דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 213ימים לסיום הש״ס

גיטין נא ע"א - טקסט הדף מנוקד

אוֹ דִּלְמָא קְצוּבִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן כְּתוּבִים
תָּא שְׁמַע דְּאִיתְּמַר מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן וְקָדְמָה הָרִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִישּׂוּר נְכָסִים וְלֹא הִסְפִּיקָה שְׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנִיָּה וִיתְּרָה וְאָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת וְאַתְּ אָמְרַתְּ שְׁנִיָּה וִיתְּרָה
וְהָא פַּרְנָסָה דְּמִיקָץ קַיְיצָא מִיכְתָּב לָא כְּתִיבָא וְקָא מוֹצִיאָה
שָׁאנֵי פַּרְנָסָה כֵּיוָן דְּאִית לַהּ קָלָא כְּמַאן דִּכְתִיבָא דָּמֵי
מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מֵתוּ בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין
וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ
אִי הָכִי בָּנוֹת נָמֵי בְּשֶׁקָּנוּ לָזוֹ וְלֹא קָנוּ לָזוֹ
מַאי פַּסְקָא בַּת אִשְׁתּוֹ דַּהֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן בִּתּוֹ דְּלָא הֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן לָא מַהֲנֵי לָהּ קִנְיַן
מִי לָא עָסְקִינַן דַּהֲווֹ תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁעַת קִנְיָן וְהֵיכִי דָּמֵי דְּגָרְשַׁהּ וְאַהְדְּרַהּ
אֶלָּא בִּתּוֹ דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה לָא מַהֲנֵי לַהּ קִנְיַן בַּת אִשְׁתּוֹ דְּלָאו בִּתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן
וְכִי מִיגְרָע גָּרְעָה אֶלָּא בִּתּוֹ כֵּיוָן דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסַהּ
תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי נָתָן אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁקָּדַם מִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי לְשִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן
אֲבָל קָדַם שִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְמִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים אַלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא קָדֵים הוּא
תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת וְלִמְזוֹן אִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם לְפִי שֶׁאֵין כְּתוּבִין
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכִי מָה תִּיקּוּן הָעוֹלָם יֵשׁ בָּזוֹ וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין
וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לֹא יִשָּׁבַע אָמַר רַבִּי יִצְחָק שְׁנֵי כִּיסִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא מָצָאתִי אֶלָּא אֶחָד נִשְׁבָּע שְׁנֵי שְׁוָורִים קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא הָיָה אֶלָּא אֶחָד אֵינוֹ נִשְׁבָּע
מַאי טַעְמָא שְׁוָורִין מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי כִּיסִין לָא מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי
שְׁנֵי שְׁוָורִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ וְהַלָּה אוֹמֵר מָצָאתִי וְהֶחְזַרְתִּי לָךְ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע
וְרַבִּי יִצְחָק לֵית לֵיהּ הַמּוֹצֵא מְצִיאָה לָא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

או דלמא רבי חנינא קצובין ואף על פי שאינם כתובין קאמר. [1]

תא שמע שרבי חנינא סובר שאין צורך בכתיבה:

א. האב שמת והניח בן ליורשו ובת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה, כלומר לנדוניתה לכשתנשא, [2] ונותנין לה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

ב. הניח בנות רבות כל שתבוא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה הראשונה. [3]

דאיתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, הבן יורש והבנות אינן יורשות, אלא מקבלות עישור נכסים לכשתנשאנה.

ואם קדמה הראשונה להנשא ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות פרנסתה, שלא נישאה, עד שמת הבן בלא בנים, ונפלה כל הירושה לפני שתיהן.

אמר רבי יוחנן: שניה איבדה עישור נכסים שלה, וכאילו ויתרה עליהן, ואין אומרים תיגבה עישור נכסים תחילה, ושאר הירושה יחלקו בשוה.

כי לא תיקנו חכמים "עישור נכסים" אלא כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין, וכיון שמת הבן והן יורשות הכל, הרי יש להם פרנסת נישואין מרובה. [4]

ואמר לו רבי חנינא: וכי מפני שקדמה זו איבדה זו, והלא בגדולה מזו [בשעבוד נכסים] אמרו: שתגבה ולא תפסיד, וכל שכן, כשהן בפנינו.

שהרי מוציאין מיד הלקוחות, את עישור הנכסים, לפרנסה של נישואין, ואף על פי שאין מוציאין מהן למזונות הבנות.

ואת אמרת שניה ויתרה!? [5]

ומכאן מוכיחה הגמרא: והא עישור נכסים לפרנסה דמיקץ קייצא [קצובה היא] [6], אבל מיכתב לא כתיבא בשטר, וקא אמרת, דמוציאה מלקוחות.

שמע מינה, דלרבי חנינא "קצובים", טורפים ממשועבדים, אף על פי שאינם כתובין בשטר.

ודחינן: שאני פרנסה, דכיון דאית לה קלא, שמשעת מיתת האב, הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים, על כן, כמאן דכתיבא דמי.

מתיב רב הונא בר מנוח מברייתא, על עולא, הסובר שאין גובים ממשועבדים, ב"קצובין" שאינם "כתובים":

הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה, שנולדה לה מנישואין קודמין, חמש שנים, וגירשה בתוך חמש שנים, ונשאת לאחר, ופסקה גם עמו, לזון את בתה חמש שנים.

הרי שניהם מחוייבים לתת לבת מזונות, ועל כן, אחד נותן לה מזונות, ואחד נותן לה דמי מזונות.

ואם מתו, הרי בנותיהן - שנולדו להם, ממנה או מאשה אחרת, אין ניזונות אלא מנכסים בני חורין, כמו ששנינו "אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ".

ואילו היא [אותה בת אשתו], ניזונית מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ואף שלא נכתב שטר על כך, כיון שהחוב קצוב.

ושמע מינה כרבי חנינא, [7] וקשיא לעולא!?

ומשנינן: לא תיקשי לעולא, כי הכא במאי עסקינן, בשקנו מידו, [8] בקנין סודר, על התחייבותו לבת אשתו.

והיות שדרך הוא לכתוב שטר על מה שקנו בקנין סודר, נמצא, שיש שטר על התחייבותו, ו"כתובין" הם, [9] ולכך ניזונית היא ממשועבדים, אף לדעת עולא.

ומקשינן: אי הכי, שקנו מידו, בנות שלהן נמי, יהיו ניזונות ממשועבדים, שהרי "כתובין" הן!? [10] [11]

ומתרצינן: הברייתא מדברת במקרה שקנו לזו [בת אשתו], ולא קנו לזו [לבתו].

ופרכינן: מאי פסקא, כלומר, למה נחלק ביניהן, וכי דבר פסוק ומוחלט הוא, שסתם מי שפוסק מזונות לבת אשתו קונים מידו, ולבתו אין קונים!?

ומשנינן: אף אם קנו לבתו, לא יועיל הקנין, כי בת אשתו, דהואי [שהיתה] בעולם בשעת הקנין שעשה כשנשאה, מהני לה קנין, אבל בתו, דלא הויא בשעת קנין, שהרי עדיין לא נולדה, לא מהני [מועיל] לה הקנין. [12]

ועדיין תיקשי, מי [האם] לא עסקינן בכל אופן, ואף במקרה דהוו תרוייהו [דבתו ובת אשתו] בשעת קנין, והיכי דמי, כגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות, ואהדרה, ואז פסקה עמו תנאים הללו, ולמה לא יועיל הקנין אף לבתו!?

ומתרצינן: אלא החילוק הוא כך: בתו דבתנאי בית דין, שחייבו חכמים את האב לזון את בנותיו, קאכלה [היא אוכלת], לא מהני לה קנין, בת אשתו, דלאו בתנאי בית דין קאכלה, אלא מחמת התחייבותו, מהני לה קנין.

ותמהינן: וכי מחמת שתיקנו לה חכמים, מיגרע גרעה, שלא יועיל הקנין!?

ומסקינן: אלא, כך הוא החילוק: בתו, דבתנאי בית דין קאכלה, וגם קנו מידו, [13] הרי הוא נותן לב להשלים לה חוקה, ולפיכך אימר [אנו אומרים], שמא צררי [צרור של כסף] אתפסה [נתן בידה לתופסו], קודם מותו, כדי להיות ניזונית ממנו,

אבל בת אשתו, שאינה אוכלת מתנאי בית דין, לא חיישינן לצררי. ולפיכך בת אשתו, גובה אף מנכסים משועבדים, אבל בתו, אינה גובה מהם, כי לענין זה [14] חוששים ל"צ ררי".

תא שמע, להקשות, בין על עולא בין על רבי חנינא:

אמר רבי נתן: אימתי אמרו "אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים".

ועל כן, "לוקח ראשון" - לוקח שדה גזולה, שחזר נגזל וטרפה, אינו מוציא את הפירות והשבח מ"לוקח שני" - הקונה שקנה מן הגזלן שדה שנשתעבדה למקחו של ראשון.

בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון, שעדיין לא השביח "לוקח ראשון" את הקרקע הגזולה, ולא צמחו בה פירות, עד שקנה "לוקח שני", ועל כן לא נשתעבד השני אלא עד כדי שיעור הקרקע עצמה, ולא בכדי שבחה ופירותיה.

אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני, שהיה ידוע לו בשעת לקיחתו שהקרקע משועבדת גם לשבח ולפירות, גובה את הכל, מנכסים משועבדים.

אלמא [רואים אנו] שהטעם משום דלא קדים הוא, ולא משום "כתובים" או משום "קצובים", שהרי אף אם קדם שבחו של ראשון, מכל מקום, לא היה חוב זה כתוב, ולא קצוב, בשעה שנשתעבדו הנכסים, דהיינו בשעת מקחו של ראשון!? [15]

ומשנינן: אכן, ברייתא זו, דלא כעולא, ודלא כרבי חנינא, אלא שתנאי [במחלוקת תנאים] היא שנויה, והם סוברים כמו התנאים שבברייתא הבאה.

דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין.

אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו, כלומר, מה צורך להזכיר "תיקון העולם", שנאמר בדבר שאין בו קול, שיוכלו לקוחות לקנות שדות, בלא חשש שמא משועבדים.

והלא אף בלא "תיקון העולם", אין הדין נותן שיוציאו ממשועבדים, כי אין קצובין הן, ואי אפשר ללקוחות להזהר, ולהניח קרקע אצל המוכר, בכדי לגבות ממנה את החוב. [16]

וכך יש לנו לומר: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות לפני שאין כתובין.

ונמצא, שעולא סובר כדעת חכמים, ורבי חנינא סובר כרבי יוסי.

שנינו במשנה: והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה, לא ישבע.

ואף על פי, שמצד הדין היה לנו לומר שישבע שבועת מודה במקצת, מכל מקום, "מפני תיקון העולם", לא ישבע.

שאם לא כן, לא ירצה אדם להשיב אבידה, כי יאמר, שמא יתבעני המאבד יותר ממה שמצאתי, ואתחייב שבועה.

אמר רבי יצחק:

א. מי שאיבד שני כיסים [ארנקים] הקשורים זה לזה, ובא אחד והכריז שמצא כיס, ונתן המאבד את סימני הכיס, ואמר למוצא, כיון שמצאת כיס זה, אם כן ברור לי, ששני כיסין קשורין מצאת לי. [17] והלה [המוצא] אומר: לא מצאתי אלא כיס אחד. [18]

הרי הוא מודה במקצת הטענה, ונשבע.

ב. אבל, האומר לחבירו: שני שוורים קשורין שאיבדתי, מצאת לי, כי באחד אתה מודה שמצאת, ונתתי את סימניו, והשני היה קשור אליו.

והלה אומר: לא היה אלא אחד, אינו נשבע.

ומפרשינן: מאי טעמא, חלוקים הדינים זה מזה.

כי שוורין, אף אם קשורים היו, מנתחי מהדדי [דרך להנתק ולהפרד זה מזה], ונמצא שהמאבד אינו טוען אלא "שמא" שנים מצאתי, ואין חיוב שבועה על טענת ספק.

אבל כיסין, לא מנתחי מהדדי, ונמצא שתובעו בטענת ודאי.

ג. ואף בשוורים שייך שבועה, וכגון באומר לו: שני שוורין קשורין מצאת לי, ושנים אתה חייב לי.

והלה אומר: אכן מצאתי את שניהם, ואחר כך החזרתי לך אחד מהן, ואיני חייב אלא אחד.

הרי זה נשבע, כי המאבד טוענו טענת ודאי, שהרי הודה שמצאם, והנידון אינו אלא אם החזיר אחד מהם או לא.

ופרכינן: ורבי יצחק, אטו לית ליה מה ששנינו במשנה: המוצא מציאה לא ישבע שבועת מודה במקצת, מפני תיקון העולם!?

והרי בטוען טענת ודאי נשנתה המשנה, כי בטענת ספק אינו נשבע אף בלא "תיקון העולם".

הערות

[1] ונפקא מינה למלוה על פה, שהיא קצובה ולא כתובה - רש"י. ותוספות חולקים, משום דלמלוה על פה אין קול, ופשיטא שאין גובה ממשועבדים, ולא נסתפקו אלא בשאר מילי דקצבה, כגון פסק לזון את בת אשתו חמש שנים. וראה עוד ברמב"ן, "חידושי הריטב"א", חתם סופר ד"ה אין מוציאין ותורת גיטין.

[2] כתב רש"י, שזה משפט הבנות, בשעת בגרות או נישואין, ליטול עישור נכסים, בהכנסת פרנסת נדונייתן, לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה. וכתב רבינו עקיבא איגר בגליון הש"ס, זה צריך עיון מאד. וכוונתו, כי לפי המבואר בכתובות סח ב, וראה שם ברש"י ד"ה איבדו פרנסתן, אין בת מקבלת עישור נכסים, אלא כשהיא נישאת, ולא כאשר היא נעשית בוגרת. וראה שם בתוספות רי"ד שכתב, ומכאן מוכיח שאין הבת יכולה לתבוע פרנסתה עד שלא תנשא, (וראה שם בשם הרב.)

[3] רמב"ם.

[4] רש"י. וראה להלן בהערה.

[5] א. כי אם מלקוחות מוציאין, כל שכן מן הבת, שאינה אלא כיורשת מן הבן - מאירי. ב. בטעמו של רבי יוחנן, יש לומר, שהוא מודה לרבי חנינא, שתקנת פרנסה חשובה היא אף מתקנת מזונות, ומוציאין לפרנסה, ומכל מקום סובר רבי יוחנן: שניה ויתרה, כיון שבמקום ירושה, שהיא יורשת חצי מהנכסים, אין צורך בתקנת פרנסה. וכן פירש רש"י. [וראה בתורת גיטין, שרבי חנינא חולק בזה על רבי יוחנן, כיון שחלות חיוב פרנסה הוא משעת מיתה, ושעת הנישואין אינה אלא זמן התשלום.] עוד יש לומר, רבי יוחנן חולק וסובר שאין מוציאין לפרנסה, ואין ראיה למה שאמר רבי חנינא "גדולה מזו אמרו". ובתוספות ד"ה אמר כתבו, שאם רבי יוחנן סובר כרבי חנינא שמוציאין לפרנסה, אם כן יכולה היתה הגמרא להקשות סתירה מדבריו שאמר רבי יוחנן לעיל "לפי שאין כתובין", אלא שלפי מסקנת הגמרא פרנסה כמאן דכתיבא דמיא, וניחא גם שיטת רבי יוחנן.

[6] עישור נכסים, ואף שלא נאמר שיעור זה אלא כשאיננו יודעים לאמוד את דעתו, אבל בלאו הכי נותנים לה כפי אומדן דעתו, ואם כן אינם "קצובים". מכל מקום לא אזלינן בתר אומדן דעתא אלא לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף, ונמצא שהן כקצובין - תוספות הרא"ש. וראה עוד ברשב"א ובברכת אברהם. ובתוספות כתובות נ ב כתבו שאף אם הולכין אחר אומדנא גם לענין להוסיף על עישור נכסים מכל מקום פרנסה יש לה קצבה כי אפשר ללקוחות לברר את הדברים על ידי בית דין ולשום דעתו של אב.

[7] ולרבי חנינא, קצובין בעי ולא כתובין - על פי רש"י וראה ברמב"ן שמזונות אינן קצובין.

[8] משמע שבקושיא סברה הגמרא שלא עשו קנין סודר, אלא עצם פסיקתו עמה מחייבת ראה רמב"ם מכירה יא יז.

[9] רש"י. ובתוספות פירשו דקנין אלים טפי מכתיבה, וראה ברמב"ן שכתב שכאשר עושה "קנין" בעין יפה הוא מקנה, וראה בהערה הבאה.

[10] הקשו התוספות, לפירוש רש"י שמעלת קנין סודר אינה אלא מחמת כתיבת שטר, אם כן מה מקשה הגמרא ממזון האשה והבנות, והרי אמרינן לעיל שכך התנו שלא תועיל כתיבה לענין גביה ממשועבדין? וראה בש"ך חושן משפט סימן ס' סעיף קטן יב שתירץ דלא אמרו דהוו כאינם כתובין אצל משועבדים אלא לענין תנאי בית דין של מזונות ולא לענין אם יכתוב שטר על כך. ובדעת התוספות אפשר לפרש, טעם הדבר שעשאום כאינם כתובין אינו מפני שאין קול אלא משום שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית, כמו שפירש רש"י שם. אם כן, אף לענין כתיבת שטר יש לומר כך. [ויתכן שזהו מה שאמרו "כתובין הן אצל בני חורין" דהיינו אף אם יהיו כתובין ממש, לא יחשבו ככתובין אצל משועבדים.]

[11] ובשלמא לרבי חנינא יש לומר דבעינן כתובין וקצובין, אבל לעולא דסגי בכתובין קשיא. - על פי רש"י. ולשיטת רמב"ן יש לפרש דלכולי עלמא קא מקשה כיון דקנין אלים ובעין יפה הוא מקנה.

[12] שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם - מאירי. וראה בתוספות לעיל יג ב.

[13] רש"י. ומתורץ בזה קושית תוספות לעיל נ ב ד"ה כתובין.

[14] תוספות. וראה במאירי ובחתם סופר.

[15] רש"י. [ושלוש מחלוקות בדבר - מאירי] ותוספות הקשו על רש"י [ראה במאירי שם] ופירשו שרבי נתן סובר "קצובין". ואף שבשעת מקח ראשון לא היו קצובים, מכל מקום כיון שבשעת מקח שני היו קצובים די לנו בזה, שהרי יכול הלקוח להזהר ולהניח אצל המוכר קרקע לגביה עבור חוב זה. אבל "כתובין" אין כאן כיון שבשעת מקח ראשון לא היו "כתובין". ואם כן לא יצא על זה קול.

[16] רש"י על פי ביאור החתם סופר, ראה שם. [ומכל מקום אף לרבי חנינא נכלל דין "אין קצובין" במה ששנינו "מפני תיקון העולם"]

[17] בראשונים חלקו על רש"י בביאור המקרה עליו דיבר רבי יצחק. א. ראה ברמב"ן שאין כאן טענת ברי, כיון שטענה מכח שמיעה מאחרים אינה טענת ודאי, וראה בברכת אברהם. ב. ועוד הקשו שאם קדמה הודאת המקצת לתביעה אינו נשבע. [וראה ברמב"ן לענין מצאתי והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת, שאין כאן משום קדמה הודאה לתביעה.] ג. ועוד תמהו הראשונים למה לא נאמין לו במיגו. שהרי יכול היה לומר לא מצאתי מאומה, וכתב הרמב"ן לישב על פי דעת הר"י מיגאש (שבועות מה ב) שאין אומרים מיגו לפטור משבועה, וראה עוד בפני יהושע. ובהערות בהמשך הסוגיא. ומכח קושיות אלו פירשו בראשונים שמדובר באופן שהמאבד יודע בודאות שהמוצא מצא לפחות כיס אחד ושור אחד, ראה עוד ברשב"א ובר"נ.

[18] המודה במקצת בפקדון פטור משבועה (לדעת רב ששת בבא מציעא ד א) כיון שהפקדון בעין, וכאילו מחזירו ולא נשארה אלא תביעת מקצת. ולפיכך כתבו הראשונים שהכיס - אשר בו מודה המוצא - אינו קיים, אלא באומר מצאתי ואיבדתי בפשיעה או הוצאתי את המעות ואשלם לך.

או דלמא [שמא] די כשהם קצובין על מנת לגבות עבורם ממשועבדים, ואף על פי שאינן כתובים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה דאיתמר [שנאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה בחיי האב ונטלה עישור נכסים, שכך היא הדרך שהאב נותן עשירית מנכסיו לבנותיו לצורך הנדוניה שלהן, ולא הספיקה שניה לגבות עישור נכסים עבור עצמה עד שמת הבן, ונפלה איפוא הירושה לשתיהן והן מתחלקות בה.

אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה, כלומר, השניה הפסידה את עישור הנכסים, ואינה זכאית לדרוש שקודם תיטול עישור נכסים, כמו אחותה, ורק אחר כך תחלוקנה שתיהן בשווה בנשאר. ואמר לו ר' חנינא: הלא גדולה מזו אמרו: שגם אם מכר האב את הנכסים מוציאין מן הקונה לצורך פרנסה (נדוניה) של הבנות ואף שאין מוציאין למזונות, ונמצא שאף לגבי לקוחות זרים נחשבים הנכסים כמשועבדים לפרנסת הבת, ואם כן בוודאי חל שיעבוד זה גם לגבי ירושת הבת האחרת, ואת אמרת [ואתה אומר] כי השניה ויתרה?

ולענייננו נלמד מכאן: והא [והרי] פרנסה שהזכיר ר' חנינא דמיקץ קייצא [שהיא קצובה], שיש לה שיעור מסויים, מיכתב לא כתיבא [ואינה כתובה], וקא [והריהי] מוציאה מנכסים משועבדים!

ודוחים: שאני [שונה] פרנסה, כיון דאית [שיש] לה קלא [קול, פירסום], שאם מת אדם והניח אחריו בנות, הכל יודעים שחלק מנכסיו משועבד לפרנסת הבנות, כמאן דכתיבא דמי [כמו שהיתה כתובה נחשב הדבר ].

מתיב [מקשה] רב הונא בר מנוח: שנינו שאם נישאה אשה לאיש, והתנתה עימו שיפרנס את בתה מנישואין קודמים, ונתגרשה ונישאה לאיש אחר והתנתה עימו תנאי זהה, כך שאותה בת חורגת מקבלת את פרנסתה משני הבעלים, אם מתו הבעלים — בנותיהן שלהם, אף מאותה אשה, נזונות רק מנכסים בני חורין שהותירו אחריהם, וכפי ששנינו במשנתנו, ואילו היא, הבת החורגת,

נזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ומכאן קשה לשתי השיטות, שהרי מוציאים למזונותיה של אותה בת, אף שאינם כתובים ושאינם קצובים.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשקנו מידו, שעשו קנין על תנאי זה, והרי זה כאילו נכתב הדבר ונתפרסם, ונשתעבד הרכוש למזונות הבת.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מדובר במשנה, שעשו קנין, אם כן בנות נמי [גם כן], הואיל ועשו קנין — הרכוש משועבד אף למזונותיהן! ודוחים: מדובר באופן שקנו לזו, לבת החורגת, ולא קנו לזו לבתו שלו.

ושואלים: מאי פסקא [מה הפסק] מדוע ראית לחתוך את הדברים ולפרש שדווקא כך היה מעשה? ומסבירים: בת אשתו דהואי [שהיתה] בשעת קנין — מהני [מועיל] לה קנין, בתו שלא הואי [היתה] בשעת קנין אלא נולדה לו מאשה זו לאחר מכן — לא מהני [מועיל] לה קנין.

ומקשים: מי לא עסקינן דהוו תרוייהו [האם אין אנו עוסקים אפילו במקרה שהיו שתיהן קיימות] בשעת קנין, והיכי דמי [וכיצד היה דבר זה] — כגון שלאחר שנישאה לו ובתה עימה, גרשה ואהדרה [והחזירה, נשאה בשנית] וכבר יש לה בת אחת (או יותר) ממנו. וכיון שגם בתו שלו כבר קיימת מדוע אין קנין מועיל למזונות בתו כפי שמועיל לגבי הבת החורגת?

אלא, כך צריך לומר, מהו ההבדל שביניהן: בתו שבתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת] שחיוב מזונותיה הוא חלק בלתי נפרד מתנאי הכתובה — לא מהני [מועיל] לה קנין, כיון שזכותה נובעת ממקור אחר, מתנאי בית דין. בת אשתו דלאו [שלא] בתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת], אלא מכוח ההסכם — מהני [מועיל] לה קנין.

ושואלים על כך: וכי מיגרע גרעה [גרועה] היא יותר בת זו שיש גם תנאי בית דין לטובתה?! ומדוע לא יועיל לה הקנין לגבות מנכסים משועבדים למזונותיה? אלא זהו ההבדל שביניהן: בתו כיון שבתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת], אימר צררי אתפסה [אמור שמא כספים בעין נתן לה] עוד בחייו לצורך מזונותיה, וכיון שיש ספק בדבר — אין אנו מוציאים לה מנכסים משועבדים, ואף שעשו קנין על הדבר. אבל בבתו החורגת אין חוששים כלל שנתן לה כספים בחייו, והואיל ועשו קנין על הדבר — ניזונת מנכסים משועבדים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר' נתן: אימתי אמרו שאין הקונה שדה מגזלן והוחזרה לנגזל גובה שבח שהשביחה השדה אצלו מנכסים משועבדים של הגזלן — בזמן שקדם מקחו (קניינו) של הקונה השני, האחר, מן הגזלן, לשבחו של הקונה הראשון מהגזלן.

אבל אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני — גובה את השבח מנכסים משועבדים. אלמא [מכאן יוצא] שהטעם שאינו גובה שבח משום שלא קדים [קדם] למכירת השדה האחרת הוא, ולא משום שאין השבח קצוב או שאינו כתוב בשטר!

ומשיבים: אין להקשות על שיטה זו או אחרת מן הברייתות, כי בעיה זו עצמה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, לפי שאין כתובין.

אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו אם כתובים או אינם כתובים? והלא הטעם האמיתי הוא שאין קצובין! הרי שבעיה זו כבר נשנתה כמחלוקת תנאים.

א שנינו במשנה: והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. אמר ר' יצחק: אם בעל האבידה טוען למוצא: שני כיסין (ארנקים) קשורין זה בזה מצאת לי (משלי), והלה אומר: לא מצאתי אלא אחד — הרי המוצא נשבע, ככל מודה במקצת. ואם טוען: שני שוורים קשורין מצאת לי, והלה אומר: לא היה אלא אחד — אינו נשבע.

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בדין? — שוורין מנתחי מהדדי [מתנתקים זה מזה], וייתכן שאמנם כשאבדו היו שניהם קשורים זה לזה, אך לאחר מכן נפרדו זה מזה, והוא מצא רק אחד מהם, כיסין לא מנתחי מהדדי [אינם מתנתקים זה מזה], וכיון שהוא מודה שאחד מהם מצא, מסתבר שאת שניהם מצא.

ועוד אמר ר' יצחק, אם אמר למוצא: שני שוורין קשורין מצאת, והלה אומר: מצאתי והחזרתי לך אחד מהן — הרי זה נשבע.

ויש לשאול על הלכות אלה של ר' יצחק: וכי ר' יצחק לית ליה [אין לו, אינו מקבל] הלכה זו שבמשנתנו שהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or perhaps, in order to collect from liened property, it suffices that the obligation be of a fixed amount, even if it is not written?

The Gemara suggests: Come and hear an answer to this question from what was stated, that the amora’im disagree about the following issue: There is a case of one who died and left two daughters and a son, and the first daughter went ahead and took one-tenth of the estate as her dowry, as sons are obligated to sustain their deceased father’s daughters until they reach majority or become betrothed and to give them part of his estate as a dowry, as daughters do not inherit when there are sons; but the second daughter did not manage to collect her tenth of the estate for her dowry before the son died. Therefore, the entire estate fell to the two daughters, who then divide it between themselves, and there is a dispute as to how they divide the estate.

Rabbi Yoḥanan says: The second daughter forfeited her one-tenth of the estate, and therefore she cannot demand that she should first receive one-tenth of the estate as her dowry, as did her sister, and that only afterward they divide what remains of the estate equally between themselves. And Rabbi Ḥanina said to him: Did they not say even more than this, that if the brother sold off property belonging to his father’s estate, payment for the daughter’s dowry can be appropriated from the buyer, but payment for her sustenance cannot be appropriated from him? If the father’s estate is liened to his daughter’s dowry, so that she can collect her dowry even from a third party who bought the property from the son, she should be able to collect it from her father’s estate before it is divided up between the daughters. And you say that the second daughter forfeited her one-tenth of the estate?

The Gemara tries to draw a conclusion with regard to the question that was raised previously: But isn’t the dowry mentioned by Rabbi Ḥanina, i.e., the dowry to which an orphan daughter is entitled from her father’s estate, of a fixed amount, i.e., one-tenth of the estate, and it is not written? And nevertheless, according to Rabbi Ḥanina, it can be appropriated from liened property that has been sold to another party.

The Gemara rejects this argument: A dowry is different, since it generates publicity. If one dies and is survived by daughters, everyone knows that a portion of his estate is pledged for their dowries. Therefore, the obligation is considered to be as if it were written. In other situations, it might be necessary according to Rabbi Ḥanina that the obligation be both of a fixed amount and written.

Rav Huna bar Manoaḥ raised an objection from a mishna (Ketubot 101b) that addresses the case of a woman who was married to a man with whom she had stipulated that he would sustain her daughter from a previous marriage. After receiving a divorce from him, she married a different man with whom she made the same stipulation, so that the stepdaughter receives sustenance from the two husbands. That mishna states: If the husbands died, then their own daughters, even from that same woman, are sustained only from the unsold property in their estate. This accords with the halakha taught in the mishna above (48b).

The mishna in Ketubot continues: But the stepdaughter is sustained even from liened property that had been sold to a third party. This is due to the fact that her legal status is like that of a creditor, and therefore she has the right to collect her debt from property formerly owned by her stepfather, her debtor. This is difficult according to both opinions, as the stepdaughter’s sustenance is appropriated from liened property that has been sold to another person, despite it being neither a fixed amount nor written.

The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the mother acquired the right to the daughter’s sustenance from his possession, i.e., where they performed an act of acquisition confirming the stipulation. Consequently, it is considered as though the stipulation had been written and publicized, and so the property of the two husbands is liened for the stepdaughter’s sustenance.

The Gemara asks: If that is so, that the mishna is referring to a case where they performed an act acquisition, then the deceased’s own daughters as well should be entitled to collect their sustenance from liened property that has been sold to a third party. The Gemara rejects this argument: The mishna is referring to a case where the mother acquired the right to sustenance on behalf of this one, the stepdaughter, but did not acquire the right to sustenance on behalf of the other daughters.

The Gemara asks: What is the reason for the decision of the tanna to record the halakha in a case where the mother acquired the right for this one but not for that one? The Gemara explains: With regard to his wife’s daughter from her previous marriage, who was alive at the time of the act of acquisition, i.e., when he gave the mother her marriage contract, the act of acquisition is effective for her. With regard to his own daughter from this mother, who was not alive at the time of the act of acquisition, the act of acquisition is not effective for her.

The Gemara raises an objection: Are we not dealing here even with a case where both of them were alive at the time of the act of acquisition? And what are the circumstances? It is a case where after she was married to him and had a daughter from him, he divorced her and later remarried her, at which time an act of acquisition was performed to confirm the stipulation with regard to sustenance. As his own daughter was alive at the time, why is the act of acquisition not effective for his own daughter’s sustenance as it is for that of his stepdaughter?

Rather, the difference between them is as follows: With regard to his own daughter, who eats, i.e., is sustained, from his estate based on a stipulation of the court, as the daughter’s right to sustenance from her father’s estate is an inseparable part of her mother’s marriage contract, the act of acquisition that was performed is not effective for her, because her entitlement is derived from a different source, the stipulation of the court. With regard to his wife’s daughter, who eats from his estate not based on a stipulation of the court, as her entitlement is based on the explicit stipulation made between the husband and the wife, the act of acquisition is effective for her and enables her to collect her sustenance even from liened property that has been sold to a third party.

The Gemara challenges this explanation: But is a right that is rooted in two sources, both a stipulation of the court and an act of acquisition, inferior to a right that is rooted in an act of acquisition alone? The act of acquisition is in addition to the stipulation of the court, and should be effective for her as well. Rather, this is the difference between them: With regard to his own daughter, since his daughter eats from his estate based on a stipulation of the court, say that perhaps he already gave her money during his lifetime for her sustenance. Since there is uncertainty, she cannot recover her sustenance from liened property, even if an act of acquisition was performed to confirm the stipulation. With regard to the stepdaughter, there is no concern that perhaps he already gave her the money while he was alive. Therefore, if an act of acquisition was performed, she can collect her sustenance even from liened property that has been sold to another.

The Gemara continues its discussion with regard to collection from liened property that has been sold to a third party: Come and hear what Rabbi Natan said: When do we say that if one appropriated a field and sold it, and the buyer worked the land and enhanced it, and then the initial owner from whom the field had been appropriated reclaimed the property, the buyer can recover the increase in value of the field resulting from his enhancements only from unsold property in the robber’s possession but not from liened property that has been sold to another party? This is said when the purchase of the second buyer, i.e., the party who purchased the property that rightfully belonged to the robber, preceded the enhancements made by the first buyer to the appropriated property he purchased from the robber.

But if the enhancements made by the first buyer preceded the acquisition of the second buyer, then he can collect the increase in value of the field resulting from his enhancements even from liened property that has been sold to the second buyer. Apparently, he cannot collect the increase in value from liened property because the enhancements did not precede the sale of the other field, not because the increase in value is not of a fixed amount or written in a deed.

The Gemara answers: Proof cannot be brought one way or the other from this baraita, since the issue is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in another baraita: The court does not appropriate payment from liened property that has been sold to a third party for the consumption of produce or for the enhanced value of land or for the sustenance of a man’s wife and daughters. The reason why one cannot collect these debts from liened property is for the betterment of the world, because all these obligations are not written in any deed. If purchasers are at risk of losing the land they purchased to pay debts of the seller that had not been written, they will have no way to protect themselves, and no one will purchase land.

The baraita continues: Rabbi Yosei said: And what betterment of the world is there in this, in stating that the reason the land is not appropriated is only because the debt was not written? But isn’t the real reason that these obligations cannot be collected from liened property is that they are not of a fixed amount? No one would be willing to purchase land if the land were liened to an unlimited debt. It is clear in this baraita that the criteria for collection from liened property that has been sold to a third party are subject to a tannaitic dispute.

§ The mishna teaches: And it was further instituted that one who finds a lost item and returns it to its rightful owner is not required to take an oath that he did not keep any part of the lost item for himself. This ordinance was also instituted for the betterment of the world. Rabbi Yitzḥak says: If the owner of the lost item brings a claim against the finder, saying: You found two money pouches tied together that belong to me, and the other person says: I found only one pouch, then the finder takes an oath, similar to anyone who admits to part of a claim. If the owner claims: You found two oxen tied together that belong to me, and the other person says: There was only one ox, the finder is not required to take an oath.

The Gemara explains: What is the reason for the difference between the two cases? It is that oxen become detached from each other. Consequently, it is possible that when the oxen were lost, there had been two that were tied together, but afterward they became separated and the finder found only one. By contrast, pouches do not become detached from each other. Since the finder admits that he found one of them, it stands to reason that he actually found both of them.

Rabbi Yitzḥak also says: If the owner of the lost item says to the finder: You found two tied oxen, and the other person says: I found two oxen, but I already returned one of them to you, then the finder takes an oath.

A question may be raised against these rulings of Rabbi Yitzḥak: But does Rabbi Yitzḥak not accept the halakha stated in the mishna that one who finds a lost item is not required to take an oath, this being an enactment instituted for the betterment of the world?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והיא נזונת מנכסים משועבדים. פי' רש"י ז"ל לעולא קשה דהכא קיצי דה' שנים קאמר ולר' חנינ' נמי תפשוט דקצובין אע"פ שאינן כתובין ולא מחוור משום דאע"פ כן לא קיצי כדאמרי' בפ' אע"פ מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי דאלמא מזונות שכל יום ויום נמו לא קיצי דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי וכן הוא ודאי שהרי פעמים שהשער מתיקר ומוזיל ועוד דא"כ הו"ל לאוקמוה בשכתבו למה ליה קנין.
ונראין דברי ר"ח ז"ל שפי' דלא קיצי ולא כתיבי ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה פי' לפי' ואית נמי קלא מכתוב' אחריתי משום דבעין יפה מקני ליה כדאמרי' בעלמ' דלא צריך לאמלוכי ביה ואמרי' במציע' פ"ק בשטר אקניית' דהא שעבד נפשיה.

ת"ש א"ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו. מפורש בתוס' דלר' יוחנן פריך דהכא כיון דקדים קיצי נינהו בשעת מקח ולר' חנינ' ניח' דקיצי אע"ג דלא כתיבי קאמר ולאו מילת' היא דא"ה כתיבי נמי הוו. לפי פי' של רש"י ז"ל שהוא הנכון דלמה תחשב קיצתן בשעת מקחו של שני יותר מכתיבתן כיון שכבר ישנו לשבח עכשיו ויש קול לכתיבה אלא כל קצבה וכתיבה דבתר זביני לאו קלא אית ליה.
ורש"י ור"ח ז"ל פי' דקשה לתרווייהו ואמרי' תנאי היא וג' מחלוקת בדבר ור' יוסי ה"ק מה תקון העולם בכתיבה והלא אינן קצובין והוא תקון גדול ממנו שאפילו כתובין אינן גובין עד שיקוץ. [ולא כן] פי' רש"י ז"ל.
כללא דשמעת' דמוצא מציאה: מן התורה כל מודה מקצת פטור לעולם עד שיטענו מנה ויודה לו אח"כ בחמשים אבל הודה לו תחלה בחמשים ואח"כ תבעו מנה פטור משום דבשעת הודאה מודה בכל היה וזה שאמר מודה במקצת הטענה ואמרי' נמי בשבועות טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים כלומר ואח"כ טענו שעורים אם כמודה פטור ואינו מתחייב לעולם עד שיטענו ברי אבל בשמא משיב אבידה הוא ומשיב אבידה מדאוריית' פטור מדין מגו והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומפרקינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי ואי אליב' דר' אליעזר בן יעקב דאמר שבועה בעי וכו' ובשמעתין נמי מוכי כן בעינן למימר לקמן ואמרי' נמי התם מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ואקשינן נמי למה לי קרא הוא אסרה והוא התירה והיינו נמי דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע כלומר ולא פטרתו מפני שיכול לכפור בכל וכו' וקי"ל נמי הילך פטור וכל פקדון כיון דמודה ביה הילך הוא כדאית' בפ"ק דמציעא הילכך הא דר' יצחק הכי מתוקמ' כגון שטענו שני כיסין קשורין מצאת לי שאני ראיתיך מגביה מציאה וראיתי א' מהם ויודע אני שהשני עמו טענת ברי היא דכיסין לא מנתקי אהדדי ואע"ג דאמרי' בביצה פ"ק כיסין נמי מעכלי קטרייהו לא עבדי הכי ואע"פ שאפשר נמי שא' מצאן והתיר הקשר ונפל א' מהם ממנו כל מילתא דלא שכיח טענת ברי מקריא והלה אומר לא מצאתי אלא א' וכך וכך מעות היה בו והוצאתים ואשלם לך חייב ובשוורי' לאו טענת ברי הוא ופטור ומשכחת לה נמי לדר' יצחק כשהיה מכריז ואומר כיס מצאתי וזה אומר סימניו והודה לו וטען שנים קשורין עמו מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' ואשלם לך שכבר הוצאתים כדפרישית.

ה"ג: תניא נמי הכי וכן גר"ח ז"ל. והנוסחאות מתחלפות בזו ורבו אותן שכתוב בהן כך ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אמר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע. פי' ואלו היה פטור בשטוען לא מצאתי אלא א' כמו שפטור בשוורים אף בשטוען החזרתי פטור דהא שמא הוא שיכול היה לומר לא מצאתי אלא א' שפטור. ואיכא נוסחי שכתוב בהו שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע ומשכחת לה כגון שהודה מתחלה בב"ד או בעדים ואח"כ טוענו הלה שיחזרנו לו וא"ל כבר החזרתי לך א' מהן שזה מודה מקצת הוא שאין כאן מגו שכבר הודה לו במציאת השוורים משעה ראשונה וזה דרך הירושלמי כמו שאפרש ואקשינן עליה דר"י ממתניתין דתנן המוצא מציאה לא ישבע מדקתני מפני תקון העולם ש"מ בטוענו טענת ברי הוא כגון ב' כיסין וכיוצא בו ואע"פ כן לא ישבע מפני תיקון העולם כלומר שאם אי אתה אומר כן אין לך מגביה מציאה לחבירו שהוא מתיר' שמא ישביעוהו דכולהו אינשי לא דינא גמירי ואם אתה משביעו בטענת ברי אף סבור שבכל מקום נשבע ועוד שהוא סבור מה לי בצער הזה שמא יהא טוען אותי בברי ויביא אותי לבית השבועה וממנע ולא עביד.
וקשה לי למה חייבו אותו כשומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דילמא ממנע מלעשות הא לא ממנע דלא מסיק אדעתיה שתאב' ברשותו יותר משאר ממונו ועוד שהוא סבור להחזירו מיד.
ומפרקינן הא דאמר כראב"י דאמר אפילו על טענת עצמו אדם נשבע ולא פטרו אותו מפני תקון העולם שלא ימנע תחלה להודות. ואקשינן נמי נהי דלית ליה לראב"י משום תקון העולם תיפוק לי' דהתם מדאורייתא פטור מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא עוד אלא שלא התיר לגמרי שעדיין משיב אבידה הוא שמודה במקצת ומהא נמי מתברר לך שאין משיב אבידה ומוצא מציאה דבר א' שאלו היה כן היאך שאלו ר"א לית ליה משיב אבידה הא אמרן דלית ליה ועוד למה שינו לשון השמועה אלא ש"מ כדפרישית.

ואוקימנא אלא בדרב' קא מפלגי וכו' ובטוענו אפילו קטן בטענת ברי כמו שפי' רש"י ז"ל ור' אליעזר סבר בבנו אינו מעיז הילכך לאו משיב אבידה הוא כלל ולא תקנו בו כלום שאין לחוש כאן לתיקון העולם שא"א לו לכפור. אבל במתני' איכא למיחש שמא לא יחזיר הלכך דר' יצחק לא אתי כראב"י דר"א אית ליה מתני' ור' יצחק פליג עליה אלא דתני' כוותיה. וכן כתב ר"ח ז"ל בלשון הזה ואקשי' דר' יצחק לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה ואפילו ר"א אית ליה משיב אבידה פטור. ולא חלקו ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ויפה כיון אלא שהחליף מוצא מציאה במשיב אבידה.
והוי יודע שיש רבים אומרים שאין מיגו מהני לפטור משבועה אלא לפטור מממון ולפי דברי ר"י הלוי בן מיגש ז"ל יצא להם הדין מאותה שמועה שבתחלת פ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד) דאמרינן ולרמי בר חמא שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מגו דיכול למימר להד"מ א"נ החזרתים לך נאמן. הכא נמי נאמן ואוקמוה בדאפקי' ליה בשטר ואנן לא קי"ל כרמי בר חמא. ואע"פ שאין הדב' ברור אצלנו אם קבלה נקבל ובמקומ' נשא ונתן בדברים.
ולפי דבריהם יש מפרשים שמועה זו כפשטה שטענו בשמא ב' כיסין קשורין מצאת לי וברי הוא שלא מצא א' ולא חבירו והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע דהא טענת ברי הוא לפי הודאתו של זה ואע"פ שיכול הוא לכפור אין זה פוטרו משום דהוה ליה דין מגו שאין אומרים אותו לפטור משבועה. ולפי זו הסברא הם גורסים כמו שכתוב במיעוט הנוסחאות תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע דלגבי חזרה בשוורים נמי טענת ברי היא כמציאת כיסין ולפיכך נשבע אע"פ שיש לומר בו שיהא נאמן בדין מיגו דיכול למימר לא מצאתי אלא א' שאין מיגו לפטור מן השבועה. ודוקא שטענו מתחלה ב' שוורים קשורים מצאת לי דה"ל כאומר לא החזר לו כלום וטענת ברי הוא לגבי חזרה וכשהודה הלה שמצא והחזיר א' מהם. וזה פי' דבריו הראשונים שלא החזיר כלום חייב. דלגבי חזרה טענת ברי הוא משעה ראשונה. ולפי דעתי שלא הכריחו ר"י הלוי ז"ל וחביריו ז"ל על מדותיו כ"כ ולא אמרו שאין אומרים מגו לפטור משבועה אלא בטוענו ברי כגון שבועת השומרים ושבועת מודה מקצת עצמה כמו שכתב הרב ז"ל בפי' שבועות שלו. אבל שיהא מחוייב בטוען שמא משום הודאתו של זה לא עלה על דעת.
אבל פי' שמועה זו לדעת הרב ז"ל כמו שכתבנוהו לפי דעתנו למעלה ולד"ה משיב אבדה גמור דלא טעניה ליה כלל ברי פטור מן התורה דהיינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובפי' בבנו אינו מעיז לפי הפירוש הראשון כגון שטוענו ברי שחייב לאביו מנה שראה אותו בשעת מיתה שהודה לו שהדבר ברי שלא פרעו ולפי דברי הר"י ז"ל והמודים בדינו ואפילו טוענו ביום פלוני הודית לי מנה והוא אומר לא הודיתי אלא פרס. אע"פ דאיכא מיגו שיכול לומר פרעתיו אח"כ נשבע ואע"ג דאי טעין הכי לא מעיז פניו בפני ב"ח שאין אומרים מגו לפטור משבועה וכן צריכים אנו לומר לפי דבריהם דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע לא בא להקשות מפני מה אינו נאמן במגו שהי' יכול לכפור אלא כך פירושו מפני מה אמרו מודה מקצת ולא אמרו כן בכופר בכל משום דכופר בכל נאמן הוא שאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח וא"ת אף מודה מקצת נמי יהא נאמן שאלו לא היה אמת לא יכול להעיז בכוליה בעי דליכפריה ומשום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו מודה מקצת ומשתמיט במקצת והיינו דאמרינן בפ' הגוזל בתרא ומ"ש מלוה כלומר דכל כופר בכל פטור בה כדרבה וכו' מלוה הוא ואינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז ואפילו כופר בכל חייב ואינו נכון שאם הטעם כופר בכל שפטור מפני שאין אדם מעיז אם כן בבנו שמעיז אפילו כופר בכל היה חייב מן הדין. ואין כאן מקום להאריך יותר.

והא פרנסה דמיקץ קיצה. מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב. ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי (כתובות נח, ב) דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מג, א) הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו'. אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא.
וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוענו ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובי מיחייב לישבע, וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סימניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן (כתובות ט"ו ב') מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, וכל שכן זה שהוא משיב אבדה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן. וכן א"א לפרש בשזה טוענו בריא גמור כלומר אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורי דא"כ אפילו בשוורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין, ועוד דלא הוי אתי לה בטענא דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסים קשורים אלא אפי' בשאינן קשורין, ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתני' מפני תיקון העולם דזו טענת ברי גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו, והכי איתא בירושלמי תני יכול אם אמר לו שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יכול יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי שני שוורים קשורין משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שוורים ושני שוורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה, ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כברי דחזקה כיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בברור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי.

ה"ג תניא נמי הכי שני שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן נשבע, וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים, וכן נראה בודאי דאי לא גרסינן ליה כמו שכתב רש"י ז"ל, למסקנא דמשמע דראב"י אית ליה משיב אבדה פטור ולא פליג אמתני' דהמוצא מציאה וכ"כ ר"ח ז"ל א"כ תיקשי לן ר' יצחק דאמר כמאן, אלא ודאי משמע דגרסי' לי' והילכך אף כשתמצא לומר דראב"י אית ליה המוצא מציאה לא ישבע כמתני' ר' יצחק דאמר כתנא דברייתא, והא דאקשינן ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ה"פ ור' יצחק שביק מתני' דהמוצא מציאה ועביד כברייתא (נ"א כר' אליעזר), ומשני הוא דאמר כראב"י כלומר דאשכחה דתליא באשלי רברבי ולמסקנא דלא קם ליה ר"א כותיה לא חש לקושיא זו, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בהאי תניא כותיה שני כיסין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן ה"ז נשבע, ולפי גירסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי אלא אמר לו מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהן.

אע"פ שטעם זה שהזכרנו ר"ל לפי שאין כתובים הוא שעולה לנו לענין פסק מ"מ לענין ביאור פי' בה ר' חנינא טעם אחר והוא לפי שאין קצובים ר"ל שהשבח והפירות אין דמיהם קצובים ואין אדם מקבל אחריות על מה שאינו קצוב וכן במזונות האשה והבנות ושאלו לדעתו אי בעי קצובים וכתובים כלומר דקצובים בלא כתובים וכתובים בלא קצובים לא מהני שאף בכתיבה אין אדם משעבד עצמו למה שאינו קצוב וכן אף בדבר הקצוב כל שבעל פה אינו גובה ממשעבדי או דילמא קצובים אע"פ שאין כתובים דאע"ג דשאר מלוה על פה אינו גובה ממשעבדי הני שאני מזון אשה ובנות משום דתנאי בית דין ושבח ופירות משום דהא כתב ליה מיהא אינון ועמליהון אע"פ שלא הזכיר שעבוד הנכסים בפרט לשבח ופירות או ששבח ופירות יש להם קול אגב קרקע ומזונות אגב כתבה וא"כ כל שקצב דמים לשבח ופירות ומזונות יהא טורף כפי מה שקצב אע"ג דלית להו קלא כל האי הואיל ואין כתובים בהדיא ואתא למפשטה ממה שכתבנו בששי של כתבות במי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסי ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן דאמר ר' יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה ואמר לו ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ר"ל אף מן הלקוחות שמכרה האחים אבל לא למזונות ואת אמרת שניה ויתרה כלומר והלא כל שכן שמוציאה מן היורש ואע"פ שלענין שניה ויתרה אין הלכה כר' חנינא לשיטת גדולי הפוסקים כמו שביארנו במקומו זו של מוציאין לפרנסה מ"מ הלכה היא ואע"ג דלא כתיבא בהדיא הואיל וכעין תנאי בית דין הוא הואיל וקצובה לעשור הנכסים אלמא קצובים בכתיבה פורתא מהני ותירצה דפרנסה קלא אית לה ר"ל קול גמור והוה ליה ככתיבה גמורה שהרי אף המוכר שדהו בעדים הואיל ומכירת גוף הקרקע קלא תקיפא הוא גובה מנכסים משועבדים והדר סליק נפשיה מההיא בעיא ואקשי לטעמא קמא ר"ל לפי שאין כתובים ממה שביארנו בכתובות פרק י"ב בנושא את האשה ופסק עמה על מנת לזון את בתה חמש שנים ומת שבנותיו ניזונות מנכסים בני חורין ובת זו ניזונת ממשועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וגדולי הרבנים גורסין בה והא הכא מיקץ קיצי ר"ל חמש שנים ומיכתב לא כתיבא דהא מדברים הנקנין באמירה הם כמו שהתבאר שם ואלמא קצובים אע"פ שאין כתובים ותירצה בקנו מידו דככתיבא דמיא ובנותיו מיהא דוקא מבני חרי שאם לא היו בשעת נשואין בעולם אין קנין מועיל בהם שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואף כשתפרשה בשהיו בעולם כגון שגירשה והחזירה והתנתה עמו שיחייב עצמו במזונות בנותיו בקנין ומ"מ הואיל ובתנאי בית דין נמי אכלן אימר צררי אתפשינהו ואפי' היו קטנות שמא התפיס צרורות ליורשים ומתוך כך אין נזונות אלא מבני חרי וא"כ טעם לפי שאין כתובים לא נאמר אלא על שבח ופירות ומזון האשה שמזון האשה אין לומר בה צררי אתפשה שאין אדם מתפיש צרורות למזונות אשתו שאינו בטוח בה אם תתבע כתבתה אם לאו אבל מזון בנות אין אנו צריכין בה לטעם שאין כתובים דהא משום צררי היא ושמא תאמר ובגדולות מיהא נזקיקם לשבועה ככתבה שהיא תנאי בית דין ואיכא חשש צרורות ובשבועה מיהא מגבינן ממשעבדי מתוך כך מפרשין ודאי צררי אתפשה ואינו כלום שאם כן אף מבני חרי אלא כך פירושו אימר צררי אתפשה ומתוך כך הפקיעו ממנה כח הקנין והרי הוא כאין שם קנין אבל כתבה אף בלא קנין גובה ממשעבדי דמעיקרא כי אתקון הכי אתקון:

ומ"מ לעיקר השמועה יש מפרשים שאף מזונות אינו קרוי דבר קצוב שהרי בפרק אע"פ נ"ט א' אמרו מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי ופירושו במזונות שבכל יום ויום שאם מצד הזמן אף מעשה ידיה לא קיצי אלא אף מזונות היום אינן קצובים וכן בדין שהרי השער משתנה ומתוך כך אין גורסין כאן והא הכא דמיקץ קיצא וכו' אלא שדרך פירוש הם מפרשים והא הכא דלא קיצא ולא כתיבא ואפי' הכי מהני ולתרויהו מקשי ואוקמה בשקנו מידו דאי לטעמא קמא הרי קנין ככתיבא ואי לטעמא בתרא כל שבקנין אין צריך לקצובין ומ"מ לענין בני חרי אין צריך קנין:

ולענין פסק כל שהתנה בשעת קדושין לענין בני חרי אף בלא קנין ולענין משעבדי דוקא בקנין או בשטר וכל שלא בשעת קדושין אף לבני חרי דוקא בקנין ונמצא שהקנין מפקיע אין כתובים ואין קצובים וגדולי המחברים מצינו בדבריהם כעין חלוק דעות וכבר רמזנו עליהם בכתבות פרק הנושא:

ונשוב לדברינו והוא שאף זו שהביאו אח"כ אמר ר' נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים יש שפירשוה דלטעמא קמא קא פריך דכיון דקדים קיצי נינהו אע"ג דלא כתיבי ותירץ תנאי היא דחד אמר לפי שאין כתובין וחד אמר לפי שאין קצובין ומחו לה אמוחא לומר שהקיצבא והכתיבה כל דבתר זביני לאו קלא הוא ואי אמרת דקיצבא דבתר זביני קלא אית לה אף בכתיבה בשעה זו שישנו לשבח קלא אית ליה אלא לתרויהו קא פריך דאלמא משום דלא קדים הוה דבקדם מיהא גובה ממשעבדי אע"ג דלא קיצי ולא כתיבי ותירץ תנאי היא כלומר ושלש מחלוקות בדבר ומ"מ נראה לי כפירוש ראשון מפני שבתלמוד המערב לא הביאו אלא טעמו של ר' חנינא ופירשו עליה דוקא בקדם מקחו של שני וכן שלשון תנאי היא לא נאמר בתלמוד אלא כשאחד מהם כאותו שמקשה ואחד מהם כאותו שמקשים לו ולא שיהו מרכיבין עליו דעת שלישי:

וכבר למדת ממה שכתבנו שאע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאו אלא טעמו של עולא ר"ל שאין כתובים יש מקום גם כן לטעמו של ר' חנינא ר"ל שאין קצובים וכבר כתבנו מזה בפרק הנושא אלא שגדולי הפוסקים כתבו כטעם ראשון משום דעולא בשם ריש לקיש ור' אסי בשם ר' יוחנן רבים נינהו והלכה כרבים:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון עולם אמר הר"ם וכן אם אמר בעל האבידה שמה שאבד היה יותר מזה לא ישבעו אשר מצא אותה שהוא לא מצא זולת זה לפי שאם נדין בדין זה הנה למי שימצא מציאה אם שיניחה ולא יקח אותה ולא יתאבר על חברו או שיקח אותה לעצמו:

אמר המאירי משנה זו צריך אתה לפרשה בדרך שהיה בראוי להשביעו אלא שתקון העולם מונעו ואם כן אתה מפרשה בשהמוצא מצא שני כיסין הכריז על האבידה ובא זה ונתן סימן על כל כיס מהם וזה אומר שלא מצא אלא אחת וכבר נמצאו סימניו שבאותו הכיס כתקנן אלא שהוא אומר מאחר שזו מצאת אף חברתה מצאת עמה שקשורות היו וכיסים לא מנתחי אהדדי עד שיתפרקו מתוך נתוחם ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין מיעכלי קיטרייהו אין זה מצוי וכן אע"פ שאיפשר שאחר מצאם והתיר את הקשר ומפלה הימנו אחת אף זה אינו מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע תורת בריא מן הטענה ואם כן הרי זה טוען טענת בריא והלה מודה מקצת וכן אתה צריך לפרשה כשאין שם הילך כגון שאמר אחד מצאתי והוצאתי את דמיו ואשלם לך והיה מן הדין להשביעו אעפ"כ לא ישבע מפני תקון העולם שאם אתה אומר להשביעו אין לך מגביה מציאה לחברו שהרי אומר בעצמו מה לי ולצרה ואף כשאני אומר לבד ראה זה מצאתי אף הוא יטענני בבריא שתים הן ומביאני לבית דין ולמדת שאע"פ שאינו טוען לגמרי בבריא אני ראיתי או ידעתי כל שהידים מוכיחות שהוא כן טענת בריא הוא להשביעו מן הדין אלא שתקון העולם מונענו ומ"מ כל שאמר לו בבריא שראהו מגביה מציאתו ואומר לו ראיתיך מגביה מציאתי ונראית לי אחת מהן מתוך הגבהתך וודאי אף השנית היתה עמה אין בזה תקון העולם ונשבע ויש חולקים בזו אלא שזו עקר:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע על הדרך שביארנו אבל אם אמר שני שוורים קשורים מצאת לי אפי' אמר לו שראהו במקום אבדתו וראהו מושך אחד מהם ומאחר שמשך אחד שניהם משך אינו נשבע שמכל מקום הואיל ולא טען שראהו מושך שניהם טענת שמא היא שוורים מנתחי אהדדי ומיפרקי ושמא תאמר ואף כשתאמר שלענין פסק כך הוא לענין ביאור מיהא היאך הקשו לר' יצחק ממשנתו עד שאמרו ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע והלא במשנתנו לא ראהו מגביה מציאתו כלל כמו שאתה מפרש בדברי ר' יצחק ועוד מהו שתירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ואתה צריך לומר ומתני' רבנן ולרבנן מיהא מה צורך לתקון העולם והלא לפי המסקנא לרבנן כל שבידו להעיז אף מודה מקצת אינו נשבע תדע שמתחלה היינו סבורים לפרש דברי ר' יצחק בדרך משנתנו שהחזירה על ידי הכרזה ושיחייבהו ר' יצחק שבועה משום טענת בריא דידים מוכיחות וכנגד משנתנו והקשה לו ולית ליה מתני' וכו' ותירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב כלומר שר' יצחק לא אמרה בשזה מחזיר על ידי הכרזה שאף לר' אליעזר בן יעקב בזו אינו נשבע מפני תקון העולם אלא דברי ר' יצחק בראהו מגביה מציאתו ונראית לו אחת מהן וטענו ודאי שתיהן מצאת וזה טוען לא מצאתי אלא אחד ובכי הא אין מקום לתקון העולם שהרי הוא תובעו מצד ראייתו ונשבע לדעת ר' אליעזר בן יעקב הא לרבנן מיהא אינה טענת בריא גמורה שהרי יכול להעיז הואיל ואף זה אינו טוען שראהו מושך את שתיהן והרי היא כטענת הבן במילי דאבוה ונמצאו ארבעה דינין בדבר זה האחד שזה מחזיר וזה טוענו בשמא ואינו נשבע אף מן הדין השני שזה מחזיר וזה טוענו בבריא מצד ידים מוכיחות ונשבע מן הדין אלא שמפני תקון העולם אינו נשבע והשלישי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראו לו בידו שתיהן וזה מודה באחת ונשבע לדברי הכל והרביעי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראית לו אחת מהן בידו וודאי שתיהן היו שם וזו לר' יצחק ולר' אליעזר בן יעקב נשבע והלכה כדבריהם לשיטתנו שפסקנו כר' אליעזר כמו שנבאר ולרבנן אינו נשבע ועל הדרך שכתבנו בדרך שלישי אמרו בתלמוד המערב אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי קשורים והלה אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו כלומר אלא נשבע ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית והוא אומר לא הודתי אלא חמשים לא בזה תקנו ויש אומרין כן אף באמר לי אבא אלא שיש חולקים בזו לומר שאינו נשבע לדעת חכמים:

ומה שבא בשמועה זו אחר מה שכתבנו בדברי ר' יצחק יש גורסין אותה בנוסח זה תניא נמי הכי שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע שני שורים קשורים מצאתי לי והלה אומר כך הוא אלא שהחזרתי אחד מהם והלה אומר לא החזרת נשבע כלומר דבשורים מיהא אלו אמר לא מצאתי אלא אחד לא היה נשבע דטענת שמא הוא אף בטוענו שראהו הואיל ולא ראהו מושך אלא אחד אבל כשזה מודה במשיכת שניהם וזה טוענו טענת בריא שלא החזיר הרי זה נשבע והוא הדין אם אמר שנים מצאתי והחזרתי לך את שניהם והוא אומר לא החזרת אלא אחד וכן היא שנויה בתלמוד המערב ואין אומרין להאמינו מיגו דמצי אמר לא משכתי אלא אחד שאין מיגו לפטור שבועה ומ"מ יש חולקין לומר בטענת מגו שפוטרת אף השבועה וגורסין כאן אינו נשבע ולא עוד אלא שקצת מפרשים כתבו שאע"פ שבעלמא אמרו דלא אמרינן מגו לאיפטורי אשבועתא במציאה אמרינן מפני תקון העולם:

ועוד כתבו קצת גאונים דכי לא אמרינן מיגו לאיפטורי אשבועתא דוקא מטענת שמא לטענת שמא אבל מציאה שאלו רצה היה טוען לא מצאתי אלא אחד והוה ליה אידך טענת שמא הואיל ושוורים מינתחי אמרינן מיגו אף לאיפטורי אשבועתא ויש עוד בך נוסחאות אחרות אלא שדי לך באחת מאלו שהן עקר:

ומתוך דברינו למדת שבמחזיר אם אמר מנה היה בתוכו והלה אומר לא היה בו אלא פרס אינו נשבע מפני תקון העולם ובראהו מושך לר' אליעזר בן יעקב נשבע ולרבנן אינו נשבע:

זו היא שיטתנו בענין זה ואף גדולי הדורות נסכמים בה ומ"מ מגדולי הראשונים פירשו דברי ר' יצחק אף בשהמוצא מחזיר מאליו וכנגד משנתנו והוא שאמרו הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב והם סוברים שר' אליעזר בן יעקב ורבנן נחלקו כשהנתבע פותח בטענה אבל כשהתובע פותח אף חכמים מחייבים וא"כ לא הוצרך להעמידה כר' אליעזר אלא כשהנתבע פותח והם פסקו כחכמים וא"כ אין הלכה לא כר' יצחק ולא כר' אליעזר ומ"מ אנו מפרשים מחלוקת ר' אליעזר ורבנן אף בשהתובע פותח ואף בזו רבנן פוטרין ואלמלא כן אין משנתנו מתפרשת יפה והכי נמי מוכחא סוגיא דשבועות פרק הדיינין והלכה כר' אליעזר וכר' יצחק וכמשנתנו על הדרך שכתבנו וזהו פסק שבועה שבענין מציאה אבל לענין מה שאמר ר' אליעזר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו אם הלכה כר' אליעזר אם כרבנן ובמה נחלקו ופי' דבריו של רבה במודה מקצת הטענה וכן כל מה שצריך בשאר הסוגיא כבר נכתב ככל הצורך בחבור זה בששי של שבועות במשנה השלישית ובסוגיא שלה:

מתני' המוצא מציאה וכו' אמר ר' יצחק שני כיסים קשורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע מפני שהוא טוענו טענת ודאי (בזה שפירש הרב הגדול חולק עליו שאדרבה אם החזיר הכיס האחד פטור לגמרי לישבע) וכגון שטענו אחר שהחזיר לו הכיס האחד ואמר שנים היו קשורים וכיון שמצאת האחד גם השני אתה מצאתה ששניהם היו קשורים ביחד זו היא טענת ודאי שנשבע עליה אבל אם היתה הטענה קודם שישיב לו האבידה ואמר לו שני כיסים קשורים מצאת לי והוא אומר אחד מצאתי ולא יותר פטור מלהשבע ע"י מיגו מיגו דאי בעי אמר לא מצאתי כלום אבל אחרי שהחזיר לו תחילה הכיס האחד ועכשיו טוענו טענת ברי כי שנים היו חייב לישבע ומפני שכבר החזיר לו מקודם לכן אינו נפטר שעכשיו בעת הטענה אין לו שום מיגו שיפטרנו. שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע פי' ואע"פ שהחזיר לו תחלה האחד ואח"כ טען לו זה כי שנים היו קשורים:

מאי טעמא שוורים מינתחי אהדדי ואין זו טענת ודאית כיסים לא מינתחי אהדדי והויא לה טענת ודאית. תניא נמי הכי שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד פטור ואינו נשבע. שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן והלה אומר לא החזרת לי כל עיקר הרי זה נשבע פי' או לא היתה הטענה על המציאה כגון שנתברר בעדים שמצא שניהם אלא הם טוענים על החזרה שזה אומר החזרתי לך אחד מהן ואיני חייב אלא אחד וזה אומר לא החזרת לי כלום מחזיר לו הא' שמודה שלא החזיר ועל האחד שאומר כי החזירו נשבע לו מפני שהוא מודה במקצת והוא טוענו טענה ודאית שאומר לא החזרת לי כלום ואילו היה זה כופר בכל שהיה אומר החזרתי לך את שניהם היה פטור משבועה כדין כל האומר פרעתי אבל עכשיו שמודה במקצת ואינו כופר אלא במקצת חייב לישבע במה שכופר. ומקשה ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם פי' מדקתני מפני תיקון העולם ש"מ הא לאו הכי הוה מן דינא לאשבועיה וה"ד אי דקא טעין טענת ספק כגון שמצא חמורו והחזירו לו ואמר דיסקיא מליאה דינרים הייתה לי עליו ושמא אתה מצאתה והא אין נשבעין על הספק כדתנן בשבועות ואלו נשבעין על הספק שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופוס וכו' ומפרש בגמ' שלא בטענת ודאי אלא בטענת ספק ודוקא אותם נשבעי' בטענת ספק מפני תיקון העולם אבל מידי אחרינא לא והכא ספק הוא לו דשמא אדם אחר לקח הדיסקיא והניח החמור אלא ודאי דקא טעין ליה טענת ודאי כגון שמצא כיסו קשור והחזירו לו והוא טוענו כ' דינרים היו לי שם והוא אומר לא מצאתי אלא עשרה ואפ"ה פטרינן ליה מפני תיקון העולם דאי רמיית עליה שבועה אתי לאימנועי ולא מיהדר ליה מידי והיאך ר' יצחק מחייבו שבועה בטוענו טענת [ודאי] ומהדר הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב פי' ר' יצחק לא סבר כמתני' אלא כר' אליעזר בן יעקב דפליג אמתני' ומחייב ליה בכל היכא דטעין ליה טענת ברי ולית ליה תקנה דילמא אתי לאימנועי דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע זהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ואסיקנא דבטוען גדול ואומר לו בפני הלוה לך אבי מנה ובדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ובכולהו בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכולהו בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דמישתמיט מיניה סבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי בכולהו ר' אליעזר בן יעקב סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז והילכך לאו משיב אבידה הוא. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא ומ"ה קרי ליה טענת עצמו שהיה יכול להעיז ולא העיז והוה לרבנן כאילו הודה מעצמו והוא משיב אבידה ופטור משבועה ור' אליעזר ב"י מחייב ליה שבועה כיון דקא טעין טענת ודאי וקי"ל משנת ר' אליעזר ב"י קב ונקי והלכה כמותו בכל מקום וגם הלכה כר"י דקאי כותיה (ותניא) וליכא שום אמורא דפליג עליה ולית הלכתא כמתני' (והרב משנה שיטתו ופוסק כמתני') דפטר ליה מפני תיקון העולם דלמא מימנע מלמיעבד מצוה אבל ודאי היכא דלא טעין ליה טענת ודאי אלא טענת ספק כ"ע לא פליגי דפטור מפני שהוא משיב אבידה ואע"פ שמודה לו במקצת:

בד"ה א"ר חנינא כו' דר"י קבלה מר"ח ה"מ למיפרך כו' אר"י דאמר כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא ואימא הא דאמר הכא לפי שאין כתובים היינו קודם שקיבלה מר"ח וי"ל דמשמע משמעתין דמייתי תנאי היא נמי אדר"י ומלתא דר"י לפי שאין כתובין קאי לפי המסקנא וק"ל:

בד"ה תנ"ה פי' בקונטרס כו' וקשה דלהימניה במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא א' כו' עכ"ל אבל ברישא דמלתא בשני כיסים קשורין כו' נשבע ולא אמרינן דלהימניה במיגו דאי בעי כופר הכל כדאמר רבה לקמן דלא אמרינן מיגו דכופר הכל משום דאינו מעיז (ב) ומלתא דרבה ודאי דאסיק אדעתיה נמי השתא אלא דלא ידע התלמוד למימר דפליגי רבנן ור' אלעזר אם בבנו מעיז או לא וק"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן כו' עכ"ל אע"ג דר"י איירי בתובעו ובשאר טענות ודאי דנשבע במודה מקצת מכל מקום במציאה קתני במתני' דלא ישבע אף במודה מקצת ובתובעו משום תיקון עולם דא"כ ימנע ולא ישיב שום אבידה ור"י פליג ולית ליה במציאה תיקון אלא כשאר טענות הוא מיהו בב' שוורין כיון דמנתחי מהדדי מודה ר"י דלא ישבע כיון דאיכא למתלי שהתובע טועה בו אבל בכיסין אית ליה לר"י דהוה כשאר טענות ופליג אתנא דמתני' דס"ל דפטור במציאה והשתא התלמוד למאי דבעי למימר דפליגי רבנן ור"א בשאר טענות ואינו תובעו איכא לדמויי שפיר למציאה דהוה משיב אבידה ור"י ס"ל כר"א דנשבע אבל במסקנא דמכח קושיא וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כמו שפירשו התוספות לקמן מוקי פלוגתייהו ע"כ בתובעו בנו גדול ולא הוי משיב אבידה כלל אלא דפליגי באינו מעיז בבנו והוי מלתא דר"י דלא כמאן ואף שרש"י הרגיש קצת בזה דלמסקנא איירי נמי בבנו קטן וטענת עצמו קרי ליה כבר דחו התוספות פירושו לקמן דלא איירי בתובעו קטן ועוד דבתובעו נמי קטן לא פליגי במשיב אבידה אם ישבע אם לאו אלא דפליגי אם מעיז בבנו אם לאו ועיין במהרש"ל ודו"ק:

ע"א ד"ה א"ר חנינא וכו' נ"ל דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה למאי דמסיק בפרק מציאת האשה דרבי יוחנן קבלה מרבי. ר"ל קבל מרבי דאמר מוציאין לפרנסה כדאתמר התם ע"ש וכן בתר הכי נ"ל להגיה כן הוה מצי למפרך השתא בעי למידק וכו' ור"ל מאחר דגם ר"י קבלה מר' וס"ל ג"כ דמוציאין לפרנסה א"כ פשטן זה דבעי למפשט השתא מהא דמוציאין לפרנסה ולמידק מינה דקצובים לחודיה מהני הוה מצי למיפרך ג"כ ארבי יוחנן דקאמר לעיל לפי שאין כתובים ומהא דמוציאין לפרנסה נשמע דקצובין לחוד מהני ור"י קבלה מר' הא דמוציאין לפרנסה:

בא"ד ומיהו התם דיחויא בעלמא. ר"ל אע"ג דקאמר התם דלמא לעולם לא שמיע ליה וכי שמיע ליה קבל וכו' כדאיתא התם האי דלמא לאו מסקנא הוא אלא דיחויא ורבי יוחנן לא קבלה ולא ס"ל הא דמוציאין לפרנסה ובמסקנא דהכא ניחא משום דהא מסיק הכא שאני פרנסה דאית לה קלא ונוכל לומר שפיר דקבלה רבי יוחנן מרבי:

גמ' א"ר יצחק שני כיסין כו'. נ"ב שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דרבי יצחק כשהלה טוען ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון עולם אלמא שמדינא חיובי מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימניה והלה משיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה רבי יצחק גם כן מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו א' מהן וכן א"א לפרש בשזה טענו ברי גמור כלומר אני ראיתיה מגביה שתיהן או מושך בב' שוורים דאם כן אפילו בשוורים נמי היה מחייבו רבי יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד דלא הוה אתי לה בטענה דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור היא וחייב עליה ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שורין ושני שוורין קשורין היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת ודכוותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה. ומשוה הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני חושבין אנו אותו כברי דכיסין לא מנתחין אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בבירור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי הילכך בכיהין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ורבי יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשוורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי. (עי' במהרש"א):

גמ' גדולה מזו אמרו וכו'. נראה דס"ד טעמא משום דלא אילימא עישור לבטל הירושה שנתחדש עתה ושם בפרק מציאות האשה פריך ודלמא שאני הכא משום רווח ביתא וכפרש"י כאן:

גמ' שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו'. ואין מוציאין למזונות משום שאין קצובין ואע"ג דזמנן עד דתיבגרן או עד דתינסבן וכו' מ"מ אין לו קצבה למטה דלמא תנסבון קודם בגרות וכמ"ש התוס' בכתובות (צ) מיהו למ"ד כתובין לחודא מהני א"ל דאה"נ מוציאין למזונות ס"ל דמשנה שלימה בסמוך מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני תורין כו' (ק) וכדפריך בסמוך אי הכי בנות נמי דצ"ל דלא פריך לדחות שינויא דקנו מידו למיפשט האיבעיא דדלמא לעולם תרוייהו בעי ושקנו מידו ובעת דלא משום שאין קצובין אלא למ"ד לפי שאין כתובין פריך וצ"ל דמזונות אין מוציאין משום שכתובין הן אצל בני חורין וכו' כדקאמר לעיל והטעם כפרש"י לעיל אין לך אדם שרוצה ליקח וכו' ולהכי אפילו ממשעבדי שמכר האח לא מוציאין ולכאורה זו בעצמו סברת קצובין דמ"ש מזונות מפרנסה ויש ליישב בדוחק שאין זה משום קצובין ועיין מ"ש התוס' פרק נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומאי עילויא כו' וז"ל ויש להביא ראיה דלהוסיף על עישור אין שמין באב דרבי אית ליה כר' יהודה דהולכין אחר דעת האב וקאמר רבי דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינם קצובין כדאמרינן בהניזקין ופרנסה מיקץ קיץ כדאמרינן התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נמי שמין באב א"כ פרנסה נמי אינן קצובין אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור ניחא אע"פ שאין לו קצבה למטה כיון דלמעלה יש לו קצבה יכולין הלקותות ליזהר ולהניח בני תורין כדי עישור נכסים ומאי ראיה דלמא רבי ס"ל טעמא לפי שאין כתובין דהא תנאי פליגי בהכי ודו"ק:

גמ' אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין כו'. לכאורה כשלא ידע מאומה רק זה בא ואמר מצאתי כיס אחד וטוענו הלה לפי דבריך ע"כ גם השני מצאת וה"ז תביעות ברי בכיסין ותביעות שמא בשוורים וברי בהחזרתי אף בשוורים וזה שדקדק רש"י והו"ל טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהן ביד זה וכו' ולא קאמר הואיל וראה לזה מגביה כיסו ואע"ג דמגו דאי בעי שתיק סוף סוף עתה יש לו תביעות ברי עליו ול"ד למודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר כו' דאין לזה תביעות ברי עליו אף לפי הודאתו ויותר נראה דזה בעצמו מקרי משיב אבידה הואיל ולא שתק והודה [וא"כ זהו באמת קושית הגמ' ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה] וכן פרש"י בריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ליהוי כמשיב אבידה דתנן לא ישבע מפני תקון העולם [ולפי' התוס' בד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה דחוק אמאי קרי ליה למגו משיב אבידה הול"ל וראב"י ל"ל מגו וכן בסיומא הלכך לאו משיב אבידה כו' ומדלא מעיז משיב אבידה כו' ולפרש"י א"ש. זה היה במוסגר מדברי הגאון] וצ"ל דרש"י מפרש כרבינא [לעיל (גיטין דף מ"ט ע"ב) רבינא אמר לעולם מתני' ר"ע כו'] וכן פסקו לעיל הפוסקים (ר) מפני תקון העולם דאורייתא הוא והוא טעם לדין תורה ולזה מקשה ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה כו' הוא דאמר כו' דהיכא דתבעו ברי לא מקרי משיב אבידה [לפי המסקנא דראב"י בתובעו] ומתני' לא איירי בתובעו ברי (ש) או מתני' [כרבנן] דראב"י לית ליה משיב אבידה פטור [והיה קשה לרש"י] ומאי פריך אלא בעלמא הוינן וכו' ומ"מ מייתי לה לוהינן משום דלראב"י אף בשוורים דמינתחי הו"ל לחייב שבועה כמו בטענת עצמו לס"ד עכשיו ור"י פוטר בשוורים ומסיק בטוענו קטן וס"ל לראב"י כיון שתובעו ברי לא מקרי משיב אבידה אע"ג דקטן הוי כמאן דליתא אפ"ה אין אדם מעיז לכפור הכל ואע"ג שהדמיון אינו מחוור כ"כ לדמותו לכאן מ"מ רש"י משוו להו (ת) ודו"ק. אבל התוס' לא היה לפניהם פרש"י כאשר הוא לפנינו ומפרשים דאיירי שטוענו עכ"פ ראיתי שהגבהת מציאה שלי אבל איני יודע כמה לזה בכיסין הוי טענת ברי וכמ"ש בח"ש והוא העתיק מלה במלה מרשב"א ע"ש ולזה הקשו התוס' וקשה דלהימניה במגו כו' אבל בחלוקה הראשונה דכיסין לא הקשו דהוי מגו דכופר הכל ואין אדם מעיז כיון דהלה טוענו ברי אבל בסיפא הקשו שפיר והעלו גירסת תנ"ה וכו' שני כיסין וכו' ולא מצייר סיפא בשוורים ובהחזרתי כו' משום דפטור במגו דלא מצאתי אלא אחד וכקושיתם לפרש"י אבל בכיסין אילו טען לא מצאתי אלא אחד נמי היה חייב שבועה והא דקמצייר בכיסין החזרתי לרבותא וכו' ולהתוספות לא גרסינן כלל הך חלוקה דשני שוורים קשורים וכו' והחזרתי כו' בזה אינו נשבע ולפשט הזה כמ"ש בח"ש ורשב"א פי' השמעתין דמתני' איירי במוצא מציאה שחייב לישבע מצד הדין אפ"ה מפני תיקון העולם התקינו שלא ישבע ובא ר' יצחק ומצייר היכא שחייב מצד הדין ישבע דל"ל תיקון העולם כלל ועייין במאור מסכים לפירוש הראשון ובמלחמות לפירוש השני עיין עליהם ודו"ק:

ברש"י בד"ה גדולה מזו אמרו שאפילו מכר האח כו'. וכפרש"י בסמוך משעה שמת האב הכל יודעין כו'. אבל למה שמכר האב בחייו אין לו קצבה דמי יודע כמה בנות יהיה לו ועד כמה יהיה העישור וכמו שכתבו התוס' ר"פ הנושא [לענין מזון הבנות] וע"ש (א):

בתוס' בד"ה או דלמא כו' כגון פסק לזון כו'. ומתני' דבסמוך והיא ניזונת ממשעבדי או איירי בקנו מידו או אפילו בלא קנו וצ"ל כדמשני שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו' אבל פסק לזון לית ליה קלא כ"כ אבל מ"מ יש לו קול יותר מהלואה וק"ל:

בתוס' בד"ה בשקנו מידו כו' וקשה כו'. לפרש"י י"ל דכתובין ממש אה"נ דמהני לעיל רק אכמאן דכתיבי דמי מכח תנאי ב"ד קאמר דמעיקרא הכי תקון דכתובין הן אצל בני חורין כו' לזה פירש שפיר בשקנו דסתם קנין וכו' אבל התוס' מיאנו בזה דא"כ לישני הכא במאי עסקינן בדכתב וק"ל (ב):

בתוס' בד"ה אימור וכו' אבל גבי בני תורי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות כו'. אינו ראיה דלא חיישינן לצררי לגבות מבני חרי דה"נ קאמר בהדיא מתו בנותיהן מזונות מנכסים בני חורין כו' רק טעמא קאמרי דלא חיישינן לצררי לגבי בני חורין משום דקטנה היא כו' והשתא אזדא לה טעמא לפי שאין כתובין דהא אף בכתובין ובקנין אפ"ה לא גבי ממשעבדי משום צררי וא"כ מפני תקון העולם דמתני' צ"ל דחששת צררי מקרי תקון העולם שלא תגבה פעמיים (ג) והו"מ למיחשב כמה וכמה הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה משום צררי ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי ותנא ושייר דהא נעילת דלת מקרי תקון העולם והומ"ל מלוה בשטר גובה מלקוחות מפני תקון העולם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ובסמוך תנאי היא כו' משמע דטעמא דכתובין נשאר לפי האמת ולפרש"י ולחד שינויא דתוספות [לעיל בד"ה כתובין] דדוקא בקנו מידו יש לחוש לצררי א"ש דצריכי טעמא דכתובין ללא קנו מידו ודו"ק (ד):

בא"ד דלענין משעבדי חיישינן כו'. למאי דפי' רש"י והתוס' לעיל דדוקא משום דקני מידו לק"מ דהא דכתובה איירי בדלא קנו מידו וכן הא דכתבו התוס' מקודם אבל גבי בני חורין כו' מפרק שני דייני כו' בלאו ה"נ שאני התם דלא קנו מידו ודו"ק (ה):

בא"ד תשבע לבסוף וכו'. דא"ל דהתם משום דנשבעת לבסוף בשעת גיבוי כתובה סוף סוף כשבאת לזון שלא בפניו נותנין לה מזונות בלי שבועה וכתובה תנינא בהכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ופירוש תשבע לבסוף כשיבא ממדינת הים (ו) וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמא אפשר לומר בהיפך דרש"י מחשיב ליה לכתובין דטעמא לפי שאין כתובין פרש"י לעיל אע"ג דכתב השבח מ"מ על הפירות כיון שאינן בעולם אין הקול יוצא ולהכי כי קדם מקחו לשבח לא הוי כתובין דליכא קול אבל קדם שבחו למקחו וכו' יצא קול אחריות כו' וכפרש"י באר היטב כאן ד"ה אבל קדם אבל קצובין לא הוי דגוף הקרקע קצוב דמיו תוך שטר המכירה עד כמה יחזור על המוכר אבל שבח ופירות אין קצוב בו דהשתא לר"ל ניחא וכן לר' חנינא אי קצובין אע"פ שאין כתובין (ז) י"ל נמי כתובין לחוד נמי מועיל ואע"ג דבשעת כתיבה לא הוי קול מ"מ מידי דהוי אפרנסה דבחיי אב אין לו קול ומשעה שמת האב אם מכר האח מוציאין דאית ליה קלא ולתוספות צריך לחלק דשאני עישור דמתחיל עתה החיוב ולא כחוב מקודם ותדע קצת דע"כ רש"י מפרש לר' חנינא אם קצובין לחוד מועיל הא דתנן מלוה ע"פ גובה מבני חורין בדלא קצובין ודומיא דהכי בשטר גובה ממשעבדי ופשוט דלאו קצובין וכתובין בעי רק חדא לחוד סגי ומשני תנאי וכו' ולמ"ד קצובין לא מהני כתובין כשאין קצובין ודו"ק. ולהתוספות אף לתנאי היא מ"מ נפשט האיבעיא דאל"כ הוי ג' תנאים וק"ל ולא מתרץ רק חדא דלא יקשה לעולא ואף שי"ל קצת דלא נפשט ופליגי ר"ל ור"ח אליבא דת"ק (ח) ור' נתן כר"י ודו"ק:

רש"י ד"ה אבל קדם שבחו. יצא כל אחריות כו'. לעד"נ דט"ס הוא וצ"ל יצא קול אחריות כו':

תד"ה א"ד. וא"נ דבהדיא תנן כו'. לכאורה תמוה דהא מצינו שם גם לריו"ח ור"ל דאמרי מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ועמש"כ שם:

תד"ה בשקנו. הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל. אולי צ"ל כדפי' לעיל ויכוונו למש"כ לעיל בד"ה לפי דלאו מבנות פריך ור"ל דכיון דלא היו בעולם אין קול לאותה כתיבה ע"ש:

תד"ה תנ"ה (בע"ב). דאע"ג דמסייעא ליה ברייתא כו'. צ"ל ואע"ג כו':

רש"י ד"ה ונטלה וכו' בשעת בגרות. זה צ"ע מאד:

שני' ויתרה והוה ס"ד דר' חנינא משום שאינה גובה מהיורשים דקיי"ל עישור נכסי בע"ח דאחי נינהי וכיון שמת האח אינה גובה מיורשיו והקשה ר' חנינא גדולה מזו אפי' מלקוחות ששיעבד הבן טרפה מכ"ש מיורשיו ומסיק שם ר' יוחנן מודה דגובה ממשעבדי ומכ"ש מיורש אלא משום דרווח ביתא ע"ש:

והא פרנסה דמיקץ קיצא. עיין חי' רשב"א בשמעתין ועיין היטב תוס' כתובות נו"ן ע"ב. והעולה מדבריהם דהתוס' ס"ל דבת אשתו אם חייב עצמו לזונה חייב נמי ברפואתה ואפ"ה מיקרי קצבה וע"כ הא דבנותיו לא קייצי לאו משום רפואה הוא אלא משום שאין לו קצבה דלמא תינשא לאיש בקטנותה ויפטר ממזונות. א"כ ק' מ"ט פרנסה קיצא הא שמין בשל אב ואפשר שישום בפחות מעישור נכסי. אע"כ משום שעכ"פ הי' ללקוחות להזהר ולהושיב ב"ד על זה להודיעם שומת האב ולפ"ז י"ל שמין בשל אב בין להוסיף ובין לפחות מעישור נכסי. אך רשב"א וסייעתו ס"ל בת אשתו וכל המקבל עליו לזון חברו אין רפואה בכלל והכי קיי"ל בש"ע ח"מ סי' ס' ובא"ע סי' קי"ד א"כ י"ל הא דבנותיו לא קייצי משום רפואה לא קייצי דבנותיו דבתנאי ב"ד צריך לרפאותם ומשום הכי לא קייצי. אבל מה דאין להם קצבה למטה אינו מפסיד כיון דלמעלה יש להם קצבה הוה קייצי. ע"כ י"ל כשיטת ר"ח פרנסת הבנות שמין בשל אב לפחות ולא להוסיף על עישור נכסי נמצא קייצי למעלה מעישור. אבל אין סברא לומר דע"י שהי' הלקוחות להושיב ב"ד ולברר שומת האב יהי' קייצי דכל שאין הקול יוצא מאליו ובשעת החיוב אין מוטל על הלקוחות לברר ע"י חקירה. ונ"ל זו היא שיטת רש"י ע"כ ס"ל לקמן דר' נתן דיעה שלישית היא דקצובין בשמעתין היינו קצובין ממילא ובשעת חיוב ולא לחקור אח"כ. ור"נ הא משום דקדים הוא ולא יצא קול בשעת כתיבת השטר עד אחר שהשביח והוציא פירות. אך תוס' לשיטתיהו ס"ל האי נמי בכלל קצובי' ע"כ ס"ל דר' נתן כמ"ד קצובין עיין וק"ל:

מתיב ר"ה בר מנוח וכו'. ראיתי לפרש סוגי' דר"פ הנושא בתחלה פריך אדר"ל דס"ל אין אדם יכול לחייב עצמו מנה בשטר ממתני' דקתני חייב לזונה והוא פשיטא אע"כ באומר חייב אני לך מנה בשטר וקיי"ל כר' יוחנן וכ' תוס' דאפ"ה בסופה גובה ממשעבדי משום דאית לי' קלא ופי' והוה קצובי' וקלא קצת כנ"ל נמצא לר' יוחנן ניחא ולא בעי להקשות ולר' יוחנן מי ניחא הא בשמעתין ס"ל כתובי' פי' לגבות ממשעבדי בעי' שטר ממש ולא קלא קצת מ"מ לא נחית לכך דהא בירושלמי איכא אמורא דר' יוחנן ס"ל קצובין כמ"ש ש"ך סי' ס' נמצא לר' יוחנן א"ש אבל לר"ל קשי' ומשני כדרב גידל. שוב בסוף הסוגי' מסיק דהא דרב גידל לא ניתן לכתב אפי' אם ירצו לכתוב אין להם רשות או לכל הפחות העדים אין להם רשות לכתוב דלא רצו חכמים שיצא קול לגבות ממשעבדי א"כ קשי' מ"ט גובה ממשעבדי דליכא למימר שקצובין דהא ליכא אפי' קלא פורתא. וקושי' זו היא למאן דמוקי למתני' בדרב גידל. וא"כ להילכת' למאי דקי"ל אדם מחייב עצמו מנה בשטר ולא בעי לאוקמי בדרב גידל. מ"מ לרבותיו של רמב"ם אין יכול לחייב עצמו במה שאינו קצוב אלא משום דרב גידל וא"כ אכתי צריכים לדרב גידל ולא ניתן לכתוב וקשה אמאי גבי ממשעבדי. ואמנם לר' יוחנן עצמו דס"ל חייב עצמו מנה בשטר וס"ל נמי אסמכתא קני' ויכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וס"ל נמי בירושלמי קצובי' גבי ממשעבדי לק"מ קו' ש"ס דהתם ולא דשמעתין ולא אתאינן לשינויי' קנה מידו ולא לחשש צררי. והוא עפמ"ש מורי בהפלאה שם ר"פ הנושא ד"ה שנים מזונות לענין המתחייב הוה אינם קצובין משום יוקרא וזולא ולרבותיו של רמב"ם אינו יכול לחייב עצמו בהם. אבל אם מתחייב עצמו בהם כגון בחיבת קידושי' שוב הוה קצובי' לענין לקוחות שידעו להזהר במזונות ה' שנים שאינו עולה כל כך וכל זה בבת אשתו דיש קצבה לשנים וגם אין חייב ברפואתה משא"כ בנותיו לא הוה קצובין אפי' גבי לקוחות והנה אמת והנה נכון:

ולולי הנ"ל אין להבין מ"ש תוס' מאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה לבנות אע"כ קנין אלים וצע"ג א"כ מי דחקו לשנויי קנו לוקים בכתיבה ובבנות לא מהני כתיבה. אע"כ ס"ל כרבותיו של רמב"ם דאינו יכול להתחייב דבר שאינו קצוב וה' שנים מזונות מיקרי לענין זה אינו קצוב אבל גבי לקוחות מיקרי קצוב וס"ל ע"י קנין דאלים יכול להתחייב בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב כהש"ך דוקא בקנין ולא בשטר. ועי' בכורות נ"ב ע"א ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן פירש"י לזון בת אשתו ה' שנים ולא בעי לפרש בנותיו כתוס' שם משום דא"כ הוה זו ואצ"ל זו דהא אשה גובה כתובתה ממשעבדי אינה גובה שבח מכ"ש בנות ועוד מ"ט שביק מזונות אשה אע"כ כל זה בכלל אשה בכתובתה והבנות במזונותיהם רוצה לומר בת אשתו. ואפ"ה קאמר התם תנאי כתובה משום שאינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב אלא בשעת נישואין וס"ל מזונות הבנות ככל תוספת כתובה ר"פ אעפ"י ע"ש והוה קשי' לרש"י א"כ למ"ד קצובין איך תגבה ממשעבדי ע"כ פירש"י שקצב ה' שנים למנין חיוב עצמו הוה אינו קצובי' ובעינן שעת נישואי' וה"ל תנאי כתובה ומ"מ לגבות ממשעבדי הוה קצובי' וגבה ממשעבדי ואשמעי' דמ"מ אינה גובה משבח:

והיא ניזונית מנכסים משועבדים. מסוגיא דר"פ הנושא מוכח דגם בקידושין שני' שייך הא דרב גידל וצ"ל הא דכ' תוס' בשם ר"ת בקידושין מ' ע"ב דלא שייך דרב גידל אלא בקידושין ראשונים היינו אב הפוסק בשביל בנו ובתו הראשונים. אבל חתן וכלה הפוסקים בשביל נישואי עצמן י"ל לעולם איכא חיבת חיתון כנלע"ד:

מי לא עסקי' דהוה תרווייהו בשעת קנין. מלישנא יתירא דהוה תרווייהו ולא קאמר דהוה בתו בשעת קנין משמע לי דמעיקרא דמקשה אי הכי בתו נמי לכאורה אינה ק' כל כך דמהיכי תיתי תפסוק האשה על בתה שיש לה מזה הבעל הלא כל אב מפרנס בניו בחייו. וגם כי אחרי מותו אכלה בתנאי ב"ד ומה לה להאשה לבקש על בתו של הבעל שיש לו ממנה. אך כשיש לה בת מבעל אחר והיא פוסקת עלי' הרי האב חושש לבתו של עצמו שלא תמות ברעב ובת החורגת תזון מנכסיו ע"כ כשהוא מתרצה מחמת חיבת חיתון לחייב עצמו במזונות חורגתו. הוא עשה מעצמו להקנות גם לבתו של עצמו כדי שיהיו שתיהן שוות ומשו"ה דקדק הכא מי לא עסקי' דהוה תרווייהו דאי לאו דהוי תרוי' ולא ה"ל אלא בת עצמו מהיכי תיתי להקנות בקנין לזונה ודלא ככ"מ דכ' דהומ"ל כשילדה בת אח"כ קיבל קנין לזונה וליתא דאין דרך להקנות אלא בשעה שמקנה לחורגתו אז מקנה גם לבתו להבריח מחורגתו. ומיושב קושי' הש"ך סי' ס' מאי קאמר אי הכי בתו נמי הא בלאה"נ כדהוה ס"ד מדרב גידל קונה דניתן לכתב נמי ק' בתו נמי ולק"מ דבתו לא הוה חיבת חיתון אדרבא עושה להבריח מבת אשתו ויש לדבר בזה הרבה ואין כאן מקום להאריך ותן לחכם:

אימר צררי אתפסה. ע' תוס' והסברתי דאם האב יודע שתוכל לזון מבני חורי' ולא תצטרך לטרוף מלקוחות אינו מתפיס צררי לקטנו' או לאחר בשבילם. כי נקל להם לזון מבני חורי' על ידי אחיהם ממה שישמרו צררי. אבל אם משער בעצמו שיצטרכו לטרוף ממשעבדי אזי מתפיס צררי אפי' לקטנים כי נוח להם להטפל בצררי מליזל בדינא ודיינא עם לקוחות לטרוף מהם:

דאיגרשה ואהדר'. עי' פירש"י סוף פ"ב דיבמות דאשה שנתגרשה ב' פעמים הוחזקה בגירושין ואסורה לשלישי צ"ל היינו משני אנשים אבל בעל דגרשה ואהדר' והדר גרשה מותר לבעל אחר דאל"ה תיקשי מהא דשמעתין אי איגרשה איך תינשא אח"כ ותהי' ניזונית משניהם והיינו דהדר וגרשה הראשון ומ"מ מותרת לשני וק"ל:

אלמא משום דלא קדים הוא כ"כ לעיל במאי פליגי רש"י ותוס':

וכי מה תיקון העולם יש בזה. נלע"ד רש"י נשמר מקו' תוס' דהלא האריך שלא לצורך בד"ה מפני תיקון העולם לפי שאין כתובי' וכו' ואם בא לטרוף לקוחות אף כמע"פ וכו' ע"ש מה רצה בזה וכי עד כאן לא שמענו פירוש תיקון העולם. אבל האמת יורה דרכו כי סתם תיקון העולם הוא כפירש"י שימנעו מליקח ויתבטל מקח וממכר בעולם. ואיכא נמי פסידא דלקוחות. והנה במזון האשה והבנות ליכא למיחש לפסידא דלקוחו' דהרי כתובים הם ויש לו קול ואינהו אפסד' נפשי' אלא תיקון העולם הוא א"כ שום אדם לא יקח שדה כיון שאין לך מי שלא יש עליו אשה ובנות. וע"כ מפני תיקון מקח וממכר עשאום ככתובי' לענין ב"ח ולא למשעבד' אבל לא לחוש לפסידא דלקוחות. והשתא דהאי ת"ק כייל אכילת פירות ושבח קרקעות בחדא מחתא עם מזון האשה והבנות א"כ ע"כ תיקון העולם ההוא נמי לא משום פסידא דלקוחות דהרי כתובי' הם והאי תנא לא בעי קצובי' ולית לן למיחש לפסידא דלקוחות אלא משום דלא חשיבי כתובי' דידהו כל כך כיון שלא הי' בעולם ומחזי כמע"פ ואין לך אדם יקח קרקע מחברו. ועל זה אמר ר' יוסי מה תיקון העולם יש בזה הלא איכא משום פסידא דלקוחות שלא ידעו להזהר כיון שאינם קצובי' ועמ"ש לעיל תחלת הסוגי' בפירוש פלוגתת ת"ק ור' יוסי הלז ע"ש:

והנה בביאר דברי רמב"ם פרק י"א ממכירה בהוראת רבותיו ע"ש עם נושאי כליו ומה שנאמר עליו מהרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד ח"א וגי"ת שם וש"ך חו"מ סי' ס' ותומים וקצה"ח ובני אהובה פ"ב מאישות. ונלאיתי לכפול הדברים אשר באו עם הספר. ואכתוב מה שנלע"ד בביאור דבריו חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ע"ש אין כוונתו לשלול מכירה בזוזי דק"ו השתא מתנה שמרצונו הטוב ומ"מ לא נכנס לחייב עצמו במה שאינו קצוב וידוע מכ"ש במחיר כסף דאיכא הטעמה שסבור המוכר שירויח בסך ההוא ונמצא מפסיד לפעמים. אבל לא בא רמב"ם אלא לומר אפי' מתנה. אך דוקא מתנת חנם ובא לשלול מתנה כעין חיבת חיתון דאין לשקול בשכל עד כמה מגיע חבה זו ואפשר שיתחייב לאין תכלית בההיא הנאה כי מי ישער הנאה ההיא אפשר כל חפצים לא ישוו בה. והוסיף לומר ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. פי' אי היה ידוע ומצוי אפילו אין לו קצבה כגון מה שעלתה מצודתו אפי' במתנה או מוכר אפסדה מהני וכן מוכר פירות דקל או מעשר פירות שדה זו שהוא מתיאש ממנו לגמרי. אך לחייב עצמו ליתן מכיסו כך וכך ואינו קצוב זה לא מהני. ובזה יתיישבו רוב הקושיו'. וכ' ומפני מה הפוסק לזון בת אשתו וכו' נראה מזה יצא לרבותיו מדתנן הנושא את האשה ולא תנן מי שפסקה לזון את בתה ה' שנים ש"מ שלא מחמת חיבת חיתון לא קנה. ומדלא תנן המקדש אשה אלא הנושא ש"מ נהי דרב גידל לא מיירי אלא בשעת קידושי' דאז מיקני באמירה בלא כתיבה משא"כ בשעת נישואי' בעי' כתיבה מ"מ כתיבה מהני. נמצא המחייב בדבר שאינו קצוב בשעת קידושי' לא בעי כתיבה ולא ניתן לכתב ונהי שחייב מ"מ לא גבה ממשעבדי והמחייב בשעת נישואין בעי שטר או קנין (וש"ך כ' שטר הוא ט"ס עיין תומים) ואז אפי' ממשעבדי אבל שלא בשעת נישואי' אינו חיוב חל כלל. ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל הלכה כר' יוסי אסמכתא קני' בב"ב קס"ד ע"א דס"ל סתם מתני' דלא כר' יוסי. ומהנראה גם הראב"ד הבין שכן כוונת הרמב"ם לחלק בין חיבת נישואי' למתנת חנם או מכר אלא שלא הי' נ"ל החילוק ההוא ע"כ האריך וסיים וכשתעיין יפה הכל דרך א':

ומה שהקשה בריב"ש סי' שמ"ה מ"ט לא נימא נמי מחמת חיבת חיתון יקנה אפי' דבר שאינו מצוי וכ' שהרמב"ם מחלק ביניהם וגי"ת לא ידע ההפרש. והוא פשוט בשלמא דבר שאינו קצוב הגריעותא הוא בהמקנה שאינו נכנס לחיוב כל כך א"כ מחמת חיבת חיתון נאמר שהתחייב אבל דבר שאינו מצוי הגריעותא הוא בדבר הנקנה לא בהמקנה כי הדבר הנקנה אינו בר קנין ומה יועיל חיבת חיתון. ומה שהקשה גי"ת ממה שעזי חולבת מכור לך לפמ"ש לעיל לק"מ ובלאה"נ התם לא מדינא מיירי אלא כשאינו רוצה לחזור בו אי מותר מטעם רבית. ובתומים הקשה ממזונות פועל וצ"ע אה"נ יכול לחזור בו שלא ליתן לו מזונות ומ"מ הפועל נשכר אדעתא דמזונות כבני מלכים ואם לא יתן לו עושק שכר שכיר. וע"כ צריך לחזור מכל שכירתו של פועל וזה צריך להיות טרם שיתחיל. ועוד מזונות פועל כתיב באוריי' שש שנים יעבוד וחייב לזונו ורחמנא הטיל עליו וכל פועל מעין ע"ע כמ"ש תוס' פרק קמא דב"מ. ומ"ש רמב"ן מסוגי' דיכיר יפה תי' כ"מ וכוונתו דלרבנן אינו יכול לשעבד מטלטלי אג"ק דאקני משום דאפי' אי דאקני משתעבד היינו מדרבנן דאלים שיעבודא אבל לא מן התורה נמצא לא יכול להוציא ממונו מן היורשים ע"כ צריכים יכיר. אבל לר"מ מקנה דשלב"ל ודאקנה מדאוריי' משמע בדיכיר למה לי. ועי' מל"מ שנדחק:

ובפ' כ"ה ממלוה ולוה הל' י"ג עיין ה"ה שנתקשה בראב"ד ועי' לח"מ קושיותיו גם יל"ד מה שהאריך רמב"ם ודברים של טעם הם למבין. נראה כי רבותיו שסוברים אין אדם מתחייב במתנת חנם בדבר שאינו קצוב אא"כ במתנה כעין חיתון דאמרי' בההיא הנאה ס"ל ה"ה ערב דומה לחיתון בההיא הנאה דמהימן לי' זה שוה לו הרבה ומתחייב. ורמב"ם חולק בזה על רבותיו כיון דמטעם מהימן לי' הוא. והוא אינו אמיד על אלף אלפים ורבי רבבו' איננו נאמנות אלא פטומי מילי בעלמא ולא קני אפי' במה שאמיד ככל דבר שאינו קצוב. ושיבח רמב"ם סברתו שהיא טובה. והראב"ד מודה לסברת הרמב"ם דלא שייך הכא בהאי הנאה ולא משתעבד ביותר מה שהוא אמיד אבל עכ"פ במה שהוא אמיד ואפשר משתעבד דלטעמי' דס"ל אפי' בלא סברת בההיא הנאה מתחייב בדבר שאינו קצוב. והנה בחי' אמרתי. אפשר ליישב לשון המשנה לר"ל דאמר הנושא ולא המקדש משום דבעי למימר אם גרשה מ"מ חייב לזון הבת וזה דוקא אם גרשה מן הנישואין אבל לא מאירוסין ומ"מ רמז הנושא ופסקה לשון עבר לומר כשנושא כבר פסקה בשעת קידושי' כרב גידל. ועתה בשעת נישואי' חלשי הי' מתחייב אפי' אם יגרשנה:

והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון. מלשון פירש"י דמתני' המוצא מציאה ומחזירה לבעלים ובעלים אומרים שלא החזיר כולה עכ"ל. וכן ממ"ש בשמעתין ד"ה והלה אומר וכו' אחרי יש אחד מהם ביד זה וכו'. מלשונות אלו הבין מהר"ם שי"ף ז"ל דשיטת רש"י היא שיטת הרז"ה והנה רש"י לא פי' כל צרכו בסוגי' לפ"ז ע"כ אמרתי לבאר שיטת הרז"ה והחולקים היינו שיטת תוס' כמ"ש רמב"ן בס' מלחמות ואוסיף קצת נופך להסביר הענין. הרז"ה מפרש זה מחזיר אבידה מאליו ואומר זה כיון שהא' בידך א"כ ע"כ שנים מצאת שהרי היו קשורים ומן הדין שישבע שבועה דאורי' ככל מודה מקצת הטענה אע"ג דמגו דאי בעי שתיק מ"מ מגו לא פטורי משבועה לא אמרי' אך מפני תיקון העולם לא ישבע. והרמב"ן הקשה על זה דאפי' אי מגו לאיפטורי לא אמרי' היינו אי כבר חייב שבועה בלא דבריו ורוצה לפטור עצמו ע"י מגו אך הכא אי הוה שתיק לא נתחייב כלל ואי בעי שתיק איך נחייבו שבועה וצ"ל דס"ל להרז"ה וסיעתו אפי' מגו דאי בעי שתיק נמי לא אמרי' לאיפטורי משבועה או י"ל אה"נ פטור מן התורה ע"י מגו זו ותיקון עולם דמתני' היינו מדאוריי' וכדר"ש דדריש טעמא דאוריי' וכאוקימתא דרבינא לעיל מ"ט ע"ב:

עוד פקפק רמב"ן וכ' דזה ההפרש בין לשון מוצא מציאה ללשון משיב אבידה. דמשיב אבידה היינו שמשיב האבידה בלי בקשת הבעלים והוא עצמו משיב אבידה ועל זה תמה ש"ס וראב"י לית לי' משיב אבידה פטור. ומוצא מציאה דמתני' היינו שהבעלים ידעו שזה מצא מציאה ותובעים אותו בכך ודלא כהרז"ה דמפרש מוצא מציאה שהוא מחזירה מאליו בלי בקשת הבעלים:

נחזור להרז"ה שהוא שיטת רש"י למהר"ם שי"ף ואמר ש"ס ר' יצחק לית לי' משנתינו אלא אפילו טוען ברי ע"י דברי הנתבע והוא לא' ידע כלל נמי מתחייב והיינו שני כיסים מצאתי פי' אני לא ידעתי כלל. אך אחר שהודית א' א"כ ע"כ ב' כיסים היו וחייב שבועה וקאמרי' דס"ל כראב"י דפליגי בהא מילתא ממש דהרי ראב"י אומר נשבע על טענת עצמו. ואפי' לא תבעו הבן אלא אמר מאליו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וברייתא משמע שזה אינו משיבו כלל לא האכלתי את אבי. וצווחו רבנן משיב אבידה והוינן אדרב"י וכי אפשר שלא יסבור זה משיב אבידה כזה ישבע אפי' אי לא תיקנו ראוי לתקן ודרכי' דרכי נועם ושקלינן וטרינן בעלמא ומסקינן דבדרבה פליגי אי מעיז בבנו או אינו מעיז ובודאי אי תבעו הבן מנה לאבא בידך בודאי גם לרבנן אינו מעיז בבנו והיינו דאמרי' במס' שבועות מ"ז סוף ע"א מה לי הוא מה לי אבוה. אע"כ מיירי בהתחיל ואמר מנה לאביך והאכלתיו פרס והשיב הבן שמעתי מאבי שמעולם לא קיבל ממך ממון דלרבנן מעיז ואינו נשבע כיון שלא תבעו תחלה והיינו כמשנתנו ולראב"י נשבע אע"פ שלא קדמתו תביע והיינו ר' יצחק ואתי' כראב"י. והקשה הרז"ה דהרי"ף שם במס' שבועו' פסק כראב"י ומ"ט השמיט הא דר' יצחק. אך הרמב"ן וסיעתו ס"ל מגו לאיפטורי משבועה אמרי' ולא מיבעי' דלא מיתוקמי בהקדים המשיב אבידה ומשיב לו כיס א' שלא ישבע אלא אפי' אם הבעלים הכירו כיס שלהם ע"י סימן בידו של זה ועל ידי זה תבעוהו בשנים. נמי לא מיתוקמי דנהי מגו דאי בעי שתיק ליכא דהרי תובעו ע"י סימן מ"מ ה"ל מגו דלקוח לקחתי ממך או מאחר ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי ומדהוד' שמצאו ומחזירו שוב נאמן במגו דהי' רק א' ומגו לאיפטורי משבועה אמנם אפי' מגו כי האי ע"כ מוקי לי' עפ"י הירושלמי כשראה בראש ההר שזה הגביה כיס שלו ע"י סימניו ומדהי' קשורים ידע כי שנים הגביה אעפ"י שמרחוק לא ראה אלא הגבהת הכיס וה"ל מודה במקצת ממש ככל מודה מקצת בעולם. אלא מפני שהוא מציאה ולאו כ"ע דינא גמירי פירוש לפירושו דבודאי אי טוען ראיתיך מגביה ב' כיסים קשורים בסי' זה והוא אומר לא הי' אלא א' גם במציאה ישבע ואין כאן תיקון דלא ימנעו מלהחזיר אבידה בשביל זה דידעי כ"ע מודה מקצת ישבע. אך הכא כיון דלא ראה מגביה שנים רק מכח הוכחה שהי' קשורים וכיסי לא מנתחי משביעים אותו. וכולי עלמא לאו דינא גמירי וסברי גם בכיסים מתעכלי קטרי' ואפ"ה משביעים על טענה גרוע כזו עי"ז ימנעו מלהחזיר אבידה ע"כ מפני תיקון העולם פטרוהו:

ורבי יצחק פליג אמתני' ולית לי' תיקון העולם בזה וכן תני' בבריי' תני' נמי הכי וכמו שפי' תוס'. ובריש הוה בעי למימר דס"ל כראב"י דאית לי' טפי מני' דר' יצחק אפי' לא תובעו ולא השיבו כלל חייב שבועה וא"כ ראב"י קאי כוותי'. אלא חזר בו ותמה איך אפשר במשיב אבידה שאין הלה תובעו כלל ישבע שאפילו ר' יצחק וברייתא לא אמרו אלא כשהלה תובעו וראה בראש ההר אבל מנה לאביך בידי דאי בעי שתיק וכי יעלה על הדעת אע"כ מיירי בתובעו מנה לאבא בידך והלה משיבו אמת מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ופליגי בבנו מעיז ואינו ענין לדר' יצחק כלל וקם ר' יצחק בקשיא ממתני' אלא דבריי' דתני' נמי הכי קאי כוותי' ומשו"ה דחאו רי"ף להא דר' יצחק מהלכתא. ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן אי מיירי דוקא בבנו קטן אבל בגדול מודו רבנן דבבנו גדול אינו מעיז. אם כן א"ש הך דשבועו' מ"ו הנ"ל דמיירי בגדול ואמרי' מה לי הוא מה לי אבוה. אבל הרי"ף ס"ל דלרבנן אפי' בגדול מעיז וא"כ הך דשבועו' מה לי הוא מה לי אבוה כראב"י ומשו"ה פסק כראב"י כל אלו דברי רמב"ן במלחמו' ה':

ולולי דמסתפינא הייתי אומר אפי' לפי' גירס' תוס' ורמב"ן מ"מ יש ליישב דר' יצחק כראב"י ומשו"ה לא מסיק בתיובתא הא כבר בררנו היכי דאיכא מודה מקצת ממש ישבע ולא חיישי' לתיקון העולם דלא יטעו בין מודה מקצת ע"י תביעתו למחזיר אבידה אך כיון דאין לו ברי גמור א"א ע"י הוכחה שהי' קשורים זה מחזי לאינשי דלא הוה ברי גמור ויפחדו מלהשיב שום אבידה. וזה הוא לרבנן דס"ל דבעלמא אין משביעים כ"א על תביעה ברורה דאפי' על תביעת בנו אין משביעים ואפ"ה משביעים הכא על אומדנא דלא מנתחי עי"ז ימנעו מלהשיב אבידה אבל לראב"י דע"י תביעה קלה אפי' של קטן משביעים א"כ אין תימה אם משביעים על תביעת אומדנא דמקושרי' לא מנתחי ולא ימנעו מלהשיב מציאה היכי דליכא שום תביעה דידעו דלא משביעים בכך:

כיסים לא מינתחי אהדדי. עיין תוס' ונראה קושייתם אפי' לרבנן דכיון דלהך לישנא בביצה פליגי רבי ורבנן וחזינן לרבי דס"ל לאמת דמתעכלי קטריהו ונהי רבנן לא חשו לכך ע"כ לא פליגי במציאו' דאפשרו' הוא וא"כ תו לא הוה טענת ברי אפי' לרבנן. ואמנם תי' תוס' מגומגם קצת ואולי כוונת תירוצם התם לכ"ע טענה רחוקה היא מתעכל קטריהו אלא רבי מצרף לזה כיון דכאן נמצא אמרינן כאן הי' זה המנה ולא זז ממקומו וע"כ מתעכל קטריהו ומנה מונח במקומו. משא"כ הכא בהיפוך הוא כיון שהי' שניהם קשורים זה בזה אמרי' כאן נמצא וכאן הי' לעולם שהי' קשורים ולא נתעכלו מעולם. ואמנם הרמב"ם פסק שם בהל' מעשר שני כלישנא דבאינו קשורים פליגי וכמ"ש ב"י בהל' פסח סוף סי' תל"ט וסי' תצ"ז. ונראה היינו מטעם הנ"ל דס"ל שמעתין כהך לישנא דפליגי באינו מקושרים אבל במקושרים לכ"ע לא מתעכל קטרי'. ולפ"ז מוכח משמעתין דגם ללישנא קמא דהתם מ"מ בעלי חיים מנתחי אפי' קשורים אע"ג דהתם בביצה סגי להו בשינוי' דגוזלי' מדדי' ולא צריך לומר דגוזלי' מקושרים מנתחי מ"מ משמעתין מוכח כן וזה ראי' למ"ש כן בפר"ח סי' תצ"ז מסברא דנפשי' ע"ש כי הקצרתי כאן:

תוספות בד"ה או דלמא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין עכ"ל. ואע"ג דר"י ור"ל נמי קאמרי בפרק גט פשוט דמלוה ע"פ גובה בין מיורשים בין מלקוחות אפ"ה פשיטא להו להתוספות דמדין תורה קאמרי דגובין מלקוחות אבל מדרבנן ודאי דמע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות וכדתנן להדיא בפרק גט פשוט מיהו לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דלא תיקשי לרבי חנינא ממתניתין דפרק גט פשוט דר"ח סבר דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי תנאי בסוף פרק קמא דערכין במלוה ע"פ אי גובה מיורשין וסובר ר"ח דה"ה לענין לקוחות. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס דסוף פרק גט פשוט מברייתא דהחופר בור עליה דרב כיון דפלוגתא דתנאי היא. מיהו אין אנו אחראין לתרץ קושיא זו דהא בהדיא משמע בספ"ק דערכין דההיא דהחופר בור פלוגתא דרבי יהודה וחכמים היא שם ואפילו הכי מקשה שם הש"ס מברייתא דהחופר בור וכבר הרגיש רש"י ז"ל שם בזה וכתב דלא ניחא לאוקמי סתם ברייתא דהחופר בור בפלוגתא דתנאי מ"מ לרבי חנינא ע"כ מוקי כתנאי דלא תיקשי עליה מתני' דפרק גט פשוט אמנם בלא"ה יש מקום אתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי לר"ח מתניתין דגט פשוט דהא דקתני התם מלוה ע"פ גובה מנכסים ב"ח ולא ממשועבדים היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דקסבר רבי חנינא הכא דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים היינו היכא דלא שייך חשש פרעון כיון שהוא תוך זמנו כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ומפר"ת דהכא לא איירי כו' אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דהמוכר שדהו בעדים הלכה פסוקה היא אפילו לרב דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואפ"ה מיבעיא ליה אליבא דר"ח היא גופא אי אמרינן דדוקא הלוואה לית ליה קלא משום דבצינעה יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר או דלמא דדוקא מכר אית ליה קלא כפי' הרשב"ם ז"ל שם בפרק המוכר את הבית משום דמוכר מפיק קלא כי היכי דליקפצו זביני אבל שאר מילי בעל פה לית ליה קלא ודמיא להלוואה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס מהא דמוציאין לפרנסה ובעי למיפשט דקצובין לחוד מהני ודחי הש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא אע"ג דלפי סברת הפשטן נמי איירי בהנך דקצובין ואית להו קלא מ"מ דחי הש"ס שפיר לעולם דשאר מילי דקצובין לית להו קלא בעל פה ודמיא להלוואה אלא שאני פרנסה דאית ליה קלא טפי כן נ"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה. משמע דבעי למפשט דקצובין אע"פ שאין כתובין גובה ממשעבדי וקשיא לי א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דנהי דמזון הבנות לא קייצי כבר כתבו התוס' בפרק הנושא דהיינו לגבי משועבדים שלקחו מאבי הבנות דבשעת נישואין לא קייצי שאין ידוע כמה בנות יהיו לו אבל לרבי חנינא דקאמר אין מוציאין למזונות ע"כ היינו מלקוחות שקנו מהיורשין דומיא דמוציאין לפרנסה דאיירי בע"כ בכה"ג וא"כ לגבי היורשין שכבר מת האב מזון הבנות נמי קייצי שאין היורשין חייבין לזון הבנות אלא עד דתתבגרין או דתלקחן לגוברין קודם הבגר אבל טפי מזמן הבגר ודאי לא. וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל דלמאי דמספקא אי לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין היינו משום דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דהא מיקרי קייצי כדפרישית אם לא שנאמר דרבי חנינא סבר נמי ה"ט דלעיל דמעיקרא הכי אתקין דמזון האשה והבנות לעולם לא ליגבי ממשעבדי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא כתב כן מדלא מיבעי נמי לר"ח אי כתובין אע"פ שאין קצובין אלמא דפשיטא לתלמודא דר"ח לית ליה הא דמעיקרא הכי אתקין ומש"ה הוצרך לטעמא דאינן קצובין וא"כ מוכח דכתובין לחוד לא מהני ע"ש באריכות. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דכל מזונות מיקרי אין קצובין אפילו אם הזמן קצוב אפ"ה שמא יתייקרו וכמו שאכתוב בסמוך שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ותוספות ודאי סברי דכל שיש זמן קצוב למזונות לא מיקרי אין קצובין וא"כ ע"כ צ"ל דהא דלרבי חנינא אין מוציאין למזונות ממה ששיעבדו היורשין היינו משום דמעיקרא הכי אתקין ולא חיישו לדקדוקו של הרשב"א ז"ל דדייק מדלא מספקא לן לר"ח אי כתובין לחוד מהני משום דפשטא דמילתא דר' חנינא משמע דלא אתא אלא לאפלוגי אדר"י ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין משמע אי הוי כתובין מהני ואתא ר"ח לומר דלא מהני לפי שאין כתובין כן נראה לי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב בדרך אחר דכיון דבשעת החיוב שנתחייב בשעת הנשואין מתנאי ב"ד לא הוו קצובין כמה בנות יהיה לו ודינו שלא יגבה ממשעבדי ממילא דבסוף נמי לא גבי ממשעבדי דיתמי אף ע"ג דבהאי שעתא הוו קצובין אפ"ה בתר מעיקרא אזלינן דמהאי שעתא לית ליה קלא לענין משעבדי אלא דמלשון התוספות בד"ה אלמא משום דקדים לא משמע כן ודו"ק:

שם מתיב רב הונא בר מנוח כו' והיא ניזונית מנכסים משועבדים. ופירש"י אלמא כיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח וקשיא לעולא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי קושיא דלמא בדכתב לה איירי וכ"ש דקשה למאי דמשני הב"ע בשקנו מידו ופירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד ואם כן למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה ומש"ה מפרש הרשב"א ז"ל כפי שיטתו שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצב חמשה שנים אפ"ה כל מזונות אינן קצובין שמא יתייקרו ואם כן הקושיא דרב הונא בר מנוח היא נמי אליבא דר"ח דהא הכא לא כתיבי ולא קייצי ומש"ה משום דרבי חנינא איצטריך לאוקמי בשקנו מידו. ולענ"ד נראה דשיטת רש"י ז"ל נכונין בטעמן לפי שיטתו דאדעולא מקשה וכיון דעולא משמיה דריש לקיש קאמר לה לעיל בשמעתין ממילא דע"כ האי מתני' דמתו בנותיהן ניזונות א"א לאוקמי בדכתב לה דהא רישא דהאי מתניתין דריש פ' הנושא מוקמינן לה התם אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דנקנין באמירה ומסקינן התם אההיא דרב גידל בסוף הסוגיא דרב אשי קאמר דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ופירש"י ז"ל שם דכיון דלא ניתנו ליכתב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ מקשה הכא שפיר אדעולא משמיה דר"ל ממתניתין דפרק הנושא דאיירי בשטרי פסיקתא אליבא דר"ל דלא ניתנו ליכתב ואפ"ה גבי ממשעבדי אלמא משום דקייצי דהא כתיבה בשטרי פסיקתא לא מהני ומש"ה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו דבכה"ג סתם קנין לכתיבה עומד אפילו בשטרי פסיקתא וניתנו ליכתב ומש"ה גבי ממשעבדי וכדמסקינן נמי התם בפרק הנושא אמימרא דרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ומייתי כל השקלא וטריא במתניתין דמייתו הכא ומסיק נמי כמו בשמעתין וזה נ"ל ברור כשמש ועוד נראה לי דנהי דמשמע התם בריש פ' הנושא דדוקא לריש לקיש מוקמינן מתני' בשטרי פסיקתא אבל לר' יוחנן משמע שם דלא איירי בשטרי פסיקתא אלא שחייב עצמו בשטר דמייתי הש"ס סיעתא לרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"מ נראה דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דלא מסיק הש"ס אדעתיה הא דרב גידל בשטרי פסיקתא אבל לבתר דמייתי הש"ס הא דרב גידל ומוקי לה אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא ממילא דלר' יוחנן נמי מיתוקמא מתניתין בשטרי פסיקתא דהכי משמע לישנא דמתניתין דקתני הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ולא קתני סתמא המחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלמא דדוקא בנושא את האשה איירי שפסק עמה בשעת קידושין איירי דהיינו שטרי פסיקתא ולאשמעינן דנקנה באמירה ומה שהכריחני לזה היינו מדמקשה הש"ס שם ע"ב בפשיטות אהא דקאמר רב אשי שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ממתניתין דבנותיהן ניזונות מבנ"ח והיא ניזונית ממשועבדים אלמא דניתנו ליכתב ואי ס"ד דההיא לאו בשטרי פסיקתא איירי אין שם מקום לכל השקלא וטריא ודוחק לומר דמקשה מאוקימתא דריש לקיש ארב אשי אע"כ כדפרישית ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שהבאתי לעיל דכל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל אפילו מבני חורין וסברי נמי דמזונות מיקרי דבר שאינו קצוב אפי' שיש קצבה לזמן וכתב שם הרמב"ם ז"ל להדיא דמה שאמרו חכמים במחייב לזון בת אשתו דחייב היינו דוקא בשטרי פסיקתא ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ אליבא דכ"ע איירי מתניתין דפרק הנושא בשטרי פסיקתא ונתיישבו שפיר סוגיא דהכא ודפרק הנושא לפי מאי דמסקינן שם דשטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומש"ה מוקמינן דוקא בשקנו מידו דאל"כ אפילו אם נכתב אין דין שטר עליו והיינו כשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנושא ובזה סרה ושקטה מעל הרמב"ם ז"ל תלונת והשגת הראב"ד בפי"א מהל' מכירה שכתב הראב"ד ז"ל דבריש פרק הנושא משמע דלר' יוחנן לא איירי מתני' בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית נהי דבתחילת הסוגיא משמע הכי מ"מ בסוף הסוגיא דשקלינן וטרינן אמילתא דרב אשי דאמר שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומייתינן ממתניתין דהנושא אלמא דפשיטא לתלמודא דאליבא דכ"ע איירי מתני' בשטרי פסיקתא ומזה סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ואף דלמאי דפרישית דבלא"ה לישנא דמתניתין גופא מוכח דאיירי בשטרי פסיקתא וא"כ סייעתא ליכא לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ תיובתא מיהא ליכא ועוד דנוכל לומר דהמקשה שם בתחלת הסוגיא נמי הוי ידע שפיר דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אלא דלא הוי ידע הא דרב גידל דנקנין באמירה ומש"ה הוי בעי לאתויי ראיה לר"י דחייב אני לך מנה בשטר חייב אבל לבתר דמייתי לדרב גידל כל אנפי שוין דמתניתין אתי לאשמעינן הא דרב גידל וכדפרישית ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב על ל' הריטב"א ז"ל שכתב במחייב עצמו לזון את חבירו וכתב לו שטר על זה גבי ממשעבדי והקשה עליו הש"ך מסוגיא דשמעתין דמוקמינן דוקא בשקנו מידו משמע בשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דבשמעתין דאיירי משטרי פסיקתא דלא ניתנו ליכתב כמסקנא דפרק הנושא מש"ה לא מהני שטר אבל במחייב לזון את חבירו דניתן ליכתב יפה כתב הריטב"א דמהני שטר ואין צורך לכל מה שהאריך הש"ך שם בשיטת הריטב"א וכן מה שכתב שם הש"ך בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות במחייב לזון את בת אשתו שאם קנו מידו או שכתב עליו שטר גובה ממשעבדי וכתב הש"ך שמ"ש או שכתב שטר עליו הוא טעות סופר כדמוכח מל' הרמב"ם ז"ל בעצמו שם תוך כדי דיבור ואם פסק בשעת הקידושין ולא היה שם קנין אינו גובה אלא מבני חורין משמע דשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דכשפסק בשעת הקידושין היינו דרב גידל ממש דנקנה באמירה ומסקינן בדרב גידל דלא ניתן ליכתב א"כ ודאי לא מהני שטר כמ"ש בשם רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם זה דשטר מהני היינו כשפסק שלא בשעת הקידושין כמו שכתב שם הכסף משנה וא"כ כה"ג ודאי אינו נקנה באמירה וניתן ליכתב ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דמהני שטר כל זה נ"ל ברור ופשוט ודלא כהש"ך והרבה יש להאריך ואין כאן מקומו ודוק היטב:

תוספות בד"ה בשקנו מידו פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן הכריחו כן דנהי דאמר לעיל בגמרא דמעיקרא הכי אתקון היינו דנהי דבעלמא כל תנאי ב"ד אע"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי דאית ליה קלא מ"מ הכא מעיקרא דתקנתא הכי אתקון דלא ליהוי כמאן דכתיבי אבל אם כתב שטר מנא לן דלא מהני אלא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי קושטא דמילתא דלפירוש רש"י לא מהני שטר כיון דמעיקרא הכי אתקון דלא ליגבי ממשעבדי ממילא לא ניתן ליכתב ומש"ה אפילו אם כתבו אין דין שטר עליו כדאשכחן במסקנא דפר' הנושא בשטרי פסיקתא אלא דאפ"ה משני שפיר דבשקנו מידו ודאי ניתן ליכתב כדמסקינן נמי בשטרי פסיקתא דמהני קנין. מיהו התוספות לשיטתיהו שכתבו בפר' הנושא דהא דאמר רב אשי לא ניתן ליכתב היינו מסתמא אבל כשנכתב מדעת שניהם ודאי מהני וא"כ לפי מאי דמשמע להו דבמזונות בנותיו לא מהני כתיבה לאו משום דלא ניתן ליכתב הוא והא דפשיטא להו דלא מהני כתיבה היינו כיון דמשום תיקון העולם הוא א"כ אם נאמר דמהני כתיבה לא הועילו כלום בתקנתן דכולהו אתו למיכתב אבל בשקנו מידו לא שייך לומר כן דקנין לא שכיח ונ"ל שלזה כוונו במה שכתב דקנין אלים טפי מכתיבה דאל"כ לא ידעתי אמאי אלים טפי קנין מכתיבה דודאי לענין משועבדים טפי אלים שטר מקנין דבשטר משנה מפורשת הוא דגובה ממשועבדים גבי מלוה בסוף פרק גט פשוט ובקנין הוא מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם כל קנין שלא נכתב אינו גובה ממשועבדים. ובזה נתיישב ג"כ לכל הפירושים הא דמקשה הש"ס מיגרע גרע ומאי קושיא ודאי גרע משום תיקון העולם אלא ע"כ דבקנין לא שייך תיקון העולם דלא שכיח ומתוך מה שכתבתי כאן דסוגיא דשמעתין אסוגיא דפרק הנושא סמיך נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל מאי מקשינן הכא לעולא דילמא איהו נמי אית ליה דקצובין אע"פ שאינן כתובין מהני והיינו לשיטת התוספות לעיל בד"ה או דילמא דמדמי ליה למוכר שדהו בעדים ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דמסקינן התם אדרב גידל דלא ניתן ליכתב בשטרי פסיקתא דהיינו כמה אתה נותן לבנך ומשמע שם דלכל הפירושים כשלא נכתב אינו גובה ממשועבדים אע"ג דקצובין נינהו ואית להו קלא דלא דמי למלוה דבצינעא יזיף אע"כ דאפ"ה לא דמי למוכר שדהו בעדים וכיון דסוגיא דהתם אדרבי יוחנן ור"ל קאי משמע דקצובין ואינן כתובין לא גבי ממשעבדי אלא דעדיין קשה לשיטת הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה שכתב דהא דלא ניתן ליכתב היינו שאין צריך כתיבה כיון דנקנין באמירה ולעולא גבי ממשעבדי א"כ מאי מקשה הכא ממתניתין דהנושא אדעולא אליבא דר"ל דהא לדידיה מתני' נמי איירי בשטרי פסיקתא ומשום הכי גבי משעבדי ויש ליישב ואין להאריך:

בד"ה אימור צררי אתפסה כו' וצ"ע דלענין משעבדי חיישינן טפי במזונות לצררי מבכתובה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דבמזונות אשתו נמי חיישינן לצררי וכן משמע מדבריהם לעיל בד"ה כתובין הן שהקשו אמאי לא משני הכא משום צררי אף ע"ג שכתבו בד"ה לפי שאין כתובין דעיקר הקושיא ממזונות אשתו אע"כ דבמזונות אשתו נמי שייך טעמא דצררי אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דבמזונות אשתו לא שייך לומר דאתפסה צררי כיון שאם רצו היורשים לסלק לה כתובתה יפטרו ממזונות. ולפ"ז קשיא לי על מה שכתב רמ"א באה"ע סימן צ"ד דבמזונות אשתו אם קנו מידו גובה ממשעבדי והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לצררי ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית ע"כ התוספות חולקין כיון דלדידהו שייך התפסת צררי נמי במזונות אשתו א"כ אפילו קנו מידו לא מהני כדמשמע בשמעתין וצ"ע:

בד"ה אלמא משום דקדים כו' ונראה דלעולא פריך דוקא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי הא דאמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ואתי לפרש דתיקון העולם איירי בהכי ומאי תיקון העולם דקאמר ותיפוק ליה דהמקח קודם לשבח ויש ליישב דכיון שהקול יוצא בשעת כתיבת השטר א"כ הו"ל ללקוחות ליזהר אף כנגד השבח שיעלה אחד כך דמשעת הכתיבה אישתעבד ניכסי כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ז' ראובן שכתב שטר באחד בניסן שכל מה שיודה אחר זמן השטר שנתחייב לשמעון עד אלף זהובים ואח"כ הוציא שמעון שטר שזמנו בכ"ז בניסן אפ"ה גובה ממשעבדי מזמן הראשון שהוא א' בניסן שמאז יצא הקול ואם כן ה"ה לענין שבח נמי אף שקדם מקחו של ראשון לשבחו של שני אפ"ה מדינא היה ראוי לגבות השבח מהלוקח אי לאו תיקון העולם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא שני שוורין קשורין כו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במיגו שהחזיר שלא מדעתו ואפשר דלא חשיב מיגו בכה"ג כיון דלא שכיח להחזיר שלא מדעת או דאיירי בענין שאין לבעל אבידה גינה וחצר המשתמרת דבכה"ג צריך להחזיר לידו ממש וכ"כ דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ונראה שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

תוספות בד"ה תניא נמי הכי פירש בקונטרס כו' וקשה דליהמניה במיגו כו' עכ"ל. ונראה דאזלי לשיטתייהו דמשמע מפירושם בכל הסוגיא בסמוך ובריש פ"ק דמציעא דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה שכן כתבו לקמן דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה להימן במיגו ע"ש אבל רש"י ז"ל לשיטתו שפי' בפ"ק דמציעא בהא דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה דליהוי כמשיב אבידה משמע דהיכא דלא שייך משיב אבידה לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וכמ"ש שם בחידושי לב"מ שהיא שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל וא"כ אין מקום לקושיית התוספות בזה ואין לפרש קושיית התוס' דהכי קאמרי דלהימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד והחזרתי לך ומדלא טעין כן הו"ל כמשיב אבידה במה שמחייר לו עכשיו אחד אלא דלשון התוספות לא משמע כן דא"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי דלהימן במיגו דלא מצאתי כלל ובאמת שזו קושיית הגמרא בעצמו ורבי יצחק לית ליה משיב אבידה פטור אלא ע"כ דעיקר קושיית התוספות דאף למאי דבעי לשנויי דרבי יצחק הוא דאמר כראב"י דהיכא שטוענו ברי לא חשיב משיב אבידה משום דאינו מעיז כ"כ לכפור הכל אפ"ה קשיא להו דאכתי להימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד דבכה"ג אינו מעיז כיון דשוורים מנתחי מהדדי וא"כ לשיטת רש"י ז"ל לא קשה מידי דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה כן נ"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר"י דאמר כמאן עכ"ל. כבר קדמוני כל המפרשים דרש"י ז"ל הרגיש בזה אלא דלפירושו אתי שפיר דלמסקנא נמי איירי ראב"י בקטן וסובר ראב"י דאפילו בתביעה כל דהו של קטן אפ"ה לא חשיב משיב אבידה דאכתי אינו מעיז לכפור בכל וה"ה בהא דר' יצחק כיון דאיכא טענת ברי כל דהו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו באריכות ועיין במהרש"ל ולענ"ד נראה עוד דרש"י ז"ל לשיטתו דפר' הגוזל דף ק"ז דמשמע שם מפירושו דלא שייך אין אדם מעיז אלא דוקא היכא שעשה לו טובה וא"כ י"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דבבנו מעיז והיינו לפי שלא עשה לו טובה וא"כ לפ"ז כ"ש במצא מציאה דלא ישבע משום דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל ולא שייך לומר אין אדם מעיז כיון שבעל האבידה לא עשה לו טובה משא"כ לראב"י דאמר ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז וא"כ לא שני ליה בין היכא שעשה לו טובה או לא דבכל ענין אינו מעיז ואם כן היינו נמי טעמא דרבי יצחק דסבר כראב"י בהא וא"כ במציאה נמי היכא שטוענו ברי לא הוי כמשיב אבידה משום דאינו מעיז כן נ"ל:

קצובין ואע''פ שאין כתובין. ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי: ונטלה עישור נכסים. שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה: ולא הספיקה שניה לגבות. פרנסתה שלא ניסת: עד שמת הבן. ונפלה כל הירושה לפני שתיהן: שניה ויתרה. איבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי: ואמר לו ר' חנינא. וכי מפני שקדמה זו איבדה זו: גדולה מזו אמרו. שאפילו מכר האח את הנכסים: מוציאין. מיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע''פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי: ואת אמרת שניה ויתרה. מפני שלא הספיקה והלא בשעבוד של אחרים שהיא גדולה מזו לא אמרו שתפסיד ועכשיו שהן בפנינו תפסיד אלמא שמעינן לר' חנינא קצובים טרפי ממשעבדי אף על פי שאין כתובין כגון זו: מיקץ קייצא. עישור: דאית לה קלא. משעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים: מתו בנותיהן ניזונות כו'. הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וגירשה בתוך חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו כמו כן חייב לזונה חמש שנים אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין כדקתני מתניתין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים: והיא. אותה בת אשתו: ניזונת מנכסים משועבדים כו'. אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע''ג דלא כתיבא גביא ממשעבדי כר' חנינא וקשיא לעולא: בשקנו מידו. וסתם קנין לכתיבה עומד: אי הכי בנות נמי. דהויא לה מיניה ליתזנו ממשעבדי הואיל ובקנו מידו קא מיירי: מאי פסקא. מאי דעתיה דתנא וכי פסקא למילתיה דסתם מאן דפסיק הכי קנו מידו לבת אשתו ולא קנו לבתו: דלא הואי. שעדיין לא נולדה: מי לא עסקינן כו'. כלומר ומי לא משמע נמי ממתני' כגון דהוו בנתיה בשעת קנין: והיכי דמי. כגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות: ואהדרה. ופסקה עמו תנאים הללו דהא מתני' סתמא תנן: וכי מגרע גרעה. בתמיה: כיון דבתנאי ב''ד קאכלה. והוא נמי קנו מידו נותן לב להשלים חוקה: אימא צררי. של מעות התפיסה במותו להיות בידה לזון מהם: אימתי. אמרו אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים: בזמן שקדם מקחו. של לוקח שני זה שהראשון שלקח שדה הגזולה בא לחזור עליו: לשבחו של לוקח ראשון. שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה: אבל קדם שבחו של ראשון כו'. דמשהשביחה והכל יודעים שבאחריות מכרה לו יצא כל אחריות הקרקע עם שבחו ופירותיה על נכסי הגזלן: אלמא משום דלא קדים הוא. ולאו משום קצובין וכתובין: מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין. ואם באת לטרוף לקוחות אף במלוה על פה אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו מלוה: והלא אין קצובין. ובמה יש ללקוחות להזהר ובלא תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף: והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. כדמפרש טעמא דלא מנתחי מהדדי והוה ליה טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהם ביד זה והרי הודה לו במקצת: שוורין מנתחי מהדדי. וטענת שמא הוא: שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע. שכן הוא שהחזיר לו האחד דהויא ליה נמי טענה ודאית ואף על פי שלא ראה כשמצאם שהרי גם זה אומר כן והוה ליה היאך מודה במקצת טענה ברורה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה ולא גרסינן בה תניא נמי הכי:

או דילמא קצובין אע''פ שאין כתובין. פי' בקונטרס ואית ליה דמלוה על פה גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעה.) דגובה מנכסים בני חורין ומפרש ר''ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה חמש שנים דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוו כמכר דאמרי' (ב''ב דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן: אמר ר' חנינא גדולה מזו כו'. למאי דמסיק בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) דרבי יוחנן קיבלה מרבי (חנינא) הוה מצי למיפרך השתא דבעי למידק דקצובין לחודיה מהני ארבי יוחנן דאמר לעיל לפי שאין כתובין ומיהו התם דחויא בעלמא הוא ובמסקנא דהכא ניחא: בשקנו מידו. פי' בקונטרס דהוו ככתובין דסתם קנין לכתיבה עומד וקשה דא''כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה לכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני: אימר צררי אתפסה. דוקא לגבי משועבדים חיישינן אבל גבי בני חרי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) צררי לקטנה לא מתפיס וצריך עיון דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ומזונות לא גבי כלל אפילו בשבועה ולענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה ולכתובה בעי שבועה כדתנן בפ' שני דייני גזירות (שם דף קד:) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה: אלמא משום דלא קדים הוא. פי' בקונטרס ולאו משום דקצובין וכתובין וק' דא''כ כי משני תנאי היא לא הוי רבי נתן לא כמר ולא כמר ונראה דלעולא פריך דוקא ולמפשט נמי דרבי חנינא קצובין אע''פ שאין כתובין דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע''ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה: וכי מה תקון העולם יש בזה והלא אין קצובין. פי' בקונטרס ומן הדין בלא תיקון העולם אין לגבות ממשעבדי כיון דאין קצובין וקשה דהא ר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין קאי לפרושי מפני תיקון העולם דמתני' לכך נראה דה''פ קא תלית טעמא מפני תיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוו כתובין לא גבי ממשעבדי דאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקציבה: כיסין לא מינתחי מהדדי. ואפילו רבי (מאיר) בפ''ק דביצה (דף י:) דאמר גבי כיסין זימנין דמיתעכל קיטרייהו היינו משום דאיכא הוכחא שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד: תניא נמי הכי. פי' בקונטרס דל''ג תנ''ה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה וגרס בסיפא דהך שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע וקשה דליהמניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן אלא הכי גרסינן תניא נמי הכי שני שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד