ואם תימצי [תמצא, תרצה] לומר, ותשאל באופן אחר: מי שכוון מלאכתו לעשותה במועד, שהביא עצמו בכוונה לידי כך שתהא לו מלאכה של דבר האבד בחול המועד, וקנסו אותו חכמים שמה שעשה יאבד, ומת — שלא קנסו בנו אחריו, אפשר לומר שלא קנסו את הבן משום שלא עבד איסורא [עשה הבן איסור], הכא מאי [כאן מה] יהיה הדין? האם לדידיה [אותו עצמו] קנסו רבנן [חכמים] והא ליתיה [והרי הוא איננו], או דילמא לממוניה [שמא את ממונו] קנסו רבנן [חכמים] שיאבד והא איתיה [והרי ישנו]?!

אמר ליה [לו] ר' אסי: תניתוה [כבר שניתם אותה], שכן שנינו: שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשנה השביעית, שאף שאסור לעשות כן בשנת השמיטה, כיון שאין זו עבודת אדמה ממש — תזרע למוצאי שביעית, אבל אם נטייבה (טייב אותה בזבל) או נדיירה (עשה בה דיר של בהמות שהשאירו שמה זיבלן) שעשה מעשה לעבד את האדמה ולהכשירה לשנה הבאה — לא תזרע למוצאי שביעית.

ואמר ר' יוסי בר' חנינא, נקטינן [מוחזקים אנו]: אם הטיבה ומת — בנו זורעה למוצאי שביעית. אלמא [מכאן נלמד]: לדידיה [אותו] קנסו רבנן [חכמים], ואולם לבריה [את בנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

ובאותו ענין אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: מי שטימא טהרות של חבירו ומת — לא קנסו רבנן [חכמים] את בנו אחריו שישלם את דמי הטהרות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — היזק שאינו ניכר, כלומר, נזק שגרם אדם לחבירו על ידי פעולה שתוצאותיה אינן נראות באופן מוחשי, לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק להתחייב מן התורה בתשלומין על מעשהו ככל מזיק. וכיון שהמטמא טהרות אינו עושה היזק ניכר לעין, למרות שבמעשהו הוא פוסל את כל הטהרות, אין הוא חייב מן הדין, אלא קנסא דרבנן היא [קנס שמדברי חכמים הוא], לדידיה [אותו עצמו] קנסוהו רבנן [חכמים], ואולם לבריה לא קא קנסו רבנן [את בנו לא קנסו חכמים].

א שנינו במשנה שהמוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ אף ליהודי — העבד יוצא בכך לחירות. תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר עבדו לחוצה לארץ — יצא לחירות, ואולם צריך גט (שטר) שחרור מרבו (אדוניו) השני שקנה אותו בחוצה לארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פעמים יצא לחירות ופעמים לא יצא. כיצד? — אם אמר האדון: "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי (בן אנטיוכיה) "— לא יצא לחירות, משום שאפשר לפרש שקראו אנטוכי על שם מקום לידתו, אבל עכשיו הוא גר בארץ ישראל. אבל אם אמר שמכרו "לאנטוכי שבאנטוכיא" — יצא לחירות, שכן משמע מדבריו שמכר עבדו לחוצה לארץ.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם אמר "מכרתיהו לאנטוכי" — יצא העבד לחירות, "לאנטוכי השרוי בלוד" — לא יצא. ומפורש שאם אומר שמכרו לאנטוכי סתם — יצא לחירות, ואין זה כדברי רבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שלא יצא לחירות — הרי זה מדובר באופן דאית ליה ביתא [שיש לו, לאותו אנטוכי בית] בארץ ישראל, שאפשר לפרש שלצורך ביתו בארץ קנה את העבד. הא [זה] שיצא העבד לחירות — דאית ליה אושפיזא [שיש לו רק מלון, מקום בו הוא מתארח] בארץ ישראל לפי שעיקר מקומו של הקונה הוא בחוץ לארץ.

בעי [שאל] ר' ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו בנישואיה עבדים ושפחות, ודעתו לחזור לבבל, מהו הדין? האם לומר שעל ידי הנישואין כאילו מכרה את העבדים לבעלה, והוא עומד להוציאם לחוצה לארץ, ויהא דינם כמוכר עבדו לחוצה לארץ שיצא לחירות?

תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמה, שבמקרה של גירושין העבדים שלה נשארים ברשותה, ואין הבעל יכול לשלם לה את מחירם ולהחזיק בהם. תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמו והעבדים נשארים במקרה כזה ברשותו.

ומסבירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמה, כיון שהדין עמה לגבי גוף העבדים — כדידה דמו [כשלה הם נחשבים], ולכן אין הנישואין נחשבים כמכירתם לחוץ לארץ, שהרי היא בת ארץ ישראל. או דילמא [שמא] כיון דמשעבדי ליה לפירא [שהם משועבדים לו לפירות], שהרי שכר עבודתם שייך לבעל, כפירות שאר נכסים שמכניסה לו האשה — כדידיה דמו [כשלו הם נחשבים] והרי זה כאילו קנה את עבדיה להוציאם לבבל?

וכמו כן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמו, האם לומר כיון שהדין עמו — כדידיה דמו [כמו שלו הם נחשבים] ויהיה דינם כעבד שנמכר לחוצה לארץ, או דלמא [שמא] כיון דלא קני ליה לגופיה [שאינו קונה אותם לגופם] אלא רק לשימוש בהם — כדידה דמו [כשלה הם נחשבים]? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ר' אבהו, שנה לי ר' יוחנן: עבד שיצא מרצונו אחר רבו (אדונו) לסוריא, שדינה כחוצה לארץ לענין המוכר עבדו לחוצה לארץ, ומכרו שם רבו — יצא העבד לחירות. ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' חייא: איבד העבד את זכותו לצאת לחירות במכירה לחוצה לארץ אם יצא תחילה מרצונו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאמרנו שיצא לחירות אם מכרו רבו, מדובר באופן שדעת רבו מתחילה כאשר יצאו לסוריא, היתה לחזור ועל דעת כן יצא עימו העבד, ומאחר שמכרו בסוריא הרי זה כמוכר מארץ ישראל לחוץ לארץ. כאן שאמרנו שלא יצא לחירות הרי זה באופן שאין דעת רבו לחזור ועל דעת כן יצא עימו העבד, ולכן, אף שמכרו שם, מאחר שעל דעת כן יצא, איבד את זכותו ואינו יוצא לחירות.

ומביאים, והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: יוצא העבד אחר רבו לסוריא. ויש לתהות: יוצא לכתחילה?! לא סגי דלא נפיק [די שאינו יוצא], וכי חייב הוא לצאת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הכל מעלים לארץ ישראל, שיכולים אשה ועבד לומר שרצונם לעלות, ואין לכפותם להישאר בחוץ לארץ, ואין הכל מוציאין, שאינו יכול לכפות את העבד לצאת אחריו!

אלא, יש לתקן ולשנות בלשון עבר, שמשמעה בדיעבד: אם יצא העבד אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם, אם דעת רבו לחזור, שמתחילה לא יצא אלא לזמן קצר, אלא שמכר את העבד בסוריא — כופין אותו לשחררו, שהרי העבד לא יצא אלא על מנת לחזור, ואם אין דעת רבו לחזור והעבד יצא עימו מרצונו — אין כופין אותו אלא איבד את זכותו.

אמר רב ענן, שמעית מיניה [שמעתי ממנו] ממר שמואל תרתי [שתי הלכות]: חדא, הך [אחת, זו] בענין עבד, שנמכר לחוצה לארץ ויוצא לחירות. ואידך [והאחרת] — דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, שבה השדות חוזרים לבעליהם, מה דינו? רב אמר: מכורה, שהמכר חל עקרונית, ויוצאה מיד ביובל, והקונה איבד את כספו. ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר, שהמכר בטל ולא חל מעיקרו.

ושמעתי בשתי ההלכות הללו שאמר שמואל אודות כספי המכירה: בחדא הדרי זביני [באחת חוזר המקח] ונחשב כאילו לא היתה זו מכירה כלל, ולא איבד הקונה את כספו, ובחדא לא הדרי זביני [ובאחת אין המקח חוזר] אלא הוא קיים והקונה איבד את כספו, ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע באיזו מהן] הכסף חוזר ובאיזו מהן אין הכסף חוזר.

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנו] ונבין מדעתנו, מדתני [ממה ששנה] בברייתא: המוכר עבדו לחוצה לארץ — יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני. שמע מינה [למד מכאן] כי קנייה [קנה אותו] רבו שני, ולא הדרי זביני [ואין המקח חוזר] ואינו בטל לגמרי, שהרי רבו השני הוא זה שצריך לשחררו, משמע שהעבד קנוי לו. ואם כן כי [כאשר] אמר שמואל התם [שם] שהשדה אינה מכורה, כוונתו שהמכר לא חל מעיקרו כל עיקר ומעות חוזרין לקונה.