גיטין מו ע"ב

מַאי קוּנָּם אָמַר רַב הוּנָא בְּאוֹמֵר יֵאָסְרוּ כׇּל פֵּירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם אֵינִי מְגָרְשָׁהּ
וְהִתִּירוּ לוֹ שֶׁיַּחְזִירֶנָּה פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לִיגְזוֹר מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הַנּוֹדֵר כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה וְהַמְקַיְּימוֹ כְּאִילּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן קָא מַשְׁמַע לַן
מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם מַאי תִּיקּוּן הָעוֹלָם אִיכָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אַרֵישָׁא
רָבִינָא אָמַר לְעוֹלָם אַסֵּיפָא וְהָכִי קָתָנֵי אֵין בָּזוֹ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
מַתְנִי' הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יַחְזִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַחְזִיר
נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַהּ שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ
גְּמָ' לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי לְקִלְקוּלָא וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ
דִּתְנַן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע לֹא יַחְזִיר וּמִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחְזִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים לֹא יַחְזִיר וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים יַחְזִיר אַלְמָא [ רַבָּנַן חָיְישִׁי לְקִלְקוּלָא] וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא
אָמַר שְׁמוּאֵל אֵיפוֹךְ
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לָהּ שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא הָא נָמֵי אֵיפוֹךְ
אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּהָהִיא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּצָרִיךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר
אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא
אֶלָּא אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא כִּדְשַׁנִּינַן דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא מַאן חֲכָמִים רַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בָּעֵינַן תְּנַאי כָּפוּל וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ
מַתְנִי' הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן
גְּמָ' אָמַר רַב אַסִּי וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ
הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי מִיכְסֵי דְּיָזְפִי זוּזֵי מִגּוֹיִם וְלָא הֲוָה לְהוּ לְמִפְרְעִינְהוּ אָתוּ וְקָא גָרְבִי לְהוּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לְהוּ מַאי אֶיעְבֵּיד לְכוּ דִּתְנַן הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לִימַּדְתַּנִי רַבֵּינוּ וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ אֲמַר לֵיהּ הָנֵי מִרְגָּל רְגִילִי דְּעָבְדִי הָכִי
הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ומפרשת עוד הגמרא: מאי קונם שייך בנדר לגרש? והרי קונם הוא הטלת איסור על דבר מסויים, ומה אסר כאן!?

אמר רב הונא: באומר הבעל: "יאסרו ["קונם"] כל פירות שבעולם עלי, אם איני מגרשך".

שנינו במשנה: מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאני מגרשך, וגירשה, והתירו לו שיחזירנה:

ומקשינן: והרי פשיטא שיכול הוא להחזיר אותה, כי מה יש לנו לחוש!?

ומפרשינן מהו דתימא, ליגזור על הבעל שלא יחזיר את אשתו, משום שקיים את נדרו ולא נשאל עליו, ומשום דרבי נתן.

דתניא: רבי נתן אומר: הנודר נדר חמור מעשהו כאילו בנה במה בזמן שאסור לבנות במה חוץ למקדש, והמקיימו לנדר, שלא נשאל עליו, כאילו הקריב עליה קרבן -

וכדי שלא יהיה פרוץ בנדרים נגזור עליו שלא יחזיר את אשתו שגירש מחמת קיום הנדר.

קא משמע לן, שאין גוזרים.

שנינו במשנה: התירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם: ותמהינן: מאי תיקון העולם יש בזה שאנו מתירים לו להחזירה!?

אמר רב ששת: זו ששנינו בסיפא "מפני תיקון העולם" אינו עולה על הסיפא כשנדר הוא, אלא ארישא כשנדרה היא, שלכך לא יחזירנה, מפני תיקון העולם שלא יקלקלנה, או שלא יהיו פרוצות בעריות ונדרים.

רבינא אמר: לעולם מה ששנינו בסיפא "מפני תיקון העולם" עולה אסיפא, והכי קתני: אין בזו מפני תיקון העולם, כלומר: התירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם, שלא נמצא כאן כדי לאסור. ^[1]

מתניתין:

המשנה הבאה היא המשך למשנה הקודמת, ששנינו בה: המוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר, לא יחזיר, ונחלקו בה תנאים אם הטעם משום קלקולא, או משום קנס שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ונדרים.

המוציא את אשתו בגט משום שנודע לו שהיא אילונית.

רבי יהודה אומר: לא יחזיר, משום קלקולא, שמא תימצא שאינה איילונית, ויקלקלנה ויאמר שעל דעת כן לא גירשה, ולכן תיקנו שלא יחזיר.

וחכמים אומרים: יחזיר, ויתבאר טעמם בגמרא. ^[2]

גירשה ולא נתן לה כתובתה משום שאיילונית היא, והוא הרי לא הכיר בה בשעת נישואין ואין לה כתובה, ^[3] והלכה ונישאת לאחר, והיו לה בנים הימנו, ונתברר שאינה איילונית, שהרי איילונית אינה יולדת. ^[4] והיא שבה אל הראשון ותובעת כתובתה ממנו שהרי לא הטעתו, והפסיד הוא לה את כתובתה בחינם.

אמר רבי יהודה: אומר לה בעלה הראשון: שתיקותיך יפה מדיבוריך!

כלומר: טוב לך שתשתקי ולא תתבעי את כתובתך מכח מה שנמצאת בריאה, שאם תתבעי את כתובתך ואצטרך לשלם, אף אני אענה כנגדך: אילו הייתי יודע שסופי ליתן כתובתך לא הייתי מגרשך, ואפסול את בניך כממזרים, ואם כן טוב לך שלא תתבעי, מאשר תתבעי. ^[5]

גמרא:

שנינו במשנה: המוציא את אשתו משום איילונית, רבי יהודה אומר, לא יחזיר, וחכמים אומרים, יחזיר:

ומקשינן: למימרא [היתכן לומר כן], דרבי יהודה חייש לקלקולא ולכן אוסר הוא להחזירה, ואילו רבנן לא חיישי לקלקולא, ולכן מתירים הם להחזירה!?

והא איפכא שמעינן להו במשנה הקודמת:

דתנן: המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ומשום נדר לא יחזיר, והטעם הוא משום קלקולא. ^[6]

רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים יחזיר, וטעמו הוא משום שלא חייש לקלקולא אלא לפריצות, ואין פריצות אלא בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה.

אלמא, הרי מוכח דרבנן [תנא קמא שבמשנה הקודמת] חיישי לקלקולא, ורבי יהודה לא חייש לקלקולא, ואילו כאן נהפכו שיטותיהם!?

אמר שמואל: איפוך במשנתנו את דברי חכמים לרבי יהודה, ואת דברי רבי יהודה לחכמים, והלך רבי יהודה לשיטתו וחכמים לשיטתם.

ומקשינן עלה: והא מדקתני סיפא דמשנתנו: נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה: אומר לה: שתיקותיך יפה מדיבוריך.

מכלל הרי מוכח דרבי יהודה חייש לקלקולא!?

שהרי מוכח מדבריו, שאם ירצה לומר על מנת כן שתימצאי בריאה, לא גרשתיך היה מקלקלה. ^[7]

ומשנינן: הא - סיפא - נמי איפוך, ולא רבי יהודה הוא שאמר כן, אלא חכמים.

אביי אמר: לעולם לא תיפוך משנתנו כלל, ואכן רבי יהודה הוא זה שחושש במשנתנו לקלקולא, ודקשיא לך: הרי במשנה הקודמת לא חשש רבי יהודה לקלקולא גבי מוציא את אשתו משום נדר; לא תיקשי, שאף רבי יהודה סבירא ליה שיש לאסור להחזירה במקום שיש חשש קלקול -

ורבי יהודה במשנה הקודמת שלא חשש לקלקולא במוציא אשתו משום נדר, הוא משום שלדעתו במוציא משום נדר אין שייך חשש זה; ומשום שבמשנה שם הרי שנינו מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר בטעם קלקולא על ידי נדר:

רבי מאיר סובר שעיקר חשש הקלקול הוא משום שמא יאמר: לא ידעתי שהחכם יתיר. ואין יכול לקלקל ולומר: לא ידעתי שהבעל מיפר. ולכן מחלק הוא בין נדר הצריך דוקא התרת חכם, לבין נדר שאינו צריך התרת חכם, ודי לו בהפרת הבעל.

ואילו רבי אלעזר סובר, אדרבה, עיקר הקלקול הוא משום שיטען שלא ידע בהפרת בעל, אבל אינו יכול לקלקל משום שיאמר לא ידעתי בהתרת חכם, כי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין.

ורבי יהודה בההיא מחלוקת שנחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר, סבר לה הן כסברת רבי מאיר, ואף סבר לה כסברת רבי אלעזר.

דהיינו: בנדר הצריך חקירת חכם ואין הבעל יכול להפר [שנדרה אותו האשה], סבר לה רבי יהודה כרבי אלעזר, הסובר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ונמצא שאינו יכול לקלקלה.

ובנדר שאינו צריך חקירת חכם ודי לו בהפרת בעל [שנדרה האשה], סבר לה רבי יהודה כרבי מאיר הסובר: אין אדם יכול לומר: לא ידעתי שמפר הבעל נדרי אשתו, וממילא שוב אינו יכול לקלקלה.

ונמצא שלא שייך - לדעת רבי יהודה - קלקול במוציא אשתו משום נדר כלל, ואם כן מה שלא יחזיר בנדר, בהכרח שהוא משום פריצותא, ולכן יש חילוק בין נדר של פריצות לנדר שאינו פריצות כל כך.

וכל זה במוציא את אשתו משום נדר, אבל במוציא את אשתו משום איילונית, אף רבי יהודה מודה שיש לחוש לקלקולא.

אמר תמה רבא על תירוצו של אביי:

וכי אטו דרבי יהודה אדרבי יהודה בלבד הוא דקשיא, עד שדי לך בישוב דעתו של רבי יהודה שלא יסתרו דבריו זה לזה.

ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא!? והרי אף דבריהם סותרים זה לזה, כי גבי נדר חששו לקלקולא, ואילו גבי איילונית אמרו שיחזיר ולא חששו לקלקולא, וקושיא זו עדיין לא ניתרצה בדברי אביי. ^[8]

אלא, ^[9] אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנינן, כלומר: כתירוצו של אביי.

דרבנן אדרבנן לא קשיא, כי מאן חכמים דמשנתנו רבי מאיר היא, דאמר: בעינן תנאי כפול כדי לבטל מעשה, שיאמר: אם יתקיים התנאי יתקיים המעשה, ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה.

והכא במשנתנו במאי עסקינן: בדלא כפליה לתנאיה, שאמר לה: "הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך", ולא כפל ואמר לה "ואם אי את איילונית לא יהא גט", ואם כן אף אם יתברר שאינה איילונית, לא יוכל לקלקלה, שמעשה הגירושין קיים ואין מה שיבטלנו אף שנמצא שאינה איילונית, ולכן יחזיר שהרי אין כאן משום "קלקולא". ^[10]

מתניתין:

המוכר את עצמו ואת בניו לגויים שישתעבדו בו ובבניו בתמורה לכסף שהם משלמים, ורגיל הוא בכך, שוב אין פודין אותו. מפני תיקון העולם, שלא ירגיל עצמו בכך. ^[11].

אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, כדי שלא ייטמעו בין הגויים, אבל בחיי אביהם, הוא משמר אותם. ^[12]

גמרא:

אמר רב אסי: זו ששנינו במשנתנו שאין פודין אותו, והוא שמכר את עצמו ושנה ושילש, כלומר: פעם ראשונה ושניה פודין אותו, ופעם שלישית אין פודין אותו. ^[13]

הנהו בני בי מיכסי [תושבי המקום "בי מיכסי"], דיזפי זוזי מגויים, ולא הוה להו למפרעינהו, אתו וקא גרבו להו, [שלוו כספים מגויים, וכשלא היה להם לפרוע, באו הגויים ושבו אותם].

אתו [באו השבויים] לקמיה דרב הונא:

אמר להו רב הונא: מאי איעביד לכו [וכי מה יכול אני לעשות לכם]!? דהרי תנן במשנתנו: המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותו, ואף אלו כאילו מכרו את עצמן לגויים.

אמר ליה רבי אבא לרב הונא: והרי לימדתני רבינו: והוא שמכר ושנה ושילש!? אמר ליה רב הונא לרבי אבא: הני בני בי מיכסי מרגל רגילי דעבדי הכי, [רגילים הם בכך]. ^[14]

ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, [מעשה באדם שמכר את עצמו ללודאי שהם אומה אוכלת אדם].

אתא לקמיה דרבי אמי, [בא אותו אדם לפני רבי אמי] ואמר ליה לרבי אמי:

הערות

^[1] נתבאר על פי לשון רש"י.

^[2] א. כתב רש"י, שמשנתנו עוסקת בשלא הכיר בה בשעה שקידשה שהיא איילונית, והטעתו; והטעם שפירש כן, הוא משום הסיפא של המשנה, כשנישאה לאחר וילדה, והיא חוזרת לתבוע כתובתה מן הראשון כיון שהתברר עתה שאינה איילונית, הרי שמתחילה לא נתן לה כתובה, ואם הכיר בה יש לה כתובה, כמבואר במשנה בכתובות ק ב; וכן כתב המאירי: "המוציא את אשתו משום איילונית, כגון שלא הכיר בה, וכבר התבאר בכתובות [ק ב] שיוצאה בלא כתובה, ואף על פי כן צריכה גט וכו"', [וראה "תפארת יעקב" שנתחבט בטעמו של רש"י]. ב. וכתב רש"י, שמכל מקום אף שהטעתו צריכה היא גט, [כי בהכרח משנתנו עוסקת בנותן לה גט, שאם לא כן, מה יועילנו שלא יחזיר, והרי לעולם יוכל לקלקלה, שיאמר עדיין אשתי את, שלא גירשתיך; ורק כשנותן לה גט אינו יכול לקלקלה אחר תקנת חכמים שלא יחזיר, כי את הגט נתן בכל אופן, מאחר שאסרו לו להחזיר], ואינו יכול לטעון "מקח טעות" היה זה לבטל את הקדושין, משום ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ומכל מקום לפוטרו מחיוב כתובה די בזה. ג. ובתוספות כתבו, שהיא צריכה גט משום שמשנתנו עוסקת באופן שלא נמצאת ודאי איילונית; והוכיחו התוספות שאינה אלא ספק, מהמשך המשנה שילדה אחר כך, ואילו איילונית ודאי היתה, אין לה רפואה לעולם. וצריך ביאור: למה הוצרכו להביא מן הסיפא, ולא מן הרישא מיניה וביה! ? שאם ודאי איילונית היא, אם כן לא יוכל לקלקלה, כי לעולם לא יימצא שאינה איילונית; ובין כך ובין כך צריכה ביאור שיטת רש"י, כיון שמוכרח כהתוספות שאינה ודאי איילונית! ?

^[3] כמבואר במשנה בכתובות ק ב; ולשון רש"י הוא: "והיא תובעת כתובתה מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות, ועכשיו נודע שלא הטעתו"; ואין כוונת רש"י לומר שהמקח לא חל ולכן אין לה כתובה, שהמקח הרי חל, היות ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא כוונתו, שהמקח חל ונעשה מתוך טעות שהטעתו, ולכן אין לה כתובה; ואף בכל מקום ששנינו: "מקח טעות", אין הכוונה: מקח שלא חל, אלא מקח שנעשה מתוך טעות, והיות והוא כזה לכן אינו חל, שהטעות מבטלתו.

^[4] איילונית: היא "דוכרניתא דלא ילדה [איל זכר שאינו יולד] ", ומכאן שמה: "איילונית".

^[5] א. נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: "שתיקותיך יפה לך, שיאמר: אילו ידעתי (בסופי) [שסופי] ליתן ליך כתובה לא גירשתיך"; ודקדק רש"י לפרש, שהוא טוען "אילו הייתי יודע שסופי ליתן ליך כתובתיך", ולא "אילו ידעתי שאינך איילונית", כי על ידי זה סרה קושיית התוספות: "אם היא שתקת אנן מי שתקינן לה", כי אם לא תתבע, שוב אי אפשר לקלקלה; ועוד, כי מאחר שתיקנו חכמים "לא יחזיר", שוב אינו יכול לקלקלה מטעם זה, אלא משום הפסד הכתובה; וכמבואר פירוש זה בראשונים, ויובא בהערה בגמרא על דברי רבי יהודה שהובאו שם. ב. נסתפק המהר"ם שי"ף: אם כשם שאמרו בגמרא לעיל מה ב: "והוא שאמר משום שם רע אני מוציאך", וכשלא אמר כך, אינו יכול לקלקלה, אם הוא הדין שאינו יכול לקלקלה משום כתובה שתובעתו, אלא אם כן אמר בשעת גירושין: "משום שאין לך עלי חיוב כתובה אני מוציאך", ודעתו נוטה שאינו צריך לומר, וראה ב"אילת השחר" עמוד א ד"ה והנה לגבי כתובה.

^[6] סתמא דגמרא כאן, הוא כלישנא קמא דרב נחמן לעיל מו א, שטעם תנא קמא הוא משום קלקולא, ראשונים.

^[7] נתבאר על פי רש"י, שכתב: "שמדבריו למדנו, שאם ירצה לומר על מנת איילונית גירשתיך היה מקלקלה" ; וראה ב"תפארת יעקב" שתמה בזה, כי אין הכי נמי שאם תימצא שאינה איילונית יכול הוא לקלקלה, אין מזה ראיה, שמשום כך יתקנו חכמים שלא יחזיר, כי יש לומר שרבי יהודה אינו חושש שמא יקרה כן! ? ועוד יש לתמוה: הרי רש"י במשנה פירש: שאינו מקלקלה מחמת גוף הדבר שנמצאת איילונית, אלא מחמת שהיא תובעת כתובתה! ? ועוד יש לתמוה: איך נוכיח מכאן שרבי יהודה סובר "לא יחזיר", והרי אדרבה אם "לא יחזיר" שוב לא יוכל לקלקלה בטענה שאילו נמצאת איילונית לא היה מגרשה, שהרי אחר התקנה הרי הוא מגרשה על כל פנים, ושוב אינו יכול לקלקלה, וזה הוא עיקר טעם התקנה! ? [וראה "יפה עיניים" בהבנת הירושלמי]. ויש מי שפירש את ראיית הגמרא: אם סובר רבי יהודה שיכול הוא לומר לה: עדיף לך שלא תתבעי, כדי שלא אפסול את בניך, מזה הרי מוכח, שאם לא תתבע כתובתה שוב לא יוכל לפסול את בניה, שאם לא כן למה שלא תתבע, כיון שבין כך ובין כך יכול לפסול את בניה, ועוד, שאם כן "אי איהו שתק אנן מי שתקינן", וכפי שנתבאר בהערה במשנה. ובהכרח שהוא משום שסובר רבי יהודה: לא יחזיר, ואינו יכול לפסול את בניה בטענת "אילו היית יודע שאינך איילונית", שהרי כבר תיקנו שלא יחזיר ועל כל צד הוא מגרשה, וזה הוא שאומר לה: אם תתבעי כתובתך, תתחדש לי טענה לפסול את בניך משום "אילו הייתי יודע שתתבעי כתובתך לא הייתי מגרשך", כי על צד זה לא גירשה. וכן פירש הר"ן [כד א מדפי הרי"ף למטה] את דברי רבי יהודה: "והנכון דהכי קאמר: על דעת שתתבע כתובתך לא גירשתיך, כי הוא היה סבור שהיתה איילונית, אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד, אבל לא גירשה על דעת שתתבע כתובה", [וכן כתב רבינו קרשק"ש, וכן כתב המאירי, אך ראה היטב בדבריו שם בד"ה ונשוב] ; ואם כן הרי מוכח שדעת רבי יהודה היא, שלא יחזיר. [אלא שאין להעמיס פירוש זה בלשון רש"י, אלא על ידי תיקון: "שמדבריו למדנו, שאם ירצה לומר על מנת איילונית גירשתיך "לא" היה מקלקלה", ומי יהין להגיה בלי ראיה].

^[8] ב"תוספות יום טוב" הביא בשם ה"בית יוסף", שלאביי לא הוקשה מחכמים על חכמים, כיון שמבואר בגמרא לעיל, שלא אמרו לא יחזיר אלא כשאמר לה "משום כך וכך אני מוציאך", ומשנתנו איכא לאוקמי שלא אמר לה כן.

^[9] לשון "אלא" אינו מובן כל כך, שהרי אינו אלא מוסיף על דברי אביי, ולא חולק עליו.

^[10] נתבאר על פי רש"י, והיינו, שלא אמר רבי מאיר לא יחזיר במוציא משום שם רע ומשום נדר [כמבואר במשנה לעיל], אלא בדכפליה לתנאיה, וכמו שכתבו הראשונים. ובתוספות רי"ד [נדפס מז ב] הוסיף ביאור, שאין צריך שיעשה תנאי כפול ממש, אלא די בגילוי דעת שהוא מוציאה משום זה, [וההכרח לומר כן הוא: שהרי כשם שלחולקים על רבי מאיר, אין צריך שיעשה תנאי ויאמר: "הריני מגרשך אם אמת יש בשם רע שהוציאו עליך, ואם לא יהא התרה לנדרך" - וכמבואר לעיל ריש עמוד א, שדי באמירת: "משום נדר אני מוציאך", וכדמוכח גם מדברי רש"י כאן - אם כן הוא הדין שלרבי מאיר אין צריך "תנאי כפול" ממש], ומשום גילוי דעת לבד יכול לקלקלה [כמו שרצו לומר התוספות מו א ד"ה אי, וכתובות עד ב ד"ה משום], ומה שאמרו: "כפליה לתנאיה", היינו "כפליה לגילוי דעתיה", שכשם שנחלקו חכמים ורבי מאיר לענין תנאי אם צריך לכופלו, כך נחלקו לענין גילוי דעת, שלרבי מאיר אין זה גילוי דעת אם לא כפל דבריו, כיון שאינו סובר "מכלל הן אתה שומע לאו", והיינו דאמרינן: "בדלא כפליה לתנאיה", שאם לא כפל גילוי דעתו שוב אינו יכול לקלקלה. וכפירוש הזה מבואר גם בחידושים המיוחסים לרבינו קרשקש מה ב ד"ה גם, והוסיף שם, דרק "כפול" צריך לרבי מאיר, ולא שאר משפטי התנאים: "הן קודם ללאו", ו"תנאי קודם למעשה". ב. כבר נזכר בהערה 1 בגמרא לעיל עמוד א', ששיטת רש"י היא, שמה שאמרו בכל הסוגיא משום "קלקולא", היינו קלקול ממש שייפסלו בניה כממזרים. אלא שהתוספות בכתובות [עד ב ד"ה משום, וראה גם לעיל בעמוד א ד"ה ואי, ובמהרש"א שם] תמהו על שיטת רש"י, ותוכן קושייתם היא: הרי בהכרח אין אנו עוסקים במי שעשה תנאי מפורש בגירושין, כי אם עשה תנאי לא יועיל מה ש"לא יחזיר", כי בכך לא ייבטל התנאי, ועדיין יקלקלה; ומאחר שלא עשה תנאי, במה יקלקלה! ? ואין לומר: כיון שגילה דעתו די בזה כדי לקלקלה, [וכפי שהביאו שם דוגמאות לזה], כי בהכרח שאין מועיל כאן גילוי דעת, שהרי לרבי מאיר מבואר כאן שצריך תנאי כפול "ומה שייך הכא תנאי כפול, אי סגי בגלוי דעת"! ? ואולם בדברי התוספות רי"ד ורבינו קרשקש, מתבארת שיטת רש"י, וכן פירש את שיטתו ב"אילת השחר". [וב"פני יהושע" מו א ד"ה ורש"י פי', ביאר שיטת רש"י באופן אחר].

^[11] א. מאירי; ובהכרח שזה הוא הטעם, שאם לא כן מה ענין דין זה לפירקין העוסק בדברים שהם "מפני תיקון העולם". ב. בפשוטו תיקון העולם הוא, שלא יעשה כן תמיד למכור את עצמו לגוי ויקבל תמורתו, ואחר כך יטיל את עצמו על הציבור שיפדוהו, וכעין מה שאמרו לעיל מה א גבי "אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן", משום "דוחקא דציבורא"; ולפי זה, כשם שאמרו שם שקרוב יכול לפדותו אם ירצה, הוא הדין כאן; ואולם לא נזכר דין זה ברמב"ם ושולחן ערוך, וכתבו בסתם ש"אין פודין", וראה עוד בהערה 2 לקמן מז א. וב"אילת השחר" כתב שלש ביאורים בטעם הדין שאין פודין אותו, ראה שם.

^[12] א. כן מבואר בגמרא, ועל פי פירוש רש"י שם; ומשמע, שבלא טעם זה לא היו פודים אותם, ואף שלא מכרו הם את עצמם, אלא אביהם מכרם, וכבר מת ואינו יכול למוכרם שוב. והיינו משום ש"תיקון העולם" אינו בדוקא שהוא לא ימכור את עצמו, אלא שלא יבואו אחרים למכור את עצמם או את בניהם, ולכן אין הפרש בין אם חי המוכר ובין אם מת. ב. כתב הש"ך [יו"ד רנב סק"ו] אחר שהביא דברי רש"י: ומשמע שאביהן הוא עמן בשביה, אבל כל שאי אפשר שישמור אותן פודין אותן מיד. ג. ראה בחידושי חת"ם סופר מה שתמה על ביאורו של רש"י.

^[13] א. על פי רמב"ם ושולחן ערוך. ב. ראה מה שכתב בזה בחידושי חת"ם סופר.

^[14] ביאר ב"תפארת יעקב": אין כוונת הגמרא שעשו כן כמה פעמים, שהרי אם תמה רב הונא משום שלא שילשו, בהכרח שידע רב הונא שזו להם פעם ראשונה או שניה. אלא, שרגילים היו ללוות מגויים, ועד עתה פרעו ולא נלקחו בשבי, ומכל מקום חשוב זה כמי שרגילים למכור את עצמם, היות ואם לא היה להם לפרוע יקחו אותם הגויים בשבי. אלא שלפי זה הוקשה לו על הרי"ף הרא"ש שהשמיטו גמרא זו, ומשום שאין בה חידוש, ואילו לפי פירושו היה להם להביא גמרא זו שיש בה חידוש. ואולם במאירי בפירוש המשנה מבואר בהדיא כדבריו, שכתב שם: "פירשוה [למשנתנו] בגמרא, בשמכר עצמו שלשה פעמים, הא קודם שלשה פודים אותם, ובמקום שהגויים רגילים להכריחם בכך, מצד חובות שחייבים להם, אף בפעם ראשונה כן; ואף כי מלשון המאירי נראה חידוש גדול יותר, שאפילו כשלוה פעם אחת מגוי שדרכו בכך, כי אז אפילו בפעם ראשונה כן, בהכרח שאינו כן, כי לא יהא זה גרוע מן המוכר עצמו לגוי שפודין אותו, ובהכרח כוונתו כה"תפארת יעקב". והרמב"ם כתב: "מי שמכר עצמו ובניו לגויים או שלוה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלואתן, פעם ראשונה ושניה מצוה לפדותו, שלישית אין פודין אותו" ולא חילק בין רגילים הם בכך, לאינם רגילים.

ומעתה מבארים את המשנה: מאי [מה] לשון "קונם" שאמר, הרי "קונם" היא לשון נדר כעין הקדש, ומה אוסר זה עליו בקונם? אמר רב הונא, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך".

א שנינו במשנה: והתירו לו שיחזירנה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]: שכן הוא, ומדוע לא יחזירנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [נגזור] משום מה שאמר ר' נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו, את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה קרבן, והיה מקום לומר שמפני שחטא ונדר וקיים נדרו — יקנסוהו ולא יחזיר את אשתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי שנדר וקיים — אין קונסים אותו.

ב שנינו בסוף דבריו של ר' יוסי בר' יהודה: "מפני תיקון העולם". ושואלים: מאי [מה] תיקון העולם איכא [יש] במה שמחזירה? אמר רב ששת: ארישא [על ראש המשנה] מוסבים הדברים. שמה שנאמר "מפני תיקון העולם" אינו הסבר לדברי ר' יוסי בר' יהודה שבסוף המשנה, אלא הסבר לתחילת המשנה — מדוע אסור להחזיר אשה שגירשה משום נדר או משום שיצא עליה שם רע.

רבינא אמר: לעולם תאמר שהקטע הזה מתייחס אסיפא [על סוף המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: אין בזו מפני תיקון העולם, כלומר, שמה שאמרו שלא יחזירנה מפני תיקון העולם הוא רק במקרה שהאשה נודרת, אבל כשהבעל נודר — אין בזה משום תיקון העולם, ומשום כך יכול להחזירה.

ג משנה המוציא (המגרש) את אשתו משום אילונית, שגילה לאחר שנשאה שהיא איילונית, ואינה ראויה ללדת, ר' יהודה אומר: לא יחזיר וישא אותה לעולם. וחכמים אומרים: אם רוצה יחזיר.

אם נישאת אותה אשה לאיש אחר והיו לה בנים הימנו (ממנו) ומתברר איפוא שאינה איילונית, והיא תובעת כתובתה מבעלה הראשון, שאומרת שלא כדין הוציאה כאיילונית בלא כתובה, ומגיעה לה כתובה שלא נתן לה — אמר ר' יהודה, אומר לה: שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך, שמוטב לה לשתוק ולא להעלות טענה זו. שיכול הבעל לטעון שאילו ידע שיהיה צריך לתת לה כתובה לא היה מגרשה כלל, ולפי טענתה היו הגירושין בטעות והרי נישואיה לשני בטלים ובניה ממזרים.

ד גמרא לענין המחלוקת במגרש את אשתו משום איילונית, שואלים: למימרא [האם לומר] שטעמו של ר' יהודה הוא משום שחייש לקלקולא [חושש הוא לקלקול], שמא יתברר לבסוף שלא היתה איילונית, והבעל יטען שבטעות גירש אותה, ונמצא הגט בטל. ומשום כך, אם יודע שאינו יכול להחזירה, גומר בליבו לגרשה בכל אופן, ורבנן לא חיישי לקלקולא [וחכמים אינם חוששים לקלקול]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם שאמרו]!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוציא את אשתו משום שם רע — לא יחזיר, ומשום נדר — לא יחזיר. ר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים — יחזיר. אלמא [מכאן] שרבנן חיישי לקלקולא [חכמים חוששים לקלקול] ולכן אינם מחלקים בין נדר לנדר, ור' יהודה לא חייש לקלקולא [אינו חושש לקלקול] ואינו מחלק אלא בין נדר שיש בו פריצות לבין כזה שאין בו!

אמר שמואל: איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר' יהודה הוא האומר שיחזירנה ואינו חושש לקלקול, וחכמים הם החוששים לקלקול.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף המשנה]: נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר ר' יהודה, אומר לה: "שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך", מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה חייש לקלקולא [חושש לקלקול]! ומשיבים: הא נמי איפוך [זו גם כן הפוך].

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אין אתה צריך להפוך], ור' יהודה חושש לקלקול, אלא בההיא [באותה משנה קודמת], לענין אשה שנדרה, סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' מאיר, וסבר לה [וסבור הוא] כדעת ר' אלעזר. בנדר שצריך חקירת חכם סבר לה [סבור הוא] כר' אלעזר שבמקרה זה אין חשש לקלקול ומותר להחזירה, בשאינו צריך סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר שמתיר להחזירה במקרה זה.

אמר רבא: וכי דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה]? הרי גם כאן קיימת סתירה!

אלא אמר רבא: דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו]. דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה], כי מאן [מי הם] חכמים הנזכרים כאן? — ר' מאיר הוא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] תנאי כפול, ותנאי שאינו כופל ומפרש בו מה יהיה במקרה שיתקיים התנאי, וגם מה יהיה כשהתנאי יתבטל — אינו תנאי. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? — בשלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], ולשיטתו אין זה נחשב כתנאי, ולכן יכול להחזירה.

ה משנה המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, שהרי הם אינם אשמים בכך.

ו גמרא אמר רב אסי: מה שאמרנו שאין פודים אותו, והוא דווקא באופן שמכר עצמו ושנה ושילש. שכיון שהוא רגיל בכך, קנסו אותו שלא יפדוהו עוד.

מסופר: הנהו [אותם אנשים] בני המקום בי מיכסי דיזפי זוזי [שלוו כסף] מגוים ולא הוה להו למפרעינהו [היה להם לפרוע להם]. אתו וקא גרבי להו [באו הגויים ולקחו אותם כעבדים], אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא שיורה שיפדו אותם. אמר להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו!

אמר ליה [לו] ר' אבא: לימדתני רבינו, והוא שמכר ושנה ושלש והם לא עשו כן! אמר ליה [לו]: הני מרגל רגילי דעבדי הכי [אלה רגילים לעשות כך] והרי זה כמי ששנה ושילש.

מסופר: ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי [אדם אחד שמכר את עצמו ללודרים], אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara discusses the formulation of the vow taken by the husband: What is meant by the expression: Konam, as stated by the husband? Generally this term is used when stating a vow of consecration; how does such a vow render her forbidden to him? Rav Huna said that the case is when he says: All the produce that is in the world will become forbidden to me if I do not divorce you.

The mishna taught: And they permitted him to remarry her. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as why shouldn’t he be able to remarry her? The Gemara answers that lest you say: Let us institute a decree due to the statement of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita that Rabbi Natan said: One who vows, it is as if he built a personal altar during the time the Temple stood, when it became prohibited to build a personal altar to God outside the Temple. And one who fulfills a vow, it is as if he sacrificed an offering on this personal altar, thereby doubling his sin. Therefore, it would be possible to suggest that the husband is penalized and prohibited from remarrying her because he sinned by taking a vow and fulfilling it. Therefore, it teaches us that this is not the case.

The end of the mishna stated that the reason for this halakha was for the betterment of the world. The Gemara asks: What betterment of the world is there in allowing him to remarry her? Rav Sheshet said: This statement refers back to the first clause of the mishna. The expression: For the betterment of the world, is not an explanation of Rabbi Yosei bar Yehuda’s statement, but rather, it is meant to explain why there is a penalty that one may not remarry a woman whom he divorced due to her bad reputation or due to a vow she had taken.

Ravina said: Actually, this expression applies to the latter clause of the mishna, and this is what it taught: This is not for the betterment of the world. In other words, when they instituted that he may not remarry her for the betterment of the world, it is only with regard to a case where the woman has taken a vow. However, when the husband takes a vow, there is no element of the betterment of the world and he is permitted to remarry her in that case.

MISHNA: With regard to one who divorces his wife because she is a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children [ailonit], meaning that after their marriage it became clear that she was sexually underdeveloped, Rabbi Yehuda says: He may not remarry her, and the Rabbis say: He may remarry her.

If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, meaning that she was not actually an ailonit, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, claiming that he unlawfully divorced her without paying her marriage contract as he claimed that she was an ailonit and their marriage was a mistaken transaction, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, meaning that it is preferable for her to withdraw her claim. If she persists, he may say that he divorced her only because he believed her to be an ailonit, casting aspersions on the validity of the divorce and the status of her children. Therefore, it would be wise of her to withdraw her claim.

GEMARA: The Gemara clarifies the dispute in the mishna: Is this to say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm, i.e., the harm that she may later incur if he casts aspersions on the validity of the divorce, and therefore rules that he may not remarry her, ensuring that he will divorce her only if he is absolutely certain that he wishes to do so, and the Rabbis are not concerned about potential harm? But didn’t we learn that they each said the opposite?

As we learned in the previous mishna (45b): A man who divorces his wife due to her bad reputation may not remarry her. And if one divorces his wife due to a vow that she stated, and he could not live with her under the conditions of the vow, he may not remarry her. Rabbi Yehuda says: If he divorced her due to any vow that the public was aware of, he may not remarry her, but if he divorced her due to a vow that the public was not aware of, he may remarry her. Apparently, the Rabbis are concerned about potential harm, and consequently, they do not make a distinction between one vow and another; and Rabbi Yehuda is not concerned about potential harm, and he makes a distinction between a vow that may lead to permissiveness and one that does not.

Shmuel said: Reverse the opinions in this mishna. Rather, say that it is Rabbi Yehuda who says that he may remarry her, and he is not concerned about potential harm, while the Rabbis say he may not remarry her, and they are concerned about potential harm.

The Gemara challenges: But from the fact that it teaches in the last clause of the mishna: If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, and one can learn by inference that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The Gemara answers: Here too, reverse the opinions, and it is the Rabbis who stated the last case of the mishna.

Abaye said: Actually, do not reverse the opinions, and say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The distinction is that in that mishna, which discussed a woman who took a vow, he holds in one matter in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and he holds in another matter in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. In the case of a vow that requires dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that there is no concern about potential harm in such a case, as a husband would not desire that his wife be disgraced before the court. In the case of a vow that does not require dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that the husband would not be deemed credible if he were to state that he was unaware that he could nullify her vow.

Rava said: Is it difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, but it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna? Abaye only addressed how to explain the contradiction between the statements of Rabbi Yehuda.

Rather, Rava said: It is not difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, as we answered. Additionally, it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna, as who are the Rabbis in this mishna? It is Rabbi Meir, who said: We require a compound condition stipulating both positive and negative outcomes. And with what are we dealing here? We are dealing with a situation where he did not compound his condition, as he stated only that he is divorcing her because she is an ailonit, but did not state that he would not divorce her if she were not an ailonit. Therefore, his condition is disregarded, and he may remarry her.

MISHNA: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed, but the children are redeemed after their father’s death, as there is no reason to penalize them.

GEMARA: Rav Asi says: And this halakha, that he is not redeemed, applies only when he sold himself for a first time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a second time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a third time. Since he sold himself repeatedly, the Sages penalized him by instituting that he may not be redeemed.

The Gemara relates: There were those residents of Bei Mikhsi who borrowed money from gentiles, and they did not have sufficient funds to repay them. As a result, the gentiles came and seized them as slaves. They came before Rav Huna and requested that he instruct the Jews to redeem them. Rav Huna said to them: What can I do for you, as we learned in a mishna: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed.

Rabbi Abba said to Rav Huna: Our master taught me: And this halakha applies only when he sold himself, and repeated a second time, and repeated a third time, which was not the case in this incident. Rav Huna said to him: These people do this habitually, and it is as though they sold themselves for a second and third time.

The Gemara relates: A certain man sold himself to gladiators [luda’ei]. He came before Rabbi Ami and said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דבעי' פשיטא. כבר נתברר מדברינו שדברי הכל שאין לגזור בנדרי עצמו כלל ובבא ת"ק קתני לה וסתמא הוא וכיון שכן מאי קמ"ל ר' יוסי בר יהודה דאמר מעשה ומפרקינן הא קמ"ל וסמכו ענין לדברי ת"ק ותרתי ש"מ. ולי נראה שודאי מי שנדר הנאה לגרש ונדרו עליו היינו נדר עצמו דקתני דאלמא איכא למיחש שמא ימצא פתח ויתחרט דומיא דנדרה היא אבל מעשה דצידן שנדר וקיים ולאחר שנתקיים נדרו מה תחוש לו ודאי שוב אין נשאלין עליו ואינו מתחרט בהיתר הנדר ולכ"ע פשיטא הוא ומפרקי' מהו דתימא מפני אסור קיום הנדר נקנסי', קמ"ל.

הא דתנן המוציא את אשתו משום איילנות. כבר פירשתי בפ"א של מס' יבמות דמשום שנולדו בה מקצת סימני איילנות מוציאה דאלו בכל סימני איילנות לגמרי אף בלא גט היא יוצאה דמקח טעות הוא ואע"פ כן כיון שהורע כחה אין לה כתובה והיינו דקתני עלה הכא בתוס' ר' אלעזר ברבי יוסי אומר המוציא את אשתו משום איילנות נותנין לה בחובתה בחזקה שהיא כשרה.
והא דאקשינן והא איפכא שמעינן להו ואמרינן דרבנן אדרבנן ל"ק וכו' אליבא דלישנא קמא דרב נחמן דאלו ללישנא בתרא טעמא דת"ק משום פריצותא אלא דגזר בנדרים זה מפני זה לישני דר"י אדר"י ל"ק כשנויא ודרבנן ל"ק כלל ולפיכך פסק רבי' ז"ל כלישנא קמא דסוגייאן כוותי'.

פשיטא מהו דתימא וכו'. איכא למידק ללישנא קמא דחייש לקלקולא מאי פשיטותא ואמאי לא גזרינן בהא נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע, וכי תימא קודם שיגרש יצא וישאל ויאמרו לו בית דין, אם כן אף אנו נאמר לרבי מאיר בשצריך חקירת חכם ולרבי אלעזר בשאינו צריך. ויש לומר דכולי עלמא ידעי שהנדרים נתרין על ידי הזקן ובחרטה או בפתחים ולפיכך כשנדר הוא סמיה בידיה הוא ילך אצל חכם ויתחרט או יבקש פתחים אבל בנדרה היא הוא דאיכא קלקול דכל שאינה הולכת לבית דין סבורה היא שאינה מתחרטת וגם היא יודעת בעצמה שאין לה שום פתח דנדרה נדר על כל צד ואדעתא דכולהו פתחים נדרה והילכך מצי לקלקולא בהאי. ולרבי אלעזר נמי דאיכא למיטעי נמי בנדר שאינו צריך חקירת חכם שיש כמה שאינן יודעין שיש מפירין בלא חרטה וכאותה ששנינו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין.

מתני': המוציא את אשתו משום אילונית. פירוש שהוציאה בגט. ותדע לך מדקאמר רבי יהודה לא יחזור כי היכי דלא מצי לקלקלה ואי לא בגט הא קלקולה עמה. ואם תאמר וכיון שנמצאת אילונית אמאי צריכה והא אילונית אינה אשה ומקח טעות גמור הוא וכדתנן ביבמות פרק קמא [ב, א] וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות, ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן צרתה אסורה וחולצת ולא מתיבמת דכצרת עורה דמיא, ויש לומר דהכא לאו כאילונית גמורה אלא בשנולדו בה קצת סימני אילונית. ותדע לך מדתנן נשאת לאחר והיו לה בנים ואי אילונית גמורה היא דוכרנותא דלא ילדה והיינו דתניא בתוספתא רבי שמעון אומר נותן לה כתובה בחזקת שהיא כשרה. ואם תאמר אם כן לא יוציא בלא כתובה יש לומר שהיא מסופקת אם נשאת נשואין גמורין אם לאו אף היא אינה יכולה לתבוע כתובתה אבל כשנשאת לאחר וילדה איגלי מילתא דכתובה אית לה אלא דאמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך [בנדפס: ותמה אני על מה שפירש רש"י ז"ל משום אילונית ושלא הכיר בה כשנשאה ומכל מקום צריכא גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין על כרחה, ואם כן אין לך אילונית שיוצאה בלא גט ותיקשי לך ההיא דיבמות].

אמרין לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. ומיהו אי שתקא איהי אנן נמי שתקינן ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, ואקשינן ואי איהי שתקא אנן נמי מי שתקינן. הרב אלפאסי תירץ דהכא נמי היינו טעמא דאמרינן השתא הוא דבריאת וכדאמרינן התם. וליתה, דעקרות לעתים מתרפאות אבל אילונית אינה מתרפאת לעולם. אלא הכא היינו טעמא משום דכיון דאמרינן לא יחזיר אף הוא נותן גט גמור וכדאיתא בירושלמי, והא דאמרינן אמר לה שתיקותיך יפה מדיבורך בתביעת הכתובה קאמר כלומר על דעת שהנתבע ממני הכתובה לא גרשתיך, וכן פירש הר"א אבן בית דין ז"ל והר"ז הלוי ז"ל. אבל התם דלא תקנו לומר לו שלא יחזיר קא מקשינן אי איהי שתקא אנן היכי שתקינן דהא גט בטל ובניה ממזרין. ובתוספות גם כן פירשו שם באותה שביבמות דלאו למימרא דאנן לא שתקינן וגיטה בטל קאמר אלא לענין לעז קאמר, כלומר אנן מי שתקינא דאם איתא דמשתקינן לה אנן נמי הוה לן לתקוני שלא יחזיר כדי שלא יוכל לקלקלה בלעז. וביבמות כתבתי ענין אחר.

גמרא: דרבי יהודה אדרבה יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. הא אתי כלישנא קמא, דאי ללישנא בתרא לא קשיא לרבנן דבשם רע או נדר איכא פריצות באילונית ליכא. ומכאן נראה דהילכתא כלישנא קמא דסוגיין כוותיה, ועל זה סמך הרב אלפאסי ז"ל לפסוק כלישנא קמא.

אלא שאנו צריכים לגלגל בה מה שאמרו בראשון של נדה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתבה ויוציא ולא יחזיר עולמית ופירשו בה אע"ג דאיתקינא ומשום קלקולא דזימנין דמינסבא ומיתקנא ואמר לו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשיך ושמא תאמר ומאי קלקולא ותימא נמי איהי השתא הוא דבראי דהא בנשאת לרביעי אמרו ביבמות דאי לאו טעמא דבריאות אף בדאיהי שתקא אנן לא שתקינן כבר פירשנו דההיא דיבמות שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ואנן הוא דבעינן לקלקולה אי לאו דאמרינן השתא הוא דברית והכא בדאמר לה משום וסת אני מוציאך וגדולי הדורות תירצו דלא דמי וסת לבנים שבבנים אין רפואתה נודעת אלא על ידי בעל וכשנשאת לבעל הרי היא אסורה לו משום מחזיר גרושתו הילכך אמרינן על כל פנים גרשה ואף כשיהו לה בנים שהרי אסורה היא לו אבל וסת הרי יכולה להתרפאת בלא בעל ועדין היא מותרת לו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר החלק השביעי והוא שאמר המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותן אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם המוכר שדהו מן הנכרי וחזר ולקחו ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם אמר הר"ם ובתנאי שימכור עצמו ג' פעמים ואז לר' יהודה בפעם השלישית אם לא שיפחדו עליו מהריגה וכבר ביארנו במקומות מזרעים שהעקר אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולזה מי שיקנה מגוי יביא מן התורה וכאשר ראו חכמים בקניתם מן הגוים התקינו שלא יביא הקונה מגוי בכורים כדי שיתבאר לו שהוא הפקיע קדושתו ולא בקנייתה מהם וכאשר ראו גם כן שזה מביא להיות נשארת ביד גוים ותשתקע בידם התקינו שמי שיבא עד שידע שאין קנין לגוי בארץ ישראל קנין גמור ויכוין לפדות אותה מידו שכבר נשארה בה קדושה:

אמר המאירי המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותם מפני תקון העולם שלא ירגיל עצמו בכך מכל מקום פירשוה בגמרא בשמכר עצמו שלשה פעמים הא קודם שלשה פודין אותם ובמקום שהגוים רגילים להכריחם בכך מצד חובות שחייבים להם אף בפעם ראשונה כן ומ"מ היכא דאיכא חשש מיתה אף לאחר כמה פודין אותם ובמשמד לאכול נבלות אם לתיאבון פודין אותו ואם להכעיס כגון דשביק היתירא ואכיל איסורא אין פודין אותו כלל וכן אם מת זה שמכר עצמו ובניו פודין את הבנים לאחר מיתת האב אף לאחר כמה פעמים משום קלקול ר"ל שמא יטמעו ביניהם וכן הלכה:

המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם כך היא הגירסא ברוב ספרים ובהלכות גדולי הפוסקים ופירושה שהדבר ידוע שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשרות וכשחזר ולקחה ר"ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ואף מן התורה חייבין בהם והוא הדין למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל וזה שאמר מפני תקון העולם פירשו בגמרא ששתי תקנות היו והוא שאמרו מעיקרא הוו מייתו לה בדאוריתא כיון דחזו דהוו מיקרו ומזבני וסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כלומר שהיו מוכרים להם תמיד על סמך שהקרקע בקדושתו ואין להם עונש תקינו דלא ליתו כיון דהדר חזו דמאן דלא סאגי להו מזבני ומשתקעין ביד גוים שלא היו קפדים לפדותם אחר שלא היו סבורים שהיא קדושה בידו הואיל ואין מביאין ממנה חזרו והעמידוה על דין תורה וכן הלכה:

וגדולי הרבנים גורסין במשנתנו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים כלומר שצריך ליקח מבכוריו בכל שנה כדי להעלות לירושלם וכל זה דרך קנס שלא יהא רגיל למכור לגוי בארץ ישראל ואם מכר שיהא משתדל לחזור ולפדות ואין הפי' עולה יפה שאם כן היאך תמהו בה דאוריתא לא וכו' ואע"פ שהם טורחים לפרשה אין הדברים מתישבים וכן יש מקשים עליהם דאי מתורת קנס היכי מייתי חלין בעזרה אלא שהם תירצו בכיוצא בה בבתרא פרק ספינה דמייתי ומתנה ויש גורסין הלוקח מביא בכורים ר"ל הלוקח מן הפירות וכבר כתבנוה בכלל הראשונה וודאי היא העקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פשיטא. פי' פשיטא ודאי יכול להחזירה שמאי קלקול שייך למימר דבעי' למיסרה ואי קשה ואמאי פשיטא הכא דמותר להחזירה ואין בזה מפני תקון העולם והא כי היכי דבנדרת איהי מצי לקלקולה (הם) הכי נמי כי נדר איהו מצי לקלקולה ולמימר אילו הייתי יודע שיש פתח לנדרי אם היו נותנים לי ק' מנה לא הייתי מגרשך אין זה כלום דבודאי אם היה מודר ממנה הנאה מתחלה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי כקונם ומחמת נדר זה היה מגרשה היה צ"ל לא יחזיר שמא יקלקלנה ויאמר אילו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מגרשך דומיא דנדרה היא אבל זה שרצה לגרש את אשתו וקשר עצמו בנדר שלא יכול להתחרט הרי אנו רואים שבכל לב הוא מגרשה ואינו חפץ בה כלל שהרי נדר בכל כחו ע"י נדר שלא יתרצה עמה הלכך שום קלקול אינו יכול לעשות ומ"ה מתמה תלמודא פשיטא ודאי שיכול להחזירה. ומהדר מהו דתימא ליגזור משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן וגמר עוונו לפי שהוא מרגיל עצמו בנדרים קמ"ל. פי' הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות שסבר לעשות מצוה ועושה עבירה כך זה סבור לעשות מצוה ועשה עבירה ( הגה"ה. מפרש רבינו אליהו זצ"ל משום דאתיא בג"ש כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכו' כי במה נחשב הוא ודרשי' אל תקרי במה אלא במה ובריש פ"ג דנדרים יליף בהאי ג"ש דנק' רשע דכתיב שם רשעים חדלו רוגז) כדתנן בנדרים כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרכם של כשרים לידור אלא להביא בנדבה ויש לו להשאל על נדרו ולא יקיימנו וזה שלא נשאל וקיים נדרו וגירש אימא ניגזור וניקנסיניה שלא יחזירנה קמ"ל דלא קנסי' לזה. ואתיא כמ"ד טעמא דמתני' משום קנסא ודוקא כשנדרה היא קנסוה שלא תהיה פרוצה בנדרים אבל כשנדר הוא אין לקונסו שהנדרים באשה הם פריצות ולא באיש:

מפני תיקון העולם ומתמה מאי תיקון העולם איכא פי' דמשמע התירו לו שיחזירנה מפני תיקון העולם ומאי תיקון העולם יש בחזרתה אמר רב ששת ארישא פי' האי מפני תיקון העולם ארישא קאי דקתני משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ומסיק הכא מ"ט לא יחזיר מפני תיקון העולם אי משום קלקולא אי משום קנסא רבינא אמר אסיפא וה"ק אין בזו מפני תיקון העולם פי' התירו לו שיחזירנה שאין לאוסרה מפני תיקון העולם ולקונסו כדרך שאסרנו אותה עליו כשנדרה היא מפני תיקון העולם הכא לא שייך שום תיקון העולם לאוסרה עליו:

בד"ה המוציא אשתו כו' והא דתנן כו' והשניה והאיילונית אין כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא בספק איילונית כי הך דהכא דהלשון והאיילונית משמע בודאי איילונית משא"כ הכא דקתני משום איילונית דמשמע שפיר משום חשש איילונית וק"ל:

בד"ה אומר לה שתיקותיך כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה כו' עכ"ל כל זה לשיטתם דלאו קלקולא ממש קאמר נמי התם שיהיה הגט בטל ובניה ממזרים דאם כן לא הוה מועיל מה שאומרים לו לא יחזיר מיהו יש לדקדק מאי פריך התם דהא לא חיישינן ללעז אלא דומיא דלעיל באומר לה משום שם רע או משום נדר אני מוציאך אבל באינו אומר לה כלום אפילו לעז ליכא כמ"ש לעיל לר"מ בדלא כפל למלתיה והתוספות בפ' הבע"י תרצו בזה דהתם מוכיח הדבר טפי שמשום בנים הוא מוציאה ואיכא קלקולא דלעז טפי אפי' באינו אומר לה כלום וכה"ג כתבו התוספות לקמן דהתם פריך אפי' לרבנן דהכא דלא חיישי הכא לקלקולא כו' ע"ש ודו"ק:

ד"ה הנודר כאילו בנה במה וכו' עד ובריש פרק ד' דנדרים כו'. ר"ל וא"ת מנ"ל דגזירה שוה זו מקובלת מסיני דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו לכך מביא דבריש פרק ד' דנדרים יליף בהאי ג"ש דנקרא רשע ש"מ דגזירה שוה מקובלת היא:

ד"ה המוציא אשתו משום איילונית וכו' עד והא דתנן פרק אלמנה ניזונית הממאנת והשניה והאיילונית וכו'. וליכא לתרץ הכא בספק איילונית כדלעיל דדומיא דממאנת והשניה קתני דלא איירי בספיקא ועוד דלישנא דהאיילונית משמע איילונית ודאית אבל הכא במתני' דקתני המוציא אשתו משום איילונית איכא למימר משום חששא דספק איילונית וק"ל:

בא"ד ולא אמרינן תתייבם ממה נפשך וכו'. אבל אקרא דאשר תלד פרט לאיילונית ליכא לאקשויי דקרא אתא לאשמועינן דלאו בת יבום היא ולא מיפטרה צרתה ביבום שלה וק"ל כך השבתי בישיבה לתלמירי ואח"כ מצאו שקדמני בזה ספר חכמת שלמה:

ד"ה אומרים לה שתיקותך יפה מדבורך וכו' עד דהכי פריך רב פפא וכו'. ר"ל דשם איכא ברייתא דקתני ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לא תינשא וכו' נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה פי' דמשנים הראשונים יש לה כתובה ומהג' אין לה כתובה ואיבעיא להו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעי לג' ופשיט דאמרי' לה שתיקותך יפה מדיבורך דמצי אמר לה אדעתא דהכי לא גירשתיך מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן נמצא גט בטל וכו' אלא אמרינן השתא הוא דברית ולפום ריהטא משמע שרב פפא פריך מאחר שאנן ידעינן דמשום שלא היה לה בנים גירשה ועכשיו נתגלה למפרע שהיתה בת בנים א"כ אפילו היא שתקה וכו' ממילא הגט בטל ולכך הקשו התוס' דהכא נמי נימא אנן מי שתקינן מאחר שידוע לן שמשום חשש איילונית גירשה ולפי זה גם על מתני' דלעיל דהמוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר היו יכולין להקשות קושיא זו מה הועילו חכמים בזה שתקנו שלא יחזיר ומטעם זה אף לאחר שתנשא לאחר ונמצא שהשם רע שקר ישתוק ולא יאמר אילו הייתי יודע וכו' אנן מי שתקינן אלא שנקטו קושיא זו על מתני' דהכא הואיל והוזכר בה לישנא דשתיקותך יפה מדיבורך כלישנא דהתם דבפ' הבא על יבמתו ותירצו התוס' דשם אינו אלא לעז והכא תקנו שלא יחזיר שלא יוציא הבעל לעז כמו שכתבו התוס' לעיל ריש דף זה ד"ה אי אמר לה הכי וכו' וכי תימא א"כ מאי פריך רב פפא שם אנן מי שתקינן וכי אנן נוציא לעז מאחר שהבעל שותק ואינו מבקש דבר לכך פירשו דהכי פריך דשם נמי היה לנו לתקן שלא יחזיר מחמת חששא זו שמא יוציא הבעל עליה לעז ואפי' לא תתבע ממנו כתובה כמו שתקנו הכא אלא מאי אית לך למימר דשם לא שייך לעז דאמרי השתא הוא דברית ולכך מהאי טעמא נמי לא תוכל לתבוע הכתובה מהשלישי ראמר לה השתא הוא דברית ולא צריכין לטעמא דאמרינן לה שתיקותך יפה מדיבורך וכו' וכ"ת א"כ הכי נמי נימא היכא שלא שייך לעז מטעמא דהשתא הוא דברית וא"כ למה תקנו חכמים שלא יחזיר לכך סיימו התוס' והתם דאיירי בעקרה דוקא שייך השתא הוא דברית וכו':

רש"י בד"ה והכא כו' אלא הוי יודעת כו'. נ"ב אבל לדעת התוס' אינה כן דא"כ הוי כפליה למילתיה ואיכא לעז אלא אפילו לא כפליה כדפירשו התוס' לעיל:

תוס' בד"ה המוציא כו' תתייבם ממ"נ כו'. נ"ב ומקרא לא מצי לאקשויי אמאי ממעט איילונית דשמא איירי (בה) בהכיר בה א"נ קרא אינו ממעט שלא יכול ליבמה אלא ממעט שלא ייבם אותה ויפטור צרתה ודו"ק:

בד"ה אומר לה כו' דהשתא הוא דברית כו'. נ"ב כך הוא מסקנת רב פפא לשם דמש"ה אין לה כתובה ולא משום שתיקותך יפה מדבורך וק"ל:

גמ' פשיטא מהו דתימא כו'. דאין סברא לקנוס אותו משום פריצות וקלקול ליכא שנדרו תלה באם לא יגרשנה ותיכף כשיגרשה נתקיים הנדר ומה קלקול ישנו תו הלא יכול לקחתה אחר הגירושין ועוד כיון דתלוי בדידיה ליכא קלקול וק"ל:

גמ' והמקיימו כו'. ובשבועה אמרינן אי אתשיל אשבועתא בעובדא דריב"ל משמע דקיום טוב משאלה ואפ"ל דהמקיימו כאילו כו' משום שמא בפעם אחר יסמוך ג"כ על כך ויעבור מתוך כך אשבועתו אבל כשאדם יצא ידי עולמו וקיים כל שבועותיו ולא שאל עליהן זה ודאי טוב יותר דחזינן זריזותיה שלא עבר מאומה וק"ל. גם יש לחלק בין נדר לשבועה ודו"ק. יש לכוין נדר לאביר יעקב כו' ר"ל אף דהוי כבונה במה אכן זה הנדר היה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב [דלא היה אז איסור במות] וק"ל:

גמ' אלמא ר"י לא חייש לקלקולא ורבנן חיישי לקלקולא כצ"ל וכן מצאתי מוגה וכן בפתיחות הקושיא מתחיל בר"י ורבנן ואביי דלא חש לתירוצא דרבנן אולי ס"ל כמ"ד דטעמא משום פריצות ולא מסתבר כלל לתרוצי דרבנן דהכא איירי בדלא אמר כלל משום איילונית אני מוציאך [וכן תי' הב"י] דא"כ מ"ט דר"י דלא יחזיר וסמך תלמודא כאן אדלעיל שפי' למשנתינו והוא דאמר כו' ודברי הב"י בסי' יו"ד אין מחוורין בעיני כלל. וטעמא דהרמ"ה [דסובר אפילו לא כפלי' למלתא לא יחזיר שהוכרח הב"י לתרוצי בזה ע"ש] אולי לא פסק כר"מ בזה דדוקא לר"מ צריך דכפלי' לתנאי ודו"ק:

גמ' אמר שמואל איפוך והא מדקתני סיפא כו'. לא אמר איפוך מתני' דלעיל כיון דליכא שם וחכמים אומרים ודו"ק:

בתוס' בד"ה המוציא כו' והא דפליגי בהמדיר כו'. א"ל דבזה נתרץ התימה דהכא דכנסה צריך גט דאין אדם עושה כו' וכפרש"י וביבמות במן האירוסין כדמשמע בהמדיר דוקא כנסה סתם ואף דהתדע עומד במקומו דאיילונית אין לה רפואה והכא משמע דיש לה רפואה מ"מ התימה מתורץ ועיין בתוס' המדיר דהוכיחו דלאו דוקא כנסה סתם ע"ש:

בא"ד והא דתנן כו' הממאנת כו' דמשמע אבל גיטא בעי כו'. ומדקרי לה איילונית משמע שהיא איילונית ודאי משא"כ כאן דקאמר משום איילונית דר"ל משום חששא דאיילונית:

בא"ד ולא אמרינן תתיבם ממנ"פ כו'. ואשר תלד פרט לאיילונית לא קשה ממנ"פ כו' (פ) די"ל פרט לאיילונית שאינו מצוה ליבמה ועי"ל פרט לאיילונית היכא שהכיר בה אבל קטנה דלא שייך הכיר בה גם קאמר לא חולצין ולא מיבמין שאינו רשאי הקשו שפיר:

בתוס' בד"ה אומר לה שתיקותך כו' והתם דאיירי בעקרה כו' ואפילו לרבנן כו' וא"ת כו'. קשרתיו דלפרש"י מתקיף ר"פ לסברת דטעמא דכתובה דחיישינן לקלקולא אטו אם הוא כו' אע"כ אין טעמו משום קלקולא וס"ל כרבנן דהכא דלא חיישי לקלקולא וטעמא דכתובה משום השתא הוא דברית וכפרש"י בהדיא שמה והשתא לא קשה מנדה דהשתא הוא דברית לא מבטל קלקולא רק שלא תוכל להוציא כתובה [והאי תנא דנדה חייש לקלקולא] וכן הכא באיילונית הוצרך לתקן דלא יחזיר דאי לא"ה חיישינן לקלקולא דהשתא הוא דברית לא מבטל קלקולא וכתובה ה"נ דלא גביא הכא אפילו בלא טעמא דהשתא היא דברית רק משום קלקול וכן מ"ש ואפילו לרבנן כו' דלפי' רש"י קושטא קאמר שם כן אלא כרבנן דלא חיישי לקלקולא משום דלא כפל וטעמא דכתובה משום השתא כו' ומה שדחק לרש"י לפרש כן לשיטתו דקלקול ממש אין שייך לומר שיהיה גט גט מעליא מספק דשמא השתא הוא דברית דליכא אלא ספיקא כמו השתא הוא דכחשית שם דלענין כתובה ניחא שפיר דהממע"ה וכמ"ש שם התוס' אבל להתוס' דקלקול ליתא אלא משום לעז בעלמא אתיא בפשיטות טפי דהשתא הוא דברית מבטל הלעז כיון דיכולין לתלות בהשתא הוא דברית ולזה הקשו הכא באיילונית נמי כו' וא"ת מנדה כו' ואפילו לרבנן כו' אמאי חיישי שמה לקלקולא אלולי טעמא דהשתא הוא דברית כנ"ל [לזה כתב דרבנן מודו התם] אף שיש להקשות קצת מי הכריחם לזה יפרשו ג"כ דהשתא הוא דברית אין מבטל לעז רק נותן טעם לכתובה וכמו לפי' רש"י ודו"ק. ויש מקשרים בע"א דבל"ז [ל"ק מנדה] התם קלקול ממש זה נתבטל בהשתא היא דברית אבל לעז לא נתבטל כמו בדלא אמר ע"מ כן יהא גט דקלקול ממש ליכא ולעז איתא ולרבנן דלא חיישי הכא לקלקול לעז אבל קלקול ממש חיישי ובנדה איירי בלעז [ודלא כרבנן] ויש לפקפק הרבה בזה ודו"ק:
לענין כתובה יש לעיין אי צריך נמי שאמר שאין אני רוצה לתת כתובה ע"כ מגרשך דלפי הסברא נראה שא"צ שיאמר ועיין:

במשנה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. יבמות (סה). התוי"ט (בסד"ה וחכ"א) כתב דלחכמים דאמרי יחזיר והוה גט מעליא ואפי' אינה איילונית א"י לומר לה שתיקותיך כו'. ולכאורה תימה דהא לר"י דס"ל דלא יחזיר הוה השתא גומר ומגרש כדפי' הרע"ב במשנה דלעיל ואפ"ה ליתן כתובה אמרי' דלא גירש א"כ גם לחכמים כן. ויש לחלק קצת. אבל בתוס' שם ד"ה אי משמע דאף לרבנן כן:

רש"י ד"ה רי"א ל"י. שאם יבואו לך סימנים כו'. כצ"ל:

תד"ה המוציא. מדפליגי ר' אליעזר ור"ע כו'. כצ"ל:

תד"ה אומר. ומה"ט לא מצי למתבע כתובה. כצ"ל:

גמ' באומר יאסרו כל פירות. עי' לעיל דף לה ע"א תוד"ה ונודרת:

המוציא אשתו משום איילונית. כל השייך לסוגי' זו כבר נתבאר לעיל מ"ה ע"ב ע"ש:

המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים וכו' והוא שמכר ושנה ושילש. דבר זה מוכרח דהרי קרא כתיב פ' בהר או לעקר משפחת גר ואמרינן בקדושין כ' ע"ב זה המוכר עצמו לע"ז שלא תאמר נדחה אבן אחר הנופל קמ"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו כי היכי דלא ליטמע בין הנכרים ע"ש וא"כ קשי' משנתינו השתא עצמו פודין בניו עמו לא כ"ש. אלא ע"כ מתני' במכר ושנה ושילש דא"א להצילו שלא יטמע בין הנכרים שהרי על כרחנו רוצה הוא להטמע בין הנכרים ע"כ אפי' בניו עמו אין פודין כל ימי חייו כצ"ל לכאורה. אלא שצל"ע מ"ש רש"י דכל זמן חיי האב הוא משמר הבנים שלא יטמעו בין הנכרים וצ"ע ערבך ערבא צריך דהרי משום כך ציותה תורה לפדותו כדי שלא יטמע הוא בין הנכרים וזה שמכר ושינה ושליש שרוצה בטימוע איך נניח הבנים אצלו מפני שמשמרם שלא יטמעו וצע"ג. תו קשיא לי מאי דאמר במי שמכר ושינה ושילש ללודאי כמ"ש רמב"ם דבהכי מיירי וכש"כ הכא דאיכא קטלא מאי ק"ו איכא דבנים שלא חטאו פודין משום קלקולא אבל הוא עצמו שמקלקל עצמו אין פודין שהרי על כרחנו רוצה לטמוע ויחזור וימכור עצמו ע"כ לא חיישינן לטמוע דידי' א"כ בקטלא מאבד עצמו לדעת ויחזור וימכור עצמו ועל חייו לא חס ומאי כש"כ איכא. ותו קשי' איך הוה קטלא כ"ש מקלקולא הא גדול המחטיא יותר מההרגו. וזה י"ל קצת ולומר דבבנים קטנים שיטמעו לא שייך מחטיא ואפ"ה פודין והוה קטלא ק"ו וסברא זו כתב מג"א ססי' ש"ז ע"ש ודוחק וקושי' הראשונה צ"ע:

גמרא והתירו לו שיחזירנה פשיטא כו' עד ורבינא אמר לעולם אסיפא והכי קתני אין בזה מפני תיקון העולם. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו למה התירו באמת ומאי מקשה נמי פשיטא דאדרבא מסברא י"ל דהכא נמי איכא מפני תיקון העולם שמא יאמר אילו הייתי יודע כו' והאריך ליישב ולולא דבריו היה נ"ל בפשיטות דלא שייך הכא קילקולא לומר אילו הייתי יודע שיש תקנה להתיר הנדר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה דמי הכריחו מעיקרא לישבע בקונם כדי לגרשה הרי לפנינו שלא היתה חביבה עליו וא"כ ליכא גילוי דעת לחוש לקילקולא ודוקא במוציא משום ש"ר ונדר שבה שאינה מגרשה לרצונו בזה דוקא שייך קלקולא כמו שפירש"י ז"ל לעיל כנ"ל:

תוספות בד"ה המוציא אשתו משום איילונית משמע הכא דאיילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות משמע דלא בעיא כו' והא דפליגי בהמדיר כו' היינו בשאר מומין דמחיל אבל באיילונית לא מחיל כו' עכ"ל. אבל רש"י ז"ל במשנתינו כתב להדיא דאיילונית צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין עכ"ל א"כ משמע להדיא דמה"ט אפילו בודאי איילונית בעיא גט משום דבעל לשם קידושין וכ"נ מלשון הרי"ף ז"ל בשמעתין שכתב על משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית עכ"ל ואפרש כוונתם בסמוך נמצינו למידין מיהא דע"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבספק איילונית לא שייך לומר השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה אומר לה שתיקותך כו' ע"ש וא"כ ע"כ כיון דמשנתינו בודאי איילונית ע"כ דבעיא גיטא ואף שאין אני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מוכח להדיא בגמרא כשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מדמסקינן בפ' המדיר דף ע"ד אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר ר"י אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אשה אחרת אע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזה זה שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ע"כ וכתב שם הרי"ף ז"ל דאע"ג דפליגי לעיל רב ושמואל בקידש' על תנאי וכנסה סתם אי צריכה גט ומסיק רבא לעיל דבטעות אשה אחת כ"ע מודו דלא בעיא גט אפ"ה לית הלכתא כרבא וכהנך אמוראי דלעיל אלא כדמסקינן הכא משמיה דעולא דצריכה גט וכדמסקינן לאפוקי מהאי תנא אלמא ליתא לדרבי ישמעאל ומייתי נמי דעבדו רבנן עובדא בפ' בא סימן דלא כר"י אלמא דלית הלכתא כר"י כ"ז דקדק הרי"ף ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל נמצא דלפ"ז מוכח להדיא שאין לחלק בין קידשה על תנאי דמומין ונדר ובין שאר קדושי טעות אלא בכולהו בעיא גט דאלת"ה אלא כמו שחילקו התוס' דבתנאי דמומין טעמא דמחיל אבל באיילונית ושאר קדושי טעות דלא שייך מחילה שאין אדם מוחל עליהם לא אמרינן דאין עושה בעילתו בעילת זנות אם כן אמאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהאי תנא דר"י דהא ר"י בהדיא מקדושי טעות איירי דמפיק מקרא דוהיא לא נתפשה וא"כ אכתי אפשר דאיתא לדעולא ואיתא לדר"י כגון בקדושי טעות כגון איילונית אע"כ דאין לחלק דבכל קדושי טעות קאמר עולא דצריכה גט אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו ביבמות דהא דדרשינן למעט קידושי טעות מוהיא לא נתפשה היינו אסמכתא בעלמא וא"כ משמע דמ"ד מקדש על תנאי בעיא גט היינו מדרבנן וא"כ אפשר דהרא"ש ז"ל נמי בהאי שיטה קאי ומתוך כך יש לי לדקדק על מ"ש שם הרא"ש ז"ל על לשון הרי"ף ז"ל שיש מן הגדולים שכתבו דלעולא נמי א"צ גט אלא מדבריהם או מספק דשמא מחל לתנאי ולענ"ד א"א לומר כן מדקאמר ולאפוקי מהאי תנא ור"י ע"כ מדאורייתא איירי דיליף לה מקרא א"כ ע"כ הא דקאמרינן לאפוקי מהאי תנא היינו נמי דמדאורייתא בעיא גט ואע"ג דהתם לא מצינו לאוקמי באיילונית מדקתני ובנה מורכב על כתיפה אפ"ה מצי לאוקמי בשאר קדושי טעות ועוד דא"כ לר"י גופא תיקשי מנ"ל למעוטי שאר קידושי טעות דלמא קרא דוהיא לא נתפשה לא אתי אלא למעוטי איילונית. ויש לי בזה מקום עיון גדול על שיטת הר"ן ז"ל והבית יוסף אלא שאין כאן מקומו. הרי שזכינו מיהא לדין שיש ראיה מרווחת ללשון רש"י ז"ל בשמעתין דאיילונית בעיא גט גמור אפילו מדאורייתא ומצאתי מקום לומר שכן היא שיטת הרי"ף ז"ל בשמעתין ובפ' המדיר ומעתה נבא ליישב מה שהקשו בתוספות ממשנה דריש יבמות דמשמע דלא בעיא גט ולפמ"ש יכילנא לשנויי דההיא דריש יבמות באיילונית יבמה מן האירוסין דודאי לא בעיא גט דהוי קדושי טעות משא"כ כשבעל אחר קדושין לעולם דבעיא גט משום דעולא ומשום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובכה"ג איכא לאוקמי מתני' דהכא אפילו בודאי איילונית וכשבעל אחר קידושין מש"ה בעיא גט. מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא שכבר מצאתי תירוץ אחר מרווח בלשון מורי זקיני הגאון מוהר"ר יושע ז"ל בלקוטים שלו בספ' מנ"ש בריש פ"ק דיבמות שנדפס עלה אחד בבד אחד ושם נאמר דמההיא דיבמות אין ראיה דהא למסקנא דרבא ביבמות דף י"ב דהא דקתני או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות היינו אפילו הכיר בה ודקתני שנמצאו תני שהיו נמצא דלפ"ז אין הטעם כלל משום קדושי טעות אלא כיון דאיילונית לא רמיא קמיה לייבם מקרא דאשר תלד א"כ צרתה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דמותרת וא"כ כשלא הכיר בה נמי הוי טעמא משום הכי ולאו משום קדושי טעות וממילא אזלא לה ראיית התוספות ע"ש באריכות אלא שהל' מגומגם מחמת השמטת הדפוס אלא דבסוף דבריו שם שדא ביה נרגא כמסתפק דאכתי ראיית התוספות קיימת מדרב אסי פליג שם עלה דרבא ומוקי מתני' דיבמות בלא הכיר בה דוקא וא"כ ע"כ משום קידושי טעות נגעו בה ומוכח דלא בעיא גיטא ולפ"ז ממילא נהי דרבא פליג באוקימתא דמתניתין אבל בהא דינא דאיילונית לא בעיא גט לא אשכחן מאן דפליג והעלה הדברים בספק ע"ש. אמנם כן ראיתי שדברי מורי זקיני ז"ל מכוונים להלכה דאיתמר משמיה דגברא רבה כוותיה שכן מצאתי מבואר בלשון הנ"י בריש יבמות שכתב דברים ככתבן בשם ר"ח ז"ל דמאוקימתא דרבא תו ליכא ראיה דאיילונית לא בעיא גט ואם כן צריך ליישב דהא ע"כ לרב אסי הכי הוא וכדכתיבנא אבל למאי דפרישית א"ש דודאי רב אסי סבר דאיילונית לא בעיא גט ורבא גופא נמי ודאי הכי ס"ל מדקאמר בפ' המדיר בפלוגתא דרב ושמואל דבטעות אשה א' אפילו בתנאי דמומין לא בעי גט כ"ש באיילונית דהוי מקח טעות טפי ממומין כדכתבו התוספות כאן אבל אנן לא ס"ל ככל הנך אמוראי אלא כמסקנא דהמדיר דאמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ומסיק הש"ס לאפוקי מהאי תנא דר"י והכי הלכתא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שכן משמע מסוגיא דפ' בא סימן ועוד דעולא מעשה קאמר וכבר כתבתי דמשם מוכח דה"ה כל קידושי טעות אפי' איילונית בעיא גט וא"כ ממילא דלא תיקשי מההיא דיבמות דאנן מוקמינן למתני' דיבמות כדאסיק רבא הלכתא דאפילו לא הכיר בה צרתה מותרת וממילא דלא הוי טעמא דמתני' כלל משום קדושי טעות אלא משום דהו"ל צרת אשת אח שלא במקום מצוה כדפירש"י ז"ל שם בשם הלכות גדולות ולפ"ז נתיישב הכל על נכון לשיטת הסוברים דאיילונית בעיא גט ומתוכן אבוא לבאר סוגיא דשמעתין ברווחא וביותר שיטת הרי"ף ז"ל כמו שיבואר בסמוך ודוק היטב:

בא"ד תדע מדקתני סיפא כו' ואילו ודאי איילונית לית לה רפואה כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דמתני' בודאי איילונית יש ליישב דנהי דרוב איילונית אין להם רפואה אפ"ה זימנין דאיתרמי שיש לה רפואה ומש"ה איילונית אין צריכה חליצה אליבא דכ"ע דאזלינן בתר רובא וגדולה מזו מצינו בריש פ' האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה דבעי למימר שמותרת לינשא לשוק בלא חליצה ורוב נשים מתעברות ויולדות וה"ה באיילונית ועוד שהתורה פטרה בפירוש ולא רצו להחמיר שאם אתה אומר חולצת מתייבמת משא"כ בסריס דשכיח הדבר שיש להם רפואה א"כ אפשר דמדאורייתא בר חליצה הוא ומוקמינן לקרא דולא ימחה פרט לסריס דאתי למעט סריס אדם דוקא שאין לו רפואה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמבואר בלשון הרי"ף ז"ל שהבאתי שכתב בטעם משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית ומש"ה אינה צריכה חליצה לכ"ע שאף אם תתרפא נאמר לה השתא בריית וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד אור"ת דהתם בדקבלה עילויה וכה"ג משני בפרק בן סורר ומורה עכ"ל. אמאי דבעי למיפשט התם דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדתנן בת ג' שנים ויום אחד חייבין עליה משום א"א ולא אמרינן דלמא איילונית היא ודחי הש"ס בדקיבלה עילויה ואפ"ה ליכא לאקשויי מהאי סוגיא אמאי דפרישית בסמוך דודאי איילונית נמי בעיא גט אפי' מדאורייתא כדפרש"י כאן דודאי בעל לשם קידושין וא"כ מאי מדייק התם דלמא איילונית היא דהא אכתי חייב עליה משום א"א כיון דבעל לשם קידושין אלא דא"ל דהתם איירי כשלא בעל דהא קתני בבא בפני עצמה מתקדשת בביאה וכן פירש"י ז"ל שם להדיא דההיא דחייבין עליה משום א"א אם קיבל אביה קידושין איירי ע"ש כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה ר' יהודה כו' ואם ידעתי שלא תשובי אלי וכו' לא גרשתיך. ולכאורה הוא שפת יתר ונראה שבא לתקן בזה דליכא לפרש שהקילקול הוא שיאמר הבעל שלא העלה על לבו כלל שתוכל להתרפא ואילו ידע מזה לא היה מגרשה דא"כ מאי מהני הא דלא יחזיר לכך פרש"י ז"ל דודאי בהא לא שייך קילקולא כיון דזימנין מתרפאת מסתמא אף מספק רצה לגרשה מדלא המתין אלא דעיקר הקילקול הכא שיאמר דנהי דמספק גירשה אף על פי כן היה בדעתו להחזירה ואילו ידע שלא תחזור אליו לא היה מגרשה וכ"ז אליבא דר"י דוקא דחייש ללעז בעלמא כמו שאפרש בסמוך מש"ה חייש נמי להאי קילקולא דאילו ידע שלא תחזור אליו אע"פ שלא יאמר הבעל שום דבר בשעת הגירושין מענין שרוצה להחזירה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש משא"כ לעיל גבי ש"ר ונדר דלפירש"י ז"ל היינו משום קילקול גמור כמ"ש לעיל מש"ה הוצרך לפרש שהקילקול הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין דבהא מצי לקלקלה כיון שאמר משום זה אני מוציאך ואיכא נמי גילוי דעת אבל מדאמרו לו לא יחזיר מסתמא בטליה לתנאי ולא כתב רש"י ז"ל שם אילו הייתי יודע שלא תשובי אלי עוד דהא לא אמר לה כלום מענין החזרה ותו לא הוי קילקול גמור אע"כ דעיקר הקילקול מחמת שהדברים בדאין כנ"ל ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ב כתב בע"א ודבריו לא ישרו בעיני ע"ש ויותר נראה דכל היכא שהספק הוא באמת לכל אדם שמא תתרפא תו לא מצי לקלקלה דודאי מפני הספק גירשה כמו שפירש"י ז"ל להדיא בפ' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי בד"ה הא ודאי מש"ה הוצרך לפרש כאן שהקילקול הוא מצד שהיה רוצה להחזירה וסבור שתשוב אליו ואילו היה יודע שלא תשוב לא היה מגרשה משא"כ לעיל בנדר וש"ר שחשש הוא שהדברים בדאין מעיקרא והו"ל גט בטעות מפרש רש"י ז"ל כפשוטו וזה נכון יותר ובפ' הבא על יבמתו דמקשה הש"ס אי איהי שתקה אנן מי שתקינן וכתב שם רש"י ז"ל אע"כ דלא מצי לקלקלה שהרי מפני הספק גירשה ולא שייך התם לקלקלה שיאמר שהיה בדעתו להחזירה אם תהיה בת בנים שא"א לברר שתהיה בת בנים אם לא שתנשא לאחר ותו לא מצי להחזירה זה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

בד"ה שתיקותיך יפה לך שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך עכ"ל. הוצרך לפ' כן דהא ודאי א"א לפרש שיאמר אילו ידעתי שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא כבר תקנו לר"י דלא יחזיר ותו ליכא קילקולא אע"כ דחייש ר"י לקילקולא לענין הכתובה ואע"ג דלא אמר לה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש ר"י ללעז משא"כ בסמוך בשמעתין דמשני שמואל איפוך ומקשה הש"ס והא מדקתני סיפא שם פירש"י מכלל דר"י חייש לקילקולא שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר ע"מ איילונית גרשתיך היה מקלקלה ולא הוצרך לפרש הקילקול מצד הכתובה דליכא גילוי דעת כיון דיותר יש לפרש לקילקולא מצד הגירושין גופא שהיה ע"מ איילונית ונהי דאמר ר"י יחזיר אפשר משום דלא אמר לה לא מצי לקלקלה אלא אם תתבע כתובתה שבאה בטענה שבתחילה ע"מ איילונית גירשה מש"ה מצי לקלקלה אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן כיון דלא אמר לה אלא דאפי' הכי מקשה הש"ס בסמוך שפיר דלעיל בש"ר ונדר לא חייש ר"י לקילקולא אפילו בדאמר לה דהיינו ללישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל כנ"ל נכון אמנם בסוף פר' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי והיו לה בנים ותובעת כתובתה דאמרינן שם מעיקרא שתיקותיך יפה מדיבוריך פירש"י ז"ל שם אדעתא דהכי לא גרשתיך אילו הייתי יודע שאת בת בנים כו' ולא רצה לפ' אילו הייתי יודע שסופי ליתן כתובתך משום דבכה"ג ליכא אלא לעז גרידא אליבא דר"י ואנן לא קי"ל כוותיה מש"ה ניחא ליה לפרש אילו הייתי יודע שאת בת בנים דבזה הוי קילקול גמור משום גילוי דעת וכדמסיים שם רש"י ז"ל להדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו למאי דס"ד שם מעיקרא אבל הש"ס שם מקשה אנן מי שתקינן דפירש"י ז"ל שם אע"כ דלא מצי לקלקלה כה"ג כיון שמפני הספק מגרשה ודוק היטב:

תוספות בד"ה אומר לה שתיקותיך כו' וא"ת ואם היא שתקה כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש דהתם לא הוי אלא לעז דכיון דמסקו דאפי' לרבנן דלא חיישי לקילקולא אפ"ה מקשו התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן דמשום שאין לה בנים גירשה וא"כ בפשיטות הוי להו לתרץ דהכא לא שייך לומר אנן מי שתקינן כיון שכבר תקנו דלא יחזיר משא"כ התם מקשה שפיר אנן מי שתקינן דהו"ל קילקול גמור משום דהו"ל גילוי דעת מעליא שבשביל כך מגרשה ומהרש"א ז"ל כתב דהתוספות לשיטתייהו דבדאיכא קילקול גמור לא מהני מה דלא יחזיר ומלבד שכבר כתבתי לעיל שדבריו אין נראין בזה דהתוספות לא כתבו דלא מהני דלא יחזיר בקילקול גמור אלא דוקא כשאמר בפירוש בלשון תנאי אבל לענין גילוי דעת ודאי מהני כיון שאמרו לו הוי יודע ואפ"ה גירשה אדרבא איכא גילוי דעת דלגמרי מגרש לה אלא נהי דמהרש"א ז"ל לית ליה האי סברא אכתי לא הועיל כאן כלום דהא בפרק הבא על יבמתו לא נזכר כלום מהא דלא יחזיר וא"כ אדרבא א"ש טפי אם נפרש דהוי גילוי דעת גמור וקילקול גמור ומקשה הש"ס בפשיטות אנן מי שתקינן ונמצא הגט בטל ואפילו תקנתא דלא יחזיר נמי לא מהני ויש ליישב בדוחק לפי שיטת מהרש"א ז"ל מהסוגיא דפ"ק דנדה דהוי נמי גילוי דעת גמור ואפ"ה קתני תקנתא דלא יחזיר אלמא דליכא אלא לעז אלא דלענ"ד נראה דאפילו בגילוי דעת גמור וקילקול גמור נמי מהני שפיר תקנה דלא יחזיר וא"כ קשה לשון התוס' כאן ובפ"ק דנדה לכך נלע"ד לפרש דהתוספות פשיטא להו מסברא דנפשייהו דליכא קילקול גמור ואפילו גילוי דעת מעליא אלא דוקא היכא שאמר דאל"כ הו"ל דברים שבלב כדאשכחן בקדושין גבי האי דזבן אדעתיה למיסק לארעא דישראל ואף שכתבו שם שיש דברים שאפילו גילוי דעת א"צ מ"מ פשיטא להו דהני דיבמות ודנדה לא עדיפא כולי האי כיון דאיכא למימר שבשביל הספק הוא מגרשה וכיון דביבמות ובנדה איירי בדלא אמר לה מש"ה כתבו דלקושטא דמילתא לא הוי אלא לעז. מיהו ביבמות כתבו התוספות קושיא זו שהקשו כאן ותירצו סתם ולא כתבו דלא הוי אלא לעז ע"ש וצ"ע. מיהו לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דביבמות הוי קילקול גמור י"ל דלא הוי דברים שבלב כיון דמדינא חייב להוציאה אין לך גילוי דעת גדול מזה ומכ"ש האי דספ"ק דנדה כנ"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"י חייש לקילקולא כו' מדרבנן אדרבנן לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דבמוציא ש"ר ונדר נמי לא חייש לקילקולא אלא טעמא דידהו משום פריצות כאידך לישנא דרב יוסף בר מניומי לעיל וללישנא קמא נמי איכא למימר דהתם בדא"ל מפני כך אני מוציאך והכא בדלא א"ל כמ"ש הב"י סי' ד' אבל לר"י מקשה שפיר מיהו לשיטת ה"ה שכתב ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאיילונית אפילו לא א"ל חיישינן לקילקולא משום דאיכא גילוי דעת טפי ע"ש א"כ מאי מקשה דר"י אדר"י דלמא באיילונית חיישינן טפי ויש ליישב וצ"ע:

שם אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל דטעמא דרבנן משום קילקולא ואכתי יש לדקדק מאי קושיא דילמא התם בדא"ל מפני כך אני מוציאך כדאמר רב יוסף בהדיא ללישנא קמא והכא בדלא א"ל ול"ל דאי בדלא א"ל מ"ט דרבי יהודה הא ליתא דר"י ודאי חייש לקילקולא אפי' בדלא א"ל מדחייש בתובעת כתובתה שיאמר לה אילו ידעתי שסופי ליתן כתובתך לא גרשתיך אע"ג דלא א"ל והנלע"ד בזה יבואר בסמוך:

שם אלא אמר רבא כו' מאן חכמים ר"מ כו' והכא בדלא כפליה לתנאיה ופירש"י ז"ל בד"ה והכא בדלא כפלי' כו' ולא א"ל ואם אי את אילונית לא יהא גט כו' עכ"ל. וא"כ משמע לכאורה דלרבא מתני' דש"ר ונדר איירי בדכפליה לתנאיה שא"ל אם לאו לא יהא גט וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל שכתב בהדיא ורישא בדכפליה לתנאיה מיהו כבר כתבתי לעיל בסוגיא דשם רע ונדר שא"א לומר בשום ענין דאיירי בתנאי כפול ממש וכן נראה מלשון רש"י ז"ל לעיל שכתב ובדעתי היה להחזירך אם יהיו הדברים בדאין כו' אלמא שלא התנה כן בפירוש. מיהו לשון הרא"ש ז"ל שכתב ורישא בדכפליה לתנאיה היינו דכפליה למילתא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דאי אמר לה וכבר הארכתי שם אבל לשון רש"י ז"ל כאן א"א לפרש כן דבהדיא כתב כאן ולא אמר לה ואם אי את איילונית לא יהיה הגט משמע לכאורה דרישא איירי בת"כ ממש וא"כ התמיה במקומה והנלע"ד בזה ליישב הוא עפמ"ש בלשון המשנה דלשיטת רש"י והרי"ף איירי מתני' בודאי איילונית וס"ל דבעיא גט וכתבתי שם דזה דוקא לפי המסקנא דהמדיר כרב כהנא משמיה דעולא במקדש על התנאי ובעל צריכה גט מדאורייתא מיהו לשמואל ואביי ורבא דאיירי בשמעתין שמעינן להו בפר' המדיר דאפילו במקדש על תנאי ובעל בטעות אשה אחת א"צ גט ואפילו למאי דקאמר רבא שם מעיקרא בטעות שתי נשים לא בעיא גט אלא מספיקא שמא מחל לתנאיה וא"כ שמעינן מיהא דבאיילונית שאין אדם מוחל כמ"ש התוס' כאן א"כ פשיטא דלהני אמוראי לא בעיא גט אפילו מדבריהם ולפי זה ע"כ דלהנך אמוראי איירי מתני' דוקא בספק איילונית והיינו דקשיא ליה לרבא דרבנן אדרבנן ולא מצי לאוקמי למתני' דאיילונית בדלא א"ל דא"כ מ"ט דר"י דהא ודאי לא מצי לקלקלה כלל אפילו ללעז ולומר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא קמן שלא גירשה אלא מפני הספק אם תתרפא שאם היה סובר שהיא בודאי איילונית לא היתה צריכה גט כלל אלא ודאי שמפני הספק הוצרך לגרשה ותו לא מצי לקלקלה כמ"ש רש"י ז"ל בס"פ הבא על יבמתו והבאתיו לעיל בסמוך ע"ש אע"כ דלמאי דמשמע להו מתני' בספק איילונית היינו שהתנה בפירוש שמפני איילונית מגרשה ונראה שצריך שיאמר אפילו בלשון תנאי גמור דאל"כ לא מצי לקלקלה כיון דליכא גילוי דעת כמ"ש לעיל בסוגיא דש"ר ונדר א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן כיון דאפילו שאמר בלשון תנאי לא חיישינן לקילקולא והיינו כמ"ש לעיל שהאשה תחוש לעצמה א"כ אמאי חיישינן לעיל לקילקולא וע"ז משני רבא שפיר מאן חכמים ר"מ דבעי ת"כ והב"ע דלא כפליה לתנאיה נמצא שאין כאן תנאי וגילוי דעת נמי ליכא כדפרישית דאדרבא הגילוי דעת לאידך גיסא שלא גירשה אלא מפני הספק ומש"ה קאמר ר"מ דיחזיר ור' יהודה לטעמיה דלא בעי ת"כ א"כ יש כאן קילקול גמור שהתנה בפי' ומש"ה קאמר לא יחזיר וכשאומרין לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאיה כדפרישית לעיל נמצא דלפ"ז לא צריכין לפ' אליבא דרבא דמתני' דש"ר ונדר בדכפלי' אלא דהתם נמי בדלא כפלי' ואפי' לא אמר בלשון תנאי אלא שאמר מפני כך אני מגרשך אפ"ה חיישו רבנן לקילקולא משום שיש שם גילוי דעת גמור והו"ל קילקול גמור ומש"ה קאמרי לא יחזיר וממילא דתו ליכא גילוי דעת ובטליה למילתא לגרשה לגמרי מספיקא. נמצא דכ"ז להנך אמוראי דמוקי למתני' דוקא בספק איילונית ואזדו לטעמייהו אבל למסקנא דפרק המדיך דקי"ל כר' כהנא משמיה דעולא דקדש על תנאי ובעל צריכה גט וכמ"ש במשנתינו באריכות דע"כ ה"ה איילונית מדקאמר שם ולאפוקי מהאי תנא וא"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבעיא גט מדאורייתא ולפ"ז ממילא דלא קשיא דרבנן אדרבנן דמתני' בדלא א"ל ואפ"ה חייש ר' יהודא לקילקולא משום לעז כדפרישית דחייש ללעז בתובעת כתובתה אע"ג דלא א"ל והכא ודאי מצי לקלקלה ולומר שלא גירשה אלא על דעת ודאי איילונית כנ"ל נכון. אמנם לפי מה שמצאתי בלשון הרי"ף ז"ל נ"ל עוד שיטה יותר מרווחת לפמ"ש הרי"ף ז"ל אמתני' דאמרינן לה השתא הוא דבריית וכוונתו דלפי האמת ופסק הלכה דודאי איילונית בעיא גט א"כ איירי מתני' בודאי איילונית וממילא דתו לא צריכין לאוקמי מתני' כר"מ דוקא ובדלא כפלי' אלא דבכל ענין אמרי רבנן דיחזיר אפי' בתנאי כפול משום דאמרי' השתא הוא דבריית ומעיקרא מוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת ודאי איילונית ור"י סובר דבכל ענין לא יחזיר דאכתי איכא קילקולא ללעז שיאמר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות בשום ענין לא הייתי מגרשך או שהיה בדעתי להחזירך כפרש"י ז"ל ועפמ"ש ניצול הוא אותו צדיק רבינו הגדול הרי"ף ז"ל ממה שתמהו עליו שלמים וכן רבים שכתב המשנה דאיילונית כצורתה וממילא משמע דהלכה כחכמים וא"כ תיקשי אמאי פסיק בש"ר ונדר דלא יחזיר ואי הכא בדכפליה והכא בדלא כפליה הו"ל לפ' ולמאי דפרישית א"ש דכיון שכתב הרי"ף ז"ל אמתני' דהשתא הוא דבריית א"כ א"ש דפסיק כחכמים באיילונית לחוד דיחזיר דליכא למיחש לקילקולא מה"ט גופא דהשתא הוא דבריית וממילא לא דמי כלל לש"ר ונדר דהתם ודאי חיישי' לקלקולא והא דמקשה הש"ס המשניות אהדדי ומוקי בכל הני שינויי היינו משום דהני אמוראי לטעמייהו דע"כ איירי בספק איילונית דלא שייך השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' או אף את"ל דס"ד נמי דאיירי בודאי איילונית אפ"ה ע"כ לא ס"ד דהני אמוראי סברו סברא זו דהשתא הוא דבריית אבל מדמסיק סתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו דאמרינן השתא הוא דבריית הרי נתבררו דברי רבינו הרי"ף ז"ל בלי גמגום דלמסקנא ליתא לכל השקלא וטריא דשמעתין וכדפרישית ובתחילה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דמ"ש הרי"ף ז"ל דאמרינן לה השתא הוא דבריית טעמא הוא דקיהיב למילתא דר"י בהא דקאמר שתיקותיך יפה מדיבוריך שמתוך שתבא לתבוע כתובתה ותאמר שבתחילה ע"מ איילונית גירשה יהא פתחון פה להוציא לעז ולא ליהני תקנתא דלא יחזיר אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן ואמרי' לה השתא הוא דבריית ותו ליכא קלקולא אבל לעז מיהא איכא דמאן יימר דהשתא הוא דבריית וא"כ משמע מלשון הרי"ף ז"ל שפוסק כר' יהודא והטעם כיון דמוקמינן לחכמים כר' מאיר דבעי ת"כ ממילא דלית הלכתא כחכמים לפי שהרי"ף ז"ל אינו פוסק כר"מ דבעי תנאי כפול אלא בגיטין ולא בממון וכתב הבית יוסף אע"ג דר' מאיר גופא יליף מתנאי ב"ג וב"ר דממון הוא אלא שהרי"ף ז"ל לית ליה כלל הא דרבי מאיר אלא משום חומרא דגיטין בעלמא מדאתקין שמואל בגט שכ"מ אם מתי אם לא מתי נמצא דלפ"ז במתני' דקולא אית ליה לר"מ דיחזיר מש"ה לא פסקינן כוותיה אלא כר' יהודא דלא יחזיר משום דמדינא לא בעינן ת"כ ואיכא קילקולא אלא דלפ"ז הו"ל לרי"ף ז"ל לפרש ג"כ ההיא דאיילונית בדא"ל דוקא ותו דהו"ל לפרש בהדיא דהלכה כר' יהודא ועוד דהעיקר נראה כיון דאמרינן לה השתא הוא דבריית ממילא דתו ליכא קילקולא ע"כ נ"ל עיקר כלשון הראשון שכתבתי ועכ"פ התמי' קיימת על רבינו השליט הבית יוסף שהאריך בלשון הרי"ף ז"ל ולא הרגיש כלל במ"ש הרי"ף ז"ל דאמרי' ליה השתא הוא דבריית. והואיל ואתי לידן נבאר ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה מה שנלע"ד שמה שכתבו המגיד משנה והבית יוסף נראה תמוה מאד ואין צורך להאריך רק מה שכתב בעל לחם משנה מילי דסברא נינהו אלא שכבר העירותי על דבריו לעיל בלשון התוס' בסוגיא דש"ר ונדר מלבד שאר קושיות שיש לי על פירושו לכך נלע"ד דהרמב"ם ז"ל סובר דכל השקלא וטריא בשמעתין דמקשה דרבנן אדרבנן היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי דאמר לעיל והוא שאמר לה ובדלא א"ל ליכא קילקולא אבל הרמב"ם ז"ל סובר כלישנא בתרא דרב יוסף שכן פסק להדיא אלא דנלע"ד שהוא ז"ל סובר דלישנא בתרא נמי סובר טעמא דקילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא שמוסיף טעמא דפריצות לענין שצריך שיאמר לה ומה שהביאו ז"ל לפסוק כן היינו משום דסתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו מקשה בפשיטות אי איהו שתק אנן מי שתקינן אלמא דאפילו בדלא א"ל נמי חיישינן לקילקולא וא"כ שמעינן להדיא דליתא לאוקימתא דרבא דאמר דסתם מתניתין דהכא סובר דהיכא דליכא תנאי כפול לא חיישינן לקילקולא דהא סתמא דתלמודא דלא כוותיה ועוד דבסוף פ"ק דנדה מוקי סתמא דתלמודא מילתא דר' מאיר גופא דאמר יוציא ולא יחזיר משום קילקולא אלמא דר"מ גופא חייש לקילקולא אפי' בדלא אמר לה ולא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין ההיא דנדה ודיבמות לההיא דהכא וא"כ שמעינן להדיא דסתמא דתלמודא לא חייש לאוקימתא דהכא שהיא כלישנא קמא וסתמא תלמודא ע"כ לא ס"ל הכי אלא דבכל ענין חייש ר"מ לקילקולא והיינו חכמים דמתני' סתם משנה ר"מ וממילא דע"כ צריך לומר איפוך כשינויא דשמואל דחכמים אמרו לא יחזיר והכי נמי אוקמה רבי יוחנן בירושלמי ומייתי ברייתא לסייעתא ע"ש וכיון דשמואל ורבי יוחנן הכי סברי ונהי דרבא בתראה הוא מ"מ כיון דע"כ מסתמא דתלמודא דס"פ הבא על יבמתו וכ"ש מסתמא דתלמודא דספ"ק דנדה ע"כ נידחית אוקימתא דרבא כדפרישית לפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כלישנא בתרא דרב יוסף בר מניומי לעיל ופוסק גם כן דבכל ענין בין בשם רע ונדר ואיילונית ונדה בכולהו לא יחזיר משום קילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא דבשם רע ונדר לא הוצרך לזה דאיכא נמי טעמא דפריצות אבל באיילונית ונדה נראה מדבריו להדיא דאפילו בדלא אמר לה נמי איכא קילקולא ולא כסתמא גמרא דנדה וסובר הרמב"ם ז"ל דבאיילונית לא שייך השתא הוא דבריית כשיטת התוס' בשמעתין אח"ז עיינתי עוד שלשונו מורה על זה דאע"ג שכתב טעמא דפריצות שצריך שיאמר לה הוי יודע אעפ"כ כתב ומפני מה אמרו המוציא משום ש"ר לא יחזיר אלמא שהוא ז"ל סובר דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו משום קילקולא וכדפרישית כן נ"ל נכון וברור ותו לא מידי ודוק היטב:

מאי קונם. הלא קונם לשון הקדש הוא שאוסר הדבר עליו בהקדש ומה אסר זה עליו: באומר יאסרו כו'. והכי קאמר קונם פירות עלי אם איני מגרשיך: פשיטא. מאי ניחוש לה: במה. בשעת איסור הבמות: והמקיימו. ולא נשאל עליו לחכם להתירו: כאילו הקריב קרבן. על הבמה וגמר עונו שלם לפי שע''י כן הוא מרגיל עצמו בנדרים והאי כיון דקיים נדרו ניקנסיה מלהחזיר קמ''ל: ארישא. קאי דקאמר לעיל לא יחזיר ומסיק הכא מפני תיקון העולם אי משום קלקולא אי משום שלא יהו פרוצות: אין בזו וכו'. הכי קאמר והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם שלא נמצא כאן לאסור: מתני' המוציא את אשתו. בגט: משום אילונית. שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין: ר' יהודה אומר לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשיך ולדעת כן גרשתיך שאם יבאו לך סימנים שאחזיריך ואם ידעתי שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גרשתיך לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית: וחכמים אומרים יחזיר. דלא חיישינן לקלקולא: והיא תובעת כתובתה. מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות ועכשיו נודע שלא הטעתו: שתיקותיך יפה ליך. שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן ליך כתובה לא גירשתיך: גמ' מכלל דרבי יהודה חייש לקלקולא. שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר על מנת אילונית גירשתיך היה מקלקלה: לא תיפוך. ור' יהודה ודאי חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדר הצריך חקירת חכם סבר לה כר' אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד הילכך לא מצי למימר אילו הייתי יודע כו' ובשאינו צריך סבר לה כרבי מאיר דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אילו הייתי יודע שאני יכול להפר לא גירשתיך: מאן חכמים. דאמרי הכא יחזיר: רבי מאיר היא. דאמר במסכת קידושין (דף סא.) כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו אם לא יעברו אינו תנאי: והכא בדלא כפליה. שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה ואם אי את אילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית ולא מצי לקלקלה: מתני' אין פודין. הואיל ורגיל בכך כדמוקי בגמרא והוא שמכר ושנה ושילש: גמ' בני בי מיכסי. מקום: גרבי להו. היו שובין אותם לעבדים: ללודאי. אומה שאוכלין בני אדם:

משביע אתכם וכו' ופירש שם בקונטרס דהיינו על דעת רבים ומיהו לפ''ז לא היה היתר לחרמות בזמן הזה ונראה דלא אמר משה כן אלא שלא יערימו כדמפרש התם משום קניא דרבא וכן עתה אין עושין אלא בשביל כך וא''ת על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו וי''ל דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד:. הנודר כאילו בנה במה. מפרש רבינו אליהו משום דאתיא בגזירה שוה דחדלה כתיב הכא (דברים כג) כי תחדל לנדור וכתי' התם (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם וגו' כי במה נחשב הוא ודרשינן. אל תיקרי במה אלא במה ובריש פרק ארבעה נדרים (נדרים כב.) יליף בהאי גזירה שוה דנקרא רשע דכתיב שם רשעים חדלו רוגז (איוב ג): המוציא אשתו משום אילונית. משמע הכא דאילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות (דף ב:) משמע דלא בעיא גט דהוו קדושי טעות דתנן וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ויש לומר דהכא מיירי בספק אילונית ומוציאה משום חשש אילונית תדע מדקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה מדפליגי רבי יהושע ורבי עקיבא בהערל (שם דף עט:) בסריס חמה דיש לו רפואה וחולץ וחולצין לאשתו ובאילונית לא פליגי ודרשינן בפ''ק דיבמות (דף יב.) אשר תלד פרט לאילונית והא דאמר (שם דף סד:) שרה אמנו אילונית היתה אין מזכירין מעשה נסים כדאמרינן גבי איוב בריש אלו טריפות (חולין דף מג.) והא דפליגי בהמדיר (כתובות דף עג.) בקדשה על תנאי וכנסה סתם דבעי' גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו בשאר מומין דמחיל אבל באילונית לא מחיל ועוד דמומין מסיק אדעתיה שמא לא יתקיים התנאי דשכיחי ובועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק לבעול לשם קדושין והא דתנן פרק אלמנה ניזונת (שם ק:) הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה דמשמע אבל גיטא בעי דהכי דייק בהמדיר (שם דף עג.) גבי כנסה סתם ונמצאו כו' משום שניה נקט הכי דעל כרחך ממאנת לא בעיא גט אי נמי בהמדיר לא דייק אלא משום דתני ברישא אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דאמרינן (יבמות סא:) קטן וקטנה לא חולצין כו' קטנה שמא תמצא אילונית ולא אמרינן תתייבם ממה נפשך דאי אילונית היא הרי הן קדושי טעות ושריא לשני אומר ר''ת דהתם בדקבלה עילויה וכה''ג משני בפ' בן סורר (סנהדרין דף סט:): אומר לה שתיקותיך יפה מדבוריך. ואם תאמר ואם היא שתקה אנן מי שתקינן דהכי פריך רב פפא בס''פ הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים ויש לומר דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה ולא התנה כדפרישית הכא ופריך רב פפא דהוה לן לתקן נמי התם דלא יחזיר שלא יהא לעז כדתקין הכא ומשני אלא ודאי בלאו הכי אפילו לעז ליכא דהשתא הוא דברית ומהאי טעמא לא מצי למתבע כתובה אבל הכא אם היא שתקה אנן נמי שתקינן דליכא לעז כיון דתקון דלא יחזיר ואי אתיא למתבע כתובה מצי אמר לה אדעתא דיהיבנא כתובה לא גירשתיך והתם דאיירי בעקרה דוקא שייך השתא הוא דברית אבל הכא דאיירי בספק אילונית כדפירשנו לא שייך לומר השתא הוא דברית ואפילו לרבנן דלא חיישי הכא לקלקולא פריך התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן התם דמשום דאין לה בנים גירשה שכבר נשאת לשנים ולא היו לה בנים ואם תאמר בסוף פרק קמא דנדה (דף יב:) גבי אשה שאין לה וסת פריך פשיטא דלא יחזיר ומשני לא צריכא דהדר איתקן מהו דתימא ליהדרה קמ''ל זימנין דאזלה ומינסבה כו' ואמאי לא אמרינן התם השתא הוא דברית וי''ל דהתם כיון שנתרפאת הרי היה מועיל לה סם רפואה ולהכי מצי מקלקל לה דאומר אילו הייתי יודע שיש רפואה לזו הייתי מבקש לה סם לרפואה: