"במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), משמע שלא גוף השדה נמכר אלא רק הזכות לאכילת התבואה משך מספר שנים ("שני תבואות").

מתניתא [ברייתא] מסייעת לו לריש לקיש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, כלומר, בשדה שמכר אותה האב וחוזרת לידי הבנים ביובל אם מת אביהם. משמע שאף על פי שמכר האב את השדה והפירות שייכים לאחר, אין אנו רואים שדה זו כדבר שהוא "ראוי" (שאינו של האב אלא רק ראוי להיות שלו, ובמקרה זה אין הבכור נוטל בו פי שנים), אלא כ"מוחזק" בידי האב גם עתה, ולכן נוטל הבכור פי שנים. והטעם הוא מפני שאנו סבורים שבעצם גוף השדה לא נמכר.

אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו]: בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, שאם הוא רוצה לדון עם אדם אחר לגבי הקרקע של נכסי מלוג שלה, שהוא אוכל פירותיהם, צריך הוא לקבל הרשאה מיוחדת מאשתו. שכיון שזכותו בשדה היא רק לאכול מן הפירות, הרי אנו פוסקים שקנין פירות אינו כקנין הגוף, ומשום כך יכול הצד שכנגד לטעון שאין הבעל צד בדין זה כיון שאינו בעל הקרקע.

ומסבירים: ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא שלא נחית אפירי [ירד לדין לגבי הפירות] אלא רק על גוף הקרקע, אבל אם נחית אפירי [ירד לדין על הפירות] שעליהם יש לו זכות ממונית ברורה, מיגו דמשתעי דינא אפירי [מתוך שמדבר בדין על הפירות] — משתעי דינא אגופא [מדבר גם בדין על גופה] של הקרקע ואינו צריך להרשאה מיוחדת.

א משנה הניזקין שמין להן הדיינים, לצורך גביית דמי ניזקם מן המזיק, בעידית (במובחר) שבנכסי המזיק, ובעל חוב גובה את חובו בבינונית של נכסי החייב לו, וכתובת אשה נגבית בזיבורית של נכסי הבעל. ר' מאיר אומר: אף כתובת אשה נגבית בבינונית.

ועוד אמרו בענין זה של דרכי פרעון: אין נפרעין לתשלום חוב ולשאר התחייבויות מנכסים משועבדים (שכבר מכרם החייב לאדם אחר) במקום שיש לחייב נכסים בני חורין שאין עליהם שום שיעבוד אחר, ואפילו הן, אותם נכסים בני חורין זיבורית. שגם כאשר מן הדין היה צריך אותו חייב לפרוע מן העידית, והעידית משועבדת לו — מכל מקום נפרעים ממנו מנכסים בני חורין אפילו הם זיבורית.

וכן אין נפרעין חוב של האבות שמתו מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית.

ועוד אמרו: אין מוציאין מן הגזלן לאכילת פירות ולשבח קרקעות, שאם גזל שדה ומכרה לאחר, והקונה עבד בשדה והשביחה, וגדלו פירות בשדה, ולאחר זמן בא הנגזל ולקח את הקרקע והפירות שבה מן הקונה, הרי אותו קונה חוזר לגזלן לגבות ממנו את מה שהפסיד. ואינו גובה את הכל מנכסים משועבדים או מבני חורין דווקא, אלא שאת מה ששילם לגזלן עבור השדה מוציאים גם מנכסים משועבדים של הגזלן, אבל אין מוציאים מנכסי הגזלן לצורך פרעון דמי הפירות שנלקחו מן הקונה, וההשבחה שהשביח את השדה.

וכן אין מוציאים למזון האשה והבנות שהוא מתנאי הכתובה שאדם מחייב עצמו לשלם מנכסיו לאשה ולבנות לאחר מותו לצורך מחייתן, מנכסים משועבדים, וכל התקנות הללו נעשו מפני תיקון העולם.

ועוד אמרו: המוצא מציאה — לא ישבע שלא נטל ממנה כלום, מפני תיקון העולם.

ב גמרא הטעם במשנה "מפני תיקון העולם" מובן כמתייחס לכל הדברים במשנה זו. ושואלים: וכי מה שאמרו בראשית המשנה שהניזקים שמים להם בעידית מפני תיקון העולם הוא? הלא דאורייתא היא [מן התורה הוא], דכתיב [שנאמר] במזיק ממון חבירו: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד)!

אמר אביי: לא צריכא [נצרכה] אמירה זו שבמשנה אלא לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: דאורייתא [מן התורה] בנכסי הניזק שיימינן [אנו מעריכים] ולפי ערך העידית שבנכסי הניזק משלם המזיק, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא במשנתנו שמפני תיקון העולם שיימינן [מעריכים אנו] בעידית שבנכסי המזיק ולא לפי הניזק.

ומבררים: מאי [מה הם] דבריו אלה של ר' ישמעאל שרמז להם אביי? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מובנו: מיטב שדהו — של ניזק, ומיטב כרמו — של ניזק, שמשלם כפי העידית שבנכסי הניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית שבנכסי המזיק, אם אין לו מעות, וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית.

ושואלים: ולדעת ר' ישמעאל, אם אכל (הזיק) המזיק מן הקרקע השמנה (המשובחת) שבנכסי הניזק — משלם שמנה, וגם אם אכל מן הקרקע הכחושה — משלם שמנה?! אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכלה הבהמה המזיקה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] אי [אם] כחושה אכל, אי [אם] שמנה אכל, שבמקרה זה משלם ליה [לו] המזיק ממיטב נכסיו.

על כך מקשים: אמר רבא: אילו ידעינן [אם היינו יודעים] שכחושה אכל — היה משלם כחושה, השתא דלא ידעינן [עכשיו שאין אנו יודעים] משלם דווקא שמנה? הלא כלל הוא: המוציא מחברו עליו הראיה, וכל עוד לא הביא הניזק ראיה שערוגה שמנה נאכלה לא יקבל מעידית! אלא אמר רב אחא בר יעקב: