גיטין מא ע"ב

דף מא - ב

ואף לישא בת חורין אי אפשר לו, שהרי כבר חציו עבד, ועבד אסור בבת חורין. ^[1]

שמא תאמר: הואיל ואסור הוא בכל הנשים שבעולם, יבטל מפריה ורביה.

אי אפשר לומר כן, שהרי, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה - שנאמר: "לא תוהו בראה [לא ברא יוצר הארץ את הארץ כדי שתהא ריקנית ולא מיושבת, אלא] לשבת [להיות בה ישוב] יצרה". ^[2]

אלא, מפני תיקון העולם שיהיה מיושב, כופין את רבו, ^[3] ועושה אותו בן חורין, והרי הוא נושא בת חורין, ומישב את העולם.

וכותב לו העבד - שזכה ללא תמורה בעצמו - שטר חוב ^[4] על חצי דמיו שהפסיד האדון.

וחזרו בית הלל, להורות כדברי בית שמאי. ^[5]

גמרא:

תנו רבנן: המשחרר חצי עבדו ושייר לעצמו את חציו השני: רבי אומר: קנה העבד את חציו. ^[6]

וחכמים אומרים: לא קנה העבד את חציו.

ונחלקו בביאור מחלוקתם רבה ורב יוסף:

אמר רבה: מחלוקת רבי וחכמים, אינה אלא בכגון ששחרר העבד את חצי עבדו בשטר שחרור; ובכך נחלקו:

דרבי סבר: היות וכתוב בפרשת "שפחה חרופה" [ויקרא יט כ]: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש, והפדה לא נפדתה [בכסף], ^[7] או חופשה לא ניתן לה [בשטר], ^[8] בקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה", מקיש הכתוב שחרור שפחה או עבד בשטר, לפדיונם בכסף:

מה כסף פודין בו את העבד, בין את כולו, ובין את חציו אם נפדה חציו, שהרי אמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה", והיינו שנפדתה חציה, [וכדמפרש הגמרא ואזיל].

אף שטר נמי משתחרר בו העבד, בין אם שחרר האדון את כולו, ובין אם שחרר האדון את חציו.

ואילו רבנן גמרי [למדים הם] גזירה שוה "לה לה" מאשה, [שנאמר בשפחה "או חופשה לא ניתן לה", ונאמר באשה: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה"]:

מה אשה - את חציה לא יכול אדם לגרש.

אף את העבד נמי - את חציו לא יכול האדון לשחרר בשטר.

אבל בכגון שנפדה העבד בכסף, דברי הכל - בין רבי ובין חכמים - קנה העבד את חציו.

שהרי בכתוב [הנזכר לעיל] נאמר: "והפדה לא נפדתה", וזו הרי היא השפחה שפדויה בכסף ואינה פדויה, כלומר: חציה פדוי וחציה אינו פדוי, הרי למדנו שהשפחה או העבד נפדים לחציים. ^[9]

שואלת הגמרא: לימא [האם נאמר] בהא קמיפלגי [זה הוא טעם מחלוקת] רבי וחכמים:

דמר - רבי - סבר: הקישא עדיפא מגזירה שוה, והרי מן ההיקש שטר לכסף יש לנו ללמוד שאף בשטר משתחרר חצי עבד.

ומר - חכמים - סבר: גזירה שוה עדיפא, ^[10] והרי מגזירה שוה "לה לה" מאשה, יש לנו ללמוד שאין האדון משחרר את חצי עבדו בשטר.

ודחינן: לא, אין הדבר מוכרח שזה הוא טעם מחלוקתם; כי יש לפרש:

דכולי עלמא - בין רבי ובין חכמים - גזירה שוה עדיפא, ואכן אילו לא היתה פירכא על הגזירה שוה, הרי שאף רבי היה מודה, שאי אפשר לשחרר חצי עבד בשטר -

ושאני הכא בגזירה שוה זו, שסובר רבי להעדיף את הלימוד מהיקש, ^[11] משום דאיכא למיפרך על הגזירה שוה:

מה לאשה, שכן אינה יוצאה בכסף כלל, ולכך החמיר בה הכתוב שלא תצא חציה בשטר.

תאמר בעבד שהקיל בו הכתוב והוא יוצא אף בכסף, שיש לומר: אף בשטר ישתחרר חציו.

ורב יוסף אמר בביאור מחלוקתם של רבי וחכמים:

מחלוקת שנחלקו רבי וחכמים, אינה אלא בכגון שנפדה העבד בכסף; ובכך נחלקו:

דרבי סבר - כדעת רבי עקיבא בכריתות יא א - בביאור הכתוב: "והפדה לא נפדתה", שזו היא הפדויה בכסף ואינה פדויה, כלומר: שנפדה חציה, הרי שמועיל פדיון בכסף לחצי שפחה או עבד.

ואילו רבנן סברי - כדעת רבי ישמעאל בכריתות יא א - בביאור הכתוב: "והפדה לא נפדתה", שהיא השפחה שלא נפדתה כלל, ולא כפל הכתוב את לשונו, אלא משום שדברה תורה כלשון בני אדם. ^[12]

אבל בכגון ששחרר האדון את חצי עבדו בשטר, דברי הכל בין חכמים ובין רבי מודים, שלא קנה העבד את חציו, ומשום שאנו לומדים גזירה שוה "לה לה" מאשה.

מיתיבי לרב יוסף הסובר שבשטר לא נחלקו ולכולי עלמא אינה משתחררת לחציה, מהא דתניא:

המשחרר חצי עבדו בשטר: רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה.

תיובתא דרב יוסף מברייתא זו, שהרי בהדיא למדנו שמחלוקתם היא בשטר, ודלא כרב יוסף!?

ומסקינן: אכן תיובתא היא!

מדייקת הגמרא: היות והברייתא הביאה את מחלוקת רבי וחכמים בשטר, אם כן משמע לכאורה, דבשטר הוא דפליגי, אבל בכסף לא פליגי, כי אף חכמים מודים שהעבד נפדה לחציו.

לימא, [האם אכן] תיהוי תיובתא דרב יוסף מברייתא זו בתרתי [בשני חלקי דבריו של רב יוסף], כי לא זו בלבד שדבריו בענין שטר נסתרו מברייתא זו, אלא אף מה שאמר: נחלקו רבי וחכמים בכסף, אף דברים אלו נסתרו מברייתא זו?

אמר לך רב יוסף ליישב שלא תיקשי על שיטתו בענין כסף: פליגי רבי וחכמים בשטר, והוא הדין שנחלקו בכסף.

והטעם שנחלקו בשטר - לפי דעת רב יוסף - הוא: לכולי עלמא עדיף להקיש שטר לכסף, מאשר ללמוד גזירה שוה מאשה; והיות ואף בכסף חלוקים הם אם הוא מועיל לחציו, ממילא הוא הדין שנחלקו בשטר.

שמא תאמר: אם כן למה נקטה הברייתא את מחלוקתם בשטר דוקא, והרי אף בכסף נחלקו, אימא לך:

והא דקמיפלגי בשטר, להודיעך כחו דרבי, שאף בשטר סובר הוא שקנה העבד את חציו; ובשטר חידוש הוא יותר מאשר בכסף, כי בשטר היה מקום ללמוד גזירה שוה מאשה שלא יועיל שטר לחצי עבד; וקא משמע לן רבי שמקישים שטר לכסף, וכשם - שלדעתו - בכסף נפדה הוא לחציו הוא הדין בשטר.

ומקשינן עלה: וליפלגי בכסף, תשנה הברייתא את מחלוקתם בכסף, ולהודיעך כחן דרבנן, שאף בכסף סוברים הם שחציו לא נפדה!? שהרי חידוש יותר הוא שאינו נפדה בכסף לחציו, שלא נאמר, הרי כתיב: "והפדה לא נפדתה".

ומדלא נקטה הברייתא את מחלוקתם בכסף, הרי משמע שהוא משום שבזה לא נחלקו!?

ומשנינן: כח דהתירא [כלומר: קולא] עדיף ליה [עדיף לתנא להשמיע חידוש להקל], ^[13] ולכן השמיענו התנא שאף בשטר סובר רבי שחציו משתחרר, ולא השמיענו חידוש לחומרא, שאף בכסף סוברים חכמים, שאין העבד נפדה לחציו.

תא שמע - כשיטת רב יוסף שנחלקו בשטר וגם בכסף, מהא דתניא:

זה שאמר הכתוב: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת לאיש [מאורסת לאיש] והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה בקורת תהיה לא יומתו [הנואף והנואפת] כי לא חופשה. והביא את אשמו לה' אל פתח אוהל מועד איל אשם":

יכול שנאמר, הואיל ואמר הכתוב "והפדה", הרי שהכתוב מדבר במי שנפדתה לכל, כלומר: בשפחה שנפדתה לגמרי, ^[14], ומחדש הכתוב, שאף על פי שנפדתה, אין חיייבים עליה מיתה אלא אשם בלבד. ^[15]

הרי תלמוד לומר: "לא נפדתה", דמשמע שעדיין לא נפדתה.

אי לא נפדתה יכול לכל, כלומר: שמא תאמר, היות ואמר הכתוב "לא נפדתה", אם כן עוסקת התורה בשפחה שלא נפדתה כלל, ומחדש הכתוב, שאף על גב שאין קדושין תופסין בשפחה, מכל מקום כיון שנתייחדה לעבד עברי [המותר בשפחה], הרי הבא עליה חייב אשם -

הרי תלמוד לומר: "והפדה", ומשמע שאכן נפדתה השפחה.

הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו:

בשפחה פדויה ואינה פדויה, שפדוה לחציה בכסף ובשוה כסף, ונתארסה לעבד עברי ^[16] הכתוב מדבר.

ואין לי אלא בכסף ששפחה יוצאת בו לחירות. ^[17]

אבל בשטר שחרור מנין שאפשר לשחרר שפחה או עבד?

לפיכך תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה, או חופשה לא נתן לה".

ולהלן גבי אשה היוצאת בגט הוא אומר: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".

והרי אתה למד בגזירה שוה "לה לה":

מה להלן גבי אשה בשטר הכתוב מדבר.

אף כאן בשפחה בשטר נמי הכתוב מדבר, ולמדנו שיכול אדם לשחרר את שפחתו או את עבדו בשטר. ^[18]

ועדיין אני אומר: אין לי שחרור בעבד, אלא באחד משני דרכים:

כולו או אפילו חציו - בכסף. או כולו בשטר.

אבל חציו של עבד שיכול האדון לשחררו בשטר, מנין?

לפיכך תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה".

מקיש הכתוב שטר לכסף, כדי ללמדנו: מה כסף בין כולו בין חציו, אף שטר נמי בין כולו בין חציו.

והשתא מוכחינן מברייתא זו כשיטת רב יוסף דלעיל, בביאור מחלוקת רבי וחכמים:

בשלמא לדעת רב יוסף בתר דאיתותב [אחר שנסתרה שיטתו שהיה אומר: מחלוקת בכסף בלבד ולא בשטר], הרי ניחא ברייתא זו, כי הא מני רבי היא, הסובר לדעת רב יוסף לאחר חזרתו, שמשחררים חצי עבד בין בכסף ובין בשטר.

אלא לרבה הסובר: לא נחלקו רבי וחכמים אלא בשטר, אבל בכסף כולי עלמא מודים שהוא נפדה לחציו, תיקשי: וכי נאמר

רישא שלמדנו בה שהעבד נפדה לחציו בכסף, דברי הכל היא.

ואילו סיפא שלמדנו בה, כי אף בשטר אפשר לשחרר חצי עבד, רבי היא ולא חכמים.

והרי אילו היה הדבר כן, היה התנא ששנא ברייתא זו מפרש ואומר: זו, דברי הכל היא, ובזו, נחלקו רבי וחכמים; אלא ודאי שאף הרישא אינה אלא לדעת רבי, ותיקשי לרבה!?

ומשנינן: אמר לך רבה: אין, אכן כך הוא פירושה של הברייתא: רישא דברי הכל היא, ואילו סיפא רבי לבדו היא.

רב אשי אמר: אכן אילו היה תנא כל שהוא אומר את הדין המפורש בברייתא, אין מסתבר שהרישא כדעת כולם, והסיפא כדעת רבי בלבד, כי היה לו לפרש כן. ומיהו ברייתא זו רבי עצמו היא, כלומר: הוא זה ששנה ברייתא זו, ולפי שיטתו שנאה.

תו מקשינן קושיא אחרת על רב יוסף:

אלא מתניתין [משנתנו] דקתני: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ולמדנו שיש עבד משתחרר לחציו.

בשלמא לרבה, הסובר שלכולי עלמא פודין עבד בכסף לחציו, מוקים לה [מפרש הוא את משנתנו] בעבד שנפדה בכסף לחציו, ומשנתנו דברי הכל היא.

אלא לרב יוסף, הסובר שלדעת חכמים אין לך עבד משתחרר לחציו, אם כן, וכי לימא, שמשנתנו רבי היא ולא רבנן!?

במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו. רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר. והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד [לג, ב] דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ"ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.

עולא אמר מי שחררו רבו שני. הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין. ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.

העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו'. כתוב בפירושי הרמב"ן נ"ר פר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברג'לוני ז"ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.

תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו' לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים. כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד. על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי. ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז"ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות. ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא. ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו' עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו'.

ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר"א [בנדפס: הראב"ד] ז"ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
והרמב"ן נ"ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני' בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.

לא דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו'. קשיא לי אם כן שטר בעבדים מנא לן כיון דאיפריכא לה גזירה שוה דלה לה, ויש לומר דעיקר גזירה שוה לא פרכינן דמופנה הוא, והכא לענין יציאה לחצאים קאמר, והכי קאמר הא דאמרת דבשטר כולו ולא חציו משום גזירה שוה [בנדפס: לא] על כרחין גזירה שוה לאו להכין אתיא דהא כסף קיל משטר דעבד יוצא בכסף מה שאין כן באשה, ואם כסף הקל מוציא בעבד לחצאים שטר החמור לא כל שכן הילכך גזירה שוה בצד זה ליתה דהא איכא למיפרך כדאמרן וכאן גלה לך הכתוב שלא באה גזירה שוה להכי. כך נראה לי.

זה שבארנו במשנה בפירוש חציו עבד וחציו בן חורין שהיה של אחד ונטל ממנו מקצת דמיו למדת מדברינו שהמשחרר חצי עבדו קנה דוקא בכסף אבל בשטר אם שחרר חציו או מקצתו הואיל ושייר בקנינו אינו כלום אבל כל שהוא של שנים ושחררו האחד אפי' בשטר קנה שהרי מ"מ לא שייר זה בקנינו וכן בהיה של רבים ושחררו אחד מהם בשטר:

ולענין ביאור זה שאמרו בכאן דברה תורה כלשון בני אדם לומר שבשפחה גמורה הכתוב מדבר תמה הוא היאך עלה על דעתו שבשפחה גמורה יביא אשם ושמא הטעם הואיל ונתיחדה לחירות אלא שלענין פסק אין לנו:

לישא שפחה אינו יכול מפני שחציו בן חורין בת חורין אינו יכול מפני שחציו עבד ואע"פ דעבד מותר בממזרת כדאמרינן בקידושין בסוף פ' האומר דרבי טרפון אמר עבד נושא ממזרת וממזר נושא שפחה ופסקינן התם הלכה כר' טרפון אפ"ה גיורת ומשוחררת אינו יכול לישא דדוקא ממזרת האסורה לישראל יכול לישא אבל גיורת או משוחררת המותרת לישראל אינו יכול לישא העבד שלא יהא שוה לישראל ואע"ג דממזר מותר בגיורת כדאמרי' התם דקהל גרים לא איקרי קהל דוקא ממזר שיש בו קדושת ישראל מותר בגיורת אבל עבד שאין בו קדושת ישראל אסור בגיורת המותרת לישראל הלכך מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא אסור בין בשפחה בין בבת חורין ואי ק' אמאי תנן יבטל והרי מותר בממזרת דעבד נושא ממזרת כדאמרן ומשוחרר נמי מותר בממזרת כדאמרן בפ' עשרה יוחסין גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי מותרים לבא זה בזה אלמא עבד משוחרר מותר בממזרת (ולמה) [ולא] יבטל [ולמה] נכוף את רבו לשחררו תשובה מפני שאומר העבד אי אפשי ליקח ממזרת שיהו בניי ממזרים ולא יהיה להם תקון עולמית שאם היה יכול לישא שפחה יהיו בניו עבדים ויש להם תקנה או בשחרור או בפדיון אבל ממזרים אין להם תקנה עולמית מ"ה כופין את רבו לשחררו ואע"פ שהעבד נושא ממזרת אין בניו הולכים אחריו להקרא עבדים אלא אחר האם הולכים והם ממזרים והכי אמרי' התם בפ' האומר דדוקא הזכרים יכולים ליטהר ולא הנקבות כשנושא ממזר שפחה ולדה כמוה אבל כשהנושא עבד ממזרת אין בניו הולכים אחריו להקרא עבדים אלא אחר האם והם ממזרים דעבד אין לו חיים וזרעו הוא זרע חמור הלכך בניו ממזרים ואי ק' ולימא ליה רביה המכר לי חצייך בעבד עברי ואתן לך שפחה כנענית (קשה דהמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל עוד קשה דעבד עברי אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית עיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות עבדים) ועד שנכיף לרב נכיף לעבד שימכר לו. תשובה אומר לך העבד איני מוכר עצמי בק' מנה אני איני שואל חירות. ב"ד הוא שכופין את הרב ולא העבד כופה אותו הלכך אין תקנה אלא שנכוף הרב לשחרר וליקח דמיו שלא יחסרו לו עבדים אם רוצה לקנותם:

ת"ר המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה ואמר רבה מחלוקת בשטר דר' סבר והפדה לא נפדתה או חפשה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו. ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה לא אף עבד נמי לחציו לא אבל בכסף דברי הכל קנה פדויה ואינה פדויה. פי' קרא משתעי בחציה שפחה וחציה בת חורין והתם פדיון הוא בכסף ובשוה כסף והלכתא כרבנן דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו:

בעבד של שני שותפין דברי הכל אף בשטר קנה שכל אחד משחרר כל חלקו ולא שייר בו כלום ולא דמי למשחרר חצי עבדו. ואין שני עבדים משתחררים בשטר א' כמו שאין שתי נשים מתגרשות בגט א'.

בא"ד והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה כו' עכ"ל טפי ה"ל להקשות הא דשרי חרורי בממזרת ואסור בשפחה אע"ג דבתרוייהו בממזרת ושפחה איכא קדשות י"ל דניחא ליה טפי כתירוצם דבממזר בהדיא כתיב בקהל ה' וקהל גרים לא אקרי קהל אבל בנתינה לא כתיב בהדיא אלא דילפינן משאר פסולי קהל כמו שכתבו בתירוצם ודו"ק:

בד"ה לא תוהו כו' והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אלא היכי דנהגי בה כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לה לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופים את רבה כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבה עבד עברי ודוקא רבו שרי (ו) למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור הוא צד בן חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהיה מותר בה וק"ל:

בד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא כו' הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן עכ"ל ומיהו לא בעי למימר דלכ"ע היקשא עדיפא אלא דבהא פליגי אם נימא דהכא ג"ש עדיפא משום דעיקר שטר מג"ש נפקא דלא מסתבר ליה לתלמודא דליכא מאן דפליג בהא דודאי ג"ש עדיפא מה"ט אלא משום דאיכא למפרך כו' וק"ל:

בא"ד לא שרינן אלא הקדשות דאתי מיניה. ר"ל דלא שרינן לממזר לישא קדשות אלא בענין קדשות דנולד הוא מינה כגון אשה דלא תפסי בה קדושין דהממזר נולד ג"כ מאשה דלא תפסי בה קדושין אבל לא איסור קדשות דזכר ובהמה ונ"ל למחוק ה' דהקדשות ולגרוס לא שרינן אלא קדשות דאתי מינה וק"ל:

ד"ה לא תוהו וכו' עד וכן משמע קצת בירושלמי וכו'. פי' דאפי' בעבר שייך גמי שבת מדאמר שם העבד מהו שישא וכו' ר"ל משום דאינו מצווה במצוה דפריה ורביה דאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת ופשיט לה מהא דתנן יבטל והלא לא נברא העולם וכו' שנאמר לא תוהו בראה ש"מ דאף עבד שייך בשבת וק"ל:

בא"ד ולפי זה בשפחה נמי שייך שבת וכו'. היה יכול לומר דבכל אשה שייך נמי שבת אע"ג דלא מיפקדא אפריה ורביה אלא דנקט שפחה משום דבעו לאסוקי בתר הכי והא דלא כפינן בחצי שפחה וכו' וק"ל:

ד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא וכו' עד הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא יש לדקדק קצת א"כ לפי זה אמאי דחיק בגמרא לומר לא דכ"ע ג"ש עדיפא הל"ל לא דכ"ע היקשא עדיף כדאיתא שם בזבחים וטעמא דרבנן הכא דשבקי להיקשא וילפי בג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אלא שיש ליישב דגמרא ס"ל דהמקשה שהקשה לימא בהא קמפלגי וכו' לא היה מתמיה אלא על ר' דשביק ג"ש ויליף היקשא דמשום דהכא מסתברא טפי למילף ג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אבל על רבנן אין מקום לתמוה דפשוט הוא דאע"ג דבעלמא מסתבר טפי למילף היקשא הכא מסתבר טפי למילף ג"ש כדאמרינן ולכך ודאי ארבי הוא קא מתמה ולכך השיב התרצן לא דכ"ע ג"ש עדיפא הכא ואפי' ר' היה מודה בזה אלא משום דאיכא למיפרך אג"ש ולכך שביק רבי ג"ש ויליף היקשא:

גמ' תיובתא בשטר הוא דפליגי כו' ונמחק נימא. ונ"ב נ"ל דל"ג ומ"ה פרש"י הדר פריך ודו"ק:

תוס' בד"ה לא תוהו כו' וכן משמע קצת בירושלמי כו'. נ"ב פי' דעבד לא מחייב אפריה ורביה אבל מה ששייך בעבד לב"ה לא תוהו בראה כו' איתא לשם בהדיא דמחייב עבד אפריה ורביה ודו"ק:

במשנה בת חורין א"א שכבר חציו עבד. בפסחים שם הגי' שעדיין חציו עבד:

גמרא אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה. ק"ל דלמא קרא בשפחה דב' שותפין ואחד מהם שחרר כולא פלגא דידיה דבזה לכ"ע קנתה כדלקמן. וכן קשה לקמן בדרב יוסף לל"ל דרבנן סברי ד"ת כלשון ב"א לימא דמיירי בכה"ג:

רש"י ד"ה מה כסף. נפדתה. הס"ד ואח"כ מ"ד מה אשה:

רש"י ד"ה יכול לכל. ונתארסה לע"ע. ל"ד דכיון שהיא ב"ח גמורה מותרת לכל ישראל אלא שיגרת לישנא דכריתות נקיט:

תד"ה לא תוהו. מש"כ המהרש"א דע"ע אסור בשפחה שאינה לרבו שלו. הקשו עליו שנעלם ממנו גמרא דתמורה (ל) ע"ש. אמנם לפי' הרמב"ם שם יש מקום לדבריו:

תד"ה כופין. דפשע שהדביק סמוך לחשיכה. ר"ל אף דהוא סבר שעדיין הוא יום מ"מ כיון דבאמת כבר חשכה א"כ אף לפי טעותו היה סמוך לחשיכה ולא ה"ל להכנס לבית הספק. ועוד דמדרבנן אסור אלא אם כן יש שהות שיקרמו פניה מבעוד יום:

תוס' ד"ה לישא שפחה וכו' וכמו לישא שפחה אינו יכול. נ"ב כלומר וכמו דאמר לישא שפחה א"י כו' משמע אי הוה מותר בה שרי לישא שפחה אע"ג דלאו בת קדושין היא:

גמ' לימא תהוי תיובתא. כעין זה סוכה דף ד ע"ב וש"נ:

שנאמר לא תוהו בראה. יש כאן בתוס' ג' תירוצים. לתי' קמא בצירוף ב' מצות פ"ו ושבת עי"ז הוה מצוה רבה לאפוקי אשה אפי' אי מיפקדא אשבת עכ"פ אפרי' ורבי' לא מיפקדא וא"כ אין מוכרין ס"ת להשיא יתומה. ולתי' ב' שבת גופא בלי פ"ו נמי מצוה רבה היא אבל אינו מבואר אי שייך שבת באשה וקרוב לודאי דלא שייך דאלת"ה לא הוה קאמר מידי מ"ג ע"ב כמאן כריב"נ וכו'. נמצא לפ"ז אין מוכרין ס"ת ליתומה. ולתי' ריב"ם הוה שבת לבד בלי פ"ו מצוה רבה ושייך נמי באשה ומוכרין ס"ת להשיא יתומה ועיין היטב במג"א סי' קנ"ג ובהגהת טו"ז לא"ע סי' א':

לשבת יצרה. כ' ריב"ם נקט משום דשייך גם בצד עבדות פי' דס"ל לריב"ם שאין ראוי לכוף הרב משום צד חירות שאינו שלו כשם שאין כופין שום אדם לעזור לחברו לקיים מ"ע. אך צד עבדות הוא שלו כגופו או כבהמתו ועל זה כופין וזה מוכיח בכח גדול מהירושלמי דאל"ה מנ"ל להוכיח ממשנתינו דאין עבדים נושאים נשים במועד משום בטול פ"ו או בטול שבת דלמא משנתינו משום צד חירות אבל עבד גמור לא מיפקד לא ע"ז ולא ע"ז אע"כ מוכח מהירושלמי דכל הכפי' דמשנתינו משום צד עבדות הוא וזהו ראי' ברורה שאין עלי' תשובה אך במה שסבור הריב"ם דהירושלמי ס"ל עבד לא מיפקד אפ"ו מדבעי אי נושאים נשים במועד ש"מ פשיטא לבעל האיבעי דלא מיפקד אפ"ו והפשטן דמייתי ממשנתינו לא פליג אהא אלא מחדש לי' דנהי משום פ"ו הי' מותר לישא מ"מ משום שבת אסור. על זה פליג תוס' דחגיגה נהי דאמת הוא ההוכחה דמירושלמי מוכח דמתני' משום צד עבדות ולא משום צד חירות עכ"פ נהי בעל האיבעי' הי' מסופק אי עבד מיפקד אפ"ו מ"מ הפשטן פשיט לי' דמיפקד וכ' שמדסברא הוא כן קודם מ"ת נצטוו כל האומות בפ"ו ונהי בשעת מ"ת פקע מינייהו היינו מגוים גמורים אבל מעבדים לא פקע נהי דלא נכנסו לחיוב חדש מה שלא נכנסו לה הנשים אבל פ"ו שהיו חייבים מכבר לא פקע מיניהו בשעת מ"ת כן פי' אלי' זוטא סי' קנ"ג וטורי אבן באבני מילואים דחגיגה וס' מים חיים והוא פשוט. תו כ' שם תוס' דבפ' הב"ע לא קאמר אלא דלית לי' חייס פי' ודאי בשעת עבדות יצא ידי פ"ו אך לכשיתחרר אין הבנים האלו מתייחסים אחריו משא"כ גר. וסיים הריב"ם כיון דלא מיפקדי אפ"ו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים. נראה כוונתם דאמצעות עשה דפ"ו המפורשת בתורה מכין עד שתצא נפשו משא"כ שבת דדברי קבלה אע"פ שהוא מצוה רבה:

כופין את רבו. הקשו תוס' ליתי עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש מדלא כתב דלא תהי' קדשה ש"מ דפשיטא להו דבת חורין לא ישא דלא תעבור היא על לא תהיה קדשה משום מצותו של זה אך צד חירות שלו יעבור על לא יהי' קדש וישא שפחה והשתא ס"ד שפחה לא מיפקדא להנשא לכשר ואל תתמה שהרי אפי' בישראלית גמורה אי לאו דרשה לא תקח לא הי' גרושה ואלמנה מוזהרת מלהנשא לכהן. וכן משמע בתוס' פסחים פ"א ע"א דאשפחה קאי. וצ"ל אע"ג דצד חירות אינו מועיל דלא מקיים פ"ו בולדות משפחה מ"מ ס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דאצד חירות לא קפדינן רק אצד עבדו ועבד יוצא ידי פ"ו ושבת אם ישא שפחה ואפ"ה הקשו דעשה דפ"ו דצד עבדות ידחה לאו דלא יהיה קדש דצד חירות. וכבר הסביר זה בטורי אבן דחגיגה דהרי מצינו בזבחים צ"ד ע"ב דפריך ליתי עשה דאכילת כשירי' ולידחי לאו דאכילת פסולין כיון דנבלעו זה בזה וה"נ דכוותי'. ומ"ש תוס' לענין פ"ו אנוס הוא ר"ל אבל לענין שבת לא מועיל מה שהוא אנוס ורחמנא פטרי' דמ"מ רחמנא חס על יישוב העולם דלשבת יצרה. ותי' תוס' אפשר לקיים שניהם ע"י כפי' ודבריהם צע"ג הא על הכפי' גופא אנו דנין הא עובר אלא תעשה דלעולם בהם תעבודו ומתרצין שאני פ"ו ושבת דמצוה רבה וא"כ השתא דאיננו מצוה רבה דאפשר לקיים ע"י שפחה דאתי עשה ודחי ל"ת וממילא אסור לכופו ואיך כתב תוס' אפשר ע"י כפי' והוא כעין קושי' מהרש"א אבל חמירא טפי. ועל צד הדוחק אני אומר כיון שאם ירצה הרב להסתפק בשטר על חצי דמיו כמו שקיבל כסף שוה ממש אז לא היה שום איסור משום לעולם בהם תעבודו כיון שקיבל מחירו וה"ה כמוכרו לו וכל עצמם אנו צריכין לכופו הואיל ואינו רוצה לקבל השטר במחיר ממש. והואיל וכל העברת עשה דלעולם בהם תעבודו ברצון הרב תלי' אין עשה זו כדאי לדחות שום דבר עיין כעין זה בכתובות מ' ע"א ע"ש. ודוחק. עוד תי' תוס' דבעידנא דמעקרא ללאו לא מקיים עשה דפ"ו. לא ס"ל לתוס' מ"ש נמק"י בפ' אלו מציאות גבי כהן ואבידה בבית הקברות. דזה מיקרי בעידנא. ועיין פסקי תוס' זבחים צ"ז ע"ב דכל עשה שא"א להתקיים זולת עקירת הלאו לא בעי בעידנא. והיינו התם דא"א לקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה לעולם בשום אופן בלי שבירת עצם דהרי לעולם ישאר המוח בעצמות וה"א דלא בעי בעידנא קמ"ל עוד ועצם לא תשברו בו ממילא נדע שלא נאמר ואכלו את הבשר על מוח שבעצמות. אבל הכא דמ"ע דפ"ו מתקיים שפיר בשאר אינשי אע"ג בהא עבד א"א בלא עקירה מ"ע בעי בעידנא. תו הקשו תוס' למכור עצמו בע"ע. תוס' לטעמי' דס"ל לעיל ובעירוכין דבזמן בית שני היה יובל נוהג וא"כ נהג ג"כ עבד עברי בימי ב"ש וב"ה ושפיר הקשו. אך מהרש"א הקשה כן אזמן הזה אהאי אמתא ולקמן מ"ג ע"ב ולק"מ דזה הי' אחר החורבן ולא נהג יובל ולא ע"ע. והר"מ והמהרש"א תירצו שאין למסור אלא לע"ע שלו ושמעתי מקשין עליו מש"ס ערוך תמורה למ"ד ע"א האומר לחברו וכו' י"ל כוונת מהרש"א שלא הותר שפחה לע"ע אא"כ הבנים יהיה לאדונו של ע"ע כדכתיב משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ופירש"י שעובד אותך בלילה להוליד לך בנים משפחה כנענית והתם בתמורה הרי נותן אותן לשיהיה בני השפחה של אדון הע"ע דמשו"ה נותן אותן אבל הכא לא ימצא ע"ע שהרי היא חצי' שפחה וחצי ב"ח וגם בהבנים זכרים אסור לשעבד לא ירצה אדון ע"ע בכך. והגאון בטורי אבן הקשה תנשא השפחה לממזר. ולק"מ יהיה הבן חצי עבד וחצי ממזר וכי ישחררוהו יהיה חצי ממזר וחצי כשר ואין תקנה להרבות ממזרים בישראל כמ"ש תוס':

המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה. עיין לעיל כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ונעשה וכו' ומס' ע"ז בחידושינו. אך פני יהושע כאן נתקשה בקושי' גדולה ועצומה דעכ"פ המשחרר חצי עבדו ונותן הגט לידו איך נאמר גטו וחצי ידו באים כאחת. דהרי עכ"פ חצי ידו נשארה עבד לרבו והרי הגט מונח ברשות שניהם ויד הרב אגוד בו. וא"א לו לעבדו לנתקו מיד עבדות שלו ליד חירות שלו כי כולו מבולבל עבדות וחירות מעורבין זה בזה ובגט אשה כי האי גוני שהגט בידו או חצרו ואינה יכולה לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת ואיך יתגרש העבד הזה ע"י עצמו ובודאי קרא משמע חופשה לא ניתן לה שניתן בידה ומיירי מחצי' שפחה וחצי' ב"ח זו היא כוונת קושי' פנ"י והיא חמורה וצע"ג לפע"ד. ומ"ש הוא דמיירי ע"י אחרים מדעת העבד כבר כתבתי דאינו במשמעות הפסוק וצ"ע. שבתי וראיתי דלק"מ הכא דמיד שנשתחרר חציו ואסור לעבוד בו עבודת עבד כנעני מפני צד חירות שבו אז ממילא גם צד עבדות יש לו יד בפ"ע ומשו"ה למשנה ראשונה אם מצא מציאה ביום של עצמו לא אמרינן דלמחר ביום של רבו קנה רבו המציאה דמה שקנה עבד קנה רבו זה לא אמרינן דיש לו יד כיון דמן התורה אינו רשאי לעבוד עבודת עבד כנעני וכיון שכן הוא אם אמרינן גם לענין זה גטו וידו באין כאחד חצי לחירות גמור וחצי' השני' שיהיה לה כח לקנות דבר:

או חופשה לא ניתן לה. אין ספק דקרא מיירי בין לרבי בין לרבנן במשוחררת ע"י שטר כמו ע"י כסף דאל"ה ליכא דין שפחה חרופה לר"ע דקיי"ל כותי'. אך רבנן ס"ל הכא גז"ש עדיפא וא"כ לא מיירי קרא אלא בחצי שטר הכורת כלו כמו בגט אשה הכורת כלו ומשכחת בעבד של שני שותפין וניתן לו חצי חופשה. ורבי ס"ל גם הכא הקישא עדיפא ומשתחרר חציו אפי' בלא שני שותפים אבל קרא לרבנן לא מיתוקם אלא בעבד של שני שותפין. והא דפריך ממשנתינו אלא לרב יוסף לימא רבי היא ולא רבנן עד דאתי רבינא וחדיש בעבד של שני שותפין אע"ג דבלאה"נ ע"כ קרא מיתוקם בהכי מ"מ לא עלה על דעת ש"ס לפרש משנתינו בשני שותפים דא"כ קשה קושי' תוס' וכי אומרין לאדם חטא שיזכה חברך כיון שהאדון לא פעל עולה כי אידך שיחררו ואע"כ מיירי שהוא עצמו שחררו חציו ופעל עולה וגרם לו שיבטל ע"כ כופין אותו ומשו"ה קשה לימא רבי היא ולא רבנן ואפ"ה תי' רבינא בעבד של ב' שותפים והה"נ במכר חציו ושחרר חציו דכופין הלוקח אעפ"י שלא פעל עולה וכתי' תוס' משום מצוה רבה אומרין חטא שיזכה חברך א"נ רבינא לטעמי' דס"ל לעיל ל"ח ע"א משום מילתא דאיסורא כופין אע"ג דאפשר דמיחד לה עבדא ומינטר לי' וכתבתי שם דס"ל כרמב"ן דמשום לעולם בהם תעבודו ליכא איסורא דהוה כמוכרו לו. ועיין עוד לקמן בסמוך אי"ה:

כח דהיתרא עדיף לי'. עיין תוס' ריש מס' ביצה הטעם דהמתיר מתיישב הרבה טרם יתיר לעלמא משא"כ המחמיר בנקל יחמיר מספק. והקשה מו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר נ"י אבדק"ק פוזנא יע"א הא הכא בשמעתין לא שייך כן אדרבה למשנה אחרונה נכוף את רבו לשחררו משא"כ רבנן מקילי ומתירין אותו בשפחה. ולפום רהיטא תרצתי דעכ"פ כחא דהיתרא הוא להוציא ממונו של אדם מידו שהרי לרבו אנו מוציאין העבד מיד רבו המוחזק בו משא"כ לרבנן היכי דקאי תיקום כמו שהיה מעולם. ומ"מ לא נח לי בתי' זה דעכ"פ רבנן מתירין איסורא לעבד הלז ולא יתירו אלא אחר התבוננת ולא מספיקא. וא"כ מה כחא דהיתרא דרבי עדיפי. ואולי י"ל אי הוה פליגי בכסף לא הוה כחא דרבנן עדיף כ"כ במה שמתירין אותו בשפחה משום דכסף ישנו בהפקר ב"ד והפקירו הכסף ואינו נפדה כלל וממילא מותר בשפחה משא"כ פלוגתא בשטר דרבי מוציאו מיד רבו ע"י שטר עדיף טפי ועדיין צ"ע:

אין לי אלא בכסף. פירש"י דאמרינן בי' דנפקא לחירות. בשטר מנין שיוצאה לחירות. ושוב כתב בד"ה או כולו בשטר אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו שאם שחרר חציו שיהיה יוצא לחירות עכ"ל. דקדק רש"י להודיע דסיפא דהך ברייתא בשטר מנין לא קאי אקרבן שפחה חרופה דהאי בודאי לא איירי אלא בח"ש וחב"ח בין בשטר ובין בכסף אלא האי מנין דסיפא אגוף דין חירות קאי מנ"ל דמשחררין בשטר כלל ודמשחררין נמי מנ"ל דמשחררין חציו דילמא דוקא שני שותפין שחרר זה כל מה שהי' לו בהעבד ומנ"ל שאם שחרר חציו שיש לו בו שיצא ג"כ חצי לחירות. ודע כי חופשה דקרא יש לפרש אכמה עניני חירות שיותן מיד ליד ואתא לה גז"ש לה מאשה להורות דהאי חופשה היינו שטר ומעתה הוה שטר כמפורש בקרא כמ"ש תוס' לעיל ל"ט ע"ב ד"ה מה וכו' דשטר מפורש טפי והיינו בתר דכתיב לה לגז"ש. ומ"מ בתר הכי כתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו דה"ל נערה מאורסה האי חופשה אפי' כסף כל שום חופשה שניתן לה לגמרי ולא לחצאין יהי' כסף או שטר מ"מ יומתו דכסף לחוד נמי גומר. רק ר"ש ס"ל לעיל ל"ט ע"ב דאורעה כל הפרשה להיות שטר פי' נהי משנפדית חצי' בכסף ה"ל שפחה חרופה מ"מ אפי' תפדה כולה בכסף לא יומתו אלא א"כ נותן לה ג"כ שטר דחופשה דסיפא נמי שטר הוא כמו חופשה דרישא דכתיב לה לגז"ש. ועיין תוס' ב"ק צ' סוף ע"א שנו משנותיהם כר"ש הנ"ל ולית הלכתא כוותי':

תוספות בד"ה לא תוהו כו' והר"י בר' מרדכי מפרש כו' עד סוף הדיבור. ונראה מפירושו דפשיטא להו דעבד ושפחה אין מצווין על פ"ו כיון דקיי"ל דנשים לא מיפקדו וכל מצוה שאין אשה חייבת אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה ולכך הוצרכו לפרש הירושלמי דאמר עבדי' מיפקדו היינו לשבת יצרה ומש"ה פשיטא להו דשפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה דעבד ושפחה שווין למצות וממילא דלפ"ז ע"כ פשיטא דאשה בת ישראל מיפקדא אלשבת יצרה ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב קשה בעיני לומר כן דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר דנשים מיפקדו אפ"ו משום לשבת יצרה ואדרבא לקמן בפירקין ובסוף פרק הבא על יבמתו מקשה הש"ס בפשיטות אמ"ד נשים לא מיפקדו מההיא דח"ש וחב"ח שכפו את רבה ואי ס"ד דאלשבת יצרה כ"ע מודו דמיפקדו לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות ומ"ש התוס' ליישב כאן נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל דלמאי דקי"ל נשים לא מיפקדו היינו לגמרי וממילא דשפחה פשיטא דלא מיפקדא כלל. אבל עבד י"ל דכ"ע מודו דמיפקד אפ"ו ולא שייך למילף בג"ש דלה לה מאשה אלא בדבר שהוא מגזירת הכתוב אבל מידי דתליא בסברא לא שייך למילף מאשה כדאשכחן דאע"ג דעיקר שחרור לא ילפינן אלא מג"ש דלה לה מאשה אפ"ה אשכחן שעבד יכול להשתחרר ע"י קבלת שטר שחרור ע"י אחרים משא"כ באשה והיינו משום דאזלינן בתר סברא דבאשה חוב הוא לה משא"כ בעבד זכות הוא וטובא אשכחן כה"ג וכן לענין מצות אשכחן דעבד חייב למול אע"ג דלא שייך באשה וא"כ ה"נ הא דאיתתא לא מיפקדא היינו משום דאיש דרכו לכבש ואשה אין דרכה לכבש ודרך האיש לחזור על אשה וא"כ מה"ט נראה דעבד דבר כיבוש הוא ודרכו לחזור על אשה ממילא דמחייב וכדאשכחן נמי לענין השחתת זקן דאף ע"ג דאשה אינה מצווה אפ"ה עבד מוזהר עליה כדאיתא בי"ד סימן ק"ע ועוד שהתוס' עצמם כתבו בסנהדרין דף ל"ט דכל מי שהוא מצווה על עשה דפ"ו שייך גביה וא"ת דהשחתת זרע ע"ש נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהעבד מצווה על השחתת זרע דלענין ל"ת הושווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אלא דלא שייך השחתת זרע לענין נשים אבל בעבד פשיטא דשייך בל"ת דהשחתת זרע וא"כ ע"כ שייך נמי בעשה דפ"ו דהא בהא תליא כמו שכתבו התוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בשטר. וקשיא לי היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א דכיון דחצי גופו קנוי לרבו א"כ הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו וידו באין כא' ואין זה שחרור וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דנהי דקיי"ל על ידי אחרים שלא מדעתו והיינו כשמשחררו לגמרי דזכות הוא לו משא"כ בחציו ע"כ חוב הוא לו כיון דאסור בשפחה ואסור בב"ח וכל היכא דאיכא צד חוב לא מצי לשחרר ע"י אחרים כמבואר לעיל דף י"ג ועיין שם בחידושינו ול"ל שמשחררו ע"י אחרים מדעת העבד דא"כ היינו מתורת שליחות כמו באשה שאינה מתגרשת ע"י אחרים אלא כשעשאה שליח קבלה והיינו מה"ט דחוב הוא לה וא"כ קשה תפשוט הא דאיבעיא ליה לרבה בפ"ק דקידושין דף כ"ג עבד לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מי אמרינן כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ומאי קמיבעיא ליה לרבה הא איהו גופא מוקי הכא האי ברייתא דמשחרר חצי עבדו היינו בשטר ולמאי דפרישית ע"כ דאיהו לא מצי לקבל ושליח מצי משוי ויש ליישב בדוחק דמימרא דרבה הכא היינו לבתר דאיפשטא האיבעיא דהתם מסברא דעבד מיהא שייך בתורת שחרור כדמסיק שם אבל אי לאו דפשיט מסברא ע"כ היה צ"ל דפלוגתא דרבי ורבנן הכא היינו בכסף כאוקימתיה דרב יוסף ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה. וקשיא לי טובא דאכתי בכסף גופא מנ"ל דקנה לחצאין דילמא הא דכתיב פדויה ואינה פדויה היינו בשפחה של ב' שותפין דמסקינן לקמן דאפילו אליבא דרב יוסף כ"ע מודו דמהני וכ"ש דלרבא איכא לאוקמי נמי בשחרר חציה ומכר או נתן במתנה חציה דכ"ע מודו דמהני אבל בשחרר חציה והניח חציה לעולם דבכסף נמי לא מהני ול"ל דלהנך לא צריך קרא דוהפדה לא נפדתה דפשיטא לן מסברא דמהני הא ליתא דהא קרא לאו להכי לחוד אתא לאשמעינן דמהני אלא עיקר פשטא דקרא אתי לאשמעי' דין אשם שפחה חרופה דלא משכחת אלא בח"ש וחציה ב"ח ולעולם בשפחה של ב' שותפין איירי מיהו לרבי דאית ליה הקישא איכא למימר דעיקר הקישא משמע ליה דאתי להכי וא"כ ע"כ דלגמרי מהני בין בכסף בין בשטר דאי בשני שותפין לא איצטריך הקישא אבל לרבנן דרבי קשה ותו קשיא לי טובא כיון דרבנן ורבי מודו דבכסף מהני ובהכי משמע להו קרא דוהפדה לא נפדתה אלמא דסברי כר' עקיבא בכריתות ומייתי לקמן בשמעתין דאיזוהי שפחה חרופה חציה שפחה וחב"ח וא"כ היאך קאמרי רבנן דבשטר לא מהני שיחרור חציו דא"כ פשטא דקרא היאך מפרשו דהא כתיב להדיא או חופשה לא ניתן לה וע"כ איירי בשטר דמהכא נפקא להו מג"ש דלה לה מאשה וממילא דע"כ איירי שנשתחרר חציה בשטר והא דקאמר לא ניתן לה היינו על חציה השני דאי כשלא נשתחררה לגמרי בשטר א"כ היא שפחה גמורה ואין זו שפחה חרופה ודוחק לומר דתלתא תנאי היא ורבנן דהכא סברי דשייך שפחה חרופה בחצי שפחה ע"י כסף או בשפחה גמורה שלא נשתחררה כלל והיינו או חופשה לא ניתן לה אלא דלא אשכחן שום מפרש או פוסק שסובר כן אלא כר"ע קי"ל דדוקא חציה שפחה וחב"ח הוי שפחה חרופה וכ"ש שיש להקשות כן אליבא דרב יוסף דאמר מחלוקת בכסף ומפ' דרבנן סברי דוהפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם ואמאי לא קאמר בפשיטות דוהפדה לא נפדתה מוקי רבנן בשפחה של שני שותפין דכ"ע מודו כדמסקינן לקמן ולכאורה היה נ"ל ליישב דס"ל לר' יוסף דאי הוו מוקי רבנן בשפחה של ב' שותפין והפדה לא נפדתה בח"ש ממילא הוי סברי נמי דהקישא דאו חופשה לא ניתן נמי איירי בכה"ג וממילא דלא מיתוקמא בשל שותפין דא"כ הקישא ל"ל וסובר ר"י דכ"ע הקישא עדיף וא"כ ע"כ מדלא ילפינן הקישא סובר ר"י דהיינו משום דוהפדה לא נפדתה נמי לא מוקי לה כלל בח"ש אלא בשפחה גמורה כרבי ישמעאל לקמן אלא דלפ"ז קשה יותר א"כ עכשיו נמי דמוקי בשפחה גמורה פשטא דקרא דאו חופשה היאך מפרשו דהא ע"כ איירי קרא שלא נשתחררה כלל לא ע"י כסף ולא ע"י שטר דא"כ הו"ל למכתב והפדה לא נפדתה וחופשה לא ניתן לה ומאי או דכתב קרא אבל למאי דמוקי בח"ש א"ש דה"ק קרא והפדה לא נפדתה שהיא ח"ש ע"י כסף או חופשה לא ניתן והיינו שלא נשתחררה ע"י שטר אלא חציה בלבד והא דלא קשיא ליה בפשיטות ארבי ישמעאל דקאמר להדיא בשפחה גמורה הכתוב מדבר וד"ת כלשון בני אדם אם כן מאי או חופשה דכתיב דאיכא למימר דסובר כר"ש דאמר לעיל דכסף אינו גומר לענין איסור אלא לענין ממון בלבד וא"כ הכי מפרש קרא והפדה לא נפדתה שלא נפדית כלל בכסף לענין הפקעת ממון או אף שניפדית בכסף והופקע שיעבודה אלא דחופשה לא ניתן לה והיינו שטר שחרור שמפקיע האיסור ובתרוייהו אמר קרא דהויא שפחה חרופה בין שהיא שפחה גמורה לממון ואיסור ובין שהיא מופקעת משעבוד והיא שפחה לענין איסור שבה אלא לרב יוסף דסבירא ליה דמשמע כסף לד"ה קנה אף לענין איסור ובחצייה קמיפלגי א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשטא דקרא היאך מפרש ליה והנלע"ד ליישב על ראשון ראשון דלרבה אליבא דרבנן כיון דמשמע להו נמי דוהפדה לא נפדתה איירי מיהא בחציה שפחה וחב"ח דוקא ממילא דסיפא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה היינו נמי בחציה שפחה וחב"ח ומוקי לה בשטר ובשפחה של שני שותפין והא דלא מוקי נמי בכה"ג בכסף בשל שני שותפין היינו משום דפשיטא ליה לרבה כיון דגלי קרא דאשכחן ח"ש בשל ב' שותפין וכן בשחרר חציה ומכר חציה אלמא דהא דילפינן מאשה דלא מהני לחצאין לאו בכל גווני ילפינן אלא דוקא מאי דשייך באשה לאפוקי שותפין או שחרר חציו ומכר חציו כיון דלא שייכי באשה לא ילפינן שחרור מגט ואם כן כ"ש דמה"ט גופא פשיטא ליה לרבה דכסף כיון דלא שייך כלל באשה שהרי אינה מתגרשת בכסף א"כ לא שייך למילף מיניה שחרור וממילא דבכל ענין מהני בכסף אף בשחרר חציה והניח חציה כנ"ל נכון אליבא דרבה משא"כ לר"י לית ליה האי סברא אלא משום דסובר דהיקשא עדיף א"כ אי הוי איירי קרא דוהפדה לא נפדתה בח"ש ממילא דע"כ הוי מוקי לענין שטר נמי בח"ש ומדלא ס"ל לרבנן הכי אלמא דקרא לדידהו לאו בח"ש איירי אלא ד"ת כלשון בני אדם והא דכתיב וחופשה לא ניתן לה נ"ל שיש ליישב בדוחק לפי מאי דקי"ל דבכסף אין יוצא לחירות אלא בדאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא לחירות וא"כ נראה דהיכא דלא א"ל בהאי לישנא דחירות אלא ע"מ להפקיעך משעבוד לא מהני כלל לענין איסור אלא לענין הפקעת ממון וא"כ קרא ה"ק והפדה לא נפדתה כלל אף לענין שעבוד או חופשה לא ניתן פי' אף שנפדית לענין ממון אלא שלא חופשה לענין איסור הוי נמי שפחה חרופה כנ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה מה לאשה אע"ג דג"ש מופנית היא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ"ק דקשיא לי הי מינייהו מופנה דהא לה דאשה ודאי לא מופנה דדרשינן לה לשמה וא"כ האי דעבד נמי מנ"ל דמופנה דלמא ה"נ מיבעיא ליה למילף לה לשמה לענין שטר השיחרור ונהי דגבי אשה תרי לה כתיבי הא איצטריך נמי דדרשינן לה ולא לה ולחברתה. מיהו יש ליישב דאדרבה כיון דבאשה תרי לה כתיבי והכא חדא גבי שפחה וא"כ אכתי לא ידעינן האי לה למאי אתא אי לענין לשמה או למעט לה ולחברתה והי מינייהו מפקת אכתי לא ידעינן אע"כ דאגז"ש סמיך ועוד יש לומר דלא שייך למידרש לה דשפחה לענין לשמה או למעוטי לה ולחברתה דהא פשטא דקרא גופא לא משמע שטר שחרור אע"כ דאגז"ש סמיך וק"ל:

בת חורין אינו יכול. לישא מפני צד עבדות שבו: לא תוהו בראה. יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה: גמ' קנה. והוי חציו בן חורין: והפדה לא נפדתה. דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה לקמן ובמסכת כריתות (דף יא.) חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף: חופשה לא נתן לה. היינו שטר דגמר לה לה מאשה: מה כסף בין כולו בין חציו. כדיליף מוהפדה לא נפדתה: מה אשה לחציה לא. אין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין: רבנן סברי ג''ש עדיף. דלא שבקינן ג''ש וילפינן מהיקש ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש ומג''ש שבקינן ג''ש וילפינן בהיקש: דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא. דכיון דמופנה לדרוש הוי ליה כמאן דכתביה בגופיה דקרא דהא קרא יתירא הוא וכי לאו מופנה נמי ואין להשיב עליה כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג''ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש: שכן אינה יוצאה בכסף. לפיכך אינה מתגרשת לחצאין: תאמר בשפחה שיוצאה בכסף. הלכך כי נפקא בשטר תצא אף לחצאין: דברה תורה כו'. ולעולם בשפחה גמורה משתעי: לא קנה. דגמר לה לה מאשה: בשטר הוא דפליגי. הדר פריך נימא בהך מתניתא שטר נקט דוקא דאילו בכסף דברי הכל קנה: נימא תיהוי תיובתא דרב יוסף בתרתי. חדא דאמר בשטר רבי מודה והכא תניא דפליג ועוד דאמר רב יוסף דבכסף פליגי וברייתא דיקא דבכסף מודו רבנן דקנה: להודיעך כחו דרבי. דאפי' בשטר דאיכא למגמר לה לה מאשה דלא תיפוק לחצאין פליג: להודיעך כחן דרבנן. דאפי' בכסף דאיכא למדרש והפדה לא נפדתה פליגי: יכול לכל. שכולה פדויה ונתארסה לעבד עברי קרא משתעי וקאמר דלא יומתו מחמת ניאוף תלמוד לומר לא נפדתה: אי לא נפדתה יכול לכל. דלא נפדתה כלל ואפ''ה מיחייב אשם אביאה דידה הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר בשפחה: אין לי אלא בכסף. דאמרי' ביה דנפקא לחירות: בשטר מנין. שיוצאה לחירות: אין לי אלא חציו בכסף. וכ''ש כולו: או כולו בשטר. אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו שאם שיחרר חציו יהא חציו בן חורין: בשלמא לרב יוסף לבתר דאיתותב. ואוקימנא על כרחין דבתרוייהו פליגי: הא מני. דאמר דבתרוייהו נפקא לחצאין רבי היא: אלא לרבה. דאמר בשטר פליגי אבל בכסף דברי הכל קנה: רישא. דקתני בכסף לחצאין דברי הכל: וסיפא. דקתני אף בשטר לחצאין רבי היא ולא רבנן: רב אשי אמר רבי היא. רבי אמרה לכולה דאית ליה בתרוייהו קנה ורבנן איפלוג עליה בעלמא אשטר ולא אכסף והא מתניתא מיהא איהו אמרה ול''ג ונסיב לה אליבא דתנאי: מוקים לה. דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין בכסף ודברי הכל:

טהרה דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא מינסבא לישראל והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אע''ג דשניהם פסולי קהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אור''ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולי מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי קדושין ואף על גב דאסור בזכר ובבהמה דנפקי נמי מלא יהיה קדש ובפרק. ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי בשפחה אע''ג דבתרווייהו איכא לאו אור''ת דנתיני ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו: לא תוהו בראה לשבת יצרה. הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה והכא כפינן ליה כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכן בפ' בתרא דמגילה (דף כז.) מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כו' אשה נמי לא תוהו בראה וה''ר יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות וכן משמע קצת בירושל' דפרקין ודפ''ק דמ''ק דאמר תמן תנן אין נושאין נשים במועד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום בעון קומי רבי אסי העבד מהו שישא במועד אמר להון נשמענה מן הדא יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לישא במועד פירוש כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וא''ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דהכי אמר בפ''ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור וי''ל דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה אבל. הכא דלא פשע לא וכן בפ' בתרא דערובין (דף קג:) אמר כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה וכן בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר מחוסר כפרה בערבי פסחים שמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו כרת דחי עשה דהשלמה אלמא קא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל לח:) משום דנהגו בה מנהג הפקר אע''ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים ועוד דמצוה דרבים שאני: דכ''ע גזירה שוה עדיפא. בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח.) ובפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) פליגי ר''ע ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ''ע הקישא עדיפא הכא שאני משום דעיקר שטר מג''ש נפקא לן.: מה לאשה כו'. אע''ג דג''ש מופנה היא דילפינן מינה מילי טובא מ''מ כיון דאיכא למיפרך שבקינן לה משום הקישא: