גיטין נב ע"א

מַתְנִי' יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁמִּינָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס חַיָּיב לְעַשֵּׂר פֵּירוֹתֵיהֶם
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים יִשָּׁבַע מִינּוּהוּ בֵּית דִּין לֹא יִשָּׁבַע אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים
גְּמָ' וּרְמִינְהוּ אַתֶּם וְלֹא שׁוּתָּפִין אַתֶּם וְלֹא אֲרִיסִין אַתֶּם וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפִּין וְלֹא הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ
אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא כָּאן לְהַאֲכִיל כָּאן לְהַנִּיחַ
וְהָתַנְיָא הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין לְהַאֲכִיל וְלֹא לְהַנִּיחַ וּמוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְהַאֲכִיל אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ וּמוֹכְרִין לָהֶן פֵּירוֹת יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת לְהַאֲכִיל אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ
וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה לְאֵיתוֹיֵי שׁוֹפָר וְלוֹקְחִין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה לְאֵתוֹיֵי מְגִילָּה
וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׁבוּיִין וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לְאֵתוֹיֵי תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן לָחוּב וְלִזְכּוֹת בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים לִזְכּוֹת אַמַּאי לָא אֶלָּא לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב בְּרָעָה וְלִגְאוֹל בְּיָפָה מַאי טַעְמָא דְּדִלְמָא מִשְׁתַּדְּפִין
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת וְלִיקַּח עֲבָדִים אֲבָל מוֹכְרִין עֲבָדִים וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף לֹא לִמְכּוֹר עֲבָדִים וְלִיקַּח שָׂדוֹת מַאי טַעְמָא דִּלְמָא לָא מְשַׁפְּיָין
וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ
וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ אֵין עוֹשִׂין אַפּוֹטְרוֹפִּין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְאִם מִינָּן אֲבִי יְתוֹמִין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ
הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָתָא וְזָבֵין עַבְדֵי וְלָא שַׁבְקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר אַחְווֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ אֲנִי לַהֲרוֹס וְאַתָּה לִבְנוֹת אֲפִילּוּ הָכִי לָא אַשְׁגַּח אֲמַר דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין
הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן דְּכֹל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲווֹ קָא מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אִיקְּלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי עַד דַּעֲבַד לְהוּ שְׁלָמָא שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר וַוי דְּאַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ
הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָא וְזָבֵין תּוֹרֵי וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי אִשְׁתִּי וּלְשׁוֹרִי שׁוֹרִי אֶלָּא לְאִשְׁתִּי בֵּיתִי וּלְשׁוֹרִי שָׁדִי
הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא הֲוָה לְהוּ תּוֹרְתָּא שְׁקַלָה וְזַבֵּינְתַּהּ נִיהֲלַיְיהוּ אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַרוּ לֵיהּ מַאי עֲבִידְתַּהּ דִּמְזַבְּנָא אֲמַר לְהוּ יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת תְּנַן
וְהָא אִיַּיקַּר בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר וְהָא לָא נְקִיטִי דְּמֵי
אֲמַר לְהוּ אִם כֵּן הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא
חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה אַרְבְּעָה וְאִיַּיקַּר וְקָם בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לְהוּ הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא
מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי אִיַּיקּוּר הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי זוּל לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ
אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי אִיַּיקַּר לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ זוּל סְבוּר מִינָּה הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי
אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְפֵירֵי וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי זוּזֵי
יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי זוּל לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִן הֶקְדֵּשׁ אִיַּיקַּר סְבוּר מִינַּהּ הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי
אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

מתניתין:

יתומין [קטנים], שסמכו את עצמם, אצל בעל הבית, שיהיה הוא מטפל בנכסיהם ודואג לצרכיהם, ויהיו הם עושים מעשיהם על פיו.

או שמינה להן [עבורם] אביהן, מי שיהיה אפוטרופוס ^[1] על נכסיהם, או שמינוהו בית דין על כך. ^[2]

הרי הוא יכול ^[3] לתקן את פירותיהם ולהפריש תרומות ומעשרות, ולא עוד, אלא שחייב הוא לעשר את פירותיהם, היות שאחראי הוא על תקנת היתומים.

שנינו במשנה [שבועות מב א]: "ואלו נשבעין שלא בטענה [כלומר שלא בטענת ודאי, אלא שטוענים אותו טענת שמא, שמא עיכבת משלי כלום] השותפין והאריסין והאפוטרופין", היות שהם טורחים בנכסים, וחיישינן שמא הורו התר לעצמם ונטלו מן הנכסים, ולפיכך משביעים אותם על כך.

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, כאשר יגדלו היתומים, ויצאו נכסיהם מתחת ידו, ישבע להן, שאין בידו כלום משלהם.

מינוהו בית דין לא ישבע, מפני תיקון העולם, כמו שיתבאר בגמרא.

אבא שאול אומר: חילוף הדברים שאם מינוהו בית דין ישבע, ואם מינהו אבי יתומים לא ישבע מפני תיקון העולם. ^[4]

גמרא:

שנינו במשנה "אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם" של יתומים.

ומקשינן: ורמינהו

כתיב [במדבר יח כח]: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם".

ודרשינן:

א. "אתם" - ולא שותפין, שאין שותף יכול לתרום על חלק חבירו שלא מדעתו.

ב. "אתם" - ולא אריסין, ^[5] שאין אריס יכול לתרום על חלקו של בעל הבית.

ג. "אתם" - ולא אפוטרופין.

ד. וכל שכן ^[6] שאנו דורשים "אתם" - ולא התורם את שאינו שלו כלל.

ואם כן תיקשי, היאך שנינו שאפוטרופוס תורם על של יתומים!?

ומשנינן: אמר רב חסדא: לא קשיא המשנה על הברייתא.

כאן [המשנה] להאכיל את היתומים לאלתר, ועל זה שנינו: "אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם. " ^[7]

כאן [הברייתא] להניח את התבואה באוצר עד שיגדלו, ועל זה אמרו "אתם" - ולא אפוטרופין. כי למה להם לעשר, לכשיגדלו היתומים יעשרום הם בעצמם. ^[8]

והתניא, בברייתא אחרת, כדברי רב חסדא:

הברייתא שלפנינו מפרטת את דיני אפוטרופוס:

א. האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח. - כדברי רב חסדא.

ב. ומוכרין ^[9] האפוטרופין להן בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים להאכיל את היתומים לאלתר מן המעות.

אבל לא להניח את המעות שמא יגנבו את המעות, וגם ומשום שכבוד בית אביהם הוא שישארו נכסים אלו ברשותם.

ג. ומוכרין להן פירות, יינות, שמנים וסלתות [לשון סולת], להאכיל אבל לא להניח.

ד. ועושין להן לולב [ארבעה מינים שבלולב] וערבה להושענא רבה ^[10] וסוכה וציצית וכן כל דבר שיש לו [להוצאות עליו] גבול וקצבה.

ולמדנו לאיתויי [להביא] בכלל זה אף שופר ^[11] שצריכין לעשות עבורן, שהרי חייבים הם במצוות אלו משום חינוך.

ה. ולוקחין להם ספר תורה ^[12] ללמוד בו, וכן תפילין ^[13] ומזוזות, וכן כל דבר שיש לו קצבה, לאתויי מגילה [מגילת אסתר].

ו. ומכל מקום אין פוסקין [קוצבים] עליהם לתת צדקה, כי היא דבר שאין לו קצבה, שהרי בכל שעה נמצאים עניים, ואם נפסוק עליהם צדקה, נמצאו נכסיהם כלים. ^[14] וכן אין פודין עליהן [על ידי ממונם] את השבויין, אף על פי שמצוה רבה היא. ^[15]

ולא כל דבר שאין לו קצבה וגבול, ולמדנו לאתויי אף תנחומי אבלים [שהיו מרבים להביא לבית האבל לסעוד עמו ולהשקותו ^[16]]

ז. ואין אפוטרופין רשאין לדון עם מי שמערער על נכסי יתומים, שמא יתחייבו יתומין בטענותיהם, אלא ידחו את הדין, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו.

וקא סלקא דעתין, דאינן רשאין לדון בין לחוב ובין לזכות בדין על נכסי יתומים.

ומתמהינן: על מנת לזכות, אמאי לא יהיו האפוטרופין רשאין לדון עמו, ואם דנו, ואכן זכו היתומין, אמאי לא הוי דינא!?

ומפרשינן: אלא הכי קאמר, אין כח לאפוטרופוס "לחוב" ליתומין, ואף על פי שנכנס לדין "על מנת לזכות" בנכסי יתומים, מכל מקום, אם נתחייבו, אין היתומין נפסדין. ^[17]

ח. ואין אפוטרופין רשאין למכור שדה ולקנות אחרת, ואף לא למכור שדה העומדת ברחוק ממקומם ויש בה טירחא והפסד ולגאול [לקנות, ואפילו שהיתה שלהם ומכרוה ^[18]] שדה העומדת בקרוב ונוח להתעסק בה.

וכן אינם רשאים למכור בשדה רעה ולגאול ביפה.

ומפרשינן: מאי טעמא לא יקחו שדה מעולה יותר, משום דדלמא משתדפין כלומר, שמא דוקא אותה שדה שלקוחה תשתדף ותתקלקל, ונמצא שהפסידו את ממונם של יתומים.

ט. ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות שאין ליתומים צורך בהם וליקח בתמורתם עבדים אף על פי שזקוקים להם היתומים, שמא ימותו או יחלו.

אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות, כי שדות הן דבר המתקיים יותר מן העבדים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות.

ומפרשינן: מאי טעמא, דרבן שמעון בן גמליאל שאוסר לקחת שדות שאין בהם חשש מיתה וחולי, משום דלמא לא משפיין [שמא לא יהיו שקטות מעירעור]. ^[19]

י. ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ואף שהעבד פודה את עצמו בשוויו ואין ליתומים הפסד, מכל מקום אין לאפוטרופוס בעלות לשחררו ^[20]

אבל, אם צריכים היתומים מעות למזונות, או ליקח שדות, מוכרין אותם לאחרים, מכירה גמורה ואחרים מוציאין אותן לחירות, אם ירצו.

רבי אומר: אומר אני, אף הוא נותן לאפוטרופין את דמי עצמו [כסף שוויו] ויוצא לחירות, שכשם שרשאין למוכרן לאחרים, כך הם רשאין לקבל הכסף מיד העבד מפני שהאפוטרופוס הוא כמוכרו לו [לעבד עצמו].

יא. וצריך לחשב עמהן באחרונה [בסוף ימי האפוטרופסות], כשיגדלו היתומים, יחשב עמהן כמה הכניסו לו, וכמה הוציא, וישבע שלא נשאר בידו כלום. ^[21]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא, ואינו צריך לחשב עמהן.

יב. אין בית דין עושין [ממנים], אפוטרופין נשים, שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח, ולא אפוטרופין עבדים, שאינם נאמנים, ולא קטנים, שאינם בני דעת.

ואם מינן אבי יתומין להיות אפוטרופין, הרשות בידו. ^[22]

ההוא אפוטרופוס, דהוה בשבבותיה [בשכנותו] דרבי מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבן עבדי [מוכר קרקעות של יתומים וקונה עבדים].

ולא שבקיה [ולא הניחו] רבי מאיר לעשות כן, כמו ששנינו: ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות ולקנות עבדים.

אחוו ליה בחלמיה [הראו לרבי מאיר בחלום]: אני להרוס ואתה לבנות!? שממון זה בא לאביהן באיסור, ובשמים רצו שיאבד. ^[23]

אפילו הכי לא אשגח [לא התייחס] רבי מאיר אל החלום כי אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ושמא אין הדבר אמת. ^[24]

הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן [אותם שני בני אדם שהתגרה בהם השטן] להחטיאם, דכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת, ^[25] הוו קא מינצו בהדי הדדי [היו מתקוטטים זה עם זה].

איקלע [הזדמן] רבי מאיר להתם [לאותו מקום] עכבינהו [מנעם מלהתקוטט] תלתא בי שמשי, עד דעבד להו על ידי זה שלמא [שהשלימו ביניהם].

שמעיה [שמע] רבי מאיר את השטן, דקאמר: ווי [לשון צער] דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה [שהוציא רבי מאיר לאותו אדם מביתו] ועל עצמו היה אומר, כי במקום מצה ומריבה שם ביתו של השטן.

ההוא אפוטרופוס, דהוה בשבבותיה [בשכנותו] דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין [מוכר] ארעא שלא היתה נצרכת ליתומים וזבין תורי [קונה שוורים] לצורך עבודת השדה ולא אמר ליה רבי יהושע בן לוי ולא מידי [מאומה].

כי סבר לה רבי יהושע בן לוי כרבי יוסי שהשור הוא עיקר השדה, ולפיכך רשאי הוא למכור שדה ולקנות שוורים.

דתניא: אמר רבי יוסי: מימי [מעודי] לא קריתי לאשתי: "אשתי".

ומימי לא קריתי לשורי: "שורי". אלא לאשתי הייתי קורא: "ביתי", כי היא עיקר הבית, שכל צרכי הבית נעשים על ידה, ונאמר [משלי יד א]: "חכמות נשים בנתה ביתה".

ולשורי הייתי קורא: "שדי", כי הוא עיקרו של שדה, וכתיב [משלי יד ד]: "ורוב תבואות בכח שור".

הנהו יתמי [אותם יתומים], דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא [שסמכו את עצמם אצל אותה זקנה].

הוה להו תורתא [פרה], שקלה וזבינתה ניהלייהו [מכרה אותה לאחרים].

אתו [באו] קרובים לקמיה דרב נחמן להתלונן על אותה סבתא.

אמרו ליה הקרובים לרב נחמן: מאי עבידתה דזבנא, כלומר, מי מינה אותה אפוטרופוס, ואיך יכולה היא למכור!?

אמר להו רב נחמן: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית" תנן, כלומר הרי שנינו שאדם נעשה אפוטרופוס, על ידי שסמכו אצלו היתומים, אף שלא מינוהו בית דין, ולא אבי יתומים. ^[26] אמרו לו: והא אייקר [הרי נתייקר השער], והסבתא קיבלה עבור היתומים כמו השער הזול.

גזבר שקנה עבור הקדש, או שמכר להדיוט, אין קונים במשיכה אלא בקנין כסף.

הדיוט הלוקח מהדיוט, קונים במשיכה ולא בכסף.

השיב להם רב נחמן: אחרי שמשכו לקוחות התייקר השער, וברשותא דלוקח אייקר.

אמרו לו: והא עדיין, לא נקיטי לא קיבלו היתומים דמי.

אמר להו: אם כן, ברשות יתומים התייקרה הפרה, והיינו דרב חנילאי בר אידי אמר [בשם] שמואל.

דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין, תיקנו חכמים שהרי הן כהקדש, ולא מקני במשיכה, אלא בכספא.

חמריה [יינו] דרבנא עוקבא [שם אדם] יתמא [היתום], משכוה לקוחות מאפוטרופוס, במחיר של ארבעה ארבעה דינרים לכל חבית.

וקודם נתינת המעות, אייקר חמרא, וקם [עמד] בשיתא שיתא [ששה ששה] דינרים לכל חבית.

אתו לקמיה דרב נחמן, לשאול, אם קנו במשיכתן, ולא ישלמו אלא ארבעה לכל חבית, או שעדיין לא קנו, ויכול היתום לחזור בו?

אמר להו: היינו דרב חנילאי בר אידי אמר שמואל, דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש מתקנת חכמים ולא מקני במשיכה אלא בכספא, ולפיכך, כל זמן שלא נתנו הלקוחות את המעות לא קנו.

עתה מבארת הגמרא, באיזה מקרה שייכים דברי רב חנילאי שאמר: נכסי יתומים הרי הם כהקדש.

כי לפעמים, טובת היתומים היא, שיהיו קונים במשיכה כשאר הדיוט, ולא במעות, ואז דינם של יתומים כהדיוט, כי לטובתם תיקנו חכמים שיקנו בכסף, ולא לרעתם.

א. משוך [משכו] לקוחות פירי מיתמי, וקודם מתן מעות אייקור פירי.

היינו דרב חנילאי בר אידי, ויכולים היתומים לחזור בהם.

ב. משכו פירות מן היתומים, ואחר כך זול [ירד מחירם], אין הלקוחות יכולים לחזור בהם, ועליהם לשלם כשעת המשיכה.

כי לא יהא כח הדיוט, חמור ועדיף מכח הקדש.

ובמקרה שהוזלו הפירות אחרי המשיכה, הרי ההדיוט מרויח במה ש"משיכה קונה" אצלו, ועל כן אף ביתומים כך הוא הדין, שיקנו במשיכה.

ג. אמשיכו להו פירי ליתמי [לקוחות נתנו ליתומים למשוך פירות], אם אייקר פירי.

טובת היתומים לקנות במשיכה כהדיוט, ועל כן אנו אומרים: לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, ואינם משלמים אלא כשעת משיכה.

ד. משכו יתומים פירות, וקודם מתן מעות זול פירי.

סבור מינה [היו סבורים בני הישיבה לומר בדין זה]: טובת היתומים שלא תועיל להם המשיכה, והיינו דרב חנילאי בר אידי, ויוכלו יתומים לחזור בם.

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא [הרי] אין זו טובתם, אלא רעה היא לדידהו [עבורם].

דזימנין דמצטרכי לפירי [כי לפעמים יצטרכו היתומים פירות] ולא יהיו מעות מזומנים בידם. וליכא דיהיב להו [אין מי שיסכים לתת להם] עד דיהבי זוזי [עד שיתנו מעות].

ולפיכך, במשיכה הם קונים, וישלמו כשעת המשיכה, כי בכהאי גוונא לא תיקנו חכמים, שלא תועיל משיכה ביתומים.

ה. יהבי [נתנו] יתמי זוזי למוכר אפירי, וקודם משיכה זול פירי.

טובת היתומים היא שיוכלו לחזור בהם ^[27], שלא לקנות אלא במשיכה, כהדיוט, ועל כן אנו אומרים: לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש.

ו. נתנו יתומים מעות למוכר, וקודם משיכת הפירות אייקר פירי.

סבור מינה [בני הישיבה]: היינו דרב חנילאי בר אידי, שיקנו בנתינת המעות, ולא יוכל המוכר לחזור בו, ולא יצטרכו להוסיף על הדמים.

הערות

^[1] כתב הערוך: "אפוטרופוס" הוא אבי ילדים בלשון יון, וכן כל פקיד וממונה על נכסים נקרא אפוטרופוס. "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ" [בראשית מא לד] תרגם יונתן: "יעבד פרעה וימני אפוטרופין". וראה בהערות בגמרא, מה גדר דינו של אפוטרופוס.

^[2] רשב"א, על פי הברייתא שהביאה הגמרא בסמוך.

^[3] ואף על פי שאין אדם תורם ומעשר את מה שאינו שלו, וכפי שיבואר בגמרא ובהערה שם.

^[4] ואם סמכו היתומים מעצמם אצל בעל הבית, נחלקו הראשונים, יש אומרים: בין לאבא שאול בין לחכמים לא ישבע, ויש אומרים: לכולי עלמא ישבע, ראה ברא"ש סימן ו.

^[5] כתב הערוך: "אריס" בלשון יווני הוא שומר. והוא המקבל את השדה, ליתן חלק מהפירות לבעל השדה, והשאר שלו. וראה ברמב"ם בפירוש המשנה [פאה ה ה], שנעשה השדה כולה ברשותו ובחזקתו.

^[6] כתב רש"י, הך סיפא טעמא דרישא, כלומר "אתם" ממעט התורם שאינו שלו, והני כולהו שאינו שלו נינהו. אי נמי: "זו ואין צריך לומר זו" קתני.

^[7] ואף שמדין תורה אין אפוטרופוס רשאי לתקן פירותיהם של יתומים, "הפקר בית דין הפקר", והפקירום חכמים אצל אפוטרופוס ושלו הוא תורם - תוספות מ ב ד"ה וכתב, ורשב"א. אי נמי: אפוטרופוס תורם מן הדין, כי יד אפוטרופוס כיד היתומים [ראה בבא קמא לז א ברש"י ד"ה אין צריכין פרוזבול], ומה שאמרו "אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופין" דרבנן הוא, כשמפריש להניח, וקרא אסמכתא בעלמא - רשב"א, וראה חתם סופר בדעת הרמב"ן, "קצות החושן" רמג ז ח, ובציון 242 ברשב"א. [וראה רש"י קידושין מב א ד"ה אלא כדרבא, דמשמע שדין אפוטרופוס הוא מדין "זכין לאדם שלא בפניו"]. ובתוספתא [תרומות א יד] איתא: "מעשר ומאכילן מפני תיקון העולם", ומשמע שמן הדין אינו יכול להפריש - "חזון יחזקאל". ויש שרצו לחלק בין אפוטרופוס שמינוהו בית דין או אבי יתומין, לבין בעל הבית שסמכו אצלו היתומין, ראה ציון 452 ב"חידושי הריטב"א".

^[8] רש"י, וראה בתוספות הרא"ש. והרשב"א כתב, שלפי הטעם הראשון שאין אפוטרופוס מעשר אלא משום הפקר בית דין, אם כן "להניח" אינו צורך היתומים, ולא הפקירו לו בית דין את נכסיהם; לפי הטעם השני, שיד אפוטרופוס כיד יתומים, צריך לומר, שכיון שאינו כל כך צורך היתומים, על כן חששו שמא לא ידקדק יפה, ויזלזל בנכסי יתומים.

^[9] וכתבו הראשונים, שהוא משום "הפקר בית דין הפקר", ולענין "להניח" לא הפקירו לו את נכסיהם, [ואף באופן שחושב שירויחו היתומים, כגון שיכול למוכרן בדמים מרובים]. אי נמי: משום ש"זכין לאדם שלא בפניו", כמו שמצאנו בקידושין מב א.

^[10] מהר"ם שי"ף, וראה ב"תפארת יעקב".

^[11] ולהכי לא תני להו לשופר ומגילה בהדיא, משום דאינו פשוט כל כך, כיון שיכולין לצאת ע"י אחרים שישמעו, מה שאין כן בכולן ודוקא כשהגיעו לחינוך, "חידושים מכתב יד".

^[12] בתוספתא הוסיפו אף נביאים וכתובים, ולא העתיקו הרמב"ם והשלחן ערוך הוספה זו.

^[13] כתב ה"חשק שלמה": מכאן קשה לי על דעת בעל העיטור [שהובא בשלחן ערוך סימן לז], דחינוך דתפילין אינו אלא מבן י"ג שנה ואילך, ואז לא צריכי לאפוטרופסות? ואולי, דכל זמן שלא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הם, וצריכי לאפוטרופוס, וצריך עיון בזה.

^[14] רש"י. [וכן לעניין פדיון שבויים ותנחומי אבלים, "חידושים מכתב יד"]. וחידוש הוא לתת יותר מחומש ממונו, אם בא עני לפניו, ואין ידו משגת כל כך, ראה שלחן ערוך יורה דעה רמט א.

^[15] סמ"ע ומהר"ם שי"ף.

^[16] יעב"ץ.

^[17] א. כך פירש רש"י. [ונמצא שבית דין עומדים למנין, ואם יזכו הוי דין, ואם יפסידו לא הוי דין, וחידוש הוא, וראה בסמ"ע רצ לג], וראה עוד ב"חידושי הריטב"א", ובמהר"ם שי"ף. ב. ובקידושין מב א אמרו, דרשאין אפוטרופסין לחוב על מנת לזכות, וראה שם בתוספות, ובתוספות ר"י הזקן ובריטב"א, מה שתירצו. והר"ן שם כתב, דהא דקידושין, מיירי כשירד אפוטרופוס על מנת לזכות, ואז הוי דין אף אם נתחייבו היתומים. ובגיטין מיירי בירד מתחילה לחוב, ואז אף אם זכו יתומים, לא הוי דין, דכל מידי דלית ליה לאפוטרופוס למיעבד, אי עביד לא מהני, וראה עוד ב"חידושי הריטב"א" כאן. ג. וברמב"ם [נחלות יא ז] כתב, שאין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים, שמא לא יזכו, ונמצא החוב קיים; והיינו להוציא הוצאות על מנת לזכות בדין, וכן הוא ב"חידושים מכתב יד" בשם הרמ"ה, שלא יתנו שוחד לשלטון כדי לזכות בדין, ושמא לא יזכו, וב"חזון יחזקאל" [בבא בתרא פרק ח] כתב, דהיינו "לחוב" - להוציא הוצאות, "על מנת לזכות" - בדין, וראה בתוספות ר"י הזקן שם.

^[18] מהר"ם שי"ף.

^[19] בענין למכור ברעה ולגאול ביפה, אמרו "דילמא משתדפין", ראה במהרש"א, ורש"ש בטעם השינוי. וראה עוד במהר"ם שי"ף, וב"גרש ירחים" [למהרא"ל צינץ].

^[20] רש"י כתב: "שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן", וראה בתוספות הרא"ש שתמה, אם כן, איך יכולים האפוטרופסין למכרן לאחרים על מנת שישחררום, הרי לפי דברי רש"י, אף לאחרים לא יהיה בהם קנין בגופן! ? וראה בתוספות רי"ד, ובתוספות מ ב ד"ה וכתב, שהאפוטרופוס יכול למכור אותן לאחרים, מטעם הפקר בית דין הפקר, ומכל מקום, לא נתנו לאפוטרופוס רשות לשחרר בעצמו את העבד, שמא יסברו שמזלזל הוא בנכסיהם, [תוספות לח ב ד"ה אין]. ואם כן, יש לומר בכוונת רש"י, שבית דין לא הקנו לו את גופו לענין לשחררן הוא עצמו, אבל הקנו לו את גופן לענין למכור לאחרים, על פי "חזון יחזקאל"; וראה ב"חידושים מכתב יד". ולפי השיטות, שמדאורייתא עושה אפוטרופוס צרכי היתומים, צריך לומר, שהפקיעו את כוחו לענין לשחררו בעצמו, משום שנראה כמזלזל, ראה רשב"א במשנה, ובד"ה רבי אומר. והראב"ד [נחלות יא ח] פירש את טעמו של תנא קמא, שלדעתו אין עבד משתחרר בכסף אלא בשטר, ורבי לשיטתו לעיל מא ב שאף בכסף הוא משתחרר, וכן הלכה.

^[21] א. כך פירש רש"י. ומשמע, דלדעת רבן שמעון בן גמליאל, אין צריך להשבע. אך הרא"ש תמה על כך, דלפי זה, פליגי בדין מינוהו בית דין, אם ישבע, וזו היא פלוגתא דאבא שאול וחכמים! ? וראה בתוספות רי"ד וב"קרבן נתנאל". ב. והרא"ש כתב, דלכולי עלמא אין צריך להשבע, ומכל מקום סבר תנא קמא [ובראשונים נקטו שתנא קמא, רבי הוא], שצריך לחשב עמו באחרונה, כדי שעל ידי כן יתן לבו לדקדק בענייניהם של יתומים, וראה במהר"ם שי"ף. ג. ובהגהת הרמ"א [חושן משפט רצ טז], הביא שיטת המרדכי בשם בעל העיטור, דבמינוהו בית דין עושה חשבון ואינו נשבע, ובמינהו אבי יתומים נשבע ואינו עושה חשבון. וכתב הגר"א בביאורו [אות לג], דשיטה זו מפרשת פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל כפלוגתא דאבא שאול וחכמים; והיינו, דרבי הסובר: מחשב עמהן באחרונה, סובר כאבא שאול הפוטר משבועה אפוטרופוס שמינוהו בית דין; ורבן שמעון בן גמליאל סובר שאין צריך לחשב, כיון שנשבע, וכרבנן דאבא שאול. ולפיכך, מינהו אבי יתומים, לאבא שאול, נשבע ואין מחשבין עמו, וזוהי שיטת בעל העיטור. ד. וכתבו הראשונים בשם בעל העיטור, דלכולי עלמא, בשעה שמוסרים לו את ממון היתומים, עושים עמו חשבון מה קיבל, ראה בבא בתרא ט א.

^[22] א. לפי הגירסא לפנינו: "הרשות בידו", משמע, שהאב מינה אותם לאפוטרופסין על היתומין, ורשאי הוא בכך, ואין אנו אומרים: כאפוטרופוס המפסיד נכסי יתומין הן, ומסלקים ליה, כי הכא שאני, שידע האב בכך וסבר וקיבל. ב. ויש גורסים "הרשות בידן", כלומר רשות ביד בית דין למנותם, ומאי דקתני: "ואם מינן אבי יתומים", היינו אם היה רגיל אבי יתומים למנותם על נכסיו, בחייו, לשאת ולתת בהן, אם כן, מוחזקין היו אצלו כנאמנין וזריזין, ולפיכך, הרשות ביד בית דין לעשותן אפוטרופסין מדעתן על נכסיו לאחר מותו, ראה ברשב"א. והר"ן כתב, שהרשות ביד בית דין למנותן עכשיו, כי אנן סהדי שנוח לו לאב בכך. ג. וראה ב"ברכת אברהם" שהאריך בגדר אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, ואפוטרופוס שמינוהו בית דין, אם בית דין עיקר, אלא דאם האב מינה אפוטרופוס, בית הדין מקבלים את מינויו, ומסכימים לכך. או דמינוי האב הוא עיקר, אלא דאם האב לא מינה אפוטרופוס, אזי, בית דין הם עומדים במקומו של האב. וראה ברשב"א במתניתין, דאם אפוטרופוס שלא מינוהו בית דין יכול לעשר, משום הפקר בית דין, או מדינא, כל שכן מינוהו בית דין; והריטב"א בקידושין מב א ד"ה וקשיא [בענין "לחוב על מנת לזכות"], הביא דברי הרא"ש, שמינהו אבי יתומים אין כוחו יפה כל כך, והריטב"א נחלק עליו, וכתב, דאדרבה כוחו של אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים גדול מאפוטרופוס שמינוהו בית דין, שהרי נתן נכסיו ברשותו, וסמך עליו לעשות בהם כדעתו. ובשלחן ערוך רצ א: "מי שמת והניח יורשים קטנים כו', צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס, שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו, ואם לא מינהו, בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים".

^[23] ראה מהרש"ל, מהר"ל בחידושי אגדות, וביעב"ץ.

^[24] א. על פי שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן קכח, ראה שם שהאריך בענייני חלומות אם צריך לחשוש להם, וראה עוד מה שכתב ב"חידושים מכתב יד". ב. ומשמע, שאם אכן נתברר לנו שממון זה בא לאביהן באיסור, אין בית דין צריכין למנוע את האפוטרופוס מלגרום להם הפסד, אף דפשיטא שאסור להזיקן בידים.

^[25] רש"י. כי סתם "בי שמשי" היינו ערב שבת, ראה כתובות קג א ברש"י ד"ה בי שמשי. וראה במהר"ם שי"ף ובשיחות מוסר (להגר"ח שמואלביץ זצ"ל) מאמר לג שנת תשלב, ביאור עניינו של השטן לחרחר ריב דווקא בערב שבת בין השמשות. [ושם מאמר כו שנת תשלא, ביאר את הטעם לכך ש"ביתו" של השטן, הוא מקום המריבה].

^[26] ואף על פי שאשה היתה, ואין עושין אשה לאפוטרופוס, אביהן של יתומים היה רגיל למנותה בחייו, וכבר שנינו: "ואם מינן אבי יתומים, הרשות בידן", "פני יהושע" על פי הרשב"א; וה"כתב סופר" תירץ, על פי מה שכתב רש"י, שאין ממנין נשים, משום שאין דרכן לצאת ולבא, ואותה סבתא, היתה רגילה לצאת ולבא. ולדברי שניהם, לא על כל אשה יכולים היתומים לסמוך; ובטור ושלחן ערוך סתמו בדבר, וראה ב"ברכת אברהם" בגדר יתומים שסמכו אצל בעל הבית, וראה שם אם מינויים של אשה עבד וקטן, חל על כל פנים בדיעבד, ואם תימצי לומר דחל בדיעבד, יש לומר דיתומים שסמכו אצל בעל הבית הוי כדיעבד, ואין מסלקין אותה.

^[27] ואף על פי, שבהדיוט, אם רוצה לחזור בו אחרי נתינת מעות, צריך הוא לקבל על עצמו קללת: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" [בבא מציעא מד א], והרי, סתם אדם כשר הוא, ואינו רוצה לקבל קללה על עצמו, ולא יחזור בו, ומה טעם לומר שיכולים יתומים לחזור בהן, משום לא יהא כח הדיוט חמור! ? אלא שמכל מקום, יתומין אין מקבלים קללה זו על עצמם, כי הם עצמם אינם חוזרים בהם אלא אפוטרופוס, ואפוטרופוס אינו עושה לצרכו, אלא לצורך יתומים, וכפי שהורו לו בית דין - ראשונים. ולפיכך, רשאים יתומים לחזור בהם, כאשר אין מעות קונות להם.

א משנה יתומין שסמכו, שנמצאו אצל בעל הבית, והוא מטפל בצרכיהם ובעסקיהם, אף על פי שלא היה לו מינוי רשמי לכך, לא מאביהם ולא מבית דין, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס — חייב אותו אדם לעשר פירותיהם.

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים להיות אפוטרופוס לבניו אחר מותו, כשהוא מחזיר את כל הנכסים ליתומים כאשר הם גדלים — ישבע שלא נטל לעצמו משלהם כלום. אבל אם מינוהו בית דין להיות להם אפוטרופוס — לא ישבע. אבא שאול אומר: חילוף הדברים, שאפוטרופוס שמינוהו בית דין — הוא שישבע, ולא זה שמינהו אבי יתומים.

ב גמרא על מה שאמרו במשנה שהאפוטרופוס חייב לעשר את פירותיהם של היתומים, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך], ממה ששנינו, נאמר: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח), ומן ההדגשה "אתם" למדו בברייתא: "אתם" — ולא שותפין, שאין שותף יכול לתרום עבור שותפו, "אתם" — ולא אריסין, "אתם" — ולא אפוטרופין, "אתם" — ולא התורם את שאינו שלו. וכיצד אמרו במשנה שאפוטרופוס יכול לעשר את פירותיהם של היתומים, הרי אין הפירות שלו!

אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו מדובר שהאפוטרופוס מעשר כדי להאכיל את היתומים מפירות אלה, שכיון שאינו רשאי להאכיל אותם טבל, התירו לו לעשר מה שהוא נותן להם לאכול. כאן בברייתא מדובר שאינו צריך את התבואה למזונם אלא רק כדי להניח את הפירות המעושרים במקומם, ומכיון שאינו בעל התבואה אין לו רשות לעשר.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] המבחינה גם היא בין פעולות האפוטרופוס הנעשות לצורך אכילה לבין אלה הנעשות לצורך הנחה: האפוטרופין תורמין (מפרישים תרומה) ומעשרין בנכסי היתומים, להאכיל ולא להניח. ומוכרין להן (עבורם) בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים שבבעלות היתומים, כל זה כדי להאכיל, כלומר, כדי שיהיה ליתומים מייד מה לאכול, אבל לא להניח את דמיהם. ומוכרין להן גם פירות, יינות, שמנים וסלתות, להאכיל אבל לא להניח.

ועושין להן, ליתומים, מנכסי היתומים, צרכי מצוה; לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר מצוה שיש לו קצבה, כלומר, כל מצוה שיש לה סכום קצוב. ומעירים שהכוונה בכלל זה ("כל דבר") היא לאיתויי [להביא, לרבות] שופר שעושים להם לתקוע בו. ולוקחין (קונים) להם ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קצבה. ומעירים: לאתויי [להביא, לרבות] מגילה (מגילת אסתר).

ואולם אין פוסקין עליהם, כלומר, אין מתחייבים בשבילם צדקה, ואין פודין עליהן (בשבילם, ומכספם) את השבויין, ולא נותנים מנכסיהם כל דבר שאין לו קצבה, ומעירים: כלל זה ("כל דבר") בא לאיתויי [להביא, לרבות] מה שמביאים בזמן תנחומי אבלים, שאף בזה אין האפוטרופסים מוציאים מכספי היתומים.

ואין אפוטרופין רשאין לדון (לבוא לדין) על מנת לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ושואלים: לזכות אמאי [מדוע] לא? ומשיבים: אלא, לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים. כלומר, אסור להם להיכנס לדיון שבו מתחייבים היתומים אף על פי שהם חושבים שעל ידי כך עשוי לצאת ליתומים רווח יותר גדול מצד אחר.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדה שהיא במקום רחוק ולגאול בתמורתה קרקע של אביהם שנמכרה במקום קרוב יותר, אף על פי שהוא כרגיל רווח, שיש לאדם שדות קרובות זו לזו, וכן אסור להם למכור בשדה רעה ובמקומה לגאול ביפה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דדלמא משתדפין [שמא ישתדפו, יתקלקלו] השדות שהם קונים, ונמצא שהפסידו ליתומים במה שקנו להם, ואין להם רשות לכך.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות של יתומים וליקח (לקנות) בכסף המכירה עבדים, אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות, שזהו רכוש יציב יותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דלמא לא משפיין [שמא אינן בריאות], כלומר, שמא קשורות בשדות הללו בעיות משפטיות, ונמצא שהאפוטרופסים מסבכים את היתומים.

ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות גם אם צריך מאיזה טעם לעשות זאת, אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר, אומר אני: אף הוא, העבד, נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא, האפוטרופוס, כמוכרו לו את העבד לעצמו. אם כן, אין הבדל אם אדם אחר, או שהעבד עצמו משלם את מחירו.

וצריך האפוטרופוס לחשב עמהן, עם היתומים באחרונה, שכאשר יגדלו ויחזיר להם את נכסיהם, צריך לעשות איתם חשבון של הוצאות והכנסות של הנכסים הללו במשך הזמן בו שימש כאפוטרופוס להם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, אלא אנו סומכים על יושרו. אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין דווקא לאלה — הרשות בידו.

מסופר: ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [אפוטרופוס אחד של יתומים שהיה בשכנותו] של ר' מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי [שהיה מוכר קרקעות וקונה עבדים], ולא שבקיה [הניחו] ר' מאיר לעשות זאת, שהרי אינו כדין. אחוו ליה בחלמיה [הראו לו בחלומו] "אני להרוס ואתה לבנות" (ראה מלאכי א, ד)?! שמשמים רוצים שהנכסים הללו יתמוטטו, ואם כן, מוטב לו שיניח להם לנהוג כך. אפילו הכי [כך] לא אשגח [השגיח] בחלום, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ואין שמים לב לזה.

כיון שסיפרנו על ר' מאיר, מסופר עליו עוד: הנהו בי תרי דאיגרי בהו [היו שניים שהיה מתגרה בהם] השטן, שכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת הוו קא מינצו בהדי הדדי [היו מתקוטטים זה עם זה]. איקלע [הזדמן] ר' מאיר להתם [לשם], לאותו מקום, עכבינהו תלתא בי שמשי [עיכב אותם שלושה בין השמשות של לילי שבת] שלא יריבו עד דעבד להו שלמא [שעשה ביניהם שלום]. שמעיה דקאמר [שמע אותו את השטן שאומר]: ווי, דאפקיה [אוי, שהוציאו] ר' מאיר לההוא גברא מביתיה [את האיש הזה, כלומר את השטן, מביתו] שהיה גר שם על ידי הקטטה.

מסופר: ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [אפוטרופוס אחד של יתומים שהיה בשכנותו] של ר' יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי [שהיה מוכר קרקע וקונה שוורים] עבור היתומים, ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר] על כך, שאין הוא נוהג כראוי. ומסבירים: סבר לה [סבור הוא] ר' יהושע בן לוי כדעת ר' יוסי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מימי לא קריתי (קראתי) לאשתי "אשתי" ולשורי "שורי", אלא לאשתי קראתי "ביתי", שהיא עקרת הבית, ולשורי קראתי "שדי", שסבר שעיקר הטבת השדה היא על ידי השור החורש בו. וכמו כן סבר ר' יהושע בן לוי שהקונה שוורים לעבודה, הרי זה כקונה קרקעות ולכן אין למחות באותו אפוטרופוס שמכר שדות יתומים וקנה שוורים.

מסופר: הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא [היו יתומים שהיו סמוכים, נמצאים ומושגחים אצל זקנה אחת], הוה להו תורתא [היתה להם פרה], שקלה וזבינתה ניהלייהו [לקחה ומכרה אותה להם, עבורם]. אתו [באו] קרובים של אותם יתומים לקמיה [לפני] רב נחמן, אמרו ליה [לו] הקרובים: מאי עבידתה דזבנא [מה מעשיה שהיא מכרה]? מה רשותה למכור את הנכסים של היתומים? אמר להו [להם]: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית" תנן [שנינו במשנה], ואין צורך שיהיה מינוי רשמי לאפוטרופוס, אלא כיון שהם חיים אצלה והיא מטפלת בהם, די בכך.

ואמרו לו הקרובים: והא אייקר [והרי התייקר] אחר כך הבשר, והם לא נהנו מכך! והשיב להם: ברשותא [ברשות] הלוקח אייקר [התייקר הבשר] ואין זה הפסד. אמרו לו: והא [והרי] עדיין לא נקיטי דמי [קיבלו כסף] ואם כן, לא היתה זו מכירה גמורה!

אמר להו [להם]: אם כן עשתה, היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל, שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש, ולא מקני [נקנים] אלא בכספא [בכסף], ולכן, כיון שלא קיבלו כסף יכולים הם לדרוש את הסכום הגבוה, או לחזור בהם.

ומסופר כעין זה: חמריה [יינו] של רבנא עוקבא יתמא [היתום] משכוה [משכוהו] הקונים את היין לקנותו במחיר של ארבעה ארבעה דינרים לכל חבית, ולפני ששילמו עבור היין אייקר [התייקר] וקם בשיתא שיתא [ועמד בשישה שישה], אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן לדין, אמר להו [להם]: היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש, ולא מקני [נקנים] אלא בכספא [בכסף], ולכן ישלמו לו כמחיר הגבוה של עכשיו, או שייבטל המיקח.

ג וכמה דינים בנושא זה: משוך פירי מיתמי [אם משכו הקונים פירות מן היתומים] ואחר כך אייקור [התייקרו] הפירות — היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי שאין קונים מן היתומים אלא בכסף, וזכותם של היתומים לחזור בהם מן המיקח שנעשה. אם זול [הוזלו] הפירות אחר כך והקונים רוצים לחזור בהם, אומרים אנו: כשם שאמרו לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, כך אין כוח יתומים גרוע משל אדם אחר, וכיון שהיתה משיכה — הקנין קיים.

אמשיכו להו פירי ליתמי [משכו להם האפוטרופסים פירות ליתומים], אם אייקר [התייקר] אחר כך מחיר הפירות — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, שזכו בהם היתומים ומחירם כשעת המשיכה. אם זול [הוזלו] הפירות — סבור מינה [חשבו הלומדים לומר ממנה] היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שאין קניינם אלא בכסף, וייבטל המיקח, ויקנו בשער הזול.

אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה היא לדידהו [להם] אם ינהגו בהם כך, דזמנין דמצטרכי לפירי [שפעמים שהיתומים יצטרכו לפירות], וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי [ולא יהיה מי שיתן להם עד שיתנו כסף] מזומן, ולכן מוטב להם שבזמן שהם מושכים פירות שינהגו בהם כדרך קונים אחרים.

אם יהבי יתמי זוזי אפירי [נתנו יתומים כסף עבור פירות], אם זול [הוזלו] אחר כך הפירות — לא יהא כח הדיוט, המוכר, חמור מן הקדש, ולכן יכולים היתומים לחזור בהם, הואיל ועדיין לא היתה כאן משיכה. אם אייקר [התייקרו] הפירות — סבור מינה [חשבו לומר ממנה]: היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שהיתומים קונים בכסף, ומשלמים כאותה שעה ששילמו, בסכום הנמוך.

אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה היא לדידהו [עבורם] עבור היתומים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to orphans who are living with a homeowner who takes care of all their needs and affairs, even if neither their father nor the court officially appointed him to this task, or if their father appointed a steward [apotropos] for them, this person is obligated to tithe their produce.

With regard to a steward who was appointed by the orphans’ father, when he returns all of the property to the orphans upon their reaching adulthood, he takes an oath that he took nothing of theirs for himself. By contrast, if the court appointed him to serve as a steward for them, then he is not required to take such an oath. Abba Shaul says: The matters are reversed. A steward appointed by the court takes an oath, but a steward appointed by the orphans’ father is not required to do so.

GEMARA: The mishna teaches that a steward is obligated to tithe the produce of the orphans in his charge. The Gemara raises a contradiction from a baraita that expounds a verse dealing with the teruma of the tithe, given by a Levite to a priest: “Thus you, also you, shall offer a gift to the Lord” (Numbers 18:28). The emphasis placed on the word “you” teaches as follows: “You” separate teruma, but not partners, meaning that one partner may not separate teruma on behalf of the other. “You” separate teruma, but not sharecroppers. “You” separate teruma, but not stewards, and “you” separate teruma, but not one who separates teruma from produce that is not his. How, then, can the mishna say that a steward is able to, and is even required to, tithe the produce of the orphans in his charge, when that produce does not belong to him?

Rav Ḥisda said that this is not difficult: Here the mishna is dealing with a steward who tithes the orphans’ produce in order to feed it to them. Since he is not permitted to feed them untithed produce, the Sages allowed him to tithe that which he gives them to eat. There the baraita is referring to produce that is not needed for the orphans’ sustenance; rather, the steward wishes to put it aside in a tithed state. Since he is not the owner of the produce, he lacks the authority to tithe it.

And it is taught in a baraita (Tosefta, Terumot 1:10) that this distinction is made based on whether the steward intends to feed the produce to the orphans or store it: Stewards can separate teruma and tithes from the produce of the orphans in their charge in order to feed the produce to them, but not with the intention to put it aside. And stewards may sell the orphans’ possessions for them as follows: Cattle, male and female slaves, houses, fields, and vineyards, in order to feed the orphans, so that they will have something to eat immediately, but not with the intention to put aside the proceeds for future use. And they may also sell produce, wine, oil, and flour for them in order to feed them, but not with the intention to put aside the proceeds for a later date.

The baraita continues: And stewards make the following items that are required for the fulfillment of a mitzva for the orphans, from their property: A lulav, a willow branch, a sukka, ritual fringes, and any item used for a mitzva that involves a fixed expense. The Gemara notes that the words: Any item used for a mitzva, serve to include a shofar. And they may purchase a Torah scroll, phylacteries, mezuzot, and any other item used for a mitzva that involves a fixed expense. The Gemara comments that these last words serve to include a Megilla, the Scroll of Esther, read on Purim.

The baraita continues: But stewards may not undertake to give charity on behalf of orphans, and they may not redeem captives on their behalf with their property. Nor may they do anything with the orphans’ property that does not involve a fixed expense. The Gemara explains that this last phrase serves to include that which is brought to comfort mourners. A steward may not use property belonging to the orphans in his charge for this purpose.

The baraita continues: And stewards are not permitted to involve themselves in litigation, if the purpose is to accept an obligation or to secure gain for the property of the orphans. The Gemara asks: Why may they not enter into litigation to secure gain? The Gemara clarifies: Rather, this means that stewards are not permitted to involve themselves in litigation in which they will accept financial obligation upon the orphans’ estate, even if they do so in order to ultimately secure gain for the property of the orphan.

The baraita continues: And stewards are not permitted to sell a field belonging to the orphans that is located in a distant place and use the proceeds to redeem a field that their father had sold in a nearby place, although this is ordinarily considered to be a favorable exchange. Similarly, stewards are not permitted to sell a bad field and use the proceeds to redeem a good one. The Gemara explains: What is the reason for this? The reason is that perhaps the bought fields will become blighted, and it will turn out that the steward has caused the orphans a loss with his purchase.

The baraita continues: And stewards are not permitted to sell fields belonging to the orphans and use the proceeds to purchase slaves. But they may sell the orphans’ slaves and use their proceeds to purchase fields, as land is considered to be a more stable asset. Rabban Shimon ben Gamliel says: Stewards may not even sell slaves and use the proceeds to purchase fields. The Gemara explains: What is the reason for this? Perhaps it will turn out that the property is not secure [meshappeyan], the ownership of the fields being contested by others, and consequently the steward will have made matters more complicated for the orphans as a result of his purchase.

The baraita continues: And stewards are not permitted to free slaves belonging to the orphans in their charge, even if it is necessary to do so for any reason. But they may sell them to others, and then those others may free them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even he, the slave himself, may give his own monetary value to the steward and thereby go free, due to the fact that it is as if the steward sold the slave to the slave himself. It is irrelevant whether it is some other person or the slave himself who pays his purchase price.

The baraita continues: And the steward must calculate with the orphans in the end, when they reach adulthood and he hands over the property to them. At that time, he calculates all of the expenses and income generated by their property during the period that he served as steward. Rabban Shimon ben Gamliel says: He is not required do so, as the court relies on his integrity. The court does not appoint women, slaves, or minors as stewards, but if the father of the orphans appointed one of them as his orphans’ steward, he has permission to do so.

It is related that there was a certain steward who was in Rabbi Meir’s neighborhood who was selling land belonging to the orphans and purchasing slaves with the proceeds, and Rabbi Meir did not allow him to do this, as the practice is contrary to halakha. They showed him in his dream the words: I wish to destroy and you build? He understood this as a sign that God wanted the orphans to suffer financial collapse, and therefore it would be preferable to allow the steward to continue his practice. Even so, Rabbi Meir paid no heed to his dream, and said: Words appearing in dreams do not bring up and do not take down; they should not be taken into consideration.

Apropos an incident involving Rabbi Meir, the Gemara relates another story about him: There were two people who, incited by Satan, would argue with each other every Friday afternoon at twilight. Rabbi Meir happened to come to the place where they argued. He stopped them from fighting three Friday afternoons at twilight, until finally he made peace between them. He then heard Satan say: Woe, that Rabbi Meir removed that man, Satan, from his house. This indicates that Satan himself lives among those who have discord.

It is related that there was a certain steward of orphans who was in the neighborhood of Rabbi Yehoshua ben Levi who was selling land and buying oxen on behalf of the orphans, and he did not say anything to the steward to the effect that he was acting improperly. The Gemara explains that Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: In all my days, I did not call my wife: My wife, nor my ox: My ox. Rather, I called my wife: My home, because she is the essence of my home, and I called my ox: My field, because the primary force behind enhancements to the field is the ox that plows it. Similarly, Rabbi Yehoshua ben Levi maintains that purchasing oxen to work the land is considered like purchasing land itself and that consequently a protest should not be raised against the steward, who sold land belonging to the orphans in order to purchase oxen with the proceeds.

It is further related that certain orphans who lived with an old woman had an ox, and she took it and sold it on their behalf. Relatives of those orphans came before Rav Naḥman and said to him: What is she doing selling the orphans’ property? Who authorized her to do so? Rav Naḥman said to them: We learned from the phrase in the mishna: If orphans are living with a homeowner, that official appointment as a steward is not necessary. The fact that the orphans lived with the woman and she took care of them sufficed to bestow upon her the authority of a steward.

The relatives continued with their objection to the sale: But didn’t the animal afterward increase in value, which is reason to invalidate the transaction? Rav Naḥman answered: The animal increased in value while in the possession of the buyer, and this is not considered as a loss suffered by the orphans. The relatives said to him: But they did not yet receive the money, and consequently the sale was incomplete.

Rav Naḥman said to them: If so, this is what Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says, as Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says: Orphans’ property is like consecrated property and is fully acquired only with the transfer of money. Since they did not yet receive the money, they can raise the purchase price or renege on the entire sale.

Similarly, it is related that those who came to buy the wine of Rabbana Ukva the orphan pulled it into their possession after having agreed on a purchase price of four dinars per barrel. But before the buyers actually paid for the wine, it increased in value and its price stood at six dinars per barrel. The parties came before Rav Naḥman for a ruling on the matter. He said to them: This is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said, as Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says: Orphans’ property is like consecrated property, and is fully acquired only with the transfer of money. Consequently, the buyers pay the current, higher price or the sale can be rendered void.

The Gemara records several additional laws relating to this topic: If the buyers pulled into their possession produce belonging to orphans but did not yet pay for it, and afterward the produce increased in value, this is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said: Orphans’ property is fully acquired only with the transfer of money, and until payment is made the transaction can still be rendered void. But if the produce decreased in value, and the buyers wish to renege on the sale, one can argue: Just as it is said that the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, so too, the power of orphans should not be less than that of other people. Since the buyers pulled the orphans’ property into their possession, thereby performing an act of acquisition, the sale is valid and the buyers cannot retract.

If the steward pulled produce into his possession on behalf of the orphans, but did not yet pay for it, and afterward it increased in value, then just as the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, so too, the power of orphans should not be less than that of other people. Therefore, the orphans acquire the produce based on its price at the time the steward pulled it into their possession. But if the produce decreased in value, and now the steward wishes to cancel the sale, the students in the study hall understood from here that this is included in what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are completed only with the transfer of money, and therefore the steward can renege on the sale and acquire the produce at the lower price.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated in this manner, as they might at times need produce and nobody will give it to them before they actually pay the money. It is preferable for them to be treated like other buyers, who finalize their acquisition when they pull the produce into their possession.

If the orphans gave money for the purchase of produce but did not yet physically transfer it into their possession, and afterward the produce decreased in value, then one applies the principle that the power of an ordinary person, the seller, should not be greater than the Temple treasury. Therefore, the orphans can renege on the purchase, as an act of acquisition has not yet been performed. But if the produce increased in value, and the orphans wish to uphold the sale, the students in the study hall understood from here that this is included in what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are completed with the transfer of money, and therefore the orphans acquire the produce at the lower price.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated this way,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן יתומים שסמכו אצל בע"ה או שמנה להן אביהן אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהן.ואוקי להאכיל. י"ל דתקנת חכמים היא שהעמידו הפירות ברשות האפוטרופוס כדי שיכול לעשר ויאכילם והפקר ב"ד הפקר דאי לאו כיון דרחמנא מיעט כל התורם שאינו שלו היאך אוכלים יתומים טבל וכן ממכרן להאכיל ממכר מתקנה זו לפיכך מוכרין עבדים לאחרים ושחרורן שחרור.
ולי נראה שכל מה שעושה האפוטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו הוא כדאמרינן בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) בלישנא קמא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' נשיא א' נשיא א' והתם קטנים הוו. ואקשינן ותסברא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה וכו' הא בזכות ודאי זוכין בו ובלישנא בתרא אוקימנא מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להן אפוטרופוס שנאמר ונשיא א' וחלוקה גופה מדין זכות הוא שזוכין להם לקטנים בחלוקה זו שלא בפניהם וזכין לאדם שלא בפניו נמי ש"מ אלא דמפרש בכה"ג הוי חלוקה זכות הלכך כל מה שצוו החכמים לאפוטרופוס לעשות זכות הוא ומעשיהם קיימים מדין תורה וכל שאין להם לעשות אין מעשיהם בו כלום.

ומדקתני בסמכו אצל ב"ה חייב. ואמרינן עליה בגמרא דמוכר כאפוטרופוס נקטינ' ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו וק"ו הדברים השתא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דא"ל אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה מוקים ליה אפוטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא ממנע כ"ש בשסמכו מאליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה.

מדקתני בסיפא דברייתא ואם מינהו אבי יתומים הרשות בידו. מכלל דכולהו בין באפוטרופוס שמינהו אבי יתומין בין באפוטרופוס שמינהו ב"ד נינהו ואם נטלו רשות מב"ד עושין כל מה שירצו, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד).

משוך פירי מיתמי איקור היינו דרב חנילאי. א"ק והא בישא לדידהו דאתי למימר להו נשרפו חיטך בעלייה. וא"ת יאמרו להם שלכם נשרף שקנה לכם משיכה דומיא דזול א"ה לקמן בסמוך נימא הכי ל"ק שהדין כך הוא נותן מאחר שאם רצו כסף ומשיכה קונין בשל יתומים לענין אונסין משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהם חזר המקח. וכל זמן שלא חזרו אף נאנס להם נאנס ואפשר שזהו מה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלענין חזרה לאו ברשותו של מוכר קיימי לענין דליקה נמי לאו ברשותו קיימי דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לי' ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בהאי הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה.

מתני' יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להן אביהם אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן. ואוקימנא לה בגמ' להאכיל אבל לא להניח ומשום הפקר ב"ד הוא שהפקירו את הפירות לגבי האפטרופוס לתקנת היתומין ומשום חייהן אבל להניח אין בו משום תקנת היתומין ולפיכך לא הפקירום לכך, אי נמי איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להן לתרום כדי להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדיניה, וכדרך שאמרו באין מוציאין עבדים לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומין וכמו שכתבנו בפרק השולח משמו של ר"ת ז"ל גבי ההוא עבדא דבי תרי, והא דדרשינן אתם ולא שותפים אתם ולא אפטרופין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא הדין לאפטרופוס שמנוהו ב"ד שחייב לעשר להאכיל אבל לא להניח וכדתניא בברייתא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ובסיפא דההיא ברייתא קתני ואין עושין אפטרופין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו אלמא משמע דכולה בריתא בכל אפטרופין מיירי, מדפלגינן בסופא בין אפטרופוס דבית דין לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים ובכולהו קתני תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח. ונ"ל דמשום הכי לא תנן ליה במתני' משום דעיקרא דמתני' לאשמועינן היתרא דתורמין להאכיל וכיון דאשמעינן אפטרופוס שמנהו אבי יתומין ובעל הבית שסמכו יתומין אצלו שהן רשאין לתרום להאכיל, או משום הפקר ב"ד או מדינא אע"פ שנעשו אפטרופין שלא מדעת ב"ד כל שכן אפטרופוס שמנוהו ב"ד, אבל בברייתא דפריש אבל לא להניח איצטריכא למינקט אפטרופין סתם כלומר אפילו אפטרופוס שמנוהו ב"ד להאכיל אין להניח לא, דאי לא אשמעינן הכי בהדיא הו"א כיון דמנוהו ב"ד הו"ל כאלו נטל רשות מב"ד בפירוש על כל מה שהוא רוצה לעשות בנכסיהן דאז ודאי מותר, דכל מה שאמרו בברייתא אין אפטרופסין רשאין למכור בתים שדות וכרמים להניח וכן למכור ברעה וברחוק ולגאול ביפה ובקרוב כולן בשלא נטלו רשות מב"ד הן אבל אם נטלו רשות מב"ד מוכרין ועושין ברשות ב"ד ואין נמנעין כלל, וכדתניא בתוספתא דבבא בתרא פרק שמיני ובתוספתא דתרומות אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב ברעה ליקח ביפה אין דנין לחוב ולזכות להכניס ולהוציא יתומין אא"כ נטלו רשות מב"ד, והילכך אצטריך בברייתא לאשמועי' דסתם מנוי ב"ד אינו כנוטל רשות מפורש בפרטי המעשים והילכך להאכיל אין להניח לא.

רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. ואע"ג דקי"ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן סבירא לן דלית הלכתא כרבי מחביריו, והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומין הוא דאמור רבנן לפי שהכסף ע"י עצמו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין שלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח ממנו דמי עצמו וקי"ל כוותיהו.

הא דאיפליגו רבי ורשב"ג אם צריך לחשב עמהן באחרונה כתב הרב אלפאסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כרשב"ג דאמר א"צ לחשב עמהן באחרונה דכי אמרי' הלכתא כרבי מחבירו דוקא מחבירו אמרו אבל לא מאביו, ותמיה לי דהרי לגבי שנים אדוקין בשטר (ב"מ ז' א') דאיפליגו בה רבי ורשב"ג וכן נמי בבא לידון בשטר ובחזקה (ב"ב קס"ט ב') דאפליגו בהו בתרויהו קיי"ל כרבי וכן פסק רבינו אלפסי בהלכותיו ואע"פ שחלק עם אביו, ושמא בההיא דשנים אדוקין בשטר דפליגו במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו לאו משום כללא דכיילינן הלכתא כרבי מחבירו פסקינן הכי אלא משום דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי כדאיתא התם בפרק גט פשוט, וההיא דהבא לידון בשטר ובחזקה משום דבהדיא פסק רב גידל אמר רב כרבי.
וכתב הרב בעל העטור דדוקא באחרונה (אין) [אבל] לכתחלה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידן, דאע"ג דאמרי' דאין נשבעין הני מילי בטעון שמא אבל בטעין בריא משביעין להו והלכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו, וכתב הרב אב"ד ז"ל דכותבין שני שטרות אחד לאפטרופוס ואחד לקרובין אות באות והוא הנקרא שטר שמוש בית דין.

הא דתניא אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו, תמיהא לי מאי קמ"ל פשיטא שאם מינן אבי יתומים הרשות בידו, ואולי נאמר דכיון דטעמא דמילתא משום דמפסידין נינהו, דקטן אין לו דעת, ואשה אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים, ועבדים משום דלא מהימני, והילכך אף כשמינן אבי יתומין נסלקם כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה ואפילו מינהו אבי יתומין, קמ"ל דלא דשאני הכא דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומין וסבר וקביל. עוד נ"ל דהרשות בידן גרסינן כלומר ביד ב"ד וה"פ ואם מינן אבי יתומין על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהן לומר שהיו מוחזקין אצלו בנאמנין וזריזין הרשות ביד ב"ד לעשותן אפטרופין מדעתן על נכסיו לאחר מותו, וכאותה שאמרו במציעא פרק המפקיד (ל"ו א') גבי סבתא שאני התם דכל יומא ויומא גבה דסבתה הוו מפקדי כלומר וכאילו נתן לו רשות להפקיד אצלה, והכי מוכח בתוספתא בפרק ראשון דתרומות דגרסי' התם אין ב"ד עושין אפטרופין נשים ועבדים לכתחילה אם מינה אותן אביהן בחייו עושין אותן אפטרופין.

הנהו יתומים שסמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא וכו' אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן. וכתב הרמב"ן נ"ר כיון דקתני במתניתין דבסמכו אצל בעל הבית דחייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין כאפטרופא נקיטין ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו. קול וחומר הדברים השתא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה מוקי ליה אפטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא מימנעי כל שכן בשסמכו מאיליהן דאתו לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. עד כאן.

[בנדפס: הא שמעתא דאמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ומאי דאתמר עלה הכא פירשתיה בפרקא קמא דקידושין בסייעתא דשמיא].

המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:

אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:

ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:

כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול (המוכר) [הלוקח] לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב:

מתני' יתומים שסמכו אצל ב"ה חייב לעשר פירותיהן מפני תיקון העולם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו ב"ד לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבים פי' יתומים שסמכו מאליהן אצל ב"ה ולא נתמנה אפוטרופוס עליהן לא מפי ב"ד ולא מפי אביהם חייב אותו ב"ה לעשר פירותיהן מפני תיקון העולם שדין אפוטרופוס יש לו כיון שהן סמוכין עליו:

ורמינהו אתם ולא שותפים אתם ולא אריסים אתם ולא אפוטרופין אתם ולא התורם את שאינו שלו פי' כן תרימו גם אתם אתם ולא שותפים שאם היו שניהם שותפים בשדה אין האחד רשאי לתרום חלק חבירו בלא רשות חבירו וכן האריס לא יתרום חלק ב"ה בלא רשותו וכן האפוטרופוס אינו רשאי לתרום פירות של יתומים. כל אלו מפני שאינן שלהן ואין אדם תורם דבר שאינו שלו ואי ק' והתנן בפ"ג דתרומות השותפין שתרמו בזה אחר זה ר' עקיבא אומר תרומת שניהם תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ר' יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרומת השני תרומה. בד"א בשלא דבר אבל אם הרשה את בן בתו או עבדו או שפחתו לתרום תרומתו תרומה וכו' דאלמא השותף שתרם אפילו שלא ברשות תרומתו תרומה י"ל כגון שהיו שותפין בפירות דמסתמא ניחא ליה לשותף במאי דעביד חבריה ומאי דאמרי' הכא אתם ולא שותפין כגון שהיו שותפין בשדה ולא בפירות שהיו מחלקין הפירות וכל אחד היה מוליך את חלקו בביתו. אמר רב חסדא לא ק' כאן להאכיל כאן להניח פי' מה שצריכים היתומים לאכול מעשר ותורם להם מפני שהם קטנים ותרומת הקטן אינה תרומה כדתנן בריש תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתן תרומה אבל להניח את התבואה מעושרת באוצר עד שיגדילו אינן רשאין לעשר לכשיגדילו יעשרו הם ואי ק' כיון שאין האפוטרופסים רשאין מן התורה לתרום ולעשר היאך תורמין כדי להאכיל והלא תרומתן היא טבל והיאך יאכלו אותה הכהנים י"ל דב"ד הפקירו נכסי היתומים שיהו האפוטרופסין תורמים את שאינו שלהם ודוקא להאכיל זיכוהו ב"ד אבל להניח לא וכך י"ל במכירת העבדים דאמרי' לקמן שהאפוטרופסים מוכרין אותן לאחרים ואותן האחרים יכולין לשחררן ולהתירן בבת ישראל ולא אמרינן כיון שהאפוטרופסים אינן בעלים נמצא שקנין הלוקח אינו כלום ואינו יכול לשחררו אלא ב"ד הפקירום שיהו האפוטרופוסים זוכים בהן ומכירתן מכירה גמורה היא אבל לשחררם לא זיכום ב"ד שכל מה שעשו לא עשו אלא לתיקון היתומים ואם יעשו ע"ד ב"ד הרי הן בעלים ואם לאו הרי הן כנכרים:

והתניא. סיועא אפוטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ומוכרין בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושים להן סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש להן קצבה לאתויי שופר ולוקחים להן ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגילה ואין פוסקין עליהן צדקה ואין פודין עליהן את השבויין וכל דבר שאין לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים ואין האפוטרופסין רשאין לדון בנכסי יתומים ע"מ לזכות פי' אם באו לדין ולטעון על נכסי יתומים אין האפוטרופין רשאין לדון עמהן ואם נתחייבו אין חיובן חיוב ואע"ג שכונתם כדי לזכותם אלא ממתינין להן עד שיגדילו שאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו ואע"פ שיש להן אפוטרופוס ואין האפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברע ולגאול ביפה מ"ט דילמא מישתדפי:

ואין האפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות רשב"ג אומר אף אין מוכרין עבדים ולוקחין שדות מ"ט דילמא לא מישפיין ואין אפוטרופין רשאים להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות וצריך לחשוב עמהן באחרונה דברי ר' רשב"ג אומר אינו צריך פי' צריך לחשב עמהן ולהשבע להן שלא נשאר בידו משלהן כלום ואין עושין אפוטרופוס נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו וש"מ דבאפוטרופוס שמינוהו ב"ד מיירי ואתי ר' כאבא שאול ורשב"ג כרבנן ולקמן פסקי' הלכה כאבא שאול:

גמרא אף לא למכור עבדים וליקח שדות מ"ט דלמא לא משפיין כו' ות"ק פליג בהא ולא חייש ללא משפיין והא דלא חייש הכא לדלמא תשדוף כדלעיל גבי למכור ברחוק ולגאול בקרוב משום דבעבדים איכא למיחש טפי לתיוהא מבשדה דשמא יחלה ושמא ימות וק"ל:

גמ' ואחרים מוציאין אותו לחירות כו'. נ"ב הטעם מפורש בתוס' דף ל"ח בד"ה אין הגזברים כו':

שם אני להרוס ואתה לבנות כו'. נ"ב פי' לפי שממון עזבון אביהם היה בא באיסור או ע"י גזילה ושקר או ע"י רבית:

רש"י בד"ה דכל בי שימשי כו'. נ"ב סתם בי שמשי הוא ערב שבת כמו שפירש רש"י בכתובות דף ק"ג:

תוס' בד"ה יהבי יתמי זוזי כו' וי"ל דהתם קני בכסף כו'. נ"ב פי' עיקר קנינו בכסף ולא תמצא משיכה לגבוה לאפוקי הדיוט עיקר קנינו במשיכה אף שמדאורייתא נמי קונה בכסף לרבי יוחנן מכל מקום סתם קנינו להיות קונה ממש שלא יכול לחזור אינה אלא במשיכה ומכח התקנה כדי שלא יאמרו ולישנא מדאורייתא לאו דוקא קאמרי ודו"ק:

במתני' לא קתני ברישא אפוטרופוס סתם ועוד בסיפא שביק יתומים שסמכו מיהו הא לא קשיא דבסמוך מפרש סברת טעם המחלוקת דאבא שאול ורבנן ואותן הסברות לא שייכין כלל בסמכו ולתרוייהו או נשבע כסברת הרמ"ה והרא"ש או אינו נשבע כסברת הראב"ד ורמב"ן ונ"ל שדעת התוס' כראב"ד ורמב"ן ורשב"א בפרק הכותב (כתובות דף פ"ח ע"ב) בד"ה ומיפלגי בפלוגתא דאבא שאול וכו' דכתבו ובממנה עצמה ליכא לאוקמא דאם כן לכ"ע היורשים משביעין אותה דלא שייך בה טעמא דמימנע וכו' דמן הדין אין ממנין אשה אפטרופא הא לא"ה לא ישבע כמינהו אבי יתומים ונ"ל דאורחא דמלתא נקיט דב"ד ממנין עשיר גדול גברא דטפי נכסי וכו' ואותו האיש מסתמא לא יטפל בעצמו ביתומים קטנים להאכילן ולהלבישן וכה"ג רק משכירין אותן ביד בעה"ב א' וקוצבין לו מזונות ומעות וכה"ג ולזה א"ל בו אם ישבע אם לאו שאין בידו ממעות יתומים רק לענין עשורי ובאפטרופס שמינוהו ב"ד אין שייך לעשר דהא לעשר דוקא להאכיל שרי כדמסיק [ובתחלה ס"ד דאף ברייתא דהתם איירי בלהאכיל דלגמרי ממעט אתם ולא התורם שאינו שלו. זה היה במוסגר מדברי הגאון] אבל אבי יתומים דרכו למנות חבר וקרוב שלו שיטפל ביתומים משום אהבה ואחוה וריעות שביניהם ויהיה במקום אביהן לכל דבר [אף להאכילן ולהלבישן ולכך נקיט ליה ברישא לענין מעשר] וק"ל:

גמ' ומוכרין להן פירות. קתני לה משום רבותא דאבל לא להניח:
לולב כולל כל ד' מינים. וערבה להושענא. גם ועושין קתני לא ולוקחין דעשייה שייך בלולב והושענא דוקא לאוגדו:

גמ' לאיתוי שופר. אף שיכול לצאת בשמיעת שופר של חבירו משא"כ באינך לכם משלכם וכן לאתוי מגילה אף דיכול לצאת פעם בשנה בשל חבירו. ואין פודין שבוים דקתני משום דמצוה רבה היא לא שמעינן מכלל צדקה. לאתויי תנחומי אבילים כו' דהוי מלתא דשכיחי רבים שם ב"מ דגלגל הוא כו' דומיא דצדקה דגלגל הוא עניות שכיחי ב"מ:

גמ' אלא לחוב כו'. לולי פרש"י ה"א כשיש לאחר תביעה עליהן קרוי לחוב דאין להם ריוח מסתמא ולזכות קרוי כשיש להן תביעה על אחר ופריך ולזכות אמאי לא אין סברא שימתין אפטרופא ויניח ממון היתומין ביד אחרים בלא ריוח עד שיגדלו וכן רש"י לפי פירושו מציירו על אחר שיש לו תביעה על היתומים ומתרץ אלא לחוב כו' עכ"פ איירי ביש לו לאחר תביעה עליהן ואף שנראה לאפוטרופוס שיזכה בדין או אפילו נראה להם שזכות היא ליתומים שיבאו עתה לדין יותר מאלו ימתינו כגון עתה ימצאו יותר עדות וראיה וכה"ג וכן משמע כמעט ברמב"ם הביאו ב"י שמפרש כן ממש:

גמ' למכור ברחוק כו' ולגאול ביפה כו'. לא מתחוור לי מלתא בטעמא דהא מלתא כיון דיכול לעשות ליתומים טובה גדולה קרוב לשכר ורחוק להפסד דמי מפיס איזה ישתדף:
אפשר לדקדק ולגאול [ולא נקיט ולקנות] אפילו שדה שהיה שלהן עצמן מקודם דהשתא לא שייך דלמא לא משפיין:

גמ' דלמא לא משפיין אבל משתדפן בעבדים ישנו יותר קלקול מבשדות זקנה וחולי ומיתה וכה"ג:

גמ' וצריך לחשוב. רש"י פירש יחשוב וישבע דאל"כ מאי תועלת החשבון כשיהיה נאמן על מה שאמר אבל הפוסקים לא פירשו כן עיין באשר"י ובטור סי' ר"ץ:

גמ' הרשות בידו. פשיטא ומאי קמ"ל ויש גורסין הרשות בידן ר"ל ביד ב"ד להניחם אם מינה אבי יתומים אותן בחייו על אשר לו והיו בחזקת נאמנים בעיניו אף שלא מינן אלאחר מיתה כו' עיין בפוסקים. (י) סיומא דאורך הברייתא [דלא היה לו להביא רק תחלת הברייתא לסיוע דלהאכיל ולא להניח] י"ל לדייק החילוק דלהאכיל ולהניח דוקא שלא תימה יש חילוק בין אפטרופוס לאפוטרופוס לזה מביא כל הברייתא מדמחלק לבסוף במינוהו אבי יתומים כו' ש"מ דברישא אין חילוק וק"ל:

גמ' הני בי תרי וכו'. משום דאיירי נמי דלא שבקיה ר"מ ועכב על ידן:

גמ' כל בי שמשי. דצריך שיהא שלום בבית דנר שבת משום שלום בית ותזנח משלום נפשי זה נר שבת והני ג' דברים שצריך שיאמרו ע"ש כו' בניחותא לא דרך רגזנות דב' מלאכים באים מלאך טוב ומלאך רע וכו' יהי רצון וכו' ועד"ז יש לכוין סור מרע מן המלאך רע ועשה טוב ר"ל עשה אותו טוב שצריך שיענה אמן בע"כ וע"י מה בקש שלום כר"מ ורדפהו לרע הנזכר כמו שאמר ווי דאפקיה ר"מ להאי גברא וכו':

גמ' לא קראתי לאשתי אשתי וכו' אפשר לומר כי קורין לה אשה ע"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שהיא בת זוגו ור"י הו"ל אשה רעה כמ"ש בבראשית רבה פ' י"ז פסוק אעשה לו עזר כנגדו זכה עזר כאשתו של ר' חנינא בר חכינאי לא זכה כנגדו כאשתו של ר' יוסי ומייתי שם עובדא שגירשה וניסת לסנטר כו'. שלא היתה בת זוגו לזה לא קראה בשם אשה וק"ל:

ברש"י יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה כו':

בתוס' בד"ה יהבו יתמי זוזי כו' אבל יתמי מן התורה דינם כהדיוט דלא קני בכסף כו'. עיין בח"ש דברים דחוקים אבל הנ"ל דכתבו זה לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה דקרא ומתני' מסייע ליה וכמה גמרות בכמה דוכתין משמע כר"ל ורש"י פסק כר"ל כדאיתא במרדכי פרק הזהב ואח"כ מצאתי במרדכי בשמעתין שכתב אלו ב' דבורי תוספות הך דיהבו זוזי ודבור שאח"כ דאתי למימר וכו' וביניהם כתב פירוש ר"י דהך סוגיא דשמעתין כר"ל מדקאמר יתומים הרי הן כהקדש ולא קאמר אוקמה אדינא דאורייתא כדלעיל גבי זיבורית אוקמה אדאורייתא רק בוי"ל שינה בע"א ודו"ק:

בא"ד גבי פדאוהו במנה כו'. התם היפך מכאן שהקדש הוא המוכר וכאן היתומים הלוקחין והומ"ל אחלוקה יהבו להו זוזי ליתמי אפירי אייקור לא יהא כח כו' דדמיא ממש להתם וכן באמת התם מקשים מיניה והכא תפסו מוקדם וק"ל:

גמרא ומוכרין להם בהמה עבדים כו' אבל לא להניח. נ"ל דהיינו דוקא להניח המעות (וכ"ה לשון הרמב"ם בחיבורו) אבל לקנות בהן שדות רשאין כמו עבדים לת"ק לקמן. ואולי אף רשב"ג מודה בבהמה. ובזה תפול קושיית הח"צ שהביא הק"נ על תוס' דשבת (נד ב) שכ' דאפטרופוס היה מעשר דהא להניח אין מעשרין. די"ל דהיה מעשר כדי למכור וליקח שדות. ועי' בראב"ד סוף הל' נחלות ובהה"מ:

שם מ"ט דלמא לא משפיין. הא דל"ק דדלמא מישתדפן כדלעיל עי' מהרש"א. ומלשון הרמב"ם בחבורו משמע דגריס גם הכא דילמא משתדפן:

שם חמרי' דיתמי רבנא עוקבא. כ"נ דצ"ל. או דצ"ל חמרי' דר"ע יתמא. וכ"ה ברי"ף בפ' הזהב (ד' צא) לפי גירסת מהר"ם שם:

רש"י ד"ה להאכיל. יתומים לאלתר חייבים לעשר. נראה דתיבת לאלתר נמשכת למטה ועי' בראב"ד שם:

רש"י ד"ה ואחרים מוציאין. הן יקחום ויהיו קנויים להם. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא יהא כח הדיוט חמור. כל הדיוט המוכר יכול הלוקח לחזור בו כ"ז שלא משכו אבל אם משך כו'. כצ"ל:

בא"ד דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח. צ"ע דהרי גם בהקדש ממש אמרינן בקדושין (כט) ג"כ סברא זו:

תד"ה יהבי. וא"ת גבי הקדש כו'. נ"ל דבציונם ט"ס וצ"ל יהבי זוזי ליתמי אפירי אייקר כו' דלקמן (בע"ב) וכן בקדושין שם הקשו מזה וכן שם בר"ן. דלגי' שלפנינו. בכה"ג דהיינו בדיהיב גיזבר מעות אפירי וזול לא מצינו שם בגמרא דינו להדיא והרמב"ם והראב"ד פסקו גם שם דגיזבר מצי לחזור כמו הכא גבי יתומים וכמו שהביא הר"ן שם:

ודע דגם שם לשון התוס' ק"ק שהעתיקו מכאן בדיהבי זוזי ליתמי אפירי וזול אין לוקח יכול לחזור. הלא זה אינו אלא לפי מאי דס"ד אבל ר"ש בריה דר"א מסיק דיכול לחזור:

גמ' תנחומי אבלים. נ"ב שהיו מרבין להביא לבית האבל להרבות לסעוד עמו ולהשקותו כמו ששנינו שלהי מו״ק ובגמ' פ״ק דכתובות [דף ח:]:

שם ואין אפוטרופין רשאין וכו' אבל מוכרין עבדים. נ"ב נראה דמיירי דשיש עבדים די לצורך עבודת השדות יתרים שא"צ לשדות [עוד] כך נ"ל:

שם אני להרוס ואתה לבנות. נ"ב ודאי הוו אינשי דלא מעלי אי המורישין או היורשין אפ"ה לא אשגח בהו דילמא הדרא בהו או נפקא מינייהו זרעא מעליא ולהכי נמי מייתי עלה עובדא דר"מ דדמי להא ודאי:

שם דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורא. נ"ב והי״ל ארעא אחרינתא רלא הו"ל צורך לבו ביום:

אִיקְלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דְּעָבַד לְהוּ שְׁלָמָא. הטעם שהוצרך שלשה שבתות לגמור השלום כי המריבה נולדה מן הכעס וכל כעס הוא עשן העולה באף דכתיב עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (תהלים יח, ט) וידוע דעשן הכעס נעשה ונשלם משלש קליפות שהם נחש שרף עקרב דראשי תיבות שלהם עָשָׁן ולכן הוצרך להתעכב אצלם שלשה שבתות שבכל שבת יבטל קליפה אחת ולכן כתיב שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים (ויקרא יט, כג) כנגד שלשה קליפות וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה קֹדֶשׁ הִלּוּלִים ולכך הכנה לקדושת השבת הוא בשלשה ימים שהם יום ד' ויום ה' ויום וא"ו ולכן צריך לטבול בערב שבת טבילה אחת לתיקון הכעס ולכן מספר כעס [150] ק"ן שיתחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר נו"ן הוא נו"ן דנחש הנקרא סוספיתא דנחשא.

שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַי, אַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. נראה לי בס"ד הא דאמר וַי מפני דידוע דהשבת נקרא לב וכמו שהלב עומד באמצע הגוף כן השבת עומד באמצע בין ימי דה"ו ובין ימי אב"ג ומחלק חיות ומזון לכל הימים של חול כמו שהלב מחלק מזון וחיות לכל האיברים והנה אדם המקדש את השבת ונזהר בכבודו הוא לו בתואר לב שמקבל ממנו שפע וחיות כמו הלב אבל לאדם המחללו וכן לקליפה וכוחות החיצונים נהפך מספר לב למספר ב' פעמים וַי [16×2=32] שיהיה להם וי לעילא וי לתתא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות לא, יד) שהוא כפול לעילא ולתתא.
ולכן דרשו בזוהר הקדוש (וכן בבראשית רבה יא, א) פסוק בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) על השבת ולכן השטן שהיה עושה לאלו המריבים את מספר לב למספר ב' פעמים וי שהוא וי לעילא וי לתתא הנה בעתה בא רבי מאיר והחזיר את מספר לב למקומו ובטל וי מאלו ונמצא דאפיק את מספר וי מביתיה דההוא גברא ושב וי לסטרא אחרא.

גמ' כאן להאכיל. עי' לעיל דף מ ע"ב תד"ה וכתב:

שם כאן להניח. עי' שבת דף נד ע"ב תד"ה הוה מעשר:

שם אלא לחוב וכו'. עי' קדושין דף מב ע"א תד"ה אלא לחוב:

שם ואין אפוטרופין וכו'. עיין לעיל דף לח ע"ב תוד"ה אין:

להאכיל אבל לא להניח. הרמב"ן כ' דמדינא דאורי' אפטרופס כיד היתומים לענין מה שצריכים אבל מה שאינם צריכים לזה לא נתמנו ומן התורה אין תרומתן תרומה כיון שאין צורך ליתומים בזה וכן מבואר להדיא פ"ב דקידושין מ"ב ע"א ובתוס' ד"ה אלא וכו' ע"ש ויליף מקרא נשיא אחד למטה ע"ש וכ"כ רשב"א בשמעתין דהוא מן התורה אלא שכ' שלא להניח הוא מטעם דלא ליחזי כמזלזלו בנכסי יתומים וכבר הרגיש בזה פנ"י וצ"ל ס"ל לרשב"א אפי' להניח הוה טובת היתומים דמקדימים למצות ומי יודע מה יולד יום כצ"ל. ואמנם בתשו' מהר"י מינץ סי' א' כ' דניחא טפי ליתמי להמתין במצות צדקה שלהם עד שיגדלו דגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וזה נעלם מהש"ך בספרו נקה"כ סי' ש"ה ע"ש. ומ"ש נה"כ דש"ס כתוב' י"ב גבי גר קטן מ"ט לא נימא ניחא לי' לעביד מצוה בעצמו לכשיגדיל. י"ל התם לכשיגדיל בגיותן ויטעם טעמים דהפקירא שוב לא ירצה להתגייר ע"כ טוב לו שיטבילו אותו ב"ד בקטנותו. גם מה שהפליא על התוס' כתוב' מ"ט לא כתבו ב"ד שהם אפטרופסים שאני כמבואר פ"ב דקידושין. צ"ע כי מי מינה את הב"ד של ישראל לאפטרופס על הגוים ויתמיהם לגיירם. בשלמא אי אמרי' יש לקטן ישראל זכיה נימא בגוי קטן יהדותו וזכיותו בא כאחד עם הטבילה. אבל אי נימא דאין זכיה לקטן רק הב"ד מפקח על עסקם א"כ תינח יתמי ישראל אבל של גוי מי נתן להם כח ורשות לפקח על עסקם. ועיין קצה"ח סי' רמ"ג שפ' דהפרשת מעשר דשמעתין מטעם חלוקת שותפים הוא שיש להם רשות לחלוק ע"ש והיינו להאכיל אבל להניח כיון שאין היתומים צריכים לחלוק וגם השותפים הלויים והעניים אינם יכולין לכופן לחלוק להפריש וליתן דה"ל ממון שאין לו תובעים א"כ אין רשות לאפטרופוס לחלוק בכי האי גוני:

נכסי יתומין הרי הן כהקדש וכו'. עיין במרדכי דמדלא אמר בכולי שמעתא ביתומים אוקמוה אדאוריי' דמעות קונה כדאמרינן לעיל לעיל לענין זיבורית ש"מ דשמעתין אזלא אליבא דר' יוחנן דס"ל משיכה מפורשת מה"ת ורק בהקדש כסף מפורש ועשו יתומים כהקדש ע"ש. וצ"ל אע"ג דלמ"ד משיכה מפורשת לא אתאינן כלל לטעם דחטין נשרפו בעלי' מ"מ שפיר אמר הא רעה הוא דאתי למימר חיטך נשרפו בעלי' דבודאי מודה הך מ"ד דהיכי דכסף קונה איכא הך חששא אלא בהקדש לא חששו משום דהקדש חמיר ולא יאמר נשרפו חיטך אבל ביתומים איכא למיחש וא"ש. ומהר"ם שי"ף כ' שכן נראה מלשון תוס' ד"ה יהבי וכו' ע"ש. איידי דאיירי יש לעורר דהי' הגירסא לפני מרדכי דלר' יוחנן משיכה מפורשת ולר"ל מעות קונות ובדקתי בכל מרדכי שבדפוס ואחד כתוב על קלף שנת גפ"ן לפ"ק וכ' כן ובאמת כן הוא בירושלמי ריש פ"ח במס' שביעית וכן מוכח שהיתה גי' רש"י בש"ס בבלי דבמס' ע"ז ע"א ע"ב כ' וז"ל אי קשיש אביי ורבא איך מיתרצא אוקימתא דאמימר מדהוה אינהו קשי' מיני' טובא לא תיקשי דהא במס' בכורות תירצו אביי ורבא להך שינוי אליבא דר' יוחנן דאליבי' קאמר אמימר לשמעתתי' וכו' עכ"ל ואי נימא ט"ס הוא ברש"י דמס' ע"ז וצ"ל אליבא דר"ל א"ר הושעי' וכו' מ"מ לא ניחא מה דמסיים רש"י דאליבי' קאמר אמימר לשמעתתי' עכ"ל והא לא אליבא דר"ל אמר ר' הושעי' לשמעתי' ומסתיי' דלא תיקשי לר"ל מאמימר וגם קשה דגרוטאות הוא לאמימר מרישא ולר"ל מסיפא ומאי ענין אמימר לדר"ל אבל אי אינו ט"ס ברש"י והגי' ר' יוחנן כמ"ש ברש"י לפנינו א"ש דאליבי' אמר אמימר לשמעתי' דמסקי' בודאי כר' יוחנן ס"ל ע"ש בסוגי'. באופן שנראה דגם לרש"י הי' הגי' בבבלי כמו בירושלמי לר' יוחנן משיכה קונה אע"ג דכמה פעמים תמצא בקידושין ומקומות אחרים בלשון רש"י כאלו הגי' לפניו בש"ס לר"י מעות קונות הוא מתיקון המדפיסים שחשבו שהוא ט"ס לומר לר"י משיכה ולר"ל מעות קונות אבל האמת אינו כן ולפי גי' זו לא קשה קושי' תוס' ארש"י דס"ל להלכה משיכה קונה מן התורה שהקשו עליו דהא אין הלכה כר"ל אלא בתלת. וגם מה שהקשו מהא דמותיב רבינא מר' יוחנן דב"נ נהרג וכו' זו לק"מ ובשגם דסתמא סוגיא דשמעתין מסייע שיהי' הלכה משיכה קונה ומדאין הלכה כר"ל אלא בתלת ש"מ הגי' הוא ר"י אומר משיכה קונה. ולדינא לענין מכירת בכור וחמץ יש לעיין בזה וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות וכאן אין מקום לקבל ארוך:

יהיב יתמי זוזי אפירי זול וכו'. מבואר בתוס' משום ביתמי לא שייך מי שפרע משא"כ בגזבר ולפ"ז גזבר דיהיב זוזי אחפץ וזול לא יחזור בו משום דבהדיוט קאי במי שפרע. והרמב"ם לא פסק כן ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. וקצת יש לי לענות חלקי. לפמ"ש רשב"א דגם בגזבר לא שייך מי שפרע אלא גנאי הוא לגבוה לזכות בדבר שהדיוט מתקלקל ע"י במי שפרע. והנה מצינו פרק איזהו נשך ס"ה ע"א גלימא מפקי מיניה כי היכי דלא לימא גלימא דמיכסי בי' דריבתא הוא. וע"ש ס"ב ע"א הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר מסוים ע"ש מבואר מזה דכל דבר שהוא משום גנאי יש לחלק בין דבר מסוים למעות וא"כ י"ל בשלמא הדיוט שפדה מגזבר במנה הרי כבר קנה הכל מן התורה ויצא לחולין אע"פ שהוא ביד גזבר דכיון דקיבל המעות קנו לו מעותיו ושוב נתיקר ואין הגזבר נותן לו החפץ נמצא מחזיק ההקדש חפץ מסוים שההדיוט מתקלקל עליו במי שפרע והרי זה גנאי לגבוה בדבר מסוים משא"כ גזבר שנתן מעות להדיוט בחפץ כבר קנה הגזבר החפץ מן התורה והרי הוא הקדש בלי ספק כי נתחללו מעותיו של גזבר על חפץ הלז ורק הגזבר בא להוציא מההדיוט יתרון המעות שנתן לו כי הזול עכשיו אע"ג דהדיוט בכי האי גוני מקבל מי שפרע מ"מ בהקדש לא שייך מי שפרע ומשום גנאי ליכא במעות שאינו דבר מסוים ובהחפץ שהוא דבר המסוים אין בו טענה ומענה רק ביתרון המעות שהוזל עתה וק"ל:

גמרא אמר רב חסדא כאן להאכיל כאן להניח. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דתורמין להאכיל היינו מדרבנן דאוקמו כל התבואה ברשות האפוטרופוס והפקר ב"ד הפקר והו"ל כדידיה או דבין להאכיל ובין להניח מותר מדאורייתא אלא מדרבנן אמרו דאין תורמין להניח וקרא דאתם ולא אפוטרופסים היינו אסמכתא בעלמא ולענ"ד יש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דמדאורייתא יש לו רשות לתרום להאכיל אבל לא להניח דהא קי"ל דאפוטרופוס מדאורייתא וילפינן לה בפרק האיש מקדש מקרא דאיש אחד למטה ואמרינן התם דאפי' לחוב ע"מ לזכות יש לו רשות לאפוטרופוס וכתבו שם התוספות דהיינו דוקא היכא דלא סגי בלאו הכי אבל היכא דאפשר שלא יבואו כלל לידי חוב זה אסור כדאמרינן בשמעתין וא"כ מה"ט גופא אסור לתרום ולהניח דאפשר שלא יבואו לידי חיוב תרומה שהלוקחים יתרומו. ועוד דמדאורייתא אין קצבה לתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי ומש"ה אין לאפוטרופוס לתרום ולהניח אבל לתרום ולהאכיל מותר מדאורייתא דלא סגי בלאו הכי דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכיון שיש להאפוטרופוס רשות לתרום תורם כדינו מאי אמרת דאפשר למכור תבואת היתומים ולקנות להם מן השוק כדי להאכילם הא אמרי' בפ' המפקיד רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו וא"כ הדר הו"ל זכות גמור להאכילם משלהם וממילא צריך לתרום כנ"ל:

רש"י בד"ה יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מי עדיף מאפוטרופוס שמינהו ב"ד דאין ממנין נשים לאפוטרופוס ואמאי יהבינן הכא תורת אפוטרופוס להאי סבתא מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרי' לעיל ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו היינו שאם רגיל אביהן למנותו אפוטרופוס בחייו והוי מהימן אצלו רשאין הב"ד למנותן א"כ אתי שפיר דאפשר דה"נ אבי יתומים היה רגיל לגבי האי סבתא דהוי מהימנא ליה תוספות בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי כו' וא"ת גבי הקדש כה"ג כו' כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כו' עכ"ל. אין לפרש כוונתם דביתמי יהיה שייך דין מי שפרע דיתמי בלא"ה לאו בני קבולי מי שפרע נינהו כיון שהם קטנים ועוד דאינהו לא עבדי מידי ובאפוטרופוס נמי לא שייך מי שפרע כיון שאינו אלא שליח היתומים ובשליח לא שייך מי שפרע כמ"ש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך דף ע"ד ע"ב אלא משום דבגזבר נמי ודאי לא שייך גביה מי שפרע מה"ט גופא ואפ"ה אמרינן בקידושין כיון דבהדיוט כה"ג שייך מי שפרע הגזבר אינו יכול לחזור מש"ה הקשו דה"נ נימא הכי לגבי האפוטרופוס ותירצו שפיר דשאני הכא כיון שיתומים דינן כהדיוט שתקנו חכמים שיכול לחזור ונהי דשאר הדיוט מקבל מי שפרע הני לאו בני מי שפרע נינהו משא"כ בהקדש אוקמוה לגמרי אדאורייתא שאין יכול לחזור דנהי דתקנו חכמים בהדיוט שיכול לחזור מ"מ כיון דאכתי במי שפרע קאי אלמא דלאו תקנה אלימתא היא שיכול לחזור וא"כ מסתמא לא שייך האי תקנה בהקדש כן נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין:

מתני' שסמכו אצל בעל הבית. לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מב''ד אפילו הכי כאפוטרופוס הוא: ישבע. כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן: לא ישבע. טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא: גמ' ולא שותפין. אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו: ולא אריסין. על חלקו של בעל הבית: אתם ולא התורם את שאינו שלו. הך סיפא טעמא דרישא כלומר אתם ממעט התורם שאינו שלו והני כולהו שאינו שלו נינהו אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני: להאכיל. יתומים לאלתר חייבים לעשר: להניח. התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם: והתניא. בניחותא: ומוכרין להם. כלומר לצרכם מנכסיהם: להאכיל. המעות: אבל לא להניח. שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהן נוי וכבוד הוא להם: צדקה. אין להם קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים: לדון. עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו: לזכות אמאי לא. ידונו עמו אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוי דינא: אלא. ה''ק אין רשאין לדון לחוב על מנת לזכות אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומין נפסדין: דלמא לא משפיין. לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור: להוציאן לחרות. אפילו אין היתומין נפסדין שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו אפי' הכי אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן: אבל מוכרין אותם לאחרים. לתקנת היתומין כגון להאכיל או ליקח שדות: ואחרים מוציאין אותם כו'. ואותם אחרים שהיו רוצין לתת להם הכסף לפדות עצמן הן יקחום ויהיו קנוים להן ואח''כ ישחררום: אומר אני. כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה: מפני שהוא. האפוטרופוס: כמוכרו לעצמו. לעבד עצמו: באחרונה. כשיגדלו יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום: נשים. אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח: עבדים. אין נאמנין: קטנים. אינם בני דעת: דכל בי שמשי. של ערב שבת: שמעיה. לשטן דקאמר ווי דאפקיה מביתיה: לאשתי ביתי. שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית וכן שור עיקרו של שדה: מאי עבידתה דזבנא. מי מינה אפוטרופוס: יתומין שסמכו תנן. ואף ע''פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס: הרי הן כהקדש. דכתיב (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו ולא שייכא בהו משיכה: משכו. לקוחות מאפוטרופסים: בארבעה ארבעה. החבית: לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות אבל אם משך לא יכול לחזור וכל שכן אלו שהן כהקדש דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח: המשיכו. מוכרים: פירי ליתמי. שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים: אייקר. ורוצין המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף: לא יהא כח הדיוט כו'. וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי השתא כל שכן דלא הדרי: היינו דרב חנילאי. וניהדרו בהו יתמי: אייקר. ורוצים המוכרים לחזור: היינו דרב חנילאי. ולא יחזרו:

יהבי יתמי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. פירוש והיתומין יכולין לחזור בהן וא''ת גבי הקדש כה''ג אינו יכול לחזור כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף כט.) גבי פדאוהו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים וי''ל דהתם קני בכסף מדאורייתא ומשום שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נמי ליכא כיון דבהדיוט נמי קאי במי שפרע אבל יתמי מן התורה דינם כהדיוט ולא קנו בכסף ולא קיימי אפילו במי שפרע: