גיטין מח ע"ב

דף מח - ב

שהרי נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך [כלומר: המחיר צריך שייקבע לפי מספר השנים שאחר היובל הקודם, ומספר השנים שנותר עד היובל, כי היות והשדה חוזרת לבעליה ביובל, הרי נמצא שאינו קונה אלא את מספר השנים שיש עד היובל] "? ומאחר שאמר הכתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", משמע שאין הקרקע מכורה כלל, אלא תבואות של כל שנה שעד היובל. ^[1]

מתניתא מסייע לו לריש לקיש:

דתניא:

א. הבכור אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, אלא במה שהיה מוחזק ביד אביו בשעת מיתתו, אבל במה שהיה "ראוי" בשעת מיתה לבוא אל האב, אין הבכור נוטל בו פי שנים, ומשום שנאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים: "אשר ימצא", פרט לראוי.

ב. כיצד: מת אבי אביו לאחר שמת אביו של הבכור, והרי אביו יורש את אביו בקבר, אין הבכור נוטל "פי שנים" בירושה זו, אלא נוטל כשאר כל הפשוטים חלק אחד, ומשום ששדה זו לא היתה מוחזקת ביד אביו של הבכור בשעת מיתתו, אלא "ראויה" היתה לבוא לו לכשימות אביו.

ג. ומכל מקום: בכור נוטל פי שנים, בשדה החוזרת לאביו ביובל, כגון שמכר אביו שדה ומת, וחזרה השדה ביובל, והרי בני המוכר חולקים בה, דין הוא שיטול הבכור פי שנים בשדה זו, ואין אנו אומרים: הרי לא היתה "מוחזקת" לאביו בשעת מיתה, שהרי מכורה היתה.

והטעם בזה, כי ללוקח לא היתה בשדה אלא "קנין פירות", ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ואם כן עיקר השדה היתה של אביו ולא של הלוקח, והרי אני קורא בה "בכל אשר ימצא לו".

אמר אביי: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:

בעל בנכסי אשתו, בעל שיורד לדין עם מערער על השדה שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג, צריך הרשאה מאשתו כדי לדון עם המערער, שאם לא כן אומר המערער לבעל "לאו בעל דברים דידי את", שאתה אין לך אלא קנין פירות בשדה, ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

ולא אמרן שצריך הבעל הרשאה, אלא בכגון דלא נחית [ירד] הבעל לדון עם המערער אפירי [על הפירות], שאין הוא דן עם המערער על הפירות כלל. ^[2]

אבל נחית הבעל לדון עם המערער אפירי, שוב אינו צריך הרשאה.

כי מיגו דמשתעי דינא אפירי [מתוך שדן עם המערער על הפירות] שבזה הרי ודאי "בעל דבר" הוא, לכן משתעי דינא אגופא [יכול הוא לדון עם המערער גם על הגוף], ואף שאין הגוף שלו אלא של אשתו.

הדרן עלך פרק השולח

פרק חמישי - הניזקין

מתניתין:

פרק זה עוסק ברובו בדיני ממונות, והוא נשנה בתוך מסכת גיטין, כיון שבפרק השולח נשנו הלכות שנתקנו "מפני תיקון העולם", ולכן סמך התנא לכאן את פרק "הניזקין", העוסק אף הוא בעניינים שנאמר עליהם שהם "מפני תיקון העולם".

ושונה כאן התנא במשנה את ההלכות שנאמרו מפני תיקון העולם. ובגמרא יתבאר מה הוא "תיקון העולם" שיש בכל אחת מהן: א. הניזקין [אנשים שניזוק ממונם על ידי אנשים אחרים ^[1]], שמין להן את נזקן, ^[2] וגובין אותו בעידית [קרקע מעולה ^[3]] שבנכסי המזיק.

ב. ובעל חוב [מלוה] גובה את חובו בקרקע בינונית.

ג. וכתובת אשה נגבית בזיבורית [קרקע פחותה ורעה ^[4]], ובגמרא יתבאר, אם מדובר בגרושה הגובה את כתובתה מבעלה, או באלמנה הגובה מן היתומים.

רבי מאיר חולק ואומר: לא בעל חוב בלבד גובה מן הבינונית, אלא אף כתובת אשה בבינונית.

ד. אין נפרעין, אפילו ניזקין, את גביית את נזקם מנכסים משועבדים [שנמכרו ללקוחות], במקום שיש ברשותו של המזיק נכסים בני חורין, ואפילו ^[5] אם הנכסים שברשות המזיק הן זיבורית [והנכסים שמכר ללקוחות הם עידית].

ה. אין נפרעין מנכסי יתומין, אלא מן הזיבורית. ובגמרא יתבאר אם מקטנים דווקא, או אפילו מגדולים. וכן יתבאר אם בבעלי חובות דווקא תיקנו, או גם בניזקין.

ו. הגוזל שדה ומכרה, וזרעוה לקוחות ועשתה פירות, וכן אם השביחו את הקרקע, הרי הנגזל מוציא מהם את השדה כמות שהיא, עם פירותיה ושבחה, ואינו משלם הנגזל ללקוחות שהשביחו את השדה וגידלו את פירותיה אלא רק את הוצאותיהם. ^[6] וכאשר הלקוחות חוזרין על הגזלן "המוכר", לגבות ממנו את הפסדם, הרי שאת דמי הקרקע עצמה, כפי ששילמו לגזלן המוכר בעת ש"מכרה" להם, גובים הם אף מנכסים משועבדים, דהיינו, מנכסים אחרים שמכר המוכר הגזלן מרכושו ללקוחות אחרים.

אבל אין מוציאין מנכסים משועבדים, לא לאכילת פירות [עבור הפירות שהוציא הנגזל מידי הלקוחות, והפסידו בכך הלקוחות את אכילת פירות השדה ^[7]], ולא לשבח קרקעות [עבור שבח הקרקעות] שהוציא מהם הנגזל, אלא גובים את דמי נהפסדים האלו מהגזלן רק מנכסים בני חורין שבידו, ולא מנכסים אחרים שלו שמכר לאנשים אחרים. ^[8]

וכן אין מוציאין למזון האשה והבנות שהבעל חייב במזונות אשתו, וכן חייב האב במזונות בנותיו עד שינשאו, ^[9] וגובות הן את מזונותיהן מנכסים בני חורין, ולא מנכסים משועבדין.

וכל הדינים האלו שנזכרו כאן, הם מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.

ז. והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים טוענים שלא החזיר את כולה, אלא רק את חלקה, לא ישבע המוצא שבועת מודה במקצת הטענה, מפני תיקון העולם. ^[10]

גמרא:

שנינו במשנה: "הניזקין שמין להן בעידית וכו' מפני תיקון העולם".

ותמהה הגמרא: וכי הלכה זו תקנת חכמים היא מפני תיקון העולם!?

הלא הלכה דאורייתא היא! דכתיב [שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"!? ^[11]

אמר [תירץ] אביי: אכן דין גביית ניזקין בעידית מן התורה הוא. ומה ששנינו שהוא "מפני תיקון העולם", לא צריכא לומר כן אלא לרבי ישמעאל, דאמר: מדאורייתא רק ב"דניזק שיימינן".

קא משמע לן משנתנו, שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו אנשים נזהרים מלהזיק בגופם או בממונם, להחמיר באופן השומא של גביית הניזקין, ושיימינן אפילו בעידית דמזיק.

דהיינו, אם היתה הזיבורית של המזיק מעולה ושוה כעידית של ניזק, הרי שעל אף שמדין תורה היה המזיק משלם את הנזק רק מהזיבורית שלו, כיון שהיא שוה לעידית של ניזק, בכל זאת, מפני תיקון העולם, תיקנו חכמים שישלם המזיק מעידית של נכסיו.

ומפרשינן: מאי רבי ישמעאל [היכן מצינו את דברי רבי ישמעאל] שאומר מדאורייתא בדניזק שיימינן.

דתניא: זה שנאמר בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", היינו, שתהא השומא של גביית הנזק לפי מיטב [עידית] שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. ולהלן יבואר שלדעת רבי עקיבא הניזק גובה מעידית של מזיק מדאורייתא.

וקל וחומר למזיק את ההקדש, שגובה מעידית.

והניחה הגמרא עתה, שלפי רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", פירושו: תשלום הנזק לפי הערך של ערוגה השמינה ביותר שבשדות הניזק, ^[12] ולפיכך פרכינן: ולרבי ישמעאל, האומר "מיטב שדהו של ניזק":

הא תינח אכל ערוגה שמנה שבשדות הניזק, אכן משלם שמנה, כמו שהזיק.

אבל אכל כחושה - וכי משלם שמנה!? למה ישלם יותר ממה שהזיק!? ^[13]

אמר תירץ רבי אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן:

כגון שאכלה הבהמה פירות ערוגה העומדת בין הערוגות, ^[14] והיו הערוגות הכחושות והשמנות מעורבות זו אצל זו, ולא ידעינן אי ערוגה כחושה אכל, ואינו צריך לשלם אלא דמי כחושה, אי ערוגה שמנה אכל, וצריך לשלם דמי שמנה - ועל זה אמרה תורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ללמדנו, דמשלם ליה ממיטב [דמי שמנה].

אמר הקשה רבא: איך יתכן לפרש שכך היא כוונת התורה!?

והרי אילו ידעינן בוודאות דכחושה אכל, פשיטא לן דמשלם כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן [כאשר איננו יודעים] מאיזו אכל, וכי משלם שמנה!?

והרי דין תורה הוא, שהמוציא ממון מחבירו, עליו מוטלת חובת הראיה, ^[15] ואם כן, למה נחייב את המזיק מספק!?

אלא, מכח קושיא זו, אמר פירש רב אחא בר יעקב את דברי רבי ישמעאל באופן אחר:

מתניתין: וכתובת אשה בזיבורית. פי' מפני תקון העולם כדקתני סיפא אכולהו. וא"ת הא מדאוריית' היא בב"ח וליכ' משוש נעילת דלת ה"נ קאמר כך הוא מפני תקון העולם שניחוש בב"ח משום נעילת דלת ולא ניחוש לכתובה משום שאין בו משום נעילת דלת ועוד י"ל שאם גובה בבינונית ממנעי ולא נסבי.
ויש שמקשים למ"ד (כתובות י' ע"א) כתובה מדאוריית' מדכתיב כמהר הבתולות תגבה מעידית כאונס ומפתה ולאו מילת' היא שאין אנו אומרים שתהא כתובה כאונס דהתם נ' כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית אלא משום דאפקה רחמנ' בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לו שיעור וכל א' כותב כרצונו וחכמים תקנו מאתים ומפורש לה בכתובו' (ק"י ע"ב).

גמרא ולר' ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. פי' לר' ישמעאל כיון דכי אכל שמנה אינו משלם אלא כיוצא בה שמנה ואין אתה מחזירו לשלם יותר ממה שהזיק כשאכל כחושה האיך אפשר שמשלם שמנה ששוה יותר ממה שהזיק וק"ל מנ"ל לר' ישמעאל לפי מדה משלם ולא לפי דמים טפי מלר' עקיבא כיון דפשיט' ליה לר' עקיב' לפי דמים לר' ישמעאל נמי לפי דמים א"ל לישנ' דבריית' אקשיתיה מדקא מהדר ליה ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ולא פי' מאיזה עידית אלמ' שמעינן לר' ישמעאל דאמר משלם יותר וא"ל איהו לא בא הכתוב לחייבו יותר אלא שיגבה כדי נזקו מן העידית א"נ בשלמ' לר"ע סבר' הוא שישלם לו מזיק מעידית שיש לו או שישלם שוה בשוה כמה שהזיק אי עידית בעידית כיוצ' בה אי זיבורית בזיבורית כיוצ' בה אבל לשום לו וכיוצ' בעידית של ניזק שלא היה בה לא נזק ולא תשלומין לא עלה על דעת.

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו בעי הרשאה ואי איכא פירא אארעא מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אארעא. מסתברא מדאתי לה בטעמא דמגו משמע דמדין [מדין] ההוא דינא אחרינא דאיתמר בכתובות פרק מי שהיא נשוי [צד, א] נגעו בה דאמרינן התם הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקם חד מינייהו בהדיה לדינא לאו מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד והכא נמי כיון דאית ליה פירי בהאי ארעא הרי הוא כשותף ויכול הוא לידון על הכל, ודוקא בדאיתה במתא אבל ליתה במתא מצית אמרה אי הוינא התם הוה טעיננא טפי כדאמרינן גבי תרי אחי ותרי שותפין ואין דאין איהו על הכל בדליתה במתא אי נמי בדאיתה ועמדה ומיחת שלא ידון בעלה עם בעל דינה, אם נתחייב בדין מה שעשה בגופה של קרקע לא עשה ולא כלום אבל לגבי הפירות שהם שלו מה שעשה עשוי. ואי קשיא לך ואפילו לגבי פירות כל זמן שהיא מוחה היאך הוא יכול לדון עליהם ואפילו לא מיחת היאך הוא יכול לדון ולחייב לה והלא בעל שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום לא משום רווח ביתא כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ, ב] ובמה שאין ממכרו היאך דיננו דין שאם אתה אומר כן אף הוא יכול להפסיד את הפירות וכלל גדול אמרו במקום שחב לאחרים אינו נאמן. ונראה ל דהכי נמי היכא שנתחייב בהודאת פיו יכולה היא לבטל שהוא אינו יכול לחוב לה במה שיש לה בו זכות אבל הכא במאי עסקינן בשנתחייב בעדים, והיכא דליכא פירא בארעא ואינו יכול אלא בהרשאה ואפילו על פי עדים משום דלאו בעל דברים בגופו של קרקע ואינו אלא כאחר ואין מקבלים עדים בפניו אלא דוקא בפני אשתו ואם קבלו בפניו הרי זה כאילו קבלום שלא בפני בעל דין אלא אם כן בא בהרשאה, אבל היכא דאיכא פירא בארעא הוה ליה כשותף ומקבלים עדים בפניו דהרי הוא כבעל דבר בכל עד שתמחה היא ואי ליתיה במתא יכולה היא לבטל הדין ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ואי הוינא התם הוה טעיננא טפי.
ומסתברא דאפילו בנכסי צאן ברזל גם כן כיון שהוא משועבד לה יכולה היא לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה [סו, א] ואם הוא הודה לבעל דינו שאותו כקרקע גזול הוא ביד אשתו וביד מורישיה אין הודאתו כלום כיון שהוא אינו יכול להפסידו ממנה ולהפקיעו ממנה על ידי מכר, וכדאמרינן התם מכרו שניהן לפרנסה כלומר בשלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה זה היה מעשה לפני רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות כלומר אפילו הבעל וכל שכן היא מפני שהמכר בטל מעתה וכיון שכן אינו יכול להפסידו ולהוציאו מידי שעבודה על ידי הודאתו בבית דין אלא שהוא ודאי יכול לדון עליו בבית דין ואם נתחייב בו כעדים מה שעשה עשוי דבעל דברים הוא בו. כן נראה לי.

מתני': וכתובת אשה בזיבורית. ואכולהו תנן בסיפא מפני תיקון העולם. ואם תאמר והלא דינא מדאורייתא כך הוא שהרי היא כבעלת חוב, וליכא משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ומאי מפני תקון העולם. יש לומר דהכי קאמר בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אף על פי ששניהם בעלי חוב לפי שכך הוא קיום העולם שאף על פי שלא נחוש לכתובת אשה לפי שאין בה משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא נחוש לבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו. ויש מתרצים שאם היו גובות מן הבינונית ממנעי [בנדפס: אינשי] ולא נסבי.
ובתוספות מקשין למאן דאמר כתובת אשה דאורייתא ונפקא ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, אם כן כיון דמאונס גמרינן לה אף היא תגבה מן העדית כאונס ומפתה ולמה גרעוה מדינה, ותירצו שם דהיינ תיקון העולם כדי שלא תתקוטט עם בעלה כדי להתגרש ולגבות את העדית. ויפה תירץ הרמב"ן נ"ר שאין אנו אומרים שהתא כתובה כאונס דהתם בחמשים כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית, אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לה שיעור וכל אחד כתב כרצונו וחכמים תקנו מאתים, עד כאן. ולפי דברי רבינו נ"ר הא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית, לאו למימרא דלמאן דאמר דאורייתא תגבה כתובתה מן העידית אלא מן הבינונית כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
קשיא לי אמאי לא תנא במשנתנו המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין. וזה גם כן מפני תקון העולם דמשום תקנת לקוחות היא. וניחא לי דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ההוא דשאינו גובה מנכסים משועבדים מדינא הוא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא איתיה בכלל אין מוציאין לאכילת פירות וכל שכן היא שאפילו פירות דכתיבי כיון דלית להו קלא לא חשבינן להו ככתובין ואינו גובה מנכסים משועבדים כל שכן מלוה על פה שאינה כתובה כלל, ורבי חנינא דמפרש טעמא משום שאינן קצובין, דילמא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך לא הוצרך לשנות מלוה על פה.

גמרא: ולרבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. כלומר אי אפשר לומר דכי אכל אינו משלם לו יותר ממה שהזיק וכשהזיק כחושה ישלם לו דמי שמנה. ואם תאמר ומנא ליה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי דלפי מדה משלם ולא לפי דמים דילמא רבי ישמעאל נמי לפי דמים קאמר כרבי עקיבא ויש לומר דלישנא דרבי עקיבא קשיתיה דקא מהדר ליה לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית דלכאורה משמע דרבי ישמעאל לחומרא ואתיא רבי עקיבא למימר לא בא הכתוב להחמיר עליו כך אלמא משמע [בנדפס: דשמעיה] לרבי ישמעאל דאמר [בנדפס: דקאמר] דטפי ממה שהזיקו משלם לו ואהדר ליה איהו דלא בא הכתוב להגבותו יותר ממה שהזיקו אלא לגבות מן העידית.

הבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו שאע"פ שלא חזרה לו בחייו מ"מ הואיל והתורה זכתהו בחזרה הרי הוא כמוחזק בידו ואינו בכלל נכסים הראויים אלא בכלל המוחזקים וכן בכורו של לוקח נוטל בה פי שנים לזמן הקצוב לו עד היובל:

בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ר"ל שאם בא לדון עם אדם בגוף קרקע מקרקעות שלה של נכסי מלוג בלא הרשאה יכול שכנגדו לומר לאו בעל דברים דידי את שקנין פירות שלו אינו כקנין הגוף ומ"מ אם היה לו לדון על הפירות מתוך שהוא בא עמו לדון על הפירות יכול לדון עמו אף על גופו של קרקע ולדעת זה אנו גורסין ולא אמרן אלא דלא נחית לפירא אבל דנחית לפירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא ומ"מ כל שאין לו דין על הפירות אע"פ שהיו שם פירות הואיל ואין לו דין עליהם אינו דן על הגוף ומ"מ יש פוסקים שכל שיש שם פירות הואיל ויכול לדון על הפירות שהם שלו לגמרי דן על העקר ואינו צריך הרשאה והם גורסין ולא אמרן אלא דליכא פירא אבל איכא פירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא:

ונשלם הפרק תהלה לאל. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

פרק חמישי בע"ה ובישועותו:

הנזיקין שמין להם בעידית וכו' זה הפרק כלו הוא שלא ממין המסכתא אלא שמתוך שנתגלגל בפרק השולח בדברים שנאמרו מפני תקון העולם היתה הכונה לבאר ממין ענינים אלו עוד כגון בניזקין ששמין בעידית מפני תקון העולם שלא יהו קופצים להזיק ושלא ליפרע ממשועבדים במקום בני חורין ושלא ליפרע מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ושלא להוציא לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכן מוצא מציאה שלא ישבע שכל אלו מפני תקון העולם הם ומה שנאמר בסוף המשנה מפני תקון העולם על כלם הוא חוזר והיתה הכונה גם כן לבאר קצת דברים הדומים לתקון העולם שנאמרו מפני דרכי שלום ועל ידי שהוזקק להזכיר דין נכסי יתומים נתגלגל על ידי זה בענין אפטרופסות של יתומים וכן על ידי שהזכיר בדינין אלו הניזקין הזכיר גם כן דין היזק שאינו ניכר ודין קצת גזילות שתקנו בהן ליטול את דמיהן ונתגלגל מזה בהיזק הבא מגוי תקיף לישראל בדין סיקריקון ועל ידי שהוזכרו בו דברים אלו שתקנו בהם מצד התקנה כמו שאמרו הושיב רבי בית דין ונמנו הזכיר בו דין הקנאת חרש ופעוטות שהם מצד תקון הנהגה לא מצד דין גמור וכן באו עניני זה הפרק מגלגול לגלגול אחד על ידי חברו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון בדיני הנכסים לענין פירעון לאי זה ענין נפרעין מן העידית ולאי זה מן הבינונית ולאי זה מן הזבורית וכן לאי זה דבר נפרעין דוקא מן הבני חורין ולאי זה מן המשועבדים השני במוצא מציאה שלא ישבע השלישי בענין אפטרופסות של יתומים הרביעי בענין היזק שאינו נכר ועל יד שהזכיר בה כהנים שפגלו במקדש נתגלגל בה לעדותו של ר' יוחנן בחטאת גזולה ונמשכו עמה קצת ענינים אחרים שבאותה עדות וכן שהוצרך להביאה מצד מריש שגזלו ובנאו בבירה ליטול את דמיו מפני תקון העולם ר"ל תקנת השבים וכן אף בחטאת גזולה מפני תקנת המזבח החמישי בענין סיקריקון הששי בענין הקנאת חרש ופעוטות השביעי בענין הנאמרים מפני דרכי שלום זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית ר' מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית:

אמר הר"ם פי' עידית הטובה שבקרקעות והמשובחת והזבורית היותר פחותה והיותר רעה ואמר השם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם נפל המחלקת בזאת הכונה למי אם שב על הניזק או על המזיק ואפי' למי שאמר מיטב שדהו על ניזק מפני תקון העולם יקח הנזק שעור הנזק בטוב מה שהיה אצל המזיק כדי שלא תתרבה ההיזק בין האנשים ובין בעל חוב מן התורה שיגבאו מן הזבורית לאמרו ית' בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה ולא יוציא אדם מביתו אלא היותר פחות והמעט מועיל אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והעמדנו האשה בזבורית על עקר דין בעל חוב ולא נאמר שכתיבתה יהיה בזבורית לא תנשא לפי שהיא יותר משתדלת בנשואין יותר מן האיש ואין שם נעילת דלת ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הניזקין ר"ל הן שהזיקו בגופן הן שהזיקו על ידי ממון ששמירתם עליו כגון ארבעה אבות נזיקין ותולדותיהם אם אין למזיק מעות או מטלטלין לפרוע דמי נזקו מהן והוא נצרך לפרעו מן הקרקע שמין לו מן העידית שבבכסיו בכדי נזקו לשלם את הנזק ופי' הענין ששמין לו בעידית של מזיק ואין צריך לומר אם נכסי המזיק פחותים עד שהעדית שלו כזיבורית של ניזק או של עולם שהרי אי אפשר לו לפרוע אלא מה שיש לו אלא אף כשנכסים שלו מושבחים עד שזיבורית שלו כעידית של ניזק או של אחרים משלם מעידית שבנכסיו ודבר זה אם הוא מן התקנה או מן הדין נחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא שלדעת ר' ישמעאל מן התורה בדניזק שיימינן ר"ל שכל זמן שיהו נכסי המזיק מושבחים יותר משל ניזק נותן לו מנכסיו כעין עידית של ניזק שלדעתו מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם פירושו מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ומשנתנו מדרבנן ומפני תקון העולם שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין מצד תקנותיהם ויורדין בנכסי ונוטלין שדה נאה שלי ולר' עקיבא אף מן התורה כן וכמו שאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ר"ל מעידית של מזיק ואם כן מה שנאמר במשנה זו מפני תקון העולם פירושו לענין ניזקין שהתורה אמרה כן לתקון העולם ולדעת ר' שמעון נאמרה שהיה רגיל תמיד למידרש טעמא דקרא והוא שאמרו ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין ויורדין לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכבר ידעת שהלכה כר' עקיבא:

ובעל חוב בבינונית אף זו נחלקו בגמ' שלדעת ר' שמעון דין תורה שיהא בעל חוב בעדית שמאחר שהלוה לו מעותיו שהם מיטב כל הנכסים דין הוא שיפרענו בעידית אלא שתקנו שלא ליפרע אלא מן הבינונית שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבה בחובי ושמא תאמר היה להם לתקנו בזיבורית שמא תנעול דלת בפני לווין ולדעת עולא דבר תורה דין בעל חוב בזיבורית שנאמר בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו ואע"ג דמטלטלין כל מילי מיטב הוא מ"מ כשם שבמטלטלין מגבהו מן הפחות אף בקרקעות כן ועקר הדברים שלא נאמר במטלטלין כל מילי מיטב הוא אלא בפירעון שהוא עומד למכור ואי לא מיזדבן הכא אזיל ומזבין ליה בדוכתא אחריתי אבל קרא דבחוץ תעמד במשכון כתוב והואיל ואין בידו למכרו אין אומרים כל מידי מיטב הוא אע"פ דנוהו בפחות שבכלים והוא הדין לקרקעות וזהו שבתלמוד המערב אמרו על זה למדו קרקעות מן המשכונות ר"ל ליפרע מן הזיבורית אלא שתקנו ליפרע מן הבינונית שלא לנעול דלת בפני לווים וגדולי הפוסקים כתבוה כאן כלשון ראשון אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים ורוב הפוסקים כתבוה כלשון אחרון:

וכתובת אשה בזבורית לטעם ראשון שהרי אף בעל חוב היו מורידין אותו לזיבורית מן התקנה אלא שנמנעו מטעם נעילת דלת ובאשה אין בה נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולטעם אחרון הרי היא בדינה שהרי אף בעל חוב לא העלוהו בבינונית אלא מטעם נעילת דלת ואשה אין בה נעילת דלת כמו שכתבנו בטעם ראשון:

משנה אין נפרעין מנכסים משועבדים מקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זבורית אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית אמר הר"ם דמיון זה שהיה ראובן כבר הזיק לשמעון ונתחייב ואחר זה מכר ראובן עדית שלו ונשאר זבורית יקח שמעון שעור הנזק מן הזבורית הנמצא אשר הוא בן חורין ולא יאמר אני דיני בעדית וכבר מכר מה שהיה ראוי אלי הנה אוציא הקרקע ההוא מיד הקונה לא יעשה זה אלא אם כן לא ימצא אצל ראובן דבר שיפרע ממנו:

אמר המאירי אין נפרעין מנכסים משועבדים ר"ל אפי' לנזקין במקום שיש בני חורין אפי' היו הבני חורין זיבורית ואין הניזק יכול לומר כבר נשתעבד לי העדית שמכרת הואיל ואחר ההיזק מכרם וכן הדין בבעל חוב שאם מכר זה הבינונית שהיה דין הבעל חוב עליו ושאר הזיבורית ולא עוד אלא אפי' מכר אחר כן הזיבורית ונמצא עכשו הכל משועבד אינו גובה אלא מן הזיבורית שנמכר באחרונה שהרי הלה אומר לו הנחתי לך מקום כו' ומ"מ בדאישתדוף בני חרי חוזר למשועבד האחרון כמו שכתבנו בפרק מי שהיה נשאוי וכן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית:

משנה אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם אמר הר"ם כאשר גזל ראובן קרקע משמעון והיה מלא פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הארץ כשחפרה והרס אותה הנה כאשר בא שמעון ליפרע מראובן הפירות אשר אכל ומה שהפסיד בקרקע מנכסי ראובן ואפי' ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזהו ענין אמרו לאכילת פירות וכן כאשר לווה ראובן לשמעון מאה דינרין דרך משל עוד מכר שמעון אחר לקיחת החוב מראובן קרקע ללוי בחמשים דינרין דרך משל עוד ירד לוי בזה הקרקע והשביח והוציא ממנה ממון עד שהשביחה וחזרה שוה מאה דינרין מפני השבח עד בא ראובן אחר זה וטרף מלוי את הארץ ההיא בק' דינרין אשר לו אצל שמעון בחמשים דינרין שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח וישוב ראובן אל שמעון באותן ע"ה ויתבע אותן לפי שכבר הוציאו ראובן מידו ויפרע חמשים דינרין מממון שמעון ואפי' ממשעבדי והרי הם אשר קנה בו עקר הקרקע לפי שאם לא מצא דבר אצל שמעון יוציא מיד הקונה אשר קנה מן שמעון מאחר קניית לוי וכן הדין אצלנו ויפרע הכ"ה משמעון גם כן אבל מנכסים בני חורין ואם לא ימצא אצלו כלום תשאר על שמעון בדמיון החובות כלם וזהו ענין אמרו לשבח הקרקע ואמ' למזון האשה והבנות מבואר וכבר התבאר בכתובות וזה כלו מפני תקון העולם שלא יוציא מיד מי שקנה אלא בדבר מחויב מפורסם חוזק החיוב:

אמר המאירי אין מוציאין לאכילת הפירות וכו' מנכסים משועבדים אלא מבני חורי ואכילת פירות הוא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי באחריות בא שמעון וטרף שדהו מלוי ומצא שם פירות ונטל הכל כשבא לגבות לוי משמעון את הקרן גובהו אף מנכסים ששעבד אח"כ הואיל ואין לו בני חורין אבל הפירות אינו גובה אלא מבני חרי ואם אין שם בני חורין הרי הן עליו חוב וכן הדין בשבח קרקעות על הדרך הנזכר ר"ל שהושבח הקרקע ביד הלוקח והרי הנגזל בא ונוטלו אלא שאם הושבח מאליו נוטלו בלא דמים ואם הושבח בהוצאה והשבח יתר נוטלו בהוצאה כשבא לגבות מן המוכר גובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין אף בעל חוב הבא לטרוף מצד חובו אם יש שם פירות שלא נתלשו טורפם עם הקרקע וכן בשבח הבא מחמת הוצאה נוטל ממנו חציו כמו שביארנו דברים אלו כלם בראשון של מציעא ומעתה אף אתה יכול לפרש דבר זה בבעל חוב שבא לטרוף והלוקח חוזר למוכר וגובה הקרן ממה ששעבד אחר כן והפירות וחצי השבח מבני חרי אלא שאם תפרשה בבעל חוב אתה צריך לשאול אם מכר הלוה אחר שמכר לזה הנטרף היאך טרף זה ממנו וכבר הניח מקום ודבר זה כבר ביארנוהו במקומו בשעשאו אפותיקי מפורש ויש שפירשוה בדרכים אחרים כמו שכתבנו שם ומכל מקום אנו רגילים לפרשה כאן בנגזל אע"פ שבקצת סוגיאות שבתלמוד נאמרה בבעל חרב על הדרך שהזכרנו:

ומזון האשה והבנות כבר ידעת שהן תנאי כתבה להיות האלמנה ניזונת מנכסיו לאחר מותו כל זמן שתהא צרורה באלמנות והבנות עד שתנשאן ודברים אלו כלם לא נאמרו אלא מפני תקון העולם שלא לטרוף מן המשועבדים אלא דברים שנכתבו בהדיא שחיובם מפורסם כמו שיתבאר בגמרא וכן בזו שאמרו ביתומים שאין גובין מהם אלא מן הזבורית תקון העולם הוא להקל בדין היתומים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שאמרו לדעת ר' ישמעאל מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק לא לענין הדבר המוזק נאמר כלומר שאם הוזק בפחות ישתלם בשיעורו כחשוב אלא לענין הפירעון ר"ל שאם אכל שור של מזיק ערוגה פחותה אין אומרין שאע"פ שאכל פחותה שיהא הניזק בורר יפה שבערוגותיו או שאם אכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע אם מן הפחותות אם מן החשובות שישלם דמי חשובה שהמוציא מחברו עליו הראיה אלא לא נאמר אלא לענין הפירעון ר"ל לשלם דמי מה שאכל מעידית שבנכסי הניזק עד שאם היתה עידית של ניזק כזיבורית של מזיק שלא יהא חייב לו לשלם אלא מזבורית שלו ולר' עקיבא מיהא שהלכה כדבריו בדמזיק שיימינן ומשלם לו דמי מה שהזיק מן העידית שלו ומ"מ לענין הערוגות יראה לי שאם אכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע ערכה אם ערך כל הנשארות שוה נותן כדמי אחת מהן ואם אין הנשארות שוות משלם כדמי פחותה שבהם עד שיביא ראייה:

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כר"ל ולא אמרן אלא דליכא פירא אבל איכא פירא מיגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי דינא אגופא:

סליק פירקא הניזקין שמין להן בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית רבי מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית אין נפרעין מנכסים משועבדים מקום שיש נכסים ב"ח אפילו הן זיבורית אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית. פי' אם אינו רוצה המזיק להגבותו מטלטלים דמי נזקו אלא קרקע מגבהו כשומת נזקו מן העידית שבנכסיו כדכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ועידית היא הנאה שבכל קרקעותיו את כל נאות יעקב תרגומא ית כל עידית יעקב וכל מה שגובה בשומא גובה אלא שיותר אדם רוצה מעט עידית מהרבה זיבורית אבל אם רוצה להגבותו מטלטלין מגבהו ממה שהוא רוצה ואפילו סובין כדאמרינן בפ' ארבעה אבות נזיקין כסף ישיב ואפילו שוה כסף ואפילו סובין וזהו במטלטלין אבל בקרקע נותן לו מן העידית והרשות ביד המזיק ליתן לו או קרקע או מטלטלין:

וב"ח בבינונית פי' בדלית ליה זוזי אבל אי אית ליה זוזי לא מצי פטר נפשיה לא בקרקע ולא במטלטלין אלא בזוזי דדוקא גבי מזיק הוא דאקיל רחמנא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין אבל גבי ב"ח עבד לוה לאיש מלוה כדכתבינן בכתובות בפ' הכותב ובבבא בתרא בפ' המוכר בית כור עפר ואי לית ליה זוזי ואית ליה מטלטלין ה"נ דלא מצי מגבי ליה קרקע אבל (אית) [אי לית] ליה זוזי ולא מטלטלין מגבהו מן הקרקע ומן הבינונית:

וכתובת אשה בזיבורית. פי' כתובת אשה לא גביא אלא מן הקרקע ואי לא משכחא קרקע מפסדא ואפילו מיניה ולא אמרינן מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה אלא גבי ב"ח אבל אשה אין דינה אלא מן הקרקע ואפילו מיניה כדכתבינן בפ' הכותב וזיבורית היא הגרועה שבקרקעות כמו זו בורית:

תוספות בד"ה וכתובת אשה כו' גבי בע"ח שלא יראה כו' הכי נמי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כו' עכ"ל דמהאי טעמא ודאי איכא למימר שפיר דהפקיעו דינה דמדאורייתא בעידית אבל מטעם דקאמר דאשה רוצה להנשא יותר אין ראוי להפקיע דינה דמדאורייתא בעידית ואע"ג דלכאורה אינו דומה ממש דהתם בע"ח דינו מדאורייתא בזיבורית משא"כ באשה דדינה מדאורייתא בעידית הא איכא טעמא דבע"ח משום נעילת דלת והיה ראוי לו העידית ועדיפא להו האי טעמא דנעילת דלת בבע"ח ממאי דבאשה מדאורייתא בעידית דהא מהאי טעמא דבבע"ח שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה כו' לא נחתינן ליה אלא חד דרגא דהיינו מעידית (א) לבינונית ובאשה מהאי טעמא דשמא תקניטהו כדי כו' נחתינן לה תרי דרגא דהיינו מעידית לזיבורית ולא איצטריך לן טעמא דאשה רוצה להנשא יותר אלא דמשום חינא הוה ס"ד שתהא בבינונית ודו"ק:

בד"ה אין נפרעין כו' ואפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא מ"מ בע"ח דינו בזיבורית כו' עכ"ל וכיון דהלוה גופיה יכול לדחותו אצל הזיבורית לוקח נמי יכול לדחותו דמה מכר הלוה לו כל זכות שיש לו בו וק"ל:

בד"ה אין נפרעין כו' איכא למימר דסברי שיעבודא לאו דאורייתא כו' עכ"ל אע"ג דמיניה דידיה מדאורייתא בעידית דכתיב מיטב שדהו מ"מ כיון דשיעבודא לאו דאורייתא מיתמי לא הוה גבי כלום כמו שכתבו התוספות לקמן ואפילו היכא דכתב לו השבת דלקמן לא הוה גבי מיתמי כלל כיון דשיעבודא לאו דאורייתא וק"ל:

בד"ה אמר אביי כו' ואי לא פליגי בנידון כו' לא היה מחמיר ר"י כו' בשום דבר טפי כו' עכ"ל מיהו בהך פלוגתא בדניזק שיימינן או בדמזיק נמי ודאי דפליגי כדתני בהדיא לקמן ולפי מה שכתבו התוספות לקמן ואיפכא לא מצי למימר כו' לפום הך סברא אי המ"ל איפכא והוה ר"ע מיקל טפי לא הוה איצטריך לן למימר דפליגי נמי בנידון במשוייר כו' ודו"ק:

בא"ד אלא אדרבה ר"ע כו' מחמיר טפי כמו שאפרש בסמוך כו' עכ"ל היינו ממה שכתבו לקמן דאיפכא לא מצי למימר כו' גם לפי מה שכתבו בסמוך דמצי למימר דא"ב כגון דעידית דמזיק כזיבורית דניזק דלר"י או כסף או מיטב משלם כסף ולר"ע משלם מיטב שלו אין זה חומרא לר"י וקולא לר"ע דאיכא דניחא ליה טפי בקרקע אפילו היא זיבורית מבכסף אבל למאי דמוקי לה דלר"ע נותן לו עידית דמזיק ודאי דהוא מחמיר לגבי ר"י דעידית ודאי עדיפא טפי מזיבורית ואי איכא (ב) דניחא ליה בזיבורית טפי פורתא כדאמרינן בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם ודו"ק:

רש"י בד"ה אין מוציאין כו' או טייבה כו'. נ"ב לעיל (גיטין דף מה ע"א):

בד"ה מפני תיקון העולם. נ"ב או שדברי רש"י מאוחרים הם וראוי הוא להיות מקומם קודם והמוצא מציאה או לא גרס מפני תיקון עולם קמא אבל בכל הספרים גרסינן תרוייהו נ"ל:

תוס' בד"ה וכתובת אשה כו' משום חינא כו'. נ"ב האי חינא דקאמר היינו לפרש"י שפי' חינא לקמן כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים וינשאו להם ואף שהתוס' מפרשים לקמן איפכא כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים מ"מ הכא לפום רהיטא תפסי לישנא דרש"י שפירש חינא הוא ההיפך ממה שאמרו יותר משאיש רוצה לישא כו' כי בודאי התנא נשמר מזה הקסלקא דעתא דלא תימא איפכא כו' אבל החינא דלקמן שהוא כדי שימצאו הנשים חינא כו' מזה לא נשמר התנא ולא ס"ל כלל ודו"ק היטב:

גמרא ול"י אי כחושה אכל כו' דמשלם ליה שמנה. כצ"ל וכ"ה בב"ק:

רש"י (במשנה) ד"ה אין מוציאין וד"ה ואת הפירות. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה מיטב שדהו. השתא משמע כו' שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק כו'. משמע דוקא שבאותה שדה. אבל לפי מאי דמסיק נראה דמשלם מן עידית דניזק שיש לו אף במקום אחר:

רש"י ד"ה מן העדית. שאם אין לו מעות כו'. משמע דאי אית ליה מעות לא יוכל לסלקו במיטב. וכ"מ יותר בדבריו לקמן ברה"ע. שכ' ואמר אין לי מעות לפורעו כו'. וצ"ע דל"מ כן בב"ק:

רש"י ד"ה המע"ה. ודאורייתא היא כו' מי בע"ד יגש אליהם כו'. ע"ש דאסיק ר"א דזה ידעינן מסברא וקרא איצטרך לדבר אחר:

תד"ה אמר. ולהכי טעי טפי במילתי' דרי"ש מדברי ר"ע כו'. משמע דר"ל דבל"ז יקשה מדוע לא ס"ד דר"ע הוא דאמר דבאכל כחושה משלם בעד שמינה. אבל לכאורה הלשון לגבות מן העידית אין משמעו אלא לשלם במיטב. ובתוס' דב"ק שם ליתא לכ"ז:

תד"ה ורי"ש. א"נ ה"פ כיון דבאכל שמינה א"מ אלא שמינה כו' כשאכל כחושה נמי כו'. ק"ל מה זה קושיא דגדולה מזו מצינו בשור המועד שהמית את העבד דביפה אלף זוז אינו נותן אלא שלשים שקלים ואם אינו שוה כלום ג"כ ל' סלע ועוד כיוצא בו בפ"ג דערכין. יותר ה"ל להקשות דאם אין לו לניזק כלל שמינה משלם בעד כחושה ואם יש לו משלם בעד שמינה. אך כעין זה הוא גם כן לפי האמת באיכות התשלומין. דאם אין לו לניזק עידית כלל משלם בזיבורית ואם יש לו משלם בעידית:

תוס' ד"ה וכתובת אשה כו'. וקשה דלמ"ד. עי' כתובות דף י ע"א תד"ה הואיל:

מתני' הנזקים כו'. יש להקשות אמאי לא חשיב מתני' דיכול לשעבד דאקני מפני תקון עולם דאף דמדינא א"י לשעבד כמו דאינו יכול למכור דשלב"ל. מ"מ תקנו דמשעבד מפני נעילת דלת, וצ"ל דמתני' קתני מה שאליבא דכ"ע. אבל דאקני לר"ש הוא מדינא, דהא ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל. ובזה יש ליישב מה דאמרי' לעיל (דף יג ע"ב) אלא מעתה הקנה לנולדים מאי. אפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל, אימור דאמר ר"מ דבר שלב"ל אבל לדבר שלב"ל מי אמר. והקשה הפ"י מה פריך הא י"ל כמו לדידן דס"ל א"א מקנה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דיכול לשעבד דשלב"ל מתקנת חז"ל. א"כ ה"נ לר"מ יכול לשעבד לדבר שלב"ל מתקנת חז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דאם איתא דלר"מ יכול לשעבד לדשלב"ל הו"ל למחשב במתני' שיעבוד לדשלב"ל. אע"כ דבאמת לא מהני. ולפ"ז נ"ל להוכיח שיטת הרשב"א דס"ל בדאקני לדידן יכול לחזור קודם שקנה דלא עדיף ממכר אליבא דר"מ דאם נימא כשיטת הרמב"ן דא"י לחזור דאלמוה רבנן לשעבודא יותר ממכר לר"מ. א"כ ממילא גם לר"מ בשעבוד א"י לחזור מתקנת חז"ל דבהא לא פליגי ר"מ ורבנן. וא"כ יקשה דלחשוב במתני' שיעבוד דאקני דא"י לחזור קודם שקנה. אע"כ כרשב"א דיכול לחזור. וק"ל:

תד"ה אין נפרעים. ואפי' למ"ד שעבודא דאורייתא כו'. לכאורה י"ל דמיירי בעשאו שדה בינונית אפותיקי לב"ח דלוה עצמו א"י לסלקו מזה הקרקע וליתן לו קרקע אחרת. אבל מ"מ אם מכר האפותקי אין נפרעים מלוקח אם יש זיבורית בנ"ח כדפסקי' בש"ע דבאפותקי סתם יכול לומר הנחתי. אמנם הא בלא"ה קשה על תוס' דהא י"ל בפשוטו דנ"מ לענין נזקין דמדינא בעידית ומפני ת"ע אין נפרעים מנכסים משועבדים, וצ"ל או דקושי' התוספות אינו בדוקא מבבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים. אלא דקושייתם ג"כ אבבא דאין נפרעים מנכסי יתומים בזה שפיר ק"ל לרבא דס"ל לקמן דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא מזיבורית היינו דזיבורית דמזיק כעידית דניזק וא"כ יקשה מאי מפני ת"ע הא גם מד"ת אין לו יותר, או דס"ל לתוס' כהפוסקים דלרבא גם בהך בבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים ג"כ הכא דא"י לומר הנחתי על הזבורית דנזקים. אא"כ דשייר זבורית שהם כעידית דניזק. בין כך וב"כ אזדא תירוצא הנ"ל דמיירי באפותקי דכיון דשיעבד בפירוש להבינונית באמת לרבא נפרעים מהיתומים מהם. וכן אפשר א"י לומר הנחתי כיון דשיעבד להבינונית בפירוש ומדאורייתא משועבד לו. וק"ל:
אמנם נלענ"ד ליישב קושי' תוס' באופן אחר כי אני מסתפק לדינא בלוה שיש לו נכסים בשעת הלואה ויש לו ג"כ נכסים שקנה אחר ההלואה ולא כתב לו דאקני והבע"ח בא לטרוף מהנכסים שהיה לו בשעת ההלואה דא"י לדחותו להנכסים שקנה אח"כ. כיון דבאותן הנכסים לא נשתעבדו כלל. אלא דיכול לגבותם בתורת מיניה וכו' י"ל דכל כמה דאין הלוה מסלק לו בזוזי יכול לומר אני אקח שעבודי היינו נכסים שנשתעבדו לי ולא אקח נכסים אחרים שאינם משועבדים, לי. א"כ י"ל דמתני' דאין נפרעים מנכסים משועבדים וכן אין נפרעים מנכסי יתומים מיירי דהזיבורית הם דאקני והלוה שיעבד להמלוה דאקני ובזה מהראוי דיגבה המלוה הבינונית מדינא דהא מצד דאורייתא כיון דהזבורית לא נשתעבדו לו דהא מה"ת א"י לשעבד דשלב"ל ממילא א"י לדחותו להזבורית דיכול לומר שעבודי אני נוטל כנ"ל. ומצד דרבנן הא מגיע לכל בע"ח בינונית. א"כ יכול הבע"ח לבא מב' צדדים לגבות מבינונית. ומש"ה צריך ת"ע. ואף דעדיין יש לפקפק קצת דהמשמעות דבבא דאין נפרעים אתי' ג"כ לר"מ ולדידיה מדינא משתעבד דאקני. וא"כ מדאורייתא יכול לדחותו לזבורית. מ"מ לר"מ בלא"ה משכחת להך בבא דהיינו בכתובה דמיניה גבי בבינונית וזהו מדרבנן דהא מדאורייתא מגיע לה אפי' עידית אלא משום דלא תקנו תקנתם בבינונית. א"כ מהראוי לגבות ממשועבדים ומיתמי בבינונית. ומש"ה צריך לתיקון עולם. וק"ל:

גמרא המוציא מחבירו ע"ה. לכאורה קשה דלמא מיירי בניזק ברי ומזיק שמא וחייב מטעם דהוי כחמשים ידענא וחמשים לא ידענא דהוי מחוייב שבועה וא"י לישבע והיינו לשיטת הראב"ד דס"ל דחפר בה בורות שיחין ומערות ותובע לשלם לו לא מקרי כפירת קרקעות. אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן. ותי' כיון דפשטא דקרא דמיטב שדהו ישלם היינו ממיטב דהאיך דקא משלם. והיינו אי דלהך ס"ד גם לר"י בדמזיק או דס"ל דבדניזק הא מ"מ צריכים לקרא ג"כ פשטא דקרא וכדמסקי' וכיון דמיירי דיש להמזיק קרקעות ממילא ליכא ש"ד דהוי כפירת שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא עיי"ש. ועדיין יש לפקפק דלמא מיירי דהמזיק קנה קרקעות אחר שהזיק קודם העמדה בדין דכיון דהוי דאקני אין עליהם שום שיעבוד. אלא דצריך לשלם מדין מיני' ולא מקרי שיעבוד קרקעות כמו למ"ד שיעבודא ל"ד. ואולי י"ל באמת לדינא דמה דשיימי' בדמזיק היינו לגבי אותן נכסים שהיה לו בשעה שהזיק דחלה החיוב לשלם ממיטב שלו. אבל למה שקונה אחר שהזיק אף דצריך לשלם מהם בתורת מיניה אבל ליכא עלייהו דין תשלומי מיטב וכמו למ"ד בדניזק שיימי'. דנלענ"ד פשוט דהיינו רק מנכסים שהיה לניזק בשעת ההיזק דאטו אם ילך הניזק אח"כ קודם העמדה בדין ויקנה מובחר נכסים שבעולם יצטרך המזיק לשלם כפי המיטב ההוא א"כ ה"נ י"ל למ"ד בדמזיק שיימי' תליא הכל בשעת הנזק. אף דגוף קושי' פ"י אינו קושי' כ"כ דלענ"ד פשוט דלהראב"ד לא הוי כפירת קרקעות. י"ל דמיירי בניזק ברי ומזיק שמא לזה ל"צ קרא דכבר שמעי' מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם דאמרי' מחוייב שבועה ואי"ל משלם, ואף דעדיין י"ל דלמא ר"י ס"ל כר"ט דשבועת ד' אתי' לדרשה אחרת דכ"ז שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ומ"מ ס"ל מתוך שאיל"מ ונפקא לי זה מקרא דהכא דמיטב שדהו. מ"מ אינו קושי' כ"כ לומר דרש חדש דלא מצינו. ובלא"ה יש לדחות קושי' הפ"י בכמה אופנים ואך כתבתי זאת בשביל ההערה לדינא הנ"ל אם מה דאמרי' בדמזיק. אזלינן בתר העמדה בדין. או בשעת הנזק. וצ"ע לדינא:

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו וכו'. כ' רשב"א דאין הודאתו מועיל להפסיד הפירות משום דיש לה חלק משום ריוח ביתא נ"ל רשב"א לא אמר כן אלא לדינא אבל לאביי ס"ל התם משום שמא תכסיף ובפירות שהם עתה בקרקע של שנה זו לא שייך תכסוף ומועיל הודאתו:

מיגו דנחית אפירא וכו'. הריטב"א הביאו ב"י ח"מ סי' קע"ו דאיתתא כמאן דליתי במתא דמי והא דלא צריך הרשאה משום דאפי' בעל כרחה יכול לדון דידו כידה ע"ש וצ"ל לישנא קיטא נקיט דהרי ר"פ הכותב פירש"י ידו כידה וה"ל כשותף וא"כ הרי שותף דליכא במתא וכ"ש בשמוחה אין שותפו יכול לדין בנכסיו. אע"כ הריטב"א כהילכתא נקיט דקי"ל כרבא ידו עדיפא מידה והוה טפי משותף דעלמא. ולא תיקשי לאביי דס"ל ידו רק כידה ולא עדיפא וכיון דאיתתא כמאן דליתא במתא דמי' אמאי אין צריך הרשאה. י"ל אפשר ס"ל כמ"ד ס"פ מי שהי' נשוי אפי' ליתא במתא יכול השותף לדון וריטב"א כתב להלכתא דקיי"ל ליתא במתא אין שותף יכול לדין עכצ"ל משום ידו עדיפא מידה. והש"ך ח"מ סי' קכ"ב ס"ק ל"ב הקשה א"כ אפי' ליכא פירי בארעא הא ידו עדיפא מידה. ולפע"ד אי ליכא פירא בארעא ואין לו בגוף אלא מתקנת אושא וכבר כתבנו שם שתקנת אושא הי' כעין תנאי אם תמות היא קודם הרי הוא לוקח למפרע ואם ימות הוא קודם איגלאי מלתא למפרע שלא הי"ל בעולם זכי' בשדה ומ"מ יפה כחו שמכירתה בחייו אינו כלום ומ"מ אם מכרה ואירע שמת הוא הרי המקח קיים למפרע נמצא אי ליכא פירא בארעא ונהי ידו עדיפא מטעם תקנת אושא מ"מ המוחזק בקרקע יאמר לו לאו בע"ד דידי את דלמא תמות אתה קודם ולא היה לך בגוף אחיזה מעולם אבל בדאיכא פירי בארעא שאז הוה כשותף בקרקע לא מטעם תנאי של תקנת אושא אלא מטעם שכתב רמב"ם אם אין קרקע אין פירי והקרקע משועבד לפירו' ולא מצא המחזיק לומר לאו בע"ד דידי את רק האשה היה יכולה למחות כשאר שותף דעלמא ועל זה קאמר הריטב"א ידו עדיפא מידה ואינה יכולה למחות. מיהו רשב"א ור"ן מחולקין על הריטב"א עיין בשמעתין:

ברוך המאיר לארץ ומזריח אשר עד כה עזרנו בהשולח יערב לפניו שיחותינו כניחוח. בפרק חמישי השכם וצלוח:

הניזקין. עיין תוס' וצ"ע בתוס' יו"ט משנה א' פ"ה דעדיות ד"ה ב"ה אומרים וכו' ע"ש א"כ ה"ל למיתני נמי הך תיקון העולם:

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכו'. כתב תוס' דלאביי בתרתי פליגי. פליגי בדניזק ומזיק כברייתא לקמן ופליגי במשוייר. וכתב בשיטה מקובצת ב"ק נ"ט ע"א דס"ל לאביי אי ס"ד בדניזק לחוד פליגי כיון דר' ישמעאל מודה דישלם האי דמשלם והיינו מזיק לא הוה אלימי הך דנאמר שדה למטה וכו' לאפוקי קרא ממשמעותי' דבניזק נמי שיימינן דהאי נאמר שדה למטה לאו גז"ש הוא אלא כמו ילמוד סתום מן המפורש ולא אלים לאפקא קרא ממשמעותי' דבמזיק איירי האי דמשלם אע"כ פליגי נמי במשוייר ומיירי נמי קרא מיטב שדהו דניזק היינו המשוייר ועתיד ליגדל. ושמין דבניזק נמי מיירי לענין שומת תשלומין מוקמינן נמי לענין שומא עדיות בדניזק זהו סברת אביי ע"ש. ואומר אני עדיין צריכין אנו לדברי פנ"י דתינח אביי הוכיח דר' ישמעאל בתרתי פליג ולפ"ז א"ש נמי לשון דאר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות פי' לא בא הכתוב למשוייר אלא רק לגבות לניזקין א"כ ממילא אין לנו לפרש קרא אלא בדמזיק וא"ש. אך אר' ישמעאל גופא תיקשי מנ"ל דקרא בתרתי איירי ואנו אין לנו בזה אלא דברי פנ"י מדפתח בחדא וביער בשדה אחר ומסיים בתרתי מיטב שדהו ומיטב כרמו אע"כ תרתי מיטב קאמר מיטב היינו המשוייר ישולם במיטב עידיות שלו. ונראה לע"ד הכא בהס"ד ידע חד קרא דמיטב אמשוייר קאי ואידך הוה ס"ד כרב אידי בר אבין ודחי הממע"ה ומסיק בדשמין בניזק ומזיק פליגי והתם בב"ק כבר ידע ברייתא דלקמן דחד מיטב דקרא קאי אשומת ניזק ומזיק ואידך קרא אמרינן דא"א כרב אידי בר אבין דהא הממע"ה אע"כ אנידן במשוייר. ונראה דלפ"ז דבשמעתין כבר ידע הא דניזק במשוייר א"ש טפי דפריך אכל שמינה משלם שמינה היינו במשוייר אכל כחושה ישלם שמינה וגם במשוייר תרתי לא נעביד לי':

אמר רבא אילו ידעינן דכחושה אכל וכו' הממע"ה. הנה בב"ק מ"ו ע"ב אמרינן סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' וכתב שיטה מקובצת אפי' ברי ושמא ורובא וכי האי גוני מ"מ סברא הוא דהמוציא מחברו עליו הראי' והפי' הא בקרא לא כתיב אלא יגש אליהם ולא כתיב מה יגש אלא יברר דבריו עפ"י דין ולמאן דס"ל מגו להוציא אמרינן יגש מגו אליהם ולמאן דס"ל ברי עדיף יגש ברי נגד שמא של חברו ומאן דס"ל הולכין בממון אחר הרוב יגש ויברר רובא שלו. ולמאן דלית כל הני דלא מועיל מגו להוציא ולא רובא ולא ברי על כרחך יגש עדים עליהם והקרא אינו אומר אלא המוציא יברר טענות תביעותיו במה שיצדיק עצמו להוציא מחברו ולזה לא צריך קרא דסברא הוא לכל חד כדאית לי' ודלא כפני יהושע דשמעתין ועיין תומים סימן כ"ד. והנה רבא פריך בשמעתין כיון דסברא הוא הממע"ה א"כ מנ"ל לר' ישמעאל דמיטב שדהו אתי נגד הסברא הי' לו לפרש כר"ע כצ"ל קושי' הש"ס. ורש"י הוסיף לרוחא דמילתא דאפי' בנזקין אינו סברא כ"כ דשפיר קנסי' לי'. אכתי אית לן השתא למימר דקרא מי בעל דברים יגש ראי' כפשוטא ובנזקין דאפי' בדדהו הממע"ה ומיטב כרמו כר"ע. אמנם למסקנא דמיטב כרמו אשומת ניזק ומזיק קאי וכדכתיב ישלם האי דמשלם. שוב פריך התם בפשיטות סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אפי' בנזקין אזיל לבי אסי' וע"כ מי בעל דברים לנזקקין לתובע תחלה אתי. אך צלע"ג הא קיי"ל ר"פ כל הנשבעין הנחבל והנגזל נשבע ונוטל וכן כל הניזקין אפילו ניזקי ממונו כגון אש וכדומה לעולם שכנגדו נשבע ונוטל ועי' ש"ע חו"מ סי' צ' וסי' שפ"ט ונהי דמדרבנן הוא וקנסא וגם צריך לישבע מ"מ חזינן שאין זה כל כך מסברא מאן דכאיב לי' כאיבא. וא"כ נימא קרא מי בעל דברים אניזקין קאי שיגש ראי' דה"א שכנגדו מהימן וכדתיקון רבנן באמת ומאי פריך פשיטא. והרי כדמסיק לנזקקין לתובע תחלה פי' תוס' התם אנחבל קאי קרא א"כ נימא אהממע"ה ואנחבל וניזקין קאי. ויש ליישב אה"נ אלא לפי זה הוה כמפורש בקרא להדי' דנחבל הממע"ה ולא הוה שוב כח ביד חכמים לתקן הנחבל והנגזל נשבע ונוטל כיון דמפורש בהדיא דהממע"ה ולפ"ז כדמשני ש"ס קרא לנזקקין תובע תחלה ר"ל אפשר לפרש קרא הכי נהי דלא צריך קרא להכי דההיא נפקא לן מקרא דדברי קבלה אשרו חמוץ במס' סנהדרין פרק אד"מ דף ל"ה מ"מ אפשר לפרש קרא דתורה נמי בהכי וממילא הו"מ חכמים לתקן נשבע ונוטל בנחבל. ולעולם קרא להממע"ה בניזקין אתי' ומיושב גם כן רש"י דשמעתין. והנה כתב תוס' שם בב"ק מ"ו ע"ב דנזקקין לתובע תחלה אחבלות קאי כדאמרינן בב"ק צ"א אין נותנים זמן לחבלות ע"ש צ"א ע"א לא איירי מכה"ג כלל אלא אמדוהו ע"ש אבל שלא ליתן לו זמן לטענותיו או לפרעון מעותיו לא איתא התם אלא תוס' מייתי ראי' בעלמא כי היכי דמחמרינן התם ואין נותנים לו זמן ואומדין אותו מיד ה"נ אין נותנים לו זמן לטענותיו ולפרעון וא"כ יפה כתב בגליון ש"ס בעין משפט שם ב"ק מ"ו ע"ב דהרמב"ם מייתי הך דנזקקין לתובע תחלה בס"פ ב' מחובל ומזיק הלכה כ' ודלא כתומים סי' כ"ד ע"ש. והא דלא מייתי רמב"ם הך דנהרדעא אי זילי נכסים נזקקין לנתבע י"ל דס"ל הך דסנהדרין ל"ה ע"א ילפינן מאשרו חמוץ ולא חומץ פליגי אנהרדעאי ואינהי ס"ל דקרא אהלנת דין קאי ופסק רמב"ם דלא כנהרדעאי ועיין פנ"י כאן וב"ק מ"ו ע"ב והנלע"ד כתבתי:

במספר שני תבואות. ובשעת היובל משתעי כדכתיב במספר שנים אחר היובל וגו' אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה: בכור נוטל כו' בשדה החוזרת לאביו ביובל. כלומר בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהן דאי דחזרה בחיי האב פשיטא ואשמועינן דגוף הקרקע לא היה קנוי ללוקח והוה ליה מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף דמי הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצא לו במוחזק בידו: צריך הרשאה. מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א''ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא: דלא נחית. לדון לפירא שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל:

הדרן עלך השולח

הניזקין שמין להן. ניזקן וגובין דמי ניזקן: בעידית. שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולהו מפני תיקון העולם כדמפרש בגמ': אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמ' מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה: והמוצא מציאה. ומחזירה ובעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע: מפני תיקון העולם. אכולהו קאי: גמ' בדניזק שיימינן. מדאורייתא שאם היתה זיבורית של מזיק כעידית של ניזק אינו מגבהו אלא מזיבורית שלו: קמשמע לן. מדרבנן מפני תיקון העולם שיהו נזהרין מלהזיק דבמזיק שיימינן: מיטב שדהו. של ניזק השתא משמע שאם שילח בעירו ואכלה ערוגה של בית סאה בשדה חבירו שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק ונותן לו דמיה ואפילו היתה זו כחושה ולקמן פריך אכל כחושה משלם שמנה: לא בא הכתוב. להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק: אלא לגבות לנזקין. שיעור דמי נזקו כמות שהוא: מן העידית. שאם אין לו מעות ורוצה לפרוע לו קרקע בשומא צריך ליתן לו מקרקע מעולה שלו: וקל וחומר להקדש. לקמן מפרש: אכל כחושה משלם שמנה. בתמיה: ערוגה בין הערוגות. והיו בהן כחושות ושמנות מעורבות זו אצל זו: ולא ידעינן. איזו: המוציא מחברו עליו הראיה. עליו להביא עדים לברר את הספק ודאורייתא היא בבבא קמא (דף מו:) מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) יגיש ראיה אליהם:

מתני' הניזקין שמין להן בעידית. אין ענין נזקין אצל גיטין אלא משום דתנא לעיל בהשולח מילי דתיקון העולם תנא ליה הכא וגט פשוט דתנא בבבא בתרא ולא תנאה הכא במכילתין משום דאיירי התם במילי שטרות כיצד נעשין תנא התם: וכתובת אשה בזיבורית. בגמ' מפרש טעמא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא וקשה דלמאן דאמר כתובה דאורייתא דיליף לה בפ' קמא דכתובות (דף י.) מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מדאורייתא דינה בעידית ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא ור''מ נמי דאמר דינה בבינונית קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע''פ (כתובות דף נו.) וי''ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמ' (לקמן מט.) גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלוונו הכי נמי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה וטעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שבעל חוב בבינונית משום נעילת דלת אשה נמי משום חינא תהא בבינונית: אין נפרעין מנכסים משועבדין כו'. ואע''ג דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי בלא תיקון העולם לא גבי ממשעבדי ואפילו למ''ד שעבודא דאורייתא מכל מקום בע''ח דינו בזיבורית מן התורה מ''מ אי לאו משום תיקון העולם היה גובה אפילו ממשעבדי בבינונית משום נעילת דלת להכי קאמר שפיר משום תיקון העולם: אין נפרעין מנכסי יתומים כו'. בבעל חוב ניחא דלא חיישינן לנעילת דלת כדאמרינן בגמרא (לקמן דף נ.) דלא מסיק מלוה אדעתיה דמית לוה אבל ניזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים ובגמרא אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק כו' ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא אי נמי לא פלוג רבנן בין בעל חוב לנזקין: אמר אביי לא צריכא אלא לר' ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק כו'. הקשה ר''ת דהכא משמע לאביי דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וכן תנא בהדיא לקמן ובפ' הכונס (ב''ק דף נט.) מוקי אביי פלוגתייהו בנידון במשוייר שבו ונראה לפרש דאע''ג דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק מ''מ משמע ליה לאביי דבנידון במשוייר שבו נמי פליגי מדקאמר ר''ע לא בא הכתוב משמע מתוך תשובתו שכך ר''ל לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא לענין עידית לבד בא הכתוב ואי לא פליגי בנידון במשוייר שבו אלא בעידית לחודיה לא היה מחמיר ר' ישמעאל על המזיק בשום דבר טפי מר' עקיבא אלא אדרבה ר''ע דאמר בדמזיק שיימינן מחמיר טפי כמו שאפרש בסמוך ולהכי טעי טפי במילתיה דר' ישמעאל מדברי רבי עקיבא דקאמר ולר' ישמעאל אכל כחושה משלם שמנה דמתוך תשובתו של ר''ע משמע ששמע מרבי ישמעאל שבא הכתוב להחמיר על המזיק יותר ממה שהזיק כדפירשנו: ורבי ישמעאל אכל שמנה כו'. פירוש בשלמא אכל שמנה משלם שמנה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמנה א''נ הכי פירושו כיון דבאכל שמנה אינו משלם אלא שמנה כמו שהזיקה ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק אם כן כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם שמנה: