במערב גם יי"נ ביין כשר ה"נ ממילא המנסך בשותפות חייב מכללא דמערב ומה לנו אם הוא מנסך יינו בפ"ע מקודם ועירבו אח"כ או שעשה בפעם א', אך לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס שמואל מ"ט ל"א מנסך הא שמואל סבר קנס' מקנס' לא ילפינן ולא קנסו אלא בדברים הנזכרים שדנו כן ע"פ מעשה. ואם כן אם אמרינן מנסך ממש לא מצינו שקנסו חכמים. אלא בכה"ג דמנסך ובכה"ג ל"ש שלא יהא כיון דבעי שותפות ומש"ה לא מצי שמואל לומר מנסך. וצ"ל דסבירי ליה להש"ס דשמואל סבר כהלכתא דא"א דשא"ש והו"מ לאוקמי מנסך ומומר בלא שותפות, והיה קשה לו להרמב"ם דהא ע"כ סבר שמואל דאא"א דשא"ש דהא פסק במנסך כר"י ור"ש וא"כ לא משכחת מנסך אלא בשותפות ול"ש לצעורי למ"ש דהרמב"ם סבר כדברי תוס' ב"ב דבשותפות ל"ש לצעורי, מזה הוכיח הרמב"ם דטעמא דר"י ור"ש מגזה"כ דכרמך ושפיר מצי סבר שמואל דא"א דשא"ש וא"כ יפה פסק הרמב"ם כר"י ור"ש:
אך לפ"ז יקשה עלינו לשיטת הרמב"ם דסברת הסוגיין דשמואל סובר א"א דשא"ש א"כ הדרא קושי' הפ"י לדוכתא מה משני קלב"מ לוקי במומר ובנגע, ולפנינו נדבר עוד מזה בעזה"י. והנה לפ"מ שכתבנו בשיטת תוס' דשמואל סבר כר"י ור"ש במסכך היינו מטעם אא"א דשא"ש. יש ליישב קושי' התוס' באופן אחר והיינו דהא דקאמר הש"ס מדאגבה קניא מפרשים דשמעתין משמע דוקא ע"מ לגוזלו. וכן מבואר בהרשב"א דשמעתין דבעי דוקא אגבה ע"מ לקנותו, אך בחולין פירש"י דמגביה ע"מ לאסרן אמרי' ג"כ מדאגבה קני'. ונ"ל לחלק דודאי בעי אגבהה ע"מ להוציא מרשות בעלי'. וא"כ אם הגבי' ע"מ לאסור בהנאה הוי כמגביהו ע"מ לגוזלו ולהוציאו מרשות בעלי'. דאם יהא אסור בהנאה יפקע שם בעלי' ממנו דאיסורי הנאה הוי הפקר כמ"ש הר"ן נדרים (דף פח) אבל במגביהו ע"מ לאסרו באכילה יהיה הדבר ברשות בעלי' לא מקרי לגוזלו ולא מדאגב' קני'. וא"כ לשמואל לשיטתו דסבר אא"א דשא"ש ולא משכחת מנסך אלא בשותפות והוי יין ביין. וגם שמואל סבר יין ביין ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו. וא"כ הוי רק לאסרו באכילה ול"ש מדאגב' קני', ומיושב קושית תוס'. אך לשיטת רש"י בב"ק באות ב' דבאמת לשמואל מתני' כת"ק דרשב"ג. וכן לשיטת הרמב"ם שכתבנו דשמואל סבר א"א דשא"ש לית' לדברינו. והנה נבא לבאר ולהוכיח שיטת רש"י בב"ק. דהנה לכאורה יש ליישב קושית העולם באות ב'. והיינו שכ' במהר"מ שיף והפ"י דלחזקי' בשוגג פטור דוקא באין רואין אבל ברואין ל"ש כדי שיודיעו. וא"כ צ"ל הסוגיי' כרבה דהצורם אוזן פטור דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועיקר הפירכ' בפרת חטאת. וא"כ שפיר פי' דסתמא קתני העושה מלאכה אף בפני הרואים דהא באמת במי חטאת בכל ענין פטור מחמת דלאו לגבי מזבח קיימי ידומי' דהכי פרת חטאת בכל ענין מיירי אף בפני הרואין, ובזה ל"ש כדי שיודיעו, שפיר פריך הש"ס, והש"ס דמשני בפרת חטאת דהכניסה לרבקה היה קשה לו דעדיין לא דמי למי חטאת דפטור בכל ענין אף במלאכה ממש, ולזה משני דבאמת גם מי חטאת מיירי בשקל בהן משקולות ועיקר הרבות' דחייב בד"ש דלענין פטור מד"א לתני צורם אוזן וקמ"ל רבות' דאף בשקל בהן משקולות חייב בד"ש ושפיר הוי דומי', וק"ל:
אמנם עדיין יש לע' בזה. ובתחלה נבאר הבעה"ת הובא בש"כ דגרמי דגרמי פטור כגון מוסר שטרות חבירו לשרוף דאף אם היה הוא בעצמו השורף הוי גרמי וכיון שלא עשה מעשה הוי גרמי דגרמי. והש"כ כ' תימה דאין אלו אלא דברי נביאות. ונ"ל להוכיח שיטתו. והיינו די"ל דהיה קשה לו קושית תוס' מאי פריך מהעושה מלאכה הא התם אף במוכר פטור כמו בצורם אוזן, וס"ל לתרץ ע"פ שיטת הרי"ף בב"ק דהנך כולהו דרבה פטור בצורם אוזן ובשף מטבע שלא אליב' דהלכת' דעכ"פ הוי גרמי ורבה לטעמיה דפטור בשורף שטרות ולא ס"ל דינא דגרמי ע"ש. א"כ י"ל דסוגי' פריך להלכתא דקיי"ל דינא דגרמי ולית' לדרבה ושפיר פריך בד"א נמי לחייב. אך לפ"ז יקשה מה שמשני הכניסה לרבקה והוי במחשבה הא מ"מ לחייב מדין דגרמי דהא מחשבה עכ"פ הוי גרמי כמו דמדמי הש"ס בב"ק דנתייאש מלגודרה הוי גרמי. וכן משמע מדברי תוס' שם ובהרמב"ן בשמעתין בהמפגל דעכ"פ מחשבה הוי גרמי [מה דנקט בשמעתין בהכניסה לרבקה הוי גרמי היינו רש"י לשיטתי' דס' גרמי גרמא חדא נינהו] ולזה הוכיח הבעה"ת דגרמי דגרמי פטור. וא"כ שפיר משני הכניסה לרבקה דהוי גרמי דגרמי דלא הזיק אלא במחשבה. וגם לענין ההיזק בעצמו אף אם עשאו בידים הוא רק גרמי דסתם שוורי' לאו לגבי מזבח קיימי, אך באמת זה לית' דמנ"ל להש"ס למיפרך לחזקיה דלמא הבריית' סבר דלא דייני' דינא דגרמי ופטור כמו בצורם אוזן. וגם א"ל דס"ל דבפרה באמת לגבי מזבח קיימי אלא דהוכיחו מדמשני גם במי חטאת ששקל בהן משקולות. ע"כ רוצה לאסוקי אף גם דדייני' דינא דגרמי דא"כ תקשי באמת אמאי פטור בפרה בהכניסה לרבקה לחייב מדין גרמי ולא הוי ב' גרמי דהא קיימי' פרה לגבי מזבח. ולזה נ"ל באופן אחר. והיינו במה דמחולקי' הרמב"ן ורשב"ם. דהרמב"ן ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפי' והביא ראי' מדלא פריך הש"ס גם בד"א לחייב מטעם קנס. והרשב"ם דס"ל דקנסא מקנסא ילפי'. צ"ל או כמ"ש הה"מ דהומ"ל ולטעמיך. או כמו שתירצנו למעלה. ונ"ל ראי' להרמב"ן מסוגי' דר"פ הכונס תני ד' דברי' העושה אותן פטור מד"א וחייב מד"ש. הפורץ גדר. ולחשוב נמי העושה מלאכה וכו'. וע' ברמב"ן בדיני דגרמי שלו. דהנך ד' דברים גריעי מגרמי דלא הוי ברי הזיקו דשמא לא תצא הפרה וכן כולם ע"ש. ולכאורה יקשה מה פריך הש"ס לר"י דמיחשב העושה מלאכה למה דמוקי בסוגיין דהכניסה לרבקה דהוי גרמי דלמא ר"י סבר כר"מ דדאין דינא דגרמי ובהעושה מלאכה בד"א נמי לחייב. אע"כ מוכח כרמב"ן דקיי"ל קנס' מקנס' לא ילפי' ובלא"ה פטור מחמת הזיק. ושפיר פריך הש"ס וא"כ י"ל דבעה"ת ס"ל כרשב"ם דילפי' קנסא מקנסא כפשטא דסוגי' דחולין. והיה קשה לו קושייתינו דמה פריך לר"י. לזה הוכיח דלכ"ע גרמי דגרמי פטור ושפיר פריך דלחשוב עושה מלאכ' בשקל משקולות דהוי ב' גרמי. ואף דבפרה דלגבי מזבח קיימי הוי חד גרמי מ"מ לחשוב מי חטאת דהוי ב' גרמי כנ"ל. אך לפמ"ש הרי"ף הדרא קושי' לדוכת' דליכא למימר כמ"ש דדומי' דמי חטאת קתני אפי' בדאיכ' רואים, דלמא סבר הבריית' דדייני' דינא דגרמי ואף במי חטאת פטור רק משום כדי שיודיעו ומיירי כולה בליכא רואים. אך לדעת הש"כ שחולק על הרי"ף דצורם אוזן לא הוי גרמי קיי"ל כרבא, שפיר י"ל כדברינו דהש"ס פריך דדומי' דמי חטאת קתני דפטור אף ברואין דל"ש כדי שיודיעו:
אך עדיין יש לפקפק בזה. דהנה באמת קשה על חזקי' גופ' במנסך אף במזיד ליפטר בכדי שיודיעו דל"ש לאזוקי קמכוין דמנ"ל דמכוין לצעורי דלמא נתכוין לעצמו לעבוד ע"ז. די"ל דבלא"ה קשה איך שייך במנסך כדי שיודיעו הא לא משכחת אלא במומר דא"נ לאסור, וצ"ל כמ"ש הפ"י דבאמת בשוגג ל"א לצעורי ומשכחת בשוגג אף בישראל מעלי' ופטור מטעם כדי שיודיעו ע"ש וזהו שייך בשוגג דמשכחת לה בישראל מעלי' ממילא גם מומר פטור אבל במזיד דלא משכחת אלא במומר דבלא"ה אמרי' לצעורי' ובמומר ל"ש כדי שיודיעו א"כ במנסך ל"ש במזיד כדי שיודיעו. אך לשיטת הרמב"ם ופירש"י דאף בשותפות ל"ש לצעורי א"כ שייך גם במזיד כדי שיודיעו. וקושיא במק"ע (ובעזה"י לפנינו ניישב):
אמנם באמת אם נחליט מכח קושית העולם הנ"ל דפירכת הש"ס מסתמא קתני אף בפני הרואין ונימא כסברת המהר"ש הנ"ל דבפני הרואין ל"ש כדי שיודיעו תקשה לחזקיה משנתינו דקתני במזיד חייב הא לא משכחת אלא במומר ואינו נאמן. ע"כ מיירי בפני רואין הא בכה"ג אף שוגג חייב. אע"כ יהא מוכח דלא כמהרמ"ש אלא כיון דפטרי בשוגג בינו לב"ע מטעם כדי שיודיעו לא פלוג רבנן ואף בפני רואין חייב. מ"מ במנסך במזיד י"ל כנ"ל כיון דל"ש אלא במומר ובפני רואין ובזה ל"ש כדי שיודיעו. אבל בשוגג משכחת לה בישראל בינו לבינו פטרי' בכל ענין אף בפני רואין ואף במומר וא"כ הדרא קושית העולם לדוכת'.
ולזה היה נ"ל דבאמת בלא"ה קשה לומר דחזקי' סבר מנסך ממש דהא חזקיה סבר הצריכות' ליפטר. א"כ למ"ד חזרו לומר מדמע תקשי מטמא ל"ל דהא כ"ש ממנסך. וכן תמה במהרמ"ש. ומכח זה המציא הפ"י דבהפ"מ יותר מסתבר ליפטור בשוגג וכן במלת' דשכיח יותר דיש לחוש שלא יודיע כיון דיצטרך לשלם הרבה. וכ"ז לפי שסברו ליסוד מוחלט דחזקיה סבר מנסך ממש. כיון דס"ל דהוא דינא תקשי מערב היינו מדמע ולדידי משום הא לא ארי'. די"ל דחזקי' סבר מנסך והצריכות' לפטור בפשוטו דחזרו לומר מנסך קמ"ל אף דהמערב הוא הפ"מ דקי"ל יין ביין אסור כולה. אפ"ה בשוגג פטור אך דחזרו לומר מדמע ס"ל דרשב"ג דיין ביין ימכרו הוא הפ"מ יותר ממדמע קמ"ל במדמע אף דיותר הפ"מ ממערב אפ"ה בשוגג פטור. והא דקאמר רב מערב היינו מדמע ולא אמר כן הצריכות' לחיובא דמזיד דחזרו לומר מערב קמ"ל אף דהפסד מועט קנס' ס"ל כרשב"ג דימכר וחזרו לומר מדמע ס"ל כת"ק דיין ביין אסור בהנאה קמ"ל אף דמדמע הפ"מ קנסו והוא ממש כמו לחזקיה רק בהיפוכו. היינו דרב לשיטתי' דפוסק כת"ק לענין יין ביין א"כ לא ניחא לאוקמי סתם מתני' דקתני מנסך לבסוף דקמ"ל אף דהפ"מ קנסא והיינו כרשב"ג שלא כהלכת' מש"ה מפרש מנסך ממש. אך לפ"ז יקשה מנ"ל להש"ס דשמואל סבר קנס' מקנסא ל"י דלמא סבר ילפי' ולדידי' דפוסק כרשב"ג שפיר הצריכותא לחייב וכחזקיה בהיפוך. ומתני' דקתני מערב לבסוף קמ"ל אף דהפ"מ כרשב"ג קנסו. וברייתא דחזרו לומר מדמע ס"ל כת"ק ומדמע הפ"מ קמ"ל דקנסו. ולזה הוכיח רש"י שיטתי' בב"ק (באות ג') וא"כ ע"כ לשמואל באמת סבר מתני' כת"ק דאוסר כולה וקשה היינו מדמע. וצ"ל דקנסא מקנס' ל"י ודוקא לחזקיה ל"י כמ"ש דלדינא אף הפ"מ מזעיר צריך לשלם וא"כ אף לרשב"ג דימכר צריך לשלם. אבל לשמואל דקנסא מקנס' בהפ"מ כזה מתני' כת"ק דרשב"ג ושפיר מוכח דקנסא מקנסא ל"י. ואחרי שקיימתי דחזקיה סבר מערב שפיר י"ל דמתני' בשוגג פטור מיירי דוקא בליכא רואים ושפיר י"ל ביישוב קושית העולם כמ"ש:
אמנם באמת דברי המהרמ"ש מרפסין איגר' לאוקמי מתני' דוקא בשוגג ומה שהוכיח הפ"י לדמות אותו לדן את הדין דאין רגילות שיחזור אותו מהוראתו אלא ע"י אחרים ול"ש שיודיעו דחוי מעיקרא דהתם בכל פעם איכא רואים אבל במידי דמשכחת דליכא רואים פטור בכל גוונא אף אם איקרי דהיו רואים. וא"כ לית' לתירוצנו על קושית העולם. גם מה שהתעוררנו למעלה דלשיטת הרי"ף דהך דרבה בצורם אוזן הוי גרמי בלא"ה לית' לתירוצנו. א"כ קושי' העולם במק"ע. ובהכרח צ"ל כמ"ש אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק בשם רבו הגאון מהרי"כ זצ"ל דס"ל להש"ס מסברא כי היכי דר"י מחייב במזיד מטעם כדי שלא יהא ממילא גם לחזקיה מהני עכ"פ הך סברא שלא לפטרו ממזיד מטעם כדי שיודיעו. וא"כ שפיר פריך הש"ס. אך לפ"ז פשיטא דקושית מהרמ"ש חזקה היא וגם נצבה כיון דפירכת הש"ס גם לחזקיה דלחייב מחמת שלא יהא פשיטא דקשה אמאי לא פריך גם לר"י:
ולזה נראה בהקדם מה שהתעוררנו דלחזקיה קשה במנסך דל"ש לאזוקי מכוין וגם במזיד לפטור כדי שיודיע דבמזיד ל"ש אלא במומר דא"נ ל"ש כדי שיודיע לית' לשיטת הרמב"ם דבשותפות ל"ש לצעורי משכחת לה בשותפות וליפטר כדי שיודיע. ולזה נראה דבאמת במזיד ל"ש כדי שיודיע דלא יהא נאמן לאסור דלפי דבריו הוי רשע וא"א משים עצמו רשע. אך הא קשה דיהא נאמן דאנן נימא דפלגי' דיבורא דלאו מזיד היה אלא שוגג. וצ"ל כמ"ש תוס' בסוגיא דאנוסים דבחד גופא ל"א פלגי' דיבורא. אך קשה דמ"מ נימא פלגי' דיבורא במה דאמר (לא) נסכתי יינך דנימא נתנסך ע"י אחר ולא על ידו והוי כמו פלוני רבעני דהוי תרי גופי. וצ"ל דחזקיה ס"ל אא"א דשא"ש ולא משכחת לה במומר (ושותפות) א"כ ל"ש פלגי' דיבורא דנתנסך ע"י אחר דהא א"א ע"י אחר דאחר א"י לאסרו. ועל עצמו א"נ דא"א משים עצמו רשע. אך יש לע' דהא מבואר בע"ז (דף נד ע"א) דחזקיה אמר כגון שנסך לה יין בין קרני' הרי דס"ל לחזקיה דא"א דשא"ש ושפיר יהא נאמן מטעם פלגי' דיבורא בתרי גופי. וצ"ל דחזקיה סבר דוקא לגבוה אמרי' א"א דשא"ש וילפי' לה מאחר אבל להדיוט לא כמו קושית תוס' בע"ג (דף נב ע"ב) ד"ה ברוך אתה. מעתה מיושב קושית העולם הנ"ל דשפיר י"ל כסברת הגאון מהרי"כ דגם לחזקיה קנסו שוגג אטו מזיד משום שלא יהא דכיון דמצינו דלר"מ קנסו פשיטא דלחזקיה עכ"פ לא הו"ל לפטור במזיד. והא דפרכינן לחזקיה ולא לר"י י"ל בהקדם שכתבנו ליישב שיטת הרמב"ם דהש"ס לא מצי למיפרך לר"י די"ל דשמא סבר הבריית' כמ"ד אא"א דשא"ש ולא משכחת פרת חטאת אלא בשותפות של"ש שלא יהא. אבל למה דפסקי' א"א דשא"ש משכחת בלא שותפות באמת גם לר"י חייב בד"א וכמו שכתבנו למעלה. ומעתה י"ל דבודאי אף לסברת מהרי"כ הנ"ל מ"מ גם למסקנא צריכים אנו לתירוצא דהשתא לאזוקי מכווין. והיינו דבאמת כיון דקיי"ל לצעורי מכוין ע"כ מתני' בשותפות או במומר ובשותפות ל"ש כ"כ שלא יהא. והא דמשני בחולין בשותפות היינו כמ"ש לעיל דהוא בכלל מערב אף דעכשיו בשותפות ל"ש כ"כ שלא יהא מ"מ הוא בכלל מערב. וכ"ז לר"י דבשוגג מדינא פטור בזה י"ל כיון דקנסו במזיד קנסו בכ"מ אף דל"ש שלא יהא. אבל לחזקיה דבשוגג מדינא חייב ואעפ"כ פטרוהו מטעם כדי שיודיעו. וכיון דכדי שיודיעו אלים כ"כ לפטרו מחיוב דאורייתא ממילא אף דבמזיד לא רצו לפטרו מטעם שלא יהא וכנ"ל. מ"מ אם משכח' במזיד של"ש שלא יהא וכנ"ל ולא הו"ל לתקן מחמ' דלא פלוג מחמת התקנ' דכדי שיודיעו ולא עדיף ענין לא פלוג מחיוב דאורייתא. אף דחיובו במזיד במערב מ"מ במנסך בשותפות דהיינו מערב כה"ג הו"ל למפטרי' בכדי שיודיעו מש"ה הוצרך לשנויי השתא לאזוקי קמכוין ול"ש כדי שיודיע. ולפ"ז גם לפי האמת דצריכים אנו להך טעמא השת' לאזוקי קמכוין תקשי גם לפי האמת הא במנסך ל"ש לאזוקי. וצ"ל כמ"ש לעיל דבמזיד ולא פלגי דיבורא בתרי גופי דחזקיה סבר אא"א דשא"ש ול"ש פלגי' דיבורא וכנ"ל. נמצא ממילא מוכח דחזקיה סבר לחלק דלגבו' אמרי' א"א דשא"ש אבל לא להדיוט. וא"כ שפיר פריך הש"ס לחזקיה דבד"א נמי לחייב ול"ש למפטרי' בכדי שיודיע דהא ל"ש שלא יהא (ול"ל) דהך ברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא ז"א דהא לחזקיה הוכחנו דס"ל באמת אא"א דשא"ש ואפ"ה ס"ל בע"ז דאדם אוסר. וע"כ היינו דלגבו' חמיר א"כ ממילא לענין גבו' לא מצינו תנאים. דהנך תנאים (חולין דף מ) בעכו"ם שניסך לא מיירי אלא בהדיוט. וא"כ כיון דלגבוה חמיר ממילא לכ"ע א"א. וא"כ פרת חטאת שהיא לגבוה לכ"ע א"א משכחת אף בלא שותפות ושפיר קשה בד"א נמי לחייב מטעם שלא יהא. אבל לר"י לא הו"מ למיפרך. דר"י לשיטתיה דסבר א"א אף בהדיוט כמ"ש תוס' חולין ואין חילוק בין גבו' להדיוט ממילא אתי (הסוגי') בחולין דסבר בעכו"ם שניסך וא"א דשא"ש לגבוה. וא"כ שפיר י"ל דהברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא. והוא נכון בדרך חידוד. אך עדיין קשה דמ"מ מנ"ל להש"ס למיפרך לחזקיה דלמא גם חזקיה סבר דאין חילוק בין הדיוט לגבוה. והא דפטור במנסך במזיד היינו דבאמת סבר מערב. וצ"ל דס"ל להש"ס דא"כ תקשה לחזקיה מערב היינו מדמע. אע"כ דסבר מנסך ממש וק"ל:
והנה בהך סוגיין שכתבנו בשם מהרי"כ דפריך לחזקיה דגם לחזקי' במזיד פטור אף במקום דשייך כדי שיודיע. בזה הדרך נ"ל ג"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דהא דלא פריך לר"י קנסא מקנסא ל"י ג"כ דמ"מ לחזקיה פריך שפיר דהש"ס מדמה מסברא דאם לר"י קנסו במעשה שבא לפניהם מחמת שלא יהא ממילא אלים הך סברא דלחזקיה עכ"פ אין לעשות תקנה לפטרו במזיד כיון דל"ש שלא יהא וממילא במזיד אוקמי אדינא ול"ש קנסא ושייך כן בכל מילי ושפיר פריך לחזקיה. וק"ל. באופן שכתבנו תמצית דברינו קיימא כפשטא דחזקיה סבר מנסך ממש והא דחייב במנסך במזיד אף דל"ש כ"כ לאזוקי קמכוין היינו דל"ש כדי שיודיע דסבר חזקיה להדיוט אא"א דשא"ש והוי חד גופא דלא פלגי' דיבורא. ונ"ל דיש להביא ראיה לזה דקשה לכאורה בסוגיין דמנ"ל להמציא מחלוקת חדשה בין רב לשמואל בענין קנסא מקנסא ילפי' דלמא גם רב סבר ילפי' אלא דס"ל כחזקיה דהוא דינא וכאשר ניקום ליישב דברי חזקי' כן ניקום ליישב דברי רב. גם היה מרויח בזה שרש מחלוקתם דרב ושמואל אי במנסך קלב"מ. אלא דהיינו טעמא דשמואל דל"א מדאגביה קני' דעל הגבהה יכול לומר הש"ל ורב סבר כחזקיה דהוי היזק והוי שינוי וא"י לומר הש"ל [ומתני' דקתני גזל חמץ אומר לו הש"ל היינו כתנאי כדמוכח לומר לחזקיה] אע"כ כנ"ל דעד כאן לא פטרי חזקי' במנסך במזיד אלא דסבר להדיוט אא"א דשא"ש ול"ש במזיד כדי שיודיע. וא"כ רב לשיטתי' דמסקי' בפ' הערל דסבר כר"מ במסכך גפנו דא"א אף להדיוט ע"כ ל"ס כחזקיה דא"כ אף במזיד לפטור כדי שיודיע ויהא נאמן מחמת פלגי' דיבורא אע"כ דסבר דהוי קנס. וא"כ ראיה לדברינו והם בעזה"י ישרים ונכונים, ומעתה בהצטרפות כל דברינו נבא ליישב קושי' המ"ל (באות ו') בדרך חידוד והיינו דס"ל להרי"ף מסברא דראוי לפסוק קנסא מקנסא ילפי' כפשטא דסתמא חולין (דף מ') ולזה ס"ל בדעת הרבוואת' דס"ל קנסא מקנסא ל"י היינו מחמת הוכחת הרמב"ן מדלא פריך מפרת חטאת גם לר"י ע"כ קנסא מקנסא ל"י אף דסוגי' בחולין מורה בהיפוך ממילא קיימי' כשמואל בדינא. ולפ"ז קשה הא י"ל דלר"י לא פריך דדלמא הברייתא סבר כמ"ד אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ולא שייך שלא יהא כו' וצ"ל דא"כ גם לחזקיה לק"מ דטעמא דפוטר בכדי שיודיע ואי משום שלא יהא דלמא ס' הברייתא דאא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות אע"כ דגם בשותפות שייך שלא יהא והו"ל למיפרך גם לר"י אע"כ דקנסא מקנסא ל"י וא"ש לר"י. אבל לחזקי' מכח שלא יהא קם דינא ושפיר פרכי'. ולכך ס"ל להרי"ף בדעת הנך רבוואת'. אך לפ"ז דגם בשותפות שייך שלא יהא ממילא יכול להיות דגם רב סבר כחזקיה ובמזיד חייב מחמת שלא יהא וע"כ הא דקאמר הש"ס קנסא מקנסא ילפי' היינו בס"ד. אבל לבתר דמצינו דחזקי' סבר דהוי הדין ממילא קיימי' דגם רב סבר כשמואל דלא ילפי' ומה"ת נמציא פלוגתא חדשה ואי משום רב דיליף בפ' החובל בשור להריגה מושפך וכיסה יותר י"ל דהוי דינא וגם רב סבר קנסא מקנסא ל"י. א"כ הן הן דברי הרי"ף דאם איתא להנך רבוואת' דקנסא מקנסא ל"י ע"כ דס"ל מפירכת הש"ס דפרת חטאת. וע"כ דס"ל גם בשותפות שייך שלא יהא. וא"כ ממילא קיימי' למסקנא גם רב ס"ל קנסא מקנסא ילפי' וסבר כחזקיה. א"כ קשה האיך יליף רב מושפך וכיסה. אע"כ דהוי דינא היינו דיותר י"ל דהוי דינא, אבל באמת יותר י"ל דרב לא מצי סבר כחזקיה דבשותפות ל"ש שלא יהא וכנ"ל. ופריך שפיר מפרת חטאת וקיימי כסוגיא דחולין דקנסא מקנסא ילפי' ודוק:

קנסא מקנסא לא יליף. לעיל מ"א ע"א לעולא ס"ל לרבנן לא שמי' היזק וקשה עכ"פ לגזור שלא יהא כל אחד הולך ודוחק לומר משום דגם הוא מפסיד דמשחרר שיעבודו וכמ"ש כבר לעיל ז"א דמי לא עסקינן שנותנים לו ממון הרבה והעבד כותב לו שטר גדול על דמיו לכתוב לו שטר שחרור כדי שיהי' רבו הראשון מוכרח לשחררו ממש. וצ"ל עולא ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וליכא למילף משחרר ממטמא מדמע ומנסך ולפ"ז היינו טעמא דרב דלא ס"ל כעולא דרב לטעמי' דיליף קנסא מקנסא והוה קשי' לי' מ"ט דרבנן דלא קנסוהו משום שלא יהא כל א' הולך אע"כ מאן שחררו רבו שני אמנם בירושלמי לעיל איתא להדיא ס"ל בתרווייהו פליגי בשחררו רבו ראשון ובשחררו רבו שני א"כ מוכח דאליבא דהירושלמי ס"ל לרב קנסא מקנסא לא ילפינן ועיין פנ"י מ"ש כבר בזה לעיל דס"ל מנסך משכשך ממש וכנ"ל באריכות:

משום דקא מפסיד לה לגמרי. פי' אפי' שוה פרוטה מ"מ כל שמפסידין לגמרי הוה כהפסד מרובה משא"כ מדמע אפי' שוה אלף זוז מ"מ שנשתייר לו משלו לא מיחשב לי' הפסד כלל וכן אמרינן בשבועות י"א ע"ב אמרי אינשי מגמלא אונה ע"ש. אך תינח בצריכותא לחיובא אבל לחזקי' דצריכותא לפטורא קשה דאתשלומי מזיק קאי ומאי פסקא דמטמא הוה היזק טפי ממדמע. וצ"ל הכא מצרכינן אי אשמעינן ה"א בהא חיישינן שמא לא יודיעו ויאכל תרומה טמאה בעשה אבל במדמע מן התורה ברובא בטל ומדרבנן בעי ק"א ה"א לא חיישי רבנן וקנסוהו בשוגג ואי אשמעי' מדמע ה"א בהא חיישינן שלא יודיענו כי אם יכשל באיסור דרבנן על ידו לא איכפת לי' ולא יודיעו אבל מטמא דהמכשול דאורייתא אימא לא קמ"ל:

בראשונה היו אומרים. כתב תוס' שהוא מסוגי' ההפוכות. י"ל בראשונה אמרו המנסך היינו מומר ולא אתרו בי' וקמ"ל אע"ג דקים לי' בדרבה מיני' מ"מ חייבי מיתת שוגגין חייבין ועדיין לא ידענו הגבה' צורך ניסוך שוב הוסיפו מדמע ושוב הוסיפו עוד מנסך דאתרו בי' ואפ"ה חייב משום הגבה' צורך ניסוך. אך לעיל כתבתי שאין סברא דאתא הכא לאשמועינן דין דחייבי מיתות שוגגין חייבין דאין ענינו לכאן:

כדי שיודיעו. עיין רשב"א פ"ג דקדושין שהקשה ראב"ד אי ע"א אינו נאמן באיסורין מה יועיל ידיעתו הא אינו נאמן ותי' רשב"א עכ"פ טוב להודיעו אולי יאמינהו. ולפע"ד אין צריך לדחוק דאפי' יש כאן כמה אנשים רואים שזה מניח שרץ על הטהרות מה להם להודיע לבעליו או אפשר אינם יודעים שטהורים ושל אחרים הם. הם לא ראו אלא שזה הניח שרץ על טהרות הללו וכיוצא בזה. ועל המזיק מוטל החיוב להודיע לבעליו לאמר כך וכך אירע ואלו עדיו. ועוד אמרתי כיון שאין ע"א נאמן באיסורין א"כ מה לו להודיעו וגם אם לא ידע או אינו מאמין ואוכל אין שום איסור בכך ואם צדיק הוא ולא יאונה לו כל און ה' רגלי חסידיו ישמור אבל אין עלינו חיוב לתקן תיקונים שיודיע אך אי היה שוגג חייב ואז אם היה מודיעו היה נאמן מתוך שנאמן להפסיד תשלומי נזקו ואם ימנע ולא יודיע נענש ע"כ תיקנו שוגג פטור ואינו נאמן ע"כ אם לא יודיע אין בכך כלום ואם יודיעו ולא יאמין לו נמי אין בכך כלום ואולי יאמין לו וטוב לו:

לא שמי' היזק. בודאי אין שום סברא בעולם דמן התורה הפקר והיתר הוא להפסיד אלפים רבבות של חברו בהיזק שאינו ניכר חלילה וחלילה. אלא שאינו נזכר פרשת נזיקין דקרא לשלם ממיטב אלא הוא בכלל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וקונסין לפי המקום והזמן והאיש המזיק ולפי הניזק עד שתיקנו חכמים שיהי' ככל ניזקין שבתורה. אבל הדבר צל"ע מנ"ל מן התורה למעט היזק שאינו ניכר שלא יהיה בכלל מכה בהמה ישלמנו. והנה ר"פ הנחנקין הוה בעי למימר מכה בהמה בעי חבורה דכתיב נפש בהמה. משמע נפש שהדם יוצא. ופריך אלא מעתה הכחישה באבנים ה"נ דפטור פירוש והוא נגד הסברא אלא נפש אם אינו ענין לבהמה דאפי' הכחישה באבנים חייב מוקמינן למכה אביו ואמו ע"ש. והשתא ק"ו השתא התם כתיב מיעוטא בהדיא נפש חבורה דוקא והואיל והוא נגד הסברא למיפטר הכחישה באבנים מוקמי' קרא לאם אינו ענין מכ"ש היזק שאינו ניכר אם אין קרא בהדיא לפוטרו מהיכי תיתי לפוטרו בשהזיק חברו בידים. ועיין ב"ק פ"ד ע"ב לבן עזאי דאיכא מיעוטא לפטור הכהו בשפוד על הציפורן דהוה צער שאינו ניכר א"כ י"ל אדם באדם פטור באינו ניכר כ"ש אדם בבהמה ולרבי דהלכתא כוותי' צ"ל מדאיצטרך לחייב באדם ש"מ בבהמה פטור וצ"ע:

שלא יהא כל אחד הולך וכו'. עיין תוס' ובירושלמי מייתי מדן את הדין טימא וטיהר דהיזק שאינו ניכר חייב ומסיים ר' פלוני אמר והוא שיגע בידיו ונראה דס"ל לירושלמי בפשיטות דלחזקי' א"ש דחייב גם בשוגג דבדיין לא שייך כדי שיודיעו אבל אי פטור א"כ קשה דיין דשוגג הוא אמאי חייב והדר דחי לי' דהגיע בידיו ה"ל מזיד דמה לו לישא וליתן ביד וכמ"ש תוס' ועיין פני משה לא פי' כן:

הכהנים שפגלו. לקמן אי"ה במקומו יתבאר בעה"י באורך:

מתיב ר"א העושה מלאכה במי חטאת וכו'. כתב מהרש"א דלר' יוחנן לא תיקשי לחייב משום שלא יהא כל אחד הולך די"ל אפי' אי קנסא מקנסא יליף מ"מ יש שום סברא דלא שייך הכא שלא יהא כל א' הולך ע"ש. והנה סברא זו גילה הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק דלא קנסו אלא המשחיתים המכוונים להזיק אבל זה שעשה מלאכה לטובתו ולהנאתו עשה לא קנסוהו. פירוש אעפ"י שמ"מ אסור לעשות היזק לחברו להנאתו ואי היה היזק ניכר חייב לשלם מ"מ באינו ניכר לא גזרו על זה אבל על חזקי' קשיא. ומה שטען ה"ה א"כ במטמא נמי אי עשה לצרכו ולשום הנאה יפטר ולא לשתמיט שום פוסק שיאמר כן לק"מ רוב מטמא הוא דרך השחתה וגזרו עליו רבנן לחייבו בתשלומין אפי' להנאתו. משא"כ במלאכה בפרת חטאת ומי חטאת א"א אלא להנאתו דבעי' עובד דומי' דעובד דניחא לי' ופשוט דאי לא צריך למלאכה רק ניחא לי' המלאכה להשחית חברו בעל הפרה והמים זה לא נקרא ניחא ואותה המלאכה אינה אוסרת נמצא א"א אלא בהנאתו ושפיר כתב הראב"ד. אמנם בירושלמי מייתי סיעתא לר' יוחנן מברייתא אשר ז"ל הנותן עול ע"ג פרתו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ורמב"ם פ"א מפרה הל' ז' פסק בנותן עול חמיר ולא בעי שום מלאכה ושום ניחא לי' אלא עול פוסל ודוקא בעושה מלאכה בלי עול באינן עובד דומיא דעובד ומשו"ה לא מצי למדחי בירושלמי שתיניק ותידוש דבנתינת עול לא בטיל מחשבה וניחא כלל. וש"ס דילן דלא מייתי תיובתא מהך ברייתא צ"ל דלא מיתני בי' ר"ח ור"א. ואפשר דבאמת חייב בדין אדם. ומ"מ הירושל' דמייתי מיני' סיעתא לר' יוחנן קשה לר"י מי ניחא נגזר משום שלא יהא כל א' הולך ולא שייך תי' של הראב"ד מפני שהוא להנאתו דהא עול אינו להנאתו ועכצ"ל להירושלמי דמייתי הך ברייתא סיעתא לר' יוחנן ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן. ואמנם לפ"ז נהי בש"ס דילן לא הקשה מעול דס"ל בעול אה"נ דחייב בדיני אדם א"כ תו ליתא לדברי הראב"ד דכתב להכי לא קשי' לר' יוחנן מפרה משום דלהנאתו עביד והסברנו דבמטמא ואינך כיון דאיכא דלהשחתה תו לא פלוג משא"כ בפרה דלעולם להנאתו וזה ליתא דהא בפרה איכא נמי עול דליכא הנאה רק השחתה וה"ל למיקנס בין בעול בין במלאכה משום שלא יהא כל אחד הולך אע"כ מזה הוכיח רמב"ם דגם בש"ס דילן לא הקשה לר' יוחנן משום די"ל קנסא מקנסא לא ילפינן. ולפ"ז למאי דקיי"ל מש"ס ס"פ כיסוי הדם דילפינן קנסא מקנסא היינו חוטף ברכת המזון מקדם חברו וכיסה וכמ"ש ש"ך סי' שפ"ו א"כ ממילא אתאינן גם לר' יוחנן לאוקימתא דהכניסה לרבקה שתינק ותידוש ומי חטאת שהסיח דעת. ובס' גי"ת הקשה כיון דעושה מלאכה בפרה ומי חטאת להנאתו קעביד כמ"ש ראב"ד א"כ לא מקשה מידי לחזקי' דלמא פטור כדי שיודיעו וליכא למימר לצעורי קמכוין אודועי' לא מודע לי'. הא הכא להנאתו מכוון ולא לצעורי. והנה בפני משה הקשה דלמא בשוגג מיירי דפטור גם לחזקי' והנה קושייתו אינה ראוי לו אי בשוגג אמאי חייב בדיני שמים אע"כ במזיד מ"מ תירוצו עולה יפה לקושי' גי"ת הנ"ל דלא נחשד ישראל שלא יודיעו ויכשלו רבים המטהרי באפר פרה ומי חטאת הללו ויכנסו למקדש ויעשו פסח ויאכלו קדשים ונכון הוא:

בדיני אדם נמי לחייב. הקשו תוס' אפי' צורם להטור משום גרמי אלא לרבותא דדיני שמי' נקיט לי' ושם בב"ק תי' תוס' אי ס"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין רבותא בין ניכר לאינו ניכר ולינקוט צורם ע"ש בתורת חיים נתקש' בתי' זה. אכתי מאי רבותא בצורם ולפע"ד לעולם איכא רבותא בהיכר טפי. אלא הכי קאמרי תוס' אי היזק שאינו ניכר לא שמי' א"כ רבותא כאן דחייב בדיני שמי' וא"כ אשמועי' אפי' בעושה מלאכה חייב בדיני שמי' מכ"ש בצורם. אבל אי ס"ד שמי' היזק א"כ עיקור פטורא דבידי אדם משום דהוה רק גרמי א"כ לנקוט צורם דפטור מכ"ש עושה מלאכה:

ע"מ שתיניק ותידוש. פי' נהי דחייב חזקי' אפילו אין ההיזק ניכר בדבר הנזוק מ"מ צריך שיהיה מעשה המזיק ניכר בשעושה ההיזק לאפוקי הכא שאין ניכר גם במזיק שהרי להניק הכניסה רק במחשבתו שתידוש ואין מחייבים על המחשבה חיוב בידי אדם. והא דלא אמרי' הכא כיון דתליא במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עמ"ש רבינו שמשון פ"ז דכלאים משנה ד' ותוס' ב"מ ל' ע"א סוף ד"ה אף עובד ע"ש:

בא"ד וכן משמע בהגוזל בתרא כו' ומפרש מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה כו' עכ"ל. ויש לדקדק כיון דבהדיא אמרינן הכי בגמרא א"כ אמאי מהדרו התוספות לתרץ בשינויא אחרינא ואפשר דכיון דבמרובה משמע דסתמא דתלמודא לית ליה דרבי אבין א"כ משמע דהלכה כרבי ירמיה לגביה דרבי אבין מש"ה לא ניחא להו לתוס' לאוקמי דשמואל כרבי אבין דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ואף שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא כרב דמנסך ממש ופסק ג"כ דקנסא מקנסא ילפינן כמו שדקדק הש"ך בח"מ (סימן שפ"ה אפשר דהתוספות לא סברי הכי אלא דאכתי איכא למידק איפכא לאינך תירוצים שכתבו התוס' כאן דאף אם איתא לדר' ירמיה אפ"ה א"ש הא דשמואל אם כן אמאי קאמר הש"ס בפרק הגוזל מעיקרא סברי כרבי אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה טפי הוי ליה למימר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב דהתם ע"כ אליבא דאוקימתא דרב איירי דקנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ אמאי מייתי כלל הא דרבי אבין ובשלמא לתירוצים הקודמים שכתבו כאן אפשר לומר דהש"ס דפר' הגוזל נמי יש לפרש כן דמעיקרא הוו סברי דהא דמנסך דמיא לדרבי אבין והיינו כשמואל ולבסוף סברי דדמיא לדרבי ירמיה והיינו כרב מהטעמים שכתבו התוספות אבל לתירוץ האחרון שכתבו התוס' כאן דטעמא דשמואל משום דמצי למימר הרי שלך לפניך א"כ אין זה ענין כלל לדרבי אבין ואמאי קאמר הש"ס התם מעיקרא סברי כרבי אבין טפי הו"ל למימר כשמואל וצ"ע:

בא"ד ועוד י"ל דטעמיה דשמואל כו' אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הרי שלך לפניך כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל בסוגיא דשמעתין דלשיטת התוספות סוף פ"ב דחולין דלמאי דקי"ל בישראל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו תו לא מיתוקמא מנסך ממש אלא בישראל מומר כדמוקי לה הש"ס התם ואם כן היאך כתבו כאן דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך ותיפוק ליה דמעידנא דאגבהה קא מנסך ליה במגע ותו לא חזי למידי והו"ל כאילו מיקליה קליה ובשלמא לכל התירוצים של התוספות אתי שפיר דלשמואל פטור דאף ע"ג דמשעת הגבהה נעשה הנזק ונתחייב בתשלומין אפ"ה כיון דהגבהה צורך דניסוך פטור משום קלב"מ אלא להאי תירוצא דסובר שמואל הגבהה לאו צורך ניסוך הוא אלא דפוטר משום דא"ל הרי שלך לפניך ודאי קשה אם לא שנאמר דהתוספות סברי דלענין מגע מומר דהיינו סתם יינם לא מיתסר בהגבהה לחוד בלא שכשוך כשיטת כמה פוסקים אבל אם נסכו בפירוש לשם עבודת כוכבים לא בעינן שכשוך אלא דלא משמע כן משיטת הפוסקים דמאן דאינו אוסר בלא שכשוך היינו משום דאין דרך ניסוך בכך. ואפשר דהתוספות סברי דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כרב הונא ורבי יוחנן בפ"ב דחולין דאסרי ותו לא צריכנן לאוקמי בישראל מומר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בד"ה משום דקא מפסיד ליה לגמרי כו' דלחזקיה הו"ל לאצרוכי לאפטורי. סתמו דבריהם ולא כתבו מאי צריכותא שייך אליבא דחזקיה ואפשר דלענין פטורא דשוגגין דהטעם כדי שיודיעו שייך נמי האי צריכותא דאי תנא מטמא משום דהפסד מרובה וא"כ אי מחייבת ליה בתשלומי שוגג מימנעו ולא מודעי אבל מדמע דהפסד מועט אפשר דמשום פסידא פורתא דמחייבינן ליה לא מימנע לאודועי לאפרושי מאיסורא ואי תנא מדמע ה"א משום דשכיח אבל במידי דלא שכיח אפשר דאוקמוה אדינא דאורייתא ובשוגג נמי חייב דבמידי דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא אפילו במילי דאיסורי ומנסך ודאי איצטריך לאשמעינן דמזידין חייבין ולא מיפטר משו' קלב"מ כן נ"ל:

בד"ה בראשונה כו' בהגוזל בתרא כתובה איפכא וזו אחת מסוגיות הפוכו' עכ"ל. לכאורה נראה דאליבא דרב אין צריך לפרש דהסוגיות הפוכות דאיכא למימר דתרתי ברייתות דאבוה דרבי אבין קושטא נינהו דהא דקתני בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך האי מנסך היינו מערב ולא רצו לתקן במדמע משום דהפסד מועט אבל מערב הוה הפסד מרובה לרב דאית ליה בשילהי עבודת כוכבי' דיין ביין אסור בהנא' לגמרי וחזרו לומר אף המדמע דלהפסד מועט נמי חששו ובאידך ברייתא דקתני בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע היינו לאחר שגזרו על מדמע וממילא אין צריך למיתני מערב דאתא במכ"ש ממדמע אבל על מנסך ממש לא גזרו ומשום דקלב"מ דמעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף חזרו לומר אף המנסך ממש משום דרבי ירמיה מיהו אליבא דשמואל ודאי צ"ל דסוגיות הפוכות הן:

רש"י בד"ה למה לי כיון דקתני מנסך כו' כ"ש מדמע דליכ' למימר דקלב"מ עכ"ל והקשה בספר מהרי"ן לב מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דאמדמע קשיא ליה דלכאורה משמע דמדמע ודאי איצטריכא כדקאמר לעיל משום דלא מפסיד ליה ויותר ה"ל לפרש דמטמא גופא קשיא ליה כיון דתנא מנסך אמאי הוצרך לומר מטמא תו קשיא ליה מאי דכתב רש"י ז"ל כ"ש מדמע דליכא קלב"מ ותיפוק ליה דמנסך נמי ליכא קלב"מ דמדאגבהיה קניא. ונלע"ד שדברי רש"י ז"ל נכונים דודאי אי הוי סלקא דעתא דמקשה דהא דבראשונה היו אומרים המטמא והמנסך היינו דקושטא דמלתא לא תיקנו במדמע משום דהפסד מועט א"כ תו לא הוי מצי הש"ס לאקשויי נמי למה ליה למיתני מטמא כיון דתני מנסך דהא איצטריך למיתני למעוטי מדמע ואי הוי תנא מנסך לחוד ה"א דה"ה לכולהו ולא הוי מפלגינן בין הפסד מרובה או מועט אבל מדקתני תרתי משמע דלמעוטי מדמע אלא ע"כ דסבר המקשה דלקושטא דמילתא לא מפלגינן דאע"ג דאמרינן לעיל צריכא היינו לצריכותא בעלמא אבל לקושטא דמילתא לא משמע ליה האי סברא כמ"ש התוס' בדוכתי טובא וא"כ מקשה שפיר מאי חזרו לומר דהא מעיקרא נמי הוי אתא מדמע בק"ו ממנסך דנהי דבמנסך לא שייך נמי קלב"מ ממש אפ"ה סוף דבר שחייב מיתה במנסך וא"כ לא שכיח כלל ואפ"ה תקנו כ"ש מדמע משום דהא דלא שכיח אלימא להמקשה טפי מהפסד מועט כן נ"ל:

תוספות בד"ה שלא יהא כל הקשה הר"ר אפרים כו' ואמאי והא שוגג הוא ומאן דמוקי לה כר"מ ניחא דקניס לקמן שוגג אטו מזיד כו' עכ"ל. וקשיא לי דאפילו במזיד אמאי חייב לר"מ כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ולא מחייבינן ליה אלא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא כו' ולכאורה נראה דבההיא דבכורות לא שייך האי חששא דהא בפ"ק דסנהדרין מוקמינן לה בדקבליה עליה ובמטמא את הטהור ממילא משמע דהיינו בת"ח שנשאל על הוראה וטעה איירי ואם תימצי לומר דאפ"ה שייך האי חששא אם כן בפשיטות הוי מצי לאוקמי בבכורות אפילו בלא נשא ונתן ביד דנהי דרבנן לא דייני דיני דגרמי אפ"ה מחייבי הכא משום שלא יהא כל א' וא' הולך ודן. מיהו לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה מנסך דהאי טעמא דשלא יהא כל אחד הולך לא שייך אלא לחייב בהיזק שאינו ניכר כמו בהיזק ניכר א"כ א"ש כיון דלרבנן אפי' בהיזק ניכר לא מחייבו בדיני דגרמי א"כ הכא בשאינו ניכר כיון דאיכא תרתי לריעותא לא שייך לחייבו מהאי טעמא וק"ל:

בא"ד וא"ת בטיהר את הטמא כו' לחזקיה ליפטר כדי שיודיעו ויש לומר דאין רגילו' כו' הלכך לא חיישינן עכ"ל. משמע מזה דהא דפטר חזקיה בשוגג במטמא ומדמע ומנסך היינו דוקא היכא שאין שום אדם יודע ומש"ה חיישינן כדי שיודיעו וקשה א"כ שאין אדם יודע הא לא מהימן לומר נטמאו טהרותיך כדאיתא לקמן דף נ"ד ע"ב והרשב"א ז"ל כתב לקמן דמכאן דקדק הראב"ד ז"ל דלא שייך לומר דלא מהימן אלא בפועל דוקא עיין שם באריכות וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קכ"ו. ולענ"ד אין מכאן הכרע דאיכ' למימר דהכא איירי כגון שהוא בידו דבכה"ג כ"ע מודו דמהימן כדאיתא לקמן. מיהו לפמ"ש לעיל דלמאי דקי"ל בישראל אין אוסר דבר שאינו שלו לא מיתוקמ' הא דמנסך אלא בישראל מומר כדמוקי הש"ס להדיא בפ"ב דחולין וא"כ לחזקיה ע"כ האי דמנסך איירי במנסך ממש דאי מערב היינו מדמע ולא שייך לומר קנסא מקנסא לא ילפינן דהא לחזקיה לאו קנסא הוא וא"כ דע"כ מיתוקמא בישראל מומר תו לא מצינן לאוקמא כשהוא בידו דא"כ כ"ש דלא שייך כדי שיודיעו דבלא"ה כיון שהיה ברשות המומר נאסר משום סתם יינם כדאיתא בתו' בעבודת כוכבי' דף ל"א דישראל חשוד גרע מעובד כוכבים ומשמע שם דאסור אפילו בהנאה בלא חותם והכא כיון שאומר שניסכו ע"כ דליכא חותם כן נ"ל לכאורה ליישב שיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל אלא דא"א לומר כן דא"כ דבישראל מומר איירי א"כ היאך בעו למידק מהכא דעד א' נאמן לומר נתנסך יינך דהא בישראל מומר כ"ע מודו דלא מהימן כדאיתא בי"ד סי' קכ"ו וכמ"ש לעיל דע"כ אף למאן דמוקי מנסך ממש דוקא בישראל מומר היינו בבא דמזידין חייבין אבל האי דשוגגין פטורין משכחת שפיר אף בישראל כשר דבשוגג לא שייך לומר לצעורי קא מכוין ולפ"ז אזלא לה ראיית הראב"ד ז"ל ויש ליישב וצ"ע. מיהו נלע"ד דלחזקיה ודאי לא שייך לחלק בין היכא שהוא בידו דהא לקמן לא ילפינן דבידו נאמן אלא משום שהתורה האמינתו לכהן גדול ביה"כ דכי אמר פיגול מהימן ולחזקיה ודאי לא מצינן למילף מהתם דשאני כ"ג ביה"כ כיון דלחזקיה מחוייב לשלם מדאורייתא בין בשוגג בין במזיד בפיגול דשמיה היזק וכיון שמחוייב לשלם ודאי נאמן אפילו אינו בידו כדאמרינן לקמן דאפילו ס"ת ביד לוקח מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"ש היכא דמפסיד לגמרי אע"כ דכולהו שמעתא דלקמן היינו דוקא בפועל דומיא דכ"ג אבל באינש דעלמא בלא"ה מהימן בלא ילפותא דכ"ג. מיהו למה שאפרש בסמוך דפיגול בלא"ה פטור מדאורייתא מדכתיב רעהו ולא מחייב אלא מדרבנן אם כן הדרא קושיא לדוכתא ודוק היטב:

גמרא ורבי יוחנן אמר כו' ומ"ט אמרו מזיד חייב שלא יהא כל א' הולך. ואע"ג דבשוגג פטור וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי יהא כל אחד הולך ויאמר שוגג אני אלא דאפ"ה לא שייך לחייבו בשוגג מהאי טעמא ואהני מיהא תקנת חכמים לענין מזיד היכא שעשה בעדים ועיין מ"ש לעיל גבי מנסך:

שם תנן הכהנים שפיגלו ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה. וקשיא לי דאפילו למ"ד שמיה היזק נמי ע"כ מדינא פטור אפילו במזיד דהא ממעטינן כל נזקי הקדש מדכתיב רעהו ולא של הקדש כדאיתא לעיל ריש פירקין וכתבו שם התוספות דאפי' אדם המזיק בידים פטור מדאורייתא ולא מיחייב אלא מדרבנן וא"כ איכא למימר דהיינו מפני תיקון העולם דקתני הכא וכבר כתבתי בזה בפ"ק דב"ק דף ד' גבי מפגל דאיכא למימר דנהי דפטור בהקדש מתשלומין היינו על מה שהזיק להקדש אבל מה שגרם היזק לבעלים שצריכין להביא קרבן אחר לא ממעטינן מרעהו ונראה שלזה נתכוון רש"י בשמעתין בד"ה חייבין לשלם דמיהם לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים עכ"ל. והיינו כדפרישית אלא דקשה דהאי סברא לרבי שמעון שמעינן לה בפרק הזהב דף נ"ז דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל רבנן פליגי עליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הש"ס הכא דילמא כרבנן אתיא דהכי קי"ל ובריש ב"ק כתבתי דאף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו לענין דלא הוי ממון גמור לחייב כפל וד' וה' אבל קרנא מיהא משלם אלא דרש"י ז"ל כתב להדיא בפרק מרובה דף ע"ה גבי האומר הרי עלי עולה ובא אחד וגנבו פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לרבי אליעזר בן עזריה וכתב שם רש"י דהיינו אליבא דרבי שמעון דדבר הגורם לממון כממון דמי אלמא דלרבנן דרבי שמעון פטור לגמרי ועוד קשה דא"כ הא דאמרינן בב"ק דף י"ג נכסים שאין בהם מעילה חייב בתשלומי ניזקו אבל שיש בהם מעילה פטור ודחקינן לאוקמי כרבי יוסי הגלילי דבקדשים קלים חייב או דנכסים שאין בהן דין מעילה קאמר אלמא דבקדשי קדשים מיהא לכ"ע לא מחייב בתשלומין ולא שני לן בין קדשים שחייב באחריותן לאין חייב באחריותן וע"כ היינו כרבנן דרבי שמעון וא"כ מוכח דפטור לגמרי אפילו באדם המזיק כמ"ש התוספות להדיא בריש פירקין דנכסים שאין בהם מעילה אכולהו נזקין קאי ואפילו למ"ד מבעה זה אדם והביאו כן מירושלמי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פשיטא לתלמודא הכא דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק חייב במפגל מדינא ומי עדיף ממזיק בידים דפטור והנלע"ד דנהי דודאי פטור מדאורייתא בנזקי הקדש אבל לעולם חייב מדרבנן כמ"ש התוספות לעיל כדאיתא פרק השואל ואפ"ה מקשה הכא שפיר דליכא למימר דתיקון העולם אמזידין קאי ולאשמעינן הא גופא א"כ מאי שנא מפגל דקתני דסתמא הו"ל למימר המזיק בהקדש חייב מפני תיקון העולם וממילא ידעינן דל"ש היזק ניכר לא שנא שאינו ניכר דהא שמיה היזק אלא ע"כ דנקיט מפגל משום פטורא דשוגגין כדי שיודיעו וא"כ מקשה שפיר האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה כן נלע"ד ועיין בחידושי לב"ק ודו"ק. אלא דרש"י ז"ל בד"ה שוגגין פטורין כתב להדיא דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ולפ"ז א"א לפרש אלא כדפרישית שסובר רש"י ז"ל דאדם המזיק לא ממעטינן מרעהו והא דקתני בפ"ק דב"ק נכסים שאין בהם מעילה לא קאי אלא אנזקי ממונו כדקתני כל שחבתי בשמירתו. ומה שכתב כאן דחייבין לשלם לבעלים היינו משום דלהקדש לית ליה פסידא שהבעלים צריכין להביא אחר. אלא דאכתי הוה מצי לפרש בפיגול בקרבנות ציבור ואפשר דלא דק בהא והא דלא מוקמינן לעיל בריש פירקין הא דקל וחומר להקדש בנזקי גופו ובקרבנות ציבור או בדק הבית שהתשלומין להקדש ומשלם מעידית אפשר דרש"י ז"ל מפרש כפירוש ראשון של התוספות דאכתי איכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי ממונו כן נלע"ד נכון ועדיין צ"ע:

היינו מדמע. שמערב בהיתר דבר האוסרו וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן ה''ה דילפי' מיניה למנסך ולא אצטריך למתנייה אבל השתא דמנסך ממש איצטריך למתניי' דלא תימא קם ליה בדרבה מיניה ופטור: [קנסא הוא]. מטמע ומדמע דבמזיד חייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק: וקנסא מקנסא לא ילפינן. דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס והיכא דלא קנוס לא קנוס ולהכי אצטריך מנסך: ולמאן דיליף קנסא מקנסא. היינו רב דאמר מנסך ממש דאילו מערב לא אצטריך דילפינן ממדמע אע''ג דקנסא הוא: כל הני. דמתני' למה לי ליתני חדא ונילפא אידך מינה: משום דקא מפסיד לה לגמרי. דלא חזיא תו לאכילה: דאסור לגרום טומאה. מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה ומשום דעבד איסורא קנסוהו: מדמע. לא מפסיד לגמרי דהא חזי לכהנים וזבני מיניה בזול: משום דשכיח. דעביד ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד: כר' ירמיה. דמדאגבהה קנייה: למה לי. כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ''ש מדמע דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה: מנסך. מפסיד לגמרי שאוסרו בהנאה אבל מטמא אע''ג דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה דאפי' מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן: מטמא איכא הפסד מרובה דלא חזיא תו לאכילה: שמיה היזק. ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמרינן בהחובל (ב''ק דף פה:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד: היזק שאינו ניכר. כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו: כדי שיודיעו. שטימא או דימע דאי מחייבת ליה לא אתי מודע להו לבעלים ואכלי איסורא: לצעוריה קא מכוין. דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו למה לו דעבד: הכהנים שפגלו. קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם ולא הורצו לבעלים: מזידין. שידעו שפסולים בכך: חייבין. לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש: מפני תקון העולם. קס''ד דה''ק חייבין מפני תקון העולם שלא ירגילו בכך: שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעיא ליה. דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ותיקון העולם אפטורין הוא דשייך למיתני כדי שיודיעו: הא שוגגין פטורין. דמתני' לא תני שוגגין פטורין בהדיא ברישא ואי נמי תני תיקון העולם לא ארישא קאי: מי חטאת. דפרה אדומה וכן פרה עצמה נפסלין במלאכה דכתיב (במדבר יט) אשר לא עלה עליה עול ובמי חטאת כתיב למשמרת למי נדה ותניא בספרי מה ת''ל שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה ומנין אף במים ת''ל למשמרת למי נדה כלומר שיהו משומרות לכך ולא לדבר אחר: פטור מדיני אדם. לשלם: וחייב בדיני שמים. פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל: לרבקה. למקום אסיפת הבהמות וקישורן כמו כעגלי מרבק (מלאכי ג): כדי שתינק. את אמה: ותדוש. בתבואה עם השאר דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתיה שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בניזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר (פסחים כו:) עובד דומיא דעבד דניחא ליה:
מהדר חייב א''נ קסבר דאפשר לנסך בלא הגבהה ולא דמי לעקירה והנחה דשבת א''נ אפשר דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין וכן משמע דאמר במרובה (ב''ק דף ע:) דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גניבותיך ופריך מדמטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דנייח ומשני באומר לא תקני לגניבותיך עד שתנוח והיינו דלא כרבי אבין דלרבי אבין לא צריך לאוקומי הכי דעקירה צורך הנחה היא וכן משמע בהגוזל בתרא (שם דף קיז.) דקאמר בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך ומפרש מעיקרא סבור כרבי אבין ולבסוף כרבי ירמיה ועוד י''ל דטעמא דשמואל אף ע''ג דהגבהה לאו צורך דניסוך הוא אפי' הכי פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקים ליה בדרבה מיניה אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר לו הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת דכמו דאם נסכו אחר אומר לו הרי שלך לפניך הכי נמי כי ניסך ליה איהו אע''ג דמנסך ליה בידים כיון דקים ליה בדרבה מיניה ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך למימר דקים ליה בדרבה מיניה יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע''ג דההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה: משום דקא מפסיד ליה לגמרי. הך סוגיא כר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר אינו היזק דלחזקיה הוה ליה לאצרוכיה לפטורא: בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך. בהגוזל בתרא (שם קיז.) כתובה אפכא וזו אחת מסוגיות הפוכות: שלא יהא כל אחד ואחד כו'. הקשה ה''ר אפרים הא דתנן בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) דן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמאי והא שוגג הוא ומאן דמוקי לה כר''מ דדאין דינא דגרמי ניחא דלקמן קניס ר''מ שוגג אטו מזיד אבל למאן דמוקי אפילו כרבנן ובנגע בהו שרץ קשה לר' יוחנן אמאי חייב ומיהו לחזקיה אתי שפיר דלא שייך למיפטריה כדי שיודיעו ותירץ דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא וא''ת בטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לפטור לחזקיה כדי שיודיעו ויש לומר דאין רגילות שיחזור מהוראתו אלא ע''י אחרים הלכך לא חיישינן: ותני עלה מפני תיקון העולם. ברוב ספרים גרסינן במתניתין הכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין ופריך משום דמשמע ליה דמפני תיקון העולם דקתני בברייתא קאי אמזידין חייבין דקתני לבסוף והכי איתא בתוספתא [פ''ג] בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע בשוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם הכהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין מפני תקון העולם וקשה דמרישא דהמטמא והמדמע והמנסך דקיימי בהו הוה ליה למיפרך לכך נראה דלא גרסינן במתני' שוגגין פטורין וברייתא דהכא לאו היינו דתוספתא דהתם שהבאתי ומפני תיקון העולם אדיוקא קאי וכה''ג משני לקמן (דף נה:) אחטאת גזולה שלא נודעה לרבים: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. מעובד דומיא דעבד דרשינן דעלה עליה זכר פסולה אע''ג דממילא כיון דניחא להו לבעלים וה''ה דכי עביד חבירו בידים וניחא ליה לאותו שעושה דמיתרבי נמי מעובד מ''מ: בדיני אדם נמי ליחייב. וא''ת והרי צורם אוזן פרתו של חבירו דפטור כדאמר בפ''ב דזבחים (כה:) ובהגוזל קמא (ב''ק צח.) משום דכולהו שוורין לאו לגבי מזבח קיימי ופריך התם מהך דהעושה מלאכה משמע דוקא מלאכה דלא מינכר הזיקא ומשני דנקט מלאכה לרבותא דאע''ג דלא מינכר מיחייב בדיני שמים ונראה דהאי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא עביד ליה אלא כהיזק שאינו ניכר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד