דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 213ימים לסיום הש״ס

גיטין נא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ כֵּיצַד מָנֶה לְאָבִיךְ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְזֶה הוּא שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר אָמַר רַב בְּטוֹעֲנוֹ קָטָן
קָטָן מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ וְהָתְנַן אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן
מַאי קָטָן גָּדוֹל וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ קָטָן דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דְאָבִיו קָטָן הוּא
אִי הָכִי טַעֲנַת עַצְמוֹ טַעֲנַת אֲחֵרִים הוּא טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ
כּוּלְּהוּ טַעֲנָתָא נָמֵי טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי דְּאָמַר רַבָּה מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ
וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי לְמִכְפְּרֵיהּ לֵיהּ וְהַאי דְּלָא כַּפְרֵיהּ מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ וּבְכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ אִישְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ סָבַר עַד דְּהָווּ לִי זוּזֵי וּפָרַעְנָא לֵיהּ וְאָמַר רַחֲמָנָא רְמִי שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ אֵינוֹ מֵעֵיז וְהִילְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא וְרַבָּנַן סָבְרִי בּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מֵעֵיז אֲבָל בִּבְנוֹ מֵעֵיז וּמִדְּלֹא מֵעֵיז מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

ומשנינן: הוא [רבי יצחק], דאמר כרבי אליעזר בן יעקב, שחולק על המשנה, וסובר שאין פוטרים את המשיב אבידה משבועה, במקום שתובעים אותו בטענה ודאית. [וכפי שיתבארו דברי רבי אליעזר בן יעקב בסוף הסוגיא.]

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע, בלא תביעה, אלא על ידי טענת עצמו.

כיצד: האומר לחבירו: מנה לאביך בידי [שלויתי ממנו], והאכלתיו פרס [החזרתי לו מחצה], הרי זה נשבע שבועת מודה במקצת, על ידי טענת עצמו. ולהלן, יתבארו דברי רבי אליעזר בן יעקב וטעמו.

וחכמים אומרים: אינו נחשב אלא כמשיב אבידה, ולפיכך, פטור הוא מן השבועה.

עתה, סוברת הגמרא, בביאור הברייתא, שאין אדם תובעו כלל, ולכן נחשב "נשבע על טענת עצמו"

ומתמהינן: וכי רבי אליעזר בן יעקב לית ליה [אינו סבור] שמשיב אבידה פטור משבועה, מחמת תיקון העולם, ואינו חושש שהמוצא ימנע מלהחזיר אבידה, אם יתכן שידרשו ממנו להשבע!? [1]

אמר [תירץ] רב: בטוענו [תובע אותו] בנו הקטן של המת. ואינו נחשב "משיב אבידה", כפי שיתבאר להלן, ולפיכך חייב הוא להשבע.

ומתמהינן: תביעת קטן, מידי מששא אית ביה [וכי יש בה ממש]!?

והתנן: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן.

שנאמר [שמות כב ו, ז]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים" - לשבועה. ודרשינן "איש" ולא קטן [וחרש ושוטה כקטן הם שהרי אינם בני דעת].

הרי, שלא נאמרה שבועה אלא באיש ולא בקטן.

ואם בטוענו קטן, מאי טעמייהו דרבנן!?

ומשנינן: מאי קטן דקאמר רב, בן גדול של המת, ויכול הוא להשביעו.

ואמאי קרי ליה רב קטן, משום דלגבי מילי דאביו כקטן הוא, כי אינו בקי בעסקיו.

ופרכינן: אי הכי אמאי קרי ליה רבי אליעזר, נשבע בטענת עצמו, הלא לדבריך טענת אחרים [בנו של מת] הוא!?

ומשנינן: הכי קאמר, פעמים שאדם נשבע על טענת אחרים, ומחמת הודאת עצמו, שהוא חייב עדיין מחצה.

ומתמהינן: הרי כולהו טענתא [במודה במקצת] נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו.

ולמה אמר רבי אליעזר שרק "לפעמים" אדם נשבע על טענת עצמו!?

ומה טעמם של רבנן הפוטרים כאן משבועה יותר מבשאר מודה מקצת הטענה!?

ומסקינן: אלא לעולם בתובעו קטן, ואף על פי כן, חייב הוא להשבע, כיון שטענתו באה מכח נתינת אביו, ומכל מקום הוא נקרא "נשבע בטענת עצמו", כיון שבמקום אחר, אין טענת הקטן נחשבת טענה. [2]

ומה ששנינו "אין נשבעין על טענת קטן", אינו אלא כאשר הקטן הפקיד אצלו, אבל אם הפקיד גדול ומת, צריך הוא להשבע, אף על פי שעתה תובעו בנו הקטן. [3]

ואם תאמר, אם כן, במה נחלקו חכמים על רבי אליעזר בן יעקב!?

יש לומר, שבדברי רבה קמיפלגי [הם חולקים], וכפי שיתבאר להלן.

דאמר [פירש] רבה: מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה ישבע, ואיננו פוטרים אותו, משום שנחשב כמשיב אבידה, במה שאינו כופר הכל!? [4] משום שחזקה היא: אין אדם מעיז פניו, לכפור בחובו, בפני בעל חובו. [5]

ולכן: אף על גב דהאי גברא בכוליה חוב הוה בעי [רוצה] למכפריה ליה, אינו עושה כן.

והאי [טעם הדבר] דלא כפריה, משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולפיכך אין אנו אומרים "משיב אבידה" הוא במה שלא כפר בכל, כי אינו מעיז לכפור בכל. אלא במקצת. [6]

ואם תאמר, איך נשביענו, הלא רוצה הוא לגזול את חבירו, והחשוד על הממון, חשוד גם כן לשקר בשבועתו!?

יש לומר, באמת אינו רוצה לגזול את חבירו, שהרי לא כפר בכולו, [7] ובכוליה [חוב] בעי דלודי ליה [רוצה הוא להודות ולשלם]

והאי דלא אודי ליה בכוליה, אשתמוטי הוא דקא משתמט ליה [נשמט הוא ממנו] השתא, וסבר לא אגזלנו, אלא אשתמט ממנו עד דהוו [שיהיו] לי זוזי, ופרענא ליה את כל חובי.

ולפיכך, אמר רחמנא [התורה], רמי [הטל] שבועה עילויה, כי היכי [כדי] דלודי ליה, השתא, בכוליה. [8]

עתה, חוזרת הגמרא, לבאר את מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, בהתאם לדברי רבה, שהמודה במקצת נשבע מפני שאינו מעיז לכפור את הכל.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו [בבעל חובו], לא שנא בבנו [התובע [9] חוב אביו], בין גדול בין קטן [10], אינו מעיז לכפור הכל.

והילכך: לאו משיב אבידה הוא, ואין לפוטרו משבועה, מחמת מה שלא כפר את הכל.

ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, ועל כן חייב להשבע, אבל בבנו אפילו קטן, מעיז הוא לכפור הכל, ומדלא מעיז [וכיון שאינו כופר אף שיכול הוא להעיז], משיב אבידה הוא, ופטור משבועה. [11] וכשם שלענין בנו של בעל חובו, ואפילו בנו הקטן, סובר רבי אליעזר שאינו מעיז לכפור בכל, ולפיכך חייב להשבע.

כך לענין משיב אבידה, סובר רבי אליעזר, שאינו מעיז לכפור הכל, אם המאבד טוענו טענת ודאי, ולפיכך ישבע ואינו פטור מטעם "משיב אבידה".

וזהו שאמרנו לעיל "הוא [רבי יצחק] דאמר כרבי אליעזר בן יעקב", כי כאשר טוענו, בנו הקטן של המת, דומה הוא למשיב אבידה. [12]

הערות

[1] א. כך פירש רש"י. ובתוספות הקשו אמאי לא נקט לישנא דלעיל, כשהקשו על רבי יצחק, "ולית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ועוד, מאי מקשה הגמרא, הרי זהו דקאמרינן, דרבי יצחק פליג אמתניתין וסובר כרבי אליעזר בן יעקב. ויש מי שהקשה, אם מדברי המשנה מקשה הגמרא על רבי אליעזר, הלא יש לחלק בין מוצא אבידה, דחיישינן שמא ימנע מלהשיב, לבין לווה, שאין לחוש כל כך שמא יבוא לגזול ממון חבירו? ופירשו אחרונים, דלא מן המשנה הקשתה הגמרא, אלא מסברא, דפשיטא שראוי לחכמים לתקן תקנה, ולפטור אותו מן השבועה, שהרי אין הבן תובעו כלל, וראה בחתם סופר וברש"י כתובות יח א. ב. התוספות פירשו שכוונת הגמרא להקשות אמאי לא יהיה נאמן במיגו דאי בעי שתיק. ומה שרש"י לא פירש כך, הוא לשיטתו שאין מיגו פוטר משבועה. ג. לפי ההוא אמינא, שהברייתא מדברת באופן שאין אדם תובעו, תיקשי, דאם כן, אין טענת הבן אלא טענת שמא, ואף בלא תיקון העולם לא שייך להשביעו? וכן תיקשי לדברי הראשונים (נזכרו בהערה בעמוד א) שאין שבועת מודה במקצת אלא כשקדמה תביעה להודאה, אמאי ישבע הכא שקדמה הודאתו? וראה בזה בתוספות רבינו עקיבא איגר למסכת שבועות אות לט ובקהילות יעקב כתובות סימן יז ובאילת השחר.

[2] רש"י שבועות מב ב.

[3] א. כי הדין של "איש" ולא קטן, נאמר על ההפקדה, וכמו שכתוב "כי יתן איש" ולא על שעת התביעה. ו"קטן" דקאמר רב, קטן ממש הוא, וכל שכן אם תבעו בן גדול, אלא שלשון "טענת עצמו" יותר מתאים בתבעו קטן. ב. התוספות הקשו על פירוש רש"י, שעיקר התירוץ - להעמיד בתובעו קטן - חסר מן הספר, וראה מה שכתב הפני יהושע. עוד הקשו התוספות, שאף אם הפקיד גדול ותבעו קטן אין שייך שבועה, וכמו שדייקו ממה שאמרו בבא קמא קו ב (וראה היטב ברש"י שם, ובמגיני שלמה בכתובות יח כתב, שעל ידי נתינת האב אינו יכול להעיז כדרבה, ולכן נשבע, אבל בנתינת קטן מעיז הוא.) ולפיכך פירשו התוספות, שרבי אליעזר דיבר דוקא בתובעו בן גדול, ולשון "טענת עצמו" בדברי רבי אליעזר, הוא טעיתי טעות, חכמים מעיז הוא לכפור בבנו, ונמצא שטענת עצמו היא, והכי קאמר רבי אליעזר, פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו, אבל לדידי שאינו מעיז טענת אחרים היא.

[4] א. רש"י בבא מציעא ד א. ובתוספות כתבו: פירוש למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל. וזה מתאים לשיטתם בכל הסוגיא שמיגו פוטר משבועה, אבל רש"י הרי סובר, כפי שנתבאר בהערות הקודמות, שלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, וצריך ביאור מה שפירש שכוונת רבה לפוטרו משום שהיה יכול לכפור הכל. וראה בפני יהושע בבבא מציעא שרצה לצדד לפטור "משיב אבידה", אף שלא מטעם מיגו. וראה במהר"ם שי"ף בדעת רש"י שמשיב אבידה פטור משבועה הוא דין דאורייתא, ומה ששנינו מפני תיקון העולם, הוא כדברי רבינא מט ב, שגם על דין תורה שייך לומר מפני תקון העולם, וראה בחידושי הר"נ בשבועות מא ב מב א ולהלן בהערה בסוף הסוגיא. ב. הר"י מיגאש בשבועות מה ב כתב דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ואחת מראיותיו היא מה שאין מודה במקצת פטור משבועה במיגו שהיה יכול לכפור הכל. והראשונים תמהו על דבריו ואמרו שממקום שסייע הר"י מיגאש לעצמו, משם קשה עליו, כי אדרבה זה גופא מה שאמר רבה, שאין כאן מיגו כיון שאינו מעיז, אבל אם היה לו מיגו היה פטור משבועה. ויש מפרשים שרבה לא בא לתת טעם מדוע אין מודה במקצת נאמן במיגו, אלא בא לתת טעם לכופר הכל במה נשתנה דינו ממודה במקצת, ראה בתוספות, ובשיטה מקובצת בבא מציעא ד א ובמאירי בבא קמא קו ב. ולפי זה ניחא שיטת הר"י מיגאש. וראה בחתם סופר ובבית הלוי חלק ג' סימן לז אות ג'.

[5] רש"י פירש בכמה מקומות שאינו מעיז פניו כיון שעשה לו טובה. והתוספות הקשו עליו, והביאו פירוש ריב"א שאין אדם מעיז פניו לכפור כשהוא יודע שמי שהוא כופר בו יודע שהוא משקר. וראה בפני יהושע שכתב שדבר זה הוא פלוגתא דחכמים ורבי אליעזר בן יעקב, ופירש לפי זה שדברי רבי יצחק במשיב אבידה הם כדברי רבי אליעזר בבן שבא בטענת אביו.

[6] רש"י, ועל פי מאירי כתובות יח א.

[7] רש"י. ורבינו עקיבא איגר הקשה, מה צריכינן לומר שאינו חשוד ממה שלא כפר בכולו, הרי יש לומר שאינו חשוד כיון שאנו תולים שעושה כן משום שרוצה להשמט ממנו, ואינו רוצה לכפור לגמרי בלא לשלם.

[8] רש"י. ולפי זה, החשוד על הממון חשוד גם על השבועה, אלא שכאן אינו חשוד על הממון, כפי שביארה הגמרא. והתוספות הביאו ראיות שאף מי שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה, ולפיכך פירשו את דברי רבה כדלקמן. רבה אמר, שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אם כן ראוי להאמינו על מה שהוא כופר בו, כיון שאם אכן חייב הוא לא היה מעיז לכפור. ועל זה תירץ רבה, שאכן בכוליה בעי דלודי ליה כי אינו מעיז לכפור כלל. (דלא כרש"י שבמקצת מעיז הוא לכפור) אלא דהאי דלא אודי ליה בכולו, אינו לשם כפירה מוחלטת אלא שאישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה באופן זמני. כי סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ולפי זה, אין אדם מעיז להשמט אלא במקצת חובו, ובכל חובו אף להשמט אינו מעיז כל כך (ראה תוספות ד"ה מפני) ולכפור לגמרי אינו מעיז אף במקצת חובו.

[9] הראשונים נחלקו אם מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים היא כאשר הבן תובע אותו בטענת בריא "מצד עצמו", כלומר שהוא עצמו יודע שהיתה הלואה ולא היה פרעון, ורק אז סובר רבי אליעזר שחייב הוא להשבע. או שמדובר במקרה שהבן אומר כך אמר לי אבא שאתה חייב לו מנה וכו' כי אם הבן יודע על החוב מצד עצמו, אינו נחשב משיב אבידה אף לדעת רבנן. ראה בקהילות יעקב כתובות סימן יז שהביא את השיטות וביאר את סברותיהם.

[10] כי מלשונו של רבי אליעזר טענת עצמו יש ללמוד שאף בקטן אינו מעיז, וכל שכן שאינו מעיז לכפור בטענת בן גדול.

[11] הלשון משמע, שמתיקון העולם פטור הוא מלהשבע, וצריך עיון דאם מעיז הוא לכפור הכל, אם כן ראוי להאמינו במיגו, ולפטרו מן התורה, אלא שלפי פירוש תוספות מה שאמרו כאן "משיב אבידה" הכוונה שנאמן במיגו, כמו שפירשו התוספות לעיל את קושית הגמרא. (הובא לעיל הערה 1 אות ב) ולדעת רש"י שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה, גם כן ניחא, שאין לפוטרו משבועה אלא משום שהוא משיב אבידה [וכמו כן ניחא לדברי המהר"ם שי"ף (לעיל הערה 4 אות א), שמשיב אבידה פטור משבועה מן התורה].

[12] ראה במהרש"א ובפני יהושע בסוף עמוד א שהראיה שרבי אליעזר בן יעקב כרבי יצחק היא ממה שחייב רבי אליעזר שבועה אף בבנו הקטן. וראה לעיל הערה 5 בשם הפני יהושע.

ומשיבים: הוא ר' יצחק, דאמר [שאומר, סבור] כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? — אומר אדם לחבירו: מנה לאביך שמת בידי שהייתי חייב לו, והאכלתיו פרס (חצי ממנו) ועדיין אני חייב לך חצי מנה — הרי זה נשבע שפרע מחצית, כדרך שנשבע כל מודה במקצת הטענה, וזה הוא המקרה שנשבע אדם על טענת עצמו, שאף על פי שאחר לא תבע ממנו — הוא נשבע על סמך מה שאמר בעצמו.

וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור. וכעין שיטת ר' אליעזר בן יעקב כך שיטת ר' יצחק, שכיון שאמר שמצא רק מחצית — הרי זה כמודה במקצת.

ושואלים: וכי ר' אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו] סברה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: כאן מדובר לא במקרה שהאיש בא והודה מעצמו, אלא בטוענו קטן. שהיה זה בן קטן של המת שתבעו, ואמר שהוא יודע שהלה חייב ממון לאביו, והנתבע הודה במקצתה של טענה זו, ואם כן, יש פה כפירה במקצת הטענה.

ותוהים: וכי קטן מידי מששא אית ביה [כלום ממש יש בו], בטענתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן, שאין מתחשבים כלל בטענה של מי שאינו בר דעת! ולפי זה אם טוענו קטן הרי זה כאילו לא היתה טענה כלל, אלא הודאה מפי עצמו בלבד!

ומשיבים: מאי [מה] פירוש "קטן" שאמר רב — גדול, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "קטן"? שלגבי מילי [דברים] של אביו, קטן הוא, שאינו יודע בוודאות, ואומר: אני סבור שאתה חייב לאבי יותר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, כיצד אומר ר' אליעזר בן יעקב ש"אדם נשבע על טענת עצמו"? וכי טענת עצמו היא? הלא טענת אחרים הוא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים, ואולם הודאת עצמו.

על כך תוהים: כולהו טענתא נמי [כל הטענות גם כן] של מודה במקצת טענת אחרים והודאת עצמו נינהו [הן]! אלא ר' אליעזר בן יעקב וחכמים בדברי רבה קמיפלגי [חלוקים הם], שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה שמודה במקצת הטענה — ישבע, ואילו זה הכופר בכל — לא ישבע? — הטעם הוא שעומדים על דעתו של אדם; חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור ולהכחיש הכל כאשר בעל החוב יודע שהוא משקר.

והאי [וזה] המודה במקצת, בכוליה בעי למכפריה ליה [בכל היה רוצה לכפור לו], והאי דלא כפריה [וזה שלא כפר לו בכל] — משום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובעצם בכוליה בעי דלודי ליה [בכל היה רוצה להודות לו], והאי דלא אודי ליה [וזה שלא הודה לו] ולא אמר שהוא באמת חייב הכל — אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה [משתמט הוא לו], סבר [חושב הוא]: עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו] את השאר שלא הודיתי עליו, ועל כן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה [הטל שבועה עליו כדי שיודה לו בכל].

ובהשלכה המעשית של דבר זה למקרה שהבן תובע חוב של אביו נחלקו; ר' אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא [אינו שונה] בו עצמו, במלווה, ולא שנא [ואינו שונה] בבנו של המלווה — אינו מעיז הלווה פניו, והילכך (ומשום כך) לאו [לא] משיב אבידה הוא משום שאנו אומרים שבעצם היה רוצה לכפור הכל, אלא מכיון שאינו יכול להעיז פנים כופר רק במקצת, ולכן צריך להישבע. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בו הוא שאינו מעיז, אבל בבנו הריהו מעיז, ומשלא מעיז ולא כפר הכל, הרי כמשיב אבידה הוא, ואין להשביעו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Rabbi Yitzḥak stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita (Tosefta, Shevuot 5:10) that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: There are times when a person takes an oath about his own claim. How so? One says to another: One hundred dinars of your deceased father’s was in my possession, as I had borrowed that sum from him. And I already paid him part [peras] of it, but I still owe you fifty dinars. In this case, he is not believed unless he takes an oath that he repaid the half, like anyone who admits to part of a claim. And this is an example of a case where one takes an oath about his own claim. Although nobody has claimed anything from him, he still takes an oath on the basis of his own statement.

But the Rabbis say: In such a case, the borrower is regarded only as someone who is returning a lost item, and therefore he is exempt from an oath. Rabbi Yitzḥak’s position is similar to that of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Since the finder says that he found only half of what the owner claims was lost, he is treated like someone who admits to part of a claim and therefore takes an oath.

The Gemara asks: But does Rabbi Eliezer ben Ya’akov not maintain that someone who returns a lost item is exempt from an oath? Rav says: The case in dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis is not one where nobody has claimed anything from the borrower, as in such a case all agree that the borrower is exempt from taking an oath. Rather, it is a case where the creditor has died, leaving a child as his heir, and this minor confronts the borrower and claims a hundred dinars from him, which he alleges was lent by his late father. The other admits to having borrowed the money but claims that he already repaid half the sum. Since he admits to part of the claim, he takes an oath that he did repay the other part.

The Gemara asks: Does the claim of a minor have any substance? But didn’t we learn in a mishna (Shevuot 38b): One does not take an oath in response to the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, as the claim of one who lacks halakhic competence has no significance whatsoever. According to this, if a minor brought a claim against the borrower, it is as though there were no claim at all but only the borrower’s admission, and so the borrower should be exempt from taking an oath.

The Gemara answers: To which kind of minor was Rav referring? It was to an adult son of the creditor. And why does Rav call him a minor, if he is in fact an adult? It is as with regard to his father’s affairs he is like a minor. He does not know with certainty how much money the borrower repaid but merely says that he thinks he owes his father more.

The Gemara asks: If that is so, that we are dealing with a case where the deceased creditor’s adult son made a claim against the debtor, how can Rabbi Eliezer ben Ya’akov say about this claim that it is his own claim? Is this an oath taken about his own claim? It is an oath taken about the claim of others, i.e., the son. The Gemara answers: Rabbi Eliezer ben Ya’akov calls it an oath taken about one’s own claim, although it is really the claim of others, because it is his own admission that obligates him to take the oath.

The Gemara objects: All claims that lead to the oath of one who admits to part of the claim are also a combination of the claim of others and the defendant’s own admission. Rather, Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis disagree with regard to the following explanation given by Rabba, as Rabba says: For what reason did the Torah say that one who admits to part of the claim brought against him takes an oath with regard to the rest of the claim, which he denies, whereas one who denies the entire claim is not required to take an oath? Rabba answers: The oath of partial admission is based on a presumption with regard to the defendant’s behavior. There is a presumption that a person would not be so brazen as to stand before his creditor and deny his debt when his creditor knows that he is lying.

Rabba continues: And this one who admits to part of the claim would want to deny all of it, and the only reason he does not deny all of it is because a person would not be so brazen before his creditor. And in fact, he would want to admit to all of the claim to him. And the reason that he did not admit the whole claim to him and say that in fact he owes him the entire sum is that he was evading his obligation temporarily. The debtor is short of money and he thinks: I will pay my creditor as much as I can afford now, and I will evade paying the rest until I have enough money, and then I will repay him the rest, to which I have not yet admitted. Therefore, the Merciful One states: Impose an oath on the debtor in order to induce him to admit all of the debt to the creditor.

Following Rabba’s reasoning, the difference of opinion between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis can be explained as follows: Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that there is no difference between the creditor himself and the creditor’s son, as in all cases the debtor would not be so brazen as to deny his debt. Therefore, the debtor is not considered like someone who is returning a lost item. Rabbi Eliezer ben Ya’akov maintains that Rabba’s reasoning applies in this case as well, so he is required to take an oath. And the Rabbis hold that he would not be so brazen as to deny a debt before the creditor himself, but toward his creditor’s son he would be brazen and deny the claim completely. And since he was not so brazen as to deny the entire claim, but admitted to part of it, he is considered like someone returning a lost item, and therefore he is exempt from taking an oath.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי. מפרש רש"י ז"ל לעולם בשטוענין קטן ודקאמרת אין טוענין על טענת חש"ו ה"מ בבא בטענת עצמו דרחמנא פטרי' דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום כדאמרינן בשבועות. אבל בטענת אביו לא משום דאין אדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וחכמים פוטרים אפילו טענת גדול משום דאדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וא"ק דאמרי' בשבועות אילימא דאמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה והא אמרת אפילו בגדול פטור ההיא כר' אליעזר אתיא. וכן כ' ר"ה ז"ל דר"א אתיא כר' וכן הלכתא.
וי"מ דרבנן לא פטרו אלא בקטן מפני שאדם מעיז בטענתו של קטן. וההיא דשבועות דאמרינן מה לי הוא מה לי אבוה אפילו כרבנן אתיא. וזה דעת הגאונים שפסקו הלכה כחכמים ופי' אבל בבנו מעיז ומעיז לדברי מי שהעמידה בבנו גדול משום שאין ברי שלו גמור. שאפילו ראהו שהודה לו בשעת מיתה שמא ממון אחר היה לו בידו ועשו חשבון ועלה זה בזה או מפני שלא תטרוף הודה או קנוניא היתה ביניהם להשביע את עצמו או שמא הודאה בטעות היתה. אבל רש"י ז"ל שפי' מפני שעשה עמו גמילות חסדים לא פי' יפה. ובסדר נזיקין אכתוב בראיות גמורות אם גמר ה' עלי.
ומצינו בירושלמי בשמועה זו (ה,ג) תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור משום שמשיב אבדה א"ל ר' אלעזר תקנו בו כדרך שתקנו במציאה דתניא המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם א"ר בא מתני' בשאמר לו ב' שוורים מצאת לי אבל אם א"ל ב' שוורים מצאתי לך והחזרתי לך את שניהן והוא אומר לא החזרת אלא א' לא בזה תקנו פי' קסבר ר"א מתני' דשבועות בשטענו שמא ומתני' נמי בשמא כגון ב"ש קשורים דשמא הוא דמנתחי אהדדי ושתיהן מפני התקנה דהואיל ושמא יכול הלה לכפור בכל וכשמודה הוי כמשיב אבידה אבל הודה מתחילה במציאת השוורים ואחר זמן באו לב"ד ובקש שיחזירם לו והוא אמר החזרתי לך אח"כ כיון דטענת ברי הוא טוענו עכשיו חייב דלאו משיב אביד' הוא ע"כ ר' פדא בשם ר"י בזה תקנו אבל הראשונים דברי תוהו דתני בהדה יכול אם אמר ב"ש מצאת לי והוא אמר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך ב"ש קשורים והוא אומר לא משכתי אלא א' לא בזה תקנו ודכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא נ' לא בזה תקנו פירוש ר' פדא בשם ר"י סבר מתני' דקתני מפני תיקון העולם בשטוענו טענת ברי אלא שמחמת הודאתו הראשונה שהיה מכריז על האבידה הוא עכשיו טוענו ברי דאע"ג דעכשיו ליכא מגו כדפרי' לעיל חוששין שמא ימנעו הכל מלהכריז על האבידה. אבל בטוענו עומד בראש ההר הייתי וראיתיך מושך ב"ש הרי היא כשאר כל הטענות וחייב שבועה וכן בבן שטוען טענת ברי שהודה לאביו בפניו חייב הלכך מתני' דשבועות בשמא היה ולא מפני תקנה אלא מן הדין א"נ משכחת לה כגון שלוה ביום פ' מאביו ואחר זמן תבעו הלה וא"ל האכלתיו פרס וא"ל כך שמעתי שהודית לאבי בשעת מיתה שלא האכלתיו פרס מעולם אלא שלא שמע כמה לוה ממנו נמצא טוענו ברי מפיו ובזה תקנו ואנו כיון שהעמידו משנתנו בגמרא דידן במס' שבועות בשמא ולא מצינו תקנה בזה שאנו סומכין על הפי' הראשון.

הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים נשבע על טענת עצמו, ולא פטר ליה משום משיב אבידה כ"ש שיודה בזה ר' אליעזר שאין פוטרין אותו מידי שבועה שאינו משיב אבדה כמו שכתבנו.

וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור. כלומר נהי דלית ליה מתני' דהמוצא מציאה מ"מ האיך הוא מחייב זה על טענת עצמו וכי לית ליה משיב אבדה פטור, ואין לפרש דממתני' פריך לי' כלומר וכי לית ליה מוצא מציאה דמתני' כמו שפירש"י ז"ל, חדא דמוצא מציאה לאו משיב אבידה הוא כמו שכתבנו, ועוד דה"ל למנקט לישנא דמתני' והכין הו"ל למימר וראב"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ועוד מאי קא פריך וראב"י לית ליה מוצא מציאה דבהא נחתינן וסלקינן למימר דראב"י לית ליה מתני' ור' יצחק דאמר כותיה וא"כ היכי הדרי ושיילי וראב"י לית ליה מתני' הא אמרינן דלא, אלא שרש"י ז"ל כבר נשמר מקושיא זו ופי' וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור כלומר והוינן בה, אלא שעדיין קשה כמו שכתבנו.

ואוקמה רב בטענו גדול הבא בטענת אביו ואפי' בטוענו ברי, כלומר שטוענו עומד הייתי על אבי כשהודית לו שיש לו מנה בידך ומשו"ה מקשי האי טענת עצמו קרית לה האי טענת אחרים מעליתא היא, ופרקינן טענת אחרים והודאת עצמו שאינו מחייבו אלא הודאת פיו ומשו"ה קרי לה טענת עצמו, ואקשינן כולהו טענתא נמי דמודה מקצת הכי איתנהו שהיה יכול לכפור הכל ומשום הודאת פיו במקצת מתחייב שבועה ואמאי קרי ליה ר"א טענת עצמו ורבנן למה חלקו עליו בכך ופטרוהו, ואסיקנא אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן ממש כדאוקימנא לה מעיקרא ובטוענו בריא ובדרבה קא מיפלגי, דראב"י סבר בין בו בין בבנו ואפי' כשהוא קטן כיון שהוא בא בטענת אביו וטוענו ברי אינו מעיז בו אלא הרי הוא כשאר טענת אחרים דעלמא ואין לתקן בה כלום כדי שיודה שהרי אינו יכול להעיז פניו ולכפור, והא דתנן אין נשבעין על טענת קטן התם הוא דבא בטענת עצמו שהתורה פטרתו דכתיב כי יתן איש אל רעהו דבעינן נתינה באיש, ורבנן סברי בו ובבנו גדול דטענתו טענה מעליתא אינו מעיז, וכדגרסי' בירושלמי ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו וכבר כתבתיו למעלה, אבל בבנו קטן מעיז דטענת קטן לית בה ממשא, ומשום דטענת קטן הבא מחמת עצמו ואפי' בא מחמת אביו לרבנן לית בה ממשא קרי ליה ראב"י נשבע על טענת עצמו, ומ"מ משום שאינו יכול להעיז פניו אפי' בבנו קטן הוא מחייב שבועה כאלו טוענו גדול אבל במוצא מציאה מודה ר"א דפטור מפני תיקון העולם וכ"כ ר"ח ז"ל ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה דאפילו ר"א אית ליה משיב אבדה פטור ולא חלק ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל שפסק כראב"י ולא כתבה לזו דר' יצחק לומר שאין הלכה כמותו אלא כסתם מתני' לפי שזו דראב"י וזו דר' יצחק אינן דומות זו לזו ואיפשר דאיתה לר"א וליתה לדר' יצחק, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל.
ולפי שיטה זו הא דאמרי' בשלהי שבועות אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אפי' כרבנן דר' אליעזר אתיא דאפי' רבנן מודו בטוענו גדול הבא בטענת אביו בברי שאינו מעיז בו, וכן דעת הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כרבנן, אבל הרי"ף ז"ל כתב שם בהלכות דההיא כר"א אתיא ולא כרבנן, נראה שפי' כאן כפירושו של רש"י ז"ל דפירש אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בקטן הבא בטענת אביו ואפ"ה מחייבו ר"א דבין בו בין בבנו קטן ובין בבנו גדול אינו מעיז ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו אפי' בנו גדול מעיז ואפי' בא בטענת ברי ואומר עומד הייתי על אבא משום שאין זה בריא שמא תנאי דברים היה ביניהן כדי להשביעו ולהחזיקו בעשיר או שמא היה לו בידו כנגדן כסות או פירות, והא דתנן התם מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור אתיא כרבנן דלרבנן אפי' בגדול מעיז, והילכך ההיא דאמרי' אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה דלא כרבנן אלא כר"א, ותמיה לי דמאי דוחקיה למהדר ביה משנויא קמא דאוקימנא לה בגדול הבא בטענת אביו ולאוקמה בטענת קטן דהא לרבנן בין בבנו גדול בין בבנו קטן מעיז ולראב"י בין בבנו גדול בין בבנו קטן אינו מעיז, וכי אקשינן אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא הו"ל לשנויי בדרבה קא מיפלגי, ולספרים דלא גרסינן אלא בדרבה ניחא דאפשר למימר דלאוקומי שנויי דמאי קטן גדול קא אתי כדכתבינן אבל לספרים דגרסי אלא כלומר אלא בקטן קשיא, ורש"י ז"ל כן פירש אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן.

בא"ד והא דנקט החזרתיו לך א' מהן בברייתא כו' לרבותא נקט דלא מפטר במגו כו' עכ"ל ומיהו ר' יצחק דלא נקט בכי האי גוונא אלא ולא מצאתי אלא א' ניחא ליה למנקט בפשיטות טפי ולא נחית להך רבותא דנקט ברייתא וק"ל:

בד"ה ובכולי בעי דלודי כו' גבי נסכא כו' הוה נשבע להכחיש את העד אלמא לא אמרינן מיגו כו' עכ"ל מה שיש לדקדק ע"ז עיין בחידושינו בריש פרק קמא דב"מ וק"ל:

ד"ה ורבי אליעזר בן יעקב וכו' ועוד דאין ה"נ דלית וכו'. ונראה דמקושיא זו נזהר רש"י וע"כ פי' ורבי אליעזר לית ליה כמו והוינן בה וכו' וקושיא זו לא קיימא אלעיל אלא הקשו אותה במקום אחר וכן הקושיא שהקשו התוס' בדבור שלפני זה ועוד דלפי המסקנא רבי יצחק דאמר כמאן גם מזה נזהר רש"י וכתב בד"ה על טענת עצמו וכו' ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לרבי יצחק וא"כ משמע בהדיא שרש"י ס"ל דרבי יצחק נמי איירי בענין דדמיא למה דמוקי לה במסקנא דבדרבה קמיפלגי וצ"ל שרש"י ס"ל דרבי יצחק איירי שהוא טוען ראיתי שחגבהת את אבידתי ושני כיסים היו והוא אומר אמת הוא אבל לא הגבהתי אלא א' וכן בשוורים וס"ל לרבי יצחק דהוא דומה להא דר"א ב"י דיוכל להעיז ולכפור כמו בבנו וא"כ גם לפי זה אתי דרבי יצחק כראב"י וק"ל:

ד"ה מאי קטן גדול וכו' עד ועוד משום מתני' דשבועת הדיינים וכו'. הכי איתא שם דף מ"ב על מתני' אין נשבעים על טענת חרש שוטה אבל נשבעים לקטן פריך והא אמרת רישא אין נשבעים על טענת שוטה וקטן אמר רב בבא בטענת אביו וראב"י היא כו' וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור אמר רב כשטוענו קטן וכו' והשתא מוכרח היה רב לאוקמא בטוענו קטן כדי לתרץ מתני' דקתני אבל נשבעים לקטן ויתר הדברים מה שיש להתיישב בדבור זה ובשיטת הלכה זו עיין בכתובות דף י"ח שם בתוס':

ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' עד דהא משמע בפ' ח"ה גבי נסכא דר' אבא וכו' וההיא שבועה דאורייתא וכו' תימה לי למה להו לתוס' להא לייתו ראיה מכמה מקומות המבוארות בגמרא דהמכחיש עד אחר חייב שבועה דאורייתא ויליף לה בפ' הכותב ובכמה מקומות מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון וכו' הוא דלא קם אבל קם הוא לשבועה וכאשר הוא מבואר בכמה מקומות בפוסקים דההיא דאורייתא וא"כ ש"מ דלא אמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ושמא יש ליישב בדוחק דאי הוו מייתי ראיה מכל שבועות דמכחיש עד היינו יכולין ג"כ לדחות דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וצ"ע:

בא"ד וא"ת גזלן אמאי פסול לשבועה וכו' עד ולא גזור רבנן אלא היכי דנודע וכו'. דקדקו התוס' בלשון זה משום דקשה להו לפ"ז א"כ אמאי לא אמרינן נמי מדרבנן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וליפסל נמי לשבועה מדרבנן כמו גזלן לכך כתכו ולא גזור אלא היכא דנודע פסולו וכו' וק"ל:

גמ' אמר רב בטוענו קטן כו'. נ"ב וזה קרוי טענת עצמו מאחר שלא טענו גדול ואפילו הכי נשבע מאחר שסוף סוף קא תבע ליה בטענת ברי וכל שכן כשטענו גדול והיינו כרבי יצחק וכן לפי המסקנא לרש"י אתי כר"י ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה וראב"י כו' וקשה כו'. עדיפא הו"ל להקשות לפרש"י אמאי שביק להקשות אלימא באמת מכח דינא ומקשה מכח תקון העולם ולמ"ש לעיל בפרש"י ניחא ודו"ק:

בא"ד וקשה וכו' ועוד וכו'. י"ל מכח אלו ב' קושיות פרש"י והוינן בעלמא מקשן אחר ולפרש"י שלפנינו פירש והוינן משום דלמסקנא דמיא לדר' יצחק אבל בה"א אפילו שוורים נמי [כמ"ש לעיל בגמ'] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא בדרבה כו' וד"ה מפני מה וכו'. עיין מ"ש בעזה"י בחידושינו כתובות וב"מ:

בתוס' בד"ה מפני מה כו'. מ"ש בכתובות בהא דאלמא בכופר הכל נמי אדם מעיז כו' דאשתמוטי וכו'. אפשר לכאורה דא"כ הול"ל בקצרה בכולה בעי דכפריה והאי דלא כפריה משום דהו"ל זוזי כשיעור הודאתו ומותר לא הו"ל לכן אשתמיט וכו' ודו"ק [ועיין מה שהגהנו שם]:

בא"ד דוקא מודה מקצת וכו'. דא"ל המיעוט קאי דוקא אהיכא שאינו יכול להעיז דומיא דחיובא דמודה מקצת אבל היכא שיכול להעיז כופר הכל חייב א"כ באותו ה"א מודה מקצת ג"כ חייב דהא ליכא מגו כיון דכופר הכל חייב וא"כ באותו ה"א איירי כי הוא זה בכל גוונא וממעט נמי בכל גוונא ודו"ק:

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו' מדלא כפריה כו'. אינו מדוקדק בפרש"י לכאורה דמשום דאינו יכול להעיז לא כפריה ואפשר הא דאמרינן אין אדם מעיז דוקא באדם שאינו גזלן [ורק כוונתו לאשתמוטי] ואילו הוא גזלן וחשיד אממונא מעיז ומעיז וק"ל:

בא"ד ולא קשה מהאי רעיא כו'. קאי אף לי"ל הראשון [דמדרבנן פסול כו']:
יש לומר ולהוכיח דמשביעין שבועה דאורייתא על הרחבת הזמן אם מחולקין הלוה והמלוה ויש למלוה עד א' דהכא כל עצמות שבועת מודה במקצת הוא משום הרחבת הזמן דממנ"פ אם אינו חייב לו יותר למה ישבע בלי צורך ואם חייב לו ודעתו שלא לפרוע א"כ חשיד אממונא [לפרש"י ולפי' התוס' א"כ יש לו מגו] ע"כ משום אדם שדעתו לפורעו כשיהיה לו זוזי ואשתמיט לפי שעה אף שיש לחלק קצת ודו"ק (ט):

רש"י ד"ה אלא לא תימא. מנה לאבא בידך אין לו בידי כו'. כצ"ל:

תד"ה מפני. אע"ג דבכופר הכל אמרינן נמי כו' דאישתמוטי כו'. ר"ל ובמודה במקצת חייב בכ"ע אף דמה שמודה אין בידו גם כן לשלם עכשיו:

בא"ד אבל אין לפרש שבא ליתן טעם כו' דהא בבנו דמעיז פטרוהו רבנן כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה (בע"א) תניא בסה"ד ולבסוף דלא קאי יאמר. וכיוצא בזה ב"ב דף ק ע"ט עיי"ש בתד"ה כגון:

אין נשבעין על טענת חשו"ק. דעת הרמב"ם דוקא בטענת מודה במקצת. אבל בשומרים דעל שמא חייב שבועת השומרים שנאנסה מה לי קטן מה לי גדול ולדבריו מיעוטא כי יתן איש לא קאי אכסף וכלים לשמור אלא אכי הוא זה. ודעת הרמ"ה דמייתי טור חו"מ סי' צ"ו ומבואר בשיטה מקובצת לב"ק ק"ו ע"ב. וטרם אומר פי' הראב"ד שם דס"ל כי יתן איש ממעט נתינת קטן. ועד האלקים יבוא דבר שניהם היינו שניהם תובע והנתבע מקשי' תובע לנתבע מה נתבע גדול אף תובע גדול ע"ש. נמצא לפירוש זה נפקא מיעוטא דנתינה מקרא בפ"ע ומיעוטא דתובע מקרא בפ"ע. ועתה יובנו דברי רמ"ה היטב ס"ל בשומר מועט רחמנא נתינת קטן ואם נתן קטן לא נכנס לשמירה כלל וא"כ אפי' תובעו בגדלות אין לו עליו דין שמירה כי לא נכנס לכך כי יתן איש כסף או כלים כתי' ולא קטן. אם נתנו כשהוא גדול ונתחייב בשמירה אפי' תובעו בנו קטן חייב דהא לא בעי תביעה כלל דעל שמא חייב לישבע. כל זה בשבועת שומרים אך בשבועת מודה מקצת נהפוך הוא לא תלי' בנתינה כלל תיתי מהי תיתי כיון שבידו ממון חבירו חייב להחזירו מה לי אם בא לידו ע"י גדול או קטן. אך התובע צריך שיהי' גדול כי אם אין כאן תביעה אין כאן שבועה ותביעת קטן אינו אלא כשמא. וכ' שמדוקדק בלשון המשנה משמע משום שצריך טענה אבל שבועת שומרים לא צריך טענה. והרא"ש במס' שבועו' שם הקשה א"כ הל"ל אבל נשבעין לקטן היינו בשומרים. ויהי' מדוקדק במאי דצריך טענה היינו מודה במקצת אבל נשבעין לקטן בלא טענה היינו שבועת שומרים דלא בעי טענה ובזה נדחו דברי תומים סי' צ"ו סק"ב ע"ש:

והנלע"ד דהרי קשה במתני' אין נשבעין לחשו"ק אבל נשבעין לקטן מ"ט שביק בסיפא חרש שוטה דברישא ולא נקיט רק קטן מיהו להאי דמוקמי' כראב"י א"ש דבא בטענת אביו לא שייך בשוטה כלל כ"א בקטן דחריף ויודע ועוד דמיירי בגדול ובמילי דאביו קטן הוא לחד אוקימתא. ולשנויי דנשבעין ליפרע מנכסי קטן ולדאביי קשישי דיתומים שאמרו אפי' גדולים נמי אין מקום לחרש ושוטה לכאן. אבל אי ס"ד דסיפא בשומרים מיתוקמא מ"ט שביק לחרש שוטה חביריו וריעיו בכל מקום ונכון הוא לפ"ז ליישב קושי' הרא"ש על הרמב"ם והרמ"ה:

ואמנם מה שהקשו תוס' אפירש"י דהא בעי' תביעה ונתינה כא'. מסברא הי' נ"ל לומר נהי בנתינה גזירת הוא דבעי' נתינה בגדול שהוא איש שהביא ב' שערו' מ"מ לענין תביעה הוה איש כל שתביעתו תביעה ואין המשיב יכול להעיז לכן לראב"י אפילו קטן לענין תביעה גדול הוא אם בא בטענת אביו שאינו יכול להעיז ולרבנן אפי' גדול במילי דאבוה קטן הוא מפני שיכול להעיז ולפ"ז לא צריכים נמי למימר דלהכי לרבנן פטור בתביעת בנו משום מגו כמו שהקשה תוס' לקמן. לא משום מגו אלא משום דה"ל תביעת קטן כל שיכול להעיז ה"ל כקטן. ועוד אמרתי דלכאורה הך הקישא שיהי' נתינה ותביעה כא' קשה מאוד להבינו. ולהראב"ד הנ"ל א"ש ואולי היתה לו גי' אחרת בב"ק ק"ו ע"ב אבל לפי גי' לפנינו קשה מאוד להבין מנא נפקא לי' דבעי' נתינה בגדול דלמא כדס"ד כשנתנו בקטנו' ותובעו בגדלות חייב. אך יש להוכיח מדאמרי' בשבועו' ל"ט ע"ב השבועה חלה על שניהם פירש"י שהי' לו למסור ממונו ביד אדם כשר שלא ישבע לשקר ע"ש וזה כתי' בשומר שכיר וה"ה קרא עד האלקים יבוא דבר שניהם דמיירי בשבועת ש"ח נמי דרשי' הכי שחל על שניהם שהי' לו למסור ממונו ביד נאמן וא"כ בעי' נתינה בגדול בנתינת קטן אפי' תובעו כשהוא גדול לא שייך שבועה עליו שהי' לו למסור ממונו ביד מהימן ז"א הרי קטן הי' וא"ש הקישא דש"ס. ולפ"ז ממילא כשנתן האב שהוא גדול ותובעו אפי' בן קטן מ"מ לא אימעט ושבועה חל על שניהם דשפיר חל על הנותן שהוא גדול אז בשעת נתינה בחייו וא"ש דברי רש"י:

מפני מה אמרה תורה וכו'. דעת הריא"ן מיגאש דלא אמרי' מגו לאיפטורי' משבועה ודלא תיקשי א"כ מאי קשי' לרבה מפני מה אמרה תורה. הא לא אמרי' מגו לאיפטורי' משבועה ע"כ פי' שאין הקושי' מפני מה לא יפטר מ"מ במגו דזה אינו קשה דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה אלא מפני מה לא חייבה תורה כופר בכל ועל זה הקשו תוס'. אמנם יש מראשונים פירשו נהי דכופר בכל גז"ה לפטור ומ"מ מפני מה חייבה תורה מודה מקצת שזה כי נתן יד ומכשל דמי פתי יודה במקצת לחייב בשבועה הלא יכפור הכל ויפטור ועיין ר"פ שבועת העדות ל"א ע"א ומשני דע"כ יודה במקצת דא"א לו לכפור הכל משום אין אדם מעיז ולק"מ קושי' תוס':

גם מ"ש תוס' מנסכא דר' אבא צלע"ג להבין. כיון דאכשר דרא ונתיראי' משבועה ואינם חשודים ממילא חייב שבועה ואין זה תקנתא דרבנן גם מה שהוכיחו דגם בכופר בכל שייך אישתמוטי דמשו"ה תיקנו היסת. לכאורה בפשיטות דבזמן התורה לא נחשדו לכפור הכל. ובסוף הזמנים חוצפא יסגי והעיזו גם לכפור הכל ותיקנו היסת כדאי' לענין אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בזה"ז מעיזה ומעיזה עי' ש"ע א"ע סי' י"ז ברמ"א ס"ב וה"נ כן:

ובפ"ק דב"מ פירש"י מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע והא הוה כמשיב אבידה. הא דקרי לי' משיב אבידה אעפ"י שע"י תביעתו של זה הוצרך להשיב ולהודו' מקצת. מ"מ טרם דידעי' דאין אדם מעיז הוה גם תביעה משיב אבידה אך בתר דמסקי' שאין יכול להעיז תו לא הוה משיב אבידה אלא המודה בלא תביעה. אפי' יש לו מגו מ"מ משיב אבידה לא הוה. ועי' פירש"י כתו' י"ז ע"א ד"ה הכא אין שור שחוט וכו' וע"ש י"ח ע"א. ודע כ' הראשונים הטעם דלא אמרי' מגו לאיפטורי משבועה ולמסקנת הפוסקים לכ"ע מגו דהעזה לאיפטורי לא אמרי' אע"ג דבעלמא אמרי' מגו דהעזה כי יאמר לו התובע הרי המגו אינו אלא הוכחה לברר טענתך ומה איכפת לך ברר טענתך ע"י שבועה ואהי' מפוייס ביותר. ולפ"ז אפי' אי אמרי' מגו להוציא ממון מ"מ לאפטורי משבועה לא אמרינן לא משום קלות המגו דהרי אפי' להוציא אמרי' אלא משום דלא באת לזכות אלא ע"י הוכחה הוכח דבריך ע"י שבועה אבל להוציא ע"י מגו לא יכול לומר השבע לי קודם שתוציא דגז"ה אין נשבע ונוטל:

אישתמוטי קמשתמיט. ולפ"ז לא רמי תורה שבועה אלא משום איחור זמן פרעון וכ' מהר"ם שי"ף מזה ראי' לרמב"ם דנשבעין על טענת זמן שביניהם עיין ש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ב' ג' ע"ש ושמעתי שבש"מ ב"מ דחה זה דהכא כיון שכפר לגמרי אעפ"י שדעתו לשלם אחר זמן מ"מ שמא ימות ויתומים לא יפרעו שהרי אביהם כיחש ולא הודה ע"כ משביעים אבל משום הרחבת זמן בעלמא לא:

גמרא אלא בדרבה קמיפלגי. ופירש"י ז"ל אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לן כו'. ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה לכאורה משום דבעי לאוקמי הא דר' יצחק כראב"י וא"כ היינו דוקא אי איירי ראב"י בטוענו קטן דהו"ל טענת ברי קצת ואפ"ה לא הו"ל כמשיב אבידה דאכתי אינו מעיז וא"כ ה"ה בהא דרבי יצחק דאיירי נמי כשבעל אבידה טוען ברי קצת ולא ברי גמור כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה בשם הירושלמי דאיירי שטוענו ראיתיך מושך בשוורים שלי ע"ש באריכות וא"כ דמי האי דר"י לראב"י דאיירי דוקא בטוענו קטן וכ"כ מהר"ם ז"ל. אלא לפי מה שראיתי דרש"י ז"ל פירש כן בכמה דוכתי בכתובות פ' שני ובשבועות פרק שבועת הדיינים אע"ג דלא מייתי התם הא דרבי יצחק לכך נראה דלשון אלא בדרבה קמיפלגי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דמשמע דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא מאי קטן גדול ולפי זה אתי שפיר אף לפמ"ש בסמוך דאף אם נאמר דראב"י איירי בגדול הבא בטענת אביו אפ"ה מיתוקמא הא דרבי יצחק כוותיה אלא הא דהדר ביה הש"ס ומוקי לה בקטן ממש היינו משום דבעי לאוקמי מתניתין דשבועת הדיינין דקתני אבל נשבעין לקטן כפשטיה. ולפ"ז נתיישב ג"כ הא דמקשו התוספות דלפירש"י ז"ל עיקר התירוץ חסר מן הספר ולענ"ד לא קשה מידי דהא דמקשה הש"ס מעיקרא והתנן אין נשבעין על טענת קטן אע"ג דקתני סיפא בהדיא אבל נשבעין לקטן אלא לפי דלא הוי מסיק אדעתא בש"ס לחלק בין קטן הבא בטענת עצמו לבא בטענת אביו מש"ה מקשה בפשיטות מרישא דמתניתין וסיפא ע"כ היינו כדמוקי לה שמואל התם בבא ליפרע מנכסי קטן משא"כ למסקנא דמסקינן בדרבה קמיפלגי והיינו אי שייכא העזה בבא בטענת אביו או לא א"כ ממילא מיתוקמא מתניתין דאבל נשבעין לקטן כפשטיה דנהי דהבא בטענת עצמו אין נשבעין לקטן היינו משום דלא שייך לגביה אין אדם מעיז משא"כ בבא בטענת אביו שייך שפיר אין אדם מעיז דבבנו נמי אינו מעיז כיון שאביו עשה לו טובה וא"כ לא שנא בנו גדול ל"ש בנו קטן ולפ"ז נתיישב' קושיית התוספות דאין עיקר התירוץ חסר כיון דהא גופא בפלוגתא דרבה שייכא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אלא בדרבה קמיפלגי כו' וקשה דעיקר התירוץ חסר כו' ועוד דבהגוזל קמא ממעטינן כו' וא"כ מה"ט נמי נמעט כו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בסמוך ליישב קושיא ראשונה דלענ"ד לא קשה מידי לשיטת רש"י ז"ל ולפמ"ש יש ליישב נמי הקושיא השניה דנהי דממעטינן התם נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול היינו מה"ט גופא כדרבה דדריש טעמא דקרא דהא דמחייב שבועה במודה במקצת ולא מהימנינן ליה במיגו היינו משום דאין אדם מעיז וא"כ בנתנו כשהוא קטן דליכא העזה אם יאמר להד"ם או החזרתי לך כשהוא קטן כמ"ש התוספות פרק הגוזל שם מש"ה פטור משבועה מה"ט אפילו בתבעו בשהוא גדול ל"ש מודה מקצת ל"ש שבועת שומרים דהתם נמי איכא מיגו דלהד"ם או החזרתי כשהוא קטן לדברי הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואף לפמ"ש בסמוך דלרש"י לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מ"מ מיתוקמא סוגיא דהגוזל בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול במודה במקצת דוקא ופטור דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל כיון דלא שייך אין אדם מעיז משא"כ בקטן הבא בטענת אביו לא ממעטינן כיון דלא שייך האי טעמא דמשיב אבידה דכיון שבא בטענת אביו בבנו נמי אינו מעיז כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ולשיטת התוספות צ"ע הא דקאמר אלא בדרבה קמיפלגי דלשון אלא אינו מדוקדק דהוי ליה למימר הכא בדרבה קמיפלגי וצריך עיון:

בד"ה ובכולא בעי דלודי פי' בקונטרס כו' וקשה דבפ"ק דב"מ כו' וליכא למימר דהתם מדרבנן כו' דהא משמע בפרק חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא כו' עכ"ל. וכתב מהר"מ ז"ל בחידושיו תימה אמאי לא מייתי בפשיטות משבועה דאורייתא דע"א דילפינן מקרא דלא יקום עד אחד באיש כו' ע"ש ואנא גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא ויש לתמוה על תמיהתו דודאי משבועה דעד אחד לא מצי לאוכוחי מידי דלעולם דאמרי' מיגו דחשיד מדאורייתא והא דאשכחן שבועה דאורייתא להכחיש העד היינו מה"ט גופא דמסקינן הכא לענין מודה במקצת דלא שייך מיגו דחשיד אממונא דאיכא למימר אשתמוטי הוא דקא משתמיט וא"כ ה"ה לשבועה דעד אחד דבכופר הכל נמי שייך אישתמוטי כמ"ש התוספות בדיבור הקודם אבל מנסכא דרבי אבא מקשו שפיר דלפ"ז העד שחטף הנסכא הו"ל כגזלן ממש שגזל דבר שהוא בעין ואפ"ה לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא אע"ג דלא שייך אשתמוטי וזה ברור ועיין בתוספות בפ"ק דמציעא דמייתו התם עוד ראיות לסתור סברא זו דאמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד וכל הנך ראיות דמייתו שם היינו בענין דלא שייך אשתמוטי וכמ"ש שם בחידושי ע"ש. מיהו שם כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בראיות נכונים ולקיים סברא זו דמדאורייתא ודאי אמרינן מיגו דחשיד וכל מה שהקשו התוס' יישבתי בעזה"י על נכון ע"ש באריכות:

הוא דאמר כר''א בן יעקב. דהיכא דקא תבעי ליה בטענת ברי לא חשיב ליה משיב אבידה: על טענת עצמו. השתא משמע שאין אדם תובעו ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לדרבי יצחק: והאכלתיו פרס. והחזרתי לו חציו: ורבי אליעזר לית ליה כו'. כמו והוינן בה ור''א לית ליה חששא דתיקון העולם דמשיב אבידה פטור משבועה דא''כ שביק לה ואזיל והאי נמי כיון דלא תבעו כמשיב אבידה הוא: אי הכי. דטוענו גדול טענת עצמו קרי לה טענת אחרים היא: והודאת עצמו. על שהודה לו שאמת כדבריו ומודה שעדיין חייב לו פרס הוא נשבע: כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו. ולכך נשבעין עליה ובכי האי גוונא מי פליגי רבנן עליה ומי הוה קאמר פעמים שאדם נשבע כל שעתא כי האי גוונא משתבע: אלא. לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו הפקדתי לך דגבי שבועה כתיב (שמות כב) כי יתן איש ולא קטן אבל בא בטענת אביו נשבעין אפילו לקטן ולרבנן אפילו לגדול אין נשבעין כדתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור ובדרבה פליגי: חזקה אין אדם מעיז פניו. לכפור את הכל הלכך בשביל הודאת המקצת אינו נאמן על השאר דהאי בכוליה בעי דלכפריה כו' וכי תימא לא נשבעיה אשארא דמיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא אממונא לא חשוד מדלא כפריה בכוליה דהאי כי אודי בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי והאי דלא אודי ליה לאו דדעתו למיגזליה אלא אישתמוטי אישתמיט לדחויי השתא:
לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע וה''ה דאם אמר לא מצאתי אלא אחד דנשבע מדלא מיפטר כי אמר החזרתי לך אחד מהן במיגו והיינו כר' יצחק והא דנקט החזרתי לך אחד מהן בברייתא ולא נקט ולא מצאתי אלא אחד לרבותא נקט דלא מפטר במיגו דאי בעי הוה טעין טענה מעלייתא לא מצאתי אלא אחד קמ''ל דאערומי קא מערים דסבר אי אמינא לא מצאתי אלא אחד בעינן אישתבועי אימא החזרתי ולא בעינא אישתבועי דכי האי גוונא אמרינן בפ''ק דבבא מציעא (דף ד:) דאע''ג דמסייעא ליה ברייתא פריך ליה ממתני' דהיכי שביק מתני' מקמי ברייתא ומשני הוא . דאמר כר''א בן יעקב שהוא קב ונקי ולבסוף דלא קאי יאמר על כרחו אנא דאמרי כברייתא לפיכך לא קאמר תיובתא: ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. פירש בקונטרס דמכח מתני' פריך וקשה דלא נקט לישנא דלעיל ולית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ועוד דאין הכי נמי דלית ליה מתני' דהא הכי שני ליה הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דפליג אמתני' לכך נראה דפריך אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי שתיק דמיגו הוי מן התורה.: מאי קטן גדול. הא דלא אמר אלא גדול משום דבעי לשנויי דלא תקשי לרב וכי לא ידע מתני' ועוד משום מתני' דשבועת הדיינין (שבועות דף לח:) דקתני אבל נשבעין לקטן: אלא בדרבה קא מיפלגי. פי' בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן היינו כשבא מכח עצמו דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אבל בא בטענת אביו טענה חשובה היא וטעמא דרבנן כדרבה משום דבבנו מעיז וקשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב''ק דף קו:) ממעט נתנו כשהוא קטן וטענו כשהוא גדול משום דבעינן תביעה ונתינה כאחת שוין וא''כ מהאי טעמא נמי נמעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו בבא בטענת אביו לכך נראה לפרש דקאי אמאי דקאמר טענת עצמו טענת אחרים הוא הא דקרי לה טענת עצמו משום דבבנו מעיז ומעיז וכדרבנן אע''ג דראב''י סבר דבבנו נמי אינו מעיז הכי קאמר להו לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבין טענת עצמו: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פי' למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו ומשני דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וליכא מיגו דאין לו פנים לכפור הכל אע''ג דבכופר הכל אמרינן נמי בפ' הדיינין (שבועות דף מ:) דאשתמוטי קא משתמיט דלכך נתקנה שבועת היסת בכופר הכל מ''מ יותר יש לו פנים לכפור מקצת מלכפור הכל וליכא מיגו אבל אין לפרש שבא ליתן טעם אמאי כופר הכל פטור וקאמר לפי שאין אדם מעיז דהא כופר הכל פטור אפילו במקום שיכול להעיז דהרי בבנו דמעיז פטרוהו רבנן אפילו מודה מקצת במיגו דאי בעי כופר הכל וכן בפ''ק דב''מ (דף ד:) גבי סילעין דינרין פטר [ר''ע] בלוה אומר ג' משום דמשיב אבידה דאי בעי אמר ב' והוי כופר הכל דהא דכתיב בשטר כהילך דמי ופריך נמי מינה התם למאן דאמר הילך חייב אלמא כופר הכל פטור ואע''ג דיכול להעיז משום דמסייע ליה שטרא דהא פטור במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל וכופר הכל דפטור גזירת הכתוב דכתיב כי הוא זה משמע דוקא במודה במקצת ולא כופר הכל כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף ה.) דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה אבל מדחייביה רחמנא שבועה בעד אחד אין להוכיח דכופר הכל פטור דאי חייב מאי נפקא מינה מעד אחד כיון דבלאו הכי חייב שבועה דאיצטריך להיכא שאין הבעלים יודעין והעד מעיד שגנב לו או שהיה חייב לאביו: אין אדם מעיז. אין לפרש לפי שעשה לו טובה כדפי' בקונטרס בהגוזל קמא (ב''ק דף קז.) דאם כן בפקדון שלא עשה לו טובה יפטר במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל ובכמה דוכתי מחייבינן מודה במקצת בפקדון אלא אין אדם מעיז כל מקום שאותו שכנגדו יודע שהוא משקר כדפי' ריב''א ואין להאריך כאן: ובכולי בעי דלודי ליה. פי' בקונטרס וכי תימא דלא נשבעיניה אשארא דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אממונא לא חשיד מדלא כפריה כוליה וכי היכי דמודה בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי ליה וקשה דבפ''ק דב''מ (דף ו.) מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וליכא למימר דהתם מדרבנן הוא דלא חשיד לפי שראו דפריש משבועתא טפי מממונא דהא משמע בחזקת הבתים (ב''ב דף לג:) גבי נסכא דרבי אבא דאי הוה אמר לא חטפי הוה נשבע להכחיש את העד אלמא לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא וההיא שבועה דאורייתא דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן גבי ההוא רעיא בבבא מציעא בפ''ק (דף ה.) לכן נראה דאתא לפרש דלא תימא כיון דאין אדם מעיז פניו אם כן קושטא קאמר ויפטר משבועה מאותו מקצת שכופר מטעם חזקה דאין אדם מעיז ולהכי קאמר ובכולי הוא דבעי דלודי ליה דאינו ברצון מעיז אלא אישתמוטי קא מישתמיט ואם תאמר גזלן אמאי פסול לשבועה כיון דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וי''ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות דכתיב להיות עד חמס ולא גזרו רבנן אלא היכא דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו ואם תאמר מדאורייתא מאי שנא לאו דעדות מלאו דשבועה וי''ל דחמירא ליה שבועה לפי שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא כדאמרינן בריש פרק הדיינין (שבועות דף לט.) ועוד יש לחלק דעל אותו ממון דחשדינן ליה לא חשיד אשבועתא דעל ידי שבועה יפרוש אבל גזלן אממון אחר חשוד כמו שמממון אחר לא פירש כמו כן לא יפרוש משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל תרי מנייהו אמאי פסול דהנך תרי צריך לשלם ומן השאר יפרוש על ידי שבועה דהא מה שמשלם ע''י עדים אין זה השבה מעליא דעל כורחו הוא משלם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד