גיטין מב ע"א

בְּעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין וְדִבְרֵי הַכֹּל
אָמַר רַבָּה מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁשִּׁיחְרֵר חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ אֲבָל שִׁיחְרֵר חֶצְיוֹ וּמָכַר חֶצְיוֹ אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה חֶצְיוֹ כֵּיוָן דְּקָנָפֵיק מִינֵּיהּ כּוּלֵּיהּ דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּבְכוּלּוֹ לָא פְּלִיגִי וְהָתָנֵי חֲדָא הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִשְׁנֵי עֲבָדָיו קָנוּ וּמְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה וְתַנְיָא אִידַּךְ הָאוֹמֵר כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֲבָדַיי אַף עַצְמָם לֹא קָנוּ
מַאי לָאו הָא רַבִּי וְהָא רַבָּנַן
לָא אִידִי וְאִידִי רַבָּנַן הָא דְּאָמַר כּוּלּוֹ הָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי לֹא קָנוּ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ כֵּיצַד כְּגוֹן דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ הַשְׁתָּא אָמַר כּוּלּוֹ לֹא קָנוּ אָמַר חֲצִי חֲצִי מִיבַּעְיָא
אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא שֶׁלֹּא תֹּאמַר רֵישָׁא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי אֲבָל אָמַר כּוּלּוֹ קָנוּ תְּנָא סֵיפָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא קָנוּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּשְׁטָר אֶחָד כָּאן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת
בִּשְׁטָר אֶחָד מַאי אִירְיָא חֲצִי חֲצִי אֲפִילּוּ אָמַר כּוּלּוֹ נָמֵי לֹא קָנוּ הָכִי נָמֵי קָאָמַר אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁטָר אֶחָד אֲבָל בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת קָנוּ וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי אַף בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא קָנוּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּבַת אַחַת כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה
בִּשְׁלָמָא בָּתְרָא לָא קָנֵי דְּהָא קָנֵי לֵיהּ קַמָּא אֶלָּא קַמָּא לִיקְנֵי נַפְשֵׁיהּ וְלִקְנְיֵיהּ לְחַבְרֵיהּ אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא
רַב אָשֵׁי אָמַר שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא קָרֵי לְהוּ עֲבָדַיי אֲמַר לֵיהּ רַפְרָם לְרַב אָשֵׁי וְדִלְמָא עֲבָדַיי שֶׁהָיוּ כְּבָר
מִי לָא תְּנַן הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא לֹא יָצָא לְחֵירוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין עַד שֶׁיֹּאמַר כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן
טַעְמָא דְּאָמַר [חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן] הָא לָא אָמַר הָכִי קָנֵי אַמַּאי וְהָא עֶבֶד קָא קָרֵי לֵיהּ אֶלָּא עַבְדִּי שֶׁהָיָה כְּבָר הָכָא נָמֵי עֲבָדַיי שֶׁהָיוּ כְּבָר
נְגָחוֹ שׁוֹר יוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ אֶלָּא מֵעַתָּה יוֹם שֶׁל רַבּוֹ יִשָּׂא שִׁפְחָה יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ יִשָּׂא בַּת חוֹרִין אִיסּוּרָא לָא קָאָמְרִינַן
תָּא שְׁמַע הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

אמר תירץ רבינא: משנתנו עוסקת, בעבד שהיה של שני שותפין או של שני אחים שירשוהו מאביהם, ושחרר האחד את כל חלקו שהיה לו בו, ודברי הכל היא.

כי אף על פי שאין שחרור לחצי עבד, זה אינו אלא משום ששייר בו האדון את חציו, אבל כל ששחרר האדון את כל אשר יש לו בו, אפילו חכמים מודים שיוצא הוא בין בכסף ובין בשטר. ^[1] אמר רבה: מחלוקת - רבי וחכמים שנחלקו אם מועיל שטר ^[2] לחצי עבד - אינה אלא בכגון ששיחרר חציו והניח חציו, בזה הוא שסוברים חכמים שלא קנה, ומשום שאנו לומדים מאשה, ^[3] ובאשה הרי הוא מגרש את כולה.

אבל שחרר חציו, ומכר - תחילה ^[4] או בבת אחת - את חציו, או שנתן במתנה את חציו, אף חכמים מודים שקנה העבד את חציו -

כיון דקנפיק מיניה העבד כוליה [כיון שכולו יוצא ממנו], דברי הכל קנה העבד בשטר השחרור את חציו.

אמר ליה אביי: וכי בכולו, היינו כאופן שאמר רבה "דנפיק מיניה כוליה", לא פליגי חכמים, שאינו משתחרר לחציו!?

והתני חדא [הרי למדנו בברייתא אחת]: הכותב את כל נכסיו במתנה לשני עבדיו בבת אחת, הרי אלו קנו כל אחד את חצי הנכסים ובתוכם העבדים, ונמצא שכל עבד קנוי לו לעצמו חציו, וחציו השני קנוי לחבירו. ^[5]

ואם רצו לצאת לחירות, הרי אלו משחררין זה את זה, כל אחד את החצי שבחבירו הקנוי לו.

ותניא אידך [שנינו ברייתא אחרת] שהיא סתירה לברייתא הקודמת:

האומר: כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף את עצמם לא קנו.

ומאי לאו [האם לא כן] שכך יש ליישב את הברייתות שלא יסתרו זו לזו:

הא - הברייתא ששנינו בה: קנו - רבי היא, הסובר: אפשר לשחרר חצי עבד, ולכן חציו של כל עבד הרי הוא משוחרר, וחציו השני קנוי לחבירו.

ואילו הא - הברייתא ששנינו בה: אף עצמם לא קנו - רבנן היא, הסוברים שאין שחרור מועיל לחצי עבד.

והשתא תיקשי: אם תמצי לומר, שאם מקנה הוא את חציו השני לאחר, הרי הוא יכול לשחרר את חציו ואף לרבנן, אם כן אף לרבנן היה להם לקנות, שהרי חציו השני של כל עבד מכר אותו האדון לעבד השני.

ומיישבת הגמרא: לא כאשר פירשת, אלא אידי ואידי - שתי הברייתות - רבנן הן, ואת סתירת הברייתות מיישבת הגמרא בשלש דרכים:

א. הא - הברייתא ששנינו בה: קנו - דאמר: כולו, שהקנה בכל שטר את כל נכסיו; כי היות ולא שייר כלום, שהרי את חציו השני של העבד הקנה לחבירו, לכן אפילו חכמים מודים שמועיל השחרור לחציו.

ואילו הא - הברייתא ששנינו בה: אפילו עצמן לא קנו - דאמר "חצי חצי", כלומר: כתב בכל שטר "חצי נכסי קנויין לך", ולכן לא קנו.

והטעם: משום דלא מיבעיא כשמסר את שני השטרות בזה אחר זה, ומשום שבשעת מסירת השטר לאחד עדיין לא הקנה את חציו לשני, ונמצא ששייר; אלא אפילו אם מסר לשניהם בבת אחת, יש כאן שיור, כי שמא לא הקנה את חציו השני של העבד לחבירו, אלא הקנה לכל אחד את אותו החצי, וממילא לא קנו כלל כיון שיש כאן שיור. ^[6]

ותמהה הגמרא על התירוץ:

והא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסיפא] של הברייתא ששנינו בה "לא קנו": "ואם אמר חצי חצי לא קנו", כלומר: ואף אם אמר "חצי חצי" נמי לא קנו.

מכלל, הרי בהכרח דרישא של אותה ברייתא עוסקת בדאמר "כולו", והאיך נפרש את הברייתא הזאת שהיא עוסקת בדאמר "חצי חצי" ולכן לא קנו!?

ומשנינן: סיפא של אותה ברייתא לא באה להוסיף דין, אלא פירושי קא מפרש הסיפא לרישא, והכי קאמר: זו ששנינו "אף עצמן לא קנו", כיצד: כגון דאמר חצי חצי.

ומסייעת הגמרא לפירוש זה: הכי נמי מסתברא כאשר פירשנו את הברייתא!

דאי סלקא דעתך: רישא דאמר "כולו", ואם כן הסיפא באה להוסיף, שאף אם אמר "חצי חצי" נמי לא קנו, והרי אי אפשר לומר כן, כי פשיטא היא:

השתא אם אמר "כולו" לא קנו, אם אמר "חצי חצי" מיבעיא ליה לתנא להשמיענו שלא קנו!?

ודוחה הגמרא את הסיוע: אי משום הא - לא איריא. אם אך משום הוכחה זו אתה בא לומר שהברייתא ברישא עוסקת בדאמר "חצי חצי", אי אפשר לומר כן, כי יש לומר: לעולם אין הסיפא מפרשת את הרישא, אלא שלכך תנא סיפא דאמר "חצי חצי", אף שדבר פשוט הוא, כדי לגילויי ארישא [לגלות לך מה הוא פירוש הרישא]:

שלא תאמר: רישא דאמר "חצי חצי", אבל אמר "כולו" - קנו.

לפיכך תנא סיפא דאמר "חצי חצי", מכלל דרישא דאמר "כולו", ואפילו הכי לא קנו.

ואיבעית אימא, לא קשיא! כך יש ליישב את סתירת הברייתות, באופן אחר:

ב. כאן - הברייתא השניה ששנינו בה: אפילו עצמן לא קנו - כגון שכתב לשניהם את כל נכסיו בשטר אחד, וכגון שכתב: "כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי", ולכן לא קנו, כי אין שני עבדים משתחררים בגט שחרור אחד. ^[7]

ואילו כאן - הברייתא הראשונה ששנינו בה: קנו - בשני שטרות, ואפילו לרבנן קנו, משום שלא שייר.

וקא סלקא דעתין, שאף לפי תירוץ זה, הסיפא באה לפרש את הרישא, שהיא עוסקת בדאמר "חצי חצי", ומשום שאם לא כן, לשם מה צריכה הסיפא לומר שאם אמר "חצי חצי" אינו מועיל, והרי כל שכן הוא מן הרישא, וכפי שהקשתה הגמרא לעיל; ולפיכך מקשינן:

אם הברייתא השניה עוסקת בשטר אחד, אם כן מאי איריא "חצי חצי" שלא קנו, והרי אפילו אם אמר "כולו" נמי לא קנו!?

ומשנינן הכי נמי קאמר. אין הסיפא באה לפרש את הרישא, וברישא אנו עוסקים אף בכגון דאמר "כולו". ואי קשיא לך: אם כן, לשם מה צריכה הסיפא ללמד שבאמר "חצי חצי" לא קנה, והרי כל שכן הוא מן הרישא!?

לא תיקשי, כי כך הוא פירוש הברייתא: האומר כל נכסיי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף עצמן לא קנו, ואפילו אמר "כולו".

במה דברים אמורים: בשטר אחד, אבל בשני שטרות, קנו.

ואם אמר "חצי חצי" אף בשני שטרות נמי לא קנו.

ואיבעית אימא, יש לך ליישב את סתירת הברייתות באופן שלישי, ולא קשיא:

ג. כאן - הברייתא הראשונה ששנינו בה: קנו - כגון שמסר את שני השטרות שבהן הקנה את כל נכסיו לזה ואת כל נכסיו לזה, בבת אחת, ואפילו לרבנן קנו משום שלא שייר.

ואילו כאן - הברייתא השניה ששנינו בה: אפילו עצמן לא קנו - כגון שמסר את שני השטרות בזה אחר זה, ולכן לא קנו שניהם, שאינו יכול להקנות לזה את מה שכבר הקנה לזה.

ותמהה הגמרא על תירוץ זה:

בשלמא בתרא [השני] לא קני, דהא קניה ליה קמא [שכבר קנויים כל הנכסים לראשון].

אלא קמא [הראשון], ליקניה נפשיה ולקנייה לחבריה [יקנה את עצמו ואת חבירו]!?

שהרי בשעה שהקנה לו את כל הנכסים, עדיין לא הקנה לחבירו כלום, ואם כן זכה הראשון בכל הנכסים הכוללים את חבירו.

אלא, מחוורתא, מבואר, כדשנינן מעיקרא, כאחת משתי הלשונות הראשונות שנאמרו לעיל בישוב הברייתא.

רב אשי אמר ליישב את סתירת הברייתות:

שאני התם בברייתא השניה, שלכן לא קנו, כיון דקא קרי ליה בתוך השטר "עבדיי", אם כן משמע שאין הוא כולל שחרור בשטר, שהרי קורא להם "עבדיי", כי טועה הוא לומר שאפשר להקנות לעבדים נכסים, ולכן לא קנו כלום. ^[8] אמר תמה ליה רפרם לרב אשי:

מנין לך שטועה הוא להקנות נכסים לעבדיו!? והרי דילמא עבדיי שהיו כבר קאמר!? כלומר: אין כוונתו שייקנו הנכסים לעבדיו, אלא כוונתו היא להקנות את נכסיו לאלו שהיו עבדיו עד שעת הקנין, ולא עד בכלל.

מי לא תנן, [וכי לא שנינו]: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא לחירות.

ואם שייר קרקע ^[9] כל שהוא שלא הקנה אותו לעבדו, ולא סיים איזה, הרי זה לא יצא לחירות.

כי היות ולא קנה העבד קרקע כלל, שהרי יש לנו לומר על כל פיסת קרקע שמא זו היא ששייר, ונמצא שאין מתקיימים כל דבריו שכללו גם הקנאת קרקע, והיא אינה קיימת. לכן, כל הדיבור שבשטר אינו מתקיים, ולא קנה כלום. ^[10]

רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין ואף ששייר קרקע כל שהוא.

כי לדעת רבי שמעון "פלגינן דיבורא", ואף שהדיבור אינו מתקיים לגבי הקרקעות, הרי הוא מתקיים לגבי שאר הנכסים.

עד שיאמר: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מרבוא שבהן", כי אז אין העבד קונה כלל, כי יש לפרש שאת העבד עצמו שייר האדון לעצמו, ואף שאינו אחד מרבוא, שמא האדון אינו מחשיב את עבדו, אלא כערך אחד מרבוא שבנכסיו.

על כל פנים יש לנו ללמוד מדברי רבי שמעון, שנקט בלשונו: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ וכו'": טעמא [רק משום] דאמר הכי: "חוץ מאחד מריבוא שבהן", לכן לא קנה העבד.

הא לא אמר הכי, אלא כתב סתם: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי", כי אז קני העבד.

והלוא תיקשי: אמאי קני העבד כשכתב בלשון זה, והא "עבד" קא קרי ליה האדון עצמו, ואם כן טועה הוא לומר: אפשר לתת מתנה לעבד, ואינו כולל שחרור בשטר!?

אלא בהכרח, שאין לשון "עבדי" סתירה לשחרור, כי כוונתו היא ל"עבדי שהיה כבר".

הכא נמי בברייתא שכתב "עבדיי", יש לנו לפרש את כוונתו: "עבדיי שהיו כבר".

שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי זה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד:

ועתה הגמרא דנה בשאר דיני העבד, כיצד הם:

א. אם נגחו שור למי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין והזיקו; הרי הדין הוא כך: אם נגחו השור באותו יום שהוא של רבו, אף תשלומי הנזק הם לרבו, כשאר כל עבד שתשלומי נזקיו הם לרבו.

ואם נגחו שור ביום של עצמו, הרי התשלומים לעצמו. ^[11]

ומקשינן עלה:

אלא מעתה אף אנו נאמר: ביום של רבו ישא העבד שפחה כדין עבד המותר בשפחה.

ואילו ביום של עצמו, ישא בת חורין כדין בן חורין המותר בבת חורין!?

והרי בהכרח שאין הדבר כן, ממה שאמרו בית שמאי במשנתנו: "את עצמו לא תקנתם", הרי שאין הוא יכול לישא אשה כלל.

ומשנינן: איסורא לא קאמרינן שיתחלק יום לזה ויום לזה, אלא דיני ממון בלבד הם שמתחלקים, כשם שהמלאכה מתחלקת. ^[12]

תא שמע, להוכיח שלא כאשר אמרנו, שתשלום נזק מתחלק יום לזה ויום לזה:

מהא דתניא: המית השור את מי שחציו עבד וחציו בן חורין; הרי בעל השור נותן:

חצי קנס - משום חצי העבד שבו - לרבו, כשאר כל עבד שהומת על ידי שורו, שהוא משלם קנס שלשים שקלים לאדוניו.

הערות

^[1] כתב רש"י: "של שני שותפין, דכיון דאין לו בו אלא חציו, אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה, דהא לא שייר מידי, והוי כאשה דנפקא ליה מיניה לגמרי". נראה מדברי רש"י, כי שחרור חציו אינו מועיל לרב יוסף, משום שאנו לומדים זאת מאשה, ואף שאין כסף באשה; ולפי זה מה שרבי הוצרך ללימוד מ"והפדה לא נפדתה" שהיא נפדית לחציה, היינו כדי שלא נלמד מאשה.

^[2] נתבאר על פי שיטת רבה עצמו לעיל שמחלוקתם היא רק בשטר; וראה מה שנתבאר בהערה הבאה.

^[3] נתבאר על פי רש"י; ובפשוטו היה מקום לומר, שכל זה אינו אלא רבה לשיטתו שהוא מפרש את מחלוקתם בשטר בלבד, וטעמם של חכמים הוא משום שהם מקישים לאשה; אבל לפי רב יוסף לא יתקיימו דברי רבה, כי לרב יוסף לא מצאנו שהוא לומד מאשה; אך לפי מה שנתבאר בהערה 1 לעיל, הרי שאף לרב יוסף יסוד הטעם שאין עבד משתחרר לחציו הוא משום הלימוד מאשה.

^[4] כן פירש רש"י. ויש לעיין: שהרי אם מכרו תחילה הרי זה עבד של שני שותפין, וכבר אמר רבינא בסמוך, שיכול כל אחד לשחרר את חציו לבדו, ואין דרך הגמרא לומר דין מסוים כדבר פשוט, ושוב להביא בזה מחלוקת אמוראים [שהרי אביי בהמשך חולק על רבה], אם לא בהתייחסות מפורשת לאמור לעיל. ומדברי הגמרא גופה אין להקשות, משום שיש לומר שהנידון הוא כששחרר ומכר בבת אחת [וכלשון הגמרא: "וכיון דקנפיק מיניה כוליה"], וקא משמע לן, שאף על פי שהשחרור הוא רק בחצי מהעבד שיש לו בשעת שחרור, מכל מקום מהני.

^[5] תוספת ביאור בענין זה, ראה לקמן הערה 8 בתוספת לסוגיא.

^[6] א. כתב רש"י: "ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו, דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה, וכן לשני", פירוש: היות והראשון לא קנה, אם כן אף מה שמסר לשני לא קנה, כיון ששייר. ב. בתוספות תמהו על פירושו של רש"י, שהרי אנו עוסקים במי שאומר "כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי", ואם כן, האיך נפרש שנתן לשניהם חצי בלבד מכל הנכסים; וראה בדבריהם שפירשו באופן אחר.

^[7] כתב רש"י: "דכתיב: "לה" ולא לה ולחברתה, אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, ואין שני עבדים משתחררים בגט אחד"; ואין כוונת רש"י ללמוד עבד מאשה, אלא שבין בגט אשה ובין בשטר שחרור נאמר "לה", דבאשה כתיב "וכתב לה", ובעבד כתיב "או חופשה לא ניתן לה", והיינו שחרור בשטר, וכשם שאנו דורשים גבי אשה "לה ולא לה ולחברתה", כך יש לדרוש גבי שטר שחרור.

^[8] א. נתבאר על פי רש"י. תוספת לסוגיא: א. מבואר מדברי רש"י, שכאשר אינו כולל שחרור בשטר, אין הקנאת הנכסים מועלת כלל, והיינו משום ש"מה שקנה עבד קנה רבו", ולכן צריך שיחול שחרור. והנה מבואר בסוגיא, שכאשר נותן הוא שטר על כל נכסיו לשני עבדיו, יש כאן שחרור לחצי עבד לכל אחד מעבדיו; שהרי הסוגיא דנה, שבאופן זה לא יועיל השחרור, משום שחרור לחצי עבד; וכן מבואר בסוגיא, שאם כתב "חצי חצי", היינו "דהוה ליה בכל [שטר] אחד, שחרר חציו והניח חציו", כלשון רש"י בד"ה הא דאמר כולו. ויש לעיין, כיון שאין עבד יכול לקנות נכסים, אם כן אף אם ישחרר חצי עבדו לא יוכל לקנות, ואפילו חצי מנכסיו, שהרי עדיין חצי עבד הוא; ואם כן האיך מועילה כאן הקנאת הנכסים כאשר נותן הוא שטר לשני עבדיו! ? והרי לא חל שחרור אלא על חצי עבד, ועבד אינו יכול לקנות נכסים. ב. העיר ב"אילת השחר" [ד"ה הא דאמר]: דהרשב"א כתב בטעם הדבר שהם חולקים כשכתב לשני עבדיו שני שטרות על כל נכסיו, דהוא משום דכ"שזכה לשניהם יחד, לא הוברר הדבר מי מהם קנה, לפיכך הוי דינא דיחלוקו"; והקשה לפי זה: למה נקרא שיור בשטר שחרור, שהרי לפי האמת נשתחרר זה לגמרי או שנשתחרר זה לגמרי, אלא שמספק פוסקים אנו "יחלוקו", ולמה נקרא זה שיור בשטר! ? ג. ובעיקר מה שכתב הרשב"א, העיר ב"אילת השחר" שם, שכן משמע ברש"י לקמן פז א, שכתב "דכל אחד אומר כולו דידי הוא"; ומיהו מלשון רש"י בסוגייתנו בד"ה הכותב נכסיו לשני עבדיו, שכתב: "שכתב שני שטרות וכו' וזיכה לשליח אחד בבת אחת דפלגי, דלא קדם אחד לחבירו", משמע לכאורה שאינה חלוקה מספק.

^[9] לאו דוקא קרקע, כמבואר בבבא בתרא פרק מי שמת, רש"י לעיל ח ב.

^[10] נתבאר על פי רש"י כאן, אבל לעיל ח ב פירש רש"י באופן אחר, ראה שם; וראה עוד פירוש אחר ברשב"ם בבא בתרא קמט ב.

^[11] א. כתבו התוספות, שדין זה הוא רק ל"משנה ראשונה" שהיא קודם שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, או אף ל"משנה אחרונה" באופן שאין כופין את הרב לשחררו כגון ביתומים קטנים, או בחציה שפחה וחציה בת חורין שאין כופין את רבה, שהרי אינה מצווה על פריה ורביה; אבל כשכופין את האדון לשחרר את העבד אין הדין כן, ראה שם. ב. כתב ב"קהלות יעקב" חגיגה סימן א [ד"ה אולם בקצה"ח], דבפשוטו משמע מן הגמרא, שאם נגחו ביום של עצמו הרי הוא של עצמו, ואין זוכה ממנו האדון את התשלומים ביום שהוא של רבו; אך ראה מה שכתב שם בזה.

^[12] כתב ב"קצות החושן" [סימן קעא]: כיון דלעולם הוא חציו עבד וחציו בן חורין, ואפילו ביום של רבו הרי הוא חצי בן חורין ואסור בשפחה, [כמבואר בסוגייתנו, ד"איסורא לא קאמרינן"], והרי בישראל אין שייך "קנין הגוף" [מלבד בעבד עברי הנמכר בתורת עבד עברי], אם כן בהכרח, שאפילו ביום של רבו, הרי שחצי בן החורין שבו אינו אלא משועבד לרבו למעשה ידים בלבד [ואין לרבו קנין הגוף בחצי זה אפילו כעבד עברי], וכן ביום של עצמו, אין זוכה העבד בעצמו בחצי העבדות שבו והיא של רבו, אלא שאין מעשה ידיו של האדון, אבל "קנין הגוף" בחצי העבדות שבו, הרי הוא של רבו אפילו ביום זה, [וראה מה שהאריך בענין זה ב"קהלות יעקב" חגיגה סימן א]. ובסוף דבריו כתב שם נפקא מינה בזה, שאפילו ביום של רבו אינו יכול לעבוד בו עבודת עבד, שהרי אסור לעבוד בישראל עבודת עבד, וראה מה שכתב בפרט זה ב"מנחת חינוך" מצוה שמג, וב"אילת השחר" כאן.

במשנתנו מדובר בעבד של שני שותפין, ובמקרה כזה לדברי הכל, גם לדעת חכמים, כל אחד מהם יכול לשחרר את כל חלקו בעבד, ונמצא העבד משוחרר חציו.

א ועוד בדבר המחלוקת במשחרר חצי עבדו, אמר רבה: מחלוקת רבי וחכמים אם קנה העבד חציו — דווקא בששיחרר האדון את חציו והניח את חציו השני, אבל אם שיחרר את חציו ומכר את חציו השני, או נתן במתנה את חציו השני, כיון דקנפיק מיניה כוליה [שהעבד יוצא ממנו כולו] — דברי הכל קנה העבד את חציו עצמו.

אמר ליה [לו] אביי: ובמקרה שיוצא ממנו כולו לא פליגי [נחלקו]? והתני חדא [והרי שנויה ברייתא אחת]: הכותב נכסיו לשני עבדיו — קנו את הנכסים ומשחררין זה את זה, שלכל אחד יש בעלות בחציו של חבירו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת], האומר: "כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי" — אף עצמם לא קנו, וכל שכן את הנכסים.

מאי לאו [האם לא] זה ההסבר לסתירה בין הברייתות הללו: הא [זו], הברייתא הראשונה — כשיטת רבי, שיש שיחרור לחצי עבד, והא [וזו], הברייתא השניה — כדעת רבנן [חכמים], שאף שכל אחד מהם יצא לגמרי מרשותו של האדון, הואיל ולא נשתחררו לגמרי לא קנו?

ודוחים: לא, אידי ואידי רבנן [זו וזו כשיטת חכמים], אלא הא [זו], בברייתא הראשונה מדובר שאמר כולו, שלכל אחד מהם הוא נותן את כל נכסיו. וכיון שנתן לשניהם — שניהם קונים, ומשחררים זה את זה, ומחלקים ביניהם את הנכסים. הא [זו], בברייתא השניה מדובר שאמר חצי חצי, שלכל אחד מהם נתן רק מחצית נכסיו, ולא הקנה לאף אחד מהם קנין גמור.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה] של הברייתא השניה: ואם אמר חצי חצי — לא קנו, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] מדובר שאמר כולו! ומשיבים: אין להבין שיש כאן דין נוסף בברייתא אלא פרושי קא מפרש [מפרש] את דברי הברייתא הקודמים: אף עצמן לא קנו, כיצד? כגון שאמר חצי חצי.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי סלקא דעתך רישא [שאם עולה על דעתך שבראשה] של הברייתא מדובר שאמר כולו, אם כן, סופה מיותר, שכן השתא [עכשיו, הרי] אם אמר כולו לא קנו, אמר חצי חצי מיבעיא [נצרכה לומר]?

ומשיבים: אי [אם] משום הא [זה] לא איריא [שייך] ואין מכאן הוכחה, שכן אפשר לומר שתנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סופה כדי לגלות את משמעות ראשה], שלא תאמר: רישא [ראשה] עוסק במקרה שאמר חצי חצי, אבל אם אמר כולו קנו, על כן תנא סיפא [שנה בסופה] שאמר חצי חצי, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שבראשה] מדובר שאמר כולו ואפילו הכי [כך] לא קנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], לא קשיא [אין זה קשה] ואפשר ליישב את הסתירה בין הברייתות בדרך אחרת: כאן, בברייתא השניה שלא קנו, מדובר בשטר אחד, שכן אין אפשרות לשחרר שני עבדים בשטר אחד, כאן בברייתא הראשונה שקנו, מדובר בשני שטרות.

ושואלים: אם בברייתא השניה מדובר שהקנה לשניהם את נכסיו בשטר אחד, מאי איריא [מה שייך], מדוע היה צריך לומר שכשאמר חצי חצי לא קנו? אפילו אמר כולו נמי [גם כן] לא קנו, וכפי ששנינו במפורש בתחילת הברייתא, ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, זוהי כוונת הדברים: אף עצמן לא קנו, במה דברים אמורים שלא קנו? כשנתן להם בשטר אחד, אבל בשני שטרות — קנו, ואם אמר חצי חצי — אף בשני שטרות נמי [גם כן] לא קנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן זה ליישב את הסתירה בין הברייתות: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, בברייתא הראשונה, שקנו, מדובר שנתן להם בבת אחת, כאן בברייתא השניה, שלא קנו, מדובר שנתן להם בזה אחר זה.

ושואלים: אם נתן בזה אחר זה, בשלמא בתרא לא קני [נניח שהאחרון אינו קונה], דהא קני ליה קמא [שהרי כבר קנה אותו הראשון], אלא קמא ליקני נפשיה ולקנייה לחבריה [הראשון שיקנה את עצמו ושיקנה גם את חבירו]! אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה], ובכל אופן מדובר שנתן להם בבת אחת.

רב אשי אמר: כך יש ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שאני התם [שונה שם] בברייתא השניה, דקא קרי להו [שהוא קורא להם] "עבדיי", משמע שאין כאן שיחרור. אמר ליה [לו] רפרם לרב אשי: ודלמא [ושמא] מה שאומר "עבדיי" כוונתו אלה שהיו כבר עבדיי בעבר!

וראיה לדבר: מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] בדומה לכך: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא לחירות, ואם שייר קרקע כל שהוא — לא יצא לחירות. ר' שמעון אומר: לעולם העבד הוא בן חורין, עד שיאמר בנוסח כזה: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא (רבבה) שבהן".

ונדייק מן הדברים: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר: "חוץ מאחד מרבוא שבהן", שאפשר שרומז בכך לעבד עצמו שהוא הדבר שלא נתן לו, הא [הרי] אם לא אמר הכי [כך] — קני [קונה] העבד. ואילו להסברך אמאי [מדוע] קונה? והא [והרי] "עבד" קא קרי ליה [הוא קורא לו]! אלא בהכרח יש לפרש שמה שקורא לו "עבדי" כוונתו שהיה כבר בעבר עבדו, הכא נמי [כאן גם כן] כשאמר "עבדיי" כוונתו: אלה שהיו כבר עבדיי, ואי אפשר ליישב כרב אשי את הסתירה בין שתי הברייתות.

ב מי שהיה חציו עבד וחציו בן חורין ונגחו שור והזיקו, אם נגחו ביום שבו עבודתו היא של רבו — הרי תשלום הנזק שייך לרבו, ואם היה זה יום של עצמו — לעצמו. ומקשים: אלא מעתה, לפי עיקרון זה של חלוקה, ביום של רבו ישא שפחה, ואילו ביום של עצמו ישא בת חורין! ומשיבים: איסורא לא קאמרינן [לגבי איסור אין אנו אומרים] שהעבד מתחלק כך.

תא שמע [בוא ושמע]: המית השור מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן בעל השור חצי קנס (תשלום לבעלי עבד שנהרג) לרבו (אדוניו)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna is referring to a slave belonging to two partners, and in that case everyone agrees that each one of them can emancipate his portion of the slave. Consequently, there could be a half-slave half-freeman even according to Rav Yosef’s understanding of the opinion of the Rabbis.

§ The Gemara discusses another dispute with regard to one who emancipates half of his slave. Rabba said: The dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis concerning whether the slave can be half-emancipated applies only when the master freed half of him and left the other half of him unaffected. However, if he freed half of him and sold the other half of him, or gave the other half of him as a gift to someone else, then, since the slave left him entirely, as the original master no longer owns any portion of the slave, everyone agrees that the slave has acquired half of his freedom.

Abaye said to him: And do they not disagree with regard to a case where he is released entirely? But it is taught in one baraita: In the case of one who writes his property to his two slaves, i.e., gives it to them via a document, they acquired the property and they free each other, because each one has ownership over half of the other slave. And it was taught in another baraita that in the case of one who says: All of my property is given to so-and-so and so-and-so my slaves, they did not acquire even themselves, and all the more so they did not acquire the property. Seemingly, the two baraitot contradict each other.

Abaye continues his question: What, is it not that the way to reconcile the baraitot is to say that this, the first baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that emancipation can take effect with regard to half a slave? And that, the second baraita, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that even when the master retains no hold on the slave, a slave cannot be partially released?

The Gemara offers a different reconciliation: No, both this and that baraita are in accordance with the opinion of the Rabbis. This first baraita is discussing a case where one said that he is giving all of his property to each one of the slaves. Since he gave everything to both of them, they each acquire the property, including each other, emancipate each other, and divide the property between them. That second baraita is discussing a case where one said that he is giving half of his property to one slave and half of it to the other, so neither is fully emancipated.

The Gemara challenges this explanation: But from the fact that the latter clause of the second baraita teaches: But if he said that he is giving half of his property to one slave and half of it to the other, they did not acquire the property, it may be inferred that the first clause is discussing a case where he said that he is giving all of his property to each one of them, and yet they do not acquire the property. The Gemara answers: There are not two separate cases in the baraita. Rather, the second clause is explaining the first clause of the baraita, as follows: They did not acquire even themselves. How so? For example, this is the halakha in a case where the master said that he is giving half of his property to one slave and half of it to the other.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say this, for if it enters your mind to say that the first clause of the baraita is discussing a case where he said that he gives all of his property to his slaves, and yet they do not acquire it, then the latter clause is unnecessary. Now that the mishna taught that if one said that he gives all of the property to his two slaves, then each slave did not acquire himself, is it necessary to state in the second clause that this is true when one gives half of his property to one slave and half of it to the other?

The Gemara answers: If it is due to that reason, there is no conclusive argument. One could say that the tanna taught the latter clause to shed light on the first clause, so that you do not say: The first clause is discussing only a case where one said that he gives half of his property to one slave and half to the other, but if one said that he gives all of it to both of them, then they did acquire the property. Therefore, the tanna taught the latter clause, where it explicitly discusses a case where he said that he gives half to one and half to the other, and by inference it is clear that the first clause must be discussing a case where he said that he gives all of it to both of them, and even so they did not acquire the property.

And if you wish, say instead that it is not difficult. It is possible to reconcile the two baraitot differently: Here, in the second baraita, where they did not acquire the property, this is a case where the master wrote everything in one document. The reason the slaves do not acquire themselves is that it is not possible to emancipate two slaves with one document. There, in the first baraita, which rules that they did acquire the property, the case is one where the master wrote the transfer of property in two documents.

The Gemara asks: If the second baraita is referring to a case where he wrote everything in one document, why specifically mention that the slaves do not acquire themselves when he gave half to one and half to the other? Even if he said all of it as well, they did not acquire the property, as was taught explicitly in the beginning of the baraita. The Gemara answers: That is also what the tanna is saying: They did not acquire even themselves. In what case is this statement said? In a case where the master wrote everything in one document. But if he wrote it in two documents, they acquired the property. And if the master said that he gives half to one and half to the other, then even if he wrote it in two documents they also did not acquire the property.

And if you wish, say instead that it is not difficult, and it is possible to reconcile the two baraitot differently: Here, the first baraita, where they did acquire the property, is referring to a case where he gave them the documents simultaneously. There, the second baraita, where they did not acquire, the property is referring to a case where he gave them the documents sequentially.

The Gemara questions this explanation: Granted, if the master gave the documents sequentially, the last slave did not acquire, for the first slave had already acquired him, as the second slave was among the possessions transferred via the first document. However, the first slave should acquire himself and should also acquire the other slave, as he was given all of the property in one document. Due to this objection, the Gemara concludes: Rather, it is clear as we initially answered, and in any case it is referring to when he gave both documents simultaneously.

Rav Ashi said: The contradiction between the baraitot can be resolved by noting that it is different there, in the second baraita, because the master calls them: My slaves. By writing: All of my property is given to so-and-so and so-and-so my slaves, he indicates that he does not intend to free them. Rafram said to Rav Ashi: But perhaps when he says: My slaves, he is referring to those who were his slaves in the past.

Rafram attempts to prove that the expression my slaves can be used in this manner. Didn’t we learn in a mishna (Pe’a 3:8): In the case of one who writes all of his property to his slave, i.e., gives it to him via a document, the slave has been emancipated. But if he reserved for himself even any amount of land, then he has not been emancipated. Rabbi Shimon says: Actually, the slave is a freeman until the master says the following: All of my property is given to so-and-so my slave except for one ten-thousandth of it, as in that case it is possible that the master meant to include the slave in the portion that he is not giving.

Rafram continues his proof: The reason the slave is not emancipated is specifically because the master said: Except for one ten-thousandth of it. But if he did not say this, then the slave acquires the property. Rafram asks: According to your reasoning, why does he acquire the property? Didn’t he call him a slave? Rather, it must be that when he called him: My slave, he meant that he was his slave in the past. Here also, when he said: My slaves, he meant: Those who were my slaves in the past. Therefore, Rav Ashi’s attempt to resolve the contradiction between the baraitot cannot be accepted.

§ If a half-slave half-freeman, who works for himself and his master on alternating days, was gored by an ox and damaged, then, if he was gored on the day of his master, the reimbursement for the damage caused is paid to his master. If it was on his own day, it is paid to the slave himself. The Gemara asks: However, if that is so, if he is viewed as entering and leaving a state of slavery each day, then on the day of his master he should be able to marry a maidservant and on his own day he should be able to marry a free woman. However, the mishna states that he cannot marry anyone. The Gemara answers: We are not saying that he is viewed as entering and leaving a state of slavery each day with regard to prohibitions.

Come and hear a proof with regard to this issue: When a Canaanite slave is killed by an ox, in addition to the ox being put to death, the owner of the ox pays a fixed penalty of thirty shekels to the slave’s owner. If a freeman is killed by an ox, in addition to the ox being put to death, the freeman’s value is paid to his heirs. If an ox killed a half-slave half-freeman, then the owner of the ox gives half of a penalty, i.e., fifteen shekels, to his master

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. פי' רש"י ז"ל בשטר הא כתב חצי נכסי נתונין לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו ולא מיבעי' כחב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו כיון דחצי נכסי כתוב בכל אחד דילמ' חד פלגא כתב לתרווייהו ואיכ' שיור.
רבינו שמואל השיב עליו, דמדקתני כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני משמע דכמפרש שני חצאין הוא ועוד דלא משמע דמשום ספיק' בלישנ' הוא ולדידי' נמי קשה וכי בדיני ממונות אי כתב חצי שדה פלוני לפלוני וכתב חצי שדה לפלוני לא קנו כולה. ופי' רבי' שמואל דאפילו במפרש חצי חצי לא קנו דכיון דליתנהו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו. וקשה לי דא"כ הוו מפרשינן לה נמי בגמר' כדרבה ועוד דכיון דמשכחת לה בזה אחר זה במכר חציו ומשכחת לה נמי בבת אחת בלשון כולו אף בלשון חצי חצי דלא איתמר כל שאינו בזה אחר זה אלא בשא"א לעולם בשום לשון ועוד כיון דלא דמו דינייהו בזה דבזה אחר זה לא נפיק כוליה מיניה ובבת אחת נפיק כוליה ליכא למימר בהו כל שאינו וליתיה אלא בשוין.
ולי נראה דכשאמר חצי חצי מ"ה לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסי' לחבירו אינו נוטל חצי בבל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה כלום, כן נ"ל וכן עיקר.

נגחו שור יום של רבו לרבו וכו'. לישנ' דמשנה ראשונה נקט ואפילו למשנה אחרונה היא כמו שנגח לשפחה והא דמייתי ת"ש המית מי שחציו עבד משום דקס"ד כדדחי' להא לקמן בש"מ כמשנה ראשונה, כנ"ל.

והא דתני' נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. משום דלא דמי לשור של שני שותפין שאינו משלם כופר דכופר א' אמר רחמנ' ולא ב' ולא חצי כופר כדאית' בב"ק דהכא כיון דלאו כוליה בן חורין הוא מצד חירות שבו משלם כופר שלם הוא אלא שכופר שלו פחות משאר אדם משום צד עבדות שבו.

אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. פירש רש"י ז"ל בשטר האחר כתב חצי נכסי נתונים לך וכן כתב לחבירו בשטר השני לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל אחד דילמא חד פלגא הוא דכתב לתרווייהו ואיכא שיור עד כאן. והקשו עליו בתוספות דהא בברייתא קתני כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי לא קנו אלמא האי חצי דקאמר על כרחין בשמפורש וניכר בשטר שאותו חצי שנותן לזה אינו אותו שנותן לשני שהרי בין שניהן הוא נותן כל נכסיו ועוד דלא משמע דמשום ספיקא דלישנא הוא, וכן הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאילו בדיני ממונות אם כתב חצי שדה לפלוני וחצי שדה לפלוני מי לא קנו כולה בין שניהן. ורש"י ז"ל פירש דאפילו מפרש בהדיא חצי האחר לפלוני עבדי קאמר ורבא לטעמיה דסבירא ליה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה כדאיתא במסכת עירובין ובקדושין, ובודאי אם אמר היום חצי נכסי לראובן עבדי לא קנה וכשאמר למחר חצי נכסי לשמעון עבדי לא קנה דהא שייר בכל חד וחד וקיימא לן דאפילו כתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהו אף עצמו לא קנה כל שכן הכא, והילכך בבת אחת כגון שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו לפי שלא הקנה לזה אלא חציו ולזה חציו, ואינו דומה לשחרר חציו ונתן חציו, דהתם בששחרר חציו ונתן חציו לאחר שאין ידו כידו, אבל הכא אותו חצי שלא שחרר לא נתנו אלא לעבדו השני ויד העבד השני כיד רבו, וכן השני, והילכך אף עצמן לא קנו ואפילו זיכה לשניהן בבת אחת כדאמרינן דרבא לטעמיה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה. אבל בשאמר כולו כלומר שכתב כל נכסי נתונין לראובן עבדי וכן כתב לשני וזיכה לשניהם בבת אחת קנו נכסים וקנו עצמן ומשחררין זה את זה דהשתא אילו כתב וזיכה לזה זכה בכל הנכסים וקנה עצמו בן חורין דקיימא לן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות אבל עכשיו שזיכה לשניהם יחד לא הוברר הדבר מי מהם קנה לפיכך הוי דינא דיחלוקו שניהם בנכסים וישחררו זה את זה, ולעולם שחרר חציו ומכר חציו לאחר בבת אחת כיון שבזה אחר זה ישנו שאם מכר חציו ואחר כך שחרר חציו יצא לחריות אף בבת אחת ישנו אפילו לרבנן שאם שחרר חציו ומכר חציו יצא לחירות.
והרמב"ן נ"ר פירש דכשאמר חצי חצי משום הכי לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש, הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה ולא כלום, עד כאן. וצריך להתיישב בדבר.

נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. לכאורה משמע דנסיב לה אליבא דמשנה ראשונה דקתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפילו בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן, וכדאיתא בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס אלא דאיכא לאוקמה אפילו למשנה אחרונה ובעבד של קטן דלאו בר כפיה הוא וכגון דנפל קמיה בירושה דלית ביה הערמה כעובדא דלעיל דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אפילו למשנה אחרונה אי נמי בקטנה דליכא משום ישוב העולם דלא מיפקדא אפריה ורביה.

נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. ולא דמי שור של שני שותפין דלא משלם כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני דכיון שאינו בן חורין אלא חציו וצד חרות שבו הוא שמשלם כופר שלם הוא אלא שכופרו פחות משאר עבדים משום צד עבדות שבו אבל בשור של שני שותפים כיצד משלם ישלם זה כופר וזה כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר.

היה של אחד ושחרר חציו בשטר ומכר או נתן חציו בבת אחת הואיל ובשעה ששחרר חציו לא שייר לעצמו שום זכות שהרי מכר החצי האחר באותה שעה בעצמה או נתנו זכה:

כתב כל נכסיו לשני עבדיו בשני שטרות שכתב לכל אחד מהם בשטר מיוחד כל נכסי נתונים לך אם מסר להם בזה אחר זה ראשון קנה עצמו וחברו עם שאר הנכסים ושני לא קנה כלום ואם מסר להם בבת אחת קנו שניהם ומשחררין זה את זה שהרי זכה כל אחד בחצי חברו ואע"פ שבשני שטרות היוצאין ביום אחד בשטרי מקח קרקע או מתנת קרקע שאחת מהן שקר בהכרח אמרו שודא דדייני כמו שביארנו בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' הכי שאני שאלו נדון אחר האומד שמא יטעו הדיינין ונמצאו מתירין את זה בלא שחרור ואיסור אין דנין אותו באומד ומאחר שאתה מצריך לשחרר זה את זה הואיל ונעשו שותפים לענין איסור יעשו שותפים אף לממון כתב לשניהם בשטר אחד אף עצמן לא קנו שאין שנים משתחררים בגט אחד כאשה דכתוב וכתב לה ולא לה וחברתה אף בשני שטרות אם אמר בכל אחת מהן חצי נכסי נתונין לפלני עבדי לא קנה אחד מהם ואפי' מסר לשניהם בבת אחת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שמא חצי אחד נתן לשניהם ואין הדברים נראין שאם כן אף בדיני ממונות אם כתב לאחד חצי שדה פלני לפלני ולאחד חצי שדה פלני ומסר להם כאחד לא יקנו את כלה ובזו ודאי אין ספק שקנו שניהם ועוד שהרי לשון הבריתא כל נכסי נתונין לפלני ופלני ואוקמה בחצי חצי ודאי על שני החצאים הוא אומר כן ויש מפרשים בה משום דכל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ואינו כלום שזו בזה אחר זה אינו משום דשייר בקנינו ובבת אחת שלא שייר בקנינו אין לומר בו שלא נתלו בת אחת בזה אחר זה אלא כשאין חלוק ענין בין בת אחת שלו לזה אחר זה אלא עיקר הפירוש שכל שהוא אומר חצי שמא אין העבד בכלל שכל האומר חצי נכסי נתונין לך אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ובכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חצין בכחוש והואיל ויש לחוש שמא אין עצמו בכלל החצי לא עשה כלום כל שביארנו בענינים אלו שזכה העבד אפי' קראו בשעת מסירת השטר פלני עבדי הדין כן שאין הכונה בלשון זה אלא עבדי שהיה כבר וזה שנתגלגל כאן בכותב כל נכסיו לעבדו שיצא לחרות ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחרות ואין צריך לומר אם אמר חוץ מאחד מרבוא שבהם כבר ביארנוהו בכדי הצורך בפרק ראשון:

זה שביארנו בחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לשחררו מכל מקום כל שלא הספיקו לכופו חזר הדין לדברי בית הלל ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו ר"ל שפחת הדמים לרבו ואע"פ שאף הוא נפחת למלאכת מחר מ"מ אם פחת של מחר אינו שוה לפחת של היום גובה כל אחד פחת יומו לפי מה שהוא ויום של עצמו לעצמו על אותו הדרך בעצמו ואם אתה מפקפק לפרשה בעבד מצד שמאחר שלכופו הוא עומד הרי הוא כשל עצמו אתה יכול לפרשו בנגח את השפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין שאין כופין את רבה כמו שביארנו:

שור מועד שהמית את האדם משלמין הבעלים כופר ואם המית עבד או שפחה משלם קנס לרבו... מצד חלק העבדות וחצי מצד החרות ראוי ליתן ליורשיו אלא שאין לזה יורשים ומתוך כך פטור ממנו ושמא תאמר ואף דין חצי כופר היאך הוא בכאן והלא כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר עד שמכאן פטרנו שור של שני שותפיו מן הכופר אין זה כלום שהרי מכל מקום למה שראוי לחול בו דין כופר כופר שלם הוא:

בד"ה בעבד של שני שותפין כו' והא אמימר גופיה אית ליה כו' וי"ל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אבל הא ק"ל למה הקשו התוספות מאמימר ת"ל מיניה וביה למשנה אחרונה איך כופין כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך (ז) בדחוקי אבל הנראה למאי שיש לדקדק בעיקר קושייתם מתחלה אמאי לא תקשי להו בפשיטות אהך מתני' דהכא דכופין לשחרר בחציו עבד ובפרק החובל קאמרינן דאין יוצאין בראשי אברים אלא דאיכא למימר דמתני' דהכא לא אתיא כר"א דבעי עבדו המיוחד לו אלא כשאר תנאי דהתם דלא בעינן עבדו המיוחד לו ושפיר יוצא חצי עבד ושל שותפין בראשי אברים וה"ה בשחרור אבל מדקאמר הכא של שני שותפין ודברי הכל דמשמע דליכא מאן דפליג בעבד של שני שותפין ואהא קשיא להו והא ר"א ס"ל דאינו יוצא בראשי אברים וה"ה בשחרור דלענין חצי ממון שבו אין סברא לחלק בין ראשי אברים לשחרור ע"י שטר ותרצו דהתם לא איירי בשל שותפין אלא בשאין לזה רק פירות ולזה הגוף ודומיא דהכי בחציו עבד למשנה אחרונה דאין לו בו פירות מיהו מתני' דהכא בכה"ג נמי למשנה אחרונה דכופין לשחררו לא אתיא כר"א דהתם דס"ל דאין יוצאין בראשי אברים וה"ה ע"י שחרור ולכך לא קשיא להו אלא מאמימר גופיה דקשיא דידיה אדידיה דהתם מסיק דס"ל כר"א דהיכא דאין לו פירות אין יוצא בראשי אברים וה"ה בשחרור ולעיל ס"ל לאמימר גופיה במפקיר עבדו אע"ג דאין לו בו פירות יש לו תקנה בשטר ותרצו דודאי שטר מפקיע האיסור דהיינו הגוף טפי מראשי אברים ומהשתא מתני' דהכא נמי מצי אתיא שפיר כר"א דהכא בשטר מפקיע האיסור אף למשנה אחרונה מיהו ק"ק מעיקרא דלא אסקי להו אכתי לדעתייהו הא דתרצו דשטר מפקיע האיסור כו' אמאי לא קשיא להו מר"א בפשיטות לפום הסברא דסלקא אדעתייהו דהיכא דאינו יוצא בראשי אברים גם שחרור בשטר לא מהני ולקמן סבר ר"א דכל עבד אינו יוצא בראשי איברים וצריך גט שחרור ויש ליישב דר"א דהכא לאו היינו ר"א דהתם ודו"ק:

בד"ה יום של רבו כו' ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים כו' עכ"ל ולקמן אהך דהמית מי שחציו עבד כו' דקאמר מאי לאו כמשנה אחרונה כו' לא בעי לאוקמא בכה"ג דסתמא קתני דמשמע אפילו בגדולים וק"ל:

ע"א גמ' רב אשי אמר שאני התם דקא קרי ליה עבדי. וא"ת תקשה לרב אשי מאי אריא חצי חצי אפי' אמר כולו נמי כדפריך אשנויא שלפני זה וי"ל דרב אשי נמי מתרץ לה דה"ק בד"א דקרי ליה עבדי אבל היכא דלא קרי ליה עבדי קנו ואם אמר חצי חצי אפי' לא קרי ליה עבדי לא קנו:

תוס' ד"ה בעבד של שני שותפים וכו' עד והא לר"א דפ' החובל אינו יכול לשחררו וכו' דמוקי התם אליביה וכו' כצ"ל ור"ל דר"א אמר דעבד של ב' שותפין אינו בדין יום או יומים משום כי כספו הוא כספו המיוחד לו ויליף מניה גמרא התם דה"ה דאינו יוצא בראשי אברים לד"א דכתיב ביה ג"כ עבדו דמשמע נמי עברו המיוחד לו דמוקי התם הא דקאמר אמימר איש ואשה וכו' אתיא כר"א ס"ל לאמימר כמו שאינו יכול לשחרר לר"א ה"נ אינם יכולין לשחררו וכן הא דתני התם בברייתא חציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של ב' שותפים אין יוצאין בראשי אברים מוקי התם כר' אליעזר וס"ל לתוס' דכמו שאינן יוצאים בשן ועין לר' אליעזר ה"ה דאין יוצאים בשטר שיחרור ותירצו דשותפים דהתם וכו' והא דקאמר התם חציו עבד וכו' ר"ל ובחציו עבר יש לו חלק בגוף ופירות ואפ"ה קתני דאין יוצא בראשי אברים וה"ה בשטר שיחרור היינו למשנה אחרונה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין והואיל ולכפייה קאי הוי כאילו אין לו בו שום חלק לא בגוף ולא בפירות ולכך אינו יוצא בשן ועין ואם תקשה לך וא"כ הואיל ואינו יוצא בשן ועין ה"ה דאין יוצא בשטר שחרור למשנה אחרונה מאחר שאין לרבו חלק בגוף העבד וא"כ היאך אמרו כופין את רבו ועושה אותו בן חורין זה אין קושיא כלל דהא דמאי דנקרא למשנה אחרונה אין לו בגוף העבד היינו משום דכופין אותו לשחררו וזולת זה יש לו בו בגופו ולכך יכול רבו לשחררו וק"ל ובתר הכי הקשו התוס' וא"כ לפי זה דהכל תלוי בגוף וכשאין לו חלק בגוף העבד אין יכול לשחררו והא אמימר גופיה אית ליה לעיל (גיטין דף מ') לחד לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר שחרור ובמפקיר עבדו אין לו בגופו כלום דגופיה לא קני ליה אלא איסוד אית ליה גביה כדאמר התם וא"כ היאך יש לו תקנה בשחרור דבלא פי' זה הוה אתי לן שפיר הא דאמימר דהוה אמרינן דלא תלי כלל בגוף העבד אלא הכל תלוי בעבדו המיוחד לו דהיינו כשאין לו אלא אדון א' ובמפקיד ג"כ אין לו אלא אדון אחר אבל השתא דתלי טעמיה שצריך שיהיה לו חלק בכל גוף העבד קשיא ותירצו דהתם ודאי דלא נשתייר בו כי אם איסור דעבדות שטר ודאי מפקיע האיסור ובזה יפה כח השטר מראשי אברים דהא דקתני התם חציו עבד וחציו בן חורין אין יוצא בראשי אברים היינו למשנה אחרונה דלכפייה קאי והוי כאין לו בו כ"א איסורא דעבדות ואפ"ה אין יוצא בראשי אברים זה נ"ל בשיטת התוס בדבור זה ודברי ספר ח"ש בדבור זה רחוקים ממני:

ד"ה הא דאמר חצי חצי וכו' עד אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע וכו'. ר"ל וה"ה חצי חצי דאינו בזה אחר זה אינו מטעם דהראשון מונע אלא מועט דשייר וכשהוא בבת אחת אין כאן שיור וא"כ למה לא יקנו בבת אחת והא דכתבו התוס' בתר הכי ואין לדמות ממון הראוי לחלק וכו' נ"ל דהוי כאילו אמר ועוד דאין לדמות ממון הראוי לחלק וכו' ולכך אף על פי שאינו בזה אחר זה בבת אחת קני וכשנויא אחרינא הוא ודו"ק נ"ל:

גמ' חצי והא מדקתני כו' מריבויא שבהן טעמא דאמר הכי הא כו' ליורשיו ואמאי ה"נ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בעבד של כו' חלקו כמו כו'. נ"ב פי' ר"א איירי במוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום כדלקמן ודו"ק:

בא"ד חצי עבד וחצי בן חורין. נ"ב ואין להקשות איך אשכחן חצי עבד כו' מאחר דבשותפים ל"ל לפי הס"ד דהשתא שאינו יכול לשחרר חלקו י"ל דסבר כר' דיכול לשחרר חצי מתחלה וק"ל:

בא"ד אין יוצאין בראשי אברים כו'. נ"ב פי' אליבא דר"א וק"ל:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופי' כו'. רב פי' דמתחלה היינו מבינים דאדרבה דוקא חצי עבד אינו יוצא בשן ועין והוא הדין שלא יכול לשחרר מאחר שאינו מיוחד לו כולו שהרי חציו השני נסתלק ממנו לגמרי בגוף ופירות אבל מפקיר עבדו הרי עדיין הגוף שלו שהרי בכל איסור עבדות לא נסתלק ממנו אבל השתא דאמרינן דלא ממעטינן מעבדו המיוחד לו אלא היכא שאינו שלו בגוף ופירות ומשום הכי למשנה אחרונה חצי עבד וחצי בן חורין אינו יוצא בשן ועין מאחר שאין לו עליו פירות אלא שם עבדות א"כ קשה הא דאמימר כו' וק"ל. אבל הא קשה לי למה הקשו התוס' מאמימר תיפוק ליה מיניה וביה למשנה אחרונה איך כופין אותו לשחרר כולו הלא כבר אין עליו פירות ואינו יכול לשחררו כמו שאינו יוצא בשן ועין וראיתי למפרש אחד שכתב כמו שמתורץ הא דאמימר מאחר שאין עליו ממון אלא איסור יכול לשחררו בשטר ואינו דומה לשן ועין דדוקא בתחלת הקושיא שהקשו התוס' משני שותפין דהוי נמי ממון ואיסורא א"כ אין חילוק בשטר לשן ועין וק"ל (עיין במהרש"א). וליתא לדבריו כלל חדא מאחר שתירצו התוס' דחצי עבד וחצי בן חורין דהתם אתא למשנה אחרונה תקשה מיניה וביה איך יכול להיות מיושב למשנה אחרונה הלא א"א לשחררו לכן נראה דלא קשה מידי דמי הפקיעו ממנו מעשה ידיו החכמים הם הפקיעו והם תקנו שישחררו ואי לאו תקנתא דישחררו אשתכח דשפיר חצי הגוף שלו והם עשו שיפקיע הכל ממנו וישחררו אבל מכל מקום בשן ועין אינו יוצא קודם ששיחררו מאחר שהפקיעו חכמים מרבו לענין מעשה ידיו שוב אינו יוצא בדבר אחר שאינו תולה בהפקעתו ודו"ק ותדע דהכי הוא דאל"כ למה אינם מתרצים התוס' הא דחצי עבד כו' איירי כגון שנתן לו כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור כמו שתירצו התוס' בפרק החובל אלא שהתוס' דהכא רצו לתרץ הכא דלא תצטרך לחלק בין שטר לשן ועין עד דאקשי' מאמימר ומוכרחינן לחלק אליביה הכי ואי הוה מתרצין דאיירי שנתן כל דמיו אה כן הוי קשה סוף סוף למשנה אחרונה איך יכול לשחררו הא כבר נסתלק ממנו למעשה ידיו ומשנה אחרונה משמע דבכל ענין כופין אותו לשחררו ומשום הכי מתרצין דאין הכי נמי דאיירי אליביה דמשנה אחרונה ולא איירי כלל בנתן לו דמיו ולא שכיחא אבל בפרק החובל לא הזכירו האי קושיא דאמימר וחילוק דשער משום הכי שייך שפיר האי תירוצא ודו"ק היטב:

בד"ה הא דאמר כו' ואין לו בהם כלום. נ"ב פי' מכל שכן בחצאין דלא קנו זה אחר זה לאו משום דלא חזי למיקני מכח הראשון דהא אפילו הראשון נמי לא קני משום דשייר אם כן בבת אחת דליכא שיור קנו וק"ל:

רש"י ד"ה בשטר אחד. דכתיב לה ולא לה ולחברתה. לקמן (פז):

רש"י ד"ה דק"ל עבדיי. וטועה דסבר כו'. ולעיל (ס"ד ח) פי' דלחנופי ליה קאתי:

תד"ה בעבד. וא"ת והא לר"א כו' כמו שא"י בשן ועין כו'. נ"ל להגיה כמו שאינו בדין יום או יומים ע"ש בסוגיא. דלגי' שלפנינו אין טעם למש"כ אח"כ וקאמר התם ח"ע כו' א"י בראשי אברים. ומש"כ המהרש"א בסופו דר"א דהכא לאו היינו דר"א דהתם. יפה כוון דהתם צ"ל אלעזר בל"י כמו שהגהתי שם:

תד"ה הא. ול"ד לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם כו' תיתי לי שכוונתי לדעתם בהא שכתבתי ביומא (לח) ויש לחלק דשם נמי הוי בזא"ז אם כתב כסדרן. וכן שם (נז) איתא בזא"ז אם הזה מדם הפר תחלה:

תד"ה יום דלמ"א מעשה ידיו שלו. אע"ג דכתבו לקמן (ע"ב) בד"ה חבלי דאם קנסא לרבו חבלה נמי לרבו כו' היינו דוקא באין סופו לחזור. אבל הכא דמיירי בסופו לחזור אין התשלומין אלא שבת כדלקמן וכיון דמעשה ידיו שלו פשיטא דגם השבת שייך אליו:

בא"ד ומיהו נ"מ אף למ"א כגון כו'. עמש"כ ביבמות (צט ב) בס"ד:

בא"ד ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו. לכאורה בלא"ה כיון דליכא גביה אלא איסורא. ואיסורא לא מצי להקנות כדאמר אמימר לעיל דבאיסורא לא מצי מורית:

תוס' ד"ה אם תמצי לומר וכו' והוה מצי למימר איפכא. נ"ב ע״ל דודאי איכא סברא למדחי:

בעבד של שני שותפין ודברי הכל. עי' ב"ב י"ג ע"א פריך ש"ס ל"ל תקנת משנה אחרונה ת"ל דא"ל העבד להרב איגוד. ותקשה שיטה מקובצת הא אי לאו משום דא"א בשפחה וב"ח אסור להרב לשחררו משום לעולם בהם תעבודו ואיך יאמר לו איגוד ע"ש. וצ"ל אף על גב דבאומר לו איגוד רוצה ליתן לו כספו דמי שויו ובזה לא שייך לעולם בהם תעבודו י"ל היינו כשברצונו צריך לכסף ומקבל הכסף ברצון אבל אם ניחא לי' בעבד ואנחנו נכופו לקבל כסף תמורתו בודאי יש בו משום לעולם בהם תעבודו וקשה. ותי' שמק"ב הנ"ל כיון דדינא הכי ששני שותפים יכולים לכוף זא"ז בגוד או איגוד א"כ מעולם לא היה בו בהעבד קנין עולם אלא עד שירצה לומר איגוד ע"ש בטוב טעם. ונ"ל היינו למסקנא בעבד של ב' שותפים אבל להס"ד דמיירי בעבד שלו אלא שקיבל חצי כספו או שחררו בשטר חציו א"כ הוא גורם לעצמו שיאמר לו איגוד והדבר עובר אלעולם בהם תעבודו ולא קשה מידי קושי' ש"ס דב"ב הנ"ל וק"ל:

של שני שותפים. הקשו תוס' אאמימר דס"ל או"א שמכרו בנכסי מלוג וכו' ונדחקו מהרש"ל ומהר"ם ומהרש"א מ"ט לא הקשו אמתני' למשנה אחרונה. ופנ"י הקשה דאמימר לק"מ די"ל האי לישנא דס"ל אמימר כר"א ס"ל כהך לישנא דאמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה. והך לישנה דס"ל המפקיר עבדו יוצא בשטר ס"ל כלישנא קמא דפ' חזקת דאיש ואשה מוכרים כששניהם רוצים ע"ש. ולפע"ד לק"מ דודאי אמשנה אחרונה דתנן כופין את רבו ועושה אותו בן חורין לא הוה קשיא להו אטו שטר תנן התם אלא סתם עושה אותו בן חורין ואולי ע"י שיפקרנו וכשמואל המפקיר עצמו יוצא לחירות ואינו צריך גט שחרור ובלא"ה כתב תוס' לשמואל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ במשנה אחרונה דמופקר הוא מאליו צ"ל כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ג"כ שלא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה וא"כ עכ"פ אמתני' לק"מ אך לאמימר קשה מתני' לא מיבעי ללישנא דמפקיר עבדו אין לו תקנה אפי' בשחרור א"כ קשי' מתני' אלא ללישנא דתקנה בשחרור וא"כ מיירי משנתינו כופין וכותב לו שחרור וקשה מה יועיל שחרור נמצא קשה אמשנתינו מכח אמימר לק"מ קושי' הגאונים הנ"ל ופשוט מאד:

הא דאמר כלו וכו'. פירש"י וז"ל ובכל אחד כתב כל נכסיי לפלוני עבדי עכ"ל וברמב"ם וש"ע נדפס בטעות לפלוני ופלוני עבדי וט"ס הוא אי כתב שמות שניהם בשטר או אפי' כתב ב' שטרות ונתן לכל א' שטר א' מ"מ פסול כיון שנכתבו ב' השמות בכל שטר ושטר וכתיב לה ולא לה ולחברתה. והט"ז במ"כ שגג בזה:

חצי חצי. עיין ר"ן בשם רמב"ן במי שכתב חצי נכסיו לאחר אינו נוטל חצי כל כלי וכלי אלא שמין הנכסים ונוטל חצי הכחוש. נ"ל כוונתו בודאי אותן כלים שאין מהם אלא א' נוטל חצי כל כלי וכלי ומחלקו בגוד או איגוד אבל כל שיש ב' כלים שוים ע"פ שומא אין אומרים יטול חצי כל כלי אלא מחלקין כלי כנגד כלי ונוטל בעל מתנה הכחוש. והכא דאיכא ב' עבדים יטול כל אחד עבד אחד וכיון דיד הנותן על העליונה היינו האדון א"כ יקח לו העבד הזה בעצמו וממילא בטלה מתנה כולה כנלע"ד פי' כוונת רמב"ן דלא כהר"ן ועיין טו"ז:

נגחו שור יום של עצמו לעצמו. פי' של עצמו לגמרי ולמחר כשיכנס לעבודת הרב לא נאמר מה שקנה עבד קנה רבו ותהי' המעות של אתמול של נגיחתו לרבו זה לא נימא מכיון שנשתחרר חציו יש לו יד בפ"ע ואפי' ביומו של רבו נהי מעשי ידיו של אותו היום וכל הרוחת אותו היום של רבו אבל מה שיש לו מיום שלפניו אינו חוזר לרבו ביום של רבו. אמנם בירושלמי איתא מצא מציאה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. ולית מחר בעי יעבדי' לי' למרי' עכ"ל. ופני משה פי' פירוש זר והנכון דירושלמי קאמר המציאה שמצא ביום של עצמו למחר ביום של רבו יעבדי' לי' למרי' שביום של רבו קונה רבו מה שהרויח אתמול ודלא כנ"ל ועיין בסמוך אי"ה:

אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא ב"ח וזה פי' א"א דא"כ מה קאמרי ב"ש לישא שפחה אינו יכול וכו' הרי יכול ויכול אע"כ איסורא לא קאמינא. ובירושלמי איתא קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין וכתב פני משה וכן משנה למלך בהל' ק"פ דפליג אש"ס דילן וס"ל איסורא נמי קאמרינן במשנה ראשונה וצע"ג א"כ ביומו ישא ב"ח וביום של רבו ישא שפחה ואמאי כופין את רבו לשחררו. אע"כ נלע"ד הכי פירושו ביום של רבו אין חוששין לקידושיו משום שהכסף והשטר אינו שלו דס"ל להירושלמי דאין לו יד בפ"ע כמ"ש לעיל ומה שקנה עבד קנה רבו ואין חוששין לקידושיו משא"כ ביום של עצמו שהכסף ושטר שלו חוששין לקידושיו ולא שיהי' מותר לבעול אלא שצריכה גט ממנו כנלע"ד. ובביאה נראה דבלאה"נ לא יכול לקדש בשום יום דביאתו ה"ל פלגא ביאה של חמור וזרמת סוסים ופלגא דאדם ואינו יכול לקדש בביאה כלל בשום יום כנלע"ד:

תוספות בד"ה בעבד של שני שותפין וד"ה וא"ת והא לר"א דפרק החובל אינו יכול לשחרר כו' ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר כו' עכ"ל. נראה ברור דמהא דאינו יוצא בשן ועין לר"א לא מצי לאוכוחי דאין יכול לשחררו בכסף או בשטר דשאני שן ועין דכתיב כי כספו הוא ודרשינן כספו המיוחד לו וכן מהא דאמר ר"א דשני השותפין אינן בדין יום או יומים נמי לא מצי לאוכוחי דשאני התם דכתיב עבדו המיוחד לו משא"כ בכסף ושטר ליכא שום דרשא דבעינן מיוחד לו אלא דעיקר קושייתם מדמוקמינן התם הא דאמימר כר"א משמע להדיא דאע"ג דמכירה ליכא שום קראי אפ"ה פשיטא ליה דבעינן מיוחד לו דכל שאינו מיוחד הו"ל כדבר שאינו שלו וא"כ ממילא מה"ט לא מצו תרוייהו לשחררו ועדיין יש לדקדק מאי מדמו שחרור לשן ועין דלמא שאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו דנהי דמוהפדה לא נפדתה לא מוכח מידי דלרבי מוקי לה במשחרר חצי עבדו ולרבנן ד"ת כלשון בני אדם אכתי אשכחן בשן ועין גופא אליבא דר"א דאמר לקמן צריך גט שיחרור אלמא דאף ע"ג שכבר אין לו שום קנין פירות דפקע שעבודו ע"י ראשי אברים כדמוכח לקמן ואפ"ה מצי לשחררו ע"י גט שחרור אח"כ נמצא דלפ"ז לר"א גופא דבעי עבדו המיוחד לו לענין שן ועין וכל היכא שאין לו אלא קנין פירות או קנין הגוף אינו יוצא בשן ועין ואפ"ה גלי קרא דמצי לשחררו אח"כ ע"י קנין הגוף לחוד משום דלא בעינן מיוחד לו וא"כ ה"ה לב' שותפין. מיהו אם נאמר דעכשיו נמי ס"ד דהתוספות הא דמסקו בסוף דבריהם דשטר ודאי מפקיע האיסור אע"ג דליכא קנין ממון ולא קשיא להו הכא לענין שחרור אלא מעבד של ב' שותפין א"כ א"ש דמהא דגלי קרא ביוצא בשן ועין דיכול לשחררו בשטר לא מצינו למילף לר"א לענין עבד של ב' שותפין ולפ"ז ממילא נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דלמאי דלא סלקו אדעתייהו בסמוך לחלק בין הפקעת האיסור גרידא ע"י שינוי ובין שאר עניני שותפין אמאי מקשו שם דאמימר אדאמימר ואמאי לא תיקשי להו לפי סברא זו דר"א אדר"א ומ"ש מהרש"א ז"ל דתרי ר"א אינון הוא תמוה דבמאי דפליג בתרוייהו עם ר"מ ור"ע נראה ברור דהוא ר"א בן שמוע ולמאי דפרישית א"ש דכיון דלא סלקו אדעתיהו סברא זו לחלק בין שותפין ובין קנין פירות או הגוף א"כ כ"ש דלא קשה דר"א אדר"א דשאני שחרור דגלי קרא בהדיא דלא בעינן מיוחד לו כדאשכחן ביוצא בשן ועין דצריך שחרור ומהני ביה אבל מדאמימר מקשו שפיר מדמדמה מכירה לשן ועין ולא מדמה לשחרור אלמא דבשחרור גופא סובר דאין יכול לשחררו בקנין הפירות או הגוף לחוד א"כ מקשו שפיר כנ"ל ליישב המשך שיטת התוספות אבל לולא דבריהם נראה דלק"מ דלעולם אין לחלק בין שותפין ממש ובין לזה גוף ולזה פירות ואפ"ה לא תיקשי קושייתם דשאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו כדפרישית ועוד מצינו בריש חגיגה דדרשינן מקרא דאל פני האדון ה' למעט חציו עבד וחציו בן חורין מראיה אלמא דעל כרחך אפילו לרבנן דרבי אשכחן דאיירי קרא מח"ע וחב"ח וע"כ מתוקמא בעבד של ב' שותפין והיינו מה"ט דפרישית דלענין שחרור גזירת הכתוב דלא בעינן מיוחד לו והא דמדמה אמימר מכירה לשן ועין ולא לשחרור היינו משום דלענין מכירה פשיטא לן דבעינן מיוחד לו ולא מייתי מדר"א אלא דקנין פירות לחוד או קנין גוף לא מיקרי מיוחד לו כנ"ל נכון וברור וכ"נ מלשון הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים דף נ' ובלא"ה כל שיטת התוספות כאן לשנויי בתרא דגמרא פרק חזקת אליבא דאמימר אבל ללישנא קמא אין מקום לדבריהם בזה וכ"כ הב"ח י"ד בהלכות עבדים והיא שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בא"ד והא דקאמר התם חציו עבד וחציו ב"ח היינו למשנה אחרונה עכ"ל. פי' דאי למשנה ראשונה אמאי אינו יוצא בראשי אברים הרי יש לרבו עליו חצי גוף וחצי פירות אע"כ כמשנה אחרונה איירי דהפקיעו חכמים שעבודו נמצא שאין לרבו עליו עוד שום קנין פירות וזה לפי שיטתם בד"ה יום של רבו דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל כמו שאבאר לקמן והא דכופין לשחררו לשיטת התוספות ומאי מהני השחרור דהא אין לו עליו קנין פירות איכא למימר שלא הפקיעו השעבוד אלא משום קנסא אם לא שחררו אבל כשמשחררו וקיים דברי חכמים איגלאי מילתא שהקנין פירות הוא שלו ומתנה בעלמא הוא דיהיב ליה לעבד כנ"ל וכ"כ מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובחנם דחה מהרש"א ז"ל דבריהם ואף ששיטת מהרש"א ז"ל ג"כ נכונה ואלו ואלו דברי אלקים חיים אלא שיש לי לדקדק קצת על שיטת מהרש"א ז"ל ואין להאריך:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' עכ"ל. והא דלא מקשו בפשיטות מעיקרא דאמימר אדאמימר כתב מהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה משום דמעיקרא הוי סברי התוספות דאדרבא עבד של ב' שותפין ממש גרע טפי כיון שנסתלק לגמרי מחצי הגוף ומחצי הפירות לא מיקרי מיוחד לו משא"כ במפקיר עבדו שיש לו כל הגוף שפיר מיקרי מיוחד לו ע"ש באריכות ולא זכיתי להבין דבריו בזה וכמדומה לי שכשגגה יצאה מלפני השליט דהא עיקר מימרא דאמימד באיש ואשה שמכרו בנ"מ איירי שלזה גוף ולזה פירות וא"כ בודאי הו"מ לאקשויי בפשיטות דאמימר אדאמימר וגם מהר"מ ז"ל רצה ליישב ולענ"ד דבריו דחוקין ע"ש. והנלע"ד ליישב דלמאי דהוי משמע להו מעיקרא דר"א איירי נמי בשותפין ממש א"כ ע"כ דהא דאמימר סובר כר"א היינו דמדמה מכירה לדין יום או יומים אבל לא לשן ועין מדמה דא"כ אטו ב' שותפין דעלמא לא יכולין למכור שום דבר המשותף לעולם וזה דבר שאין הדעת סובלו אע"כ היינו מוכרחים לומר דלענין איש ואשה לחוד לענין מכירה דוקא מוקי אמימר לר"א כוותיה דמה"ט אין שום א' מהם ואפילו שניהם כאחד יכולין למוכרו מש"ה מחמיר ר"א אפילו לענין נפשות דמה"ט לא מיקרי מיוחד לו ואם כן לא קשיא כלל דאמימר אדאמימר מעיקרא דהא ע"כ לא מדמה אמימר מכירה לשן ועין דהא בשן ועין אינו יוצא בשל שותפין ובמכירה ודאי מהני אע"כ דלא מדמה מכירה אלא ליום ויומים דוקא ובין במכירה ובין בדין יום ויומים דוקא דומיא דאשה איירי וא"כ שחרור דהכא מדמינן לשן ועין דלא בעינן מיוחד לו ולית ליה לאמימר ברייתא דעבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים משא"כ למאי דמסקו התוספות עכשיו מדאמרינן בשמעתין בעבד של שני שותפין וד"ה אלמא דר"א נמי מודה וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"א עבד של ב' שותפין אינו יוצא בראשי איברים לא איירי מב' שותפין ממש אלא לזה גוף ולזה פירות וא"כ לפ"ז משמע להו מילתא דאמימר לגמרי כדר"א וא"כ מקשו שפיר ודוק היטב:

בא"ד והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' וקשיא לי טובא דהא בפ' חזקת הבתים דף ל"ט מייתי הש"ס תרי אוקימתי בהא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום וללישנא קמא שם לא אתיא הא דאמימר כר"א אלא דאמימר גופא סבר דהיכא דזבין חד מינייהו לחבריה מהני אלא דוקא היכא דזבין חד מינייהו לעלמא אתא אידך ומפיק משום תקנת אושא וא"כ מאי מקשו התוספות הכא דילמא להאי לישנא דלעיל דמהני לאמימר גט שחרור במפקיר עבדו היינו דסבר כלישנא קמא דפ' חזקת דמהני היכא דזבין חד לחבריה וה"נ בעבד מהני השחרור שמקנה האדון לעבד קנין הגוף ולישנא בתרא דפ' חזקת הבתים דמוקי לאמימר כר"א סובר כאידך לישנא דלעיל בפרקין דסובר אמימר להדיא דמפקיר עבדו אין לו תקנה בשטר והיינו מה"ט גופא כיון שנסתלק מקנין הממון תו לא שייך לשחררו. ויש ליישב דקושיית התוספות הכא משום דמשמע להו עיקר כלישנא בתרא דפ' חזקת הבתים משום דבפ' החובל לא מייתי אלא האי לישנא והא דמקשו הכא דאמימר אדאמימר לאו דוקא אלא לאלומי הקושיא אבל באמת עיקר קושייתם אליבא דהלכתא דקי"ל במפקיר עבדו דמהני גט שיחרור דכמה תנאי ואמוראי סברי הכי וכיון דלשיטת התוספות קי"ל נמי כלישנא בתרא בפרק חזקת אליבא דאמימר וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא והוצרכו לתרץ ולחלק בשטר ודאי מפקיע האיסור כנ"ל נכון אבל באמת כל הפוסקים פסקו כלישנא קמא דפר' חזקת ואם כן אין מקום לקושייתם כאן ועיין בב"ח י"ד הל' עבדים ודו"ק:

גמרא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. ופירש"י בתרייתא בדאמר חצי כו' ולא מיבעיא כתב ומסר לזה כו' אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו עכ"ל. מה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו לא הוי צריך לאוקמי בגמרא אידי ואידי כרבנן דוקא דהא מיתוקמי שפיר תרוייהו אליבא דכ"ע דאפילו לרבי לא קנו בדאמר חצי דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו אלא משום דמשמע ליה לרש"י ז"ל דעכשיו לא מסיק הש"ס אדעתיה לחלק בין מסר לשניהם בבת אחת ובין זא"ז עד לקמן בסמוך מחלק הש"ס כה"ג וא"כ להאי אוקימתא דהכא איירי בכל ענין וא"כ כשמסר זאח"ז ודאי לא שייך האי חששא דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו דהא משעה שמסר לראשון קנה חצי לגמרי ואם כן מהיכא תיתי נאמר אח"כ שחזר ונתן אותו החצי לאחרון לכך מוקי לה אליבא דרבנן והטעם בזאח"ז היינו משום דהוי שיור דהו"ל כשחרר חציה והניח חציה כך נראה לכאורה אמנם אחר העיון בא לידי ספר בית יהודה וראיתי שהקשה אכתי מאי איצטריך לפ' מהני טעמי ות"ל כיון דנחית לשייר החצי לא מהני אף לרבי דא"ל ששייר גוף העבד כדאמרינן בסמוך גבי חוץ מאחד מרבוא שבהן כו' והאריך בזה ולדידי לק"מ דודאי שיטת רש"י ז"ל דכל האומר חצי נכסי קנויין לך זוכה בכל דבר ודבר החצי לגמרי וכמ"ש הר"ן בהשגתו על הרמב"ן ז"ל בסברא זו ע"ש נמצא לפ"ז שזכה העבד בחציו ובחצי חבירו ואף דקי"ל בפ"ק דף ט' כר"מ דאפילו בכתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש אפ"ה לא קנה עצמו ב"ח כיון דנחית לשיורא מיהו הא מסקינן התם דטעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והיינו כיון שבאותו שטר שייר לעצמו איזה זכות ותו לא הוי כרות גיטא מה שאין כן הכא שלא שייר לעצמו כלום אלא כתב הכל לעבדיו וא"כ אם מסר בב"א הוי לן למימר דהו"ל לגמרי כשחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה חציו דמהני לד"ה אלמא דכה"ג כרות גיטא מיקרי מש"ה הוצרך רש"י ז"ל להדורי אטעמא דבמסר בב"א לא קני מטעמא אחריני דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו והשתא דאתינן להכא נ"ל דאף במסר לשניהם כאחד דלא קנה היינו דוקא אליבא דרבנן כנראה מלשון רש"י ז"ל שכ' דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו והוי שיור משמע דלרבי דלא איכפת ליה בשייר חציו א"כ ה"נ קנו דנהי דחיישינן שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ קנו מיהת שניהם החצי בכל דבר ודבר וכל אחד זכה בעצמו חלק רביע ונהי דכל אחד מהם אין יכול לשחרר חבירו מה שמגיע לחלקו דהא איהו גופא אכתי ברשות רבו קאי החצי מ"מ הוי כ"א וא' מיהו משוחרר על חלק רביע שזכה בעצמו וכיון דמשוחרר בשום חלק דינו כחצי עבד וחב"ח לענין איסורא בשפחה ובב"ח ומדאמרינן לא קנו עצמן משמע דהו"ל כעבד גמור מש"ה איצטריך לאוקמי כרבנן דלדידהו כיון דא"ל דחד פלגא כתב לתרוייהו ושייר לעצמו החצי לא קנה כלל דהו"ל שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא במסר זה אחר זה נהי דלא שייך האי חששא שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ פשיטא דלא מהני לרבנן דהו"ל שחרר חציו והניח חציו בכל א' ואחד כנ"ל נכון שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש. מיהו לשיטת הרמב"ן דלא ניחא ליה לפרש ה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו וכתב הטעם דכל שאומר חצי נכסי נתונין לך לא זכה בכל דבר ודבר החצי אלא נותן לו איזה חצי שירצה הנותן ומש"ה לא מהני דשמא גוף העבד שייר לעצמו ולפ"ז ודאי קשיא לי אמאי איצטריך הש"ס לאוקמי דוקא כרבנן דהא מתוקמי שפיר אליבא דכ"ע דאפילו לרבי שייך האי טעמא גופא וצריך עיון ודוק היטב ועיין בט"ז י"ד הלכות עבדים:

תוספות בד"ה יום של רבו לרבו היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו כו' עכ"ל. פי' דבסמוך מיבעיא לן במעוכב גט שיחרור דהיינו מפקיר עבדו וכיוצא בו דבהנהו פשיטא לן דמעשה ידיהם לעצמם שאין לרבו עליהם שום דררא דממונא ולא קמיבעיא אלא לענין קנס וקבעי למפשט מההיא דהמית חצי עבד וחב"ח למאי דקס"ד דהיינו למשנה אחרונה וא"כ ע"כ דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דומיא דמפקיר דאל"כ פשיטא דקנסא לרבו וכיון דע"כ מעשה ידיו לעצמו תו לא מיתוקמא האי מימרא דהכא למשנה אחרונה דהא מסקינן דהכא בנגחו שור איירי דוקא היכא דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור ואליבא דאביי דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה סוף סוף הכל מדין שבת הוא וכיון דמעשה ידיו לעצמו הרי השבת שלו ועמ"ש בזה בסמוך בד"ה חבלי ביה אחרינא מיהו הרמב"ם ז"ל כ' האי מימרא דהכא אפילו למשנה אחרונה וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל אלא דקשיא לי יותר למה כתב כלל האי מימרא דנגח שור דהא מסקינן דע"כ לרבא האי מימרא לא ס"ל אלא כשהכהו אדם וכיון דכרבא קי"ל דאינו נותן אלא שבת שבכל יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופא א"כ לא משכחת האי מימרא דהכא בשור וצ"ע:

של שני שותפין. דכיון דאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי: מחלוקת. דרבי ורבנן: והניח חציו. דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה: אבל שיחרר חציו. ומכר תחילה חציו או בבת אחת: הכותב נכסיו לשני עבדיו. שכתב שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו: והן משחררין זה את זה. לפי שכל אחד זכה בחצי חבירו: הא דאמר כולו. קמייתא כגון שכתב שני שטרות כדפרישית ובכל אחד כתב כל נכסיי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי בשטר האחד כתב חצי נכסי לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל אחד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחת לא קנו דכיון דחצי נכסיי כתב בכל חד דלמא חד פלגא כתב לתרוייהו ואיכא שיור: מדקתני סיפא. דברייתא: ואם אמר חצי חצי לא קנו. וסלקא דעתין דהכי קאמר ואם אמר חצי חצי נמי לא קנו: מכלל דרישא דאמר כולו. ואפ''ה לא קנו: בשטר אחד. לא קנה כגון כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי דכתיב לה ולא לה ולחברתה אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין שני עבדים משתחררים בגט אחד: מאי איריא. דפריש סיפא לרישא דאמר חצי חצי כדאמרן: ה''ק. כלומר לאו פרושי קמפרש: אף בשני שטרות נמי לא קנו. משום דשייר: כאן בבת אחת. ותרוייהו בדאמר כולו והא דקתני קנו שמסר שני השטרות בבת אחת והא דתני לא קנו בזה אחר זה: כדשנינן מעיקרא. בהנך לישני כולהו: דקרי להו עבדיי. בשטר גופיה דקתני כל נכסיי לפלוני ופלוני עבדיי שמע מינה לא שחררינהו לדידהו וטועה דסבר יכול הוא לתת להם שאר נכסים בלא שחרור: שייר קרקע כל שהוא. דכתב חוץ מן הקרקע כל שהוא: לא יצא בן חורין. דלא ידעינן הי קרקע שייר ובכל כל שהוא אמרי' האי שייר וכיון דקרקעות לא קנה לגופיה נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא הואיל ובחד דיבורא אקני ליה גופיה ונכסים ופלגא דיבורא לא איתקיים אידך פלגא נמי לא מיקיים: ור''ש. סבר פלגינן הואיל והזכיר קרקע בשיורא קרקעות הוא דלא קנה אבל הוא עצמו דליכא לספוקי בשיורא קנה: חוץ מאחד מרבוא. דכיון דלא פירש שיורא אמרינן היינו איהו דשייריה ולדידיה לא חשיב ליה אלא אחד מרבוא: נגחו שור. אמתני' קאי מי שחציו עבד כו' ומימרא בעלמא הוא: יום של רבו לרבו. אם ביום של רבו נגחו וחבל בו פחת דמיו לרבו שור משלם נזק דהיינו פחת דמים: איסורא לא קאמרינן. דתיהוי לחצאין אבל כל זכיית ממון כי היכי דמלאכתו תלויה בימים כן כל שבח ממון: המית. בשור המועד קאי דגבי עבד נותן שלשים כסף דהיינו קנס דאפילו אינו שוה דינר נותן שלשים סלע וגבי בן חורין נותן כופר דהיינו דמי ההרוג:

בעבד של שני שותפין ודברי הכל. וא''ת והא לר' אליעזר דבפ' החובל (ב''ק דף צ.) אינו יכול לשחרר חלקו כמו שאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין [. פי' אליביה דר''א] אין יוצאין בראשי איברים וי''ל דשותפין דהתם היינו לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע''מ שישמשנו ל' יום דהוי דומיא דאיש ואשה אבל כשיש לו גוף ופירות יכול לשחרר חציו והא דקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין היינו למשנה אחרונה וא''ת והא אמימר גופיה אית ליה לעיל לחד לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר וי''ל דשטר ודאי מפקיע האיסור כדאמרינן לעיל מה אשה איסורא ולא ממונא: הא דאמר חצי חצי. פי' בקונטרס שכתב בשטר אחד חצי נכסיי לך וכן בשני לחברו ואפי' מסר בבת אחת לא קנו דדלמא חד פלגא הוא דכתב לתרוייהו ואיכא שיור וקשה לרבינו שמואל דהא מדקאמר כל נכסיי משמע שמפרש בשטר שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא הכל נתן לשניהם ועוד מדמפליג בין אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא אמר כולו קנו אבל חצי אפי' פירש שלא חצי אחד נותן לשניהם אלא הכל אפ''ה לא קנה ונראה לרבינו שמואל דרבה לטעמיה דאית ליה בפ' שני דקידושין (דף נ:) ובמי שהוציאוהו (עירובין נ.) כל שאין בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ובזה אחר זה לא קנה כיון דשייר ולא דמי לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחילה וקצת קשה לפירושו דאם כן כי אמר כולו נמי לא ליקני בבת אחת כיון דבזה אחר זה שני לא קני כמו במקדש שתי אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר זה לא תפסי קדושין בשניה אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קידושי הראשונה מלחול קידושי שניה אבל הכא הא דלא קני שני בזה אחר זה לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהן כלום מידי דהוה אנותן כל נכסיו לשנים וכתב לכל א' נכסיי נתונין לך במתנה וזיכה להן בבת אחת דקנו כל הנכסים ואין לדמות ממון הראוי לחלק ואיתיה לחצאין כדאמר התם אמעשר: מאי איריא חצי אפי' כולו נמי. הכא ליכא לשנויי תנא סיפא לגלויי ארישא דפשיטא דבשטר אחד אין חילוק בין אמר חצי חצי לאמר כולו: יום של רבו לרבו. היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור ומיהו נ''מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה . מנהג הפקר וקצת תימה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן והא מכי משחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוה ליה מעוכב גט שחרור ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחברו היה רוצה לשחרר חלקו:

גיטין מב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד