גיטין מב ע"ב

וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו אַמַּאי הָכִי נָמֵי לֵימָא יוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ שָׁאנֵי הָכָא דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא
וְאֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא קָא כָלְיָא קַרְנָא כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר
הָנִיחָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה שַׁפִּיר
אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הַאי שׁוֹר הוּא וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק
אִיבָּעֵית אֵימָא כְּשֶׁהִכָּהוּ אָדָם וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵימְרָא הִיא וּמֵימְרָא לְרָבָא לָא סְבִירָא לֵיהּ
אִיבַּעְיָא לְהוּ מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר יֵשׁ לוֹ קְנָס אוֹ אֵין לוֹ קְנָס
כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו אָדוֹן הוּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר אָדוֹן קָרֵינָא בֵּיהּ
תָּא שְׁמַע הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו מַאי לָאו כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה
לֹא כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה
תָּא שְׁמַע הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ וְסִימָא אֶת עֵינוֹ יוֹצֵא בְּשִׁינּוֹ וְנוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ לוֹ קְנָס וּקְנָס לְרַבּוֹ הַשְׁתָּא חָבְלִי בֵּיהּ אַחֲרִינֵי יָהֲבִי לֵיהּ לְרַבֵּיהּ חָבֵל בֵּיהּ רַבֵּיהּ גּוּפֵיהּ יָהֵיב לֵיהּ לְדִידֵיהּ
דִּלְמָא כְּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ דְּתַנְיָא בְּכוּלָּן עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר צָרִיךְ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר צָרִיךְ
הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן בְּשֵׁן וָעַיִן הוֹאִיל וְתוֹרָה זִכְּתָה לוֹ וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁאָר אֵבָרִים הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא
קְנָס הָא קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן אֶלָּא אֵימָא הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא
אִיבַּעְיָא לְהוּ מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר אוֹכֵל בִּתְרוּמָה אוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל קִנְיַן כַּסְפּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר קִנְיַן כַּסְפּוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה וְחוֹלְקִין חֵלֶק אֶחָד עַל הַגּוֹרֶן הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר בְּחַד מִינַּיְיהוּ דְּעֶבֶד הוּא קִנְיַן כַּסְפּוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ הָכָא לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא כְּלָל
אִיבַּעְיָא לְהוּ עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס מָכוּר אוֹ אֵינוֹ מָכוּר
תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ אֲבָל הָכָא מִי יֵימַר דְּמִינְּגַח וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר דְּמִינְּגַח מִמַּאי דִּמְשַׁלֵּם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

וחצי כופר - משום חצי בן החורין שבו - ליורשיו, כדין שור שהמית בן חורין, שבעל השור משלם ליורשיו כופר; [ונחלקו תנאים: ^[1] אם דמי הניזק הוא, או דמי בעל השור].

ותיקשי: אם כאשר אמרנו שתשלום נזק מתחלק בין יום של רבו ליום של עצמו, אמאי דין התשלום כשהמית אותו השור, אין בו חילוק בין יום של רבו ליום של עצמו!? והרי הכא נמי לימא [אף כאן יש לנו לומר]:

אם המית אותו השור ביום של רבו, יהא התשלום לרבו.

ואם המיתו השור ביום של עצמו, יהא התשלום לעצמו, כלומר: ישלם ליורשיו כדין בן חורין!? ^[2]

ומשנינן: שאני הכא בברייתא העוסקת בהמתת העבד, כיון דקא כליא קרנא [הקרן שהוא העבד, הרי הוא כלה על ידי השור], ולכן אין לחלק בין יום של רבו, ליום של עצמו.

ומקשינן: ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא, איך תמצא נזק דלא כליא קרנא, שיתקיים בו הדין שאמרנו לעיל: נגחו שור, יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו!? שהרי מה לי אם כליא כל הקרן, מה לי אם קטע את ידו וכלה היד, והרי אף זו "כליא קרנא" מיקרי!?

ומפרשינן: יש לנו למצוא חילוק בתשלומי נזק בין יום של רבו ליום של עצמו, בכגון שהכהו השור על ידו של האדם, וצמתה [יבשה] ידו, וסופה לחזור לחיותה, ונמצא שלא כליא קרנא, ומכל מקום חייב בעל השור לשלם, כפי ערך פחת דמיו של האדם בגין היות ידו צמותה לפרק זמן.

ובאופן זה חלוק תשלום הנזק: שאם היה הנזק ביום של רבו, כי אז תשלום הנזק הוא לרבו, ואילו אם הזיקו ביום של עצמו, כי אז תשלום הנזק הוא לרבו.

א. אדם החובל בחבירו וכגון שקטע את ידו, הרי זה משלם חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

ב. הנזק הוא דמי היד, שהרי פחתו דמיו של העבד לימכר בשוק, כי אין מחירו של עבד עם יד, שוה למחירו של עבד ללא יד. ^[3]

ג. השבת [לשון שביתה וביטול מלאכה], הוא תשלום נוסף על ביטולו ממלאכה של הנחבל עד שיתרפא, וחייב החובל לפצות אותו על אבדן הכנסותיו בזמן זה.

ד. אין החובל חייב לשלם אבדן הכנסות כפי שהיה ראוי להרויח אילו לא היתה היד קטועה, שהרי כבר שילם לו את ערך ידו; אלא חייב הוא לשלם על אבדן הכנסות של אדם חסר יד שנפל למשכב, שהרי אף זה ראוי להיות שומר קשואין, ומשום מחלתו הרי הוא מנוע מכך, ולכן משלם לו החובל "שבת".

ה. אין חייב בחמשה דברים אלא אדם שחבל בחבירו בלבד, אבל שור שחבל באדם אינו משלם אלא נזק בלבד, שהרי אמרה תורה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", ולמדנו: "איש בעמיתו" הוי בדין נתינת מומין, ולא "שור בעמיתו של בעליו". ^[4]

ו. נחלקו אביי ורבא בפרק החובל [בבא קמא פו א], במי שהיכה את חבירו על ידו, וצמתה ידו וסופו לחזור, האם חייב הוא לשלם תשלום "נזק" ותשלום "שבת", או שאינו חייב אלא תשלום "שבת" בלבד; דהיינו: דעת אביי: כיון שפחתו דמיו מלימכר בשוק בשל ידו שצמתה לפרק זמן, הרי הוא חייב לשלם פחת זה מדין "נזק"; ומלבד זה יש לו לשלם "שבת", שהרי הוא שובת ממלאכה ושוכב במטתו בשל כאב המכה, והוא משלם כפי מה שהיה ראוי להרויח אילו לא היה לו יד אך לא היה נופל למשכב, דהיינו כשומר קישואין, שלכך הוא ראוי אף ללא יד.

ואילו לדעת רבא, אין כאן שני תשלומים של "נזק" ושל "שבת", אלא תשלום אחד בלבד של "שבת", שהרי עד שתחזור ידו לכמות שהיתה, אין הוא מרויח כמי שיש לו יד ראויה למלאכה; והיות וראוי היה להיות נשכר כשאר פועלים שבשוק, הרי הוא משלם לו שכר זה כ"שבת".

ומקשינן: הניחא לאביי, דאמר: אדם שהכה את חבירו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור, הרי החובל נותן לו לנחבל:

שבת גדולה, היינו מה שפחתו דמיו בשל אובדן זמני של היד, ותשלום זה הוא מדין "נזק", [ונקרא "שבת גדולה", משום שפחת דמיו הוא בשל שבת זמני ממלאכה].

ושבת קטנה, היינו מה שהוא בטל ממלאכה בשל שכיבתו במיטה מחמת חולי המכה, ועד שיקום ממטתו לכשיחלוף כאב המכה, ותשלום זה הוא משלם מדין "שבת", ואינו משלם אלא כשומר קישואין לפי שלכך בלבד הוא ראוי כשצמתה ידו ולא היה נופל למשכב.

ואם כן, אף שור שהכה את האדם על ידו וצמתה וסופה לחזור, הרי הוא משלם שבת גדולה מדין נזק, ומשכחת לה שפיר לחילוק התשלום בין יום של רבו ליום של עצמו.

אלא לרבא, דאמר: אם היכה אדם את חבירו על ידו וצמתה וסופה לחזור, אין הוא משלם "נזק" כלל, ואינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, דהיינו ביטול מלאכה בשל אבדן זמני של יד אדם הראוי לכל עבודה, ומשלם לו כפי השער שנשכרים פועלים בשוק. ^[5]

ואם כן תיקשי לרבא: הרי האי שור הוא, הרי בשור שהיכה אנו עוסקים, ובו אנו באים לחלק בין יום של רבו ליום של עצמו, ושור הרי אינו משלם אלא נזק, ואין שייך כלל באופן זה חילוק תשלומין!?

ומשנינן בשני אופנים:

א. אי בעית אימא: אף שאכן לא תמצא בשור תשלום נזק חלוק בין יום של רבו ליום של עצמו, מכל מקום הרי תמצאהו כשהכהו אדם, כי אז חלוק התשלום בין יום של רבו ליום של עצמו. ^[6]

ואיבעית אימא:

הרי מה שחילקנו בתשלומי נזק בין יום של רבו ליום של עצמו, מימרא היא, ואינה משנה או ברייתא, ואם כן אף שלא תמצא דין זה אלא לדעת אביי, לא תיקשי לרבא, כי יש לומר דהך מימרא לרבא לא סבירא ליה.

איבעיא להו:

עבד שאין לאדון בו קנין ממון, אלא שמעוכב הוא גט שחרור להפקיע ממנו את קנין האיסור שיש בו, כגון "המפקיר עבדו" שאין לאדון בו קנין ממון, אלא קנין איסור בלבד, ^[7] האם יש לו קנס אם המיתו שור, וניתן הקנס לאדוניו.

או שמא אין לו קנס כלל?

וכשם שמסתפקת הגמרא בקנס, כמו כן מסתפקת הגמרא אם חבל אדם בעבדו, אם תשלומי החבלה הם של האדון או של העבד. ^[8]

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: האם נאמר, שהיות ו"כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו" אמר רחמנא, והאי [וזה האדון] נאמר שלאו אדון הוא כי אין לו בו "קנין ממון", והרי זה מיעוט מכל דין תשלום קנס.

או דלמא: אף שאין לאדונו בו קנין ממון, מכל מקום כיון דעדיין מחוסר העבד גט שחרור - ויש לאדון בו "קנין איסור" - אכתי "אדון" ["אדוניו"] קרינא ביה?

תא שמע מן הברייתא שהובאה לעיל:

המית השור את מי שחציו עבד וחציו בן חורין; הרי זה נותן חצי קנס לרבו, וחצי כופר ליורשיו.

מאי לאו, האם לא כן שברייתא זו היא כמשנה אחרונה של בית הלל [לאחר הודאת בית הלל לבית שמאי], שכופין את אדון חצי העבד לשחררו, ונמצא שאינו אלא מעוכב גט שחרור. ^[9] ואם אכן כן, הרי יש לנו ללמוד: מעוכב גט שחרור יש לו קנס והקנס הוא לרבו.

ודחינן: לא תפרש את הברייתא כדעת בית הלל לאחר חזרתם, אלא כמשנה ראשונה שלהם, קודם שהודו לבית שמאי, ואין זה מעוכב גט שחרור, אלא חצי עבד גמור.

תא שמע מהא דתניא: הפיל האדון את שינו של עבדו וגם סימא את עינו, הרי העבד יוצא לחירות בשינו [שהרי המפיל את שן עבדו, יוצא העבד לחירות], ונותן לו האדון לעבדו את דמי עינו, כי היות ויצא ממנו בשינו, צריך הוא לשלם לו את חבלת עינו, שהרי כבר אינו עבדו שייפטר מלשלם לו את חבלתו.

נמצא מבואר בברייתא זו, שאף כי העבד עדיין לא קיבל גט שחרור מחמת הפלת השן, ולא פקע ממנו אלא קנין הממון, די בזה שתהא חבלתו לו עצמו -

ואי אמרת: יש לו קנס למעוכב גט שחרור, וקנס לרבו, ואף החובל בעבד המעוכב גט שחרור משלם הוא את חבלתו לרבו; הרי תיקשי: השתא אם חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה [אם חבלו בו אחרים הרי הם משלמים לאדון] -

אם חבל ביה רביה גופיה, וכי יהיב ליה לדידיה [אם חובל הוא עצמו בעבדו, וכי אטו יהא חייב לשלם לעבדו]!?

אלא ודאי שהקנס והחבלה במעוכב גט שחרור, אינו לרבא אלא לעצמו.

ודחינן: דלמא אותה ברייתא סוברת כמאן דאמר: המפיל את שן עבדו או את עינו, הרי זה יוצא לחירות, ואף אינו צריך גט שחרור, ומשום שלדעתו בהפלת השן פקע מן העבד מיד, הן קנין הממון והן קנין האיסור; ולכן משלם האדון לעבדו את חבלתו, שהרי זה בן חורין גמור, ולא מעוכב גט שחרור.

דתניא שנחלקו בדין זה תנאים:

בכולן - בכל עשרים וארבעה ראשי אברים שנשנו במסכת נגעים פרק ו משנה ז - עבד יוצא בהן לחירות אם נטל אותם האדון ואינם חוזרים, וצריך גט שחרור מרבו, דברי רבי שמעון.

רבי מאיר אומר: אינו צריך גט שחרור.

וכן נחלקו בדבר תנאים נוספים:

רבי אליעזר אומר: צריך גט שחרור; רבי טרפון אומר: אינו צריך גט שחרור; רבי עקיבא אומר: צריך גט שחרור.

התנאים המכריעין לפני חכמים [האומרים איזו שיטה נראית], אומרים:

נראין דברי רבי טרפון - האומר: אינו צריך גט שחרור - ביציאת עבד בשן ועין [שן או עין], הואיל ותורה זיכתה לו לעבד את שחרורו, וכדמפרש ואזיל.

ודברי רבי עקיבא - האומר: צריך גט שחרור - ביציאת עבד בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.

ותמהה הגמרא על הברייתא: וכי אטו יציאת עבד בראשי אברים, קנס חכמים הוא!?

והא קראי קא דרשינן [והרי מקראות אנו דורשים] ללמד, שהעבד יוצא בראשי אברים, וכמבואר בקדושין כד ב, ואיך אתה אומר שאין זה אלא קנס חכמים!?

אלא אימא: הואיל ויציאת עבד בראשי אברים אינו מקרא מפורש כשן ועין, אלא מדרש חכמים מן המקראות הוא, לכן צריך הוא גט שחרור. ^[10]

איבעיא להו:

עבד של כהן שיצא לחירות, ובאופן שהוא מעוכב עדיין גט שחרור, ^[11] האם הוא אוכל בתרומה כשאר עבד של כהן, שאמרה תורה: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", או אינו אוכל?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: הרי "קנין כספו" אמר רחמנא שהוא אוכל בתרומה, והאי עבד שכבר יצא לחירות לאו "קנין כספו" הוא, שהרי כבר אין לו בו קנין ממון.

או דלמא: כיון דמחוסר עדיין גט שחרור, "קנין כספו" קרינא ביה?

תא שמע שעבד המעוכב גט שחרור הרי הוא אוכל בתרומה, מהא דאמר רב משרשיא: ^[12] כהנת [אשת כהן המעוברת ממנו, וכבר מת הכהן] שנתערב ולדה בולד שפחתה שהוא עבד של כהן ואוכל בתרומה.

הרי אלו התערובות אוכלין שניהם בתרומה, שכל אחד מהם, אם לא שכהן הוא בעצמו, הרי עבד כהן הוא [עבדו של חבירו הכהן], שאוכל אף הוא בתרומה.

ואולם אין הם חולקין אלא חלק אחד של תרומה על הגורן -

כלומר: כשבעל הבית מחלק לכהנים תרומה בגורן, הרי זה לא יתן לאחד מן הולדות אלא במעמד השני, שהרי קיימא לן: אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, שלא יאמרו: כהן הוא ויבואו להכשירו ליוחסין.

והיות וכל אחד מהם ספק עבד הוא, אין חולקין לו תרומה אלא אם כן חבירו עמו, שאף אם אינו אלא עבד, הרי רבו עמו.

הגדילו התערובות האלו וראויים לשחרר עבדים, אם רצו הרי אלו משחררין זה את זה.

ומוכיחה הגמרא מדין זה לדין אכילת תרומה במעוכב גט שחרור; שהרי: העבד המעורב אינו אלא עבד המעוכב גט שחרור, כי אין אדונו יכול להשתעבד בו, כיון שמי יודע מי העבד ומי האדון; ומכל מקום אוכלים הם בתרומה, הרי למדנו: אף המעוכב גט שחרור אוכל בתרומה.

ודחינן: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?

התם, הרי אף שבפועל מחמת הספק אין יכול אף אחד מן התערובות להשתעבד בחבירו, הרי כיון שאם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו [על אחד מהם] דעבד הוא, הרי ישתעבד בו חבירו -

ואם כן אף השתא שעדיין לא בא אליהו, "קנין כספו" קרינא ביה. ^[13]

אבל הכא במעוכב גט שחרור, שאף לפי האמת אין לו בו קנין ממון, ואינו אלא מעוכב גט שחרור, שפיר יש מקום להסתפק ולומר: לאו קנין כספו הוא כלל.

השמועה הבאה מתפרשת לפי שיטת התוספות, כפי שכתב רבינו עקיבא איגר, שהיא פשטות כוונת התוספות. ^[14].

א. נחלקו רבי מאיר וחכמים, בדין קנין בדבר שלא בא לעולם אם הוא חל; ואופן המחלוקת שנחלקו בו, הוא, במי שאומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי, או לאחר שימות בעליך:

דעת רבי מאיר: הקדושין חלים, ואף על פי שהוא דבר שלא בא לעולם.

דעת חכמים: אין אדם מקנה וקונה דבר שלא בא לעולם, ואין הקדושין חלים.

ב. ולכן, המקנה לחבירו פירות דקל שעדיין לא חנטו, היות ודבר שלא בא לעולם הם, הרי שדין זה תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים.

ג. אבל המקנה לחבירו "דקל לפירותיו", בזו אף חכמים מודים שהמכר חל, היות והדקל כבר בעולם הוא.

איבעיא להו:

עבד שמכרו רבו לאחר לענין קנס, והיינו שמכר את העבד לענין קנס, [ומכירה זו יש לדון לדמותה למכירת "דקל לפירותיו", שהן לדעת רבי מאיר והן לדעת חכמים המכירה חלה]:

האם מכור הוא העבד לכך, והקנס יהיה של הקונה.

או שמא אינו מכור, והקנס הוא לאדונו?

ומפרשת הגמרא את האיבעיא:

תיבעי [יש להסתפק ספק זה] הן לרבי מאיר הסובר: "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", והמקנה אפילו את פירות הדקל לבדם, הרי הוא קונה לדעתו.

וכן תיבעי ספק זה לרבנן הסוברים: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", ואילו המקנה "דקל לפירותיו" - קנה.

כיצד תיבעי לרבי מאיר:

משום שיש לומר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר: "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" ואפילו כשמקנה אותו לבדו, אלא כגון פרות דקל שמכר אדם לחבירו קודם שבאו לעולם, ומשום דעבידי דאתו [עתידים הם לבא].

אבל הכא הרי כמה ספיקות יש להסתפק, אם אכן יהיה תשלום קנס, כי:

מי יימר דמינגח, מנין לנו שאכן יינגח העבד על ידי שור אי פעם.

ואפילו אם תמצא לומר דמינגח, ממאי דמשלם [מנין שישלם בעל השור את הקנס],

הערות

^[1] א. בבבא קמא כז ב, ושאר מקומות; ורש"י שכתב כאן שהוא דמי הניזק הוא כשיטה אחת. ב. ראה ברשב"א כאן שביאר למה לא נאמר: "כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר", וראה עוד בתוספות בבא קמא מ א ד"ה כופר, ובתוספות בבבא בתרא נו ב ד"ה ורבנן; וראה עוד בחידושי רבינו קרשק"ש.

^[2] יש לפרש את קושיית הגמרא בשני אופנים: האחד: שביום של רבו יהא חייב קנס שלם בלבד, ויהא כולו לרבו; וביום של עצמו ישלם כופר שלם בלבד, ויהא התשלום לעצמו. השני: בין כשנגח ביום זה ובין כשנגח ביום זה, יהא התשלום חצי קנס וחצי כופר, אלא שמקבל התשלום ישתנה מיום ליום. ובפשוטו, ספק זה תלוי במה שנזכר בעמוד א בהערה 12 בשם ה"קצות החושן", שהיות ואמרה הגמרא "איסורא לא קאמרינן", ממילא בהכרח, ש"קנין הגוף" אינו מתחלק בין יום של רבו לבין יום של עצמו, ובשניהם חציו קנוי לאדונו וחציו לו; ולפי שיטה זו, בין בזה ובין בזה אין לשלם אלא חצי קנס וחצי כופר, וקושיית הגמרא היא כהצד השני; אבל אם נאמר שלא כה"קצות החושן", אלא אף קנין הגוף מתחלק לימים, [וכמו שצידד ב"קהלות יעקב" הנזכר שם], אם כן יש לפרש את קושיית הגמרא כהצד הראשון. וראה מה שכתב ב"אילת השחר" כאן.

^[3] נתבאר על פי שיטת רש"י בבבא קמא פג ב [תחילת פרק החובל] ד"ה וכמה הוא יפה; וכן נראה אף כאן ברש"י בד"ה נותן לו; ויש מפרשים גדר תשלומי חבלה שהוא אינו משום שפחתו דמיו בשוק לימכר, אלא שכך אמרה תורה לשלם למי שחבל את חבירו, כפי השומא של עבד בשוק, אבל אין המזיק חייב משום שהפחית את דמיו, כי "אין דמים לבן חורין".

^[4] נתבאר על פי רש"י בבא קמא כו א, ד"ה איש כי; וראה רש"ש כאן.

^[5] א. מסתבר שאם נחשב את מחיר היד כמה שפחתו דמיה לימכר בשוק, כנגד פיצוי על כל יום עבודה שהוא מבטל בשל צמיתות היד [ואף ללא הנפילה למשכב], יהא התשלום לפי החישוב השני שהוא חישובו של רבא, גבוה יותר; ולשון "אינו משלם לו אלא שבתו שבכל יום ויום", הרי משמע שלרבא הוא משלם פחות. וצריך לומר, שלרבא אינו משלם לו אלא את ההפרש שבין שכר פועלים בשוק לבין שומר קשואין, וכשאנו מחשבים באופן זה יש לומר, שתשלום מחיר היד בתוספת שבת קטנה, הוא יותר מאשר תשלום שבת שבכל יום ויום שאינו משלם אלא את ההפרש שבין שכר פועלים לשומר קשואין, אלא שהסברא צריכה ביאור, למה לא ישלם על הזמן שהוא נופל למשכב, גם מה שהוא מתבטל מפעולת שמירת קשואין! ? [ואפשר, שלשון "אלא" שאמר רבא, אינו מתייחס אלא לסוגי התשלומין, ולא לסכום שמשלם המזיק]. ב. ברש"י בבבא קמא פו א, כתב שלא כמו שכתב כאן, אלא שלפי אביי הרי הוא משלם לו את כל דמי ידו, ולא כפי שפחתו דמיו בשל אבדן זמני של היד; ולפי זה, אכן יתכן שלפי רבא הרי הוא משלם לו את כל השכר שנשכרים פועלים בשוק עד שיחלוף כאב המכה, ומשיחלוף כאב המכה, משכר פועל בשוק ועד שומר קישואין; שהרי כל זה כאחד אינו מגיע אפילו לדמי היד לבדם; אלא שלפי דעת רש"י שם, אין מובנת סברתו של אביי, למה ישלם לו כפי פחת דמים של מי שאין לו יד, והרי הצמיתות אינה לצמיתות, אלא באופן זמני בלבד! ?

^[6] א. לפי תירוץ זה של הגמרא, נמצא שלשון הגמרא לעיל: "נגחו שור, יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו", אינו בדוקא, ואנו דנים באדם שהיכה את העבד, וראה "תפארת יעקב". ב. ה"חזון איש" [ראה ליקוטים כאן], נקט בפשיטות, שאף לפי רבא שחיובו הוא משום "שבת" ולא מדין נזק, מכל מקום אם הזיקו ביום של רבו הרי כל השבת הוא לרבו, ואם הזיקו ביום של עצמו, הרי כל השבת הוא לעצמו; ואף שבסברא היה לנו לומר: היות וחיוב שבת הוא על ביטול המלאכה, אם כן אף כשהזיקו ביום של רבו, הרי לא השביתו ממלאכת רבו אלא מחצית הימים, וכן ביום של עצמו, ואם כן ישלם שבת של יום זה לרבו ושבת של יום זה לעצמו, ואין נפקא מינה באיזה יום הזיקו; וראה מה שביאר שם בטעם הדבר, וראה מה שכתב על דבריו ב"אילת השחר". ג. לכאורה נראה, כי לפי מה שמפרשת הגמרא בשהכהו אדם, שוב אין אנו צריכים לפרש: כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור; אלא אף בשהכהו נזק דכליא קרנא, ומה שאמרו: יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו, היינו על השבת המתלוה לכל חבלה; שהרי מה לי מי שמשלם שבת בלבד, שהתשלום מתחלק באופן זה, ומה לי אם משלם הוא שבת מלבד הקרן, וצריך בירור.

^[7] ראה בסוגיא לעיל לט א.

^[8] כדמוכח ממה שפושטת הגמרא את הספק מדין תשלומי חבלה; וכתבו התוספות, דכיון שקנסא לרבו חבלה נמי לרבו, דמה לי קטליה כולא מה לי קטליה פלגא.

^[9] א. כתב רבינו קרשק"ש: "פירוש: דכיון דכופין לעשות לו גט חירות, מיד פקע קנין מעשה ידיו, ואינו אלא מחוסר גט שחרור". ב. יש לעיין: שלעיל דנה הגמרא בדין תשלום נזק ביום של רבו וביום של עצמו למי הוא, ופירשו התוספות את הספק לפי משנה ראשונה בלבד, והביאה הגמרא לעיל ראיה מברייתא זו גופה, ובהכרח לכאורה שנקטה הגמרא שמשנה זו נאמרה למשנה ראשונה, ואילו כאן נוקטת הגמרא בפשיטות שהנידון הוא למשנה אחרונה! ? ויתכן, לפי מה שכתבו התוספות לעיל, שנידון הגמרא הוא גם למשנה אחרונה, ובאופן שלא שייך לכפות את רבו [כגון ביתומים קטנים], ואם כן כוונת הגמרא לעיל היא, שאף כי הברייתא הזאת מסתבר שהיא למשנה אחרונה, וכמבואר כאן, מכל מקום כלול בזה כל האופנים של משנה אחרונה, ובכלל זה אופן שאין כופין את האדון לשחררו, ואז הרי הדין הוא כמו למשנה ראשונה.

^[10] בפשוטו, מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם בשורש שני שבספר המצוות, שיש חילוק בין דברים הנדרשים במידות שהתורה נדרשת בהן לדברים המפורשים בתורה, וכמו שמצינו בכמה מקומות שחילק הרמב"ם לדינא בין אלו לאלו, [דוגמא: בהלכות טומאת מת פרק ג הלכה ג כפירוש רוב האחרונים, ראה שם בספר המפתח]. אבל התוספות בשם רבינו תם, וכן הר"ן בחידושיו כאן, פירשו, שהטעם הוא משום שמדרש זה אינו ידוע לכל, ושמא ימצאנו האדון בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

^[11] וכגון שהפקיר את עבדו, או שהוא חצי עבד וחצי בן חורין, למשנה אחרונה שכופין את רבו לשחררו; ובתוספות בתירוץ אחד מפרשים את ספק הגמרא דוקא בחצי עבד וחצי בן חורין, ראה הכרחם בדבריהם. והמהרש"ל תמה: איך אפשר שמי שהוא חציו בן חורין וזר גמור בחציו זה, יאכל בתרומה! ? וראה מה שכתבו בזה המהרש"א ו"פני יהושע".

^[12] מה שלא הביאה הגמרא ממשנה ביבמת צט א, שהיא כעין מימרתו של רב משרשיא, ראה מה שכתב הגרי"פ על הגליון, ורש"ש ונמוקי הגרי"ב; וראה חדושי בן אריה הובא ב"הגהות וחדושים" הנדפס מחדש, שגרס בגמרא: "אמר רב משרשיא: תא שמע", וכדבריו כתב ב"מראה כהן", הובא שם.

^[13] ראה ב"קהלות יעקב" בבא מציעא סימן יא בדין "ממון שזכה מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, אי הוי שלו גמור", ראה שם באות ו' מה שכתב והביא מן האחרונים בביאור סברת הגמרא בסוגייתנו.

^[14] ברם, רבינו עקיבא איגר הוכיח ממקום אחר, שאי אפשר לפרש כן, ומתוך כך נדחק בביאור דבריהם באופן אחר, יראה המעיין בדבריו, שהובאו בליקוטים כאן בד"ה ב"מ ל"ג.

וחצי כופר (דמי ההרוג כשהוא בן חורין) יתן ליורשיו של המשוחרר למחצה. ולשיטה זו יש לשאול: אמאי [מדוע] כך הוא דרך התשלום? הכי נמי לימא [כך גם כן נאמר]: אם הרגו השור ביום של רבו — יתן לרבו, יום של עצמו — יתן לעצמו, או ליורשיו! ומשיבים: שאני הכא דקא כליא קרנא [שונה כאן שכלתה הקרן], שהרי מת העבד, ומשום כך מגיע חצי לרבו, גם אם נגחו השור ביום של העבד, שהרי סוף סוף חציו שייך לו.

ושואלים: ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא [איך הוא בדיוק מקרה זה שבו אין הקרן כלה] שבו נקבע הזכאי בתשלומים לפי היום שבו הזיק השור את העבד? ומסבירים: כגון שהכהו השור על ידו וצמתה (נעשתה משותקת) ידו ואולם סופה לחזור ולהתרפא.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת אביי, שאמר: אדם שחובל בחבירו באופן כזה שגורם לו שיתוק זמני — נותן לו שבת גדולה, כלומר, את ה"נזק" — מה שפוחת מחירו כעת בגלל השיתוק, וגם שבת קטנה על שבטל מכל מלאכה ומפסיד אף שכר עבודה שהיה יכול לעשות בהיותו משותק — שפיר [יפה], שגם מי שהזיק שורו — משלם נזק, שבת גדולה.

אלא לשיטת רבא, שאמר: אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, ולא את השבת של פחת מחירו ("נזק"), משום שסופו להתרפא ולשוב לכפי שהיה, הלוא האי [זה] שהזיק — שור הוא, ושור, כלומר, בעליו, אינו משלם אלא נזק, ואינו משלם שבת כלל, ואיך מסביר רבא את הדברים?

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן כשהכהו אדם ולא שור. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דבר זה מימרא [מאמר של אמוראים] היא, ומימרא [ומאמר זה] לרבא לא סבירא ליה [מסתבר לו, אינו מקבלה].

א איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה זו ללומדים: עבד שמבחינה ממונית יצא מרשות אדוניו, אבל עדיין הוא מעוכב גט שחרור, שלא ניתן לו עדיין שטר השיחרור שלו, האם יש לו, לאדוניו, קנס כדין כל עבד שהומת על ידי שור, או אין לו קנס?

והצדדים שבשאלה הזו: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" (שמות כא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי לאו [וזה לא] "אדון" הוא, שהרי העבד בפועל משוחרר. או דלמא [שמא] כיון שמחוסר גט (שטר) שחרור — עדיין "אדון" קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. מאי לאו [האם לא] שברייתא זו היא כשיטת משנה אחרונה, לאחר שהודו בית הלל לבית שמאי שלכל הדעות אין העבד הזה עובד עוד בשביל אדוניו, אף שלא קיבל עדיין את שטר השיחרור, ובכל זאת נאמר שאדוניו מקבל חצי קנס?

ודוחים: לא, שיטת הברייתא היא כשיטת משנה ראשונה של בית הלל, שעובד את עצמו יום אחד ואת אדוניו יום אחד, ולפי שיטה זו הוא אינו עומד לשיחרור כלל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: הפיל את שינו של עבדו, ואחר כך סימא את עינו — יוצא העבד לחירות בגלל שינו כמפורש בכתוב "לחופשי ישלחנו תחת שינו" (שמות כא, כז), ונותן לו האדון דמי עינו כאילו היה בן חורין. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שעבד שעדיין לא קיבל שטר שיחרור יש לו קנס וקנס לרבו, יש לתהות: השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה [עכשיו, הרי, אם חובלים בו אחרים הם נותנים לו את הקנס לרבו], חבל ביה רביה גופיה, יהיב ליה לדידיה [אם חובל בו אדוניו עצמו, יתן לו לעצמו] דמי עינו?

ומשיבים: דלמא [שמא] ברייתא זו סבורה כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שבמקרה של שיחרור עבד בגלל הפלת שן אינו צריך שטר שיחרור, אלא משתחרר מיד עם הפגיעה בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכולן, בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שהגדירו חכמים שעבד יוצא בהם לחופשי אם חבל בו רבו באחד מהם, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' מאיר אומר: אינו צריך שטר שיחרור. ר' אלעזר אומר: צריך. ר' טרפון אומר: אינו צריך. ר' עקיבא אומר: צריך.

המכריעין לפני חכמים, כלומר, אותם חכמים שהיו בודקים ומנסים להכריע בשיטות ולתווך ביניהן אומרים כך: נראים דברי ר' טרפון שאינו צריך שטר שיחרור — בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו במפורש את שיחרורו (שמות כא, כו-כז), ונראים דברי ר' עקיבא שצריך לכתוב לו שטר שיחרור — בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.

על הלשון תוהים: קנס חכמים?! הא קראי קא דרשינן [הרי מקראות אנו דורשים] ללמוד שהעבד משתחרר לא רק בחבלת שן ועין אלא גם בחבלה באיברים אלה! אלא אימא [אמור כך]: הואיל ומדרש חכמים הוא, ולא נכתב כן במפורש בתורה.

ב ועוד בענין מעוכב גט שיחרור איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מעוכב גט (שטר) שחרור שהיה עבדו של כהן, האם אוכל בתרומה או אינו אוכל? והצדדים בשאלה: "קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי [וזה] לאו [לא] קנין כספו הוא, או דלמא [שמא] כיון שמחוסר עדיין גט שחרור, "קנין כספו" קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה ממה שאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שילדו שתיהן ילדים, ונתערבו הילדים ולא ברור מיהו כל אחד מהם — הרי אלו, שני הילדים, אוכלין בתרומה, וחולקין (מקבלים יחד) חלק אחד של תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם הוא כהן ומגיע לו בשביל עצמו, והשני הוא עבד והוא אוכל מכוח האדון. וכאשר הגדילו התערובות — משחררין זה את זה ונמצא העבד שביניהם נעשה בן חורין. משמע שאף שילד זה שהיה בן שפחה עומד לשיחרור, בכל זאת, כיון שהוא מעוכב עדיין שטר שיחרור — הריהו אוכל בתרומה!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם] אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו [על אחד מהם] שעבד הוא, אם כן, "קנין כספו" קרינא ביה [קוראים אנו בו] לכל ענין, ומה שצריכים לשחרר זה את זה הוא רק מחמת חוסר ידיעתנו, שאין בידינו דרכים לגלות מיהו בן השפחה. אבל הכא לאו [כאן לא] קנין כספו הוא כלל, כיון ששיחררו, אף שעדיין לא נתן לו שטר — שמא אינו נחשב כבר כקנין כספו, ולא נפתרה איפוא השאלה.

ג ועוד בענין הזכות בקנס של עבד: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: עבד שמכרו רבו לאדם אחר רק לענין קנס, כלומר, שאם יהרג על ידי שור — שהקנס יהיה שייך לקונהו אבל לשאר הדברים לא מכרו, האם הוא מכור או אינו מכור? כלומר, האם חלה מכירה זו.

ומסבירים: תיבעי [תישאל] השאלה לדעת ר' מאיר, תיבעי לרבנן [תישאל לדעת חכמים]. תיבעי [תישאל] לדעת ר' מאיר; עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא כגון המוכר פירות דקל דעבידי דאתו [שעשויים שיבואו], שדרך הטבע הוא שהם צומחים, ולכן יכול למכור דבר עתידי, אף על פי שאינו מצוי כעת, אבל הכא מי יימר דמינגח [כאן מי יאמר שהעבד כלל יינגח]? ואם תמצא [תרצה] לומר דמינגח [שיינגח], ממאי דמשלם [מניין יודע אתה שישלם] בעל השור שנגחו את הקנס?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. According to what was stated earlier, why is this the halakha? So too, in this case let us say: If the ox killed him on the day of his master, then the full penalty of thirty shekels is paid to his master, but if it killed him on his own day, then the full ransom is paid to the slave himself, i.e., his heirs. The Gemara answers: This is different, for the principal is consumed. Since the slave is dead, even if the goring occurred on a day that he was working for himself, there is a permanent loss to the master, who is therefore entitled to be paid half of a penalty.

The Gemara asks: Rather, what are the circumstances when the principal is not consumed and the reimbursement is paid based on the day on which the ox gored the slave? The Gemara explains: It is a case where an ox struck him on his hand and his hand withered, but it will eventually return and heal. In this case, there is no permanent loss.

The Gemara challenges: This works out well according to the opinion of Abaye, who says: If one injures another and the injury causes him temporary paralysis, then he gives him the value of the major loss of livelihood, i.e., the decrease in his value, as measured by his price on the slave market, due to his temporary paralysis. And he also gives him the value of the minor loss of livelihood, i.e., the actual wages he lost during the time he was injured. This works out well, as in this case, the owner of the ox would have to pay the major loss of livelihood.

However, according to the opinion of Rava, who says: He gives him only the value of his loss of livelihood for each and every day but does not have to pay for the decrease in his value because the slave will be healed and will return to his previous value, this case is one of an ox that injured the half-slave half-freeman. And an ox, i.e., the owner of an ox, pays only damage, as measured by his price on the slave market, but he does not pay for loss of livelihood at all. How then does Rava explain this case?

The Gemara answers: If you wish, say that this is referring to a case where the slave was struck by a person, not an ox, so that the one who struck him must pay for the loss of livelihood. And if you wish, say instead: This halakha is merely a statement of an amora, and Rava is not bound to hold in accordance with a statement of an amora.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a slave is detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, but he is no longer obligated to perform labor for his master, e.g., in a case where his master declared him to be ownerless, does he render liable one whose ox kills him to pay the penalty of thirty shekels to his master, or does he not render one liable to pay the penalty?

The Gemara analyzes this question: The Merciful One states in the Torah: “He shall give thirty shekels of silver to his master” (Exodus 21:32), and this is not a master, as in practice the slave has already been declared ownerless. Or perhaps, since he is lacking a bill of manumission, he is still called a master.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for this based on what is taught in a baraita: If an ox killed one who is a half-slave half-freeman, then the owner of the ox gives half of a penalty, i.e., fifteen shekels, to the slave’s master and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. What, is the baraita not in accordance with the ultimate version of the mishna, after Beit Hillel conceded to Beit Shammai that the master is forced to emancipate the half-slave half-freeman, and he is merely lacking a bill of manumission? Despite this, the baraita states that the master receives the money of half of a penalty.

The Gemara answers: No, this baraita is in accordance with the initial version of the mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel, that the slave works for his master and himself on alternating days. He is still an actual slave, and that is why the master receives the sum of half of a penalty.

The Gemara suggests: Come and hear a proof based on what is taught in a baraita: If the master knocked out the slave’s tooth and then blinded his eye, then the slave is emancipated due to the loss of his tooth, as the verse states: “He shall let him go free for his tooth’s sake” (Exodus 21:27). And his master gives him reimbursement for the value of his eye, as though he were a freeman. And if you say that a slave that did not yet receive a bill of manumission does render one whose ox kills him liable to pay the penalty, and the penalty is paid to his master, then one could ask: Now if other people injure him, then they give the payment to his master; if his master himself injures him, then should he give the payment for the slave’s eye to him?

The Gemara answers: Perhaps this baraita is in accordance with the one who said that when a slave is emancipated because his master knocked out his tooth he does not need a bill of manumission and is automatically emancipated the moment his tooth is knocked out, as it is taught in a baraita: For all of them, for all twenty-four limbs about which the Sages said that a slave is emancipated if his master damages one of them, a slave is emancipated by means of them, and he requires a bill of manumission from his master; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Meir says: He does not require a bill of manumission. Rabbi Eliezer says: He requires it. Rabbi Tarfon says: He does not require it. Rabbi Akiva says: He requires it.

Those who rule before the Sages, i.e., those who attempt to rule by finding a middle ground between the different opinions, say as follows: The statement of Rabbi Tarfon, that the slave does not require a bill of manumission, seems correct in the case of a tooth or an eye, since the Torah transferred his freedom to him explicitly (Exodus 21:26–27). And the statement of Rabbi Akiva, that he does require a bill of manumission, seems correct in the case of other limbs, since it is a rabbinic penalty that he goes free.

The Gemara questions the wording used: Is it a rabbinic penalty? Don’t we interpret verses to conclude that a slave is emancipated when any of the twenty-four limbs are damaged by the master? Rather, say as follows: the statement of Rabbi Akiva seems correct in the case of other limbs, since it is an interpretation of the Sages, and it is not written explicitly in the Torah. This question of the Gemara remains unresolved.

§ A similar dilemma was raised before the Sages: If a priest’s slave was detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, may he partake of teruma, as the slave of a priest may, or may he not partake of it? The Gemara presents the sides of this dilemma: The Merciful One states in the Torah: “But if a priest buy any person, the purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this slave is not the purchase of his money, as the master cannot enslave him. Or perhaps since the slave is still lacking a bill of manumission, the words “the purchase of his money” are said about him.

The Gemara answers: Come and hear a solution to this question based on what Rav Mesharshiyya says: With regard to a woman married to a priest whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, and it is not known who is who, then these two children may partake of teruma. One is a priest and one is the slave of a priest, both of whom may partake of teruma. And they must divide one portion of teruma together at the threshing floor, because the slave of a priest is not allowed to collect teruma at the threshing floor. And when the mixed children have grown up, they free each other, and by doing so the one who was a slave is freed. This teaches that although the son of the maidservant was not enslaved for practical purposes, since his status as a slave could not be confirmed with certainty, he could still partake of teruma, as he was lacking a bill of manumission.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case of the two children, if Elijah the prophet will come and say about one of them that he is a slave, then he is called “the purchase of his money,” because in reality he is a full-fledged slave. Here, in the dilemma before the Sages, the slave is not the purchase of his money at all because the master declared him ownerless. This question of the Gemara remains unresolved.

§ The Gemara discusses the penalty paid when an ox kills a slave: A dilemma was raised before the Sages: If a slave whose master sold him to another person only with regard to the penalty, meaning that if this slave were to be killed by an ox then the penalty would be paid to the purchaser, is he sold or is he not sold? In other words, does this sale take effect or not?

The Gemara explains: Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, who holds that one can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and raise the dilemma according to the opinion of the Rabbis, who hold that one cannot. Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir states that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world only in a case such as produce of a date palm, as this is an entity whose manner it is to come, and since one can be assured of the dates growing, one can sell them even beforehand. However, here, who will say that the slave will be gored? And even if you say that he will be gored, from where do you know that the owner of the ox who gored him will pay the penalty?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודאמרינן יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. איכא דמקשו והא קנס. הוא וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן עד שלא עמדה בדין פטור. ואפילו גבי עבד גופיה אמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ג) גבי מעידנו באיש פ' שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב ואוקמוה בגמר' דאפכינהו ואזמינהו ואקדומי אקדמי נמי הני בתראי והוינן בה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד לרב בעי שלומי דאכתי גברא לא אחייב אלמא לא קני נפשיה עד שעת העמדה בדין וכיון שלא יצא לחירות עד שעמד בדין אמאי נותן לו דמי עינו.
וא"ל שאע"פ שאינו ממון להורישו לבניו או לזכות בו מרשות אחרים מכיון שעמד בדין בסוף אגלי מילת' דמשעה ראשונה פקע ליה קנין כספו מיניה ונעשה בן חורין אלא שמעכב גט שחרור ומיהו כיון דאי מודה בו ולא באו עדים לא יצא לחירות וזכה בכל כאשר זמם קרינ' בהו בעדים והיינו דמתקיף לה ר' זירא התם בפרק מרובה אימא סימא את עינו נפיק בעינן וכן בשינו סימא את עינו והפיל את שנו נפיק בשנו ובעינו א"ל עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושנו כלומר דמשעה ראשונה זכה בעצמו כיון דלאו מחוסר גט שחרור א"נ אין לו קנס דפקע מיניה קנין כסף למפרע והאי דקאמר עליך אמר קרא לאו דוק' אלא ה"ק כיון דבעינו לחודיה נפיק למפרע פקע קנינו אע"ג דהוא קנס וי"ל הפיל שנו ועמד בדין ואח"כ סימא את עינו קאמר ולאו מילת' היא.

עבד שמכרו רבו לקנס. פי' בשאמר הרי הוא מכור לך לקנסו והכי מיבעי ליה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לר' מאיר דלא אמר ר"מ בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגת' דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל ולא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואע"ג דלא עביד דאתי קנה אלא דמי לדבר שלא בא לעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה או דילמ' הרי הוא כמוכר גוף ופירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אע"ג דהאי איש והאי אשה אלא למוכר שדהו לפירות או למוכר שפחה לעובריה דמי ולא מחוור לישנ' דקאמר הא קאי שור והא קאי עבד.

איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. הקשו בתוספות דהכא מספקא להו אי אי קריה ליה אדון והתם בחגיגה פרק קמא [ב, א] פשיטא להו למשנה אחרונה דלאו אדון הוא דתנן התם הכל חייבין בראיה חוץ מנשים ועבדים וקא מפרש טעמא דעבדים דכתיב את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא ה' יצא זה שיש לו אדון ותנן התם הכל חייבין בראיה ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ופרכינן והא אמר רבינא מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ומשני כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, אלמא למשנה אחרונה חייב דלא קריה ליה אדון ואין לו אדון אלא ה'. ותירצו דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמיה דמילתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אף על פי שאין לו במעשה ידיו כלום כלומר למשנה אחרונה אדון קריא ליה.

הא דאמרינן: יוצא בשינו ונותן דמי עינו. איכא דקשיא ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בנדה עד שלא עמדה בדין פטור, ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואחר כך סימא את עינו, ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר. ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון [בנדפס: שהוא] שברשות אחרים מכל מקום בשעמד בדין לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא.

איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן, תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. תימה מאי קמיבעיא ליה, דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפילו לרבנן קנה ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי, ומאי האי נמי דקאמר תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דתנגח, דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דנבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב"ן נ"ר דהכי מיבעי לה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לרבי מאיר דלא אמר רבי מאיר בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל. ולא דמי אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואף על גב דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שאינו בעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו, ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אף על גב דקאי איש וקאי אשה, אלא למוכר שדהו לפירות דמי או למוכר שפחה לעובריה דמי, עד כאן.
ולכאורה משמע דכי מהדרינן בריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג, ב) אטעמא דמתניתין דקתני למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ופרישנא טעמא משום דבעל הבית מקנה ליה כפילא ואתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ודחיק רבי זירא ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה, ורבא דחיק ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קניה לך, ולא מוקמינן לה בטעמא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי תרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו לכפיליה, ותו ליכא לאקשויי אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה, דהא לא אקני ליה ניהליה אלא לכפילא לבד, נראה דמהאי טעמא הוא משום דאי אפשר לו להקנות כפיליה משום דלאו פירות דגופה נינהו ובמשיכתה של פרה לא קנה לה כפילא, דלא דמי לפירות דקל דמגופיה נינהו ובחזקת הדקל קני להו לפירי דעבידי דאתו מיניה, אלא דקשיא לי דהא מוכר חורבה לאוירא קנה אוירא אף על גב דאוירא לאו פירי דחורבה נינהו ואפילו הכי קני ליה אגב חורבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק חזקת הבתים, תני המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחברו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה מוכר שדה ומשייר מעשרותיו מוכר שפחה ומשייר ולדותיה מוכר חורבה ומשייר אוירה [בנדפס: וטעמא דמילתא דמוכר אויר חורבתו דלא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר והוי ליה כמשייר חורבה לאוירה וכאותה שאמרו בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תרצה לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחר ופירותיו לעצמו שייר מקום פירי דכל דמשייר בעין יפה משייר, אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה]. ואולי נאמר דאויר החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה, וכבר הארכתי יותר מזה בכתובות בסוף המסכתא. ובתוספות פירשו כאן דכל היכי דאיכא תרי מי יימר קיל טפי מפירות דקל ואפילו לרבי מאיר כדהכא וכל שכן כההוא דריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג, ב) דאיכא תלתא מי יימר.

היה כלו משוחרר אלא שמעוכב גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר אין לאדון קנס כלל וכל הכופר ראוי ליורשיו אם היו לו יורשים ואין אומרין שעכבת גט שחרור תזכהו במקצתו ואע"פ שכשנשתחרר כלו ונתעכב גט שחרור הרי הוא אצל כלו כחציו עבד וחציו בן חורין אצל חציו של עבדות שמאחר שכופין אותו לשחרר אותו חצי הרי הוא כנשתחרר אלא שמעוכב גט שחרור מאותו חצי שחציו האחר כבר הוא בן חורין לגמרי ממנו אלא שמחצי של עבדות הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואעפ"כ אמרו שנותן חצי קנס של עבדות לרבו בזו מ"מ עדיין אדון הוא בחציו עד שיכפוהו ויכתוב שטר על חצי דמיו אבל כל שאינו מחוסר לכתוב שטר בשום דמים ואין לו עליו אלא זיקת שטר אין קרוי אדון ואין לו קנס כלל וכל הכופר היה ראוי ליורשיו אלא שאין לו יורשים ואע"פ שתירצו זו של חצי קנס למשנה ראשונה לומר שלמשנה אחרונה הואיל וכופין אותו אין משלם קנס דחייה בעלמא היא ואין אנו צריכין לה שבזו מ"מ עדיין אדון הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ר"ל שהמשוחרר כלו ומעוכב גט שחרור אין בו קנס וחציו עבד וחציו בן חורין אע"פ שכופין אותו יש לו חצי קנס ויש פוסקים כתירוץ זה לומר שלמשנה אחרונה אין קנס כלל אפי' לחצי עבדות הואיל וכופין אותו ואין צורך בכך ומ"מ אף לדבריהם אתה צריך לפסק שלנו לענין שפחה:

שמא תאמר המית חציו עבד וחציו בן חורין עד שלא הספיקו לכופו ולהכתיבו שטר על חצי דמיו לשיטתנו או שהמית שפחה לשטה האחרת מפני מה לא אמרו יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו על הדרך שאמרו בנגחו שור תדע דכל דכליא קרנא אין אומרין כן וזו של נגחו שור פירושו במכה שאין בה כלוי הקרן ר"ל מיתה או חסרון אבר אלא שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור וא"כ אי אתה מוצאה בנגיחת שור אלא לאביי שאמר באדם שהכה את חברו על ידו וצמתה וסופה לחזור שנותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ר"ל שבת גדולה מה שנפחתו דמיו ושמין אותו כעבד וזהו נזק ולא דמי ידו שהרי סופה לחזור ושבת קטנה כל ימי חליו שנותן לו שכר שמירת קשואין והילכך אף בזו פחת הדמים שהוא הנזק אם ביום של רבו לרבו שאם לרבא הרי אמר במכה זו באדם שאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום שזהו בטול מלאכה ולא פחת דמים כלל הואיל וסופה לחזור והרי אין כאן נזק ושור אינו משלם אלא נזק שחמשה דברים באדם נאמרו ולא בשור וכבר אמרו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אי אתה יכול להעמידה בנגיחת שור אלא לאביי וכבר פסקנו במקומו כרבא וא"כ זו שבכאן אתה צריך להחזירה לענין פסק בהכהו אדם ומ"מ גדולי ספרד פוסקין בה כאביי ומכח סוגיא זו הואיל ופשוטה של סוגיא הולכת כדבריו ואין הדברים נראין שהרי זו מ"מ מחלקת אביי ורבא הוא והלכה כרבא:

כבר ביארנו במקומו בכל עבד היוצא בראשי איברים שצריך הוא גט שחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת אין אומרין הלכה כדברי המכריע אלא במשנה אבל בבריתא לא ומעתה אף היוצא בראשי איברים הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואין קנס לרבו ומעתה הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשנו ונותן לו דמי עינו כמו שביארנו בשביעי של קמא ויש מי שמעמיד שאלות אלו בספק ובדין קולא לנתבע ובדין תפש לא מפקינן מיניה ואין דבריהם נראין:

עבד של כהן כבר ידעת שאוכל בתרומה מתורת קנין כספו ומ"מ כל שנשתחרר אע"פ שעדין מעוכב גט שחרור אינו אוכל ואע"פ שבאחרון של כריתות אמרו שרשב"ג סובר שהוא אוכל אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ויש מפקפקים בה מצד שאף תנא קמא לא נחלק עליו מטעם מעוכב גט שחרור אלא מטעם אחר ומ"מ הואיל ונשאלה כאן ולא הובררה ראוי להחמיר בה ולא עוד אלא שאף מה שתירצו כאן הכא לאו קנין כספו הוא טעמא דמיסתבר הוא וראוי לסמוך ואין לומר על כיוצא בזה אשנויא לא סמכינן:

כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך אם כהן מתורת כהן ואם עבד מתורת עבד וחולקין חלק כאחד על הגרן אבל לא זה בלא זה שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו שמא יעלוהו ליוחסין כמו שביארנו בשני של כתבות הגדילו משחררין זה את זה:

כבר ידעת שהמוכר פירות דקל לחברו הואיל ואינן בעולם אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם הקנה לו דקל לפירותיו קנה הואיל והקנה לו הגוף שהוא בעולם אע"פ שלא הקנהו אלא לצורך פירותיו וא"כ אף מכר עבדו לקנס ר"ל שאם יוגח וימות יהא הקנס שלו יראה לי שהוא כדקל לפירותיו וקנה ומ"מ בסוגיא זו נשאלה ולא הובררה ומתוך כך פסקו בה שהדבר ספק ואם תפש אין מוציאין מידו אלא שאני תמה שהרי זה לגמרי כדקל לפירותיו ומתוך כך נראה לי בשמועה זו שמכר קנסו של עבד ולא מכר הגוף לקנסו והרי זה כפירות דקל ומכל מקום קאי שור וקאי עבד והרי זה בעולם יותר מפירות דקל שאע"פ שהדקל בעצמו אצל הפירות כשור ועבד אצל הנגיחה מכל מקום הפירות אי אפשר להיותם עכשו בעולם אבל זו אע"פ שאיפשר שלא תבא הנגיחה לעולם ואם תבא שיזכה בה ויפטר מטעם מודה בקנס מ"מ הואיל ואיפשר להיות הנגיחה תכופה לדבורו הרי היא כמי שבאה ומתוך כך נשארה בספק ואע"פ שבאחר שתתגיירי קדושין ס"ב א' קאי איש וקיימא אשה מ"מ אין הקדושין תופסין עד שתתגייר הא כל שמכר עבדו לקנס כדקל לפירותיו הוא וקנה וכעין מה שאמרו ב"מ ל"ד א' לכשתגנוב ותרצה ותשלמני תהא פרה קנויה לך מעכשו ויש מפרשים בשאלה שאף בעבד לקנסו הוא ומפני שדקל לפירותיו יש לו להשתדל בתקונו כדי שיצליחו פירותיו ונמצא שיש לו שיכות אצל הדקל לתקנו ולהצליחו אבל עבד אין לו להשתדל בו כלל שיבא ידי קנס והרי הוא כדין דבר שלא בא לעולם ולשטה זו יש לפרש בנוסח השאלה עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם וכו' אלא בפירות דקל דהשתא מיהת ליתנהו וכיוצא בה בעבד אף במכר גופו לקנס הואיל ואין לו אצל העבד כלום אלמלא שיש לבא מטעם קאי שור וקאי עבד אלא שנראה לי כדעת ראשון:

תניא כל כ"ד ראשי אברים עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר' אלעזר אומר צריך ר' טרפון אומר אינו צריך רבי עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל והתורה זיכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קדרשי' אלא הואיל והוא מדרש חכמים. פי' בפ"ק דקידושין ילפינן כלל ופרט וכלל כי יכה כלל שן ועין פרט לחפשי ישלחנו חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ורבה כל כ"ד ראשי אברים והם כ' אצבעות ידיו ורגליו שתי אזנים וראש החוטם וראש הגוייה וראשי דדים באשה:

בד"ה מעוכב גט כו' והכא איירי בחציו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפילו למשנה ראשונה אלא בע"כ איירי כו' ע"י הפקר כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא (א) תמיהתו על דברי התוס' דהא לקמן בשמעתין לענין קידושין נמי בעי למימר בכה"ג דאין קידושיו קידושין כלל אע"ג דהוי חצי בן חורין וק"ל:

בד"ה עבד שמכרו כו' מכר קנס של עבד כו' דלא דמי לדקל לפירותיו כו' עכ"ל כן הוא בכל נוסחי תוספות הישנים משום דלכאורה לר"מ במכר קנס של עבד נמי איכא למבעיא הכי מה"ט אי איכא לפלוגי בין פירות דקל דעבידי דאתי ובין קנס של עבד דלא עבידי דאתי אבל מדנקט עבד שמכרו רבו לקנס כו' משמע דאפילו לר"מ לא מבעיא ליה אלא בכה"ג דומיא דדקל לפירות אבל במכר הקנס של עבד לא מבעיא ליה דפסיקא ליה ביה דאפי' לר"מ כיון דלא עבידי דאתי אינו מכור ומהרש"ל הגיה ולא דמי לפירות דקל כו' (ב) ולא ידעתי כוונתו:

ב ד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה וכו' עד כי היכי דלא לפשוט וכו'. נ"ל דהאי איבעיא להו נשאלה בימי חכמים הקדמונים ולכך הוצרך ע"כ גמרא לעיל לתרץ הברייתא בשנויא אחרינא דאי לא מיתרצא האי ברייתא אלא כדאוקמינן לה כמשנה אחרונה א"כ תקשי לן למה לא פשטו החכמים הקדמונים האבעיא שלהם ממתניתא זו וק"ל:

ד"ה מעוכב גט שחרור וכו' עד והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. דברי התוס' אלו צריכין עיון וא"א ליישבן כלל דאיך יעלה על הדעת דחצי עבד וחצי בן חורין יאכל בתרומת כהן משום צד חירות שבו דאותו צד זר גמור הוא אצל תרומה וק"ל:

ד"ה עבד שמכרו רבו וכו' עד או דלמא אפי' לר"מ לא קני דלא דמי לפירות דקל וכו' כצ"ל משום דלרבי מאיר אפי' לא יהא דמי לדקל לפירותיו אלא לפירות דקל הוי מכור דהא ר"מ סבירא ליה המוכר פירות דקל קנה וק"ל:

תוס' בד"ה מעוכב כו' וחציו בן חורין. נ"ב תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפי' למשנה ראשונה אלא בעל כרחו איירי במעוכב גט שיחרור ע"י הפקר והארכתי בספרי ע"ש. (עיין במהרש"א):

גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש יש לו קנס כו'. משמע דכופר פשיטא להו דאין לו אפי' את"ל דח"ע וחצי ב"ח קידושיו קידושין ויש לו יורשים. מ"מ בעד חצי עבדות שלו אין כופר כיון דעדיין מעוכב ג"ש להתירו בבת ישראל:

שם קנס הוא קראי קא דרשינן. עמש"כ בקדושין שם:

שם ת"ש דא"ר משרשיא כו'. הגרי"פ תמה דהא מתניתין היא. ונלע"ד דר"מ תני בה משחררין זא"ז ולא כגירסת המשנה דלפנינו ושיחררו. וראיה לדבר דבתמורה מביא ר"מ המשנה בגי' משחררין. (ונ"ל עוד דביבמות שם צ"ל א"ר משרשיא משמיה דרבא כופין אותן ומשחררין זא"ז דאשכחן טובא בש"ס דאמר משמיה) והכא עיקר הפשיטות מהא דצריכין לשחרר זא"ז כדמשמע מפרש"י. ונ"ל דט"ס ברש"י וקתני וצ"ל דקתני. ועוד י"ל ע"ד שכ' התוס' בכתובות (כב ב) בד"ה משום דר"א ע"ש. כי גם הכא ר"ש הביא משנה זו בתמורה שם. וכה"ג יל"פ בב"ב (פו ב) וכדאר"כ שנתות היו בהין. אע"ג דמשנה היא במנחות (והתוס' נדחקו שם) אלא משום דהוא הביאה בשבת:

רש"י ד"ה בכולן. כ"ד ראשי אברים כו'. עמש"כ ע"ד בקדושין שם:

תד"ה ושור. אפי' הוזק בפשיעה ונתבטל כו'. כצ"ל:

בא"ד ה"נ דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור. דרשה זו לא נמצא בהדיא בגמרא וטפי ה"ל לאתויי מגמרא ערוכה בב"ק (ד ב) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים:

בא"ד מדפריך בב"ק והא ש"ח כו'. כצ"ל:

בא"ד ור"ח אומר כו'. ועי' ב"ק (לג) תד"ה לפוטרו וד"ה ה"א. וק"ק מהא דאמרי' שם (ד ב) מה לי שור דאזיק שור מ"ל שור דאזיק אדם אידי ואידי נזק הוא דמשלם ע"ש. ולדברי ר"ח שנא ושנא בשבת וריפוי וי"ל:

תד"ה מעוכב. והכא איירי בח"ע וחציו ב"ח. נ"ל דה"ט דהוא גרע מפני דכופין א"ר לכתוב לו גט שיחרור. והנה כאן לא מצאו א"ח את ידיהם ליישב דבריהם דאיך יאכל בתרומה הרי חציו הוא ב"ח גמור. ולעד"נ דכמו דדרשינן בפסחים (סא ב) וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא ה"נ דרשינן וכל זר ל"י קדש כוליה זרות דוקא. ואע"ג דכבר דרשו להאי וכל ביבמות (סח ב) תרי וכל זר כתיבי. ולפ"ז עבד של שנים א' כהן וא' ישראל יאכל בתרומה. ומותבינא אשמעתין ממשנה דיבמות (סז) בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת ל"י עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. אבל י"ל דהתם משום דיש ברירה להחמיר דכשיחלוקו אח"כ. העבד שיפול לחלקו של עובר אמרינן שהוברר שהיה שלו למפרע ואישתכח דאכיל איסורא ועי' לקמן (עג ב) בתד"ה תנא. שוב מצאתי בת"כ פ' אמור דממעט מכספו הוא חציו עבד וחציו ב"ח של"י בתרומה. ואולי הוא למ"א ולכן שפיר ממעטו מן כספו הוא דמעשה ידיו אינו של רבו. והא דאיתא התם לעיל של שותפין. הרי כבר פי' הק"א דר"ל שהוא בעצמו שותף עם רבו. אבל בירושלמי סוף תרומות איתא להדיא מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות כו' שאינו מאכילו בתרומה כו'. וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מה"ת הל' י"ז:

גמ' אדון קרינא ביה. עי' חגיגה ד' ד ע"א תד"ה לא נצרכא:

תד"ה מעוכב וכו'. עי' ברמב"ן במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

ד"ה עבד וכו' ועבידי דאתו. עי' ב"מ ד' לג ע"ב תד"ה כגון:

שאני הכא דקא כלי' קרנא. הרמב"ם אינו מחלק בין כלי' קרנא לבין צמתה ידו וסופו לחזור ומיירי בשור שנגח ותמה בכ"מ. והי' נלע"ד לפמ"ש לעיל דהרמב"ם מפרש ש"ס דפסחים פ"א ודריש חגיגה דלמשנה אחרונה פטור מראי' וחגיגה משום דיש לו אדון א"כ לפ"ז להלכתא מיתוקמא ברייתא דחצי קנס לרבו בחצי עבד למשנה אחרונה ואפ"ה לא תיפשט איבעי' דמעוכב גט שחרור דלקמן דחצי עבד שאני דלמשנה אחרונה יש לו אדון עד שכופין אותו א"כ שוב לא צריכין לחלק בין כלי קרנא ללא קרנא אלא י"ל נגחו שור אפילו בכלי' קרנא נמי יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו והאי דקנס למשנה אחרונה וכמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"ש וכן מצאתי בס' מים חיים להגאון פר"ח ז"ל. ולקמן אי"ה יבואר עוד:

חבלי בי' אחרינא וכו'. כתב פני יהושע לחלק בין צער ריפוי שבת ובשת ובין נזק ושבזה מיושב סתירת הרמב"ם והנה אמת נכון הדבר. ועיין עוד מ"ש בישוב דברי תוס' חגיגה ודפח"ח. אמנם במגדל עוז כתב דבפ' חובל ומזיק מיירי שסימא עינו אחר שכבר הפיל שינו ומש"ה הוה רק ספק ובהל' עבדים שנעשה בבת א' מש"ה צריך לשלם לו דמי עינו. וב"ח כתב שזה התי' עיקור ופי' דבריו שכשעמד בדין בין שן ועין אז הוה ספיקא אך כשלא עמד בדין צריך לשלם לו דמי עינו. והקשה ט"ז א"כ מאי טעמא דחיק בשמעתין לאוקמי ברייתא דלא כהילכתא כמ"ד לא צריך לימא דמיירי שהפיל שנו וסימא עינו בבת א' ע"ש. ולפע"ד נראה ליישב בתחילה אומר סברת הב"ח הוא דכשהכה שניהם קודם העמדה בדין ה"ל קנסא אריכתא כי היכי דקנסי' רחמנא לרב שצריך לשחררו על הפלת שן משא"כ באחר שהפיל שינו של עבד משלם פרוטה להרב בהפסדו כאלו הפיל שן שורו ומ"מ הרב צריך להוציאו לחירות על זה ה"נ כשהוסיף עוד וסימא גם עינו עדיין הוא רבו עדיין בקנסי' עומד וצריך לשלם לו דמי עינו אבל אם כבר עמד בדין ופסקו עליו להוציאו בשינו והוא מעוכב גט שחרור שוב איננו רבו לענין זה שישלם לו קנס ואם אז אח"כ סימא עינו הרי הוא כאלו אדם אחר סימא עינו של מעוכב גט שחרור ולא ברור לנו אם יש לו דין ישראל גמור שצריך לשלם לו חבולתו או דינו כגוי מש"ה מספקא לי' זהו סברת הב"ח. מעתה נאמר בודאי בשמעתין לא עלה על דעת כנ"ל דא"כ ה"ל לשנויי דברייתא הפיל שינו ועינו בבת אחת בלי העמדה בדין ביניהם וכמו שהקשה ט"ז. אך מסוגי' דב"ק דא"ל ר"ז לאביי דילמא הפיל שינו ועינו נפיק בשינו ועינו ואמר אביי עליך אמר קרא תחת שינו ולא תחת עינו ושינו. ונ"ל מהכא יצא להרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"ע דצריך גט שחרור. מדהקשה ר"ז בפשיטות דילמא נפיק בעינו ושינו ואביי הוצרך להביא ראי' מיתורא דקרא וצ"ע מה עלה על דעת כיון דבהפלת שן יוצא לחירות לגמרי מבלי שחרור כלל מהיכי תיתי יעלה על הדעת שלא ישלם דמי עין שסימא אח"כ. אע"כ כר"ע דעדיין מעוכב גט שחרור ואיננו ישראל גמור לחייב תשלומין על חבולתו. והשיב אביי דאיכא תרי קראי תחת שינו ולא תחת עינו ותחת עינו ולא שינו. ולפ"ז נ"ל איפשטא איבעי דשמעתין ג"כ דע"כ אין לו קנס דאי ס"ד יש לו קנס אי חבלי בי' אחרינא יהבי' לרב ואי חביל בי' רב יהיב לדידי' לעבד אע"כ אין להרב קנס וכן משמע ברמב"ם בחובל ומזיק שאין להרב קנס אפי' אי תפס ע"ש והשתא אי הפיל שינו וסימא עינו קודם העמדה בדין הרי מקרא דמחייב לשלם לעבד וכדפסק בהל' עבדים אך בהא יש לספק אי קרא קאי דוקא קודם העמדה בדין וקנסא אריכתא הוא אבל אחר העמדה בדין אינו בר חבולה לא הרב ולא אחרים שחבלו בו לא משלמין להעבד כלום או דילמא קרא אפי' אחר העמדה בדין שכבר נפסק קנס על השן מ"מ אם עוד יסמא עינו ישלם לו חבולתו כמו לכל בר ישראל וה"ה אחרים שחבלו בהעבד צריכין לשלם חבולתו וזהו ספק ואי תפס לא מפקינן כנלע"ד נכון בעה"י ע"פ דרכו של מגדול עוז והב"ח:

מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' הקשה פנ"י מדאיצטריך גבי פסח עבד איש למיעוטי עבד שאין לרבו רשות שאין ערלתו מעכב הרב בפסח ש"מ לולי מעוטי מקנת כסף קרינן בי' ובתרומה לא כתיב מיעוטא א"כ פשיטא דהוה קנין כספו. והנה לכאורה לר"א ר"פ הערל דיליף גז"ש תושב ושכיר מפסח דערל אסור בתרומה א"כ הה"נ מספקא לש"ס אי ילפינן נמי להכי דמעוכב לא יאכל בתרומה. וא"כ לר"ע התם דלא יליף גז"ש א"כ אמרינן מדאיצטריך ומעוכב אוכל בתרומה והיינו רבנן ורשב"ג דכריתות ומיושב קו' תוס'. דשמעתין אליבא דר"א אך זהו דוחק דקאי שמעתין שלא אליבא דהילכתא וגם רמב"ם דלא כר"ע. עכנלע"ד פשוטו הא ביבמות מ"ח מבואר דסתמא דתלמודא לית להו דמכילתא הנ"ל אלא קרא דעבד איש קאי אעבד איש אתה מל בע"כ ולא בן איש. וא"כ י"ל רבנן ורשב"ג דכריתות כמכילתא הנ"ל ומדאיצטריך קרא בפסח ש"מ אוכל בתרומה דקנין כספו מיקרי ואנן כסתמא דתלמודא דפ' החולץ קיי"ל וקרא לבן איש אי אתה מל בע"כ ומעוכב גט שחרור הוה ספיקא לענין תרומה ולפ"ז כדפשיט מכהנת שנתערב ולדה וכו' הומ"ל ההוא כמכילתא אלא עדיפא מני' דחי:

כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינן בי'. כ' תוס' הכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. נדחקו המפורשים ולכאורה בפשיטות קא מיבעי לי' אי עבר ואכל אי משלם קרן וחומש כלו או רק פלגא משום צד חירות אלא שצל"ע הא חצי עבד וחב"ח בודאי קנין כספו שהרי אינו צריך לשחררו עד שיכתוב לו שטר על חצי דמיו א"כ פשיטא שצד עבדות קנין כספו הוא. ועוד צל"ע דהתוס' תלו זה בהיתר שפחה וקשה הלא פשוט דצד עבדות שבו מותר בשפחה אלא שאי אפשר משום צד חירות וא"כ צד עבדות מותר נמי בתרומה אלא שא"א משום צד חירות ואם כן אי עבר ואכל פשיטא דמשלמא רק פלגא. ולכאורה הי' נראה דלא תלי' תרומה והיתר שפחה זה בזה אלא כיון דמותר בשפחה והולדות לרבו ה"ל קנין כספו שיש לו בו ריוח כסף ע"י הולדות ומש"ה אוכל בתרומה משא"כ חעוחב"ח דאסור בשפחה משום צד חירות א"כ אין ולדות לאדון ולא הוה קנין כספו מש"ה מספקא לשם והוה א"ש אלא לקמן מ"ג ע"ב תוס' ד"ה אבל כתב עלי' אונו וכו' משמע אפי' אי מותר בשפחה אין הולדות לרבו וצ"ע:

משחררין זה את זה. במשנה ושחררו זא"ז. ובש"ס פריך הא כופין דלישא שפחה אינו יכול וכו' ולא בעי למיפרך אפי' למשנה ראשונה משום כופין על מדת סדום. כמ"ש לעיל דהכא לאו מדת סדום הוא דמפסיד לי' תרומה לכן פריך מלשבת יצרה דאפי' אי מיירי בזמן שעבד עברי נוהג אין לומר שיאמר כל אחד לחבירו מכור עצמך בעבד עברי. בשלמא לעיל שפיר הקשו תוס' איך נכוף את הרב לשחרר חצי עבדו לימא לי' מה לי ולך מכור חציך בעבד עברי או אני אקנה אותך ואמסור לך שפחה כנענית ואיך נכוף להפסיד ממונו. אבל הכא לא שייך שיאמרו זה לזה מכור עצמך בע"ע כדי שיאכל הוא תרומה והרי הוא ג"כ צריך למכור עצמו בע"ע ולכהן דוקא. עיין קידושין כ"א ע"ב. דאל"ה מפסידין תרומה ע"כ אין זה טענה והנה מסיק התם תני משחררין זא"ז ואמנם בתמורה ח' ע"א מייתי רב משרשיא ברייתא דתני בה להדיא משחררין זא"ז. ובשמעתין נדפס ט"ס אי ממתני' דיבמות מייתי צריך להגיה אמר רב משרשיא ת"ש כהנת וכו' ואי ברייתא דתרומה מייתי צריך להגיה ת"ש דתני רב משרשיא כהנת וכו' עיין וק"ל:

גמרא איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס כו' והאי לאו אדון הוא או דלמא כו'. ומשמע דבחצי עבד נמי קמיבעיא ליה אי מקרי אדון מדבעי למיפשט מהמית חצי עבד וקשה דהא בריש פ"ק דחגיגה אמרינן דלמשנה ראשונה חצי עבד וחב"ח פטור מן הראיה משום דכתיב אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודייק שם להדיא ממתני' דלמשנה אחרונה חייב בראיה אלמא כיון דכופין לשחררו תו לא קרינן ביה יש לו אדון אחר וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא תפשוט ממתני' דהתם ובאמת שהתוספות שם הרגישו בזה ותירצו דהכא בשמעתין לא מיבעיא לן אלא כיון שמת העבד ואינו עומד להשתחרר עוד ממילא לא שייך שום כפיי' וקנסא לגבי האדון ומש"ה אפשר דקרינן ביה שפיר אדון משא"כ התם בחגיגה שעבד עודנו בחיים ועומד להשתחרר מש"ה פשיטא לתלמודא דלא קרינן ביה אדון אחר שהרי הפקיעו חכמים עד שישחרר וכל העומד לשיחרור כמשוחרר דמי אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי פשיט בסמוך מסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ומאי קושיא דשאני התם כיון שעומד להשתחרר למ"ד צריך גט שיחרור ועבד עודנו בחיים מש"ה נותן לו דמי עינו דתו לא מיקרי אדון שהרי הפקיע' התורה שעבודו ועומד לשחרור בכל שעה והו"ל כמשוחרר משא"כ לענין קנס דמת העבד אכתי קמיבעיא לן ויש ליישב דדוקא לענין חצי עבד כיון שאינו חייב לשחרר אלא מדרבנן שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה משא"כ בהפיל שינו וסימא עינו דלמ"ד צריך גט שיחרור היינו מדאורייתא דיליף מקרא בפ"ק דקידושין א"כ אי ס"ד דמחיים לא מיקרי אדון ממילא דה"ה לאחר מיתת העבד כנ"ל לשיטת התוספות. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בד"א לחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דחגיגה ע"ש ולענ"ד לולא דבריהם בלא"ה לק"מ דודאי לא מצינן למיפשט האיבעיא דהכא ממתניתין דחגיגה דהא איכא שם אוקימתא אחריתא בריש חגיגה דהכל חייבין לאתויי סומא בא' מעיניו וממאי דמוקי רבינא בבא דסיפא שם עבדים שאינן משוחררים פטורים דהיינו בח"ע וחב"ח אדרבא משמע שפיר טפי דאפילו למשנה אחרונה פטור וא"כ הא גופא קמיבעיא לן הכא בשמעתין וק"ל:

תוספות בד"ה חבלי ביה אחרינא יהבי ליה לרביה אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כו' דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא עכ"ל. וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן ל' סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב א"כ יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מ"מ כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא ה' דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא"כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו ה' דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקי"ל בחובל בע"כ של חבירו נותן ה' דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו א"כ אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו וכ"ש דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמ"ש התוספות להדיא לעיל בשמעתין בד"ה יום של רבו והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בלמ"ד של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה"ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו' ועפ"ז נתיישב לי קושיא עצומה דהוי ק"ל מאי משני הש"ס דלמא כמ"ד א"צ דאכתי תפשוט האיבעיא מהאי תנא דאמר דצריך גט שיחרור ואפ"ה ע"כ סבר דהפיל שינו וסימא את עינו נותן לו דמי עינו דהא קרא קאמר תחת שינו ולא תחת שינו ועינו כדאיתא להדיא בפרק מרובה דף ע"ג דמסיק אביי עליך אמר קרא ולמאי דפרישית א"ש דמקרא לא מוכח מידי דאפשר דלא מחייב ליה קרא בדמי עינו אלא בשבת וריפוי דממונא דידיה הוא ולא בנזק אלא דבעי למפשט מהברייתא דפסיק ותני נותן לו דמי עינו דמשמע כל ה' דברים ונזק בכלל שהוא עיקר דמי עינו ועל זה דחה הש"ס שפיר דברייתא אתיא כמ"ד א"צ אבל למ"ד צריך גט שיחרור פטור מנזק אבל בשבת וריפוי חייב מקרא דתחת שינו ולפמ"ש נתיישב לי ב' לשונות הרמב"ם ז"ל שסותרין זא"ז דבהלכות חובל ומזיק פ"ד פסק להדיא כל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו' ובפ"ו מה' עבדים כתב להיפך הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והקשה מדידיה אדידיה וכל מפרשיו נדחקו ונלאו למצוא הפתח ולפמ"ש יש לי ליישב בנקל וכ"ש לשיטתו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם בפ"ה מהל' חובל ובפ' ראשון מהל' טוען שנזק וצער הם קנס וא"כ מ"ש בפ"ד מהלכות חובל דפטור מדמי עינו היינו מנזק וצער דלדידיה הוי קנס ומש"ה פטור משום דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשמעתין לענין קנס וסובר הרמב"ם ז"ל דאיבעיא ל"ש לענין למ"ד של עבד ל"ש נוק וצער דמ"ל קטליה כוליה כו' כיון דתרוייהו קנסא נינהו והיינו דפשט הש"ס מעיקרא מסימא את עינו משום דמשמע דאפילו נזק וצער בכלל וכיון דדחי הש"ס הדר הו"ל איבעיא דלא איפשטא ופטור אם לא שתפס ומ"ש הרמב"ם ז"ל סתם אינו נותן היינו משום דאדלעיל מיניה סליק שכתב להדיא מעוכב ג"ש אין לו קנס ועליה מסיק לפיכך וממילא ידעינן דהיינו לענין דמי קנס שבדמי עינו איירי וכן בבבא דמציעתא שכתב לענין חבלו בו אחרים נראה ג"כ מהמשך לשונו דדוקא לענין קנס של חבלה איירי ובזה יובן מ"ש שם בלשון השגת הראב"ד ז"ל דהני ממונא נינהו ולא קנסא ע"ש שאין לדברים אלו הבנה ולמאי דפרישית א"ש ואין כאן מקומו להאריך והחכם יבין מדעתו ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים נותן לו דמי עינו היינו חיוב דמים שבו לבר מקנסא דהיינו ריפוי שבת ובשת כנ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש הב"ח בי"ד סימן רס"ז וכבר הקשה הט"ז שם על דבריו ובר מן דין שמעתתא דידיה מרפסן איגרי שכתב ליישב דבהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת נותן דמי עינו וכל שהיה שהות בינתיים לכתוב גט שיחרור פטור ומי שיש לו מוח בקדקדו יראה שהדעת מכרעת להיפך ומ"ש נלע"ד נכון בעז"ה והרבה דברים מאלה וכאלה יש לי בזה בישוב לשונות הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל דף ל"ח דאף למאן דפליג אדשמואל במפקיר עבדו סבר ג"כ דרשא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דמוקי ליה לענין פסח בלבד שאין מעכבו מלאכול בפסחו וכתבתי שם שכן הוא להדיא בירושלמי ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא אי ס"ד דמעוכב ג"ש לאו קנין כספו הוא אמאי איצטריך התם עבד איש ות"ל מדכתיב מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכיון שהפקירו רבו ואין רשותו עליו לאו מקנת כסף הוא ומאי איצטריך למעוטי ואולי יש לחלק בין מקנת כסף בין קנין כספו דמשמע טפי המיוחד לו אע"ג דלענין תרומה כ"ע מודו דלא בעינן מיוחד לו אלא הכל תלוי בקנין הגוף כמ"ש התוס' בריש פרק אלמנה לכ"ג ע"ש אכתי יש לומר דמעוכב ג"ש גרע טפי דאפי' הגוף אינו מיוחד כיון שעומד להשתחרר וק"ל:

תוספות בד"ה מעוכב ג"ש כו' דמסקינן אליבא דרשב"ג כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל דף ל"ט שיש כאן ט"ס דאליבא דרבנן דרשב"ג מסקינן הכי בפ"ב דכריתות והר"ן ז"ל נמשך בזה אחר לשון התוספות לקמן בסוגיא דאין פודין את השבויים ע"ש:

בא"ד א"נ יש לחלק כו' והכא איירי בח"ע וחב"ח עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל שיש לתמוה היאך אפשר דח"ע וחב"ח יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה כו' ע"ש ומהרש"א ז"ל תמה על תמיהת מהרש"ל ז"ל דהא לקמן אשכחן נמי לענין קידושין למ"ד אין תופסין אע"ג דחציו ב"ח כו' ע"ש ובאמת דאי משום הא לא איריא דמה ענין קידושין לאכילת תרומה דלענין קידושין כיון דלא חזיא לכוליה לא שייך נמי לחציו ולא חלו הקידושין כלל משא"כ לענין תרומה ע"כ צד חירות שבו אינו אוכל בתרומה והו"ל זר מיהו לכאורה היה נ"ל ליישב דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה כיון דקנין כספו של כהן הוא ואפילו ע"ע גופא הוי אכיל תרומה אי לאו משום דלא מקרי קנין כספו שאין גופו קנוי לו לגמרי והכי איתא להדיא בת"כ משא"כ ח"ע וחציו בן חורין כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו א"כ אפילו צד חירות מותר כיון דמקרי קנין כספו. אמנם אחר עיון יראה דא"א להעמיד שיטת התוספות בזה דאע"ג דחציו קנוי לרבו אפ"ה אסור בתרומה דהא ב' שותפים כהן וזר שיש להם עבד בשותפות איתא להדיא בת"כ דאסור לאכול בתרומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות וכתב הכ"מ שהוציאו מהת"כ ולענ"ד משנתינו היא זו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג בת ישראל הניסת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אי משום דעובר במעי זרה זר הוא או משום דאינו ילוד אינו מאכיל ואפילו רבנן דפליגי היינו מטעמא אחרינא אבל כ"ע מודו דהיכא שיש לזר חלק בעובר אינו רשאי לאכול חלק בתרומה אצל הכהן אם לא שנדחוק לפרש דהתם איירי שיש הרבה עבדים ומטעם ברירה אתינן עלה שאפשר שיגיע העבד לחלק העובר לגמרי ולא ידעינן הי מינייהו אלא שזה דוחק ולשון הסוגיא שם לא משמע הכי וכ"ש שכבר כתבתי דבת"כ מבואר להדיא דעבד של שותפין אפילו יש לזר חלק ממאה אינו אוכל ולשון התוס' צ"ע:

ת"ש דאמר רב משרשי' כהנת וכו'. הקשה הרב הגדול כמהר"ר יוסף קצבי ז"ל בכ"י דמאי שיאטיה דרב משרשיא והלא זו משנה ערוכה ביבמות דף צ"ט והש"ס הו"ל להביא המשנה ועוד רב משרשיא מה בא ללמדנו עכ"ד ומצאתי בהגהות רבינו בצלאל כ"י שהגיה דכצ"ל אמר רב משרשיא ת"ש כהנת וכו' ועמ"ש הרב מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות ובמ"א כתבתי קצת על דבריו:

וחצי כופר. דצד חירות: ליורשיו. ולקמן פריך יורשין מנא ליה: וצמתה. יבשה: וסופה לחזור. ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק ואם יום של רבו היה ינתן הכל לרבו ואם יום של עצמו היה הכל לעצמו: הניחא לאביי. דאמר בב''ק (דף פו.) באדם שחבל בחברו בענין זה: נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה. שבת גדולה הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק והוא נזק ולהכי קרי ליה שבת שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת ושבת קטנה היינו כאילו הוא שומר קישואין שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים: שפיר. דכיון דשייך דין נזק במכה זו מיחייב שור עלה וכיון דלא כליא קרנא לגמרי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו: שבתו של כל יום ויום. ואין כאן פחת דמים הואיל וסופו לחזור אלא לפי שבת של כל יום יתן לו כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר: האי שור הוא. כלומר הואיל ואדם החובל כך אינו משלם נזק אלא שבת שור פטור לגמרי דה' דברים גבי אדם כתיב ולא גבי שור דכתיב (ויקרא כד) איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו: איבעית אימא הא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו כשהכהו אדם: ואיבעית אימא. לעולם בשור וכאביי דאמר שייך בה דין נזק ודקמקשית מינה לרבא: הך מימרא. בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא: ומימרא. רבא אמר לך דהא מימרא לא ס''ל: מעוכב גט שחרור. מחוסר גט שחרור כל הנך דאמרי' בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו: יש לו קנס. שלשים כסף לרבו אם נגחו שור: מאי לאו כמשנה אחרונה. לאחר שחזרו בית הלל להורות דכופין את רבו ואפי' הכי שקיל קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט: כמשנה ראשונה. דלית ליה כופין ואדון גמור הוא: הפיל. רבו שינו של עבד כנעני ואח''כ סימא את עינו: יוצא בשינו. לחירות וקס''ד צריך גט שחרור וכי סימא עינו קודם גט נותן לו דמי עינו כבן חורין: בכולן. עשרים וארבעה ראשי אברים האמורין במס' נגעים (פ''ו מ''ז) לענין שאינן מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות של ידים ורגלים וראש החוטם וראשי האזנים וראש הגוויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת ולא קרינא ביה לכל מראה עיני הכהן (ויקרא יג): עבד יוצא בהן לחירות. דמומין שבגלוי הן ואינן חוזרין כשן ועין ואתרבו בכלל ופרט וכלל בפ''ק דקדושין (דף כד:): המכריעין. דעת חכמים איזו נראה ולא אתפרש מאן נינהו: והא קראי דרשינן. בקידושין (שם): אוכל בתרומה. אם עבד כהן הוא: קנין כספו אמר רחמנא. לענין תרומה: אוכלין בתרומה. שניהם ממה נפשך דחד כהן וחד עבד כהן: וחולקין חלק א'. ביבמות (דף צט:) מפרשים חלק כאחד שאין נותנין להם תרומה בגורן לזה בלא זה דקסבר אין חולקין תרומה לעבד כנעני בגורן אלא א''כ רבו עמו דלמא אתי למימר כהן הוא ומסקו ליה ליוחסין והשתא לא אתי לאסוקינהו והאי מעוכב גט שחרור הוא ואין לרבו רשות עליו דלא ידע הי מינייהו עבד וצריכין שישחררו זה את זה וקתני סיפא הגדילו התערובות משחררין זה את זה וקתני אוכלין בתרומה: שמכרו רבו. לאחר: לקנס. שאם יגחנו שור יהא קנסו שלו אבל לשאר דברים לא מכרו: מכור. לקנס מיהא: או לא מכור. ואם נגח קנסו לרבו ראשון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: תיבעי לר''מ. דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לכשאתגייר כו' (קדושין דף סג.): פירות דקל. המוכר פירות דקל עד שלא חנטו דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דר' מאיר:

ושור אינו משלם אלא נזק. יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפי' הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון דסופו לחזור להתרפאות דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ה''נ דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק מדפריך בב''ק (דף ד:). ותו שומר חנם והשואל כו' אדם דאזיק שור הוא והא דפריך בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) הכחישה באבנים ה''נ דלא מיחייב היינו בהכחשה דלא הדרא ור''ח אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתי דמיו ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פחותים לימכר: מאי לאו כמשנה אחרונה. ולעיל לא בעי לאוקומי הא דנותן חצי קנס לרבו למשנה אחרונה דקנסא לרבו מעשה ידיו לעצמו והא דנגחו שור יום של רבו לרבו הוי למשנה ראשונה כדפרישית לעיל כי היכי דלא לפשוט בעיא דהכא: חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה. אע''ג דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא: הואיל ומדרש חכמים הוא. אומר ר''ת דחיישי' שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה אבל בשן ועין לא חיישי' דזיל קרי בי רב הוא: מעוכב גט שחרור אוכל כו'. הך בעיא לא אתיא אליבא דר''ל דריש פרק בתרא דכריתות (כד:) דמסקינן אליבא דרשב''ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אי נמי יש לחלק דהתם במעוכב גט שחרור ע''י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כדפרישית לעיל והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין: הרי אלו אוכלים בתרומה. והא דאמרינן בפ''ק דכתובות (דף יג:) גבי עשרה כהנים ופי' אחד מהם . ובעל הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו הא אמרינן בפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף ק:) דזרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזרו אי נמי הכא לאחר שנולדו נתערבו: עבד שמכרו רבו לקנס כו'. מכר קנס של עבד לא מיבעיא ליה דאפי' לר''מ לא קני דהא לא עבידי דאתי כדקאמרי' וכ''ש לרבנן אלא במכרו רבו לקנס מיבעיא ליה דדילמא אפי' לרבנן קני להו כמו דקל לפירותיו כדאמרי' הא קאי שור והא קאי עבד או דלמא אפי' לר''מ לא קני דלא דמי [לפירות דקל] שהפירות יוצאים מגוף הדקל ועבידי דאתו אבל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי:

גיטין מב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד