גיטין מט ע"א

דף מט - א

הכא - במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - במאי עסקינן [באיזה אופן מדובר]? כגון שהיתה שוה שדה עידית דניזק, כמו שדה זיבורית דמזיק. ^[1]

רבי ישמעאל סבר: בקרקע דניזק שיימינן, שמים אנו את "מיטב שדהו" שאמרה תורה, שישלם המזיק בקרקע שנחשבת כמו העידית של הניזק, על אף שיש לו למזיק קרקעות משובחות ממנה.

ורבי עקיבא סבר: בשדותיו דמזיק שיימינן.

ולפיכך, אם היתה עידית של הניזק שוה כזיבורית של המזיק, הרי לדעת רבי ישמעאל משלם המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא "מיטב דניזק". ואילו רבי עקיבא מחמיר, ואומר: לא בא הכתוב להקל עליו, ^[2] לפוטרו בעידית דניזק שהיא כזיבורית דמזיק, אלא לחייבו לשלם מעידית שלו.

ומפרשת הגמרא טעם מחלוקתם של התנאים:

מאי טעמא דרבי ישמעאל האומר שבדניזק שיימינן, משום שרבי ישמעאל למד זאת ב"גזירה שוה". ^[3] לפי שנאמר "ושילח את בעירו וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

נאמרה "שדה" לענין נזק למעלה, "וביער בשדה אחר", ^[4] ונאמרה "שדה" לענין תשלומין למטה [בסוף הפסוק] "מיטב שדהו ישלם". ויש לנו ללמוד בגזירה שוה:

מה, כמו ש"שדה" האמורה למעלה היא שדה דניזק, שהרי בו הכתוב מדבר, אף "שדה" האמורה למטה, לענין תשלומי הנזק במיטב שדהו, בשדה דניזק דיבר הכתוב. ונמצינו למדים, שבמיטב שדהו של ניזק הוא משלם.

ורבי עקיבא סבר: אין ללמוד גזירה שוה זו, שהרי הכתוב "מיטב שדהו ישלם" מדבר על "שדהו" דהיאך דקא משלם, [של מי שמשלם], דהיינו המזיק, ולא אתי גזירה שוה ועקר ליה לקרא. ^[5]

ורבי ישמעאל אמר לך: אהני גזירה שוה, ואף אהני קרא. כלומר, משניהם אנו לומדים, הן מהגזירה השוה, והן ממשמעות הכתוב.

אהני [הועילה] גזירה שוה לכדאמרן [למה שאמרנו], שהמזיק משלם בעידית דניזק, ואכן כך הוא עיקר דינו.

וכן אהני קרא - שמשמע מיטב דמזיק - ללמדנו דאי אית ליה [אם יש לו] למזיק עידית וזיבורית, וזיבורית דידיה [של המזיק] לא שויא כעידית דניזק [אינה שוה כמו עידיתו של הניזק] ואי אפשר לקיים "מיטב דניזק", דאז משלם ליה המזיק ממיטב שלו. ^[6]

שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית:

ומפרשינן: מאי [באיזה אופן נאמר] קל וחומר להקדש?

אילימא [אם נאמר] דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש [השור שלנו - של הדיוט - נגח שור של הקדש], ועל זה אמר רבי עקיבא שמשלם ממיטב.

אי אפשר לומר כך, כי המזיק הקדש פטור מתשלומי נזקו, ואינו משלם כלל, שהרי נאמר [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. או נודע כי שור נגח הוא. שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו".

שור "רעהו" אמר רחמנא, וממעט הכתוב "רעהו": ולא שור של הקדש, שהמזיק ממון של הקדש, פטור לגמרי!? ^[7]

אלא, שמא תאמר, שכונת הברייתא לאדם האומר: הרי עלי מנה לבדק הבית, ונתחייב בדיבורו, ועל זה הוא שאמר רבי עקיבא "קל וחומר להקדש", לומר דאתי גזבר של הקדש ושקיל [יגבה] מעידית.

אף כך אי אפשר לומר, כי לא יהא אדם זה אלא בעל חוב להקדש, ובעל חוב אין דינו אלא בבינונית! ^[8]

וכי תימא, ליישב, דקסבר רבי עקיבא שכל בעל חוב הדיוט שקיל בעידית, כמו ניזקין שדינם בעידית, ^[9] ומבעל חוב דהדיוט יש ללמוד קל וחומר להקדש.

אכתי תיקשי: הא איכא למיפרך את הקל וחומר, ולומר: מה לבעל חוב דהדיוט, ^[10] שכן מצינו שיפה כחו של הדיוט בניזקין, לשלם לו כאשר הוזק, ולכך דין הוא שבעל חובו ישלם לו ממיטב.

תאמר בהקדש, שכן מצינו שהורע כחו בניזקין שהמזיק את ההקדש פטור, ולכך אף בעל חובו של הקדש לא ישלם להקדש ממיטב!? ^[11]

ומסקינן: לעולם כדאמרינן מעיקרא, דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש.

והא דקשיא לך הרי המזיק את ההקדש פטור, אימא לך: רבי עקיבא - שדרש קל וחומר לחייב את בעל השור לשלם, וממיטב - סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא.

דתניא: רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור, כי אנו דורשים "שור רעהו" משלם ולא שור של הקדש.

ואולם, שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש, בין אם השור הנוגח תם, ובין אם הוא מועד, הרי בעליו משלם נזק שלם, שלא פטרה תורה את התם מחצי נזק אלא כשהזיק את "שור רעהו" ולא את השור של הקדש.

ועל זה אמר רבי עקיבא: "קל וחומר להקדש". כי רבי ישמעאל סובר כחכמים, הפוטרים את מי שהזיק להקדש, ^[12] ואילו רבי עקיבא מחייב לשלם, וממיטב הוא משלם, קל וחומר מהדיוט. ^[13]

ופרכינן: אי הכי - שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים במחלוקת חכמים ורבי שמעון בן מנסיא - ממאי [מנין לך] דבעידית דניזק כזיבורית דמזיק נמי פליגי, שרבי ישמעאל סובר, שמשלם בזיבורית כיון שהיא כעידית דניזק, ורבי עקיבא סובר מעידית דמזיק!?

והרי דלמא, דכולי עלמא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא - בדניזק שיימינן וכמו שאמר רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", והכא בברייתא, בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן בלבד קמיפלגי:

דרבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא שאף המזיק שור של הקדש משלם נזק שלם, וממיטב, ורבי ישמעאל סבר לה כרבנן, ופטור לגמרי.

ומשנינן: אם כן, שלא נחלקו התנאים בביאור מה שכתוב "מיטב שדהו", מאי קאמר רבי עקיבא: "לא בא הכתוב", דמשמע דבקרא גופיה פליגי, וקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב לכך אלא לכך!?

ועוד, אם כדבריך, שרבי עקיבא מסכים לקולא שאמר רבי ישמעאל שאין הניזקין משלמין ממיטב דמזיק אלא ממיטב דניזק, אם כן מאי קל וחומר להקדש דקאמר רבי עקיבא? הלא משמע שלהקל בא, וכי בא רבי עקיבא להקל גם בהקדש!? ^[14]

אילימא דנגחא תורא דידן לתורא דהקדש. ופי' רש"י בב"ק דלא מוקי לה בשן שביער בשדה הקדש א"נ ברגל כולהו פטירי דגמרי' להו מקרן דכתיב ביה מיעוט' דרעהו וי"א בשן ורגל חייב וא"ת א"כ לוקי בשן ורגל א"כ מאי ק"ו להקדש כיון שהכתוב אומר בשדה אחר סתם ולא יצא הקדש מן הכלל לתשלומין לענין עידית נמי בכלל הכתוב היה ואין צריך לק"ו.
ודברי רש"י ז"ל, עיקר שהרי שני' שם בב"ק (דף ט') נכסים שאין בהם מעילה ואשן ורגל קאי דתנן לעיל מינה שור לרגלו ומבעה לשינו והקרן שיירה כדמפר' שמואל התם הצד השוה שבהם דקתני בסיפ' לאתויי קרן וכיון דבריש' לא תנא קרן כלל ותני עלה נכסים שאין בהם מעילה ש"מ נכסים שיש בהן מעילה פטורים שן ורגל. וכ"ת דילמא כי קתני שאין בהם מעילה אבור קתני דפטור בהקדש דכתיב והמת יהיה לו מי שהמיתה שלו יצא הקדש שאין המיתה שלו לא מצית אמרת דהא דייק התם בגמ' מעילה הוא דלית להו הא מקדש קדיש ואלו בור אפי' בשאר פסולי המוקדשין פטור שאין המיתה שלו ועוד אכולה מתני' קאי.
אלא שיש לשאול, מנ"ל הא דשן ורגל פטורים בשל הקדש ואפשר דגמרי מבור וקרן ואתיא במה הצד א"נ בשדה אחר משמע ולא של הקדש דהקדש לא אחר הוא שהכל שלו. תדע דגרסי' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח ע"ב) א"כ לימא קרא ובער בשדה חבירו ומאי קשה אי כתב רחמנא בשדה חבירו הוה מפטר בשל הקדש והשתא דכתיב אחר אפי' הקדש במשמע אלא ש"מ דהשתא נמי פטור בשל הקדש והייט נמי דלא מקשינן בשום דוכת' גבי חומרי דשן ורגל מה להנך חייב בו את ההקדש משא"כ בקרן ובור וש"מ שכולן פטורין בשל הקדש.
ובירושלמי בפירקי' (ה"א) גרסי' הכי הניזקין שמין להן מן העידית ק"ו מן ההקדש א"ר אבא בר דרב פפי מה אנן קיימין אם להשכיר ניזקין הדא היא דתנינן שור של רעהו ולא שור של הקדש ואי ננזקי גופיה הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא במה אנן קיימין באומר הרי עלי מנה וכו'.
פי' הכשר נזקין, נזקי ממונו כדתנן הכשרתי את נזקו ש"מ דכל נזקין בין שן ורגל בין קרן ואפילו אדם עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטורים. וגרסי' תו התם כרמו פרט להקדש מה אנן קיימין אם בשהזיק ואח"כ הקדיש הדא היא דתני' הקדיש צ' מנה והי' חובו מאה מנה וכו' פי' אם כשהזיק שדה חבירו והקדיש נכסיו ובא הכתוב לומר שאינו גובה מן ההקדש א"א שהרי שנינו בב"ח מוסיף עוד דינר ופור' את הנכסים הללו כדאי' בערכין ובפסחים וכאן נמי ודאי גובה לר' חיי' דתני' בירושלמי נזק וחצי נזק גובה ממשעבדי, ע"כ.אי בשהקדיש ואח"כ הזיק הדא היא דתני' שור רעהו ולא שור של הקדש א"ר יוחנן תפתר בשור הקדש שרעה לתוך שדה הדיוט א"ל ר' מונא אלא בענין קרקע הקדש ואתה אומר לתוך שדה הדיוט אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה וכו' והלך הוא והזיק שלא תאמר אלו ניזקין ומלוה בעדים הניזקין קודמין. ובא קודם הנז' להקדש לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש.פי': אם בשהקדיש אדם נכסיו ואח"כ הזיקם אחר פשיט' למה לי כרמו פרט להקדש הרי כתיב שור רעהו ולא שור של הקדש וגמרינן מינה לשן ורגל בשהקדיש ואח"כ הזיק הוא נכסי הקדש ואמרי' הא לא צריכ' דודאי לא גבי ואוקמוה ר' יוחנן בשור של הקדש שרעה לתוך שדה הדיוט דלא כתיב ביה פטור גבי קרן ולפיכך פטרו הכתוב כאן וגמרינן לקרן מינה ואמר ר' מונא כרמו ולא כרם של הקדש משמע דאתא למעוטי הדיוכי דאזיל הקדש ולא למעוטי שור הקדש שהזיק אתא אלא שור הקדש שהזיק נמי מלשל רעהו ולא שור של הקדש נפק' והכא באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואח"כ הזיק לשמעון שלא תאמר אלו נזקין ומלוה בעדים הנזקים קודמים אע"פ שהם מאוחרים ה"נ ליגבי וליפקע הקדש, קמ"ל.
וממה שאמרו הנזקין קודמים, נ"ל דוק' לר' חייא דאמר התם ניזקין גובין מן המשועבדים דקסבר שעבוד' דאוריית'ולא חשו רבנן משום פסיד' דלקוחות כדי שתנעול דלת מפני גוזלין וחומסין אבל לדידן דקי"ל שאין הניזקין גובין מן הלקוחות אינן קודמין וה"נ מוכח בפ' המניח את הכד (דף ל"ג ע"ב) גבי חב עד שלא הזיק בשור.
עוד מצאתי בענין זה בתוספתא דב"ק (ג,ג) חבל בהקדש בגר בעבד משוחרר ולא הספיקו לגבות עד שמתו פטור בין שחבל בהן הוא עצמו בין שהזיק אותן שורו וחמורו ותני' נמי התם בפ' יפה כח הדיוט מכח הקדש נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ריבית והונאה להדיוט ואין ריבית והונאה להקדש והיינו בריית' דמייתי בירושלמי ונזקי גופו נפקא לה מהא דאמרינן במס' מעילה בפ' הנהנה (דף י"ט) אקשה רחמנ' לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי ומידי דבר אכילה לאו דוק' אלא משום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה וכך פי' רש"י ז"ל ואע"ג דגבי תרומה ודאי משלם קרן דהא ממון כהן הוא. מיהו מכי יאכל פרט למזיק גמרינן פטורא דהקדש לגמרי דחיוביה דקרן דתרומה לאו מיניה נפק' אלא מגוזל דעלמ' נפק' ומיהו אדם המזיק את הקדש מדרבנן משלם את הקרן אבל אינו משלם את החומש והיינו דאמרי' בפ' השואל מה שאין כן במזיק דלא משלם את החומש וכך גרסתו של ר"ח ז"ל. ובפ' י"ה (דף פ"א) גרסינן כן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק.

והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסי' ורבנן קמפלגי. פירוש והכי קתני בהדיוט משלם מיטב שדהו של ניזק אבל בהקדש לגמרי פטור ור"ע סבר ק"ו להקדש.
א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע דהאי קרא דממעט ביה ר' ישמעאל הקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית דהא ר' ישמעאל ודאי לא מיעט של הקדש אלא מדכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש ולא בא לגבות לנזקין מן העידית.

ועוד מאי ק"ו להקדש. פי' רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתא מאי ק"ו להקדש וא"ת דילמ' מאי ק"ו להקדש דחיי' לאו קושי' היא דאי דריש רעהו ולא של הקדש ק"ו מאי מהני הא פטריה רחמנ' ואי לא דריש ליה אלא לומר שבין תם בין מועד משלם נ"ש ק"ו מאי עבידתיה בלא ק"ו נמי נפקא ליה מהיכא דנפק' לר"ש בן מנסי' דהכל היה בכלל נ"ש וכו' כדאית' בשור שנגח ד' וה'.
ואכתי לא דאיק לי משום דדילמ' ה"א דמשלם בבינונית וכ"ת כיון דלא דריש רעהו כהדיוט דמי ולא צריכין ק"ו השת' נמי למאי דאוקימנ' לא דריש רעהו ואצטרכן ק"ו ועוד דדילמ' ר"ע לר' ישמעאל קא"ל היאך אתה פוטר ניזקין בשל הקדש השת' של הדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהקדש לכ"ש ואפי' כשת"ל רעהו דוק' מק"ו מייתי ליה והכי אית' התם ור"ש בן מנסי' מאי קסבר וכו' וכ"ת לעולם קסבר רעהו דוק' ולמעוטי שור של הקדש שנגח שור של הדיוט ומיהו דהדיוט כי נגח שור של הקדש ה"ט דמחייב דמייתה לה מק"ו וכו' ואע"ג דהתם פרכינן א"ה תם אמאי משלם נ"ש נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון הך פירכא לר"ש היא אבל אפשר דר"ע לר' ישמעאל קא"ל לפוטרו ח"נ דאיהו ס"ל שור הקדש שנגח פטור ושל הדיוט שנגח של הקדש מועד משלם נזק ותם ח"נ דאמרי' דיו וסבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא.
והפי' הנכון כן הוא: דקס"ד דפלוגת' דר"ש ורבנן קא מפלגי ר"י סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור ולר"ע הקדש בעידית המזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכא אקשי' מאי לא בא הכתוב דמשמע אקרא דר' ישמעאל קאי ועוד מאי ק"ו להקדש אינה אלא קולא שאתה מקיל עליו לעשותו כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן ועוד אי משום קל וחומר שניהם שוין ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר לשל הקדש.

אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. והוא הדין לנזקי שן ורגל כמו שפירש רש"י ז"ל בבבא קמא. ואי אפשר לפרש דבנזקי שן ורגל הושוו כולן לנזקין, דאם כן לוקמה הכא בנזקי שן ורגל. ועוד מדאמרינן בסמוך מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין ואם הוה ליה לפרש שכן יפה כחו בנזקי קרן ושכן הורע כחו בנזקי קרן, ועוד דכי אמרינן בעלמא מה לנזקי קרן שכן אין בנזקי שן ורגל ומה לנזקי שן ורגל שכן אין בנזקי קרן, לא אמרינן בשום מקום מה לנזקי שן ורגל שכן בהקדש תאמר בקרן שאינו בהקדש ותני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה, אלא ודאי אפילו שן ורגל בהקדש לא משלמי. ואומר בתוספות דפטורא דכולהו נזקין נפקא לן מדכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן פרט למזיק וילפינן קדש קדש מתרומה כדילפינן לה לגבי שאר מילי ואפילו הוא עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטור מהאי טעמא וכדאמרינן במעילה פרק הנהנה [נג, א] אקשה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור ומידי דבר אכילה לאו דוקא וכן פירש רש"י ז"ל שם. ואם תאמר והא בתרומה קרן מיהא משלם ולא פטרה תורה את המזיק אלא חומש אם כן אף בהקדש נאמר כן, יש לומר דגבי תרומה כי משלם קרן היינו משום דהוה לה ממון כהן וחייביה לאו [בנדפס: משום] מכי יאכל קדש נפקא אלא מגוזל דעלמא נפקא אבל הקדש מכי יאכל פרט למזיק גמרינן לפטורא לגמרי. ובתוספות תירצו דכיון דגלי לן רחמנא פטורא לכל מזיק בהקדש מכי יאכל פרט למזיק לגמרי פטרינן ליה כדגלי לן בנזקי קרן דפטר ליה לגמרי ומיהו אדם המזיק את ההקדש משלם את הקרן מדבריהם והיינו דאמרינן במציעא פרק השולא [=צט, ב] גמרא זה אומר שאולה מתה, אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ומזדבני מהדדי בחמשין נכי חדא וחדא מזדבני בחמשין כי משלם חמשין נכי חדא משלם ולהקדש משלם חמשין וחומשיהון מה שאין כן במזיק דלא משלם חומש דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק [בנדפס: ובפירקא קמא כתבתי יותר מזה בסייעתא דשמיא]. והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כתבו בתוספות משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בקל וחומר דנזק הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם ומיתי לה בגזירה שוה דישלם דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כדחזינן בריש בבא קמא [ה א] אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה.

לא יהא אלא בעל חוב ותנן בעל חוב בבינונית. לרבותא קאמר הכא בבינונית דהא מתניתין לא דאורייתא אי מדאורייתא בזיבורית היא, אלא הכי קאמר ובעל חוב אפילו מדרבנן אינה אלא בבינונית אי נמי כיון דתנן במתניתין מפני תקון העולם שמעינן מינה דמדאורייתא בזיבורית וכאילו אמר הכא ותנן בעל חוב בבינונית מפני תקון העולם ומדאורייתא בזיבורית. כך נראה לי.

ורבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא. ואם תאמר אם כן מאי קל וחומר דהא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב) מפרש טעמיה דרבי שמעון בן מנסיא משום דסבירא ליה דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב גבי תם רעהו דרעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם הא דהקדש בין תם בין מועד משלמין נזק שלם וכיון שכן הוה לה במיטב כדין שאר נזיקין. תירצו בתוספות דהיינו טעמא משום דגבי מיטב כתיב ובער בשדה אחר דמשמע בשדה אחר כמוהו מה הוא הדיוט אף אחר הדיוט, וכי האי גונא דריש בפרק קמא דזבחים [ז, ב] גמרא חוץ מן החטאת אמר רבא חטאת שנשחטה על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא חברו וחברו דומיא דידיה מי שמחויב כפרה כמוהו, וכן נמי בחולין פרק שני [לא, ב] גמרא נפלה סכין מידו שחט פרה ונשחטה בהמה עמה לרבי נתן פרה פסולה וכו' ופריך פשיטא נשחטה בהמה אחרת עמה ורבי נתן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ושחט אותה ולא אתה ואת חברתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות כאחת, אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן. אלמא הוה משמע קצת דחברתה דומיא דידה הכא נמי בשדה אחר הוה משמע קצת מיעוטא אחר דומיא דידיה למעוטי הקדש. לפיכך איצטריך קל וחומר. ומיהו בקל וחומר מרבינן ליה משום דאחר לאו מיעוט גמור הוא אלא קצת הוה ושמע הכי כההיא [בכת"י: בההיא] דפרה דבפרק שני דחולין.

אם כן מאי לא בא הכתוב. כלומר דמשמע דרבי ישמעאל ורבי עקיבא במשמעותיה דקרא פליגי ולומר דהאי קרא דממעט מיניה רבי ישמעאל את ההקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית. ואנן הא אמרינן דתרווייהו שוו בשמעתיה דקרא ולתרווייהו ממיטב דניזק קאמר.

ועוד מאי קל וחומר להקדש. פירש רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אניזק קאי ולאקולי עליה אתא מאי קל וחומר להקדש. וקשיא לי דילמא קל וחומר שחייב לשלם להקדש אם הזיקו קאמר. ויש מתרצים דלאו קושיא היא דאי רעהו דוקא ולא של הקדש קל וחומר מאי אהני הא פטריה רחמנא ואי לא דריש ליה אלא לומר בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כרבי שמעון בן מנסיא קל וחומר מאי עבידתיה נפקא ליה מדנפקא ליה לרבי שמעון בן מנסיא דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו לגבי תם כדאיתא בבבא קמא ריש פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב). ולאו מילתא היא, דדילמא רבי עקיבא לדבריו דרבי ישמעאל קאמר איך אתה פוטר לגמרי נזקין בשל הקדש ואפילו לכשתמצא לומר רעהו דוקא מקל חומר לחייב כהדיוט דהשתא דהדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהדיוט נגח דהקדש לא כל שכן וכדאמרינן התם בריש פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב) ורבי שמעון בן מנסיא מאי קסבר אי רעהו דוקא אילו הדיוט נמי אי נגח דהקדש ליפטר ואי רעהו לא דוקא וכו', וכי תימא לאו רעהו דוקא מיהו דהדיוט כי נגד דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דמייתי בקל וחומר דהדיוט כי נגח דהדיוט ליחייב וכו'. ואפשר לפרש ועוד מאי קל וחומר דכיון דרבי ישמעאל לא אמרה בפירוש לא הוה ליה רבי עקיבא למסתם ולאיתויי חיובא דהקדש בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר בפירוש רבי עקיבא אומר אף להקדש משלם מקל וחומר. ובפירושי הרמב"ן נ"ר כתוב דקא סלקא דעתך דבפלוגתא דרבי שמען בן מנסיא ורבנן קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור, ואמר לו רבי עקיבא הקדש בעידית דמזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכי אקשינן מאי לא בא הכתוב דמשמע דאקרא דרבי ישמעאל קאי. ועוד מאי קל וחומר להקדש, אינה אלא קולא שאתה מיקל עליו לעשות כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן, ועוד אי משום קל וחומר שניהן שוין. ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר להקדש. עד כאן.

מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו לפרוע אלא מן הקרקע דינו כבעל חוב ונפרע בבינונית ואין מחזירין אותו לדין תורה אם בעידית אם בזבורית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה אלא הרי הוא כשאר בעל חוב ולענין נגיחה שור שלנו שנגח שור של הקדש או שור של הקדש שנגח שור שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יש אומרין שחייב ויש פוטרין אף בזו וכבר כתבנו ענין זה בראשון של קמא:

תוס' בד"ה כגון שהיתה עידית כו' ואיפכא לא מצי למימר כו' עכ"ל ואפילו לפרש"י דפריך לקמן אי לא הוה ר"ע מחמיר מאי ק"ו להקדש היא גופה קשיא דאי מצי למימר איפכא לא הוה ר"ע מחמיר טפי מר"י ומאי ק"ו להקדש דקאמר והא נמי הוה תקשי (ג) לן דמוקי מתני' דהכא כר"י ומפני תיקון עולם שיימינן בדמזיק הא לא היה חומרא אי הוה מצי למימר איפכא ומאי תיקון עולם הוא ודו"ק:

בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו' שכך יפה כחו לענין ריבית כו' עכ"ל ראייתם אינה מבוררת לן כפי מה שכתבו התוספות לקמן לר"ש בן מנסיא דאיכא למפרך נמי מנזקין אנזקין דהיינו מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור כו' אלא דלר"ש בן מנסיא צ"ל דיליף קרן מקרן כמו שכתבו התוספות לקמן וליכא למיפרך מידי אבל הכא דלא נחית למילף קרן מקרן אימא דמנזקין אמלוה נמי פרכינן ובתוספות דפרק קמא דב"ק דברים אלו ליתנהו ודו"ק:

בא"ד כולהו ניזקין דפטירי בו בהקדש ילפינן מאדם כו' ממזיק ע"י כריית בור או כו' עכ"ל [דבריהם] מגומגמים דמשמע דכריית בור לפטור בהקדש אתיא מאדם וזה אינו דבהדיא דרשינן בבור לפטור בו הקדש מדכתיב והמת יהיה לו (ד) כמ"ש התוס' לקמן ונכונים בזה דברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא שלא הזכירו בזה בדבריהם שם כריית בור וז"ל דיותר ראוי לחייב אדם המזיק ממזיק ע"י שילוח בעירו עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דע"כ לפי האמת איצטריך קרא והמת יהיה לו גבי בור ולא אתי ליה הקדש מאדם כדיליף שן ורגל היינו משום פסולי המוקדשין דלא אתי מאדם אלא לפטור הקדש והשתא אי לא הוה אתי בור בהקדש מאדם לא הוה מוקמינן לוהמת יהיה לו לפסולי המוקדשין אלא להקדש גמור אבר השסא דאתי הקדש מאדם לא איצטריך אלא לפסולי מוקדשין וק"ל:

בד"ה ועוד מאי קל וחומר כו' מאי ק"ו להקדש דלענין לחיובי מזיק כו' מרעהו נפקא כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא ואימא אי לאו ק"ו הוה דרשינן מרעהו לפטור הקדש כת"ק דר"ש בן מנסיא אבל השתא דאיכא ק"ו להקדש לחיובי אית לן למימר ע"כ דרעהו אתי לחיובי בהקדש נזק שלם אפילו בתם כר"ש בן מנסיא ויש ליישב (ה) ודו"ק:

בא"ד מאי ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק מי ידעינן עידית דהקדש כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה בזה דהא לא מספקא לן למימר דאתי ק"ו למישם בדניזק להחמיר ולא להקל בדמזיק כמ"ש התוס' לעיל דאיפכא לא מצי למימר דכ"ע מודו דאינו נותן לו אלא מעידית שיש לו ואינו חייב לקנות והכי הל"ל מאי ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בזיבורית דניזק מי ידעינן עידית וזיבורית דהקדש כו' ונ"ל הא דקאמר ולא בדמזיק לאו [דוקא] קאמר אלא כיון דר"ע איירי בעידית דניזק ולא בדמזיק וכר"י ואתי ק"ו לאפוקי מזיבורית דניזק מי ידעינן כו' וק"ל:

ד"ה וכתובת אשה וכו' עד משום חינא לישנא בעלמא נקטי התוס' ור"ל כדי שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים ע"ד שפרש"י לקמן בדף מ"ט ע"ב אבל התוס' מפרשים לקמן האי חינא דאיתא שם בגמרא איפכא מפרש"י ע"ש:

ד"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים וכו' אע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא וכו'. פי' הא דקמ"ל דגם לאחר שמת הלוה נשאר שיעבוד של החוב על נכסי הלוה וגובה המלוה חובו מהיתומים של הלוה שירשו נכסיו זה אינו מן התורה דמן התורה לא גובה כלום מהיתומים:

ד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים וכו' עד איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא וכו'. ר"ל והא דנזקין דינן כעידית מן התורה היינו כשבאין לגבות מהמזיק עצמו מחייו אבל לאחר שמת לא גבי מיתמי ולא נשאר השעבוד על נכסיו מן התורה אלא מדרבנן ולכך אין גובין אלא מן הזיבורית אפילו נזקין:

ע"א ד"ה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ואיפכא לא מצי למימר וכו'. פי' כגון שהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק דלר"י חייב לקנות קרקעות וליתן לו נכסים שיהיו כעידית דניזק ולרבי עקיבא נותן לו המזיק עידית שלו:

ד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' עד וגזירה שוה דתחת נתינה ישלם כסף לא נתקבלה אלא לענין וכו'. בב"ק פ"א דף ה' איתא התם דכל הנזקין ילפי מהדדי בג"ש דתחת נתינה וכו' לענין שבכולן חייב המזיק לשלם מעידית שבנכסיו וקאמרי התוס' דדוקא לענין זה נתקבלה ולא לענין שנאמר שכל מה שפטור לשלם בזה יפטור גם בזה וזה ר"ל במה שאמר ולא לענין תשלומין:

בסה"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן בחד דוכתא דפטר רחמנא בהקדש וכו'. דבור זה כתוב ג"כ בתוס' ב"ק דף ז' ושמעתי בשם תשובת בן לב כי לא ראיתי אותה שהקשה על דברי התוס' דאכתי קשיא רעהו למה לי דאי לגלויי אכי יאכל פרט למזיק שיהא פטור לגמרי הרי כבר כתיב בבור והמת יהיה לו דמיניה ילפינן דפטר ביה שור פסולי המוקדשים בפ' הפרה דף נ"ג וכן בכמה מקומות בב"ק ע"ש וכ"ש הקדש כמו שכתבו התוס' בעצמם שם בפ"ק דף הנזכר וכזה סגי לגלויי דכי יאכל פרט למזיק ר"ל פטור לגמרי אף מקרן ותו לא אצטריך רעהו כל זה תורף הקושיא אבל בעיני אין זה קושיא כלל דאי לא כתב רחמנא רעהו והוה ילפינן כל הנזקין מכי יאכל פרט למזיק ומבור דפטר ביה שור פסולי המוקדשים דגלי אכי יאכל דפטור לגמרי א"כ הוי פטרינן בכל הניזקין אפי' שור פסולי המוקדשים וכ"ש הקדש אבל השתא דכתיב רעהו לגלויי אכי יאכל לא פטרינן בכל שאר הניזקין אלא הקדש אבל שור פסולי המוקדשים חייב בכל הניזקין חוץ מבור דרעהו קרינן ביה כדמשמע בסוגיא דפ"ק דב"ק שם דף הנ"ל ובפרש"י ותוס' שם בהדיא וזה נ"ל ברור ופשוט ובאולי שכוונתי לדעתו. ד"ה ור"ע סבר לה בר"ש בן מנסיא וכו' עד וא"ת ואכתי איכא למפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור וכו'. משמע דס"ל לתוס' דאפילו לר"ש כן מנסייא דלא דריש רעהו פרט לשור של הקדש לפטור ואפ"ה דריש כי יאכל פרט לאדם המזיק דפטור לגמרי אפי' מקרן ולעיל כתבו התוס' דאי לא אשכחן בחד דוכתא דפטור וכו' לא הוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא לפטור מחומש וצ"ל דר"ש בן מנסיא לא ס"ל סברא זו אלא ס"ל דבלא שום גילוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק לפטור לגמרי ומ"ש התוס' לעיל היא סברת רבנן דפליגי עליה:

תוס' בד"ה שור רעהו כו' וי"ל דאי לאו דאשכחן כו'. נ"ב פי' כך הוא סברת רבנן דדרשי רעהו לפטור אבל רבי שמעון בן מנסיא סבר דשפיר ילפינן מכי יאכל פרט למזיק ומשום הכי אייתר רעהו לחיובי להקדש בנזקי שור נזק שלם וכן מוכח מהתוס' בדבור הסמוך דאף לר"ש בן מנסיא דרשינן כי יאכל פרט למזיק ודו"ק:

גמ' ובע"ח דיניה בבינונית. מדרבנן מפני תיקון העולם והכא לא שייך תיקון העולם [יגבה] בזיבורית וק"ל:
לא מוקמי בגמ' באוכל הקדש דבר הראוי להיות קודש וכ"ה ברשב"א (ג):

בתוס' בד"ה כגון כו' ואיפכא כו'. דאז א"צ לומר דבתרתי פליגי ולא בא הכתוב כפשוטו ומפני תיקון העולם אתיא כר"ע הנזיקין שמין להם בעידית דניזק מפני תיקון העולם תקנו שצריך לקנות אך עתה בשמעתין צריך לקנות אין ה"א כלל לכן לא מוקי כה"ג מיהו למ"ד או כסף או מיטב הול"ל טפי הניזקין שמין בכסף דטרם שיקנה בכסף עידית יתן לו המעות וז"א דדלמא יקנה שדה בעד מטלטלין אבל א"ל אף לאיפכא מתני' כר"י ותיקון העולם להיכא שעידית דניזק כזיבורית דמזיק כמו השתא באמת דז"א דלאיפכא צ"ל אהני קרא לכדאמר השתא באמת [דהיינו היכא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק דאהני קרא שצריך ליתן לו מעידית של מזיק ומחמיר ר' ישמעאל בכל צד מדאורייתא] דבשלמא בשמעתין אתיא קרא לאפוקי שלא תימא זיבורית כיון דאינו חייב לקנות אבל לאיפכא זיבורית מהי תיתי הא אפילו לא הו"ל עידית כלל אין לפטור עצמו בזיבורית דהא צריך לקנות אלא לאפוקי לקנות כעידית דניזק יתן לו אותו המעות דיכול לפטור עצמו בכסף אך אין זה הכרח דדוקא למ"ר או כסף כו' הוא כן (ד) ועוד כמ"ש לעיל דבכסף אה"נ דיכול לפטור רק אם קונה עידית במטלטלין או בחילוף שדה בשדה וכה"ג ולזה שפיר י"ל דאהני קרא כבשמעתין בדיש לו עידית ואין לו זיבורית כעידית דניזק אבל כשיש לו זיבורית כעידית דניזק שמא א"צ ליתן לו מעידית שלו ואתיא תיקון העולם לזה ודו"ק:

בא"ד כגון דאית ליה למזיק עידית ובינונית כו'. לכאורה בינונית כדי נקטו דהא בשל עולם שמין וא"צ לצייר בינונית גביה ובתוס' ב"ק ליתא ודו"ק:

בתוס' בד"ה שור כו' תימה כו'. עיקר התימה למה דלא ידע אכתי פירכא דשכן יפה כחו בנזקין:

בא"ד דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו'. אין זה הוכחה דהא אף מנזקין איכא למיפרך כמו שכתבו בסמוך בד"ה ור"ע שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור כו' (ה) ונראה שכתבו זה קודם דנחתו למ"ש בסמוך דילפינן קרן מקרן (ו) ויש משבשין דאף לפי מ"ש בסמוך [דיליף קרן מקרן] ה"ט נמי [משום] דליכא למיפרך מנזקין משום דמלתא אחריתא ה"נ לכך לא פריך מרבית כו' משום דמלתא אחריתא הוא [ולהסביר קצת אף הא דגובה מועד מעידית אף במקום תם משום דאף אדם דאיקרי מועד שם [חייב] תאמר בהקדש דאדם מועד נמי פטור (ז) וא"ל דאם חומר באדם וה"ה בור גורם יעשה נמי חיוב בתם דאדם הוא מועד כ"ז היה במוסגר מדברי הגאון] ובחשיכה יתהלכו ודו"ק:

בא"ד היינו מדרבנן כו' וא"ת א"כ רעהו כו' למה לי כו' וי"ל דאי לאו כו' אלא לפטור מחומש. עיין בחידושינו ב"ק [שם מפרש דאכתי למה ליה רעהו הא אשכחן פטורא בבור] מיהו אף לר"ע פטור וכמו שהקשו בסמוך באמת לר"ע [וא"ת אכתי כו' שכן יפה כחו בנזקי אדם כו'] דדוקא לרבנן כתבו דאי לאו רעהו כו' ועוד בגילוי דבור ממעטינן מכי יאכל לגמרי כדבסמוך אולם בתוספות ב"ק כתבו [על קושיתם שבסמוך דאכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם] ולמ"ש א"ש [היינו דרק לרבנן דאשכחן פטורא מרעהו ממעטינן מכי יאכל לגמרי] ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"ע וא"ת כו' וי"ל בהקדש לא קמיירי. לוי"ל הראשון שבד"ה שור דשן ורגל בהקדש חייבין אך לא ממיטב הא דפריך בב"ק אי ר"ע ליתני תרי גוונא שור אף לרבנן תיקשי (ח) וצ"ל נמי בהקדש לא קמיירי:

בתוס' בד"ה ועוד כו' ולא הו"ל לר"ע לאהדורי כו'. ולמסקנא ק"ו להקדש לד"ה קאי [אע"ג (דלא) [דאילו] ס"ל לר"י בעלמא (כדמסיק) [בדמזיק] גם בהקדש הוי ס"ל כן מ"מ י"ל אה"נ. זו היה במוסגר מדברי הגאון] אף אר"י קאי לכל מר כדאית ליה משא"כ עתה בה"א זו דפליגי רק בהקדש ע"כ הוא מדברי ר"ע לבד דאל"כ במאי פליגי וא"ל לפירוש ר"י דלמא מכח ק"ו להקדש דרשינן לרעהו לחומרא ולא לקולא כרבנן דרשב"מ (ט) דאין שייך לשון ק"ו בזה דמשמע דהילפותא מכח ק"ו דהלימוד הוא מרעהו רק מכח סברא דהקדש חמירא מפרשינן לדיוקא דרעהו לתומרא ועוד דמק"ו דיו לבא מן הדין וכו' והול"ל עיקר הילפותא דהיינו מרעהו ודו"ק:

בא"ד והרב ר' שלמה וכו'. ואף דקרא בהדיוט איירי וקאמר ר"י דר"ל בדניזק ולא בדמזיק וקאמר ק"ו להקדש לאפוקי מזיבורית דניזק ואם יש להקדש עידית והוא סוף סוף אינו מחויב לקנות וצריך ליתן לו ממעולה שלו מ"מ בהקדש אין שייך לשום בדניזק כלל דמי ידעינן עידית או זיבורית שלו וצריך לשום בדמזיק ע"כ משמע דומיא דהכי בהדיוט:
מ"ש ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק אין נמשך להק"ו שאין הק"ו קאי שלא נשום בדמזיק דהא שומת המזיק הוא חומרא:
היה נ"ל לפרש בגמ' ועוד מאי ק"ו להקדש כיון דלא פליג ר"ע בשומת העידית א"כ הא דקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות כו' הא ר"י נמי ס"ל כן ע"כ ר"ל לגבות להקדש נמי מן העידית א"כ מאי ק"ו להקדש הא בהקדש עסקינן משמע כאילו גופא דדינא לגבות לא איירי בהקדש דאל"כ הול"ל בקיצור וקל וחומר להקדש ודו"ק:

בסה"ע גמ'. א"כ מאי לא בא הכתוב. ק"ל נימא דאתי לפלוגי על הא דס"ל לרי"ש דנידן במשוייר שבו שהביאו התוס' לעיל:

רש"י ד"ה רי"ש סבר. גרוע מעידיתו של ניזק ויש לו להגבותו ערוגה כמיטב ש"נ כו'. כצ"ל:

תד"ה שור. מה להדיוט שכן יפה כחו לענין ריבית כו'. כוונתם להא דאיתא בב"מ (נז ב) ריבית ואונאה להדיוט ואין ריבית ואונא' להקדש זה חומר בהדיוט מבהקדש. אבל שם הכוונה דהקדש יוכל ליקח ריבית וכדמפרש שם. וא"כ אדרבה נהפוך הוא דלהקדש יש יפוי כח לקחת ריבית מהדיוט ולהדיוט אין שום היתר:

תד"ה ועוד. דלענין לחיובי מזיק בהקדש כו' מרעהו נפקא. קושיית המהרש"א תמוה דהא הק"ו אינו אלא מהא דקרן הדיוט אינו משלם אלא ח"נ ולהקדש נ"ש כמ"ש התוס' בדבור דלעיל והיינו מדרשה דרעהו. ועוד דבב"ק שם (ס"ד לז) מפרש ר"ל שפיר טעמא דרשב"מ דדריש רעהו לחיובי בהקדש נ"ש:

גמ' שור רעהו אמר רחמנא. ע' תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רמט:

גמרא אהני קרא כו'. תמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דאהני קרא דאם אין לניזק נכסים כלל דמ"מ צריך לשלם מעידית דבכה"ג בדמזיק שיימי' דבלא קרא מהיכן ידעי' זה דמסברא דאם א"א לשיימי' בדניזק אין כאן דין מיטב כלל. ומה שכ' תוס' ד"ה ועוד מאי ק"ו בשם הר"ר שלמה מרודוש דבהקדש כיון דליכא לשער בדניזק ע"כ בדמזיק שיימי' היינו דעל כרחך ק"ו להקדש היינו לומר בדמזיק שיימי' דהא בדניזק ל"ש בהקדש. ובאמת מוכח דרע"ק סבר בכל פעם בדמזיק שיימי'. או דמוכח דמצינו ג"כ מיטב דהאיך דקא משלם ממילא מסתבר היכא דל"ש בדניזק הדין בדמזיק שיימי' ומה דאמרי' ותו מאי ק"ו להקדש כיון דעכ"פ בהקדש הוי בדמזיק משמעות דדומי' דהכא בהדיוט דלישנא דרע"ק משמע דחד דינא אית ליה. אבל בודאי אי לא מצינו כלל מיטב דמזיק מה"ת לן לומר דהיכא דליכא נכסים לניזק דנשיימי' בעידית דמזיק. וצע"ג:

גמרא מאי ק"ו להקדש. ע' ברש"י ותוספות, ובדרך פלפול היה נלענ"ד ע"פ מה דהקשה הרשב"א דלמאי צריך ק"ו בלא"ה נימא דקרא מיירי בסתמא בכל ענין בין בהדיוט בין בהקדש ע"ש. ולענ"ד י"ל דהוי מקום לומר דקרא מיירי רק בהדיוט והיינו דיש ללמוד שדה שדה מגז"ש היינו ובער בשדה אחר מקרא דמיטב שדהו דהיינו בדמזיק לרע"ק דמיירי בודאי בשדה דהדיוט דהא הקדש המזיק פטור מקרא דרעהו ה"נ ובער בשדה אחר מיירי בהדיוט. וכ"ז אם אמרי' בדמזיק שיימי' אבל אם אמרי' בדניזק שיימי' וקרא דמיטב שדהו היינו דניזק ממילא אמרי' סתמא כתיב בין דהדיוט בין דהקדש (דאף דאמרי' נמי דהאיך דקא משלם. מ"מ עיקר מיטב שדהו היינו דניזק) ואם כן י"ל דהכי קאמר ותו מאי ק"ו להקדש דאם איתא דבדניזק שיימי' מה ק"ו להקדש דיקשה כקושי' הרשב"א הנ"ל:

הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עדית דניזק וכו'. פירש"י ואמר אין לי מעות וכו' משמע אם יש לו מעות צריך ליתן לו מעות ולאו דוקא מעות אלא מטלטלין ולא קרקע ויד הניזק על העליונה וכן הסכמת ש"ך רסי' תי"ט ועי' פירש"י במשנת ב"ק במיטב הארץ אם רוצה ליתן לו קרקע אין הכוונה שברצונו תלי' אלא אם אין לו מטלטלין ורוצה לשלמו בקרקע. אך תוס' דשמעתין סיף ד"ה כגון שכתב משלם כסף לר' ישמעאל ולר"ע מיטב עכ"ל ס"ל כהסמ"ע שם דיד המזיק על העליונה ולענין זה גרע ניזקין מבע"ח דלכ"ע יד המלוה על העליונה:

בע"ח דינו בעדית כנזקין. בב"ק ה' ע"א איתא גז"ש דתחת נתינה ישלם כסף וע"ש פירש"י ותוס' ובשיטה מקובצת שם מבואר דכולהי כתיבי במקום תשלומין ע"ש וממילא מובן דאם כסף תלוה דבע"ח דלא כתיב במקום תשלומין לא אתי' בהך גז"ש וכ"כ פני יהושע בשמעתין מיהו הך ס"ד דנר' עקיבא בע"ח בעידיות כנזקין ר"ל מהך גז"ש דכסף תלוה אע"ג דלא כתיב במקום תשלומין אבל מנה לבדק הבית אי לאו ק"ו לא אתי' מגז"ש דהא כתיב ונחן הכסף וקם לו ההוא בפדיון הקדש כתיב ולא בתשלומי נדר מנה לבדק הבית כן צ"ל. מיהו בירושלמי דשמעתין משמע מנה לבדק הבית אתי' מק"ו ובע"ח לא. ע"ש:

ס"ל כר"ש בן מנסיא. כ' תוס' דהו"מ למימר שכן הורע כחו בריבית ואונאה. והקשה מהרש"א הא ילפינן קרן מקרן. ויש ליישב דהכא אמרינן הרי בתשלומי שומת נזקי קרן גופי' אם מאנה את ההקדש ושילם מטלטלין בפחות משני' או אפי' קרקע דעכ"פ בעלמא ביטול מקח יש להם ובהקדש אפי' מנה בפרוטה אין לו אונאה ועיין היטב בב"מ נ"ז ע"א ותוס' ד"ה ומר סבר וא"כ איך נילף ק"ו ליפות כחו בעידית דוקא ופירכא גדולה היא אי לא שאינו מדין נזקין אלא מדין הקדש וא"ש דברי תוס':

בין תם ובין מועד משלם נ"ש. זה לי ארבעים שנה עוררני תלמידי הוא הרב מו"ה ליפמאן שהוא לע"ע אב"ד בק"ק יעמרינג. דעכ"פ מעידיות לא משלם התם כיון דמסקו תוס' דיליף קרן מקרן א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויפה כיון ולפ"ז מיושב קושי' תוס' ליתני תרי גוני שור דז"א כיון דתם בהקדש אינו משלם מעידיות לא מתני' במשנה דאבות נזיקין דכולם משלמין במיטב וכמ"ש תוס' ב"ק ה' ע"א גבי תברי' לגזיזי' ע"ש:

מאי ק"ו להקדש. עיין פירש"י ולפע"ד ס"ל אדם ובור לא הורע כח נינהו דבור לאו מטעם הקדש אימעט אלא משום שהמת אינו שלו וגז"ה כל איסורי הנאה אינו משלמין בבור כמו כלים ואדם ועי' תוס' ב"ק י"א ע"א. ואדם לר"ש בן מנסי' לא הורע כחו אלא שלא לשלם חומש אבל קרן משלם נמצא הקדש לענין ניזקין שוה להדיוט לכל דבריו ואינו צריך ק"ו כלל כי מהיכי תיתי לא ישלם מזיק הקדש כמו מזיק הדיוט אך הא חזינן דאוכל הקדש קנסי' חומש מזיק נא קנסי' ה"א ה"נ מזיק הקדש לא נישום בדמזיק שהוא קנס אלא סגי' לי' בזיבירית דמזיק כהם כעדיות דניזק על זה צריך ק"ו מהדיוט ואי ס"ד גם בהדיוט בניזק שיימינן ואין כאן קנסא א"כ וא"ש פירש"י. ועל תירוץ תוס' הקשה הגאון מו"ה בעריש בנו של פני יהושע ותי' פנ"י נכון הוא אלא שכתבתי דבע"ח בעידיות נמי מגז"ש תחת נתינה ישלם כסף נפקא א"כ ליתא לתי' פנ"י וצ"ע. ולפע"ד י"ל די"ל בפשיטות מאד דלא יעלה על דעת כלל דאפי' אי בע"ח ושארי תשלומין שבתורה נמי בעדיות מ"מ אין שום סברא שנשים בעדיות דתובע ונימא הלוה ישלם למלוה בעדיות של מלוה כי המלוה הלוה ללוה על סמך נכסיו של לוה וכן אשה נישאית לאיש על סמך נכסיו של הבעל והוא פשוט. עיין כתובות ק"י ע"א. ומשו"ה פשוט לש"ס דמתני' בשל מזיק שיימינן דתנן ניזקין דומיא דבע"ח וכתובת אשה והתם בשל נתבע שיימינן וה"נ בשל נתבע הוא המזיק וזה פשוט בעיני אעפ"י דמשמע דמהרש"א בשמעתין לא עמד בזה. ולפ"ז כדהוה בעי למימר לר"ע בע"ח נמי בעדיות כנזקין ואפי' נימא דמדאורייתא יליף כסף דאם כסף תלוה מתחת נתינה ישלם כסף היינו אי בדמזיק שיימינן. אבל השתא דפריך דלמא כ"ע בדניזק שיימינן ופליגי בדר"ש בן ננס ושני א"כ לא הומ"ל דמיירי במנה לבד"ה ויליף ק"ו מבע"ח דבעדיות כמו ניזקין מגז"ש דתחת נתינה וכו' דז"א אי בדניזק שיימינן ע"כ לא נכנסו מלוה ולוה בהך גז"ש דבבע"ח לא שייך בתובע שיימינן והבן זה:

גמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. הא דלא מוקי לר"ע כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וקרינן ביה רעהו ומחייב בניזקין כדאיתא להדיא בפ"ק דב"ק דף י"ב משום דכיון דהתשלומין לבעלים לא שייך ק"ו להקדש ולא שייך ק"ו אלא כשהתשלומין להקדש ושם ביארתי כל הסוגייא ושיטת התוספות ככל הצורך עיין שם והפוכי מטרתא למ"ל וכאן אפרש רק מה שנתחדש לי מהסוגיא שלפנינו:

תוספות בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שאין דבריהם מבוררין אצלו דמאי קשיא להו טפי לר"ש בן מנסיא מריבית ואונאה ותיפוק ליה דאיכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו לענין נזקי אדם ובור כדמקשו בדיבור הסמוך אע"כ דסמכו על מה שתירצו שם דקרן מקרן יליף ק"ו ואם כן מה"ט כ"ש דלא שייך למיפרך מריבית ואונאה זהו מה שנ"ל מכוונת מהרש"א ז"ל. אמנם לענ"ד דברי התוספות מבוררים כשמלה לפי שכל דבריהם בדיבור הסמוך היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו כאן ועי"ל דכולהו נזקין פטירי בהקדש משא"כ לפי סברתם עכשיו דכולהו נזקין חייבים בהקדש לבר מקרן ואפ"ה משמע ליה להמקשן דאף בשן ורגל דחייב בהקדש לא משלמי ממיטב משום פירכא דהקדש הורע כחו בנזקי קרן וא"כ למסקנא דמוקי לר"ע כר"ש בן מנסיא ממילא דתו לא צריכינן לאוקמי הא דקאמר ר"ע ק"ו להקדש בקרן דוקא דהא ר"ע אקרא דמיטב קאי דאיירי בשן ורגל אלא דבאמת אכולהו קאמר ר"ע דלישלמו ממיטב כיון דלא שייך למיפרך שהורע כחו בנזקי קרן דאדרבה יפה כחו ולפ"ז ודאי אי הוי שייכא קושיית התוספות דבסמוך דאכתי איכא למיפרך שהדיוט יפה כחו באדם ובור לא הוו מצי לשנויי כדבסמוך דקרן מקרן יליף בק"ו כיון דבהדיוט ח"נ ובהקדש נ"ש כל שכן דמשלם ממיטב דאכתי תיקשי תינח קרן שן ורגל מאי ק"ו איכא מאי אמרת דהקדש חמור אדרבא הדיוט חמור שיפה כחן באדם ובור ואי אמרת דבאמת מודה ר"ע בשן ורגל לא שייך לומר ק"ו להקדש דמשמע להדיא דבשן ורגל דחייב בהקדש נמי מחייב ליה במיטב ועוד דאי בשן ורגל לא משלם ממיטב ה"ה לקרן כיון דעיקר מיטב בשן ורגל כתיב אלא דבאמת לפי סברת התוספות עכשיו תו לא שייך קושייתם דבסמוך דמאדם ודאי ליכא למיפרך דעכשיו משמע להו דבאדם נמי חייב בהקדש בקרן וכי יאכל פרט למזיק משמע להו עכשיו דלענין חומש לחודא קאי ומבור לחודא ודאי נמי לא מצי למיפרך שהורע כח ההקדש בבור משו"ה לא לשלמו ממיטב דהא פסולי המוקדשין וכלים נמי פטירי בבור אפילו בהדיוט ואפ"ה משלמי ממיטב בשאר נזקין אליבא דכו"ע ומה שהקשו התוספות בסמוך היינו דוקא לתירוצם השני שכתבו כאן דאפילו באדם פטור בהקדש וה"ה לכולהו נזקין א"כ מקשו שפיר שהורע כח הקדש בנזקי אדם וה"ה לכל הנזקין ולא נקטו אדם ובור אלא משום דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו לחיובא באדם גופא לא ידעינן אי קאי כי יאכל אקרן אלא משום דמצינן פטורא דהקדש מלשלם קרן בבור אבל לתירוצם עכשיו לא קשיא להו אליבא דר"ש בן מנסיא מאדם ובור כדפרישית אלא מריבית ואונאה קשיא להו שפיר כיון דלא שייך לשנויי דקרן מקרן יליף דר"ע אכולהו קאי כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת התוספות כאן ודוק היטב:

בא"ד דיותר ראוי לחייב כו' ממזיק ע"י כריית בור כו' עכ"ל. גם בזה כתב מהרש"א ז"ל שדבריהם מגומגמין דהא פטורא דהקדש בבור לאו מאדם ילפינן אלא מוהמת יהיה לו ממעטינן אפילו פסולי המוקדשין כ"ש הקדש גמור ומה שרצה מהרש"א ז"ל לתרץ א"א להעמידו דכיון דדרשינן קרא דוהמת יהיה לו לאפוקי מי שאין המת שלו למעט הקדש ממילא מימעטו פסולי המוקדשין נמי ועוד דהתוס' לא נחתו הכא לענין פסולי המוקדשין לכך נלע"ד דאי לאו דיליף בור מאדם למעט הקדש לא הוי דרשינן כלל והמת יהיה לו דבור למעט מי שאין המת שלו אלא לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דשור הוי מוקמינן למעט פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס בפרק הפרה דף נ"ד ואיפוך אנא ולא הוי שייך לשנויי כדמשני התם מסתברא דבור לפטורא דפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים דאדרבא יותר היה מהראוי לומר מסתברא דבשור שייך לפטור פסולי המוקדשין שכן פטר בו את ההקדש מרעהו משא"כ בבור דהקדש גופא אכתי לא ידעינן הוי מוקמינן והמת יהיה לו לבעלים מטפלין ואין להקשות אי ס"ד דוהמת יהיה לו דשור לפסולי המוקדשין רעהו למה לי דודאי אי לאו רעהו הוי מוקמינן בשור לבעלים מטפלין ודבור לפסולי מוקדשין שכן פטר בו את הכלים אבל מדכתיב רעהו מסתבר למעט נמי פסולי מוקדשין בשור לכך הוצרכו התוספות לפרש דהקדש בבור בלאו הכי ידעינן דפטור דילפינן מאדם וממילא דעל כרחך דוהמת יהיה לו דבור לפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים כן נ"ל ודו"ק:

גמרא לא יהא אלא בע"ח וב"ח דינו בבינונית. אף ע"ג דהכא מדאורייתא איירי וב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא דהכא לרווחא דמילתא קאמר אפילו לר"ש דדריש לקמן בשמעתין טעמא דקרא ולדידיה משמע דבע"ח מדאוריי' בבינונית כמ"ש לעיל שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל ושכן מבואר בפרק קמא דבבא קמא דהא דקאמר עולא בעל חוב מדאורייתא בזיבורית תנאי היא וכן מבואר בירושלמי:

שם וכ"ת קסבר ר"ע כל בע"ח בעידית כנזקין. בסוגייא דפ"ק דב"ק לא נזכר שם כנזקין ולכן הקשיתי שם לשאול דאכתי מאי קס"ד אליבא דר"ע מנ"ל דבע"ח בעידית כיון דלא כתיב ביה תחת נתינה ישלם כסף ואף את"ל דמשום דרשא יליף ר"ע דכל בע"ח בעידית דאכתי קשה א"כ מאי קאמר ק"ו להקדש לאומר הרי עלי מנה לב"ה ויליף בק"ו מנזקין דהו"ל למילף טפי מק"ו מבע"ח דעלמא דדמי לאומר הרי עלי מנה. ואם נפרש דבע"ח גופא בעידית לא יליף ר"ע אלא בק"ו מנזקין דבע"ח עדיף מנזקין דא"כ אדקאמר וק"ו להקדש מנזקין הו"ל למימר ק"ו לבע"ח אפילו בהדיוט וממילא ידעינן דק"ו להקדש באומר הרי עלי מנה בק"ו מבע"ח דהדיוט. אמנם לפי הסוגיא דכאן נתיישב לי דודאי הכי הוא דבע"ח בעידית לר"ע בק"ו מנזקין יליף לה דודאי בע"ח עדיף מנזיקין מדאשכחן דאפילו למ"ד בנזיקין או כסף או מיטב ואפילו יש לו כסף רשות בידו שלא ליתן לו אלא מקרקעות או סובין למאן דס"ל דלא פליגי ואילו בבע"ח כשיש לו כסף צריך ליתן לו דוקא כסף כמבואר בפוסקים. והא דלא קאמר ר"ע ק"ו לבעל חוב היינו משום דנהי דלר"ע בע"ח מדאורייתא בעידית מ"מ מדרבנן ודאי סובר שדינו בבינונית כדאמר רבי שמעון לקמן שתקנו בבינונית שמא יקפוץ וילוונו ומש"ה לא פסיקא ליה לר"ע לומר ק"ו לבע"ח דסוף סוף מדרבנן מיהא לא שקיל בעידית משא"כ בהקדש באומר הרי עלי מנה פסיקא ליה לומר ק"ו להקדש דמדרבנן נמי שקיל בעידית דבהקדש אוקמוה אדאורייתא דבעידית אפי' בהדיוט בע"ח כ"ש בהקדש וטעמא שמא יקפוץ נמי לא שייך והיינו דקאמר ק"ו להקדש מנזקין משום דעיקר מילתא בבע"ח דמדאורייתא בעידית נמי לא ידעינן אלא בק"ו מנזיקין כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"ע ס"ל כו' וא"ת אכתי איכא למיפרך כו' בנזקי אדם ובור וכו' עכ"ל. בפ"ק דב"ק כתבו דלרבי שמעון בן מנסיא באדם נמי חייב בהקדש לשלם הקרן וכי יאכל מוקי ליה לחומש ומקשו שם מבור לחודא והניחו בקושיא אבל כאן משמע להו דלר"ש ב"מ נמי פטור באדם אפי' מתשלומי הקרן מקרא דכי יאכל והיינו מדמצינו פטורא דהקדש בבור וכדבריהם כאן כנ"ל מהסוגיא דפרק שור שנגח דף ל"ח דקאמרינן לר"ש ב"מ דיליף מדלא כתיב רעהו במועד ומאי קושיא דילמא לעולא דרעהו לפטורא אתי בתם ובמועד חייב אלא ע"כ דאי ס"ד דרעהו לפטורא כ"ש במועד דפטור מק"ו דאדם כמו שכתבתי שם אלמא דאדם פטור אלא שהתוספות שם דף ל"ח כתבו בענין אחר והיינו כשיטתם בפ"ק דב"ק ועמ"ש שם בפ"ק דב"ק לקשר קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבהקדש לא מיירי ע"ש:

בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש כו' דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא קאמר דהא מרעהו נפקא עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא אי לאו ק"ו הוי דריש רעהו לפטורא כו' ע"ש ומלבד שאין לשון הש"ס סובל כן דבפרק שור שנגח מסקינן להדיא דהא דלא דריש ר"ש ב"מ רעהו לפטורא היינו משום דא"כ לכתביה גבי מועד אלא דזה היה אפשר ליישב עפמ"ש בסמוך אמנם בלא"ה לא קשה מידי לפמ"ש התוספות בסמוך דק"ו זה אית ליה פירכא שכן יפה כח הדיוט באדם ובור ותירצו דקרן מקרן יליף וזה דוקא לענין מיטב לבתר דקים לן דמועד חייב נ"ש אבל בעיקר מילתא לא מצי למילף בק"ו דלעולם רעהו לפטורא ואי משום ק"ו הא אית ליה פירכא וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ולא ה"ל לר"ע לאהדורי לר"י ק"ו כיון שר"י עצמו היה מודה כו' עכ"ל. נראה שדבריהם אלו דוקא לתירוצם השני שכתבו לעיל דבכל הניזקין ממעטינן של הקדש אבל לשינוייא קמא שכתבו דר"י גופא נמי לא פטר בשל הקדש אלא קרן לחוד א"כ אינו מספיק זה התירוץ שכתבו כאן דאכתי ה"מ למימר דר"ע פליג אדר"י בשן ורגל דאע"ג דחייב אפילו לר"י אפ"ה לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקי קרן אבל לר"ע דס"ל כר"ש בן מנסיא א"כ בשן ורגל נמי משלם ממיטב אע"כ דהכא לתירוץ השני דלעיל קאי ובני המופלא מ' בערוש שי' הקשה דאכתי מצי לאוקמי פלוגתא דר"ע ור"י לענין הרי עלי מנה לב"ה דלר"י לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקין ולר"ע משלם ממיטב מק"ו כיון דליכא פירכא מיהו לא קשה מידי דלפמ"ש התוספות בסמוך לר"ע נמי אית ליה פירכא דהורע כח הקדש בנזקי אדם ובור ולא שייך למילף בק"ו אלא קרן מקרן וכיון דיליף קרן מקרן ה"ה לשן ורגל דילפינן מקרן בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דלענין מיטב נתקבלה הג"ש וא"כ ל"ש הדיוט ל"ש הקדש לבתר דילפינן מק"ו לעיקר התשלומין בהקדש ממילא משלמי ממיטב בג"ש מקרן ולא שייך למימר אדם ובור יוכיח דהתם לא משלמי כלל בהקדש משא"כ לענין הרי עלי מנה לב"ה דלא שייך ג"ש דתחת נתינה א"כ בק"ו נמי לא מצינן למילף דמה להקדש שהורע כחו באדם ובור כן נ"ל נכון. וכל זה לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל אבל לתירוץ הראשון ע"כ צריך לומר כתירוץ הר"ר שלמה מדרוי"ש דסמוך ודו"ק:

בא"ד והר"ר שלמה כו' דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהלשון מגומגם ע"ש ולענ"ד דהכי קאמר כיון דבהדיוט שיימינן בדניזק ולא בדמזיק תו לא שייך לומר ק"ו להקדש דאדרבא כיון דבהקדש לא שייך לומר בדניזק יש לנו לומר דבהקדש שיימינן בדמזיק דאהני ג"ש ואהני קרא דהיכא דלא שייך בדניזק שיימינן בדמזיק ולשון ק"ו להקדש משמע דשוין לגמרי וא"כ מקשה שפיר מאי ק"ו להקדש ועיין מ"ש בזה בחידושי לב"ק ודו"ק: