גיטין מד ע"ב

וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וָמֵת לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא הָכָא מַאי לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן וְהָא לֵיתֵיהּ אוֹ דִילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן וְהָא אִיתֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא נָקְטִינַן הֱטִיבָהּ וָמֵת בְּנוֹ זוֹרְעָהּ אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן
אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ וָמֵת לָא קְנַסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו מַאי טַעְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא לְדִידֵיהּ קַנְסוּהוּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ לָא קָא קְנַסוּ רַבָּנַן
אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר פְּעָמִים יָצָא וּפְעָמִים לֹא יָצָא כֵּיצַד אָמַר פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי לֹא יָצָא לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא יָצָא
וְהָא תַּנְיָא מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי יָצָא לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוֹד לֹא יָצָא
לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר מַהוּ
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ כְּדִידֵהּ דָּמוּ אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא כְּדִידֵיהּ דָּמוּ
וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ כְּדִידֵיהּ דָּמוּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ כְּדִידֵהּ דָּמוּ תֵּיקוּ
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ
לָא קַשְׁיָא כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר
וְהָתַנְיָא יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא יוֹצֵא לָא סַגִּי דְּלָא נָפֵיק וְהָתְנַן וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין
אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ
אָמַר רַב עָנָן שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי חֲדָא הָךְ וְאִידַּךְ דְּאִיתְּמַר הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ רַב אָמַר מְכוּרָה וְיוֹצְאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר
בַּחֲדָא הָדְרִי זְבִינֵי וּבַחֲדָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ
אָמַר רַב יוֹסֵף נִיחְזֵי אֲנַן מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי שְׁמַע מִינַּהּ קַנְיֵיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

ב. ואפילו אם תימצי לומר, כאותו צד באיבעיא שנסתפקו במועד קטן י א גבי מי שהיתה לו מלאכה לעשות, שהיה יכול להתחילה ולסיימה קודם חול המועד, או לא להתחילה כלל עד לאחר חול המועד -

ואילו הוא כוון מלאכתו במועד, שהתחיל לעשותה סמוך למועד, כך, שאם לא יסיימנה במועד, יהא זה "דבר האבד" שמותר לעשותו מעיקר הדין בחול המועד, ומת קודם המועד, לא קנסו בנו אחריו להמנע מלעשותו במועד, ^[1] כשם שקנסו את אביו משום שכוון מלאכתו למועד.

לא תפשוט משם לעניננו; כי יש לומר:

שאני התם משום דלא עבד האב איסורא [לא עשה האב איסור], כלומר: הרי מת אביו קודם המועד, ועדיין לא הגיע לידי איסור, ולא חל עדיין שום דין. ^[2]

אבל הכא שכבר חל על אביו חיוב לפדותו, מאי דין בנו? האם לדידיה לאב שמכרו הוא שקנסו רבנן, והא ליתיה [והרי כבר אינו, שמת].

או דילמא: לממוניה [לממונו של האב] קנסו רבנן שיפדו את העבד מהם, ^[3] והא איתיה [והרי הנכסים לפנינו].

אמר ליה רבי אסי לרבי ירמיה: תניתוה, כבר למדנו דין זה במשנה במסכת שביעית:

המשנה הבאה מתבארת על פי דברי רש"י במועד קטן יג א.

שדה שנתקווצה בשביעית, שנטל ממנה קוצין וברקנין שהיו תלושין ומפוזרין בה ^[4] כדי ליפותה, ואסור לעשות כן בשביעית מדרבנן, הרי זו תיזרע למוצאי שביעית, ולא קנסוהו חכמים שלא ליהנות ממלאכה שעשה באיסור בשביעית, היות ואין זו עבודה חשובה.

אבל נטייבה השדה בשביעית, שזיבלה על ידי שהביא לה זבל ממקום אחר, ואסור לעשות כן מדרבנן, או שנדיירה, שהביא לשם דיר של בהמות וזיבלוה, היות ועבודה חשובה היא, קנסוהו חכמים ולא תזרע השדה למוצאי שביעית. ^[5]

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן [מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:

היטיבה האב לשדה בשביעית, ומת, הרי בנו זורעה, ולא קנסו את בנו אחריו.

אלמא, הרי מוכח שלדידיה [לעובר עצמו] קנסו רבנן, ואילו לבריה [לבנו של העובר] לא קנסו רבנן.

ואם כן, אף לגבי מכירת עבד, לדידיה בלבד קנסו רבנן, אבל לא קנסו את בנו אחריו.

אמר אביי: נקטינן, נוקטים אנו הלכה למעשה:

טימא טהרות של חבירו - וחייב הוא לשלם אם עשה כן במזיד - ומת, לא קנסו רבנן בנו אחריו לשלם, ואפילו מקרקעות שירש מאביו שמשלם הוא בהן את שאר חובותיו של אביו.

מאי טעמא?

"היזק שאינו ניכר [כגון טומאה לטהרות, שאינה ניכרת בהן], לא שמיה היזק" הוא מן הדין, ואינו חייב לשלם, וקנסא דרבנן בעלמא היא שחייב הוא לשלם, וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו.

ואם כן לדידיה קנסוהו רבנן, ואילו לבריה לא קא קנסו רבנן.

שנינו במשנה: המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ, יצא בן חורין:

תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני שהרי קנוי הוא לו לגופו.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: פעמים שיצא העבד לחירות על ידי מכירה לחוצה לארץ, ופעמים שלא יצא העבד לחירות.

כיצד? - אמר ^[6] המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי [איש אנטוכיא] ", הרי זה לא יצא לחירות, כי "אנטוכי" לא משמע אלא שנולד באנטוכיא, אך לא משמע שדר שם, ולכן אפילו אם הוליכו הקונה לחוץ לארץ לא יצא העבד ממנו לחירות, כי יש לומר שדעתו לחזור.

אבל אם אמר המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי שבאנטוכיא", הריזה יצא, כי לשון זו משמע, שאנטוכי מאנטוכיא הוא, ואם כן מסתמא יוליכנו עמו לשם, ולכן יצא לחירות.

ומקשינן עלה: והא תניא בברייתא אחרת: אם אמר המוכר: "מכרתיהו לאנטוכי", הרי זה יצא לחירות. ורק אם אמר "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי השרוי בלוד [שבארץ ישראל] ", אז הוא שלא יצא.

ומשנינן: לא קשיא.

הא - הברייתא ששנינו בה "מכרתיהו לפלוני אנטוכי, לא יצא" - היינו בכגון דאית ליה [יש לו לאותו אנטוכי] ביתא בארץ ישראל [בית בארץ ישראל], ולכן לא יצא לחירות.

ואילו הא - הברייתא ששנינו בה: "מכרתיהו לאנטוכי, יצא" - היינו בכגון שאין לו לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, ואף על גב דאית ליה אושפיזא [אכסניא] בארץ ישראל.

במסכת יבמות סו א איתמר: אשה המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לו נכסי צאן ברזל, אשר הבעל שם את ערכם בשעה שמכניסה אותם אליו, ומקבל על עצמו בחיוב כתובתה לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה, בין אם יתייקרו או יושבחו הנכסים, ובין אם יוזלו או יאבדו הנכסים.

וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה, עדיין קייימים, הרי אם היא אומרת: כלי שהכנסתי אותם עצמם אני נוטלת לפי הערך של החיוב שהתחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים; והוא אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי ושלי הן, ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.

רב יהודה אמר: הדין עמה ותטול כליה; ורבי אמי אמר: "הדין עמו".

בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל, והכניסה לו בכתובתה עבדים ושפחות כ"נכסי צאן ברזל", ודעתו לחזור לבבל, מהו שתיחשב הבאת העבדים לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל" כמכירת עבדים לבן חוצה לארץ?

ומבארת הגמרא: תיבעי ספק זה הן למאן דאמר אשה התובעת בשעת גירושין מבעלה, שישיב לה את אותם הדברים שהכניסה לו בכתובתה - הדין עמה.

ואף תיבעי ספק זה למאן דאמר הדין עמו, ואינו חייב לתת לה דוקא אותם הדברים שהכניסה לו, ודי לו שיתן לה כסף כפי הערך ששמו אותן דברים בשעת הנישואין.

תיבעי למאן דאמר הדין עמה: האם נאמר כיון דהדין עמה, כדידה דמו [כשלה הם חשובים].

או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא ^[7] [שהוא משתעבד בהם למלאכתו], כדידיה דמו [כשלו הם חשובים].

ותיבעי למאן דאמר הדין עמו: האם נאמר כיון דהדין עמו, כדידיה דמו [כשלו הם חשובים].

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה של עבד לגמרי, שהרי אם אינו נותן לה כסף, ורוצה לתת לה שוה כסף, אינו יכול לדחותה ולתת לה שוה כסף אחר, אם אותם הדברים שהכניסה לו עדיין הם קיימים; וגם היתומים צריכים להחזיר נכסים אלו שהכניסה, אף שלתשלום חוב אחר של אביהם, אין הם צריכים לתת ממטלטלין שירשו מאביהם, [מאירי], ואם כן כדידה דמו [כשלה הם חשובים]. ^[8]

ומסקינן: תיקו.

אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר [עם] רבו לסוריא [היא ארם צובה שהיא כחוצה לארץ לענין מכירת עבדים, ^[9] והוא הדין לשאר חוץ לארץ], ומכרו שם רבו לאחד מתושבי המקום - הרי זה העבד יצא לחירות.

ואף על פי שמתחילה יצא העבד מדעתו ולא על ידי האדון, שהרי לא היה יכול האדון לכופו לצאת לחוצה לארץ; ^[10] מכל מקום קנסו את האדון שיצא העבד לחירות.

ומקשינן עלה: התני רבי חייא: עבד שיצא אחר רבו לסוריא איבד העבד את זכותו להשתחרר מהאדון!?

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - בברייתא ששנינו בה: יצא לחירות - שהיתה דעת רבו לחזור, וכשיצא העבד לחוצה לארץ על דעת לחזור הוא שיצא, ונמצא שכשמכרו האדון בחוצה לארץ הרי הוא כמוציאו מארץ ישראל לחוץ לארץ.

כאן בברייתא ששנינו בה: איבד העבד את זכותו - שאין דעת רבו לחזור, ונמצא שכשיצא העבד מעצמו, על דעת שלא לחזור יצא, ואם כן אין האדון מוציא אותו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא הוא הוציא את עצמו.

ומסייעת הגמרא לזה: והתניא [בניחותא]: יוצא העבד אחר רבו לסוריא.

וקודם סיום הסייעתא, תמהה הגמרא על לשון הברייתא:

וכי "יוצא" העבד, דמשמע לא סגי דלא נפיק [שחייב העבד לצאת עם רבו]!?

והרי אין הדבר כן, כי כך תנן [כתובות קי ב]: " [את] הכל מעלין [כופה האדם לעלות עמו] לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין [מארץ ישראל לחוץ לארץ] "; ו"הכל" לאתויי עבדים.

אלא כך תשנה את הברייתא: יצא העבד אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם, אם רצה רבו כשיצא מארץ ישראל לחזור, כלומר: על דעת כן יצא, כופין אותו לשחררו.

ואם אין דעת רבו לחזור, אם לא היתה דעתו לחזור כשיצא, אין כופין אותו.

אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, בשני דברים שמעתי משמואל שפסק בהם הלכה:

חדא: בהך, בדין המוכר עבדו לחוץ לארץ, ^[11] [מה יעשו במעות, וכדמפרש ואזיל].

ואידך: בהא דאיתמר: א. המוכר את שדה אחוזתו [שדה שירשה מאבותיו, שהיא בחזקת משפחתו משעת חלוקת ארץ ישראל בימי יהושע], הרי היא שבה ביובל לבעליה, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".

ב. המוכר שדהו בשנת היובל עצמה:

רב אמר: מכורה היא ויוצאה מיד, והלוקח איבד את מעותיו, שהרי היתה מכירה.

ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. וטעמו משום קל וחומר: ומה שדה שהיא כבר מכורה הרי היא יוצאת עכשיו, זו שעדיין אינה מכורה, אינו דין שלא תימכר כלל.

בחדא מדינים אלו, שמעתי משמואל דהדרי זביני [מעות המקח חוזרים ללוקח]. ^[12]

ובחדא מדינים אלו שמעתי שלא הדרי זביני [אין חוזרים מעות המקח ללוקח].

ולא ידענא הי מינייהו [איזה מהם] הוא זה שפסק בו כך, ובאיזה מהם הוא שפסק בו כך. ^[13]

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נתבונן אנו בדבר]:

מדתני בברייתא: המוכר עבדו לחוץ לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני.

שמע מינה: קנייה רבו שני, שהרי נותן הוא גט שחרור, ואם כן במכירת עבד לחוץ לארץ לא הדרי זביני [אין חוזרין מעות המקח], שהרי חלה המכירה.

ובהכרח דכי אמר שמואל את דינו שהדרי זביני, התם גבי שדה הוא שאמרה, לומר שאינה מכורה כלל, ומעות חוזרין, שהרי שמע רב ענן, שבאחד הדרי זביני, ובשני לא הדרי, ומאחר שהוכחנו כי במכר לחוץ לארץ לא הדרי זביני, בהכרח שבמכר בשנת היובל הדרי זביני, ולא הפסיד הלוקח את מעותיו.

הערות

^[1] כן נראה לפי פירושו של רש"י כאן, שפירש את הנידון במת קודם המועד, וכן פירש בבכורות לד ב. אבל מרש"י במועד קטן יב ב נראה שהוא מפרש את הנידון באופן אחר; ששנינו במשנה שם: "ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד, וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו", ופירש רש"י שאסור ליהנות מהן, והיינו, שאם הגיע המועד ועבר ועשה מלאכה, אותה מלאכה מאבדין אותה ממנו ומפקירין אותה לכל [שו"ע] ; ובגמרא שם: "כיון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בנו אחריו", ופירש רש"י: "לבניו נמי יהא אסור אותה מלאכה, דכיון דכוון מלאכתו במועד, דין הוא שיהו אסורין ליהנות ממנה כשם שהיה אביהם קיים", ואם כן משמע שהנידון הוא באופן שכבר עשה האב את המלאכה במועד שהיתה אסורה עליו. ולפירוש רש"י כאן, צע"ק למה הביא את מה ששנינו שם: "וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו"! ?

^[2] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: "התם הוא דלא עבד אבוה איסורא, שהרי מת קודם המועד, ולא בא לידי איסור". וביאור הענין הוא: שלא שייך לומר שאסרו חכמים לכוין מלאכתו למועד, כי מה איסור שייך בזה קודם המועד, כי אין הוא עושה פעולה שתכריחנו לסיים במועד, אלא שגורם לעצמו היתר לעשותו במועד, ולא שייך לומר שעשה איסור; וזה הוא שאמרו בגמרא: "דלא עבד איסורא". והיות ולא עשה האב איסור, אם כן ממילא שכל עיקר התקנה היא במועד עצמו שלא יסיימנה, ואם כן עדיין לא חל הדין, ולכן לא קנסו את בנו אחריו, כי מה פשע הבן שיטילו עליו איסור; מה שאין כן בעניננו שכבר חל הדין, יש לומר שקנסו אף את בנו. ב. יש לעיין לפי משמעות רש"י במועד קטן כמבואר בהערה לעיל, איך יתבאר מה שאמרו כאן "לא עבד איסורא"! ?

^[3] כן הוא הפירוש בהכרח לשיטת רש"י כאן ובבכורות שהנידון הוא לענין פדיה, אבל לשיטת רש"י במועד קטן, שהנידון הוא לענין איסור ההשתעבדות בעבד, ניחא יותר דברי הגמרא.

^[4] רש"י בכורות לד א; וכן כתבו התוספות כאן, שלא נאמר דין זה אלא בתלושין ולא במחוברין, וכתבו את הטעם משום שבמחוברין הוא איסור דאורייתא.

^[5] כתב רש"י כאן, בד"ה שנתקווצה: "ואין זו עבודת קרקע מן התורה, לא קנסוהו, ותזרע למוצאי שביעית"; ובד"ה נדיירה, כתב: "עבודת קרקע היא, וקונסין אותו", ומשמע לכאורה מלשונות רש"י, ש"נטייבה או נדיירה" עבודת קרקע היא מן התורה, וזה טעם החילוק שבין העבודות. אבל ברש"י במועד קטן דף יג א מבואר, שכל העבודות האלו אינן אסורות מן התורה, אלא שייפוי הקרקע אינה עבודה חשובה, ולא קנסוהו, מה שאין כן בנטייבה או נדיירה, ועל פי זה נתבאר בפנים; ובתוספות נראה שהבינו אף בדבריו כאן, שהכל הוא איסור דרבנן. ולשון רש"י בבכורות לד א הוא: "שדה שנתקווצה: שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה, תזרע למוצאי שביעית: "דליכא למיקנס מידי, דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה", ונראה מדבריו, שטעם החילוק הוא, כי בנתקווצה אין הוא משבח את השדה לזריעה, וכלשון רש"י כאן "כדי לייפותה", ולכן לא קנסוהו, שגדר הקנס הוא, שלא ליהנות ממה שעשה בשביעית, וזה אינו נהנה מן העבודה, אם כי השדה יפה היא יותר; מה שאין כן בעבודות אחרות, שהקרקע נעשית ראויה לזריעה על ידי עבודת הקרקע, בזה קנסוהו, שלא ייהנה ממה שעשה בשביעית. ויתכן עוד לפרש, שאף כשנוטל קוצים וברקנים הרי הוא מועיל לשדה לזריעה, אלא שהיות והקוצים והברקנים היו תלושים, ואם כן אין כאן תועלת בגוף השדה אלא דבר חיצוני, ולכן לא אסרו את השדה, מה שאין כן בזבל.

^[6] ראה מה שכתב בזה הרש"ש.

^[7] כתב המאירי: לשון הגמרא "משעבדי ליה לפירא" אינו מדוקדק, שהרי ב"נכסי צאן ברזל" אנו עוסקים, שאם פחתו או הותירו העבדים הרי הריוח או ההפסד הם שלו, "אלא שמאחר שהיא נוטלתם, וכן אין לבעלה רשות למוכרם לכתחילה, הוא קוראו כעין "תשמיש פירות"; וראה הערה 8 אות ד.

^[8] א. כתב המאירי: "ועיקר הפירוש, שאף על פי שהדין עמו, ויכול לומר דמים אני נותן, מכל מקום כל שאינו נותן לה דמים ורוצה להכניס לה שום [נראה, שהכוונה היא שרוצה להחזיר לה שוה כסף] והיא רוצה לקבלם, אינו יכול לדחותה אצל אחרים, וכן כתבו חכמי הדורות שאינם נעשים מטלטלין אצל בניו, [כלומר: אם מת והניח את אותם הדברים שהכניסה לו, אין הם יכולים לומר: אנו אין לנו אלא מטלטלים מאבינו, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי], ועל פי זה נתבאר בפנים. ב. כתב רש"י: "דלא קנו ליה לגופיה, דאי מיית או מגרש לה הדרי לה", והדברים תמוהים לפום ריהטא, שהרי אנו עוסקים למאן דאמר "הדין עמו", וראה מה שכתבו בביאור דבריו, הרמב"ן והר"ן, וראה מה שכתב המהרש"א בביאור דבריו. ג. כתב רש"י, שספק הגמרא הוא, משום דקיימא לן כתובות צה ב "בעל בנכסי אשתו לוקח הוי", וצריך ביאור, שהרי שם הנידון אינו לענין נכסי צאן ברזל. ד. ראה עוד מה שכתב בסוגיא זו הרש"ש, ולדבריו נידון הגמרא הוא גם על נכסי מלוג, וראה מה שכתב המאירי על הפירוש שיש מפרשים בגמרא שהנידון הוא על נכסי מלוג. ומיהו פשטות לשון הרמב"ם [עבדים ח ז] משמע שהוא מפרש את הספק בנכסי מלוג, וראה עוד בחידושי חת"ם סופר ד"ה כיון, וצריך תלמוד.

^[9] כמבואר לעיל ח א; וראה ברמב"ם [עבדים ח ו], שכתב: "והמוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו כמוכר לחוצה לארץ".

^[10] כמבואר במשנה כתובות קי ב המובאת בגמרא בהמשך.

^[11] רש"י לא הזכיר כאן, אלא מכירת עבד לחוץ לארץ, ולא מכירת עבד לגוי; אבל בערכין כט ב נזכר גם המוכר עבדו לגוי.

^[12] לכאורה תרגום המלים "הדרי זביני" היינו שהמקח בטל, רק שממילא חוזרים המעות ללוקח, וכן נראה מלשון רש"י שכתב "דהדרי זביני, וחוזרות המעות ללוקח" - בוי"ו; אך אי אפשר לפרש כן, שאם כן איך נפרש "לא הדרי זביני", שאם תפרש לא נתבטל המקח, אם כן אין מה להסתפק על מה אמרה שמואל, שהרי ודאי שעל יובל אמרה, וכמו שאמר "אינה מכורה", ולכן בהכרח לפרש "הדרי זביני", שפירושו: חוזרים מעות המקח ללוקח.

^[13] בהמשך הגמרא מבואר, וכן הזכיר זאת רש"י כאן, שהסברא לומר שאין המעות חוזרין במכר שבשנת היובל, ואף שלא חלה המכירה כלל, הוא משום, שאדם יודע שאין מכר בשנת היובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה. ב. תמה רש"י: והרי אם תמצי לומר שלשמואל במכירה ביובל לא הדרי זביני, אם כן במה נחלק על רב, [כלומר: מאי נפקא מינה לדינא יש ביניהם]! ? וביאר רש"י: אם מכר יחד עם הקרקע שמכר ביובל מטלטלים שלא עשה בהם הלוקח קנין, אלא בא לקנותם "אגב קרקע", בזה יהא נפקא מינה בין רב לשמואל, כי לרב שהיתה כאן מכירה, הרי נקנו המטלטלים אגב הקרקע, ואף שהקרקע חוזרת ביובל, המטלטלים אינם חוזרים ביובל, אבל לשמואל שלא היתה כאן מכירה כל עיקר, הרי שאף המטלטלים אינם מכורים, היות ואין כאן מכירה אגב קרקע. ובחידושים מכתב יד, כתב עוד נפקא מינה, אם עדיין לא שילם את המעות, שלרב צריך הוא לשששלם, ואילו לשמואל אינו צריך לשלם. ג. יש כאן חידוש בלשונו של רש"י, שכתב לפי הצד שלא הדרי זביני במכר בשנת היובל, שאם מכר שדה עם מטלטלין לא חלה המכירה "ומעות המטלטלין חוזרין, ומעות הקרקע מתנה, דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל, וגמר ונתן מעות לשם מתנה; וצריך ביאור, שהרי אם כן מאותו טעם עצמו נאמר גם על מעות המטלטלין שנתן אותם במתנה! ? וראה מה שביאר דברי רש"י ב"תפארת יעקב".

ואם תימצי [תמצא, תרצה] לומר, ותשאל באופן אחר: מי שכוון מלאכתו לעשותה במועד, שהביא עצמו בכוונה לידי כך שתהא לו מלאכה של דבר האבד בחול המועד, וקנסו אותו חכמים שמה שעשה יאבד, ומת — שלא קנסו בנו אחריו, אפשר לומר שלא קנסו את הבן משום שלא עבד איסורא [עשה הבן איסור], הכא מאי [כאן מה] יהיה הדין? האם לדידיה [אותו עצמו] קנסו רבנן [חכמים] והא ליתיה [והרי הוא איננו], או דילמא לממוניה [שמא את ממונו] קנסו רבנן [חכמים] שיאבד והא איתיה [והרי ישנו]?!

אמר ליה [לו] ר' אסי: תניתוה [כבר שניתם אותה], שכן שנינו: שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשנה השביעית, שאף שאסור לעשות כן בשנת השמיטה, כיון שאין זו עבודת אדמה ממש — תזרע למוצאי שביעית, אבל אם נטייבה (טייב אותה בזבל) או נדיירה (עשה בה דיר של בהמות שהשאירו שמה זיבלן) שעשה מעשה לעבד את האדמה ולהכשירה לשנה הבאה — לא תזרע למוצאי שביעית.

ואמר ר' יוסי בר' חנינא, נקטינן [מוחזקים אנו]: אם הטיבה ומת — בנו זורעה למוצאי שביעית. אלמא [מכאן נלמד]: לדידיה [אותו] קנסו רבנן [חכמים], ואולם לבריה [את בנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

ובאותו ענין אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: מי שטימא טהרות של חבירו ומת — לא קנסו רבנן [חכמים] את בנו אחריו שישלם את דמי הטהרות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — היזק שאינו ניכר, כלומר, נזק שגרם אדם לחבירו על ידי פעולה שתוצאותיה אינן נראות באופן מוחשי, לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק להתחייב מן התורה בתשלומין על מעשהו ככל מזיק. וכיון שהמטמא טהרות אינו עושה היזק ניכר לעין, למרות שבמעשהו הוא פוסל את כל הטהרות, אין הוא חייב מן הדין, אלא קנסא דרבנן היא [קנס שמדברי חכמים הוא], לדידיה [אותו עצמו] קנסוהו רבנן [חכמים], ואולם לבריה לא קא קנסו רבנן [את בנו לא קנסו חכמים].

א שנינו במשנה שהמוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ אף ליהודי — העבד יוצא בכך לחירות. תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר עבדו לחוצה לארץ — יצא לחירות, ואולם צריך גט (שטר) שחרור מרבו (אדוניו) השני שקנה אותו בחוצה לארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פעמים יצא לחירות ופעמים לא יצא. כיצד? — אם אמר האדון: "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי (בן אנטיוכיה) "— לא יצא לחירות, משום שאפשר לפרש שקראו אנטוכי על שם מקום לידתו, אבל עכשיו הוא גר בארץ ישראל. אבל אם אמר שמכרו "לאנטוכי שבאנטוכיא" — יצא לחירות, שכן משמע מדבריו שמכר עבדו לחוצה לארץ.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם אמר "מכרתיהו לאנטוכי" — יצא העבד לחירות, "לאנטוכי השרוי בלוד" — לא יצא. ומפורש שאם אומר שמכרו לאנטוכי סתם — יצא לחירות, ואין זה כדברי רבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שלא יצא לחירות — הרי זה מדובר באופן דאית ליה ביתא [שיש לו, לאותו אנטוכי בית] בארץ ישראל, שאפשר לפרש שלצורך ביתו בארץ קנה את העבד. הא [זה] שיצא העבד לחירות — דאית ליה אושפיזא [שיש לו רק מלון, מקום בו הוא מתארח] בארץ ישראל לפי שעיקר מקומו של הקונה הוא בחוץ לארץ.

בעי [שאל] ר' ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו בנישואיה עבדים ושפחות, ודעתו לחזור לבבל, מהו הדין? האם לומר שעל ידי הנישואין כאילו מכרה את העבדים לבעלה, והוא עומד להוציאם לחוצה לארץ, ויהא דינם כמוכר עבדו לחוצה לארץ שיצא לחירות?

תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמה, שבמקרה של גירושין העבדים שלה נשארים ברשותה, ואין הבעל יכול לשלם לה את מחירם ולהחזיק בהם. תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמו והעבדים נשארים במקרה כזה ברשותו.

ומסבירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמה, כיון שהדין עמה לגבי גוף העבדים — כדידה דמו [כשלה הם נחשבים], ולכן אין הנישואין נחשבים כמכירתם לחוץ לארץ, שהרי היא בת ארץ ישראל. או דילמא [שמא] כיון דמשעבדי ליה לפירא [שהם משועבדים לו לפירות], שהרי שכר עבודתם שייך לבעל, כפירות שאר נכסים שמכניסה לו האשה — כדידיה דמו [כשלו הם נחשבים] והרי זה כאילו קנה את עבדיה להוציאם לבבל?

וכמו כן תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר]: הדין עמו, האם לומר כיון שהדין עמו — כדידיה דמו [כמו שלו הם נחשבים] ויהיה דינם כעבד שנמכר לחוצה לארץ, או דלמא [שמא] כיון דלא קני ליה לגופיה [שאינו קונה אותם לגופם] אלא רק לשימוש בהם — כדידה דמו [כשלה הם נחשבים]? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ר' אבהו, שנה לי ר' יוחנן: עבד שיצא מרצונו אחר רבו (אדונו) לסוריא, שדינה כחוצה לארץ לענין המוכר עבדו לחוצה לארץ, ומכרו שם רבו — יצא העבד לחירות. ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' חייא: איבד העבד את זכותו לצאת לחירות במכירה לחוצה לארץ אם יצא תחילה מרצונו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאמרנו שיצא לחירות אם מכרו רבו, מדובר באופן שדעת רבו מתחילה כאשר יצאו לסוריא, היתה לחזור ועל דעת כן יצא עימו העבד, ומאחר שמכרו בסוריא הרי זה כמוכר מארץ ישראל לחוץ לארץ. כאן שאמרנו שלא יצא לחירות הרי זה באופן שאין דעת רבו לחזור ועל דעת כן יצא עימו העבד, ולכן, אף שמכרו שם, מאחר שעל דעת כן יצא, איבד את זכותו ואינו יוצא לחירות.

ומביאים, והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: יוצא העבד אחר רבו לסוריא. ויש לתהות: יוצא לכתחילה?! לא סגי דלא נפיק [די שאינו יוצא], וכי חייב הוא לצאת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הכל מעלים לארץ ישראל, שיכולים אשה ועבד לומר שרצונם לעלות, ואין לכפותם להישאר בחוץ לארץ, ואין הכל מוציאין, שאינו יכול לכפות את העבד לצאת אחריו!

אלא, יש לתקן ולשנות בלשון עבר, שמשמעה בדיעבד: אם יצא העבד אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם, אם דעת רבו לחזור, שמתחילה לא יצא אלא לזמן קצר, אלא שמכר את העבד בסוריא — כופין אותו לשחררו, שהרי העבד לא יצא אלא על מנת לחזור, ואם אין דעת רבו לחזור והעבד יצא עימו מרצונו — אין כופין אותו אלא איבד את זכותו.

אמר רב ענן, שמעית מיניה [שמעתי ממנו] ממר שמואל תרתי [שתי הלכות]: חדא, הך [אחת, זו] בענין עבד, שנמכר לחוצה לארץ ויוצא לחירות. ואידך [והאחרת] — דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, שבה השדות חוזרים לבעליהם, מה דינו? רב אמר: מכורה, שהמכר חל עקרונית, ויוצאה מיד ביובל, והקונה איבד את כספו. ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר, שהמכר בטל ולא חל מעיקרו.

ושמעתי בשתי ההלכות הללו שאמר שמואל אודות כספי המכירה: בחדא הדרי זביני [באחת חוזר המקח] ונחשב כאילו לא היתה זו מכירה כלל, ולא איבד הקונה את כספו, ובחדא לא הדרי זביני [ובאחת אין המקח חוזר] אלא הוא קיים והקונה איבד את כספו, ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע באיזו מהן] הכסף חוזר ובאיזו מהן אין הכסף חוזר.

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנו] ונבין מדעתנו, מדתני [ממה ששנה] בברייתא: המוכר עבדו לחוצה לארץ — יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני. שמע מינה [למד מכאן] כי קנייה [קנה אותו] רבו שני, ולא הדרי זביני [ואין המקח חוזר] ואינו בטל לגמרי, שהרי רבו השני הוא זה שצריך לשחררו, משמע שהעבד קנוי לו. ואם כן כי [כאשר] אמר שמואל התם [שם] שהשדה אינה מכורה, כוונתו שהמכר לא חל מעיקרו כל עיקר ומעות חוזרין לקונה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you say that there is a different comparison: The halakha is that while there are types of labor that one is permitted to perform on the intermediate days of Passover and Sukkot, one may not intentionally schedule the labor to be performed at those times. One who does so is penalized and must forfeit the profits of that labor. The halakha is that if one planned to perform his labor on the intermediate days of the Festival, and he died, then his child is not penalized after him, because the son did not perform a prohibited act. Here, what is the halakha? Did the Sages penalize only him, and he is no longer alive, or perhaps the Sages penalized his property, by saying that he should lose it, and his property still exists?

Rabbi Asi said to him: You already learned in a mishna (Shevi’it 4:2): A field whose thorns were removed during the Sabbatical Year may be sown after the conclusion of the Sabbatical Year, since removing thorns is not full-fledged labor that renders the produce of the field prohibited. And it is taught in a baraita (Tosefta, Shevi’it 3:6): If it had been improved with fertilizer, or if it had been populated by the owner’s herd in order to fertilize the field with their manure, it may not be sown after the conclusion of the Sabbatical Year, for the Sages imposed a penalty to prevent one from benefiting from prohibited labor.

And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: We have a tradition that if one improved his field in a forbidden manner, and then died, his son may sow it. Apparently, we should infer that the general principle with regard to penalties is that the Sages applied the penalty to the one who committed the transgression himself, but the Sages did not penalize his son.

Abaye said: We have a tradition that if someone defiled his friend’s ritually pure items, thereby incurring liability to pay for the damage that he caused, and died before paying, the Sages did not penalize his son after him to pay for the damage. What is the reason for this? Damage that is not evident, i.e., that does not involve any physical change to the goods that is visible to the eye, is not considered damage by Torah law; but since the other party did suffer a loss, there is a penalty of the Sages. The Sages applied the penalty only to the one who caused the damage himself, but the Sages did not apply the penalty to his son.

§ The mishna taught that if one sells his slave to a gentile or to a Jew outside of Eretz Yisrael then the slave is emancipated. The Sages taught (Tosefta, Avoda Zara 3:18): With regard to one who sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael, the slave is emancipated, but he nevertheless requires a bill of manumission from his second master. Rabban Shimon ben Gamliel says: Sometimes he is emancipated and sometimes he is not emancipated. How so? If the master said: So-and-so my slave, I sold him to so-and-so of Antioch, then he is not emancipated, because it is possible that he describes the purchaser this way because he was born in Antioch, and now he lives in Eretz Yisrael. However, if he said: I sold him to so-and-so of Antioch who is in Antioch, then he is emancipated, as his statement clarifies that he is selling his slave to one who lives outside of Eretz Yisrael.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in that same baraita: If he said: I sold him to so-and-so of Antioch, then the slave is emancipated, but if he said: I sold him to so-and-so of Antioch who dwells in Lod, a city in Eretz Yisrael, then the slave is not emancipated. This indicates that if he states that he sold the slave to so-and-so of Antioch, without further comment, the slave is emancipated; this is not in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara answers: It is not difficult. This case, when he is not emancipated, is referring to when the purchaser from Antioch has a house in Eretz Yisrael, and it may be that he purchased the slave to serve in his house in Eretz Yisrael. That case, in which the slave is emancipated, is referring to when he has only an inn [ushpiza] where he is staying in Eretz Yisrael, and the only home belonging to the purchaser is outside of Eretz Yisrael.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If there was a resident of Babylonia who married a woman in Eretz Yisrael, and she brought in to the marriage slaves and maidservants for him, and he intends to return to Babylonia, then what is the halakha? Is marrying him akin to selling the slaves to her husband? Since he plans to take them out of Eretz Yisrael, will they be emancipated?

Let the dilemma be raised according to the one who said: The law is with her, that in the event of a divorce the slaves remain in her possession, and her husband cannot pay her for them in order to maintain possession of them; and let the dilemma be raised according to the one who said: The law is with him, and he may pay her and retain possession of the slaves.

The Gemara explains: Let the dilemma be raised according to the one who says that the law is with her, and since the law is with her, the slaves are therefore considered as hers. It is not considered as if she sold them, and consequently they are not emancipated; or perhaps since they are liened to the husband for him to keep the profits of the slaves’ labor, as the profits from their labor belong to the husband like the revenue from other property that a woman brings into the marriage, the slaves are considered as his, and it is as though he purchased her slaves.

And let the dilemma be raised according to the one who says: The law is with him, and since the law is with him, the slaves are therefore considered as his, and they should be emancipated; or perhaps since the husband did not acquire the slave himself, but only the rights to his labor, the slaves are considered as hers. No answer was found, and the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Abbahu says: Rabbi Yoḥanan taught me: If there was a slave who willingly followed his master to Syria, which is considered to be outside of Eretz Yisrael with regard to the sale of slaves, and his master sold him there, then the slave is emancipated. The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: If a slave left Eretz Yisrael willingly, he lost his right to be emancipated if he is then sold outside of Eretz Yisrael?

The Gemara answers: It is not difficult. Here, where he is emancipated, it is referring to a case where his master’s intention upon traveling to Syria was to return, and the slave followed him under that assumption. Therefore, when the master sold the slave in Syria, it is as though he sold him from Eretz Yisrael to outside of Eretz Yisrael. There, where he is not emancipated, is referring to a case where his master does not intend to return, and the slave followed him under that assumption. Since the slave willingly left Eretz Yisrael permanently, he lost his right to be emancipated if he is then sold outside of Eretz Yisrael.

And the Gemara notes that this distinction is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 3:18): The slave follows his master to Syria. The Gemara asks: Must he follow him? Is it not possible for him not to follow his master? But didn’t we learn in a mishna (Ketubot 110b): All may ascend to Eretz Yisrael, i.e., a woman or slave can say that he or she wishes to ascend, and they may do so against the wishes of their husbands or masters; but all may not remove, i.e., one cannot force his slave to leave Eretz Yisrael with him.

Rather, the baraita should be understood as speaking after the fact: If a slave willingly followed his master to Syria, and his master sold him there, then if his master’s intention when he traveled to Syria was to return to Eretz Yisrael, then he is forced to emancipate the slave; but if his master did not intend to return to Eretz Yisrael, and the slave willingly left with him, then he is not forced to emancipate the slave, as the slave has lost his right to be emancipated if he is then sold outside of Eretz Yisrael.

Rav Anan said: I learned two halakhot from Mar Shmuel. One was this halakha, that a slave is emancipated after being sold to someone outside of Eretz Yisrael; and the other halakha I learned is as it was stated that there was a dispute with regard to the following issue: Certain types of fields that were sold before the Jubilee Year are returned to their original owners in the Jubilee Year. What is the halakha with regard to one who sells his field in the Jubilee Year itself? Rav says: It is sold in principle. However, it leaves the possession of the purchaser immediately, and the purchaser is not refunded his money. And Shmuel says: It is not sold at all.

Rav Anan continues his statement with regard to the two halakhot he was taught by Mar Shmuel: In one of the two sales the money received from the sale is returned, and in one of the two sales the money received from the sale is not returned, and the purchaser loses his money, but I do not know in which of the cases the money is returned and in which of the cases it is not returned.

Rav Yosef said: Let us see if it could be determined which case involves which halakha. From what is taught in the baraita: One who sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael, then he is emancipated, but he nevertheless requires a bill of manumission from his second master. Learn from the baraita that his second master acquired him, and the money of the sale is not returned. In other words, from the fact that there is the need for the second master to emancipate him, it is clear that the sale took effect. Therefore, it stands to reason that the purchaser is not refunded the money of the sale. And if so, when Shmuel said there that the field is not sold, he meant that the sale does not take effect at all and the money returns to the purchaser.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

או דילמ' כיון דלא קנו ליה לגופיה כדידי' דמי. פי' רש"י ז"ל דאי מייתא ומגרש לה הדרי לה פי' לפי' דאע"פ שהדין עמו אם רצה לומר דמים אני נותן מסתמ' לגבותן הן עומדין דלהכי קרו להו צאן ברזל דקביל עליה בעל אונס' וזילא כדאית' בפ' איזהו נשך ולאו דהוו ליה בחלוטין ואינן נעשין מטלטלין אצל בניו דבאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן וכדאמרינן לענין בכורה התם דהוה לי' ידי כותי באמצע משום דמחדי ליה וכ"ש בקנסא דרבנן דלא מקריא מכירה ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאים בשן ועין לאיש דכמאן דקנו ליה הוי ומפקיע שחרור מיד שעבוד דאשה ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל דאפי' עבדי מלוג לא נפקי לה.

המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות. איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי. פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.

אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.

יתבאר ביבמות פרק אלמנה שהמכנסת מטלטלים לבעלה בשומא אפרעך בנכסי צאן ברזל וגרשה או שמת שאם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה משום שבח בית אביה ומ"מ אם הדבר בהיפך ר"ל שהיא אומרת דמים אני רוצה והוא אומר טלי כלים אלו הבאים עמך ודאי אינו כופה אותה בכך שהרי קבלם עליו בשומא בדמים ותקנה הוא שתקנו לה משום שבח בית אביה אם היא רוצה בכך מעתה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל ודעתו לחזור לבבל והכניסה לו עבדים בצאן ברזל הרי זה ספק אם נדון אותה כמוכרתם בחוצה לארץ שמא הואיל והדין עמה כדידה דמי ואין כאן מכר או שמא הואיל ומ"מ הוא משתמש בהם כדידיה דמו ומה שאמר כיון דמשעבדי ליה לפירא לאו דוקא שהרי קנויין הם לו לגמרי עד שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אלא מאחר שהיא נוטלתם וכן שאין לבעל רשות למכרם לכתחלה כמו שיתבאר שם הוא קוראו כעין תשמיש פירות:

ולענין ביאור מה שאמרו בסוף השמועה תיבעי למאן דאמר הדין עמו כיון דהדין עמו כדידיה דמי או דילמא הואיל ולא קנו ליה גופייהו כדידה דמיין ודאי ראוי לתמוה למאן דאמר הדין עמו מה נשאר לה בהם עד שיאמר דלא קנו ליה גופייהו ועיקר הפירוש שאע"פ שהדין עמו ויכול לומר דמים אני נותן מ"מ כל שאינו נותן לה דמים ורוצה להכניס לה שום והיא רוצה לקבלם אינו יכול לדחותה אצל אחרים וכן כתבו חכמי הדורות שאינם נעשים מטלטלים אצל בניו ומעתה יש צדדין שאין קנינם ראוי ליקרא הגוף אצל הבעל ויש מעמידים סוגיא זו בעבדי מלוג ומבלבלים את השמועה בפירושין שאין להם ידים ורגלים ואין צורך בכך:

המוכר עבדו לסוריא הרי הוא כמוכרו בחוצה לארץ וכן הדין המוכר עבדו בעכו וכבר ביארנוה בפרק ראשון יתבאר ביבמות מ"ח ב' שהלוקח עבד מן הגוי ולא רוצה למול וליכנס בברית מצות שהעבדים חייבים בהם שמגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואחר כך מוכרו לגוי או לחוצה לארץ ומכל מקום אם התנה עמו מתחלה שלא יכופהו למול הרי זה מותר לקיימו כמה שירצה ולמכרו לגוי או לחוצה לארץ:

ממה שכתבנו למדת שאין האדון כופה את העבד לצאת עמו לחוצה לארץ וכן אמרו הכל מעלים לארץ ישראל ולא הכל מורידין יצא מאליו אחר רבו לסוריא או לחוצה לארץ ומכרו רבו שם לא איבד את זכותו ולא יצא לחירות בכך הואיל וכבר יצא במה דברים אמורים כשיצא רבו על דעת שלא לחזור שלא היה לו לעבד לצאת אחריו אבל אם היה דעת רבו לחזור ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו על הדרך שביארנו והוא שאמרו בזו לא הדרי זביני כלומר שהמקח קיים וכופין אותו לשחררו ומפסיד הדמים ולפי דרכך למדת שלא יצא לחירות על שהוציאו מארץ ישראל אע"פ שעשה שלא כהוגן וכן אתה למד דבר זה משמועת הכניסה לו עבדים שהזכרנו ומ"מ יכול העבד לכופו להחזירו לשם או שימכרהו למי שהוא דר שם:

המוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כלל והדמים חוזרין והוא שאמרו עליה הדרי זביני ולמדת שהלכה בזו כשמואל אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול היאך נסתפק רב ענן להיות דעתו של שמואל במה שאמר אינה מכורה כל עקר דלא הדרי זביני ר"ל אלא שתהא יוצאה ויפסיד הדמים אם כן היינו דרב יש מפרשים דהוה אמינא דאיכא בינייהו מכאן ועד סוף יובל שהרי סוף יובל משמט ולדעת רב מחזיק בה עד סוף יובל ולשמואל היה מפסיד מעכשו ואם הקנה לו בינתים מטלטלין אגבו לרב קנה ולשמואל לא קנה ומעות מיהא לא הדרי וקמ"ל דלשמואל בהא דיובל הדרי והלכה כשמואל:

בפרש"י בד"ה דלא קנו ליה לגופיה דאי מיית או מגרש לה הדרי לה עכ"ל יש לדקדק בפירושו דהא למ"ד הדין עמו קיימינן ואליביה יוכל לסלקה במילי אחריני כדמוכח בריש פרק אלמנה לכ"ג וכנראה מפרש"י לעיל ויש ליישב (ד) דאי לית ליה מילי אחריני לא נפיק גופיה מרשותה ואם נתארמלה ונתגרשה דידה נינהו וק"ל:

בד"ה יוצא כו' ל"א גרסינן יצא עבד כו' ולא שבקיה לאסוקיה לכולה מתני' כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל לפי אותה גירסא גרסינן מכרו בלא וי"ו דמשמע היתירא דמכירה אתא לאשמועינן אבל לא ידענא מאי פריך לא סגיא דלא נפיק ובספרים ישנים ליתא האי ל"א בפרש"י כלל גם בפרש"י ישן שבידי בספר גופיה ליתא אבל הגיהו האי ל"א שם והגיהו לפי אותה גירסא מלת יצא בציר"י והשתא ניחא גם לפי אותה גירסא דפריך לא סגי דלא נפיק ודו"ק:

תוס' בד"ה נטייבה כו' ואור"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי כו' עכ"ל ומיהו אי הוה שביעית דרבנן לא הוה פסיקא לן להחמיר ביה כבמלתא דאורייתא כמו שכתבו התוספות לעיל ודו"ק:

בד"ה שנתקווצה כו' אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא כו' עכ"ל מיהו בנטייבה ודאי בארעא דחבריה נמי מקרי מלאכה הצריכה לגופה גם לענין שבת וק"ל:

בד"ה לח"ל יצא כו' ה"ד אי אזיל מנפשיה איבד כו' וי"ל דמיד כו' עכ"ל ולא משמע להו לישנא דמתני' מוכר לח"ל דהיינו לדעת רבו לחזור (א) כדלקמן ועוד דא"כ מאי מוסיף ר' אבהו אמתני' דידן וק"ל:

גמ' אמר ר' אבהו עבד שיצא אחד רבו לסוריא ומכרו שם רבו יצא לחירות והתני ר' חייא איבד זכותו וכו'. יש להקשות לפי מה דלא ידע עדיין דר' אבהו איירי בדעת רבו לחזור למה יצא לחירות כשמוכרו לשני מה פשע בזה כשמוכרו ומה הפקיעו בזה מן המצות הלא אף אם לא מכרו היה בחוץ לארץ אצל רבו הראשון ונראה דיש לפרש דהמקשה ידע שפיר דר' אבהו איירי שדעת רבו הראשון היה לחזור לא"י ולכך כשמכרו שם כדי שישאר שם בח"ל יצא לחירות אלא דהוה סלקא אדעתיה דר' חייא דקתני איבד זכותו ר"ל ואינו יוצא לחירות על כרחך איירי נמי אפי' היכא דבדעת רבו הראשון לחזור דאל"כ פשיטא דאינו יוצא לחירות דמה פשע במכירתו דמה לי אם ישאר אצל רבו ראשון בח"ל או אצל רבו שני ולכך פריך מרבי חייא ומשני כאן שדעת רבו לחזור ר"ל דמתחלה כשיצא מא"י יצא על דעת לחזור וגם עתה כשמכרו דעתו לחזור ולכך קאמר ר' אבהו דיצא לחירות כשמכרו שם וכאן שאין דעת רבו לחזור ר"ל ר' חייא איירי דמתחלה כשיצא לא היה דעת רבו לחזור ואע"ג דעתה בשעת המכירה דעתו לחזור מ"מ הואיל ובשעת היציאה לא היה בדעתו לחזור ואע"פ כן הלך העבד אחריו מרצונו ולכך איבד העבד זכותו וכשמכרו עתה שם אינו יוצא לחירות וזה הפירוש מדוייק מפרש"י שפירש כאן שדעת רבו לחזור כשיצא על מנת כן יצא וכו' וק"ל:

רש"י ד"ה יוצא אחר רבו לסוריא וכו' עד ל"א גרסינן יצא עבד וכו'. נ"ל דלפי לשון זה היה גורס בברייתא יצא עבד אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו' משמע דכל עבד שיצא אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם לכך פריך לא סגי דלא מכרו וכך צריך לגרוס בגמ' לפי לשון זה ומשני אלא עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם פי' אם אירע כך וכך נ"ל בפירושו:

תוס' ד"ה נטייבה וכו' עד חרישה יתירא. פי' דחרשה פעם אחת קודם שביעית ובשביעית חדשה עוד פעם אחרת:

בא"ד ואע"ג שהוא דרבנן. ר"ל ומ"ש דגבי נתקווצה בשביעית קתני תזרע למוצאי שביעית וגבי נדיירה לא תזרע מאחד ששניהם דרבנן ותירץ דמ"מ חשיב טפי מלאכה מנתקווצה ולכך קנסו בה טפי:

ד"ה שנתקווצה כו' ואע"ג דפטר התם בארעא דחבריה. ר"ל ואם כן נוקים לה חכא במחוברים ואיירי בשדה חבירו כדהתם הכא ליכא לאוקמי וכו':

רש"י בד"ה יוצא כו' לסוריא ופריך כו' לסוריא מכרו רבו כו'. נ"ב פי' מכרו בלא וי"ו ולבתר הך תירוצא ומכרו בוי"ו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה ואת"ל. וכוון לצמצם להתחיל כו'. כצ"ל:

גמרא אמר פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי ל"י כו'. נ"ל הא דתלי בלישנא דמוכר הוא משום דעיקר האיסור עביד הוא דלקמן מדמי ליה לגנב והלוקח לחור אלא דמ"מ קנסינן ללוקח משום דאיסורא גביה כדלקמן:

שם הא דא"ל ביתא בא"י כו'. נראה דביתא ר"ל דשכר לו בית לדור שם בקביעות. ואושפיזא ר"ל שלא שכר רק על ימים אחדים:

שם בעי רי"ר כו' והכניסה לו עבדים כו' מהו. נראה דבעייתו היא בין על עבדי צ"ב ובין על עבדי מלוג על עבדי צ"ב דהא פלוגתא דהדין עם מי איננה רק עליהם. והא דקאמר דאף למ"ד דהדין עמו כיון דלא קני ליה לגופיה כו'. נ"ל דר"ל משום דאף למ"ד בב"ק (יב) עבדי כמטלטלי דמי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה. מ"מ אם נמצא עבדי צ"ב גובה מהן. ואולי לזה כוון המהרש"א. ועל עבדי מלוג דהא קאמר כיון דמשעבדי ליה לפירא:

רש"י ד"ה ולא ידענא. ואין נכסים שאין להם אחריות נקנין עמה. כצ"ל:

רש"י ד"ה קנייה רבו שני וכו' דהדרי. צ"ל דלא הדרי:

שדה שנתקווצה. הנה לא קתני המקוץ שדהו בשביעית אלא נתקוצה ע"י מאן דהו שהיה צריך להקוצים ולא נתכוון ליפות הקרקע דכי האי גוני אמרינן שם במס' שבת אי לא נתכוון ליפות לא מחייב בכל שהוא אלא בשיעור אחר ופריך הא ממיל' מתיפה ומשני בארע' דחברי' דהוה מלאכה שאצ"ל. ומיהו בשביעית לא ממשכן ילפי' ולא בעי מלאכת מחשבת ומחייב זה המקווץ אפי' קיוץ לצורך אחר מ"מ מתיפה הקרקע ממילא נמצא זה עבר אדאורייתא עכ"פ. והשתא אי ידע הבעלים שזה מקווץ קרקע שלהם ושתקו ולא מיחו בי' כדי שבין כך תתיפה קרקע שלהם והיה בידם למחות היה ראוי לקונסם ואע"כ מיירי בתלוש וזהו כוונת תוס' והגאון בס' תורת גיטין התפלא עליהם ולא ידעתי מקום לתמוה:

מכרתיהו לפלוני אנטוכי לא יצא לחירות וכו'. כלל הענין כל הני דשמעתין אין העבד יוצא עם רבו לחו"ל בשום אופן דהכל מעלין ואין הכל מוציאין. אך אפי' רבו השני רוצה להניחו כאן או למוכרו לכאן מ"מ כיון שכתב בלשון השטר אנטוכי שבאנטכי יצא לחירות מחשש שמא ידבר על לבו להוציאו לחו"ל כמ"ש תוס' לחו"ל וכו' אבל אם כתב אנטוכי סתם ורבו השני רוצה למוכרו כאן או לתת לו פעולה ועובדה כאן לא יצא לחירות וכן אשה שהכניסה לבעלה עבדים פשיטא שאינם יוצאים אחריהם לחו"ל אלא אפי' רוצים להניחם כאן בא"י מ"מ אי ה"ל הכניסה לבעלה בכלל גזירת מכירה יצאו לחירות מיד שהכניסם לו ולמסקנא לא איפשטא איבעי:

כיון דהדין עמו וכו'. לה הוה צריך לכל זה אלא פשוט כיון דהגוף שלה אין תורת מכירה עליו אעפ"י שהפירות שלו או דילמא כיון שהפירות שלו הוה בכלל גזירת מכירה. וצ"ל דלא דמי לדעיל דמשני הא לגופא הא לפירא משמע דאי מכרו לגוי רק לפירות ומעשי ידיו אינו בכלל גזירת מכירה לגוי. שאני התם דלעולם לא יזכה גוי בגוף אבל הכא נהי עכשיו אין לבעל אלא פירות מ"מ כשתמות בחייו ירשנה וגם עתה אוכל פירות מספיקא ולא הוה ש"ס צריך לומר כיון שהדין עמו וכ"כ כתב רמב"ם וכ' לח"מ דש"ס לרוחא דמילתא נקיט הדין דהדין עמו. ולפע"ד י"ל דמשום דלחד לישנא דאמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג אינו כלום ואפי' לעצמם אינם יכול למכור ואינו יוצא בשן ועין לשום אחד מהם ועיין מ"ש תוס' לעיל מ"ב ע"א ד"ה בעבד וכו'. ומה דמסיימו שם דשטר ודאי מפקיע איסורא ז"א לאידך אמימר דס"ל המפקיר עבדו אין לו תקנה שוב בשטר וא"כ להך לישנא צ"ל הכא בנכסי צאן ברזל שאני כיון דעכ"פ הדין עמו הוה טפי שלו מנכסי מלוג משו"ה האריך בכאן ואגב אמר נמי גבי דידה הדין עמה אבל למאי דלא קיי"ל כהך לישנא דאמימר לא היה צריך הרמב"ם להאריך אלא הספק הוא אי בתר גופא אזלינן או בתר פרי:

תוספות בד"ה נטייבה פי' בקונטרס נזדבלה וקשה כו' ומפרש רבינו חננאל כו' דהוי איסור דאורייתא כו' ואור"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלפ"ז מצינן לפרש נמי כפירש"י ז"ל ואע"ג דשביעית באיסורא דרבנן איירי אפ"ה החמירו טפי מבשאר דוכתי בדאורייתא כדאשכחן נמי לר"מ לקמן בפרק הנזקין דף נ"ג דמחמיר בדרבנן טפי מבדאורייתא לענין קנס שוגג אטו מזיד דבדאורייתא לא קניס ובדרבנן קניס ואפ"ה מחמיר לענין שביעית לקנוס שוגג אטו מזיד אע"ג דלא גזיר לענין שבת אלמא דשביעית חמירא מכל איסורין ואי משום דנטייבה איסורא דרבנן היא אדרבא בדרבנן מחמרינן טפי וכ"ש הכא דאיכא תרתי אלא דנראה דכר"י קי"ל שמחמיר טפי בדאורייתא כדמשמע בסוגיא דשמעתין דאמר את"ל צרם אוזן בכור קנסו משום דמדאורייתא אלמא דלענין קנסא נמי חמירא איסורא דאורייתא א"כ קושיית התוספות במקומה עומדת אף לפר"ת וק"ל:

ואם תימצי לומר. גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו''ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע''ג דלא עבד איסורא כ''ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור: לממוניה. לפדותו מנכסיו: והא איתיה. ביד בנו: שנתקווצה. ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית: נטייבה. נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות: נדיירה. על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו: לא קנסו בנו אחריו. לשלם ואע''ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב: שאינו ניכר. הטומאה אינה ניכרת בפירות: לא שמיה היזק. לחייב נכסיו מן התורה: לחוצה לארץ. אפילו לישראל: לפלוני אנטוכי. משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור: שבאנטוכיא. משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו: לוד. בא''י: הא. דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא: דאית ליה. להאי אנטוכי בית בא''י: והא. דקתני לאנטוכי יצא דלית ליה בית אבל אושפיזא אית ליה: ודעתו לחזור. לבבל: מהו. מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא: תבעי למ''ד. (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ''ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ''ד הדין עמה משום שבח בית אביה: כי דידה דמו. ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו: לפירא. שהוא משעבד בהן למלאכתו: דלא קנו ליה לגופיה. דאי מיית או מגרש לה הדרי לה: לסוריא. ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ''ק (לעיל ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ: יצא לחירות. ואע''פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:): כאן שדעת רבו לחזור. כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ: והתניא. בניחותא: יוצא עבד אחר רבו לסוריא. משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה: אם דעת רבו לחזור. אם כשיצא על מנת לחזור יצא: כופין אותו. להוציאו לחירות: תרתי. בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין: חדא הא. מכירת עבד לחוצה לארץ: ויוצאה. לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו: אינה מכורה כל עיקר. מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות: בחדא אמר דהדרי זביני. וחוזרות המעות ללוקח: ובחדא לא הדרי. אלא איבד הלוקח מעותיו: ולא ידענא הי מנייהו. וא''ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה: מדקתני בברייתא. לעיל ברישא דשמעתין: קנייה רבו שני. ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:

נטייבה. פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר''ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי. פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם דף לד:) ואומר ר''ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו. דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב''מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה. שנתקווצה. פי' ר''ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע''פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה: לחוצה לארץ יצא לחירות ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:

גיטין מד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד