גיטין מט ע"ב

תַּנְיָא בְּהֶדְיָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל מַזִּיק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל מַזִּיק רָבִינָא אָמַר לְעוֹלָם מַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּדָרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא וּמָה טַעַם קָאָמַר מָה טַעַם הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִין כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר אָדָם לָמָה אֲנִי גּוֹזֵל וְלָמָה אֲנִי חוֹמֵס לְמָחָר בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסַי וְנוֹטְלִין שָׂדֶה נָאָה שֶׁלִּי וְסוֹמְכִים עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה נָאָה וְדִירָה נָאָה וְיֹאמַר אֶקְפּוֹץ וְאַלְוֶנּוּ כְּדֵי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ בְּחוֹבִי לְפִיכָךְ אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא בְּזִיבּוּרִית אִם כֵּן אַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּבֵינוֹנִית אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית שֶׁיּוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא הָאִשָּׁה רוֹצָה לִינָּשֵׂא דָּבָר אַחֵר אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ מַאי דָּבָר אַחֵר וְכִי תֵּימָא כִּי הֵיכִי דְּכִי מַפֵּיק לַהּ אִיהוּ תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינֵּיהּ כִּי נָפְקָא אִיהִי נָמֵי לִיתַקְּנִי לֵיהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינַּהּ תָּא שְׁמַע אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ אֶפְשָׁר דִּמְשַׁהֵי לַהּ בְּגִיטָּא כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לָא אֲמַרַן אֶלָּא מִיַּתְמֵי אֲבָל מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ בְּבֵינוֹנִית מִיַּתְמֵי מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי דְּהָא תְּנַן אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וּכְתוּבַּת אִשָּׁה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם חִינָּא אַקִּילוּ רַבָּנַן גַּבַּהּ קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית מִמַּאן אִילֵימָא מִיַּתְמֵי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר הָא דִּתְנַן אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי בְּזִיבּוּרִית לָא לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וְשָׁאנֵי כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא אָמַר אַבָּיֵי תָּא שְׁמַע הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית מִמַּאן אִילֵימָא מִיַּתְמֵי מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֲפִילּוּ כֹּל הָנֵי נָמֵי אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב לְנִזְקֵי בְנוֹ לְבַעַל חוֹב בְּנוֹ וְלִכְתוּבַּת כַּלָּתוֹ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ נִיזָּקִין וּבַעַל חוֹב דְּמֵחַיִּים גָּבוּ אִיהוּ נָמֵי כִּי מַגְבֵּי כְּמֵחַיִּים מַגְבֵּי כְּתוּבַּת אִשָּׁה דִּלְאַחַר מִיתָה גָּבְיָא וּלְאַחַר מִיתָה מִמַּאן גָּבְיָא מִיַּתְמֵי אִיהוּ נָמֵי כִּי מַגְבֵּי כִּלְאַחַר מִיתָה מַגְבֵּי וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתוּבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד בְּקַבְּלָן הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אִיבָּעֵית אֵימָא בְּדַהֲווֹ לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף וְאִיבָּעֵית אֵימָא כֹּל לְגַבֵּי בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבַּד נַפְשֵׁיהּ אִיתְּמַר עָרֵב דִּכְתוּבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

ועוד, הא אמר רב אשי תניא בהדיא, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אם בדניזק שיימינן או בדמזיק שיימינן:

"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שאמרה תורה מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: לא כי, אלא מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק. רבינא אמר: משנתינו לא כדברי רבי ישמעאל היא ^[1] אלא לעולם, מתניתין רבי עקיבא היא, דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן.

ומה ששנינו "מפני תיקון העולם", כדעת רבי שמעון היא, דדריש בכל מקום טעמא דקרא [מפרש טעמם של דיני התורה] ^[2]

ואף כאן, אכן דאורייתא הוא, והתנא מה טעם הוא דקאמר, מה טעם אמרה תורה הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם, וכפי שמבואר בברייתא כאן.

דתניא: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו: ^[3] הניזקין שמין להן בעידית [של מזיק]!?

מפני הגזלנים ומפני החמסנין [גזלן נוטל את של חבירו ואינו משלם על החפץ, חמסן נוטל ומשלם בעל כרחו של חבירו] ^[4] ולכן הם משלמים בעידית.

כדי שיאמר אדם שרוצה לגזול את חבירו למה אני גוזל ולמה אני חומס, הרי למחר כשיתבע אותי הגזלן, אם לא תהיה הגזילה בידי, יהיו בית דין יורדין לנכסי, ונוטלין ממני שדה נאה [עידית] שלי ונותנים אותה לנגזל.

וסומכים על מה שכתוב בתורה "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ועל ידי זה ימנע מלגזול.

ולפיכך אמרו: כל הניזקין ^[5] שמין להן בעידית.

ב. ומפני מה אמרו ^[6] בעל חוב גובה בבינונית!?

כדי שלא יארע שיראה אדם שיש לחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר בליבו אקפוץ ואלונו כדי שאם לא יהיו לו מעות לפרוע אגבנו [את השדה או הדירה] בחובי.

לפיכך אמרו: בעל חוב בבינונית ולא בעידית.

אלא מעתה שאתה חושש לשמא יאמר "אקפוץ ואלונו", נתקן שיהא בעל חוב גובה בזיבורית בלבד, כי אם יגבה בבינונית, עדיין יש לחוש שמא יחמוד את שדהו של חבירו וילונו כדי לגבותה!?

אי אפשר לנו לתקן כך, כי אם כן, אתה נועל דלת של מלוים בפני לווין, כי המלוים לא ירצו להלוות, אם ידעו שלא יקבלו אלא קרקע זיבורית.

ג. כתובת אשה בזיבורית, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: כתובת אשה בבינונית. ^[7]

אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית ולא בבינונית, כשאר בעל חוב!? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה, האשה רוצה לינשא לאיש. ולפיכך, די לנו לתקן שתגבה מזיבורית, ואין חשש שתמנע מלהנשא מחמת שאינה מקבלת אלא בזיבורית. ^[8]

ועוד אמר רבי שמעון דבר אחר:

האשה יוצאה מבעלה לרצונה ושלא לרצונה, כי על כרחה יכול בעלה לגרשה.

והאיש אינו מוציאה [את אשתו] אלא לרצונו [אם ירצה]

וסבורה היתה הגמרא שרבי שמעון בא לתת טעם נוסף לכך שכתובת אשה בזיבורית. ולפיכך מתמהינן: מאי דבר אחר? כלומר, היכן יש כאן טעם להגבות את כתובתה בזיבורית.

ואדרבה, כיון שהאיש מוציאה שלא ברצונה, ראוי לתקן לה עידית כדי שלא יוציאנה!? ^[9]

ומפרשינן: לא בא רבי שמעון לתת טעם לגביית כתובה בזיבורית, אלא בעניין אחר דיבר.

כי וכי תימא [אם תשאל] מדוע לא נאמר כי היכי [כמו] דכי מפיק לה איהו בגט, מדעתו, תקינו לה רבנן כתובה מיניה.

אם כן, כי נפקא איהי [כאשר היא תצא] ממנו, על ידי שתכוף אותו לגרשה ולתת לה גט, נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה!? ^[10]

על זה בא רבי שמעון לומר תא [בא] ושמע תשובה לשאלתך, אין אשה מוציאה את בעלה, ואי אפשר לה לכוף אותו על כך.

כי אכן אשה יוצאה כשבעלה רוצה לגרשה, בין לרצונה ובין שלא לרצונה, ואילו האיש אינו מוציא את אשתו, אף אם היא רוצה בכך, אלא לרצונו, ואי אפשר לה לכופו. ^[11]

שהרי אם ירצה אפשר דמשהי לה [שישהה אותה אצלו] במה שהיא זקוקה לקבל ממנו גיטא [גט], ואם אינו משהה אותה, נמצא שמרצונו הוא מגרשה, ואין מקום לתקן לו כתובה ממנה.

שנינו במשנה: וכתובת אשה בזיבורית.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לא אמרן [לא אמרו] במשנה ^[12] כתובת אשה בזיבורית אלא באלמנה הגובה מיתמי.

אבל גרושה הגובה כתובתה מיניה דידיה [מבעלה], גובה בבינונית.

ומתמהינן: אם מה ששנינו בזיבורית מיתמי, אם כן תיקשי מאי איריא [מה ראה התנא לומר ^[13]] כתובת אשה דוקא, הלא אפילו כל מילי [כל דבר] - נזיקין ובעל חוב - נמי בזיבורית!?

דהא תנן במשנתינו, אין נפרעים בין נזיקין בין בעל חוב ובין אשה בכתובתה מנכסי יתומים, אלא מן הזיבורית, ומה ראה התנא להדגיש דוקא בכתובת אשה שגובה היא מזיבורית!?

אלא ודאי לאו כדבריך, ומה שאמרו בזיבורית, אף בגרושה שגובה מיניה [מבעלה].

ומשנינן: לעולם כדברי מר זוטרא שכתובת אשה בזיבורית דוקא בגובה מיתמי. ובכתובת אשה איצטריכא ליה לתנא להדגיש שאינה אלא בזיבורית.

ומשום דסלקא דעתך אמינא דמשום חינא דנישואין, שיהיו האנשים נושאין חן בעיני הנשים, ^[14] לכן אקילו רבנן גבה [אצל כתובה] ואף מיתומים תגבה בבינונית.

קא משמע לן!

אמר רבא: תא שמע להקשות על דברי מר זוטרא:

הרי שנינו: רבי מאיר אומר כתובת אשה בבינונית, וממאן [ממי] גובה היא בבינונית, אילימא [אם נאמר] מיתמי וכי לית ליה לרבי מאיר הא דתנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית!?

אלא לאו, באשה הגובה כתובתה מיניה, אמר רבי מאיר.

מכלל [משמע מכאן] דרבנן סברי כתובת אשה מיניה בזיבורית!?

ומשנינן, לא בגובה ממנו שנינו, אלא לעולם מיתמי, ואף על פי כן, שאני כתובת אשה שגובה בבינונית משום חינא.

אמר אביי: תא שמע להקשות על דברי מר זוטרא:

הרי שנינו במשנה, הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיב ורית.

וממאן גביא, אילימא מיתמי?

הרי תיקשי: מאי איריא כתובת אשה בזיבורית, הלא אפילו כל הני [נזיקין ובעל חוב] נמי דינם בזיבורית!?

אלא לאו, צריכים אנו לפרש, בגובה כתובתה מיניה, ואף על פי כן, אינה גובה אלא בזיבורית, ודלא כמר זוטרא!?

אמר [תירץ] רב אחא בר יעקב: אין המשנה עוסקת במזיק עצמו, ולא בלוה עצמו, ולא בבעל המגרש, או אלמנה הגובה כתובתה מן היתומים.

אלא הכא במאי עסקינן כגון שאחר הנזק נעשה אדם ערב ^[15] לנזקי בנו. ^[16] וכן, כגון שנעשה ערב לבעל חוב של בנו.

וכן, שנעשה ערב לכתובת כלתו.

ובכל אלו, נתחייב האב לפרוע את חוב בנו, אם לא ישלם הבן, ולא שילם, ומת, ^[17] ועתה באים כולם לגבות מן הערב.

והאי [זה], גובה כי דיניה [כדינו], והאי, כי דיניה.

ניזקין ובעל חוב, דמחיים של בן גבו [היה דינם לגבות], שהרי חל חיובו מחיים.

איהו [ערב] נמי, כי מגבי להם, כמו שהיו גובים מן הבן מחיים, מגבי, להם הערב.

אבל כתובת אשה דהא אלמנה ^[18] לאחר מיתה גביא.

ולאחר מיתה, הרי ממאן גביא, מיתמי, ועל כן, איהו [ערב] נמי כי מגבי לכתובה, כמו לאחר מיתה הוא מגבי לה.

ומקשינן: ואם בערב מיירי, תיפוק ליה, דערב דכתובה, כלל לא משתעבד לפרוע, כמו שיתבאר להלן!?

ולאזו בלבד שלא תגבה בינונית, אלא אף מזיבורית לא תגבה האשה מן הערב!?

אף על פי שאין "ערב" משתעבד לכתובת אשה, "קבלן" משתעבד, איזה הוא "ערב דכתובה" ואיזה הוא "קבלן "?

"ערב דכתובה, הוא, מי שנישאה האשה, על ידי התחייבותו לשלם את כתובתה.

"קבלן דכתובה" הוא, מי שהתפיס הבעל את אשתו מטלטלין, והיא מסרתן ליד הקבלן בתורת קבלנות, ואחר כך החזירה אותן לבעלה. [וראה בהערה ^[19]]

ומשנינן: הכא בנעשה האב קבלן על כתובת כלתו עסקינן, וקבלן משתעבד אף בכתובת אשה.

ומתמהינן: אכתי, הניחא למאן דאמר, לקמן, דקבלן, אף על גב דלית ליה נכסי ללוה, משתעבד הוא למלוה, אתי שפיר.

אלא למאן דאמר, אי אית ליה נכסים ללוה, משתעבד הערב, כי סומך הוא שיגבה המלוה מהם, ולפיכך משעבד את עצמו, ודעתו לשלם, אם יאבדו הנכסים אחר כך.

אבל אי לית ליה, לא גמר בלבו להיות משתעבד, כי ירא להפסיד, והתחייבותו אינה אלא דיבורים בעלמא.

אם כן, לדעה זו, מאי איכא למימר!?

כי כאן, הרי אין לבן נכסים, כי אם יש לו, גובים ממנו, שהרי "אין פורעים מן הערב תחילה", ואין האב צריך לשלם ^[20] וכיון שאין לבן נכסים, נמצא שהאב כלל לא נשתעבד להיות ערב, ולמה ישלם!?

ומשנינן: איבעית אימא: בדהוו ליה [שהיו לבן] נכסים, בשעה שנעשה האב ערב, ואחר כך אישתדוף [התקלקלו השדות]

ואיבעית אימא: לא היו לבן נכסים, ואף על פי כן, כל שהוא לגבי בריה [לצורך בנו], מפני חיבתו, שעבודי משעבד האב נפשיה [את עצמו].

עתה חוזרת הגמרא, לפרט את דיני ערב וקבלן, מתי משתעבד הוא, ומתי אין כוונתו להשתעבד.

איתמר

א. ערב דכתובה שאינו "קבלן" דברי הכל: לא משתעבד, כיון שלא התכון אלא לעשות מצוה, שתתרצה האשה להנשא, והרי לא גרם לה הפסד בכך, ^[21] ועל כן לא היתה דעתו להשתעבד לכתובתה.

הערות

^[1] ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל. [כלומר, אף מדרבנן] - רמב"ן לקמן נ א, וכן דעת הרא"ש שם ועוד ראשונים. ומשמע שזהו הטעם שמחמתו חולק רבינא על אביי. ואפשר לפרש עוד, שרבינא רצה לפרש את המשנה אליבא דהילכתא, כיון דהלכה כרבי עקיבא מחבירו, וראה בהערה הבאה.

^[2] א. בבבא מציעא [קטו א] אמרו: אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה [אין לוקחים ממנה משכון על הלואה שלותה] שנאמר: "לא תחבול בגד אלמנה". רבי שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה, כי הטעם לאיסור לקיחת משכון הוא משום שאם ענייה היא אתה חייב להחזיר לה כל יום את המשכון ואתה משיאה שם רע [חשד] בשכנותיה. ונראה, שחכמים ורבי שמעון נחלקו, האם רשאים אנו ליתן טעם לדין התורה, כאשר מחמת כן יתחדש דין שאינו לפי פשטות הכתוב. ומה שאמרו כאן "ורבי שמעון "דריש טעמא דקרא" כי כאן יש נפקא מינה למעשה מנתינת הטעם. ב. ראה בתוספות הרא"ש שכתב דאי לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא צריך למצוא נפקותא אף בנידון דסוגיין, ולא מסתבר לומר דנפקא מינה בשוגג, אם משלם בעידית או לא, כיון שאדם מועד לעולם. [כלומר, ואין נחשב "שוגג". וראה תוספות בבא קמא כז ב ד"ה שמואל ורמב"ן בבא מציעא פב ב] ומסיים תוספות הרא"ש ושמא מהאי טעמא הוא דשיימינן בדמזיק, כלומר, לרבנן "מיטב שדהו" היינו של ניזק דומיא ד"שדה" שנאמרה למעלה, אבל לרבי שמעון, מחמת טעמא דקרא, אנו אומרים מיטב שדהו של מזיק. וכן כתבו התוספות בקיצור. ג. והנה הרמב"ן והרא"ש כתבו [לקמן נ א] דקיימא לן כרבינא בפירושא דמתניתין ודלא כאביי, ולפי דברי התוספות, שרבנן ורבי שמעון חולקים אם שיימינן בדמזיק צריך להיות להלכה דשיימינן בדניזק, שהרי קיימא לן כרבנן דרבי שמעון, והרי באמת קיימא לן דשיימינן בדמזיק, וכן כתב הרא"ש בבבא קמא, ומשמע דהרמב"ן והרא"ש הנ"ל לא סבירא להו כהתוספות.

^[3] ברי"ף רא"ש ותוספות רי"ד גורסים "מפני מה אמרה תורה". וראה בתפארת יעקב מה שפירש גירסא דילן, ומאי דקתני "וסומכים על מה שכתוב בתורה".

^[4] מה שהוזכרו "חמסנים" אינו מובן, שהרי חמסן נותן דמים, ואם כן אף אם לא יהיה החפץ בידו, כאשר יתבע אותו הנחמס הרי יוכל התובע לעכב את הדמים לעצמו, ולמה יגבה מעידית של החמסן! ? וראה בחידושים המיוחסים לריטב"א שכתב בשם הרמב"ן שחמסנים שהוזכרו לאו בדוקא הוא.

^[5] וכיון שבגזלן ראוי לחייבו מן העידית, ומשל מזיק, על כן חייבה תורה בכל אבות נזיקין מעידית דמזיק, ראה תשובת הרשב"א חלק ד סימן יג, בחתם סופר וברש"ש. ובגליוני הש"ס כתב שיש להוכיח מכאן, דאמרינן "לא פלוג" גם בדאורייתא.

^[6] בפשוטו "בעל חוב בבינונית" הוא מתקנת חכמים כי מן התורה בזיבורית [כדברי עולא לקמן נ א] אמנם ברי"ף וברא"ש הגירסא היא "מפני מה אמרה תורה" ומשמע דדין זה הוא מדאורייתא, וכתב בקרבן נתנאל שגירסא זו טעות היא, ואכן בתוספות רי"ד גורס "אמרה תורה" לענין נזיקין ו"אמרו חכמים" לענין בעל חוב. וראה בפני יהושע שמפרש דעת הברייתא שבעל חוב בבינונית מן התורה ומסתייע מגירסת הרי"ף והרא"ש. ולעיל עמוד א במה שאמרו "ובעל חוב דינו בבינונית" הובא בהערות דברי הראשונים שרבי שמעון סובר בבינונית מן התורה. וראה עוד ברש"ש. ובמאירי [בפירוש המשנה] כתב שלדעת רבי שמעון בעל חוב מדאורייתא גובה בעידית [שמאחר שהלוה לו מעותיו שהם מיטב כל הנכסים, דין הוא שיפרענו בעידית], ותיקנו לו מן הבינונית משום שלא יאמר אקפוץ ואלונו.

^[7] טעמו של רבי מאיר משום חינא כמו שאמרו לקמן - תוספות כתובות י א ד"ה הואיל. וראה בכתובות דף נו שלדעת רבי יהודה כתובת אשה היא מתקנת חכמים ורבי מאיר סובר שהיא מדאורייתא. אלא שמשמע שם בסוגיא שאין מחלוקתם זו קשורה למה שנחלקו כאן אם גובה בבינונית או בזיבורית. וראה בהערה הבאה. ובחתם סופר ד"ה לא לעולם מיתמי.

^[8] הקשו התוספות [מח א ד"ה כתובת] למאן דאמר כתובת אשה מדאורייתא, אם כן דינה בעידית, ואמאי הפקיעו חכמים את דינה מהאי טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא! ? וכן לרבי מאיר האומר כתובת אשה בבינונית, הלא הוא סובר כתובה דאורייתא, ומאי טעמא לא תגבה בעידית? ותירצו, כי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובתה, ולפיכך הפקיעו ממנה דין עידית, ומה שאמר רבי שמעון בברייתא, הוא כדי שלא נאמר שכתובה בבינונית "משום חינא" [ראה להלן בגמרא]. וראה עוד מה שכתבו תוספות בכתובות י א ד"ה הואיל. וברשב"א כתב בשם הרמב"ן שאף למאן דאמר כתובה מדאורייתא מכל מקום אינה גובה מעידית.

^[9] "חידושי הריטב"א" והר"ן.

^[10] שעיקר תקנת כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ושמא תאמר במורדת מיהא היה להם לתקן לו איזה ממון ממנה כעין כתובה כדי ליזהר שלא תמרוד בו - מאירי.

^[11] הרמב"ם כתב [אישות יד ח] שאשה האומרת על בעלה שמאוס הוא עליה כופין אותו לגרשה, והראשונים הקשו עליו ממה שמבואר כאן שאי אפשר לאשה לכוף את בעלה לגרשה ולעולם יכול הוא להשהותה אם ירצה. וראה במאירי שתירץ שיכול הוא להשמט ולברוח, וראה עוד בתוספות בכתובות סג ב ד"ה אבל ובחתם סופר.

^[12] כן משמע בראשונים דאמתניתין קאי, ובפני יהושע לא פירש כך, אלא דאברייתא קאי, וראה שם שפירש מה דחק את מר זוטרא לומר דרק מיתמי בזיבורית וראה עוד בחתם סופר ובתפארת יעקב.

^[13] על פי ספר הערוך.

^[14] כן פירש רש"י. ותוספות פירשו להיפך, כדי שיהיו האנשים רוצים לישא אותה [אחר שתתגרש ממנו] לכן ראוי לתקן לה כתובה מעלייתא. וראה בחתם סופר ד"ה אמר מר זוטרא שהקשה על פירוש התוספות, ממה שאמר רבי שמעון שמחמת שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש לכן תקנו לה רק זיבורית, הרי אדרבה, מחמת כן ראוי לתקן לה יותר, ולפירוש רש"י ניחא.

^[15] על ידי קנין, כי אין אדם נעשה ערב לחברו אלא על ידי שקנו מידו, או שנעשה ערב קודם מתן מעות - ראה בשלחן ערוך חושן משפט סימן קכט. והרי בנזיקין הערבות היא אחר שהזיק, ואי אפשר להתחייב בלא קניין.

^[16] הוא הדין אם ערב לאדם אחר שאינו בנו, אלא אורחא דמילתא נקט, ולפי ה"איבעית אימא" להלן ניחא בפשיטות - תוספות הרא"ש.

^[17] רש"י. וראה ברש"ש, שהפוסקים השמיטו חידוש זה של רב אחא בר יעקב, שהערב למזיק ובעל חוב ומת, משלם עידית ובינונית ולא זיבורית, כי הם מפרשים דברי רב אחא באופן שלא מת, ודלא כרש"י.

^[18] ואף שגרושה גובה מחיים, מכל מקום, באופן שהיא אלמנה, המיתה היא סיבת החיוב וזמן החיוב, ועל כן מתחייב הוא, כמו ערב על חובת היתומים, ראה ברש"ש ובאילת השחר.

^[19] כך פירש רש"י וראה בתוספות הרא"ש דאף על פי שמשמע בבבא בתרא שחלות שם "קבלן" תלוי בלשון ההתחייבות כגון שאומר "תן לו ואני קבלן" מכל מקום בעינן נמי התפסת מטלטלין. ועוד כתב לחלק, בין מלוה המוציא מעות מידו מחמת נאמנות הערב, וסגי בלשון קבלנות, לבין הכא שאין כאן אלא שעבוד בעלמא, ולא סגי בלשון קבלנות, אלא צריך גם התפסת מטלטלין. והנה לשון רש"י משמע שהיא חזרה ונטלה את המטלטלין מן הקבלן ונתנתו לבעלה בציווי הערב וכן כתב תוספות הרא"ש וראה ב"חידושי הריטב"א" ובציון 147 שם.

^[20] רש"י. ובתוספות הקשו, שבקבלן יכול לפרוע ממנו, אף על פי שיש נכסים ללוה, (וראה מה שתירץ בקרבן נתנאל אות ז) ותוספות כתבו שבעל כרחך אין לבן נכסים, כי אם יש לו נכסים, לא יגבה מן הערב אלא זיבורית, כיון שאם היה גובה מן היתומים היה גובה זיבורית, ראה במהרש"א, במה שציין כאן בגליון הש"ס. וברמב"ן.

^[21] א. בגמרא לקמן הוזכר "מצוה הוא דעבד" וכן כתבו כאן הראשונים אך רש"י השמיט פרט זה. וראה ברמב"ן שהתחייבותו היתה אסמכתא בעלמא כי לא התכווין אלא לשם מצוה, ואין לומר שדעתו להשתעבד כיון שהיא עושה על פיו, היות שאינה מוציאה ממון. ב. וכל זה לענין חיוב הכתובה עצמה, אבל מה שהוציאה האשה ממון, כגון שהכניסה לו נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל משתעבד הערב לשלם, ראה בתוספות הרא"ש.

תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: כוונת הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד) היא, "מיטב שדהו" — של ניזק, "ומיטב כרמו" — של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: "מיטב שדהו" — של מזיק "ומיטב כרמו" — של מזיק. משמע שדעת ר' עקיבא שגובים מעידית של המזיק!

רבינא אמר: לעולם מתניתין [משנתנו] כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: מדאורייתא [מן התורה] בשל המזיק שיימינן [אנו מעריכים], ושיטת ר' שמעון היא, דדריש טעמא דקרא [שדורש את טעם הכתוב], ובלשון "מה טעם" קאמר [אמר]. וכך יש להבין: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? — מפני תיקון העולם, ש"תיקון עולם" זה אינו תקנת חכמים אלא הטעם לדין התורה בענין זה.

א דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית? — מפני הגזלנים ומפני החמסנין, ומדוע? — כדי שיאמר אדם: למה אני גוזל ולמה אני חומס? למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין דווקא שדה נאה ביותר שלי כתשלום על מה שגזלתי וחמסתי, וסומכים על מה שכתוב בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", לפיכך אמרו: הניזקין — שמין להן בעידית.

ועוד הוא מסביר: מפני מה אמרו בעל חוב גובה בבינונית? כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאחר כך, אם לא יהיה ביד הלווה כסף להחזיר ההלוואה אגבנו בחובי, לפיכך אמרו בעל חוב גובה רק בבינונית, ואותה שדה יפה שבגללה הילווה לו — לא יקבל.

ושואלים: אלא מעתה, אם המטרה היא שלא יבואו אנשים להלוות כדי לגבות על ידי כך את נחלתם של אחרים, יהא דינו של בעל חוב אם כן בזיבורית! ומשיבים: אם כן אתה עושה — אתה נועל דלת בפני לווין, שלא ירצו המלווים להלוות להם.

כתובת אשה — בזיבורית, אלו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר: בבינונית. אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה, האשה רוצה לינשא, ומשום כך אין צריכים להקפיד שיהיה מה שמשלמים לה בכתובתה מן המין המשובח דווקא.

דבר אחר: אשה יוצאה (מתגרשת) מבעלה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה (מגרשה) מביתו אלא לרצונו.

ושואלים: מאי [מהו] דבר אחר? מדוע היה צריך להוסיף עוד טעם אחר? ומשיבים: הדבר האחר בא להסביר בעיה שונה, שכיון שתיקנו חכמים כתובה כדי לשמור על שלימות הנישואין יש מקום לשאול: וכי תימא [ואם תאמר], כי היכי דכי מפיק לה איהו [כמו שכאשר הוא מוציא אותה] תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה מיניה [ממנו], כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה [כאשר יוצאת היא מרצונה שגם כן יתקנו לו חכמים כתובה ממנה]? על כן, תא שמע [בוא ושמע]: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, שגם אם תנסה לריב עימו כדי שיגרשנה, מכל מקום אפשר לו לבעל דמשהי לה בגיטא [שישהה אותה במתן הגט] ונמצא שהוא נותן לה את הגט רק לכשירצה, והגירושין תלויים בעצם רק בו.

ב שנינו שכתובת אשה בזיבורית. אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לא אמרן [אמרנו] שגובה בזיבורית אלא כאשר מת הבעל והיא באה לגבות כתובתה מיתמי [מן היתומים] היורשים, אבל אם נתגרשה ובאה לגבות כתובתה מיניה דידיה [ממנו עצמו] — גובה בבינונית.

ושואלים: אם מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כתובת אשה? אפילו כל מילי נמי [הדברים כגון ניזקין, גם כן] כגון ניזקין, גובים מיתומים מן הזיבורית, דהא תנן [שהרי שנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן כשהיא גובה מיניה [ממנו] מן הבעל עצמו!

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כאן שהיא גובה מיתמי [מן היתומים], ובכל זאת כתובת אשה איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיענו במיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] משום חינא [חן] שרצו חכמים לעשות חן והקלה לנשים, אקילו רבנן גבה [הקילו חכמים אצלה] ונתנו לה זכות לגבות את כתובתה אפילו מן היתומים בבינונית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בכתובת אשה לא תיקנו כך.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: כתובת אשה — בבינונית. ונברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים את הכתובה? אילימא מיתמי [אם תאמר מן היתומים] על כך יש להקשות: וכי לית ליה [אין לו, אינו סבור] לר' מאיר הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית? אלא לאו מיניה [האם לא הכוונה כאשר האשה גובה ממנו, מבעלה], וכיון שר' מאיר אומר שגובה בבינונית — מכלל הדבר אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שגובה בזיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

ושוב דוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שמדובר שגובה מיתמי [מיתומים], ושאני [ושונה] כתובת אשה משאר גובים מן היתומים שדינם בזיבורית, משום חינא [חן], שעל כן אמר ר' מאיר שגובה בינונית אפילו מן היתומים.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — בזיבורית. ומעתה נברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים? אילימא [אם תאמר] שכל זה מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] צויינה כתובת אשה? אפילו כל הני נמי [כל אלה גם כן] שאף ניזקים ובעלי חוב גובים מיתומים רק זיבורית! אלא לאו מיניה [האם לא מדובר שגובים ממנו] זיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

אמר רב אחא בר יעקב: אין ממשנתנו ראיה כנגד מר זוטרא, שכן אפשר לדחות: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? כגון שנעשה האדם ערב לנזקי בנו, וכן ערב לבעל חוב בנו, וכן ערב לכתובת כלתו אשת בנו, ומת בנו.

ומתוך שהערב עומד במקום בנו, יש לגבות ממנו כאילו היינו נפרעים מנכסי בנו, והאי כי דיניה והאי כי דיניה [וזה כדינו וזה כדינו]. ניזקין ובעל חוב שמחיים גבו [הם גובים] כלומר, בחייו של הנתבע: המזיק או הלווה, איהו נמי כי מגבי [הוא, הערב, גם כן כאשר הוא מגבה] ומשלם להם כאילו שהיה המזיק או הלווה מחיים הוא מגבי [מגבה], בעידית או בבינונית. ואולם כתובת אשה שלאחר מיתה גביא [היא גובה], שהרי לא ניתן לגבות כתובה בחיי הבעל, ולאחר מיתה ממאן גביא [ממי גובה] — מיתמי [מן היתומים], איהו נמי [הוא, הערב, גם כן] כי מגבי [כאשר מגבה] לה — כלאחר מיתה מגבי [מגבה] לה, מזיבורית.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא, תילמד, לו] אותה הלכה מהלכה אחרת הנקוטה בידינו, שערב של כתובה לא משתעבד, אין נכסיו משועבדים באמת לפרעון הכתובה, שאין חתימתו משמשת אלא כתוספת חיזוק, אבל לא כערבות ממש, ואם כן, אף אם גובים, לא יגבו אלא מן הפחות שבנכסים! ומשיבים: מדובר פה בערב שהיה קבלן, שקיבל על עצמו לשלם את הכתובה על מנת שיינשא בנו.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקבלן אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] ללוה הוא עצמו משתעבד לתשלום ההלוואה, אם כן, שפיר [יפה], ניתן להעמיד כך את הדברים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב הקבלן, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד, אם כן, לשיטה זו, במקרה שאין לבנו רכוש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי לא נשתעבד האב מעולם!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר בדהוו ליה ואישתדוף [בשהיו לו לבנו נכסים קודם ואחר כך השתדפו, התקלקלו] שמתחילה שיעבד אביו עצמו כראוי כערב, אבל עכשיו אין לנכסים ערך, ומשום כך ניתן לגבות מן האב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כל דבר שהוא לגבי בריה [בשביל בנו] שעבודי משעבד נפשיה [משעבד האב את עצמו] בשלימות, ואפילו כשאין לבן כל רכוש משלו.

ג מתוך שהזכרנו ענין ערבות בכתובה, מביאים: איתמר [נאמר]: ערב החותם על הכתובה — דברי הכל לא משתעבד בכך לגבות ממנו את הכתובה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is taught explicitly in a baraita: The verse: “Of the best of his own field, and of the best of his own vineyard, shall he pay” (Exodus 22:4), teaches that the appraisal is of the best of the fields of the injured party, and of the best of the vineyards of the injured party. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The appraisal is of the best of the fields of the one who caused the damage, and of the best of the vineyards of the one who caused the damage. This clearly indicates that according to Rabbi Akiva compensation is collected from the superior-quality land belonging to the one who caused the damage.

Ravina said: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: By Torah law, we appraise the property of the one who caused the damage. And it is also in accordance with the principle of Rabbi Shimon, who expounds the reason underlying the verse as a basis for drawing halakhic conclusions. And the mishna is saying: What is the reason for the halakha taught in the mishna? The mishna should be understood as follows: What is the reason that the court appraises land of superior quality for payment to injured parties? This is for the betterment of the world. That is to say, the words: For the betterment of the world, do not indicate a rabbinic enactment. Rather, they provide a reason for the Torah law.

This is as it is taught in a baraita (Tosefta, Ketubot 12:2) that Rabbi Shimon said: For what reason did the Sages say that the court appraises land of superior quality for payment to injured parties? It is due to the robbers and due to those who take that which is not theirs by force [ḥamsanin]. How so? So that a person will say: Why should I rob and why should I take by force? Tomorrow the court will come down to my property and take my finest field in order to compensate the victim for what I have robbed or taken by force. And the Sages rely on what is written in the Torah: “Of the best of his own field, and of the best of his own vineyard, shall he pay” (Exodus 22:4). Consequently, they said that the court appraises land of superior quality for payment to injured parties.

The baraita continues: For what reason did the Sages say that a creditor collects his debt from intermediate-quality land? It is so that a person should not see another’s fine field or fine house and say: I will jump in and lend him money so that later I will collect the field or house for my debt, if the borrower does not have enough money to repay the loan. Therefore, the Sages said that a creditor collects his debt only from intermediate-quality land, and he would not receive that fine field that would have prompted him to extend the loan in the first place.

The Gemara asks: If it is so that the objective is that people not be tempted to lend money for the purpose of acquiring the borrower’s property should he default on the loan, then the halakha governing a creditor should be to collect his debt from inferior-quality land. The Gemara answers: If so, then you would be locking the door before potential borrowers, as no one would be willing to lend them money.

The baraita continues: Payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: It can be collected from intermediate-quality land. Rabbi Shimon said: For what reason did the Sages say that a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land? It is because more than a man wants to marry a woman, a woman wants to become married to a man. Consequently, she will agree to marry even if she knows that she will not be able to collect payment of the marriage contract from superior-quality land.

Alternatively, it is because a woman is sent out from her husband with her consent or without her consent, but a man sends his wife out from his house only with his consent.

The Gemara asks: What is the reason that he mentions an alternative explanation? What problem is there with the first explanation? The Gemara answers: The alternative explanation does not explain why she collects from inferior-quality land, but serves to explain a different matter. Since the Sages instituted a marriage contract in order to strengthen the institution of marriage, it is possible to ask: And if you would say that just as when a man divorces his wife the Sages instituted a marriage contract for her from him, so too, when she leaves him they should similarly institute a marriage contract for him from her; then come and hear: A woman is sent out from her husband with her consent or without her consent, but a man sends his wife out from his house only with his consent. Even if she instigates a quarrel with him to bait him into divorcing her, it is nevertheless possible for the husband to keep her waiting for a bill of divorce. A man gives his wife a bill of divorce only when he wishes to do so, and so in essence the divorce depends solely on him.

§ The mishna teaches that payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land. Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: We said that a woman collects her marriage contract from inferior-quality land only when her husband died and she collects payment from the orphans who inherit his estate. But if she was divorced and she collects payment from the husband himself, then she collects it from intermediate-quality land.

The Gemara asks: If the mishna is referring to collecting from orphans, then why discuss specifically a woman’s marriage contract? Even all matters, such as payment for damage, should also be collected from inferior-quality land when it is collected from orphans, as didn’t we learn in the mishna: If one who owed money died and his children inherited his property, the father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land. Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the husband himself?

The Gemara rejects this argument: Actually, the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the orphans who inherit their father’s estate. And it was necessary for the mishna to teach the halakha specifically with regard to a woman’s marriage contract. As it could enter your mind to say that the Sages were more lenient with her for the sake of desirability, so that she would be a more desirable partner should she want to remarry, and consequently they allowed her to collect payment of her marriage contract from intermediate-quality land even from orphans, the mishna teaches us that even payment for a woman’s marriage contract is not collected from the intermediate-quality land of orphans, but only from their inferior-quality land.

Rava said: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Meir says: Payment for a woman’s marriage contract is collected from intermediate-quality land. The Gemara attempts to clarify the case: From whom does she collect payment of her marriage contract in this case? If we say that she is collecting from the orphans, it is possible to ask: Does Rabbi Meir not agree with that which we learned in the mishna: The father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land? Rather, is it not that the woman collects payment of her marriage contract from her husband himself? And since Rabbi Meir maintains that she collects from intermediate-quality land, one can learn by inference that the Rabbis hold that she collects from inferior-quality land, contrary to the opinion of Mar Zutra.

The Gemara rejects this argument: No, actually it is possible to explain that the baraita is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the orphans who inherit their father’s estate. And payment of a woman’s marriage contract is different from other debts collected from orphans, which can be collected only from inferior-quality land. The Sages were more lenient with her for the sake of desirability; consequently, Rabbi Meir ruled that she may collect her marriage contract from intermediate-quality land even if she is collecting it from orphans.

Abaye said: Come and hear a proof from what is taught in the mishna: The court appraises land of superior quality for payment to injured parties. And a creditor collects his debt from the debtor’s intermediate-quality land. And payment of a woman’s marriage contract is collected from her husband’s inferior-quality land. The Gemara attempts to clarify the case: From whom is the collection being made? If we say that in all of these cases collection is being made from the orphans, why mention specifically a woman’s marriage contract? Even all of these, i.e., even injured parties and creditors, should also collect only from inferior-quality land when collecting from orphans. Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the woman collects her marriage contract from the husband himself, and it rules that she collects from inferior-quality land, contrary to the opinion of Mar Zutra?

Rav Aḥa bar Ya’akov said: No proof can be brought from the mishna against the opinion of Mar Zutra, as the mishna can be understood as follows: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one became a guarantor for compensation for his son’s damages, and similarly for repayment to his son’s creditor, and similarly for payment of his daughter-in-law’s marriage contract, and his son died. Since the guarantor stands in place of his son, collection is made from him as if it were being made from his son.

And payment is made in this case in accordance with its halakha and payment is made in this case in accordance with its halakha. Since an injured party and a creditor ordinarily collect from those who owe them money while they are alive, when the guarantor pays the debt, he too pays the debt as though the one who caused the damage or borrowed the money were still alive. Therefore, in these cases collection is made from superior-quality or intermediate-quality land. But in this case, where the father serves as a guarantor for his son, payment of a woman’s marriage contract is only after her husband’s death, and after his death from whom does she collect? From the orphans. Consequently, when the guarantor pays the debt, he too pays the debt as though it were being paid by the orphans after the husband’s death. Accordingly, payment for her marriage contract is made from inferior-quality land.

The Gemara asks: But let him derive this halakha from another halakha that states that the guarantor of a marriage contract does not become responsible for the payment of the marriage contract from his own property. The signature that he adds to the marriage contract serves merely as additional support but does not turn him into a true guarantor. Therefore, even if a collection is made, it is only from inferior-quality land. The Gemara answers: We are dealing here with an unconditional guarantor, i.e., one who accepted unconditional responsibility for the obligation, allowing his daughter-in-law to collect payment of her marriage contract either from his son or from him, as she so desires.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that an unconditional guarantor becomes responsible for repayment of the loan even if the borrower does not have property of his own. Therefore, it works out well to explain the case in this manner. But according to the one who says that if the borrower has property of his own at the time of the loan, then the unconditional guarantor becomes responsible, but if the borrower does not have property of his own at the time of the loan, then the unconditional guarantor does not become responsible, what is there to say in a case where the son did not have any property at the time of the marriage? In such a case, the father never became responsible for his son’s obligations.

The Gemara answers: If you wish, say that it is a case where the son had property of his own at the outset, but afterward it was blighted. Since the son had his own property, the father accepted responsibility for the obligation, and now that the property has no value, the daughter-in-law can collect payment for her marriage contract from the father.

And if you wish say: With respect to anything relating to his son, it is common for a father to pledge himself absolutely, even when the son has no property of his own.

§ Apropos a guarantor for a marriage contract, the Gemara notes: It was stated that everyone agrees that a guarantor who signs a marriage contract does not thereby become responsible for the payment of the marriage contract from his own property.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי לית ליה לא משתעבד מא"ל. פי' דבדאית ליה נכסי ליכא לאוקמ' שא"כ אע"פ שהוא קבלן ונפרע ממי שירצה תחלה אין דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין כך שמעתי וכך נתפרש בתוספות ואינו נכון אלא להכי לא אוקימנ' בהכי משום שא"כ יכולין יתומים לסלקו ועל כרחו יקבל מהם כיון שהם רוצים לפרוע מה שעליהם דלא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד.
ומ"ש רש"י ז"ל קבלן שהתפיסוה מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד בתורת קבלנות לא מחוור אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמ' שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים במקומו ומ"ה משתעבד דכיון דאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ושעבד נפשיה אבל בערב כיון דלא מידי חסריה נפשיה אסמרת' היא ולא קני' וליכא למימר לההיא הנאה דמהימן ליה גמר ושעבד נפשיה כדאתמר התם בערב דעלמ' דלאו כהימנותיה ואיהו נמי לשם מצוה עבד ולא לשעבד נפשיה.

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית. שדכלומר כיון שתקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תקנו שיהא אף בעידית כנזקין.

מהא דאמרינן: אפשר דמשהי לה בגט. שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפילו באומרת מאיס עלי דאם כן לתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא.

משום חינה. בכל מקום פירש רש"י ז"ל משום חינה כדי שימצאו האנשים חמן בעיני הנשים. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהפך כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, כשידעו שיש להם ממון ויקפצו עליהן. ונראין דבריו חדא דהא אמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ועוד דגרסינן בירושלמי כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה.

אמר אביי תא שמע הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפילו כל מילי. כך היא הגירסא בכל הספרים. ומיהו עיקר הקושיא אינה מן מאי איריא כתובת אשה דההיא הא איפריקא לעיל כתובת אשה איצטריכא ליה אלא עיקר הקושיא כך הוא הניזקין שמין להן בעידית וכו' וכולה מתניתין בחד גונא מיתוקמא או כולה מיניה דידיה או כולה מיתמי ואי מיתמי מאי איריא כתובת אשה דבזיבורית אפילו נזקין ובעל חוב, והיכי קתני במתניתין נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית.

ותיפוק לי דערב דכתובה לא משתעבד בקבלן. פירש רש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד האב בתורת קבלנות. ואינו נראה, דאינו צריך לישא וליתן ביד, ועוד דאי נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בבבא בתרא שילהי גט פשוט (בבא בתרא קעג, ב), אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמא שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים בשילהי גט פשוט. ומשום הכי מתשעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשתעבד נפשיה, בתוספות. ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך לומר לו, וכמו שפסק גם הרב אלפאסי ז"ל. ואילו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות אלא אם כן יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן, ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהן שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן.

הניחא למאן דאמר קבלן אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד שפיר אלא למאן דאמר כי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר. דהכא ודאי בדליכא נכסי ללוה היא, דאי אית ליה אף על גב דקבלן הוא ונפרע ממנו תחילה אם ירצה מכל מקום אינו דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין אבל כשאין להם ליורשים לשלם כיון שלא נתחייבו לו נכסי היורשין כשבא לגבות מן הקבלן הרי זה נפרע ממנו מן הבינונית כדינו. ואינו נראה, דכיון שהוא יכול לגבות מן הקבלן תחלה ואף על פי שיש נכסים ליורשים כשהוא נפרע ממנו כדינו הוא נפרע מן הבינונית, וכן נראה דעת הרמב"ן נ"ר, ופירשה הוא נ"ר שאם היו נכסים ליורשין היו היורשין יכולין לסלקו דזבורית ועל כרחו יקבל מהן כיון שהן רוצין לפרעו מה שעליהן דלא אמרו שנפרעין מן הקבלן תחלה אלא שאין הקבלן יכול לדחותו אצל הלוה כערב, אבל כל זמן שהלוה רוצה לפרעו אינו רשאי לחזור על הקבלן אלא אם כן נשא ונתן ביד הקבלן וכדאמרינן התם דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, וכיון שכן אם יש נכסים ללוה היכא פסיק ותני הניזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית דליתא כל היכא דבעו יתומים להגבות זיבורית. ועוד צריכא לי תלמוד דאם איתא מאי קושיא הכא כשבא לגבות מן הקבלן ואין היורשין רוצין לסלקו מדעת עצמם.

כבר ידעת בכתבת אשה שעיקר תקנתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ושמא תאמר במורדת מיהא היה להם לתקן לו איזה ממון ממנה כעין כתבה כדי ליזהר שלא תמרוד בו הרי מ"מ אפשר לאשהוייה אגיטא ופירשו רבים שאין כופין אותו עד שמקשים ממנה למי שמפרש בדין מורדת שכופין ליתן גט אלא שאיפשר לפרש איפשר לאשהוייה לישמט ולברוח שלא יתן לה עד שיהו בית דין כופין אותו בכך וכשנותנו מיד ברצונו הוא:

הוזכר בסוגיא זו בשם רב נחמן שלא אמרו כתבת אשה בזבורית אלא ליתמי אבל מיניה כגון שגירשה וגובה כתבתה ממנו גובה מן הבינונית כשאר בעלי חוב ואע"ג דמיתמי אפי' כל מילי נמי ר"ל אפי' ניזקין כתבת אשה איצטריכא ליה דסד"א משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל וכשהקשו לו ממשנתנו שאמרה הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית ואי מיתמי הא ליתא הוא מתרץ לה ביתומים וכגון שנעשה ערב לניזק ולבעל חוב ולכתבה ומת המזיק או הלווה או הבעל ואין ליתומיו בכדי לפרוע והם באים ליפרע מן הערב ומתוך כך ניזקין ובעל חוב דמחיים קא רבו ר"ל שאלו היה המזיק חי היו יכולים לתבעו איהו נמי כי מגבי כמחיים קא מגבי אבל כתבת אשה שאינה יכולה לתבעו בחייו של בעל ונמצא שעקר תביעתה אינה אלא לאחר זמן ומן היתומים איהו נמי ר"ל ערב כי קא מגבי כגון שאין ליתומים מה לפרוע כלאחר מיתה מגבה ואפי' גרשה ומת הואיל ובשעת הערבות מיהא לא על דעת לגבות מחיים היה הערבות אין גובין ממנו אלא מן הזבורית ומ"מ אין הלכה כרב נחמן וכתבה אינה נגבית אלא מן הזיבורית אף מן הבעל:

ומכל מקום דקדוקים היוצאין מן השמועה במה שאמר ניזקין ובעל חוב דמחיים גבו וכו' יש אומרים שהלכה היא ולמדים ממנה בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומיו נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית אע"פ שאינו קבלן ואין נראה לי שהרי אף הוא בידו ליתן זיבורית ליתומים להעמידו לפניו אלא שאף דקדוק זה לדעתי אין הלכה כן וכל שכן היתומים אין גובין אף מן הערב אלא לן הזבורית ומ"מ לדבריהם אני מסופק מה יאמרו אם בשעה שמת הלוה לא הגיע זמן הפירעון שלא ניתן לגבות מחיים ושמא אחר הכלל הם דנין ומאחר שסתם חוב ניתן לגבות מחיים אף ערב מגבהו כמחיים וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאמר כתבת אשה בזיבורית אלא בעקר כתבה ובתוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב גמור ליפרע מן הבינונית אם גירשה ואין נראה לי כן אלא אף הנדוניא בכלל דין זבורית שהרי אף חוב דינו בזיבורית אלמלא טעם נעילת דלת אף בהבאת הנדוניא כלל:

זה שכתבנו בנעשה ערב לכתבה שהדברים מראים שערב של כתבה משועבד אין הדבר מוחלט כל כך אלא יש צדדין שהוא משתעבד ויש צדדין שאינו משתעבד וכיצד הוא הדין אם הוא קבלן חייב וקבלנות של כתבה קשה לפרש שקבלנות של בעל חוב הוא שיש שם מעות ואומר לו תן לו ואני נותן או תן לו ואני קבלן אבל של כתבה שאין שם מעות שהרי על כתבת מנה מאתים אנו עסוקים היאך הוא נעשה קבלן ואפשר שאמר לה הנשאי לו ואני נותן את הכתבה בשעתה ומכל מקום נראה שמתוך הדחק פירשוה גדולי הרבנים בשהתפיש הבעל מטלטלין לאשה בכתובתה והיא מוסרתם לערב והערב מחזירם לבעל ומכל מקום קשה לפרש שאם כן נשא ונתן ביד הוא וקבלן שנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואף כאן הבעל פטור לגמרי ונמצאת זו עומדת בלא כתבה אלא שיש לפרש לשיטתם שהוא אומר לה שתחזיר המטלטלין לבעל והוא נותן וזהו קבלן של כתבה ויש לפרש שמשעבד עצמו אצל ערבות של כתבה זו חיובו של קבלן אצל הלואה ומ"מ למדנו שקבלן של כתבה משתעבד ופירושו אף בלא קנין בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו נכסים ללוה אבל ערב של כתבה אפי' קנו מידו אינו משתעבד כלל וזהו שתירצוה כאן בקבלן ולא תירצוה בקנו מידו על הדרך שאמרו בערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד ובקנין משתעבד שבכתבה אף בקנו מידו לא משתעבד וטעם הדבר משום דמצוה עבד ולא מידי חסרה ומינה דדוקא אמנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה הרי היא כחוב דעלמא והערב משתעבד בה כשאר החובות:

כל מה שביארנו בערב של כתבה פירושו לכתבת אחר אבל אם נעשה ערב לכלתו בכתבת בנו אף בערבות חייב אלא שגדולי המחברים סוברים דוקא בקנו מידו ולגדולי המפרשים אף בלא קנו מידו כן ודברים אלו כלם אין בהם חלוק בין יש נכסים ללוה לאין לו ומעתה לענין פסק זו שאמרו אלא למאן דאמר אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר כלומר דהא הכא לית להו נכסי ליתמי דאי הוו להו נכסי אין גובין מן הערב אלא דלית להו וקס"ד דכי היכי דלית להו השתא לא הוה לאבוהון בשעת הערבות וא"כ היאך משתעבד עד שתירצוה בדהוו ליה ואשתדוף לענין פסק מיהא אין אנו צריכים לה כלל אלא שיש לדקדק בה לענין פסק היאך לא תירצוה בדאית להו אלא דקבלן מ"מ נפרע ממי שירצה תחלה ומתוך כך היא תובעת לערב אף במקום שיש נכסים ליורשי הבעל תדע שמזו למדו הרבה מפרשים שקבלן של כתבה דינו כערב דבעל חוב ואינו נפרע מן הערב תחלה ואף גדולי פרובינצא כתבוה בחבוריהם ומ"מ אין נראה כן ולענין הקושיא אנו רגילים לפרש שאע"פ שהדין כן אין נוהג העולם בכך ונוח לו לכל תובע שיתבע מן הבעל חוב תחלה כל היכא דאית ליה נכסי ויש מי שמתרץ דאי הוה אמר בדאית ליה לא הוה סלקא שפיר אמאי דקאי עלה ר"ל להיות ניזקין גובין בעידית ובעל חוב בבינונית שמאחר שיש נכסים ללוה או ליורשיו אין להם על הערב אע"פ שתובעים ממנו תחלה אלא אותו הדין שיש להם על הלוה או על יורשיו ומעתה זה שבכאן הואיל ולא היו נפרעים מן היתומים אלא בזבורית אף מן הקבלן כן אלא שאין הדבר פשוט כל כך:

תניא א"ר שמעון בן אלעזר מפני מה אמרה תורה הניזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנין והחמסנין כדי שיאמר אדם למה אני גוזל וחומס ולמחר ב"ד יורדים לנכסיי ונוטלים שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

ומפני מה אמרו חכמים ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנה בחובי:

אלא מעתה יהא בזיבורית א"כ אתה נועל דלת בפני לוין:

ומפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:

וכתובת אשה בזיבורית אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לא שנו אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית:

אמר רבינא ת"ש מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ואי ס"ד מיתמי האי משום דיתמי הוא תיובתא:

איתמר ערב דכתובה דברי הכל לא מישתעבד:

בד"ה ור' שמעון הוא דדריש כו' וגבי לא ירבה לו נשים והכא כו' עכ"ל ר"ל גבי לא ירבה לו נשים הוה דריש טעמא דקרא אי לאו קרא דלא יסור כדאיתא בפרק המקבל ודו"ק:

בד"ה משום חינא כו' ולעיל נמי יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא כו' עכ"ל דודאי ליכא למימר משום טעמא דחינא האיש רוצה לישא יותר משהאשה רוצה לינשא דזה הוא דבר הנראה לכל ולא הוה פליגי ביה רבי מאיר דסבר בבינונית ורבנן דסברי בזיבורית אם אשה רוצה לינשא יותר או איש רוצה לישא יותר אלא דבהא פליגי רבנן סברי טפי ניזל בתר הך סברא דאשה רוצה לינשא יותר מאיש רוצה לישא ודינה בזיבורית ורבי מאיר סבר דטפי ניזל בתר הך סברא דחינא ודינה בבינונית ומהרש"ל לא הבין השמועה כך ונדחק לעיל בדברי התוספות שם ע"פ פרש"י וזה אינו (ו) כדמוכחין דברי התוספות דהכא ודברי התוס' דלעיל ג"כ ע"פ פירוש ר"ת שכתבו הכא וכמו שכתבנו ודו"ק:

בד"ה בקבלן פי' בקונטרס כו' היינו שלקח המעות מיד המלום ונתן ללוה כו' עכ"ל משא"כ הכא אף שמסרתן לידו מתחלה אלא אח"כ החזירתן היא עצמה לבנו ולא נתנן האב לבנו כי התם וק"ל:

בא"ד ואע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מלתא כו' עכ"ל ר"ל קבלן תליא מלתא בלשון דאין חילוק בין ערב לקבלן אלא בלשון כדאמרינן התם דהיינו הלווהו ואני ערב כו' כולן לשון ערבות הן תן לו ואני כו' כולן לשון קבלנות הן שמא תרוייהו (ז) בעינן דהיינו שינוי לשון בקבלן כדאמרינן התם ובעי נמי שימסרנו מתחלה ליד הקבלן כפרש"י הכא וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאפילו איירי בקטנים דלא מצי ערב לאשתעויי דינא כו' עכ"ל ר"ל בגדולים ודאי אע"ג דמצי לתבוע הקבלן תחלה מכל מקום כיון שהקבלן מצי שוב לאשתעויי דינא בהדי היתומים עיקר דינא עלייהו הדר ולא גבי אפילו מקבלן אלא מזיבורית אבל בקטנים (ח) דלא מצי ערב לאשתעויי דינא בהדייהו ועיקר דינא דניזקין על הקבלן מכל מקום אין להם לגבות אלא מן הזיבורית כיון דאית להו ליתמי נכסי לגבות מהן ועיקר דינא עלייהו אלא דאריא דרכיב עלייהו שהם קטנים ומדבריהם נראה דבניזקין ביתומים גדולים נמי לא גבי אלא מזיבורית ולא כ"כ הרא"ש בשם הר"י דדוקא בבע"ח איכא למעבד תקנתא אף בגדולים וע"ש:

תוס' ד"ה דר"ש היא דדריש טעמא דקרא לא פליג אלא היכא דאיכא נפקותא וכו'. נ"ל דקשה להו לתוס' דמאי פלוגתא שייך לומר על זה דמה יזיק לן אי דרשינן טעם על המקרא ונותנין טעם לשבח על איזה מצוה מהתורה ולכך כתבו לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא פי' נפקותא בדין שהדין משתנה לפי הטעם וק"ל:

ד"ה וכי תימא וכו' עד דחיישינן לחינא. אע"ג דהתוס' מפרשים הא דקאמר בגמרא סלקא דעתך משום חינא הפוך מפירושו של רש"י כמו שכתבו בדבור שאחר זה מ"מ נקטי הכא בדבור זה לישנא דחינא ע"ד פירושו של רש"י. ד"ה בקבלן וכו' עד ושמא היינו שלקה המעות מיד המלוה ונתן ללוה וכו'. דברי התוס' אלו צריכין עיון דמה תירצו התוס' דהא הכא נמי לאחר שהתפיסה מטלטלין בכתובתה נעשו המטלטלין כשלה וכשהיא מוסרתן ליד בנו הוי ג"כ כמו מלוה וראיתי מי שפירש כוונת התוס' שר"ל דדוקא התם דמלוה דחסרי' ממונא כדאיתא בגמרא בסמוך אבל נ"ל דוחק דלפי זה מה להם להתוס' לומר ושמא היינו שלקח המעות מיד המלוה וכו' דהא הכא נמי איירי בכה"ג לא הוי להו למימר אלא ושמא דהתם במלוה שאני ונראה דכוונת התוס' הוא זה ושמא היינו שלקח המעות וכו' ר"ל חערב לקח המעות ונתנן ללוה אבל הלוה בעצמו לא היה לו שום עסק ולא דברים עם המלוה מה שאין כן כאן ואי לא מיסתפינא הוה אמינא דכוונת התוס' דלפירוש רש"י אינו ר"ל שהיא מסרתן ליד אביו והוא נתנן ליד בנו אלא ר"ל שהיא מסרתן ליד אביו לפי שעה שיהיה לו תורת קבלנות ואח"כ חזרה היא ולקחה המטלטלין מיד אביו ומסרתן היא בעצמה ליד בנו וכן משמע לשון רש"י לפי הספרים שלפנינו והחזירתן לבנו דמשמע דהיא החזירתן לבנו דהחזירתן לשון נקבה היא. בא"ד אע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מלתא וכו' ואלעיל להקשות על פי' של רש"י קאי ור"ל דהתם משמע דבלשון כשאומר הלוהו ואני קבלן תליא מלתא והוי קבלן באמירה בעלמא ולמה ליה לרש"י לפרש הכא שהתפיסה בניו מטלטלין וכו' ותירץ שמא תרוייהו בעינן שיאמר ואני קבלן וגם שיקבל המעות מידי המלוה בתורת קבלנות וק"ל:

ד"ה אלא למ"ד אי אית ליה וכו' עד מ"מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית וכו' ובקונטרס פירש דהכא בדלית ליה וכו' כן צריך להגיה והכל הוא דבור אחד:

גמ' מפני מה אמרו בע"ח בבינונית כו'. דמשום נעילת דלת הו"ל לתקן בעידית ובאשר"י מפני מה אמרה תורה ולאו דוקא דהיכן מוזכר בתורה בינונית ועוד מהי תיתי יהיה בע"ח [בעידית] הא בתחלה פריך בהיפך מפני מה ניזקין בעידית משמע דבלא טעמא טפי הו"ל לתקן בבינונית וק"ל:

גמ' אפשר דמשהי לה בגיטא. מכאן הקשו להרמב"ם ז"ל דפסק במאיס עלי כפינן לבעל ואין מזה הכרח לדידי דאדרבה למה לי סיומא זה משמע דאף במאיס דכפינן ליה מ"מ יכול לעשות עיכוב ושהיה ודו"ק:

גמ' כגון שנעשה ערב וכו'. ומצייר לנו מתני' ואשמעינן דינא ג' מיני תשלומין באחד זה בעידית וזה בבינונית וזה בזיבורית משום שזה הגבי' בא לאחר מיתה וכפי אותו תשלומין נעשה ערב:

גמ' בקבלן. ולא משני בערב לאחר נשואין [דלאו מצוה קעביד דמשתעביד אפילו בלית ליה נכסי כמ"ש התוס' לקמן ולא יקשה קושיות הגמ'] דאכתי קשה למ"ד ערב דבע"ח לא משתעבד אע"ג דחסריה ולא עביד מצוה וכ"ש ערב דכתובה לאחר נשואין ודוקא לפי ההלכתא כתבו התוס' כך וק"ל:

גמ' אלא למ"ד וכו' מאי איכא למימר וכו'. נפשי אותה להבין דעת רש"י דמה מקום לקושיא זו תקשי בל"ז למ"ד אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה היאך גובה מערב ע"כ בדהו"ל ונשדף ומאי קשיא ליה הכא ה"נ בדהו"ל [ונשדף] גם היאך יטעה רש"י להשוות קבלן לערב וזה עצמו החילוק בין קבלן לערב וצ"ע:
מדלא משני בערב בקנין משמע לי קצת דאף בקנין לא משתעבד (י) והפוסקים לא כתבו כן:
ולענין ערב דנכסי מלוג וצאן ברזל אין להוכיח דדינו ככתובה גופיה אע"ג דחסריה ממונא הואיל דלא משני בנכסי מלוג וצאן ברזל דסתם כתובה מנה מאתים וק"ל:

ברש"י בד"ה בקבלן כו' שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן. לשון נקיבה היא החזירתן לבנו וזה שכתבו התוס' דלא דמיא לנשא ונתן ביד כיון שלא נתנו הוא בעצמו לבנו ובקצת גמרות מוגה והחזירן וקצת משמע כן לשון לבנו דהול"ל לבעל ולפי"ז מ"ש התוס' דל"ד לנשא ונתן ביד משום דהתם לקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה משא"כ כאן שהמטלטלין המה של בעל ולא נתנן לידה רק למשכון ולהבטחה ודו"ק:

ברש"י בד"ה אית ליה נכסי כו' הערב הזה כו'. הול"ל קבלן מיהו רש"י משוון או לא דק בלישניה וכן בתוס' בד"ה אלא למ"ד נקטו דלא מצי ערב לאשתעויי כו' [הו"ל למינקט קבלן]:

ברש"י בד"ה בדהוי כו' בשעת מלוה. הול"ל שיעבוד כתובה ואולי עיקר קושיא אבע"ח דבכתובה ניחא דמ"מ בזיבורית אף דלא משתעבד מכ"ש דא"כ גבי מיתמי (כ) אבל בע"ח בבינונית יקשה כיון דלא משתעבד (ל):

ברש"י בד"ה דברי הכל לא משתעבד כו' ועוד דלא מידי חסריה כו'. ולא נקיט מצוה:

בתוס' בד"ה משום חינא כו' לא הו"ל למקרי כושל. אף דרש"י יישב שמה מ"מ לא הו"ל למקרי כך כיון דאין זה טעם שנותנין לה בשביל כן והול"ל לכתובת אשה הניחא לפירוש התוס' וק"ל:

בא"ד ולעיל נמי כו'. והתם בהכותב נשארה באמת סברת חינא ותקנו בשביל כן לתת לאשה דהם ב' הפכים ולפי' התוס' ניחא דאדרבה כיון שהאשה רוצה להנשא ומדאגה שמא לא ישא אותה איש תקינו לה שמה שיתנו לה והכא בשמעתין קאמר ס"ד אמינא משום חינא יפוי כחה אף לגבי יתומים לגבות מבינונית קמ"ל דגבי יתומים לא ייפו כחה לגבי הא והא דקאמר מפני מה אמרו כתובה בזיבורית דכדי שתשא איש דהיינו כסברת חינא שפי' רש"י הו"ל לתקן עידית [או בינונית] לזה קאמר דאין זה סברא כלל דיותר ממה כו'. ומ"ש התוס' לעיל ריש פרקין בד"ה כתובת אשה בסוף הדבור משום חינא נקטו לישנא דחינא לפי פי' רש"י דלרש"י קרוי זה חינא ולהתוס' ג"כ כוונת הפשט אחד רק לשון חינא אינו כן וק"ל וכ"ז פשוט בעיני וראיתי מי שלא כתב כן ואינו נראה:

בתוס' בד"ה בקבלן כו' דבלשון תליא כו'. ר"ל אם אמר לשון תן לו ואני אתן לך הוי קבלן הלוהו ואני פורע הוי ערב וכה"ג ע"ש. נראה דרש"י ס"ל בכל קבלן צריך דוקא שקיבל המעות לידו ולכך נקרא קבלן וברשב"א כתב משום דכאן לא שייך תן לו וכו' שהאשה אינה מלוה לבעל רק חייב לה כתובה בתנאי ב"ד לזה צ"ל שהתפיסה מטלטלין כו' ומ"ש והיא מוסרתן לידו ה"ה אם אמר לה תן לו וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה אלא למאן כו' ניזקין אמאי בעידית כו'. . אע"ג דהוי קבלן ויכול לתובעו תחלה מ"מ עיקר דינו איתמי ואפילו בקטנים כו' ולפום ריהטא קצת קשה לי דלמא איירי בדאית ליתמי עידית ולא זיבורית ואפ"ה כתובה בזיבורית דלא נכנס לשיעבוד יותר רק שיהא קאי במקום יתומים ויהיה לו יפוי כח דיתומים ואילו הוי להו זיבורית מצי מגבי לה ה"נ איהו כיון שיש לו ואינו נראה פשטא דשמעתין דאיירי שיש לו לחייב ג' שדות עידית בינונית זיבורית דאין לנו לדקדק בשדותיו רק טעמא בניזקין ובע"ח קיבל עליו לעמוד במקום החייב דינייהו וכיון שיש לו עידית צריך ליתן לו עידית ובכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים שיעבד לעמוד במקום היתומים ודו"ק

להתוס' א"ל כמו שהקשיתי ברש"י תיקשי ליה בל"ז אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה משתלם מבע"ח ובקבלן ניחא אבל בערב דבע"ח נמי פליגי וע"כ ידע מקור הפלוגתא י"ל דאיירי שפיר בדאית ליה עדיין וביתומים קטנים וק"ל:

גמרא אר"ש מ"מ אמרו הנזקין שמין להן בעידית כו'. לשון זה משמע דמדרבנן הוא. וא"כ זה היפך ממה שאמר רבינא ור"ש היא עפרש"י. לכן נ"ל עיקר גי' הרי"ף והרא"ש בברייתא רשב"א (ודלא כק"נ דמשבש לה) ואינו מביא הברייתא רק לפרש הטעם. והא דר"ש דריש טעמא דקרא ידוע מהא דס"ל עשירה ממשכנין אותה כדפרש"י. אולם גי' הרי"ף והרא"ש הוא מ"מ אמרה תורה. אבל גם בבע"ח בבינונית גרסי כן ושם מדרבנן לכ"ע כדאמר עולא לקמן. (והק"נ משבש לה ג"כ). ול"נ דמצינו לשון זה גם על דרבנן כמש"כ הרמב"ן בתחלת ס' המצות ע"ש:

שם מפני הגזלנין כו'. פי' דגזלן ג"כ בכלל נזיקין כדחשיב ליה ר"ח בכ"ד אבות נזיקין בב"ק ואמרינן שם כולן כאבות לשלם ממיטב:

שם סד"א משום חינא אקילו כו'. עפרש"י ותוס'. ואולי יל"פ דהוא לשון חנינה כי שתיהן מהכפולים. והוא מפני שאין דרכה של אשה לחזר על ב"ד (לעיל מא) וע"ש בפרש"י וא"ש טפי בכתובות (פד) במשנה לישנא דר"ע החולק ע"ז. אין מרחמין בדין:

שם אראב"י הב"ע כגון שנעשה ערב לנזקי בנו כו'. נראה דבנו דנקט הוא משום הואב"א דלקמן כל לגבי בריה שעבודי כו'. והנה רש"י פי' דמיירי שמת בנו וכן התד"ה אלא. וק"ל למה השמיטו הפוסקים חידוש דין כזה. דאף דדין ערב שלא ליפרע ממנו תחלה וכן קבלן לפרש"י (והוא לרשב"ג בפ' ג"פ) ואם הניח נכסים ליתמי לא הוו גובין אלא מן הזיבורית. והערב יתחייב יותר לשלם בעידית ובבינונית. ואף דראב"י לא בא בזה אלא לתרוצי למר זוטרא ואיתותב במסקנא. מ"מ דינא דראב"י לא אידחי. ונ"ל דהם מפרשי דאיירי שהבן חי וגירש את אשתו. ולכן אין חידוש דין בנזקין ובע"ח. רק בכתובה אליבא דמ"ז והא איתותב. ומה שאמר כתובת אשה דלאחר מיתה גביא. ר"ל משום דגירושין לא שכיחא כ"כ וכמש"כ לעיל (יז ב) לכן עיקר הערבות אינו אלא על אלמנות:

[תד"ה משום. ר' טרפון אומר ינתנו כו'. כצ"ל] :

תוס' ד"ה אלא למ"ד כו' אמאי בעידית כיון כו'. ע' ב"ב דף מז ע"א תד"ה קבלן:

גמרא אמר רבא ת"ש כו'. אילימא מיתמי בהא אמר ר"מ. מבואר דס"ל לרבא אליבא דר"מ דכתובה מיתמי בזבורית. ותמוה לי מאד דהא רבא לשיטתיה דס"ל לקמן דנזקין גובה מיתמי בעידית ומתני' מיירי בזבורית דמזיק כעידית דניזק. וא"כ לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ומדאורייתא בעידית ומשום דלא תקניטנו תקנו בבינונית. וממילא מדינא היה ראוי לומר ביתמי תגבה עידית דהא לענין גביה בתורת אלמנה ל"ש שמא תקניטנו אלא דל"ש לגרע כח יתומים מכח מיני' וכיון דפקע שיעבוד עידית מיניה ממילא פקע גם מיתמי. אבל עכ"פ בבינונית מיהת תגבה ומה"ת לגרע כחה לגבות מיתומים בזבורית וזהו לכאורה תמיה עצומה ונשגבה, ואפשר לדחוק דסתמא קתני מתני' כתובה בבינונית אפילו כתובת אלמנה דאינה מה"ת. ובזה יקשה דמיתמי יהיה בזבורית מ"מ הא כ' תוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) דהשוו חכמים כתובת אלמנה לכתובת בתולה כיון דשם כתובה דאורייתא לענין מתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל ה"נ לענין גביית בינונית. ואפשר דלענין זה ס"ל לרבא לא מהני שם כתובה דאורייתא ועדיין צ"ע. והיה נראה לענ"ד ליישב ע"פ מה דכ' הרשב"א בחידושיו להסתפק למסקנא דקיימי' דכתובה מיני' בזבורית אם נדוניא בכלל כתובה דמתניתין או דנדוניא בבינונית דהוי כמו בע"ח. וכ' להוכיח דאם איתא דנדוניא בכלל כתובה דמתניתין מה פרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד. דלמא מיירי בנדוניא דמשתעבד דהא מידי דחסרה וכ' לדחות די"ל דנדוניא בכלל כתובה מ"מ בודאי גם כתובה במשמע ושפיר פרכי' מערב דכתובה עיי"ש. לכאורה דברי הרשב"א הם תמוהים מאד דאיך רצה להביא ראיה דנדוניא בבינונית מדפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא מוקי בנדוני'. והא זה עדיין קשה אף אם נדוני' בבינונית מ"מ לפום הך אוקימתא דמיירי בערב עיקר הכתובה ג"כ בבינונית אלא דמערב גובה מזבורית דכלאחר מיתה מגבי וזהו שייך ג"כ בערב. א"כ עדיין קשה דלמא מיירי בנדוני' והא דבזבורית משום דמערב מגבי כלאחר מיתה. ואם יש איזה סברא דבנדוניא ל"א כלאחר מיתה מגבי. ממילא ליתא להוכחת הרשב"א דדלמא גם נדוני' בזבורית והא דפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד היינו דלאותו ס"ד דאפי' עיקר כתובה בבינונית פשיטא דגם נדוני' בבינונית. וא"כ ע"כ מתני' לא מיירי בנדוניא דהא כיון דדינו בבינונית ובנדוני' ל"ש לומר כלאחר מיתה מגבי א"ו דס"ל להרשב"א דגם בנדוני' שייך הסברא דערב כלאחר מיתה מגבי כאשר באמת הסברא פשוטה הכי הוא. וא"כ יקשה כנ"ל דאף אם נדוני' בבינונית מ"מ הא יש לאוקמי מתני' בנדוני' ומטעם דכלא"מ מגבי. והיא לכאורה תימה רבה על הרשב"א. ובהכרח צ"ל דכוונת הרשב"א הכי הוא דבא להוכיח דנדוני' בבינונית והיינו דזה מוכח דנדוני' א"א לכלול בלשון כתובה דזהו מוכח מדפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא מוקי בנדוני'. וכיון דמוכח דא"א לכללו בלשון כתובה נדוני' ממילא מוכח דנדוני' בבינונית דאל"כ יקשה לחשוב מתני' עוד ונדוני' בזבורית. אע"כ דבאמת בבינונית ונכלל עם בע"ח בבינונית. ולפ"ז י"ל דבאמת הדין למסקנא דנדוני' בזבורית וי"ל דס"ל להש"ס דכתובה בודאי כולל בין כתובה בין נדוני'. וא"כ י"ל דהכי קאמר רבא אילימא מיתמי בהא אמר ר"מ היינו דהאיך אמר ר"מ כתובה בבינונית דהיינו גם נדוניא והא בנדוני' דמדאורייתא בזבורית מיתמי יהיה בזבורית, ומ"מ רחוק זה מדרך האמת וצע"ג מאד.
גם במה שרצוני ליישב בכוונת הרשב"א אינו מספיק דא"כ עדיין יקשה לס"ד דהש"ס דמיירי בערב ומשום לאחר מיתה מגבי ויקשה כיון דא"א לכלול בלשון כתובה אמאי לא חשיב במתני' עוד נדוניא בזבורית ואי דבאמת בבינונית ונכלל בכלל ובע"ח בבינונית ז"א דהא מערב באמת מהראוי שיגבה בזבורית דהא לענין הך סברא דכלא"מ מגבי אין חילוק בין כתובה לנדוני' וא"כ מוכח עכ"פ לס"ד דנדוני' ג"כ בזבורית כמו מערב אף דלא חשיב במתניתין ביחוד נדוני' א"כ דלמא גם לפי האמת כן דנדוניא מיניה בזבורית. ודברי הרשב"א צע"ג:

גמרא אלא למ"ד אי אית ליה משתעבד. יש לתמוה לפירש"י דלס"ד איך משכחת לדברי המ"ד עצמו דאמר אי אית ליה משעבדי אין נפרעים מערב תחלה. וכן תמה במהר"ם שי"ף. ונלענ"ד די"ל דגם אי אית ליה מטלטלי מקרי אית ליה דכל שיש מקום לגבות לפי שעה מיניה הלוה גמר ומשעבד נפשי'. ואם כן י"ל דס"ד אי אית ליה מידי דהיה לו מטלטלי וא"כ דהך מ"ד מיירי בכתובה דאין לגבות ממטלטלי. מ"מ י"ל דקאי אליבא דר"מ דס"ל דמטלטלי משתעבד לכתובה ומשתעבד הערב לגבות ממנו אחר מיתה דמיתמי אין גובין דהוי מטלטלי דיתמי וגובין מיניה. אבל הכא דקאי לרבנן דמתני' דהם רבנן דר"מ דס"ל דכתובה אינה נגבית אלא מקרקע שפיר פרכי' דהא מטלטלי לא מקרי אית ליה לענין כתובה, ומקרקע הא אין נפרעים. והנה לכאורה יש לתמוה לפירש"י דמה פריך הש"ס דלמא מיירי ביתומים קטנים ול"ש אין נפרעים מערב תחלה. ואפשר דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים (בסי' קיט ס"ג) דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח אצל יתומים קטנים דיכול לומר הנחתי וימתין עד שיגדלו א"כ ה"נ בערב דא"י לגבות אף דהיתומים קטנים כיון דיכול לגבות כשיגדלו, גם י"ל כיון דהכא מיירי בכתובה וכיון דבכתובה נזקקין ליתומים קטנים יכול לגבות מהם.
אולם בזה אני מסופק מכבר לדינא. בכתובה ויש נכסים ליתומים קטנים ויש ג"כ משועבדים להסוברים דבמקום ית"ק גובים ממשעבדי דא"י לומר הנחתי בכתובה האיך דתקנו דגובים כתובה מית"ק היינו משום חינא. ועיין בהה"מ היכא דל"ש חינא כגון דכבר ניסת לאחר אין גובים מית"ק. א"כ י"ל דבכה"ג כיון דאף אם היה הדין דלא תגבה מיתומים קטנים תוכל לגבות מלקוחות. א"כ כיון דהיא אינה נפסדת י"ל דל"ש חינא ואוקמי אדינא דאין גובי' מית"ק וגובין מלקוחות. או דנימא בהיפוך כיון דאם לא תהיה יכולה לגבות מלקוחות יהיה הדין דגובית מית"ק שייך לומר הנחתי דלא תגבה מלקוחות ותגבה מיתומים קטנים. וצ"ע לדינא:

וסומכין על מה שכתוב בתורה. יל"ד לשון וסומכין עמ"ש בתורה מאי וסומכין הרי כך כתוב בהדי' ואולי י"ל פשטי' בדניזק שיימינן ולא נוטלין שדה נאה של מזיק אך החכמים סומכין על לשון ישלם האי דמשלם דהיינו המזיק. ויותר נ"ל דודאי משום מתכוין להזיק לחברו ושולח בעירו ובער בשדה אחר שאין המזיק נהנה אלא לנקום מחברו וכשיורדין ב"ד לנכסיו וישלם אפי' זיבורית נכסיו הרי עכ"פ לא היה צריך לקנסו בעידיות כי כל התשלומין קשים להמזיק אך עיקור תקנת התורה מפני הגזלנין שאם לא יצטרך לישלם אלא מה שגזלו אינם מפסידין ע"כ הקנס שאם אכלו או נאבדה הגזילה צריכין לשלם מעידיות ויען עיקור קרא בשלוח בעירה כתיב וגזלן לא כתיב אלא ילפינן מתחת נתינה ישלם כסף ע"כ שייך לומר וסומכין עמ"ש בתורה מיטב וגומר:

מפני מה אמרו בע"ח בבינונית. גי' הרי"ף והרא"ש מפני מה אמרה תורה יפה כתב פנ"י כי כן הוא בירושלמי תני ר' סימאי וכו' דס"ל והאיש אשר אתה נושה הוא שליח ב"ד ולא הלוה. ואמר שלא יכנס המלוה לעבוט שלא יטול עידית ולא הלוה שלא יתן אלא זיבורית. אבל יכנס שליח ב"ד ויטול בינונית:

מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית. אין צריך ליתן טעם מ"ט לא בעידית שהוא בכלל מה שכבר הזכיר שלא יאמר אקפוץ פלוני וכו' וה"נ שלא תקניטנו וכמ"ש תוס' במתני' ד"ה וכתובת אשה וכו' אלא מ"ט לא תהא בבינונית כבע"ח משום שלא תנעול דלת שלא תרצה להנשא לאיש מחששא זו מבואר להדיא בעיקור תקנת כתובה דשמעון בן שטח ס"פ האשה שנפלו דהיו מזקינין ולא מצאו נשים מפני שהבריחו כתובתן ע"ש. א"כ מאותו טעם יתקנו לה בינונית ומסיק יותר מה שהאיש וכו' דודאי מעיקרא כשהיו מבריחין נכסיהם ויצאו האשה ערטלאי נמנעו להינשא והיו מזקינין אבל עכשיו שתיקן שמעון בן שטח כל נכסיו אחראין וערבאין לא תקפיד בין בינונית לזיבורית. וגם ר' חננאל דפליג ארש"י בפירוש חינא מ"מ הכא מודה דהרי ש"ס ערוך הוא שהי' מזקינין. אך לקמן מר זוטרא ברי' דר"נ ס"ל באמת כתובת אשה בבינונית מהאי טעמא שלא תרצה להנשא וכתקנת בע"ח משום נעילת דלת אך לכל הפחות מיתמי לא תהיה עדיפא מבע"ח ופשיטא דבזיבורית ומשני דהוה סד"א משום חינא תהיה עדיפא מבע"ח ועל זה פי' ר"ח שאיננו חינא דנעילת דלת דלא ירצו הנשים להנשא בזה לא ס"ד דהרי זה ממש נעילת דלת דבע"ח וביתמי לא חששו ה"ה בכתובת אשה אלא ה"א שלא תמצא חן בעיני האנשים שלא ירצו לישא אשה שאין לה אלא זיבורית קמ"ל דלא חיישינן לזה:

דבר אחר אשה יוצאה לרצונה וכו'. לולי דברי רש"י ותוס' הייתי אומר ה"פ למה הפקיעו אשה מבינונית שלה ולר"מ מעידית משום שמא תקניטנו ליתקן אם תקניטנו תשלם לו כתובה ואז אם לא יתקנטנו ויגרשה או ימות תגבה כדינה בעידיות או בבינונית. וע"ז תירץ כיון שהוא יכול להשהותה אגיטה ולא משהה לה ש"מ שמ"מ ברצונו מגרשה כפירש"י א"כ א"א להוציא ממנה ממון לתת לו כתובה ע"כ לא היה אפשר אלא לתקן כתובה זיבורית:

אפשר דמשהה לה בגיטא. הקשה הרשב"א אהרמב"ם דס"ל טוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא לשעתו מיד א"כ קשה ליתקן לי' כתובה מינה דלא תטעון מאיס עלי וא"א לו להשהות אגיטא. הנה קושי' זו הקשה תוס' בכתובות ס"ג ע"ב ד"ה אבל וכו' ותי' דלא מצי למיטען כן אלא בשיש רגלים לדבר ופסקו הפוסקים שצריכא לברר כן בב"ד בעדים וא"כ תו לק"מ דכיון שבאמת מאיס מהיכי תיתי ניתקן לי' כתובה מינה. ולפי מה שפירשתי פי' הש"ס לפע"ד בלאה"נ לק"מ דהא במאיס עלי יוצאת בלא כתובה עכ"פ וא"א שתערים לטעון מאיס כדי לגבות עידיות שלו שהרי יוצאה בלא כתובה:

אמר מר זוטרא וכו' אבל מיני' דידי' בבינונית. הטעם משום שלא תנעול דלת שלא תרצה אשה להנשא לאיש וכדאמרי' ס"פ האשה שנפלו שהיו מזקינן וס"ל למר זוטרא דאע"ג דתיקנו כל נכסים אחראין וערבאין. אכתי לא סגי' אם לא תגבה בינונית ולשיטת רש"י היינו חינא דמיני' חששו ומיתמי לא חששו. ולפ"ז לר"ש דבכתובות צ"ז ע"ב לית לי' חינא אפי' בגרושה כ"ש באלמנה ע"ש וכיון דהתם לית לי' חינא מכ"ש בדשמעתין כמ"ש תוס' כתובות פ"ד ע"א ד"ה לכושל וכו' א"כ לפירש"י דהאי חינא היינו נעילת דלת דלא תנשא לאיש ור"ש לית לי' האי חששא א"כ מר זוטרא דאמר מיני' בבינונית משום נעילת דלת צ"ל היינו לדינא אבל לר"ש מודה והא דאר"ש בברייתא מ"ט אשה בזיבורית יותר מה שהאשה רוצה לישא וכו' האי טעמא לדידי' אפי' מיני' שייך וא"כ צע"ג מאי תיובתא דרבינא דמסיק למר זוטרא בתיובתא מדר"ש והא לא אמר מילתי' לר"ש אלא להילכתא וצ"ע ולפי' ר"ח הא ניחא. אך לפי' ר"ח קשה קושי' אחריתי אלישנא דש"ס ואי ס"ד מיתמי האי מטעמא דיתמי הוא תיובתא דמר זוטרא תיובתא. והא לרש"י ניחא דהוה סליק אדעתי' דגם ביתומים חשו לנעילת דלת דנשואין קמ"ל משום דיתמא לא חשו להאי תקנה ולא ה"ל למימר משום יותר משהאיש רוצה דהא לאו מהאי טעמא. אך לר"ח דהס"ד היה משום שיקפצו עלי' אנשים א"כ מאי שייך לומר על זה יותר מה שאיש רוצה לישא אשה וכו' אדרבא משו"ה ה"ל לתקן לה בבינונית כדי שיקפצו עלי' ומאי צורך לומר משום דיתמא הוא תיפוק לי' דטעמא דר"ש הוא טעם לסתור וצ"ע לפי' ר"ח:

לא לעולם מיתמי ושאני כתובת אשה משום חינא. ולפ"ז לא פליגי ר"מ ור"י במיני' ובפלוגתא דכתובה דאורייתא או דרבנן אלא פליגי בסברא ר"מ חייש ביתמי משום חינא ורבנן לא עביד תקנתא לאשה ביתמי וצ"ע במאי פליגי. ושינויי דחיקא הוא:

בקבלן. עיין פירש"י ותוס'. כי הנה דכתובה לא שייך אלא תנשאי לו ואני אתן לך מאתיים שלך. א"כ ה"ל כהלוהו ואני אתן לך דה"ל ערב ולא קבלן כיון שהזכיר שום לשון הלואה וה"נ תנשאי לו הוה לי' כמו הלוהו ומהתימא על הרמב"ם שכתב תינשאי לו הוה קבלן. וע"כ כתב רש"י דמיירי שהבעל יחד לה מטלטלין בתורת משכון לכתובה והיא תנתן להערב וחזר הערב ונותן לה ואומר תן לו ואני אתן לך ומ"מ לא הוה כמו תן לו ואני אתן לך דעלמא דאין לה על בעלה כלום דא"כ משהה אשתו בלא כתובה אלא כיון דלא הוה אלא משכון ופקדון בעלמא לא הוה אפי' כדין קבלן דעלמא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה לא כן אלא כערב בעלמא דלא יתבע מהערב תחלה אלא בערב ממש לא משתעבד בכתובה כיון דלא מידי חסרי' והכא שכבר היה כתובתה בידה ומחזירתה עפ"י הערב הרי מידי חסרי' וחייב כערב דעלמא והיינו דפירש"י דלא יתבע הערב תחלה. והקשו תוס' סוף ד"ה אלא הא מיירי ולק"מ כנ"ל. ומיושב נמי תמיהת מהר"ם שי"ף אהמקשן דלא ידע אשתדוף א"כ איך הבין המ"ד דבדלית לי' לא משתעבד. והא"ש הוה סבירא לי' דקאי אקבלן דבע"ח דוקא דהא דקאמר דלא פליגי אלא בערב דבע"ח וקבלן דכתובה היינו למסקנא דידע שינויי דאשתדוף אבל להס"ד הוה ס"ד דפליגי דוקא בבע"ח ודאית לי' נכסי אלא שרצה לגבות מהקבלן דוקא דהרי הך פלוגתא לא נמצא בשום מקום לאמוראים ידועים כמ"ש רשב"ם ב"ב קע"ד ע"ב אמוראי פליגי בהא מילתא ושמעתתא לא איתפרשי בגמרא ע"ש. א"כ י"ל כנ"ל. וי"ל רש"י ד"ה משתעבד וכו' וצ"ל למסקנא פי' כן:

גמרא מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כו' לכאורה משמע דהאי מפני מה אמרו אתקנת חכמים קאי מפני מה תקנו בבינונית ולא בעידית ואע"ג דמן התורה בזיבורית כדעולא לקמן מ"מ כיון דתקנו משום נעילת דלת היה להם לתקן בעידית מה"ט גופא משום נעילת דלת וכן נראה מסתימת לשון רש"י ותוספות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו. אלא דלפ"ז לשון הברייתא תמוה ולשון סורסי הוא דמעיקרא הוי ליה למימר טעמא דנעילת דלת לאפוקי מזיבורית דכתיב באורייתא והדר הו"ל למימר טעמא דשמא יקפוץ וילוונו לאפוקי עידית ומדקאמר איפכא מעיקרא טעמא דשמא יקפוץ ובתר הכי מסיק אם כן יהא בזיבורית נראה לפי עניות דעתי דהאי ברייתא סברה דמן התורה בבינונית דלית ליה דעולא דבלא"ה אמרינן בפרק קמא דבבא קמא דעולא תנאי היא וכמ"ש שם בחידושינו ורבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומצאתי לי סמוכין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהעתיקו בפירוש מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית וכן מבואר בירושלמי דאיכא מאן דסבר ב"ח מן התורה בבינונית ויליף לה מהאי קרא גופא דעולא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ודרשינן והאיש זה שליח בית דין שאם אתה אומר שהמלוה יכנס למשכנו יקח העידית ואם אתה אומר שהלוה יוציא העבוט יוציא זיבורית אבל כיון שהשליח ב"ד נכנס ומוציא היינו בינונית ע"ש בירושלמי. ולפ"ז לשון הברייתא עולה יפה כן נ"ל נכון לפי לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל וק"ל. ועיין מ"ש בזה בלשון התוספות במשנתינו ובד"ה וכתובת אשה:

שם תוספות בד"ה וכ"מ כי היכא כו' פי' בקונטרס כו' ונראה לפרש דהכי קאמר כו' עכ"ל. ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן דא"כ מאי דבר אחר דקאמר הא כולא חדא טעמא הוא ולולא דבריהם היה נראה לפרש בשיטת רש"י ז"ל דנהי שכתב דלאו טעמא לזיבורית הוא אכתי שייך הא מילתא למימרא דרבי שמעון לפמ"ש בתוספות במשנתינו דטעמא דרבי מאיר דאמר כתובת אשה בבינונית היינו משום דכתובת אשה דאורייתא ובעידית ומשום טעמא דשמא תקניטנו אמרו שלא תגבה בעידית אלא בבינונית ולפ"ז ע"כ רבי שמעון דאמר בזיבורית היינו משום דסובר כתובת אשה דרבנן ומדינא בזיבורית דהא בב"ח גופא לא אמרו בבינונית אלא משום נעילת דלת והכא לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' ועוד דבלא"ה כיון שאינו אלא מתקנת חכמים שלא תהא קלה להוציאה הם אמרו והם אמרו שלא תגבה אלא מזיבורית כדאיתא להדיא בפ"ק דכתובות דף ט' בברייתא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית וא"כ היינו דקאמר ר"ש לנפשיה היאך אפשר לומר דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן משום שלא תהא קלה להוציאה א"כ כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מה"ט ועליה קאמר ד"א האיש אינו מוציא אלא לרצונו כן נ"ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן וק"ל:

גמרא פיסקא כתובת אשה בזיבורית אמר מר זוטרא בריה דר"נ לא אמרן אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית. לכאורה משמע דמר זוטרא אפיסקא דמתניתין קאי אף ע"ג דבלשון המשנה וכתובת אשה והכא בפיסקא כתובת אשה אפ"ה אין לדקדק בכך ולפ"ז היה נראה בעיני בפשיטות דמר זוטרא לאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הא מילתא דכתובת אשה מיניה דידיה לכ"ע בבינונית דמהיכי תיתי דחיק נפשיה כולי האי בלישנא דמתניתין וברייתא לאפקינהו מפשטא דמשמע דאיירי מיניה דידיה דומיא דב"ח וניזקין דקתני להו בהדדי בין במשנה בין בברייתא ואי משום דפשיטא ליה טובא דכתובת אשה גרושה לא גרע מב"ח הא ודאי ליתא דהא קי"ל כרבנן דרבי מאיר דאפילו מטלטלי דידיה אף בגרושה נמי לא משתעבדי כמו שהוכיחו התוס' בכמה דוכתי והסכימו כמעט רוב המפרשים ופוסקים אף ע"ג דבבע"ח לכ"ע גובה ממטלטלין דידיה דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא ע"כ דטעמא דמר זוטרא משום דס"ל כתובה דאורייתא וכמ"ש התוספות וכמה פוסקים ולפ"ז ודאי מן התורה דינה בעידית מיניה דידיה דהא כתיב בה כסף ישקול וכמו שהקשו התוספות במשנתינו אלא דמשום טעמא דשמא תקניטנו שכתבו התוספות לעיל במשנה לא משמע למר זוטרא לאחותה תרי דרגי אלא חד דרגא דומיא דטעמא דשלא יקפוץ וילוונו בבע"ח ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך באידך מימרא דמר זוטרא דמשמע דאיהו ואביי סברי דכל בע"ח דינו מדאורייתא בבינונית ולית להו דעולא כמו שאבאר וכמ"ש בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דכתובת אשה נמי מדאורייתא בבינונית כמו בע"ח ולא כניזקין אף ע"ג דכתיב בה כסף דהא מוקמינן למתניתין כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא בנזקין גופא וכיון דהאי טעמא לא שייך בכתובה ממילא דינה בבינונית ועוד דאפילו את"ל דס"ל כעולא דב"ח דינו בזיבורית אפ"ה איכא למימר דאין כתובת אשה בכלל דהא מקרא דיוציא אליך העבוט יליף לה דדינו להוציא פחות שבכלים והך מילתא לא שייך כלל בכתובת אשה אף בגרושה דהא לא גביא כלל ממטלטלים מדאורייתא דלא מישתעבדו כדפרישית כל זה היה נ"ל ברור בטעמא דמר זוטרא דניחא ליה לאוקמא לרבנן דמתניתין אליבא דהלכתא דבהא ס"ל כרבי מאיר דכתובה דאורייתא וכ"ש לאוקימתא דרבינא דמוקי למתניתין כרבי עקיבא ור"ע אית ליה כתובה דאורייתא בפרק אלו נערות אלא דלפ"ז קשיא טובא א"כ אמאי מסקינן בסמוך למימרא דמר זוטרא בתיובתא מעיקרא דתקנתין דקתני בברייתא ואכתי מאי קושיא דלמא אין הכי נמי דתנא דברייתא סובר דאף מיניה דידיה נמי בזיבורית והיינו משום דס"ל כתובה דרבנן תדע דהא רבי שמעון דברייתא אדר' יהודה קאי דקאמר כתובת אשה בזיבורית ושמעינן ליה לרבי יהודה בפ' אע"פ דף נ"ו דס"ל כתובה דרבנן ומש"ה ס"ל דאף מיניה דידיה בזיבורית מעיקרא דתקנתין משא"כ מר זוטרא גופא אתנא דמתניתין קאי ואליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כתובה דאורייתא ואף דאפשר לומר בזה דרבינא דמותיב מעיקרא דתקנתין אדמר זוטרא אזיל לשיטתיה דתנא דמתניתין גופא רבי שמעון הוא וברייתא אמתניתין קאי ומקשה שפיר אלא דאכתי קשה אסתמא דתלמודא אמאי מסיק למר זוטרא בתיובתא דלמא לא ס"ל לגמרי כרבינא באוקימתא דמתניתין אלא כשינויא דאביי ורב אחא בר יעקב לעיל. מיהו גם בזה יש ליישב דאכתי מאי דוחקיה למר זוטרא לאוקמא מתניתין מיתמי דפשטא דלישנא לא משמע הכי ואי משום דבעי ליה לאוקמא למתניתין בהילכתא סוף סוף למאי דאיצטריך לאוקמי כרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן אכתי הוי דלא כהלכתא כן נ"ל ליישב. אמנם יותר נראה דקים ליה לתלמודא דמר זוטרא לאו אפיסקא דמתני' קאי אלא אפיסקא דברייתא קאי כמו שדקדקתי מלשון כתובת אשה ולא קאמר וכתובת אשה כלישנא דמתניתין אלא ע"כ דאברייתא קאי משום דמהאי טעמא דברייתא דייק למילתא כיון דלישנא דברייתא משמע דבע"ח מן התורה בבינונית א"כ ה"ה לכתובת אשה וכדפרישית דאי למאן דאית ליה דעולא דבע"ח מן התורה בזיבורית א"כ אין מקום לומר כתובת אשה בבינונית אלא ע"כ דאתנא דברייתא גופא קאי א"כ מקשה שפיר מעיקרא דתקנתין ובזה נתיישב ג"כ הלשון מעיקרא דתקנתין דמשמע דעליה קאי מר זוטרא ואתי שפיר נמי לישנא דגמרא דאמר אביי תא שמע הניזקין שמין כו' ואי ס"ד דמר זוטרא גופא אהאי מתניתין קאי לא שייך כלל האי לישנא יתירא אלא ע"כ דאברייתא קאי וכדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום חינא כו' ולעיל נמי כו' ונראה כפר"ח כו' עכ"ל. מה שכתב מהרש"א ז"ל במ"ש התוספות ולעיל נמי שכוונתם בזה דלא משמע דפליגי ר"מ וחכמים בסברות הפוכות הוא פירוש נכון. אמנם גם בזה אין אנו צריכין לפירוש מהרש"א ז"ל אלא כוונת התוספות דאף לדידן דקי"ל דכתובת אשה בזיבורית והיינו משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' אפ"ה אמרינן בכתובות גבי ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה משום חינא וזה ברור בכוונת התוספות ודלא כמהרש"א ז"ל אבל מ"ש מהרש"א ז"ל בפי' שיטת רבינו חננאל דלרבנן דר"מ הוי עיקר טעם דכתובת אשה בזיבורית משום דאשה רוצה לינשא יותר כו' ובהכי ניחא להו טפי מלחוש לחינא דרבינו חננאל דחייש ר"מ כו' ולענ"ד אין עיקר לדברים אלו דמה נתינת טעם יש בזה שהאשה רוצה לינשא שתגבה בזיבורית אי הוי שום סברא שתגבה בבינונית משום חינא דרבינו חננאל ואדרבא זה הטעם דאין איש רוצה לישא כ"כ כמו האשה הא נמי בחינא דרבינו חננאל שייכא שצריך לעשות תקנה שיקפצו בני אדם עליה לאחר שיגרשנה הראשון וליכא למימר דטעמא דרבנן דאם אתה אומר שתגבה האשה בבינונית מעיקרא מימנעי אינשי ולא נסבי הא ליתא דהא מסקינן בסמוך דהאי טעמא דרבנן לא איצטריך אלא מיניה דידיה ולא מיתמי וא"כ אטו עיניו נותן בשעת נישואין לגרשה דנחוש דמשום בינונית לזיבורית ע"י גירושין לימנע ולא לינסב ואדרבא בכל מקום חששו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דבדידיה תליא מילתא כדמסיק נמי הכא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו אלא ע"כ דעיקר מילתא דאמרי רבנן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אינו אלא לאפוקי דלא נימא איפכא שתגבה בבינונית משום חינא דרש"י ז"ל וזה ודאי אף לפר"ח והיינו כדברי מהרש"ל ז"ל שכתב דמ"ש התוספות בלשון המשנה בד"ה וכתובת אשה כו' דלא תימא אשה נמי משום חינא היינו דלשון חינא דרש"י ז"ל תפסו לריהטא דלישנא כן נראה לי ברור. ועיין מה שאכתוב בסמוך גבי תיובתא דמר זוטרא ודו"ק וכן מה שכתבו התוספות לעיל בדיבור הקודם דחיישינן לחינא היינו נמי לפום ריהטא דלישנא תפסו לשון חינא כפירש"י ז"ל וכ"כ מהר"ם ז"ל והוא ברור:

בד"ה בקבלן כו' ושמא היינו שלקח מעות מיד המלוה ונתן ללוה כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהר"ם ומהרש"א ז"ל ופירושם דחוק ולענ"ד בחנם נדחקו דכוונת התוספות דדוקא התם בנשא ונתן ביד איירי דבתחילת הלוואה לקח הקבלן המעות מיד המלוה ואם כן לא היה למלוה כלל שום עסק עם הלוה אלא הקבלן הוא לוה גמור משא"כ הכא דעיקר חיוב הכתובה הוא על הבעל שנתחייב בשעת הנשואין והמטלטלין שמסר לידה לאו בתורת פרעון יהיב לה אלא בתורת משכון ומ"מ עיקר חיוב הכתובה נשאר עליו שכל נכסיו אחראין לה וא"כ אף שהחזיר אח"כ המשכון לבעל בציווי האשה ע"י שהוא נעשה ערב קבלן עבור המשכון או בכתובה סוף סוף שם קבלן עליו ולא לוה כנ"ל נכון וברור ודו"ק:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאפילו מיירי בקטנים כו' מ"מ לא היה להם לגבות כ"א מזיבורית כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות ופירושו מוכרח לפי שיטת התוספות אלא דהיא גופא תיקשי מה סברא יש בזה כשיש ליתומים זיבורית ולקבלן בינונית שיגבה מהקבלן ג"כ זיבורית דהא בהדיא קאמר הכא בשמעתין דבניזקין ובע"ח כיון דמחיים קא מגבו איהו נמי הקבלן הכי קמגבי וא"כ בתחלת הקבלנות נתחייב לשלם בעידית לנזקין ולבע"ח בבינונית ומאי תליא ביתומים כיון דבקבלן ממי שירצה יפרע וכן משמע בפשיטות מכל הפוסקים דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב סברא כזו לענין קבלן ואחר העיון שהרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה ונדחק ליישב בשם הרמב"ן ז"ל ואף בכל זה לא הונח לו ע"ש שהניחו בצ"ע. אמנם כן ראיתי שהמגיד משנה (בפרק כ"ו מהל' מלוה ה"ג) והביאו הב"י בסי' קכ"טכתב דכשיש ללוה זיבורית ולקבלן בינונית אינו יכול לגבות מהקבלן ג"כ אלא זיבורית וכתב דהכי משמע מסוגיא דשמעתין ואם כן יהיו דברי הרשב"א ז"ל כסותרין דמ"ש בשמעתין משמע להיפך ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לגבי הלוה גופא איכא למימר דלא נתחייב לו הקבלן אלא כפי הנכסים שיש לו ללוה בינונית או זיבורית אבל לענין היתומים כיון דמדינא מיתמי נמי ניזקין בעידית ובע"ח בבינונית אלא אריא הוא דרביע עלייהו תקנת חכמים דמיתומים בזיבורית ומקטנים כלל וכלל לא עד שיגדלו בהא פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דלא איכפת לן בנכסי היתומים כיון דאיהו קא מגבי כמחיים מגבי בנזיקין ובע"ח כן נ"ל בשיטת הרשב"א ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ואם נאמר דאפילו בהאי סברא פליגי צ"ע שלא נזכר בפוסקים ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה אי לית ליה כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דהכא איירי בקבלן. ולכאורה יגדל נא התימה על רש"י ז"ל. אמנם לענ"ד יש ליישב דרש"י ז"ל סובר דהא דמפלגינן בגט פשוט לענין ערב או קבלן היינו דוקא כשאמר המלוה בשעת הלוואה ממי שארצה אפרע תחילה דבערב לא מהני ובקבלן מהני דהכי משמע פשט השמועה שם לפי מסקנת הש"ס דהא דקאמר וקבלן אף ע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מהערב אדלעיל מיניה קאי דאיירי בהדיא דאמר ממי שארצה אפרע ואף דבפוסקים לא משמע כן דבקבלן בכל ענין יכול ליפרע ממנו תחלה מ"מ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ז"ל כיון דמשמע ליה הכי מסוגיא דשמעתין ושכן נראה פשט השמועה בסוגיא דגט פשוט וכבר כתבתי בדיבור הסמוך דאף לפירוש התוספות דבקבלן אין יכול לגבות מבינונית כיון דמיתמי גבי מזיבורית ובהכי מפרשי סוגיא דשמעתין וגם דבריהם אינן עולים להלכה לפי שיטת הפוסקים. אמנם כן אחר העיון מצאתי שהרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק גט פשוט כתב להדיא בשם יש מפרשים דבקבלן נמי אינו יכול לתבעו תחילה אלא אם אמר ממי שארצה אפרע אלא שהוא הכריע דלא כדבריהם ולפ"ז ממילא נתיישבה שיטת רש"י ז"ל שסובר כיש מפרשים כיון דפשטא דשמעתין משמע הכי ולולא פירש"י ותוס' היה באפשר לפרש שיטה אחרת לפי שיטת הרמב"ן והרא"ה ז"ל והנימוקי יוסף והריטב"א דביתומים קטנים אין נזקקין לנכסי ערב אפילו בקבלן דכיון דביתומים קטנים חיישינן טפי לצררי או לשובר א"כ מהקבלן נמי לא גבי דעלייהו דידהו הדר ונראה מדבריהם דדוקא כשיש נכסים ליתומים קטנים הוא דאין נפרעין מהקבלן אבל כשאין להם נכסים דלאו עלייהו הדר נפרעין מהקבלן א"כ מקשה שפיר בשמעתין דע"כ בדלית להו נכסים איירי דאל"כ לא היו נפרעין מהקבלן לגבי יתומים קטנים ומסתמא בקטנים איירי. מיהו אף שהרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל נדחק בסוגיא דשמעתין ולא ניחא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש כשמעתיה וכדפרישית היינו משום דלא פסיקא ליה לפרש דוקא ביתומים קטנים אבל למאי דפרישית לעיל בשיטת רבינו יונה דבלא"ה ע"כ איירי בקטנים אם נאמר דכתובה דאורייתא א"כ א"ש טפי ודו"ק:

תניא בהדיא. דלרבי עקיבא בדמזיק שיימינן: ורבי שמעון היא. מתני' דקתני במידי דאורייתא מפני תיקון העולם רבי שמעון שהיה תלמיד של רבי עקיבא אמרה: דדריש. נמי בעלמא טעמא דקרא בבבא מציעא (דף קטו.) גבי לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד) דקאמר עשירה ממשכנין אותה: מפני תיקון העולם. כדקתני בברייתא שיאמר אדם למה אני גוזל כו': גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי: יוצאה לרצונה כו'. על כרחה בעל מגרשה: מאי דבר אחר. היכי הויא טעמא לכתובה למישקל בזיבורית: וכ''ת. כלומר מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא: אפשר דמשהי לה. ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה: אלא מיתמי. כגון כתובת אלמנה: משום חינא. שיהו אנשים נושאין חן בעיני הנשים וינשאו להם: ממאן. קאמר כל הני דמתני': אילימא מיתמי. נזקין היכא דמית מזיק וגבי מיתמי מי גבי מעידית הא תנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מזיבורית: כגון שנעשה ערב כו'. לעולם כתובה מיניה דידיה בבינונית וכולה מתני' בערב קמיירי שנעשה ערב לבנו לנזקו ולהלואתו ולכתובת אשתו לפורעה בשבילו אם לא יפרעה ולא פרעה ומת ואתו וגבו מן הערב והכא ודאי אע''ג דלאו מיתמי גביא לא מגבינן לה אלא מזיבורית דהאי כי דיניה והאי כי דיניה: נזקין וחוב. דדינייהו ליפרע נמי מחיים של בן תביעתן אינה באה כצועקים על היתומים לפיכך כשנפרעים מן הערב נפרעים ממנו כדין שהיו נפרעים מן הבן אם היה בחיים והיו לו נכסים: ממאן גביא. אם היו לו לבן נכסים: איהו נמי. ערב: לא משתעבד. לפרוע דהכי פסקינן הלכתא לקמן בסמוך: בקבלן. שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו: הניחא למ''ד. בב''ב בגט פשוט: אית ליה נכסי ללוה. בשעת הלואה דאיכא למימר עלייהו סמיך הערב הזה וגמר ושעבד נפשיה: משתעבד. ואם שטפו נהר אחרי כן נפרעין מן הערב: מאי איכא למימר. הא ודאי לית ליה נכסים לאותו הבן דאי הוו ליה נכסים לא היו פורעים מן הערב דתנן המלוה את חבירו ע''י ערב לא יפרע מן הערב (תחילה) ומוקמינן לא יתבע מן הערב תחילה: בדהוו. נכסים לבן בשעת מלוה: ואשתדוף. השתא: לגבי בריה. בשביל בנו: דברי הכל לא משתעבד. חדא דערב בעלמא הוא ועוד לאו מידי חסרה שלא הוציאה כלום משלה:

ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי תובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים וה''נ משום האי טעמא שיימינן בדמזיק: וכי תימא כי היכי דכי מפיק כו'. פי' בקונטרס משום מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא ונראה לפרש דה''ק דלא תימא על כרחך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ליתא דחיישינן לחינא מדלא תקינו ליה רבנן כתובה מינה אם הקניטתו עד שגירשה: משום חינא. פירש בקונטרס שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם וקשה דבפרק הכותב (כתובות דף פד.) תנן ר' עקיבא אומר ינתנו לכושל שבהם ואיכא דמפרש בגמ' לכתובת אשה משום חינא ולפירוש הקונטרס לא הוה ליה למיקריה כושל דאדרבה האיש כושל שצריך למצוא חן בעיני האשה ובפרק נערה (שם דף נב:) ובפ''ק דקדושין (דף ל:) קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו מאי עביד לה אלמא יותר הבעל מוצא לישא אשה ממה שהאשה תמצא בעל ולעיל נמי יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ונראה כפר''ח דפירש משום חינא שיהו הכל קופצין עליה לישאנה והכי איתא בהדיא בירושל' דפירקין.: ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כו'. הכא לא שייך לשנויי כדלעיל כתובת אשה איצטריכא ליה והוא הדין כל מילי דהא קתני נזקין בעידית ואית ספרים דגרסי הכי אילימא מיתמי והתנן אין נפרעין כו' ופריך אנזקין ובעל חוב: בקבלן. פי' בקונטרס שהתפיסה בנו מטלטלין בכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו וקשה דאמרינן בגט פשוט (ב''ב דף קעד.) דהיכא דנשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום ושמא היינו שלקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה אף על גב דמשמע התם דבלשון תליא מילתא שמא תרוייהו בעינן: אלא למאן דאמר אי אית ליה משתעבד כו'. והכא מיירי בדלית ליה דאי אית ליה נזקין אמאי בעידית כיון שיש ממון ליתומין דאפילו מיירי בקטנים דלא מצי ערב לאישתעויי דינא בהדייהו מ''מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית כיון דאית ליה נכסי ליתמי ובקונטרס פי' דהכא בדלית ליה דאי אית ליה הא קי''ל בגט פשוט (שם דף קעג.) המלוה חבירו על ידי ערב אין נפרעים מן הערב תחילה וקשה דהכא איירי בקבלן:

גיטין מט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד