גיטין מה ע"ב

מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
גְּמָ' אֲמַר לֵיהּ רַב בּוּדְיָא לְרַב אָשֵׁי יָתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן הוּא דְּאֵין לוֹקְחִין הָא בִּכְדֵי דְמֵיהֶן לוֹקְחִין שְׁמַע מִינַּהּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי קוֹרִין בּוֹ דִּילְמָא לִגְנוֹז
אָמַר רַב נַחְמָן נָקְטִינַן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין יִשָּׂרֵף כְּתָבוֹ גּוֹי יִגָּנֵז נִמְצָא בְּיַד מִין יִגָּנֵז נִמְצָא בְּיַד גּוֹי אָמְרִי לַהּ יִגָּנֵז וְאָמְרִי לַהּ קוֹרִין בּוֹ
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ גּוֹי תָּנֵי חֲדָא יִשָּׂרֵף וְתַנְיָא אִידַּךְ יִגָּנֵז וְתַנְיָא אִידַּךְ קוֹרִין בּוֹ
לָא קַשְׁיָא הָא דְּתַנְיָא יִשָּׂרֵף רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר סְתָם מַחְשֶׁבֶת גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה
וְהָא דְּתַנְיָא יִגָּנֵז הַאי תַּנָּא הוּא דְּתָנֵי רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין וּמָסוֹר גּוֹי וָעֶבֶד אִשָּׁה וְקָטָן וְכוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר וּקְשַׁרְתָּם וּכְתַבְתָּם כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה
וְהָא דְּתַנְיָא קוֹרִין בּוֹ הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא לוֹקְחִין סְפָרִים מִן הַגּוֹיִם בְּכׇל מָקוֹם וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין כְּהִלְכָתָן וּמַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד בְּצַיְדָּן שֶׁהָיָה כּוֹתֵב סְפָרִים וְהִתִּיר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לִיקַּח מִמֶּנּוּ
וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עִיבּוּד לִשְׁמָן בָּעֵי כְּתִיבָה לִשְׁמָן לָא בָּעֵי
דְּתַנְיָא צִיפָּן זָהָב אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה פְּסוּלוֹת עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה כְּשֵׁרוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֲפִילּוּ עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה פְּסוּלוֹת עַד שֶׁיְּעַבְּדֵן לִשְׁמָן
אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל בְּגֵר שֶׁחָזַר לְסוֹרוֹ לְסוֹרוֹ כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוֵי לֵיהּ מִין אָמַר רַב אָשֵׁי שֶׁחוֹזֵר לְסוֹרוֹ מִשּׁוּם יִרְאָה
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲלִין בִּדְמֵיהֶן עַד כְּדֵי טַרְפָּעִיק מַאי טַרְפָּעִיק אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אִיסְתֵּירָא
הָהִיא טַיַּיעְתָּא דְּאַיְיתַי חַיְיתָא דִתְפִילֵּי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לַהּ יָהֲבַתְּ לִי רֵישׁ רֵישׁ בְּתַמְרֵי אִימַּלְיָא זִיהֲרָא שְׁקַלָא שְׁדָתִינְהוּ בְּנַהֲרָא אֲמַר לָא אִבְּעַי לִי לְזַלְזוֹלִינְהוּ בְּאַפַּהּ כּוּלֵּי הַאי
מַתְנִי' הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע לֹא יַחְזִיר מִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחְזִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים לֹא יַחְזִיר וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים יַחְזִיר
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם לֹא יַחְזִיר וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם יַחְזִיר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ קוּנָּם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ וְגֵרְשָׁהּ וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחְזִירֶנָּה מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם
גְּמָ' אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן וְהוּא שֶׁאָמַר לָהּ מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֲנִי מוֹצִיאֵךְ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

מפני תיקון העולם. ^[1]

גמרא:

אמר ליה רב בודיא לרב אשי, ודייק מן המשנה:

"יתר על כדי דמיהן" הוא דאין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן השבאין, הא בכדי דמיהן לוקחין.

ואם כן האם שמע מינה כמאן דאמר [לקמן]: ספר תורה שנמצא ביד גוי, קורין בו, ^[2] ואין חוששין שמא הוא כתבו, ולשם עבודת כוכבים. ^[3] ודחינן: דילמא לא שנינו במשנתנו שלוקחין אותן כדי לקרוא בהן, אלא כדי לגנוז אותם מספק, שמא ספר תורה כשר הוא ולא יהיה מוטל בבזיון. ^[4]

אמר רב נחמן: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]: ספר תורה שכתבו מין [אדם אדוק בעבודת כוכבים כגון כומר], ^[5] הרי זה ישרף, כי ודאי לשם עבודת כוכבים כתב את האזכרות שבהם. ^[6]

ואם כתבו גוי, הרי זה יגנז, משום שאינו כשר לכתיבה, שכל שאינו בקשירת תפילין אינו בכתיבה, כדלקמן. ^[7]

ואם נמצא ספר התורה ביד מין, ואין ידוע אם הוא כתבו או שמא מצאו, הרי זה יגנז מספק, אבל אין קורין בו משום ספק ספיקא שמא לא הוא כתבו, או שמא כתבו שלא לשם ע"ז, כי המין אדוק בעבודה זרה וודאי כתבו לשם עבודה זרה.

ואם נמצא ביד עובד כוכבים, ואין ידוע אם הוא כתבו:

אמרי לה [יש אומרים] יגנז, כי שמא הוא כתבו.

ואמרי לה: קורין בו, ומשום דספק ספיקא הוא: שמא ישראל כתבו, ואם תמצי לומר שהוא עצמו כתבו, שמא כדי למוכרו לישראל כתב אותו, ולא לשם עבודת כוכבים. ^[8] ספר תורה שכתבו גוי:

תני בברייתא חדא: ישרף, ומפרש טעמא ואזיל.

ותניא באידך ברייתא: יגנז, ומפרש ואזיל.

ותניא באידך [ברייתא שלישית]: קורין בו, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן דלא קשיא סתירת הברייתות זו לזו; כי:

הא דתניא בברייתא ראשונה: "ישרף", רבי אליעזר היא, דאמר: סתם מחשבת גוי לעבודת כוכבים, ולכן יישרף.

והא דתניא בברייתא שניה: "יגנז", האי תנא הוא! דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא [שם מקום]: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן: מוסר, ^[9] עובד כוכבים, ועבד, אשה, וקטן, וכותי [שהן גרי אריות], וישראל מומר, ^[10] הרי אלו פסולין, שנאמר: "וקשרתם [לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.] וכתבתם", כל שישנו במצות קשירה, ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה, אינו בכתיבה. ^[11]

והיות ואינו עבודה זרה אלא שהוא ספר תורה פסול, הרי זה יגנז. ^[12]

והא דתניא בברייתא שלישית: "קורין בו", האי תנא הוא.

דתניא: לוקחין ספרים מן הגויים בכל מקום, ובלבד שיהיו כתובין כהלכתן; ומעשה בגוי אחד בצידן, שהיה כותב ספרים, והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח ממנו.

ותמהינן: וכי רבן שמעון בן גמליאל, עיבוד העור "לשמן" בעי [מצריך הוא, וכדמפרש ואזיל], ואילו כתיבה "לשמן" לא בעי!? והאיך אפשר שיכשיר רבן שמעון בן גמליאל כתיבת גוי!? ^[13]

דתניא [שרבן שמעון בן גמליאל מצריך עיבוד העור לשמה]:

ציפן לפרשיות של תפיליו זהב, כלומר: עשה בתים מזהב, או שטלה [לשון טלאי] עליהן עור של בהמה טמאה, כלומר: שעשה את הבתים מעור של בהמה טמאה האסורה באכילה, הרי אלו פסולות.

כי בתים מעור בעינן ולא של זהב, ^[14] ועור בהמה טמאה פסול משום שנאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ולמדו חז"ל "מן המותר בפיך" ולא מבהמה טמאה.

ואם עשה את הבתים מעור בהמה טהורה, הרי אלו כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עשאן מעור עור בהמה טהורה, הרי אלו פסולות, עד שיעבדן לשמן. ^[15]

הרי שסובר רשב"ג שאפילו עיבוד צריך לשמה, ואם כל שכן שיש לו לפסול כתיבה שאינה לשמה!?

אמר תירץ רבה בר שמואל: אותו גוי שהיה כותב בצידן והכשיר רשב"ג את כתיבתו, לא גוי היה, אלא בגר שחזר לסורו הרע ^[16] - היה המעשה, ויודע שצריך לכתוב לשמה. ^[17]

ותמהינן: והרי אם חזר לסורו, כל שכן דהוה ליה מין, ומחשבתו לעבודת כוכבים!?

אמר רב אשי: לא חזר לסורו רע מתוך אמונה, אלא שחזר לסורו משום יראה מן הגויים שלא יהרגוהו על שנתגייר.

תנו רבנן: אף ששנינו במשנתנו שאין לוקחין ספרי תורה תפילין ומזוזות מן הגויים יותר מכדי דמיהן, מכל מקום מעלין בדמיהן עד כדי טרעפיק נוסף על המחיר.

ומפרשינן: מאי טרעפיק? - אמר רב ששת: איסתירא, היא סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי. ^[18]

והטעם שבשיעור זה מעלין, הוא משום שעיקר הטעם הוא, שלא יתנו לב ויטרחו לבזוז ספרים מישראל, אבל כשמעלין בדמיהן דבר מועט, אין זה עילוי הניכר שיתנו לב לבזוז בשל כך. ^[19]

ההוא טייעתא [אשה ישמעאלית] דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי, [הביאה שק קטן מלא תפילין לפני אביי].

אמר לה אביי: האם יהבת ליה ריש ריש בתמרי [התמכרי לי זוג זוג של תפילין כל אחד בתמר]?

אימליא אותה ישמעאלית זיהרא [נתמלאה ארס מרוב כעס], שקלא לחייתא שדתינהו בנהרא [נטלה את השק והשליכתו לים].

אמר אביי: לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי [לא היה זה מן הראוי לזלזל כל כך בתפילין בפניה].

מתניתין:

המוציא [המגרש] את אשתו משום שם רע [שיצא עליה לעז זנות], הרי זה שוב לא יחזיר את אשתו לעולם, בין שנמצאו הדברים בדאין ובין שלא נמצאו הדברים בדאין.

ואף המגרש את אשתו משום נדר שנדרה, כי אי אפשי לו באשה נדרנית, הרי זה לא יחזיר אותה לעולם, בין שהותר הנדר ובין שלא הותר הנדר.

ובטעמו של תנא קמא, נחלקו בגמרא:

יש מי שאומר: "משום קלקולא", ^[20] שאם אתה אומר יחזיר, שמא תלך ותנשא, ונמצא שם רע שאינו שם רע, או שתלך ותתיר את הנדר על ידי חכם, ומקלקלה בעלה הראשון ואומר: אילו הייתי יודע שאין הלעז כלום, ושיכולה היא להתיר את הנדר על ידי חכם, הרי שאפילו אם נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרש אותה. ונמצא לפי טענתו שעדיין אשת איש היא, שהרי הגט בטל, ונמצאו בניה ממזרים.

ולפיכך אומרים לו מתחילה: "הוי יודע שהמוציא את אשתו משום דברים אלו לא יחזיר, ואם חביבה היא עליך אל תמהר להוציאה", ונמצא, שאם בא אחר כך לקלקלה, אינו נאמן, שהרי יודע שנאסרה עליו, ולא חש לבדוק את הדבר. ^[21]

ויש מי שאומר: קנס חכמים הוא שקנסו את האשה שלא יחזירנה עולמית, שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים.

רבי יהודה אומר: המוציא את אשתו משום נדר שתיקנו חכמים שלא יחזירנה, הוא כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בנדרים; ^[22] ולפיכך: כל נדר שידעו בו רבים, ^[23] שהוא נדר שאין לו התרה על ידי חכם לדעת רבי יהודה, ^[24] אם כן פריצות יותר מדאי היא, וקנסוה שלא יחזיר.

ואילו נדר שלא ידעו בו רבים ויש לו התרה, הרי זה יחזיר.

רבי מאיר אומר: המוציא את אשתו משום נדר, שתיקנו חכמים שלא יחזירנה, משום קלקולא הוא; ולפיכך:

כל נדר שצריך חקירת חכם, ואין הבעל יכול להפר, כיון שאינו מדברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, הרי זה לא יחזיר, כי בזה שייך קלקולא, שמא יאמר: אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו, לא הייתי מגרשה.

ואילו נדר שאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר, הרי זה יחזיר, כי אינו יכול לקלקלה, שהרי היה לו להפר ולא היפר.

אמר רבי אלעזר: אדרבה! לא אסרו זה, לא אסרו לבעל להחזירה כשנדרה נדר שצריך חקירת חכם, אלא מפני זה, מפני נדר שאין צריך חקירת חכם.

כלומר: מעיקר הדין לא היה לנו לאסור מלהחזיר אשה שנדרה נדר שצריך חקירת חכם, ומשום שאינו יכול לקלקלה, כי ודאי גם אם היה יודע שחכם יכול להתיר את הנדר היה מגרשה, כי לדעת רבי אלעזר אינו רוצה שתתבזה אשתו בפני בית דין. ^[25]

אלא לכך אסרוהו להחזירה אף בזה, משום שבנדר שאינו צריך חקירת חכם, יכול הוא לקלקלה ולומר: אילו הייתי יודע שיכול אני להפר, לא הייתי מגרשה, ומשום נדרים אלו אסרו להחזיר את הנודרת כל סוגי נדרים.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה בצידן, באחד שאמר לאשתו: "קונם אם איני מגרשיך", וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם, ובגמרא יתבאר מה ענין מעשה זה אצל משנתנו.

גמרא:

שנינו במשנה: המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, משום נדר לא יחזיר:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא, זו ששנינו שאסור להחזירה עד שלא ניסת לאחר, ^[26] אינו אלא כשאמר לה כשגירשה: "משום שם רע אני מוציאך",

הערות

^[1] והיינו כטעם דלעיל גבי שבויים, או משום שלא ישבו השבאים יותר כדי לגרוף הון, או כדי שלא לדחוק את קופת הציבור, רש"י.

^[2] צריך ביאור: שמא עוסקת משנתנו כשיש בו סימן, או שמכירים אותו בטביעות עין, שהוא זה שנלקח מהם! ?

^[3] נתבאר על פי רש"י; ובהמשך הגמרא יש שתי שיטות הפוסלות כתיבת גוי: האחת: משום שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולשיטה זו ישרף הספר תורה. השניה: גוי פסול לכתיבת ספר תורה משום "כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה", או משום שצריך כתיבה לשמה, ולשיטה זו יגנז ספר התורה. ולכאורה צריך ביאור, למה כתב רש"י שמן המשנה משמע שנמצא ביד גוי כשר ואין חוששין שכתבו גוי שאם היה כותבו היה פסול משום שמחשבתו לעבודת כוכבים ולא כתב את אחת משני הטעמים האחרים! ? וראה מה שיתבאר מזה בהערה 4.

^[4] א. כתב בחידושי חת"ם סופר ד"ה ואין לוקחין, שאם כוונת המשנה היא "לגנוז", שווי דמיהן אינו אלא כשיווי הקלף לעשות ממנו תוף וכינור או רצועות לסנדלו, והוסיףעוד, שאפילו אי קורין בו, נראה דאין לוקח ביותר מזה, לפי הטעם דלא לגרבי וליתיה, אבל אם הטעם משום דוחקא דציבורא, כי אז יש לומר שאם פודין אותו כדי לקרות בו, כי אז נותנין בו כפי שוויו של ספר תורה לקרות בו. ב. כתב עוד החת"ם סופר בד"ה דילמא, שיש לדקדק מלשון הגמרא, שאף אין קורין בו ביחידות, שאם לא כן למה אמר "לגנוז", וראה מה שכתב בטעם הדבר, ומה שהביא בשם הש"ך והט"ז בסימן רפא. וראה לעיל בהערה 3, שרש"י דקדק לומר, שכוונת הגמרא היא להוכיח שאין חוששים לכתיבה לשם ע"ז ולא לכתיבה פסולה גרידא; ויש מי שפירש בטעמו על פי דקדוק החת"ם סופר, ומשום שיש לומר: אף לדעת המקשן אין הכרח לפרש את משנתנו לענין קריאה בציבור, ויש לפרשה לענין קריאה ביחידות [ואפילו בפרשיות של תפילין, ראה בחת"ם סופר], ורק "לגנוז" נראה לו דוחק. ולפי זה אין הוכחה ממשנתנו אלא שאין חוששים שמא כתבו גוי לשם ע"ז, שאם היינו חוששים, אף לקרוא ביחידות לא היו לוקחים, שהרי נכתב לשם עבודה זרה, וכמו שכתב הט"ז; ומאחר שמוכח ממשנתנו שקורין בו על כל פנים ביחידות, ממילא מוכח גם שקורין בו בציבור, ושמע מינה כמאן דאמר "קורין בו". אבל לדעת הסובר שכתיבת גוי פסולה משום שאינו בקשירה או משום שאינו לשמה, אין להוכיח ממשנתנו שבנמצא "קורין בו" ואין חוששין שמא כתבו גוי, כי יש לומר שאכן חוששין, ומשנתנו איירי ליקח אותן כדי לקרוא בהן ביחידות.

^[5] נתבאר על פי רש"י; ובחידושים מכתב יד, כתב לפרש: מין, כגון רשעי ישראל שהיו מתלמידי יש"ו הנוצרי, ומשתפין שם שמים בדבר אחר, והם דורשין כל התורה לפי דעתם לשם יש"ו, דההוא ודאי לשם עבודה זרה כתביה ; ואחר כך הביא שיטת רש"י.

^[6] על פי תוספות רי"ד.

^[7] נתבאר על פי רש"י שכתב: "כדלקמן", וטעם זה מפורש בגמרא לקמן למאן דאמר ספר תורה שכתבו גוי יגנז, וכן כתבו התוספות בטעמו של רב נחמן, וכן ביאר ב"פני יהושע" את כוונת רש"י.

^[8] א. תמהו התוספות: והרי אפילו אם כתבו כדי למוכרו לישראל, אין ספר התורה כשר, היות ואינו בקשירה, שהרי מטעם זה אמר רב נחמן שיגנז אם הוא כתבו! ? וראה מה שכתב ב"פני יהושע" בישוב שיטת רש"י. והתוספות משום קושיא זו פירשו באופן אחר: משום שיש לתלות יותר שישראל כתבו, מאשר שהגוי כתבו, שאין דרך הגוים לכתוב; ף ; ולשון "חידושים מכתב יד" הוא: זיל בתר רובא, ורוב כותבי ספרים ישראל הם". ב. ראה בחידושי חת"ם סופר שביאר לדעת רש"י, למה חשוב זה "ספק ספיקא", אף שלכאורה ספק אחד הוא ["שם אונס חד הוא" ראה תוספות כתובות ט א], אם הוא או ישראל כתבוהו לספר תורה. ג. ראה עוד שם בשם הש"ך בכללי ספק ספיקא סימן י, שדן בספק ספיקא זה, שהוא ספק ספיקא שאינו מתהפך לכל הצדדים, שאי אתה יכול לומר אלא: שמא ישראל כתבו, ואם תמצי לומר שהוא כתבו שמא כתבו שלא לשם עבוודה זרה, אבל אי אתב יכול לומר: שמא כתבו שלא לשם עבודה זרה, ואפילו אם כתבו לשם ע"ז שמא ישראל כתבו, שהרי אם נכתב לשם ע"ז הרי זה פסול אפילו אם ישראל כתבו, וספק ספיקא כעין זו אינה ספק ספיקא [ראה תוספות ישנים כתובות ט ב].

^[9] כתב בחידושים המיוחסים לרבינו קרשקש, שתפילין ומזוזות נלמד פסולם בכתיבה מפסוק זה עצמו העוסק בתפילין ומזוזות, וכל שכן ספר תורה שהוא קדוש יותר מהם; וכן הביא המגיה שם בשם חידושי הר"ן, [וצ"ב מה ענין קדושה לכאן].

^[10] כן גרס מהרש"ל.

^[11] א. כתב רש"י בטעם המוסר והמומר שחשובים הם כמי שאינם בקשירה, שהוא משום ש"פרקו מעליהן עול", ולשון חידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א "דכיון דפרקו מעליהם עול מצוות דעבדי בפרהסיא, כמין שבאומות דמי דלא מודו בתורה, ולא בני קשירה נינהו". ובחידושים המיוחסים לרבינו קרשקש, תמה: למה מוסר ומומר אינם בקשירה! ? והאריך בזה, וכתב שהוא מדרבנן, וכן הביא שיטה זו בר"ן, ראה שם. וראה עוד בחידושי חת"ם סופר מה שהביא מה"בית יוסף" בענין מוסר, ומה שכתב עליו. ב. בטעם העבד ואשה שאינם בקשירה, פירש רש"י: שהוא משום שמצות עשה שהזמן גרמא היא, היות ולילה ושבת לאו זמן תפילין הוא.

^[12] אף כאן יש לדקדק למה יגנז ולא יקראו בו ביחידות, ראה הערה 4.

^[13] א. ביאר ה"חזון איש" [ראה ליקוטים כאן], את קושיית הגמרא: ונראה, דלאו משום דחשדינן ליה שאינו כותב לשמה, אלא שאין מחשבת גוי כלום במקום דבעינן מחשבה לשמה, [וראה לשון רש"י בד"ה בגר]. אך ראה במהרש"א שכתב, שאם יודעים אנו בגוי שהוא כותב לשמה, אף גוי יכול לכתוב לשמה, וב"פני יהושע" ד"ה והא דתניא, תמה עליו משום "דפשיטא לן בכולה תלמודא דכל היכא דבעינן לשמה פסול בגוי אפילו ישראל עומד על גביו, משום שגוי אדעתא דנפשיה קעביד", וראה עוד שם. ב. הקשו התוספות: למה לא נאמר בכתיבה "סתמא לשמן", [וראה תוספת ביאור בדבריהם ב"חזון איש" שם], וראה על זה בחידושי חת"ם סופר.

^[14] רש"י מנחות מב ב. וראה בחידושים המיוחסים לרבינו קרשקש, שהאריך לבאר את מחלוקתם של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן באיזה פרטים נחלקו.

^[15] לשון הברייתא: "אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן", צריך תלמוד, כי מה ענין עור בהמה טהורה לעיבוד לשמה, לא היה לברייתא אלא לומר: "רשב"ג אומר: צריך שיעבדן לשמן".

^[16] בגמרא הוריות יג א איתא: "מפני מה הכל מושלין בעכברין, מפני שסורן רע", ופירש רש"י: יצר לבם רע הוא יותר מדאי; "סורו" שר שלהם, כדאמר "בגר שסורו רע", דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא.

^[17] ראה מהרש"א ופני יהושע איך תתבאר לפי תירוץ זה, הברייתא ששנינו בה "ספר תורה שכתבו גוי קורין בו" דאוקימנא כרשב"ג, ואי אפשר לפרש כן, כיון שלשיטתו הרי צריך שיהיה לשמה.

^[18] כתב ב"תוספות רי"ד: "ורשאין לקנות תפילין מן המוצאם כל זוג בחצי דינר", ונראה מדבריו ששיעור זה הוא לזוג תפילין, אבל לספר תורה יהא השיעור אחר, כי כך מסתבר ששיעור ההעלאה הוא יחסי למחיר הקרן; וראה ברש"י שנראה מדבריו ששיעור זה הוא לספר תורה, ומשמע מדבריו שלכל הדברים שיעור אחיד הוא.

^[19] נתבאר על פי רש"י ותוספות רי"ד; וראה רש"י במשנתנו בד"ה מפני תיקון העולם.

^[20] וכן הוא סתמא דגמרא לקמן מו ב, [ראשונים] ; ולפי מה שכתבו התוספות לקמן מו א ד"ה שלא בתירוץ אחד, אף סתמא דגמרא בדף מו א היא כשיטה זו.

^[21] א. נתבאר על פי רש"י בכתובות עד ב; וראה תוספת ביאור בענין זה בגמרא בסמוך מו א הערה 1, והערה 10 בדף מו ב, בסוף סוגיית "המוציא את אשתו".

^[22] ולקמן מו ב נחלקו אמוראים בדעת רבי יהודה, אם אינו חושש כלל לסברת "קלקולא", או שאך בנדר אינו חושש לסברת "קלקולא" וכפי שיתבאר הטעם שם.

^[23] בגמרא נחלקו אמוראים אם "רבים" היינו שלשה בני אדם או עשרה.

^[24] אבל תנא קמא נחלק עליו אף בזו, וראה תוספות לקמן מו א ד"ה שלא.

^[25] לכאורה תמוה: וכי משום שחס על כבודה, יגרשנה! ? וראה מה שכתב בזה ב"אילת השחר".

^[26] רש"י; כי אילו ניסת כבר לאחר, שוב אינו יכול להחזירה אף בלי טעם זה, שהרי אסור לאדם להחזיר את גרושתו משנשאת.

מפני תיקון העולם, שלא לגרום לכך שירבו לבזוז חפצי קודש מישראל על מנת לקבל סכומים גדולים עבורם.

א גמרא אמר ליה [לו] רב בודיא לרב אשי: מלשון המשנה נדייק: יתר על כדי דמיהן הוא שאין לוקחין, הא [הרי] משמע כי בכדי דמיהן לוקחין אותם? שמע מינה [האם נלמד מכאן] שספר תורה שנמצא ביד גוי — קורין בו, ואין חוששים שמא כתב אותו גוי והוא פסול? אמר לו: דילמא [שמא] לא נאמר הדבר שלוקחים כדי שיוכלו לקרוא בו, אלא כדי לגנוז אותו, שלא יהיה מצוי בביזיון בידי גויים.

אמר רב נחמן, נקטינן [מוחזק לנו]: ספר תורה שכתבו מין שהוא כופר בכל — ישרף, כתבו גוי — יגנז. ספר תורה שנמצא ביד מין ולא ברור מי כתבו — יגנז. נמצא ביד גוי, אמרי לה [יש אומרים] שיגנז, ואמרי לה [ויש אומרים] שקורין בו.

ומתקשים: ספר תורה שכתבו גוי, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: ישרף, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: יגנז, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: קורין בו, ונמצאת סתירה בין שלוש הברייתות!

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] "ישרף" — שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: סתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולכן חוששים שכל מה שכתב — לשם עבודה זרה כתב.

והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] "יגנז" — כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתני [ששנה] רב המנונא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא ברייתא זו: ספר תורה, תפלין ומזוזות שכתבן מין או מסור (מלשין), או גוי או עבד, או אשה או קטן, או כותי, או ישראל מומר — פסולין, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם על מזוזות ביתך "(דברים ו, ח-ט), ומן ההיקש אנו למדים: כל שישנו במצות קשירה של תפילין, שחייב בה ומקיים אותה — ישנו גם בכתיבה של מזוזות ותפילין וספרי תורה, וכל שאינו במצות קשירה — אינו בכתיבה. ומתוך שכולל את אלו שנכתבו בידי גויים עם השאר שהם פסולים משום שכתיבתם לא נעשתה בכשרות, ואינו מציין שדינם בשריפה — משמע שדינם שווה, להיגנז ככל ספר פסול.

והא דתניא [וברייתא זו ששנויה] "קורין בו" — שיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לוקחין (קונים) ספרים (ספרי תורה) מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהיו הספרים כתובין כהלכתן. ומעשה בגוי אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח ממנו.

ותוהים: ורבן שמעון בן גמליאל, עיבוד, עורות הספרים לשמן בעי [צריך], ואילו כתיבה לשמה לא בעי [אינו צריך]?

והיכן למדנו שרבן שמעון בן גמליאל מצריך עיבוד לשמה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין שציפן זהב או שטלה עליהן (הניח עליהן טלאי) של עור בהמה טמאה — פסולות, אבל אם הניח עליהם עור בהמה טהורה — כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עור בהמה טהורה — פסולות, עד שיעבדן לשמן. משמע שהוא מחייב עיבוד לשמה, וכל שכן שצריך לדעה זו כתיבה לשמה, ואיך סמך על כתיבתו של הגוי!

אמר רבה בר שמואל: אותו מעשה היה בגר שחזר לסורו (לקילקולו) שנהג שוב כמנהג גויים, ומצד הדין כיון שנתגייר הריהו כישראל לעולם, אף על פי שחוזר ונוהג כגוי. ותוהים: אם חזר לסורו, כל שכן שהוא פסול, דהוי ליה [שהרי הוא] מין! שכיון שידע מאמונת ישראל וחזר בו — הריהו כופר, ולא כגוי סתם! אמר רב אשי: הכוונה היא שחוזר לסורו משום יראה, לא מפני שחזר בו מדת ישראל, אלא מפני יראה חזר בו מלנהוג כיהודי, וכיון שבעיקרו מצד הדין יהודי הוא, אפשר להשתמש בספרים שכתב.

ב על מה ששנינו במשנה שאין קונים ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים אלא בדמיהם, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: מעלין בדמיהן, כלומר, מוסיפים מעט על דמיהם עד כדי טרפעיק. ושאלו: מאי [מהו] טרפעיק זה? אמר רב ששת: איסתירא (חצי דינר).

מסופר: ההיא טייעתא דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי [ערביה אחת שהביאה שק מלא תפילין לפני אביי]. אמר לה: "יהבת [האם תתני] לי ריש ריש [ראש ראש], זוג זוג של תפילין, בתמרי [בתמר] עבור כל אחד? אימליא זיהרא, שקלא שדתינהו בנהרא [התמלאה חימה, לקחה וזרקה אותם בנהר], משום שהציע לה סכום פעוט כל כך, אמר אביי בחרטה: לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי [הייתי צריך לזלזל אותם בפניה כל כך] אלא להציע לה סכום לפי השווי.

ג משנה המוציא (המגרש) את אשתו משום שם רע, שיצא עליה קול שזנתה — לא יחזיר לישא אותה אחר כך, אפילו אם התברר שהשם הרע היה שקר. וכן המוציא את אשתו משום נדר שנדרה ואינו יכול לעמוד בו — לא יחזיר. ר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ונדר שלא ידעו בו רבים — יחזיר.

ר' מאיר מחלק באופן אחר ואומר: כל נדר שצריך חקירת והתרת חכם — לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם ואפשר להתיר אותו גם בלי התרת החכם — יחזיר. אמר ר' אלעזר: לא אסרו נדר זה שצריך חקירת חכם אלא מפני זה שאינו צריך, ולא מן הדין אלא כדי שלא לחלק בדברים.

אמר ר' יוסי בר' יהודה: מעשה בצידן, באדם אחד שאמר לאשתו: "קונם אסורה את עלי בנדר אם איני מגרשיך", וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם.

ד גמרא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: מה שאמרנו במשנה שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר — והוא דווקא באופן שאמר לה במפורש: "משום שם רע אני מוציאך",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for the betterment of the world, so as not to cause an increase in the theft of sacred Jewish ritual objects in order to sell them for large sums of money.

GEMARA: Rav Budya said to Rav Ashi that one could infer the following from the mishna: It is for more than their actual monetary value that one may not purchase them; however, for their precise value, one may purchase them. Can one learn from the mishna that with regard to a Torah scroll that is found in the possession of a gentile, one can read from it after obtaining it from the gentile, and there is no concern that perhaps the gentile wrote it and it is unfit? Rav Ashi answered: Perhaps this does not mean that the Torah scroll is purchased in order to read from it, but rather in order to inter it and not to use it; however, it is nevertheless purchased so that it will not be desecrated by the gentiles.

Rav Naḥman says: We have a tradition that a Torah scroll that was written by a heretic should be burned; a Torah scroll written by a gentile should be interred; a Torah scroll found in the possession of a heretic, and it is not clear who wrote it, should be interred. With regard to a Torah scroll found in the possession of a gentile, some say it should be interred and some say that one may read from it.

The Gemara asks: With regard to a Torah scroll that was written by a gentile, it is taught in one baraita: It should be burned, and it is taught in another baraita: It should be interred, and it is taught in another baraita: One may read from it. There is a three-fold contradiction concerning the halakha of a Torah scroll written by a gentile.

The Gemara explains: This is not difficult: That which is taught in a baraita, that it should be burned, is the opinion of Rabbi Eliezer, who says: The unspecified intentions of a gentile are for idol worship, and therefore everything he wrote is assumed to be written for the sake of idolatrous worship and must be burned.

And that which is taught in a baraita, which said that it should be interred, is the opinion of this tanna, as Rav Hamnuna, son of Rava of Pashronya, taught: A Torah scroll, phylacteries, or mezuzot that were written by a heretic or an informer, a gentile or a slave, a woman or a minor, or a Samaritan or a Jewish apostate, are unfit, as it is stated: “And you shall bind them as a sign on your hand…and you shall write them on the doorposts of your house” (Deuteronomy 6:8–9). From this juxtaposition, one can derive the following: Anyone who is included in the mitzva of binding the phylacteries, i.e., one who is both obligated and performs the mitzva, is included in the class of people who may write Torah scrolls, phylacteries, and mezuzot; but anyone who is not included in the mitzva of binding is not included in the class of people who may write sacred texts. This baraita equates the halakha of a Torah scroll written by a gentile to the halakha of Torah scrolls written by these other types of people, which are interred.

And concerning that which is taught in a baraita, i.e., that one may read from it, that baraita is in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 3:6): One may purchase Torah scrolls from gentiles in any location, provided that they are written in accordance with their halakhot. And there was an incident involving a gentile in Tzaidan who would write Torah scrolls, and Rabban Shimon ben Gamliel permitted the Jews to purchase the Torah scrolls from him.

The Gemara asks: And does Rabban Shimon ben Gamliel require that the preparation of the parchment of Torah scrolls, phylacteries, and mezuzot be for their sake, i.e., for the sake of their use in a mitzva, but he does not require that the writing be for their sake?

The Gemara quotes the source that Rabban Shimon ben Gamliel requires that the parchment be prepared for their sake: As it is taught in a baraita: If one took phylacteries and coated them with gold or patched them with the skin of a non-kosher animal, then they are unfit. However, if one patched them with the skin of a kosher animal, then they are fit, and this is so even though he did not prepare them, i.e., the skin, for their sake, i.e., for the sake of their use in a mitzva. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even if he patched them with the skin of a kosher animal they are unfit, until he prepares them for their sake. Being that he holds that the parchment needs to be prepared for their sake, their actual writing should certainly be done for their sake.

Rabba bar Shmuel says: That incident in Tzaidan involved a convert who returned to his previous corrupt ways [suro] by reverting to living like a gentile. He nevertheless remains a Jew. The Gemara asks: If he returned to his previous corrupt ways all the more so should the Torah scroll be rendered unfit, as he is a heretic. Once he learns the Jewish faith and abandons it, he is considered a heretic. Rav Ashi says: This means that he returned to his previous corrupt ways due to fear, and not because he rejected the Jewish faith. He ceased acting like a Jew out of fear of reprisal. Since he is a Jew, it is permitted for him to read from the Torah scrolls that he writes.

§ The Gemara clarifies the halakha from the mishna that one may not purchase sacred items from a gentile for more than their actual value. The Sages taught: One may increase payment beyond their value up to a terapa’ik. The Gemara asks: What is a terapa’ik? Rav Sheshet said: It is an istera, worth one half of a dinar.

The Gemara relates: There was a certain Arab merchant woman [taya’ata] who brought a sack [ḥayeta] of phylacteries in front of Abaye. He said to her: Would you give me each pair for a date? She became full of anger, and took the phylacteries and threw them into the river because Abaye offered her such a small amount in exchange for them. Abaye said in remorse: I should not have denigrated the phylacteries so much in her presence, but rather, I should have offered to pay her their actual value.

MISHNA: A man who divorces his wife due to her bad reputation, i.e., he heard that she had committed adultery, may not remarry her, even if it becomes clear that she did not in fact commit adultery. Similarly, if one divorces his wife due to a vow that she took, and he could not live with her under the conditions of her vow, he may not remarry her. Rabbi Yehuda says: If he divorces her due to any vow that the public was aware of, he may not remarry her, but if he divorces her due to a vow that the public was not aware of, he may remarry her.

The mishna continues: Rabbi Meir says: If he divorces her due to any vow that requires investigation and dissolution by a halakhic authority, he may not remarry her, but if he divorces her due to a vow that does not require investigation and dissolution by a halakhic authority, and is dissolved even without that, he may remarry her. Rabbi Elazar said: They prohibited him from remarrying her in this case, where she stated a vow that requires dissolution by a halakhic authority, only due to that case, where she stated a vow that does not require dissolution by a halakhic authority.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: There was an incident in Tzaidan involving one man who said to his wife: It is konam, i.e., it is forbidden like an offering, if I do not divorce you, and he divorced her; and the Sages permitted him to remarry her for the betterment of the world.

GEMARA: Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: And the halakha stated in the mishna, which says that in certain cases a man who divorces his wife may not remarry her, is only applicable when he said to her explicitly: I am removing you from the house due to your bad reputation,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין: המוציא את אשתו משום שם רע. מפ' לה בגמרא משום דחיישינן לקלקולה ור"י מודה לת"ק במוציא משום שם רע דלא יחזיר ולהך לישנא דאמרינן בגמ' דר"י לא חייש לקלקולה סבר לה כת"ק ולאו מטעמיה דאיהו משום פריצו' קניס הילכך בעריו' קניס ליה לעולם אבל אם ידעו בו רבים יש בו פריצו' וקנסים אבל נדרי' שלא ידעו בו רבים כיון שאפשר להתירו אין בו פריצו' כ"כ ולאביי ורבה דמפרשי בגמ' דר"י לא חייש לקלקולה לא פליג ר"י אלא אנדר ובטעמא דמפרש בגמ'.

ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקיר' חכם לא יחזיר. משום דחיישינן שמא יתיר לה ויאמר אלו הייתי יודע שיש לו הפרה בחקירת חכם אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ושאינו צריך חקיר' חכם יחזיר פירו' כגון שהנדר שהבעל עצמו מפר לה וכן פי' רש"י ור"ח ז"ל ומ"ה יחזיר שאומרים לו יודע היית שאתה יכול להפר ושתקת ולא הפרתה שרוצה היית בנדרה ועילה מצאת לגרשה.
ור' אליעזר סבר אין לחוש לקלקול משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, אבל בנדרים שאדם יכול להפר ויש לחוש שמא יאמר אלו הייתי יודע שאני יכול להתיר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה.

א"ר יוסי מעשה וכו'. מפורש בגמ' דהכי קתני, בנדרה איהי אבל איהו יחזיר דליכא למיחש לקלקול ואפילו לר' אלעזר שאין לומר אלו הייתי יודע שיש לו הפרה שהכל יודעים שיש הפרה בנדרים וכל מי שמתחרט בנדרו או רוצה למצוא פתח מרוצה לב"ד אבל בנדר איהו לר' אלעזר אי אפשר לו להביאה לב"ד שאין אדם רוצה בכך. וא"ת נדר שאין צריך חקיר' חכם יבא לב"ד וישאל אם הבעל מפר נדרי אשתו אם לאו אין אדם עשוי לשאול על כך כיון דלא מסיק אדעתיה שיהא רשאי להפר בעל כרח' וא"ת לר"מ מ"ש נדר איהו דיחזיר ומ"ש נדרה היא בנדר שצריך חקיר' חכם דלא יחזיר נימא ליה כיון דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד יביא אותה לב"ד ותשאל על נדרה זו אינה קושיא עצמו וחרטתו ופתחו תלויין בו אבל בנדרה היא כיון שהוא רואה אותה שאינה באה לב"ד ותשאל אף הוא סבור שעל דעת כל דבר נדרה ואין לה היתר משום פתח וחרטה בעולם ור"א נמי לא פליג עליה בהאי אלא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו הא אלו היה רוצה בכך היה יכול לקלקלה שיכול לומר סבור הייתי שאין הפרה לנדרה מאחר שאינה באה לב"ד מה שא"כ לומר בנדר עצמו לד"ה ואפשר שהכל מודים שאין אדם עשוי לבזו' אשתו בב"ד על הספק אלא א"כ יודע בודאי שימצא לה התר אין לומר היה לו להבי' אשתו לב"ד ולשאל שמא תמצא התר שאין עושין כן אבל כשמצאו לה התר יש לחוש לקלקול שיאמר נוח לי שתתבזה ולא שתתגרש לדברי ר"מ ולר"א נוח לו שתתגרש ולא שתתבזה.
ותמהני, לר"מ שצריך חקירת חכם מאי קלקול איכא שמא עכשיו מתחרט' בה או מוצאה פתח התר ואלו עמדה תחתיו לעולם לא תתחרט בה שרוצה כדי שתצא. וי"להואיל שיש לו הפרה בשום ענין יש לחוש שמא יאמר מתפייס הייתי עד שתתחרט בה כמו שעשתה עכשיו ועוד אדרבא מתחלה היתה מתחרט' כדי שלא יוציאנה הבעל דאתתא בכל דהו ניחא לה מלמית' ארמלו וכ"ש מלהתגרש שמוצי' את עצמה שם רע בשכונתיה לפיכך אומר בודאי אלו משעה ראשונה הביאה הבעל לפני חכם ומצאו לה פתח היתה מתרצה ומתחרט'.
והראב"ד ז"ל פי' דלר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואע"פ כן חושש לקלקול ואין אומרים היה לו לבא לב"ד שהוא סבור שמא לא ימצא פתח ואף בנדרי עצמו יש לחוש לקלקול ולעולם לא יחזיר אבל נדר שאין צריך חקיר' חכם כגון שפתחו עמו וכגון קונם אשתי נהנית שגנבה את כיסי ושהכת' את בני ובידוע שלא הכתה ולא גנבה הכל יודעים שמותר ובין בנדרי עצמו ובין בנדרי עצמה יחזיר שאין לחוש כלל לקלקול ואפילו לא נודע שלא גנבה אלא לאחר שגירש אין כאן קלקול שהיה לו לחקור אם גנבה ולא יגרש עד שיתברר לו האמת אבל לר"א יש לחוש לזה משום שמא יטעון בכך בצריך אין לחוש בנדרי עצמה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"י בר' יהודה אומר בד"א בנדר' איהי אבל איהו יחזיר כר"א ס"ל ולסיועי אתא דכי נדר איהו נדר שאינו צריך חקיר' חכם יחזיר שה"ל לבוא לפני חכם ובודאי יתיר לו שהרי תלה נדרו בדבר אבל נדרה היא לא היה לה לשאל שאין אדם רוצה שתתבז' בב"ד ועלה על דעתו שיהא נדר זה מותר בלא התר חכם והיינו דאמרינן בגמ' מאן תנא דקתני מעשה כלומר מי חלק בין נדרו לנדרה שהביא הוא ראיה בדבר וא"ר אלעזר חלק בנדר שאין צריך התר' חכם ואמר בד"א שנדרה היא וכו' ובא ר' יוסי וסייע במעשה שבכאן וה"מ בשאינו צריך חקיר' חכם אבל צריך חמור מנדרה שיכול לומר אלו הייתי יודע שתתבזה וכו'. ואין זו דרך ישרה דא"כ אמאי לא גזר ר"א בנדר עצמו אינו צריך משום צריך כי היכי דגזר בנדרי עצמה צריך אטו אינו צריך ועוד דהא מעשה דצידן צריך חקיר' חכם היה אם רצה שלא לגרשה ויכול לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע שום פתח שלא לגרש אותה לא הייתי מגרשה אבל פתח שלאחר גירושין אינו מועיל כלום שהרי איו בידו עכשיו להחזירה ועוד דאמרי' בגמ' על מעשה דר"י פשיט' וא"כ מאי פשיטותיה הא מיפלג נמי פליג עלי' ר' מאיר לסיועי לר"א קתני ואנן לא גרסי' מאן תנא דתני מעשה אלא מאי תנא דקתני מעשה, וכן כתוב בהלכות ר"ה ז"ל.
אבל בתוספתא (ג,ח) מצאתי כך דר"א אף זה לא יחזיר משום תקון העולם אי זו נדר שצריך חקיר' חכמים אמר קונם אשתי נהני' לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתה ולא גנבה בד"א בזמן שנדר ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ נדר מותר לגרש ונמלך נדר בנזיר בקרבן בשבועה מותר. ונתקיימו דברי הראב"ד ז"ל בפי' נדר שמצינו שאינו צריך חקיר' חכם אבל אין דרך פי' ראשון שכתבנו משתנה ומתחלף בכך אבל הוא יותר מבורר שלפיכך אינו בא ושואל עליו בב"ד מפני שהוא סבור שאין נדר שמותר בלא חכם ופעמים נמי שמגרש קודם שידע שלא הכתה ולא גנבה ואסרו מפני זה.
ומ"מ אם התוס' הזה אין בו שבוש לשון נראה ממנו שבנדר איהו נמי לא יחזיר ואפשר כן דלר"מ דאמר כשאינו צריך יחזיר מפני שבידו לשאול או לחקור אף בנדרי עצמו כולן יחזיר מפני שבידו לשאול או לחקור אבל לר"א לא יחזיר ובר"ה ר' מאיר קתני לה.
ולישנא אחרינא אמרי לה בגמ' משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצו' בעריו' ובנדרי' וי"ל דטעמא דת"ק בלחוד מפ' אבל לר"מ ור"א דמיפלגי בין נדר שצריך לשאין צריך א"א לומר כן. וא"ת א"כ היכי אמרינן תני כלישנא קמא א"ר מאיר מפני מה אמרו הא ללישנא בתרא נמי לר"מ משום קלקול הוא י"ל משום דלא פליג ר' מאיר אלא בנדרים אבל בשם רע מודה לת"ק ולישנא בתרא טעמ' דשם רע משום פריצו' הוא לעולם לא יחזיר ואפילו לא אמר משום שם רע אני מוציאך והיכי דא"ל הכי א"נ משום קלקול כדאיתא בנדרים.
ואפשר דלעולם ליכא משום קלקול שהרבה בני אדם מגרשין נשותיהם משום שם רע אע"פ שיודעין שהדברי' בדאין שהרבה נשים רעו' הילכך הך ברייתא משום קלקול כדאית' בנדרי' ואפשר דלעולם ליכא משום קלקול ודאי איתא דלישנא קמא ולית'. ובירושלמי לא תנו הך כדר"מ אלא מפני מה אמרו סתם ולהאי פיר' הא דמפרשי בגמ' במאי קאמפלגי ר"מ סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א סבר אין אדם רוצה ות"ק תני לא אתי כלישנא בתרא דאמר משום פריצו'.
וי"מ ללישנא בתרא כולה משום פריצו' ולר"מ נדר שצריך חקיר' חכם פריצו' הוא וקנסינן ליה משום שלא יהו בנות ישראל פרוצו' ומעזות פניהם לבא לב"ד אבל נדר שאין צריך חקיר' חכם לא נתפרצה זו ואין קונסין אותה ור"א סבר לא אמרו שצריך מפני עצמו שאין כאן פריצו' אבל אין צריך שהם הנדרי' שהבעל מפר שהם נדרי עינוי נפש פריצו' הוה שמבזה את בעלה ונודרה להתגנו' בפניו ועיניה נתנה בגירושין ובמיתה וכבר נתברר שאין זה נכון אבל ע"כ ר"א סבר לעולם משום קלקול הוא ולהאי פי' הא דאמרינן לקמן במאי קמפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה וכו' אתיא כלישנא קמא.

גמרא והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך. פי' ולר' מאיר כד כפליה לתנאיה כדאמרינן לקמן ולא תנאה ממש אלא דאמר ואי לאו משום שם רע לא הייתי מוציא' שאם לא אמר כן לא מצי לקלקול' שאין לומר מכלל הן אתה שומע לאו ומיהו אע"פ שכפל. וא"כ כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקל שעילה מצא שהיה רוצה לגרשהכמו שמפורש בירושלמי אבל אי ודאי אי אתניה תנאה ממש ואמר ואם נמצאו דברים בדוים לא יהא גט ואינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי. ואני תמה לדברי ר"מ היאך יפסל משום זה שפירשתי והלא לא אמר תנאי כלל ואנן בעינן תנאי ממש כתנאי בני גד ובני ראובן דגמרינן מינייהו לכל דבר ונראה שאין דין התנאים אלא בגלוי דעת בלחוד מפסל אלא דלר"מ בעי כפליה משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בשום מקום.
ובתוס' מפרש שאין קלקול מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט ונמצא גט בטל ובניה ממזרי' לדבריו דבעל קאמר.
וקשה לי זו שאמרו בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתיתבעי' לשלישי מצי א"ל שתיקותיך יפה מדיבורך לימרו דאדעת' דהכי לא גרשתיך ומתקיף לה רב פפא אי איהי שתקא אנן מי שתקין וכו' אלמא כל מאן דמגרש בעקרות מצי מיפסל גיטא עד שיודיעוהו שלא יחזיר כחד גוונא תני מתני' דלא יחזיר דשם רע ואיילנו' אלא שי"ל התם שיוציאה מן הדין יש קלקול גמר ואפילו אמרו לו שלא יחזיר ושוב מצאתי כתוב שמפרש שם נמי שתקי' דלא ניחוש ללעז היה לנו לומר שלא יחזיר, ואין זה מחוור כלל.

הא דאמרי' בס"ת שנמצא ביד כותי אמרי לה יגנז וא"ל קורין בו. פירש"י ז"ל יגנז שמא הוא כתבו לשם ע"א וא"ל קורין בו דספק ספיקא הוא שמא ישראל כתבו ואם ת"ל שהוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"א. וק"ל וכי כתבו הוא שלא לשם ע"א נמי היאך כשר והא קי"ל בס"ת דבעי עיבוד לשמה וכתיבה לשמ' מעובדי' כדלק' בפ' הניזקין ועוד דהא תני רב המנונ' בריה דרב מפשרוניא דכתיבת כותי פסול לעולם וכ"ת פליגי רבנן עליה ומכשרי כתיב' כותי ובלב' שלא תהא לשם ע"א ולית להו וקשרתם וכתבתם ולא כתיבה לשמה א"ה הא דתניא יגנז אמאי מוקי ליה בדידיה לימא משום חששא דע"א דשמא לשם ע"א כתבו ובר מן דין לימא רשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה ועבוד לשמ' דהא אידך דתני' קורין בו אוקי בדידיה בגר שחזר לסורו.
ותו ק' לי דודאי לרבנן דפליגי עלי' דר"א בסתם מחשבת כותי מימר אמרינן דסתם מחשבתו לאו לע"א היא ולא חיישי' לה כלל והכי איתא בפ' השוחט ותוק' לי דאי לא בעינן כתיבה לשמה אפי' יכתוב לשם ע"א למי כשר כדאמרי' בפ' אין מעמידין ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים דברי ר' יהודה א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה שצריכה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נפשו אלמא כיון דמילה שלא לשמה כשרה אפי' לשם ע"א נמי כשרה היא ואנן כר' יוסי קי"ל וטעמא דר' יהודה נמי דבעי' מילה לשמה כדאמרי' מ"ט דר' יהודה דכתיב לה' המול והיינו לשמה וכדדרשינן מה חג לה' אף סוכה לה' והא דאמר התם ימול ארמאי ואל ימול כותי משום דארמאי במילה לשמה הוא יודע שלשם מצוה נצטוינו בתורה אנו עושין על ידו ומיהו לא חזיא למילתא אחריתי דקא חזי דלית ליה מורא לא דמי לגט דחזי לאשה אחרת ולא לס"ת שקלפיו ראויים הם לשטרי הדיוטות ואינו מכוון בכתיבה אזכרות בקדושה וכן פירש"י ז"ל אלא קאמרינן מ"ט דר' יהודה דכתיב לה' ימול ולא לשם ע"א ומ"מ מדברי ר' יוסי נלמוד שכל מצוה שאינה צריכה לשמה עשאה לשם ע"א כשרה.
אלא כך נראה בשיטת שמועה זו, דמ"ד בכתבו כותי יגנז משום פסולא דוקשרתם וכתבתם היא וכדתניא רב המנונא דליכא דפליג אהא מתניתין וה"נ משמע בפר' התכלת דהא דרב המנוי דברי הכל היא וליכא נמי דחאיש לשם ע"א אלא ר' אליעזר ונמצא ביד כותי מ"ט יגנז משום דאמרינן חזקה הוא כתבו ומאן דאמר קורין בו משום דרוב ספרים ישראל כותבין אותם ובכותים בכתיבת ספרים לא שכיחי.
[מהשמטות - {חסר} וכצ"ל, ונמצא ביד עכו"ם מאן דאמר יגנז משום דאמרינן חזקה הוא כתבו, ומאן דאמר קורין בו משום דרוב סופרים ישראל כותבים אותם ובעכו"ם בכתיבת ספרים לא שכיחי ולא חייש לה, ולדברי מי שסובר דס"ת לרבנן לא בעינן לשמה נפרש הא דתני' יגנז משום דרב המנונא, והא דתני' קורין בו לא מתוקמא להו כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג משום דמ"מ איכא פסולא דרב המנונא, דליכא דפליגי אמדרש וקשרתם וכתבתם הלכך על כרחין לא מתוקמא אלא בגר שחזר לסורו וכי האי תנא דמכשר ביה, ורישא דברייתא נמי דקתני לוקחין ספרים מן העכו"ם, מגרים שחזרו לסורן קתני דאינהו שכיחי בכתיבת ספרים, דאי בשאר עכו"ם מעשה דצידן מעשה לסתור הוא.
ולדידן ודאי מסתברא לן דס"ת צריך עבוד וכתיבה לשמן, ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בתפילין ולעובדי דהניזקין, ופלוגתא דר' יהודה ורבנן בנתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת, אלא הא דמוקמי' יגנז משום דרב המנונא ולא אמרינן משום לשמו, משום דעכו"ם בכתיבת ספרים ספיקא הוא דשמא לשמו כתב, וכן נמי היה דעתו לכתוב ס"ת ועבד קלפים לכך, וכן פסלינן כתיבת גיטין בעכו"ם אפי' ישראל עומד על גביו מספק הוא דחיישינן דילמא לאו אדעתא דישראל כתב אלא אדעתא דנפשיה כתב, וכיון דספיקא הוא וזימנין דהוי לשמו לא יגנז ולא קורין בו, ומשום הכי מוקמי' ברייתא דיגנז משום דרב המנונא דהא פסול ודאי, והיינו דאמרינן בכתבו מין ישרף דכיון דבעינן כתיבה לשמה ואזכרות לשמן וזה לשם ע"ז כתבן דקי"ל סתם מחשבת. מין לע"ז הלכך ישרף, ומיהו רב נחמן סתם פסיק ישרף לא פריש מידי בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן דבפ' כל כתבי הקדש אם קודר אזכרות וגונז כרבנן או שורפין כר' טרפון.
וא"ת נמצא ביד עכו"ם האיך קורין בו אפי' תאמר סתמא ישראל כתבו, שמא לא לשמו כתבו ואמרינן בפ' התכלת ספרים יש להם בדיקה ואינן נקרין אלא מן המומחה, י"ל דודאי ס"ת שנמצא ביד ישראל קורין בו דחזקה כל הכותב ספרים לעצמו בהכשר הוא כותבן והלוקח מן המומחה לוקח אותן, אלא שאין לוקחין מן התגר המוכר אותם, אלא א"כ היה מומחה וכ"ש מעכו"ם הכותבן, ומשום הכי דייקי' במעשה צידן האיך התיר רשב"ג ליקח ממנו, והכי נמי דייקי' בריש שמעתי' בלוקחין ספרים מן העכו"ם בכדי דמיהן ש"מ קורין בו, דקס"ד דלקרות בהן לוקחין אותם משום דנמצא ביד עכו"ם כנמצא ביד ישראל דמי ומשום דמסתמא מישראל גזלום או גנבום או משכנו אותם מהן, ודחי נמי משום גניזה נמי לוקחין בכדי דמיהן שאסור לנהוג בהן מנהג בזיון אפי' היו פסולין לקריאה, ועוד דשמא כשרין הן. ראיה לדבר זה שהרי התכלת צריך לשמה ואינה נקחית אלא מן המומחה כדאי' בע"ז ובמנחות. ואעפ"כ שנו שם במנחות הלוקח טלית מצוייצת מן העכו"ם מן התגר כשרה משום האי טעמא דאמרינן ישראל עשאה לעצמו בהכשר ולקחה התגר ממנו, אלמא ציצית הנמצא ביד ישראל כשרה ואע"פ שאינה נקחית אלא מן המומחה, וכן הדין בס"ת, כן נ"ל בכל זה, והנה אמת הנה נכון].

מתני': המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. בגמרא איכא תרי לישני בטעמא דהא מתניתין חד מפרש לה מתניתין משום קלקולא וחד מפרש לה משום פריצותא. רבי יהודה אמר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר. פירש דרבי יהודה סבר כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כדאיתא בגמרא ולפיכך לא יחזיר, דרבי יהודה אית ליה דטעמא משום פריצותא וכל שנדרה נדר שאין לו הפרה איכא פריצותא, ולפיכך לא יחזיר משום ונוסדו [בנדפס: ונוסרו] כל הנשים. אבל שלא ידעו בו רבים אין בו פריצות כל כך ומחזיר שאין צריך חקיקת תם כגון נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה וחזר דאינו יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה, וכן נראה שהשיבו בירושלמי, ובתוספות פירשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר כגון שנדרה את שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר בשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמת כן גירש אלא עילה מצא לגרש דתניא בתוספתא איזהו נדר שאין צריך חקירת חכם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כוסי והכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה, ונראה דלישנא דתוספתא הכא לאו דוקא קונם אשתי נהנית לי דהא אמרינן דבנדה הוא לכולי עלמא יחזיר ומילתא פשיטא היא וכדאמרינן עלה בגמרא פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג וליכא דוכתא לפלוגתא בכי הא אלא קונם שאין הבעל נהנה לי שגנב את כיסי ושהכה את בני קאמר ומשום דעיקריה דהאי נדר בהאי לישנא קאמר ליה בנדרים בפירושא דארבעה נדרים התירו חכמים הביאו כאן בהאי לישנא, והכא לאו דוקא. כן נראה לי.

רבי אליעזר אמר לא אסרו זה אלא מפני זה. פירוש רבי אלעזר לית ליה טעמא דפריצות אלא משום קלקול וכל שצריך חקירת חכמים אינו יכול לקלקלה דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כדאיתא בגמרא.

ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן מין ישרפו כתבן גוי יגנזו נמצאו ביד מין יגנזו ביד גוי יראה שקורין בו וכבריתא ששנינו לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהו כתובים כהלכתם ואין חוששין שמא כתבו גוי דמילתא דלא שכיחא היא ומ"מ כתבו גוי יגנז כמו שכתבנו אלא שאם כתבם גר שחזר לסורו אם שלא מחמת יראה חזר הרי זה מין וישרף ואם מחמת יראה חזר קורין בו נשים ועבדים וקטנים וישראל משמד ומסור דינן כגוי וכל שנמצא בידם קורין בו וכל שכתבו הם אין קורין בו אלא יגנז שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומתוך שהנמצא ביד גוי קורין בו הוצרכו לומר במשנתנו שאין לוקחין אותם ביתר מכדי דמיהם שמא מתוך כך ירגילו עצמם בגניבתם ומכל מקום אם עולה ביתר מדמיהם דבר מועט רשאי הואיל ואין היוקר שבהם נכר ושיערו בה עד איסתירא שהוא סלע מדינה לסלע צורי שהוא שמינית שבו שמכיון שעבר תחום השתות ריחוק הנכר אין זה יוקר הניכר ומכל מקום כל שיכול לנכות בדמיהם יעשה ובלבד שלא יזלזלם בפני הגוי שמא יכעס הגוי על זלזולו ויזלזל הוא ביותר ממנו כנגד המשחיתים מעשה היה בסוחר אחד גוי שהביא שק מלא תפלין לפני אחד מחכמי התלמוד וכדי להוזיל לו מקחו אמר לו תמכרם זוגות זוגות כאדם המוכר תמרים ואימלי זיהרא ר"ל נתמלא כעס ושדנהו בנהרא אמר לא הוה מיבעי ליה לזלזולינהו באפאי כולי האי:

תפלין שחיפה קציצתן בזהב פוסל וכן אם טילא עליהן ר"ל על קציצתן עור בהמה טמאה אבל בעור בהמה טהורה אע"פ שלא נתעבד לשמה כשרה אלא שעור הרצועה צריך עבוד לשמה ויש פוסקים בזו כרשב"ג שאף עור הקציצה צריך עבוד לשמה וכן כל שכתבן על קלף שלא נתעבד לשמן פסול כספר תורה:

המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר ושלא ידעו בו הרבים יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר אמר ר' אלעזר לא אסרו אלא מפני זה אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירוה מפני תקון העולם אמר הר"ם מי שגירש את אשתו משום חשד חשדה בדבר ערוה או בסבה שהיא נדרנית הנה אין מותר לו להחזירה אבל נאמר לו כשתרצה לגרשה על אחד מאלו הפנים לא תוכל להחזירה לעולם ולא תותר לך מאחר אלו הגרושין עד שיסיר כונתו ממנה ויגרש אותה גירושין גמורים לפי שאולי ישאר בו רושם כאשר תהיה נשאת לאיש אחר ולא יתפרסם לו הסבה אשר גרשה בעבורה ויאמר האיש הראשון לו ידעתי שהענין כן ושהיא לא תתמיד על זה הפועל לא גרשתיה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולזה נאמר אלו הייתי יודע שהמוציא שם רע או משום נדר אינו מחזיר לעולם ור' יהודה יאמר כאשר נדרה נדר שידעו בו רבים ולא פחות מעשרה וכאשר התפרסם אצל עשרה או יותר הנה היא פרוצה בנדרים ור' מאיר אומר אם היתה השבועה אשר שבעה היא עצמה צריך חקירת חכם לא יחזיר לפי שאם יגרשנה ויהיה נשאת לאיש אחר ואחר ישאל האיש הראשון הדין ויאמרו לו שזאת השבועה יש לה היתר הנה יאמר לו ידעתי שיש לה היתר לא גרשתיה אבל הייתי מוליך אותה ויתירו לה לפי שר' מאיר סבר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל ולזה הודיעהו שלא יחזיר ור' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וההקש היה נותן שיחזיר אם הוא צריך חקירת חכם לפי שאנחנו נאמר אולי לא ידעת שיש לנדרה היתר אצל ב"ד הייתי מוליך אותה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סבר לה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא אסור עליו שיחזיר כאשר נדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת הכם אשר אפשר שיאמר אחר שנשאת לאיש שני ולא יקבל ממנו שהיא פרוצה בנדרים לו ידעתי שהוא כן לא גרשתיה לפי שהייתי מיפר נדרה אשר נשבעה והוא אצלי לפי שאינו צריך לחקירת חכם והלכה כת"ק אשר אמר לא יחזיר על אי זה פנים שתהיה השבועה מפני תקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שביארנו עוד יצא מזאת המשנה הפרש אחר כאלו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ר"ל כי כאשר נשבע שאפשר לו שיגרש אשתו ושלא יהיה בינו ובינה אישות כלל ויגרש אותה מפני השבועה או רצה שיתיר נדרו ויחזירה ולזה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי במעשה ציידן ואמרו על זה ההבדל האחרון מפני תקון העולם שאין בענינו מהזרות תקון העולם ולזה יחזיר והוא ענין אמרם אין בו מפני תקון העולם:

אמר המאירי המוציא אשתו משום נדר יש מפרשים מפני שהיא רגילה הרבה בשבועות ונדרים ואין צורך בכך אלא מפני נדר שנדרה עכשו וכן משום שם רע ר"ל מפני שחשודה בדבר עבירה מצד קול שיצא עליה עכשו לא יחזיר ופירשו בגמרא על טעמו של דבר זה שתי סברות הראשונה משום דחיישינן לקלקולא כלומר שמא היום או מחר תנשא לאחר וכשהוא מתמיה על זה שנושאה ונדריה עליה אומרין לו שכבר הותר נדרה על ידי חכם ועכשו נוכחת שאינה נדרנית וכן בשם רע שנתברר לו שאותו שם רע שקר היה ואף עכשו נעשית צנועה עד שאין לשון הרע שולטת בה ואף הוא אומר אף אני לא גרשתיה אלא מטעם הנדר או השם רע ואלו הייתי יודע שהנדר הוא דבר שיש לו מתירין או שיתברר לי מאותו שם רע שגרשתיה עליו שהם דברים שאינן אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא שהגט לא נתן אלא על דעת זה והרי הוא בטעות ומתוך כך תקנו שכל שמוציא משום נדר או משום שם רע לא יחזיר אפי' נמצא השם רע בטל או הנדר נתר ומעתה גומר ומגרש על כל פנים ואין בידו עוד לקלקלה ואין אנו צריכים להודיעו תקנה זו בשעת הגט שתקנת חכמים קול יש לה ואע"פ שאמרו בגמרא לפיכך אומרין לו הוי ידוע שהמוציא כו' לא יחזיר לרוחא דמילתא אמרוה אלא שלטעם זה כל שגרשה בסתם יכול להחזירה ואפי' יצא עליה קול שהיא נדרנית או שאינה צנועה שמכל מקום מאן מוכח שמשום נדר או שם רע הוא מגרשה ואע"פ שהבריות מרננות עליו שכן מכל מקום הואיל והוא לא גלה אין דנין אחר לשון הבריות ולא אחר האומד מעתה אין התקנה שלא להחזיר אלא כשאמר לה בשעת גירושין שמשום נדר או משום שם רע הוא מוציאה וכן לדעת זה אין אנו צריכים לומר לו שיודיענה שעל דבר זה הוא מגרשה:

והסברא השנית הוא שלא נאמר כן מחשש קלקול אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך כל שיוצא עליה קול שהיא נדרנית או פרוצה בעריות עד שהבריות מרננות שמתוך כך הוא מגרשה אינו רשאי להחזיר שמתוך שיהו יודעות כך יזהרו שלא להרגיל עצמן בנדרים או להביא עצמן לידי חשד ואפי' לא אמר לה שעל דעת כן הוא מגרשה וכן לדעת זה תקנו עוד בה שיאמר לה בשעת הגירושין בפני הכל הוי יודעת שמשום דבר זה אני מוציאך כדי לפרסם את הדבר לאחרות ומכל מקום אף אם לא אמר אינו רשאי להחזירה:

ואחר שידעת היוצא לנו מבין שני טעמים אלו צריך שתדע שגדולי הפוסקים פסקו כלשון ראשון ואין התקנה אלא כשאמר לה כן וכן אין אנו אחראין שיאמר לה ר"ל על דבר זה אני מוציאך אלא שגדולי המחברים מרכיבין את שתיהן ומצריכים שיאמר לה כך כדי ליסרה כלשון אחרון וכן כתבו שאומרין לו שידע שאינו מחזירה ואח"כ פירשו הטעם וכתבו מפני מה לא יחזירנה גזירה שמא תנשא ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים ונמצא הגט בטל אלמא שהם פוסקים כשתי הלשונות להחמיר שלא להחזיר אף בלא אמר לה ושנזקיקהו לומר לה כן כדי ליסרה כלשון אחרון ושאנו צריכים לגלות לו שאין בידו להחזירה מחשש קלקול והדברים מתמיהים ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ועיקר הדברים כדעת ראשון ואע"פ שהוא לישנא קמא הואיל ור' מאיר שהוא שותף במחלקת משנתנו העיד ואמר מפני מה אמרו ואע"פ שמכל מקום דעתו הוא דמשום קלקולא וכו' והיאך אדם מעיד לעצמו מ"מ אלו לא כיון להודיע אלא את דעתו היה אומר מפני מה אני אומר ומאחר שאמר מפני מה אמרו אף לדעת חכמים אמרה ועוד דסוגיא דלקמן דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן אליבא דלישנא קמא איתמר ועוד ראיה לדעתי שהרי ר' מאיר ור' אלעזר אין בדבריהם מחלקת שמחשש קלקול הוא ומתוך שדברי שניהם מחשש קלקול ודברי ר' יהודה משום פריצות נחלקו האמוראים בדברי חכמים אם טעם שלהם משום קלקול אם משום פריצות ומאחר שר' מאיר ור' אלעזר סוברים מחשש קלקול ניחא טפי לאוקומי טעמא דרבנן בהכי:

ומעתה הלכה כתנא קמא דמתניתין וכטעם ראשון ואין בה חלוק בין דבר שידעו בו רבים לשלא ידעו בו רבים ובין דבר שצריך חקירת חכם לשאינו צריך אלא בכלם לא יחזיר אלא שאם עבר והחזיר לא נתברר דינן בכאן ובשני של יבמות כ"ה א' שאלו והעלו בה שאם כנס לא יוציא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי המפרשים מפקפקים לומר שלא נאמרה שם אלא ללישנא בתרא האמור כאן וכמו שאמרו שם התם ר"ל בנטען לאשת איש אלומי אלמיה לקליה ומתוך כך אם כנס יוציא הכא מיקם קם ביה בקלא וליתיה כלומר שחקר הדבר ואינו כלום והילכך לא יוציא וללישנא קמא דחיישינן לקלקולא כל שכן דאיקם ליה בקלא מצי לקלקולה ולדעתם אין הדבר ברור ומחמירין בה אלא שמ"מ חכמי הדורות כתבוה כדעת ראשון וחשש קלקול כבר נעשה בן הראוי לי אחר שהוא יודע שאסור לו להחזירה לכתחלה ואין לומר אלו הייתי יודע שכן הייתי כונסה שלא להוציאה שאין אדם מגרש על דעת חזרה באיסור סופרים וכן הדברים נראין:

וזהו ענין משנתנו לדעת ת"ק שהלכה כמותו אלא שר' יהודה ור' מאיר מחדשים בה דברים והוא שר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים ר"ל שהודר ברבים לא יחזיר ופירשו בגמרא שר' יהודה מפרש משנתנו בנדר שיהא מטעם שני ר"ל שלא יהו פרוצות בעריות ולא מטעם קלקול ומעתה הודר ברבים שהוא חמור ואין לו הפרה ומצד שהוא סובר שכל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא יחזיר שבנדר חמור כל כך איכא פריצותא הא בשלא הודר ברבים הואיל ויש לו הפרה אין כאן פריצות כל כך ויחזיר ומ"מ בעריות אינו חולק כלל דבכולהו גוני איכא פריצותא ומכל מקום אביי ורבא פירשו טעמו של ר' יהודה משום קלקולא וכמו שמפורש שם אלא שעקר הדברים דר' יהודה לא חייש לקלקולא ומעתה אין אומרין מדר' יהודה נשמע לרבנן לדון על דעת רבים לרבנן כהודר ברבים לר' יהודה דהואיל ומשום קלקולא אתינן עלה כל שכן דכי אית ליה הפרה מצי לקלקולה ולומר אלו הייתי יודע וכו' אלא יש לפרש נימא איפכא וכשהודר על דעת רבים יחזיר דהא ליכא קלקולא שהרי אין לו הפרה וכשחזר ונשאה ראה וניפס ואיפשר שרוב נדרים לא על דעת רבים ולא ברבים נידרים ויש לגזור מיעוטא אטו רובא ולר' יהודה ולטעם פריצות אין לגזור לא הודר ברבים אטו הודר ברבים דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומ"מ לרבנן וללישנא דפריצותא אינהו סברי דבכולהו איכא פריצותא:

ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר ופירשו בגמרא טעמו של ר' מאיר משום דחייש לקלקולא והילכך אם הנדר צריך חקירת חכם ר"ל שהוא מן הנדרים שאין לבעל רשות עליהם לא יחזיר שאף הוא יכול לומר סבור הייתי שמאחר שאין בידי להפירו לא יהא לו עוד היתר ואלו הייתי יודע שהיה לו היתר אף אני הייתי מוליכה אצל חכם ולא הייתי מגרשה ומפני שהוא סובר שאין אדם קפיד להוליך את אשתו בבית דין אבל בנדרים שהוא יכול להפר יחזיר שאין כאן קלקול שסתם הדברים אדם יודע שנדרי אשתו בידו וכן פירשו שר' אלעזר סובר דטעמא משום קלקולא והוא אומר הפך הדברים דבאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר שיכול לומר אילו הייתי יודע שהיה בידי להתיר לא הייתי מגרשה ובצריך חקירת חכם אינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר כו' שאף כשידע כן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ונוח לו לגרשה משיוליכנה לבית דין ומן הדין בצריך היה לנו לומר שיהא יכול להחזיר אלא שגזרו צריך אטו שאינו צריך וצריך ואינו צריך אין בו רוב ומיעוט שלא לגזור אחד מפני חברו ומ"מ לת"ק בתרויהו אסור מן הדין בצריך כר' מאיר ובשאין צריך כר' אלעזר לטעם קלקול ולטעם פריצותא בכולהו איכא פריצותא וכבר ביארנו שהלכה כתנא קמא לאסור בכל נדר או שבועה שבעולם ומטעם קלקול:

אמר ר' יוסי מעשה בצידן כו' שאלו בגמרא מאן תנא דקתני מעשה ותירצו בה חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בשנדרה היא אבל נדר הוא ר"ל שיגרשה על כל פנים שנמצא צריך לגרש מפני הנדר מכל מקום אם רצה יחזיר שאין כאן לא חשש קלקול ולא פריצות ועליה אמרו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קנם עלי כל פירות שבעולם אם איני מגרשיך וגירשה והתירו לו להחזירה וזה שסמך לה מפני תקון העולם ר"ל שאין במניעת חזרתה שום תקון והלכה כר' יוסי ושמא תאמר ומפני מה אין כאן חשש קלקול שמא יאמר אלו הייתי יודע שיש לנדרי היתר לא הייתי מגרשה יראה לי שסתם הדברים אדם יודע שיש היתר לנדרו ואין אדם מסתפק אלא בנדרי אשה מתוך בלבולין שבהם לאב ולבעל ולחכם ועינוי נפש ובינו לבינה וכמה דברים ואם מפני נדרים שעל דעת רבים שאין הכל יודעין שיהא להם היתר לדבר מצוה כבר ביארנו שנדרים שברבים או שעל דעת רבים מיעוטא דמיעוטא הם ועוד שכל שנודר כן ודאי אין זו חביבה עליו ובלב שלם הוא מגרשה בלא שום שיור ועוד שהאיש סתמו פקח ואינו נודר מתוך הקפדה אלא לזמן רחוק ומילתא דלא שכיחא לא עבדי בה רבנן תקנתא ומתוך כך שאלו בה בגמרא פשיטא כלומר שמכל טעמים אלו הדברים ניכרין שאין בנדרו שום חשש קלקול או פריצות עד שהוצרך לתרץ מהו דתימא ליגזר משום דר' נתן דאמר כל הנודר כאלו בנה במה כו' ומפני שכל הרגיל בנדרים סופו לעבור בלא יחל דברו ונגזור עליו שלא יחזיר כדי שלא יהא רגיל בנדרים קמ"ל ומתוך כך בנדר הוא אין בו שום חשש ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בשמועה זו דרכים אחרים ואינם מתישבים כל כך ואף שלענין פסק יראה מהם שיש קצת נדרים אף בנדרי האיש שיש לחוש להם לקלקול והדברים זרים ומ"מ הם נסעדים בה מן התוספתא שאמרו בה אי זהו נדר שאין צריך חקירת חכם קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ולא גנבה אלמא שמשנתנו מתפרשת בנדר הוא אלא שיראה שהתוספתא משובשת ואין לדחות ממנה פשוטה של משנתנו:

ולמדת בביאור משנתנו שר' יהודה על כל פנים טעם דבריו משום פריצותא ור' מאיר ור' אלעזר על כל פנים טעם דבריהם משום קלקול ותנא קמא איפשר להעמיד דבריהם מטעם קלקול וטעם פריצות ומתוך כך נחלקו האמוראים עליה וכבר פסקנו בדבריהם שמחשש קלקול נאמר ויש פוסקים בה כלישנא בתרא וכן לענין ביאור מפרשים שמחלקת האמוראים על כל התנאים שבמשנתנו נחלקו והם מפרשים משנתנו לדעת כלם לטעם קלקול ולטעם פריצות חוץ מר' יהודה שאין להם מקום לפרש דבריו לענין נדר אלא מטעם פריצות ואין צורך להאריך בכך ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ מה שפסקנו ללישנא קמא והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך כו' לדעת ר' מאיר מיהא דוקא כדכפליה לתנאיה כמו שיתבאר בסוגיא זו ולא תנאי ממש אלא שיאמר ואם לא משום שם רע לא הייתי מוציאך ומ"מ אע"פ שכפל אחר שתקנו חכמים שלא יחזיר הן שהודיעוהו הן שלא הודיעוהו לדעתנו כמו שפירשנו אינו יכול לקלקלה אלא אם כן התנה בפי' כלומר אם ימצאו הדברים בדאין או שהנדר יש לו היתר לא יהא גט ומ"מ אע"פ שהלכה כר' מאיר בענין תנאי כפול בזו אין הלכה כן שאין זה תנאי גמור שנזקיקהו לדיני תנאי אלא כעין גלוי הדעת הוא אלא משום דר' מאיר לית ליה הן מכלל לאו בשום מקום מצריך אף בזו כפילא ואין נראה כן ואף בתוספות פירשו שחשש קלקול זה אינו מן הדין אלא חשש לעז מדינה בערעור הבעל וזה שאמרו בה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים פירושו לפי דברי הבעל והדברים נראין ואע"פ שבכיוצא בה אמרו ביבמות פרק הבא על יבמתו ס"ה א' אמרינן לה שתיקותיך יפה מדבוריך דאדעתא דהכי לא גרשתיך והקשו בה אטו אי איהי שתקה אנן מי שתקינן אף הם פירשו אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ת"ר מעלין על דמיהן עד כדי טרפעיקון מאי טרפעיקון אמר רב ששת אסתירה פי' סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר צורי ורשאין לקנות התפילין מן המוצאם כל זוג בחצי דינר ואין זה עילוי הניכר שיתנו לבם לשלול מהן. ההיא טייעתא דאתייה חייתא דתפילי לקמיה דאביי א"ל אביי יהבתינהו ריש ריש בתמרי אימלי זיהרא שקלא שדתנהו בנהרא אמר אביי לא איבעי לי למזלינהו באפה כולי האי:

מתני' המוציא את אשתו משום ש"ר. כלומר שיצא עליה לעז של זנות לא יחזיר. משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר א"ר אלעזר לא אסרו זה אלא מפני זה א"ר יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאני מגרשך וגירשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אם אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא פי' אמר לה בעת הגירושין משום ש"ר אני מוציאך כבר גילה דעתו שאינו מגרשה אלא בעבור הלעז שיצא עליה ואילולי הלעז לא היה מגרשה ועצב הוא בגירושי' וכל מה שעושה אינו עושה אלא בעבור הלעז ואם יתברר לו היום ומחר שהיה שקר עתיד הוא להחזירה הלכך אע"פ שנותן לה גט סתם בלי שום תנאי שבעולם אנן שהדי שכל לבו אינו אלא שאם ימצא הלעז שקר שלא יהא גט ואף ע"פ שלא פירש בתר דעתיה אזלי' שאין הגט גומר אלא כפי מחשבת לבו ואילו היה מתנה עמה בפירוש הרי זה גיטיך ע"מ שהשם רע הוא אמת בודאי כי האשה לא היתה נישאת עד שהיה מתברר אם היה אמת ככל תנאי' דעלמא שהבעל מתנה בגט ואין האשה נישאת עד שיתקיים התנאי שהתנה בעלה עמה אלא מפני שנתנו לה סתם בלי תנאי אנו חוששין שמא תלך האשה ותנשא בגט זה ואחר שיתברר שהש"ר אינו שם רע נמצא שהיה גט בטל ובניה ממזרים ואע"פ שאין הבעל טוען שאינו כאן או שמת אחר שהולידה הבנים אנו טוענים כך וזה שכתוב ויאמר אילו הייתי יודע וכו' לאו דוקא שיאמר הבעל אלא יכול לומר כך וכיון שיכול לומר כך אע"פ שלא אמר אנו אומרים כך דס"ל לרבנן אע"פ שהגט בסתם הוא נותנו לה ואינו מטיל בו שום תנאי. כיון שגילה דעתו שמשום שם רע הוא מוציאה אנן סהדי שאם ימצא ש"ר שאינו ש"ר אין רצונו שיהא גט ואע"פ שלא פירש דבר זה בפיו כך הוא כאילו פירש והתנה בפיו דבתר מחשבת לבו אזלי' וכך הוא שוה גילוי דעתו כתנאי גמור ואנו חוששין שמא תנשא האשה בגט זה בעבור שנתנו לה סתם ונמצא הלעז שקר ונמצא הגט בטל הלכך אומרים לו הוי יודע שאתה מגרשה בעבור ש"ר ולעולם היא אסורה לך ואפילו אם ימצא הלעז שקר כדי לשבר ולבטל מחשבתו שחושב בלבו שאם ימצא שקר אחזירנה ואז ימלך ולא יתן לה הגט ואם יתנהו לה בודאי כי גמר ומגרשה בכל לב ואין בלבו עוד להחזירה אפי' אם ימצא שקר שהרי כך הודענו לו וע"ד כן נתנו לה ושוב אינו יכול לטעון עליה כלום ודוקא כשא"ל משום ש"ר אני מגרשך אז אנו הולכים אחר מחשבת לבו מפני שהוא גילה מחשבתו בפירוש אבל אם לא אמר שום דבר בעת הגירושין אע"פ שידענו שהיתה ביניהם קטטה בעבור הלעז שיצא עליה כיון שנתן לה גיטה בסתם ולא אמר לה דבר בודאי דגמר ויהיב בכל לב ולא אמרי' שמא מחשבתו לא היתה אלא ע"ד שהלעז הוא אמת שכיון שלא גילה מחשבתו בעת הגירושין לכולי האי לא חיישינן. ואי קשה היכי אמרינן דמשום גלויי דעתא בלא תנאי מפורש מצי לבטולי גיטא והא קי"ל כאביי דאמר גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ה"מ בדאיתי הכי מעיקרא ובתר הכי בעי לבטולי ע"י גילוי דעתא כדאמרי' לעיל גבי גידול בר ליואי דשדר לה גיטא לדביתהו ובתר הכי אמר לשליח ברוך הטוב והמטיב וכל מה דשקלי' וטרי' התם הכי הוא דמעיקרא יהיב גיטא בדעת ברורה ובתר הכי מגלה בדעתיה דבעי לבטולי התם אמרינן דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולא בטיל אבל הכא דמעיקרא מכי יהביה ניהליה גלי אדעתיה דע"מ כן יהביה ניהליה משום ש"ר או משום נדר אפילו אביי מודה דמילתא הוי ומצי למיטען היום ומחר דהכי הות דעתא ולבטולי גיטא ובהא פליגי רבנן ור' יהודה דבעי' למימר לקמן דלא חייש לקלקולא דרבנן דחיישי לקלקולא משום דסברי אע"פ שהגט נתן בסתם בתר גילוי דעתו אזלי' אך שוה מחשבת לבו כתנאי גמור שמתנה בפיו ור' יהודה לא חייש לקלקולא דקסבר כיון שהגט ניתן לה בסתם ולא פירש לה שאם ימצא הלעז שקר שלא יהא גט הרי הוא גט גמור ואע"פ שהיה הלעז שקר ואינו יכול לומר שלא גמרתי בלבי ליתן אלא ע"ד שהיה הלעז אמת שדברים שבלב אין דברים והיה לו לפרש בפיו וכיון שלא פירש בפיו לצמיתות נתנו לה בלי שום תנאי ומחשבת לבו לא חשיבא תנאי. א"ד אמר רב יוסף אמר רב נחמן וצריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני מוציאך קסבר טעמא מאי לא יחזיר משום קנסא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך צ"ל לה כי האי לישנא כדי שתתסרנה כל הנשים תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא א"ר מאיר מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאים ויאמר אילו הייתי יודע שכך אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה. תניא כלישנא בתרא א"ר אלעזר בר יוסי מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים לפיכך אומר לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר פי' ר' יהודה לא חייש לקלקולא כדאמרן וקסבר טעמא משום קנסא הוא הלכך אם נדרה ברבים שהוא נדר חמור שאין לו הפרה קנסי' לה אבל אם לא ידעו בו רבים שיש לו הפרה לא קנסי' לה אמר ריב"ל מ"ט דר' יהודה דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דכתיב (בגבעונים כתיב) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וגו' והוה להו לאתשולי אשבועתייהו אי לא משום שנדרו ברבים ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל ולאו משום דאין לו הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך דלא חיילא שבועה עלייהו כלל דהלא בטעות היתה (הכא) כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ולא באו מארץ רחוקה לא חלה שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קידוש השם שלא יאמרו הגוים עברו על שבועתם:

גמרא והא דתניא קורין בו האי תנא כו' והתיר רשב"ג ליקח ממנו כו' יש לדקדק מאי מייתי מהך ברייתא דהתיר רשב"ג בגר דחזר לסורו דיודע דבעי עיבוד לשמה אעובד כוכבים דלא ידע ודוחק לאוקמי הך דקורין בו נמי בכי האי גוונא בגר שחזר לסורו דמשמע דהני תלתא ברייתות כולה בעובד כוכבים ממש איירי ויש ליישב דלרבן שמעון בן גמליאל נמי בעובד כוכבים (ב) דידעינן ביה דכתבו לשמה קורין בו דהא לית ליה הך דרשה דכל שאינו בקשירה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אמרי לה קורין כו' ואין נראה דרב נחמן קאמר כתבו עובד כוכבים יגנז כו' עכ"ל ר"ל דהא דרב נחמן דקאמר האי אמרי לה קורין בנמצא ואיהו גופיה קאמר בכתבו עובד כוכבים יגנז והיינו טעמא משום דכל שאינו בקשירה כו' כדמפרש לה תלמודא אברייתא דכתבו יגנז ואי הוה ידע תלמודא לפרושי אדרב נחמן בכתבו יגנז בענין אחר משום דבעי כתיבה לשמה לא הוה איצטריך ליה לפרושי אברייתא בענין אחר דהיינו משום דכל שאינו בקשירה כו' אלא דתלמודא דמפרש לה משום דכל שאינו בקשירה כו' אברייתא ה"ה דרב נחמן מתפרש הכי והיינו אפילו כתבו למכור לישראל ודו"ק:

בד"ה והא דתניא יגנז כו' המ"ל דרבן שמעון בן גמליאל כו' אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא עכ"ל ר"ל דרבן שמעון בן גמליאל לא איירי בהדיא בכתיבה אלא באיבוד ולא בעי למימר נמי דרבן שמעון בן גמליאל היא ומשום איבוד לשמה דבהך דתני יגנז לא תני עיבוד בהדיא אלא כתיבה אבל מהך דתני כל שאינו בקשירה כו' מייתי שפיר אהך דיגנז דהוה מכתיבה לכתיבה ולכך לא קשיא להו לתוס' לקמן דפריך לרשב"ג מעיבוד לכתיבה ולא מעיבוד לעיבוד משום דבהך דהתיר רשב"ג לא הוזכר בהדיא רק כתיבה ודו"ק:

תוס' ד"ה הא דתניא יגנז וכו' עד מצי למימר דר"ש ב"ג היא וכו' ואע"ג דמוקי ההיא דתני קורין כר"ש ב"ג מכל מקום המ"ל ההיא דתני יגנז נמי כר"ש בן גמליאל והא דתני קורין איירי בגד שחזר לסורו כדאוקי לקמן ההיא דרשב"ג וההיא דתני יגנז איירי בעובד כוכבים גמור וק"ל:

ד"ה כל שישנו בקשירה וכו' עד מכלל דאשה כשרה. לשון ר"ן מדאצטרכינן להאי דרשא ולא נפקא לן משום דליתנהו בלבישה דנימא כל שאינו בלבישה אינו בעשייה כדאמרינן הכא בתפילין ש"מ דלא דרשינן הכי בציצית ומינה דנשים עושות ציצית אע"פ שאינן בלבישח דדוקא בס"ת ותפילין הוא דנפקא לן מדכתיב וקשרתם וכתבתם וכו' ע"ש:

ד"ה עד שיעבדם לשמן וכו' עד ומסיק שם דנאמן אתה להפסיד שכרך וכו'. אין זה לשון הגמרא שם ממש וע"ש:

בא"ד הכא הלכתא כשמואל וכו'. וכאביי ורבא ליכא למימר דהכא הלכתא כאביי דאם כן חוי לח לגמרא להוסיף על הסימן דיע"ל קג"ם וק"ל:

בא"ד וקלינן לאודרא בנורא וכו'. פי' שלא יעשו מאותו אודרא תכלת לציצית והוא פסול שלא נצבע לשם ציצית אלא לנסות הצבע אם הוא יפה א"כ ש"מ דבעינן צביעה לשמה ומזה הטעם שדינן ג"כ אותו מעט הצבע הנשאר בביעתא ולא שדינן ליה ביורה כדי שלא יפסול כל מה שביורה ועיין שם פרק התכלת:

ד"ה עיבוד לשמן בעי וכו' עד ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד וכו'. וליכא להקשות והכל טעמא מאי דלא פריך הגמרא מעיבוד לעיבוד משום דהיה יכול לתרץ דנתנו להעובד כוכבים קלפים מוכנים עבודים לשמן והוא לא עשה אלא מלאכת הכתיבה וק"ל:

רש"י בד"ה ישראל צ"ל ישרף כו':

בד"ה מסור צ"ל מוסר:

תוס' בד"ה עד שיעבדם כו' משמע דבעינן כו'. נ"ב פי' שהרי אותה אודרא מש"ה קלינן שאינה ראויה שוב לציצית לפי שלא נצטבעו לשמן וק"ל:

גמרא דתני רב המנונא כו' ס"ת כו' שכתבן מין כו'. ובגליון ס"א ל"ג וטעמייהו דמין בלאו ה"ט דוקשרתם כו' פסולין וישרף נמי דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו. אבל התוס' בע"ז (כז) בסד"ה וכי. גרסי ליה וישבוהו ע"ש:

רש"י ד"ה כותי. גירי אריות הן. לכאורה י"ל אפי' למ"ד גירי אמת הן מ"מ לא החזיקו בהן. כמו מסור ומומר ועי' תוס' מנחות (מב) ד"ה ואל ימול:

תד"ה והא. דאיירי בה בהדיא. ר"ל בכתיבת עובד כוכבים ופי' המהרש"א לא מחוור:

תד"ה כל. דאין אשה אוגדת לולב. עי' מ"א סי' תרמ"ט סק"ח:

תד"ה עד. ומסיק דנאמן כו' ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת. ע"ש ותראה דיש כאן ט"ס:

בא"ד שמתקנין הקלפין ומשרטטין. שירטוט מאי בעי בעור בתי תפילין. ולפרש"י בשבת (עה ב) בד"ה ועייל שירטוט א"ש ועמש"כ שם:

בסה"ד משמע דבעינן צביעה לשמה. ע"ש דהש"ס גופיה דייק הכי:

במשנה רמ"א כו' ושא"צ חקירת חכם יחזיר. נ"ל הטעם דא"י לקלקלה ולומר שלא ידע שיוכל להפר דזיל קרי בי רב הוא ולא ה"ל למהר ולגרשה ולכן אין סתירה מהא דתנן בנדרים (פז ב) א"י שיש מפירין יפר. אבל התרת חכם אינו מפורש בקרא כדתנן היתר נדרים פורחים באויר כו' (חגיגה י). והתוי"ט כתב דיאמרו לו שיכול להפר ושוב לא יוכל לקלקלה. וצ"ל דבצריך ת"ח לא מהני מה שיאמרו לו כיון דהיא אינה רוצה עתה ללכת לחכם להתירה. אבל קשה דא"כ מ"ט דר"א דמש"כ בדבור הסמוך דס"ל כו' דיכול לומר א"י שזה נדר. תמוה א'. יאמרו לו שזה נדר ושיכול להפר. ב'. הרי מגרשה מפני שנדרה וע"כ יודע שזה נדר:

רש"י ד"ה לא יחזיר. ואפי' כו' או הנדר התירו חכם. לכאורה אדרבה בלא התירו הוה רבותא טפי דאפ"ה יוכל לקלקלה בהוודע לו שיכול חכם להתירו. אמנם מצינו כיוצא בזה בלשון המשנה האומר א"ע לפני התיבה בצבועין אף בלבנים ל"י כו' אף יחף ל"י כו' (מגילה כד ב):

רש"י ד"ה שא"צ חקירת חכם. שהרי נדר פתוח הוא. כלפי שאמרו בחכם שצריך למצוא בו פתח להכנס בו להתירו. אמר דכלפי בעל פתוח הוא:

גמ' ס"ת שכתבו מין ישרף. עי' שבת קטז ע"א תד"ה ספרי:

רש"י ד"ה בגר שחזר לסורו. עיין רש"י הוריות דף יג ע"א ד"ה א"ל:

דילמא לגנוז. משמע אי אין קורין בו אסור אפי' לקטנים בבית הספר דאל"ה לא הוה צריך לומר לגנוז דאפי' תפילין ומזוזות משמרין לתינוק כמ"ש תוי"ט במס' שבת במשנה קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ע"ש וא"כ מדאמר לא לגנוז ש"מ אין קורין בו כלל. ועיין ש"ך וטו"ז בי"ד סי' רפ"א שנדחקו מ"ט לא יקראו בו תינוקות בבית הספר. ולדידי קשי' נמי מ"ט לא יקראו בו אפי' בציבור דודאי מ"ע של כתיבת ס"ת לכל אחד מישראל שהיא מ"ע גז"ה כמו הנחת תפלין וכדומה ואותו מ"ע ועתה כתבו ילפינן מתפלין ומזוזות מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דבעי לשמה ואל"ה אין זה ס"ת שיצא בה י"ח מ"ע הנ"ל. ולמאן דלא בעי לשמה ולא ס"ל כל שישנו בקשירה יכול ליקח מגוי ומגיה בו אות אחת ויצא בו י"ח כאלו כתבו אבל לקרות בצבור מתקנת מרע"ה ועזרא הסופר היכי רמיזא דבעי כולי האי עיין מ"ש רז"ה ור"ן פ"ב דמס' מגילה. והנלע"ד לפמ"ש במקום אחר מש"ס פ"ב דמגילה היה כותבה דורשה דאמר דמנח מגילה קמי' ורוצה לסייעא מזה דאסור לכתוב אות א' שלא מן הכתב ודחי דילמא דאיתרמי. וקשה איך ס"ד לסייעא מזה דאכתי מי ניחא דהא לכתוב מתוך הכתב סגי אפי' במגלה פסולה היינו שלא לשמה או שארי פסולין וע"כ צ"ל דאיתרמי וא"כ איך ס"ד להסתיעא מזה. ומזה הוכחתי דכל שחסר אחת מתיקונים ה"ל בע"פ אע"ג שכתובה לפניו כהלכתו אי חסר תיקון כגון שלא לשמה או שלא נתפרה בגידין ה"ל בע"פ ואסור לכתוב אחרת מתוכה ושם בארתי. ולפ"ז אומר אני הואיל וקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאין לאומרן בע"פ וס"ת שלא נעשה כהלכתו ה"ל בע"פ א"כ אע"ג דכל קריאת התורה בציבור אינו אלא מדרבנן מ"מ הקורא בזה קורא בע"פ ועבר אדאורייתא. ולכמה פוסקים אין חילוק בין ציבור ליחיד לעולם אסור לומר בע"פ ויש מתירין ביחידים ובזה"ז לכ"ע מותר ליחידים משום עת לעשות לה' שאין הספרים מצויים לכל. עיין כל זה בתוס' ישנים יומא ע' ע"א ע"ש וטוש"ע א"ח סי' מ"ט ומעתה א"ש דאין קורין בו בספר שאינו כשר בצבור מדאורייתא לכולי עלמא וביחידים תלי' בהנ"ל. וי"ל ר' בודי' פשיטא לי' דבעי לשמה וכל שישנו בקשירה וכו' ופשיטא לי' שאין קורין בס"ת מן הגוי בצבור ואין מניחין התפלין ולא קובעין המזוזה אך אמר ש"מ קורין בו ביחיד ולא גזרינן אטו צבור ורב אשי דחי לגנוז דגם ביחיד אסור או מדינא או דגזרינן או כפירש"י שכתב לשם ע"ז:

ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו. פירש"י ולא חיישינן שמא הוא כותב לשם ע"ז. עיין לעיל כ"ג ע"א פירש"י ד"ה אדעתי' דנפשי' פירש"י והוא כתבו לשם אחר עכ"ל מ"מ לא הי' צריך לכתוב הכא לשם ע"ז אלא שמכוון להדי' שלא לשם קדושה וכעין שכתב תוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול וכו' דאיבעי למימר כתבתי שלא לשמן עכ"ל משמע גם בלא ע"ז יכול לכתוב בשלא לשמן ולא הוה צריך לפרש לשם ע"ז. אלא משום שיהיה אסור לקרות בו אפי' לקטנים בבית הספר דאע"ג דלא משום ע"ז נאסר דאין כאן קרבן ולא עבודה. אבל אית בי' משום ואבדתם את שמם מן המקום ההוא מחוייב למחוק השמות ההם. וראיתי בלקוטים שנדפסו בחי' רמב"ן בסוף המסכתא שהקשה אפירש"י מה בכך שמתכוון לשם ע"ז אי לאו משום דבעי' לשמה מה איכפת לן בכונתו לשם ע"ז הא אמרינן במס' ע"ז אי לא בעי' מילה לשמה ימול כותי אע"פ שמל לשם הר גריזים מל והולך עד שתצא נפשו וכעין זה הקשה פנ"י מסברא דנפשי' מה איכפת לן במחשבתו הא לא אתי מחשבה ומבטל מעשה ולא זכיתי להבין קושיתם דהכא אין המעשה מורה על שום דבר נגד מחשבתו כי שם אלהות יכול להיות קודש ויכול להיות חול וכדאמרי' ר"פ שבועת הדיינין ע"ז נמי איקרי אלקים והכל תלי' במחשבת הכותב ואם עבר וחישב לשם ע"ז הרי מצות עשה לאבד שמו מן המקום ההוא ואין ענין זה למילה דהתם לא בעי מחשבה ולא אתי מחשבתו ומבטל מעשה. תו הקשה בליקוטים הנ"ל מהיכי תיתי לחוש כלל בגוי לשם ע"ז הא אמרינן בחולין י"ג ע"ב אין רוב אומת מינין ומשו"ה שחיטת נכרי מותר בהנאה ולא חיישינן לע"ז ומ"ש הכא בס"ת דניחוש. ולפע"ד גם זה לק"מ בודאי כיון שרוב גוים אינם אדוקים בע"ז א"כ לא ישחוט בהמתו לתקרובת ע"ז אבל כל שם אלהות שמזכיר אין מחשבתו אלא לאלהות שלו שרגיל בו ואדרבא איפכא קא קשי' לי מה יועיל אם כתבו למכור לישראל אכתי ניחוש שכתב האלהות לשם ע"ז שלא שרגיל בו. וצ"ל כיון שכתב למכור לישראל חזקה אינו רוצה שיהיה תרפות שלו ביד ישראל ואינו מהרהר לע"ז. וכי האי כתב רמב"ן במס' ע"ז משו"ה בסתם יינם של גוים שמוכר לישראל לא חיישינן שמא שכשך בו לע"ז משום דא"כ לא הי' מוכרו לישראל וה"נ דכוותי'. עיין מס' שבת קט"ז ע"א תוס' ד"ה ספרי מינים וכו':

אמרי לה יגנוז. כתב הר"ן דלהגורסים תחלה יגנוז פסקו כל"ק והקשה פר"ח בס' מים חיים הא לעיל מ"ד ע"א ישראל מומר אמרי לה כנכרי ופסקו דספיקא הוה. ולק"מ לעיל איבעי להו להש"ס ולא הו"מ למיפשט מסברא אלא מברייתא דתני גר תושב. ושוב נסתפקו בברייתא גופא אי הי' הנוסחא מומר כישראל או כנכרי א"כ ליכא למימר בעל מסדר הש"ס היה ניחא לו טפי כלישנא קמא ומשו"ה סידר כן ז"א דהרי הוא מסופק ולא בעי למיפשט מסברת עצמו אבל הכא ר"נ עצמו אמר נקטינן ובנמצא אמרי לה כך ואמרי לה כך ואותו שסידר תחלה היה נראה לו טפי ולק"מ:

ואמרי לה קורין בו. פירש"י דהוה ס"ס. וליכא למימר שם אונס חד הוא שמא נכתב לשמה או לא די"ל אי נכתב לשם ע"ז פסול אפי' לקטנים בבית הספר ואי נכתב רק שלא לשמה נהי דאין קורין בו בצבור מ"מ מותר ללמוד מתוכו. והש"ך ביו"ד סי' ק"י אות ט"ו בכלל ס"ס ד"ה שוב ראיתי בס' שארית יהודה שהקשה הא הוה ס"ס שאינו יכול להתהפך. ולפע"ד ליישב רק אציע נהי רש"י לא ס"ל כהתוס' דסתם ס"ת ישראל כותבו זה לא ס"ל לרש"י. אבל עכ"פ זה פשוט כל שנכתב למוכרו לשוק לא נכתב אלא ע"ד קונים ישראל דמשום קונים גוים לא יכתוב ס"ת לשוק והשתא שפיר יכול להתהפך דאנו דנין על כותב זה הספר ונימא זה הכותב שמא ישראל היה ואת"ל גוי שמא למכור לשוק כותבו וכן בהיפוך שמא למכור לשוק כותבו ואת"ל לעצמו דלמא ישראל היה הכותב וא"ש:

והא דתני יגנוז האי תנא הוא. כתב תוס' ה"ה הומ"ל תנא דבעי לשמה הוא. עיין מהרש"ל ומהרש"א ומהדורא בתרא ומג"א סי' ל"ט ועיין חמד משה שם. ונ"ל תוס' כתבו כן לשיטתיהו דמשום שלא לשמה פסול כמו בפסול דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אבל לרש"י דמשום פסול דשלא לשמה כשר אי כתבו למכור לישראל א"כ ניחא לי' למימר האי תנא דלהאי תנא פסול טפי. מיהו לפמ"ש לעיל גם לרש"י אינו כשר אלא לקטנים. וכן פסול כל שאינו בקשירה יהי' כשר לקטנים ללמוד בתוכו. ועיין ש"ך וטו"ז ביו"ד סימן רפ"א. ומ"מ יש נפקותא בכותיים דגרי אריות הן ואינן בקשירה ומ"מ כותבין לשמה:

ומסור. בית יוסף נדחק בטעמא דמסור דנהי דהוה מומר לד"א לעבור על לא תעמוד על דם רעך מ"מ למה יפסול לס"ת תפלין ומזוזות ונדחק בלהכעיס קאמר. ולפע"ד לא משכחת לי' דלהכעיס חבירו אינו אלא לתאבון לתקן יצרו ולנקום נקמתו ולהכעיס הקב"ה לא שייך שיצער חברו להכעיס הקב"ה אי לא יש לו שום שנאה אחברו או תועלת ממון לעצמו. אבל נ"ל פשוט כיון שאפי' מחווי אתיבנא קיי"ל דהוה כמוסרו לתוא מכמר א"כ כי היכי דפשיטא לן דפרק ממנו אזהרת לא תעמוד על דם ריעך דאי לאו הכי לא הי' מוסרו לתוא ומשו"ה דנין לי' כרודף וקטלינן לי'. ה"נ אמרינן אי לאו דפריק ממנו כל התורה כולה לא הוה מוסרו דכשנפל חברו לתוא כי היכי דנמסר להריגה ה"נ נמסר להעבירו על כל התורה כולה וע"כ זה שמוסרו לא איכפת לי' בזה רק למלאות תאותו הרעה וא"כ הרי הוא מומר לכל התורה כולה לתיאבון ופסול לס"ת תו"מ:

וקשרתם וכתבתם. דעת ר"ת גם בציצית אמרינן כן שישנו בלבישה ישנו בתעשה לך. עיין תוס' מנחות מ"ב ע"א ותוס' דחו דלבישה אכלאים כתיב. צ"ל דלא הוה בעי למימר כל שישנו באשר תכסה בה ישנו בגדילים תעשה לך אע"ג דהוה מסיפא לרישא משא"כ דז"א דהרי כ' תוס' פסחים מ"ג ע"ב דסיפא לרישא מידרש טפי כל שישנו ע"ש. וצ"ל אשר תכסה בה אינו לשון ציווי כמו . אבל לבישה הוה ס"ל לר"ת דהכי מפרש לקרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו אבל תלבש צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית א"כ ה"ל כאלו כתיב תלבש כמו וקשרתם. ותוס' דחו דעכ"פ לא כתיב לבישה להדיא אלא מכללא דכלאים אבל בציצית גופא לא כתיב ומאי דקשי' אי ס"ד כל שאינו בלבישה וכו' א"כ למה לי מיעוט בגוי ישראל ולא גוי תיפוק ליה שאינו בלבישה י"ל דה"א מדכתיב ועשו להם יעשו להם אחרים מרבינן גוי ואז הוה מרבינן נמי נשים קמ"ל ישראל ולא גוי וכה"ג תי' שם במנחות ד"ה ואלימו וכו' ע"ש. ובהג"ה מיימ' פ"א מציצית אות ט' מייתי הא דר"ת ודמהר"מ מר"ב ס"ל כוותי' ומייתי לי' מבני ישראל ולא בנות ישראל וצריך ביאור. ונלע"ד הנה בס' קרבן אהרן פ' ויקרא כתב דוקא בני אהרן ולא בנות אהרן דרשינן אבל בכל התורה לא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל התורה לבר ממ"ע שהזמן גרמא ודכתיב בני ישראל משום דכל התורה בלשון זכר נאמר ע"ש ולא שת לבו לתרץ בני ישראל סומכות והגשות ותנופות וצ"ל וכ"כ הרא"מ התם הא באמת הו"א מ"ע שהז"ג ומשמעות דקרא אמת בני ולא בנות אלא הוה סד"א ניקש לשחיטה שכשרה בנשים כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין ועיין תוי"ט שם א"כ לאפוקי מטעותא דהך הקישא סגי במשמעות בני ולא בנות כצ"ל. הנה כי כן הן הנה דברי ר"ת ודהר"מ מר"ב עולים בקנה אחד דה"נ כיון דבציצית דזמן גרמא נשים פטורות וממילא י"ל כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה ולאפוקי נכרי ונשים אלא הוה סד"א ועשו להם יעשו להם אחרים לרבות אפי' אחרים שאינם בלבישה בין גוים בין נשים לכן אמרי' בני ישראל ולא בנות ישראל וישראל ולא גוים ומוקמינן אהלכתא כל שאינו בלבישה אינו בעשי'. ותוס' דחו מסוכת גנב"ך ולא נימא כל שישנו בסוכות תשבו ישנו בחג הסוכות תעשה לך וע"כ משום דלא כתיבא בהדדי לא דמי וצ"ל דכ"כ דאל"ה תיקשי נהי כל שישנו בלבישה לא דרשינן משום דלבישה בכלאים כתיב. עכ"פ נימא כל שאינו בראיתם אותו וזכרתם אינו בעשו להם ציצית ע"כ כתב משום דלא כתיבי סמוכין כמו כדמוכח הך טעמא מסוכת גנב"ך. ויש לעיין גבי מלה לא אמרינן כל שישנו בתשמרו ישנו בימול ולמה איצטריך קרא למעט גוי ולר' יוסי כשר ואמאי לא נימא כל שישנו באת בריתי תשמור ישנו בימול וצ"ל דלא אמרינן כן אלא מי שאינו במצוה עצמה אינו בהזמנת המצוה כגון לעשות ציצית ולכתוב תפלין אבל לא נימא מי שאינו במצוה אינה באותה מצוה כגון מי שאינו במילה לא ימול זה לא אמרינן. אך צ"ע פ"ק דקדושין כ"ט ע"א מ"ש הר"ן שם גבי תפדה תפדה ע"ש אלא שם לא נאמר שאינה מצווה לפדות אבל אי פדתה הבן מועיל:

לוקחין ספרים בכל מקום. פי' אפי' לא שכיחי ישראל ושכיחי מינים מ"מ לוקחים מנכרים שסתמא מישראל לוקחו או למוכרו לישראל כתבו במקום שהם ובלבד שיהי' כתובין כהלכתן דאל"ה חזותא מוכיח שלא כתבם לישראל וממילא חיישינן לע"ז ושלא לשמה:

ורשב"ג עיבוד לשמן בעי וכו'. הקשו תוס' דילמא כתיבה סתמא לשמה קיימא. ולפמ"ש לעיל סתם גוי כותב אזכרות לשם אלהות שהוא רגיל בו לק"מ קושי' תוס':

בגר שחזר לסורו וה"ה ישראל מומר מחמת יראה אלא דתני מעשה בנכרי ואלו הוה ישראל אונס לא הוה קרי לי' נכרי בברייתא ע"כ מוקי לי' בגר שחזר לסורו. והנה במרדכי ומביאו בש"ע י"ד סי' רפ"א דממזר לא יכתוב ס"ת משום כשיגיע ללא יבא ממזר בקהל ה' לא יכול לקדש השם. וכל שאינו מצווה אינו מוציא אחרים ידי חובתן ונדחק בש"ך. ולפע"ד הפי' כפשוטו לפי הוצעת של מרדכי שאינו בר קידוש אותו השם הוא א"כ ג"כ הוא אינו יכול לעשות שליח לזה דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. נמצא לפ"ז כיון שהוא אינו יכול לכתוב ס"ת שלם ולא שלוחו כמותו א"כ ממילא לא נצטוה במ"ע של ואתם כתבו לכם השירה הזאת כיון שאינו יכול לקיים המצוה ההיא ממילא הוא אינו נעשה לאחרים לכתוב כיון שאינו מצווה בדבר אינו מוציא י"ח אחרים לכתוב עבורם. ולפ"ז צ"ל גר שחזר לסורו מחמת אונס ועבר על מ"ע של בכל נפשך למסור נפשו על קדושת השם מ"מ יכול לכתוב ולקדש השם של ואהבת את ה' אלהיך דנהי דעבר עליו מ"מ בר הכי הוא אם ירצה משא"כ ממזר שאינו בר הכי כלל. ולפ"ז פשוט דגוי אינו יכול לקדש כמה שמות בתורה הנוגעת לו טפי מלאו דממזר ומיושב קושי' תוס' שהקשו דכתיבה לשמה קאי דז"א בגוי שאינו בר קידוש אותן השמות וגריע טפי הרבה מממזר:

מעלין בדמיהן וכו'. צ"ע כיון דאפילו מעלין איך אמר אביי לא בעי לזלזולי כולי האי דהא אפי' מעלין מכ"ש שאין מזלזלין ע"כ נ"ל לע"ל תוס' ד"ה ולא ליגרבי. וע"ש בר"ן דרי"ף ס"ל שהוא פלוגתא דתנאי ופסק כרשב"ג דלא ליגרבי. וא"כ י"ל הך ברייתא ס"ל כרבנן דמשום דוחקא דציבורא וקאמר עכ"פ מחויב להעלות עד כדי טרעפי"ק דבפורתא ליכא דוחקא. אבל אביי ס"ל כהילכתא דלא ליגרבי א"כ אדרבא אין מעלין כלל ודי דלא לזלזלו אבל מעלין כלל לא ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דמעלין:

בעזה"י מה שחנני השי"ת בסוגיא דהמוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר

המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר. הנה ד' המה אשר יאמר המגרש נואש מלהחזיר וסימנם נוא"ש "נדר. "וסת "נדה. "איילונית. "שם רע. הא דלא חשיב וסת בפירקן דהרי משנתינו ר"מ ור"מ ס"ל ספ"ק דנדה לא יחזיר י"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דשבועות דשאני אין לה וסת מהנך דפירקן דהתם אפי' לא אמר מפני וסת אני מגרשך מ"מ איכא קלקולא דכיון דאסורה עליו חזקה אין אדם משהה אשה האסורה עליו ע"ש. פי' הנך דפרקי' לא מיירי ביצא ש"ר בב"ד שמוציאים בדיינים אלא הוא חייש לש"ר אבל אינה אסורה עליו ומכ"ש בנדר ואיילונית א"כ אין ברור לנו שמפני כך מגרשה אי לאו דפי' כן להדי' אבל באין לה וסת לר"מ וה"ה רואה מחמת תשמיש. לדינא דאסור לבוא עלי' אע"ג דאפשר דיקיימה וישרה ע"י שליש עיין טוש"ע לקמן רסי' קי"ז מ"מ סתמא דמילתא אין אדם משהה אשתו שאסורה לו ע"כ אם מגרשה סתם אפי' לא אמר מידי נמי אנן סהדי שמפני כך הוא מוציאה ואיכא קלקולא. ותו הקשה הר"ן איך אפשר לקלקלה לומר אלו הייתי יודע וכו' לא הייתי מגרשך הלא ע"כ כופין לגרש ותי' הר"ן דנהי דמצוה להוציאה אבל אין ב"ד כופין אותו ע"ש. ולפ"ז בשם רע שנתברר בב"ד וכופי' להוציא אפי' אמר משום ש"ר אני מוציאך לא יכול לקלקלה דהרי הכא כופין להוציאה אפי' למ"ד יכול להשרותה ע"י שליש לקמן בש"ע סי' קי"ז. מ"מ אין אדם משהה אשה האסורה לו. וב"ד כופי' להוציאה עכ"פ. א"כ אינו יכול לקלקל ומותר להחזירה אם נמצאו הדברים בדאין וכ"כ בס' בית מאיר סי' יו"ד דלא כנב"י קמא חא"ע סי' י"א בסופו שנעלמו ממנו דברי הר"ן הנ"ל. ועיין ס' אבני מילואים לא הבנתי דבריו ז"ל. יהי' איך שיהי' א"ש דלא תנן בפרקין הך דאשה שאין לה וסת או שרואה דם מחמת תשמיש:

איברא יש לעיין מ"ט לא נקיט איילונית עם מש"ר ונדרים בבבא א' כיון דסוף סוף דין א' יש להם בכפלי' לתנאי' איכא קלקולא ובלא כפלי' ליכא קלקולא. בשלמא ללישנא דפריצות א"ש דנשתנה דינם מהיפוך להיפוך בש"ר ונדר מלמדין אותו לומר משום ש"ר ונדר אני מוציאך ואסור להחזירה אפי' לא אמרו לו הוי יודע שאסור להחזירה ובאיילונית דליכא פריצות אלא קלקולא. אין מלמדין אותו לומר משום איילונית אני מוציאך ואז מותר להחזירה. ואי אירע שאמר כך מחוייבים אנו לומר לו הוי יודע שאסורה לך לעולם וא"ש. אך ללישנא דקלקולא קשי':

והנה הרי"ף השמיט הך אוקימתא דרבא דמוקי' בלא כפלי' לתנאי וכמה תירוצים שונים נאמרו בזה ואביאם א' לא' אי"ה וממילא רווחא שמעתא בעזה"י. הב"ח כתב הא דהשמיט הטור הך דמייתי הרי"ף ורמב"ם אם עבר והחזיר לא יוציא משום דס"ל סוגי' דיבמות כ"ה ס"ל דאפי' בלא כפלי' לתנאי' לא יחזיר והטור דס"ל דבעי' כפל מש"ה ס"ל אם החזיר יוציא ודבריו אין להם שחר כמ"ש חלקת מחוקק ונלע"ד לקיים כך דהרי כ' שם תוס' דהאיבעי' הי' משום שגרשה משום ש"ר ש"מ שנתחזק בעיני הבעל שזינתה וחיזק הקול דומיא דבועל דחיזק הקול וא"כ כי היכי דבבועל יוציא ה"ה בבעל. וע"ז מסיק דלא יוציא אדרבא כיון שמחזירה אמרינן קים לי' דהדברים בדאי' ע"ש בתוס'. ולפ"ז י"ל ע"כ לא מיבעי לי' אלא בלא כפלי' לתנאי' די"ל מדגרשה החזיק הדבר שזינתה. אבל אי כפל לתנאי ואמר ואם לא זינתה אינה מגרשה הרי קמן שהי' הדברים מסופקים בעיניו ולא החזיק הקול ע"י גירושיו ולא דמי לבועל ולא צריכה למימר ע"כ לא מייתי טור הך דינא דפשיטא ולא צריכא למימר. אמנם רי"ף סמיך אסתמא ש"ס דיבמות דע"כ מוקי למתני' בלא כפלי' ואפ"ה לא יחזיר ודלא כרבא:

אמנם הרמב"ן שם ביבמות וביאר יותר בריטב"א דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל אלא משנתינו דלא יחזיר מיירי גם אם רוצה להחזירה טרם שמצא הדברים בדאין אע"ג דלא שייך לגזור אם כבר נישאית לאחר וכשלא נמצאו הדברים בדאין לא שייך אלו הייתי יודע. וא"כ כי האי גוני כשלא נישאית לאחר אם יחזירה ליכא משום קלקולא ומ"מ אסרו להחזירה מטעם שכבר אסרה על נפשו ובכי האי גוני מיבעי' לי' התם אי עבר וכנס אי יוציא דומי' דבועל או לא ע"ש. ולדבריהם יובן מ"ט חלק במתני' תרי בבי משום ש"ר לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר ולא קתני בבא א' משום ש"ר או נדר לא יחזיר. ולדבריהם ניחא מפני שאין דינם שוה דמשום ש"ר לא יחזיר אפי' לא מצאו דברים בדאי' וליכא קלקולא מ"מ לא יחזיר משום דשוי' אנפשי' איסורא. משא"כ במשום נדר אי לא מצאה היתר לנדרה ואפ"ה רוצה להחזירה מותרת לו ולא נאסרה אא"כ מצאה היתר לנדרה. דחיישי' אם יארע כן אחר שנישאית יאמר אלו הייתי יודע וכו' אבל אי לא מצאה פתח לנדרה ואפ"ה רוצה להחזירה שפיר דמי כן משמע מדבריהם ע"ש יהי' איך שיהי' לפי פירושו של הרמב"ן בסוגיא דיבמות כ"ה אין הכרח להרי"ף דמייתי סוגי' בלא כפלי':

והרב"י סי' י' כתב דמדלא חייש אביי לרומי' דרבנן אדרבנן ש"מ ס"ל רבנן אדרבנן לא קשי' די"ל משנה קמייתא באמר לה וה"ה באיילוני' כהאי גוני לא יחזיר ומתני' דאיילוני' בלא א"ל וה"ה בש"ר ונדר כה"ג יחזיר. ורבא נמי לרוחא דמילתא אמר דאפי' מוקמית תרוויי' מתני' באמר איכא למימר משנה דאיילוני' בלא כפלי' לתנאי. אבל מודה רבא דאיכא לאוקמי בדלא אמר. ויען כי יש קצת דוחק בדבריו אפרש דבריו בריוח בעזה"י:

הנה רש"י פי' באיילוני' דמסתמא בעיל לשם קידושין דחזקה אין אדם בעילתו בעילת זנות הנה מה שהקשו תוס' אפירש"י ממתני' קמיתא דיבמות עיין פ"י בשם מגיני שלמה תי' הגון ומוכרח אך לדידי קשי' לי הא לר' יהודה קיימי' ור' יהודה ס"ל במתני' יבמות ס"א ע"א ובגמ' שם כל בעילת איילונית בעילת זנות ואיך נימא מסתמא בעיל לשם קידושין אפי' תהי' איילוני' מ"מ תתקדש לו כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות. והלא אם היא איילונית מ"מ אכתי בעילתו זנות וא"כ מה ירויח שתתקדש לו וצ"ע לכאורה. וצ"ל בעילת הפקר בלא קידושין כלל מגונה טפי מבעילה ע"י קידושין אלא שדינה כדין בעילת זנות כך צריך לדחוק:

אבל עכ"פ מבואר דלר' יהודה ביאת איילוני' זנות הוא נהי לישראל ליכא לאו בזונה כ"א בכהן מ"מ איסורא וכבר כתבתי לעיל בשם הר"ן פ"ב דשבועות באשה שאין לה וסת דאיכא בעילת איסור אין צריך שיאמר מפני וסת אני מוציאך דכ"ע יודעים דאין אדם משהה אשה שאסורה לשמש עמה וה"נ דכוותי'. וא"כ א"ש משנה קמיתא סתמא כפירושו באומר לה מפני כך וכך אני מגרשך אבל מתני' דאיילוני' דאיירי בי' ר' יהודה דה"ל בעילת זנות סתמא כפירושו דאיירי בלא א"ל ואפ"ה לא יחזיר. ועל זה קאמרי רבנן בלא א"ל יחזיר דלדידהו לא הוה בעילת זנות. ואתא רבא למימר אפי' אולי יאמר לה נמי יחזיר כל זמן שלא כפלי' לתנאי אבל לעולם העיקור הוא רישא באמר וסיפא בל"א וכמ"ש הרב"י:

ואומר עוד הנה הרי"ף הוסיף דאמרי' לה השתא דבריאת וצ"ע למה צריך להאי ועוד דליתי' דהרי איילוני' אין לה רפואה וכמ"ש הרז"ה ומ"ש בזה במלחמות ה' אבאר בעזה"י. ע"ש בפנים דס"ל אליבא דהרי"ף דאין הקלקול אלא לעז בעלמא וס"ל לרמב"ן דהי' ק' להרי"ף להפסיד לה כתובתה דמחייב מדינא משום לעז דילי' הלא תאמר האשה יוציא לעז ויוציא וכתובתי לא אפסיד. ע"כ ביאר הרי"ף דלענין ממונא מפסדא כתובתה מן הדין דאמרי' לה השתא דבריאת לא שנתרפאית מאילוני' דזה א"א אלא שנתברר עתה שאותן סי' אילוני' שנראה בה מעיקרא הי' מחמת איזה חולשא וחולי שנתרפא עתה. וכיון דעכ"פ היתה חולי אז יוצאת בלא כתובה מדינא. ואומרי' לה עצה טובה שלא תבוא לב"ד לטעון עליו כי לדינא לא תועיל כי אמרי' השתא הוא דבריאת ותעורר עליך מדנים. ולעז על מגן ע"כ שתקותיך יפה מדיבוריך זו הוא כוונת הרמב"ן בפי' דברי הרי"ף:

אמנם לפע"ד לפרש כפשוטו דס"ל להרי"ף אי כפלי' לתנאי אזי הוה הקלקול חשש גמור וגט בטל ממש וכסברת רש"י ולזה לא יועיל טענת השתא דבריאת דאין רפואה לאיילוני'. אך תרתי מתני' מיירי בלא כפלי' ואז אין קלקול מדינא אין הגט בטל אך במשנה קמייתא לא יחזיר משום לעז עכ"פ דשייך אפי' בלא כפלי' דאין בני העולם בקיאין בדין ומכלל הן נשמע להם לאו ע"כ במשנה קמיתא לא יחזור. אך באילוני' יחזיר דאותן שהן אין בקיאין בדין לא ילעיזו כי יאמרו השתא הא דבריאית:

וקצת הכרח לזה דאלת"ה תיקשי מ"ט בברייתא דמשום קילקול לא נימא לפיכך אומרי' לו אמור לה משום ש"ר ונדר אני מוציאך. נהי הך ברייתא ס"ל משום פריצות לא תיקנו דלא יחזור כשנמצא בדאין שהרי איגלאי מילתא דלאו פריצה היא. אבל מ"מ עכ"פ בשעת גירושין דעדיין לא איגלאי מילתא למה לא נימא לה משום ש"ר אני מוציאך וכמ"ש רמב"ם באמת. ואין לומר דלהך ברייתא דמשום קלקול לא יחזיר. לא נתקן שיאמר לה הוה יודע. דדי אם יאמר כן מאליו ומעצמו אז אנו צריכי' לומר לו לא תחזירנה לעולם משום קלקולא. אבל אין לעוררו לומר כן ונצטרך לאסור עליו החזרה זה לא נימא ומשו"ה לא תנן בברייתא קמייתא שצריך שיאמר לה משום ש"ר אני מוציאך דלכאורה ז"א הא ברייתא קמייתא ר"מ היא דבעי כפילות וא"כ לעולם אמר לה הוה יודע בלי כפילות ויהי' מוסר לפריצות וקלקולא ליכא כיון דלא כפל וצ"ע לכאורה. אבל לפמ"ש לעיל אפי' לר"מ נהי בלי כפילות קלקולא ממש ליכא לעז איכא. א"כ א"ש דלא אמרי' לי' אמור לה שלא לעורר הלעז וכנ"ל. ולכאורה י"ל דבר צחות במאי דאמר רבא ר"י אדר"י קשי' דרבנן אדרבנן לא קשי' ושוב לא חידש מידי בדר"י אלא מסיק כדשנינן. א"כ לא ה"ל להזכיר אלא שחידש היינו תי' ארומי' דרבנן. והנה י"ל דר"י אדר"י לק"מ די"ל גבי ש"ר ונדר יחזיר משום דאין הכרח דמשום תנאי וגילה דעת אמר כן. אלא משום ותוסרנה כל הנשים אפי' אם לא תקנוהו חכמים שמחויב לומר כן מ"מ מצוה ליסרה ואין הכרח שגילה דעתו דאי מצא בדאי לא היה מגרשה משא"כ באיילוני' דליכא מוסר פריצות שפיר איכא גילוי דעת ולא יחזיר ולק"מ דר"י אדר"י. אך כיון דבלא"ה קשי' דרבנן אדרבנן וצ"ל מתני' קמיתא בדכפלי' למילתא וא"כ א"א לומר דמשום מוסר פריצות אמר כן דלמה לי' למיכפל תנאי' ואפ"ה ס"ל לר"י התם יחזור א"כ קשי' דר"י אדר"י וצ"ל כדשנינן והיינו דקאמר רבא אי רבנן אדרבנן לא קשי' משום דתרצת כאן באמר כאן בלא אמר וכמ"ש הרב"י א"כ גם דר"י אדר"י לא קשי' די"ל אמר כן משום תוסרנה כל הנשים ובאיילוני' אפי' בלא אמר הוה כמו אמר לר' יהודה כמ"ש לעיל. אלא באמת דרבנן אדרבנן לא קשיא מטעם אחר דרישא בכפלי' והכא בלא כפלי' א"כ קשי' אדר"י וצ"ל כדשנין:

ועד"ז י"ל נמי בתוס' סוף ד"ה שלא יהי' בנות ישראל וכו'. שהרגיש מהרש"א במ"ש דהך סוגי' כל"ק משום קלקולא ע"ש וקשה דילמא רבנן פריצותא נמי אית להו וכמו שהרגישו תוס' בעצמם לר"מ ור"א. ולהנ"ל י"ל דלרבנן ע"כ לית להוא טעמא דפריצות דאינהו מיירי אפי' בלא כפלי' ואי ס"ד צריך הי' לומר כן משום פריצות א"כ תו ליכא קלקולא דליכא גילוי דעת דצריך הי' לומר כן משום מוסר פריצות. אבל ר"מ וגם ר"א דקאי עליו מיירי בדכפלי' ושפיר י"ל אית להו נמי פריצות ואפ"ה שייך קלקולא משום דמשום פריצות לא הי' צריך לכפול וק"ל. ויש פוסקים משום פריצות סגי באומר קודם גירושין ומשום צריך לומר בשעת גירושין א"כ יש לפקפק על כל:

ועיין רמב"ם פ"י מגירושין הל' י"ב י"ג ויפה כתב לח"מ בישובו ודלא כפנ"י. ומה שנשאר לדקדק הוא זה לפמ"ש ה"ה דברייתא דפריצות ס"ל נמי טעמא דקלקולא. ולכאורה משמע כן קצת דהרי לא יחלוק אמשנה דאיילוני' ומשום קלקולא אע"כ לאוסופי קאי ולומר בשם רע ונדר איכא נמי משום פריצות ואומרי' לו אמור וכו'. והרי חזינן דברייתא דפריצות אע"ג דאית לה נמי טעמא דקלקולה מ"מ היכא דשייך פריצות לא בעי קלקולא וא"כ הרמב"ם דכ' טעמא דפריצות מה צורך לו לומר דלא יחזיר משום קלקולא תיפוק לי' משום פריצות. והנה עוד יש לדקדק מ"ט שינה לשון הברייתא דתני נמצאו הדברים בדאין והוא כ' שעשתה תשובה ועוד מנ"ל לרמב"ם דלמא דוקא דברים בדאין מעיקרא הא דגט בטל אבל אי הי' אמת רק השתא עשתה תשובה והשתא עשתה מנ"ל דגט בטל וכה"ג איתא בירושלמי וכ' תוס' פרק המדיר ע"ד ע"ב לחלק בין נדר דהותר מעיקרא או אי מיגז גייז ועד השתא הוה הנדר. וכן הלכה אצל הרופא ונתרפאה ע"ש וא"כ הנ"ל מנ"ל לרמב"ם. וי"ל ק' מתורצת בחברתה. דמדקיי"ל כרבנן דר"מ דבין נדר שצריך חקירת חכם ובין נדר שאין צריך ח"ח לא יחזיר אע"ג דבעל רק מיגז גייז ועד השתא הוה נדר מ"מ יכול לומר אלו הייתי יודע וכו' ה"ה בשם רע ועשתה תשובה. וברייתא דתני בה דברים בדאין הא ר"מ קתני לה ור"מ ס"ל נדר שא"צ ח"ח יחזיר אלא שצריך ח"ח דעוקר מעיקרא א"כ ה"ה בש"ר נמי משום חשש דברי' בדאי' חיישי' אבל לא משום תשובה:

והנה לכאורה י"ל למ"ד משום פריצות לא תיקנו לא יחזור אלא בנמצא דברים בדאין דעכ"פ קצת מוסר פריצות איכא אע"ג דהדברים בדאין מעיקרא. מ"מ ע"כ קצת הביאה עצמה לידי חשד ואיכא קצת מוסר וקנס ולא יחזיר אבל לנעול דלת בפני השבים אינו נכון וא"כ למ"ד משום פריצות י"ל אי עשתה תשובה יחזור לולי טעמא דקלקולא. ומעתה י"ל ברייתא דפריצת נמי ס"ל בהא כר"מ היכי דמיגז גייז ליכא קלקולא וה"ה בעשתה תשובה נמי ליכא קלקולא. אלא בנמצא דברי' בדאי' ולזה סגי בטעמא דפריצות דלא יחזור אבל רמב"ם דסבירא לי' אפי' בנדר דמיגז גייז נמי לא יחזור וה"ה בעשתה תשובה. ובהא לא סגי טעמא דפריצות לנעול דלת בפני בע"ת ע"כ הוצרך לטעמא דקלקולא:

ואגב נפרש דברי תוי"ט שנדפסו בגמגום והמה נכונים מאוד לפע"ד והוא דר"מ אמר נדר שא"צ ח"ח יחזור ר"מ לטעמי' במשנה ז' פי"א דנדרים. והוא אם אמר הבעל ידעתי שיש מפירים אבל לא ידעתי שיש נדר פי' הר"ן שם לא ידעתי שזה הנדר הוא מנדרי עינוי נפש או בינו לבינה ועכשיו נודע לו פליגי רבנן ס"ל כיון נודע לו שיכול להפר ה"ל זה יום שמעו ומפיר ור"מ ס"ל שעכ"פ ידע שיש מפירים בעולם אעפ"י שלא ידע שזה הנדר הוא ברשותו להפר. א"כ כבר עבר יום שמעו ואינו יכול להפר ע"ש. והשתא לרבנן דר"מ אפי' שא"צ ח"ח אכתי יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שנדר זה ברשותי להפר לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ועדיין היא אשתי ואפר לה היום שהוא יום שמעו לרבנן. בשלמא הא לא ניחוש שלא ידעתי שיש מפירים בעולם כלל. דודאי אותן עדים שגירש בפניהם ואמר משום נדר אני מוציאך הודיעוהו שיש מפירים דרובא דרובא יודעים כן אבל לידע שזה הנדר מנדרי עינוי נפש לזה צריך ת"ח גדולים ואפשר שלא ידעו ועכשיו אחר שנישאית לאחר נודע לו ואיכא קלקולא. אך ר"מ לטעמי' דס"ל לא יפר וליכא קלקולא בנדר שלא צריך ח"ח וא"ש. ועיין ס' משנת חכמים על משניות שלא ראה דברי תר"ן הנ"ל וכ' מ"ש. ועיין יו"ד סי' רל"ד סכ"ג אי חכם יכול להתיר מה שקיים הבעל:

הרמב"ם בפי' המשנה פי' נדר שידעו בו רבים לא משום חומר הנדר אלא משום פרסומו ברבים ונראה הכרח גדול דאי משום חומר שאין לו היתר א"כ מ"ט אמר ידעו בו רבי' ולא אמר נמי ע"ד רבים אפי' לא ידעו בו רבים או ידעו בו רבים אפילו לא על דעתם. ועיין מ"ש תוס' לעיל ל"ה ע"ב סוף ד"ה אבל וכו' שכ' לרבנן איכא קלקולא אם יתיר לדבר מצוה. וזה תי' לא יספיק לר' יהודה עכ"פ איכא פריצות כיון דאין לו היתר אלא לדבר מצוה אע"כ טעמא דרבים משום פרסום ולא משום חומר וריב"ל דשמעתין דאמר משום שאין לו היתר ס"ל ע"ד רבים יש לו התרה אבל למאי דקיי"ל אין לו התרה מוכח כרמב"ם. ועי' תשו' מהרמ"ל סי' קכ"ב מייתי מאריכות לשון רש"י במתני' דאיילוני' דמשמע דגירש עתה לחלוטין על תנאי שתחזור ותתקדש לו ואם לא תתקדש לו עוד הגט בטל אבל אם תינשאי לו הרי הגט הראשון גט וחוזר ומקדשה ונושאה. וכ' שכן דעת רש"י בבריתא דקלקולא שכ' ג"כ לשון וכשגרשתיך היה דעתי להחזירך משמע לחזור ולנושאה כבתחלה והגט הראשון הי' ואפ"ה אם לא תחזיר ותינשא לו בטל למפרע ע"ש. מיהו טעמא בעי מ"ט פירש"י כן ומי הכריחו לזו. ועוד ביבמות כ"ה ובהמדיר ע"ד ע"ב לא פי' כן. וי"ל עפ"י מ"ש בתשו' מהריא"ן בן לב ח"ג סי' צ"א בעובדא א' גירש ואמר משום שאי אתה רוצה ליתן לי בית אביך במתנה אני מגרשך. ואם אתה נותנו לי במתנה איני מגרשך. שוב אחר הגירושי' נתרצית ליתן לו במתנה כ' דלרש"י הוה תנאי גמור אי משום דס"ל אע"ג דאמר משום ולא אם. אפ"ה הוה תנאי או משום גילוי דעת אבל להתוס' לא הוה גילוי דעת. ותנאי נמי לא הוה משום דאמר משום ולא אם לא תתן לי בית אביך. ואולי לא פליגי תוס' אלא בלשעבר כגון משום שזנית משום שנדרת. אבל בלהבא משום שאין אתה רוצה ליתן לי מודה תוס' דהוה לשון תנאי ע"ש. ולפ"ז י"ל רש"י נמי לא ס"ל דהוה תנאי אלא בלהבא. והנה הלח"מ כ' דלר"מ אפי' מעכשיו בעי תנאי כפול לדידי' לא מהני גילוי דעת כזה ע"ש. משו"ה בבריתא דקלקולא דאיירי בי' ר"מ וכן מתני' דאיילוני' אע"ג דר"י אמר לא יחזור מ"מ ר"מ הוא בעל פלוגתי' וע"כ לאו מטעם גילוי דעת אתאינן אלא מטעם תנאי. ולשון משום לא מהני בלשעבר אפי' כפלי' ואע"כ התנאי בלהבא אם תרצי לחזור ולהתקדש לי יהיה גט ואם לא יהי' גט. אבל ביבמות ופ' המדיר לא איכפת לי' לרש"י לפ' כן משום דנהי דמשום תנאי לא הוה. ליהוי משום גילוי דעת. והדברים נכונים. מיהו מה דיליף מיני' מהרמ"ל בעובדא דידי' בגט שכ"מ שנוהגים ליתן בלי שום תנאי רק שחוזרים ועושים התקשרות וכתיבת תנאים שאם יעמוד מחליו יחזרו וישאו זא"ז. ולמד מהרמ"ל מהנ"ל שאם יתבטלו השידוכים בטל הגט למפרע. זהו ליתא שהרי אומרים לו בפירוש שיגרש בלי שום תנאי ואי תימא כל זה לא מהני כיון שדעתו שיחזרו וישאו זא"ז איך הי' בת שבע מותרת לדוד והנראה שם בסי' קכ"ה דמהרש"א היה חולק אז על מהרמ"ל מטעם זה ועל זה סובב הולך דבריו בחי' הלכות סוף מס' גיטין שכ' למען ידעו הדורות וכו' ע"ש. ושם בסי' קכ"ה כ' תשובת הלבוש ז"ל שהמציא מן התורה לא מצינו שיהיה הגט כורת אלא הניתן מחמת שנאת הלבבות. אבל מחמת אהבה לפוטרה מיבום אינינו כורת אלא שנתגרשה מבעלה שאינה זקוקה לאחיו אבל לעלמא אסורה ע"ש וישתקע הדבר ולא יאמר ולא יעלה על לב. ולרווחא דמילתא מצאתי לו מקרא מן התורה. עפ"י מ"ש רמב"ן פ' תצא בטעם לא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה דאל"כ מלאה הארץ כעין זימה שיחלפו נשותיהם כל א' יכתוב בכתב ידו גט לאשתו וישלחה לחברו. ויקדש אותה ויבעלנה וכן זה באשתו בערב היא באה ובבוקר היא שבה ע"כ אסרה תורה לא יכול ע"ש. ונ"ל טעם זה אינינו כשארי טעמא דקרא דפליגי בי' ר"י ור"ש בעלמא. דהכי מפורש בקרא דכתיב אחרי אשר הוטמאה איך מניח הטעם שלא יכול לחזור וליקח אותה כיון שכבר נטמאת ובאיזה טומאה ובעילת איסור נטמאת דאעפ"י דילפי' מיני' דטומאה כתי' בי' כסוטה זה יוצדק אחר שכבר אסרתה תורה עליו הרי היא עליו כסוטה. אבל בלשון הקרא היא כמערכה על הדרוש שלא יכול לחזור לקחתה הואיל ונטמאת אע"כ משום דמיחזי כמיחלף נשותיהם מרצונם והוה טומאה. נמצא מבואר עכ"פ בקרא דגם שלא מחמת שנאה וערות רק להחליפה עם חבירו נמי מועיל אלא שהחליפי' אסורי' אבל הגט כורת. יהיו דברי אלו נכונים או לא. מ"מ דברי לבוש אין להם שחר וחלילה לצרפם לשום קולא בעולם. ותל"מ:

תוספות בד"ה אמרי לה קורין בו. פי' בקונטרס דהו"ל ס"ס כו' ואין נראה דר"נ קאמר כו' דלקמן מפרש טעמא כל שאינו בקשירה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב שאין קושייתם מוכרחת לפי מה שאפרש בסמוך דההיא דתניא רב המנונא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה לאו הלכה פסוקה היא דע"כ פלוגתא דתנאי היא וא"כ לא פסיקא לן דהא דקאמר רב נחמן בכתבו עכו"ם יגנז היינו משום ה"ט לחוד אלא בחדא מתרי טעמי או משום האי טעמא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או אפילו למאן דלית ליה האי סברא אפ"ה א"ש דכתבו עכו"ם יגנז כיון שלא נכתב לשמה וכרשב"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש התוס' עצמן בדיבור הסמוך וא"כ לפ"ז מ"ל שפיר דההיא דאמרי לה קורין בו לית ליה ברייתא דרב המנונא אלא דאפ"ה סובר בכתבו בו יגנז משום דבעי כתיבה לשמה משא"כ בנמצא ביד עכו"ם סובר דקורין בו משום דהו"ל ס"ס כדפירש"י ואף שרש"י ז"ל כתב להדיא דכתבו בו יגנז כדלקמן אם כן משמע לכאורה דאברייתא דרב המנונא קאי אפ"ה אין זה מוכרח די"ל דחד מתרי טעמי נקיט כדפרישית. מיהו התוספות לשיטתייהו כמ"ש בסמוך בד"ה כל שאינו בקשירה כו' מכאן אומר ר"ת א"כ משמע דברייתא דרב המנונא הלכה פסוקה היא ועיין מה שאפרש בסמוך:

בא"ד אלא טעמא דאמרי לה קורין בו כו' שאין דרך עכו"ם לכתוב עכ"ל. וצ"ל דנהי שאין דרך עכו"ם בעלמא לכתוב ס"ת אפ"ה בנמצא ביד מין יגנז משום שדרך מין לכתוב כיון דמחשבתו לעכו"ם. מיהו בנמצא ביד עכו"ם לא חיישינן שמא מין כתבו ואח"כ בא ליד העכו"ם זה כיון דישראל שכיחי טפי ועכשיו נמצא ביד עכו"ם אמרינן כל דפריש מרובא פריש ותלינן דשל ישראל הוא מה שאין כן בנמצא ביד מין לא תלינן ברוב ישראל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מתחילתו כיון שדרכו ליכתוב כנ"ל ודו"ק:

גמרא דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ועכו"ם כו' פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם. לכאורה נראה דהאי דמייתי מוקשרתם וכתבתם היינו לענין עבד אשה וקטן משא"כ לענין מין ועכו"ם בלא"ה פסול כיון דלא נכתב לשמה ואפילו ישראל עומד על גביו נמי לא מהני דהא אמרינן בעלמא עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד שהרי צריך לקדש האזכרות שבהן לשם קדושת השם ואפילו כתב האזכרות סתמא מוכח דפסולין וא"כ פשיטא דלא שייך בעכו"ם כה"ג דאדעתיה דנפשיה קעביד ועוד דבכתבו מין מאי איריא דפסולין ות"ל דישרף כדאמרינן לעיל דאמר ר"נ כתבו מין ישרף. מיהו בהא איכא למימר דדוקא בס"ת קאמר ר"נ כתבו מין ישרף משום דדרכו לכתוב לשם עכו"ם מה שאין כן בתפילין ומזוזות אפי' מין נמי אין דרכו לכתוב תפילין ומזוזות לשם עכו"ם וכ"ב הב"י בטוא"ח (סימן ל"ט שהיא שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש באריכות. ולפי זה א"ש דכייל לברייתא כולהו כהדדי משום דלענין תפילין ומזוזות בכולהו ליכא אלא פסולא בעלמא. מיהו הא דמייתי מקרא דוקשרתם ע"כ לאו אמין ועכו"ם קאי דבהנהו פסול משום שלא לשמה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ א"ש טפי דברייתא דהכא נמי סבר דלא בעי כתיבה לשמה ובהכי א"ש טפי דבכתבו מין נמי קתני פסולין ולא קאמר יגנז דכיון דלא בעינן מחשבה לשמה אפשר דאפילו מחשבת עבודת כוכבים לא פסלה להטעינו שריפה דהו"ל דברים שבלב ואין מחשבה מוציא מידי מעשה כיון דלא אשכחן דבעינן מחשבה לענין כתיבה כן נראה לי ודו"ק:

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא כו' עד אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו. ולפ"ז משמע דברייתא דכתבו עכו"ם אמרי לה קורין בו נמי איירי בגר עכו"ם שחזר לסורו אלא שהמהרש"א ז"ל כתב שזה דוחק ולכך כתב שיש ליישב דלרשב"ג בעכו"ם נמי דידעינן ביה שכותב לשמה קורין בו כיון דלית ליה הך דרשא דכל שאינו בקשירה עכ"ל. ודבריו תמוהין מאד בעיני חדא דבעיקר דבריו שכתב דשייך בעכו"ם כתיבה לשמה כבר כתבתי בסמוך דפשיטא לן בכולא תלמודא דכל היכא דבעינן לשמה פסול בעכו"ם אפילו ישראל עומד ע"ג משום דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואף לשיטת הפוסקים המכשירין בעיבוד של עכו"ם לס"ת אם ישראל עע"ג היינו משום דישראל מסייע בעיבוד ועוד דלשמה דעיבוד אינה אלא לשעה מועטת משא"כ בכתיבת ס"ת ואף לדברי הסוברים דבכתיבה נמי סגי כשאומר בפעם ראשון שכותב לשמו וכ"ש לדברי הסוברים דסתמא דס"ת נמי לשמה קאי אפ"ה לענין אזכרות אליבא דכ"ע צ"ל בפירוש בכל פעם ולקדשו לשם שמים והיאך יעלה על הדעת להכשיר בעכו"ם כה"ג ועוד דאי ס"ד דבעכו"ם נמי כשר אי ידעינן ביה שכותב לשמה א"כ מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי מילתא דרשב"ג בגר עכו"ם שחזר לסורו ואמאי לא מוקי לה בעכו"ם כפשטא דלישנא דקתני מעשה בעכו"ם ולוקמי דידע ביה שכתב לשמה ועוד דמאי דפשיטא ליה דרשב"ג לית ליה דרשא דכל שאינו בקשירה כבר כתבתי דמלשון התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה כל שאינו בקשירה דמכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ושקלו וטרו בהא מילתא ואי ס"ד דלרשב"ג לית ליה האי דרשא מדמכשיר בגר עכו"ם שחזר לסורו ולפי זה ת"ק דרשב"ג נמי סבר הכי וא"כ מאי פסקא דר"ת לפסוק כהאי ברייתא דכל שאינו בקשירה דיותר יש לפסוק כרשב"ג דהלכתא כוותיה ולכמה פוסקים אפילו בברייתא וכ"ש הכא דעשה רשב"ג מעשה וקי"ל מעשה רב וכ"ש דאיכא ת"ק דרשב"ג דקאי כוותיה לכך נלע"ד דרשב"ג נמי אפשר דסבר דרשא דכל שאינו בקשירה ואפ"ה מכשיר בגר שחזר לסורו דכיון דמחמת יראה חזר נמצא דישנו בקשירה דכיון שנתגייר הוא מצווה על הקשירה ומה שאינו עושה הוא מחמת יראה משא"כ במסור ומשומד אע"ג דמצווין אפ"ה לא מיקרו ישנן בקשירה כיון שלרצונו פורק עול המצות מעליו ומשו"ה לא מוקי הש"ס מילתא דרשב"ג אלא בגר שחזר לסורו ולפ"ז אם נאמר דלשיטת התוספות ההיא דכל שאינו בקשירה הלכה פסוקה היא ואם כן ע"כ ת"ק דרשב"ג נמי איירי בגר שחזר לסורו דוקא וכן ברייתא דאמרי קורין בו נמי איירי כה"ג אלא שזה דוחק והנראה בעיני לולא שיטת התוספות דנהי דרשב"ג במעשה שעשה היינו בגר שחזר לסורו אבל ת"ק דרשב"ג דקאמר לוקחין ספרים מן העכו"ם בכל מקום איירי בעכו"ם גמור משום דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה ולית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ותרי קולי אית ליה ובהא דלא בעי כתיבה לשמה איכא ברייתא דלעיל דקאי כוותיה דלא פסיל במין ועכו"ם אלא משום דאינו בקשירה הא משום שלא לשמה לא מיפסלי כמ"ש מיהו האי ת"ק דרשב"ג פליג בהאי דרשא נמי דלית ליה כל שאינו בקשירה ומייתי ראיה מדרשב"ג לענין דלית ליה נמי האי דרשא דכל שאינו בקשירה וסובר הש"ס דגר שחזר לסורו לא מיקרי ישנו בקשירה דלא כמו שכתבתי בשיטת התוספות כנ"ל נכון וכ"נ מלשון הש"ס דקאמר והא דתני קורין בו האי תנא הוא ולא קאמר רשב"ג הוא אע"כ דאת"ק דרשב"ג קאי ודוק היטב ולפמ"ש כאן דאיכא תנא דלא בעי כתיבה לשמה לא תיקשי אם כן למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל במימרא דר"נ דההיא דאמרי לה קורין בו היינו משום דס"ס הוא ולא כתב בפשיטות דלית ליה כתיבה לשמה הא ליתא כיון דהאי דאמר קורין בו לית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ואי אמרת דלית ליה נמי כתיבה לשמה א"כ מאי איריא נמצא ביד עכו"ם אפי' כתבו עכו"ם נמי ומדפשיטא ליה לר"נ בכתבו עכו"ם דיגנז ובנמצא מספקא ליה הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ודוק היטב ובלשון הר"ן מצאתי ג"כ שהתחיל לפרש דהא מילתא אי בעינן כתיבה לשמה או לא פלוגתא דתנאי היא והנראה מתוך פירושו שהיה רוצה להאריך בזה אלא שעיקר דבריו נשמטו מתוך ספרי הדפוסים שלנו ע"ש:

תוספות בד"ה עד שיעבדם לשמן כו' ואע"ג דאמרינן בהתכלת כו'. עיין בזה בלשון הר"ן ז"ל באריכות:

בד"ה עיבוד לשמה בעיא כו' ולא מיסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מקשה הש"ס באמת מעיבוד לעיבוד משום דא"ל דמה שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן העכו"ם היינו בידוע שעיבדן ישראל וק"ל:

מתני' מפני תיקון העולם. אי משום דוחקא דציבורא אי משום דלא ליגרבו ולייתו טפי: גמ' קורין בו. ולא חיישינן שמא הוא כתבו לשם עבודת כוכבים ופלוגתא היא לקמיה: דילמא. הך דדייקא מתני' הא בכדי דמיהן לוקחין ליגנז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא: מין. האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר: ישרף. דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו: כתבו עובד כוכבים יגנז. כדלקמן: נמצא ביד מין יגנז. ספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא: נמצא ביד עובד כוכבים אמרי לה יגנז. מספיקא שמא הוא כתבו: ואמרי לה קורין בו. דספק ספיקא הוא שמא ישראל כתבו ואם תמצא לומר הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודת כוכבי': דר''א. בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:): מפשרוניא. שם מקום: מסור. מלשין: עבד ואשה אינן בקשירה. דמ''ע שהזמן גרמא היא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא: כותי. גירי אריות הן: מומר ומסור. הרי פרקו מעליהן עול: כתיבה לשמן לא בעי. בתמיה: ציפן. לתפילין זהב: שטלה. לשון טלאי כלומר עשה חיפוי כיס שלהן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב (שמות יג) בפיך מן המותר בפיך: בגר שחזר לסורו. רע וההוא דצידן גר הוה וחזר לסורו ויודע דבעי לשמן: מחמת יראה. וירא לנפשו שלא יהרגוהו הכותים: ת''ר מעלין בדמיהן. אע''פ ששנינו אין לוקחין אותן ביותר מדמיהן טעמא שלא יתנו לב ויטריחו לשלול ספרים אבל בדבר מועט להעלות בדמיהן טרפעיק לא מוכחא מילתא כולי האי: איסתירא. סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר והכי מפרש בכתובות פרק אע''פ (דף סד.): טייעתא. ישמעאלית: חייתא. שק קטן: ריש ריש. זוג זוג של ראש ושל זרוע: אימליא זיהרא. נתמלאת ארס מרוב כעס: מתני' משום ש''ר. שיצא עליה לעז זנות: משום נדר. שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית: לא יחזיר. ואפי' נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו חכם וטעמא פליגי בה אמוראי איכא למ''ד משום קלקולא ואיכא למ''ד קנס הוא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים: שידעו בו רבים. שנדרתו ברבים: לא יחזיר. דאין לו הפרה ורבי יהודה לא חייש לקלקולא אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בנדרים הלכך אי נדרה נדר ברבים פריצות הוא בנדרים וקנסוה: ושלא ידעו בו רבים. דיש לו הפרה לא קנסוה: כל נדר שצריך חקירת חכם. לילך לפני חכם ולבקש פתח וחרטה ואין הבעל יכול להפר: לא יחזיר. דר''מ סבר טעמא משום קלקולא הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה: שאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא היפר: לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם להחזיר: אלא מפני זה. שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר אסרו את כולן שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשיך: מעשה בצידן כו'. בגמ' מפרש מאי קאמר ומה אשמועינן: מפני תיקון העולם. בגמ' מפרש: גמ' והוא שאמר לה. בשעת גירושין:

אמרי לה קורין בו פי' בקונטרס דהוה ליה ספק ספיקא דשמא ישראל כתבו ואפילו כתבו עובד כוכבים שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים ואין נראה דרב נחמן קאמר. כתבו עובד כוכבים יגנז והיינו אפילו כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אלא טעמא דאמרי לה קורין בו משום דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך עובד כוכבים לכתוב: והא דתניא . יגנז האי תנא הוא. הוה מצי למימר דרשב''ג הוא דבעי כתיבה לשמה כדאמר בסמוך אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. מכאן אומר ר''ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות דף מב.) ציצית בעובד כוכבים דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה ואמרינן נמי סוכת גנב''ך כשרה בפ''ק דסוכה (דף ח:) ודוקא בס''ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי: עד שיעבדם לשמן. כרשב''ג קיי''ל דבעי עיבוד לשמה כדמוכח בהנזקין (לקמן דף נד:) דההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א''ל ס''ת שכתבתי גוילין שלו לא עבדתים לשמן ומסיק דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס''ת והא דאיפליגו אביי ורבא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מח:) בהזמנה אי מילתא היא ומוקי התם פלוגתייהו בפלוגתא דרשב''ג ורבנן לא כמו שפי' שם בקונטרס דאביי דאמר מילתא היא כרשב''ג דבעי עיבוד לשמן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקי''ל כרבא לגבי אביי בר מיע''ל קג''ם אלא מפרש ר''ת דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן דסגי בשאר. הזמנות שמתקנין הקלפים ומשרטטין אותם לשמן כיון דהזמנה מילתא היא ורבא כרשב''ג דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת ואע''ג. דאמרינן בהתכלת (מנחות דף מב:) דרב כרבנן ושמואל כרשב''ג והלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל ואף ע''ג דאמר ליה התם אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א''ל מייתי לן דם חלזון וסמנים ורמינן לה ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן לה באודרא ושדינן לההיא ביעתא וקלינן להאי אודרא בנורא משמע דבעינן צביעה לשמן צ''ל דאביי לא קיבלה דאיהו לא בעי לא עיבוד ולא טוייה ולא צביעה לשמן: מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק. מתוך פי' הקונט' משמע דקאי גם אספרים וקצת תימה דאיך משוה הש''ס ספרים שדמיהן יקרים להעלות. כדי טרפעיק כמו בתפילין ומזוזות לכך נראה דקאי אתפילין ומזוזות: עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי. קשה דלמא כתיבה לשמן ודאי לא בעי דמסתמא לשמן קאי אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כתיבה לשמן לא בעי משמע דמכתיבה פריך: