גיטין נ ע"א

קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד
וְהִילְכְתָא בְּכוּלְּהוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד בַּר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד
מַאי טַעְמָא מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָא מִידֵּי חַסְּרַהּ
אָמַר רָבִינָא תָּא שְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּתַקַּנְתִּין יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא אִשָּׁה רוֹצָה לִינָּשֵׂא וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיַּתְמֵי הַאי מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי הוּא תְּיוּבְתָּא דְּמָר זוּטְרָא תְּיוּבְתָּא
אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן שְׁטַר חוֹב הַיּוֹצֵא עַל הַיְּתוֹמִין אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁבַח אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית
אָמַר אַבָּיֵי תִּדַּע דְּבַעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית וּמִיַּתְמֵי בְּזִיבּוּרִית
אֲמַר לֵיהּ רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא בַּעַל חוֹב דִּינֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּזִיבּוּרִית כִּדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה בַּעַל חוֹב בְּזִיבּוּרִית שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ וְגוֹ' מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְהוֹצִיא פָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים וּמָה טַעַם אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא
אֶלָּא הָכָא כֵּיוָן דְּדִינֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּעִידִּית אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי נָמֵי בְּעִידִּית
וּלְרָבָא וְהָתָנֵי אַבְרָם חוֹזָאָה אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית וַאֲפִילּוּ הֵן נִיזָּקִין וְהָא נִיזָּקִין דִּינָן מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּעִידִּית
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית דְּנִיזָּק כְּזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא דְּאָמַר מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן וּמִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם תַּקִּינוּ רַבָּנַן בִּדְמַזִּיק וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא
אִינִי וְהָתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָיוֹתָאָה אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית וַאֲפִילּוּ הֵן עִידִּית מַאי אֲפִילּוּ הֵן עִידִּית לָאו אַף עַל גַּב דִּכְתִיב עִידִּית בִּשְׁטָרָא
לָא מַאי עִידִּית שְׁפַאי עִידִּית כִּדְרָבָא
דְּאָמַר רָבָא הִזִּיק זִיבּוּרִית גּוֹבֶה מִן הָעִידִּית שְׁפַאי עִידִּית גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא
אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי יְתוֹמִים שֶׁאָמְרוּ קְטַנִּים אוֹ אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים תַּקַּנְתָּא הִיא דַּעֲבוּד רַבָּנַן גַּבֵּי יַתְמֵי לִקְטַנִּים עֲבוּד רַבָּנַן לִגְדוֹלִים לָא עֲבוּד רַבָּנַן
אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא מַסֵּיק אַדַּעְתָּא דְּמַלְוֶה דְּמִית לֹוֶה וְנָפְלִי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי דְּהָוֵה לֵיהּ נוֹעֵל דֶּלֶת הִלְכָּךְ אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים נָמֵי
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי אַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ גְּדוֹלִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קְטַנִּים
וְדִלְמָא הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שְׁבוּעָה דְּגָדוֹל בְּמִילֵּי דַּאֲבוּהּ כְּקָטָן דָּמֵי אֲבָל לְעִנְיַן זִיבּוּרִית לָא
וְהִלְכְתָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

ב. מי שנעשה קבלן דבעל חוב עבור הלואה שהמלוה נחסר ממון על סמך התחייבותו, דברי הכל משתעבד.

ג. אבל ערב דבעל חוב שיש חסרון בערך התחייבותו, שהרי לא נעשה "קבלן", אלא "ערב", ומאידך יש לומר שדעתו להשתעבד, שהרי נחסר מלוה ממון על פיו.

ד. וכן קבלן דכתובה, שאמנם לא נחסרה האשה ממון על פיו, אבל מאידך, יש מעלה לערך התחייבותו, שהרי נעשה "קבלן".

בשני אלו, פליגי אמוראים, איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד הערב, כיון דאיכא "חדא למעליותא", על כל פנים, כפי שנתבאר.

ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה נכסי ללוה בשעה שנעשה ערב משתעבד, ואי לית ליה לא משתעבד הערב, כיון דליכא "תרתי לחיובא", ואינו דומה לקבלן דבעל חוב.

ומסקינן: והילכתא בכולהו, אף על גב דלית ליה משתעבד, כיון דאיכא חדא למעליותא.

בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה נכסי לבעל לא משתעבד.

ומפרשינן: מאי טעמא, מצוה הוא דעבד, הערב, כי על ידו נישאו, ולא מידי חסרה. [מאומה לא נחסרה מחמתו] ^[1]

עתה שבה הגמרא, לדברי מר זוטרא, הסובר: כתובת אשה מבעלה בבינונית, ורק מיתומים גובה היא בזיבורית.

אמר רבינא: תא שמע דלא כמר זוטרא, מעיקרא דתקנתין [מן הטעם הניתן לשורש התקנה] שכתובה בזיבורית:

הרי שנינו בברייתא [לעיל מט ב]: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית, שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא.

ואי סלקא דעתך, כתובת אשה בזיבורית מיתמי בלבד, כי חסו חכמים על היתומים, אם כן, הרי טעמא דהאי דינא משום דיתמי הוא, ולא משום שהאשה רוצה להנשא?! ^[2]

ומסקינן: אכן, תיובתא דמר זוטרא, מהך ברייתא, תיובתא היא.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב [מלוה] היוצא על היתומין, גובה מן הזיבורית, כמו ששנינו: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית".

ולא בסתם הלואה בלבד אמרו אלא אף על פי שכתוב בו שבח, כלומר שכתב למלוה בשטר לגבות מן העידית, בכל זאת אינו גובה מן היתומים, אלא מן הזיבורית, כתקנת חכמים. ^[3]

אמר אביי: תדע ראייה לדברי מר זוטרא.

דהא סתם בעל חוב, דיניה בבינונית, ואף על פי כן, מיתמי הפקיעו את דינו, ואינו גובה אלא בזיבורית. והוא הדין בכתב לו שבח, הפקיעו את דינו אצל יתומים.

אמר ליה רבא: הכי השתא, כלומר, וכי ראייה היא זו?!

הרי בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית, כדברי עולא.

דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב גובה בזיבורית.

שנאמר [דברים כד י, יא]: "כי תשה ברעך משאת מאומה [איזה שהוא חוב] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו [לקחת משכון]. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". כלומר, הלוה מוציא אל המלוה את מה שרוצה הוא למשכן.

והרי מה דרכו של איש - הלוה ^[4], להוציא מביתו כדי לתת משכון על חובו?

בוודאי, דרכו להוציא פחות שבכלים, שהרי מרצונו לא יפרע עידית.

וכשם שכאשר הוא נותן כלי, דרכו להוציא הגרוע שבכליו, כך כאשר יתן הלווה קרקע, פחותה שבקרקעותיו יתן, דהיינו זיבורית. ^[5]

ונמצינו למדים שמן התורה דינו של בעל חוב בזיבורית, שהרי נתנה לו התורה רשות לתת את מה שברצונו לתת.

ומה טעם אמרו חכמים: בעל חוב בבינונית?

כדי שלא תנעול דלת המלוין בפני לוין. והיות, שמהתורה בעל חוב בזיבורית, יש לומר: אכן, בסתם בעל חוב לגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [העמידוהו חכמים על דין תורה]

אלא [אבל] הכא, בשטר שכתוב בו שבח, כיון דדיניה מדאורייתא בעידית.

יש לומר: אפילו מיתמי נמי בעידית, כי לא באו חכמים להפקיע דין תורה!?

חוזרת הגמרא ומקשה, ולרבא, הסובר ^[6] שלא הפקיעו חכמים דין תורה, במה שתיקנו שלא לגבות מן היתומים ^[7] אלא זיבורית.

אם כן, בנזקין שדינם בעידית מן התורה, וכי אף מן היתומים כך דינו!? והתני אברם חוזאה, בברייתא, ^[8] אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין.

והא ניזקין, דינן מדאורייתא בעידית, ובכל זאת תיקנו חכמים, שמן היתומים גובים בזיבורית, וכן יש לומר בשטר שכתוב בו שבח!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כגון שלא היתה עידית דניזק אלא כזיבורית דמזיק.

וברייתא זו כרבי ישמעאל היא סוברת, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן.

ומפני תיקון העולם שיהיו נזהרים מלהזיק תקינו רבנן בדמזיק. ^[9]

והיות שמן התורה אינו חייב לשלם אלא זיבורית, לכן גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.

ופרכינן: איני ^[10] והתני רבי אליעזר ניותאה ^[11] בברייתא:

אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית.

מאי "אפילו הן עידית" דקתני, לאו [האם אין הכוונה] אף על גב דכתיב [שכתב הלוה] עידית בשטרא ^[12], ואף על פי כן, אינו נפרע אלא מזיבורית, ותיקשי לרבא!? ומשנינן: לא, מאי עידית שאינו גובה ממנה, אף על פי שכתב לו עידית בשטר, כגון דשפאי [שקפצה] עידית מלפניו.

כלומר, אחרי ההלואה, נשתדפה ונתקלקלה העידית שכתב לו, ובטל תנאו ^[13], ושוב אינו אלא כסתם בעל חוב. שמן התורה בזיבורית, ומדרבנן בבינונית.

וכדרבא, שמדבריו מוכח שאם "שפאי עידית" בטל דינו. ^[14]

דאמר רבא: הזיק קרקע זיבורית, גובה מן העידית של מזיק, ואף אם היא "עידי עידית", גובה הניזק ממנה.

ואם שפאי עידית [אותה קרקע שהיא עידי עידית נשתדפה] לאחר היזק, ועדיין יש לו עידית ^[15] ובינונית וזיבורית.

אינו גובה מן העידית ^[16], כי בטל דינו הראשון, ומפני תיקון העולם, אינו גובה בזיבורית, אלא מן הבינונית. ^[17]

עתה שבה הגמרא לפרש את הברייתא של רבי אליעזר ניותאה ^[18], שבשפאי עידית גובה מן היתומים בזיבורית, כי אינו גובה מן הבינונית, אלא מתקנת חכמים, וכפי שנתבאר, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.

שנינו במשנה ^[19]: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית". בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: יתומים שאמרו בזיבורית, קטנים דווקא או אפילו גדולים?

האם דין זה, תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי [תקנת חכמים היא אצל יתומים].

ואם כן יש לומר: לקטנים עבוד רבנן תקנתא, לחוס עליהם, כיון שאין להם מי שיטרח עבורם ^[20], אבל לגדולים, לא עבוד רבנן, כיון שיכולים לטרוח בעצמם.

או דלמא, דינא הוא ולא תקנתא, שיגבה בעל חוב מן היתומים בזיבורית, כדינו מן התורה.

משום דלא מסיק אדעתא דמלוה, דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי, דהוה ליה נועל דלת, כלומר, אין בעל חוב נועל דלת בפני לוה, מחשש מיתת הלוה - שלא יוכל לגבות אלא בזיבורית, כי אינו מעלה בדעתו שימות הלוה.

הלכך אפילו מגדולים נמי, אין גובין אלא זיבורית, ולא מחמת תקנת יתומין ^[21], אלא שביורשין ^[22], אנו מעמידים דינו של בעל חוב על דין תורה.

תא שמע, לפשוט שאפילו מגדולים אין גובה אלא זיבורית:

דתני אביי קשישא בברייתא: "יתומין" שאמרו חכמים, ביתומים גדולים, ואין צריך לומר ביתומים קטנים.

א. מלוה שבא לתבוע חובו, אף על פי שיש בידו שטר, רשאי הלוה לטעון פרעתי את חובי, ולא יהיה המלוה נאמן לגבות אלא בשבועה.

ב. מי שאינו יודע לטעון עבור עצמו, טוענים בית דין עבורו.

ג. לפיכך ^[23] אמרו חכמים, הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואף שאין האב טוען פרעתי, ואין היתומין יודעים אם פרע, אנו טוענים עבורם, שמא פרע לך אביהם, ולא יהיה נאמן אלא בשבועה.

ודחינן: מנין לך שהברייתא מדברת גם על גבייה מזיבורית.

ודלמא מה שאמרו אפילו גדולים, הני מילי לענין שבועה, ומשום דאפילו בן גדול במילי דאבוה [בעסקי אביו] כקטן דמי, ואינו יודע אם פרעו אביו או לא.

אבל לעניין לגבות מן הזיבורית, לא נאמר גדולים כקטנים, כי תקנה היא, ולגדולים לא תיקנוה.

הערות

^[1] שני טעמים נאמרו כאן, ומשמע שאם יחסר טעם אחד, כגון, שנעשה ערב לכתובה אחרי הנישואין, או שנעשה ערב לממון שהכניסה לו, הרי הוא משתעבד, ראה בתוספות. [ולמאן דאמר בערב דלוה דוקא אם אית ליה נכסי, מסתבר דהוא הדין נמי הכא]. ועיין רש"י [לעיל מט ב] שהשמיט את הטעם של "מצוה הוא דעבד". וראה ברשב"ם [בבא בתרא קעד בד"ה מצוה הוא דעבד]: "המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות, אבל מתכוין לזווגן, שעל ידי ערבות זו מתרצין, ולא מידי חסרה לאשה, דהא טב למיתב טן דו, ולטובתה נתכוין". ונראה לבאר: מה שאמרו "מצוה הוא דעבד" אינו סיבה לכך שאינו משתעבד, אלא נתינת טעם, לשם מה אמר שהוא ערב, ואם כן, לעניין אם דעתו להשתעבד, אין כאן אלא חילוק אחד בין מלוה לבין כתובה, "לאו מידי חסרה". ומה שכתב רשב"ם "טב למיתב טן דו", ולא כתב "שלא הוציאה כלום משלה" כמו שכתב רש"י, יש לומר, כי הרי אשה משועבדת לבעלה בכמה עניינים, ורק מחמת מה דטב לה למיתב טן דו, נחשב הדבר כטובה בשבילה.

^[2] כי טעם זה שייך "מיניה", כדי שלא נאמר משום "חינא" לתקן לה בבינונית, אבל לגבי יתמי הרי אף במקום "חינא" גובה בזיבורית, כמו שבמקום "נעילת דלת" גובה בעל חוב מיתמי בזיבורית - פני יהושע. [וראה שם ובתפארת יעקב מה שכתבו בישוב דעת מר זוטרא.]

^[3] בפשוטו, נשתעבדה העידית למלוה שעבוד גמור, ומעיקרא דדינא, לא מיבעיא שגובה ממנה כאשר הלוה עצמו פורע את חובו, אלא אפילו מן היתומים ראוי לו לגבות מן העידית, אלא שתקנת חכמים היא, שלא לגבות מן היתומים אלא בזיבורית, ואף בנידון דידן "לא מהני תנאה לגבי יתומים" כלשון רש"י. ולפי זה, אף אם כתב הלוה בפירוש, שיגבה המלוה מן העידית, בין ממנו בין מיורשיו, מכל מקום, מתקנת חכמים אינו גובה אלא בזיבורית. ובראשונים נחלקו בזה, והביאו בשם הרמב"ן שאם כתב להדיא "בין ממני בין מיורשי", גובה הוא מן העידית, דהיכי דפירש לא הפקיעו חכמים זכות המלוה, ראה בדבריהם. ולשון המאירי הוא: "וכשהתנה, אומדין שלעצמו התנה, אלא אם כן, התנה בפירוש, בין ממנו בין מיורשיו, ואף בזו יש חולקין".

^[4] אף על גב דשליח בית דין היה מוציא [ראה בבא מציעא קיג] לא היה מוציא אלא מה שהלוה נותן לו - תוספות בבא קמא ח א.

^[5] כן כתבו התוספות, וראה במהרש"א. וראה במאירי שכתב לפרש במטלטלין, ואף על פי כן אינם נחשבים אלא כזיבורית, שהרי כל מילי מיטב הוא, כיון שיכול למוכרו בכל מקום, אבל המשכון אינו בידו למוכרו. וראה עוד מה שכתב בחידושי הר"ן ובתפארת יעקב. ובריטב"א קידושין יג ב.

^[6] א. בפשוטו רבא חולק על מר זוטרא ואביי, וסובר לדינא שגובה הוא מן העידית, ובראשונים נחלקו כמי ההלכה. וראה בחידושי הר"ן שאפשר לומר שרבא לא בא לחלוק אלא לדחות ראייתו של אביי. ב. ראה בתוספות שרבא סובר שיעבודא דאורייתא, כי אם סובר הוא שיעבודא דרבנן, הרי מן היתומים אף בשטר שכתוב בו שבח, אין דינו מדאוריתא בעידית, שהרי פטור הוא לגמרי, ועל כרחך, רבא סובר שיעבודא דאורייתא. ג. וראה ברשב"א, שאף אם נאמר בדעת רבא, שיעבודא לאו דאורייתא, מכל מקום, כאשר שיעבד הלוה את נכסיו בפירוש, יש לומר, דלכולי עלמא שיעבודא דאורייתא, וראה עוד ברש"י קידושין יג ב ד"ה לאו דאורייתא ובציון 106 על הרשב"א. ובריטב"א קידושין יג ב כתב, דטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, משום דסבר שאין הקנאה לחצאין, ושעבוד קנין לחצאין הוא, ולפיכך, אף אם שעבד נכסיו בפירוש, אין נכסיו משתעבדים מן התורה, וראה מה שהאריך בזה בקצות החושן לט א. ד. ובדעת מר זוטרא ואביי, נסתפקו התוספות, אם סבירא להו שעבודא לאו דאורייתא, כי אם דאורייתא הוא, לא מסתבר שיפקיעו חכמים את דינו, או אפשר שיעבודא דאורייתא סבירא להו אלא שלא חילוק חכמים בדבר, וכשם שבעל חוב בעלמא גובה בזיבורית, כך גם בעל חוב שכתב לו שבח. [וכן בניזקין, ראה בתוספות לעיל מח ב ד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים]

^[7] בענין לקוחות, כתבו הראשונים, שאף רבא מודה שאין נפרעין מהם עידית במקום שיש זיבורית בני חורין, כי דינם של לקוחות חלוק מדין יתומים אף לענין נזקין. [וראה עוד במאירי בבא קמא דף ח ד"ה מכרה]. ובעל המאור בבבא קמא חולק וסובר שגובה עידית אף מן הלקוחות.

^[8] ממתניתין לא מצי לאותובי, דמצי לאוקמי בכתובת אשה ובעל חוב- תוספות הרא"ש וראה במרומי שדה.

^[9] ודלא כרבינא [מט ב], הסובר שאליבא דרבי ישמעאל אין שמין בדמזיק כלל - ראשונים וראה במרומי שדה ולעיל בהערות.

^[10] לשון זו, יש מפרשים כמו "איני מסכים לכך", ויש מפרשים כמו "אין היא" ובתמיה, כלומר וכי כן הוא כדבריך - על פי קהלת יעקב למהרי"י אלגזי.

^[11] אלעזר ניותאי היה מ"ניות ברמה" - סדר הדורות. [על פי הכתוב בשמואל א יט יט]

^[12] לא היה נראה לגמרא להעמיד מה שאמרו "ואפילו הן עידית" בנזיקין, ואליבא דרבי ישמעאל, וכדלעיל, ואפשר לפרש, כי "אפילו הן עידית", משמע, שהנכסים המשועבדים הם עידית, וזה נכון בשטר שכתוב בו שבח נכסים, אבל בנזיקין, וכדרבי ישמעאל, הרי כיון דאוקמוה רבנן אדאורייתא, נמצא, שהמשועבדים אינם אלא זיבורית.

^[13] רש"י. והתוספות הקשו עליו, ועל כן פירשו ש"שפאי עידית" היינו, כי דרך השדות הטובות אשר אצל הנהר, שסוף השדה, על שפת הנהר ממש, עומד למרעה בהמות, וגרוע מזיבורית. מפני שהנהר שוטף תמיד מה שזורעים שם. [ושפאי (האלף נקודה בצירי- מאירי) עידית היינו קצה השדה העידית]. וכך תתפרש ברייתא דרבי אליעזר ניותאה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו היא זבורית כל כך גרועה אשר בקצה העידית.

^[14] רש"י. ולשיטת התוספות, בדברי רבא מבואר ששפאי עידית היא גרועה מזיבורית. ולכן אם אכלה שם בהמתו, אין דנים אותה כשן שהזיקה, לשלם בעידית, אלא כבעל חוב, כי למרעה בהמות הוא עומד, ואף הבעלים רוצים שיהיו אחרים מרעין שם ונותנין דמים, והלכך אף זה, אף על פי שעשה שלא ברשות, אינו היזק גמור, אלא הרי הוא כחוב.

^[15] כי אם נאמר, שהיתה לו רק עידית אחת שנשתדפה, ועתה נשארה לו רק בינונית, אם כן מה חידש רבא, פשיטא דלא גרע מבעל חוב.

^[16] א. הקשו הראשונים מדוע לא יגבה מן העידית, והלא ניזקין גובין בעידית, וכל שכן בינונית וזיבורית? וכתב הפני יהושע שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים [בבא קמא ז ב] אם הניזק יכול לתבוע בינונית או זיבורית בעל כרחו של מזיק. וכבר הובא [בהערה 3 על המשנה מח ב] שרש"י סובר כשיטת הרא"ש שאין יכול לכופו על כך. ב. עוד הקשו [ראה רמב"ן ומאירי ושאר ראשונים]: מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים, והרי חיובו על עידית שבשעת התשלומים והפרעון, הגע בעצמך, אדם שאין לו עידית, שהזיק, או לוה והתנה, ואחרי כך לקח עידית, מי לא משתעבד בעידית! ? וכבר הובא [לעיל מט א בהערות] שרבינו עקיבא איגר הסתפק בנידון זה, ובאילת השחר [שם] רצה לפשוט מדברי התוספות שאין הולכים אחרי שעת הגבייה, ויתכן שאף רש"י סובר כך. וראה בציון 117 על הרשב"א שכתב לחלק בין הדברים, כי יש לומר שדין מיטב נקבע בשעת תשלומים מנכסים שהשתעבדו לניזק בשעת הנזק. וראה שם בדין בעל חוב.

^[17] כשאר חובות - מאירי. וראה ברש"ש.

^[18] רש"י. ולפירוש התוספות, מדובר על הזיק שפאי עידית שדינו לשלם מן הבינונית, ומיתומים בזיבורית - מאירי. ולא נתפרש לשם מה הוזקקה הגמרא לפרש פרט זה.

^[19] יש ללמוד מתוך סדר הגמרא, שהקדימה לדון בדין יתומים קודם דין נכסים המשועבדים, שכך גם כן היא הגירסא במשנה - חתם סופר. וראה עוד בחידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א.

^[20] רש"י, ובחידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א כתבו, "דלא יכלי לאיטפולי בזיבורית לזבונה ולא למיפלחה".

^[21] הקשה הרשב"א, אי בגדולים ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תיקון העולם [ואכולה מתניתין קאי מפני תיקון העולם] ? ועוד, ניזקין מאי איכא למימר, דדינא בעידית דבר תורה, ואי גדולים אמרו ליכא תקנתא אלא דינא! ? ותירץ, דלכולי עלמא נזקין מפני תיקון העולם הוא, ובקטנים דוקא, והכי פירושא, יתומים שאמרו במשנתינו דוקא קטנים, בין נזקין בין לבעל חוב, וכי קתני "מפני תיקון העולם", אכולהו הנך מיני דמתניתין קאי. או דילמא, בעל חוב דינא, ומשום דלא מסיק אדעתיה, ואפילו גדולים נמי, ונזיקין בלחוד תקנתא, וכי עבוד רבנן, בקטנים ולא בגדולים. וראה עוד בחידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א. וראה במהרש"א מט ב על תוספות ד"ה אלא, וקרבן נתנאל אות ז. וראה בסמ"ע וש"ך סוף סימן קח וסימן תיט בדעת החולקים.

^[22] ולאו דוקא יתומים בני הלוה, אלא הוא הדין, שאר יורשים, דמאי שנא - ר"ן על הרי"ף, וכן נראה בשלחן ערוך.

^[23] על פי רש"י. ומשמע, שטענה זו עבור היתומים, אינה אלא מחמת שהאב היה יכול לטעון "השבע לי שלא פרעתיך". וראה בשבועות מא א בתוספות ד"ה וכי ובמאירי שם ד"ה מי שתבע, שאין הכרח לתלות את שני הדינים זה בזה, ויתכן, שבית דין ישביעו את התובע שבועה כעין של תורה, אף על פי שהאב לא היה יכול להשביעו, אלא שבועת היסת.

ומאידך גיסא, מי שהיה ערב קבלן של בעל חוב — דברי הכל משתעבד וחייב לפרוע את החוב של הלווה, ואולם ערב סתם של בעל חוב וערב קבלן של כתובה פליגי [נחלקו בכך], איכא למאן דאמר [יש למי שאומר]: אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] ללוה בשעת ההלוואה — משתעבד הערב, ואיכא למאן דאמר [ויש למי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד.

והילכתא [ופסק הלכה הוא]: בכולהו [בכולם], אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב, בר [חוץ] מערב של כתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל נכסים כאשר הוא כותב את הכתובה — לא מש תעבד הערב.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מצוה הוא דעבד [שעשה] שעל ידי זה הסכימה האשה להינשא, ועוד, לא מידי חסרה [אין האשה חסרה דבר] שעבורו הוא משתעבד, שהרי אין הבעל לווה כסף מן האשה, ולכן תיקנו חכמים שאין הערב משתעבד.

אמר ר בינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ביחס לגביית הכתובה מן הזיבורית — האם דווקא ביתומים הדברים אמורים, מעיקרא דתקנתין [מעיקר תקנתנו] שאמרו: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית — שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר פה בגובה דווקא מיתמי [מיתומים], אם כן האי [טעמו של דין זה] משום דיתמי [שרכוש יתומים] הוא ולא בגלל האשה. ומטעם זה של המשנה משמע כי הוא הדין גם כשגובה בחיי הבעל, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על מר זוטרא שהעמיד את דין משנתנו ביתומים! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א כיון שהובאו דברי מר זוטרא בנו של רב נחמן, מביאים בשמו הלכה אחרת בנושא דומה: אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן משמיה [משמו] של רב נחמן: שטר חוב של האב היוצא על היתומין לפורעו, אף על פי שכתוב בו שבח שהוסכם ביניהם שיגבה המלווה ממיטב הקרקעות, מן העידית — אינו גובה אלא מן הזיבורית.

אמר אביי: תדע שכן הוא, שהרי בכלל בעל חוב דיניה [דינו] לגבות בבינונית, ובכל זאת מיתמי [מיתומים] בזיבורית. משמע שאף שכך הוא עיקר הדין, במקום יתומים אין מקיימים אותו, אלא מגבים מן הזיבורית, וכל שכן שתקנת יתומים חשובה יותר מתנאי פרטי הכתוב בשטר.

אמר ליה [לו] רבא: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בעל חוב באמת דיניה מדאורייתא [דינו מן התורה] בזיבורית, כדברי עולא, שאמר עולא: דבר תורה בעל חוב גובה בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא), מה דרכו של איש להוציא כמשכון — פחות שבכלים, ומכאן נלמד שאין המלווה זכאי ליותר מן הפחות שבכלים, ולכן אף בקרקעות הוא מקבל בפרעון חובו את הפחותה שבקרקעותיו של הלווה, ומה טעם אמרו חכמים שבעל חוב גובה בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שלא יימנעו מלהלוות לאנשים, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [ואצל יתומים העמידו אותה חכמים על דין תורה].

אלא הכא [כאן] כשהיה כתוב תנאי בשטר, כיון דדיניה מדאורייתא [שדינו מן התורה] בעידית, שהרי כך התנה בחוזה — אפילו מיתמי נמי [מיתומים גם כן] דינו בעידית.

ושואלים: ולהסבר זה של רבא, והתני [והרי שנה] החכם אברם חוזאה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן נגבים לצורך ניזקין. והא [והרי] ניזקין דינן מדאורייתא [מן התורה] בעידית, משמע שתיקנו חכמים שמיתומים גובים בכל מקרה רק זיבורית!

ומשיבים: הכא [כאן] בברייתא ששנה אברם חוזאה, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה עידית של הניזק שווה כזיבורית של המזיק, כלומר של היתומים,

וכל זה שיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מדאורייתא [מן התורה] בעידית של ניזק שיימינן [אנו מעריכים וגובים], ומפני תיקון העולם תקינו רבנן [תיקנו חכמים] בעידית של מזיק, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [ואצל יתומים העמידו חכמים את הדבר על דין תורה] והם משלמים מזיבורית שלהם, שהיא כעידית של הניזק. אבל במקרה רגיל אין גובים לניזקין מן היתומים אלא מעידית, והוא הדין לשטר חוב שנכתב בו שיגבה מן העידית.

ומקשים: איני [האמנם כן הוא]?! והתני [והרי שנה] ר' אליעזר ניותאה: אין נפרעין לבעל חוב מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אפילו הן עידית"? לאו [האם לא] הכוונה היא כך: אף על גב דכתיב [אף על פי שכתוב] עידית בשטרא [בשטר], בכל זאת הם גובים מן הזיבורית?

ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "עידית"? שהיתומים יכולים לפרוע אף שפאי עידית, קרקע הנמצאת במקום שאינו ניתן לעיבוד ושמירה, וערכה בשוק פחות מזיבורית.

ושזאת הכוונה ב"שפאי עידית" אנו למדים מדברי רבא, שאמר רבא: אם הזיק זיבורית — גובה מן העידית, אם הזיק משפאי עידית — גובה מן הבינונית, שקנסו את הניזק לשלם דבר המשובח הרבה ממה שהזיק, ולפיכך אם הזיק שדה פחותה מזיבורית די בגבייה מבינונית. ומדוע שנה ר' אליעזר ניותאה שיתומים פורעים חוב אף מן הקרקע הגרועה ביותר — שכן גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [אצל יתומים העמידו חכמים את הדבר על דין תורה], שדינו של בעל חוב בזיבורית.

ב שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי בבירור כוונת הדברים: "יתומין" שאמרו, האם הכוונה דווקא יתומים קטנים, או אפילו גדולים? והשאלה היא זו: האם תקנתא [תקנה] היא דעבוד רבנן גבי יתמי [שעשו חכמים אצל יתומים], לקטנים עבוד רבנן [עשו חכמים] תקנה זו, לגדולים לא עבוד רבנן [עשו חכמים] תקנה זו.

או דלמא [שמא] הטעם הוא אחר: משום שלא מסיק אדעתא [עולה על דעתו] של המלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי [שימות הלווה ויפלו הנכסים לפני היתומים], דהוה ליה [שהיה לו] משום כך טעם להיות נועל דלת בפני לווים, ונמצא שעיקר התקנה שיגבה בעל חוב מן הבינונית לא תוקנה אלא במקרים הרגילים, ולא חששו לתקן תקנה זו לגבי יורשים בכלל, הלכך [על כן] אפילו גדולים נמי [גם כן] פורעים מן הזיבורית?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה דתני [ששנה] אביי קשישא [הזקן] (ולא אביי החכם המפורסם): יתומין שאמרו בכל מקום — גדולים, ואין צריך לומר קטנים.

ודוחים: ודלמא הני מילי [ושמא דברים אלה אמורים] לענין שבועה, שמה שאמרו שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה, דין זה אמור גם ביתומים גדולים, ומדוע? שגם בן גדול במילי דאבוה [בדברים, בעסקים של אביו] כקטן דמי [הוא נחשב] משום שאינו יודע בפרטי עסקי אביו, ושמא פרע אביו בינתיים את החוב, אבל לענין זיבורית — לא, ואין הדברים אמורים אלא בקטנים.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Everyone also agrees that an unconditional guarantor for the repayment of a creditor becomes responsible for payment of the borrower’s debt. The Sages disagree with regard to the following cases: A guarantor for the repayment of a creditor and an unconditional guarantor for payment of a marriage contract. There is one Sage who says: Although the borrower does not have property of his own at the time of the loan, the guarantor becomes responsible for payment of the obligation. And there is one Sage who says: If the obligated party has property of his own, then the guarantor becomes responsible; if he does not have property of his own, he does not become responsible.

And the halakha is: In all of these cases, although the obligated party does not have property of his own at the time he assumes the obligation, the guarantor becomes responsible for payment of that obligation. This is so except in the case of a guarantor for payment of a marriage contract, as in that case, even if the husband has property of his own when he gives a marriage contract, the guarantor does not become responsible for payment of the obligation.

What is the reason for this? The intention of the guarantor is performing a mitzva of facilitating a marriage by encouraging the woman to consent to the marriage as a result of his involvement, but he does not truly intend to obligate himself. And furthermore, the woman does not lose anything in exchange for which the guarantor would accept responsibility, as the husband does not borrow money from the woman. Therefore, the Sages instituted that the guarantor does not become responsible for payment of the marriage contract from his own property.

Ravina said: Come and hear a proof concerning the question of whether the mishna’s ruling that payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land applies only when the woman collects from orphans or if it applies even when she collects from her husband. The proof is from the beginning of our ordinance: Why did the Sages say that a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land? It is because more than a man wants to marry a woman, a woman wants to become married to a man. And if it enters your mind that this halakha applies only when the woman collects from orphans, then the reason given for this halakha should be that it is because they are orphans, not because a woman wants to become married. This indicates that the mishna’s ruling applies even when she collects her marriage contract during her husband’s lifetime, contrary to the opinion of Mar Zutra. The Gemara affirms: The refutation of the opinion of Mar Zutra is a conclusive refutation.

§ Apropos a statement attributed to Mar Zutra, son of Rav Naḥman, the Gemara cites another halakha in his name on a similar topic: Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said in the name of Rav Naḥman: If a promissory note is presented to orphans for repayment of a loan taken by their father, then although an enhancement of the creditor’s ability to collect, enabling the collection of even superior-value land, is written in it, the creditor can collect only from inferior-quality land.

Abaye said: Know that this is the case, as the halakha governing a creditor is that he collects from intermediate-quality land, but from orphans he collects only from inferior-quality land. If one cannot collect even from intermediate-quality land of orphans, all the more so one cannot collect from their superior-quality land.

Rava said to him: How can these two cases be compared? By Torah law, the halakha governing a creditor is that he collects from inferior-quality land, in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla says: By Torah law, a creditor collects from inferior-quality land, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you have lent shall bring forth the pledge out to you” (Deuteronomy 24:11). What would a man ordinarily take out as a pledge? The least valuable of his vessels. This demonstrates that the creditor is entitled only to the least valuable of the debtor’s vessels. Similarly, when he collects from land, he collects only from inferior-quality land. And for what reason did the Sages say that a creditor collects from intermediate-quality land? So as not to lock the door before potential borrowers, i.e., so that people do not refrain from extending loans. And with regard to orphans, the Sages left the halakha as it is stated in the Torah.

But here, a stipulation enhancing the creditor’s ability to collect was included in the promissory note. Therefore, since by Torah law the halakha governing this creditor is that he collects from superior-quality land as stipulated in the loan agreement, then he should also collect from superior-quality land even when collecting the debt from orphans.

The Gemara asks: And according to this explanation of Rava, there is a difficulty: Didn’t the Sage Avram Ḥoza’a teach a baraita that states: A father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land? The Gemara infers: And this ruling applies even if the property is collected for payment to injured parties. But isn’t it true that by Torah law the halakha governing injured parties is that they collect from superior-quality land? This indicates that even when by Torah law collection should be from superior-quality land, the Sages instituted that one may collect from orphans only inferior-quality land.

The Gemara answers: With what case are we dealing here in the baraita taught by Avram Ḥoza’a? We are dealing with a case where superior-quality land of the injured party is equal in quality to inferior-quality land of the one who caused the damage, i.e., the orphans, and the one who caused the damage also has land of superior quality.

And the baraita is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: By Torah law we appraise the property of the injured party, and therefore the one who caused the damage can pay with his inferior-quality fields that are equal in quality to the superior-quality land owned by the injured party. And for the betterment of the world, the Sages instituted that we appraise the property of the one who caused the damage, and he pays with his superior-quality land. But with regard to orphans, the Sages left the halakha as it is stated in the Torah; they pay from their inferior-quality land that is equal in quality to superior-quality land belonging to the injured party. By contrast, a creditor who holds a promissory note stipulating that the debt can be collected from superior-quality land can collect superior-quality land even from orphans, as stipulated in the loan agreement.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Eliezer Nayota’a teach a baraita that states: A father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land, even if it is superior-quality land? The Gemara asks: What is the meaning of: Even if it is superior-quality land? Is it not the following: Although superior-quality land is written in the promissory note, the debt can be collected from the orphans only from inferior-quality land.

The Gemara rejects this suggestion: No, what is the meaning of superior-quality land? Orphans can repay the debt even from strips of superior-quality land that due to their location cannot be cultivated or guarded and that consequently have a lower market value than inferior-quality land, as in the statement of Rava.

As Rava says: If one damaged inferior-quality land, the injured party collects from superior-quality land. The one who caused damage is penalized and made to pay from land of much higher quality than that which he damaged. If he damaged strips of superior-quality land that cannot be cultivated, the injured party collects from intermediate-quality land, as the land that was damaged is inferior in value even to inferior-quality land, and therefore it suffices if compensation is paid from intermediate-quality land. And why did Rabbi Eliezer Nayota’a teach that orphans may pay their father’s debt from land of the lowest quality? With regard to orphans, the Sages left the halakha as it is written in the Torah, that a creditor collects from inferior-quality land.

§ The mishna teaches: If one who owed money died and his children inherited his property, the father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land. Rav Aḥadevoi bar Ami raised a dilemma with regard to the meaning of this statement: Do the orphans of which they spoke refer specifically to minors or even to adults? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Is this an ordinance that the Sages instituted for the benefit of the orphans, in which case it may be argued that the Sages instituted it for minors but they did not institute it for adults?

Or, perhaps the reason is different. The reason that a creditor collects from intermediate-quality land is so that the door not be locked before potential borrowers. Here, this is not a concern, since it does not enter the mind of the creditor that he should not lend money as perhaps the borrower will die and his property will fall to the orphans. As only if he were to consider this possibility, would it be that this would lock the door before potential borrowers. Consequently, the ordinance that a creditor collects from intermediate-quality land was instituted only in the standard case, where the creditor collects from the debtor himself, but not where he collects from the heirs. Therefore, the ordinance that a debt can be collected from the property of orphans only from inferior-quality land should apply also to adult orphans.

The Gemara answers: Come and hear what Abaye the Elder taught: With regard to the orphans of which the Sages spoke, the phrase is referring to adults, and needless to say it is referring also to minors.

The Gemara rejects this proof: But perhaps this statement applies only to the matter of an oath. One who collects a debt from property left by the debtor to his heirs always takes an oath, even if he produces a promissory note. This halakha applies even if the heirs are adults. This is because even an adult son is considered like a minor with regard to his father’s financial matters, since he does not know the details of his father’s business dealings and it is possible that his father had actually repaid the debt before dying. But with regard to collecting the debt from inferior-quality land, no, this halakha applies only to minors.

The Gemara concludes: And the halakha is:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית. פי' נ"ל שכתב לו סתם לגבות מן העידית ומן הדין גובה בין ממנו בין מיורשיו בעידית אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אלא א"כ פי' ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי וגמרי לה מדקי"ל כאבא שאול בן אבא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסי' האילן בין הוא בין יורשיו אין משבעינן אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפי' תנן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה כדכתב ר"ה ז"ל, וכך מצאתי בחבור הר"ם הספרדי ז"ל.
והא ודאי כר' נחמן קי"ל, דרביה דרבא הוא ועוד דרבא יחיד הוה ועוד דמאי דמתרץ אברם חוזאה ר' ישמעאל היא אדחיה ליה מדאוקמ' רבינ' דהוה בתרא למתני' כר"ע ולית ליה לר' ישמעאל שומא בדמזיק כלל ואפשר דרב' נמי לדבריו דאביי דאוקמא למתני' כר' ישמעאל אמרה ולדחויי תדע דידיה ולאו למיפלג עליה דרב נחמן ועוד דרבא שנויי נינהו ולא סמכינן אשנויי.

מאי עידית שפאי עידית. פירש"י ז"ל שנשתדפה עידית ואינו נכון דהזיק ונשתדפה עידית הראויה לו למה אינו גובה מעידית של שאר נכסים והלא היא הראויה לו מן התורה שהרי כתיב מיטב שדהו ישלם ואין חיובו אלא בשעת תשלומין והא דאמר רבא נמי הזיק זיבורית קשה לדידיה למה לפרושי מאי היזק הוה ליה למימר הניזקין גובה מן העידית שפאי עידית וכו'.
ור"ת ז"ל כתב שפאי עידית גובה מן הבינונית והוא מלשון על שפאים ירעו כלומר שאם הזיק שפאי עידית דבר שאינו משתמר לבעל השדה והוא עומ' למכור ולרעות שם בהמות גובה בבינונית שבעל השדה עצמו רוצה הוא בכך שיהיו הכל מרעין שם בהמתם ונותנין דמם הי' אין זה נזק אלא כב"ח הוא ומשלם בבינונית וגבי יתמי בזיבורית ומאי אפילו הן עידית ואפי' אותן נכסים שהזיק הן שפאי עידית.

לפי שאין כתובין. פי' רש"י ז"ל שאין קול לכתיבתן, ויפה פי'. ויש ל"א שמעמידה בשלא כתב ליה אינון ועמליהון ושבחהון גובה בלא כתיבה כלל דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים והא דאקשינן ממזון האשה והבנות ולא משני' כדלקמן כיון דבתנאה ב"ד קא אכלה אימא צררא אתפסי משום דעיקר קושיין מזון האשה ולא עביד אינש' דמתפיס צררי לאשתו דלא ידע אי תבעה כתובתה אי דספק' נמי ממעשה ידיה והכי נמי מוכח בפ' ב' דייני גזרות.
ואיבעי' לן לר' חנינ' כתובים וקצובין בעי, פירוש משום דמוסיף הוא על דברי ר' יוחנן לומר דקצובין נמי בעינן או דילמ' טעמ' דנפשיה קאמר וקצובין אע"פ שאינן כתובין ומיהו ליכא למיבעי כתובים אע"פ שאינן קצובין מהו דאס"ד מהני לא קאי אדר' יוחנן והיל"ל תרווייהו, ולא מחוורי.
וי"ל הכי מיבעי ליה ר' יוסי בר חנינ' אמזין אשה ובנות דמתני' קאי ואמר אע"פ שהם כתובים מפני שאינן קצובין אלמא קצובין וכתובי' בעי א"ד אשאר' נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אע"פ שאינם כתובים ולר' יוחנן קצובין ואינן כתובי' ודאי לא מהני דא"כ הוה ליה למימר מפני שאין קצובין.
ופי' רש"י ז"ל דלהאי לישנ' דאמרת קצובין אע"פ שאינן כתובין מלוה על פה גובין מנכסים משועבדים ואיכ' למידק והא תנן בפ' גט פשוט המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין. א"ל מוקי לה בשיש לחוש לפרעון ולקנוני' כגון שחייב מודה אבל שמתוה מתחלה ואח"כ מכר נכסיו. א"נ דלא מטא זימניה דלא עביד איניש דפרעיה בגו זימניה גובה ממשועבדים, ואינו מחוור.
וי"ל דנפק' מינה דהיכ' דקצב שבת ופירות וקבל אחריות עליהן עד כדי אותה קצבה והכי מיבעי ליה מי אמרי' כיון דקצב ה"ל כמעות המקח עצמו דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דכי זבין איניש בפרהסי' זבין ונפיק קלא לגוף ולפירות א"ד קצובין כתובין נמי בעי בהו אבל מלוה ע"פ לדברי הכל אינו גובה דכי יזיף איניש בצנע' יזיף ומ"ה קס"ד לדמויי לפרנסה דקציצה ולא כתיבה ואעפ"כ גובה משום דלאו מילת' דבצנע' היא ודמי' למכר ולא להלואה. ופריק שאני פרנסה דקלא אית לה טפי משבח ומפירות אע"ג דקיצי שהכל יודעין המניח בת עם הבן נוטלת פרנסה, וזה פי' יפה ובתוספות מצאתי.

אמר רבינא תא שמע מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואי סלקא דעתך מיתמי האי משום דיתמי הוא. אלא ודאי אפילו דידיה כתובה מן הזבורית וסלקא דמר זוטרא בתיובתא. הילכך בין מיתמי בין מיניה דידיה מן הזיבורית, דאין כאן נעילת דלת בפני נישאות דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ואפשר לומר מהאי טעמא דאפילו נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית [בנדפס: דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאמר בעל חוב דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית]. ומיהו מהא דאמרינן בריש אף על פי בכתובת [נד, ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה לזיבורית, ליכא ראיה, דהתם דמשלו הוא מוסיף לה איכא למימר דליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וליטול ממנו כל דהו, אבל אם מגבית לה נדוניא שהביאה מבי נשא מן הזיבורית ממנעא ולא נסבא, ולכאורה הכי הוה משמע נמי משמעתין דהכא מדפרכינן לעיל ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ואם איתא דמתניתין אף בנכסי צאן ברזל קאמר מאי קושיא דהא ודאי ערב דנדוניא משתעבד דמידי חסרה, אלא דאיכא למימר דאף כשתמצא לומר דמתניתין אף בנדוניא קא מיירי ויש בכלל כתובה דמתניתין נכסי צאן ברזל מכל מקום עיקר כתובה לא נפיק מכללא ואפילו בעיקר כתובה קא תני דנגבית מן הזיבורית ואי מערב קאמר הא לא משתעבד, ואלא מיהו מחלוקת היא, שנויה בגמרא דבני מערבא בפירקין דהכא דגרסינן התם כתובת אשה בזיבורית אמר רבי ירמיה לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית אמר רבה יוסה אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית ואתיאן אילן פלוגואתא כאינן פלוגואתא דתנינן תמן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, ואתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים, ואתיא דרבי יוסה כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כרבי יהושע בן לוי. עד כאן. [בנדפס: וליתא דלא כתובה של אלף דינר של נדוניא קאמר אלא של תוספת קאמר ובתוספת הוא דפליגי וההיא פלוגתא דכל זמן שהיא בבית אביה בתוספת היא שנויה בגמרין התם בפרק הנושא ומאן דאמר תוספת יש לה לית ליה דרב ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה כדאיתא התם].

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית [בנדפס: אמר אביי דבעל חוב בבינונית ומיתמי בזיבורית אמר ליה רבא הכי השתא וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא בעידית אפילו מיתמי נמי. איכא למימר דרבא דאמר דהכא דיניה בעידית מדאורייתא אית ליה שעבודא דאורייתא. ועוד נראה לי דכל ששעבדו בפירוש אפילו מאן דאמר בעלמא שעבודא אחריות לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשטר חוב שאין בו מפרש [מפורש]. וכן נראה לי גם כן ממה שאמרו בקידושין [יג, ב] קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא שמיא]. וקיימא לן כמר זוטרא דאמרה משמיה דרב נחמן וכאביי דפירש תדע דבעל חוב דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. ואף על גב דפליג עליה רבא ופריק כולהו קושיי דאקשינן עלה לא קיימא לן כותיה דאשנויי לא ניקום ונסמוך, ועוד דהוה רבא יחיד ועוד דמאן [בנדפס: דמה] דמתרץ באברהם חוזאה רבי ישמעאל היא לתה [ליתא] דאנן כרבינא סבירא לן דאוקי מתניתין כרבי עקיבא ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל. וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים דדוקא כשכתב לו שבח סתם גובה מן העידית ומן הדין גובה מן העדית בין ממנו ובין מיורשיו, אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בכתב אלא אם כן פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי, וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפירש תנן כין הוא בין יורשים אין משביעין אותה כדכתב רבינו הגדול ז"ל, וכן מצאתי בחבור הרב רבי משה הספרדי ז"ל, עד כאן. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל.

מאי עידית שפאי עידית. פירש רש"י ז"ל שנשתפה העידית ושבא לגבות מן העידית שבשאר נכסים אומר לו לא תגבה אלא מן הבינונית באותה שהיתה ראוי לך כבר נשתדפה ומזלך גרם והילכך מיניה דידיה בבינונית. ומיתמי בזיבורית. ואינו מחוור. חדא דאף על פי שנשתדפה עידי עדית למה אינה גובה מן העדית שבשאר נכסים שהיא ראויה לו מדין תורה ואין חיובו אלא בשעת תשלומין, ועוד דמדאורייתא גובה בין מן העדית בין מן הזיבורית וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא אם כן הודעה כחן של נזיקין אצל בינונית דרחמנא אמר ממיטב ואת אחת מבינונית נמי לא, ועוד דלא הוה ליה למימר מאי עידית שפאי עדית אלא הכא במאי עסקינן דשפאי עידית, ורבינו חננאל ז"ל פירש שפאי מלשון על שפאים, פירוש מרעה שבסביבות העידית ועומד שם לרעות בהמות של בעל השדה, הכי פירושו מאי אפילו הן עידית שאפילו הזיק שפאי עידית דהוה ליה כבעל חוב ולא כמזיק לפי שבעל השדה בעצמו ניחא ליה בכך שירעה שם זה בהמותיו וישלם לו דמי מרעהו. ולפיכך דבר תורה גובה מן הבינונית כבעל חוב וגבי יתמי מזיבורית כשאר בעל חוב.

בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים. קשיא לי אי בגדולים וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תקון העולם ואי אפשר לפרש אין בזה מפני תקון העולם דהא אכולה מתניתין קתני ואי אפשר לפרשו לצדדין. עוד נזקין מאי איכא למימר דאנן כן ניזקין בעידית דליכא טעמא דלא מסיק אדעתא דדינא בעדית דבר תורה ואי בגדולים אמרו ליכא תקנתא [בנדפס: אלא דינא]. ונראה לי לפרש דלכולי עלמא נזיקין ודאי מפני תיקון העולם הוא ובקטנים דוקא דכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים אבל בגדולים לא. והכא הכי פירושא יתומים שאמרו במשנתנו דוקא בקטנים כן נזקין כן לבעל חוב וכי קתני מפני תיקון העולם אכולהו הנך מילי דמתניתין קאי, או דלמא בעל חוב דינא ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית ואפילו גדולים נמי. ונזקין בלחוד תקנתא דבדידהו איכא לתקוני וכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים ולא בגדולים, ואסיקנא בין גדולים בין קטנים כלומר בבעל חוב. והלכך לענין חובו דינא ובין גדולים ובין קטנים, ולענין נזקין בקטנים ולא בגדולים ובדידיהו קתני במתניתין מפני תיקון העולם. כן נראה לי.

ואסיקנא: והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה. ולמאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמאן דאמר דאין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קבלו עליו שלא ליטול רבית, ואי נמי בנכרי כדברי רבינו תם ז"ל דפירש דהא דאמרינן דאסור לעשות בשותפים עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחילה אבל אם עשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביע, אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד.
ירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ינאי אין נפרעין בנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שהרבית אוכלת בהן ויש אומרים אף לכתובת אשה ויש אומרים אף לגזלה ולנזקין אמר רבי יוסה בן רבי בון אוף אנן תנינן תרויהון, לגזלה מן הדה אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם, נזקין מן הדה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית, מכי מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית והתנן עמד הבן תחת האב הנזקין שמין להם בעידית ובעלי החוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אמר רבי יוסה בן רבי בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן.

אע"פ שביארנו שבעל חוב דינו בבינונית אם התנה בשטר להגבותו מן העדית הרי זה גובה מן העדית ומ"מ דוקא מיניה אבל מן היתומים שלו אין נפרעין אלא מן הזיבורית אפי' התנה שהרי ניזקין משתלמין מן התורה בעידית ואם כן הרי הוא כמי שהתנה ואעפ"כ אין נפרעין מהם מן היתומים אלא מן הזיבורית ואע"פ שזו היא דעת אביי וכבר נחלק עליו רבא לומר שכל שהתנה ליפרע מן העידית או כל שהוא חייב מן התורה בעידית אפי' מן היתומים כן ולא אמרו בזיבורית אלא בשלא התנה ובמי שאין דינו מן התורה בעידית כבעל חוב שדינו בזיבורית וכדעת עולא שהזכרנו למעלה וכבר ביארנו בכמה מקומות שכל שמחלקתם סובבת בדבריהם של אחרים אינו בכלל מחלקת אביי ורבא והרי שמועה זו מר זוטרא בריה דרב נחמן אמרה ובשם רב נחמן והוא שאמר שטר שיש בו שבח ר"ל שכתוב בו לגבות אותו החוב מן העידית אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית ואף אברם חוזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הניזקין ואע"פ שרבא פירשה לדעתו משכוני נפשין למה לן ואף ר' אלעזר נתזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הן עידית וודאי פירושו אפי' היה כתוב עידית בשטר ואע"פ שאף זו רבא תירצה לדעתו שנויי נינהו ומעתה אין תנאי של גובינת העידית מועיל אלא לגבי דידיה אבל לגבי יתמי לא ושמא תאמר לדעת הפוסקים שנאמנות מועיל אף ליתומים מה בין זו לזו אינו דומה שזו שאמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה משום ספיקא הוא דילמא פרעיה ומכיון שהוא מחזיקו באדם נאמן וכן שרגלים לדבר דאם כן שטרא בידיה מאי בעי ראוי לומר שתנאו מועיל אבל כאן קול הוא שהקלו ביתומים שלא ליפרע מהן אלא מן הזיבורית וכשהתנה אומדין שלעצמו התנה אלא אם כן התנה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו ואף בזו יש חולקין:

זו היא שיטה הישרה ואע"פ שגדולי הפוסקים פסקוה כרבא כבר חזרו בהם בסוף ימיהם ותקנוה והילכך כתבות שלנו אע"ג דכתוב בהו מכל שפר ארג נכסין לדידיה מהני ליתמי לא מהני וכל דאית להו ארעא מגבו לה מזבורית ואפי' היו שם מטלטלין ובאה ליפרע מהם מתקנת גאונים אין שומעים לה שלא התקינו לגבות מטלטלין אלא בדליכא ארעא וכן כתבוה גדולי המפרשים כאן אלא שבתשובת שאלה מצאנוה להם בהפך ולשון התשובה אחר שתקנו גאונים כתבת אשה ממטלטלין הרי היא בעלת חוב ואין לדחותה אצל קרקע מדאמרינן כתובות פ"ו א' האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה כו' שמעינן מינה דאי ליכא בעל חוב זוזי יהבינן לה ועוד דהא כתב לה מכל שפר כו' ואין שפר ככסף ועוד שמעות הביאה והאי כדיניה הוא ומ"מ אף לדעת זה כל שאין שם מטלטלין גובה מן הזבורית:

ומעתה סוגיא האמורה בשמועה זו אי אתה צריך לה אלא שמתוך שרבים סבורים לפסוק כרבא עד שיצאו להם לדעת זה קצת דינין אני מתגלגל מעט בענינה דרך ביאור והוא שכשהקשינו לרבא מניזקין דהואיל ומדאוריתא נינהו הרי הוא כהתנה ואפי' הכי אין נפרעין בהם מן היתומים אלא מן הזבורית הוא פירשה שלדעת ר' ישמעאל נאמרה ובעידית דניזק כזיבורית דמזיק שמן התורה בדניזק שיימינן ואין המזיק משלם אלא מזיבורית שלו ומפני תקון העולם אמרו לשום בשל מזיק ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וכשהקשו לו מדר' אלעזר נתזאה דאמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואפי' הן עידית ומפרשינן ליה אפי' כתיבא עידית בשטר הוא תירץ מאי עידית שפאי עידית ופירשו גדולי הרבנים דשפאי עידית ר"ל שנשדפה ופי' לפירושם כגון שהיו לו עדי עידית ועידית ובינונית וזיבורית והתנה לו לגבות מעדית שבנכסיו ונמצא שעבודו על אותו שהוא עדי עידית וכשנשדף בטל תנאו וחזר לדינו מדאוריתא בזיבורית ומדרבנן בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וזה שאמר אפי' הן עידית כלומר אע"פ שיש עדין בידו עידית הואיל והיה שם עידית חשוב ממנו שהתנאי חל עליו וכשנשדף בטל התנאי וכדרבא כלומר דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה שעבודיה דאמר רבא הזיק אפי' זיבורית גובה דמי נזקו מן העידית של מזיק ר"ל מעידית חשוב שלו ששעבוד הנזק חל עליו שפאי עידית ר"ל אותו עידית חשוב אע"פ שנשאר עידית שלמטה ממנו אינו גובה אלא מן הבינונית שאחר העידית הנשאר שכבר הלך שעבוד העידית וחזר לו לבינונית כשאר חובות ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא זהו פי' גדולי הרבנים ודברים מתמיהים הם שאם נשתדפה שדה של עדי עידית מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והרי חיובו על עידית שבשעת התשלומין או הפירעון הגע עצמך שאדם שאין לו עידית הזיק או לוה והתנה ואחר כך לקח עידית מי לא משתעבד בעידית ואף הלשון אינו סובל כן שהיה לו לומר התם כגון דשפאי עידית ומה הוא שאמר מאי עידית ועוד מאי האי דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העידית שפאי עידית גובה מן הבינונית היה לו לומר הניזקין שמין להם בעידית ואי שפאי עידית גובה מן הבינונית אלא שעקר הדברים כדברי אחרוני הרבנים שגורסין שפאי עידית האלף נקודה בצרי מלשון על שפיים קינה ור"ל המשפתים שאחורי המצרים שבשדות העידית והם פחותים מן הזבורית שהזבורית עומד לחרישה ואותם השפיים אינם ראויים למרעה בהמות ופי' רבא כדברי ר' אלעזר נתוזאה שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' היה אותו זיבורית שפאי עידית ר"ל שהוא פחות משאר הזבורית ועכשיו נופל יפה מאי עידית כלומר זה שאמר אפי' הן עידית פירושו אפי' הם שפאי עידית ומה שאמר רבא אחר כן הזיק זבורית גובה מן העידית הוא לראיה ששפאי עידית פחותים מן הזבורית ופירושו הזיק אפי' זבורית גובה דמי נזקו מן העידית אבל אם הזיק שפאי עידית שהם פחותים מן הזבורית אינו גובה אלא מן הבינונית ושמא תאמר ואף כאן למה לא יגבה דמי נזקו מן העידית שהרי הניזקין אמרו וכל ניזק במשמע פירשו קצת חכמי הדורות ששפאי עידית הוא דבר שאינו משתמר כל כך ולמרעה בהמות הוא עומד ואף הבעלים רוצים שיהו אחרים מרעין שם ונותנין דמים והילכך אף זה אע"פ שלא ברשות עשה אינו היזק גמור אלא כחוב ומשלם בבינונית ומתוך כך ביתומים אוקמוה אדאוריתא ובזיבורית והדברים נראין ונמצאו השמועות מתורצות לדעת רבא:

ונמצא לדעתו שכל שהתנה גובין אף מן היתומין מן העידית וכבר כתבנו שהרבה פסקו כמותו ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדעתם מיהא אתה צריך לידע אם נאמר כן בלקוחות ר"ל שהתנה ליפרע מן העידית ומכר העידית ונשאר זבורית אם טורף העידית של לקוחות אם לאו ועקר הדברים שבלקוחות גובה מן הזבורית הנשאר הואיל ולא עשאו אפותיקי והראיה שהרי ניזקין גובין עידית דבר תורה והרי הוא כהתנה ואעפ"כ אמרו בראשון של קמא ח' א' במי שהיו לו עידית ובינונית וזיבורית והיו לו ניזקין ובעל חוב וכתבה ומכרן לאחד או לשלשה בבת אחת שכלן נכנסו תחת הבעלים ובמכרן לזה אחר זה כלם גובין מן האחרון ומ"מ מגדולי הראשונים כתבו שלדעת רבא אף מן הלקוחות כן ואותה שנאמרה שם פירושה בשזיבורית דמזיק כעידית דניזק ולר' ישמעאל דמדאוריתא בדניזק שיימינן ומפני תקון העולם הוא שאמרו בדמזיק שיימינן ולגבי משעבדי אוקמוה אדאוריתא והדברים זרים לאוקומה דלא כהלכתא ועוד שהרי בפרק השולח מ"א א' אמרו העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתבת אשה ומכרה גובין משאר נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית והרי בזו הואיל ועשאו אפותיקי דין תורה הוא לגבות ממנו ואעפ"כ גובה מבני חרי אף מן הזיבורית ומ"מ יש מפרשין אותה לדעתם בשהבני חרי שוים לאותו של אפותיקי אבל אם היו האפותיקי עידית או בינונית והבני חרי זבורית גובה מן המשועבד כדין התנה והדברים מתמיהים אלא שעקר הדברים שאף לדעת הפוסקים כרבא דוקא מיתמי אבל מלקוחות לא אלא אם כן באפותיקי מפורש וכן לענין שבועה אע"פ שאם התנה עמו לגבות אף מיורשיו בלא שבועה קנאו קיים אם בא לגבות מלוקח אינו גובה אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו וכן כתבוה גדולי המחברים:

זה שביארנו שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית לא סוף דבר בקטנים אלא אף בגדולים כן הואיל ואביהם לוה המעות או שהזיק וכן לענין מה שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פירושו בין בגדולים בין בקטנים ויש פוסקין שהניזק מיהא גובה מן הגדולים בעידית ממה שאמרו כאן או דילמא משום דמסיק כו' כלומר או דילמא דלאו משום תקנת יתומים איתמר אלא משום דדינא דבעל חוב אזיבורית אלא דרבנן אוקמוה אבינונית משום נעילת דלת וביתמי לא שייך נעילת דלת דלא מסיק מלוה אדעתיה דלימות לוה ואף בגדולים בזיבורית ומעתה דוקא בבעל חוב אבל ניזק דליכא למימר האי טעמא תקנתא הוא ובקטנים עבוד תקנתא בגדולים לא והדברים נראין וסוגיא זו מיהא מוכחת שדין תורה בעל חוב בזיבורית כדבריו של עולא:

קבלן (דמלו' היה) [דבעל] חוב דברי הכל משתעבד קבלן דכתובה וערב דמלוה אתפליגו איכא למ"ד אע"ג דלית ליה נכסים ללוה משתעבד איכא למאן דאמר אי אית ליה נכסים ללוה משתעבד ואי לית ליה לא משתעבד והלכתא בכלהו משתעבד אע"ג דלית ליה לבר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעביד ולאו מידי חסריה:

אמר מר זוטרא בר רב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אע"ג שכתיב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית והכי נמי סבר אביי ורבא פליג עליה ואמר גובה מן השבח כפי תנאו וע"כ לא פליגי אלא כשהתנה זה התנאי על עצמו בחייו דרב נחמן סבר על עצמו הועיל תנאו אבל מיתמי לא גבי אלא בדינייהו מן הזיבורית ורבא סבר כיון דמיניה גבי עידית מדאורייתא כפי תנאו ה"ה הכי נמי גבה מן היתומים אבל אם כתב לו שיגבה ממנו מן העידית בחייו ובמותו הכל לפי תנאו וליכא מאן דפליג בהא שכיון ששיעבד לו העידית בפירוש בין בחייו בין במותו היאך מפקע עכשיו אחרי מותו:

ובדין זה משנה הרב שיטתו. והלכתא כרבא דקי"ל כל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:

אין נפרעין מן היתומים וכו' בעי רבי איבו בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים ואסיק תלמודא והלכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ואי ק' והא אמרינן בערכין בפרק שום היתומים הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר חיישינן דלמא צררי אתפשה והילכך אין נזקקין לנכסי יתומים ואפילו בשבועה עד דגדלי והכא אמרינן דבשבועה מיהת נפרעין וא"ת כגון שחייב מודה אי הכי שבועה מאי עבידתיה י"ל מאי דאמרינן הכא דנפרעין בשבועה מן היתומים מיתוקמא בכתובת אשה דנזקקין מנכסי יתומים משום חינא אבל לשאר חוב אין נזקקין ואפילו בשבועה עד דגדלי:

בד"ה פחות שבכלים כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל ולא איצטריך קרא לפחות שבכלים אלא לפחות שבקרקעותיו ולאו דוקא פחות שבכלים ודו"ק:

בד"ה מאי עידית שפאי כו' אותה קרקע שמגבין יתומין אע"ג דגריע מזיבורית וכדרבא כו' עכ"ל ולענין בע"ח איירי ברייתא דמגבין ליה מזיבורית דיתמי ואשמועינן דאפילו שפאי דגריע טפי יכולין להגבותו ודמסיים וגבי יתמי אוקמא אדאורייתא קאי אמילתא דרבא דאמר שאם הזיק לו שפאי עידית גבי מיניה בבינונית דה"ל כבע"ח אבל מיתמי אוקמא אדאורייתא ולא גבי מינייהו אלא זיבורית מיהו ק"ק לפי דרך זה דלא מייתי מדרבא אלא אלישנא דאפילו דמשמע דגריע טפי מזיבורית דלענין דינא אי לא גריע מכ"ש דיכולין להגבותו אבל מדברי חידושי הרשב"א נראה דלפי' ר"ת מתפרש מלתא דברייתא נמי לענין ניזקין וכמלתא דרבא ממש אם הזיק לו שפאי עידית יכולין יתומין להגבותו מזיבורית כמו בבע"ח וה"ק דאפילו בעידית שהזיק לו עידית מצינו לפעמים דיכולין להגבותו היתומים בזיבורית והיינו בשפאי עידית ודמסיים גבי יתמי אוקמא כו' קאי שפיר נמי אברייתא ותו לא מידי וק"ל:

ע"א ד"ה מצוה היא דעבד וכו' עד או עבר מצוה וחסרה. פי' כגון שערב בעד הנדוניא שהכניסה לו בעת חנישואין רעבר מצוח וחסרה וק"ל:

ד"ה מאי עידית שפאי עידית וכו' עד ומפרש ר"ת וכו' עד סופו. אלא שצריך ליישב דלפי פירושו של ר"ת לא יתיישב שפיר הא דמסיים בגמרא בסוף שנויא וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא דאניזקין לא שייך למימר דהא ניזקין מדאודייתא בעידית וגבי נמי מיתמי מעידית לרבא ולכך צ"ל דאר' אלעזר נותאי קאי ור"ל דר"א קאמר דבע"ח דיתמי הואיל ומדאורייתא דיניה בזיבורית מגבי ליה יתמי אפילו שפאי עידית דגריעי מזיבורית משום דמדאורייתא דיניה דב"ח בפחות שבכלים שיש לו ללוה אפילו הן גרועים מאד ואכל בע"ח דאתי לגבות חובו מיתמי קאי ר"א והשתא סותר הא דקאמר מאי לאו אע"ג דכתב עידית בשטרא וק"ל:

גמ' או דלמא משום דלא מסיק כו'. ודינא הוי ופירוש מפני תיקון העולם אניזקין בקטנים משום תקנתא ולא חילקו שוב בין גדולים לקטנים כמו בבע"ח משום לא פלוג וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים וכאן בד"ה כיון:

בתוס' בד"ה פחות שבכלים כו'. דההורה תלאה בברירתו ליתן מה שירצה וממילא בקרקע נותן זיבורית אבל פחות שבכלים ודאי הוי מיטב. ראיתי מי שמשבש שכתב מכח יתורא ואין כאן יתור בקרא והדברים המה דברי יתור:

בתוס' בד"ה כיון כו'. בהרשב"א כתב דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא והיינו שיעבוד סתם שהלוה לו בשטר אבל הכא שפירש בהד"א שיעבוד קרקע [מדאורייתא משתעבד] ולפי"ז מאי מקשה מניזקין ודו"ק (מ) ולי אפשר קצת לומר דלא מוכרח דס"ל לרבא שיעבודא דאורייתא ומ"מ פריך שפיר על תדע שלו דלמא בשבח דמניה בעידית מדאורייתא הניחו רבנן ביתומים על דין האב משא"כ בבע"ח דמיניה דידיה גופיה בזיבורית ורבנן תקנו לגביה בינורת וגבי יתמי לא רצו לתקן ופריך מניזקין דמיניה מדאורייתא בעידית ואפ"ה ביתומים שינה הדין וק"ל (נ):

בתוס' בד"ה מאי עידית שפאי עידית פירש בקונטרס כו'. דברי רש"י דחוקים בפשט דשפאי כמ"ש התוס' ודברי התוס' רחקו מני וגבי יתמי כו' אין לו פירוש וצ"ל שהם מדברי רבא גופיה ור"ל שפאי עידית הוי בע"ח לכן מיניה בבינונית לא בעידית וגבי יתמי בזיבורית כדין תורה משא"כ אילו הוי נזקין מיתומים לא גבי מזיבורית אא"כ הוי עידית דניזק ועוד ראיה דכדרבא לא קאי רק על מה שמצינו שפאי עידית דגריע אין זה ענין ובעיקר דבריו הוי דברי נבואה דאטו אם שילח בעירו וביער בשדה שבולת שועל העומד לאכילת בהמה או מצידי החנות המוכר שבולת שועל לבהמה לא יהיה דינו כניזקין מיהו בצידי החנות אינו עומד לכך לאכול הבהמות שמה משא"כ בשדה מרעה עומד לרעות שמה (ס) וכן מסתבר דאין לזה שום נזק. וברשב"א מביא בשם ר"ת אפילו הן עידית שפאי עידית אותו קרקע שהזיקה דהוי נזק ונזק דינו אף גבי יתומים בעידית לרבא מ"מ בשפאי עידית הוי כבע"ח דגבי מיתמי בזיבורית ואתיא ראיה דרבא שפיר דהוי בע"ח דמיניה בבינונית וקאי הסיומא וגבי יתמי אדלעיל כמו לפרש"י וק"ל רק דוחק דלפי"ז איירי ברייתא דמקשה מניה בניזקין ואמאי לא קאמר מתחלה מאי לאו אפילו הן עידית ר"ל ניזקין י"ל דא"כ הוי משני ליה ר' ישמעאל היא וכדלעיל והא דלא משני באמת כן ואם תירוץ זה עדיף לישני לעיל ג"כ בשפאי י"ל דכל אחד משני לפי משמעות הלשון דהכא הול"ל אפילו הן ניזקין למה כינה עידית דזה לא מצינו בשום מקום שכינה לניזקין בשם עידית. ואי לא מסתפינא הייתי מפרש שפאי עידית היא שדה טובה מאד כדרך השדה העומד על שפת הנהר והוי עידי עידית וקאמר אפילו יש להן עידי עידית דה"א דנעשה מעידית בינונית ומבינונית זיבורית ויגבה מהן בינונית דמלמעלה חשבינן קמ"ל דמלמטה חשבינן כי אין שיעבוד ניזקין אלא לעידית סתם לא עידי עידית [וע"כ דלמטה חשבינן וא"כ ממילא דבבע"ח בזיבורית אפילו יש לו עידי עידית] ומייתי שפיר ראיה דשיעבוד נזקין על עידית [סתם] וגובה מבינונית [דידיה] ולא מעידי עידית וממילא ביתמי אוקמה אדאורייתא וגובה בע"ח מזיבורית ואזיל רבא לטעמיה דס"ל בשל עולם הן שמין כמ"ש התוס' ונותן לניזקין עידית סתם דשל עולם לא עידי עידית (ע) ודוחק בעיני דהו"ל לרבא לומר הזיק זיבורית גובה מעידית ואפילו יש לו שפאי עידית כדקאמר הכא אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מזיבורית ואפילו יש להן שפאי עידית גובה מה שנקראין זיבורית בשל עולם ועוד יאמר בקיצור בשל עולם הן שמין ולמה לו האריכות הזאת:
ודע ביש"ש פ"ק דב"ק סי' י"ג האריך בדין שכתב הטור סוף סי' ק"ב (פ) וסבר שיצא לו מפשט זה לפי פרש"י ואשתמיטתיה דדין הטור הוא גמרא ערוכה פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ו ע"ב) וכן הב"י הראה מקום על גמרא דאיזהו נשך ופירוש הטור שהתנה מעידית ולא מעידי עידית וק"ל:

להתוס' שפאי בשין שמאלית:

רש"י ד"ה כגון שהיתה. דמדאורייתא מהא גבי. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי עידית. כגון כו' או נשדפה. לכאורה קשה וכי מפני דנשדפה התבואה בשנה זו אבדה שם עידית. ואולי דאם רוצה הניזק לקחתה צריך ליקח אותה ותבואתה המחוברת בה והמה שדופות:

רש"י ד"ה גובה מן הבינונית. אלא מפני תיקון העולם הוא. לכאורה מפני תקע"ה בניזקין הל"ל דיגבה מן העידית כמו לרי"ש מפני תקה"ע גובה מעידית דמזיק:

תד"ה מאי. ועוד דרבא משמע התם דא"ל בש"ע הן שמין גבי ראובן כו'. אנכי בעניותי ל"מ שם הכרע לזה:

תוס' ד"ה כיון וכו' דסבר שעבודא דאורייתא. עי' פסחים דף סא ע"א תוס' ד"ה וישנו:

פחות שבכלים. הקשו תוס' הא הוה מיטב ונדחקו. ורמב"ן ס"פ ג"פ תי' כיון דאין נוטל אלא בתורת משכון לכופו לפורעו ולא בתורת פרעון וגבי' ממש אפ"ה לא יטול אלא ש"מ דבתורת פרעון לא יטול אלא קרקע זיבורית. והנה זה אינו פשוט כ"כ שאינו נוטל אלא בתורת משכון לכופו לפרעו ועיין לשון רשב"ם ב"ב קע"ה ע"ב. וא"כ למ"ד בתורת פרעון וגבי' קונה משכון ליתא לדעולא וי"ל בהא פליגי תנאי ב"ק ח' ע"א דאמר דעולא תנאי הוא ועיין פנ"י בשמעתין. ומכ"ש דא"ש טפי מאי דהוה בעי למימר לעיל דלר"ע בע"ח בעדית והיינו משום דכל מילי מיטב הוא. אבל צלע"ג ה"א ב"ק ז' ע"א רמי אביי קראי כתיב מיטב וכתיב ישיב אפי' סובין ונדחקו ראב"י ואביי ורבא בשינוי דחיקי עד שם ע"ב כי אתי ר"פ ור"ה ברי דר"י מבי מדרשא פירשה מטלטלין כל מילי מיטב נמצא אביי ורבא וכ"ש עולא דקדים טובא לא אסקו אדעתי' הך דכל מילי מיטב ומאי קשי' להו לתוס' ורמב"ן אדשמעתין וצ"ע. והיה נ"ל דודאי א"א דנעלם מכל הני אמוראי הך סברא פשוטה דכל מילי מיטב הוא לגבי ניזק שמקבלם בתשלומין אך גבי ניזקין דבעי עידית דמזיק דוקא אפי' אי בשל עולם הן שמין מ"מ לא אסקו אדעתיהו דכל כך יהיה נחשבים מיטב משו"ה נדחקו ליישב ואתו ר"פ ור"ה ברי דר"י וחידשו דאפי' בעדית דמזיק הוה. אבל בשמעתין דאבע"ח קאי דבעי' רק לשום בשל נתבע בודאי כל מילי מיטב הוא כצ"ל משו"ה הוקשה להם:

כיון דדיני' מדאורייתא בעידית וכו'. פנ"י האריך במשנתינו בכמה ענינים הנוגעים לפלוגתא דשיעבודא דאורייתא ובחי' לטח"מ סי' ל"ט הנדפס בפנ"י חלק ד'. ועיין אריכת הש"ך רסי' ל"ט. אמרתי לברר הדברים מה שחנני הי"ת לעמוד על דעת קדושים ובזה יתיישבו כמה קושי' בש"ס ופוסקים בעה"י:

יש כאן ג' שיטות. א' דעת רשב"ם ב"ב קע"ה ע"ב שתמהו עליו התוס' שלא עמדו על כוונתו ומתוך דברי רמב"ן שם מה שדחה שם עמדתי על כוונתו וקרוב לזה בחי' טור לפנ"י הנ"ל. והוא כי דעת רש"י בכתובות דמ"ע לפרוע חוב היינו מדכתיב הין צדק הן שלך יהיה צדק וכופין על מ"ע כמו לעשות לולב וסוכה א"כ מסברא חצונה לא נחתינן לנכסים דאין נכסיו משועבדין לזה ומסברא חצונה שיעבודא לאו דאוריית'. ולא דמי לניזקין דכתיב כסף ישלם או ישיב לבעליו וכדומה אבל הכא לא כתיב אלא הן שלך יהיה הן וכופין אותו לקיים מ"ע בגופו ולא נשתעבדו נכסיו. אך מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא יליף מדאמר רחמנא והאיש אשר אתה נושה וכו' הרי ציותה תורה לעבוט עבוטו ואי לאו דנשתעבדו נכסיו משום כפיית מ"ע לא היינו יורדין לנכסיו. ואידך ס"ל התם במשכנו שלא בשעת הלואתו פי' לא שנשתעבדו נכסיו מיד בשעת הלואה אלא לכשיגיע זמן כפי' לקיים מ"ע אז אמרה תורה עד שנכוף אותו בגופו נכפהו ע"י ממונו ולא בתורת גבי' אלא בתורת משכנו שעי"ז יהיה מוכרח לפרוע ועיין לשון תוס' ב"מ קט"ו ריש ע"א וצדקו דברי רשב"ם דאפי' מיני' אי לאו דשיעבודא דאורייתא לא הוה מגבינן מיני' מגלימא דעל כתפיו אלא מטעם כפי' לקיים מ"ע. ולפ"ז מה דפשיטא לש"ס התם דלעולא שיעבודא דאורייתא לאו מעיקור דינו של עולא אלא מלשונו שאמר בע"ח דיני' בזיבורית ומה לשון דינו הלא דינו בולא כלום אלא מ"ע של לוה הוא ויוצא י"ח בזיבורית ומדאמר דינא משמע שנכסים משועבדים לי' אבל לעולם אפי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אית לי' דעולא דבע"ח בזיבורית. ב' שיטת רמב"ן ס"פ ג"פ דמ"ע דפריעת בע"ח אינינו מהן צדק אלא מהיא גופא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא לך העבוט חוצה וסברא חיצונה שיעבודא דאוריי' דהרי כתיב בי' תשלומין כמו בכל הנזקין ישלם ויתן וישיב. אך מ"ד לאו דאורייתא ס"ל מדאקפיד רחמנא יוציא העבוט ולא ב"ד ש"מ הוציא התורה נכסיו משיעבודם. ואמנם עולא ס"ל לעולם שיעבודא דאורייתא כסברא חיצונה והא דלא נתנה תורה לשליח ב"ד משום שהלוה לא יוציא אלא פחות שבנכסיו ולעולם שיעבודא דאורייתא כסברא חיצונה. נמצא לשיטה זו מאן דאית לי' שיעבודא לאו דאורייתא לית לי' בע"ח בזיבורית. ולשני השיטות האלו י"ל ע"כ לא פליגי אלא בשאינו מחייב עצמו בהדיא בשטר או אחריות ט"ס אבל כשמחייב עצמו בשטר או אחריות ט"ס בודאי השיעבוד דאוריי' ולא איירי אלא בע"פ דלמר ממילא משתעבד ולמר לא משתעבד. ובהכי מתיישב סתירת ר"פ בב"ב מיירי בע"פ דלאו דאורייתא ובקדושין מיירי בשטר דהוה דאורייתא. אלא דלפ"ז קשה לשון רב ושמואל דאמרי אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא וכתב תוס' רי"ד בקידושין י"ג ע"ב ג' מחלוקות לרב ושמואל אפי' בשטר לאו דאורייתא ולר"י ור"ל אפי' בע"פ דאוריי'. ולר"פ מחלק בין שטר לבע"פ ולקמן אי"ה יבואר במאי פליגי לפע"ד:

ג' שיטת הריטב"א בקידושין י"ג ע"ב. דס"ל ג"כ דהעשה היא האי קרא גופא וממילא כייפינן לי' בנכסיו לקיים מ"ע וממילא ילפינן נמי דסגי בזיבורית ולא תליא זה כלל בשיעבוד אי דאורייתא או דרבנן אך פליגי בסברת חוץ רב ושמואל ס"ל לא מצינו קנין לחצאין או אדם מוכר נכסיו לגמרי או אינו מוכרם כלל ויהיה לגמרי ברשותו אבל שיהיה שלו ומשועבדים לאחריני זהו כמו קנין חצאין לא מצינו כיוצא בזה ע"כ אפי' בשטר לא מהני וגם מלוה הכתובה בתורה לא מהני לשעבד נכסיו. ור"י ור"ל ס"ל דיכול לשעבד ולפ"ז היינו ג' מחלוקות הנ"ל מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' בע"פ דריש מקרא הנ"ל כרמב"ן ואפי' בע"פ ומאן דס"ל לאו דאורייתא אפי' בשטר לא דריש קרא כרמב"ן וס"ל נמי אין יכול לחייב עצמו בקנין לחצאין ור"פ ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא. אבל יכול עצמו לשעבד כקנין לחצאין ע"כ בשטר מהני וה"ה כתובה בתורה. והרי"ף ס"ל שיעבודא דאורייתא בין בע"פ בין בשטר וכתב ר"פ דב"ב נמי אדבריו בקידושין סמיך והא דאמר גובין מן היורשים משום נעילת דלת רוצה לומר משו"ה אוקמוה אדאורייתא ולא חשו לתקנתא ותמהו כל הראשונים מה תקנתא שייך ביתמי וכי פסידא אית להו כמו לקוחות. ולפע"ד ליישב' קצת עפ"י מ"ש תוס' ב"ב מ"ב ע"א ד"ה מלוה ע"פ וכו' ודף קע"ה ע"ב ד"ה אינו וכו' דכוונתם דלרב דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דידהו ממילא אינו גובה מן היורשים דכיון דהמלוה הזה לא חש למכירה ויפסיד מעותיו גם חכמים לא חשו לתקנתו לגבות מן היורשים ע"ש. הנה כי כן י"ל אפי' למ"ד שיעבודא דאוריי' מ"מ כיון שתקנו חכמים מע"פ לא תגבה מלקוחות משום דלית לי' קלא ואית להו פסידא נהי ביתומים לא שייך פסידא מ"מ כיון שהלוה לו בלא שטר הרי כאילו מחל להדיא שיעבודו שהרי יכול זה להבריח ולמוכרו וראוי שלא יגבה גם מן היורשים אע"ג דשיעבודא דאורייתא קמ"ל ר"פ משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא כנלע"ד ליישב:

שפאי עידית. שיטת ר"ת לא הבנתי אי בכלל פחות שבכלים שבתורה היינו אפי' זבירי זבורית שהוא שפאי עידיות שעל שפיים ושפת הנהר א"כ כל שדינו בזיבורית ע"כ יטול שפאי עידית ומ"ש יתמי דקאמר אוקמוהו אדאורייתא. ואי אינן בכלל פחות שבכלים ומשו"ה כתובת אשה אינה נוטלת שפאי עידית דגריעי טובא וכן גובין ממשועבדים במקום שיש בני חורין זבורי זבורית. ורק ביתמי הקילו ליקח הני גרועין א"כ מאי אוקמוהו אדאורייתא דהא מן התורה אינו צריך ליקח הני שפאי וצ"ע ליישב:

אין נפרעין מנכסי יתומים וכו'. במשנתינו קדים בבא דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח קודם להך בבא דנכסי יתומים ולפי סדר פיסקא דש"ס משמע דצריך להקדים במשנתינו בבא דנכסים משועבדים והך דמשועבדים לא מיירי בניזקין דרשא דכל שנמכר קודם שעמד בדין אינה גובה ממנו דקיי"ל מלוה כתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ולא גבי ניזקי' ממשועבדים אלא משעמד בדין ואילך ומהא לא איירי מתני' נמצא בבא דאין נפרעין ממשועבדים וכו' מבואר דמיירי רק בבע"ח וא"כ בבא שאחרי' אין נפרעין מנכסי יתומים נמי בבע"ח לחוד איירי אע"ג בנזקין נמי דינא הכי היינו ביתומים קטנים אבל בגדולים לא כמ"ש הרא"ש ורשב"א בשם רבינו יונה ואלו בבע"ח אפי' בגדולים כמסקנת ש"ס ודלא כהרמב"ם וסיעתו דס"ל גם ניזקין אין גובה אפי' מיתומים גדולים אלא בזיבורית ולפע"ד ס"ל כמ"ש הרי"ף דמתני' ר"ש דדריש טעמא דקרא וא"כ הא דהחמירה תורה בנזקין בעידית משום קנסא לייסר הגזלנין והחמסנין וא"כ דיו לקנוס המזיק עצמו אבל בנו דיו שישלם חוב אביו אבל לא בעידית וא"כ ע"כ לא קא בעי אלא בבע"ח דאפשר יתומים גדולים בבינונית אבל ניזקין פשיטא דבזיבורית ומסקי' אפי' בע"ח בזיבורית מגדולים ומכ"ש ניזקין. וצ"ל הא דפריך לעיל מברייתא דאברם חוזאה ומאי קושי' דילמא ניזקין מטעם הנ"ל. י"ל ע"כ אברם חוזאה לא דריש טעמא כר"ש דאם כן מאי קאמר אפילו ניזקין אדרבא ניזקין פשיטא טפי מטעם הנ"ל אע"כ ס"ל עידית בניזקין גזירת הכתוב הוא ואפ"ה מיתומים בזיבורית ופריך שפיר. וצ"ל דלהפוסקים דניזקין גובה מיתומים גדולים בעידית צ"ל הא דמר זוטרא אר"נ שט"ח היוצא על היתומים וכתב בו שבח דגובה מזיבורית ג"כ בקטנים איירי ומשום תקנתא אבל בגדולים בודאי משבח גובה דהא לא שייך הכא נעילת דלת וכן מבואר בר"ן שכ' אהא דמר זוטרא דאעפ"י שכתב בו שבח אינו גובה מן היתומים אלא בזיבורית. משום דר"ג וב"ד אבוהון דיתמי הוא ע"ש ורצה בזה להורות דביתומים קטנים איירי ומתקנה דחס על היתומים. וכ"כ ש"ך סי' ק"ח סקל"ד ע"ש:

גמרא אמר רב הונא ת"ש מעיקרא דתקנתין כו' ואי ס"ד מיתמי האי משום דיתמי הוא תיובתא. פירוש אי ס"ד דביתמי איירי מאי איריא טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מטעמא דחינא דהא אפילו הוי שייך טעמא דחינא בכתובה כמו טעמא דנעילת דלת בבע"ח אפ"ה לא הוי חיישינן לחינא גבי יתמי כדלא חיישינן נמי לנעילת דלת בבע"ח לגבי יתמי להגבותו מבינונית אבל קשיא לי אכתי אמאי מסקינן הא דמר זוטרא בתיובתא משום האי קושיא דהא בסמוך בשמעתין מסקינן דהא דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי וא"כ נראה דדוקא בבע"ח שייך לומר דלא מסיק אדעתיה דמית לוה משום דניתן לגבות מחיים אבל בכתובה דלא ניתן לגבות מחיים וכדאמרי' לעיל בשמעתין להדיא כתובה דלאחר מיתה מגבי כו' אלמא דעיקר כתובה סתמא לאחר מיתה הוא דגירושין לא שכיחי כמו מיתה. ולפ"ז שפיר איצטריכא עיקרא דתקנתין דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן לחינא אפילו לגבי יתמי שתמנע לכתחילה להינשא משום דמסקא אדעתא דמיית ותדע דהא עיקר טעמא דחינא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא לענין השבעת כתובה או למכור שלא בב"ד ולענין ינתנו לכושל שבהם בכתובות דף פ"ד בכולהו איירי מיתמי ולאחר מיתה אלמא דודאי מסקא אדעתא דמיית בעלה וכ"ש דקשה טפי לפירוש רבינו חננאל בפירוש חינא לא שייך האי טעמא כלל אלא בשעת הגוביינא דהיינו לאחר מיתה דהיינו מיתמי. מיהו נראה ליישב דבלא"ה קשה יותר אעיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אתא לאפוקי מטעמא דחינא א"כ מ"ש דבכל דוכתי חיישי רבנן לחינא בכתובות ולא אמרינן יותר ממה שהאיש רוצה לישא דלפי זה ליתא לטעמא דחינא כלל כמ"ש לעיל דאף לשיטת רבינו חננאל הכי הוא אע"כ דהא דחיישינן בעלמא לחינא היינו דוקא בענין שהאשה תחוש לעצמה שתפסיד כתובתה לגמרי כגון בההיא דינתנו לכושל שבהן וכן בההיא דמוכרת שלא בב"ד שאם אתה אומר שצריכה ב"ד אפשר דהאשה בושה לבא לב"ד ותפסיד לגמרי וכן לענין שבועה ובכה"ג ודאי אפילו לענין נעילת דלת דבע"ח דמסקינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמית לוה אפ"ה היכא דמפסיד לגמרי ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה דמהאי טעמא איפסיקא הילכתא מלוה ע"פ גובה מהיורשים משום נעילת דלת וע"כ דהא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמית לוה היינו דוקא לענין בינונית וזיבורית דמשום האי רווחא פורתא לא מסיק אדעתא לנעול הדלת שמא ימות הלוה וא"כ לענין חינא דכתובה נמי הכי הוא דנהי דבעלמא חיישינן אפילו לגבי יתמי היינו היכא שתוכל הפסיד לגמרי משא"כ לענין בינונית וזיבורית פשיטא ליה לתלמודא דלא חיישינן לחינא גבי יתמי ולפי זה דמי טעמא דחינא לגמרי כמו טעמא דנעילת דלת בב"ח וא"כ מקשה הש"ס שפיר עליה דמר זוטרא אי ס"ד מיתמי אמאי איצטריך עיקרא דתקנתא לאפוקי מטעמא דחינא דבלא"ה לא חיישינן לחינא ביתמי כן נ"ל נכון ומתוך מה שכתבתי העליתי תירוץ מספיק על מה שהקשו התוספות בכתובות דף פ"ד דגבי כושל שבהן דהיינו כתובת אשה משום חינא חיישינן טפי לחינא מלחוש לנעילת דלת דבע"ח והכא בשמעתין לענין בינונית וזיבורית חיישינן טפי לנעילת דלת בבע"ח דגבי מה"ט מבינונית ולא חיישינן לחינא בכתובה להגבותה מבינונית ודחינן לטעמא דחינא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא למסקנא דשמעתין ע"כ עיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא איירי מיניה דידיה דומיא דבע"ח בבינונית ובכה"ג ודאי נעילת דלת דבע"ח עדיף משא"כ התם דלאחר מיתה איירי ודאי חינא דכתובה עדיף מנעילת דלת דבע"ח דלא מסיק אדעתיה דמית לוה שיכול לגבות מחיים ואף ע"ג דלפמ"ש היכא דמפסיד לגמרי בע"ח נמי מסיק אדעתיה אפ"ה חינא דכתובה בכה"ג עדיף טפי דלא ניתן כתובה לגבות מחיים ועיקר טעמא דחינא היינו לאחר מיתה היכא שתחוש שתפסיד לגמרי כדפרישית. ומתוך לשון התוספות בכתובות תבין דליתא לדברי מהרש"א ז"ל בפירוש התקנה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מחינא דר"ח אלא כפירוש מהרש"ל ז"ל ע"ש ותמצא כדברי וכמו שהוכחתי לעיל בלשון התוספות ודוק היטב:

תוספות בד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דלענין פחות שבכלים לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לקרקע דזיבורית עכ"ל. ופירושו מוכרח לפי פירוש התוספות אבל באמת שזהו דוחק דלענין פחות שבכלים נמי איצטריך קרא דבע"ח מנזקין לא ילפינן דאית ליה פירכא מה לנזיקין שכן הורע כחן בהקדש ובלא"ה מסברא איכא למימר דלענין תשלומין ודאי ב"ח עדיף מנזקין תדע דהא לפי אמת בנזקין אף אם יש לו מעות רשאי ליתן קרקע או סובין ובבע"ח צריך ליתן דוקא מעות אם יש לו שכן הסכמת כל הפוסקים כמ"ש ר"ת בפ"ק דב"ק וכן אם יש לו קרקעות ומטלטלין בניזקין רשות ביד הניזק ליתן לו ממה שירצה ובבעל חוב צריך ליתן לו מטלטלים דוקא אם רוצה המלוה בכך משום דמקרבא טפי לזוזי וא"כ לענין פחות שבכלים נמי אי לאו קרא הוי אמינא דצריך ליתן לו מהמובחר שיש לו דדוקא ניזקין ילפי כולהו מהדדי בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף מה שאין כן בבע"ח ומה נמלצו לחיך אמרי יושר של הרמב"ן ז"ל בס"פ גט פשוט שכתב דאע"ג דפחות שבכלים מיטב הוא היינו לענין תשלומין דוקא אבל האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט לא איירי כלל בתשלומין אלא שנכנס למשכנו ובתורת משכון מוציא אליו פחות שבכלים ואע"ג דאינו רשאי למכרו דלאו בתורת פרעון שקליה וא"כ דאפילו לענין משכון חס רחמנא עליה דלוה להוציא פחות שבכלים ממילא דכל שכן לענין פרעון אפילו בקרקע חס רחמנא דיהיב ליה זיבורית ע"ש שכתב שכן מבואר בירושלמי בפרקין והדברים נכוחים למבין:

בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל. ונראה מבואר מפירושם דאפילו היכא שכתב אחריות מפורש בשטר אפ"ה שייך פלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא דהא בשמעתין בהכי איירי שכתוב בו שבח וכ"כ התוספות להדיא ס"פ ג"פ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון התוספות במשנתינו בד"ה אין נפרעין אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן כתב דאיכא למימר דרבא נמי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא דשאני הכא שכתב אחריות מפורש בשטר ובהא כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא וכבר כתבתי בלשון התוספות לעיל במשנתינו שיש להקשות קושיא עצומה לשיטה זו מסוף פרק גט פשוט אלא דמסוגיא דשמעתין נמי קשה דאם כן מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא ניזקין מדאורייתא בעידית ומאי קושיא דבניזקין נהי דמדאורייתא בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שיעבודא לאו דאורייתא מה שאין כן בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר ודאי שיעבודא דאורייתא והש"ך בח"מ סי' ל"ט הרגיש בזה וכתב דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ולכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין יורשין והביא ראיה לדבריו. ולענ"ד א"א להעמיד שיטה זו כדמוכח ממימרא דרבא גופא ספ"ק דערכין דכל השקלא טריא דמלוה הכתובה בתורה היינו דוקא לענין גוביינא מדרבנן עשאו כמלוה בשטר וכן נראה מלשון התוספות פ"ק דקידושין דף י"ג שהם בעלי סברא זו אבל לומר דמלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה בשטר זו לא שמענו ומה שהעליתי בענין זה תקצר היריעה מהכיל וכבר כתבתי קצת בביאורי לח"מ סי' ל"ט ודעתי להוסיף אי"ה קונטרס מיוחד בתכלית הביאור ואין כאן מקומו מיהו מצד אחר נ"ל שאין דברי התוספות כאן מוכרחים דשפיר מצינן למימר דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן ואפ"ה א"ש הא דקאמר כיון דמדאורייתא בעידית והיינו מיניה דידיה ממילא דלתקנת חכמים דגבי מיתמי היינו נמי כדינא דאבוה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ותדע דהא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מודה דמדרבנן גובה מלקוחות כל א' כדינו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית דהכי איתא להדיא בברייתא בפ"ק דב"ק מכרן כאחד כולם נכנסין תחת הבעלים ניזקין בעידית ב"ח בבינונית והלכה מורווחת היא בישראל ומעולם לא נחלק אדם על זה וכיון דאפילו בלקוחות דעדיפי מיורשים אמרו כן אם כן סובר רבא דביורשים נמי הכי הוא דכיון דשיעבודא מיהא מדרבנן ממילא דתקנו כעין דאורייתא שגובה כל א' כדינו דאורייתא לגבי אבוהון אלא דוקא בבע"ח כיון דמדאורייתא בזיבורית ורבנן הוא דתקנו בבינונית משום טעמא דנעילת דלת ממילא דאזלינן בתר טעמא כיון דמיתמי לא שייך נעילת דלת כדאמרינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה מש"ה אוקמוה אדאורייתא כיון דלא שייך האי תקנתא ביתמי מה שאין כן בפירש לו השבח דלאו משום נעילת דלת גובה מאבוהון אלא מדאורייתא ממילא דדיינינן להו מדרבנן כדינא דאבוהון כמו הלקוחות ומשו"ה פריך שפיר מניזקין דהוי נמי מדאורייתא מעידית מיניה דידיה ואפ"ה מיתמי בזיבורית. ואחר העיון מצאתי קצת מדברי בלשון הש"ך אלא שלא נתן טעם וראיה לדבריו ולמאי דפרישית א"ש טפי. אמנם כן אחר כל אלה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דהרשב"א ז"ל והש"ך היאך אפשר לומר כלל דרבא בשמעתין סובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיפוק ליה דעיקר מימרא דרבא בשמעתין היינו ממימרא דעולא דב"ח דבר תורה בזיבורית ובסוף פרק גט פשוט קאמר עולא שיעבודא דאורייתא ורבה פליג עליה ואמר שיעבודא לאו דאורייתא ומקשה הש"ס דרבה אדרבה ואמרינן התם וכי תימא איפוך דרבה לדעולא והאמר עולא ד"ת ב"ח דינו בזיבורית אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמאן דאית ליה הא דעולא דב"ח דין תורה בזיבורית ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא ואע"ג דהא דאמרינן ב"ח דינו בזיבורית היינו מיניה דידיה כבר צווחו קמאי דקמאי בפירושים שונים בהסוגיא דפרק גט פשוט ואף אני בעניי הכינותי ליישב בכמה דרכים בעה"י סוף כל דבר התלמוד סובר בפשיטות דמאן דאית ליה הא דעולא ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דרבא בשמעתין מההיא דעולא דייק למילתיה א"כ ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא. ולפענ"ד הקושיא עצומה ג"כ על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם שפסקו בסוף פרק גט פשוט כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה כולם כא' כתבו דקי"ל כהא דעולא ד"ת ב"ח בזיבורית וכן נראה מלשון התוספות כאן כמו שאבאר בסמוך וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא בגמרא מסקינן פרק גט פשוט דהא בהא תליא כדפרישית ולדעתי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועיין בחידושי לקידושין דף י"ג ע"ב ושם תירצתי לנכון ובקונטרס אבאר אי"ה באריכות גדול ודוק היטב:

בא"ד ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית כו' דקסברי שיעבודא לאו דאוריית' כו' עכ"ל. ויש לדקדק היאך אפשר לומר דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא דהא בפרק כל שעה גבי פלוגתא דאביי ורבא בב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא אמרינן התם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ואתא מלוה ופריק ובשלמא לענין זבין לוה דאתא מלוה וטריף מלקוחות יש לומר דהיינו מדרבנן אבל לענין אקדיש לוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ שפיר אקדיש והיאך הפקיעו חכמים שיצאו הקדש לחולין. מיהו אפשר כיון שתקנו חכמים שיעבוד נכסים א"כ אוקמוה ברשות המלוה וממילא דאין יכול להקדיש והו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. ותדע דהכי הוא דהא ממתני' מייתי התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ומדלא מקשינן מהאי מתניתין עליה דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאיהו נמי מודה דאין יכול להקדיש. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דאביי סבר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא דליכא למימר דאף למ"ד שיעבודא דרבנן נמי למפרע גובה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דאמר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא שיעבודא דאורייתא וכפירוש הרשב"ם ז"ל שם דכיון דיש לו פי שנים אלמא דהו"ל כמאן דאחזיק בחיי דאבוהון ומאי קושיא דלמא אף למאי דסבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה מצי סבר דהו"ל כמאן דאחזיקו בחיי דאבוהון דלמפרע גובה אע"כ דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא מצי סבר למפרע גובה דנהי דמ"ד מכאן ולהבא גובה אין הכרח אי סבר שיעבודא דאורייתא או לא דמדאורייתא נמי יש לומר דמכאן ולהבא גובה דהכי הוא לקושטא דמילתא אבל מ"ד למפרע גובה ע"כ שיעבודא דאורייתא וא"כ אביי דאמר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא וצריך עיון ליישב:

בא"ד א"נ לא פלוג רבנן ביתמי עכ"ל. וקשיא לי תינח למר זוטרא דמסברא אמר הכי אבל לאביי דקאמר תדע ודאי קשה מאי ראיה מייתי שהרי על זה אנו דנין דאי ליתא לדמר זוטרא ע"כ דפליגי רבנן ביתמי דלעולם אוקמוה אדאורייתא וא"כ מאי מייתי תדע מבע"ח דלמא שאני התם דמדאורייתא בזיבורית אם לא שנאמר דאביי לית ליה הא דעולא דב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא מדאורייתא בבינונית כמ"ש לעיל בברייתא דר"ש דדריש טעמא דקרא ומשום שמא יקפוץ וילוונו ושלא ינעול דלת אמרה תורה בבינונית אלא דהתוספות ודאי לא נחתו להכי כמ"ש לעיל דנהי דבב"ק דף ט' אמרינן להדיא דעולא תנאי היא כתבו שם לפרש בענין דכ"ע סברי עיקר מילתא דעולא ואפילו ברייתא דר"ש דלעיל בשמעתין. ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש שם בחידושינו לב"ק. אבל יש לי בזה מקום עיון על דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שכתב בשמעתין דהלכתא כרבא ואח"ז כתב ומיהו איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימו בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שמצאנו להרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט שפסק בהדיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דמר זוטרא משמיה דרב נחמן ואביי נמי מצו סברי דשיעבודא דאורייתא ואפ"ה סברי דבכל ענין אין גובין מיתומים אלא זיבורית אפילו כשפירש לו שבח והיינו ע"כ כתירוץ השני של התוספות כאן דלא פלוג רבנן ואי ס"ד דהרי"ף ז"ל סובר כעולא כמ"ש הרב הבית יוסף בשמו בטוח"מ סי' ק"ג ע"ש א"כ היאך כתב הרי"ף ז"ל כאן דליתא לדרבא משום דהו"ל ר"נ ואביי רבים לגביה ותיפוק ליה דמימרא דאביי נדחה בע"כ דאיהו לית ליה דעולא ואנן קיי"ל כעולא ממילא אזלא ליה תדע דאביי וממילא הו"ל לפסוק כרבא מיהו כבר כתבתי דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתבו ברייתא דר"ש והוסיפו להעתיק מ"מ אמרה תורה ב"ח בבינונית אלמא דליתא לדעולא ומ"ש הבית יוסף להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו להא דעולא לא זכיתי למצוא היכא כתב הרי"ף כן דבפ"ק דב"ק מייתי דעולא תנאי היא ולא הכריע ואם יצא כן להרב הב"י ממ"ש הרי"ף ז"ל סוף פ' גט פשוט הא דאמר עולא דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה ממשועבדים דשיעבודא דאורייתא ומשמע שם בגמרא דהאי מימרא דעולא ואידך מימרא דיליף דב"ח מן התורה בזיבורית תרווייהו בהדי הדדי מישך שייכן ואי משום הא לא איריא דודאי מאן דאית ליה דב"ח מן התורה בזיבורית מקרא דעולא דוהאיש אשר אתה נושה בו ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא כדאמרינן שם בגמרא אבל לעולם אפילו מאן דאית ליה דעולא דשיעבודא דאורייתא אפ"ה מצי סבר דב"ח מדאורייתא בבינונית אי משום דקרקעות מפחות שבכלים לא ילפי דפחות שבכלים מיטב נינהו כמ"ש התוספות בסמוך או משום דוהאיש אשר אתה נושה בו בשליח בית דין מדבר דדרכו להוציא בבינונית כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דתנאי פליגי בפירושא דהאי קרא אי בבינונית או בזיבורית ולפ"ז נתיישבה שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כהוגן אלא דמשמע דלית להו דעולא וכ"כ הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל שסובר דלא כעולא ואם כן מ"ש בש"ע הלכה פסוקה בח"מ סי' ק"ג דבינונית וזיבורית ב"ח בזיבורית משום דקיי"ל כעולא ולפמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמ"ה ז"ל סוברים להדיא דליתא לדעולא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה סותרין זה את זה ולענ"ד צ"ע לדינא ודוק היטב:

בד"ה מאי עידית כו' ועוד דפירש הקונטרס כו' אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכה"ג פריך בפ"ק דב"ק עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל במשנתינו דמלשון רש"י ז"ל שם בד"ה בעידית משמע שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק דדוקא היכא שגילה דעתו המזיק שרוצה ליתן לו בינונית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא שייך לומר הורעת כחו אצל בינונית וצריך ליתן כזולא דהשתא אבל אם אינו רוצה ליתן לו בינונית כלל אלא עידית דוקא לא כייפינן ליה וא"כ ממילא אין מקום לקושיית התוספות כאן על פירש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה כו' כבר כתבתי דאע"ג דבסוף פרק גט פשוט מסקינן דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אלמא דמסיק אדעתיה דמית לוה והכא מסקינן דל"ש גדולים ל"ש קטנים וע"כ משום דלא מסיק אדעתיה אלא דיש לחלק דדוקא לענין בינונית וזיבורית אמרינן הכא דלא מסיק אדעתיה אבל בעיקר הגוביינא מן היורשים שאם לא יגבה מהם יפסיד לגמרי בהא ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה וקל להבין:

ובידי למוסרם למלכות מהו. למוסרן למלכות פי' ליתן אותם במשמר יום או יומים כדי שיתיסרו מהו שרי או אסיר מי אמרינן כיון שלא אחסר אותם מממונם שרי או דילמא דאסיר לישראל להנקם לעולם מחבירו ישראל ע"י גוי אף דליכא הפסד ממון. שיטה כתיבת יד:

שרטט וכתב לו אמרתי וכו' זה שנים דרך עראי ראיתי בס' מצודת דוד על האגדות שכתב בזה דהפעם ראשונה שרטט וכתב ופעם שניה אמר לשליח שיאמר לו ודיבור של צדיק עושה רושם ולא המחשבה ופעם ראשונה ר"א לא רצה לדבר רק כתב בכתב ידו ולא יעשה רושם אבל פעם שנית שהודיעו מר עוקבא שאין לו תקומה דיבר ר"א בכונה שעושה רושם וכן הוה כמ"ש הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבה בקולר ולפיכך שלח לו ר"א שיקללם כי מר עוקבא היה בקי במעשים דר"א שברכתו ברכה וקללתו קללה מההיא דר"א גבי ר"ג גיסו שלא הניחתו אשתו ליפול ופ"א נפל ונפק שיפורא מבי ר"ג דשכיב וסבר מר עוקבא שיקללם זהת"ד:
ועמו הסליחה דהתם פ' הזהב הוא ר"א הגדול תלמיד ריב"ז מדרא קמא דתנאי. וזה ר' אלעזר היה אמורא דגניבה היה בזמן רב הונא ורב חסדא כמ"ש במאמר שהביא הוא עצמו אחר כן וזה פשוט. אבל הדקדוק שדקדק נכון היכא דאיכא למדרש. ואולם מה שהחליט דאין מחשבת הצדיק עושה רושם זה אינו דכתיב תאות לבו נתת לו. וכמה זמנין אשכחן דנקיט בלביה או חלש דעתיה ומת שכנגדו. אבל אפשר להעמיד הדרך הנז' באופן זה דכתב ר"ת דלדבר צחות א"צ שרטוט. ועם כל זה שרטט וכתב להורות דאינו אלא ככותב פסוק ולא יעשה רושם ונמצא דמחשבתו היתה שלא יענש ועשה מעשה להורות שאינו מכוין להענישם. ואח"ך שהיו מצערין אותו הרבה כיוין לקללם ושלח לו דום לה' וכו' ומשום דכונתו לקללם נתנוהו לגניבה בקולר. ויש לצדד עוד. ואחר זמן רב ראיתי להרב עיון יעקב שכתב קרוב לדברי ס' מצודת דוד הנז' ע"ש:

מאי דכתיב קינה ודימונה וכו' אמר הר"מ בשם רבו ר' משה הדרשן הא דדריש ששה עיירות הללו היינו משום דבמנין עיירות של יהודה בפרטן תמצא ל"ה ובכללן כ"ט וקים ליה דהנך שית נכתבו לדרשא. תוספי הרא"ש. ובגליון תירץ מפני שמנאן הכתוב שלא כדרך חנייתן:

מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה וכו' אפשר לפרש במשז"ל דלמה נגלה הקב"ה בסנה משום ששפל מכל אילנות ומשום עמו אנכי בצרה כביכול ואז"ל בזמן שאדם מצטער כביכול שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו' וזה האדם שחבירו גזלו וקפח מזונותיו ודומם מוכרח שהוא שפל בעיניו והוא מצטער בקרבו ולכן שוכן בסנה שנגלה בסנה שהוא שפל שהיו ישראל שפלים וגאלם כמ"ש בש"ר וגם משום עמו אנכי כמ"ש שם עושה דין לזה שהוא שפל ומצטער כ"י בצערן של ישראל וגואלו מיד חזק ממנו:

אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים וכו' רש"י פירש אם שלמים מצומצמים והכי קאמר אם שלמים מזונותיך וכ"ש אם רבים עכ"ל וצריך להבין דקרא קאמר וכן רבים אלמא משוי להו ורש"י קאמר וכ"ש רבים. ותו יש להבין אם שלמים תיבת אם לכאורה לא אתי שפיר. גם וכן נגוזו תיבת וכן לפי זאת הדרשא נראית טפילה. ואפשר לישב הכתוב כפי הדרשא הזו ונקדים מה שפירש הרב עיר וקדיש כמה"ר יעקב אשכנזי במשנת ר' אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך דהכונה כי מה שצריך אדם לפרנסתו הוא של האד' כי הוא ית' נותן לחם לכל בשר ונקרא שלו. והיתר על מה שצריך למזונותיו וצרכיו הוא של הקב"ה וז"ש תן לו משלו כלומר תן מהיתר על צורכך שהוא שלו יתב'. כי לפי האמת גם מה שאתה צריך לפרנסתך הוא שלו וז"ש שאתה ושלך שלו גם מה שהוא שלד לצורך מזונותיך הוא שלו ומייתי ראיה מדהע"ה שהיה מקדיש דמי סעודתו וז"ש כי ממך הכל דייקא בין מה שצריך לך בין היתר עכ"ד. וז"ש אם שלמים וכן רבים כלומר אם האדם ישים אל לבו כמה שצריך לו והיתר הכל הוא של הקב"ה ובעיניו שקולים הם כי ממנו יתברך הכל והוא אומרו אם שלמים וכן רבים אם יהיו אצלך שלמים דמזונות מצומצמים ויתרים בהשואה וכן כפ"ז נגוזו שעושה צדקה ובין אם מצומצמים ובין אם רבים לא יחדל מהצדקה אז ועבר וניצול מגהנם ועיניתיך לא אענך דאין מראין לו אח"ך סימני עניות ודוק הטב:

קבלן דבעל חוב. תרתי לחיובא איכא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא: מעיקרא דתקנתא. משורש טעם התקנה דקתני מפני מה כתובה בזיבורית יותר משהאיש כו': היוצא על היתומים. שלוה אביהם: שכתוב בו שבח. שהתנה עם המלוה לגבות מעידית: תדע. דלא מהני תנאה לגבי יתומים דהא סתם בעל חוב בבינונית ולגבי יתמי משתנה דינו: מה דרכו של לוה להוציא. לפרוע: פחות שבכלים. שמרצונו לא יפרע עידית: כיון דדיניה מדאורייתא בעידית. שהרי שיעבדה לו ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משתעבד מה''ת דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מג): כגון שהיתה זיבורית זו של מזיק כעידית של ניזק. דמדאורייתא מיהא גבי: ור' ישמעאל היא. דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן ומפני תיקון העולם אמור רבנן בדמזיק שיימינן כדתנן במתני' וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא: לאו אף על גב דכתיב עידית בשטרא. ותיובתא דרבא: מאי עידית. דקתני הכא דאע''ג דכתבה בשטר הלואה אינו גובה ממנה כגון דשפאי עידית לאחר הלואה קפצה מלפניו שאינו יכול לגבות הימנה כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר דבטיל ליה תנאיה דמהשתא הו''ל להאי בעל חוב לגבויי זיבורית מדאורייתא ומשום שלא תנעול דלת אמור רבנן בינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא: וכדרבא. דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה דיניה: הזיק זיבורית גובה. דמי נזקו מן העידית של מזיק ואפילו עידי עידית לר''ע מדאורייתא ולרבי ישמעאל מדרבנן: שפאי עידית. לאחר היזק ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית אלא שזו היתה יפה מאוד: גובה מן הבינונית. דאזל ליה דיניה דא''ל היאך נסתחפה שדך ומזלך גרם ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא: וגבי יתמי אוקמוה כו'. לאו אדרבא קאי אלא אדתנא ר''א ניותאה: תקנתא הוא דעבוד רבנן. לחוס על היתומים להעמיד' על דין תורה שיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית שאין להם מי יטרח בשבילם: או דילמא. לאו תקנתא הוא אלא דינא הואי לאוקמינהו אדאורייתא שדינו בזיבורית דטעמא מאי אמרי דיניה בבינונית משום נעילת דלת הלכך אי נמי לא מיתקני רבנן למיגבי מיתמי בינונית אין כאן נעילת דלת דלא מסיק אדעתיה האי מלוה לנעול דלת וליחוש דילמא מיית לוה ונפלי קמי יתמי ומגבו ליה זיבורית ואי טעמא הכי הוא אפילו גדולים נמי דינן כן: לשבועה. לענין שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הוציא שטר דאי הוה אבוהון דיתמי קיים דלמא הוה טעין ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך ומשבעינן ליה כדאמרינן בשבועות (דף מא.) והשתא אנן טענינן בשביל יתמי ולהא מילתא אפילו גדולים נמי: דגדול לגבי מילי דאביו כקטן הוא. ולא ידע אי פרעיה אבוה אי לא אבל לענין זיבורית אימא לך דטעמא משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה הוא וקטנים ולא גדולים:

מצוה הוא דעבד ולא מידי חסרה. תרתי בעינן אבל היכא דלאו מצוה עבד ולא חסרה כגון שנעשה ערב אחר הנישואין או עבד מצוה וחסרה משתעבד: פחות שבכלים. וה''ה כשבא ליתן לו קרקע נותן לו פחות שבקרקעותיו דהיינו זיבורית אבל פחות שבכלים היינו מיטב כדאמרינן בפ''ק דב''ק (דף ז:) דכל מילי מיטב הוא: כיון דדיניה מדאורייתא בעידית. נראה דסבר שעבודא דאורייתא דאי דרבנן אע''ג דמיניה דידיה דיניה מדאורייתא בעידית מיתמי יהא בזיבורית כיון דמדאורייתא לא גבי כלל ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי מזיבורית צריך לומר דקסברי שעבודא לאו דאורייתא כדפרשינן במתניתין דאי לאו הכי מאי טעמא אפקעוה רבנן אי נמי לא פלוג רבנן ביתמי: מאי עידית שפאי עידית. פירש בקונטרס מאי עידית דקתני הכא דאע''פ שכתבה בשטר הלואה אינו גובה ממנה כגון דשפאי עידית אחר הלואה קפצה מלפניו שאינו יכול לגבות הימנה כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר דבטל ליה תנאיה ומהשתא הוה ליה להאי בעל חוב לאגבויי זיבורית מדאורייתא ומשום נעילת דלת אמרו בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא וכדרבא דאמר היכא דשפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית בינונית וזיבורית אלא שזו היתה יפה מאד גובה מבינונית דאזל ליה דיניה דאמר ליה האיך נסתחפה שדך ומזלך גרם וקשה לר''ת דמאי עידית שפאי עידית משמע שסותר הא דקא אמר מאי לאו דכתב עידית בשטר ולפי' הקונטרס הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשפאי עידית ועוד עידי עידית מאן דכר שמיה ועוד דפירש הקונטרס שאם נתקלקל עידי עידית לא יגבה מן העידית הנשארת אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכי האי גוונא פריך בפ''ק דב''ק (דף ח.) ועוד דרבא משמע התם (דף ח:) דאית ליה בשל עולם הן שמין גבי ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ואם כן מאי עידי עידית שייך הכא דמעידי עידית דעלמא לא גבי מיניה ומפרש רבינו תם מאי עידית שפאי עידית כמו ובכל שפיים מרעיתם (ישעיה מט) דדרך שדות הטובות שאצל הנהר שסוף השדה שעל שפת הנהר ממש עומד למרעה בהמות וגריע מזיבורית מפני שהנהר שוטף תמיד מה שזורעים שם ואפילו הן עידית דקתני בברייתא היינו אפילו הן שפאי עידית אותה קרקע שמגבין יתומין אף על גב דגריעי מזיבורית וכדרבא דאמר הזיק זיבורית גובה מן העידית אבל הזיק שפאי עידית שהעמיד שם בהמותיו לרעות גובה מן הבינונית דלא חשיב נזקין דלהכי קיימי אלא הוה ליה כבעל חוב אע''ג דהעמיד שלא מדעת הבעלים:

גיטין נ ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד