גיטין נ ע"ב

דף נ - ב

ומסקינן: והלכתא  יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.

שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ^[1]

בעי רב אחדבוי בר אמי נכסים המשועבדים שלא מחמת מכר, אלא שנתנם במתנה, היאך דינם? ^[2]

שהרי: תקנתא הוא דעבוד רבנן שלא לגבות מן המשועבדים משום פסידא דלקוחות שהוציאו ממון על המקח.

אבל מתנה דלא הוציאו ממון, וליכא פסידא דלקוחות, אפשר שלא תיקנו.

או דלמא, במתנה נמי שייך "פסידא", שהרי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא יהיב ליה מתנה. כלומר, אין דרך אדם לתת מתנה, אם לא שקיבל ממנו הנאה. ^[3]

והלכך אף במתנה יש לומר: כי פסידא דלקוחות דמי, ותיקנו חכמים שאין גובין אותה במקום שיש בני חורין.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע מברייתא, שאף במתנה תיקנו:

שכיב מרע ^{[4] [5]} שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלוש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני.

אין אומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה, וקודם הוא ליטול בנכסים, שאם לא ימצאו שם כשיעור מתנת כולם, יפסיד האחרון, ולא הראשון, אלא - כולם שוים הם.

לפיכך, אם אחר שנטל כל אחד חלקו, יצא עליו [על הנותן] שטר חוב, גובה המלוה מכולן. כלומר, כולם נפסדים בדבר, שהמלוה גובה מחלקו של אחד מהם, ואחר כך חוזרים הם ומשלמים לאותו שגבה ממנו המלוה, איש איש לפי חלקו.

אבל אם אמר השכיב מרע: תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו שלש מאות זוז לפלוני, ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני, דעתו היתה להקדימם זה לזה ואומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה. ^[6]

לפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, אין המלוה גובה אלא מן האחרון, כי הראשונים אומרים למלוה: "מקום הנחנו לך אצל אחרון", כיון שהם קדמו לו בזכייתם.

אין לו [בשל אחרון] כדי חיוב כל השטר, גובה המלוה מזה שלפניו, ואם אף בשל שני אין לו בכדי כל חיוב השטר, גובה הוא מזה שלפני פניו של אחרון, כלומר מן הראשון.

ומוכיחה הגמרא מן הסיפא, שכשאמר "ואחריו לפלוני" גובה מן האחרון, מדובר בכל מקרה, ואף על גב דקמא [המקבל הראשון] נטל בחלקו ^[7] בינונית, ובתרא נטל זיבורית.

מזיבורית גבי בעל החוב, מבינונית לא גבי, כיון שהבינונית שניתנה קודם נחשבת "נכסים משועבדים" לעומת הזיבורית שהיא ביד האחרון.

והרי, לשון הברייתא "אמר תנו" משמע מתנה, ואם כן שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא שלא לגבות מן המשועבדים במקום שיש בני חורין.

ודחינן: אין מדובר במקבלי מתנות, אלא הכא במאי עסקינן, בבעלי חובות, ועל כן, כאשר יצא עליהם שטר חוב, שקודם לחוב שלהם, גובה הוא מן האחרון, שהרי בעל חוב כלוקח שיש בו פסידא.

ופרכינן: והא "תנו" קאמר דמשמע מתנה?

ומשנינן: "תנו" דקאמר, היינו בחובי.

ומקשינן: אם בעלי חובות הן, מסתמא שטרו של כל אחד בידו, ואם כן ליחזי שטרא דהלואה דמאן קדים, והקודם בשטרו יהיה קודם לגבות.

ואמאי אמרינן ברישא שכולם שוים, ובסיפא אמאי הולכים אחר המוקדם והמאוחר בצוואה!?

ומפרשינן: במלוה על פה דליכא שטרא, ואין נכסים משתעבדים לו, ולפיכך אין גובין לפי זמן ההלואה, אלא לפי זמן הצואה. ^[8]

ועדיין תיקשי: והא "כל הקודם בשטר" קאמר ומשמע בשטר הלוואה!? ^[9]

ומשנינן: כל הקודם בשטר פקדתא [צוואה] קאמרינן.

ואי בעית אימא: לעולם מיירי הברייתא אפילו במתנה נמי, ולאו דווקא בבעלי חובות, ואף על פי כן לא קשיא, ואין להוכיח מכאן שגם במתנה תיקנו חכמים שלא לגבות מן המשועבדים.

כי מאי דקתני "גובה מן האחרון" יש לפרש: אין נפסד אלא אחרון. מפני שבעל החוב גובה את הבינונית כדינו, ואחר כך יגבה המקבל הראשון מן האחרון, כיון שקדם לו בשיעבודו, ונמצא שהאחרון הוא שהפסיד את מתנתו.

ואי בעית אימא: לעולם גובה בעל החוב את חובו מן האחרון, אלא שאין הברייתא עוסקת במקרה שיש לראשון בינונית ולאחרון זיבורית אלא דשוו כולהו [כל הקרקעות] להדדי [זו לזו].

שנינו במשנה: אין מוציאין מנכסים משועבדים לאכילת פירות שצמחו אצל לוקח מן הגזלן, וכמו שנתבאר במשנה, ואף אם כתב הגזלן שטר ללוקח, מפני תיקון העולם.

ומפרשינן: מאי טעמא, הלא את דמי הקרקע עצמה גובה הלוקח מן המשועבדים, ומאי שנא דמי הפירות שאינו גובה אלא מבני חורין!? ^[10]

א. נכסיו של אדם ערבים ומשועבדים הם לתשלום חובותיו, ואף אם מכרם לאחרים גובים מהם.

ב. חובות שאין יוצא עליהם קול, הפקיעו חכמים את הנכסים מלהשתעבד להם, כי אם באת לטרוף מלקוחות אף בחובות כאלו, אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו שעבוד.

ג. מלוה בשטר יש לו קול, ולפיכך גובה הוא מנכסים משועבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול.

ד. כל חוב שתיקנו חכמים לחייב את האדם, קרוי "תנאי בית דין" וקול יש לו, אף על פי שלא נכתבה התחייבותו בשטר.

אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין קול יוצא על הפירות שלא היו בעולם בשעת המכירה, לכן הרי הן כמלוה על פה, וכמו שאין כתובין בשטר. ^[11]

אמר ליה [שאל] רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות שמחוייב אדם במזונות אשתו ובנותיו מ"תנאי בית דין" ונמצא דכמאן דכתיבי בשטר דמו, ^[12] וקתני במתניתין [מח ב] שאין מוציאין עבורן מנכסים משועבדים!?

אמר [השיב] ליה עולא לרבי אבא: התם במזונות אשתו ובנותיו שאני, כי מעיקרא הכי אתקון [תקנו חכמים]: ככתובין הן נחשבים ^[13] אצל בני חורין, ואף על פי כן אין כתובין הן אצל משועבדין.

וכן [כדברי עולא בשם ריש לקיש] אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין כתובין.

אמר ליה [שאל], רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו שהרי מתנאי בית דין הם אוכלות וקתני במתניתין אין מוציאין להן מנכסים משועבדים!?

אמר ליה: מעיקרא הכי אתקון, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.

רבי חנינא אמר: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין דמיהן קצובין כי אי אפשר לשער מראש כמה יהיו, ולא יוכלו הלקוחות להזהר ולהניח קרקע אצל המוכר כדי לגבות ממנו. ^[14] איבעיא להו [בני הישיבה הסתפקו] לרבי חנינא ^[15] האם גם קצובין וגם כתובין בעי.

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים. כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי. מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית. ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה.
ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

הא דקתני: יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן. פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

מבינונית דקמא לא גבי. ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

הכא במאי עסקינן בבעלי חוב. וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא. דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם.
וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן]. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

הא דאיבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין. איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי. ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

והא דאיבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.

זה שאמרו שאין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין לא סוף דבר בנשתעבד מחמת מכר אלא אף בנשתעבד מחמת מתנה כן שאם תאמר הרי לא נאמר אלא משום פסידא דלקוחות ואין כאן פסידא אף בזו איכא פסידא דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכן אתה למד כן ממה שאמרו שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה עד שאם יחסר הממון יפסיד האחרון שלא נתכון זה ללשון קדימה אלא שלא היה איפשר לו להוציא את שלשתם בדבור אחד והילכך מחלקין כלם את הנמצא לפי חשבון העזבונות ואף לדעת רבי שאמר בפרק מי שהיה נשאוי צ"ג א' כלן חולקות בשוה ר"ל של מאתים כשל ארבע מאות התם הוא משום דלהאי דאית לה מאתן יש שעבוד במעות כאותה של ד' מאות אבל בזו הוא נתכון ליתן לזה יותר מזה ומעתה אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם כל אחד לפי חלקו אבל אם אמר תנו מאתים לפלני ואחריו ג' מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה ואם אין שם ממון בכדי כל העזבונות האחרון נפסד שלכונת קדימה אמרה כן והילכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ולמדת שאף במתנה הולכין אחר האחרון אפי' היה בידו זיבורית שהרי סתם נאמרה ואם כן אף אתה למד שכל שבמתנה משועבד הוא קרוי שלא לגבות מן הנשאר אף בחיי הבעלים אלא מן המצוי בידו:

ומ"מ לענין ביאור סוגיא הם תירצוה בבעלי חוב ותנו בחובי קאמר ויצא עליהם שטר חוב שהוא קודם לכלם ואומר עליו שגובה מן האחרון שהרי האחרים אומרין הנחתי לך מקום כדין לוקח ושאלו בה וניחזי שטרא דמאן קדים ר"ל משלשת הבעלי חוב ויפסיד המאוחר ותירצה דליכא שטרא והאי הקודם בשטר פירושו בשטר הצואה והואיל ואין כאן שטר אין כאן דין קדימה ולפיכך כשיצא עליהם שטר חוב הקודם גובה מאחרון ושמא תאמר והלא מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אלא באחת משלש ר"ל חייב מודה אך תוך זמן או שמתוה ומית בשמתיה אף זו חייב מודה הוא שהרי צוה ליתן וכן חזרו ותירצוה במתנה ומאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון כלומר שאין זה קרוי שעבוד ובעל חוב גובה מאי זה שירצה אלא שאם גובה מן הראשון ראשון חוזר לשל אחריו ושל אחריו לשל אחריו ואע"ג דמתנה לית בה אחריות מ"מ הרי זה כמי שלא חלקו כלל:

ויש מי שכתב לדעת זו דדוקא בתנו קרקע שוה מאתים וכו' אבל אם אמר שדה פלני לפלני אין ראשון חוזר לאחרון ויש חולקין מפני שכל שאמר ואחריו אף הוא מעמיד לו את האחרים באחריות וכן חזרו ותירצוה בדשוו כולהו ר"ל שכלם בינונית או עידית או זבורית והילכך כל חד וחד מצי אמר הנחתי אע"פ שאין מתנה קרויה שעבוד ומ"מ כלהו שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו וודאי אף המתנה שעבוד הוא ושמועה זו ר"ל תנו מאתים וכו' כתבו גדולי המפרשים דוקא בשאין המתנות שוות אלא זה מאתים וזה שלש מאות שלא היה איפשר לו לכללן בדבור אחד אבל כל שהמתנות שוות אפי' לא אמר אחריו ואחריו כל שפירט מאתים לפלני ומאתים לפלני הרי הוא כאומר אחריו דאי לאו דלקדימה איכוון היה לו לומר תנו שש מאות לפלני ופלני וכן נאמרה דוקא בשכיב מרע דלא בעי קנין הא בריא שהקנה כל שביום אחד ובשטר אחד אין בו דין קדימה כלל וכן יש מפרשים אותה במתנות קרקע ישוה מאתים קאמר דאי במטלטלי הא כי מית ליה מטלטלי דיתמי נינהו והיאך בעל חוב גובה מהם:

זה שביארנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומטעם הנחתי וכו' מ"מ פירשו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה ב' דאי אשתדיף בני חרי טורף ממשעבדי ויש שואלים בעל חוב שתקנוהו בבינונית אי אשתדוף בינונית אם גובה מעידית או מזבורית ויראה לי שהכל תלוי להחזירו במה שהוא דין תורה וא"כ לדעת האומר דבר תורה בעידית גובה מן העידית לדעת הפוסק דבר תורה בזבורית גובה מן הזבורית:

זה שכתבנו במתנה שהיא שעבוד והזכרנו בו טעם דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' נאמרה כיוצא בה בתלמוד המערב שיוצא לנו ממנה דין אחר והוא שאמרו שם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה בא שמעון טרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה כלומר ואין בה אחריות לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה כלומר שאלה היא אם יכול לוי לחזור עליו והוא משיב אמר ליה ולאו מתנה יהבתה כלומר ולא חסרתיך והשיב יכיל מימר בעינא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו כלומר שאף המתנה מכר הוא שאין אדם נותן אלא או בשביל טובת הנאה שקבל או שמקוה לקבלה הילכך יכול לוי לחזור על ראובן ואני מסופק אחר שהעמיד ראובן שדה ללוי בתשלומין או ששילם לו אם יכול יהודה לתבוע ללוי מה שנשתלם לו הואיל וכבר נתנה לו או יכול לעכבה לעצמו הואיל ואין שם אחריות ומ"מ גדולי הדור כתבי לי בתשובה שאינו חוזר עליו שאין אחריות למתנה ואלמלא כן היה לו לבעל הירושלמי לומר וחוזר יהודה וגובה מלוי ועוד שאף הדין נותן כן שאין יהודה חוזר אלא מאחד משני פנים או מצד אחריותו של לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעות ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו שביום שנתן לו לוי את השדה זכה בכל זכות ושעבוד שיש ללוי על ראובן מחמת אותו שדה אלא שענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ושדה קנה שעבוד האחריות לא קנה שאף במכר היה כן אלא שמתגלגל עליו מצד האחריות שיש לו על לוי שאומר יש ללוי אחריות עליך ולי עליו וחוזר עליו מדר' נתן ומתוך כך הם מנהיגים לכתוב במתנת קרקע או אף במכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלני לוקח זה או מקבל זה מתנה זה כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהן בכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף הלוקח או מקבל המתנה האחריות מן המוכר הראשון על הדרך בעצמו שהיה יכול לגבות ממנו מי שמכרו או נתנו לו:

זה שביארנו במשנה שאין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים פירשו הטעם בגמרא לפי שאין כתובים ופירשו גדולי הרבנים שאין קול לכתיבתם ויפה פירשו שאין לומר שאין כתובים כלל שהרי כותב לו אנא אקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון אלא שאע"פ שכתב לו כן אין קול יוצא אלא לאחריות מכירת גוף הקרקע ודמי שבח ופירות אי לאו דכתב ליה הכי אף מבני חרי לא היה גובה ואהני ליה כתיבה זו לגבותם מבני חרי ואע"ג דקתני בהדיהו מזון האשה והבנות שכתיבתם מפורסמת מכח תנאי בית דין אף תנאי שבהם כך הוא ר"ל לגבותם מבני חרי ויש מי שכתב שאם כתב לו לישנא יתירתא שישעבד נכסיו בפי' על השבח והפירות ר"ל שיהא כותב לו והנני משעבד כל נכסי לשבחה של מכירה זו ולפירותיה גובה ממשעבדי ואין נראה כן שלעולם אין קול יוצא לאחריות שבח ופירות ואף לדבריהם הם כתבוה דוקא בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני אבל קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון הואיל ובשעת מקחו לא חל שעבודו של שבח אינו גובה הימנו ושמא תאמר היינו דר' נתן דאמר לה הכי לקמן לא היא דר' נתן אף בלא כתיבה קאמר הכי דכל שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממשעבדי ולדידהו דוקא בכתיבה מפורסמת ר"ל שיהא אחריות נכסים נזכר בהדיא על השבח והפירות וכן כתבוה חכמי ההר:

ירושלמי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשטר שהרבית אוכלת בו וי"א אף לכתובת אשה מפני מזונות וי"א אף לגזילה ולניזקין א"ר יוסי אף אנן תנן תרויהון לגזילה מן הדא דתניא בהגוזל ומאכיל אם היה דבר שיש בו אחריות חייבים להחזיר ולניזקין מהדא אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית כך היא מתני' אין נפרעין מנכסי יתומים לניזקין אלא מן הזיבורית והתניא עמד הבן תחת האב הניזקין שמין להן בעידית וכו' א"ר יוסי לא קשיא כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן ובהא פליג עם תלמודא דידן דאמרינן יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית:

מתני' אין נפרעין מנכסי משועבדי' מקום שיש נכסים ב"ח ואפילו הן זיבורית אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך תקנתא הוא דעביד רבנן משום פסידא דלקוחות אבל מתנה דליכא פסידא לא או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה והילכך כלקוחות דמיא ופשיט מר קשישא לרב אשי דמתנה נמי עביד רבנן תקנתא בה כלקוחות ובפ' מי שהיה נשוי איפסיקא הלכתא אישתדוף בני חורי טריף ממשעבדי:

מתני' אין מוציאין לאכילת פירות. פי' אכילת פירות תמצא אצל נגזל דאתי ושקיל לה לארעא ומשלם ליה כל פירי דשמט ואכיל מינה דהדרא ארעא והדרי פירי אבל ב"ח נהי דגובה שבח המגיע לכתפים מפני שהוא מחובר לקרקע אבל פירי דשמיט לוקח מההוא שדה לית ליה ושבח נמצא בין בנגזל בין בבעל חוב אלא זה שביניהן שב"ח טורף את השבח ואינו נותן הוצאתו של לוקח שהוא אומר לו אילולי אתה שקנית שעבודי היה (לו) הלוה מוציא (ליה) הוצאות ומשביחה והייתי טורפה ממנו ולא הייתי נותן לו מהוצאתו כלום וכל דיני שהיה על הלוה יש לי עליך שקנית שעבודי אבל הנגזל טורף השבח ומחזיר לו הוצאתו אם השבח מרובה על ההוצאה שאף אם מצאה ביד הנגזל היה דינו כך שאין לו לטרוף אלא את שלו ולא היתר ולמה ירויח הוצאתו של זה לא יהא אלא היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שיש לו הוצאתו אבל בע"ח בחובו הוא טורף הכל ואינו מחזיר כלום ואם מכר ראובן לשמעון שדה ובא הנגזל וטרפה ממנו עם הפירות שאכל ממנה או שבא בע"ח דראובן וטרפה ממנו עם השבח שהשביחה וחוזר שמעון על ראובן מפני שמכרה לו באחריות הקרן של שדה גובה מנכסים משועבדים אם אין לו בני חורין והפירות והשבח שהפסיד אינו גובה אלא מבני חרי וכן מזון האשה דכתב לה ואת תהא יתבת בביתי וכו' וכן מזון הבנות דכתב לה בנן נוקבין דיהוין ליכי מינאי וכו' אינן ניזונות אלא מנכסים בנ"ח מפני תיקון העולם פי' מפני תקון הלקוחות ואמרינן מ"ט אמר עולא אר"ל לפי שאין כתובין פי' מוקי למתני' כגון דכתב ליה אחריות על השבח ועל הפירות אלא כתב לו אני מוכר לך שדה זו באחריות ולא כתב לו אנא אקום ואשפי זבינייא אילין ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון וקסבר עולא כיון שמכר לו השדה באחריות דין הוא שישלם לו הפירות והשבח אבל מיהו מבני חרי ולא ממשעבדי דכיון שלא כתב לו אחריות השבח והפירות בפירוש יכולים הלקוחות לטעון לא סברנו שקבל עליו באחריות אלא גוף השדה ולא הפירות והשבח אבל אם כתב לו בפירוש אנא אקום וכו' הכי נמי דגבי הכל ממשעבדי:

א"ל רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי וקתני אין מוציאין פי' שהן תנאי ב"ד הנכתבים בכתובה ואע"ג דלא כתב לה ככתובים דמי כדתנן בפ' נערה שנתפתתה א"ל התם מעיקרא הכי איתקון כתובים הם אצל נכסים בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים על כך היתה תיקון ב"ד מעיקרא שלא יהו ניזונות אלא מנכסים בני חרי ולא ממשעבדי שא"כ אין לך אדם שיקנה שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו עולמית חוזרין עליו. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובים. פי' פליג אדעולא ואמר אע"ג דכתב ליה הכי כיון שאינן קצובים לא גבו ממשועבדים ואין הלקוחות יכולין להזהר ולהניח לו מקום לגבות ממנו ומסתברא דהלכה כר' חנינא דאע"ג דכתב ליה אחריות בפירוש אפירות ואשבח אינם גובים ממשועבדים:

בד"ה יתומין שאמרו כו' תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקבל כו' עכ"ל והשבועה היינו לערב ישראל דאימר צררי אתפסיה ליה כשנעשה לו ערב וק"ל:

בד"ה וש"מ במתנה כו' א"נ הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא עכ"ל דהכי משמע דאי במתנה (א) בכולי נכסי לא ה"ל לפרט סך המעות ב' מאות זוז לפלוני וג' מאות כו' אלא ב' חלקים מנכסיי לפלוני וג' חלקים לפלוני וד' לפלוני וק"ל:

ד"ה יתומים שאמרו וכו' עד אי נמי כדמוקי לה בירושלמי וכו' כשערב לו מן העובד כוכבים. ר"ל שזה הישראל התובע להיתומים ערב בעד אביהם נגד העובד כוכבים שהלוה לו ברבית וכיון שמת תובע העובד כוכבים לישראל הערב והערב תובע להיתומים הקטנים דהשתא אתי שפיר דנזקקים לנכסיהם שהרי הרבית אוכלת אותן רק שאין הערב יכול לגבות מהיתומים כ"א בשבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים:

בא"ד אי נמי כר' יוחנן וכו'. ר"ל והכא אשכחן שבועה ביתומים קטנים כגון שהאשה באה לגבות כתובתה דלר"י נזקקין לכתובה ואינה גובה כ"א בשבועה:

ד"ה ר' חנינא קצובין וכתובים בעי אריש לקיש לא מיבעיא ליה וכו'. התוס' כתבו זה משום דלא תטעה לומר דה"ה לר"ל נמי מיבעיא ליה אי כתובים וקצובים בעי והא דנקיט מלתיה דרבי חנינא משום דמיניה סליק וה"ה לר"ל וכ"ת דהכל טעמא מאי י"ל דהתוס' ס"ל דלר"ל לא שייך למיבעיא לן דמהיכי תיתי ליסלק אדעתין לומר דכתובים וקצובים בעי כיון דלא הזכיר בדבריו קצובים כ"א כתובים לחוד אבל ר' חנינא איכא למימר דלא הוצרך להזכיר בדבריו כתובים דכבר הוזכר בדברי ריש לקיש ור"ח בא להוסיף על דברי ר"ל ולומר דבעי קצובין ועוד י"ל דלריש לקיש לא מבעיא לן דמהיכי תיתי לומר דלא יועיל כתובים לחוד אבל לר' חנינא הוה סלקא אדעתין לומר דלא יועיל קצובין לחוד משום דהוה כמלוה על פה דלא טרפה ממשעבדי כמ"ש רש"י והתוס' בסמוך לקמן וק"ל:

גמ' אב"א אפילו מתנה ולא קשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תנו כו' אפילו בלא אחריות נמי כו' כצ"ל:

גמ' אבל אם אמר תנו וכו'. ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני כצ"ל:

גמ' ואע"ג דקמא בינונית כו'. דהא פסיק ותני. וברשב"א כי היכי דקדים לגבות קדים לגבות בינונית וע"ש באורך:

גמ' ולחזי שטרא כו'. פרש"י אמאי כו' דצוואה. משמע דמפרש שטר אצוואה ואח"כ פריך והא כל הקודם בשטר קאמר וצ"ל ע"כ דפסיקא ליה עכ"פ דס"ל לברייתא דאזלינן בתר צוואה ולא בתר שטר מדגובה ברישא מכולן ומדאין אומר ברישא בלא אחריו כל הקודם בשטר זכה ויש לו ב' פרכות ע"ז אמאי לא אזלינן באמת בתר שטר ועוד לישנא דכל הקודם בשטר וא"כ היינו האי נמי [שכתב רש"י] דמסיפא לא קשה כלל דדלמא קושטא שטר ממש ודו"ק:

בתוס' בד"ה יתומים כו' כשערב לו כו'. ועכשיו שמת זה החייב לו רוצה העובד כוכבים להפרע מהערב [כיון שמת החייב] לא יפרע הערב הזה מן היתומים אלא בשבועה שמא אתפסיה החייב צררי וק"ל:

בתוס' בד"ה גובה כו' יתן לפי חלקו כו'. וה"ה לענין גבי' שלהן אם אין הנכסים מגיעין חולקין אותו לט' חלקים:

בא"ד ור"ח דימהו למתני' כו'. דהיינו עד ב' מאות חולקין בשוה ומנה ג' משועבדים לב' אחרונים יחד ומנה ד' לאחרון:

בא"ד ונראה שיש לחלק. עיין ברי"ף שם בב"ב תמצא החילוק וכאן ברשב"א דהכא אזלינן בתר אומדן דעת המת וק"ל:

בתוס' בד"ה אע"ג כו' קצת קשה כו' דלא מפרש דאינו נפסד אלא האחרון והא רישא כו'. ואין לו גובה משלפניו וכו' נמי יש לפרש כן דמ"ש ודוחק לומר דברישא נמי לא ס"ד נפסד רק ר"ל מאיזה שיש לו בינונית דאין מכולן משמע כן:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' אי נמי הכא במתנה במקצת כו'. וא"ל מנ"ל להקשות [היינו לפשוט דדלמא איירי במתנת שכ"מ בכולה] ודוחק לומר מדלא אמר תנו ב' חלקים מנכסי לפלוני וג' חלקים לפלוני כו'. אבל י"ל דמשמע ליה כן דבכולה לא מקרי משועבדים להיות גובה מן האחרון מטעם דאין גובה ממשועבדים במקום שיש בני חורין רק מתנת שכ"מ במקצת דהוי בקנין וכמתנת בריא לכל דבר שאם עמד אינו חוזר וכן משמע ברשב"א וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"ת קצובין וכתובין כו' אר"ל לא מיבעיא כו'. דלר"ל פשיטא דכתובין לחוד מהני מדקאמר [ר' אבא לעולא] והא מזון האשה כו' אע"ג דלא קצובין הוי מהני אילו הוי ככתובין למשעבדי וק"ל. ועי"ל שהוא הראשון ופשיטא מדלא הזכיר רק כתובין מהיכא תיתי נאמר שכוונתו קצובין ג"כ אבל בר"ח מספקא ליה אי קאי אדברי ר"ל גם אי קאי אמאי טעמא דמתני' [ע"כ דקצובין לחוד מהני דהא אין כתובין] או אקושיות והא מזון אשה ובנות וכו' וק"ל:

גמרא ש"מ במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. הפוסקי' העלו כן להלכה אף דדחינן להאי ש"מ בגווני טובא דחייתא בעלמא נינהו. ולעד"נ ראיה לפסקן ז"ל דהרי טעמא דצד שמתנה תהא כמכר הוא משום דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה כו'. וסברא זו מקויימת במגילה (כו ב) בפלוגתת ר"א ורבינא כמש"כ שם הרי"ף וש"פ. וכן בב"ב (ר"ד קנו):

רש"י ד"ה גובה מן האחרון. עד שיגבה כל חובו. שיגרת לישנא בעלמא הוא דהא השתא ס"ד דמיירי במתנה:

רש"י ד"ה מעיקרא. אם מזון אשתו ובנותיו חוזרים כו'. כצ"ל:

תד"ה תנו. אפי' בלא אחריו נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה אע"ג. ק"ק כו' והא רישא כו'. לעד"נ דברישא דנתן לכולן בב"א פשוט דחולקין ביניהן הבינונית והזיבורית איש איש לפ"ע חלקו. לכן כשבא בע"ח נוטל מכולן ממש הבינונית כדינו. ובסיפא כשאמר ואחריו נראה דאף דבהשאיר לפניו יוכל לתת להמקבל זיבורית וכמש"כ התוס' לעיל (ר"ד ט) ממשנה וגמ' דס"פ בית כור. מ"מ כשלא שייר לעצמו אלא שנתן את כולם כמחלק (עי' ב"ב קמח ב) בלשון ואחריו (וזה דלא כא"נ שבתוס' דמיירי במתנה במקצת. ולדבריהם קשה מאי דקס"ד ואע"ג דקמא בינונית. דבשייר אין לכולם אלא זיבורית. אבל י"ל דר"ל דשייר מטלטלין דקי"ל שם (קנ ב) דהוו ג"כ שיור) אמרינן דלראשון נתן בעין יפה הבינונית ע"ש (סה) ובפי' הרשב"ם. לכן קאמר הכא בפשיטות אע"ג דקמא בינונית כו'. ואפי' את"ל דגם בזה חולקין בין כולם הבינונית והזיבורית אתי נמי שפיר דמשמע דגובה מן האחרון את כל חלקו הבינונית והזיבורית אף דגם בידי הראשונים יש בינונית:

תד"ה ר"ח. אר"ל לא מיבעי' כו'. לכאורה נראה מדקאמר לפי שא"כ משמע דאילו היו כתובין אע"ג דאינן קצובין הוו גבו ממשעבדי. אבל בדר"ח איכא למימר דס"ל דכתובין הן כמו שהביא רש"י ולא ס"ל הסברא כיון שאינן בעולם אין קול לאותה כתיבה. אולם לפמש"כ התוס' לקמן בד"ה אלמא. דבקדם שבחו של ראשון למקחו של שני מיקרי קצובין ולא כתובין ומשמע דלתנא דמתניתין אף בזה אינו גובה ממשעבדי א"כ איכא למימר דגם ר"ל בעי תרוייהו. וגם מאי פשיט מדר"נ דקצובין אע"פ שא"כ דלמא ס"ל דמיקרי כתובין:

גמ' במתנה היאך. עי' ב"ב קעה ע"א תד"ה הא דמקוים:

בין לשבועה בין לזיבורית. מ"ש תוס' דלשבועה היינו כשערב לגוי שקיבל לתבוע החייב תחלה אין מקום בראש להבין זה אע"ג שהרגישו מהרמ"ל ומהרש"א ומהר"ם שי"ף מ"מ לא זכיתי להבין כיון דמיירי דיש די בנכסי יתומים לפרוע ועוד יותר עד שאנו חוששין שהריבית יאכלם ואנו זריזין ורוצים לפרוע החוב כדי שלא יכלו בריבית והגוי המלוה אינו נוגש כי ניחא לי' שיגדלו ריבותיו וכיון שהוא בטוח בנכסים היתומים אלא שאנו רוצים לסלקו. וא"כ מי יכריח הערב לישבע וממי הוא תובע שיזקקנו לישבע הלא יאמר איננו נשבע ואם לא תרצו לשלם לגוי מה לי בכך יגדלו הריבית ויכלו נכסי יתומים. וצלע"ג להבין זה. ודוחק גדול בעיני לומר דאנו אומרים לגוי הריבית העולה על החוב אין אנו משלמים עד שיגדלו כי כך דין ישראל שלא לפרוע מנכסי יתומים קטנים ועי"ז יתבע הגוי הריבית בכל שנה מהערב ואז אם ירצה הערב לתבוע מהיתומים פורעין לו הקרן כדי להפטר מריבית אבל בשבועה וזה דוחק א"א להאמר דמה לו לערב עם הקרן ולמה ישבע על הקרן ואין לו דין אלא על הריבית שנתן לגוי עבורם וצ"ע:

במתנה היאך וכו'. אבל הא פשיטא לי' דכל מע"פ אעפ"י שגובה מן היורשים ולא מן הלקוחות מ"מ מקבל מתנה כלוקח דמי בזה. וזה פשוט לי הן אמת בכתובות מ"ט ע"ב כתב רש"י דמע"פ ואלמנה הניזונית אינם נגבין ממתנה משום דאי לא דאית לי' הנאה מיני' וכו' ומייתי משמעתין וכן האריכו שם תוס' ובב"ק ק"ט ע"א ועיין היטיב באורך מ"ש הרא"ש פ"ג דקידושין סי' י"ד עיין היטיב בכל המקומות. ומ"מ צ"ע לרב אחדובא בר אמי שהיה מסופק בהך סברא מ"ט לא בעי בכל מע"פ אי גובה ממקבלי מתנה או לא. והנה פרק יש בכור אמרינן חלקו עד שלא נתנו פטורים דאחים שחלקו לקוחות ומלוה הכתובה בתורה דהיינו פדיון הבכור כמע"פ דמי ולא טרפי מלקוחות ובתומים סי' ל"ט הרגיש העולם א"כ איך שום מע"פ גובה מיורשין אחר שחלקו. ונלפע"ד דודאי מע"פ אינו גובה מלקוחות ממש דאתי תקנת פסידא דלקוחות ודחי חששא דנעילת דלת. ומדחשו ללקוחות לא פלוג רבנן אפי' דלא שייך פסידא דלקוחות כגון חלקו עד שלא נתנו אע"ג דלא שייך שם פסידא מ"מ דהאחין שחלקו לקוחות הן לענין שאר מילי לא פלוג רבנן ואין מלוה הכתובה בתורה גובה מהם דהרי משום נעילת דלת ליכא התם בפדיון בכור נהי דפסידא דלקוחות נמי ליכא מ"מ לא פלוג רבנן בלקוחות. אבל יורשים דעלמא אע"ג דלקוחות הן מ"מ כיון דאיכא נעילת דלת והרי פסידא בלקוחות לא שייך ביורשין לא אתי לא פלוג ודחי נעילת דלת כנלע"ד ברור ופשוט בעה"י. ולפ"ז י"ל גם קושיא הראשונה דבמע"פ לא קא מיבעי לי' דממ"נ אינה גובה ממקבלי מתנה אי נימא אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' א"כ ה"ל לוקח ממש ואתי פסידא דלקוחות ודחי נעילת דלת. ואי נימא יהיב מתנה בלי שום תועלת א"כ א"נ לא יגבה ממנו מ"מ לא ינעול דלת מללות דלא יחוש שיתן מתנה חנם ויהי' הוא לוה רשע ולא ישלם וכיון דליכא נעילת דלת אע"ג דליכא פסידא דלקוחות מ"מ משום לא פלוג הוא כלוקח ולא קא מיבעי לי' דמע"פ גובה ממקבל מתנה אבל במלוה בשטר והניח זיבורית בני חורין קא מיבעי דאי אמרינן יהיב מתנה בלא הנאה כלל מ"מ איכא למיחש לנעילת דלת דיעלה על הדעת שיתן הבינונית מתנת חנם לאוהבו ומ"מ לא הוה לוה רשע כיון שמניח הזיבורית לפניו. והוא לא ילוה מעותיו אזיבורית נמצא איכא נעילת דלת ופסידא ליכא ולא אתי לא פלוג ודחי נעילת דלת או דילמא אי לאו דהוה לי' הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' ואתי פסידא דלקוחות ודחי נעילת דלת ולמסקנא הכי קיי"ל כמ"ש הרי"ף:

ת"ש שכיב מרע שאמר וכו'. כתב תוס' ד"ה שמע מינה ואע"ג דיש לחלק וכו' לא מסתבר לי' לחלק עכ"ל. נ"ל הסברא דכי היכי דלא סליק אדעתי' דמלוה דמית ומחלק נכסיו עפ"י אע"ג דבשעת מיתה שכיחא חילוק נכסיו מ"מ לא אסיק אדעתי' דמית. לעומת זה בחיים נמי לא אסיק אדעתי' שיתן מתנת חנם לאדם בחייו ושקולים הם:

אע"ג דקמא בינונית וכו'. כתב הרשב"א דכן הדין שהראשון יטול הבינונית והשני זיבורית. והקשה פנ"י ממאי דקיי"ל בטור שו"ע חו"מ סי' קמ"ט וע"ש סמ"ע ס"ק כ"ד ע"ש. ולפע"ד לק"מ התם ג' לקוחות יאמר זה להניזק לאו בע"ד דידי את כלך אצל זיבורית שהנחתי לך דאע"ג סוף סוף יגבה הבע"ח או האשה ממנו מ"מ יאמר השני נוח לי ובדעת הלוקח ורצונו תלוי משא"כ הכא כל ג' מקבלי מתנות באים על א' היינו היורשים א"כ אמאי יכול לדחות את זה מהבינונית שלו כיון שסוף סוף צריך ליתנו להשני ואין להם בו כלום ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את דע"כ הוא בע"ד דילי' א"כ איתא לדרשב"א כנלע"ד:

אין מוציאין לאכילת פירות וכו'. פירש"י במתני' דהקרן גובה ממשעבדי מפני שכתב בשטר והקשה פנ"י הא מוכר שדהו בעדים לא בעי שטר ולא חילקו פוסקים בין המוכר גזלן או מוכר דעלמא. ולפע"ד בשנבין תוכן דברי תוס' דשמעתין ד"ה או דילמא קצובין וכו' ס"ל דמוכר שדהו בעדים ה"ל ככתובי' ממש לכ"ע וכן פרנסת הבנות למסקנא דמשני קלא אית לי' ר"ל קול ממש כמו מוכר שדהו בעדים והיינו כתובים. ואמנם מלוה ע"פ דבצינעא יזיף אפי' קצובין לא מהני דלא כפירש"י אך מידי אמצעי שאין לו קול כמוכר שדהו בעדים וגם אינו בצינעא כמע"פ לזה מהני קייצי להך א"ד. ומשו"ה פשיט מפרנסת הבנות דהוה ס"ד דה"ל קלא מיצעא לא בצינעא כמע"פ ולא קלא כמוכר שדהו ומהני קייצי. ודחי דאית לי' קלא ממש כמוכר שדהו בעדים דוק ותשכח שזהו כוונת תוס' ואין רחוק דגם רש"י ס"ל כן ומע"פ דכתב רש"י הא לאו דוקא מלוה ממש. והשתא י"ל דנהי אדם כשר המוכר שדהו בעדים אית לי' קלא ממש אבל גזלן המוכר שדהו אע"פ שהלוקח אינו יודע שקונה מגזלן ומפרסם מילתי' מ"מ המוכר הגזלן מצניע מה דיכול ונהי למ"ד קצובים מהני קול חלוש כזה ומשו"ה לא חילקו הפוסקים דחשו למ"ד קצובים וכדפסק הרמב"ם מ"מ למ"ד כתובים לא גבי בלא שטר משו"ה פירש"י במתני' גבי גזלן שמכר בשטר:

ושבח קרקעות. רש"י פי' תרווייהו בלוקח מגזלן והתם בב"מ מוקי' לי' רבא ורבה בר"ה וכן רב אשי בגזלן גופא ועמד בדין על הקרן הוה כתובין ולא על הפירות והוה אין כתובין אך הני אוקימתת אליבא דשמואל דס"ל לוקח מגזלן אין לו שבח ולא פירו' ובע"ח אין לו פירו' א"כ ע"כ דחיק ומוקי מתני' בגזלן גופא. וצריכין נמי לומר נהי פירו' מיירי בנגזל גופא מ"מ שבח מיירי בבעל חוב דאי בגזלן וחפר בה שיחין ומערות והחריב הקרקע או נטלו מסיקין ומשלם כל הקרקע מאי לשון שבח קרקעו' הרי עמד בדין על הכל אע"כ שבח קרקעו' בבע"ח וכל זה לשמואל אבל לרב דהילכתא כוותי' כדפסיק רבא שם ב"מ ט"ו ע"ב מתני' בין פירו' בין שבח בלוקח מגזלן וכדפירש"י ועיין תוס' יו"ט וכבר הרגיש בזה בגליון משניות כאן וגם בפנ"י. אמנם הרמב"ם בפי' המשניו' מפרש משנתינו כדאוקימתא דרבא פירו' בגזלן ושבח בבע"ח ע"ש ופנ"י כתב שצ"ע. ונ"ל דס"ל נהי דהילכתא כרב מ"מ בפי' אוקימתא דמתני' מודה רב לאוקימתא דתלתא אמוראי רבא ורבה בר"ה ורב אשי וטעמא משום לישנא דאכילת פירו' משמע שכבר נאכלו הפירו' וס"ל לרמב"ם בפי' המשנה כשיטת רש"י דהלוקח אינו משלם הפירו' שכבר אכל רק הגזלן עצמו משלם אבל לא הלוקח שאכל בהיתר והרמב"ם בחיבורו לא ס"ל הכי אך בפי' המשנה הוה ס"ל הכי וגם בזה כבר נתעורר קצת בגליון משניו' במשנתינו. וא"כ מדתנן לאכילת פירו' ע"כ משנתינו בגזלן עצמו ואמנם לשבח בקרקעו' מיירי לרבא ע"כ בבע"ח כמ"ש לעיל וא"כ שקלא וטריא דשמעתין לא קאי אאכילת פירו' מגזלן עצמו שהרי קצובין הם רק אין כתובין שלא עמד עליהם בדין אך השקלא וטריא אשבח קרקעו' דאבע"ח קאי דלא כתיבו ולא קצובי. ובזה נתיישב קושית רמב"ן ארבותיו של רמב"ם שפסקו אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דקשי' משמעתין דמיחשיב לי' אינו קצובין וממשעבדי הא דלא גבי אבל מבני חרי גבי. וקושי' זו יוצדק אי מיירי מלוקח מגזלן דהגזלן עצמו לא ידע על כמה יתחייב ומתי יבוא הנגזל ליקח שדהו מהלוקח. אך אי שמעתתא אשבח דבע"ח קאי נהי אצל הלקוחו' היה אינו קצובין ולא ידעו להזהר מ"מ המוכר שקיבל האחריות הוא יודע כמה חייב ועד היכן אפשר שיגיע טריפת בעלי חובו' שלו ומשעבד נפשו לדבר קצוב ולק"מ ארבותיו. מיהו הרמב"ם בחיבורו חזר בו ולית לי' כפי' המשנה כאן ע"כ קשה עליו קושי' רמב"ן ויבואר לקמן אי"ה:

לפי שאין כתובין. כ' תוס' במסקנא אבנות נמי פריך דמי לא עסקינן דאיגרשה ואהדרה פי' דרצונם אי הוה הדין אמת דאי הוו בעולם בשעת נישואי האם שהוא שעת תנאי ב"ד היה טרפי ממשעבדי א"כ היה מועיל להבת נישואי האם הלז והוה טריף ממשעבדי ומ"ט תנן אין מוציאין וכו' אבל באמת אין הבת הלז צריכא לתנאי ב"ד שני הלז דכבר אכלה בתנאי ב"ד של נשואין הראשונים וע"י גירושין האם לא נתבטל תנאי ב"ד הראשון וק"ל:

והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי וכו'. צ"ע הא סוף סוף כדמשני הכי איתקן וכו' א"כ מתני' מתרי טעמי היא פירו' ושבח אין כתובין משום דלא היה בעולם ומזון משום הכי אתקין ולא תלי' זה בזה וא"כ מעיקרא מאי פריך והא מזון וכו' כמאן דכתיבי דמי כאלו בא לסתור טעמו של פירו' ושבח והכי הל"ל סיפא מ"ט. ונדחקתי מאד בזה ולא עלתה בידי כהוגן אך לולי דמסתפינא הייתי אומר לרמב"ם פי' אחר בזה והוא לפי קבלת רבותיו אין אדם מחייב בדבר שאינו קצוב ובס' התרומו' שער ס"ד ח"א הקשה רמב"ן מפירו' ושבח וכ' יש רוצים לתרץ אחריות ט"ס ורמב"ן צווח עליהם. ופשוט כוונתם כיון דכל כך אלים סברא אנן סהדי לא שדי אינש זוזי בכדי ומשו"ה אפי' עומד וצווח לא קבלתי אחריו' אמרינן ט"ס הוא אפי' בפירו' ושבח א"כ תיקון חכמים הוא למיגביא עכ"פ מיני' דידי' שלא מן הדין דא"כ שום אדם לא יקנה קרקע מחברו כך ס"ל לרבותיו של רמב"ם נמצא לפ"ז כיון מעיקור הדין אפי' מיני' לא גבי רק מתקנת ב"ד א"כ אמרינן אבני חרי תיקנו אמשעבדא לא תיקנו וא"ש דמתחילה הבין שאין כתובין כפירש"י ועל זה הקשה הא בחדא מחתא מחתינהו עם מזון האשה והבנות והני כתיבי ומשני אה"נ חדא מחתא הוא דטעם שניהם שוה כי דתרווייהו אינו מעיקור הדין דפירו' ושבח הוה דבר שאינו קצוב ומזון האשה והבנות הוה רק תנאי ב"ד א"כ אמרינן בתרווייהו הכי איתקן וכו'. ובזה י"ל כפתור ופרח בלשון הברייתא לקמן דת"ק כייל בחדא מחתא פירו' ושבח ומזון מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין ופי' כמ"ש דתרווייהו אינם מן הדין רק תיקון ב"ד ולהכי אתקין ולהכי לא אתקין ותינח אי אסמכתא לא קני ואין אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב ורק מתיקון חכמים אך ר' יוסי לטעמי' במס' ב"ב קס"ח ע"א דאסמכתא קניא וא"כ מדינא גובה מיני' ומאי דלא טריף ממשעבדי אם באת לומר שאין כתובין צריכת לומר משום שאין בעולם ואין זה דומה למזון האשה והבנו' ע"כ אמר לפי שאין קצובין וזה טעם כולל לכולן בשוה. אלא יש קצת לפקפק דהא הך שקלא וטריא איתא נמי לרבא אמר ר' יוחנן ור"י ס"ל התם בב"ב הלכה כר' יוסי דאסמכת' קני' ונוראות נפלאתי אהראב"ד פי"א ממכירה דהשיג על הרמב"ם מסוגי' ר"פ הנושא דמשמע לר' יוחנן לא אתאינן לדרב גידל ע"ש. וצ"ע אה"נ הא ר' יוחנן ס"ל אסמכתא קני' ומחייב בדבר שאינו קצוב וצ"ע:

קצובין וכתובין בעי. כ' תוס' לר"ל לא בעי לי'. אין לנו אלא דברי מהר"מ לובלין הפשוטים דלר"ל שאמר לפי שאין כתובין היינו כפשטיות המשנה פ' ג"פ דאינן כתובין אינו גובה אלא מב"ח וכמ"ש תוס' בשמעתין. ומהיכי תיתי להעמיס מילתא אחריתי בדר"ל. אבל לר"ח קשה לומר קצובין בלא כתובין מהני א"כ תיקשי מתני' פ' ג"פ וצ"ל כמ"ש תוס' לחלק בין קלא לקלא וכמו שהארכתי לעיל בכוונת התוס' זה מספקא לי' דילמא כתובין נמי בעי'. ויש ספק אי תרווייהו בעי ובחדא מיני' לא סגי. או סגי בקצובין לחוד עם קצת קלא. וה"ה כתובין ממש דאיכא קלא טובא אפי' בלא קצובין. או דילמא כתובין בלא קצובין לא מהני כלל אבל קצובין לחוד עם קצת קול מהני:

גמרא בעי רב אחדבוי במתנה היאך ופירש"י היאך מגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים עכ"ל. משמע מזה דעיקר התקנה דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך אלא לענין משועבדים בינונית ובנ"ח זיבורית אבל כששניהם בינונית או זיבורית לא הוצרכה התקנה דמדינא לא מצי למיגבי מלקוחות אלא מבני חורין וכן משמע מהא דמסקינן ואיבעית אימא דשוו כולהו אהדדי אלמא דבכה"ג אתי שפיר דמדינא גובה דוקא מהאחרון וצריך ליתן טעם בדבר אמאי הוי הכי מדינא דליכא למימר כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב מש"ה לא מצי לגבות מלקוחות או ממקבלי מתנה כשיש נכסים ללוה גופא דאם כן בבינונית וזיבורית נמי אמאי איצטריכא תקנתא דהא מדינא נמי אם יש ללוה זיבורית ולערב בינונית אפ"ה אינו יכול לתבוע את הערב אע"כ דנכסי דבר איניש עדיפי בהא מערב דעלמא וא"כ אפילו בינונית ובינונית. לכך נראה דבבינונית ובינונית מדינא לא מצי למיגבי מלקוחות כיון דאיהו גופיה מצי למידחי מבינונית לבינונית מאיזה שירצה וא"כ כשמכר ללוקח מכר לו כל זכות שבידו נמצא דהלוקח יכול לדחותו מבינונית שלו לבינונית דבני חורין ומה"ט גופא פשיטא לתלמודא דבמתנה נמי הכי הוא שנתן לו כל זכות שבא' לידו דקי"ל נותן בעין יפה נותן טפי ממוכר והשתא אתי שפיר דלמאי דמסיק דשוו כולהו כהדדי שגובה מן האחרון דכיון שקודם שנתן להאחרון לא היה לבע"ח שום שיעבוד על מקבלי המתנה כ"א על אותו בינונית שנשאר ביד הנותן נמצא ששיעבודו הוא ביד האחרון:

גמרא ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' עיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל דמשמע ליה דמדינא הכי הוא דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית דכי היכי דאקדמיה לפרעון הכי נמי אקדמיה ליטול מן העידית או בינונית לגבי זיבורית וכתב שבעלי התוספות נסתפקו בזה ולפי' התוספות שלפנינו לא מוכח מידי דאיירי מזה ואף שאין אני כדאי לכאורה איפכא מסתברא דכיון שדין מקבלי המתנה על היתומים א"כ לעולם דינם בזיבורית ואם לא הספיקו הזיבורית כנגד כולם א"כ הראשון יפרע מהזיבורית והאחרונים מן הבינונית שכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דבבא קמא בשם הריב"א ז"ל שכל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחלה אפילו הם ניזקין שדינם מהעידית כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה ניזקין מהזיבורית ע"ש אם לא שנאמר דהרשב"א והרמב"ן ז"ל פליגי אשיטת הריב"א אלא דבש"ע סי' קי"ט הובא' דברי הריב"א ז"ל בלי שום חולק. ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן דפשטא דשמעתין הכי קאמר כיון דקפסיק ותני גובין מהאחרון אלמא דלעולם הדין כן ולא סגי בלאו הכי אף ע"ג דזימנין קמא בינונית ובתרא זיבורית כגון שהיורשים הגבו לקמא בינונית ולבתרא זיבורית דבדידהו תליא כיון דמיתומים לעולם בזיבורית. וא"כ כיון דלפירוש התוספות איירי הכא במתנת שכ"מ במקצת שדינם על היתומים א"כ אתי שפיר כדפרישית וכן העלה הרשב"א ז"ל גופיה דאיירי במתנת שכ"מ במקצת ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אע"ג דקמא בינונית קשה קצת כו' והא רישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדין כולם כו' דהתם פשיטא דשקיל בינונית עכ"ל. ולענ"ד דבר זה צריך עיון דלפמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם כתב שם דאפילו גבי יורשים רשות ביד הב"ח ליקח מאיזה מהם שירצה אם אין לכל אחד שדה שלימה ולא שיטול מכל אחד חצי שדה וכתב שם בשם רבי יהודאי גאון דה"ה לשני לקוחות שלקחו כאחת רשות ביד הבע"ח לגבות מאיזה מהם שירצה ואין ללוקח אחד על חבירו כלום ולא חילק שם בין בינונית לזיבורית וא"כ משמע דדוקא היכא שנתרצו כל הלקוחות כאחד וכן היורשים צריך לגבות כדינו אבל אם לא נתרצו יכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ"כ שם הסמ"ע סי' ק"ח וא"כ הא דקתני הכא גובה מכולם מצי לפרש שפיר שגובה מכל אחד מהם שירצה וכן משמע שם בתוספות שכתבו דהא דבא ב"ח וגבה חלקו של אחד מהם היינו כשעשאו אפותיקי ולא ניחא להו לפרש שאחד מהם הוא בינונית ואחד מהם זיבורית דבע"כ גובה מזיבורית ואין יכול לגבות כלל מהבינונית שאין שיעבודו על היתומים בבינונית אע"כ דהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו דוקא כשנתרצו כל היתומים יחד אבל בלא נתרצו לא אלא דהתם משמע להו דאיירי מסתמא שתובע חובו מכולם כאחד ומש"ה הוצרכו לפרש באפותיקי משא"כ הכא מצינן לפרש דהא דקתני גובה מכולם היינו מאיזה מהם שירצה כיון שקנו כולם כאחת וצ"ע ודו"ק:

גמרא אין מוציאין לאכילת פירות מ"ט אמר עולא אמר ר"ל לפי שאינן כתובין כו' והא דקתני מפני תיקון העולם אף ע"ג דמדינא נמי אינו גובה ממשעבדי במלוה ע"פ מיהו עולא משמיה דריש לקיש קאמר לה וכן רבי אסי משמיה דרבי יוחנן ורבי יוחנן ור"ל לטעמייהו דסברי בפרק גט פשוט שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר אלא דאכתי איכא למידק כיון דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן כתובין א"כ מאי שנא דנקיט הני טפי משאר מלוה ע"פ דלא גבי ממשעבדי מדרבנן משום פסידא דלקוחות מיהו לפירש"י אתי שפיר דאכילת פירות לאו בע"פ היא אלא בשטר אלא משום תיקון העולם עשאוהו כמידי דלא כתיבא ותדע דהכי הוא דהא קי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דמכירה אית לה קלא וא"כ לפ"ז אפשר דמדינא שבח ופירות נמי היה ראוי לגבות ממשועבדים שבשעת המכר יצא הקול שמכר שדהו וקיבל אחריות על השבח ועל הפירות אלא דמפני תיקון העולם עשאוהו כדבר שאין לו קול וכנ"ל:

רש"י בד"ה לפי שאין כתובין כו' אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא עכ"ל. נראה מפירוש רש"י ז"ל דאיירי בנגזל שטרף מהלוקח מגזלן השדה עם הפירות וחוזר לגבות הקרן ממשועבדים והפירות ושבח מבני חורין וכ"כ להדיא במשנתינו וכ"כ הרב מברטנורה אלא שהתוספות יום טוב השיג עליו וכתב שאוקימתא זו נדחית בגמרא בפ"ק דב"מ אלא דאוקמוה התם בבא נגזל לגבות פירות מגזלן ע"ש וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. ושארי ליה מאריה לבעל תי"ט שכתב שאוקימתא זו שכתב רש"י ז"ל והברטנורה נידחית בגמרא ונהי דהכי הוא לפום ריהטא מהסוגיא דב"מ דף י"ד ע"ב היינו אליבא דשמואל דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אין לו שבח ללוקח ומשום הכי שקיל וטרי התם לאוקמי ההיא דשמעתין בנגזל גופא משא"כ למסקנא שם דף ט"ו דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ממילא דמוקמינן למשנתינו דלאכילת פירות ולשבח קרקעות כפשטיה דאיירי בלוקח מגזלן שבא לטרוף הפירות שטרף הנגזל ממנו ובהכי איירי סוגיא דשמעתין דאמרינן לפי שאינן כתובין ואינן קצובין והיינו דוקא אי איירי בלוקח משא"כ אם נפרש דאיירי בנגזל גופיה מוקמינן לה התם בפ"ק דמציעא דאיירי שעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות ולפי זה לא שייכי כלל הנהו טעמי דאינן כתובין ואינן קצובין כמו שהקשו שם באמת בתוס' בד"ה כשעמד בדין ע"ש וכל זה ברור ומה שדקדק בעל התוספות י"ט מדקתני לאכילת פירות כבר כתבתי בזה בחידושי לב"מ ובאמת אתי שפיר שכל הפירות שאכל הלוקח צריך לשלם לנגזל ואח"כ חוזר הלוקח עליהם וכל זה ברור ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות צ"ע ודו"ק:

בד"ה מעיקרא להכי איתקין כו' לפי שאין לך אדם רוצה ליקח כו' אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית עכ"ל. נראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה כתובה אמאי תקנו חכמים שיגבה ממשעבדי ולא חששו לתיקון העולם אע"ג שכל אדם יש עליו חוב זה אלא לפי שהוא דבר קצוב לא חששו בכך משא"כ במזון אשה ובנות שחוזרין עליו עולמית הו"ל דבר שאין לו קצבה מש"ה חששו לפסידא דלקוחות. ולפ"ז היה נראה לכאורה דרש"י ז"ל סובר דלרבי יוחנן וריש לקיש כתובין וקצובין בעינן אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו רבי אסי ורבי זירא לומר מעיקרא הכי איתקין הו"ל למימר בפשיטות דמזון האשה ובנות נמי לא גבו מששעבדי לפי שאינן קצובין לכך נראה דודאי אפילו לרש"י סברי ר' יוחנן וריש לקיש דבעלמא לא תליא מידי בקצובין או אינן קצובין דאף בשאין קצובין לא חששו לתיקון העולם כיון שכתובין תו לא שייך לומר אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו אלא דוקא במזון האשה ובנות שכל אדם מוטל עליו חוב זה מתנאי ב"ד וא"כ אין לך אדם שקונה שדה מחבירו כיון שאין לדבר קצבה משא"כ כתובה דהוי קצובין עשו תנאי ב"ד לגמרי דליהוי ככתובין ובאכילת פירות ושבח קרקעות אף על גב דאינן קצובין אפ"ה אי הוו כתובין הוי גבי ממשעבדי כיון שאין דבר זה דלוקח שדה גזולה מצוי בכל אדם לא שייך תיקון העולם בזה אלא לפי שאין כתובין כך נראה לי:

תוספות בד"ה כתובין הן כו' וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כו' וי"ל דהשתא לית ליה האי שינוייא כו' עכ"ל. משמע מזה דבמסקנא בטעמא דאימור צררי אתפסה לחוד סגי לענין מזון האשה והבנות דלא גבי ממשעבדי וקשיא לי מאי תיקון העולם דקאמר במתני' הא מדינא לא גביא משום חששא דצררי אתפסה וריהטא דכולא סוגיין משמע דתיקון העולם דקתני במתני' אכולהו קאי וכן בברייתא דלקמן דקתני מזון האשה והבנות דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הוי טעמא משום אין כתובין או אין קצובין ובמזון הבנות לא איצטריכו להני טעמי אלא חששא דצררי אתפסה ובשלמא לתירוץ השני שכתבו כאן אתי שפיר דדוקא בקנו מידו שייך טעמא דצררי וא"כ היכא שלא קנו מידו דלא שייך חששא דצררי הוצרכו להנך טעמי דאין כתובין או אין קצובין והיינו נמי תיקון העולם דמתני' אבל לתירוצם הראשון קשה מיהו בפרק הנושא כתבו התוספות עוד תירוץ אחר דאיצטריך טעמא דאין כתובין להיכא שהודה האב קודם מותו שלא התפיס צררי ע"ש וכאן לא רצו לפרש כן משום דלכאורה לא מיתסבר לומר דליהני הודאת האב לגבי לקוחות דהא בכל דוכתא פשיטא לן דחיישינן לקנוניא אע"כ דעיקר כוונת התוספות שם לאו לגבי לקוחות שקנו מהאב איירי אלא לענין לקוחות שקנו מהיורשים איירי דבכה"ג ודאי מהני הודאת האב דכיון שהודה האב קודם מותו ממילא אישתעבדי ניכסין ומזונות וכשמכרו היורשים אח"כ הו"ל כמוכר דבר שאינו שלהם אבל בשמעתין דאיירי בטעמא דקצובין משמע דאיירי לענין לקוחות שקנו מהאב כמו שאפרש בסמוך מש"ה לא רצו לפרש כאן דאיירי כשהודה כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות יבואר לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה ע"ש ודו"ק:

גמרא רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין. הש"ך בח"מ סי' ס' הקשה מכאן על הוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל לשלם אפילו מבני חורין ואפילו קנין לא מהני. וכבר חלקו עליו כל האחרונים אלא שהש"ך שם כתב דכולהו סוגיא דשמעתין ודפ"ק דמציעא משמע להדיא דלא כהרמב"ם ז"ל ורבותיו ע"ש שהאריך. ולענ"ד כוונתו דמוכח משמעתין ומסוגיא דפ"ק דמציעא דף י"ד דאכילת פירות ושבח קרקעות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חורין גובה והכא אמרינן דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן קצובין ואפ"ה גובה מבני חורין כן נ"ל בכוונת הש"ך ואי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל גופא לא קאמר אלא המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והיינו בדבר שלא היה חייב בו והיינו דמדמי ליה הרמב"ם ז"ל למתנה דלא מהני בדבר שאינו מסוים משא"כ אכילת פירות ושבח קרקעות דגובה מב"ח לאו משום דמחייב עצמו הוא דחייב אלא בי דינא הוא דמחייבי ליה תדע דהא איפסקא הלכתא שם בפ"ק דמציעא במוכר שדה ונמצאת שאינו שלו יש לו ללוקח מעות מהמוכר ויש לו שבח אע"פ שלא פירש לו השבח וכן לפירות וכן מבואר בכל הפוסקים בלי חולק ואע"ג שהמפרשים כתבו הטעם בזה דלענין שבח ופירות נמי אחריות ט"ס הוא סוף סוף מהא גופא מוכח שדין גמור הוא שהמוכר מחוייב לשלם ללוקח כל דמי הפירות שנתן הלוקח להנגזל או לבע"ח אי משום תקנת לקוחות או מטעמא אחרינא נמצא דלא דמי כלל למחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאיירי ביה הרמב"ם ז"ל ורבותיו דאינהו איירי שמחייב עצמו דרך מתנה וזה ברור ודלא כהש"ך. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ומה שהביא עוד הש"ך דכן משמע בסוגיא דב"מ דף ט"ו מהא דאמר ליה שמואל לרב חיננא וכו' אמליך וכתב שופרא ושבחא ופירות וכו' ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דאע"ג דלשמואל צריך לימלך דלא אמרינן בכה"ג טעות סופר הוא אפ"ה לא דמי למתנה כלל אלא שמחייב עצמו בדבר שהוא חייב שהרי הנגזל בדין טרף ועוד דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דשבח דאיירי ביה שמואל היינו לענין דאם גזל השדה משובחת והכסיפה כמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ הוי שפיר דבר קצוב וכדמשמע נמי בש"ס להדיא דלענין פירות לשמואל נמי היינו שגזל שדה מליאה פירות ואין להאריך וכבר הארכתי פרק קמא דבבא מציעא ע"ש וכ"ש דממזון האשה והבנות אין ראיה דמה שגובין מבני חורין היינו מתנאי ב"ד ומנתחייב לזון בת אשתו כבר הרגיש הרמב"ם ז"ל בעצמו וכתב דבשטרי פסיקתא ודאי חייב ע"ש:

תוספות בד"ה רבי חנינא כתובין וקצובין בעי לריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו עכ"ל. כבר כתבתי דודאי א"א לומר דריש לקיש כתובין וקצובין בעי דא"כ מאי איצטריך עולא לאהדורי אטעמא במזון אשה ובנות דמעיקרא הכי אתקין ולא קאמר לפי שאין קצובין אלמא דהכי שמיע ליה לעולא מר"ל גופא דכתיבה לחוד מהני אלא דלאידך גיסא דמספקא ליה לתלמודא דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין קאמר א"כ יש לדקדק נמי אמאי לא מספקא ליה הכי נמי אליבא דר"י ור"ל דנהי דכתיבה לחוד מהני איכא למימר דקצובין לחוד נמי מהני ובסמוך דמקשה הש"ס עליה דעולא ורב אסי מההיא דבנותיהן ניזונות ממשועבדים משמע לפירש"י ותוספות דפשיטא לתלמודא דלר"י ור"ל לא מהני קצובין לחוד ובשלמא לפירש"י בסמוך דהא דמספקא לן לרבי חנינא דקצובין אף על פי שאין כתובין היינו משום דס"ל מלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אפשר לומר כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות כדאיתא במשנה בפרק גט פשוט וכמו שאבאר בסמוך ממילא לא ניחא לתלמודא לומר דר"י ור"ל סברי דמע"פ גובה ממשועבדי' ודוקא אליבא דרבי חנינא מספקא לן משום דלכאורה פשטא דלישנא הכי משמע דקצובין לחוד מהני אבל לפירוש התוס' בסמוך דהא דמספקא לן לר"ח אי קצובין אע"פ שאין כתובין היינו במידי דאית ליה קלא דהו"ל כמוכר שדהו בעדים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלר"י ור"ל נמי יש לומר דמהני קצובין לחוד במידי דאית ליה קול ולא מקשה הש"ס לקמן בשמעתין מידי ושם אבאר עוד בזה ודו"ק:

במקום שיש בני חורין. דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר מיניה גבי שהרי יש לך מקום: במתנה היאך. אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו היאך מיגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים: אין אומרים כל הקודם בשטר. צואה זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד: יצא עליו שטר חוב. על המת לאחר שגבו אלו: גובה מכולם. כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד': גובה מן האחרון. שאפילו יצא שט''ח קודם שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא: אין לו. אין בשל אחרון כדי חיוב השטר: מזיבורית גבי. מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו שלי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב''ח: בבעל חוב. אותן שאמר עליהם תנו להם כך וכך מלוים היו: וליחזי שטרא. דהלואה דמאן קדים אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה אי נמי ברישא כי לא אמר ואחריו אמאי גובה מכולם: דליכא שטרא. דהלואה דמלוה על פה הואי: פקדתא. צוואה: ואי בעית אימא. לעולם אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מקמא גבי דשקיל דיניה ולא אמר במתנה אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומאי גובה מן האחרון אינו נפסד אלא אחרון דכי נמי גבי מקמא חוזר על האחרון וגובה ממנו דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי: ואי בעית אימא. דוקא גובה מן האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו' והכא במאי עסקינן דשוו כולהו קרקעות או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית: לפי שאין כתובין. הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחייביה באחריות' וליגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא: כמאן דכתיבי דמי. דתנאי בית דין הוא ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' חייב שהוא תנאי ב''ד בכתובות בפרק נערה (דף נב:): מעיקרא להכי איתקן. תנאי ב''ד כך היה שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית:

יתומין שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית. וא''ת לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשהודה ומת לרב הונא דאמר דמשום צררי אבל שבועה ליכא ולר''ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים (סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך (שמות כג) אסמכתא בעלמא דקרא בישראל איירי אתי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רבינו שמואל דאסור לקבל הימנו שבועה מק''ו דשותפות קשה וי''ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אי נמי כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקיבל העובד כוכבים להפרע מן החייב תחילה דאי לאו הכי העובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עא:) אי נמי כר' יוחנן דאמר נזקקין לכתובה: תנו מאתים זוז כו'. דוקא בכי האי גוונא שאינו נותן להם בשוה אבל אם היה נותן להם בשוה אפילו בלא אחריות נמי כל . הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפלוני ופלוני ופלוני ש''מ דלהקדימם נתכוון: גובה מכולם. נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן גבי בכור דנותן פי שנים ורבינו חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק: אע''ג דקמא בינונית. קשה קצת דמאי קא סלקא דעתין דמקשה דלא מפרש דאין נפסד אלא אחרון והא רישא דקתני גובה מכולם על כרחך צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דשקיל בינונית: שמע מינה במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. דאע''ג דיש לחלק בין מתנת שכיב מרע לשאר מתנות דלא מסיק אדעתיה דמית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן לעיל דלא מסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ואין כאן נעילת דלת לא מסתבר ליה לחלק אי נמי הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא: הכא במאי עסקינן בבעל חוב. ומהכא משמע דבע''ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב כו' וכן הלכה במקרקעי: והא כל הקודם בשטר קאמר. אי במתנה איירי ניחא דפשיטא דאיירי בשטר פקדתא דליכא לספוקי בשטרא אחרינא: אין מוציאין לאכילת פירות. בפרק נערה (כתובות דף נא:) תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא והתם ואע''ג דהתם תני חמשה: לפי שאין כתובין. פי' בקונטרס אע''ג דבפ''ק דבבא מציעא (דף טו.) אמרינן שכן כותב ללוקח אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהו מ''מ כיון דבשעת כתיבה לא הוי עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה לפי זה הא דפריך והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי לאו מבנות פריך אלא מאשה שהיא בעולם אי נמי דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגירשה ואהדרה: כתובין הן אצל בני חורין. וא''ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כדאמרינן לקמן ויש לומר דהשתא לית ליה האי שינויא אי נמי לקמן דמוקי לה בקנו מידו איכא למיחש לצררי והכא לא מיירי בקנו מידו וליכא למיחש לצררי: רבי חנינא קצובין וכתובין בעי. אריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו: