|
טקסט הדף מנוקד
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וָמֵת לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא הָכָא מַאי לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן וְהָא לֵיתֵיהּ אוֹ דִילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן וְהָא אִיתֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא נָקְטִינַן הֱטִיבָהּ וָמֵת בְּנוֹ זוֹרְעָהּ אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ וָמֵת לָא קְנַסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו מַאי טַעְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא לְדִידֵיהּ קַנְסוּהוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קָא קְנַסוּ רַבָּנַן אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר פְּעָמִים יָצָא וּפְעָמִים לֹא יָצָא כֵּיצַד אָמַר פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי לֹא יָצָא לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא יָצָא וְהָא תַּנְיָא מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי יָצָא לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוֹד לֹא יָצָא לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר מַהוּ תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ כְּדִידֵהּ דָּמוּ אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא כְּדִידֵיהּ דָּמוּ וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ כְּדִידֵיהּ דָּמוּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ כְּדִידֵהּ דָּמוּ תֵּיקוּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ לָא קַשְׁיָא כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר וְהָתַנְיָא יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא יוֹצֵא לָא סַגִּי דְּלָא נָפֵיק וְהָתְנַן וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ אָמַר רַב עָנָן שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי חֲדָא הָךְ וְאִידָּךְ דְּאִיתְּמַר הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ רַב אָמַר מְכוּרָה וְיוֹצְאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר בַּחֲדָא הָדְרִי זְבִינֵי וּבַחֲדָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ אָמַר רַב יוֹסֵף נִיחְזֵי אֲנַן מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי שְׁמַע מִינַּהּ קַנְיֵיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין רש"י
ואם תימצי לומר. גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו''ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע''ג דלא עבד איסורא כ''ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור: לממוניה. לפדותו מנכסיו: והא איתיה. ביד בנו: שנתקווצה. ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית: נטייבה. נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות: נדיירה. על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו: לא קנסו בנו אחריו. לשלם ואע''ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב: שאינו ניכר. הטומאה אינה ניכרת בפירות: לא שמיה היזק. לחייב נכסיו מן התורה: לחוצה לארץ. אפילו לישראל: לפלוני אנטוכי. משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור: שבאנטוכיא. משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו: לוד. בא''י: הא. דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא: דאית ליה. להאי אנטוכי בית בא''י: והא. דקתני לאנטוכי יצא דלית ליה בית אבל אושפיזא אית ליה: ודעתו לחזור. לבבל: מהו. מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא: תבעי למ''ד. (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ''ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ''ד הדין עמה משום שבח בית אביה: כי דידה דמו. ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו: לפירא. שהוא משעבד בהן למלאכתו: דלא קנו ליה לגופיה. דאי מיית או מגרש לה הדרי לה: לסוריא. ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ''ק (לעיל ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ: יצא לחירות. ואע''פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:): כאן שדעת רבו לחזור. כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ: והתניא. בניחותא: יוצא עבד אחר רבו לסוריא. משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה: אם דעת רבו לחזור. אם כשיצא על מנת לחזור יצא: כופין אותו. להוציאו לחירות: תרתי. בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין: חדא הא. מכירת עבד לחוצה לארץ: ויוצאה. לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו: אינה מכורה כל עיקר. מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות: בחדא אמר דהדרי זביני. וחוזרות המעות ללוקח: ובחדא לא הדרי. אלא איבד הלוקח מעותיו: ולא ידענא הי מנייהו. וא''ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה: מדקתני בברייתא. לעיל ברישא דשמעתין: קנייה רבו שני. ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:
תוספות
נטייבה. פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר''ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי. פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם דף לד:) ואומר ר''ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו. דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב''מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה. שנתקווצה. פי' ר''ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע''פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה: לחוצה לארץ יצא לחירות ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|