גיטין מז ע"ב

טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה דִּבְרֵי רַבִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שֶׁל גּוֹי פָּטוּר וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּיב
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה וּמַר סָבַר אֵין בְּרֵירָה אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר
הָכָא נָמֵי בְּסוּרְיָא וְקָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין תָּא שְׁמַע הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְגוֹי לוֹקֵחַ וּמֵבִיא בִּיכּוּרִים מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם אִין מִדְּאוֹרָיְיתָא לָא
אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ מֵעִיקָּרָא הֲווֹ מַיְיתִי מִדְּאוֹרָיְיתָא כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא מִקְּרִי וּמְזַבְּנִי דְּסָבְרִי בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימָן תַּקִּינוּ לְהוּ דְּלָא לַיְתוֹ
כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּמַאן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ מְזַבֵּן וְקָא מִשְׁתַּקְּעָן בְּיַד גּוֹיִם הֲדַר תַּקִּינוּ לְהוּ דְּלַיְתוֹ
אִיתְּמַר הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵירוֹת רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵבִיא וְקוֹרֵא רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵבִיא וְקוֹרֵא קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ וּלְבֵיתְךָ מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא
אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב וּלְבֵיתֶךָ
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְבֵיתֶךָ מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא הָתָם הוּא דִכְתִיב וּלְבֵיתֶךָ אֲבָל בְּעָלְמָא לָא אֲמַר לֵיהּ טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא קָאָמֵינָא
אֵיתִיבֵיהּ הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּבִיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ בְּיָדוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא מֵתָה אִין לֹא מֵתָה לָא
הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא מֵתָה וּמֵתָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִיגְזוֹר מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא
דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בְּצָרָן וְשִׁגְּרָן בְּיַד שָׁלִיחַ וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר וְלָקַחְתָּ וְהֵבֵאתָ עַד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה וַהֲבָאָה בְּאֶחָד קָא מַשְׁמַע לַן
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דְּאִיתְּמַר הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

כל פרי שגדל באותה שדה, טבל וחולין מעורבין זה בזה, ^[1] שהרי כל פרי ופרי מעורב בו חלקו של הגוי הפטור מן המעשר, וחלקו של הישראל החייב במעשר, דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם חלקו הישראל והגוי את הפירות, הרי שאותם פירות של גוי [שהגיעו לחלקו של הגוי], פטור מן המעשר, [ואפילו קנה אותו הישראל ממנו קודם מירוח, ומירחו הישראל], ואילו של ישראל, [פירות המגיעים לחלקו של ישראל], חייב במעשר, כדמפרש טעמא ואזיל.

עד כאן לא פליגי - רבי ורבן שמעון בן גמליאל - אלא:

דמר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: יש ברירה, ^[2] לומר: הוברר הדבר למפרע, שאותו פרי שנפל בחלקו של כל אחד, הוא חלקו כבר מתחילה.

ומר - רבי - סבר: אין ברירה.

אבל דכולי עלמא, יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, שהרי לכולי עלמא חלקו של הגוי פטור ממעשר; ותיקשי לרבה שאינו סובר כן!? ומשנינן: הכא נמי בסוריא, וקסבר אף תנא של ברייתא זו: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.

אמר רב חייא בר אבין: תא שמע ממשנתנו שיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר ובכורים:

שהרי שנינו: המוכר שדהו לגוי, הרי המוכר לוקח [חייב ליקח] מן הגוי את ביכורי פירותיו, ומביא אותם בכורים לירושלים, מפני תיקון העולם.

הרי משמע: מפני תיקון העולם, אין, אכן חייב הוא ליקח ממנו את הביכורים להביאם לירושלים, אבל מדאורייתא לא.

הרי למדת שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים, שאם לא כן, היה חייב המוכר מן הדין לקחת מן הגוי את הבכורים ולהביאם לירושלים; ואילו במשנתנו שנינו שאינו אלא מפני תיקון העולם. ^[3]

אמר תירץ רב אשי: שתי תקנות הוו: כלומר: אכן אין עיקר חיובו בהבאת הביכורים, תקנת חכמים בלבד ומפני תיקון העולם, שהרי מדאורייתא חייב הוא בהם; אלא שמתחילה הפקיעו חכמים מצות ביכורים מן השדה משום סייג, ושוב החזירו את הדבר לקדמותו מפני תיקון העולם, וכדמפרש הגמרא ואזיל:

תקנה ראשונה לפוטרם מבכורים: מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא [בתחילה היו מביאים בכורים משדה כזו כדין תורה], כיון שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים -

אלא כיון דחזו חכמים דקא מקרי [לשון "מקרה"] ^[4] ומזבני [מקילים הישראל לעצמם למכור את שדותיהם שבארץ ישראל לגוי, ולעבור על "לא תחנם"], ומשום דסברי העולם: הרי בקדושתייהו קיימן [בקדושתם הם עומדים], שהרי מביאים ממנה בכורים, ואין אנחנו נענשים על שאנו מוכרים אותם לגוי -

לפיכך תקינו להו חכמים משום סייג, דלא ליתו [שלא יביאו משדה כזו בכורים]; וזו היא התקנה הראשונה שפטרתם מבכורים.

תקנה שניה לחייבם בבכורים: כיון דחזו חכמים, דמאן דלא סגי ליה, מזבן [הרי הוא מוכר לגוי], וסוף דקא משתקען השדות ביד הגויים -

הדר תקינו להו חכמים, והחזירו את הדבר לקדמותו, דליתו ממנה בכורים כדי שיטרח ויפדנו מן הגוי, וזו היא התקנה השניה שהחזירתם לדין תורה לחייבם בבכורים.

איתמר:

המוכר שדהו ל"פירות" בלבד, שיאכל הלוקח פירותיה עד איזה זמן, ותחזור הקרקע לבעליה: ^[5]

רבי יוחנן אמר: מביא הלוקח בכורים משדה זו הקנויה לו לפירות בלבד, ואף קורא עליהם "מקרא בכורים".

ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בשדה - כקנין הגוף דמי", ויכול לומר במקרא הבכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'".

ריש לקיש אמר: מביא הלוקח בכורים, ^[6] ואולם אינו קורא עליהם "מקרא בכורים", כי היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות", אין אני קורא בשדה זו "אשר נתתה לי ה'" -

ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בה - לאו כקנין הגוף דמי".

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:

מהא דתניא: כתיב בפרשת ביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך", ולכך אמר הכתוב: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא ביכורי אשתו, ביכורים משדה שהכניסה לו אשתו כ"נכסי מלוג", שיש לו בה קנין פירות בלבד, וקורא "מקרא בכורים". ^[7] הרי שדי ב"קנין פירות" שיש לבעל בשדה, כדי שיביא ביכורים ויקרא!?

ומשנינן: שאני התם - בשדה של אשתו - משום דכתיב: "ולביתך" לרבות; ואדרבה ממה שהוצרך הכתוב ללמדנו שמביא בכורים משדה אשתו, יש לנו ללמוד ש"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". ^[8]

ואיכא דאמרי, איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא:

דתניא: כתיב בפרשת בכורים: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא בכורי אשתו, וקורא!?

הרי משמע: התם - בשדה של אשתו - הוא דמביא וקורא משום דכתיב "ולביתך", אבל בעלמא, בשאר שדה שיש לו לפירות בלבד, לא יקרא.

הרי למדנו, שהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: טעמא דידי נמי [טעמי שאני סובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא], מהכא - מפסוק זה הוא דקאמינא לה, [מכאן למדתיה], שהרי לימד הכתוב בשדה אשתו, שקניינו בה כקנין הגוף דמי, והוא הדין בכל שאר קנין פירות.

איתיביה לריש לקיש האומר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:

היה בא בדרך לירושלים, וביכורי אשתו [ביכורים משדה נכסי מלוג שהכניסה לו אשתו] בידו, ושמע בדרך שמתה אשתו, הרי זה מביא אותן ביכורים שבידו, וקורא עליהם, שהרי ירש את גוף הקרקע, וקרינן באותה שדה בשעת קריאה: "האדמה אשר נתתה לי ה'".

ומשמע: מתה אשתו קודם שהביא, אין אכן קורא הוא "מקרא בכורים", אבל לא מתה, ואין לו בשדה אלא קנין פירות לא קורא, ותיקשי לריש לקיש!?

ומשנינן: הוא הדין דאף על גב דלא מתה אשתו, הרי הוא קורא; ודקשיא לך: אם כן למה שנינו: "ושמע שמתה אשתו":

"ומתה" איצטריכא ליה [חידוש יש בדבר], כי סלקא דעתך אמינא: ליגזור - באופן זה שבשעת לקיחת הפירות מן השדה היתה השדה של אשתו, ועד שעת הבאה נעשתה השדה שלו, שלא יקרא מקרא בכורים - גזירה משום דרבי יוסי בר חנינא!

דאמר רבי יוסי בר חנינא:

דברי רבי יוסי בר חנינא מתפרשים כאן, כפי שפירשם הרשב"ם בבב בתרא פא ב.

בצרן לבכורי פירות שדהו, ושגרן לירושלים ביד שליח.

או שבצרן השליח, ומת שליח בדרך, ובא בעל השדה עצמו להביאם.

הרי זה מביא ואינו קורא, שנאמר: "ולקחת, והבאת", כלומר, הרי כתיב: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך", ולא היה לו לומר אלא: "והבאת מארצך", ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את הלקיחה.

אלא ללמד: עד שתהא לקיחה מן השדה דהיינו בצירה, והבאה באחד, באדם אחד.

ולכן, כשבצר הוא והביאן השליח אין בעל הבית קורא, וכן אם בצרן השליח ומת, ובעל הבית מביא, אין בעל הבית קורא; אבל אם בצרן השליח והביאן השליח עצמו, כי אז בעל הבית קורא, כי היתה הבצירה וההבאה באחד, [אבל השליח לעולם אינו קורא, ואפילו אם בצרן הוא והביאן הוא].

ואף כאן היות ובשעת בצירה היתה השדה של האשה, ובשעת הבאה היתה השדה שלו, הרי זה כמי שלקיחה והבאה אינם באחד, והייתי אומר שלא יקרא.

קא משמע לן הברייתא שמכל מקום מביא וקורא, אך סיבת הקריאה אינה "משום" שמתה אשתו, אלא "אף" שמתה אשתו.

ואזדו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו [הלכו רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת זו, לשיטתם שנחלקו כעין זה בענין אחר].

הערות

^[1] כתב רש"י: "אין לך כל חיטה וחיטה שאין חציה טבל וחציה חולין, שחלק הגוי פטור; ואף לאחר שחלקו התבואה, הלוקח מן הגוי צריך לעשר; וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה, ולא ממנו על טבל גמור, ולא מטבל גמור עליו, מפני שמפריש מן הפטור על החיוב [כשמפריש ממנו על טבל גמור], ומן החיוב על הפטור [כשמפריש מטבל גמור עליו], אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם, נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו, ומן הפטור שבו על הפטור שבו". אבל התוספות חלקו על רש"י, שנקט, דבכל חיטה וחיטה יש כאן חיוב גמור ופטור גמור, ולדעתם הכל הוא בספק, כי אין אנו יודעים איזה חלק הגיעו לישראל ואיזה לגוי, אם חלק החיוב הגיעו או חלק הפטור הגיעו, ואם כן אין תקנה לטבל זה במה שיעשר מיניה וביה, כי שמא מה שהוא מעשר הוא מחלקו של הגוי הפטור ממעשר, ונמצא מעשר מן הפטור על החיוב; וראה בדבריהם כיצד יתוקן טבל זה. וראה ב"קהלות יעקב" סימן לד שהאריך במחלוקתם זו.

^[2] תמה ב"אילת השחר": לפי שיטת רש"י שמתחילה היה בודאי כל חטה וחיטה משותפת לשניהם, איך שייך לומר בזה "ברירה", ראה שם.

^[3] הוקשה לרש"י, לו יהא שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, הרי זה רק לענין שאם קנה ממנו הישראל, הרי הוא חייב לעשר, אבל אין המוכר חייב לעשר ממקום אחר את שביד הגוי; ואם כן מה הוכיחה הגמרא ממשנתנו, והרי משנתנו מחייבת אותו לקנות את הבכורים מיד הגוי ולהביאם, וחיוב זה אינו אלא מפני תיקון העולם! ? ולזה ביאר רש"י, ש"אי אין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה, הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה, וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא, ולא טבלי לאסור פירות באכילה [אין הפירות נעשים טבל לאוסרם באכילה קודם שהביא בכורים], מיחייב ליקח ולהביא; דלא דמי למעשר, דאפילו למאן דאמר "אין קנין" לא מיחייב לעשר על חלקו של גוי, דמעשר טביל ואסר ליה באכילה, ולאו מצוה דרמיא עליה היא, אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה [ראה לעיל מד א], אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא". ב. ב"חזון איש" [שביעית, הובא בליקוטים כאן דף נח א מדפי הספר, בסופו] תמה על רש"י: "אטו הקדושה מידי דמששא היא, שישאר בעלים על הקדושה ולא על השדה, ולמה ינהוג כאן בכורים כיון שהפירות של נכרי, ולמה יתחייב המוכר ליקח הפירות יותר מאיש אחר; ובתוספות [עמוד א ד"ה לוקח, ראה שם], נקטו בפשיטות שאין חייב ליקח, אפילו למאן דאמר "אין קנין", וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והרמב"ן רמז על פירוש רש"י וכתב שאינו מחוור" ; וראה עוד ב"אילת השחר" ד"ה יש לעיין לרש"י. ג. וב"משנת רבי אהרן" [זרעים סימן ח אות ט ד"ה דהנה] כתב, שמבואר בדברי רש"י אלו, שלמאן דאמר "אין קנין", אין הביאור שקנין הגוי אינו מעכב בקדושה של הקרקע, אלא שלמאן דאמר "אין קנין" אינו קנוי כלל לגוי, שבנוגע לקדושת הארץ ומצוותיה, מחשיבים אנו את הקרקע כאילו היא של ישראל. ד. ויש מי שהעיר, כי לפי דברי רבי אהרן זצ"ל, מתבאר לשונו של רבה בעמוד א: "אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר כו' יש קנין לגוי לחפור בה בורות שיחין ומערות", והובא שם בהערה 10 בשם הראשונים, שהחידוש בדין זה הוא, אף על פי שהוא מפקיע מעשרות ממנה; ואשר לכאורה צריך ביאור: מה הקשר שבין שני הדינים! ? ולפי זה אכן ענין אחד הוא, שאף על פי שאין לו זכות ממונית בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה ומצוותיה וכאילו לא קנאה; מכל מקום אין זה מונע ממנו לעשות בה מעשים שיפקיעו ממנה מעשרות, כי לגבי זה יש לו קנין.

^[4] מהר"ם שי"ף ; וראה רמב"ם בפירוש המשניות, ותוספות יום טוב, וחידושי מהר"ם ומהר"ם שיף על דברי הרמב"ם, וחידושי חתם סופר.

^[5] כתב רש"י: "ובזמן שאין היובל נוהג, קאמר, דהיינו משגלו שבט ראובן ושבט גד, שגלו תחילה מעבר הירדן על ידי סנחריב עד חרבות ירושלים, דאי בזמן שהיובל נוהג סתם מכירה לפירות היא, שהרי סופה לחזור ביובל", ודבריו הם על פי הסוגיא לקמן מח א, וראה שם במהר"ם שי"ף מה שהעיר על דברי רש"י אלו.

^[6] נחלקו הרשב"ם והתוספות בבא בתרא קלו ב: דעת הרשב"ם: "ומיהו בהבאה חייב [מן התורה], דכתיב "אשר תביא מארצך" שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו". דעת התוספות: "תקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות, אבל קריאה לא, מדאמרינן [בבא בתרא פא א] משום דמיחזי כשיקרא, או משום דאתי לאפקועי מתרומה ומעשר"; וראה מה שתמהו שם על שיטת הרשב"ם.

^[7] ביארו התוספות, שאף כי אכילת פירות בנכסי אשתו אינו אלא תקנה דרבנן, מכל מקום דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן, ובאופן זה אומרת התורה שהבעל מביא בכורי אשתו, וראה עוד ברשב"א.

^[8] ב"חידושים מכתב יד" כתב: ואם תאמר וניגמר מיניה? ויש לומר דשאני נכסי אשתו שהם קנויים לו לבעל יותר משאר קנין פירות, ולבסוף עתיד לירשנה, אם תמות בחייו בעודה תחתיה.

טבל וחולין מעורבין זה בזה, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: של גוי, כלומר, החלק שמגיע לידו — פטור מתרומות ומעשרות, ושל ישראל — חייב.

ולענייננו נדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שיש ברירה, ואנו אומרים שכל מה שקיבל כל אחד בחלקו מתברר כאילו היה שלו משעה ראשונה, ולכן של הגוי הוא כולו חולין. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שאין ברירה, ולכן הטבל והחולין מעורבים בכל התבואה גם לאחר שחילקו אותה ביניהם, אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, שהרי חלקו של הגוי הוא חולין!

ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בסוריא, וקסבר [וסבור הוא] שכיבוש יחיד לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כיבוש להחשיב אותו שטח כארץ ישראל לכל דבר, ולכן יש קנין לגוי בסוריא להפקיע מידי תרומות ומעשרות.

אמר רב חייא בר אבין, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: המוכר שדהו לגוי — לוקח (קונה) ומביא ביכורים מפני תיקון העולם. ונדייק מכאן: מפני תיקון העולם — אין [כן], הוא כן צריך להביא ביכורים, אבל מדאורייתא [מן התורה] — הוא לא צריך משמע שקנין הגוי מפקיע את הקדושה!

אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו] בענין זה, מעיקרא הוו מייתי [מתחילה היו מוכרי שדותיהם לגויים מביאים] ביכורים מדאורייתא [מדין תורה], כיון דחזו דקא מקרי ומזבני [שראו חכמים שמזדמנים ומוכרים] אנשים קרקעותיהם לגויים, דסברי בקדושתייהו קיימן [שהם, המוכרים, סבורים שבקדושתם הם עומדים] כמו בתחילה, שהרי מביאים משם ביכורים, ואם כן אין רע בכך — תקינו להו [תיקנו להם] שלא ליתו [יביאו] ביכורים, כדי שיחשבו שבמכירה זו הפקיעו את הקרקע מקדושתה.

כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן [שראו שמי שאינו יכול מוכר] בכל זאת, וקא משתקען [והשדות משתקעים] ביד גוים ואין פודים אותם, הדר תקינו להו דליתו [חזרו ותיקנו להם שיביאו ביכורים] כדי לקנוס את המוכר, ולגרום לו שיחזור ויקנה את השדה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: המוכר שדהו לפירות בלבד, שמשאיר בידו את הבעלות על גוף השדה ומוכר לאחר רק את כל פירותיו, ר' יוחנן אמר: הקונה מביא ביכורים מן השדה הזה וקורא מקרא ביכורים האמור בתורה (דברים כו, ה—י), שכן יכול הוא לומר "האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י). ריש לקיש אמר: הקונה אמנם מביא ואולם אינו קורא.

ומסבירים את הבדלי השיטות: ר' יוחנן אמר מביא וקורא, סבור הוא שקנין פירות כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], שאף על פי שאין גוף השדה שלו, כיון שבפועל שייכים לו כל פירות השדה — הרי זה כקנין הגוף. ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, שהוא סבור שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מן הברייתא, נאמר בענין ביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך" (דברים כו, יא), וביתו של אדם — אשתו. ומכאן אמרו חכמים: מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. והרי בנכסי אשתו אין לו קנין הגוף אלא רק קנין פירות!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שנאמר] במפורש "ולביתך", ללמד שלענין זה גזירת הכתוב שגם מה ששייך לביתו = אשתו נכלל בגדר המצוה, אבל אין זה מוכיח שכך הוא הדין בכל מי שזכותו בשדה היא רק בפירות.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: איתיביה [הקשה לו], ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן מאותה ברייתא: נאמר "ולביתך" — מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. ונדייק: התם [שם] הוא שמביא וקורא דכתיב [שנאמר במפורש] "ולביתך", אבל בעלמא [בכלל] — לא, הרי שאין הקונה שדה לפירות מביא ביכורים וקורא! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: טעמא דידי נמי מהכא קאמינא [טעמי שלי גם כן מכאן אמרתי], שאני רואה זאת לא כיוצא מן הכלל, אלא כדוגמא המלמדת על הכלל כולו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו: היה בא בדרך לירושלים וביכורי אשתו בידו, ושמע שמתה אשתו — מביא וקורא. ונדייק מכאן: מתה — אין [כן], שכיון שמתה — הריהו יורשה, ונמצא שהנכסים שלו הם, אבל לא מתה — לא, אינו קורא. משמע שבדבר שיש לו בו רק קנין פירות אינו קורא!

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא מתה גם כן מביא וקורא, ובמקרה שמתה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] ליגזור [שנגזור] פה משום מה שאמר ר' יוסי בר חנינא בענין דומה, ש

אמר ר' יוסי בר חנינא: בצרן, את ביכוריו ושגרן (שלחם) ביד שליח, ומת שליח בדרך — מביא הבעלים או אחר, אבל אינו קורא, שנאמר: "ולקחת... והבאת" (ראה דברים כו, פסוקים ב—ג), ללמד מהיקש זה: עד שתהא לקיחה והבאה באחד, ואף במביא ביכורי אשתו ומתה היה מקום לגזור כן, כיון שלא היו הלקיחה וההבאה כאחד, שהרי בלקיחה היו אלה ביכורי אשתו, ובהבאה — ביכוריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אומרים שנתחדשו פה בעלים, אלא שהוא נחשב כאילו היה בעליה של הנחלה הזו גם קודם לכן.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והם, ר' יוחנן וריש לקיש, הולכים לטעמם, לשיטתם] במחלוקת עקרונית זו, דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: המוכר שדהו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the produce grown in that field is considered to be untithed produce and non-sacred produce mixed together; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The portion of the gentile is exempt from terumot and tithes, and the portion of the Jew is obligated.

The Gemara explains the inference: They disagree only with regard to the following issue: That one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that there is retroactive clarification, i.e., when they divide the produce, it will be clarified who owned what produce from the outset. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that there is no retroactive clarification, and therefore, since it grew in a mixed state, it retains that status even after they divide the produce. However, everyone agrees that a gentile has the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, removing it from the obligation to tithe its produce, as the gentile’s portion is considered to be non-sacred produce.

The Gemara answers: Here, also, it is referring to a case in Syria, and he holds that the conquest of an individual is not called a conquest, and a gentile has the capability of acquisition of land in Syria to cause the abrogation of the sanctity of the land.

Rav Ḥiyya bar Avin said: Come and hear a proof from the mishna: One who sells his field to a gentile must purchase and bring the first fruits from the field that he sold, for the betterment of the world. Rav Ḥiyya bar Avin infers: For the betterment of the world, yes, he must bring the first fruits; however, by Torah law, no, he is not required. This teaches that the acquisition of a gentile causes the abrogation of the sanctity of the land.

Rav Ashi said: There were two ordinances concerning this issue. Initially, those who sold their fields to gentiles would bring first fruits by Torah law, as they held that the acquisition of a gentile does not abrogate the sanctity of the land. Once the Sages saw that the Jews would sell their land to gentiles when they had the opportunity, because these Jews thought that the fact that the Jew would still have to bring the first fruits indicates that the land retains its sanctity, and therefore there is no reason not to sell the land to gentiles, they instituted for those who sell land to gentiles that they should not bring the first fruits, to emphasize that the land should not be sold to gentiles. This was the first ordinance.

Once the Sages saw that those who were not able to subsist would sell their land despite this ordinance, and the fields would remain in the possession of the gentiles and would not be redeemed, they went back and instituted that they should bring the first fruits in order to penalize the seller, to encourage him to repurchase the field. This was the second ordinance. Therefore, one cannot prove from the mishna whether or not the acquisition of a gentile abrogates the sanctity of the land.

§ It was stated: With regard to one who sells his field for just its produce, meaning that he retains ownership over the field itself and he sells the rights to all of its produce to someone else, Rabbi Yoḥanan says: The purchaser brings first fruits from this field to the Temple and recites the verses in the Torah associated with the bringing of the first fruits, in which he thanks God for: “The land which You, Lord, have given me” (Deuteronomy 26:10). Reish Lakish says: Although the buyer brings the first fruits, he does not recite the verses, since it is not his field.

The Gemara explains the reason behind the dispute: Rabbi Yoḥanan says he brings the first fruits and recites the verses because he maintains that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself. Even though the field itself does not belong to him, it is as if he acquired the field because all of the produce belongs to him in practice. Reish Lakish says that he brings the first fruits and does not recite the verses because he holds that the acquisition of an item for its produce is not considered to be like the acquisition of the item itself.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita concerning the bringing of first fruits, as the verse states: “And you shall rejoice in all of the good that the Lord your God has given to you and to your house” (Deuteronomy 26:11). The phrase “your house” often refers to a wife. Therefore, the Sages said: This teaches that a man brings his wife’s first fruits, and he recites the relevant verses. This is true despite the fact that a husband acquires the field of his wife only for the produce. It seems from this baraita that the acquisition of a field’s produce is considered to be like the acquisition of the field itself.

Reish Lakish said to him: It is different there, as it is written explicitly: “And to your house,” which teaches that with regard to first fruits, there is a scriptural decree that a field belonging to one’s wife is also included in the mitzva. This does not prove that in general the acquisition of a field’s produce is considered to be like the acquisition of the field itself.

And there are those who say that they had a different exchange: Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: It is written: “And to your house,” which teaches that a man brings his wife’s first fruits, and he recites the relevant verses. Reish Lakish infers from this: There, it is that he brings the first fruits and recites the verses despite having acquired only the rights to the produce from his wife’s field, as it is written explicitly: “And to your house”; but generally, no, one who acquired only a field’s produce would not recite the verses. Rabbi Yoḥanan said to him: I also state my reason from here, as I see the halakha of a man bringing the produce from his wife’s field not as an exception, but as the source for the general principle that the acquisition of a field’s produce is considered to be like the acquisition of the field itself.

Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan based on a baraita: If he was traveling on the road to Jerusalem and the first fruits of his wife’s field were in his possession, and he heard that his wife died, then he brings the first fruits and recites the verses. One can infer: If she died, yes, he brings the fruits and recites the verses, as he has now inherited the field itself; but if she did not die, then no, he does not recite the verses, because acquisition of a field’s produce is not considered to be like the acquisition of the field itself.

The Gemara answers: The same is true in that case, that even though she did not die he also brings the fruits and recites the verses, but it was necessary for the baraita to mention the possibility that she died, because it might enter your mind to say that there should be a rabbinic decree in this case due to the statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina concerning a similar halakha.

As Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If one harvested his first fruits and sent them in the possession of an agent, and the agent died on the way, then someone else brings the fruits but does not recite the verses, as it is stated: “And you shall take…and you shall bring” (see Deuteronomy 26:2–3), and this juxtaposition teaches that the verses are not recited until the taking and bringing will be accomplished by one person. One might have said that since the husband took the fruits as the owner of the fruits alone and not the field, as the field was owned by his wife, and then he became the owner of the field as well and is bringing the fruits as the full owner, he should not recite the verses. Therefore, the baraita teaches us that he is considered to be the full owner before his wife’s death, because the acquisition of a field’s produce is considered to be like the acquisition of the field itself.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish follow their standard line of reasoning with regard to the issue of the acquisition of a field’s produce. As it was stated that they had a dispute in the following case as well: One who sells his field

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא. ק"ל הא פירו' נכסי מלוג רבנן תקנו כדאמרינן ופרקונה תחת פירות וליכא למימר אסמכתא היא דהא אמרינן שאני התם דכתיב ולביתך. וי"ל כשהתנו לאכול פירו' שכך היא דרכם בדורות הראשונים וזהו מהר ומתן שאמרה תורה ובפי' בב"ר מהר פירי מתן פירי פירות שהן נכסי מלוג.

טבל וחולין מעורבבין זה בזה. פירש רש"י ז"ל אין לך כל חטה וחטה שאין מחציתה טבל ומחציתה חולין ואם בא לתרום לעשר מיניה וביה מעשר משלם ונמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואם בא לעשר עליו ממקום אחר מעשר כנגד מחציתו. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמרינן לקמן [גיטין מח, א] אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי אסא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ולא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ואם כדברי רש"י ז"ל אפילו לרבי יוחנן דאית ליה אין ברירה ולקוחת הוו ומחזירין ביובל מכל מקום חלק ירושתו יש לו בהן ומביא חלקו ואף לפי שהשאר הוו חולין הרי [בנדפס: הוא] יכול להקדיש וכדאיצטרכינן למימר לריש לקיש במוכר שדהו לפירות כדאיתא בפרק המוכר את הספינה. וכי תימא דהכא הכי קאמר לא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן בלא הקדש, הא ליתא, דאם כן הוה ליה לפרושי הכין בהדיא ולא לימא לא משכחת דמייתי ביכורים דמשמע דלא משכחת דמייתי בכורים כלל, אלא שמע מינה דלמאן דאמר אין ברירה ולקוחות הן לא חשבינן לה במה שהגיע לחלקו עכשיו כיורש כלל לא בכולו ולא במחציתו. והכין נמי מוכח בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [מח, ב] גמרא מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים. ולפיכך פירשו בתוספות טבל וחולין מעורבין זה בזה, דלא הוברר חלקו של ישראל כלל ושמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או מחציתו או פחות או יותר ולפיכך למאן דאמר אין ברירה ולקוחות הוו ומחזירין זה לזה ביובל וקבר נמי קנין פירות לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי ביכורים כלל מדאורייתא אלא חד בר חד עד יהושע והכא נמי לית ליה תקנה לתקוני מיניה וביה דדילמא מה שיפריש הוא מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב וממקום אחר לא יוכל להפריש דדילמא כל מה שהגיע לו הוי מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. מיהו אין לו תקנה עד שיפריש עליו ממקום אחר ואיהו מתוקן ממה נפשך אבל המעשרות מקולקלין ואותן המעשרות יש להן כמו כן תקנה שיפרש עליהן ממקום אחר אבל יצטרך ליתנן לכהן וכן יעשה עד שלא ישאר כי אם מעט.

ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מאשתו וקורא. ואם תאמר והלא אכילת פירות נכסי מלוג לאו דאורייתא אלא דרבנן ואתיא קרא לחיובי קריאה בתקנתא דרבנן. ויש לומר דהכי אתא קרא לאשמועינן שאם תקנה אשה פירות נכסיה לבעלה שיהא הבעל מביא וקורא ודברה תורה בהן לפי שרגילות הנשים לתת פירות נכסיהן לבעליהן, ויש אומרים שהתנו מתחלה שיאכל הוא פירות נכסי מלוג שלה וזהו מהר [בנדפס: ומתן] הכתוב בתורה, וכמו שאמרו במדרש מהר פירא ומתן פראפורנין והוא נכסי מלוג.

מתה אין לא מתה לא. ואיכא למידק דהא משמע דהאי ברייתא פליגא אההיא דלוביתך, ואם כן לימא רבי יוחנן אנא דאמרי כאידך תנא דולביתך. ונראה לי דאין הכי נמי אלא שלא רצה רבי יוחנן להעמיד דבריו בתנאי [בנדפס: כתנאי] וריש לקיש נמי כי אקשינן ליה מהנך מתנייתא לא אמר אנא דאמרי כתנא דמתה אשתו דלא בעי חד מינייהו לאוקמי מימריה בתנאי [כתנאי]. ובתוספות תירצו דהכי קא מקשה מתה אין לא מתה לא ומינה דברייתא דלביתך במתה דוקא, ואם תאמר אם כן מאי קא אתא קרא דולביתך לאשמועינן, יש לומר דההיא בשמתה לאחר קצירה ותחלת הבאה וקא משמע לן חדושא דאף על גב דקצירה ותחלת הבאה לא כדאי [בנדפס: נראו] לקריאה אפילו הכי מביא וקורא. ואינו מחוור בעיני, דהיאך אפשר לומר כן והא רבי שמעון בן לקיש עצמו אמר לעיל דולביתך חדוש הוא וכדקאמר שאני התם דכתיב ולביתך אלמא התם קנין פירות הוא אלא שחדש בו הכתוב ועשאו כקנין הגוף ואי מתה קנין הגוף אית ליה בגוה, וכי תימא משום דבשעת קצירה ותחלת הבאה לא היה לו בהקנין הגוף אלא קנין פירות אם כן מאי קא מקשה הכא מינה לרבי יוחנן מתה אין לא מתה לא דמשמע דמתה לבסוף חשיב כקנין הגוף, והא איהו הוא דמודה בה לעיל דהא אינו אלא כקנין פירות. והראשון נראה לי עיקר.

ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וחלקו התבואה הרי כלה טבל וחלין מעורבין ואפי' אותה שביד גוי ואין אומרין הוברר הדבר שזו של ישראל וזו של גוי אלא כל גרעין מהם מעורבין ובסוריא מיהא הואיל ומדברי סופרים הוא יש ברירה וחלק ישראל חייב חלק גוי פטור אפי' לקחם ישראל וברירה זו יש מפרשים בה הוברר הדבר שזה גדל בחלקו של ישראל וזה בחלקו של גוי וקשה לפרש דהלא יש בשבולת אחת כמה חטים והיאך מתברר במה גדל זה ובמה גדל זה ואף בשבלים קשה לפרשה שהרי גרעין אחד מעלה כמה שבלים ומתוך כך מפרשים אותה בשחלקו בקמתה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת דמאי פרק ששי במה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל גדיש כנגד גדיש אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח שתפות הוא וכן כתבוה גדולי המחברים:

קנין פירות אינו כקנין הגוף ומעתה לענין בכורים המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ואעפ"כ נכסי מלוג של אשתו אדם מביא מהם וקורא אע"פ שאין לו בהם גוף קרקע שהרי אמרה תורה אשר נתן לך י"י אלהיך ולביתיך ושמא תאמר והלא נכסי מלוג אין הבעל אוכל בהן אלא מתקנת חכמים ואין מקום לומר אסמכתא היא דהא קאמר בהדיא שאני התם דרחמנא אמר ולביתיך מתוך כך פירשוה רבים בנכסי צאן ברזל וקורהו קנין פירות מכיון ששעבודה עליהם בפרט ושאינו יכול למכרם ולא עוד אלא שאף גדולי המחברים כתבו בהלכות אישות פרק כ"ב שאם מכר בעל בנכסי אשתו אף בנכסי צאן ברזל לא עשה כלום ואע"פ שהדברים מתמיהים ושכבר חלקו עליהם גדולי המפרשים מ"מ מחלקת הוא בתלמוד המערב במסכת יבמות פרק אלמנה דרבנן אדרשב"ג ומכל מקום לדברי הכל אין לו למכרם ומתוך כך הוא קורהו קנין פירות אבל נכסי מלוג אינו קורא כלל ויש מפרשים אותה בנכסי מלוג וכגון שהתנה עמה לאכל פירות שכך היה דרכם בדורות הראשונים וכמו שאמרו בבראשית רבה מהר ומתן מהר פרא ומתן פרא פורנין ופרא פורנין פירושו נכסי מלוג מלשון ריוח על הדרך שאמרו פורנא ליתמי:

כל שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו אפי' היה בא בדרך ובכורי אשתו בידו ושמע שמתה אשתו מביא וקורא ושמא תאמר ולאו כל דכן הוא שהרי עכשו ירשם והם שלו מכל מקום שמא היית סביר לומר בזו שלא לקרות מפני שאין הלקיחה וההבאה כאחד שמתחלה היה בהבאתם כעין שליח ועכשו הן שלו וכבר אמרו בצרן בעל הבית ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד ואין צריך לומר אם הביאם השליח שאינו קורא אלא אפי' הביאם בעל הבית הואיל וביד השליח היו בדרך והוא הדין בלא מת שליח אלא שלקחם בעל הבית מידו משהתחיל להביאם ויש מפרשים דוקא בצרם שליח אבל בצרם בעל הבית והוליכם לשליח והביאם שליח ומת בדרך מביא וקורא שהרי לקיחה והבאה בבעלים ונמצא שהם מפרשים הבצירה לקיחה ומכל מקום לדעתנו הבצירה אינה קרויה לקיחה אלא כשלוקחם כדי להביאם ואם בצר האב ומת בנו מביא וקורא שמ"מ בצירה והבאה בבעלים:

ומקשה למימרא (מאי) דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי לקלקולא והא איפכא שמענא להו דתנן המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר אלמא דר' יהודה לא חייש לקלקולא ורבנן חיישי לקלקולא ואסיק רבא דר' יהודה חייש לקלקולא והתם בנדר אם לא הודר ברבים הוא דאמרינן שאם הוא צריך חקירת חכם להתירו ואין הבעל יכול להפר ס"ל כר' אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והלכך לא מצי מקלקל לה ובאינו צריך שהבעל יכול להפר ס"ל כר' מאיר דאמר יחזיר דכיון דהוא יכול להפר למה לא הפר ולא מהימן לומר לא ידעתי שהייתי יכול להפר:

מאן חכמים דאמרי יחזיר ר' מאיר הוא דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה פי' שלא אמר לה אלא משום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה אילולי כן לא הייתי מוציאך דכמאן דלא אמר לה מידי דמי דאפילו בתנאי גמור אינו כלום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו שאם אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי ר' זוז עד ל' יום אע"פ שלא נתנה לו היא מגורשת מפני שלא כפל ואמר ואם לא תתני לי לא יהא גט ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן והכי נמי בגילוי דעתיה אע"פ שאמר לה משום אילונית אני מוציאך כיון שלא אמר לה ואילולי כן לא הייתי מוציאך כמאן דלא אמר לה מידי דמי:

מתני' המוכר עצמו ובניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן הנהו בני מכסי דיזפי זוזי מעובדי כוכבים ולא הוה להו למיפרעינהו אתו וקא גרבי להו פי' היו שובים אותם לעבדים בעבור חובם אתו לקמיה דרב הונא אמר להו הא תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותם א"ל ר' אבא למדתנו רבינו והוא שמכר ושנה ושלש א"ל הני מרגל רגילי דעבדי הכי. ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי א"ל (ע"כ שייך לדף מו ע"ב) פירקן אמר להו תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותם אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא אמרי ליה רבנן לר' אמי האי ישראל מומר דקא חזי ליה דאכיל נבילות אמר להו אימור לתיאבון הוא דאכליה והא זמנין דאיכא איסורא והתירא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא שבקי לי דאפרקינך פי' וס"ל כמאן דאמר בריש פרק אין מעמידין מומר לאכול נבלה לתיאבון מחזירין לו אבידה:

מתני' המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. פי' כגון שחזר ישראל ולקחה ממנו מליאה פירות ופשטה דמתני' משמע דמדאורייתא לא מיחייב האי לוקח להביא ממנו בכורים שכיון שחנטו הפירות ברשות עובד כוכבים כאילו חנטו בח"ל דמי דיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר אבל מפני תיקון העולם שלא ילמדו ממנו וימנעו מלהביא בכורים כי יאמרו כיון שהשדה היתה תחלה של ישראל והיא עכשיו ביד ישראל היאך אינו מביא בכורים ולא ידעו כי מפני שהיתה יד עובד כוכבים באמצע וחנטו ברשותו אינו מביא. לפיכך חייבוהו להביא ודוקא בבכורים חייבוהו מפני שצריכים הבאת מקום ואם יראו שלא יביא נפיק מיניה חורבא אבל תרומות ומעשרות שאדם מפריש ונותן בתוך ביתו לא חייבוהו דלא נפיק מיניה חורבא שמי יודע מה שעשה זה האיש בתוך ביתו הלכך אוקימנא אדאורייתא ודוקא כשהיתה תחלה של ישראל ומכרה לעובד כוכבים וחזר ישראל ולקחה ממנו מליאה פירות לא גזרו עליו שיביא דלא נפיק מיניה חורבא דמידע ידעי דהך שדה של עובד כוכבים היתה ולא תימא דוקא אם חזר ולקחה ממנו מי שמכרה לו הוא דחייבוה רבנן אבל ישראל אחרינא לא דמדתני וחזר ולקחה ממנו ישראל (תני) ותו תני הלוקח מביא בכורים ש"מ דבכל אדם קאמר דאילו כן הוי ליה למתני הכי וחזר ולקחה ממנו מביא בכורים מפני תיקון העולם אלא לאו ש"מ בכל אדם קאמר ואפ"ה תני וחזר כלומר תחלה היתה של ישראל ומכרה לעובד כוכבים ועוד חזר ישראל ולקחה ממנו אמר רבה אין קנין לכנעני בא"י להפקיע מיד מעשר שנא' כי לי הארץ לי קדושת הארץ ור' אלעזר אמר יש קנין לכנעני בא"י להפקיע מיד מעשר שנא' דגנך ולא דגן כנעני במאי קמיפלגי מר סבר דגנך ולא דגן כנעני ומר סבר דיגונך ולא דיגון כנעני פי' שאם מירח הכנעני כריו של ישראל פטור מן המעשרות עיין כל אלו הדינין בהלכות י"ב בספר הלקט:

בד"ה מתה אין כו' וא"ת מאי קושיא דר"י דאמר כתנא דולביתך כו' וי"ל דאיכא כו' עכ"ל וק"ק דאכתי נימא דר"י הוא דאמר אנא כר"מ ס"ל דע"כ אית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי גבי שדה אחוזה (ג) לקמן וי"ל דודאי ה"מ לשנויי הכי אלא בלאו הכי משני שפיר דכה"ג כתבו התוס' לעיל לר"א דאמר יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל אבל הכא קשיא להו לר"ל מאי מקשה ליה לר"י מהך דמתה אין כו' כיון דידע כבר דע"כ תנא דולביתך פליג וק"ל:

בד"ה בצרן ושיגרן כו' ואי גרסינן או מת אתי נמי שפיר וזו אף זו כו' עכ"ל היינו נמי מה"ט דאע"ג דהלקיחה ומקצת הבאה בבעלים וק"ל:

גמ' כיון דחזי דקא מקרי ומזבני וכו' ע"ש בפירוש המשניות להרמב"ם דמשמע מדבריו דאיהו גרים דקא מוקרי ומזבני לשון יוקר ולשונו אינו מובן שם ע"ש:

תוס' ד"ה טבל וחולין וכו' עד ומיהו יכול לתקנן שיפריש ממקום אחר עליו ושיפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל וכו' כצ"ל ופירושו שיפריש על טבל זה מעשר ממקום אחר ושוב יחזור ויפריש על אותו מעשר ג"כ ממקום אחר וכן על אותו מעשר שני עד שלבסוף לא ישאר כ"א מעט וכו' וק"ל:

ד"ה בצרן ושגרן פי' רבינו שמואל וכו'. נ"ל שהתוס' קצרו לשון הרשב"ם במקום שהיה להם להאריך ועיקר קושיית ר"ת קאי על מה שהרשב"ם גורס בצרן ושגרן ביד שליח או שמת השליח והכי פירושו בצרן הבעל הבית דהיינו לקיחה ושגרן ביד שליח היינו הבאה או שבצרן השליח ומת השליח כדרך וכו' ועל זה שייך שפיר קושית ר"ת דלמה ליה למימר ומת שליח וכו'. וי"ל דאשמועינן רבותא וכו' ר"ל ויש לפרש על דרך פירוש הרשב"ם דאשמועינן רבותא כו' ולא גרסינן או מת אלא ומת שליח יגמרו הבעלים ההבאה ואי גרסינן או מת אתי נמי שפיר וזו אף זו קתני ר"ל דהכא בצרן בעל הבית דהיינו הלקיחה ושגרן ע"י שליח דהיינו ההבאה או אפי' בצרן בעל הבית ומת השליח וגמר בעל הבית ההבאה דאיכא לקיחה ומקצת הבאה בבעלים וכו' אפי' הכי וכו':

גמ' כיון דחזי דקא מוקרי וזבני כו'. רב עיין בפירוש הרמב"ם במשנה:

תוס' בד"ה בצרן ושיגרן כו'. נ"ב פירוש רבינו שמואל בפרק הספינה בצרן הבעל ושגרן ביד שליח ואם בצרן והביאן כו' כצ"ל:

בא"ד דחשיבי לבצירה לקיחה כו'. נ"ב פי' שמפרש ולקחתם דקרא היינו בצירה כלומר שתהא כו':

גמ' דקא מקרי כו'. ר"ל מזדמן לפעמים כו' ויש משבשין קורין פרשת ביכורים כו' ועיין ברמב"ם פירוש המשנה מלשון יוקר ומזבני ר"ל לוקחין הפירות ע"ש:

גמ' וקא משתקען. הוא יתור לכאורה דכיון דסוף סוף מזבני אוקמוה אדין תורה ועיין:

ברש"י בד"ה טבל כו' מעשר שלם כו'. דאם מעשר על י' כורין רק חצי כור על ה' המגיע לחלקו הלא באותו חצי כור שייך רביע כור לחלקו של עובד כוכבים. ואם מעשר מטבל אחר ע"ז א"צ רק המגיע לחצי וכפי' רש"י בהדיא פרק ראשית הגז בתחלתו ע"ש באורך בראיות:

בתוס' בד"ה טבל וחולין כו' דלישנא משמע דלא מייתי כלל כו'. הא ודאי דמביא דהא מוכר שדהו לפירות אף לר"ל מביא רק מייתי וקורא קאמרי (צ) ונ"ל ליישב פי' רש"י דהא ודאי מייתי כיון דבכל חטה יש לו חלק אבל אינו קורא האדמה אשר נתת לי כיון דצריך להחזיר כל השדה ביובל דיוצא כולו מתחת ידו משום דאין ברירה אף דסוף סוף ביכורים שמביא גדל חציו באדמה שלו מ"מ לא מקרי שלו כיון דיוצא הכל מתחת ידו ביובל ודו"ק:

בא"ד שיפריש ממקום אחר עליו אלא שיהא מעשרותיו מקולקלים חוזר ומתקן אותו מעשר שיפריש גם עליו כו'. כצ"ל:
בסה"ד וכל המעשרות והתרומות כו'. נ"ל לכאורה כל אותן המעשרות הבא לתקן מעשר ראשון שמקולקלין אותן נותנים לכהן וללוי בממנ"פ אבל מעשר הראשון הבא לתקן הטבל וחולין המעורבין [אינו] חייב [רק] להפריש אבל יכול לומר לכהן וללוי אייתי ראיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה שמא הכל של עובד כוכבים מה שנפל לחלקו ועיין ברשב"א ודו"ק:

בתוס' בד"ה מתה כו' דאיכא לאוקמי במתה כו'. ולפי"ז אמאי לא משני כן לעיל דאיירי במתה ועוד למה לי קרא במתה פשיטא הא יורשה מיהו בזה י"ל דבלא"ה צ"ל מאי קמ"ל ברייתא תניינא דאיירי במתה דדוחק לומר לדיוקא לא מתה לא אלא לאשמעינן אע"ג דבשעת קצירה לא היו ראוין לקריי' וזה י"ל נמי דקמ"ל קרא [אבל קושיא ראשונה במקומה]. ולולי דבריהם היה פשט ההלכה איתבי' ר"י לר"ל כמו האיתבי' ראשון דזה אזיל ללישנא קמא יובן המשמעות היה בא בדרך כו' מתה אין כו' בשלמא לדידי דטעמא דקרא משום קנין פירות כקנין כו' ואיירי קרא היכא שהכניסה לקרקע ולפירות ואיירי ברייתא שניה בלא הכניסה לו לפירות דאז דוקא מתה אין וקמ"ל כדלעיל [אע"ג דלא היה ראוי לקריי' בשעת קצירה] אבל לר"ל דקנין פירות לא מעלה או מוריד לקנין הגוף רק גזירת הכתוב הוא והלכתא בלא טעמא א"כ מה לי הכניסה לפירות או לא לענין הגוף קשה שפי' ל"ל מתה אף שיש לעקש קצת דדלמא דוקא גזירת הכתוב היכא שהכניסה לו לפירות ובאשה הורה לן רחמנא שיהיה קנין פירות כקנין הגוף מ"מ מ"ש נ"ל נכון ודו"ק (ק):

בתוס' בד"ה בצרן וכו' בהספינה כו' דוקא בצרן בעל הבית ושגרן ביד שליח דאם בצרן שליח והביאו כו' וגמרו בעלים הבאה כו' לא זו אף זו קתני כו'. כמ"ש מקודם אע"ג דאיכא לקיחה ומקצת הבאה בבעלים:

ברש"י לא ס"ל כרשב"ם ממ"ש ואי אפשר לומר שהביא שליח אחר דאפילו לא מת שליח ראשון אינו קורא. דבלא מת שליח ראשון הבעלים היו יכולין לקרות וק"ל (ר):

גמרא אר"א שתי תקנות הוו. יומא (כב) כתובות (יב) מנחות (נא ב):

רש"י ד"ה של ישראל חייב (בסופו). ולת"ק א"ב ואפי' חלקו בספיקא הן עומדין. אינו מובן יפה אמאי ק"ל ספיקא דלפי לשונו דלעיל משמע דודאי כל חטה וחטה חציה שלו וחציה דעובדי כוכבים. וגם שם קשה מש"כ ולא מטבל גמור עליו. הלא יש תקנה שלא יפריש אלא על החצי וכ"כ בחולין (קלה ב):

רש"י ד"ה כקנין הגוף דמי. ויכול לומר ראשית פה"א כו'. כצ"ל:

תד"ה טבל (בסופו). וכל המעשרות כו' יתנם כו' וללוי. תימה אמאי לא נימא הממע"ה ועמש"כ ע"ד בב"ב (פא ב):

תד"ה מתה. ועוד דה"ל כקונה פירות בשוק ואח"כ קנה שדה דא"ק כדאמרי' במס' בכורים. שם במשנה ל"מ אך כוונתם נראה על הירושלמי שם בפ"א על משנה דהקונה שני אילנות ר"ב ב"כ בעי קומי ר' אילא מכר לו שדה בקומתה הלוקח מהו שיביא ממנו בכורים א"ל למה לאו כו' מעתה אפי' חטים כך אנו אומרים הלוקח מן השוק (ר"ל ואח"כ קנה גם את השדה) מביא בכורים (בתמיה) משמע דפסיקא ליה דאינו מביא. אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים הי"ד פסק בזה דמביא וע"ש. וע"כ ס"ל כמ"ש המפרש רא"פ שם דלא חשש להשיבו משום דס"ל דאפי' בכה"ג מביא. ויותר נ"ל דהרמב"ם מפרש דכך אנו אומרים כו' הוא תשובת ר' אילא לר"ב בניחותא דבאמת אנו אומרים דאף בלוקח מן השוק מביא בכורים:

טבל וחולין מעורבי' זה בזה. עפירש"י ותוס' ולבאר זה אעתיק פה מ"ש כבר לעיל רפ"ג בסוגי' דברירה. עיין משנה ח' פ"ו דדמאי ובירושלמי דמייתי ר"ש שם ועיי' מפרשי משניות ומפרשי ירושלמי. ולפע"ד הפי' כפשוטו דאם חלקו הקרקע למ"ד יש ברירה אמרי' הוברר שזה חלקו משעה ראשונה משמים. ולמ"ד אין ברירה וחלקו הקרקע חיישי' חלקו של זה נפל לזה והחליפו והיינו מכר כפירש"י בשמעתין. אך כל זמן שלא חלקו וגדלו פירות ותלשום ועדיין הקרקע בשותפות. אזי אין כאן מחלוקות בודאי כל גרעין גרעין יש לשניהם חלק דבגידלתם ינקו מהדדי. ואפי' חלקו אח"כ החיטי' לא שייך ברירה הוברר שחטה זו הגיע לו מה בכך הלא בכל חטה וחטה יש חלק לשניהם. כי פליגי רבי ורשב"ג כשחלקו הפירות במחובר לקרקע וחלקו השדה עם הפירות רבי ס"ל כיון דאמרי' ברירה אגוף הקרקע והוברר שמזרח קרקע הגיע לו עם הפירות שעלי' ומערב הגיע לזה עם הפירות ורשב"ג ס"ל גם בכי האי גוני אין ברירה על הפירות שגדלו במחובר טרם חלוקה ובכל גרעין יש חלק שניהם ולזה נתכוון רש"י ס"פ השולח ומיושב קו' תוס' שם שהקשו מ"ט לא יכלו אחין להביא ביכורים ע"י שיקדישו חצין של חיטין ולק"מ דבחלוקות קרקע אמרי' חלקו של זה הגיע לזה והחליפו כפירש"י. אלא מ"מ מצינו ביכורים באחין כל זמן שנשארו בתפיסת הבית וחולקים הפירות. ומקדישי' חצין וזהו דוחק. ודברי אלו נעלמו גם משאגת ארי' רסי' נ':

כיון דחזו דמקרי וזבני. הרמב"ם גרס דמתיקרי וזבני שהגוים מייקרים השער. ועיין תוס' יו"ט ומזה ראי' ברורה למ"ש מג"א סי' רמ"ב בשם צמח צדק ועיין מ"ש סי' תרנ"ו ריש הסי' ע"ש:

בעזהי"ת בסוגי' דקנין פירות:

המוכר שדהו לפירות וכו' טעמא דמתה הא לא מתה לא. העלו תוס' דמסתמא בריתא אחר התקנה ועוד אפי' קודם התקנה או אחר תקנה ונאמר לר' יוחנן נהי בעלמא קנין פירות כקנין גוף מ"מ כיון דלא הוה רק מדרבנן מתקנה מכח האשה לא הוה כלוקח פירות ממש וכמ"ש תוס' ביבמות ל"ו ע"ב מ"מ לא הוה אלא כקונה פירות משוק ושוב כשמתה קנה קרקע בירושה. דמביא ואינו קורא והוא בירושלמי דבכורי' פ"א וע"ש בפירוש הירושלמי. וברמב"ם איתא דקונה פירות ואח"כ הקרקע מביא ור"ל אינו קורא ע"ש. וא"כ לר' יוחנן ק' אי מיירי שכתבה לו או אחר תקנה וס"ל התקנה הוה כקנין ממש א"כ טעמא דמתה הא אפילו לא מתה נמי. ואי קודם תקנה א"כ התקנה לא עשה הבעל כלוקח א"כ אפי' מתה נמי לא יקרא דה"ל כקונה פירות משוק. אבל לר"ל ניחא דמיירי אחר התקנה וקנין הפירות לאו כק"ג ומ"מ מהני כל כך שאם תמות וירש אותה לא הוה כקונה פירות ואח"כ קרקע כיון דכבר אגידא בי':

וכ' תוס' לפ"ז גם בריתא דלביתך מיירי במתה. ולולי דבריהם הייתי אומר עפמ"ש חי' רמב"ן ורשב"א דלביתך מיירי ממנהג קדמונים שכתבה לו פירות והיינו פר"א ופרא פרא"ן שבירושלמי אמוהר ומתן. והנה בפסוק הרבו עלי מוהר ומתן בפרש' וישלח מייתי רמב"ן הך ירושלמי ופיר' שהבעל נותן כתובה היינו מוהר והיינו פר"א בירושלמי. ועוד מתן פר"א פרא"ן היינו נכסי' משלו נותן לה שיהיה שלה כנכסי מלוג שהוא יאכל פירותיהם והגוף שלה ולכשתמות בחייו יחזור וירש הוא ע"ש א"כ זה הי' נהוג בזמן התורה ועלה קאי ולביתך דמהפירות של אותה קרקע מביא וקורא כצ"ל. ולפ"ז י"ל בפשיטות ריש לקיש ס"ל ע"כ לא גלי קרא ולביתך אלא בפר"א פרא"ן שהגוף להבעל ונותן לאשתו ומשייר לעצמו הפירות אע"ג דאפי' בכי האי גוני ס"ל לר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ הכא בבכורי' גלי קרא אבל אשה שהכניסה הנכסי' וכותבת הפירות לבעל ומשיירה הגוף לעצמה בכי האי גוני אפי' בבכורי' לא גלי קרא ובהכי מיירי בריתא דמתה אין לא מתה לא וחילוק זה מבואר בתוס' ב"ב נ' ע"א גבי על מנת שישמשני שלשים יום ע"ש. וכל זה לר"ל אבל ר' יוחנן דס"ל אפי' המכר שדהו לפירות מביא וקורא קשה שפיר מבריתא דמתה אין לא מתה לא. ובזה א"ש מ"ש רשב"א משו"ה לא מייתי ש"ס הכא הך פלוגתא דר"י ור"ל דפ' יש נוחלין דמייתי ש"ס ביבמות ל"ו ע"ב משום דשאני הכא בביכורי' גלי קרא ע"ש וק' לפ"ז אמאי התם בב"ב כדמצריך להו ש"ס מחדש צריכותא דה"א אבא לגבי ברא אחולי אחיל דהוא דוחק שלא אליבא דהלכתא דקיי"ל אפי' לגבי ברי' נפשי' עדיפא לי' כמבואר בכתובות ע"ט ע"א. ואע"ג דתוס' בשמעתין כ"כ אליבא דרבא היינו רבא לשיטתו דס"ל הכי התם בכתו' הנ"ל אבל אנן לא קיי"ל הכי וא"כ האי צריכותא דפ' יש נוחלין הוא רק צריכותא דהיה מקום לטעות לומר אחולי אחיל. ואמאי לא אמר כמ"ש רשב"א הנ"ל דה"א ע"כ לא קאמר ר' יוחנן אלא בביכורי' דגלי קרא אבל להנ"ל א"ש דס"ל לש"ס דולביתך מיירי כנ"ל וא"כ לא גלי קרא אלא במשייר פירו' לעצמו אבל מוכר שדהו לפירו' מנ"ל לר' יוחנן אי לאו דס"ל גם בעלמ' קנין פירות כקנין גוף משו"ה הוה צריך למימר דה"א אחולי אחיל:

אמנם בירושלמי פ"ח דכתובות הל' ה' מייתי הך בריתא דולביתך לרבות בכורי אשתו. וקאמר עלה מוקי לי' אחר מיתתה ור' יוחנן אמר בין מחיים בין אחר מיתה. ר"ל כטעמי' דירושת הבעל לאו דאורי' ע"ש. ופירוש למ"ד ירושת הבעל דאורי' א"כ הוה כבן היורש אביו וליכא למימר דהוה כקונה פירות ואח"כ הקרקע ולא צריך קרא אלאחר מיתה אלא לומר אפי' מחיים אם הכניסה וכתבה לו הפירות קנין פירות כק"ג ומביא וקורא. ור"ל ס"ל ירושת הבעל לאו דאורי'. ומיירי קרא באשה שכתבה לבעלה פרי מחיים וגוף עם פירות לאחר מיתה ואיצטריך קרא לאחר מיתה כשתלש הפירות מחיים ושוב מתה האשה וקנה גם הקרקע וה"א הוה כקנה פירות מן השוק ואח"כ קנה קרקע דאינו קורא קמ"ל ולביתך כיון דאגיד בי' מעיקרא לפירות הוה כשלו ומביא וקורא. הרי מבואר בירושלמי כמ"ש תוס' דקרא ולביתך לר"ל אחר מיתתה מיירי אבל מחיים לא:

ובבה"ז פ"ז דעירוכין הקשה על הרמב"ם דפסק סתם מביא וקורא ולא חילק בין מחיים לאחר מיתה וכן הקשה פנ"י דשמעתין. ולפי הנ"ל דמבואר כן בירושלמי ק' טפי ולפע"ד לק"מ דבתר תקנו' אושא דלוקח היה וס"ל לרמב"ם אפי' מחיים הוה לוקח בגוף הקרקע כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ק"ג ועי' סמ"ע פי' קי"ב בסופו וא"כ נהי דקרא ולביתך דמיירי באשה שהכניסה לבעלה פירות מהיום וגוף לאחר מיתה אינו מביא וקורא בחיים דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל השתא שנעשה לוקח גם בחיים בגוף ופירות פשיטא דמביא וקורא:

והא דמייתי רמב"ם קרא דולביתך משום דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלוקח הוה בחד צד שאם תמות היא יהי' לוקח כבר מחיים. מ"מ גם לה יש צד בגוף שאם ימות הוא או תתגרש יהי' שלה למפרע. וצ"ל כיון שהוא אוכל פירות ג"כ אע"ג דקנין פירות לאו כקנין גוף דמי מ"מ מועיל דאגיד בי' טפי. וזה מוכח מולביתך כנ"ל דע"י דאגיד בי' לא הוה כקונה פירות מן השוק ואח"כ קרקע כנ"ל:

מתוך הדברים למדנו דר"מ דלקמן בשמעתין דס"ל דבן שלקח קרקע מאביו והקדיש אתי' קנין פירות ומבטל הירושה וה"ל שדה מכר ולא שדה אחוזה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף. לטעמי' אזיל דס"ל בבכורות דהבעל היורש את אשתו אינו חוזר ביובל דירושת הבעל דאורייתא וכיון דירושת הבעל דאורייתא ע"כ איצטריך ולביתך אמחיים ובאשה שכתבה פירות לבעלה כנהוג וקנין פירות כקנין גוף דמי. וצריך לומר הא דאינו חוזר ביובל אע"ג דקנין פירות לבעל מתקנת חכמים מיהת וכקנין הגוף ואתי מכר ומבטל ירושה י"ל דכיון דלא כתבה לו ותקנת אושא לית לי' רק מתקנת פירות דחכמים והם לא עשו את הבעל כלוקח פירות וכמ"ש תוס' ביבמות ל"ו הנ"ל:

ולפ"ז הומ"ל שם בבכורות כ"א דס"ל חוזר ביובל לאו משום דירושת הבעל לאו דאורייתא אלא אית לי' תקנות אושא ואתי מכר ומבטל ירושה ודלא כרב אשי ספי"נ דטבא לי' עבדא לי' אלא משום דמבואר ב"ב נו"ן ע"ב וב"ק פ"ט דר"א ס"ל גבי יום או יומים קנין פירות לאו כקנין גוף וא"כ ע"כ ס"ל ירושת בעל ל"ד דאי הוה דאורייתא אם כן מוכח מולביתך דקנין פירות כקנין גוף ולכל הפחות במשייר פירות לעצמו והתם הא פליג בע"מ שימשנו שלשים יום אע"כ ס"ל ירושה לאו דאורי':

גמרא ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס יש ברירה כו' הכא נמי בסוריא. והקשה בכסף משנה בשם הר"י קורקוס דהוי מצי לאוקמי בפשיטות אפי' בא"י ובשמירחן העכו"ם דפטור אפילו לרבה. ולענ"ד נראה דבלא"ה צריך לאוקמי בסוריא משום דשמעינן לרשב"ג הכא דאית ליה ברירה ואנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה צריך לאוקמי הכא בסוריא דהוי מדרבנן כי היכי דלוקמי לרשב"ג אליבא דהלכתא משא"כ במירוח העכו"ם נהי דחלק העובד כוכבים פטור אפ"ה חלק הישראל חייב מדאורייתא וכן נראה להדיא מפסק הרמב"ם ז"ל שם דבסוריא דוקא יש ברירה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה טבל וחולין כו' ודוחק לומר כו' דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר כו' עכ"ל. זה אי אפשר לומר דלא מייתי כלל קאמר דהא למאן דסובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפ"ה סבר דמביא ואינו קורא כדקאמר ריש לקיש ויבואר בסמוך דמביא מדאורייתא אלא מה שכתבו דלישנא משמע דלא מייתי כלל היינו כדינו דמביא וקורא וכמה משניות מצינו דמביא וקורא אבל אי אמרינן דמקדיש להו משכחת נמי דמביא וקורא כיון שיש בהם איזה חלק שחייב לגמרי לשיטת רש"י ז"ל:

גמרא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויש לדקדק דא"כ אמאי מביא דבכה"ג מקשה הש"ס בפרק הספינה לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות דאין לו קרקע אמאי מביא ומסיק שם דמספקא להו אם יש לו קרקע או לא והכא אליבא דר"ל א"א לומר דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דבפרק יש נוחלין משמע להדיא דלר"ל פשיטא ליה ועוד דבשמעתין מסייע ליה רבא מקרא א"כ משמע דפשיטא ליה ויש ליישב דשאני התם לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות אי אמרינן דאין לו קרקע כלל ודאי אינו מביא דלא קרינן ביה אשר תביא מארצך משא"כ הכא לר"ל דנהי שאין לו קנין הגוף מ"מ כל הקרקע קנויה לו לפירותיו עד היובל מש"ה פשיטא דמביא דקרינן ביה אשר תביא מארצך אבל אינו קורא דלא מצי למימר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי כדפירש"י ז"ל והא דמקשה ר"ל לר"י בסמוך מדתניא בביכורי אשתו שמביא וקורא ומהדר ליה רבי יוחנן שאני התם דכתיב ולביתך אין להקשות דלמא קרא דולביתך בא ללמד שמביא ולעולם דאינו קורא דיש לומר דבעל בנכסי אשתו כיון שאין לו בקרקע כלום אלא הפירות א"כ אי ס"ד דאינו קורא ה"ה דאינו מביא כמו באילן אחד לר"מ אע"כ מדגלי קרא דמביא ממילא נמי דקורא כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מתה אין כו' וי"ל דאיכא לאוקמי במתה כי הך. אע"ג דמקרא יליף לה אפ"ה איכא לאוקמי שפיר כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא דפלוגתא דתנאי' היא מיהא עדיין לא נחה דעתי בזה דאכתי מאי מקשה ר"ל לרבי יוחנן דלמא סבר רבי יוחנן ירושת הבעל דרבנן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דירושת הבעל דרבנן וא"כ ע"כ יליף רבי יוחנן מקרא גופא דולביתך שאדם מביא ביכורי אשתו והיינו ע"כ משום קנין פירות דבמתה א"א לאוקמי קרא כיון דירושת הבעל דרבנן ובר מן דין נראה דוחק לאוקמי קרא דולביתך במתה אשתו דתו לאו ביתו היא וקרא כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' ולביתך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ר"ל לר"י דהא שמיע ליה כבר דר' יוחנן יליף מולביתך והנלע"ד דודאי לריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי ואף ע"ג דבפ' החובל דף פ"ט מוקי הש"ס פלוגתא דתנאי בהכי בדין יום או יומים והביאו התוספו' בסמוך בד"ה לא דכ"ע מיהו כבר כתבו התוספות בפ' כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא דמדין יום או יומים לא ילפינן בעלמא ע"ש וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות ולכאורה היה נראה לי להביא עוד ראיה מפורשת לזה דלמאי דמוקמינן בפ' החובל מוקמינן דרבי יהודא סובר קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי וא"כ קשיא לי הא דקאמר רבי יהודא בפ"ק דבכורים שאפילו האריסין והחכירין מביאין וקורין אע"פ שאין להם אלא קנין פירות ואף שהברטנורה כתב שם דסבר רבי יהודא אריס וחוכר יש לו קנין בארץ כו' ע"כ לאו קנין גמור קאמר דאטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג אע"כ כדפרישית דמדין יום או יומים אין ללמוד כסברת התוספות פרק כל הגט אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דאמרינן לקמן בשמעתין לימא כתנאי וקבעי לאוקמי דרבי יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי וא"כ תיקשי מההיא דאריסין וחכירין לכך נראה דע"כ לפ"ז טעמא דרבי יהודא בביכורים לאו משום דכקנין הגוף דמי אלא דלענין ביכורים בקנין פירות לחוד סגי ואפשר דיליף לה נמי מולביתך דאמרינן בביכורי אשתו והא דאמרינן לקמן לימא כתנאי לאו אביכורים קאי אלא אפלוגתא דר"י ור"ל בעלמא קאי ולפ"ז אתי שפיר דכיון דלריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי הוי כקנין הגוף וסובר דלכ"ע לאו כקנין הגוף ולרבי יוחנן לכ"ע כקנין הגוף א"כ מקשה ר"ל לר"י שפיר מהאי ברייתא דקתני בהדיא מתה אין לא מתה לא אלמא דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ע"כ דכולהו תנאי הכי סברי דלא אשכחן פלוגתא בהא וא"כ ע"כ דברייתא דולביתך לא מיתוקמא אלא כרבי יהודא דאריסין וחכירין נמי מביאים משום דבק"פ לחוד סגי ולדידן מיהא דלא קי"ל כרבי יהודא ע"כ קרא דולביתך דחיק ומוקי אנפשיה במתה אשתו ומאן דלית ליה דרבי יהודא ע"כ סובר דירושת הבעל דאורייתא וכל זה אליבא דמאי דס"ד דר"ל מתה אין לא מתה לא אבל למסקנא דמשני רבי יוחנן מתה איצטריכא ליה א"כ לעולם ריש לקיש גופא קיבלה מיניה דמוקמינן פשטא דקרא דולביתך בביכורי אשתו ממש וכדמשני לעיל שאני התם דכתיב ולביתך כן נ"ל נכון ועפ"ז נתיישב' לי היטב שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כריש לקיש לענין ביכורים ואפ"ה פסק ג"כ בבעל שמביא ביכורי אשתו וקורא אפילו לא מתה והקשה עליו בספר ברכת הזבח בפ"ז דערכין דהא ר"ל קאמר מתה אין לא מתה לא ולמאי דפרישית אתי שפיר דע"כ ריש לקיש קיבלה דה"ה לא מתה ושאני הכא דכתיב ולביתך דכיון דלא קי"ל כרבי יהודא באריסין וקי"ל נמי ירושת הבעל דרבנן א"כ ע"כ קרא דולביתך איירי כפשטיה דלעולם מביא וקורא והרמב"ם ז"ל בזה לשיטתו דירושת הבעל דרבנן ודו"ק:

טבל וחולין מעורבין. אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק העובד כוכבים פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העובד כוכבים צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו: של ישראל חייב. לאחר שחלקו הוי של ישראל טבל גמור ומעשר ממנו על אחר ומאחר עליו דיש ברירה ושל עובד כוכבים פטור לגמרי ולת''ק אין ברירה ואפילו חלקו בספיקא הן עומדין: מדאורייתא לא. ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא: שתי תקנות הוו. כלומר לעולם מדאורייתא מיחייב והא דקתני מפני תיקון העולם משום דמעיקרא משום סייג תקנו שלא ליקח ולהביא כדמפרש ואזיל לפיכך הוצרכו לחזור ולתקן ולהעמידה כדין תורה: וסברי בקדושתייהו קיימין. אין אנו נענשין בדבר: משתקען ביד עובדי כוכבים. שלא היה חוזר ופודה אותה: תקינו דלייתו. כדי שיטרח ויפדנו: המוכר שדהו לפירות. שיאכל הלוקח פירות עד עשר שנים ותחזור הקרקע לבעליה ובזמן שאין היובל נוהג קאמר דהיינו משגלו שבט ראובן ושבט גד שגלו תחילה מעבר הירדן ע''י סנחריב עד חרבות ירושלים דאי בזמן שיובל נוהג סתם מכירה לפירות היא שהרי סופה לחזור ביובל: כקנין הגוף דמי. ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתתה לי: ולביתך. גבי ביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב וגו': ביכורי אשתו. שגדלו בקרקע מלוג שהכניסה לו אשתו לפירות: שאני התם דכתיב ולביתך. ומדאיצטריך לרבויי ש''מ קנין פירות לאו כקנין הגוף: מהכא. דכי היכי דאשמועינן דהכא כקנין הגוף דמי הוא הדין בעלמא: ושמע שמתה אשתו. וירשה הוא וקנה גוף הקרקע: ליגזור משום דרבי יוסי בר חנינא. דאמר בעינן לקיחה והבאה באחד וה''נ לבעי לקיחה והבאה באחד קמ''ל: ומת שליח בדרך. וחזר והביאן הוא בעצמו: מביא ואינו קורא. וא''א לומר שהביאו שליח אחר דאפי' לא מת שליח ראשון אינו קורא דתנן האשה וטומטום ואנדרוגינוס והשליח מביאין ולא קוראין שאין יכולין לומר אשר נתתה לי:

טבל וחולין מעורבין זה בזה. פי' בקונטרס אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין וצריך לעשר מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב אבל כי מפריש מיניה וביה מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפילו חלקו בספקן הן עומדים דאין ברירה וקשה דאמר לקמן דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחים שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפילו למ''ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כדאמרינן בפרק הספינה (ב''ב דף פא:) ודוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר ועוד בפ' יש בכור (בכורות דף מח:) גבי חמש סלעים ולא ' חצי חמש קאמר דכו''ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אבל אי לקוחות הן פטורין אפי' למ''ד חמש ואפילו חצי חמש דאפי' חצי חמש ליכא לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעי' כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כי אם מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן וללוי: ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו. וא''ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא א''כ ע''כ גזירת הכתוב הוא ויש לומר דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכי האי גוונא איירי קרא וכענין זה אמרינן בריש קידושין (דף ד.) אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה דקא מיתזנא מיניה ואע''ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה: מתה אין לא מתה לא. וא''ת מאי קושיא דרבי יוחנן דאמר כתנא דלביתך דמה נפשך פליג וי''ל דאיכא לאוקמה במתה כי הך וא''ת ולישני דהך דמתה בשלא זכתה האשה פירות נכסיה לבעל וי''ל דברייתא קתני אף בתר דתקון רבנן פירות לבעל ועוד דהוה ליה כקונה פירות בשוק ואח''כ קנה שדה דאינו קורא כדאמרי' במסכת בכורים (פ''א) אבל לריש לקיש שהיו לו פירות תחילה אתי שפיר דבמתה מביא וקורא כיון דמעיקרא אגיד בה לפירות: בצרן ושיגרן ביד שליח. פי' רבינו שמואל בהספינה (ב''ב פא:) בצרן הבעל ושגרן ביד שליח דאם בצרן שליח והביאן השליח בירושלים שליח ודאי אין יכול לקרות כדתנן במסכת בכורים (פ''א מ''ה) אבל הבעלים קורין דיכולין לומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו וקשה לרבינו תם למאי דחשיב לבצירה לקיחה למה ליה למימר ומת שליח הוה ליה למתני בצרן הוא ושגרן ביד השליח או שבצרן שליח והביאן הוא וי''ל דאשמועינן רבותא דאע''ג דמת שליח וגמרו הבעלים הבאה דאיכא לקיחה ומקצת הבאה בבעלים אפי' הכי אינו קורא דבעינן לקיחה וכל הבאה באחד ואי גרסינן או מת אתי נמי שפיר וזו אף זו קתני ור''ת מפרש דבצירה לאו היינו לקיחה ובצרן אורחא דמילתא נקט שבעלים בוצרים כדי לעשות בעין יפה לפי שאין שיעור לבכורים ולקיחה היינו לקיחה מתוך הבית וחדא קתני בצרן ושגרן ביד השליח ומת שליח בדרך דאז הוא רגילות שמביאן אחר ולא הוי לקיחה והבאה באחד: מביא ואינו קורא. וא''ת ונימא ירקבו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף יח:) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו משום דנראו לקריאה ונדחו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי כשבצרן נראו לקריאה וכששיגרן נדחו ויש לומר דאמר בירושלמי דמסכת בכורים רבי אסי אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו לקריאה אין ניתרין אלא בקריאה ואמרינן התם מתניתין פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא קיימנוה כשנתן דעתו למכור משעה ראשונה ולפי זה אם הפריש בכורים קודם החג על מנת להביאן אחר החג לא ירקבו אלא אחר החג מביא ואינו קורא:

גיטין מז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד