ואין אני קורא בה (מחשיב אותה) אשת שני מתים, כי יבמה שהיתה עליה זיקת יבום משום שני אנשים, אינה מתייבמת כלל. והטעם במקרה שלנו, שאין הדבר כך, הוא: מה נפשך (מה רצונך לומר), בכל אופן שתרצה להבין, יהא זה הדין, כי אי קדושי [אם קידושין] של ראובן קדושין — קדושי [קידושין] של שמעון לאו [אינם] קדושין, ונמצא שהיא אלמנתו של ראובן, ואי קדושי [ואם קידושין] של שמעון קדושין — קדושי [קידושין] של ראובן לאו [אינם] קדושין וממילא היא אלמנתו של אדם אחד בלבד ולא של שניים.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון (לאדם אחר, כלשהו), רב יוסף בר חמא אמר בשם רב נחמן: על ידי השיחרור פקעו קדושי [קידושין] של ראשון לגמרי, וחלים קידושי השני. ר' זירא אמר בשם רב נחמן: גמרו קדושי [שלמו קידושין] של ראשון, שהקידושין שקידש אותה הראשון חלו עליה בשלימות כאשר נשתחררה, וקידושי השני אינם חלים.

אמר ר' זירא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר], דכתיב [שכן נאמר] בבועל שפחה חרופה: "לא יומתו כי לא חפשה" (ויקרא יט, כ), ונדייק מכאן: הא [הרי] אם חופשה (נשתחררה) — יומתו משום שהיא אשת איש. משמע שאירוסיה שאורסה בעודה שפחה למחצה תקפים בעת שיחרורה!

אמר ליה [לו] אביי: ולשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שאמר: בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי מדובר, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי [שכאשר] חופשה יומתו?! הרי כשנשתחררה, מה שהיתה מיוחדת לעבד אין בו ממש מן הדין! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], ללמוד מדיוק הכתוב "לא יומתו כי לא חופשה"; מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאדם כלשהו, הכא נמי [כאן גם כן] לשיטה שמדובר במי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, יכול אתה לדייק: מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאחר. ואם כן, אין להוכיח מכאן.

א אמר רב הונא בר קטינא אמר ר' יצחק: מעשה היה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין. ושואלים: כמאן [כשיטת מי היא]? האם כשיטת ר' יוחנן בן ברוקה, שאמר: על שניהם, על האיש וגם על האשה הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ

"(בראשית א, כח), כלומר, שמצוות פריה ורביה חלה גם על נשים? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מכאן אין להוכיח, והטעם ששיחררו אותה הוא לא משום מצוות פריה ורביה, אלא משום שבמצב כזה אינה יכולה להינשא ומנהג הפקר נהגו בה, ונעשתה מכשול לרבים, ולכן שיחררו אותה כדי שתוכל להינשא ולא תהיה הפקר.

ב משנה המוכר עבדו לגוים או אפילו לישראל שבחוצה לארץ — יצא העבד בן חורין על ידי כך. שלפי שהוא מפקיעו על ידי כך מן המצוות, קנסוהו חכמים שיהא כמשוחרר, ואם יצא מאדוניו הגוי בכל דרך — הריהו כישראל לכל דבר.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר עבדו לגוים — יצא לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו (אדוניו) ראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריך שטר שיחרור — שלא כתב עליו אונו (שטר), אבל אם כתב עליו אונו — זהו שחרורו ואינו צריך שטר נוסף.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של אונו? אמר רב ששת: דכתב ליה הכי [שכותב לו כך]: לכשתברח ממנו, מן הגוי, אין לי עסק בך, ואף על פי שאין זה שטר שיחרור מפורש, מכל מקום די בכך לענין החשבתו כבן חורין.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: לוה עליו, על סמך העבד, מן הגוי על מנת להיפרע ממנו במקרה של אי־פרעון החוב, כיון שעשה לו הגוי נמוסו (חוקו, מנהגו) בקנין — יצא העבד לחירות כדין הנמכר לגוי. ושואלים מאי [מהו] ענין נמוסו? ומשיבים: אמר רב הונא בר יהודה: ששם עליו נשקי [חותם], שכיון ששם עליו הגוי חותם הרי הוא נעשה כמכור לגוי, ומאז יצא לחופשי מישראל.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: האריסין, והחכירות, ואריסי בתי אבות (משפחה שלימה של אריסים שעבדו בשדה זה דור אחר דור), וגוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו — פטורה השדה מן המעשר, משום שהשדה עדיין שייך לגוי.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש"נמוסו" כוונתו נשקי [חותם], וכי שדה בת נשקי היא? אלא אמר רב ששת: הביטוי "שעשה לו נימוסו" כוונתו זמן, כלומר, שנקבע זמן מסויים שאם לא ייפרע החוב עד אותה שעה יעבור העבד לבעלות הגוי.

ומקשים: קשיא [קשה] מענין זמן על ענין זמן, שהרי לגבי העבד נראה שעם קביעת הזמן יוצא מרשות הלווה ומשתחרר, ואילו לגבי השדה אין הדבר כך, שהרי אינה מתחייבת מאותה שעה במעשר, כשדה של ישראל! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר: הא [זה], בעבד שמשתחרר, מדובר במקרה דמטא זמניה [שהגיע זמנו], הא [זה] בשדה מדובר במקרה שעדיין לא מטא זמניה [הגיע זמנו].

ושואלים: אלא גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר [שהגיע זמנו צריך לומר] שהוא משתחרר? הלא מובן שבכך עבר לחלוטין לרשות הגוי! אלא, צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שלא מטא זמניה [הגיע זמנו ] עדיין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא לגופא [זה, מסר לו לגוי את גוף העבד], והא לפירא [וזה, לפירות] שהמלווה הישראל אוכל את פירות השדה בלבד, אבל אינו מחזיק בה.