גיטין מ ע"ב

דף מ - ב

ונשלח אליו את העבד, ויהא מקרקש ליה בזוזי [יקשקש לפניו העבד במעט מעות] כדי לפתותו במעות האלו לשחררו, וכתב ליה הקטן גיטא דחירותא על שמיה [ויכתוב הקטן שטר שחרור על שמו של העבד]. ^[1]

תנו רבנן:

האומר לעבדו [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:

"עשיתי פלוני עבדי בן חורין".

או: "פלוני עבדי עשוי בן חורין".

או: "הרי הוא בן חורין" -

בכל הלשונות האלו, הרי הוא העבד נעשה בן חורין! שכולן לשונות שחרור הן.

ואם כתב: "אעשנו בן חורין":

רבי אומר: קנה העבד את עצמו, כי אף לשון זה משמע, שעתה הריני משחררו, בשחרור זה שאני עושה בו עכשיו.

וחכמים אומרים: לא קנה העבד את עצמו, שאין זה לשון שחרור, אלא הבטחה בעלמא, שיעשנו בעתיד בן חורין בשטר אחר, ועדיין לא עשה כן.

אמר רבי יוחנן: וכולן, כל לשונות אלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות בשטר שחרור, ועל ידי מסירת שטר שכתוב בו כך, הרי הוא יוצא לחירות; אבל אם אמר לו בעל פה אחת מן הלשונות הללו, אינו יוצא לחירות. ^[2]

וכן תנו רבנן לענין שטר מכר: האומר לקונה [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:

"נתתי שדה פלונית לפלוני".

או: "שדה פלונית נתונה לפלוני".

או: "שדה פלונית הרי היא שלו" -

בכל אחת מלשונות אלו, הרי השדה נקנית לו, והיא שלו.

ואם אמר: "שדה פלונית אתננה לפלוני":

רבי אומר: קנה אותה, שאף לשון זה משמע הקנאה, שעתה במעשה זה, הריני מקנה לו אותה.

וחכמים אומרים: לא קנה אותה, שאין זה לשון הקנאה, אלא הבטחה בעלמא, שיקנה לו בעתיד את השדה.

אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הלשונות האלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות בשטר קנין, אבל באמירה בעלמא אין שדה נקנית. ^[3]

תנו רבנן:

האומר דרך הודאה: "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא העבד אומר: "לא עשאני רבי בן חורין" - הרי הוא בן חורין.

ומשום דחיישינן: ^[4] שמא זיכה לו האדון את גיטו על ידי אדם אחר, והעבד לא ידע; ואם אכן זיכה האדון לעבד את שחרורו על ידי אחר, הרי העבד משוחרר, כי זכות היא לעבד לצאת מתחת יד רבו לחירות, ו"זכין לאדם שלא בפניו".

אבל אם אמר האדון: "כתבתי ונתתי לו גט לעבד"! והוא העבד אומר: "לא כתב לי ולא נתן לי רבי שום גט" - אינו בן חורין.

ונאמן העבד בדבריו על אף שהאדון מכחישו, משום ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"! שאדם נאמן לחוב לעצמו; ואף שהאדון מודה ששחררו, יכול הוא לחזור בו מדבריו, ולומר: "סבור הייתי בטעות שקיבל מידי את גיטו, ובאמת לא כן היה".

וכן האומר: "נתתי שדה פלונית לפלוני"! והוא [אותו פלוני] אומר: "לא נתן לי שדה זו מעולם" - קנה אותו פלוני את השדה.

ומשום דחיישינן שמא זיכה לו את השדה על ידי אדם אחר, שהרי "זכין לאדם שלא בפניו", והמקבל לא ידע. ^[5]

אבל אם אמר: "כתבתי ונתתי לו שטר קנין על השדה", והוא אומר: "לא כתב ולא נתן לי שום שטר" - לא קנה.

משום ד"הודאת בעל דין - של המקבל - כמאה עדים דמי"! וכיון שהודה שלא קיבל, יכול הנותן לחזור בו מדבריו, ולומר, בטעות סברתי שנתתי לו. ^[6]

דנה הגמרא: כשהיתה הודאה המקבל כנגד הודאת הנותן: מי מהם אוכל את פירות הקרקע? ^[7]

רב חסדא אומר: נותן אוכל פירות, משום הודאת המקבל.

ורבה אמר: משלשין את הפירות, כלומר: ספק הוא, ומניחים את הפירות ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו.

ומסקינן: ולא פליגי!

הא דאמר רב חסדא "נותן אוכל פירות", היינו באבא! כלומר, כשעדיין המקבל בחיים, והוא זה שהודה ואמר "לא נתן לי", הלכך נאמן הוא לגמרי, ולעולם אינו יכול לחזור בו.

והא דאמר רבה "משלשין את הפירות", היינו בברא [בבנו] של מקבל המתנה שמת, והיינו, שלא הודה האב "לא קבלתי", אלא בנו הוא זה שהודה "לא קיבל אבי מתנה זו", כי באופן זה אין תוקף להודאתו יותר מאשר להודאת הנותן, שהרי אף בנו יתכן שטעה, ולא ידע מהמתנה; הלכך משלשין את הפירות, שמא יבואו עדים, ויעידו שניתנה השדה לאביו בלא ידיעת הבן. ^[8] הלווה ממון מחבירו, יכול הוא לשעבד נכס מנכסיו בשעבוד מיוחד באופן שיכתוב למלוה "מכאן תגבה", והוא הנקרא "אפותיקי" [כלומר: "פה תהא קאי", על ממון זה תעמוד, ותגבהו בחובך]!

ושני מיני אפותיקי הם:

סתם אפותיקי, והוא שכתב הלוה למלוה: "אם לא אפרע לך ממקום אחר, הרי זה לפניך לגבותו".

"אפותיקי מפורש", והוא שכתב הלוה למלוה "לא יהא לך פרעון אלא מזו"; ומקצת מחילוקי הדינים שביניהם, מתבארים בסוגיא זו.

מתניתין:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים - שכתב לבעל חובו: "אם לא אפרע לך את חובך בממון אחר, גבה את העבד" ^[9] - ואחר כך שיחררו:

שורת [עיקר] הדין היא: אין העבד חייב כלום.

אלא שתקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו כופין את רבו לשחררו, ועושה אותו בן חורין!

וכותב שטר על דמיו!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב, אלא משחרר! וכל דברי המשנה יתבארו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו, שורת הדין, אין העבד חייב כלום; אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין:

ומביאה הגמרא מחלוקת רב ועולא בביאור המשנה:

מי שחררו - אמר רב: רבו הראשון הוא ששחררו!

וכך הוא ביאור המשנה:

שורת הדין היא, שאין העבד חייב כלום לרבו השני, כלומר: אין העבד חייב להשתעבד לרבו השני, שהרי שחררו האדון הראשון, ואין בעל החוב יכול לגבות את העבד שאינו של הלווה -

ואף אין השעבוד שהיה העבד משועבד לבעל החוב מונע מרבו הראשון לשחררו, כדברי רבא.

דאמר רבא: שלשה דברים אלו: א. הקדש. ^[10]

ב. חמץ. ^[11]

ג. ושחרור - מפקיעין מידי שעבוד, וכפי שנתבאר.

והיינו דשנינו במשנתנו, שמעיקר הדין הרי הוא בן חורין, ואינו חייב כלום. וזו ששנינו "אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו", אינו אלא מפני תיקון העולם, שאמרו חכמים, שאף כי אינו עבדו של בעל החוב כלל, ואין צריך ממנו שטר שחרור, מכל מקום כופין אותו לכתוב שטר שחרור, משום דחיישינן: שמא ימצאנו בעל החוב לעבד בשוק,

משלשין. תימא הא לעיל משום חיישינן שמא זיכה אמר דישאר למקבל כל שכן הכא שאומר לאביך שישאר לו, יש לומר שאני הכא שטוען טענה רעועה ואמר בודאי לא נתת לאבי כיון שטענו עליו לאביך היל"ל לא ידעתי.

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כלומר הודאת המקבל שאומר לא כתב ולא נתן לי

כמאה עדים ויכול זה לחזור ולזכות בשדהו. ושאלו בתוספות מפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת בעל דין ויפסיד הפירות כמו שאנו אומרים לגבי המקבל, ששניהן בעלי דין ושניהם מודים, ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבלו. ופירשו דהא דאיבעיא להו מי אוכל פירות, הוי כשואל פירוש הברייתא, כלומר כיון ששניהן אומרין שאינה שלהן שהלה אומר שנתן והלה אומר שלא קיבל מי אוכל פירות, ואסיקנא דבאבא שיודע באמת אם קבל אם לא מוכר אוכל פירות, ואיכא נוסחי דכתיב בהו מזכה, ולספרים נמי דגרסי מוכר לא דקדק בלשונו לפי שהדין אחד הוא בין במוכר בין בנותן, אבל בבריא [בנדפס: בברא] שאומר לא כתב ולא נתן לאבא משלשין את הפירות לפי שאינו יודע בבירור אם קבל אבא אם לא ושמא עדים יש שקבל ולפיכך משלשין את הפירות ביד שליש עד שיבא אליהו. וקשיא לי דאם היתה השאלה על פירוש הברייתא היה לו לומר מאן ניהו בעל דין כלשון הברייתא, ועוד בשאלת פירוש בעל דין דמתניתא מי משניהם הוא היאך באה תשובת רבא [רבה] דאמר משלשין את הפירות שבדין זה לא דברה הברייתא לכאורה אלא רבא [רבה] הוא שמסדר והולך דיניו על הברייתא לומר אם יהיה כך יהיה הדין כך, ועוד דדבר פשוט דהודאת המקבל נקראת הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקתו ביד בעלים ראשונים, אחר כך מצאתי כן לר"א אב בית דין ז"ל, ומשום כך היה מסתבר לי דבעיין ארישא דברייתא קאי דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר. ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומשום הכי איבעיא לן מי אוכל פירות ואמר רב חסדא מוכר אוכל פירות דאף על פי שאפשר שזכה לו על ידי אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות בשביל חברו ואיננו מודיעו אחר שקבל, ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלוני לפלוני על ידי עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא סבור שנתן ולא נתן, ומיהו חיישינן ליה ונפקא מינה דאף על פי שאמר זה שלא נתן לו אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו על ידי אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה. ורבא אמר משלשין את הפירות כלומר האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלוני והוא אומר לא נתן לו משלשין את הפירות לפי שזה קרוב לטעות מד דאפשר שזכה לאביו על ידי אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו [בנדפס: ואפילו] ואף אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראיה כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק הוא בהן, והילכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש ויעידו ולפיכך אין מניחין את המוכר לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא צריך זה לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשין אותן ביד שליש עד שיבא אליהו או יביא עדים ויקח פירותיו. כן נראה לי. אלא שמצאתי בתוספות בבא בתרא פרק עשירי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירות כדברי נותן והודאתו של זה אין בה ממש.

כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירש רש"י זצ"ל הקדיש קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, ופירשו בתוספות דהוא הדין לכל קדושה שאין לה פדיון כגון קונמות דכיון דבשעת הקדש אכתי של מקדיש הוא וברשותו עומד חל עליו הקדש וכיון שחל עליו שעה אחת לעולם אין טירפת בעל חוב מפקיעו דלאו אלים שעבוד בעל חוב להפקיע קדושת הקדש יותר מפדיון וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד בעל חוב אינו מפקיעו, אבל בקדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף גביית בעל חוב מפקיעו ואתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק, ואפילו בשעבוד גרידא בלא אפותיקי, והיינו טעמא דחמץ ושחרור דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים, והיינו דאמרינן בפרק אף על פי אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ וכו' אלמא דוקא משום דקדושתן אין לה פדיון הוא דמפקיע הא הקדש שיש לו אינו מפקיע, ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם קדושת הגוף נינהו אלא אמר רב אשי שאני קונמות כדרבא, וגירסת הגאונים קדושת הגוף נינהו.
והא דלא חשיב הכא איצטלא דפרסה אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול משום דבכלל הקדש דרבא איתיה, דהקדש כללא הוא לכלל [בנדפס: לכל] דבר שנאסר גופו ושאין לו פדיון, ומכר דמפקיע מידי שעבוד כגון שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין בעל חוב גובה ממנו המנו, דלא חשיב ליה הכא משום דההוא טעמא אחרינא אית לה דמדינא בעל חוב גובה ממנו אלא תקנה תקנו ללקוחות לפי שאין לו קול, ותדע שהרי עשה עבדו אפותיקי שיש לו קול ומכרו בעל חוב גובה ממנו, וכן נמי בשעשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי דאית לה קלא בעל חוב גובה הימנו, וכדאמרינן גבה מקרקעי גבה מטלטלי.
ורבינו תם ז"ל פירש דאפילו קדושת דמים במטלטלי דבשעת ההקדש היו ברשות המקדיש, ועוד שהיו צריכין גוביינא מפקיע מידי שעבוד, דמה ביתו שלו וברשותו קרינא בהו, ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא במקרקעי משום דקרקע כגבוי דמי ומה ביתו שלו בעינן וזה לאו של מקדיש הוא אלא של מלוה ומשום הכי קרי להקדש קרקע קדושת דמים משום דההוא פסיקא ליה דהוי קדושת דמים לבד לפי שאינו ראוי להיות גופו קדוש שאין גופו של קרקע ראוי לא לבדק הבית ולא למזבח, אבל מטלטלין לא פסיקא ליה דאפשר למיבנייה בבנין אבן לשקעה בבימוס וגזירין למערכה ולבנין, והביא ראיה לדבריו דקרקע כגבוי דמי מההוא מסותא דבפרק קמא דבבא מציעא [ו, ב] דקם חד מינייהו אקדשה ואסיקנא התם [ז, א] דאינו קדוש לפי שאינו יכול להוציאו בדיינין, שאין עדים לא לזה ולא לזה, הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש. ואקשינן והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו וכו' ומשני מי סברת מסותא מטלטלי מסותא מקרקעי קאמרינן, אלמא קרקע אף על פי שאינו בידו כגבוי דמי ויכול להקדישו, ואינו מחוור, דעל כרחין לא דמי, דאם כן כי היכי דנגזל [בנדפס: לא] מצי מקדיש ליה התם הכי נמי מלוה מצי מקדיש ליה כאילו גבאו כבר. וליתא, דהא אמרינן בפסחים [ל, ב] בפלוגתא דאביי ורבא הקדיש לוה וזבין לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום [בנדפס: דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. כי פליגי דמקדיש מלוה וזבין מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה אשתכח דהשתא הוא דקני, ואי פלוגתייהו בין בקרקע בין במטלטלין קשה לרבינו תם ז"ל בתרתי, חדא דהא אמרינן דזבין לוה ואקדיש לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום אפילו במטלטלי, ועוד דבמקרקע לרב אקדיש מלוה לא עשה ולא כלום, ואי פלוגתייהו בקרקע בלחוד קשיא ליה הוא דרבא דהא קיימא לן כותיה], אלא טעמא דהתם דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא בחזקת מרה קיימא, אבל הכא אכתי מחוסרת גוביינא היא. ועוד מביא ראיה מההיא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (בבא מציעא קי, א) יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה דכיון דלגוביינא קיימי כמאן דגבייא דמיא, וגם זו אינה ראיה דההיא באפותיקי מפורש מיירי דעל כרחין לגוביינא קיימא, והיינו דמייתי עלה ההיא דספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים דאמרינן ליה כיון דלמיקץ קאי זיל קוץ ולמישקל דמי אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול אלמא הכי נמי מיירי בקרקע של אפותיקי דלגוביינא קאי ואפילו בעל כרחייהו דיתמי, הילכך אמרינן להו ארעא לגוביינא קיימא שבחא אייתיהו ראיה דארעא לאו בידא דאבוכון אשבחת ושקולו, והוא הדין למטלטלי בכי האי גוונא ולא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי כיון דמהאי טעמא הוא, ובההיא דקונמות דבפרק אף על פי איהי ז"ל נמי גריס קונמות קדושת הגוף נינהו כגירסת רוב הספרים ומפרש ז"ל דמשום הכי נקט בהני קדושת הגוף נינהו משום דלא תימא דכמי שהקדיש מעשה ידיה דמי והוי דבר שלא בא לעולם, שהרי אין הקדישה לידים עצמם וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא, אלא כמקדישה גוף ידיה דאי דמעשה ידיה אגידי בידיה ויחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא הילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה ולא גבי ידים עצמן הילכך כיון דהיא מקדשת גוף ידיה ודינא הוא דחייל עלייהו הקדש כדרבא אף על גב דמהשתא לא קדשי משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה, ודעת הגאונים ז"ל כדברי רש"י ז"ל דדוקא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ומצאתי בירושלמי בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ולאסוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה כיוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלין בו מעילה גמורה וקשייה אם מועילין בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו אם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע אלא אם כן קיימין בקמה. עד כאן גירסת הירושלמי, אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפילו במטלטלי היא וכדברי רש"י והגאונים ז"ל.

מי שמתכוין לשחרר עבדו וכותב בשטר עשיתי פלני עבדי בן חורין בשטר זה ומוסר לו או פלני עבדי עשיתיו בן חורין בשטר זה או הרי הוא בן חורין יצא לחירות משהגיע לידו השטר וזה שאומר עשיתי שמורה שכבר עשה הוא מפני שכשמוסר לו השטר כבר נכתב ועל הכתיבה הוא אומר עשיתי ומ"מ אם אמר כן שלא בכתיבה לכונת שחרור של עכשו אף זה יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור ולא נאמר בזה וכלן בשטר לענין עבד לצורך הפקעת רשות אדון שרשות אדון ודאי נפקע הוא בלא שטר שאין זה פחות ממפקיר אלא להתירו בבת ישראל כתב לו בשטר אעשנו בן חורין ומסר לו אין זה כלום שאינו משחרר עדין אלא שמבטיחו שיעשה ואם לא כתב לו עכשו שטר אלא שאומר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין כלומר כבר עשיתיו בן חורין אם אמר בשטר הודאתו כמאה עדים ויצא לחירות ואין צריך כלום ואם לא אמר בשטר יצא לחירות וצריך גט שחרור אם ממנו אם מיורשיו ויש שפירשו שמועה זו בדרך זה ואע"פ שהדברים אמתיים לענין פי' מיהא אינם שאם כן לא היה סומכו לאעשנו בן חורין וכן שהיה סומך לו עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני שהוא נאמר בדרך זה ר"ל דרך הודאה אלא שלענין פסק ודאי כך הוא:

רצה ליתן שדה לפלני וכותב לו בשטר נתתי שדה פלני לפלני בשטר זה או נתתיה לו בשטר זה או הרי היא שלו בשטר זה ולא דרך הודאה אלא דרך הקנאה של עכשו כדרך שביארנו בחברתה ומסר השטר לידו זכה בה משעה שהגיע שטר לידו אבל אם כתב בשטר אתנה לו בשטר זה אינו כלום אע"פ שמסר לו השטר שהרי לא נתנה אלא שהבטיחו שיתן ודברים אלו אפי' בהחתים עדים בשטר הם ומ"מ אם אמר לעדים כתבו ותנו לו כותבין ונותנין וזהו הנקרא זכוי על ידי אחרים אמר דרך הודאה נתתי שדה זו לפלני אם אמר נתתי לו בשטר הודאת בעל דין כמאה עדים ואם לא אמר בשטר אינו כלום אמר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני אומדין שעל ידי אחר זיכה לו ויצא לחירות ואם אמר בשטר אין צריך כלום ואם לא אמר בשטר צריך גט שחרור ואע"פ שחוששין אמרו לפעמים נאמר חוששין במקום ודאי כמו שאמרו בחגיגה ט"ו א' חוששין שמא באמבטי עיברה אמר כתבתי ונתתי לו ר"ל שלא בזכוי על ידי אחר אלא נתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אינו כלום וחוזר לבעליו סבור היה שקבל ולא קבל אמר דרך הודאה נתתי שדה פלנית לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאתו כעדים ואומדין שעל ידי אחר זכה לו וכל שאמר בשטר הרי היא שלו ואין הנותן יכול לחזור ואם אמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אם במקום שחב לאחרים אין המקבל נאמן ואם אינו חב לאחרים הודאת המקבל כעדים וחוזרת לבעליה אף זו סבור היה שקבל ולא קבל ומ"מ אם לא היה המקבל חי וזה אומר כתבתי ונתתי לאביו והוא אומר שלא כתב ונתן לו אע"פ שבבריא טוען כן ומצד ששמע לאביו כן הואיל והבן מכל מקום אינו יודע עיקרו של דבר משלישין את הפירות עד שיודע הדבר היאך הוא בבירור:

התבאר בשלישי של קדושין ס"ט א' שהאומר לשפחה מעוברת הרי את בת חורין היא ועוברה יצאו לחירות ואם אמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואין אומרין ולדה כמוה שאין אלא כמשחרר חצי עבדו:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו משורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משוחרר אמר הר"ם אפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שהוא יאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך אלא מזה לבד ואין לך דבר אלא בזה בכל מה שיש לי ואם מת או אבד אבד ממונו הנה אם שחררו הנה חייב האמת ודרך הדיין שיפסיד הממון ולא יתחייב העבד כלום מפני שמעקרינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מיד שעבוד אבל מפני תקון העולם אולי יפגשהו אשר חייבו עליו ויאמר לו עבד אתה כופין את רבו שני ואשר לו החוב עד שישחררהו כמו ששחרר הראשון וכותב שטר עליו כפי מה ששוה לא כפי מה שיש לו עליו מן החוב אם היה זה החוב יותר מדמיו וזהו ענין אמרו כותב שטר על דמיו ורשב"ג יאמר שאשר שחרר אותו הנה הוא יכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חברו ויהיה הקדמת מאמרו אין כותבין שטר אלא על המשוחרר לפי שהוא גרם להפסיד הממון והעקר אצלנו דינינן דינא דגרמי ויהיה בזאת הבבא האחרונה הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי ר"ל אפותיקי מפורש והוא שאמר לא יהא לך פירעון אלא מזה שנמצא שאם מת או אבד אבד ממונו ושחררו וכו' פירשו בגמרא ששחררו רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום ר"ל שאין המלוה חוזר עליו שהשחרור הפקיע את השעבוד וכמו שאמרו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו בקמא פרק חובל בסוף סוגית המשנה השניה וכן אינו חוזר למשחרר שהרי אין שאר נכסיו משועבדים לו אלא מפני תקון העולם שמא ימצאנו זה ויאמר לו עבדי אתה שהרי אפותיקי נעשית לי בחובי כופין את רבו ר"ל רבו שני שנעשה לו אפותיקי ועושה אותו בן חורין כלומר שישחררהו מן הזכות שהיה לו עליו וכותב לו העבד שטר על דמיו אם החוב יתר מדמיו בכדי דמי עצמו ואם דמיו יתרים על החוב בכדי דמי החוב רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר כלומר אין העבד כותב שטר החוב אלא המשחרר ר"ל רבו ראשון כותב לו שטר חוב בכדי דמיו אם הם בשיעור הלואה מפני שהזיק שעבודו של חברו וחייב והלכה כרשב"ג ומטעם דינא דגרמי שעכשו הפסידו עיקר ממון דרך גרמא:

ולמדת שמזיק שעבודו של חברו שייך בדינא דגרמי ואף אנו כתבנוה כן בשלישי של קמא ואף גדולי הפוסקים כתבו כאן לפי מה שמצאנו בהלכות מדוייקות וקיימא לן כרשב"ג משום דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי אלמא ששניהם דין אחד ואין ביניהם הפרש אלא בלשון והוא שמזיק שעבוד בדנפשיה קא עביד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד ויש מחלקין ביניהם אף בדין ומטעם שהזכרנו עד שפוסקים בכאן כחכמים לומר שמזיק שעבוד חברו פטור וכמו שאמרה רב הונא בשלישי של קמא ל"ג ב' אע"פ שהם פוסקים כמאן דדיין דינא דגרמי ולא יראה כן שהרי בשלישי של קמא אמרו על זו שאמר רב הונא המזיק שעבודו של חברו פטור הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חברו פטור ותירץ אי מהתם הוה אמינא ניירא בעלמא כו' אלמא מדקאמר הא נמי אמרה רבה נגררות הם זו אחר זו ומאחר שפסקנו בדרבה חייב הוא הדין במזיק שעבוד ולא עוד אלא שנראה שיותר היה ראוי לפטור בשורף שטרותיו של חברו וכדקאמר מהו דתימא התם הוא דפטור דאמר ניירא בעלמא קלאי לך אבל הכא סד"א ליחייב וא"כ כשפסקנו בשורף חייב כל שכן במזיק שעבוד אלא שיש לפרש בה הא נמי אמרה רבה דהא מדפטר בעביד בדחבריה כל שכן בעביד בדנפשיה ומ"מ שני מינים הם ואע"פ שפסקנו בשורף שטרות חייב במזיק שעבוד פטור ואין בדבר הכרע אלא שהדברים נראין לפסוק כרשב"ג ולחייב:

ולענין משנתנו מיהא בגמרא פירשוה בדרך אחרת והוא שזה שנעשה לו אפותיקי שחררו ושורת הדין אין שחרורו שחרור לחייבו במצות הואיל והראשון יכול לסלקו אלא שמפני תקון העולם בדרכי שמים כופין את הראשון לשחררו וכופין את העבד לכתוב שטר חוב לאדון כמה שהוא שוה יותר מן החוב ואין רבו שני חייב כלום מפני שהיזק שאינו נכר הוא ולדעת רשב"ג שני כותב שהוא סובר בהיזק שאינו נכר שהוא היזק ולשון זה אינו הלכה ולעולם כל שלא גבאו שני בחובו אין שחרורו שחרור כלל ואין כופין את הראשון בכלל ואין כאן היזק כלל אלא הלכה כרשב"ג לדעת ראשון ולחייבו מתורת היזק שעבוד ואע"פ שאמרו היזק שאינו נכר לא שמיה היזק תדע שהיזק שאינו נכר הוא שאדם מזיק בשל אחרים היזק שאין בו שום חדוש לענין דינא כגון שטמא טהרותיו או דמע פירותיו שאין בו שום חדוש לענין הדין אלא לענין איסור וכן בשחררו שני היה עולא מגלגל בו דין היזק שאינו נכר מפני שמן הדין לא הזיקו כלום אלא מפני תקנת מצות לדעת עולא אלא שאין הלכה כמותו ואין כאן היזק כלל וכן בדין היזק שאינו נכר כהנים שפגלו במקדש ועושה מלאכה במי חטאת וגזל תרומה וניטמאת וכן גזל מטבע ונפסל הואיל ובעיקר ההפסד לא עשה הוא כלום ושלא נשתנית צורת הדבר כלל וענינו שאף הוא כעין ההיזק הבא מצד איסור ואף היזק שאינו נכר במקום שהוא ראוי לאמרו אינו חייב מן הדין אלא מתורת קנס כמו שיתבאר ומתוך כך אינו חייב אלא אם כן במזיד אבל היזק שעבוד חייב מן הדין ומתוך כך חייב אפי' בשוגג שניכר הוא כמוחל שטר חוב אחרי שמכרו ומראה דינר לחברו ודן את הדין ונוטל כיסו ונותנו לחברו:

והריני מודיעך במשנה זו דרך כלל שחמשה דינין הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא בלשון שזה פורש לחיוב זה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שהוא פטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור ועקר הדברים בו שהוא חייב וכבר התבאר הבדל שביניהם אם בלשון אם בענין קצתו בכאן וקצתו בקמא פרק הכונס וקצתו בקמא גם כן פרק הגוזל קמא ואני מצרף כאן דרך קצרה כל הטעמים והוא שדבר הגורם לממון שהוא פטור הוא אף כשמאבד את הדבר בידים אלא שהדבר שהוא מפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה משתרש לזה במקום ממון כגון גזל חמץ שעבר עליו הפסח שאם היה מחזירו מוחזר ודינא דגרמי הוא שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא כגון שורף שטר חברו וחייב ומזיק שעבוד הוא אם דרך גרמא כגון משחרר עבדו אם במעשה בידים כגון פחת שחיטה הנזכר בשלישי של קמא אלא ששניהם בדנפשיה קא עביד וגרמא בנזיקין הוא שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע באותו הניזק והיזק שאינו נכר הוא שאין שום שנוי בעולם בדבר הניזק לענין דין כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ת"ר האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח אעשנו ב"ח ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר [יוחנן] וכולן בשטר. פי' צריך שיכתוב לו הלשונות בשטר אבל אם אמר לו בדבור בעלמא אינו כלום ויכול לחזור בו האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתונה לפלוני הרי היא שלו. אתננה לו הרי היא שלו ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר:

האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת ב"ד כק' עדים ומכאן מוכיח שהמזכה גט שחרור לעבד ע"י אחר אע"פ שלא הגיע הגט לידו של עבד נשתחרר כדכתיבנא בפ"ק:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן חיישינן שמא זכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת ב"ד כק' עדים:

מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבא אמר משלשים את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. פי' אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות ואע"פ שאמר נתתי לו שסבור היה שקיבלה והרי המקבל מודה שלא קבלה:

והאי דאמר משלשין בברא שמת המקבל ובנו אומר לא נתן שדה זו לאבא משלשים הפירות ביד שליש עד שיתרצו בין שניהם דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו ובנו אינו יודע:

מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו משורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב לו שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר:

בד"ה חיישינן שמא כו' האי חיישינן הוה ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו עכ"ל הכי ס"ד לעיל רפ"ב אבל למסקנא לא קאי הכי אלא דחיישינן ממש קאמר והרא"ש מביא ראיות אחרות מההיא דחיישינן שמא באמבטי כו' וחיישינן שמא חוץ לחומה כו' מיהו לא ידענא (ב) מי הכריחם הכא לפרש כן ולא כמשמעות דחיישינן בכ"מ וק"ל:

בד"ה הודאת בעל כו' בנותן לא אמרינן הכי כו' והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא כו' עכ"ל פסיקא להו הא דהודאת בעל דין כמאה עדים קאי אמקבל דלפניו ולא אנותן דלפני פניו וזה הכריחם לפרש הא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא ולא קאי אברייתא דקתני הודאת בעל דין כמאה עדים והיינו המקבל ורבה הא קסבר משלשין כך נראה לפרש דברי התוס' וכוונתם אף שבחידושי הרשב"א לא כ"כ בשם התוס' גם מהרש"ל הבין דבריהם בדרך אחר והר"ן לא כתב כדברי התוס' אלא דהכי קאמר מי אוכל פירות מאן אמרינן שהודאתו כו' ע"ש וק"ל:

בד"ה הקדש חמץ כו' והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי כו' דאין בע"ח גובה כו' עכ"ל קצת קשה טפי הל"ל להקשות ממכר שורו אמאי מפקיע טפי מקדושת דמים דליכא למימר דמכר דמיא לקדושת הגוף כיון דחייל תו לא פקע דאם כן בעשאו עבדו אפותיקי ומכרו לא יגבה בע"ח מיניה ולתירוצם ניחא כל זה ודו"ק:

בא"ד איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח כו' דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כדמפרש בפרק המניח כו' עכ"ל אין זה תימה שכתבו התוס' הכא דאיכא לאוקמא אפילו בראוי למזבח והתם בפרק המניח כתבו התוספות דלא איירי אלא בבעל מום או בקדושת דמים דכן הוא דרך התוס' לגרוע או להוסיף במקום אחר אך מ"ש מהרש"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלר' ישמעאל לא יכול לסלקו בזוזי דהא כו' הוא דחוק (ג) מדקאמר התם לר"י בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה כו' דמשמע דיכול לסלקו בזוזי והתוס' כתבו הכא דמפורש בפרק המניח דאינו יכול לסלקו בזוזי לר"י וע"כ הנראה הא דקאמרי הכא דאינו יכול לסלקו בזוזי היינו הלוקח את השור אינו יכול לסלק הניזק בזוזי והא ודאי מפורש שם דבעי מיניה רבא מרב נחמן מכרו מזיק לר"י מהו כו' ומסיק דלאו כל כמיניה אלא דה"ל כעשה עבדו אפותיקי דבע"ח גובה הימנו וע"ש הסוגיא ודו"ק:

גמ' לפלוני נתונה לפלוני כו' בשטר תנו רבנן האומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הודאת כו' מי אוכל פירות כו'. נ"ב והוי כאילו אמר לא שנו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והנותן אוכל הפירות אלא באבא אבל לא בברא כו' ודו"ק ולישנא מי אוכל פירות ה"ק כמאן אמרו שהודאת המקבל הודאה והנותן אוכל פירות כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה הקדש כו' מידי שיעבוד דניזק כו'. נ"ב ותימה הוא הלא לרבי ישמעאל יכול לסלקו בזוזי דאמר יושם השור בב"ד דהוה כב"ח דמסלק בזוזי וכן פירשו התוס' להדיא ועוד הלא פירשו התוס' להדיא לשם דהקדישו מוקדש איירי דוקא בבעל מום שאינו ראוי למזבח אי נמי בשור תם וכגון שהקדישו לבדק הבית וכדאמרינן בעלמא המקדיש תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי אבל הקדיש שור תם הראוי למזבח מפקיע והיינו ממש איפכא מהכא וצ"ל דבודאי התוס' דהכא ס"ל דלרבי ישמעאל לא יכול לסלקו בזוזי דהא פריך לשם מאי בינייהו כו' ומשני כו' ולא אמר דיכול לסלקו בזוזי איכא בינייהו אף שהתוס' פירשו לשם דהוי מצי למימר אלא דחדא מנייהו נקט התוס' דהכא לא ס"ל הכי ומשום הכי כתבו דאיירי אפי' בהקדישו למזבח ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד דאלמוה רבנן כו'. נ"ב פי' לענין שאין הקונם חל על מעשה ידיה עד אחר מיתה או עד אחר גירושין דאז הוא חל למפרע מכח דינא דקונם מפקיע מידי שיעבוד וק"ל:

ברש"י בד"ה אפותיקי אם לא אפרע לך כו'. צ"ל אע"ג דע"כ לרב מיירי באין לך פרעון אלא מזו כמ"ש התוס' בד"ה במזיק מ"מ פרש"י דאיירי באומר אם לא אפרע כו' ור"ל אם לא אפרע לך במעות כמשמעות סתם פרעון בכל מקום וכן פי' ב"י כמדומה בסי' קי"ז בחשן משפט והוצרך רש"י לזה משום דאי לא מיירי הכי ולא מצי לסלוקי בזוזי אפילו לרבא למפרע הוא גובה ולא היה השחרור מפקיע משעבוד כמ"ש התוס' בד"ה הקדש וגם לעולא י"ל הכי אע"ג די"ל לעולא מיירי באפותיקי סתם מ"מ אפילו באפותיקי מפורש אתי שפיר נמי כיון דמצי לסלוקי בזוזי שורת הדין אין העבד חייב במצות לרבא ולאביי כגון דרוצה לסלוקי בזוזי וק"ל ואולי דמש"ה פי' רש"י ברישא תנאי דאם לא אפרע כו' בהדיא ואופן אפותיקי בעבד סיים בסתם שיהיה היולי לסבול לרב אפותיקי מפורש אין לך פרעון כו' גם לעולא י"ל הכי ולסבול ג"כ לעולא אפותיקי סתם אם נרצה ורש"י בחכמת לשונו הצח יצא ידי כולן ודו"ק:

בתוס' בד"ה הקדש כו' קדושת הגוף כו' כגון שור תם למזבח. וכן ברש"י. נ"ל משום דאין לפרש גם על הקדיש עבדו כדאשכחן תרוייהו במכר כמ"ש התוספות בסמוך משום דהא לעיל קי"ל המקדיש עבד היינו לדמי קאמר ולא לשחררו דליהוי עם קדוש וא"כ הו"ל רק קדושת דמים ואין מפקיע שיעבוד ואפילו לרבה אליבא דרב דלעיל דליהוי עם קדוש קאמר א"כ נכלל בכלל שיחרור דהא לאו מצד הקדש מיתסר אבעל חוב ומפקיע שיעבודו רק שמוציאו לחירות להיות עם קדוש ישראל גמור וליתן גופו של עבד לעצמו של עבד במתנה לזכות בעצמו ומש"ה נמי אתי שפיר דלא נכלל שיחרור בכלל הקדש כמת וע"ז דאפילו שחרור שבא ע"י לשון הקדש לא נכלל בהקדש רק בשחרור וק"ל:

בא"ד דהוי בכלל הקדש כו'. נ"ל משום שכולן אסורי הנאה ואכ"ע כמו הקדש אבל שחרור דהו"ל ג"כ קדושת הגוף כמ"ש התוס' לפני זה ולהכי כיון דחל קדושת הגוף שעה אחת כו' אעפ"כ אינו בכלל הקדש כיון דלאו איסור הנאה הוא כמו הקדש אבל א"ל משום דמת וע"ז מיתסרי אכ"ע כהקדש משא"כ שחרור דא"כ לפי מ"ש התוס' לקמן בסמוך דקונמות לא מפקיע שיעבוד כיון דלא מיתסרי אכ"ע א"כ קשה למה שחרור מפקיע הא ג"כ לא מיתסרי אכ"ע אלא צ"ל לאו דוקא אכ"ע רק לאפוקי דלא מפסיד בע"ח לחודיה אלא גם הוא מפסיד אזי מפקיע א"כ שחרור גם הוא מפסיד כמו בע"ח ולכן מפקיע ואפ"ה לא נכלל בכלל הקדש כמת וע"ז שהן מיתסרי אכ"ע כהקדש ממש משא"כ בשחרור וק"ל וצ"ל הא דנקטו התוס' לקמן דוקא הקדש דמיתסרי אכ"ע מפקיע וכו' היינו משום דבאו רק לחלק בין הקדש לקונמות אע"ג דתרוייהו קדושת הגוף דזה מיתסר אכ"ע וקונמות אבע"ח לחוד אבל לענין מפקיע שיעבוד לא צריך מיתסר אכ"ע כדמוכח משחרור רק לאפוקי אבע"ח לחוד כהקדש דקונמות וממילא לא מצינו בהקדש הפקעת שיעבוד כי אם בהקדש דמיתסרי אכ"ע מאחר דהקדש קונמות שהוא הקדש פרטי אינו מפקיע מאחר שאפילו על המקדיש לא נאסר כי אם על בע"ח לחודיה א"כ תו ליכא הקדש אחר כי אם הקדש כללי דנאסר אכ"ע וק"ל ולא שיהיה צריך מיתסר אכ"ע להפקיע שיעבוד ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דלא חשיב אלא מתני' וברייתא כו' וקונמות בפ' אע"פ וכו' ואע"ג דבסמוך פי' התוס' דקונמות אינו מפקיע וא"כ הקדש כללי דמיתסר אכ"ע אינו מתני' וברייתא י"ל דמ"מ הא דקדושת הגוף למזבח מפקיע מידי שיעבוד הוא נלמד ממתני' דקונמות פרק אע"פ וק"ל. ועי"ל דמ"מ מדאורייתא קונמות מפקיע דקדושת הגוף מפקיע רק דאלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח היינו דיש לחוש שכל אחד יאסור נכסיו וממילא היכא דמיתסר אכ"ע דהיינו גם למקדיש עכ"פ דלא אלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח מפקיע וק"ל וא"כ הקדש שפיר הוי מתני' מקונמות פרק אע"פ דמפקיע היכא דליכא חשש שמא יאסור וכו' דלא עשו רבנן שם תקנתא דאלמוה ודו"ק. ול"ק כאן היכי אלמוה רבנן ומדאורייתא פטור הלוה כדפריך לעיל גבי פרוזבול דמלבד דהפקר ב"ד היה הפקר לא קשה מידי דהא אלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח ואין חל הקדש כלל מעיקרא ודו"ק. ומ"מ ק"ק הא מקונמות לא ילפינן אלא דקדושת הגוף מפקיע אבל לא ילפינן דיכול להקדיש כיון שהוא אפותיקי לבע"ח דגבי הקדש איש כי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו וכו' כמו שהקשו התוס' דוקא מהקדש דצריך שיהיה ברשותו ולא הקשו משחרור (ל) א"כ עדיין לא נמצא במתני' הקדש דרשאי להקדיש ולהפקיע משיעבוד ונ"ל דלכן פירשו התוס' דרבא לטעמיה דאמר מכאן ולהבא גובה וזה לא קמ"ל הכא כלל דרשאי להקדיש ולשחררו רק הכא קמ"ל דקדושת הגוף מפקיע משיעבוד וזה שפיר ילפינן מקונמות דפ' אע"פ דבלא"ה קשה למה להתוספות להאריך זה בתירוצם ואומר ר"ת דרבא לטעמיה כו' הלא לא קשה להו רק מה בין קדושת דמים לקדושת הגוף אם יש ברשותו להקדיש קדושת דמים נמי א"כ זה יתיישב במ"ש לחלק בין קדושת דמים לגוף משום דלא אלים כח בע"ח ממקדיש ולפ"ז א"ש ועיין עוד אח"ז להסביר יפה:
והא דהקשו תוספות אדבמיתנא לא אמרי' אלמוה ולא מהקדש דקיימינן ביה ובפרט דהא בפירוש הזכירוהו משום דהקדש למה נימא אלמוה לשיעבודא דבע"ח שלא מן הדין ולהפקיע כח ההקדש דעדיף בכל דוכתא מכח הדיוט ולא דמיא לקונמות דרק מפקיע מבע"ח ואינו נותנו להקדש ומש"ה הקשו ממיתנא דדמיא לקונמות בזה דנימא אלמוה לבע"ח דהא לא מפקעינן בזה לכח שום אדם שהרי אסור בהנאה וק"ל לזה תירצו דבהא תליא מלתא דאלמוה דאפילו לא מפקיע כחו של אחר כמו במיתנא אפ"ה כל היכא דאסור גם לדידיה אלמא שאין כוונתו להערים ולהפקיע נכסיו מבע"ח לא אמרי' אלמוה והיינו הקדש ומיתנא משא"כ קונמות דוקא דרק מיתסרי אבע"ח ולדידיה שריא בהא אינו מתכוין אלא להפקיע שיעבוד ולהכי אמרינן אלמוה ודו"ק:

בא"ד כעולא נמי לא מצי וכו'. הקשה מהרש"א דלמא מוקי אביי כעולא שחררו רבו שני ומפרש שורת הדין אין העבד וכו' ר"ל אינו חייב כלום לרבו ראשון דמיו דלאביי הוי שחרור רבו שני מדאורייתא דלמפרע גובה אלא מפני תיקון העולם שלא יאמר לו עבדי כו' כלרב לזה כופין רבו ראשון וכותב שטר על דמיו וכו' והוא איפכא מלרב בחילוף שני לראשון ובשאר פירוש מתני' כמו לרב ונ"ל דלק"מ דאי אפשר לפרש הכי שורת הדין כו' דלמה אין העבד חייב לרבו ראשון ההעדפה שעל החוב משורת הדין [ונהי דכופין אותו לשחררו מחמת חציו עבד למשנה אחרונה אבל עכ"פ העבד חייב משורת הדין] ומפני תיקון העולם נמי אינו כותב שטר על דמיו רק על ההעדפה וק"ל גם תירוץ המהרש"א איני מכיר שתירץ דאי לאביי שחרור שני הוי מדאורייתא הו"ל היזק הניכר כמ"ש התוס' בד"ה בהיזק וכו' לרב ע"ש א"כ למה פטור לת"ק המשחרר ע"ש ותימה והלא אף לאביי ולאוקימתא זו לא הוי שחרור של שני אלא על חלקו כדי חובו ובזה אינו שייך לצייר היזק כלל דלמי מזיק בכדי חובו הלא מפסיד הוא עצמו חובו אלא צ"ל מה שכופין לרבו ראשון לשחרר גם חלקו קרי ליה היזק ואותו חלק אף לאביי ע"כ מדרבנן הוא וא"כ שפיר הו"ל היזק שאינו ניכר אף לאביי ושפיר מצי פליגי בהיזק שאינו ניכר ודו"ק אלא כמ"ש דקושיא מעיקרא ליתא דודאי אין כח לשני לפטור העבד מרבו ראשון מההעדפה וא"כ ע"כ שורת הדין שאין העבד חייב היינו על שיעור החוב אין לפרש כן דפשוט דפטור ואפילו תיקון העולם ליכא אם שחרור של שני טוב וא"כ ע"כ לשון אנו חייב היינו במצות דאין שחרור אלא מפני תיקון העולם כו' וא"כ לאביי הא שחרור של שני טוב ולמה שורת הדין אינו חייב במצות ודו"ק:

גמרא ת"ר כו' אתננה לפלוני ר"מ כו'. ברי"ף הגי' רבי אומר כו' כבברייתא דלעיל גבי עבד ונכון:

תד"ה וכתיב. כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובדין יכול האפוטרופוס כו' כדאמרי' כו'. הוא לק' (נב) והגהת הב"ח בזה תמוה:

בא"ד דכסף גומר בלא שטר. הוא כדמסקינן לעיל (ס"ד לט) דאין הלכה כר"ש. (ול' התוס' בב"ק (צ) ד"ה איש בסופו שכתבו וכן חציו עבד וחציו ב"ח כו' שנתן לו כל דמיו וא"מ אלא גט שיחרור כו' תמוה לפ"ז). אבל מש"כ עוד דדוקא ביוצא בר"א איכא דמצריך כו'. דמשמע קצת אבל בכסף ליכא למ"ד וז"א דהא ר"ש משום ר"ע אמר (שם) דאינו גומר בה והרבה אמוראים פסקו כוותיה:

תד"ה הקדש. והא דלא חשיב רבא כו' וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו כו'. דין זה לא מצאתי מפורש בגמרא. ואולי הם בעצמם דנו כן ממת. וכן הטור בסי' קי"ז כתב ואיסורי הנאה מפקיעו כמו קדושת הגוף וכו' ע"ש:

בא"ד וא"ת כו' א"כ כל לוה יפקיע נכסיו כו'. כצ"ל:

בא"ד (בדף מא) וכעולא נמי לא מצי לשנויי כו'. מש"כ המהרש"א דנפרש אין העבד חייב כלום לרבו ראשון בעד העודף כו'. לכאורה לפ"ז מאי תקה"ע שייך בזה יהיה חציו (או יתר או פחות לפי ערך העודף) עבד לרבו ראשון. וא"ל דתקה"ע הוא מטעם המשנה דלקמיה לישא שפחה א"א כו'. הא עד השתא אכתי לא שמעינן לה וה"ל לתנא לאקדומה ברישא. ועוד דא"כ ה"ל לרשב"ג לפלוגי גם שם ולומר דשותף הראשון ששחררו יכתוב לו שטר. וי"ל דתקה"ע דהכא יל"פ משום דהעולם יסברו שכולו היה משועבד להמשחרר. אבל גם תירוצו אינו מחוור. דהא עכ"פ חלק העודף אינו משוחרר מצד הדין אלא מפני תקה"ע הוא דכופין לרבו ראשון לשחררו א"כ שפיר מיקרי היזק שאינו ניכר:

תוס' ד"ה חיישינן וכו' כמו חיישינן שמא במי מילין. נ"יב צ"ע אבל מצינו בכ"מ חוששין לקולא וכן בסוף דף ע ע"ב ועמש"ע בפרק האיש מקדש (דף נ ע"ב):

האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. ומסקינן האומר היינו הכותב. ונ"ל מזה הוציא רמב"ם דהיינו דוקא כתב ידו של בעל דבר שאותו כתיבה הוה כמו בע"פ כמו כל כתיבת יד בלי עדים אבל אם הוא שטר זכרון עדות איך שאמר פלוני כתבו ותנו שאעשנו בן חורין או שאתן שדה פלוני לפלוני מודים רבנן דהרי הוא בן חורין והשדה נקנה להמקבל ומטעם שכ' כ"מ ע"ש. מ"ש הר"ן דלעיל במשיא אשה לעבדו צריך גט שחרור והכא משמע דלא צריך היינו דלעיל איתמר יצא לחירות משמע איננו עדיין בן חורין דמעוכב גט שחרור משא"כ בשמעתין הרי הוא בן חורין משמע שהוא עצמו בן חורין ומותר בבת חורין בלי שטר:

חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. עיין תוס' ורשב"א ומהרש"א ופנ"י. והנלע"ד התוס' סמכו אהתוספתא שכ' רשב"א דמבואר להדיא דהאי חיישינן ודאי הוא ולא ספק ולפ"ז ע"כ האי מי אוכל פירות לא אחיישינן דרישא קאי דהא ודאי הוא אלא אהודאת בע"ד דסיפא קאי ופירוש בעלמא הוא כשואל מי הוא הבעל דין. ואסיפא דרישא כתבתי ונתתי לו לא בעי למשאל מי הוא הבעל דין דשניהם בעלי דין והודאת האדון כמאה עדים שלא ישתעבד בו והודאת העבד למשוי נפשי' חתיכא דאיסורא בבת חורין. וכופין הרב ועושה אותו בן חורין והא דלא תני' הרי זה ספק וממילא ידעינן דכופין הרב לשחררו. י"ל דה"א אי אתו סהדי כחד מיניהו שומעין לעדים קמ"ל הודאת בע"ד הוה יותר ממאה עדים ואין שום עדים מועלין לא לזה ולא לזה. וא"כ אהך בבא אין צריך לברר. אך בסיפא דסיפא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן אמרי' הודאת בהא צריך לברר מי הוא בעל הדין ואמר מי אוכל פירות. ונקיט בהאי לישנא כדי שנדע דאסיפא דסיפא קאי אשדה ולא אעבד ובזה נדחו כמה דברים הנאמרים בזה:

עשיתי פלוני עבדי ב"ח וכו'. כתב הר"ן דעכ"פ כופין אותו לכתוב לו שחרור. דאע"ג דהאי חיישי' ודאי הוא מ"מ אין ראוי להתירו מחזקת איסור בת חורין עפ"י עדותו של זה. ואפשר לא שייך הכא הואיל ובידו לשחררו לפנינו. כיון שהעבד מכחישו לא מהני מגו ולא דמי לבעל שאמר גרשתי והיא אינה מכחישתו וכללא כייל ר"ן בשמעתין כן שע"י הודאתו של בע"ד צריך גט שחרור ותמהתי על הרב"י שכ' דהרמ"ה שמצריכו גט שחרור ס"ל חיישי' ספיקא הוה ולא ידעתי מנ"ל הא הרי הר"ן ס"ל ודאי הוה ואפ"ה מצריכו שטר. והנה לעיל ספ"ק מקשה הר"ן אהרי"ף דס"ל תן גט זה לעבדי אין יכול לחזור בו אבל משוחרר לא הוה עד שיגיע גט לידו וכ' פני יהושע סברא נכונה דאל"כ יהיה מכשול שהעבד יבוא על השפחה ולא ידע שזה קיבל שחרורו עבורו. והקשה ר"ן משמעתין דאמרינן חיישי' בודאי זיכה לו ע"י אחר ולהרי"ף מה בכך הלא אינו משוחרר עד שיגיע שטר לידו ע"ש. והנה אע"ג דכתב ר"ן כאן דעדיין צריך גט שחרור מהרב. מ"מ שפיר הקשה הר"ן אי ס"ד כהרי"ף שאיננו משוחרר כלל אלא שהרב אינו יכול לחזור ממה שציוה לזה שיתן השחרור לעבד וא"כ ה"נ עדיין אינו חוזר מדבריו ולכשיגיע לידו אותו השיחרור שזיכה לו יהי' משוחרר אבל כיון שעדיין לא הגיע אותו השטר לידו כמו שאומר העבד א"כ אמאי נכוף להרב לכתוב לו גט אחר וקושי' גדולה היא. ולעיל כתבתי דס"ל להרי"ף כיון שאין השליח הזוכה בפנינו והודאת האדון נאמנה שזיכה לו ע"י אחר אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו ונתן להעבד כבר וכ"כ הרשב"א בשמעתין. ומ"מ כיון דע"י הודאת בע"ד הוא צריך שחרור לפנינו ולק"מ אהרי"ף. והדרנא בי דהא כל עצמנו לא אמרינן בודאי שחררו אלא משום דהמזכה ידע והעבד אינו יודע. אבל אי נימא חזקה עשה שליחותו ומסרו להעבד והוא עומד ואומר לא קבלתי היינו סיפא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי ע"כ זהו ליתא. אך הנלע"ד עפ"י מ"ש ש"ך בח"מ רסי' ר"ב דחצירו וקנינו באין כאחד לא אמרינן והעלה שם בקצה"ח אף ע"ג בעבד אמרינן גטו וידו באים כאחד היינו בבע"ד עצמו אבל חצרו שהוא רק שלוחו לא אמרינן באים כאחד א"כ י"ל היינו טעמא דהרי"ף דס"ל דע"י זכי' אינו משתחרר שלא בפניו כיון דצריכי שלוחו כמותו והרי הוא עצמו אין לו יד אלא גטו וידו באים כא' וזה לא אמרי' בשלוחו שלא בפניו אבל שלוחו בפני העבד או שהרב מודיע לעבד שחרתיך והרי הוא מפקירו ממעשי ידיו עכ"פ ובזו רגע יש לו יד לעצמו וממילא זכה השליח בכל מקום שהוא אפי' במצולת הים הרי העבד משוחרר ע"י זכיית השליח ההוא כנלע"ד:

הקדש חמץ ושחרור וכו'. עיין עירוכין כ"ג ע"ב ורמב"ם פ"ז מהל' עירוכין עם כל הנאמר עליו ואבאר דעתי בקיצור בעזה"י לפע"ד. והוא דרמב"ם לא גרס בפרק אף על פי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהי אלא כל הקדשות מפקיעין מידי לגמרי והוא הקדש גמור ומועלין בו אך בתנאי כל זמן שהם ביד הגזבר אבל כשימכרם הגזבר לאחר חוזר השיעבוד על הנכסים וכתובת אשה ובע"ח חוזר עליהם. נמצא כשמכרם הגזבר צריך להודיע ללוקח שעתיד לשלם כתובת אשה ובע"ח וממילא אין הנכסים שוים להקדש אלא מה שהוא יתר על החוב אפי' שוים כמה אלפים מ"מ כיון שהנכסים עצמן אינם ראוין לבנין ולא למזבח ולמכור אינם שוים להלוקח הואיל וצריך לשלם החובות ולפעמים אין הנכסים שוים יותר נמצא הקדיש פחות משוה פרוטה ואין כאן הקדש של כלום אך כיון שתקנו חכמים שעכ"פ לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וע"כ יפסיד הלוקח הפודה דינר א' א"כ הרי שוים עכ"פ דינר אחד וממילא ה"ל הקדש דאוריי' ואה"נ אם הנכסים שוים יותר מהחוב באופן שאפי' יפרע הפודה לבעלי חובות מ"מ ישאר להקדש כלום פשיטא שפי' הקדש דאורייתא ומועלין בו עד שיפדו אלא אפי' אינם שוים יותר ואפי' פחות מהחוב מ"מ כיון שעכ"פ שוים לההקדש הדינר של תקון חכמים שצריך הפודה להוסיף על ידי זה חל ההקדש ומועיל בו מן התורה עד הפדיון זה נלע"ד בדעת הרמב"ם ומיושבים כל הקושי' שהקשו עליו ע"ש. אמנם גירסת רוב הגאונים בפ' אעפ"י שאני קונמות דקדושת הגוף וע"כ מחלקין רש"י ותוס' וכל הפוסקים (חוץ מר"ת בס' הישר במס' גטין ע"ש) כולם ס"ל דוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע ולא קדושת דמים מטעם שכ' תוס'. ודע כל מה שכתבו תוס' בשמעתין וכן רש"י בפסחים מה ביתו ברשותו וכו' הכל אשגירת לשון בעלמא הוא וצ"ל מה ביתו שלו לאפוקי נכסיו המשועבדין לאחרים דלאביי למפרע גובה אינו שלו ולרבא הוה שלו וכן הוא בהדי' בלשון רש"י דעירוכין וכן הוא בלשון רשב"א דשמעתין. ועיין ר"פ לולב הגזול כי האי גוני בתוס' שאינו ברשותו ושם מגיה מהרש"א שאינו שלו ע"ש והה"נ. והנה מ"ש תוס' דלר' ישמעאל לא יכול המזיק לסלקו לניזק בזוזי ולמפרע הוא גובה ושכן מוכח בב"ק עי' מהרש"א ופ"י. איברא כן מוכח התם מדאמרינן מכרו למאי מכרו לרדי' היינו שמכרו לשעה עד שעת העמדה בדין. ולכאורה הומ"ל שמכרו ממכר עולם ואח"כ נתרצו להסתלק בזוזי. לר"ע דמוחלט השור ושותפי נינהי לא יועיל המכירה אע"ג דמסלק לי' בזוזי דהשתא הא דקני לי' ובשעת מכירה מכר שאינו שלו וכדלקמן תוס' ד"ה אשה אינו גובה וכו' שהמוכר עצמו מבטל המכר משא"כ לר' ישמעאל שאינו אלא בע"ח אם מכרו ממכר ושוב מסלק לבע"ח בזוזי הרי ממכרו ממכר ומה צריך לומר לרדי' אע"כ מוכח מזה דהתם לא מצי מסלק לי' בזוזי ומשו"ה אפי' נתרצה הניזק אח"כ לקבל זוזי מ"מ המכר למפרע לא הוה מכר אלא א"כ מכר לרדי' לפי שעה. אמנם נראה היינו אם נגח שור שוה מנה לשור שוה מאתים שאז השור המזיק כלו נעשה אפותיקי מפורש להניזק אז לא מצי לסלוקי' בזוזי ולמפרע הוא גובה כמ"ש תוס' אך אם השור המזיק שוה יותר מחצי נזקו ואיכא עודף אז לר"ע שותפי נינהי ויאמרו גוד או אגוד. אבל לר' ישמעאל יד המזיק על העליונה לסלק הניזק בזוזי חצי נזקו והשור שלו והיינו דכתב תוס' התם דהמו"ל איכא ביניהו בין ר"ע ור' ישמעאל אי מצי לסלוקי בזוזי היינו באופן הנ"ל. ועוד יש להוכיח מתוס' דהתם אלא שאין להאריך כאן בזה:

תוספות בד"ה וכתב ליה גיטא דחירותא כו' שאין מעשה קטן כלום כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדל עכ"ל. ובאמת אין זו ראיה לפי שיטת התוספות שכתבו ביבמות דף ס"ז ובפ"ק דקידושין דף י"ט דהא דביאת בן ט' אינו אלא כמאמר בגדול דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו קונה כלל וכן משמע מדאמרינן להדיא בפרק יוצא דופן דהא דאמרינן אינו נותן גט עד שיגדל היינו לכשיגדל יבעול ויתן גט וא"כ אין כאן שום ראיה לומר דגיטו של קטן שהגיע לפעוטות אין בו ממש אלא דנראה דהרשב"א שהביאו התוספות כאן נחית לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר להדיא דביאת יבם בן ט' קונה לגמרי מדאורייתא ורבנן אמרו דלא הוי כמאמר אלא דאכתי אין ראייתו מוכרחת דסוף סוף הא דאין נותן גט עד שיגדיל היינו משום דמדרבנן צריך לבעול כשיגדיל ואח"כ יתן גט כדאיתא פרק יוצא דופן וצ"ע:

בא"ד ור"ת מפרש כו' אלא לפי שנעשה ע"כ וכו' צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה עכ"ל נראה דהשתא לר"ת מפרשינן על שמיה דהיינו ע"ש הקטן כפרש"י דכיון שאין הגט אלא משום לעז בעלמא מהני ביה שיחרור של הקטן וכן נראה להדיא מלשון הראב"ד בהשגותיו בפ"ז מהל' עבדים ע"ש:

בד"ה חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האי חיישינן הוי ודאי כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ועלה לו בקושיא מי הכריחו להתוספות לפ' כן דחיישינן היינו ודאי. ולע"ד נראה פשוט שדברי התוספות מוכרחים לא מיבעיא אם נאמר דפירוש התוספות קאי אסיפא דאיירי לענין שדה דא"כ ע"כ מוכח דחיישינן היינו ודאי דאין לפרש דהוי ספק דא"כ היה הדין דמעמידין הקרקע בחזקת הנותן ומאי קתני חיישינן ומאי נ"מ ועוד דאמאי קתני תרתי בבי כתבתי ונתתי לו כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיינו נמי דנותן אוכל הפירות כדמסיק והו"ל לערבינהו וליתנינהו ואמאי שני נמי בלישנא כיון שהדין שוה בשניהם אע"כ דחיישינן היינו ודאי וממילא דלפ"ז כיון דע"כ בשדה הוי ודאי א"כ ממילא דהא דקתני נמי בבבא דרישא בעבד חיישינן היינו נמי ודאי דהא חד טעמא בתרוייהו כיון דשניהם טוענין ברי וא"ל דהמקבל טעה א"כ מסתמא הנותן אומר אמת וממילא דה"ה בעבד הדין כן ולדעתי צ"ע שיטת הפוסקים שסוברים דבעבד הוי ספק דאיכא למידק כדכתיבנא וק"ל:

בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא עכ"ל. עיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שהבין כוונת התוספות דמספקא ליה לתלמודא הא דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים אי קאי אהודאת הנותן או אהודאת המקבל ומלבד מה שהקשה הוא ז"ל ע"ז הפי' קשיא לי עוד דא"כ אמאי מקשה הש"ס אבבא דשדה דלעיל בעבד נמי דקתני נמי האי לישנא הודאת ב"ד כמאה עדים הו"ל למידק הכי וכן לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דהא דקאמר מי אוכל פירות קאי אבבא דרישא דקתני חיישינן ומשמע ליה דספיקא הוא ומש"ה קאמר מי אוכל פירות ויש להקשות ג"כ אם כן לעיל בעבד דקתני נמי חיישינן הו"ל למידק הכי אע"כ דהאי מי אוכל פירות אין לשון קושיא כלל אלא דינא בעלמא אתמר כדמסיק ולא פליגי כדמפרש מהרש"א ודוק היטב:

משנה עבד שעשאו רבו אפותיקי כו' ופירש"י אפותיקי אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר ה"ז לפניך לגבותו עכ"ל. נראה מפירושו להדיא שמפרש למתניתין בזה הלשון שהוא לשון אפותיקי סתם ולא מפרש לה בלשון אפותיקי מפורש דהיינו אין לך פרעון אלא מזו כמו שפירשו התוספות בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ועוד דלכאורה נראה דלשיטת רש"י ז"ל לא מצינן לאוקמי מתניתין כלל באפותיקי מפורש לפי שמצאנו לרש"י שכתב להדיא בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב גבי הא דאמרינן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה ומסקינן לה באפותיקי מפורש וכתב שם רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ לפ"ז נראה כיון דלא מצי לסלק את המלוה בזוזי ממילא דלא מצי לשחרר את העבד כמו שהאריכו התוס' בזה דאפילו קדושת הגוף לא מצי להקדיש אלא דוקא לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה והיינו כדמפרש רבא טעמא בפסחים משום דמצי לסלוקי בזוזי משא"כ היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מודה דלמפרע גובה וא"כ אין יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וכ"ש לשחררו לשיטת התוספות דשמעתין ובאמת כתב הב"ח בח"מ סי' קי"ז דמתני' דהכא מוכח דאפי' אפותיקי מפורש יכול לסלק בזוזי וממילא דלשיטת רש"י ז"ל ע"כ לא איירי באפותיקי מפורש אלא באפותיקי סתם כמ"ש להדיא אלא דלפי זה קשה קושיית התוספות בד"ה במזיק שיעבודו של חבירו קמיפלגי דאפותיקי סתם היכי משכחת ליה ות"ל שצריך לפרוע חובו ולכאורה היה באפשר ליישב דאף שצריך לפרוע חובו אכתי נ"מ דאי מזיק שיעבודו של חבירו חייב צריך ליתן מעידית שבנכסיו כדין מזיק ואי מדין ב"ח הו"ל בבינונית ועוד איכא למימר כגון שעברה שמיטה על החוב דנהי דלגבי אפותיקי לא מהני שמיטה דמלוה על המשכון אינו משמט וא"כ לא מחייב אלא משום מזיק שיעבודו של חבירו מה שאין כן מאן דפטר משום מזיק ממילא דפטור נמי מהחוב דשביעית משמטתו אלא דשנויי דחיקא הוא לאוקמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהכי ומסתימת ל' רש"י בשמעתין גבי מזיק שעבודו נמי לא משמע הכי לכך נלע"ד דודאי אף לרש"י לאוקימתא דרב ע"כ צריך לאוקמי באפותיקי מפורש אע"ג דלרש"י לא מצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לאחר שעבר זמן שקבע לו לפרעון אבל תוך הזמן ודאי רש"י ז"ל נמי מודה דמצי לסלוקי בזוזי ועיין בש"ך ח"מ סי קי"ד וקט"ו נמצא דלפי זה א"ש דסובר רש"י דכיון דמצי לסלוקי בזוזי תוך הזמן מה"ט מצי לשחררו ואיירי מתני' ששחררו קודם שהגיע הזמן דהכי פשטא דמילתא ואע"ג דרש"י מפרש להדיא בפרק איזהו נשך דאף תוך הזמן אינו יכול לסלק י"ל דהתם איירי שבשעת הלוואה התנה כן ולפי שיטת הסוגיא הוצרך לפרש כן אבל כל אפותיקי מפורש שנזכר בש"ס אף לרש"י ז"ל יכול לסלקו תוך הזמן מיהו לפי מה שאפרש בסמוך א"ש טפי דאף כל היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי אפ"ה סובר רש"י ז"ל דהלוה יכול להקדיש קדושת הגוף כיון דמחוסר גוביינא אכתי ברשותיה קאי וכ"נ מפירש"י ביבמות גבי איצטלא והא דבפסחים משמע דטעמא דרבא משום דיכול לסלקו בזוזי היינו לענין אקדיש מלוה דוקא וכמו שאפרש בסמוך בשיטת לשון התוספות. מיהו מה שלא פירש רש"י ז"ל בהדיא בלשון אפותיקי מפורש היינו משום דלעולא דמוקי לה בשחררו רבו שני איירי אפילו באפותיקי סתם משום הכי לא דייק לפרש דוקא באפותיקי מפורש וכה"ג מצינו בלשון רש"י ז"ל בכמה דוכתי ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לענין חמץ ובל' התוספות לענין הקדש ודוק היטב:

גמרא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שעבוד. וקשיא לי הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היכי משכחת ליה דהא בהרהינו אצלו תנן בהדיא דמותר דהו"ל חמצו של עכו"ם אע"כ בשלא הרהינו כמו שפירש"י ז"ל להדיא כאן ואם כן מאי איריא דמפקיע מידי שעבוד ות"ל דאפילו אם נאמר דברשות העכו"ם קאי לענין שעבוד אפ"ה אסור דכיון שלא הרהינו אצלו וברשות הישראל הוא ממילא חייב הישראל באחריות וכה"ג אפילו חמץ גמור של עכו"ם אסור אם קיבל הישראל אחריות וכ"כ שם הרא"ש ז"ל וכל המפרשים דלמסקנא דפסחים מוקמינן הא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דהיינו בדאמר לו מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה אף לרבא ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו וכתב שם הטעם דבשלא הרהינו אצלו לא מהני דא"ל מעכשיו דאכתי באחריות הישראל הוא וא"כ היכי משכחת דחמץ מפקיע מידי שעבוד ויותר קשה דאיפכא הוה ליה לרש"י לפרש הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד איירי בשהרהינו אצלו אלא דלא א"ל מעכשיו בכה"ג אסור דנהי דהרהינו אצלו הא מסקינן שם דעכו"ם מישראל לא קני משכון והנלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דמוכח ממשנתינו דאפילו באפותיקי מפורש השיחרור מפקיע מידי שיעבוד אף לשיטת רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ משום דכמאן דא"ל מעכשיו דמי כמבואר בש"ך ח"מ סי' קט"ו בשם כמה פוסקים וכן העליתי בחידושי למס' ב"מ ואפ"ה מצי לשחרר כדפרישית ואם כן מדכייל רבא הקדש חמץ ושיחרור כהדרי אלמא שדין אחד לכולם ולפ"ז בחמץ נמי אפילו אם א"ל מעכשיו והישראל לא קיבל אחריות דומיא דאפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דתו לא קיימי באחריות הישראל אפ"ה מפקיע מידי שעבוד אם לא הרהינו אצלו והיינו מטעם שכתבתי לעיל כיון שקודם שהגיע זמן הפרעון מצי לסלוקי בזוזי א"כ עדיין מחוסר גוביינא וזה קרוב לשיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בלשון הרא"ש ז"ל בפסחים ובטוא"ח הל' פסח סימן תמ"א שצריך שיגיע זמן הפרעון קודם פסח ואין כאן מקומו להאריך אבל הרא"ש ז"ל סובר כשיטת התוספות בשמעתין דכל היכא דלמפרע גובה תו לא שייך לומר דמפקיע השעבוד לא בהקדש ולא בחמץ ולא בשיחרור ולפ"ז למאי דמוקמינן בפסחים ההיא דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה ואפ"ה מוקי לה בהרהינו אצלו לפיכך הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש משום דבאחריות הישראל קאי וממילא דלפי זה לא מיתוקמא ההיא דחמץ באפותיקי מפורש דתו לא הוי באחריות הישראל מיהו התוספות והרא"ש ז"ל סברי דאפותיקי מפורש לא הוי כמאן דא"ל מעכשיו וא"כ מיתוקמא אף באפותיקי מפורש אי לא א"ל מעכשיו או דא"ל מעכשיו ולא עשאו אפותיקי מפורש ומשו"ה בעינן הרהינו אצלו משא"כ אם עשאו אפותיקי וא"ל מעכשיו לשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אינו מפקיע ולשיטת רש"י בכה"ג נמי מפקיע אם לא הרהינו אצלו לפי פירושו כאן והא דלא מפרש רש"י ז"ל מילתא דרבא בהרהינו ולא א"ל מעכשיו היינו דדומיא דהקדש ושיחרור קתני להו והתם ע"כ בלא הרהינו איירי דאי בהרהינו הא קי"ל דישראל מישראל קונה משכון וא"כ תו לא מצי להקדישו ולשחררו והיינו כמ"ש לעיל בסוגיא דפרוזבול דלשיטת רש"י ז"ל למסקנא איירי הא דר"י אף במשכנו בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה הקדש חמץ ושחרור כו' ואור"י דרב לטעמיה דאמר בפרק כל שעה דב"ח מכאן ולהבא גובה עכ"ל. ואע"ג דהתם אמרינן היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף סברי התוספות דהיינו דוקא לענין קדושת דמים אבל לענין קדושת הגוף אף באקדיש לוה שייך פלוגתא דאביי ורבא דלאביי כיון דלמפרע גובה אין הלוה יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וממילא דה"ה בחמץ ושחרור נמי הוי דינא הכי דלאביי לא מפקיע מידי שעבוד ואע"ג דממשנתינו מוכח דאיירי באפותיקי מפורש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו התוספות סברי דאפותיקי מפורש נמי מכאן ולהבא גובה לרבא דלא הוי כמאן דא"ל מעכשיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפסחים כי פליגי היכא דאקדיש מלוה ולא משכח פלוגתייהו בדאקדיש לוה לענין קדושת הגוף וחמץ ושחרור היינו משום דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא התם איירי במקרקעי מדקאמר דאתי מלוה וטריף מלקוחות והיינו בקרקעות דוקא וא"כ ניחא ליה לתלמודא לפרש פלוגתייהו במידי דשייך בקרקעות והיינו קדושת דמים דוקא ועדיין צריך למודעי מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות הוי מצי לשנויי לחלק בין קדושת דמים דחייל והדר פקע משא"כ בקדושת הגוף דכיון דחייל תו לא פקע בין לאביי בין לרבא ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין אביי ורבא לענין הקדש חמץ ושחרור דהא בפסחים משמע דלא פליגי אלא בדאקדיש מלוה וזבין מלוה והיינו בקדושת דמים והנראה מזה דפשיטא להו לתוספות מסברא דנפשייהו דלאביי אפילו קדושת הגוף לא חייל כלל אף בשעתא דמעיקרא ברשותיה דמלוה קאי לגמרי ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא מסקו כאן בסוף הדיבור דאפילו באיצטלא דפרסוה אמיתנא דמודה רבא דלמפרע גובה ואפ"ה חל עליה קדושת הגוף בדפרסוה יתמי אמיתנא והיינו מטעם כיון דמשתמשין באיצטלא ואם מכרוה היורשים מכורה משו"ה מצו למיסרה בקדושת הגוף וא"כ כ"ש בשאר מטלטלין כגון בשור שעשאו אפותיקי דמסתמא משתמש בו הלוה לכל חפצו ואם מכרו הלוה מכור לגמרי וא"כ מה"ט אף לאביי א"ל דחל עליו קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע והא דקאמר בפסחים דלאביי המלוה יכול להקדישו היינו אם טרפו לבסוף חייל ההקדש למפרע משא"כ אם הקדישו הלוה מעיקרא בהא איכא למימר דלא פליגי אביי ורבא דחל קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע וכן לענין חמץ ושחרור וממה שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין נראה דמשמע ליה הסוגיא דפסחים דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד ונ"ל דמשמע ליה הכי מדקאמר התם דלאביי ניחא ההיא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אפילו בלא הרהינו אצלו ואף שאיני כדאי להשיג מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יראה להיפך דדוקא מעיקרא ס"ד דתלמודא הכי לפי מאי דלא מסיק אדעתיה אוקימתא דהרהינו אצלו אבל למסקנא אפילו לאביי איירי דוקא בהרהינו אצלו ותדע דהא למסקנא מוקמינן התם בדא"ל מעכשיו דתו לא שייך פלוגתא דאביי ורבא דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו אי משום דבלא הרהינו הלוה חייב באחריות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל או משום דבלא הרהינו מחוסר גוביינא כמ"ש לעיל שהיא שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל וכ"נ ג"כ להדיא מלשון רש"י ז"ל ביבמות גבי איצטלא דהטעם משום דמחוסר גוביינא נמצא דלפ"ז יהיה איך שיהיה עכ"פ לאביי נמי צריך לאוקמי בהרהינו אצלו ומה"ט גופא כמו לרבא כיון דבדא"ל מעכשיו לא פליגי ועפ"י הדברים האלה ממילא רווחא שמעתא בפסחים ומה שהקשו שם בתוספות בד"ה אלא הכא בהרהינו אצלו דוק ותשכח ולשון הרא"ש ז"ל שם ג"כ צ"ע ואין להאריך כאן בזה נחזור לענינינו שלא מצאנו שום טעם למ"ש התוספות ורשב"א ז"ל דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד ומהיכן יצא להם כן ויותר קשה דאפילו במשכונא מוחזקת שהמלוה אוכל פירות וא"כ נראה דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה כתבו התוספות בכתובות דף נ"ט בד"ה שדה זו שמשכנתי דאפשר דאפילו קדושת דמים מצי הלוה לאקדושי בשעתיה אבל בקדושת הגוף משמע דפשיטא להו דהלוה מצי לאקדושי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בנדרים בריש פרק השותפין אם כן אמאי פשיטא להו הכא דאפילו סתם אפותיקי שהיא עיקר מימרא דרבא בהקדש חמץ ושחרור ואפ"ה פשיטא להו הכא דלאביי אין הלוה יכול להקדישו ואטו מי עדיף סתם אפותיקי ממשכונא מוחזקת ועוד שהרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין כתב בשם רבינו חננאל ור"י בעל התוספות והרמב"ן ז"ל דאפותיקי סתם היינו משכונא מוחזקת וא"כ דברי התוס' דכאן סותרין דבריהם בכתובות והנלע"ד דעיקר סברת התוספות כאן כיון דלאביי אמרינן בפסחים דהמלוה יכול להקדיש ממילא שאין הלוה יכול להקדיש דלא מסתברא להו שום סברא לומר דשניהם יכולין להקדיש ולפ"ז צ"ל דלדידהו באיצטלא דפרסוה אמיתנא אי פרסה האשה עליה דמיתנא לא מיתסר כיון דמיתסר בדפרסוה יתמי ולענ"ד נראה תימה לומר כן דהא הדין עמה וידה עדיפי מדיתמי ועוד דבירושלמי בשמעתין משמע להדיא דאיכא מאן דאמר דשניהם יכולין לשחרר או הלוה או המלוה אלא דהירושלמי לא מדמה חמץ לשחרור ובלא"ה ל' הירושלמי מגומגם וצריך נגר להולמו ואין להאריך יותר ודו"ק:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ז"ל שכתב בספר חכמת שלמה שדבריהם כאן סותרין מ"ש בפרק המניח דלר"י מצי לסלוקי בזוזי אלא שמהרש"א ז"ל כתב שיש ליישב דמ"ש כאן דלר"י לא מצי לסלק בזוזי אלוקח קאי כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהין בזה דהיאך אפשר לפרש דבהכי תליא מילתא דהיכא דהלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי אף על גב דלוה יכול לסלק אפ"ה מודה רבא דלמפרע גובה דא"כ תקשי ליה מתני' דהכא דהא ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמו שהכריחו התוס' בסמוך בד"ה במזיק וא"כ הא באפותיקי מפורש אליבא דכו"ע הלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי כמבואר בש"ס ובח"מ סי' קי"ז ואפ"ה מייתי עלה הא דרבא אלמא דלרבא בכה"ג מכאן ולהבא גובה דאי למפרע גובה לא מצי הלוה לשחררו כדמסקו התוס' כאן אליבא דאביי אע"כ דמ"ש התוספות לא מצי לסלוקי בזוזי אפילו לר"י אלוה גופא קאי וכשיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:

תוס' ד"ה הקדש חמץ כו' וא"ת לאביי דאמר למפרע גובה היכא מתרץ למתניתין דלדידי' אין ההקדש מפקיע מידי שיעבוד וגם כעולא לא מצי לשנויי דשורת הדין מהני באמת השיחרור של המלוה לאביי כו' ע"ש והקשה המהרש"א ז"ל הלא שפיר מצי לשנויי כעולא ושורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו ראשון דמהני השיחרור של השני לאביי רק מפני תיקון העולם שלא יוציא לעז כופין כו' ע"ש:

ונראה לישב קושית המהרש"א ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות לפמ"ש התוס' ב"ק פ' המניח דף ל"ג ד"ה א"ב דאף לאביי דסבר למפרע גובה היינו דוקא היכא שגבה לבסוף אבל אם לא גבה למי אמרינן למפרע הי' שלו ע"ש. וכ' בס' קצות החשן ושאר אחרונים הטעם דהיכא שגבה לבסוף ונעשה שלו אח"כ שייך לומר שגם למפרע נעשה שלו אבל אם אינו נעשה שלו בשום פעם לא שייך לומר שהוא שלו למפרע ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפ"ז דאיך אמרינן דאקדיש מלוה וזבין מלוה מהני לאביי דלמפרע גובה וכן בשיחרור אם שיחררו המלוה ג"כ מהני משום דלמפרע הוא גובה הלא כיון ששיחררו ויוצא לחרות מחמת השיחרור א"כ אף שגובה אותו אח"כ המלוה מ"מ לא הוי גבי' דאינו נעשה שלו מחמת הגבי' כיון שיצא כבר לחירות מחמת השיחרור כיון דלמפרע גובה ואינו גובה כלל העבד א"כ ממילא כיון דאינו נעשה שלו לא שייך למפרע גובה ולא הוי שיחרור כלל דלא הי' שלו כיון דמחמת הגבי' אינו נעשה שלו רקשיוצא לחירות א"כ ממילא אינו יוצא לחרות וכן באקדיש וזבין מלוה אמאי מהני:

אך זה טעות דאיך נאמר דלא מהני השיחרור וא"כ שפיר נעשה שלו מחמת הגבי' וממילא למפרע גובה והי' שלו בשעת השיחרור וממילא מהני השיחרור אך לכאורה קשה לפמ"ש התוס' פ' המגרש דף פ"ג והרשב"א ז"ל שם דאם אחד נתן מתנה לחבירו על מנת שלא ימכרנו לאחר והלך ומכרו לאחר א"כ כיון שעבר על התנאי אין מתנתו מתנה וא"כ אינו שלו ולא הי' יכול למכרו ולא הוי מכירה וממילא נתקיים התנאי שלא מכרו כלל דלא הוי מכירה והוי שפיר מתנה והיא שלו ואעפ"כ המכירה לא הוי מכירה ע"ש וא"כ לפ"ז הכא דלא אמרינן למפרע גובה רק אם נעשה שלו מחמת הגבי' וא"כ כיון ששיחררו מקודם אם מהני השיחרור לא הוי גבי' ולא הוי גבי' רק אם אין השיחרור מהני וכיון דשיחררו ולא מהני הגבי' ממילא לא מהני השיחרור ומהני שפיר הגבי' והשיחרור לא מהני וכן באקדיש או זבין ואמאי מהני ההקדש או השיחרור:

אך גם זה ליתא דהתם כיון שנתנו לו על תנאי שלא ימכרנו וא"כ אף אם המתנה הוי מתנה והיא שלו מ"מ התנאי קיים שלא יוכל למכרו ואין לו בו זה הזכות למכרו וא"כ אם עבר ומכרו שפיר אמרינן דהמתנה הראשונה קיים ואעפ"כ אין המכירה מכירה כיון שאף אם המתנה קיים אין לו זה הזכות למוכרו כיון שהוא על תנאי אבל הכא כיון שאם הוא שלו שפיר יכול לשחררו רק שאם שיחררו ומהני השיחרור אינו שלו כלל דלא הוי גבי' ולכך לא הוי שיחרור וא"כ איך יכולין לומר דלא מהני השיחרור וא"כ הוי גבי' והוא שלו ושפיר מהני השיחרור כיון דאם הוי שלו ודאי יכול לשחררו ולכך הכא שפיר הוי משוחרר משא"כ התם שפיר אמרינן דהמתנה קיים ואעפ"כ אינו יכול למכרו אף שהוא שלו כיון שהמתנה היא ע"ת שלא יכול למכרו:

אך לפ"ז קשה לפי מאי דאמרינן במס' קדושין דלכך העבד כנעני משתחרר בשטר ע"י עצמו אף דאין לו יד לקבל השטר שיחרור כיון שגופו וידו קנויין לרבו ומשני משום דגיטו וידו באין כאחד דע"י השיחרור בא לו היד ופירש"י ז"ל ושאר מפרשים דאף דאין לו יד לקבל גם מתנת היד וא"כ מאי בכך שבא לו היד ע"י השיחרור הלא אינו יכול לקבל מה שרבו נותן לו היד ופירשו משום דכיון דאי נימא דהוי שיחרור יש לו יד לקבל השיחרור והוי משוחרר לכך אמרינן דהוי שיחרור ומהני ואף דאי נימא דאינו משוחרר אין לו יד ולא מהני מ"מ אמרינן דהוי שיחרור ומהני ע"ש:

ולפ"ז קשה הכא כששיחררו המלוה קודם שגבה ואח"כ גבה אותו וכתבו התוס' דמהני לאביי משום דלמפרע גובה א"כ קשה כמ"ש דהלא כיון ששיחררו לא הוי גבי' אח"כ וממילא לא הוי שיחרור כמ"ש וא"ל כנ"ל דאיך נימא דלא הוי שיחרור א"כ הוי גבי' וממילא הוי שיחרור כמ"ש דז"א דא"כ אינו משוחרר דאין לו יד לקבל השיחרור וא"ל דגיטו וידו באין כאחת וכמ"ש דאי נימא דהוי שיחרור יש לו יד והוי משוחרר ז"א דאי נימא דהוי שיחרור ודאי לא הוי שיחרור דלא הוי גבי' כיון שהוא משוחרר ואינו שלו ולא הוי שיחרור ואין לו יד דבאמת אינו שלו רק מחמת דלמפרע גובה ואף דלא הוי גבי' הוא משוחרר משום שאין אנו יכולין לומר דלא הוי שיחרור דא"כ הוא משוחרר וא"כ אם אינו משוחרר ממילא לית לי' יד ואינו משוחרר כיון דלא הוי גבי' רק אם אינו משוחרר וא"כ איך נימא דלכך אית לי' יד משום דאי נימא דהוא משוחרר יש לו יד וזה אינו דאם נאמר דהוא משוחרר לא הוי גבי' ואין לו יד וא"כ גם לאביי לא מהני השיחרור ומאי מקשו התוס' לאביי האיך מוקי לה הלא שפיר מצי לאוקמי כעולא ושורת הדין אינו חייב כלום במצות כמ"ש [ובפרט למ"ש הפ"י דכל מקום שנאמר שיחרור איירי בשטר ע"ש] דלא מהני השיחרור אף לאביי כמ"ש:

אך באמת זה לא קשה לפמ"ש רוב הפוסקים דאם קידש אשה בדבר שקנ' במעמ"ש דהוא קנין דרבנן הוי קדושי דאוריי' עיין באה"ע סי' כ"ו וע"ש וא"כ יקשו תוס' שפיר דהנה קי"ל בחציו עבד וחציו ב"ח למשנה אחרונה דכופין לשחררו מציאה ומתנה שלו אף קודם השיחרור דאינו רק מעוכב גט שיחרור כיון שעומד לכפות יש לו יד לקבל מתנה ע"ש לקמן בתוס' וא"כ עכשיו דכבר תיקנו רבנן דכופין רבו לשחררו ממילא אף קודם השיחרור יש לו יד וממילא מהני השיחרור הראשון דלמפרע גובה לאביי דאי"ל כמ"ש דז"א דאף אי נימא דהוי שיחרור אעפ"כ אית לי' יד דאף אי לא הוי שיחרור כופין את רבו וממילא אית לי' יד והוי שיחרור. והנה התוס' כתבו כאן הטעם דהוי היזק שאינו ניכר הוא משום דהשיחרור לא מהני מדאוריי' רק מדרבנן ע"ש א"כ מקשו תוס' שפיר דאי נימא דלמפרע גובה א"כ ממילא עכשיו שכבר תיקנו דכופין ואית לי' יד ממילא מהני השיחרור הראשון מדאורייתא והוי היזק ניכר ובמאי פליגי ומקשו התוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל דנימא לאביי שורת הדין אין העבד חייב כלום לראשון דלמפרע גובה ולמ"ש א"ש דשורת הדין הוא קודם התקנה וקודם התקנה לא הי' מהני השיחרור כלל מחמת למפרע גובה דאין לו יד כמ"ש קודם שתיקנו וא"ש:

ולפ"ז יש לישב מאי שהקשו לשטת רש"י ז"ל שסובר דבאפותיקי אינו יכול לסלקו בזוזי ואעפ"כ פליגי אביי ורבא א"כ קשה קושית תוס' הנ"ל דא"ל כתירוצים ז"א דאינו יכול לסלקו ובנתרצה לא שייך התקנה כמ"ש ועיין בס' פ"י. ולמ"ש אתי שפיר דהנה לשטת הרי"ו ז"ל דבמע"ש לא הוי רק קדושין דרבנן א"כ לא קשה קושית התוס' כמ"ש דאף לאביי לא הוי שיחרור:

ומקרקיש ליה. עבדא: זוזי. דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב''ד לכופו שהוא ישחררוהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהנזקין (לקמן דף נב.) ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן (לקמן דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו לשומו בדמים מעולים: ה''ג האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין. כלומר בא' מן הלשונות הללו הרי הוא בן חורין: אעשנו בן חורין רבי אומר קנה. דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו ואנן מוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה: וחכמים אומרים לא קנה. שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה: אמר רבי יוחנן וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי למיהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו בכסף כדאמרינן לעיל גבי ההוא דשקיל כומתיה שדא בה אי נמי שכיב מרע משום דדבריו ככתובים וכמסורים דמי וכולן בשטר נמי דשדה הכי מפרשינן דאילו בדיבורא לא מיקניא ארעא ואני שמעתי וכולן בשטר צריך לכתוב גט שחרור וכן גבי שדה צריך לכתוב לו שטר מתנה והאומר דקתני אמירה בעלמא היא ויש להקשות בשלמא גבי עבד איכא למימר בלשון חירות פקע כספיה וקנה העבד עצמו בן חורין אבל גבי שדה מי איכא למימר הכי והיכי נימא קנה נהי דגבי נתתי ונתתיה נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה אבל אתננה היכי נימא דקנה: שמא זיכה לו. גט חירות: על ידי אחר. ואמר לו זכי בו לפלוני וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו: הודאת בעל דין. עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמכרה לאביו וזה לא ידע: מתני' אפותיקי. אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותה: ושחררו. בגמרא מפרש לה לכולה: גמ' שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקיע שעבוד כדרבא: הקדש. עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף דקדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו: חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד כוכבים והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה:

וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס דמפרש על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדיל ואע''ג דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלים (לקמן נט.) היינו בממון דוקא דהפקר ב''ד היה הפקר אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע''ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו ב''ד ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו כדאמרינן דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול ואע''ג דדרשינן (לקמן דף נב.) אתם ולא אפוטרופסי' אלא הפקר ב''ד הפקר והפקירו ב''ד התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופ' שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים ובלא קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו ליתן לאפטרופא לשחררו דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק ור''ת מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן כדקאמר ביבמות בפ' ב''ש (דף קי.) אבל כאשר עשה כן יעשה לו הוי דינא כדאשכחן בס''פ השואל (ב''מ דף קא:) ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרין אותן לאחרים ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא קרקושי זוזי אלא משום דמי חזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר דדוקא ביוצא בראשי אברים איכא דמצריך שטר משום דכתיב ישלחנו כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף כד:) אלא לפי שנעשה על כרחו של אב צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה: חיישינן שמא זיכה לו ע''י אחר האי חיישי' הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו (לעיל דף יט:): הודאת בעל דין כו'. בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא כדמסיק ולא פליגי. הקדש חמץ ושחרור כו'. פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא כדמשמע בערכין (דף כג:) ובפ' אע''פ (כתובות דף נט:) נמי אמרינן שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כו' משמע דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וקשה לר''ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואור''י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לא.) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע''פ (כתובות דף נט:) ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו:) דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף. שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא וע''ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד משום דהוו בכלל הקדש והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו (ב''ק יא:) דאין בעל חוב גובה ממנו התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו (שם) כיון דאית ליה קלא ונזהרים הלקוחות ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה (פסחים דף לא.). וקונמות בפ' אע''פ (כתובות דף נט:) אבל מת וע''ז ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב ובפרק המניח (ב''ק דף לג:) דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר' ישמעאל כדמפרש בפרק המניח (שם) מודה רבא דלמפרע הוא גובה ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א''כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות וי''ל דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב כדאמר בפ' אע''פ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר (כתובות דף ע.) פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה והא דאמרינן בפרק אלמנה (יבמות דף סו:) דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב