גיטין מ ע"א

דף מ - א

אמר רבי זירא, אמר רבי חנינא, אמר רב אשי, אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין - שהיא אסורה לעבד - בפני רבו,  יצא העבד לחירות! כי ודאי שחררו האדון, שאם לא כן, לא היה מניחו לישא בת חורין האסורה לו. ^[1]

ואמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך, זו - שיטתו של רבי בלבד - ידועה לך, ואילו אני שונה שחכמים חלוקים עליו; וכדתניא:

הכותב שטר אירוסין לשפחתו הכנענית, וקידשה בו: רבי מאיר אומר: הרי היא מקודשת! משום שודאי כבר שיחררה, ונעשתה ראויה לקידושין, שאם לא כן, לא היה מקדשה.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת.

והוא הדין - לדעת חכמים - בעבד שנשא בת חורין לפני רבו, שאין שום ראיה משתיקת רבו על שחרורו, ודלא כרבי.

ודוחה הגמרא שאין דברי רבי שנויים במחלוקת התנאים הנזכרת, ומשום שדברי רבי אינם עוסקים בעבד שנשא בת חורין בפני רבו וכדמשמע בפשוטו, אלא כעין דאמר רבה בר רב שילא להלן, שיוצא העבד לחירות כשרבו עצמו הניח לו תפילין -

הכא נמי - בדברי רבי - כגון שרבו עצמו השיאו לעבדו אשה בת חורין. ובאופן זה, אף חכמים מודים שהדבר מוכיח ששחררו, שאם לא כן, לא היה מביא עליו בידים איסור עבד בבת ישראל.

ותמהינן: הלא ודאי חלוקים חכמים אף בזה, שהרי לדעתם אף אם הוא עצמו מקדש את שפחתו, אין בזה משום הוכחה ששיחררה -

ומי איכא מידי, דלעבדיה לא מיעבד ליה איסורא, ואיהו עצמו עבד איסורא [היתכן שאין אדם עושה איסור לעבדו ומשיאו בת חורין, ואילו הוא עצמו עובר איסור ונושא שפחה]?! והלא קל וחומר הוא, אם את עבדו לא יביא לידי איסור, כל שכן שאת עצמו לא יביא לידי איסור.

אלא ^[2] אמר רב נחמן בר יצחק לבאר באופן אחר, שאין דברי רבי תלויים במחלוקת התנאים, כי הכא - במחלוקת רבי מאיר וחכמים - במאי עסקינן:

דאמר לה: טלי שטר זה, וצאי בו לחירות, וגם התקדשי בו; ואם כן אין סתירה מדברי חכמים לרבי, כי באופן זה אין להוכיח ממעשיו שכבר שחררה תחילה, שהרי אנו רואים שהוא רוצה לשחררה עכשיו בשטר זה; ואף לרבי מאיר אין הטעם משום שבהכרח שחררה, אלא ביאור מחלוקתם הוא:

רבי מאיר סבר: יכול שטר הקידושין עצמו לשמש אף כשטר שחרור, לפי שיש בלשון הזה של "הרי את מקודשת", גם לשון שחרור! ומשמעותו, תהיי על ידי השטר ראויה לקידושין, כלומר בת חורין, וגם התקדשי בו.

ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון שחרור! שאין זה אלא שטר קידושין, ואינו יכול לשמש אף לשחרור.

אמר רבי יהושע בן לוי:

עבד שהניח תפילין בפני רבו, יצא לחירות, לפי שאין דרך העבד להניח תפילין שאינו חייב בהם, וכשהוא מניחן, הרי הוא נוהג מנהג ישראל בן חורין, ולא היה רבו מניחו לנהוג כן אלא אם כן אכן שחררו, ובן חורין הוא. ^[3]

מיתיבי לרבי יהושע בן לוי מהא דתניא:

לוה הימנו [מהעבד] רבו הלואה, או שעשאו רבו אפוטרופוס על נכסיו, או שהניח העבד תפילין בפני רבו, או שקרא העבד שלשה פסוקים בתורה בבית הכנסת בפני רבו - על אף שכל הדברים הללו מנהג בן חורין הם, וכשנוהג כן בפני רבו, נראים הדברים ששחררו - בכל זאת, הרי זה לא יצא לחיר ות.

קתני מיהת: "הניח תפילין לפני רבו, לא יצא לחירות", וקשיא לרבי יהושע בן לוי!?

אמר תירץ רבה בר רב שילא: הא דאמר רבי יהושע בן לוי "יצא לחירות", היינו כשרבו הניח לו תפילין בידים; כי באופן זה ודאי מוכח ששחררו, ואינו דומה לעבד שהניח בעצמו תפילין, וראה רבו ושתק. ^[4]

כי אתא רב דימי [כאשר בא רב דימי מארץ ישראל], אמר בשם רבי יוחנן:

מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי, אל ישתעבדו בה יורשי לאחר מותי", כופין את היורשים לאחר מותו לשחררה, והרי הם כותבין לה גט שחרור.

ומשום שיש בלשון הזה לשון הפקר, ופקע קנין מעשה ידיה, ולכן כופין אותם לשחררה כדי להפקיע ממנה אף את קנין האיסור. ^[5]

והוסיף רב דימי ואמר: ואמרו לפניו [לפני רבי יוחנן] רבי אמי ורבי אסי: רבי! וכי אי אתה מודה ^[6] שבניה של שפחה זו עדיין עבדים הם?!

כלומר: "אל ישתעבדו בה" אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר, אלא משמעותו היא, שלא יטריחוה במלאכה, אבל עדיין גופה קנוי וולדותיה עבדים כמוה, ואם כן, למה נכוף את היורשים לשחררה!? והלא אף אם מצווים הם שלא להעבידה משום "מצוה לקיים את דברי המת", אבל הרי יכולים הם להעביד את ולדותיה, היות ועל כך לא נצטוו מפי אביהם, ואם כן למה ישחררוה!?

כי אתא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל, אמר: לא כך היה מעשה, ולא אמר רבי יוחנן דבר זה מעולם, ולא אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי כלום; ^[7] אלא כך הוא שאמר רבי יוחנן:

מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי, קורת רוח עשתה לי, ועל כן, ייעשה אף לה קורת רוח": הרי שלאחר מותו כופין את היורשים, ועושין לה קורת רוח, ואם אין לה קורת רוח אלא בשחרור, כופים אותם לשחררה.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דקיימא לן: "מצוה לקיים את דברי המת".

אמר אמימר:

המפקיר את עבדו, אותו עבד יצא לחירות וצריך הוא שטר שחרור כדי להפקיע ממנו את קנין האיסור, ואין לו תקנה, ^[8] ואפילו אם יתן לו שטר שחרור.

ומפרשינן: מאי טעמא, אין לו תקנה על ידי שיתן לו שטר שחרור?

משום דגופיה דעבד [קנין הממון שבו] כבר לא קני ליה לרבו מאחר שהפקירו, ורק קנין איסורא הוא דאיכא ליה גביה.

ואיסורא גרידא לא מצי האדון מקני ליה לעבד.

אמר הקשה ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא אמר רבי יוחנן, וכן אמר רב חייא בר אבין אמר רב:

אחד זה המקדיש את עבדו, ואחד זה המפקירו - יצא לחירות, וצריך גט שחרור כדי להתירו מדיני האיסור שבו, ומשמע שיכול הוא לתת לו שטר שחרור, ותיקשי לדידך שאתה אומר "אין לו תקנה"!? אמר ליה אמימר: לא אמרו רבי יוחנן ורב שאפשר לשחררו בגט, אלא שהוא צריך גט שחרור, ואולם אין לו תקנה על ידי שיתן לו שטר שחרור, ומן הטעם שנתבאר.

איכא דאמרי: כך הוא שאמר אמימר:

המפקיר את עבדו ואחר כך מת האדון, אותו העבד אין לו תקנה! אבל אם לא מת, מודה אמימר, שיש כח ביד רבו לשחררו.

ומפרשינן: מאי טעמא אם מת רבו אין לו תקנה?

משום דגופיה כבר לא קני ליה לרבו בקנין ממון לאחר שהפקירו, אלא איסורא גרידא הוא דאיכא לאדון גביה דעבד.

ואיסורא לבריה לא מורית [אין אדם מוריש קנין איסור לחוד לבנו], ונמצא שאין מי שיפקיע ממנו את האיסור.

אמר הקשה ליה רב אשי לאמימר:

והא כי אתא רב דימי, אמר בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי,, כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור. אלמא, יורשים הם אף את קנין האיסור שהיה לאביהם בעבד, אף שכבר פקע קניינו הממוני, ויש כח בידם לשחררו, ודלא כאמימר. ^[9]

ענה לו אמימר לרב אשי: הא דאמר רב דימי בשם רבי יוחנן, טעותא היא! שהרי כבר פרכוהו רבי אמי ורבי אסי, כמבואר לעיל.

אמר תמה ליה רב אשי לאמימר: והרי משום מאי אמרו, טעותא היא!? הלא אין זה, אלא משום דלא אמרה [אמר אותה] האב ליורשיו בלשון שחרור, אלא אמר "אל ישתעבדו", שמשמעותו שלא יטריחוה בלבד.

הא אם אמרה - את הציווי לבניו - בלשון שחרור, [כגון, "הרי היא בת חורין"], הכי נמי, דהיה הדין עם רבי יוחנן, וכופין את היורשים לשחררה. ולא היו רבי אמי ורבי אסי משיגים על דבריו! אלמא, אף לאחר שמת רבו, יש לו תקנה בגט. ^[10]

אמר ליה אמימר: אנא כדרב שמואל בר יהודה - דלעיל - סבירא לי, שלא אמרה רבי יוחנן מעולם, ולא הקשו לו מעולם רבי אמי ורבי אסי קושיא זו, ואין לך להוכיח מדבריהם כלום. ^[11]

מעשה בההוא דסקרתא דעבדי ישראל דאזדבן לגוי [קבוצת עבדים היתה שמכרם אדונם הישראל לגוי], כלו מרוותא בתראי [מתו בעליהם האחרונים, הוא הגוי שקנאם].

אתו אותם עבדים לקמיה דרבינא, כדי להתירם בבת ישראל.

אמר להו רבינא: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי ויכתבו לכו גיטא דחרותא, [חיזרו ליורשי רבכם הראשון שהם מישראל, כדי שיכתבו לכם שטר שחרור].

אמרו תמהו ליה רבנן לרבינא:

והאמר אמימר: המפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה!? משום שאין לו בו קנין ממוני, אלא איסור בלבד, ואין אדם מוריש איסור לבניו.

ואף אותם עבדים, כיון שמכרם רבם לגוי, הרי פקע קניינו הממוני מהם. כדקיימא לן [במשנה לקמן מג ב]: המוכר עבדו לגוי, יצא לחירות, ולא נותר לו בהם אלא קנין איסור, ולא שייכא בהם ירושה, ואיך יכולים היורשים לתת להם גט שחרור!?

אמר ענה להו רבינא לרבנן:

אנא לא סבירא לי כאמימר, אלא כרב דימי סבירא לי! שאמר משם רבי יוחנן: אם הפקיר את שפחתו ומת, כופין את היורשים לשחררה! אלמא, שייכא בה ירושה, אף שכבר פקע קנין הממון שבה. לפיכך יש להם כח להוציאה בגט, כיון שירשו את קנין האיסור שבה.

אמרו ליה רבנן לרבינא: הא דאמר רב דימי, הרי טעותא היא! שהרי כבר דחוהו רבי אמי ורבי אסי.

אמר להו: משום מאי הוי טעותא? הלא אינו אלא משום דלא אמרה בלשון שחרור, אלא אמר "אל ישתעבדו בה", שאין בו משמעות שחרור. הא אם אמרה בלשון שחרור, הכי נמי, שכופין את היורשין לשחררה, ודלא כאמימר.

ומסקינן: והלכתא כרבינא! ואם הפקיר עבדו ומת, יש כח ביד היורשים להוציאו בגט ולהתירו בבת ישראל, וכופין אותם על כך. ^[12]

מעשה בההוא עבדא דהיה קנוי לבי תרי שותפים.

קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה [שחרר אחד השותפים את חצי העבד השייך לו], והרי הוא מעתה חציו עבד וחציו בן חורין.

אמר אידך [השותף השני בעבד]:

"השתא שמעי בי רבנן [עכשיו ישמעו על כך החכמים], ויכופו אותי לשחרר את חציו השני, ומפסדו ליה מינאי [ויפסידוני את העבד] ".

שהרי שנינו במשנה לקמן מא א: גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהיות ולישא שפחה אי אפשר לו, שכבר חציו בן חורין, ואף לישא בת חורין אי אפשר לו, שכבר חציו עבד, לכן כופין את האדון ומשחרר את עבדו כדי שישא אשה בת חורין ויקים פריה ורביה.

אזל אותו אדם, ואקנייה את חלקו בעבד לבנו הקטן, ובכך מנע מהבית דין לכופו על שחרור העבד, שהרי קטן אינו ראוי לכופו בבית דין.

שלחה רב יוסף בריה דרבא להשתלשלות דברים זו, לרב פפא.

שלח ליה רב פפא: כאשר עשה האב - כן יעשה לו, גמולו ישיב לו בראשו!

וכך נעשה: אנן הרי קים לן בינוקא [מכירים אנו בקטן], דמקרבי דעתיה לגבי זוזי, [אוהב כסף הוא].

מוקמינן [נעמיד] ליה אפוטרופוס.

כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו מוקמינן ליה אפוטרופא. פירש רש"י ז"ל דמקרקש ליה זוזי ליניקא שישחרר אותו מדעת עצמו שהיה תינוק זה מגיע לעונת הפעוטות וממכרו ממכר ובמטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן ליה לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין אבל התינוק כותב גט שחרור ואינו נכון דהא מ"מ אין גיטו גט ואינו בר שליח כלל דומי' דאשתו ולא בר ממכר הוא כלל אלא מדרבנן ומשום כדי חייו.
ויש שמקשים עוד עליו דהא אמרי' בשלהי פ' מציאת האשה (כתובות דף ע') לא שנו וכו' אבל יש להן אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר במטלטלים אבל אינה קושי' שאפוטרופוס זה כל עצמו לא העמידו אותו אלא לשומא זו אבל לא לשאר עסקים כדי שיהא לוקח ומוכר לו. וי"א שלא אמרו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל מינהו ב"ד מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, ולאו מילת' היא.
ורי"ף ז"ל פי' שאפוטרופוס משחרר ולא אמרו דמקרקש ליה לינוק' זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שאם ימצאנה בשוק ויאמר לו עבדי אתה ומשמע דאתי כר' דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצ' לחירות מפני שהוא כמוכרו לו ומכאן משמע שהלכה כמותו ומסתייע מזה הפ" שכתבתי למעלה דשייכא מימריה באידך דאמר כסף גומר בו דהלכת' כוותיה. והא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינ' לא מוקמי ליה אפוטרופ' וימתין עד שיגדיל א"נ לאו קנס' הוא אלא שמערימין עליו ובאין עליו בעקיפין מן הדין ולא כאותה שאמרו בפ' השואל את הפרה (דק"א ע"ב) כאשר עשה כן יעשה לו לא מיבעי' חצר דלא קיימ' לאגר' אלא אפי' חצר דקיימ' לאגר' דא"ל לכ"ע ניח' לי לאוגורי לדידך לא ניחא לי לאוגורי דדמית עלי כאריה בארבא והא ודאי דינא הוא והיכ' דהוי קנס הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אמרינן ביה בגמר' מכל מקום אבל תמהני שכתבה רבי' ז"ל לההיא דתני' ואי, האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות וכו' ולא חשש לפסוק בה הלכה כר'.
ויש שסוברים דכי אמרי' אין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן שהכל מודים דכשם שמכרן לאתרים ממכר הוא להשתחרר בו אף ליטול דמי עצמו רשאין וכסף גומר בהם אבל הטעם שלא נתנו להם רשות בכך מפני שחששו שמא ישחררו אותם ולא ידקדקו עמהן בשומת דמיהן וכאן קנאו אותם משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה וכן אתה מפרש בגיזברין והיינו דקתני הכא והכא אין רשאין ולא קתני אין יכולין וכן פסק הר"ם הספרדי ז"ל שהלכה כרבנן וליתא לדר'.

אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. אוקימנא לה

בשהניח לו רבו תפילין. ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי. פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו. ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים.
ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

עבד שהשיאו רבו אשה בת חורין יצא לחירות שאלו לא נתכון לשחררו לא היה הוא משתדל להשיאו בת חורין שתהא האשה עוברת עבירה על ידו ומכל מקום עדין צריך גט שחרור לקיימה בהיתר ומ"מ כל שלא השיאו הוא ר"ל שלא נעשה על ידו אע"פ שנשאה הוא בפניו לא יצא לחירות בכך כתב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה התקדשי לי יצתה לחירות שאלמלא ששחררה לא קדשה וקל וחומר הדברים אם בהשיאו לעבדו בת חורין אמרו שיצא לחירות שחזקה אינו רוצה שתעשה עבירה על ידו בהוא עצמו לא כל שכן והוא שאמרו בעבדיה לא עביד איסור ובדידיה עביד אמר לה כשנתן לה שטר זה צאי בו והתקדשי בו אינה מקדשת ולא יצאה לחירות בודאי לא שחררה אלא בלשון זה ר"ל צאי בו ולשון זה אינו כלום:

עבד שהניח תפלין בפני רבו אע"פ שלא מיחה בו לא יצא לחירות ומ"מ אם הניח לו רבו בעצמו יצא לחירות שבודאי לברית מצוה הכניסו לוה ממנו רבו אע"פ שיש לדון שאלו היה עבדו לא היה לוה ממנו אלא שהיה נוטלם אעפ"כ לא יצא לחירות וכן אם עשאו רבו אפטרופוס אע"פ שהחשיבו לא יצא לחירות וכן אפי' קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות ומ"מ אם צוהו רבו בכך יראה שיצא וכן כתבוה גדולי המחברים ובאחרון של נזיר ס"ב ב' יראה שאם נדר נדר שהאדון יכול לכופו עליו ואמר לו רבו מופר לך הואיל והיה יכול לכופו ולא כפאו אלא שהפירו שהפקיע שעבודו אלא שיש בזה סברות אחרות כמו שיתבאר שם:

מי שאמר בשעת מיתת פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים אין זה לשון שחרור ואין כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור אין זה אלא כאומר שלא יטריחוה בעבודה יותר מדאי אמר פלנית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירשו בה גדולי הרבנים שאם לא נתקררה בלא שחרור משחררין אותה ואין הדברים נראין אלא כמו שכתבו גדולי הפוסקים והוא שכתוב בנסחא שלהם מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא לא כייפינן לה ומכל מקום אם שחררה ולא כתב לה גט יצאת לחירות אלא שצריכה גט חירות מן היורשין להתירה בבן חורין וכופין אותם בכך:

כל שמכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו כמו שיתבאר וכופין אותו לכתוב לו גט חירות שהרי הגוי לא קנאו לגופו ואכתי איסורא פש ליה גביה והרי הוא בשעת מכירה כאילו הפקירו שצריך גט שחרור וכן כל שיצא לו מן הגוי באי זה צד כופין את המוכר או יורשיו לכתוב לו גט חירות:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין יתבאר למטה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו הקנהו רבו לבנו קטן יש אומרין שמעמידין לו אפטרופוס וכותב האפטרופוס גט חירות לעבד ואע"פ שאין האפטרופוס רשאי לשחרר אלא למכור לא נאמר אלא בעבד גמור אבל חציו בן חורין הואיל וכופין את רבו לעשותו בן חורין אף האפטרופוס משחררו ומזקיקו לכתוב שטר על חצי דמיו ואין חלוק בזה בין קטן הרבה לבן שש או בן שבע כך כתבוה מקצת חכמי ההר ואין גורסין בשמועה זו קרקוש זוזי ולא קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ולא הפעוטות מקחן מקח כו' אלא כך הם גורסים ההוא עבדא דהוה בתרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדו לי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כלומר כשם שנתחכם שלא לשחררו כך אנו מתחכמים להפסידו לו מן הדין גם כן מוקמינן ליה אפטרופא וכתיב גיטא דחירותא על שמיה וכן מצאתיה מתוקנת בגמרא מדוייקת ישנה ומ"מ ברוב ספרים גורסי' כאשר עשה כו' אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקשי ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירשו בה אחרוני הרבנים שהאפטרופוס ודאי יכול היה למכרו שהרי לא אמרו אלא שאינו יכול לשחרר אבל למכור רשאי והקלו בה שיהא האפטרופוס נסכם למכרו בדמים קלים ולכתוב שטר על שאר שיווי חציו ומפני שמן הסתם אביו של תינוק לימדו לסרב שלא למכור צריך לרצותו בקרקוש זוזי וקרא מן הדין שהרי אף האפטרופוס יכול למכור אלא שלא יהא הדבר כחוכא וטללא שיהא הקטן צועק בעצת אביו אל תמכרו לי את עבדי ואנו מוכרין לו ומתוך כך חוששין ללזות שפתים ואחר שנתרצה התינוק מוכרו האפטרופוס וכותב לו גט חירות על שמו בתורת אפטרופוס ואף לדעת זה אין בו חלוק בין שהוא בן שש או בן שבע לפחות מכן שהרי האפטורופוס הוא שמוכר אלא שקשה לפרש למה אמרו וכתיב ליה גיטא דחירותא והלא כסף גומר וכל שנפדה בכסף אינו צריך גט שחרור ושמא כספו של עבד היה ושלא כדעת רבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו שאין זה דרך מכירה ומכאן מסתייעים דברי הפוסקים שלא כרבי או שמא מתוך שאינו נמכר בשיוויו אלא שנסמך על כתיבת שטר על הנשאר:

ויש שאין גורסין כאן על שמיה אלא וכתיב ליה גיטא דחירותא כלומר הקטן וכן מסיימין בה דקיימא לן הפעוטות מקחן מקח כו' ומפרשין אותה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות והעמדת האפטרופוס הוא לתועלת התינוק לשומו בדמים מעולים והדברים מתמיהים שהרי גיטו אינו גט שאינו בר שלוח כלל ולא אמרו להיות ממכרו ממכר אלא מדרבנן ודרך תקנה משום כדי חייו ועוד שהרי מכיון שהעמדת לו אפטרופוס אין ממכרו ממכר שהרי לא אמרוה אלא בקטן שאין לו אפטרופוס ואע"פ שבזו אתה יכול לתרץ שהאפטרופוס זה לא העמידוהו אלא להשתדל בשחרורו של עבד וכן שתאמר שסלקוהו מעל שולחן אביו עד שלא יהא קרוי סמוך על שולחנו לידון עליו כאפטרופוס מ"מ קמייתא קשיא ועוד שאם בכסף מלא מוציאין אותו מה הועלנו ועוד שאין לשון קרקוש זוזי נופל אלא במי שמשתדלין להוציא ממנו דבר גדול בדבר מועט וגדולי הפוסקים כתבו שאין קרקוש העבד אלא שיתפרסם אצלו השחרור ולא ליתי לאיסתרוכי ביה ועיקר הדברים כאחת מן הראשונות:

אריב"ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. פי' עבד לאו בר תפילין הוא דתפילין מצות עשה שהזמן גרמא הם ולילה לאו זמן [תפילין] הוא ושבת נמי לאו זמן תפילין הוא ועבד איתקש לאשה איתיביה לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בב"ה בפני רבו הרי זה לא יצא לחירות אמר רבה בר שילא כשרבו הניח לו תפילין וכן נמי אם השיאו רבו אשה יצא לחירות וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור:

אמר אמימר המפקיר את עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופא לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית. פי' שאין קנין האסור ממון להורישו לבניו. וליתא לדברי אמימר דאמ' ההוא כסקרתא דעבדי ואיזדבן לגוים. פי' עיר של עבדים כדאמרן בפ' כיצד מעברין גבי עיר של יחיד כס הקרתא דריש גלותא כלו מרוותייהו בתראי. פי' הגוים שקנאום אתו לקמיה דרבינא אמר להו זיל אהדרו אבני מרוותא קמאי ולכתבו לכו גיטא דחירותא כו' ותנן לקמן המוכר עבדו לגוים יצא לחירות אבל צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל והלכתא כרבינא שגם היורש יכול לשחרר ואע"ג דליכא עליה אלא קנין אסור בלחוד. ההוא עבדא דהוה לבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי כי אמרי' לקמן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמי ליה אפוטרופא ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה. פי' אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב"ד ומוקמי אפוטרופיא לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נמכר בשוק שהרי צריך העבד לכתוב לו שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא מעט זוזי לינוקא כדי שלא יצטרכו ב"ד לכופו אלא הוא ישחררנו (הוא) מדעתו בשביל זוזי ובלא קרקוש זוזי א"א דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופוס' אינם רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן לקמן בפ' הניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין מרבנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפוטרופוס מוקמי' לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין ואי ק' וכי שחרורי של קטן שחרור הוא והרי אין קידושיו קידושין ואין מכירתו מכירה בקרקעו' ואין מעשיו כלום ובמטלטלין עביד רבנן תקנתא משום כדי חייו אבל היאך יתיר העבד בשחרורו בבת ישראל. תשובה בפ' הניזקין אני עתיד להוכיח שאין זכייה לקטן מדאורייתא כלל כ"א מדרבנן וכל מה שנותנים לו מתנה מדאורייתא אינה מתנה ולא קנאה אלא מדרבנן והאי דאיקנייה לבנו קטן מן התורה אין קניינו כלום כ"א מדרבנן ועדיין עבד אביו הוא והאי דמצרכי' לקטן לכתוב לו גט על שמו כדי להפקיע קנין דרבנן שיש לו עליו אבל מיהו לאביו ודאי היו כופין לכתוב לו שחרורו שקניינו גמור הוא ולא נסתלק מעליו והוא הרשיע להקנותו לבנו קטן שאמר בלבו אע"פ שיכופו אותו לכתוב לו גט חירות לבנו שהוא קטן לא יכופו ולא יתירוהו בבת ישראל מפני קנין בנו שתקנו לו חכמים זכייה והלכך לא יהו חכמים נזקקים בשחרורו של זה ולפי' קרקש לזה בזוזי שיתרצה מאליו לשחררו בלא כפייה ויפקע קנין דרבנן שיש לו עליו ואביו שהוא גדול בודאי שיכפוהו לכתוב לו גט שחרור להפקיע קנין גמור שיש לו עליו:

בד"ה אותו העבד כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין אותו כיון כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בגט שחרור כמו שהקשו התוספות גופיה לקמן מהך דכופין אותו כו' אהך דאין לו תקנה ויש ליישב דלא הל"ל בהאי לישנא דכופין אותו כו' אלא דמהני גט שחרור ופשיטא דכופין כו' ודו"ק:

בד"ה הא אמרה כו' דלעיל קאמר אדר"י א"ה כו' והכא משמע דבעי גט כו' עכ"ל וה"ה דאיכא (א) לאקשויי מהא דפסק ר' יוחנן לעיל כרבנן דאבא שאול דלא בעי גט שחרור בגר שמת כו' ולדברי הרי"ף דמחלק בין גר שמת ובין מפקיר שמת לק"מ מדלעיל אבל הרא"ש דחה דבריו מתוך הסוגיא דלעיל וק"ל:

גמ' והלכתא כרבינא ההוא עבדא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

שם כן יעשה לו גמולו כו' כצ"ל. רש"י בד"ה כל כך כו' מקודשת שטר כו' הד"א:

בד"ה ר"מ סבר כו' והתקדשי בו שמניח תפילין בפני רבו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה דיסקרתא קריה כצ"ל. ונ"ב פירוש אין זה שם העיר אלא לשון עיר וקריא הוא:

תוס' בד"ה משום דהוה כו' אבל הכא למ"ד כו'. נ"ב פי' לא שייך הכא לומר לשופרא דקניינא עבדינן בכליו של קונה דהא למ"ד בכליו של מקנה לא ס"ל כלל דמהני בכליו של קונה ודו"ק:

גמרא (בסה"ע) אזל אקנייה לבנו קטן. כה"ג בב"ב (קלז ב) ועמש"כ בסוכה (מו ב):

שם כאשר עשה כן יעשה לו כו'. הוא עפ"י מליצת הכתוב כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך (עובדיה א טו):

שם אנן קי"ל בינוקא דמקרבא כו'. ב"ב ר"ד קנ"ו:

רש"י ד"ה השיאו אשה. לא הוה מיעבד ליה כו'. כצ"ל:

גמ' ואיהו עבד איסורא. נ"ב לכאורה מאי קושיא בשלמא לעבדי' אין אדם חוטא ולא לו אבל לעצמו איכא למימר חוטא הוא ומי נימא מסייע להר"מ דס"ל בשפחתו אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אברא לאו מלתא הוא דה"ק דלא שבק היתרא ואכיל איסורא הרי בידו לשחררה ואמאי לא נימא ודאי שחררה וקשיא מ״ט דרבנן:

תוס' ד"ה כשרבו הניח וכו' שהנשים מברכות וכו' לא הוה מנח ליה. נ"ב לשטת ר"ת י"ל משום דמצוה גדולה הוא דכתיב וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך ואר"א אלו תפלין שבראש:

גמ' יש בלשון הזה לשון שחרור. ע' יבמות דף מז ע"ב תד"ה שם גר:

שם אמר אמימר המפקיר עבדו. ע' לקמן דף מג ע"ב תד"ה אבל:

שם אזל אקנייה לבנו קטן. ע' לקמן דף מב ע"א תד"ה יום של רבו:

אין לו תקנה. וכבר כתבתי לעיל דר' יוחנן קמ"ל אפי' בשפחה דליכא מצוה רבה מ"מ כופין משום מדת סדום ומשנה אחרונה בחצי עבד וחצי ב"ח דליכא מדת סדום שהרי מפסיד יומו. איכא משום מצוה רבה דפ"ו ודוקא בעבד ולא בשפחה. ומ"ש תוס' מאוכלת תרומה אינו מוכרח דאוכל בתרומה מה"ט גופא כיון דאסור בשפחה וא"כ יתן לרבו ממון לשחררו טרם שיכופו ע"י דינא ודיינא ואית לי' לרבו טובת הנאה ומקרי קנין כספו ואוכל בתרומה וכבר כתבתי מזה לעיל ע"ש. ומה שהקשה תוס' מהירושלמי באומר שחררו. עיין לעיל ל"ח ע"א ד"ה כל המשחרר וכו' מלשון תוס' מבואר באומר שחררו לא הפקירו הוא והורישו ליורשים רק שצוה שהם יפקירוהו וממילא אסורים לשעבד משום מצוה לקיים דברי המת אבל הוא לא הפקירו. ומ"מ הוקשה לתוס' בשמעתין דלא ה"ל לירושלמי אלא לומר כופין שלא לשעבד בו משום מצוה לקיים דברי המת ושוב כופין לשחררו משום משנה אחרונה:

ובירושלמי פליגי במיאש או ביוצא בשן ועין אי מהם הבנים עבדים או בני חורין. ומייתי לי' פנ"י בשמעתין ונתקשה בו ע"ש. ולפע"ד ברור להירושלמי כרש"י דאסור בשפחה דנתקדש קצת. ומ"מ מותר בשפחה כיוצא בו שיצאתה ג"כ ביאוש או בשן ועין ולא דמי לחצי ב"ח שאסור בכיוצא בו משום דבכל אבר שבו איכא צד חירות וצד עבדות ואתי צד איסור ומשמש בצד היתר ובהיפוך. משא"כ הכא מיקלש קליש לי' כח עבדות ונכנס בשניהם קדושא קלישתא ומשמשין זע"ז ויש ספק בבנים הנולדים אם הם ג"כ עבדים אין רוצה לומר עבדים ממש אלא כיוצא באבותיהם. או ב"ח לגמרי דכיון דמעולם לא היה הבנים שום צד כח עבדות לא נכנס בידם כח איסור כלל. ולא דמי לאבותיהם שהיו עבדים ממש ולא נפקע מהם לגמרי. אבל הבנים מעיקרא לא ליעול בהו איסורא כלל והרי הם בני חורין גמורים כנלע"ד פי' הירושלמי:

צריך ואין לו תקנה. הקשו תוס' מרב שמן בר אבא אר"י לעיל ל"ח ע"א וכו'. ולפע"ד דהא כתב רמב"ן שם דהו"מ למימר אמוראי נינהי ורבב"ח אר"י דאמר הלכה כרשב"ג ס"ל דהא דרב שמן לא אמרה ר"י מעולם וא"כ לק"מ אאמימר דשמעתין נמי:

אהדרו אבני מרוותא קמאי. הכא קשה קושי' תוס' ד"ה הא אמר וכו' ומה שמסקו דשחרור הוא שלא יאמר עבדי אתה. הכא משמע דהני בני דיסקרתא לא חשו להו מילתא אלא דינא קבעו להתירם בב"ח ואמר להו אהדרו וכו' וא"כ קשה ומ"ש רא"ש בשם ר"י לתרץ דהכא כיון דרשות רבם עליהם עדיין מכ"ח מרוותא קמאי שמכרום להם לא הוה כמפקיר ממש י"ל היינו לפני יאוש אבל הכא מיירי לאחר יאוש כמו שכ' מהרש"ל לקמן מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל ע"ש ובפני יהושע. עכנלע"ד ס"ל להרי"ף דסוגי' דהכא פליגא אדלעיל וס"ל לשמעתין איסורא מורית וכבר כתבתי לעיל דפליגי אי טובת הנאה ממון להקנות ולהוריש ע"ש:

מוקמי' לי' אפוטרפס. עיין שיטת ר"ת וצריך ביאור. הנה בכל חצי עבד וחב"ח כותב שטר על חצי דמיו רק לפיוס האדון שכופין אותו לשחררו ע"כ והעיקור השחרור. וחצי דמיו הוא לפיוס בעלמא ובמה נחשב שטרו של העבד העני הזה אך הכא שעשה שלא כהוגן עשו חכמים שטר זה כממון גמור לענין מכירה והוה כאלו האפטרופסין מוכרין העבד ושוב כותבין לו שטר על שם עצמם. ועוד הוסיף ר"ת אפשר ששטר זה חשבוהו חכמים ככסף ממש שכורת ומוציא לגמרי ולא צריך גט שחרור אלא שלא יתפוס בו הקטן לומר עבדי אתה ע"כ כותבין גט שחרור על שמו של קטן. ולפע"ד בהא פליגי רמב"ם וראב"ד בכוונת לשון הרי"ף אי כלישנא קמא דר"ת או כלישנא בתרא ותרווייהו כר"ת עיין בפנים ותבין דברינו כי הקצרנו:

גמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח. ופירש"י ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שיחרור ישחררוה אבל הרי"ף מפרש דקורת רוח שעושין לה אינו אלא לענין שלא ישתעבדו בה מלאכות כבידות ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ג:

תוספות בד"ה אותו העבד כו' ואין נראה מדאמר לעיל כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו' עכ"ל. פי' דנהי דאיצטריך לאשמעינן היא גופא דצריך גט שיחרור אכתי לא הו"ל למימר בהאי לישנא ולא עוד אלא שכופין דמשמע דהא דכופין רבותא היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דודאי איצטריך לאשמעינן רבותא דכופין דאי ממתניתין דלקמן דלמשנה אחרונה כופין בחצי עבד וחצי ב"ח אכתי סד"א דהתם דוקא איירי במי ששחרר חצי עבדו והניח חציו דא"כ איהו גרם ליה להיאסר בשפחה ובב"ח וכיון שעשה בו שלא כהוגן משו"ה כופין אותו לשחרר כולו משא"כ גבי עבד שברח מבית האסורין שהרב לא פשע כלום סד"א דאין כופין קמ"ל דאפ"ה כופין ואדרבא דלכאורה איכא למידק להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות תיקשי לקושטא דמילתא אמאי כופין כיון דמותר בשפחה אלא דאיכא למימר משום דכופין על מידת סדום דכיון שנסתלק מהשעבוד ומהממון שיש לו עליו ותו ליכא עליה עשה דלעולם בהם תעבודו ממילא כופין אותו לשחררו ולהכניסו תחת כנפי השכינה לחייבו בכל המצות ואע"ג דמותר בשפחה ובניו עבדים מ"מ לית ליה פסידא בהכי דכיון שהפקיע שיעבודו ממנו אין יכול למסור לו שפחתו בע"כ אלא מרצונו ובלא"ה ימצא הרבה עבדים שיזדקקו לה ויהיו הוולדות שלו דבתרא דידה שדינן להו משא"כ לעיל במימרא דרב דימי דאיירי בשפחה מהדר ליה שפיר אי אתה מודה שבניה עבדים ואין להקשות לשיטת התוספות אכתי אמאי כופין הא אית ליה פסידא לענין קנס למאי דבעי למימר לקמן במעוכב גט שיחרור יש לו קנס אלא דאיכא למימר כיון דקנס מילתא דלא שכיחא היא לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי ולכופו להכניסו תחת כנפי השכינה טפי עדיף כנ"ל. מיהו בעיקר הדבר שנחלקו רש"י ותוס' נלע"ד דפלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו בני חורין רבי יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא אלא דשיטת הירושלמי תמיה לי טובא היכי דמי אי שפחה נשא אם כן לעולם בניו עבדים אפילו אם דינו כב"ח ובא על השפחה לעולם הם עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפילו אם הוא עבד הא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואף את"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד הולד ממזר סוף סוף עבד מיהא לא הוי לכך שיטת הירושלמי צריך עיון ודו"ק:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין כו' תיפוק ליה משום דאסור בשפחה כו' עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא על ידי דיבור בעלמא שאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצריך עיון:

בא"ד ובפרק בתרא דכריתות אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל. לכאורה יש כאן ט"ס דבכריתות אדרבא לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג מסקינן הכי עיין שם:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה עכ"ל. ואין זה מוכרח דהא לקמן דף מ"ב מדמה הש"ס חצי עבד וחצי ב"ח למעוכב גט שיחרור כמ"ש שם התוספות בד"ה יום של רבו מיבעיא ליה לתלמודא במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה וכתבו שם התוספות להדיא דהיינו לענין חצי עבד אלמא דאע"ג דפשיטא דחצי עבד אסור בשפחה כדאיתא במשנה לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה. וקשיא לי אטו מי פליג אמימר אהא דקאמר ריב"ל לעיל משמיה דרבי בנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי בהא ואדרבא משמע לעיל דהלכה פסוקה היא דבעי למידק מיניה אי הלכה כאבא שאול או כרבנן. מיהו יש ליישב לפמ"ש לעיל דא"ל דיאוש לא דמי להפקר וא"כ אפשר דאמימר סובר דדוקא גבי יאוש אמר רבי דיכול לשחררו בשטר משום דמדאורייתא אפשר דלא מהני יאוש בעבד אפילו לענין ממון שבו כדפרישית לעיל למ"ד עבדא כמקרקעי דמי והכי קי"ל במילי דאורייתא אלא כיון דיאוש קונה מדרבנן קיי"ל עבדא כמטלטלי דמי נמצא דמדאורייתא יש לו זכייה בגופו ובממונו משום הכי יכול לשחררו דהם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו הממון עד לאחר שישחררו משא"כ במפקיר עבדו דמהני מדאורייתא לענין ממון שפיר קאמר אמימר דאין לו תקנה כנ"ל. ולפי זה ממילא נתיישבו מה שהניחו התוספות בתימה בד"ה צריך ואין לו תקנה דעבד שברח נמי מטעם יאוש אתינן עלה ועמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

תוספות בד"ה הא אמר בלשון שיחרור כו' א"נ הכא בעי גט מדרבנן כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז במפקיר עבדו ומת צריך נמי גט שיחרור מדרבנן ומה"ט גופא כו' ע"ש. מיהו בגר שמת ע"כ דא"צ אפילו מדרבנן דהא קפסיק ותני קנו עצמן ב"ח אע"ג דא"א להם בגט שחרור שאין להם שום אדון בעולם אע"כ דבגר שמת לא שייך האי חששא שמא ימצאנו ויאמר לו עבדי אתה דלא שייך ה"ט אלא במי שיש לו יורשים ועמ"ש בזה גבי הא דאותביה רבי אבא לעולא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל באריכות שכתב בשם הרי"ף ז"ל ליישב קושית התוספות בע"א דלא שייך לומר עבדו כאשתו אלא בגר שמת שאין לו שום יורש אף לענין האיסור משא"כ במפקיר עבדו ומת כיון דקי"ל הכא איסורא לבריה מורית אם כן לא שייך לומר עבדו כאשתו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דמהא דפריך לעיל מדאמימר לא משמע כדבריו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרא"ש דודאי לאמימר מקשה שפיר כיון דאמר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה וע"כ דהא דלא מצו היורשים לכתוב גט שיחרור היינו משום דסבר איסורא לבריה לא מורית וא"כ מקשה הש"ס שפיר דא"כ הו"ל כי גר דמיתתו מתרת כיון שאין מי שיורש האיסור אלא דעיקר דקדוקו של הרא"ש ז"ל אינו אלא מלשון הש"ס דקאמר סתמא דתלמודא א"ה המפקיר עבדו ומת נמי א"כ משמע דאי לאו מימרא דאמימר הוי לן למימר דבמפקיר עבדו ומת נמי א"צ גט שיחרור מה"ט דעבדו כאשתו ולשיטת הרי"ף ז"ל אינו כן וכבר הארכתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ואין להאריך:

(מ ע"א) אי אתה מודה שבניה עבדים.—לפרש"י הא דאמרינן למטה "דרב דימי טעותא היא", היינו שדינו של ר' יוחנן אינו כהלכה, שכבר הקשו עליו ר' אמי ור' אסי, ואין זה מחוור. ונראה דמה שאמרו ר' אמי ור' אסי "אי אתה מודה שבניה עבדים" היינו הבנים שילדה לפני שנתנו לה גט שחרור הרי הם עבדים, דאינהו סברי מעוכב גט שחרור בניו עבדים (עי' תוס' ד"ה אותו). וה"נ בירושלמי דפרקין ה"ד [מה ע"ד], דא"ר יוסי ב"ר בון דעבד היוצא משום יאוש בניו עבדים. ומ"ש למטה "דרב דימי טעותא היא" עניינו כפשוטו שטעה רב דימי ולא אמר כן ר' יוחנן מעולם, שמאחר שלא צוה לבניו לשחררה אינם חייבים לשחררה. ומה שאמר "אל ישתעבדו בה" - נתכוין שמעשה ידיה יהיה של עצמה ולא ליורשים. וכעין זה בירושלמי קידושין פ"א סוה"ג [ס ע"א]: "פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד ר' לעזר ור"ש בן יקים אעלון עובדא קומי ר' יוחנן אמר לא הכל ממנו לשעבד <בה> בניה מה הם? עבדים. מה שייר בה? מעשה ידיה. ר' אבא ור' יוסי תריהון אמרין דרבי היא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו". ואף שבירושלמי שיטה אחרת, אבל הענין מוכיח כפירושנו.