גיטין מג ע"א

דִּלְמָא מוֹדֶה וּמִיפְּטַר
וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דְּהַשְׁתָּא מִיהָא לֵיתַנְהוּ אֲבָל הָכָא הָא קָאֵי שׁוֹר וְהָא קָאֵי עֶבֶד מַאי
אָמַר רַבִּי אַבָּא תָּא שְׁמַע וִילִיד בַּיִת מָה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם קִנְיַן כֶּסֶף אוֹכֵל יְלִיד בַּיִת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אִילּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר מָה קִנְיַן כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף אוֹכֵל אַף יְלִיד בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף אוֹכֵל וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם תַּלְמוּד לוֹמַר יְלִיד בַּיִת מִכׇּל מָקוֹם
וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר יְלִיד בַּיִת בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף אוֹכֵל קִנְיַן כֶּסֶף יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף אוֹכֵל אֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף אֵינוֹ אוֹכֵל תַּלְמוּד לוֹמַר קִנְיַן כַּסְפּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ מָה יְלִיד בַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם אוֹכֵל אַף קִנְיַן כַּסְפּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם אוֹכֵל
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס מָכוּר מִי אִיכָּא עַבְדָּא דְּלָא מִזְדַּבַּן לִקְנָסָא אִין אִיכָּא עֶבֶד טְרֵפָה
וְהָא חֲזֵי לְמֵיקַם קַמֵּיהּ בִּמְנֻוָּול וּמוּכֵּה שְׁחִין
אִיבַּעְיָא לְהוּ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּידֵּשׁ בַּת חוֹרִין מַהוּ אִם תִּמְצָא לוֹמַר בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבַת יִשְׂרָאֵל הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי מְקוּדֶּשֶׁת דְּחַזְיָא לְכוּלֵּיהּ הָא לָא חַזְיָא לְכוּלֵּיהּ
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בֶּן יִשְׂרָאֵל הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת דְּשִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ וְהָא עֶבֶד לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ מַאי
תָּא שְׁמַע הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו וְאִי אָמְרַתְּ קִידּוּשָׁיו לָאו קִידּוּשִׁין יוֹרְשִׁין מְנָא לֵיהּ
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵפָה וּמַאי יוֹרְשָׁיו נַפְשֵׁיהּ
אָמַר רָבָא שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא דְּיוֹרְשָׁיו קָתָנֵי וְעוֹד כּוֹפֶר הוּא וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כּוֹפֶר אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה אֶלָּא אָמַר רָבָא רָאוּי לִיטּוֹל וְאֵין לוֹ
אָמַר רָבָא כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה אֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין
דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מִי דָּמֵי הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ
הֲדַר אוֹקֵים רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אֲבָל חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין מַאי טַעְמָא הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה זוֹ שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי אַלְמָא בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא אֱמוֹר לוֹ כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי
וְשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר מַאי מְאוֹרֶסֶת מְיוּחֶדֶת הָכָא נָמֵי מַאי מְאוֹרֶסֶת מְיוּחֶדֶת
אָמַר רַב חִסְדָּא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם מִתְיַיבֶּמֶת לְלֵוִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

והרי דלמא מודה בעל השור שהוא חייב קנס, ומיפטר מלשלם, שהמודה בקנס הרי הוא פטור.

ומכח סברא זו, פשוט שאם ימכור את הקנס לבדו, לא תועיל המכירה אפילו לרבי מאיר; אלא שיש להסתפק לפי שיטת רבי מאיר:

האם נאמר: היות ולא מכר את הקנס עצמו, אלא מכר את העבד לענין קנס, אם כן מועילה המכירה.

או שמא: היות ואין הקנס יוצא מגוף העבד, אין שייך למכור כלל עבד לענין קנס, ואם כן לא מכר אלא את הקנס עצמו, ובזה אפילו רבי מאיר מודה, שאין חלה המכירה, כיון דלא "עבידי דאתו".

וכיצד תבעי לרבנן:

הרי עד כאן לא קאמרי רבנן: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אלא כגון פירות דקל עצמם, דהשתא מיהא ליתנהו [עתה בשעת המכר אין פירות בעולם].

אבל הכא, הרי אינו מוכר את הקנס עצמו, אלא את העבד לענין קנס הוא מוכר, והא קאי שור [הרי שור לפנינו], והא קאי עבד [והרי עבד לפנינו], והרי זה דומה למוכר "דקל לפירותיו", שאף חכמים מודים שהוא קונה.

או שמא נאמר: היות ואין הקנס יוצא מגוף העבד, אם כן אין שייך כלל למכור "עבד לקנס", ואם כן אין זו אלא מכירת קנס לבד, וזה הרי אפילו לרבי מאיר אינו חל, וכל שכן לחכמים.

ואם כן מאי דין ספק זה?

אמר רבי אבא: תא שמע מהא דתניא: כתיב "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא [העבד] יאכל בו [בתרומה, ויליד ביתו [הוא בן שפחתו] הם יאכלו בלחמו [של כהן, היא התרומה] ".

ומפרשת הברייתא: זה שאמרה תורה "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", מה תלמוד לומר, מה בא זה ללמדנו?

והרי אי "קנין כסף" של כהן אוכל בתרומה, "יליד בית" לא כל שכן שהוא אוכל בתרומה, ולמה הוצרכה התורה להוסיף דין פשוט זה!? ומפרשת הברייתא: כי אילו כן - שלא היתה התורה מפרשת שיליד ביתו של כהן אוכל בתרומה - כי אז הייתי אומר:

מה "קנין כסף" שיש בו שוה כסף, ^[1] ולכן הוא אוכל בתרומה -

אף יליד בית רק כשיש בו שוה כסף, הרי הוא אוכל בתרומה, ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום הרי הוא אוכל בתרומה. ^[2]

לפיכך תלמוד לומר: "יליד בית" שהוא מיותר, כדי ללמד שיליד בית אוכל בתרומה מכל מקום, ואף על פי שאינו שוה כלום.

ועדיין אני אומר:

רק יליד בית - שריבתה אותו הכתוב - בין שיש בו שוה כסף, ובין שאין בו שוה כסף, הרי הוא אוכל בתרומה.

אבל קנין כסף, רק כשיש בו שוה כסף הרי הוא אוכל בתרומה, אבל אין בו שוה כסף אינו אוכל בתרומה.

לכן תלמוד לומר: "קנין כספו ויליד ביתו", כלומר: לכן הקיש הכתוב קנין כספו ליליד ביתו, כדי ללמד:

מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום, הרי הוא אוכל, שהרי לכך כתבה אותו התורה כדי ללמד שאפילו באופן זה הוא אוכל, אף קנין כסף, אף על פי שאינו שוה כלום, הרי הוא אוכל. ^[3]

והשתא מוכחינן מברייתא זו שאין יכול אדם למכור את עבדו לקנס:

שהרי ואי סלקא דעתך: עבד שמכרו רבו לקנס, הרי הוא מכור.

אם כן לא תמצא עבד שאינו שוה כלום, כי מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא [וכי יש לך עבד שאי אפשר למוכרו לקנס]!? ואם כן שוה הוא.

אלא בהכרח שאי אפשר למכור עבד לקנס. ^[4]

ודחינן: אין, אכן איכא עבד שאינו שוה למוכרו לקנס, וכגון שהיה עבד טריפה, שכגברא קטילא הוא, ואין משלמים עליו קנס.

ואכתי מקשינן: אף לו יהא שטריפה הוא, והרי מכל מקום איך תמצא עבד שאינו שוה פרוטה, דהא חזי למיקם קמיה [ראוי הוא לעמוד לפניו] ולשרתו שירות קל!? ^[5]

ומפרשינן: משכחת לה במנוול ומוכה שחין, שאינו ראוי לשרתו כלל, ואם משום קנס, כגון שהוא גם טריפה.

איבעיא להו:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שקידש בת חורין הראויה לחצי בן החורין שבו, מהו שתהא מקודשת לאותו חצי?

ואם תמצא לומר לפשוט ספק זה: הרי קיימא לן [קדושין ז א]: בן ישראל שאמר לבת ישראל "התקדשי לחציי", הרי היא מקודשת, ואם כן אף זה קדושיו קדושין.

לא תפשוט כן, כי שאני התם דחזיא לכוליה [ראויה היא האשה לכולו], ולכן מקודשת היא, כי לכולו נתקדשה, ואף שאמר: "התקדשי לחציי", לא נתכוין אלא לומר: "אף לכשתתקדשי לכולי, אהיה יכול לקחת אשה אחרת עמך", ולכן היא מקודשת.

אבל הא [בת החורין הזו] הרי לא חזיא לכוליה [אינה ראויה לכולו], שהרי חצי עבדות שבו אינו ראוי לקדשה, ואם כן הרי אלו קדושין ל"חצי איש" ממש, ובזה יש לומר שאינה מקודשת.

ואם תמצא לומר: כיון שקדושין אלו הוי לחציו ממש, אם כן נפשוט לאידך גיסא, ממה דקיימא לן [שם]: בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת, ומשום שנאמר: "כי יקח איש אשה" ולא חצי אשה.

שהרי לא חילקנו בעלמא בין "התקדשי לחציי" שהיא מקודשת, ל"חצייך מקודשת לי" שאינה מקודשת, אלא משום שכשאמר "התקדשי לחציי", לא נתכוין אלא לומר שאהא יכול לישא אשה אחרת עמך, ואילו בחצי אשה שאין שייך לומר כן, כי אשה הרי אינה ראויה לשני אנשים, ובהכרח שנתכוין לקדש חציה ממש, ולכן אינה מקודשת; ואם כן הוא הדין כשמקדש לחציו ממש, שאינה מקודשת.

אף כך לא תפשוט: דהתם גבי חצי אשה שייר בקנינו, שלא קידש בה את כל מה שהיה יכול לקדש, והוא הדין כשקידשה לחציו ממש שאינה מקודשת כיון ששייר בקנינו.

ואילו הא עבד שיש בו חצי צד עבדות, הרי לא שייר בקנינו, שכל מה שראוי היה לקנות הרי קנה - ואם כן מאי הדין בזה, האם מקודשת היא או אינה מקודשת?

תא שמע מן הברייתא שנזכרה בדף הקודם:

המית השור את מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי בעל השור נותן חצי קנס לרבו, וחצי כופר ליורשיו של המת.

ואי אמרת: קידושיו לאו קדושין הן, יורשין מנא ליה [מנין לו יורשים]!?

כי הקרובים שהיו לו קודם היותו עבד, הרי משנהיה עבד פקע קורבתם, והוא כקטן שנולד; ואם כן אין לו קרובים אחרים אלא בנים, ואם תמצי לומר שאין לו קדושין, מנין לו בנים!? ^[6]

אמר רב אדא בר אהבה: זו שאמרו בברייתא: "המית", אין הכוונה שהמיתו ממש, אלא כשעשאו טריפה שהוא כמו "גברא קטילא", ומאי "יורשיו" ששנינו בברייתא: נפשיה [הוא עצמו] נוטל חצי כופר.

אמר רבא: שתי תשובות [פירכות] בדבר:

חדא: ד"יורשיו" קתני, והוא עצמו אינו נקרא "יורשיו". ^[7]

ועוד, הרי כופר [ולא קנס] הוא שאנו באים לחייבו לשלם לו, ואמר ריש לקיש: כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה, שהרי גבי כופר אמר הכתוב: "והמית איש או אשה", ואם לא עשאו אלא טריפה, אי אתה קורא בו: "והמית". ^[8]

אלא אמר רבא: לעולם קידושיו לאו קידושין, ודקשיא לך: יורשין מנא ליה, לא תיקשי: כי אכן ראוי הוא ליטול חצי כופר ואין לו, כי אין לו יורשים.

אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, אין קדושיה קדושין.

וכן דרש רבה בר רב הונא דרשה ברבים, ואמר בה:

כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, אינה מקודשת.

אמר ליה רב חסדא: והרי מי דמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין, למקדש חצי אשה!?

התם כשמקדש חצי אשה, הרי שייר בקניינו, ואילו הכא כשקידש חציה שפחה וחציה בת חורין הרי לא שייר בקניינו, כי אי אפשר לקדש אלא את חצי בת החורין שבה.

הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה [העמיד רבה בר רב הונא מתורגמן כדי לחזור ולדרוש], וכך דרש:

כתיב: "והמכשלה הזאת תחת ידיך", ^[9] למה נקראו דברי תורה "מכשלה", משום שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן להורות טעות, והכלימוהו, שמתוך כך הוא נותן לב ומבין; ואף אני נכשלתי בהוראתי והרי אני חוזר בי, ואומר:

אף על פי שאמרו חכמים: המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אין זה אלא באשה שיכול לקדש את כולה, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, קדושיה קדושין.

מאי טעמא? כי התם שייר בקניינו, הכא לא שייר בקנינו.

אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין, ואין לחלק בין שייר בקנינו ללא שייר בקנינו.

ואם לחשך אדם לומר פירכא לדין זה, ממה ששנינו: "איזו היא שפחה חרופה ["והיא שפחה נחרפת לאיש"] שחייב הכתוב על ביאתה אשם, זו שחציה שפחה וחציה בת חורין, ומאורסה לעבד עברי. ^[10]

הרי ששייך בה אירוסין!? כך אמור לו לדחותו: כלך [לך לך] אצל רבי ישמעאל, שהוא אומר שם: בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי הכתוב - "והיא שפחה נחרפת לאיש" - מדבר.

וכי שפחה כנענית בת איתרוסי [בת אירוסין] היא, ^[11] עד שקורא אותה רבי ישמעאל "מאורסת"!?

אלא בהכרח מאי אית לך למימר בדברי רבי ישמעאל: מאי "מאורסת" מיוחדת. ^[12]

ואם כן, הכא - בדברי הסובר שבחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי הכתוב מדבר - נמי יש לך לומר: מאי מאורסת, מיוחדת, ולעולם אין תופסין בה קדושין. ^[13]

כתיב בפרשת יבום [דברים כה ה] "כי ישבו אנשים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה [אחי המת] יבא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה".

ומתוך שאמר הכתוב "ומת אחד מהם", הרי למדנו, שאין אשה מתייבמת אלא אם כן יש עליה זיקת יבום מחמת מת אחד, אבל אם יש עליה זיקת יבום מחמת שני מתים ["אשת שני מתים"], אין היא מתייבמת.

הא כיצד: כגון שהיתה נשואה לראובן, ומת, והלך שמעון אחיו ועשה בה קדושי כסף או שטר ["מאמר"], הרי המאמר תופס בה, ומשמת, הרי היא זקוקה מחמתו ליבום לאחיו. ואולם אף הזיקה שמחמת המת הראשון עדיין לא פקעה, שאין היא פוקעת אלא כשייבמה אחיו, ולא כשעשה בה מאמר. נמצא, שכשמת שמעון, הרי היא זקוקה ליבום ללוי מחמת שני מתים: מחמת ראובן שעדיין לא פקעה זיקתו, ומחמת שמעון שעשה בה מאמר.

אמר רב חסדא: אשה אשר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן [וקדושיה ספק, היות ונחלקו בדין זה אמוראים לעיל ^[14]], ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון בחיי ראובן, ומתו שניהם.

הרי זו מתייבמת ללוי אחיהם של ראובן ושמעון.

הערות

^[1] בפשוטו הביאור הוא, שאם אינו שוה כסף לא היו משלמים עליון, וקנין כסף משמע ששילמו עליו כסף. ומיהו, הרי בכלל "קנין כספו" שאמרה תורה גם אשה כמבואר בקדושין ה א, והרי כתבו האחרונים שאשה אינה דבר שהוא "שוה כסף" ואין שייך לשלם עליה, ומה שהיא נקראתת "קנין כספו", הוא משום שהיא נקנית בכסף, ואם כן הרי יש לומר שאף קנין כסף של עבד, היינו שהוא נקנה בכסף, ולא שהוא שוה כסף. ויש מי שפירש, על פי שכתב ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח בבא קמא סימן ל בד"ה וגם, שמה שאינו שוה כסף אי אפשר למוכרו, והביא כן מדברי התוספות בסוגייתנו בד"ה מי בתירוצם השני, ולפי זה יש לפרש שזו היא כונת הגמרא, ד"קנין כסף" בהכרח שהוא שוה כסף.

^[2] יש מי שכתב לדון מכח גמרא זו, לענין מה שדנו האחרונים אם איסורי הנאה הם שלו, שלכאורה משמע מכאן שכל דבר שאין לו שויות אינו נקרא "שלו" שאם לא כן לכאורה מהיכי תיתי לומר סברא שאם יליד בית אינו שוה כסף אינו אוכל בתרומה.

^[3] פירוש, אף דהאמת הוא כן שקנין כסף משמע שהוא שוה כסף, וכמו שאמרה הגמרא לעיל, ואם אינו שוה כסף אינו בכלל "קנין כסף"; מכל מקום זה הוא רק שבשעת קנין צריך שיהיה שוה כסף, [וכמבואר בהערה 1], אבל אם אחר שנקנה אינו שוה כסף, לא למדנו מ"קנין כסף" שאינו אוכל בתרומה; אלא שהיינו אומרים שאינו אוכל בתרומה כמו יליד בית שאינו שוה כסף אם לא הריבוי, ועל זה בא ההיקש ל"יליד בית" ללמד, שאף על פי שנפחת העבד ושוב אינו שוה כסף, הרי הוא אוכל בתרומה.

^[4] א. דברי הגמרא צריכים ביאור: שהרי אם פשיטא לגמרא שהעבד שוה פרוטה משום שאפשר למוכרו לענין קנס, אם כן בהכרח ששווי זה בעבד שוה הוא פרוטה, ואם כן מה איכפת לן שאינו יכול למוכרו לקנס משום שהוא דבר שלא בא לעולם, והרי סוף סוף למוכר עצמו הוא שוה פרוטה זו! ? וראה מה שכתב בזה, בספר "תורת גיטין" באמצע ד"ה והא חזי. ויש מי שכתב לבאר, על פי המבואר בגמרא בפסחים כט א, שאין מועלין בחמץ של הקדש אף אם הוא מותר בהנאה, כיון שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, הרי שאף על פי שלהקדש הוא שוה ממון לתשמישים שהוא נצרך להם, מכל מקום אין מועלין בו, ראה שם ב"שפת אמת", וראה "שלמי שרה" [להגרמ"מ שולזינגר שליט"א] סימן קלו סקי"ז, שכתב כן בשם הגרי"ז, שאם אין ההקדש יכול למוכרו, אינו חשוב ממון למעול בו, וראה עוד בנתיבות המשפט סימן קמח [הביאו הרב הנ"ל שם] שהמזיק לחבירו דבר שהוא שוה לו ממון אך אינו יכול למוכרו, אין חייב המזיק, ועל פי זה יש לדון, שאם אינו יכול למוכרו לקנס, ולו יהא משום שהוא דבר שלא בא לעולם, אין זה חשוב כשוה כסף ; ולכן תלוי דין העבד בדין מכירתו לאחר לקנס. ב. הקשו התוספות, הרי אפילו אם אינו יכול למוכרו לקנס, הרי יכול למוכרו כולו עם הקנס שבו! ? וכתבו בתירוץ ראשון, שלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי, שאין הם רוצים שיהא רגיל אצלם ויצטרכו לתת להם מזונות; [ולפי סברא זו יש מקום ליישב את הקושיא שבאות א, כי לו עצמו אינו שוה פרוטה כיון שהוא רגיל אצלו, אלא שאם היה יכול להוציא עליו פרוטה מאחר, היה זה מחשיבו לשוה כסף]. וראה עוד מה שתירצו בתירוצם השני, וראה מה שהבין בדבריהם ב"קהלות יעקב" בבא קמא סימן ל בנדמ"ח ד"ה וגם. ג. יש להעיר עוד, דנראה דפשיטא להגמרא, שיש מי שיוציא שוה פרוטה על האפשרות שיגח שור את העבד הזה, אף דמי יימר דמינגח, ואי מינגח דילמא מודי ומיפטר, ואי לא מודי דילמא לא ישלם.

^[5] תמהו האחרונים: מה ענין קושיא זו, לנידון סוגייתנו, והרי קושיא זו יש להקשות על הברייתא אף מבלי קשר, לנידון אם אפשר למכור עבד לקנס! ? וראה "פני יהושע" ו"תורת גיטין".

^[6] א. תמהו התוספות: והרי הבן מן הפנויה יורשו, ואם כן מה איכפת לן שאין הוא יכול לקדש אשה! ? ותירצו: שאם אינו בר קדושין אין בנו מתייחס אחריו, [פירוש, כדאמרינן בקדושין סח ב: "כי תהיין לאיש וילדו לו", כל היכא דקרינן ביה "כי תהיינה", קרינן ביה "וילדו לו", כל היכא דלא קרינן ביה "כי תהיינה", לא קרינן ביה "וילדו לו", ראה שם] ; ואין זה דומה לעריות שהבן הבא מהם הרי הוא בנו, כיון שתופסים בה קדושין לאחרים, אבל זה שאין קדושין תופסים לו בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו. ב. נראה מדברי הגמרא שאם היה יכול לישא אשה, היה לו בן ליורשו, ואף שעבד אין לו חייס, ואם כן הנולד לו אינו יותר מאשר חצי בנו, ומכל מקום יורש הוא את כל חצי הכופר, כיון שחצי הכופר בא מצד חצי הבן חורין שבו, ומצד זה חשוב הוא בנו; [וראה היטב בתוספות לעיל מא א ד"ה לישא בקושייתם הראשונה].

^[7] הקשה רבינו עקיבא איגר: והרי אכתי יש לומר, שעשאו טריפה ושוב נשתחרר וילד בן; ומכאן רצה להוכיח שטריפה אינו מוליד כמו שטריפה אינה יולדת, ראה שם.

^[8] כתב רש"י: "דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה, שנאמר: "אם עבד יגח השור או אמה", איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה, אבל בכופר של בן חורין כתיב: "והמית איש או אשה".

^[9] פסוק הוא בישעיה ג, שנתנבא ישעיהו על אנשי ירושלים שתפסוק תורה מהם, והתנבא "כי יתפוש איש באחיו בית אביו, שמלה לכה [כלומר: דברי תורה שמכוסין כשמלה שלך הן שאתה בקי בהן] קצין תהיה לנו [אמור לנו את דברי התורה ותהיה קצין] והמכשלה הזאת תחת ידך [כלומר: קורא הנביא את דברי התורה "מכשלה" משום שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, והתורה הרי תחת ידיך הוא, ותלמדנו אותה] ".

^[10] כתב רש"י: "והוא הדין לכל ישראל, אלא אורחא דמילתא נקט, משום דעבד עברי מותר בשפחה" ; וכוונתו בזה, שאם תמצי לומר, שעבד עברי דוקא נקט, אם כן מה ילחוש המלחש, והרי אין אנו עוסקים בעבד עברי. ואולם העירו אחרונים, שמדברי הרמב"ם [אסורי ביאה ג יג], ומתוספות גיטין לו א ד"ה בזמן, וברמב"ן שם, ומפירוש המשניות להרמב"ם בכריתות יא, נראה, שלא אמרו אלא בעבד עברי, וראה מה שכתב בזה ב"שיעורי רבי שמואל" דף ו א [עמוד נג] ; וראה רש"י בד"ה מיוחדת, ובמה שכתב עליו בחידושי חת"ם סופר בד"ה ואם לחשך.

^[11] כתב רש"י: "הא חמורה בעלמא היא, עם הדומה לחמור"; וכן כתב רש"י בקדושין סוף פרק האומר, בטעם הדין שלא תופסים קדושין בשפחה, שהוא משום "עם הדומה לחמור".

^[12] פירש הרשב"א, שאינן קדושין גמורים, אבל יחוד עושה להתחייב הבא עליה באשם, והיינו שקורא לה רבי ישמעאל "מאורסת", אבל מיוחדת ביחוד בעלמא לאו כלום הוא; והוכיח כן מן הגמרא בעמוד ב, ראה שם בהערה 6. ובפשוטו, מדברי רש"י שכתב שהיא כחמורה, משמע שאין כאן אישות כלל, ושלא כדברי הרשב"א; ואולם ראה לשון רש"י בד"ה מיוחדת, ובמה שכתב על דבריו בחידושי חת"ם סופר בד"ה ואם לחשך.

^[13] תוספת בענין שפחה חרופה: א. זה שאמרו בגמרא שהיא מיוחדת ולא מאורסת, בפשוטו היינו דוקא למאן דאמר, שאין תופסין קדושין בחציה שפחה וחציה בת חורין; אבל לדעת הסובר: קדושין תופסין בה, אף שפחה חרופה שדיברה בה תורה, היינו כשנתקדשה, [וראה סוגיא בעמוד ב]. ב. ובגדר הדבר שאין חייבים עליה אלא אשם, נחלקו רבינו עקיבא איגר ובנו בשו"ת קמא סימן קעא, שלדעת רבי שלמה איגר, אף באותה מחצית שתפסו בה קדושין, אין כאן קדושין גמורים, [ולפי שיטתו, חידוש התורה הוא, שאין כאן אלא קידושי אשם] ; ואילו לדעת רבינו עקיבא איגר, תפסו במחציתה קדושין גמורים, ואין חייבין עליה מיתה, משום שביאתו לא היתה בכולה ביאת אשת איש, ואם משום דמשתמש בצד אישות על זה לא חייבה התורה מיתה, [ולפי שיטתו, חידוש התורה הוא, שמכל מקום חייבין עליה אשם] ; וראה ב"חידושי רבי שמואל" סוף סימן יז בשם אחרונים, בביאור דברי הרשב"א בקדושין ו א. ג. כתב ב"פני יהושע" בעמוד ב בד"ה אמר רב חסדא, שלכאורה היה נראה שאם נתקדשה תחילה לראובן, וחזרה ונתקדשה לשמעון [קודם שנשתחררה], תופסין בה גם קידושי השני, ומשום דנהי דקדושי ראובן תפסי בה, מכל מקום כיון שאין חייבין על ידי קדושין אלו אלא אשם כדמשמע מפירוש רש"י ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל, אם כן נראה, שקדושי שמעון נמי תפסי בה, שהרי קיימא לן קידושין תופסין בחייבי לאוין, וכאן הרי אין אפילו אלא לאו, אלא אשם גרידא. ובפשוטו ביאור דבריו הוא: שהיה מקום לומר שקידושין אלו הם קדושין גמורים בחציה, וכהבנת רבינו עקיבא איגר, ושוב אי אפשר לתפוס בה קדושין אחרים שהרי בחציה הן קדושין גמורים שחייבים עליהם מיתה, ומה שאינו חייב עליה מיתה משום שחציה בלבד הוא אשת איש, אין זה טעם להכשיר תפיסת קדושין לשני; לזה כתב, שמרש"י ומהרא"ש משמע, שאינם קדושים גמורים, וכהבנת רבי שלמה איגר. ג. ואולם כתב ה"פני יהושע" שם בטעם שני, שאין קדושין תופסים לשני, דכיון שתפסו קידושין של ראובן הרי היא ברשותו, ואין לה יד לקבל קידושין מאחר; כלומר: מה שאין תופסין קדושין באשת איש בכל מקום, אין זה רק משום שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ומיתות בית דין, אלא שאין המקודשת לאחד יכולה להתקדש לאחר; וכן היא דעת "בית שמואל" בסימן מד סעיף יא, שאין קדושין תופסין לאחר, ראה שם ראייתו. ד. ב"אבני מלואים" [מד ד] חלק עליהם, והוכיח מגמרא בקדושין בהדיא, שטעם אי תפיסת קדושין באשת איש היא ככל עריות, ולכן כתב, שאכן תופסין קדושין לשני; ואולם כתב שם, שלגבי הקרובים הרי היא אסורה באיסור כרת, ואין תופסין להם קדושין, כי רק לגבי איסור אשת איש גילתה התורה שאינו חייב מיתה, וממילא תופסין בה קדושין, אך לקרובים היא אסורה באיסור כרת גמור; ונראה מדבריו, שהוא סובר כדעת רבינו עקיבא איגר, שהקדושין הם קדושים גמורים בחציה, שאם לא כן מהיכי תיתי שיתחייבו כרת על קדושין שאינם גמורים, ומאידך נראה מדבריו שאין הוא סובר כדעת רבינו עקיבא איגר, שטעם הפטור מן המיתה הוא משום הביאה שאינה בכולה אשת איש, אלא שגזירת הכתוב היא לפטור על אשה זו ממיתה דאשת איש.

^[14] נתבאר על פי רש"י; אבל התוספות תמהו על זה, שהרי בעמוד א' נראה דפשיטא ליה, שהיא מקודשת ומשום דלא שייר בקנינו, וראה מה שכתב על זה ה"פני יהושע" בד"ה תוספות, וראה עוד מה שכתב בזה בחידושי חת"ם סופר בעמוד ב ד"ה מה נפשך.

דלמא מודה ומיפטר [שמא יודה וייפטר] מחיובו בקנס, שכן המודה בעבירה שחייבים עליה קנס פטור מן הקנס!

וכמו כן תבעי [תישאל] השאלה גם לרבנן [לשיטת חכמים]; עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אומרים חכמים] שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם — אלא כגון פירות דקל, דהשתא מיהא ליתנהו [שעכשיו על כל פנים אינם בעולם], אבל הכא [כאן] הא קאי [הרי עומד, נמצא] השור והא קאי [והרי עומד, נמצא] העבד, ואין צורך במציאות חדשה שתבוא לעולם. אם כן, מאי [מה] הדין?

אמר ר' אבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממדרש הלכה על הכתוב המדבר באלה האוכלים כתרומה, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), וכך דרשו: "ויליד בית" מה תלמוד לומר? לכאורה מה צורך בכתוב מיוחד לדבר? שהרי אם מי שהוא עבד שהוא קנין כסף בלבד אוכל, יליד בית שנולד לשפחתו של הכהן לא כל שכן?

ומשיבים: אילו כן — רק לפי קל וחומר זה — הייתי אומר: מה קנין כסף רק זה שיש בו שוה כסף — הוא אוכל, אף יליד בית רק זה שיש בו שוה כסף — אוכל, ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום? — תלמוד לומר: "יליד בית", מכל מקום.

ועדיין אני אומר מצד שני: יליד בית — בין שיש בו שוה כסף בין שאין בו שוה כסף — אוכל, קנין כסף — אם יש בו שוה כסף — אוכל, אין בו שוה כסף — אינו אוכל. תלמוד לומר: "קנין כספו... ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), שהכתוב משווה אותם, לומר: מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום — אוכל בתרומה, אף קנין כספו, אף על פי שאינו שוה כלום — אוכל. עד כאן לשון הברייתא, וממנה עולה כי יש מציאות של עבד שאינו שווה כלום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעבד שמכרו רבו לקנס — מכור, מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא [האם יש עבד שאינו ניתן להימכר לצורך קנס]? שאפילו אם אינו שווה כלום מצד עצמו, יש עדיין שווי כלשהו למכירתו לאחר שיקבל את קנסו! ומשיבים: אין [כן], איכא [יש] מקרה כזה של עבד טרפה (עתיד למות), שכיון שהוא טריפה, גם אם הרג אותו שור — אין משלמים עליו קנס, ולכן אותו עבד אינו שווה כלום, ואף לא למכירה לקנס.

ומקשים: והא חזי למיקם קמיה [הרי ראוי הוא לעמוד לפניו] לשם כבוד, גם אם אינו ראוי לעבוד עבודה אחרת, ואיך ניתן לדבר עליו כעל עבד שאינו שווה כלום! ומשיבים: מדובר פה בעבד שלא רק שהוא טריפה, שאין לו קנס, אלא גם מנוול (מלוכלך) או מוכה שחין שאין זה כבוד לו שיעמוד לפניו, ולכן אינו שווה כלום. ולא נפתרה איפוא השאלה אם חלה מכירת עבד רק לענין הקנס.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש אשה בת חורין, מהו הדין? והצדדים בשאלה זו: אם תמצא [תרצה] לומר שבן ישראל שאמר לבת ישראל: "התקדשי לחציי" — מקודשת, הרי זה משום דחזיא לכוליה [שהיא ראויה לכולו], אבל כאן הא לא חזיא לכוליה [הרי אינה ראויה לכולו] לפי שחציו עבד, ולכן אין אלו קידושין כלל.

ולאידך גיסא, אם תמצא [תרצה] לומר שבן ישראל המקדש חצי אשה — אינה מקודשת, ומדוע? משום ששייר בקנינו שהרי בקנין קידושין הוא קונה אשה שלימה ולא חצי אשה, והא [והרי] עבד זה לא שייר בקנינו, אלא קנה כל כמה שיכול לקנות, אם כן יש פה מצד זה שלימות בקנין, מאי [מה] הדין בקידושין אלה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: המית שור מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שקידושיו לאו [אינם] קידושין, ואינו יכול לשאת אשה, יורשין מנא ליה [מניין לו]? אלא ודאי יכול לקדש ולשאת אשה, ועל ידי כך, להעמיד לו יורשים!

אמר רב אדא בר אהבה: כאן מדובר באופן שהשור לא הרגו ממש אלא כשעשאו טרפה, והרי הוא נחשב כמת לענין זה, ומאי [ומה] פירוש "יורשיו" שאמרנו פה — נפשיה [הוא עצמו].

אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא [אחת] ש"יורשיו" קתני [שנה] והוא עצמו אינו נקרא "יורשיו". ועוד, כופר הוא המדובר כאן, ואמר ריש לקיש: כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה, ולא בחיי הנפגע, אפילו ניזוק קשה כדי שייחשב טריפה! אלא אמר רבא: זה ששנינו שחצי כופר ליורשיו — כוונתו ראוי ליטול ואין לו, שהכוונה לומר שאם היו לו יורשים היו הם ראויים ליטול, אבל כיון שאין לו יורשים — בפועל אין אף אחד מקבל.

ב אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, כך מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אין קדושיה קדושין.

מסופר: דרש רבה בר רב הונא הלכה זו ברבים: כשם שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אינה מקודשת. אמר ליה [לו] רב חסדא בשאלה: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם] המקדש חצי אשה שייר בקנינו, שלא קנה את כל האשה, ולכן אין הקידושין תופסים, אבל הכא [כאן] חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לא שייר בקנינו אלא שזה כל מה שיכול לקנות בה, וממילא הקידושין תופסים!

הדר אוקים [חזר והעמיד] רבה בר רב הונא אמורא עליה [מתורגמן עליו, לפניו] שישמיע את דבריו לרבים, ודרש כך את הכתוב "והמכשלה הזאת תחת ידך" (ישעיהו ג, ו): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ואני עצמי נכשלתי בהוראתי הקודמת, והנני חוזר בי מדברי ואומר שאף על פי שאמרו חכמים שהמקדש חצי אשה — אינה מקודשת, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — קדושיה קדושין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — התם [שם] במקדש חצי אשה שייר בקנינו, הכא [כאן] במקדש חציה שפחה וחציה בת חורין לא שייר בקנינו.

אמר רב ששת בניגוד לכך: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה — אין קידושיה קידושין. ואם לחשך אדם לומר (אם יבוא אדם לומר לך ולהקשות על כך), ממה ששנינו במשנה: איזו היא שפחה חרופה הכתובה בתורה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא [מכאן] שבת איתרוסי [אירוסין] היא! אמור לו שאין מכאן ראיה כלל: כלך (לך) אצל שיטת ר' ישמעאל, שהוא אומר שאין מדובר פה בחציה שפחה אלא בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי מדובר.

ועל כך יש לשאול: וכי שפחה כנענית בת איתרוסי [אירוסין] היא? אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? מאי [מה] פירוש "מאורסת" בענין זה — כוונתו שמיוחדת לו, ונעשתה כאשתו, הכא נמי [כאן גם כן] בלשון המשנה, מאי [מה] פירוש "מאורסת" — מיוחדת ולא אירוסין ממש.

אמר רב חסדא: מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ואחר כך נשתחררה כולה, וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו, ומתו שניהם בלא בנים — מתייבמת ללוי האח השלישי, משום שהיא נחשבת לאשתו הגמורה של אחד מאחיו בלבד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Perhaps he will admit his obligation and become exempt from his obligation to pay, for one who admits that he is required to pay a penalty before the court obligates him to pay it is exempt.

And you could raise this dilemma according to the opinion of the Rabbis as well, as the Rabbis state that a person cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world only in a case such as the produce of a date palm, which now, at least, is not in the world. However, here, the ox is standing and the slave is standing, and there is no need for any change in the reality. What is the halakha in this case?

Rabbi Abba said: Come and hear a proof based on a halakhic exposition of the verse that details those who may partake of teruma. The verse states: “But if a priest buys any person, the purchase of his money, he may eat of it; and those who are born in his house, they may eat of his bread” (Leviticus 22:11), and the Sages expound as follows: What is the meaning when the verse states: “And those who are born in his house”? If a slave, who is the purchase of his money, may partake of teruma, then in the case of those slaves who are born to the priest in his house, is it not all the more so that they should be able to partake of teruma?

The baraita continues: If so, if the halakha that a born slave may partake of teruma is derived only due to this a fortiori inference, I would have said: Just as with regard to the purchase of his money it is only one who has monetary value that partakes, so too, with regard to one born in his house, only one who has monetary value partakes. And from where is it derived that the same halakha applies when a born slave is not worth anything, e.g., in the case of a newborn, who cannot perform any labor? The verse states: “Those who are born in his house,” in any case, regardless of their present monetary value.

The baraita continues: And I still say that perhaps one born in the priest’s house may partake of teruma whether he has monetary value or whether he does not have monetary value. But with regard to a slave purchased of the priest’s money, when he has monetary value, he may partake; when he does not have monetary value, he may not partake. The verse states: “The purchase of his money…and those who are born in his house, they may eat of his bread” (Leviticus 22:11). The verse compares the two, indicating: Just as one born in the priest’s house may partake of teruma although he is not worth anything, so too, the purchase of his money may partake of teruma although he is not worth anything. In any event, it is clear from this baraita that it is possible for a slave to have no monetary value.

Rabbi Abba now states his proof. And if it enters your mind to say that a slave whose master sold him to another person only with regard to the penalty is sold, is there a slave that cannot be sold with regard to the penalty? Even if he cannot perform any labor, he still has value in that he can be sold with regard to the penalty. The Gemara answers: Yes, there is the case of a slave who has a wound that will cause him to die within twelve months [tereifa]. Since he will die from an injury that is already present, one would not be required to pay a penalty if one’s ox gored him.

The Gemara challenges: But isn’t he fit to stand before his master in honor, even if he cannot perform any other service, so he has some value as a slave? The Gemara answers: This baraita is referring to a slave who is not only a tereifa and for whom there is no penalty, but is also disgusting [menuvval] or afflicted with boils [mukeh sheḥin]. It would not be a display of honor for the slave to stand before the master, and therefore he is worthless. This question of the Gemara remains unresolved.

§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who is a half-slave half-freeman who betrothed a free woman, what is the halakha? The Gemara discusses the elements of this question: If you say that this should be compared to a Jewish man who said to a Jewish woman: Become betrothed to half of me, and the halakha is that she is betrothed, this is because she is fit to marry all of him. However, in this case one could say that she is not fit to marry all of him because he is a half-slave, so it is not a valid betrothal.

However, if you say that this should be compared to the case of a Jewish man who betroths half a woman, where the halakha is that she is not betrothed because he left a portion of the woman out of his acquisition, as betrothal acquires a complete woman and not half of a woman, but this slave did not leave any part of her out of his acquisition, as his Jewish half betrothed her fully. What is the halakha in this case?

The Gemara suggests: Come and hear a proof based on that which is taught in a baraita: If an ox killed a half-slave half-freeman, then the owner of the ox gives half of a penalty, i.e., fifteen shekels, to his master and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. And if you say that his betrothal is not a valid betrothal, and the half-slave half-freeman may not marry a woman, then from where does he have heirs? It must be that he may betroth and marry a woman, and as a result he can have heirs.

Rav Adda bar Ahava says: This is referring to a case where the ox did not actually kill him. Rather, it made him a tereifa, and a tereifa is like a dead person. And what is the meaning of: His heirs? It means the half-slave half-freeman himself.

Rava said that there are two refutations of your statement: One is that it teaches: His heirs, and it is not reasonable to say that this is referring to the victim himself. And furthermore, it is referring to ransom here, and Reish Lakish says: Ransom is paid only after the death of the victim but not while he is still alive, even if he is a tereifa. Rather, Rava says: When the baraita states that half of the ransom is given to his heirs, it means that it is fitting for heirs to take the ransom, but he does not actually have heirs.

§ Rava says: Just as the halakha is that in the case of one who betroths half a woman, she is not betrothed, so too, if there is a half-maidservant half-free woman who was betrothed, then her betrothal is not a valid betrothal.

The Gemara says: Rabba bar Rav Huna taught this halakha in public: Just as the halakha is that in the case of one who betroths half a woman, she is not betrothed, so too, if there is a half-maidservant half-free woman who was betrothed, then her betrothal is not a valid betrothal. Rav Ḥisda said to him as a question: Are the cases comparable? There, where he betroths half a woman, he leaves a portion of the woman out of his acquisition. That is why the betrothal does not take effect. However, here, she was a half-maidservant half-free woman when he betrothed her, and he did not leave a portion of the woman out of his acquisition, so the betrothal should take effect.

Rabba bar Rav Huna went back and placed an interpreter before him so that he could tell the public that he had been wrong, and he interpreted a verse homiletically. The verse states: “And let this stumbling-block be under your hand” (Isaiah 3:6). A person does not understand statements of Torah unless he stumbles in them. Therefore, I retract my previous statement and say that although the Sages said that in the case of one who betroths half a woman, she is not betrothed, however, if there was a half-maidservant half-free woman who was betrothed, then her betrothal is a valid betrothal. What is the reason for the distinction? There, he left a portion of the woman out of his acquisition; here, he did not leave a portion of the woman out of his acquisition.

Rav Sheshet said in response to this: Just as the halakha is that in the case of one who betroths half a woman, she is not betrothed, so too, if there is a half-maidservant half-free woman who was betrothed, then her betrothal is not a valid betrothal. And if a person whispers to you [leḥashekha], saying, based on what was taught in a baraita: Who is the designated maidservant mentioned in the Torah? This is a woman who is a half-maidservant half-free woman who is betrothed to a Hebrew slave, apparently indicating that she can be betrothed, then say to him: Go to the opinion of Rabbi Yishmael, for he says that this is not referring to a woman who is a half-slave, but rather to a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave.

Rav Sheshet questions his own statement: But can a Canaanite maidservant be betrothed? Rather, what have you to say: What is the meaning of the word betrothed in the statement of Rabbi Yishmael? It means that she is designated for him, and it is not actual betrothal. Here, also, in the baraita, what does it mean that the Canaanite maidservant is betrothed to a Hebrew slave? It means that she is designated to cohabit with him, but they are not in fact betrothed.

Rav Ḥisda says: If there was a half-maidservant half-free woman who was betrothed to Reuven, and afterward she was emancipated entirely, and she went back and was betrothed to Shimon his brother, and both brothers died without children, then she enters into levirate marriage with Levi, the third brother, because she was considered to be the complete wife of only one of the brothers,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר מי איכא עבד דלא מזדבן לקנס'. ה"ק את"ל אינו מוכר עבד מוכה שחין אין אדם לוקחו דפגם הוא לרבו שלא יזון אותו וימות עבדו ברעב אבל זה שאינו לוקח אלא לקנסו ואין שמו עליו בודאי יתן בו פרוטה לקנסו ודחי ליה בטרפה וס"ד דלית ביה אלא טרפותו והדר מוקים ליה אף מוכה שחין הוא.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו. איכא דק"ל הא אמרינן בפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש א"ל כדאסקינ' התם בשבא על א"א דעלמ' אבל לעולם אימ' לך חציו עבד שקדש אין קדושיו קדושין ואתי' מסקנ' דהתם כמסקנ' דהכ' ודקס"ד מעיקר' התם כדקס"ד הכא.

אבל הכא הא קאי שור וקאי עבד. קשיא לי כי קאי שור וקאי עבד מאי הוי מכל מקום הקנס שמוכר לו איננו, ובפירות דקל נמי האי [הא] קאי דקל והאי [והא] קאי קרקע שמגדלין את הפירות, ועדיפי מהני דהנך עבידי לגדל פירות ופליגי, ועוד האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לרבי מאי קנה לרבנן לא קנה כדאיתא בפרק קמא במציעא, ואף על גב דקאי שדה וקאי מוכר וקאי לוקח, בבבא [ובבבא] בתרא [מט, א] גבי הקדישן ריקנין ונתמלאו ואוקימנא לרבי מאיר דהקדיש שובך ויונים הבאין דרך שובכו לשובך, ואי הכי לרבנן אין מועלין בהן אף על גב דקאי שורך וקאי יונים ויש לומר דשאני הכא דמכר העבד לקנסיו, אבל מוכר קנסי עבדו פשיטא לי דלא עשה ולא כלום ואפילו לרבי מאיר וכל שכן לרבנן דלא אמרינן בכי הא הא קאי עבד והא קאי שור, אלא דאכתי לא ניחא לי דאי משום הא משום דמספקא ליה אי הוי כמוכר דקל לפירות או לא ואף על גב דאין הקנסים יוצאין מגופו, אם כן לא הוה ליה למימר טעמא לרבנן משום דקאי שור וקאי עבד אלא הכי הוה ליה למימר תיבעי לרבנן התם הוא דלא אקני ליה דקל לפירות, אבל הכא אקני ליה עבד לקנסיו. עוד קשיא לי אשמעתין דכל שמכר העבד לקנסיו אמאי לא אמרינן דאפילו לרבנן קנה וטעמא דגוף העבד מכר לכשינגחנו השור ועשאו שותף עמו כעבד שיהא שלו ממש לענין קנסיו, ולשאר דברים כגון למלאכתו לעמוד לפניו יהיה של חברו דאטו שותפין שקנו עבד והתנו ביניהן כך מי לא הוה קנסיו לשותף זה ומאי שנא הא, והכי נמי קשיא לי בההיא דהמפקיד [לג, ב] אמאי לא העמידה בכך והוה ליה כמקנה לו הפרה לענין כפילא. וצריך לעיין.

מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ואם תאמר מכל מקום הרי הוא יכול למכרו לגמרי ושוה כסף מחמת קנסיו. יש לומר דבשלמא אי מזדבן לקנס איכא טובא דזבני בכל דהו מחמת קנס אבל אי לא מזדבן לקנס לגמרי לא זבני ליה דהא לא שוה לחם כריסיה ולהניחו למות ברעב פגם הוא לו.

ואוקימנא בטריפה ומוכה שחין. ותמיה לי אמאי לא אמר ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבן שעה אחת סמוך לנגיחתו והוא קנסא לדידיה, וניחא לי דאין הכי נמי דהוה ליה למימר הכי אלא דלא חש. וטובא איכא בגמרא דמצי למימר ולטעמך ולא אמר, וקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דעל כרחין בטריפה ומוכה שחין אית לך לאוקמה לההיא דאי לא הא שוה כסף שהרי שוה פרוטה למכרו ולומר לו לכשינגח עבדי הרי הוא מכור לך מעכשיו ולשעה אחת סמוך נגיחתו. כך נראה לי.

אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מה, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש כלומר דנפשיה והוי ממזר אלמא תפסו בה קדושי, וראיתי בנימוקי הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דהתם מעיקרא קא סלקא דעתך הכי אבל הא אסיקנא התם בשבא על אשת איש דעלמא דאתי צד חרות ומשתמש באשת איש, אבל לעולם אימא לך אין קדושיו קדושין, ואתי מסקנא דהתם כמסקנא דהכא. ודקא סלקא דעתך מעיקרא [בנדפס: דהתם] כדקא סלקא דעתך דהכא. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום אפילו למסקנא דהתם על כרחין אית לן למימר דקידושיו קידושין דאי לא אף הוא אינו עושה ממזר למאן דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וכדאמרינן התם למאן דמכשר מכשר אפילו באשת איש וקא מפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן ליה וכאשת אב מה אשת אב שאין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לו קידושין יצא נכרי ועבד דאפילו בעלמא אין להן קידושין, והילכך כשתמצא לומר דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אין קידושיו קידושין אפילו כשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר, וגירסא אחרת יש שם משמיה דרב האי גאון ז"ל באשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו אף כל שזרעו מיוחס אחריו יצא נכרי ועבד שאין זרעו מיוחס אחריו, ואפילו ללשון זה לכשתמצא לומר שאין קידושיו קידושין אין זרעו מיוחס אחריו וכדאמרינן נמי הכא יורשין מנא ליה, אלא רבא דהכא דיחויא בעלמא הוא דקא דחי, וקושטא דמילתא קדושיו קידושין, ויורשיו יורשיו ממש, וכן פירשו בתוספות.

מאי מאורסת מיוחדת. פירוש מיוחדת בקדושין אף על פי שאינן קידושין כלל לתנא דבי רבי ישמעאל אם קדשה ישראל, ואפילו בשקדשה עבד עברי אינן קדושין גמורין, מכל מקום יחיד עושה להתחייב הבא עליה באשם, והיינו דקרי לה מאורסת אבל מיוחדת ביחוד בעלמא לאו כלום הוא, דע לך מדאמרינן בסמוך לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר מאי מאורסת מיוחדת, הכי נמי דאי חופשה יומתו אלא מאי אית לך למימר שחזרה ונתקדשה לאחר שחופשה, ואי מיוחדת בלא קדושין קאמר אף כשעשה בה לאחר שחרור מעשה זה כלומר יחוד בעלמא מי יומתו, וקרא הכי קאמר לא יומתו מפני שמעשה זה שעשה בההעבד העברי לא עשאו אלא קודם שחופשה הא עשאו לאחר שחופשה יומתו, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

יליד בית ר"ל שנולד לו משפחתו וקנין כסף אוכלין בתרומה אפי' לא היו שוים כלום כגון מנוול ומוכה שחין שאינו ראוי אף לשרות ושמא תאמר אף זה ראוי להרויח בו קנס שלשים של עבד אף אני איני אומרה וכו' אלא בשהוא טרפה שאין לו קנס שהרי גברא קטילא הוא ונמצא שאינו ראוי לקנס מצד טרפותו ולא לשום שרות מצד נוולו ואעפ"כ אוכלים בתרומה:

בראשון של קדושין ביארנו שהאומר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים ואם אמר התקדשי לחציי מקדשת כלה שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה מעתה חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין וכן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לבן חורין שאלו בסוגיא זו אם יש כאן קדושין אם לאו ואף רוב פוסקים נחלקו בפסק שבה והוא שהרבה מהם פוסקים בשני אלו שאין כאן קדושין כלל וזה שאמרו שפחה נחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי פירושו המיוחדת וגזרת הכתוב הוא לחייבו אשם הואיל ונתיחדה לו וראייתם מדאמר רב ששת הלכתא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקדשת כך המקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת אע"פ שמ"מ לא שייר בקנינו:

ומעתה אף חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת הואיל ולא חזיא לכוליה שאין לחלק ביניהן ואם כן מה שאמרו למעלה נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו פירושו אלו היו לו יורשים דהא מ"מ אי אפשר לו ביורשים שאם באחים גוי את הגר אינו יורש ואם אחים משוחררים גר את הגר אינו יורש ואם שהיו לו בנים בעבדותו אע"פ שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין יורשין אותו דעבד אין לו חייס ואם שנולדו לו בנים אחר שנשתחרר חציו הרי לדעתך אין קדושיו תופסין וא"כ אינן יורשים שאלו היו קדושיו תופשים אע"פ שהיה צד עבירה בביאתו היו בניו יורשים אותו אלא ודאי אתה מפרש ראוי ליטול ואין לו כמו שפירשנו למעלה ומ"מ גדולי הדורות פסקו בשניהם שמקדשת מדהדר ואוקים רבה בר רב הונא אמורא עילויה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם שהחזיק עצמו כטועה על מה שאמר וחזר לומר שקדשיה קדשין ומה שאמרו בשפחה נחרפת לאיש חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי פירושו מקדשת ממש והוא הדין לשאר ישראל אלא דאורחא דמלתא נקט ובכי הא הוא דמייתי אשם ומ"מ גדולי המחברים כתבו בה שמקדשת מספק ונראין הדברים שהיא מקדשת שבכל התלמוד אנו קורין מאורסת לעבד עברי ומתוך שלא נשתחררה כלה אינה אשת איש גמורה להעמידה בחנק אלא באשם:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מקודשת היא משום צד חירות שבו ואפילו אם תמצא לומר המקדש אשה לחציו אינה מקודשת התם משום דשייר בקנינו הכא לא שייר בקניינו וכן נמי שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה מישראל קדושיה קדושין משום צד חירות שבה. ואפילו אם תמצא לומר המקדש חצי אשה אינה מקודשת התם שייר בקנינה הכא לא שייר בקנינה אמר רב (חנה) [הונא] בר קטינא אמר רב יצחק מעשה בשפחה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשו אותה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקה דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו אמר רב נחמן בר יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו בה:

תוס' בד"ה ואת"ל כו' והמ"ל איפכא אלא האמת כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל שהבין המ"ל איפכא היינו דגבי מקודשת המ"ל חצייך וגבי אינה מקודשת לחציי וא"א לומר כן כפי שפרש"י הא דחזיא לכולה דה"ק לה אי בעינא נסיבנא אחריתי כו' דזה ודאי לא שייך באשה וק"ק דטפי הוה ליה לתוס' לאקשויי דה"מ למנקט כולה בחדא מילתא דהיינו באינה מקודשת נמי לחציי וע"כ הנראה דאיפכא דאמרי קושטא דהכי הוא דגבי לחציי המ"ל איפכא דהיינו את"ל אינה מקודשת דבהכי הוה ניחא טפי למנקט כולה מלתא בלחציי אלא דהאמת כו' וק"ל:

הדר אוקי אמורא עליה והמכשלה גו' מעיקרא דדרש כשם שהמקדש כו'. לא קאמר דאוקי אמורא עליה כו' ואפשר דלא הוה קא מוקמי אמורא אלא בדרש מקרא שהשמיע לרבים כי הכא והמכשלה הזאת גו' משא"כ לעיל דלא השמיע לרבים רק האי דינא וק"ל:

והמכשלה הזאת כו'. עיין פרש"י כפירושו מפורש פרק כל כתבי ע"ש ושם יבואר וק"ל:

ע"א ד"ה את"ל וכו' עד והוה מצי למימר איפכא וכו'. ר"ל דהוי מ"ל את"ל התקדשי לחציי אינה מקודשת משום דשייר בקנינו אבל הכא לא שייר בקנינו ואת"ל המקדש חצי אשה מקודשת משום דחזיא לכוליה אבל הכא לא חזיא ואע"ג שאם אמר כן הוה קשה לן מאי שנא דבהתקדשי לחציי אינה מקודשת וחצייך מקודשת לי כגון המקדש חצי אשה תהא מקודשת זה אין שייך לענין הבעיא דהכא אלא שהאמת נקט כמו דמסיק בקידושין דבהתקדשי לחציי מקודשת דר"ל דאי בעינא נסיבנא אחריתא אבל בחצייך אינה מקודשת דלא מצי למימר דהכי קאמר לה דתינסב אחרינא דאתתא לבי תרי לא חזיא אבל איפכא לא אין מטעם לומר כן נ"ל כוונת התוס' בדבור זה ואין אנו צריכין לאדחוקי כפירושו של ספר ח"ש וק"ל:

תוס' בד"ה את"ל כו' והוה מצי למימר איפכא כו'. נ"ב פי' ואז כשיאמר את"ל חצייך מקודשת לי מקודשת הוי כאילו אמר וכל שכן כשאמר התקדשי לחציי דאז מקודשת וכן כשיאמר אם תמצי לומר התקדשי לחציי אינה מקודשת הוי כאילו אמר וכל שכן כשאמר חצייך מקודשת לי כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה דלמא מודה. קודם העדאת עדים. משמע דאפי' יבואו עדים אח"כ יפטר. ואף דמסקינן בב"ק (עה) דהיכא דפטר עצמו מכלום לא מיפטר בבאו עדים. ה"נ חייב א"ע בדמים דלא קי"ל כרבה שם (מג) כמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה בקדושין. אמרי' התקדשי לי לחציי מקודשת. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועוד כופר. אבל בכופר של ב"ח כתיב והמית כו'. עי' ב"ק (מב ב) רש"י ד"ה מאי טעמא ובמש"כ שם:

תד"ה מי. אבל אם מכרו לקנס מכור זמנין כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ואי. ואפי' בנו ממזר כו' תנן כו'. כצ"ל בל"ו:

גמ' מי איכא עבדא כו'. עי' ערכין ד' ב ע"א תד"ה לאתויי מנוול:

שם מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ע' ירושלמי פ"ח דפסחים הלכה א:

שם ומאי יורשיו נפשיה. עי' פר"ח בספרו מים חיים בתשובותיו סימן ב':

שם אמר רבא שתי תשובות. עי' פסחים ד' עא ע"א וש"נ:

שם ואמר ר"ל כופר. עי' ב"ק ד' מב ע"ב:

הא קאי שור והא קאי עבד. פי' דלא תימא בשלמא דקל לפירותיו עבידי דאתי פירות ומהני לרבנן דקל לפירות דעבידי דאתי כמו לר"מ פירות דקל אבל עבד לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי אפי' לדקל לפירותיו. מש"ה אמר הא קאי שור ועדיף בצד א' מדקל לפירותיו כנלע"ד ועיין רשב"א:

והא חזי למיקם קמי'. עיין תוס' ב"ק י' ע"א ד"ה פסולי מוקדשין בסוף דבריהם כתבו מת עבד והנכרי הקנוי לישראל מותר בהנאה ומייתי משנה למלך סוף הל' אבל דמשמע נכרי הקנוי היינו עבד שלא מל ולא טבל ועבד שכתבו היינו אפי' מל וטבל אפ"ה מותר בהנאה ועמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א בחי"ד בזה א"כ קשה הרי חזי להאכילו לכלביו. וצ"ל דכיון דלא חזי לכלום אלא להאכילו לכלבים לכשימות אסור להאכילו תרומה טהורה הראוי למאכל אדם דוקא כרשיני תרומה מותר להאכיל לבהמת כהן אבל לא מאכל אדם. ובזה ניחא לי מ"ט לא כתיב בפ' בא גבי חקת הפסח יליד בית רק מקנת כסף ולאתוי' עבדים שאינו שוה כלום כגון טריפה ומוכה שחין מעכב רבו מלאכול בפסח כשהוא ערל ולהנ"ל א"ש דעכ"פ שוה להאכילו לכלבים לכשימות. ויש פוסקים אפי' אי טרפה אינו חי ולא יולדת מ"מ הזכר אי מזדקקין לי' לנקבה מוליד ומ"מ לא קשי' הא עבד טרפה ומנוול חזי למסור לולדות דעבד לולדות גרע מדקל לפירותיו דוקא לקנס דקאי עבד ושור וכמ"ש לעיל:

שקידש בת חורין. באבני מילואים סי' מ"א הקשה הא לרבא קיימא סוגין וס"ל קדושין שאין מסורין לביאה פי' כל מה שהקדושין גורמין איסור מוסיף על מה שקדם לא הוה קידושין וה"נ אע"ג דמעיקרא נמי הוה איסורא משום חצי עבדות שלו. מ"מ ע"י הקידושין ניתוסף עלי' אתי צד עבדות ומשמש בא"א כדאיתא ביבמות וא"כ לא הוה קידושין ע"ש. ולפע"ד לק"מ דצד החירות שהוא בעל הקידושין עליו לא נתוסף דבר כ"א על צד העבדות ומצידו ליכא ענין קידושין כלל. וכל ספיקא של ש"ס אי חלין קידושין לשיצטרך גט אבל פשיטא שאסור לו לבא עליה בהיתר כל זמן שלא נשתחרר:

אם תמצא לומר וכו'. כתבו תוס' המ"ל איפכא עיין מהרש"ל ומהרש"א. ולפע"ד המ"ל את"ל המקדש חצי אשה פשטה קדושין בכולה ולא נימא דעת אחרת שאני התם חזי' שתתפשט בכולה משא"כ הכא וזה פשוט לע"ד:

אמר רבא ב' תשובות בדבר וכו'. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה ההורג וכו' והנה אי ס"ל לרבא טרפה חיה מכ"ש שמוליד וא"כ משכחת ליה יורש שאחר שהטריפו שחררו ונשא אשה והוליד ומת ואותן בנים ירשוהו. וכעין קושי' זה כבר עמדו עליה פר"ח במים חיים ושעה"מ ועיין מ"ש בתשו' אבני מילואים סי' ח' דלא כפרש"י וס"ל גם קנס הוא כופר ואינו משתלם אלא אחר מיתה ומחדש פי' אחר בש"ס ע"ש. ולפע"ד דכופר הוא דמים למשפחה שמשלם להם כאילו נגח בהמה שלהם וצריך לשלם להם בהמתם כן צריך לשלם להם הפסדם שחיסר מהם איש זה ממשפחתם אלא אגב זה מכפר גם על המזיק אבל עיקור הוא תשלומו למשפחה מה שחיסר מהם. וכן פירש"י בהדיא בב"ק מ"ג ע"א ד"ה לא דמים וכו'. והשתא אם נגח שור לישראל והטריפו ואח"כ הוליד ומת אע"ג שהתשלומין הם על שעה שעשאו טרפה אלא גז"ה שחובשין אותו עד שימות עיין תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א אבל הדמים הם בשביל השעה שעשאו טרפה והבנים הרי נולדו מאב טריפה ולא הפסידו כלום מ"מ התשלומין להם דהתשלומין הם להמשפחה והם הקרובים יותר אבל חצי עבד שנטרף ואז לא הי' לו משפחה ולא שום חייס ואח"כ נשתחרר והוליד ומת מאין יזכו הבנים באותן הדמים הלא נולדו מטרפה ולא הפסידם כלום ובאותה שעה שנטרף לא הי' לו משפחה כנלע"ד וק"ל:

אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. הנה לעיל מקשה לימא יום של רבו לרבו וכו' ולכאורה צ"ע הלא אפי' למשנה ראשונה או בשפחה וכיוצא שעובד רבו יום א' וכו' מ"מ הלא פשוט שהוא בעצמותו בכל איבריו מעורב חציו עבד וחציו ב"ח רק מטעם חלוקת השותפין חלקו יום א' לעצמו ויום א' לרבו ותקנו ג"כ אפילו מצא מציאה או נגחו שור יהיה יום של רבו לרבו כדי שאם יארע כן ביום של עצמו יהי' לעצמו. כל זה בנגחו אבל אם המיתו דראוי ליטול ואין לו ופירש"י המזיק מחזיק בחצי כופר והשתא אם אירע ביום של רבו איך יוציא הרב מהמזיק לומר ביום שלי הומת הלא יאמר המזיק מה לי ולך בימים מאן פלג לן הלא גם ביום הזה הוא חצי בן חורין וממילא אם יארע כן ביום של עצמו צריך המזיק לשלם חצי הקנס להרב ומאי פריך ש"ס וצ"ל אה"נ הומ"ל הכי אלא דלא תפשוט איבעי' דילמא קיי"ל שקדושיו קידושין ויש לו יורשים ממש ואותם בודאי לא ירשו מאביהם יותר ממה שהי' לו ואם הי' ביום של רבו לרבו וביום שלו ליורשין ופריך שפיר ומוקי נגחו שור בדלא כלי' קרנא. ולפ"ז למאי דפסק רמב"ם ראוי לירש ואין לו תו לא צריכנא לחלק בין כלי' קרנא ללא כלי' קרנא ומיושב הרמב"ם דלא מחלק בהכי וכבר כתבתי בזה לעיל. ועוד נ"ל מה שלא פי' הרמב"ם דמיירי בחצי עבד כעין משנה ראשונה היינו שפחה או סריס או עבד של קטן דלאו בר כפי' היא או עבד קטן שאיננו עדיין בעל פ"ו ולא התנה הרמב"ם כן משום דבכלי' קרנא גם למשנה אחרונה מפסיד האדון בשיווי של חצי דמיו שכותב שטר עליו וראוי ליטול בנגחו שור וכילה קרנא:

ראוי ליטול ואין לו. כתב מורי בהפלאה בקונטרס אחרון סי' מ"ד בחי' ש"ע א"ע דלמסקנא בחצי' שפחה וחצי' ב"ח תפסי קדושין א"כ משכחת יורש כשבא ישראל על ח"ש וחב"ח והולידה שהולד ג"כ חצי עבד וחב"ח וכשהומת הרי אביו יורשו כיון שיש קדושין לאב ולאם יש להם חייס ויורשו. אלא הכא רבא קאמר דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח ע"ש. הנה דין זה דבן ישראל הבא על ח"ש וחב"ח דיש לו חייס מוכרח וכבר כתבתי כן בגליון ש"ס שלי בכריתות י"א ע"א כל העדיות א' גר וכו' ע"ש בש"ס ומקשים קיבל קדושין עבור שפחה קטנה וצ"ל כנ"ל בן ישראל שבא על ח"ש וחב"ח והולד ג"כ ח"ש וחב"ח ומייחס חציו של חירות אחר האב וקיבל בה קדושין. אך לפע"ד אפי' לרבא דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח מ"מ ישראל הבא עליה והוליד והולד ח"ש וחב"ח כמו האם גם כן מתיחס אחר האב אע"ג דהאם אין בה דין קידושין מ"מ החייס תלי' רק בהאב וכיון שהאב יש לו קידושין במקום אחר א"כ אף שבא עכשיו על ח"ש וחב"ח יש לחצי חירות חייס אחר אביו. ואי תיקשי א"כ משכחת יורש כגון שהומת הולד ואביו יורשו י"ל אפי' לא דיימי מעלמא מ"מ יאמר המזיק דלמא לעלמא נמי אפקרה נפשה. בעלמא שפחה חרופה מיירי במיוחדת לעבד עברי וע"י אותו היחוד הבא עליה באשם קאי ה"ל כאשת איש דעלמא דלא אמרינן דילמא לאו אביו הוא אבל ברייתא וש"ס מיירי בזמן דאין ע"ע נוהג ולא משכחת אלא ישראל באיסור זנות ואפי' לר"ג ור"א דספ"ק דכתובות דס"ל מהימנת אם הוא והיא מודין וגם כשלא דיימא מעלמא מ"מ להוציא ממון מהמוחזק לא אמרינן הכי ומכ"ש בשפחה דפריצי. והיינו דקאמר רבא ראוי ליטול וק' מי הוא הראוי ליטול ולא דמי לדסוף פ' המניח דראוי ליטול הניזק אבל הכא אם אין כאן יורש מי ראוי ליטול ולהנ"ל א"ש ראוי ליטול אביו ומשפחת אביו ואין לו מטעם הנ"ל וק"ל:

כשם שהמקדש חצי אשה וכו'. שפת יתר הוא דלא צריך לדמיונו דאפי' אי מקדש חצי אשה פשטה קידושין בכולה הכא לא חזי' לכולי' וע"י שהוסיף לומר הרגיש שיש לחלק התם שייר בקנינו והיינו דקאמר אין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם היינו שהקב"ה הזמין להם מכשול בלשונו לומר כשם וכו' שעי"ז יעמוד על האמת:

ואם לחשך אדם לומר וכו'. כאן פירש"י ה"ה לכל ישראל ולפ"ז שייך שפחה חרופה אפילו בזמן שאין ע"ע נוהג ומיושב קושי' תוס' לעיל ל"ו ע"א ד"ה בזמן וכו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל וכו' ע"ש ולרש"י ניחא דאע"ג דלא נהג יובל ולא ע"ע מ"מ משכחת שפחה חרופה המאורסת לישראל כפירש"י כאן אמנם לקמן בד"ה המאורסת לע"ע וכו' הואיל וייחדוה לע"ע המותר בה משמע דוקא לע"ע ולא לישראל האסור בה והדין עמו דלקמן מיירי ביחוד בלא אירוסין וכי ס"ד מי שמייחד לו זונה שיהי' חייבין עליה אשם. אע"כ בע"ע שהתורה זכתה להאדון לייחד לו והעבד מחוייב ליחד עמה משום ולדות דאדון כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך אבל למאן דס"ל אירוסין ממש אין בין ע"ע לישראל ולא כלום:

ומ"ש רש"י דקנס מדעשאו טרפה דלא כתיב והמית אלא יגח עיין פירש"י ב"ק מ"ב ע"ב ד"ה מ"ט וד"ה והמית וכו' ע"ש. צ"ל אע"ג בעבד נמי והשור יסקל מ"מ לא סמיך לי' וגם בעליו יומת ע"כ ממיתין השור מיד שעשה העבד טרפה משא"כ בבן חורין ממתינין עד שימות כמו מיתת הבעלים חמיר עבד מבן חורין כמו שחמיר שאפי' המית מוכה שחין משלם שלשים משא"כ בן חורין. ועיין תשו' אבני מילואים הנ"ל. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בקנס:

תוספות בד"ה מי איכא עבדא כו' וא"ת דאפילו דאינו מכור תיקשי כו' שיכול למכרו כולו כו' עכ"ל. ולפי שתירוצם דחוק היה נלע"ד דלולא דבריהם יש ליישב בע"א משום דקשיא לי עוד בסוגית הש"ס דמשני בעבד טריפה ומקשה והא חזיא למיקם קמיה ואמאי לא מקשה הכי אגופא דברייתא והנלע"ד ליישב חדא מיגו חדא דרבי אבא דבעי למיפשט מהאי ברייתא דאין יכול למכרו לקנס היינו משום הא גופא דהוי קשיא ליה היכא אשכחן מקנת כסף שאינו שוה כלום הא חזי למיקם קמיה אע"כ דאיירי הכא בענין שאין לרבו כהן עליו שום קנין ממון כגון שהפקירו או כיוצא בו שמעוכב ג"ש ואין לרבו כהן עליו אלא הקנס וקס"ד דמעוכב ג"ש קנסינן לרבו וממילא דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה מה"ט גופא דקרינן ביה קנין כספו ומדקאמר בברייתא שאינו שוה כלום בעי למפשט שפיר דאין יכול למכרו לקנס ומש"ה אינו שוה כלום. ובזה נתיישב' קושיית התוספות שהרי אינו יכול למכרו לגמרי כיון שאין לו עליו שום זכות אלא לקנס בלבד ולבתר דדחי הש"ס דאיירי בעבד טריפה וא"כ ע"כ דתו לא מיתוקם בכה"ג במעוכב ג"ש דא"כ אמאי קרי ליה קנין כסף כיון שאין לו שום זכות ממון שהפקירו ולקנס נמי לא חזי דעבד טריפה הוא אע"כ מדקרי ליה קנין כסף דאיירי בעבד גמור שהוא עדיין קנין כספו א"כ מקשה הש"ס שפיר הא חזי למיקם קמיה כנ"ל נכון ולולא שהתוספות לא כ"כ ובני המופלא מוה' בעריש נר"ו מדעתיה דנפשיה כיון לכל מ"ש והוסיף מדיליה שאין צריך לדחוק דאיירי במעוכב ג"ש ולמיפשט האי בעיא דלעיל דמעוכב ג"ש קנס לרבו ואוכל בתרומה אלא דבלא"ה קס"ד דאיירי שמכר הכהן גוף העבד לאחר והשאיר לעצמו העבד לקנסו דתו לא מצי למכרו אם לא לקנס בלבד וכוליה כדכתיבנא אלא דלפמ"ש לעיל בסמוך א"א לפרש כן דכיון שמכר הכהן העבד לזר ויש לזר חלק בו תו לא אכיל בתרומה כלל כמו שהארכתי בזה ואי במכרו לכהן ת"ל דאכיל בשביל הלוקח לכך נ"ל כמ"ש ודו"ק:

גמרא אמר רב ששת כשם שהמקדש חצי אשה כו' ואם לחשך אדם לומר כו' אלמא בת איתרוסי היא ופירש"י בד"ה חצי שפחה וחב"ח המאורסת לע"ע וה"ה לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפמ"ש התוספות בד"ה את"ל דהו"מ למימר איפכא ופירשו כל המפרשים דהיינו לענין חצי אשה נמי שייך לחלק בין חזיא לכולה או לא ואם כן מאי קשיא ליה לרב ששת מההיא דמאורסת לע"ע דנהי דסבר ר"ש דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת היינו משום דשייר בקניינו והא דקאמר נמי כך המקדש חצי שפחה וחב"ח אינה מקודשת היינו משום דאיכא נמי חדא לריעותא דנהי דלא שייר בקניינו אכתי לא חזיא לכולה משא"כ בח"ש וחב"ח דמאורסת לע"ע דלא שייר בקניינו וחזיא נמי לכולה דאיכא תרתי למעליותא מש"ה פשיטא דמקודשת ומ"ש רש"י ז"ל וה"ה לכל ישראל היא גופא תיקשי מנ"ל דהכי הוא כיון דאיכא טעמא לחלק וצ"ע:

שם אמר רב חסדא ח"ש וחב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה כו' ואין אני קורא בה אשת שני מתים כו' וקשיא לי דאכתי משכחת אשת שני מתים בשלא נשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דנהי דקדושי ראובן תפסי בה מ"מ כיון שאין חייבים ע"י קידושין הללו אלא אשם כדמשמע מפירש"י ז"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ נראה דקדושי שמעון נמי תפסי בה דהא קי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין והכא ליכא אפילו לאו אלא אשם גרידא. כל זה שייך בלשון התוספות בד"ה ואין אני קורא דמשמע להו דלא אשכחן כלל זיקת שני יבמין מדאורייתא והוצרכו לפרש דאשכחן לה בעלמא ואהא קשיא לי שפיר דמשכחת לה בהאי גוונא דשמעתין כשלא נשתחררה וע"ש לקמן בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב דהא דקי"ל בעלמא קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קידושין לא ובלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתפסו קידושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר כנ"ל:

אמר רב אדא בר אהבה כשעשאו טריפה וכו' עמ"ש הרב פרי חדש בקונטריס התשובות שבסוף ספר מים חיים סימן ב' מה שהביא משם תוספות שאנץ בסוגיא זו ומה שפקפק הרב ז"ל בדבריהם ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן נ"ז בס"ד ע"ש:

דלמא מודה. בב''ד קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור: ויליד . בית מה ת''ל. לענין אכילת תרומה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו יליד בית בן שפחתו: אילו כן. דלא כתיב אלא קנין כספו הוא יאכל בו: אף קנין כסף אע''פ שאינו שוה כלום. כגון שנעשה מוכה שחין: מי איכא עבדא דלא מזדבן. בפרוטה: לקנסא. שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף: בטרפה. שאין משלמין עליו קנס דגברא קטילא הוא: והא חזי למיקם קמיה. לשרתו אע''פ שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה או ניקב קרום המוח ראוי לשירות קל: במנוול. דמאיס והוי נמי טרפה דלאו בר קנסא הוא: בקדושין. אמרינן התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת הכא מי הוי קדושין או לא: אם תמצא לומר. כלומר אי בעית למפשט מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדיך אבל הא לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה: ואם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת. ובעית למפשט הא מינה דכי היכי דמקדש חצי אשה אינה מקודשת הואיל דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתנסיב אחרינא בהדי דאיתתא לא חזיא לתרי ואשתכח דפלגא הוא דקדיש הכא נמי חצי איש שקידש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקדשה לכולה אבל האי לא שייר מידי דכל מה דחזי למעבד עבד: כשעשאו טריפה. דהוה ליה כמאן דקטליה ויהב ליה לנפשיה: ועוד כופר הוא כו'. דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה שנאמר אם עבד יגח השור וגו' (שמות כא) איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה אבל בכופר של בן חורין כתיב והמית איש או אשה: ראוי ליטול. דפלגא לאו בר קנסא הוא אלא בר כופר: ואין לו. שהרי מת ויורשים אין לו שיגבו וזה המזיק זכה במה שבידו ולעולם בשמת וה''ק נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין: אוקי אמורא עליה. העמיד מתורגמן לפניו לחזור ולדרוש: והמכשלה הזאת. כלומר כך התחיל בדרשא מקרא כתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך באנשי ירושלים שפסקה תורה מהם והיו שואלין לחבריהם שמלה לך קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידיך כלומר דברים שמכוסין כשמלה שלך הן שאתה בקי בהן אמור לנו ותהיה קצין והמכשלה הזאת דברי תורה שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו והוא נותן לב ומבין תחת ידיך הן אף אני נכשלתי בהוראתי וחוזרני בי: ואם לחשך אדם לומר. תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות (יא.) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה: אלמא בת אתרוסי היא. מדקתני מאורסת: אמור לו. וכי סבור אתה שהן אירוסין ממש: כלך אצל רבי ישמעאל. דאמר התם דברה תורה כלשון בני אדם ובשפחה כנענית שלא נפדית כלל קמשתעי קרא: המאורסה לעבד עברי. וכי שפחה כנענית גמורה בת קדושין היא הא חמורה בעלמא היא עם הדומה לחמור: מיוחדת. וגזירת הכתוב היא דמחייב עלה אשם הואיל וייחדוה לעבד עברי המותר בה: וחזרה ונתקדשה לשמעון. אחיו ובחיי ראובן וראובן לא גירשה:

מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. וא''ת כי אמר נמי דאינו מכור תקשי ליה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא שיוכל למכרו כולו לגמרי וי''ל דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי אפי' לא יצטרכו לפרנסו שיוכל לומר עשה עמי ואיני זנך מ''מ מימנעי אינשי לקנותו שלא יהא רגיל אצלם אבל אם מכרו לקנס מכור זמנין דזבני ליה ועי''ל דאפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכור: אם תמצא לומר התקדשי לחציי מקודשת. וגבי אשה קאמר אם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת והוי מצי למימר איפכא אלא האמת נקט דהכי מסיק בפ''ק דקידושין (דף ז.): ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה. תימה דמה תולה יורשין בקידושין והלא בנו מן הפנויה יורשו כדאמר (יבמות דף ק:) גבי עשרה כהנים שפירש אחד מהן ובעל דהולד שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו משום דלא ידעי' אבוה מנו ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קידושין תנן בפרק שני דיבמות (דף כב.) דהוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו והכא אי תפסי בה קידושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש בא''א כדאמרינן [בהחולץ] (שם דף מה.) וי''ל דסבר הש''ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו:

גיטין מג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד