גיטין מג ע"ב

וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים מָה נַפְשָׁךְ אִי קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן קִדּוּשִׁין קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָאו קִדּוּשִׁין וְאִי קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן לָאו קִדּוּשִׁין
אִיתְּמַר חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן גָּמְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן
אָמַר רַבִּי זֵירָא כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא דִּכְתִיב לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה הָא חוּפָּשָׁה יוּמְתוּ
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּלְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי הָכִי נָמֵי דְּכִי חוּפָּשָׁה יוּמְתוּ אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה הָכָא נָמֵי שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה
אָמַר רַב הוּנָא בַּר קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְּאָמַר עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר וְגוֹ' פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ וְגוֹ'
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ
מַתְנִי' הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא בֶּן חוֹרִין
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ
מַאי אוֹנוֹ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ
תָּנוּ רַבָּנַן לָוָה עָלָיו מִן הַגּוֹי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ גּוֹי נִמוּסוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאי נִמוּסוֹ אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה נַשְׁקִי
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירוֹת וַאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת וְגוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לוֹ נִמוּסוֹ פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נַשְׁקִי שָׂדֶה בַּת נַשְׁקִי הִיא אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת זְמַן
קַשְׁיָא זְמַן אַזְּמַן לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ הָא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ
אֶלָּא גַּבֵּי עֶבֶד דִּמְטָא זִמְנֵיהּ צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ וְלָא קַשְׁיָא הָא לְגוּפָא וְהָא לְפֵירָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

ואין אני אומר: קודם שנשתחררה תפסו קידושי הראשון בחצי בת החורין שבה, ועכשיו שנשתחררה לגמרי וקידשה השני, תפסו קידושי השני בחצי עבדות שהיה בה, ואם כן אני קורא בה: "אשת שני מתים [אשה שיש עליה זיקת שני מתים] ", שהרי מכח שניהם היא באה להתייבם ללוי. ^[1]

כי מה נפשך, בין אם תאמר שהמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין הרי היא מקודשת, ובין אם תאמר שאינה מקודשת, אין זו אשת שני מתים:

אי קידושי דראובן, קידושין הן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין הרי היא מקודשת, הרי קידושי דשמעון לאו קידושין הן, שהרי כבר היתה מקודשת לראובן ואין קדושין תופסין באשת איש, ואין עליה אלא את זיקתו של ראובן.

ואי קידושי דשמעון קידושין, הרי קידושין דראובן לאו קידושין, כלומר: אי אתה יכול לומר שהיתה מקודשת לשמעון, אלא אם כן תאמר שלא היתה מקודשת לראובן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת.

ואם כן, אין זו אשת שני מתים. ^[2] איתמר: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון. ^[3]

רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן:

כשנשתחררה פקעו קידושי ראשון. ^[4] ואילו רב זירא אמר בשם רב נחמן: גמרו קידושי ראשון, שלא היו עד עתה קדושין גמורים, אלא קדושין המחייבים את הבא עליה בקרבן אשם, [כי חציה שפחה וחציה בת חורין היא ה"שפחה נחרפת לאיש", שחייבה תורה את הבא עליה באשם בלבד], ועכשיו לכשנשתחררה גמרו הקדושין, והרי היא אשת איש גמורה של הראשון, והבא עליה חייב מיתה. ^[5]

אמר רבי זירא: כוותיה דידי - בשם רב נחמן - מסתברא [כשיטתי מסתבר], שגמרו קידושי ראשון, כיון דכתיב בשפחה חרופה: "לא יומתו - הנואף והנואפת - כי לא חופשה". ומשמע: הא חופשה אחר שנתקדשה, וזינתה לאחר מכן, יומתו, ומשום שגמרו קידושיו.

אמר ליה אביי: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש", בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר, האם הכי נמי תפרש את מה שאמרה תורה "לא יומתו כי לא חופשה", דכי חופשה השפחה אחר שנתייחדה לעבד עברי, וזינתה, יומתו הנואף והנואפת!?

והרי ודאי שאין הדבר כן, כי קדושי שפחה כנענית אין בהם ממש, ולא יתכן שייגמרו.

אלא בהכרח, מאי אית לך למימר לדעת רבי ישמעאל, ש"לא יומתו כי לא חופשה", אין הכוונה שאם חופשה אחר שנתארסה כי אז יומתו, אלא שחופשה, וחזרה ונתקדשה, כלומר: אם חופשה קודם שנתקדשה, כי אז יומתו. ^[6] ואם כן, הכי נמי לדעת הסובר שבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, יש לך לפרש: שחופשה, וחזרה ונתקדשה, ואז יומתו. אבל אם חופשה ולא חזרה ונתקדשה, מהיכי תיתי שייגמרו קדושי הראשון. ^[7]

אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי יצחק:

מעשה באשה אחת, שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה, ועשאה בת חורין.

ודנה הגמרא: כמאן? כדעת מי עשו כן? שהרי אין לדמות חצי עבד וחצי בן חורין שכופין את רבו משום פריה ורביה, וכמבואר במשנתנו, לאשה שאינה חייבת בפריה ורביה.

האם כרבי יוחנן בן ברוקא עשו כן, דאמר: על שניהם [על אדם ועל חוה] הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", וללמד שאף האשה מצווה על פריה ורביה.

ולכן כפו את רבה, כי עד שלא ישחרר אותה האדון אינה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין.

אמר פירש רב נחמן בר יצחק: לא משום פריה ורביה כפו את רבה, אלא משום שמנהג הפקר [זנות] נהגו בה, מתוך שלא היתה מיוחדת לאיש, שהרי כולם אסורים בה; ולכן כפו את רבה, כדי שתוכל להנשא לאיש. ^[8]

מתניתין:

אסרו חכמים למכור את עבדו הכנעני לגוי, מפני שהוא מפקיעו מן המצוות, לפי שאינו יכול לשומרם בבית רבו הנכרי, כי משועבד הוא למלאכתו, ^[9] ואם מכרו, קונסין אותו בית דין לפדותו מן הגוי.

המוכר עבדו לגויים, וברח העבד מאדונו, ^[10] או שקנסוהו בית דין לפדותו מן הגוי, ופדאו. ^[11]

או שמכרו בארץ ישראל ואפילו לישראל, כדי להוציאו לחוצה לארץ. ^[12]

בין בזה ובין בזה, יצא העבד בן חורין, שקנסו חכמים את אדונו.

כלומר, במכרו לגוי, קונסים את המוכר שיצא העבד ממנו אף שאחר כך ברח אליו העבד או פדאו. ובמכרו לחוצה לארץ, קונסים את הלוקח הישראל שיצא העבד ממנו בלוא כסף ובלא מחיר, ואין המוכר מחזיר לו את הדמים שנתן לו עבורו. ^[13]

גמרא:

תנו רבנן:

המוכר עבדו לגויים הרי זה יצא לחירות כשברח מן הגוי או שפדה אותו הישראל מן הגוי, ואינו יכול להשתעבד בו, ומשום שקנסוהו חכמים.

ומכל מקום עדיין צריך העבד גט שחרור מרבו ראשון כדי להפקיע את עבדותו לגמרי, ^[14] שהרי כשמכרו לגוי לא מכר לו אלא את מעשה ידיו, ואילו קנין הגוף עדיין ביד האדון הראשון הוא, ומשום קנס חכמים לא פקע קנין הגוף שיש לו בו, ולכן צריך הראשון לשחררו.

אמר רבי שמעון בן גמליאל:

במה דברים אמורים, כשלא כתב עליו - המוכר - אונו [מפרש לה ואזיל], אבל כתב עליו אונו, זהו שחרורו.

ומפרשת הגמרא: מאי "אונו"?

אמר רב ששת: דכתב ליה - האדון לעבד כשמכרו לגוי - הכי: "לכשתברח ממנו [מן הגוי] אין לי עסק בך".

תנו רבנן: לוה האדון עליו [על עבדו] מן הגוי ששיעבד אותו לו בשביל החוב שחייב הישראל לגוי, כיון שעשה לו הגוי נמוסו [מפרש לה ואזיל] וברח מן הגוי, הרי זה יצא לחירות ואין רבו הראשון יכול להשתעבד בו.

מאי נמוסו? אמר רב הונא בר יהודה: נשקי [חותם של עבדות שתולים להם בצואריהם], ומשתלה הגוי לעבד חותם זה, הרי זה כמי שמכרו הישראל לגוי, ושוב אינו יכול להשתעבד בו אף אם יברח מן הגוי, או לכשיפדהו כתקנת חכמים.

מתיב רב ששת על פירושו של רב הונא בר יהודה מהא דתניא:

האריסין שקיבלו מן הגוי שדה לעובדה, על מנת שיתחלקו בתבואה עם בעל השדה, למחצה או לשליש או לרביע.

והחכירות, שחכרו ישראל מן הגוי שדה לעובדה וליטול את תבואתה, על מנת ליתן לגוי סך קבוע של תבואה מן השדה, בין אם תוציא הרבה ובין אם מעט.

ואף אריסי בתי אבות שקבועים הם באריסות מן הגוי, וכבר אבותיהם היו אריסים אצל אבותיו של הגוי בעל השדה.

וגוי שמשכן שדהו לישראל בחוב שחייב הגוי לישראל, אף על פי שעשה לו הגוי לישראל נמוסו.

הרי זו השדה פטורה מן המעשר כשדה של גוי, ואין אומרים שהישראל בעלים הוא בשדה, ויתחייב הישראל לתת מעשר מחלקו.

ואי סלקא דעתך ש"נמוסו" היינו "נשקי" - וכי שדה בת נשקי היא [וכי יש "נשקי" לשדה]!?

אלא, אמר פירש רב ששת: זו שאמרנו גבי עבד: "כיון שעשה עליו הגוי נמוסו", היינו זמן, שקבעו זמן בו יוחלט העבד לגוי, אם לא יפרענו הישראל עד אותו זמן.

וכן "גוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו", היינו שנקבע זמן להחלטת השדה ביד הישראל.

ומקשה הגמרא: קשיא זמן דעבד שהוחלט לגוי, שאנו אומרים: הרי זו מכירת עבד לגוי ויצא לחירות, אזמן דשדה שהוחלט לישראל, שאף על פי שהגיע הזמן בו צריכה השדה להיחלט ביד הישראל, אין אנו מחשיבים את השדה כמכורה לישראל שתתחייב במעשר!?

ומשנינן: לא קשיא:

כי הא דעבד שאנו מחשיבים זאת כמכירה, היינו בכגון דמטא זמניה [הגיע זמן שנקבע לחליטה], ולכן "מכירה" היא.

הא דשדה, שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל, היינו בכגון דלא מטא זמניה.

ומקשינן: אלא גבי עבד שלפי דבריך אנו עוסקים בכגון דמטא זמניה, וכי אטו צריכה למימר שכמכירה היא!?

אלא אידי [עבד לגוי] ואידי [שדה לישראל], דלא מטא זמניה, ולא קשיא: הא - דעבד לגוי שאנו אומרים שכמכירה היא, ואפילו לא הגיע הזמן - איירי בכגון ששעבד לו את העבד לגופא של העבד, שיהיה העבד של הגוי לגמרי, אם לא יפרע לו עד זמן פלוני, וקנסוהו חכמים להחשיבו כמכירה, ואף שלא הגיע עדיין זמנו.

והא - דשדה לישראל שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל - איירי בכגון שמשכן הגוי את השדה לישראל לפירא בלבד, שאמר לו: אכול פירות שדה זו מהזמן שקבענו ועד שאפרע לך את מעותיך, והיות ואין לישראל בה קנין הגוף, אין זו שדה של ישראל, והרי היא פטורה מן המעשרות.

הערות

^[1] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: "ואין אני קורא בה אשת שני מתים: לומר, חציה היתה לזה וחציה היתה לזה". ונראה מדבריו, שאף בלי דברי רב חסדא שחידש שאם תופסין קדושין לראשון שוב לא תופסים קדושין לשני, מכל מקום הא פשיטא שלא תפסו קידושי שני אלא בחציה השני ולא בחציה הראשון, ובפשוטו מוכח מזה כשיטת ה"בית שמואל" וה"פני יהושע" [לעיל בהערה 12 בעמוד א], שאין קדושין תופסין לאחר קודם שנשתחררה, ולא הוצרך רב חסדא לחדש אלא שאף בחצי השני לא תפסי קדושין. אלא שאין מכאן סתירה לדעת ה"אבני מלואים", [הובא שם], כיון שהוא סובר שלקרובים אין תופס קדושין, ואם כן באותו חצי ודאי שאין תופס קדושין משום אשת אח, שהרי באשת אח אנו עוסקים; וראה עוד מדברי ה"אבני מלואים" בהמשך הסוגיא בהערות.

^[2] א. ראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר בביאור שיטת רש"י כאן. רש"י לא פירש, למה לא תפסי קידושי שני בחציה השני, אף שלכאורה יש לומר, קדושי זה תפסו בחצי זה וקדושי זה תפסו בחצי זה; ובפשוטו כוונת רש"י היא, דרב חסדא סבירא ליה כמאן דאמר בסמוך: "גמרו קידושי ראשון"; ואף שרש"י לא הזכיר שם אלא שגמרו קדושי אשם להיות קדושין גמורין, מכל מקום מודה הוא שגמרו קידושין בכולה, וראה הערה שם, וראה מה שהובא בזה באות ג. ב. לדעת התוספות, ספיקו של רב חסדא הוא: אם גמרו קדושי ראשון או פקעו קדושי ראשון; ובפשוטו כוונתם היא, שאם לא גמרו קידושי ראשון, אם כן מקודשת חציה השני לשני. ולפירושם מתפרש לשון הגמרא כך: "אי קידושי דראובן קידושין" לאחר שחרור, כלומר: שלא פקעו, אם כן בהכרח שגמרו הקדושין, וכמו שכתבו התוספות בהמשך הסוגיא, שדבר פשוט הוא שאין קדושין בחצי אשה, אלא או גמרו הקדושין או שפקעו, ואם כן "קדושי שמעון לאו קדושין" הן; "ואי קדושי דשמעון קידושין, קדושי דראובן לאו קידושין", כלומר: אי אפשר שיחולו קדושי שני, אלא אם כן קידושי ראשון פקעו, שאם לא פקעו ודאי גמרו; וזה הוא עיקר חידושו של רב חסדא, שחצי קדושין לראשון וחצי לשני ודאי אין כאן; ולפי פירוש רש"י עיקר חידושו של רב חסדא הוא, שגמרו קידושי ראשון. ג. כתב ב"אבני מלואים" סימן מד סק"ד ד"ה והנה, בטעם רש"י שלא פירש כהתוספות, שהוא משום שרש"י סובר, שאפילו אם תמצי לומר שפקעי קדושי ראשון, מכל מקום לא יתפסו קדושין לשני משום איסור "אשת אח", שהרי אשת האח אסורה אף לאחר מיתה או גירושין, ואם כן, אף שפקעו קידושי ראובן, מכל מקום אסורה היא לשמעון ואין קדושין תופסין בה משום אשת אח, שהרי היא אשת אח שנתגרשה, [ולשיטתו שהוא סובר, שקדושין תופסין לשני אפילו קודם שנשתחררה, כמו שהובא משמו לעיל בעמוד א, בהכרח שלא אמר רב חסדא שאין קדושין תופסין לשני כשנשתחררה אלא משום אשת אח, וכפי שנתבאר בהערה 1]. ולמדנו מדבריו, שהוא אינו סובר כמו שנתבאר באות א, בטעם הדין שלא תפסו קידושי שני בחציה האחר, שהוא משום שגמרו קידושי ראשון בחציה השני; שהרי אם כן עדיין תיקשי למה לא פירש רש"י שבזה נסתפק רב חסדא! ? אלא סובר ה"אבני מלואים", שאף בחציה השני אין תופסין קדושי שני, משום הקדושין שעשה הראשון בחציה; ואכן כן משמע מסתימת רש"י, שלא הזכיר כלום מענין גמרו קידושי ראשון ; אלא שלא ביאר לנו ה"אבני מלואים" מה הוא הטעם בדבר. וראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר, בד"ה מה נפשך, דבאמת לא משמע מרש"י שהטעם הוא משום דגמרי קדושי ראשון, וראה מה שכתב שם בטעם הדבר שלא תפסו קידושי שני, וראה עוד בהערה 5. וראה עוד בחידושי חת"ם סופר שם, שנתן טעם אחר לדברי רש"י שלא פירש כהתוספות.

^[3] כתב רש"י: "וחזרה ונתקדשה לשמעון: ולאו משום אחיו נקט לה". ובפשוטו כוונת רש"י לומר, שאין הנידון משום שהוא אחיו, [וכ"שמעון" שבדברי רב חסדא, שהכוונה היא לשמעון אחיו] ; אך הוא הדין שאפשר לפרש את מחלוקת האמוראים גם בשנתקדשה לשמעון אחיו. ואולם ב"אבני מלואים" סימן מד סוף סק"ד, כתב בביאור דברי רש"י, שהנידון הוא דוקא משום שאינו אחיו, ומשום שאם אחיו הוא, כי אז אפילו אם פקעו קידושי ראשון, מכל מקום לא תפסו קידושי שני, היות והיתה אשת אח של ראשון, ואשת אח הרי היא אסורה אף לאחר מיתה וגירושין, והוא הדין אחר פקיעת הקדושין.

^[4] כתב רש"י: "פקעו קידושי ראשון: אפילו למאן דאמר מקודשת, בא השחרור והפקיעה, ומקודשת לשני, שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד"; וצריך ביאור מה שינוי גוף יש בשחרור; ובעיקר דברי רש"י צריך ביאור, שהרי הקדושין חלו בחצי בת החורין שבה, וחצי זה לכאורה ודאי לא נשתנה, וראה מה שכתב בזה בחידושי חת"ם סופר. וראה בתוספות, שזה פשיטא לן מסברא, שאי אפשר שתהיה מקודשת חציה לאחר השחרור היות והיא חצי אשה, ובהכרח או שפקעו הקדושין או שגמרו הקדושין.

^[5] א. נתבאר על פי רש"י; ולכאורה, יתירה מזו היה לו לומר, שגמרו קידושי ראשון שלא היו עד עכשיו אלא קדושי חצי אשה, ועכשיו הם קדושי אשה גמורה, וכנראה מדברי התוספות. שהרי בהכרח כן הוא לפי צד זה, שהרי לעיל אמרינן שלא תפסו קידושי שני בחציה השני, ובהכרח - וכמו שנתבאר לעיל בהערה - שהוא משום שגמרו קידושי ראשון בכולה! ? ולפי מה שנתבאר בהערה 2 לעיל בשם החת"ם סופר, ואשר כן מוכח גם מ"אבני מלואים", שהטעם לעיל אינו משום שגמרו קידושי ראשון, לא קשה מדלעיל. ב. ראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר בטעם הדבר שגמרו קידושי אשה, ובמה שכתב שם בשם ספר "בני אהובה". ג. לעיל בעמוד א בהערה 12 הובאו דברי ה"פני יהושע" שכתב, כי מדברי רש"י משמע שהקדושין בחציה שחלו בה אינם קדושים גמורים, ולא כתב מאיזה רש"י למד כן, וכנראה כוונתו לרש"י שלפנינו. ד. כתבו התוספות, שאין זה דומה לבהמה של שני שותפין, שהקדיש השותף האחד את חציה שהיה לו, ושוב חזר ולקח את חציה השני, שמשמע בגמרא קדושין ז א שלא גמר ולא פקע ההקדש, ומשום, שבהמה הרי שייך שיהיה חציה קדוש, אבל כאן אי אפשר שיהיה חציה קדוש, שהרי "כי יקח איש אשה" נאמר ולא חצי אשה, ואף שעד שנשתחררה חלו קדושין בחציה משום שלא שייר בקנינו, מכל מקום אחר שנשתחררה אי אפשר שיתקיימו קדושין בחציה, ובהכרח שפקעו הקדושין, או שגמרו.

^[6] כתב הרשב"א בעמוד א להוכיח מגמרא זו, כי לדעת רבי ישמעאל לא חייבה התורה אלא כשקידשה העבד העברי קודם שנשתחררה, ואף ששפחה היא, ולא יחוד בעלמא, שאם לא כן, הרי אף אחר שחופשה אם יעשה בה יחוד בעלמא לא יומתו, ואיך אמרו כאן שחופשה וחזרה ונתקדשה, ובהכרח שאף קודם שחופשה לא חייב הכתוב אשם, אלא בשנתקדשה ולא יחוד בעלמא, וראה הערה 11 בעמוד א, שמפשטות לשון רש"י לעיל, נראה שאינו סובר כהרשב"א.

^[7] תוספת לסוגיא: יש מאחרוני זמננו שכתבו לפרש את דברי רב חסדא, באופן אחר מכפי שנתבאר לעיל על פי דברי רש"י והתוספות: רב חסדא מסתפק, אם מה שחייבה התורה אשם בחציה שפחה וחציה בת חורין, זה הוא משום שתפסו קדושין גמורים בחציה בלבד כי לא שייר בקנינו, או שמא משום קדושין אלו לא היה מתחייב אפילו אשם שאין זו ביאה גמורה באשת איש, [כסברת רבינו עקיבא איגר], ומה שחייבה תורה אשם, הוא משום שבכולה תופסים קדושי אשם, שהם קדושין שאינם גמורים, ואפילו בצד עבדות שבה, [ועל דרך שכתב הרשב"א בדעת רבי ישמעאל] ; ולפי צד זה סובר רב חסדא, שאפילו בצד החירות שבה לא נתפסו אלא קידושי אשם, שכך גזירת הכתוב. וסובר רב חסדא, שאם אנו באים על האשה מצד שבחצי האשה תופסין קדושין גמורים ובחציה אין תופסין כלל, אם כן כשנשתחררה, ודאי יכול שמעון לקדש את החצי השני, כי הוא כמקדש אשה אחרת, אלא שאין זו אשת שני מתים, שהרי מקודשת חציה לזה וחציה לזה, ואילו "אשת שני מתים" פירושו, שאותה אשה מקודשת לשנים, וכמו במאמר, ולא חציה לזה וחציה לזה. והיינו דאמר רב חסדא: "אי קדושי דראובן קידושין", כלומר: אם תמצי לומר שקדושי ראובן תפסו בה קדושי אשם בכולה, ומכח זה תבוא לומר שהיא אשת שני מתים, שהרי השני גמר בה קדושין, זה אינו, כי "קידושי דשמעון לאו קדושין", כי די בקדושי אשם למנוע מן השני מלתפוס קדושין וכסברת ה"פני יהושע"; "ואי קדושי דשמעון קדושין", והיינו משום שתפסו לראשון קידושין רק בחציה, ולשמעון קידושין בחציה השני, אם כן "קידושי דראובן לאו קידושין", כלומר: באותו חצי שקידש שמעון דהיינו צד העבדות, הרי לא נתקדשה לראובן, אלא בחצי בת החורין שבה, ואם כן אין זו אשת שני מתים, שהרי מקודשת לזה חציה ולזה חציה. [וראה ברשב"א בקדושין ו א שכתב "משמע נמי התם [בסוגייתנו] דאפילו למאן דאמר דתפסי בה קדושי לאו קדושי ודאי קאמר, אלא ספק מקודשת היא דהויא, ואי נשתחררה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת לשני מספק, וצריכה גט משניהם, אלמא ספיקא הוי אי נחרפת מאורסת קאמר [ואם כן האומר לאשה "הרי את חרופתי, הרי היא מקודשת], או מיוחדת קאמר". וראה ב"אבני מלואים סימן סק"ז שתמה על דבריו, היכן משמע כן, וראה ב"חידושי רבי שמואל" יבמות סוף סימן יז בשם אחרונים בביאור דברי הרשב"א, וראה גם במגיה על הרשב"א הנדמ"ח. ולפי מה שנתבאר לעיל נמצאו דברי הרשב"א מכוונים, שהגמרא מסתפקת אם קידושי השני תופסים - כשנשתחררה - בחציה השני, או שמא אין קדושין תופסים כלל; אלא שהמעיין היטב בדברי הרשב"א, ימצא, שאי אפשר לפרש כן בכוונת הרשב"א]. ואף בדעת רב נחמן יש לפרש: רב נחמן פשיטא ליה שמתחילה היתה מקודשת כולה קידושי אשם, ונחלקו בדעתו, משום שפשיטא שכך זה לא יכול להמשך, שלא נתחדש דין זה אלא בחציה שפחה וחציה בת חורין, ולכן בהכרח או שייפקעו הקדושין או שייגמרו הקדושין, ולא מטעם כקטן שנולד [שהיא סברא מחודשת מאד], ומן הסברא היו נפקעים הקדושין, אלא שרבי זירא משם רב נחמן דרש מן הפסוק שגמרו קידושי ראשון.

^[8] ראה מה שכתבו התוספות לעיל מא ב סוף ד"ה לא תהו, בביאור שמועה זו.

^[9] ראה לקמן מד א "מכרו חוץ משבתות וימים טובים", ומה שנתבאר שם בהערה, האם עיקר הטעם הוא משום שבת ויום טוב שעושה מלאכה אצל רבו, או שהסיבה היא אף משום שאר מצוות שהוא מנוע מלעשותם בבית אדוניו הגוי.

^[10] הרמב"ם בהלכות עבדים ח א לא הזכיר בריחה, אלא שקונסין אותו לפדותו ולשחררו.

^[11] כתב רש"י: "יצא לחירות, אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו בית דין לפדותו, כדאמר לקמן [מד א, מימרא דרבי יהושע בן לוי] דקונסים אותו לפדותו", ומדלא כתב: "או שפדאו משום קנס חכמים שקנסוהו לפדותו", משמע שמושיבין בית דין לקונסו לפדותו, ואין זה חיוב כללי; וכן מבואר ברמב"ם עבדים ח א: "וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בית דין מומחין", וראה שם ב"כסף משנה", וראה שם היטב לשון הרמב"ם בזה; וכן הוא לשון המימרא: "המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו", ולא אמר: "צריך לפדותו עד עשרה בדמיו".

^[12] הקשו התוספות לקמן מד ב ד"ה לחוצה, שהרי מוכח מן הסוגיא [מד ב], שאם יצא העבד מעצמו לחוצה לארץ ומכרו אדונו שם, אינו יוצא לחירות, ואם כן אף כשמכרו כאן לאדון שבחוצה לארץ, הרי אין העבד חייב ללכת אחרי אדונו כמבואר לקמן מד ב, ואם כן אם הלך אחריו, נמצא שזה כמי שיצא מעצמו [וכמבואר סברא זו בגמרא שם], ואם כן האיך תמצא שיצא לחירות! ? ותירצו: ויש לומר: דמיד כשמכרו קנסינן ליה, פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו".

^[13] כתב רש"י: "ובגמרא מפרש את מי קנסו [במוכר עבדו לחוצה לארץ], את המוכר או את הלוקח", וכונתו לנידון בגמרא מד ב, אם המוכר צריך להחזיר את המעות שקיבל, כיון שמפקיעים את העבד מן הלוקח; ומסיקה הגמרא שאינו מחזיר את הדמים, כי קונסים את הלוקח, משום "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב".

^[14] בתוספות ד"ה אבל, מבואר, שעד שלא כתב לו האדון שטר שחרור, אף שכבר אינו משתעבד בו, יש לאדון בו יותר קנין ממון מאשר מפקיר עבדו שאין לאדון בו אלא קנין איסור, וכתבו התוספות נפקא מינה לענין קנס ולענין ולדות; [ולשונם שכתבו לענין קנס צריך ביאור, שהרי אף במפקיר עבדו שהוא מעוכב גט שחרור, נסתפקו בגמרא לעיל מב ב אם יש לאדון קנס, ולא איפשיטא]. ובמה שכתבו התוספות שלענין ולדות הוא של הישראל, הבין ב"פני יהושע" [מד א ד"ה חוץ ממלאכתו] שכוונתם לעבד זכר שמכרו לגוי, ותמה על זה, שאין הולדות של הישראל כלל, ראה שם.

ואין אני קורא בה (מחשיב אותה) אשת שני מתים, כי יבמה שהיתה עליה זיקת יבום משום שני אנשים, אינה מתייבמת כלל. והטעם במקרה שלנו, שאין הדבר כך, הוא: מה נפשך (מה רצונך לומר), בכל אופן שתרצה להבין, יהא זה הדין, כי אי קדושי [אם קידושין] של ראובן קדושין — קדושי [קידושין] של שמעון לאו [אינם] קדושין, ונמצא שהיא אלמנתו של ראובן, ואי קדושי [ואם קידושין] של שמעון קדושין — קדושי [קידושין] של ראובן לאו [אינם] קדושין וממילא היא אלמנתו של אדם אחד בלבד ולא של שניים.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון (לאדם אחר, כלשהו), רב יוסף בר חמא אמר בשם רב נחמן: על ידי השיחרור פקעו קדושי [קידושין] של ראשון לגמרי, וחלים קידושי השני. ר' זירא אמר בשם רב נחמן: גמרו קדושי [שלמו קידושין] של ראשון, שהקידושין שקידש אותה הראשון חלו עליה בשלימות כאשר נשתחררה, וקידושי השני אינם חלים.

אמר ר' זירא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר], דכתיב [שכן נאמר] בבועל שפחה חרופה: "לא יומתו כי לא חפשה" (ויקרא יט, כ), ונדייק מכאן: הא [הרי] אם חופשה (נשתחררה) — יומתו משום שהיא אשת איש. משמע שאירוסיה שאורסה בעודה שפחה למחצה תקפים בעת שיחרורה!

אמר ליה [לו] אביי: ולשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שאמר: בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי מדובר, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי [שכאשר] חופשה יומתו?! הרי כשנשתחררה, מה שהיתה מיוחדת לעבד אין בו ממש מן הדין! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], ללמוד מדיוק הכתוב "לא יומתו כי לא חופשה"; מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאדם כלשהו, הכא נמי [כאן גם כן] לשיטה שמדובר במי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, יכול אתה לדייק: מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאחר. ואם כן, אין להוכיח מכאן.

א אמר רב הונא בר קטינא אמר ר' יצחק: מעשה היה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין. ושואלים: כמאן [כשיטת מי היא]? האם כשיטת ר' יוחנן בן ברוקה, שאמר: על שניהם, על האיש וגם על האשה הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ

"(בראשית א, כח), כלומר, שמצוות פריה ורביה חלה גם על נשים? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מכאן אין להוכיח, והטעם ששיחררו אותה הוא לא משום מצוות פריה ורביה, אלא משום שבמצב כזה אינה יכולה להינשא ומנהג הפקר נהגו בה, ונעשתה מכשול לרבים, ולכן שיחררו אותה כדי שתוכל להינשא ולא תהיה הפקר.

ב משנה המוכר עבדו לגוים או אפילו לישראל שבחוצה לארץ — יצא העבד בן חורין על ידי כך. שלפי שהוא מפקיעו על ידי כך מן המצוות, קנסוהו חכמים שיהא כמשוחרר, ואם יצא מאדוניו הגוי בכל דרך — הריהו כישראל לכל דבר.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר עבדו לגוים — יצא לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו (אדוניו) ראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריך שטר שיחרור — שלא כתב עליו אונו (שטר), אבל אם כתב עליו אונו — זהו שחרורו ואינו צריך שטר נוסף.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של אונו? אמר רב ששת: דכתב ליה הכי [שכותב לו כך]: לכשתברח ממנו, מן הגוי, אין לי עסק בך, ואף על פי שאין זה שטר שיחרור מפורש, מכל מקום די בכך לענין החשבתו כבן חורין.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: לוה עליו, על סמך העבד, מן הגוי על מנת להיפרע ממנו במקרה של אי־פרעון החוב, כיון שעשה לו הגוי נמוסו (חוקו, מנהגו) בקנין — יצא העבד לחירות כדין הנמכר לגוי. ושואלים מאי [מהו] ענין נמוסו? ומשיבים: אמר רב הונא בר יהודה: ששם עליו נשקי [חותם], שכיון ששם עליו הגוי חותם הרי הוא נעשה כמכור לגוי, ומאז יצא לחופשי מישראל.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: האריסין, והחכירות, ואריסי בתי אבות (משפחה שלימה של אריסים שעבדו בשדה זה דור אחר דור), וגוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו — פטורה השדה מן המעשר, משום שהשדה עדיין שייך לגוי.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש"נמוסו" כוונתו נשקי [חותם], וכי שדה בת נשקי היא? אלא אמר רב ששת: הביטוי "שעשה לו נימוסו" כוונתו זמן, כלומר, שנקבע זמן מסויים שאם לא ייפרע החוב עד אותה שעה יעבור העבד לבעלות הגוי.

ומקשים: קשיא [קשה] מענין זמן על ענין זמן, שהרי לגבי העבד נראה שעם קביעת הזמן יוצא מרשות הלווה ומשתחרר, ואילו לגבי השדה אין הדבר כך, שהרי אינה מתחייבת מאותה שעה במעשר, כשדה של ישראל! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר: הא [זה], בעבד שמשתחרר, מדובר במקרה דמטא זמניה [שהגיע זמנו], הא [זה] בשדה מדובר במקרה שעדיין לא מטא זמניה [הגיע זמנו].

ושואלים: אלא גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר [שהגיע זמנו צריך לומר] שהוא משתחרר? הלא מובן שבכך עבר לחלוטין לרשות הגוי! אלא, צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שלא מטא זמניה [הגיע זמנו ] עדיין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא לגופא [זה, מסר לו לגוי את גוף העבד], והא לפירא [וזה, לפירות] שהמלווה הישראל אוכל את פירות השדה בלבד, אבל אינו מחזיק בה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and I do not declare her to be the wife of two dead men. The halakha is that a yevama whose requirement for levirate marriage results from marriage to two brothers does not enter into levirate marriage at all. Here, that halakha does not apply, as whichever way you look at it, she was not married to two brothers: If Reuven’s betrothal was a valid betrothal, then Shimon’s betrothal was not a valid betrothal, and she is only Reuven’s widow. And if Shimon’s betrothal was a valid betrothal, it could only be that Reuven’s betrothal was not a valid betrothal. Either way, she had been married to only one of the brothers, and therefore she enters into levirate marriage with the third.

It was stated: If there was a half-maidservant half-free woman who was betrothed to Reuven, and afterward she was emancipated entirely, and she went back and was betrothed to Shimon, who in this case was not the brother of Reuven, then Rav Yosef bar Ḥama says that Rav Naḥman says: Through her emancipation the first betrothal was entirely abrogated, and the second betrothal takes effect. Rabbi Zeira says that Rav Naḥman says: The first betrothal was completed. Reuven’s betrothal took effect immediately once she was emancipated. Consequently, Shimon’s betrothal did not take effect at all.

Rabbi Zeira says: It stands to reason in accordance with my opinion, as it is written with regard to one who engages in sexual intercourse with a designated maidservant: “They shall not be put to death, because she was not free” (Leviticus 19:20), and one can infer: But if she was free, then they will be put to death, because she is a married woman. This teaches that her betrothal is complete once she is emancipated.

Abaye said to him: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who says: It is referring to a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave, so too, will you say that when she is free they are put to death? Once she is free, her betrothal to a Hebrew slave certainly is abrogated. Rather, what have you to say in order to understand the inference from the verse according to Rabbi Yishmael? That is a case where she was free, and she then went back and was betrothed. Here too, even if the verse is discussing a half-maidservant half-free woman, they will be put to death only in a case where she was free and she then went back and was betrothed, but the emancipation itself does not complete her earlier betrothal.

§ Rav Huna bar Ketina says that Rabbi Yitzḥak says: An incident occurred involving one woman who was a half-maidservant half-free woman, and they forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is it? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says: For both Adam and Eve the verse states: “And God blessed them, and God said to them: Be fruitful, and multiply, and replenish the earth and subdue it” (Genesis 1:28), indicating that the mitzva to procreate is incumbent upon women as well, and therefore a half-maidservant half-free woman must be freed to enable her to procreate?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it need not be in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as the reason that he was forced to emancipate her was because she was unable to marry, and other men took liberties with her, i.e., engaged in intercourse with her. Consequently, the court forced her master to emancipate her so that she could marry.

MISHNA: In a case of one who sells his slave to gentiles, or even to a Jew outside of Eretz Yisrael, the slave is emancipated. Since the slave, who is partially obligated in the fulfillment of mitzvot, would be restricted in his ability to fulfill them in his new situation, either because he would be under the authority of a gentile or because he will no longer be in Eretz Yisrael, the Sages penalized his original owner that he should become a freeman, so that if he succeeds in escaping his new owner, he is a full-fledged freeman.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta, Avoda Zara 3:16): In a case of one who sells his slave to gentiles, the slave is emancipated, but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? When the master did not write a document for him, but if he wrote a document for him, then this is his emancipation and he does not require a bill of manumission.

The Gemara asks: What is the nature of this document? Rav Sheshet said: He writes to him like this: When you will escape from the gentile, I have no business with you. Even though this is not an explicit bill of manumission, it is sufficient for him to be considered a freeman.

§ The Sages taught: If he borrows from a gentile on the basis of the slave, i.e., using the slave as collateral so that the creditor can collect the slave in payment of the debt in the event that the debtor defaults, then once the gentile behaves with the slave according to his law [nimmuso], the slave is emancipated, just like a slave who is sold to a gentile. The Gemara asks: What is defined as: His law? The Gemara answers: Rav Huna bar Yehuda said: He places a seal [nashkei] upon him.

Rav Sheshet raises an objection to this based on a baraita (Tosefta, Terumot 2:11): If there was a field owned by a gentile, but there were Jewish sharecroppers, or Jewish tenant farmers, or Jewish family sharecroppers, i.e., an entire family of sharecroppers who work a field generation after generation; or in the case of a gentile who mortgaged his field to a Jew, then even though the gentile acted for the Jew based on his, the Jew’s, law, the field is exempt from tithes, because the field belongs to a gentile. It is not considered as if it were transferred to the Jew.

And if it enters your mind that the phrase: His law, means a seal, is a field able to be sealed? Rather, Rav Sheshet says: The expression: He acted for him based on his law, means time. In other words, a deadline was set and if the debt was not paid by the given date the slave would automatically be transferred to the possession of the gentile.

The Gemara asks: If that is so, there is a difficulty with regard to the issue of time in the case of the slave and the issue of time in the case of the field. In the case of the slave the halakha is that after the set time, he leaves the debtor’s authority and is emancipated, while in the case of the field its produce does not become obligated to be tithed like the produce of a Jew’s field after that set time. The Gemara answers: This is not difficult, since the following distinction can be made: This, the case of the slave who is emancipated, is referring to when his time to be transferred has arrived, and this, the case of the field, is referring to where its time to be transferred has not yet arrived.

The Gemara asks: But with regard to a slave whose time to be transferred has arrived, does it need to be said that he is emancipated? Isn’t it obvious that once he is transferred to the authority of the gentile, he is emancipated, just as in the case of a sale? Rather, the Gemara offers a different explanation: This case and that case are referring to when his time to be transferred has not yet arrived, and it is not difficult: This, the case of the slave who is emancipated, is with regard to the slave himself, as the slave himself is to be transferred to the gentile, and that case is with regard to the produce. In other words, the Jewish creditor has the rights to the produce of the field, but he does not take possession of the actual field. Therefore, it remains exempt from tithes.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לכשתברח ממנו אין לי עסק בך. ואף על גב דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר ולא כלום, היינו טעמא משום דלשון זה משמע אין לי עסק בו אלא יהא לעצמו, והילכך לגבי עבד דיש לו יד לזכות בעצמו מהנה [בנדפס: מהני], לגבי שדה לא מהנה ולא אמר כלום.

הא לגופא הא לפירא. פירש רש"י ז"ל גבי עבד דאמר ליה השתמש בו מעכשיו ואם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא גופו שלך הילכך כיון שזלזל בתקנת חכמים קנסינן ליה ויצא לחירות, אבל גבי שדה דאמר לפירא אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אכול פירותיו כל זמן שמעותיך בידי והילכך לא מיבעיא לא מטא זמניה אלא אפילו מטא זמניה נמי פטורה מן המעשה דהא אינה של ישראל. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקטי לא מטא זמניה דמשמע דטעמא משום דלא מטא זמניה אדרבה הוה ליה למימר בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה, דבעבד אפילו לא מטא זמניה יצא לחירות וכל שכן בדמטא, ולגבי שדה אפילו מטא אינה כשל ישראל ופטורה מן המעשר וכל שכן בדלא מטא. ובתוספות פירשו גבי עבד אפילו לא מטא זמניה היינו טעמא משום דגופיה בבית נכרי ומיד הוא מופקע מן המצות, והא דשדה היינו טעמא דלא חשבינן כשל ישראל לענין מעשר משום דקרקע במקומה עומדת ואינה ברשותו אלא לפירא כל היכא דלא מטא זמניה.

חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין כאן זיקת שני מתים שאסורה להתיבם כגון שעשה שמעון מאמר ביבמתו שנפלה לו מראובן ומת שאינה מתיבמת ללוי הואיל ולא נשאה עדין שהרי לא יצאה מזיקת ראובן ונכנסה לזיקת שמעון שבזו מיהא מה נפשך אי קדושי דראובן קדושי דשמעון לאו קדושי כלל אפי' לדין מאמר הואיל ובחיי ראובן קדשו שמעון ואי דשמעון קדושי דראובן לאו קדושי ומ"מ אם נתקדשה לראובן ומת וקדשה שמעון שמא קדושי ראובן קדושים וקדושי שמעון עושין מאמר ואינה מתיבמת ללוי ומ"מ לענין הדין כל שנתקדשה לראובן ונשתחררה גמרו קדושי ראשון ושוב אין קדושי שמעון או אחר כלום והרי הם כקדושי קטנה שגדלה כר' זירא וכדקאמר איהו כותי דידי מיסתברא ואחר שכן בא על שפחה חרופה ר"ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע"פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם מקדשת מספק לשניהם:

המשנה השמינית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי ובביאור החלק החמשי והוא שאמר המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם ר"ש ב"ג אומר מפני תקנת השבויים אין לוקחים ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אמר המאירי המוכר עבדו לגויים יצא לחרות פי' שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו על שהפקיעו מן המצות וכשפודאו יוצא לחרות וכן אם ברח מן הגוי שאינו חוזר לבעלים ומכל מקום פירשו בגמרא שצריך גט שחרור מרבו ראשון מפני שהגוי לא קנאו קנין הגוף ואם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור ואונו זה פירושו שכבר כתב לו מקודם שכל שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו והוא ענין לכשתברח ממנו אין לי עסק בך כך פסקוה גדולי הדורות והרבה מחכמי האחרונים ואע"פ שבשדה אמרו שלשון אין לי עסק בה אינו כלום בזו מפני שאינו לשון מתנה או זיכוי ומ"מ לשון הפקעת רשות הוא ובעבד כל שאמר לו כן הופקע רשותו וזכו בו שמים אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ואף אנו פסקנו במסכת קדושין שאין זו מועלת אא"כ כותב או אומר לו עכשו ואף גדולי המחברים נראה שזו היא שיטתם:

וכן המוכר עבדו בחוצה לארץ אפי' לישראל יצא לחרות ויתבאר בגמרא שצריך גט שחרור מרבו שני אחר שאף הוא קנאו לגופו ולא עוד אלא שכופין אותו לכתוב לו את הגט בלא דמים שלא קנסו בזו המוכר אלא הלוקח דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ"כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות אלא לפי מה שנמכרים בשוק והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתבות שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה אינו פודה אפי' היתה כתבתה בכדי פירקונה והרי זו שיש לה כתבה יתרה ואעפ"כ אין פודין אותה ביתר מדמיה ומ"מ יש אומרין שמשערין לפי ממונו וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה הא אלו היה כן פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה ונראין דברי הראשונים:

ואין מבריחין את השבויים ר"ל שאין משתדלים שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחים מהם מפני תקון העולם שמא מתוך שעשה זה להם שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם ואפי' לא היה בידם שבוי אחר אלא זה מ"מ חוששין למה שיארע אחר כן וזהו תקון העולם אע"פ שאין בה עכשו תקנת שבויים ורבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים ר"ל השבויים שיש עכשו בידו ואם אין בידו עכשו שבוי אחר משתדלים להבריחם ואין קפידא בדבר והלכה כתנא קמא:

וכן אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות הנמצאות ביד גוי ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם שלא יהו קופצים בגניבתם וגזילתם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא מכר ישראל זה את העבד לגוי אלא שלוה הימנו עליו אם קבע לו זמן והוא שאמר לו אם לא פרעתיך עד זמן פלני יהא קנוי לך הרי זה יצא לחירות ולא סוף דבר אם הגיע הזמן ולא פרעו אלא אפי' מיד הואיל ומכל מקום קבע לו זמן לקנין הגוף יצא לחירות שהרי אף מעכשו הוא מתחיל להשתעבד בו ומ"מ אם לא מסר לו העבד מעכשו למעשי ידיו אלא שלוה וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד יום פלני ימסור לו העבד למעשי ידיו לא יצא לחירות וכן אם עשה לו הגוי סימן של עבדות הידוע להם לסימן שהוא לו כאפותיקי לא יצא לחירות:

גוי שהיה לו שדה בארץ ישראל וישראל נעשה לו אריס והוא למחצה לשליש ולרביע או שנעשה לו חכיר והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה בכל שנה בין עבדא בין לא עבדא או שהוא לו אריס של בתי אבות ר"ל שהיא אריסות קבועה מאבותיו של גוי וגוי שמשכן שדה לישראל לאכלו עד שיפרענו נאמר בשמועה זו בכל אלו שפטורה מן המעשר ואפי' קבע לו זמן במשכון שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא השדה שלו פטור מן המעשר הואיל ולא הגיע הזמן או אפי' הגיע הזמן עד שיבא ויטלנו ומ"מ נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובמציעא פרק שואל פסקנו שאין קנין ואריס וחוכר חייבין במעשר חוכר בכלם ואריס בחלקו ויש שסבורין להשוות סוגיא זו עם אותה שבפרק השואל ומפרשין זו שבכאן בסוריא ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

ולענין ביאור מיהא הקשו מזו שבמשכון שאמר עליה שאע"פ שקבע לו זמן פטורה מן המעשר אלמא אין קביעת הזמן כלום ולגבי עבד אמרו שיצא לחירות ופירשו שניהם בתוך זמן ולא קשיא הא לגופא הא לפירא ר"ל שבעבד משכנו גוף העבד מעכשו וקובע לו זמן שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא שלו והרי מעכשו מתחיל להשתעבד בו ובשדה אינו מקנהו גוף השדה אף לזמן אלא שלווה עכשו ואומר לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא שדי ממושכנת בידך לפירות ר"ל להיות כל הפירות שלך אלא שמעכשו הוא נותן לו חלק כפירות ואפי' הגיע הזמן פטורה מן המעשר באותו חלק שנוטל בפירות או אפי' הגיע זמן עד שיטלבו ואפי' לכשנטלו לדעת קצת הואיל ואין מוחלט בידו ואף בעבד כיוצא בזה לא יצא לחירות כמו שביארנו אלא שיש חולקים לומר שאע"פ שלא משכנו הגוי עדין קונסין אותו על שהגיע זמן ולא פרע ויצא לחירות ואף גדולי הרבנים כתבוה ואין נראה כן:

ויש גורסין בה ואי בעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ר"ל הא דשדה דפטור ממעשר בשהתנה לו למשכן לו השדה בהלואתו ולא משכן ומאחר שלא נטלו הישראל פטור בחלק שהוא נותן לו ואף בעבד כן לשיטתנו או שמא לשיטה אחרת בעבד יצא לחירות מתורת קנס ויש גורסין והרי משכון דלפירא וזמן לגופיה כלומר שסתם משכון כך הוא ואפי' הכי פטור ותירץ בשלוה על מנת למשכנו כלומר ההיא דשדה לא במשכנו עכשו אלא שלוה על מנת למשכנו לזמן ולא שמשכנו מעכשו:

מתני' המוכר את עבדו לכנענים או לח"ל יצא ב"ח. אין פודים את השבויים יתר על דמיהם מפני תקון העולם. אין מבריחים את השבויים מפני תקון העולם רשב"ג אומר מפני תקון שבויים. אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן עובדי כוכבים יתר על דמיהן מפני תקון העולם. פי' כשמכרום אותו לכנענים הפקיעוהו מן המצות אי נמי כשמכרוהו לח"ל הפקיעו ממצות הנוהגות בא"י לפיכך קונסים אותו שיצא לחירות:

ת"ר המוכר עבדו לכנעני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון שלח ר' אמי מיני אמי בר נתן תורה תצא לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:

בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וא"ת כו' אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה כו' עכ"ל ולעיל מיניה בדברי ת"ק דקאמר וצריך גט שחרור לא תקשי להו הכי משום דאיכא לפרושי צריך ואין לו תקנה דהכי מפרשינן לעיל מלתא דר"י אליביה דאמימר ועי"ל דמלתא דת"ק איכא לפרושי ע"י פדיה דקונסין לפדות אותו מיד עד ק' בדמים כדלקמן ולא ישעבד בו העובד כוכבים כלל אבל הכא לכשתברח קאמר וע"כ לא משחרר ליה עד שיברח דאי כו' כמ"ש התוספות וק"ל:

בא"ד דלא דמי למפקיר כו' דקני ליה לקנס ולולדות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לפ"ז דא"כ בעובדא דסקרתא כו' דאקשו רבנן לרבינא מהא דאמימר וכו' לימא שאני התם דמכרו לעובדי כוכבים דלא קני אלא למעשה ידיהם וכו' ונראה דהתם הוי לאחר יאוש כו' עכ"ל ותירוצו דחוק אבל הנראה דלעיל איירי דכבר כלו מרוותא דעובדי כוכבים וגם מרוותא דישראל קמאי מתו וכיון דהעובדי כוכבים כלו אין כאן על העבדים קנין דמעשה ידיהם וגם מרוותא דישראל מתו וא"א להנחיל (ג) ממון זה לבניהם כיון דאין עליהם שיעבוד מעשה ידיהם והוה שפיר דומיא למפקיר עבדו ומת אבל הכא כיון דמרוותא דעובדי כוכבים עדיין קיימים לא תפקע מהם שיעבוד מעשה ידיהם ומדינא יחזור לבעל הראשון ישראל שהוא גם כן קיים שהרי מעולם לא פקע ממנו הממון לגמרי דעדיין הוא ברשותו לקנס ולולדות ולא הפקיעו ממנו כו' כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה הא לגופא כו' דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע"ג דלא מטא זימניה כו' ותימה כיון כו' עכ"ל ק"ק לפי פרש"י הכא ובאידך שנויא לקמן דמשום לתא דקנסא נגעו ביה במכירת עבד יש לתמוה עדיפא מיניה דבפשיטות ה"ל לאוקמא תרוייהו בדלא מטא זמניה אלא דבעבד קנסו אותו ודו"ק:

ד"ה ואין אני קורא וכו' עד וזה לא שייך הכא ר"ל דהתם איירי שנפלו קמי אח הג' יבמה אחת מהאח הראשון דהיינו אותה שעשה הב' מאמר והשניה של האח השני ואם ייבם לשתיהן יסברו העולם שמאמר קדושין גמורים הן וא"כ ב' יבמות הן מבית אחד דהיינו מאח השני וא"כ יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות ושם פריך בגמרא ונייבם לחדא ונחלץ לחדא וכו' ע"ש אבל הכא ע"כ איירי שלא היה לשמעון אשה אחרת ולא נפלה קמי לוי כ"א זו לבדה דאל"כ דהיה לו לשמעון עוד אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן קמי לוי איך אפשר לומר מתייבמת ללוי הא י"ל דלמא קדושי דשמעון קדושין גמורים הן והוו ממש ב' יבמות הבאות מבית אחד אלא ע"כ צ"ל הא דקאמר רב חסדא מתייבמות ללוי איירי כשאין לשמעון אשה אחרת כ"א זו ולכך מתייבמת ממה נפשך וכו' ולכך הקשו התוס' מאי נ"מ הכא אפי' היתה היא אשת שני מתים היתה מותרת להתייבם ללוי דלא שייך הכא שמא יאמרו ב' יבמות וכו' מאחר שלא היתה לו לשמעון עוד אשה אחרת כנ"ל כוונת קושית התוס' אבל יש לתמוה דבהדיא כתבו התוס' שם ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל"ב) דאליביה דההוא תנא ס"ל דאפי' ליכא צרה בהדי ההיא דעליה זיקת ב' יבמין אפ"ה אינה מתייבמת אטו היכא דאיכא צרה וכן הוא בהדיא שם פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ו) ע"ש:

בא"ד אבל בעלמא הוי דאורייתא. פירוש כגון ראובן שקדש אשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דאהנו קדושי ראובן למיסרה אעלמא וקדושי שמעון אהנו למיסרה אראובן ולכך חלין עליה קדושי שניהם ומתו שניהם הוו עליה ממש זיקת ב' יבמין וזו אסורה להתייבם ללוי מדאורייתא ולכך הוה סלקא אדעתיה דאף הכא בחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון הוי ג"כ עליה זיקת ב' יבמין ואסורה להתייבם ללוי ולכך אצטריך רב חסדא לומר דמתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים וכו' וק"ל:

ד"ה אבל אם כתב עליו אונו וכו' עד וא"ת הא דאמר אמימר לעיל וכו'. והא דהקשו התוס' קושיא זו אאם כתב עליו אונו וכו' ולא הקשו קושיא זו אמלתיה דת"ק דקתני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון דמשמע דיש לו תקנה בגט שחרור לישא בת חורין אע"ג דגופו לא קני ליה ולעיל אמר אמימר במפקיר דאין לו תקנה וכו' משום דאמלתיה דת"ק היה יכול לתרץ דכותב לו גט שיחרור קודם שיפדנו מן העובד כוכבים או קודם שיברה דאז עדיין גופו קנוי לו דהא אם לא קנסו אותו חכמים היה חוזר לרבו להשתעבד בו אבל הכא שכתב לו קודם שמכרו כשתברח ממני וכו' ועל כרחך לא חל אותו השיחרור עד לאחר שיברח מן העובד כוכבים ואז אין גופו קנוי לו להשתעבד בו כלל מתקנת וקנס חכמים וא"כ אין לו תקנה בשטר לאמימר וק"ל:

ד"ה הא לגופא וכו' עד ונראה לפרש וכו'. ר"ל ותרוייהו איירי לגופא ואידי ואידי בדלא מטי זמניה וא"ת היא גופא תקשה דלמה לא אמר גמרא אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא והא לגופא והא לפירא ר"ל שלא החליטה לו כ"א הפירות כמו שפירש הקונטרס משום דנראה לו לגמ' דוחק לפרש דכתב לו נימוסו אפירות ולא אגופו דאין דרך לעשות כן ועוד דלפי זה ע"כ א"א להעמיד ההיא דשדה בלא מטא זימניה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור ממעשר וק"ל:

תוס' בד"ה אבל אם כו' דאי לאלתר חייל השיחרור כו'. נ"ב פי' מיד כשבא ליד עובד כוכבים ואם כן בא הפקעת ממון ואיסור כאחת זה אינו דאם כן היכי מזבין ליה כו' ומדברי ר"ג משמע דשרי כה"ג ואין כופין אותו יותר ודו"ק:

בא"ד דקנו ליה לקנס ולולדות כו'. נ"ב ותימה לפ"ז א"כ לעיל בעובדא דסקרתא דא"ל רבינא אהדרו אבני מרוותא קמאי דלכתוב גיטא דחירותא ואקשו רבנן לרבינא מהא דמרימר המפקיר עבדו ומת דאין לו תקנה לימא שאני התה דמכרו לעובד כוכבים דלא קנו אלא למעשה ידיהם כו' ונראה דהתם הוי לאחר יאוש ונתייאשו המוכריה ויורשיהם מינייהו והא ראיה שבני המוכרים לא תבעו אותה אלא אמר להם שהם ישתדלו לבקש בני מוכרים. (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה ואין אני קורא בה כו' וא"ת והכא וכו' והא אמרי' פ"ד אחין וכו' וזה לא שייך הכא. פירש דזיקת ב' יבמין היינו כגון ג' אחין ומת אחד מהן ונפלה אשתו לפניהן ואח"כ עשה בה אחד מב' אחין מאמר ומת ג"כ כמתני' דהתם ובהא ודאי יש גזירה אטו ב' יבמות הבאות מבית אחד דסבר העולם שמאמר של הב' קני ומכחו נפלה לפני ג' וע"י כן כשיהיה צרה אצלה ויחלוץ לה כדינו מספק דשמא בעלת המאמר לא פטרה דשמא מאמר לא קני והיא אשת ראשון וכפי' רש"י במתני' שם א"כ יאמרו העולס ב' יבמות הבאות וכו' וכדמסקינן התם גזירה דלמא חליץ ברישא והדר מיבם וקם ליה בלא יבנה כו' ע"ש משא"כ הכא דבחיי ראובן נתקדשה לשמעון וכפרש"י הכא א"כ אם אני קורא אשת שני מתים ע"כ דבית אחד הויא לשניהם חציו לזה וחציו לזה א"כ לא שייך הכא גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות כו' שאם מיבמה לוי ע"כ פוטרת אשת ראובן ואשת שמעון דהיא באמת שייכא לשניהם ולמה יבאו לטעות מזה בב' יבמות הבאות מבית אחד מתיבמת דהא הכא אם היא אשת ב' מתים ומתיבמת פוטרת שאר נשי ראובן ושמעון באמת מלהתיבם ומלחלוץ אדרבה איפכא יש קפידא אם מיבם לוי לאחת משאר נשי ראובן או לאחת משאר נשי שמעון שלא ייבם ג"כ לזו שהיא אשת שני מתים דאע"פ שירצה ליבמה משום אחיו השני שלא פטר עדיין נשיו מ"מ כיון שחציה לאחיו שכבר פטר לאחת מנשיו הו"ל ב' יבמות הבאות מבית אחד ודו"ק. אבל אם מיבם לוי לזו שהיתה אשת ב' מתים היא פוטרת באמת שאר צרות שנפלו מראובן ושמעון ואיזה ב' יבמות מתיבמת שייך כלל הכא ולזה תירצו התוס' דהתם במאמר דרבנן וכעין מתני' דהתם כמש"ל והיא באמת אינה אשת ב' מתים שריא מדאורייתא ליבמה ולא מיתסרא אלא משום גזירת ב' יבמות הבאות כו' דשייך בה כיון דאינה באמת אשת ב' מתים ואינה פוטרת צרתה שנפלה מהבעל מאחר שמת ודאי זה לא שייך הכא כלל כיון דהיא באמת אשת ב' מתים ופיטרת צרותיה מראובן ושמעון אבל משום הכי עצמו יש לאסור טפי ואפילו מדאורייתא דאשת ב' מתים ממש אסור מדאורייתא דמשום דיבום להקים לאחיו שם בישראל ולפשטא דקרא אפילו שם ממש הוי ראובן קורין לבן הנולד ראובן שנאמר וכו' ולא אתיא גז"ש למיפקע מפשטא לגמרי יותר מבכל התורה (מ) ובפרט לדעת הזהר בסוף פרשת משפטים שנשמת אחיו מגולגלת בבן הנולד ואשתו היא אמו וכ"כ כל המקובלים א"כ היאך יתקיים שמות שניהם ע"י אשה אחת ובן אחד וק"ל. אכן מצינו בנדב ואביהוא שבאו שניהם באליהו וי"ל דהתם לא נשאו נשים והוי רק ב' פלגי גופא ע"ש ועיין פרק ד' אחין (יבמות דף ל"ג) בתוס' שם שלא פירשו כן רק דלא מיתסרי אשת ב' אחין מדאורייתא כלל אפילו אשת ב' מתים ממש וע"כ דלפי"ז קשה מדהכא ואין לתרץ תירוץ התוס' דהכא ותימה שתוספות כתבו שם סוף הדבור דפירוש זה עיקר וצ"ע (נ):

בתוס' בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וי"ל דל"ד דאכתי פש לגבי ישראל ממונא כו'. עיין בזה קושיות ח"ש מרבינא דלעיל גבי דסקרתא דעבדא זילו אהדרו אבני מרוותא כו' ומ"ש מהרש"א לתרץ אין לו הבנה כלל ותו ע"כ לעיל בדיסקרתא לא כתבי להו מרוותא קמאי אונו לכשתברח אין לי עסק בך דהא הוי צריכין למיהדר אבני מרוותא משום גט שחרור וא"כ כשכלו מרוותא עובדי כוכבים חזרו לרשות מרוותא קמאי אף למעשה ידיהן כמו ברישא במוכר עבדו לעובד כוכבים וברח דהכא שכופין רבו וכותב לו גט שחרור ואהא לא הוי קשה לתוס' כלל מדאמימר דהמפקיר עבדו אין לו תקנה דהא לא הקשו אלא אסיפא אכתב עליו אינו דרשב"ג והיינו טעמא משום דברישא בלא כתב עליו אינו כשברח חוזר לרשות רבו ראשון אף למעשה ידיו דהיינו ממונא או כשפדאו וכפרש"י במתני' א"כ שפיר יש לו תקנה בשטר אבל בסיפא בכתב אונו דכשברח אין לרבו ראשון עסק בו רק איסור נשאר גביה שפיר הקשו מדאמימר דאמר אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקנה (ס) ואהא הוצרכו לתרץ דגם בסיפא דאינו חוזר לרבו ראשון כיון דכתב אונו מ"מ פש לגבי ישראל ממונא אף בעודו ברשות עובדי כוכבים לענין קנס וולדות שאינו מופקע עד שיכתוב לו גט שחרור וק"ל וא"כ ודאי קשה טובא מאי פריך לעיל מדאמימר דמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה ארבינא דהא ודאי דיסקרתא דעבדא כשכלו מרוותא עובדי כוכבים וחזרו לרשות מרוותא קמאי אף לממונא דמעשי ידיהם שפיר יש להם תקנה בשטר ודו"ק [ולזה לא מהני תירוץ המהרש"א כלל] ונ"ל לתרץ במ"ש האשר"י לעיל בשם התוס' אהא דרבינא דמצריך להו גיטא דחירותא ואע"ג דלר"י מסקינן לעיל דעבד משתלח בלא גט במיתת האדון כמו אשה אומר ר"י דהכא כשמת אדון ישראל כבר היה ברשות אדון עובד כוכבים ומש"ה לא זכה בעצמו במיתת האדון ישראל ע"ש וא"כ אפשר לומר כיון דבחיי מרוותא עובדי כוכבים כבר פקע רשות האדון ישראל כיון שמת בחיי מרוותא עובדי כוכבים [דאז לא היה יכול להוריש מעשי ידיו דאכתי היה משועבד לעובדי כוכבים] א"כ כיון דבמיתת האדון ישראל נתרוקנה רשות למרוותא עובדי כוכבים אי הדר כלו עובדי כוכבים זכה העבד בעצמו לענין ממונא ולא פש אלא איסורא דלא זכה בעצמו והוי דומיא דמפקיר וק"ל ותדע דאל"כ קשיא הא קי"ל מוכר עבדו לעובדי כוכבים לא קנסו בנו אחריו כדלקמן וא"כ אם היה זכות ממון לבני מרוותא קמאי לקנס ולולדות ומכ"ש אם כשמתו העובד כוכבים חזר לבני רבו הראשון [אף למעשי ידיו] למה יש לכוף בני מרוותא קמאי ליתן להם גט שחרור אלא כדפרישית דלא היה להם זכות ממונא כלל או כדתירץ חכמת שלמה דכבר נתיאשו ודו"ק. ולקושית ח"ש מקנס וולדות י"ל כפשוטו דממון כה"ג אינו יכול להוריש לבניו כמו בריש נערה שנתפתתה גבי בשת ופגם שאינו ממון להורישו לבניו מעולם אע"ג דעמד בדין אע"ג דהתם אמרינן והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו (ע) ע"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה פקעו. שהרי נשתנית כו'. לכאורה טעמו פשוט דהשתא איכא שיור בקנינו והוה כמקדש חצי אשה:

תד"ה אבל. וא"ת הא דאמר אמימר לעיל כו'. הא דלא מקשו את"ק די"ל דמיירי אחר שפדאהו ע"י קנס חכמים דנקנה לו מחדש לכ"ד אז מחויב לשחררו. ודברי מהרש"א מגומגמין:

בא"ד ולא הפקיעו כו'. כצ"ל בו':

תד"ה הא. דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוהו. כצ"ל:

מה נפשך אי קידושי דראובן אהני. פירש"י דמספקא לי' אי קידושין תופסין או לא ולא בעי לפרש אי גמרי או פקעי דא"כ ה"ל להקדים פלוגתא דגמרי או פקעי וכ"כ בס' בני אהובה. וצ"ל דס"ל לרש"י דר"ח פשיטא ליה ח"ע וחב"ח אין קידושיו קדושין ובח"ש וחב"ח מספקא ליה אי קרא במאורסת או במיחדת ומשו"ה כדרש ר"ה אינו מקודשת א"ל התם שייר בקנינו משו"ה אינה מקודשת לגמרי אבל הכא ספיקא הוה וחוששין לקדושין כצ"ל והנה לכאורה מדאמר ר"ח אי קדושי דראובן קידושין פי' אי תפסי בה קידושין שוב קדושי שמעון לא הוה קדושין דוחק לומר דפשיטא לי' דגמרי. ומשו"ה אין קדושי שמעון קדושין דעדיין לא שמענו בפלוגתא דגמרי ופקעי מידי. אלא משמע לכאורה דס"ל לא גמרי ולא פקעי אלא אי קדושי ראובן קידושין לחצי אע"ג דהוה חצי אשה מ"מ גז"ה הוא כמ"ש ר"ן פ"ק דקידושין מ"מ קידושין שמעון שקידש אח"כ חצי' השניה שנשתחררה לא הוה קידושין משום דלא גלי ביה קרא כי היכי דפשיטא בח"ע וחב"ח לא שייך קידושין משום חצי איש ה"נ בחצי אשה רק בח"ש וחב"ח דגלי הכא אבל אידך צד חירות לא כנלע"ד שיטת רש"י. אך מהרי"ט פ"ק דקידושין הקשה מ"ט לא נילף מח"ש וחב"ח דגם ח"ע וחב"ח יכול לקדש ותי' יש"ש בשמעתין אין ללמוד הקונה מדבר הנקנה דהאשה שנקנית הרי נקנית בקל יותר מהאיש שהוא קונה. ובאבני מילואים הוסיף נופך כמ"ש ר"ן בנדרים למ"ד ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ע"ש. וא"כ באשה גופה שפיר קשה נילפי מהדדי עיין וק"ל:

פקעי קידושי ראשון. פירש"י דהוה כקטן שנולד. צ"ל צד חירות נמי הוה כקטן שנולד דמעיקרא לא נתקדש אלא לחיוב אשם. ועתה ראוי להתקדש לחייב עליה מיתה. וצ"ל מ"ד גמרי דה"ל כמקדש מעיקרא מעכשיו לכשתחזר וכ"כ בני אהובה והכא לא הוה דבר שלא בא לעולם כיון שכבר היא משוחררת חצי' עומדת להשתחרר אפי' בשפחה שאין כופין. ומורי בהפלאה כתב דה"ל כמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל דמגו דחייל אצד חירות חייל נמי אצד עבדות לכשישתחרר. ועיין בקידושין ס"ב ע"ב התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ונראה היינו טעמא דמ"ד פקעי כפירש"י דהוה כקטן שנולד ואפי' צד חירות נשתנה כמ"ש לעיל. וצ"ל בדעת הרמב"ם פ"ד מאישות הל' י"ו דהגירסא האמיתיות בהרמב"ם בא אחר וקידשה ואח"כ נשתחררה וס"ל חשוב"ח תפסי קידושין ואמנם לא נגמרו עד שתשתחרר וכדלעיל דהוה כאומר התקדשי מעכשיו ולכשתשתחרר ודלא תימא כשתשתחרר פנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד לזה אומר שהקידושין גדלה עמה ולצחות בעלמא קאמר כמו קטנה שנתגדלה הה"נ הכא גדולה שנתקטנה כקטן שנולד ולא פקעו וא"נ פשוט אם בא אחר וקידשה אחר שיחרור אין חוששין לקדושין כלל אך אם קידשה אחד קודם שיחרור קודם שהגיע הזמן שקבע המקדש הראשון שאמר מעכשיו ולכשתשתחרר ה"ל ממש כמקדש אשה מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים דה"ל ספק קידושין עיין מס' קדושין ס' ע"א ובתוס' שם וק"ל:

המוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא בן חורין. לפמ"ש תוס' במוכר לנכרי לא יצא בן חורין עד אחר שברח או שנפדה. ואמנם במוכר לח"ל יצא בן חורין מיד כמ"ש תוס' לקמן מ"ב ע"ב ד"ה לחוצה לארץ וא"כ קשה קצת דנקט בבבא אחת יצא בן חורין ואינן שוין אך בעירוכין כ"ב ע"ב הגירסא המוכר עבדו בח"ל וא"כ מיירי שיצא לח"ל על מנת לחזור ושם מוכרו וכמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה לחוצה ארץ וא"כ א"ש:

לכשתברח ממני אין לי עסק בך. משמע להדיא שאין אונו חל עד שיברח וא"כ מסתמא שחרור דת"ק נמי בהכי מיירי שמשחררו לכשיברח דאין לומר שמשחררו מיד אלא הגוי משעבדו שלא כדין א"כ אינו דומה לאונו דרשב"ג דהתם בדין משעבד הגוי עמו עד שיברח אע"כ לת"ק נמי משעבדו כדין א"כ קשה קושי' תוס' ומשו"ה ציינו על דברי רשב"ג דמדרשב"ג נשמע לת"ק. ותירצו דעכ"פ לא הפקיעו ממנו קנס וולדות. הנה הך ולדות צע"ג וכבר כתב כן פנ"י דמשמכר העבד והגוי מוסר לו שפחה כנענית שלו פשיטא שהולדות לגוי בעל השפחה. ואני מוסיף דאפי' במכר שפחתו לנכרי ומסרה לעבדו ג"כ הולדות של גוי רק לקנס שאם יגח שור של ישראל את האם או את הולדות צריך לשלם קנס לרבו הראשון ולפ"ז דליכא שום ממון לרבו הישראל אלא קנסא או דעבד ושפחה או דולדות א"כ תינח בזמן דאיכא מומחין אבל בזמן דליכא מומחין וסמוכין אפי' בא"י תו ליכא שום קנין ממון להאדון רק איסורא. וממילא לק"מ קושי' מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שי"ף ופני יהושע מדסקרתא דרבינא לעיל דהתם בימי רבינא שהיה בחתימת הש"ס כבר בטלו סמוכין בעו"ה ואע"ג מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' מ"מ הא בודאי לא הוה ממון להורישו לבניו ולק"מ:

לכשתברח ממני לא יהיה לי עסק בך. עיין תוס' ב"ב מ"ג ע"א. ור"ת בס' הישר כתב שהוא לשון סילוק ובעבד ממילא זכו בי' שמים. והקשו עליו בשיטה מקובצת שם מלקמן פ"ה ע"ב פשיט גט אשה משחרור ומנ"ל דילמא שאני עבד דזכה בי' שמים. אך הר"ן נזהר מזה וכתב גדולים זכו בעצמם וקטנים זכו בה משמים ס"ל בגדולים שיש להם דעת לא זכה בהם שמים רק בקטנים כגר קטן שמקבלין אותו ע"ד ב"ד אבל זה אי לאו שזוכה בעצמו משמים לא זכו בי' וא"כ שפיר פשיט גט אשה משחרור של גדול עיין וק"ל:

ת"ר לוה עליו מן הנכרי. דע תקנת רבנן הראשונים היו במוכר עבדו לנכרי. וברייתא זו דלוה עליו וכן כל שקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לברר מהו בכלל לשון מכירה דאפי' שייך בי' קנסא שמסרו לגוי ומעבירו מן המצות כגון מכרו לשלשים יום מ"מ אפשר שאינו בכלל גזירת מכירה לנכרי כיון שלא מכרו לחלוטין וכן כשמכרו רק לפירות אעפ"י שגופו בבית נכרי ומשעבד בו בשבתות ויו"ט מ"מ אין שם מכירה עליו. אך כשמתנה עמו אם לא אפרע לך ליום פלוני יוחלט הגוף לך ועד אז יהיה מעשי ידיו שלך אפשר כיון שסופו יהיה מכירה וגם בתחלתו הרי משעבד בו בשבתות ויו"ט אפשר הרי הוא בכלל גזירת מכירה לנכרי ומשו"ה לא ה"מ לחלק בין עבד דאיכא קנסא ובין שדה דלא שייך קנסא וכמו שהקשה מהרש"א דאע"ג דשייך קנסא שמפקיע ממצות מ"מ אי לאו שם מכירה עליו לא הוה בכלל גזירה ועכצ"ל דהוה שם מכירה א"כ מ"ט פטור ממעשר וק"ל:

כיון שעשה לו נכרי נמוסו. לשון כיון משמע מיד שעשה לו נמוסו מיד יצא לחירות וכדבעי לאוקמי בהגיע הזמן הו"מ למיפרך א"כ מאי כיון דקאמר מיד שהגיע הזמן פשיטא אלא שזהו בכלל קושית ש"ס דמטא זימני' צריכא למימר. אמנם בלישנא בתרא דמוקי לי' בשהגיע זמן ולא משכנו א"ש דאמר כיון שעשה לו נמוסו פי' כיון שהגיע זמנו אעפ"י שעדיין לא גבאו בחובו להחליטו ושייך לשון כיון. וללישנא קמא הוה צריך לאוקמי בלא מטא זמני' דאל"כ מאי כיון דקאמר ומיושב קושי' תוס':

נמוסו. נראה היינו נימוס הגוי בדיניהם דהרי קיי"ל פא"נ דכי האי גוני הוה אסמכתא ואפי' אפותיקי לא הוה למגבי' אלא או דמדינא אין דנין דין אסמכתא של גוי או אפי' יש דין אסמכתא מ"מ הרי הגוי לא ישמע ולא יהיה ציית לדינינו ובדיניהם מכיון שהגיע הזמן הגיעו והיינו נימוסו של גוי. ונ"ל אפי' לאביי דס"ל למפרע הוא גובה היינו מה שגובה בדינו עפ"י גביית ב"ד או אפותיקי וכדומה אבל הכא שלקח עבד זה או שדה זו שהוא אסמכתא ומ"מ לוקחו די' לצרה בשעתה אבל לא למפרע גובה. ופנ"י הניח בצ"ע ולפע"ד פשוט כמ"ש ובזה מיושב קושי' תוס' פסחים ל"א ע"ב ד"ה ואם אמר וכו'. והתוס' אולי ס"ל אין דין אסמכתא במשכון משו"ה נדחקו שם:

הא לגופא הא לפירא. הקשו תוס' לפירש"י מאין לישראל הפירות קודם שהגיע זמנו. ולפע"ד י"ל שהגיע זמנו כשעמדה בקמותיה וגבאה ישראל עם פירותי' וקצרה. ומ"מ כיון שגדלה תבואה קודם הגעת זמן פטורה ממעשר ועמ"ש תוס' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה הנכרי והכותי וכו' ע"ש:

הא לפירא. נמצא לדינא אין חילוק דגם בעבד אם לא הוחלט אלא למעשי ידיו לא קנסו וכ"כ רמב"ם להדי' פ"ח מעבדים ואמנם בפ"א מהל' תרומות לא הזכיר כלום ממשכון שדהו וסמוך עצמו אמ"ש בהל' עבדים דהשתא בעבד דשייך למיקנסי' אפ"ה אם לא הוחלט גופו אלא רק לפירות לא קנסו שאינה בכלל גזירת מכירה מכ"ש בשדה. ונראה דברייתא דס"ל יש קנין לגוי להפקיע ומיירי בא"י ולענין פטור ממעשר דאורייתא. א"כ קמ"ל רבותא אפי' במעשר דאורייתא פטור אי לא הוחלט אלא לפירא. ובעבד קנס דרבנן אפ"ה קנסו בלגופא. אבל לרמב"ם דס"ל אין לגוי קנין להפקיע ממעשר ולא משכחת הך דמשכון לו שדהו אלא בסורא דמעשר דרבנן א"כ שפיר סמיך עצמו אמ"ש בהל' עבדים:

תוספות ד"ה ואין אני קורא כו' וא"ת והכא מאי נ"מ כו' והכא לא שייך זה עכ"ל. עיין בחידושי מהר"מ שהאריך לתמוה אמאי לא שייך הכא ולענ"ד נראה ביישוב דברי תוספות משום דלמאי דמסקינן בפ' ארבעה אחים לטעמא משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מייבמו תרוייהו א"כ קשה אמאי נקט התם במתני' טעמא דזיקת שני יבמין דנהי שכתבו התוספות שם דאסמכתא בעלמא היא אכתי קשה דאפילו אסמכתא לא שייך כיון דלא אשכחן בעלמא אשת שני יבמין דאורייתא לסברתם עכשיו ומאי ענין לישנא דזיקת ב' יבמין לענין גזירה שמא יאמרו אלא דשם א"ש דלא שייך גזירה דשמא יאמרו אי לאו משום דהיא כאשת שני מתים דכיון דעשה בה מאמר מיחזיא ככנוסה ואי מייבמו תרוייהו איכא גזירה דשמא יאמרו ואי מייבמה צרתה ולמיפטרה להיאך בלא כלום א"א דמאמר אינו קונה נמצא שאין זו צרתה דאשת הראשון היא ואי מייבמה צרתה והאי חלצה נמי א"א שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נמצא שכל החששות הללו היינו מחמת שיש עליה קצת זיקת הראשון וקצת זיקת השני ומש"ה נקיט לישנא דאשת ב' מתים כיון שדבר זה גורם האיסור אע"ג דזיקת שני יבמין לאו דאורייתא אפ"ה אסורה משום גזירה ואיכא למ"ד התם דאע"ג דליכא צרה נמי אסורה דגזרינן אטו היכא דאיכא צרה כמ"ש התוספות שם וכל זה בסוגיא דהתם משא"כ בשמעתין מקשו התוס' שפיר דנהי דשייכי הנהו גזירות כמו שאפרש אכתי לא שייך כלל לישנא דשני מתים דהא אפילו חזרה ונתקדשה לשמעון ואינו אחיו של ראובן אפ"ה הוי שייכי כל הני חששות לענין יבום של לוי אתיו של שמעון דאם יש לשמעון אשה אחרת דהוי צרתה של זו א"א ללוי לייבם תרוייהו דשמא קידושי שמעון קידושין והו"ל שתי יבמות הבאות מבית אחד ולייבם צרתה ולפטור את זו א"א דשמא קידושי ראובן קידושין וכשמת ראובן בלא בנים נמצא שאין זו זקוקה ללוי שאינו אחיו של ראובן ואם ייבם לוי אשת שמעון שהיא צרתה ויחלוץ לזו ואחיו של ראובן נמי יחלוץ לה א"א שיאמרו בית א' מקצתו בנוי כו' נמצא דלפי זה מקשו התוספות שפיר אמאי נקט הכא לישנא דאשת ב' מתים כיון דאין הטעם כלל משום זיקת שני יבמין וע"כ דהיכא דלא שייך זיקת שני יבמין ליבם א' ותו לא חיישינן להני חששא היכא דליכא צרה ויש לי חבילות ראיות ע"ז מההיא דשנים שקדשו ב' נשים ואין ידוע איזה מהם ומחמשה שילדו במערה ואין כאן מקומו להאריך והמעיין היטב בסוגיא דיבמות ובהתוספות שם פרק ד' אחין יראה שדברי עולין יפה וכ"ש דא"ש דלמאי דמסקי התוס' הכא דאשכחן אשת שני מתים בעלמא דאורייתא א"כ סובר ר"ח בשמעתין דלא שייכי הני חששי דמסיק פרק ארבעה אחין אלא בצירוף הטעם דמיחזי כאשת שני מתים ודבר זה צריך ביאור ליישב ע"פ שיטת התוספות שם ואין להאריך כאן ועדיין צ"ע ודוק היטב:

תוספות בד"ה ממה נפשך כו' פי' הקונטרס דמשום פלוגתא דלעיל כו' וקשה דר"ח גופא פשיטא ליה דהוי קידושין כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לפירש"י ז"ל דנהי דר"ח אמר מי דמי אכתי אפשר דמספקא ליה ורבה בר רב הונא דחזר בו נמי מצינן למימר דחזר בו ממה שאמר אינה מקודשת דמדמה לה לחצי אשה וחזר בו משום דלא דמי ואכתי מספקא ליה והא דקאמר סתמא מקודשת היינו משום דלא נפקא מיניה בין קדושי ודאי ובין קדושי ספק דסוף סוף בעיא גיטא ואי לענין קידושין תופסין באחותה הא לא שייך בה שום קורבה בשפחה שנשתחררה דכקטן שנולד דמי ואפילו קורבת האם לא מיתסר אלא מדרבנן ולענין אם קידשה אחר נמי לא נ"מ מידי דקודם שנשתחררה פשיטא שאין קדושי שני תופסין בה ממ"נ אי דקמא קידושין דבתרא לאו קידושין ואי דקמא לאו קידושין דבתרא נמי לאו קידושין ואי דקדשה ב' לאחר שנשתחררה נמי לא נ"מ מידי דממ"נ או פקעי קדושי ראשון או גמרי נמצא דלא נ"מ מידי בין קדושי ודאי או קדושי ספק ומש"ה קאמר סתמא מקודשת ולעולם דמספקא ליה וכ"נ מלשון הרא"ש ז"ל שכתב דקשיא ליה מאי נ"מ אי מקודשת או אינה מקודשת ע"ש ולכל התירוצים מיהא לא נ"מ בין קדושי ודאי או ספק כיון דסוף סוף בעיא גיטא ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כפי' התוס' דמספקא ליה אי גמרי או פקעי נלע"ד משום דא"כ מאי קמ"ל ר"ח דלא קרינן בה אשת שני מתים דמילתא דפשיטא כיון שהספק אי גמרי או פקעי א"כ אין כאן אלא קדושי חד מינייהו אבל לפירושו דמספקא ליה בפלוגתא דאמוראי דלעיל א"ש דקס"ד דאף למ"ד מקודשת היינו חציה של צד חירות אבל אכתי שייר בה אידך חציה כדאשכחן בקידושין פרק האומר גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דאמר ר"י קדושי שניהם תופסין בה דכל חד שייר כי שרגא דליבני וכתב שם הרא"ש ז"ל דלא קי"ל כר"י משום דדחיק הש"ס לאשכוחי אשת ב' מתים אלמא דלא שייך לומר בשום ענין שיתפסו קדושי שניהם וא"כ כה"ג גופא אשמעינן ר"ח בשמעתין דלא שייך לומר דשייר שום שיור בקידושין אף בח"ש והב"ח ולמ"ד מקודשת הוי לגמרי קידושין בכולה והיינו דמסיק דלא אשכחן אשת שני מתים בכה"ג ודוק היטב כנ"ל נכון ועיין בל' הר"ן ז"ל פ"ק דקידושין שהאריך ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולמאי דפרישית אפשר ליישב קצת דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בההיא דפרק האומר כר"י דקדושי שניהם תופסין וקרי ליה ספק קידושין ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וא"ת הא דאמר אמימר לעיל כו' עכ"ל. הא דלא מקשי הכי מת"ק דברייתא דהכא כבר כתבו בזה מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים אמנם לענ"ד דלולא דברי התוס' היה נ"ל לתרץ קושיית התוספות בע"א דנהי דאשכחן תנאי טובא דסברי המפקיר עבדו יצא לחירות ומהני ביה גט שחרור אפ"ה לא תקשי לאמימר דלהאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה מצינן למימר דאזיל לשיטתו כמ"ש לעיל דף מ"ב בלשון התוספות בד"ה בעבד של ב' שותפין דאמימר דאמר בפרק החובל דהלכה כר"א לענין ראשי איברים דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס' שם בקושייתם דמה"ט גופא ראוי שלא יועיל שיחרור בשטר כל היכא שאין העבד מיוחד לו לגמרי בגוף ובפירות וכתבתי שם דבאמת להאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה היינו משום ה"ט גופא דס"ל כר"א דהחובל ולאידך לישנא דאמימר דאמר מפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר היינו כאידך לישנא בפ' חזקת הבתים דף נ' דאמימר לית ליה דר"א וכמו שהארכתי לעיל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושייתם כאן אלא אם נאמר משום דעיקר קושייתם כאן מדרשב"ג משום דקי"ל דהלכה כרשב"ג והרבה פוסקים סוברים דאפילו בברייתא הלכה כרשב"ג ואם כן א"ש מיהא דלא מקשו התוספות מדברי ת"ק כן נראה לי נכון אלא דבלא"ה א"ש כשיטת מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דלא דמי כו' דקני ליה לקנס ולוולדות כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל בח"ש מההיא דלעיל בדיסקרתא דעבדי וכתב מהרש"א ז"ל דשאני התם שמתו הבעלים הראשונים וא"כ לא מצי להוריש הקנס וולדות לבניהם ע"ש ולענ"ד לא ידעתי מהיכן יצא לו כן דנהי דאיבעיא לן לעיל בעבד שמכרו לקנס אי מכור או לא היינו דוקא לענין מכירה ומשום מקנה דבר שלא בא לעולם משא"כ להוריש לבניו מהיכא תיתי נאמר שלא יהא לו כח להוריש לבניו דירושה הבאה מאליה מהני בכל מילי לכך נראה עיקר כדברי מהרש"ל ז"ל דהתם בדיסקרתא לאחר יאוש הוי דמ"ש התוספות דעכו"ם לא קנה ליה לקנס ולוולדות לאו משום שאין המכירה היא כך דודאי מסתמא מכרו לעכו"ם לגמרי לכל דבר אלא דמדינא לא קנאו העכו"ם לקנס ולוולדות מ"מ כיון שנשתקע הדבר מסתמא נתייאשו הבעלים וקל להבין:

גמרא מתיב רב ששת כו' ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל אף ע"פ שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. למאי דס"ד עכשיו ולשינויא קמייתא דבסמוך דאיירי שהשדה ביד ישראל ואוכל פירות מעכשיו אפ"ה לא תיקשי אמאי פטורה מן המעשר דהא קי"ל בעל חוב קונה משכון ואפילו משכנו בשעת הלוואתו משמע בפסחים דלענין איסורא ברשות המלוה קאי ואפילו ישראל מעכו"ם משמע שם דקי"ל כמ"ד דקונה משכון משום דדוקא במטלטלין קונה משכון מקרא דלך תהיה צדקה משא"כ בקרקעות לא שייך הא דרבי יצחק כמ"ש התוספות פרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרי דמסלקי ולעיל נמי גבי עבד שעשה לו נימוסו אפילו למ"ד עבדי כמטלטלי דמי אפ"ה לא שייך לומר דמש"ה יצא לחירות כיון דקנאו העכו"ם משום דב"ח קונה משכון הא ליתא דהא מסקינן שם פרק כל שעה דעכו"ם מישראל ודאי לא קנה לכ"ע אלא אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס בפ' כל שעה מברייתא דהכא עליה דאביי דאמר ב"ח למפרע גובה ומשמע שם דאפילו עכו"ם מישראל וכ"ש ישראל מעכו"ם ואם כן אמאי פטור מן המעשר אפילו בדלא מטא זימניה שמא לא יפדנו העכו"ם ונמצא שהוא למפרע של ישראל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל בסמוך איכא למימר דאביי מוקי לההיא דשדה לפירא לחוד כפירש"י ז"ל שלא עשה נימוסו כלל על גוף השדה ולא שיעבד לו אלא לפירות מש"ה פטורה משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ודאי קשה דלאביי אפילו לא משכנו עדיין אמאי פטורה מכ"ש דלשיטת התוספות בסמוך דההיא דשדה ע"כ איירי במשכנו הישראל ואוכל הפירות וא"כ קשה טובא וצ"ע:

שם אלא אמר רב ששת זמן כו' ופירש"י אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך עכ"ל. ומשמע מלשונו דאע"ג דלא אמר לו מעכשיו נמי מהני ולית ביה משום אסמכתא והיינו כדאמר ר"פ בפ' איזהו נשך אף ע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה והיינו דאף למ"ד דבמשכון נמי שייך אסמכתא היינו לענין אם שוה המשכון יותר על דמי חובו אבל כנגד מעותיו ודאי קנה ועיין מ"ש הש"ך ח"מ בזה סימן ע"ג באריכות. עוד נראה לי דדוקא איירי הכא בדלא א"ל מעכשיו דאי בדא"ל מעכשיו א"כ בשדה אפילו לא מטא זימניה אמאי פטורה מן המעשר שהרי אם לא יפרע בסוף זכה בו למפרע כדאיתא פ' כל שעה דבא"ל מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה אפילו עכו"ם מישראל לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בטוא"ח הלכות פסח סימן ת"מ אע"כ דהכא בדלא א"ל מעכשיו איירי כדפרישית וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דאין דין אסמכתא בעכו"ם ל"ש עכו"ם מישראל ול"ש ישראל מעכו"ם כדאיתא שם בהלכות פסח והא דמוקי בפסחים עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו בדא"ל מעכשיו היינו לענין דלמפרע גובה אפילו בדלא מטא זימניה אבל בדמטא זימניה א"צ מעכשיו וקונה בכל ענין כנגד מעותיו אבל עדיין קשיא לי א"כ אמאי מוקי הכא הא דמטא זימניה הא דלא מטא זימניה וקשיא ליה לתלמודא בעבד דמטא זימניה צריכא למימר ואמאי לא מוקי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דההיא דשדה בדלא א"ל מעכשיו וההיא דעבד דא"ל מעכשיו ומש"ה יצא לחירות אפילו בדלא מטא זימניה דכיון דאמר ליה מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה ולא שייך להקשות כה"ג פשיטא דהא בפסחים נמי מוקמינן מתני' וברייתא בהכי ותדע דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ סובר באמת דלא מהני מעכשיו בעכו"ם לענין למפרע גובה ומש"ה מוקי לה התם בדמטא זימניה וא"כ לדברי החולקים מיהא איכא רבותא גדולה בזה ויש ליישב כיון דאידי ואידי בשדה ובעבד נקט לשון נמוסו משמע שעשה כנימוס בין עובד כוכבים לישראל וא"כ לא משמע ליה לאוקמי הא דא"ל מעכשיו והא דלא א"ל דהא עשה נימוסו קתני ומשפט אחד לשניהם אבל במאי דאוקי הא דמטא זימניה והא דלא מטא זימניה א"ש ועמ"ש בסמוך ודו"ק ולשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך בהלכות חמץ יתיישב יותר ואין להאריך:

רש"י בד"ה הא לגופא כו' וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן כו' וגבי שדה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ לפ"ז הוי מצי לשנויי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דבעבד דעביד איסורא קנסוהו כיון דאהני מעשיו בדמטא זימניה שיהא נמכר לעכו"ם מש"ה קנסוהו נמי בדלא מטא זימניה משא"כ בשדה לא שייך לקנסו קודם זמן כיון דלא עביד איסורא ובאמת לכאורה היא קושיא עצומה אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש משום דעכשיו משמע לתלמודא דהא דקתני סתמא אע"פ שעשה לו נימוסו איירי בכל ענין אפילו בדא"ל מעכשיו א"כ לפ"ז בשדה היה לו לחייב במעשר אף בדלא מטא זימניה דשמא לא יפדנו העכו"ם בסוף ויהיה של ישראל למפרע ומש"ה מוקי לה דוקא לפירות וכפירש"י ועוד דניחא ליה לאוקמי בהכי דבכה"ג א"ש אפילו לאביי דאמר ב"ח למפרע גובה וכדפרישית לעיל בסמוך כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה הא לגופא כו' ותימה כיון כו' מה שייך לומר פטור ממעשר ועוד דהו"ל למימר אידי ואידי עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה לפרש דלרש"י ז"ל נמי מפרשינן הכי דהא דקאמר אידי ואידי דלא מטא זימניה היינו אפילו לא מטא זימניה וה"ה למטא זימניה אלא דעל מה שהקשה אי דמטא זימניה צריכא למימר מש"ה איצטריכא ליה למימר אידי ואידי דלא מטא זימניה ואם כן נתיישבה ג"כ קושיא ראשונה דאשמעינן בברייתא דשדה דפטורה אף דמטא זימניה וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל אלא דליישב קושיא ראשונה נ"ל דאפילו בדלא מטא זימניה נמי שייך פטורה מן המעשר אם לקח ישראל מעכו"ם הפירות ומירחן אחר כך ברשות ישראל ואליבא דמ"ד בפסחים דאפילו ישראל מעכו"ם קונה משכון משום דרבי יצחק וא"כ סד"א דחייב במעשר דנהי שהעכו"ם אוכל פירות והם שלו מ"מ כיון שגוף השדה קנוי לישראל דקונה משכון א"כ הרי ברשות ישראל גדלו קמ"ל דפטורה מן המעשר משום דלא שייך ב"ח קונה משכון אלא במטלטלים ולא בקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק איזהו נשך דף ס"ו בד"ה ושביעית משמטתה ועיין מ"ש בחידושי ושם יבואר שיש חידוש הדין בזה אע"ג דבהאי קרא כתיב בחוץ תעמוד כו' וילפינן מיניה שיעבוד קוקעות דוקא אפ"ה סיפא דקרא דולך תהיה צדקה דדרשינן דב"ח קונה משכון איירי דוקא במטלטלין וא"כ לפ"ז נתיישב' שיטת רש"י ז"ל על נכון ודו"ק:

ואין אני קורא בה אשת שני מתים. לומר חציה היתה לזה וחציה לזה ומכח שניהם היא באה ואמרי' ביבמות (דף לא:) ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת אחד מהם וגו' (דברים כה) מי שעליה זיקת יבם א' ולא שעליה זיקת שני יבמין וזו ע''י מאמר לא יצתה מזיקת יבום הראשון כולה ובמקצתה חל עליה זיקת יבום השני אבל הכא לא זיקת שנים עלה דחד מנייהו קדושין גמורים ודאידך לאו כלום ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מנייהו הוו קדושין והשתא דמתו להו מתיבמת ללוי ממה נפשך כו': וחזרה ונתקדשה לשמעון. ולאו משום אחיו נקט ליה: פקעו קדושי ראשון. אפי' למ''ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד: גמרו קדושי ראשון. ע''י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה: לא יומתו כי לא וגו'. ומוקמינן לה בחציה שפחה וחציה בת חורין וס''ל דה''ק אינן חייבין מיתה משום א''א כי לא חופשה לאחר קידושין הא חופשה לבתר הכי יומתו דהוי לה אשת איש גמורה: ה''נ. הא חופשה בתר אירוסין יומתו וכי קידושין ראשונים כלום היו: אלא מאי אית לך למימר. דוקיא דקרא הכי משמע: הא חופשה וחזרה ונתקדשה. יומתו אם ניאפה עם אחר: כר' יוחנן בן ברוקה. במס' יבמות: על שניהם הוא אומר כו'. דאשה נמי מיפקדה אפריה ורביה: מנהג הפקר היו נוהגין בה. בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה: מתני' יצא לחירות. אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו ב''ד לפדותו כדאמר לקמן דקונסים אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן לח''ל יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ לחוצה לארץ ובגמרא מפרש את מי קנסו אם את הלוקח או את המוכר: גמ' אונו. שטר: לכשתברח. מן העובד כוכבים אין לי עסק בך: נמוסו. לקמן מפרש: יצא לחירות. דהויא כמכירה וקנסוהו רבנן: נשקי. חותם וסי' עבדות שתולין לעבדים בצואריהם: האריסין. ישראל שנעשה אריס לעובד כוכבים בקרקע העובד כוכבים וקסבר יש קנין לעובד כוכבים בארץ להפקיע מיד מעשר: אריס. למחצה לשליש ולרביע: חכירות. שקבלה מן העובד כוכבים בכך וכך חטין לשנה: ואריסי בתי אבות. כלומר אריסות קבועה ועומדת מאבות שהיו אבותיו של ישראל אריסין בקרקע זה לאבותיו של עובד כוכבים זה אפ''ה לא הוי כקנוי לישראל אלא של עובד כוכבים הוא ופטור מן המעשר ישראל זה בחלקו: אף על פי שעשה לו. לישראל נמוסו: זמן. אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך: קשיא זמן אזמן. דגבי עבד חשיב לה מכירה וגבי שדה לאו מכירה היא: הא דמטא זימניה. הך דגבי עבד: אלא גבי עבד דמטא זימניה. בלשון קשיא הוא: הא לגופא. גבי עבד דקבע בו זמן לגופו שאם לא יתן לו עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעובד כוכבים קנסוהו ואע''ג דלא מטא זימניה וגבי שדה דקבע לו זמן לפירות עכשיו לא תאכל הפירות ואם לא אפרע לך ליום פלוני אכול פירות עד שאפרע מעותיך הלכך אפי' מטא זימניה לאו מכירה היא וכ''ש בדלא מטא זימניה:

ואין אני קורא בה אשת שני מתים. וא''ת והכא מאי נפקא מינה אם היא אשת שני מתים הא אמרינן בפ' ד' אחין (יבמות דף לא:) דזיקת שני יבמין דרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות וזה לא שייך הכא וי''ל דהתם במאמר דרבנן הויא זיקת ב' יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא: מה נפשך אי קידושי ראובן כו'. פי' בקונטרס דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין וקשה דרב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי: גמרו קידושי ראשון. והא דאמרי' בפ''ק דקידושין (דף ז.) בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה כו' הא לא הקדישה לא גמרי שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין אבל הכא דאי אפשר שתהא חציה מקודשת דכי יקח איש אשה כתיב לא חצי אשה מסתבר למימר או גמרי או פקעי ואע''ג דהתם מדמי למקדש חצי אשה לא קשה מידי דמייתי שפיר דהיכא דאיכא דעת אחרת לא פשטי בכולה אי נמי איכא למימר דבהמה של שני שותפין ששייר בקניינו קצת שהרי בהמה היתה בת הקדש לפיכך לא גמרי אבל הכא חציה שפחה לא היתה בכלל קידושין: אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו. וא''ת הא דאמר אמימר לעיל (דף מ.) המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו וי''ל דלא דמי למפקיר דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור: הא לגופא. פי' בקונט' גבי עבד קבע לו זמן שאם לא יפדהו יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו משתעבד בו וכיון דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע''ג דלא מטא זימניה וגבי שדה איירי דקבע ליה זמן לפירי שאם לא יפדהו עד הזמן יאכל הפירות משם ואילך עד שיפרע הלכך אפי' מטא זימניה אין לו אלא פירות ותימה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור מן המעשר ועוד דהוה ליה למימר אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה ומדנקט לא מטא זמניה משמע דלא מתוקמא ההיא דמעשר אלא בלא מטא זמניה ונראה לפרש הא לגופא הא לפירא כמו הא גופא והא פירא דגבי עבד אע''ג דלא מטא זמניה הגוף בבית העובד כוכבים ומפקיעו מן המצות ומש''ה יוצא לחירות אבל בשדה אין לו לישראל אלא פירות והשדה ברשות העובד כוכבים ופטור: