גיטין לט ע"ב

בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ מַאי כְּלָלָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי אָמַר נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי מַהוּ אָמַר לָהֶם אוֹמֵר אֲנִי אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי גָּמַר לָהּ לָהּ מֵאִשָּׁה מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר אַף עֶבֶד נָמֵי בִּשְׁטָר
וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ כְּאִשָּׁה מָה אִשָּׁה אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא אַף עֶבֶד נָמֵי אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא
וְאִי מִכְּלָלָא מַאי אֲמַר לֵיהּ אַדְּרַבָּה דּוֹק מִינַּהּ לְאִידַּךְ גִּיסָא מָה אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַף עֶבֶד נָמֵי בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן אֲמַר לֵיהּ בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי
וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ מַאי כְּלָלָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי מַהוּ אָמַר לָהֶם אוֹמֵר אֲנִי אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי גָּמַר לָהּ לָהּ מֵאִשָּׁה מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר אַף עֶבֶד נָמֵי בִּשְׁטָר
וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ כְּאִשָּׁה מָה אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַף עֶבֶד נָמֵי בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן
וְאִי מִכְּלָלָא מַאי אַדְּרַבָּה דּוֹק מִינַּהּ לְהָךְ גִּיסָא מָה אִשָּׁה אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא אַף עֶבֶד נָמֵי אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא אֲמַר לֵיהּ בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי
אָמַר מָר אָמַר לָהֶם אוֹמֵר אֲנִי אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ
הָכִי קָאָמַר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר וְהַאי פְּקַע לֵיהּ כַּסְפֵּיהּ וּלְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא
דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא יָכוֹל יְהֵא כֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשְּׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה
אוֹרְעָה כׇּל הַפָּרָשָׁה כֻּולָּהּ לְלֹא חוּפָּשָׁה לוֹמַר לָךְ שְׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ וְאֵין הַכֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן
אַשְׁכְּחֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא בַּר שְׁאֵילְתָא דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי תְפִלָּה אֲמַר לֵיהּ הֲלָכָה אוֹ אֵין הֲלָכָה אֲמַר לֵיהּ אֲנִי אוֹמֵר אֵין הֲלָכָה וְרַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הֲלָכָה
וְכִי אֲתַאי לְסוּרָא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמְרִי לֵיהּ אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה אֲמַר לִי דְּהַהִיא אַמְתָּא דַּהֲוָה מָרַהּ שְׁכִיב מְרַע אָתְיָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ עַד אִימַּת תִּשְׁתַּעְבֵּיד וְתֵיזִיל הָהִיא אִיתְּתָא שְׁקַל כּוּמְתֵּיהּ שְׁדָא בַּהּ אֲמַר לַהּ זִיל קְנִי הָא וּקְנִי נַפְשִׁיךְ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לְהוּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם
מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא הִיא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כִּלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחִיתַאי אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא הִיא אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רַבִּי עֶבֶד שֶׁנָּשָׂא אֶת בַּת חוֹרִין בִּפְנֵי רַבּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

בפירוש שמיע לך [שמעת] מרבי יהושע בן לוי שפסק כן, או מכללא שמיע לך [או שמא מתוך דבריו שאמר במקום אחר למדת לעניננו]?

שאל רבי יעקב בר אידי: מאי כללא? מתוך איזה ענין יש לי ללמוד מהי דעת רבי יהושע בן לוי בנידון זה?

אמר ליה רבי זירא: סברתי שלמדת כן, מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי:

אם אמר האדון: "נתייאשתי מפלוני עבדי"

- מהו דינו של העבד? והיינו מפקיר עבדו, ש"יאוש" לשון הפקר הוא.

אמר להם רבי: אומר אני: אין לו תקנה לישא אשה, ^[1] אלא בשטר שחרור.

המשך השמועה מתבאר על פי הרשב"א

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי, שהצריכו גט שחרור כדי להתירו בבת ישראל? ואמאי לא אמרינן, כיון שזכה בעצמו פקע ממנו שם עבד לגמרי!? ^[2] היינו משום דגמר בגזירה שוה "לה" "לה" מאשה. כלומר: הגזירה שוה מאשה המלמדת ששפחה ועבד יוצאים בשטר שחרור, לא לענין זה בלבד היא באה, אלא לגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וללמד:

מה, כמו שאשה אינה יוצאת מבעלה, ואינה ניתרת להנשא, אלא בשטר כריתות ולא בהפקר; אף עבד נמי, אין משתחרר לגמרי אלא בשטר שחרור ולא בהפקר.

ואסיק רבי זירא לדבריו:

וסברתי דקא דייקת מינה [שלמדת ממימרת רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוחנן]: כיון שאמר רבי שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, אם כן יש ללמוד שיהיה דין העבד כאשה אף לענין זה:

מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא דאשת איש, ולא דין ממונא, שהרי אינה ממונו של הבעל.

אף עבד נמי, לא פקע במיתת האדון אלא אסורא בלבד, ולא קנין ממונא.

ואם כן מבואר כשיטת אבא שאול. שהרי לפי דעת חכמים אפילו עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו, הרי הוא יוצא לחירות במיתת האדון, ובהכרח שהוא משום שלדעתם מפקעת מיתת האדון אף את קנין הממון, ומדברי רבי יהושע בן לוי משמו של רבי הרי מוכח לא כן. ^[3]

אמר ליה רבי יעקב לרבי זירא: ואי מכללא דדברי רבי יהושע בן לוי האמורים, למדתי שהוא סובר דהלכה כאבא שאול, מאי [ולו יהא שאכן למדתי משם מה בכך], וכי מה קשיא לך על זה!?

אמר ענה ליה רבי זירא לרבי יעקב:

כי אם שמעת בפירוש מרבי יהושע בן לוי, דהלכה באבא שאול, הרי ניחא; אבל מההיא מימרא אין ראיה שפסק כן, אלא אדרבה, דוק מינה לאידך גיסא, שהלכה כחכמים, שאף עבד קטן הוקש לאשה, והרי הוא יוצא במיתת האדון.

וכך נדרוש: מה אשה, בין גדולה ובין קטנה, יוצאת היא במיתת הבעל בלא גט -

אף עבד נמי, בין עבד גדול שיש לו יד לזכות בעצמו ואינו צריך אלא שחרור מקנין האיסור, ובין עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו כלל, וצריך הוא שחרור כדי שלא יוכלו לזכות בו, הרי הם יוצאים במיתת האדון בלי שטר שחרור.

אמר ענה ליה רבי יעקב לרבי זירא על שאלתו, מהיכן למד כן: בפירוש שמיע לי מרבי יהושע בן לוי שאמר כן, ולא למדתי כן מכללא.

ורבי חייא בר אבא נחלק על רבי יהושע בן לוי ואמר בשם רבי יוחנן:

אין הלכה כאבא שאול! אלא כחכמים האומרים: בין גדולים ובין קטנים, קנו עצמן בני חורין!

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך מרבי יוחנן שפסק כן, או מכללא דדבריו שמיע לך כן?

אמר ליה רבי חייא לרבי זירא: מאי כללא אמר רבי יוחנן, שממנו היה לי ללמוד כן?

אמר ליה רבי זירא: מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי, האומר "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו?

אמר להם רבי: אומר אני, אין לו תקנה אלא בשטר! ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? - גמר "לה" "לה" מאשה, מה אשה אינה יוצאת בהפקר אלא בשטר, אף עבד נמי אינו יוצא בהפקר לגמרי אלא בשטר.

וסיים רבי זירא: וסברתי, שאתה רבי חייא קא דייקת מינה, מאחר והקישו רבי יוחנן לאשה, אם כן כאשה הוא לגמרי:

ומה אשה, בין גדולה ובין קטנה, ניתרת במיתת בעלה - אף עבד נמי, בין גדול ובין קטן יוצא במיתת רבו! והיינו כחכמים, שעבדי הגר שמת, יוצאים לגמרי לחירות.

אמר ליה רבי חייא לרב זירא: ואי אכן כן הוא, ומכללא זו למדתי את שיטת רבי יוחנן בנידון זה, מאי קשיא לך על מסקנתי?

אמר ליה רבי זירא: אם משם הוכחת כן, אינה ראיה. דאדרבה, דוק מינה לאידך גיסא - וכאבא שאול - וכך תדייק...

מה אשה לא הותר בה על ידי מיתת בעלה אלא דין איסורא ולא ממונא, שהרי אינה קנויה לו בקנין ממוני -

אף עבד שהוקש אליה נמי, אינו אלא עבד גדול שהפקירו רבו או שמת ואין לו יורשין, ולא נותר בו אלא קנין איסורא, ולא קנין ממונא, לפי שכבר זכה בממונות עצמו.

אבל עבד קטן, אף לאחר שהפקירו רבו או שמת, עדיין יש בו קנין ממון של עבדות, שהרי אין לו יד לזכות בעצמו, לפיכך לא הוקש לאשה, ואינו יוצא במיתת רבו, והיינו כאבא שאול.

אמר ענה ליה רבי חייא לרבי זירא על שאלתו: בפירוש שמיע לי מרבי יוחנן שהלכה כחכמים.

אמר מר: אמר להם רבי: אומר אני, עבד שנתייאש רבו הימנו, אין לו תקנה לישא אשה, אלא בשטר!

ונתבאר טעמו של רבי לעיל, שלכן אין אנו אומרים: המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, משום שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וכשם שאשה אינה יוצאת אלא בשטר, כך עבד אינו יוצא לחירות לגמרי בהפקר; ואם כן יש לנו לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף; ^[4]

והתניא: המקדיש את נכסיו והיו בהם עבדים - רבי אומר: אומר אני, אף הוא העבד עצמו, נותן להקדש את דמי עצמו, ויוצא לחירות, מפני שהוא יכול לקנות את עצמו כשם שאחרים יכולים לקנותו, והרי זה כמי שמוכרו לו הגזבר לעצמו!

הרי מוכח שלדעת רבי, יוצא העבד לשחרור לגמרי על ידי נתינת כסף, ואין אנו מקישים עבד לאשה לגמרי לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף!? ^[5]

ומשנינן: הכי קאמר רבי: או בכסף או בשטר, והאי פקע ליה כספיה.

כלומר: אף שהוקש עבד לאשה ללמד שהמפקיר עבדו אינו יוצא לגמרי, מכל מקום אין זה בא למעט כסף, כי כסף שאני שהוקש לשטר במאמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה [בכסף] או חופשה לא ניתן לה [בשטר] ", וכשם ששטר מפקיע את העבד הן מקנין הממון שבו והן מקנין האיסור שבו, כך גם כסף מוציאו לגמרי; ושוב ממילא במפקיר עבדו, שאין שייך בו יציאת כסף שהרי פקע קנין הממון שבו, אין לו תקנה אלא בשטר, אבל הפקר אינו מוציאו לגמרי, ומשום שהוקש לאשה. ^[6]

ומוסיפה הגמרא לבאר:

והא דקאמר רבי בברייתא דלעיל, שהעבד קונה את עצמו בכסף להשתחרר לגמרי ולהפקיעו מידי איסור, אתא לאפוקיה מהאי תנא ^[7] [להוציא משיטתו של התנא] החולק ואומר: אין הכסף מועיל להפקיע ממנו את האיסור, אלא את קנין הממון בלבד.

דתניא: רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא:

יכול יהא כסף גומר בה בשפחה כנענית, שתשתחרר לגמרי ותותר לישראל על ידי נתינת כסף לאדונה, ^[8] כדרך ששטר שחרור גומר בה להתירה?

א. שפחה כנענית אין קדושין תופסין בה, ואפילו נישאה לעבד עברי המותר בשפחה, אין קידושיה כלום, והבא עליה פטור.

ב. הבא על מי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתארסה לעבד עברי, חידשה התורה שהבא עליה חייב קרבן אשם, אך אין בו חיוב מיתה כשאר אשת איש.

ג. "פדיון" האמור בכל מקום גבי עבד או שפחה הוא פדיון בכסף, ואילו "חופשה" האמור בעבד או בשפחה היינו חופשה בשטר שחרור.

תלמוד לומר בפרשת שפחה חרופה:

"ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת [מאורסת] לאיש, והפדה לא נפדתה [שהיתה שפחה שפדאוה בכסף לחציה, והרי היא חציה שפחה וחציה בת חורין], או חופשה לא נתן לה [כלומר: ושטר שחרור לא ניתן לה כלל], בקורת תהיה, לא יומתו [הנואף והנואפת כשאר מי שבא על אשת איש] כי לא חופשה. והביא [הנואף] את אשמו לה' אל פתח אהל מועד, איל אשם".

ולומדים אנו ממאמר הכתוב: "לא יומתו כי לא חופשה" דהיינו שלא ניתן לה שטר שחרור, שאורעה כל הפרשה כולה ל"לא חופשה"!

כלומר: היות ולא נאמר: "לא יומתו כי לא נפדתה [בכסף לגמרי] וחופשה לא ניתן לה [בשטר] ", והזכיר הכתוב את הטעם לפטור מן המיתה רק משום שלא ניתן לה חופשה בשטר -

שמע מינה: בשטר בלבד הדין תלוי, ואף אילו היתה נפדית כולה בכסף לא היה בה דין מיתה. ^[9]

ולומר לך:

שטר שחרור הוא שגומר בה להוציאה לגמרי בין משעבוד ובין מאיסור, ואין פדיון כסף גומר בה להפקיעה מידי איסור, שיהיו קדושין תופסין בה. ^[10]

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון, שאין פדיון כסף גומר בעבד או בשפחה להפקיעם מידי איסור.

ורב יוסף בר חמא אמר בשם רבי יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון, אלא הלכה כרבי, שפדיון כסף גומר הוא בעבד או בשפחה כשטר שחרור.

אשכחיה [מצאו] רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת, דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה [כשהיה עומד על פתח בית הכנסת]. אמר שאל לו רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת: הלכה כרבי שמעון שאין כסף גומר בעבד ושפחה, או אין הלכה כרבי שמעון?

אמר ליה רבה בר שילת: אני אומר, אין הלכה כרבי שמעון. ורבנן דאתו ממחוזא [החכמים שבאו ממחוזא] נחלקו עלי, ואמרי, דאמר רבי זירא משמיה דרב נחמן: הלכה כרבי שמעון!

והוסיף רבה בר שילת: וכי אתאי אנא לסורא [כאשר באתי לסורא], אשכחתיה לרבי חייא בר אבין, ואמרי [אמרתי] ליה:

אימא לי איזי [איפוא], גופא דעובדא - המעשה שממנו הוכיח רבי זירא שפסק רב נחמן הלכה כרבי שמעון שאין קנין כסף גומר בה - היכי הוה מעשה זה?!

ואמר לי רבי חייא בר אבין: מעשה שהיה כך היה:

א. שנינו במשנה בקדושין כב ב: "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו [מידי האדון] בכסף על ידי אחרים, ובשטר".

ובגמרא שם: "תנא אף בחליפין", כלומר: העבד נקנה לאדון וקונה את עצמו בחליפין. ^[11]

ב. קנין "חליפין" קונה בכל מקום, ונלמד ממאמר הכתוב במגילת רות: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו", ו"נעל" לאו דוקא, והוא נקרא גם "קנין סודר", כי דרך לעשותו בסודר, ובמעשה שבסוגייתנו נעשה הקנין על ידי כובע.

ג. נחלקו אמוראים במסכת בבא מציעא מז א כיצד הוא קנין חליפין, כלומר מי הוא השולף והנותן:

רב אמר: בכליו של קונה; לוי אמר: בכליו של מקנה; דהיינו, שלפי רב נותן הקונה למקנה את נעלו, ובכך נקנה החפץ לקונה, וכן בעבד נותן העבד הקונה את נעלו לאדון שהוא המקנה, ובכך נקנה העבד לעצמו; ואילו לפי לוי, צריך שיתן המקנה שהיינו האדון נעל לעבד, ובאותה הנאה שנהנה המקנה מן הקונה שנטל ממנו נעל, בזה נקנה החפץ לקונה.

ד. בסוגייתנו מתבאר, שדין חליפין כדין כסף, ולדעת הסובר: כסף גומר בעבד ובשפחה, אף חליפין גומרין; ואילו לדעת הסובר שכסף אינו גומר, אף חליפין אינם גומרים.

דההיא אמתא, דהוה מרה שכיב מרע [שפחה כנענית היתה, שהיה אדונה שכיב מרע], ונטה למות, אתיא אותה אמה, ובכיא לקמיה [באה שפחתו ובכתה לפניו], ואמרה ליה:

הלא אתה נוטה למות, ואחר מותך אפול ליורשיך, ואמשיך להשתעבד להם! עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא [על עצמה נתכונה ואמרה: עד מתי אשתעבד]?!

שקל האדון את כומתיה, ושדא בה [השליך לעברה את כובעו], ואמר לה:

זיל קני להא כומתא, וקני על ידי זה את נפשיך [קני כובע זה ועל ידו קני את עצמך]!

אתו לקמיה דרב נחמן, ושאלוהו: האם יצאה האמה לחירות במעשה זה, או לא?

אמר להו: לא עשה ולא כלום, שלא הועיל מעשה זה להוציאה לחירות.

ואסיק רבה בר שילת: מאן דחזא למעשה זה [הרואה מעשה זה] סבר:

כיון שהשליך לה את כובעו, זה הוא "קנין חליפין" שיש לו להועיל כמו קנין כסף, ^[12] ומה שאמר רב נחמן "לא עשה ולא כלום" היינו שלא נפקע קנין האיסור, ומשום דהלכה כרבי שמעון שבקנין כסף אין נפקע האיסור, והוא הדין בקנין חליפין; ומכאן למדו שרב נחמן סובר הלכה כרבי שמעון.

ואני - רבה בר שילת - אומר: לא כן היא, ולעולם מודה רב נחמן דאין הלכה כרבי שמעון, ואף כסף וחליפין גומרים בה; ומה דאמר: "לא עשה ולא כלום", אין זה אלא משום שלא נעשה שם הקנין כהלכתו, דהרי הוה ליה אותו כובע כליו של מקנה, שהרי בכובעו של האדון נעשה -

ולכן לא קנתה היא כלל את עצמה, ומשום שאנו פוסקים הלכה כרב הסובר: חליפין בכליו של קונה הם נעשים, ונמצא שלא נעשה הקנין כהלכתו, ולפיכך לא קנתה ולא כלום. ^[13] אמר רב שמואל בר אחיתאי: אמר רב המנונא סבא, אמר רב יצחק בר אשיאן, אמר רב הונא, אמר רב המנונא: הלכה כרבי שמעון.

ולא כן היא, אלא אין הלכה כרבי שמעון. והלכה כרבי, שאף כסף גומר בעבדים, להוציאם לחירות לגמרי.

הערות

^[1] כתב רש"י: "אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת, ואינו גמור"; והוא הדין שלדעת רש"י מה שאמר אמימר בעמוד א: "המפקיר עבדו ומת, אותו עבד אין לו תקנה", היינו נמי שאין לו תקנה כלל לישא אשה, כן מבואר בתוספות [לקמן מ א ד"ה אותו העבד] בדעת רש"י; והתוספות שם חלקו עליו, ופירשו, שהוא מותר בשפחה, ומשמע שלדבריהם אף כאן מותר הוא בשפחה ואסור בבת חורין, ראה שם בתוספות.

^[2] וכאשר סבר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור.

^[3] א. דברי הגמרא נתבארו על פי הרשב"א, וכן פירש רבינו קרשק"ש, וכן הביא בשם הרמב"ן ; ומדברי הגמרא כאן [לפירוש זה] מוכח בהדיא, שביאור מחלוקת אבא שאול וחכמים [על כל פנים לפי מסקנת הגמרא] היא: אם מיתת אדון מפקיעה קנין ממון או לא, אבל כולי עלמא מודים, שאין לעבד קטן יד לזכות בעצמו; וכבר נתבאר בהערה בעמוד א, שכן הוא מוכח גם מדברי הגמרא לעיל, וראה ב"פני יהושע" לעיל בתוספות ד"ה וחכמים, שאכן הוכיח מסוגייתנו, שלכולי עלמא אין לקטנים יד לזכות בעצמם. ב. רש"י מפרש את הוכחת הגמרא מרבי באופן אחר, וזה לשונו: "וקא דייקת מינה: כיון דרבי מאשה יליף, לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו, ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור, אבל לא ממון, כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה - אלא איסור, אבל בעבד קטן לא איירי רבי, דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה, ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה, דלא קנה עצמו בהפקר", ודבריו צריכים ביאור; וראה מה שכתבו על דבריו ב"פני יהושע" וב"תפארת יעקב", ושניהם כתבו שרש"י הולך כאן לשיטתו בביאור "אין לו תקנה" שהובא לעיל בהערה 1, [וה"פני יהושע" עצמו כתב דלא כרש"י, וכיון לפירוש הראשונים ; וגם רבינו קרשק"ש כתב, שהנכון כפירוש הרמב"ן, ולא כפירוש רש"י].

^[4] תמה ב"תפארת יעקב": האיך יתכן לפרש כן את דברי רבי, והרי אם כן נמצא שכל עבד אין לו תקנה אלא בשטר, ואיך אמר רבי על עבד שנתייאש הימנו שאין לו תקנה אלא בשטר, והרי מה בין זה לשאר עבדים! ? וביאר שם, שלפי שיטת רש"י הסובר שבעבד שנתייאש רבו הימנו אין לו תקנה אפילו בשפחה, לא קשיא, כי רבי השמיענו במה שאמר "אין לו תקנה" שאסור הוא אפילו בשפחה, אבל לשיטת תוספות קשיא.

^[5] צריך ביאור: היכן משמע לגמרא מדברי רבי שהוא יוצא בכסף לגמרי, ואולי באמת צריך הוא גט שחרור ואין לו תקנה! ? ואולם לפי מה שפירשו הראשונים [ראה רבינו קרשק"ש לעיל עמוד ב ד"ה ורש"י בשם בעל המאור], שבזה גופא נחלקו רבי וחכמים שם, ניחא דברי הגמרא כאן.

^[6] א. כן נראה לכאורה לדחוק בכוונת הגמרא, על פי פירוש הרשב"א. ב. עד כאן נתבארה השמועה על פי הרשב"א, ומכאן ואילך כפירוש רש"י.

^[7] ראה "תפארת יעקב", ומה שהביא בשם הרמב"ם בתשובות "פאר הדור".

^[8] ב"פני יהושע" מבואר, שלדעת רבי שמעון הסובר: כסף אינו גומר, הרי הוא כעבד שהפקירו רבו, שלשיטת רש"י לעיל הרי זה אסור בשפחה ואסור בבת חורין, ואילו לשיטת התוספות שחלקו עליו לעיל, הוא הדין שבכסף הרי הוא מותר בשפחה, והשפחה מותרת בעבד.

^[9] ומה שאמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה" אינו בא לומר שאם נפדתה בכסף לגמרי יהא בביאתה חיוב מיתה, אלא ללמד שאפילו אם נפדתה רק לחציה, הרי הבא עליה חייב אשם, שלא כשפחה גמורה שאין בה אפילו חיוב אשם.

^[10] כתב ה"פני יהושע": הניחא לשיטת רש"י הסובר בעבד שהפקירו רבו שהוא אסור בשפחה אף כי אינו מותר בבת חורין, והוא הדין בכסף למאן דסבר: אינו גומר בה, ניחא, שיש חילוק בין שפחה שלא נפדית כלל שאין חייבין עליה אשם, לשפחה שנפדית חציה או כולה בכסף שחייבין עליה אשם, כי מכל מקום הרי הועיל הפדיון להפקיע ממנה קצת מקנין האיסור, שהרי אסורה בעבד; אבל לשיטת התוספות בעבד שהפקירו רבו והוא הדין בכסף שאינו גומר, שלא פקע אלא קנין הממון בלבד, אם כן מה לי נפדתה מה לי לא נפדתה, ולמה כשנפדתה קצת או כולה יש בה אשם, וכשלא נפדית כלל אין בה אשם; וראה מה שביאר שם לשיטת התוספות.

^[11] כן מבואר מדברי התוספות בסוגייתנו, שהברייתא עוסקת אף בקנין שקונה העבד את עצמו מהאדון, ורש"י שם סתם, [ובראשונים כאן יש שחולקים על זה], ודעת רש"י בסוגייתנו ראה בהערה הבאה.

^[12] א. לשון רש"י הוא: "מאן דחזא סבר משום דהלכה כרבי שמעון, שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף, דכתיב שלף איש נעלו", ומסתימת לשון רש"י שלא הזכיר את הברייתא בקדושין, משמע קצת שהוא אינו סובר כהתוספות שדברי הברייתא בקדושין "תנא אף בחליפין" נאמרו לענין קנין העבד מאת אדונו, אלא על קנין העבד לאדונו. ב. הסוגיא נתבארה לפי רש"י ותוספות, אבל לרמב"ן ושאר ראשונים ביאור אחר בסוגיא, ראה שם.

^[13] א. כתבו התוספות בד"ה משום דהוה ליה כליו של מקנה: אבל אם היה כליו של קונה, היתה זוכה עצמה בחליפין, דתניא בהדיא בפרק קמא דקדושין דעבד כנעני נקנה [לעצמו] בחליפין, משום דחליפין דמו לכסף, וכל היכא דכסף קני, חליפין נמי קני; ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה. והטעם שהוצרכו התוספות לבאר את הטעם שהוא קונה בחליפין, אף שברייתא מפורשת היא [לדעתם], הוא כדי להסביר למה פשיטא לגמרא בסוגייתנו, שדין חליסין כדין כסף לענין קנין האיסור. ודומה לזה כתבו התוספות והראשונים בקדושין דף ג א ד"ה ואשה, שחליפין דומים הם לכסף ומטעם כסף הם קונים ; ומבואר שם בראשונים ובאחרונים שדמיון החליפין לכסף הוא, שהסודר [או הנאת המקנה מקבלת הסודר] קונה את תמורתו, כשם שהכסף קונה את תמורתו. ב. כתב רש"י: "ומשום דברי שכיב מרע [שהם ככתובים וכמסורים, אף בלא קנין] ליכא, שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע, אלא בקנין זה נתכוין לשחררה, והרי הוא טעות". והתוספות כתבו, דאף בלאו הכי אין שייך לדון כאן משום "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו" בלא קנין, שאין דין זה אמור אלא כשמחלק הוא את כל נכסיו, אבל מתנת שכיב מרע במקצת נכסים צריכה קנין, והרי לא היה כאן קנין; וראה מה שכתב בביאור דברי רש"י ב"תפארת יעקב".

בפירוש שמיע לך [שמעת זאת] בשם ר' יהושע בן לוי, או מכללא שמיע לך [מכלל דבריו שמעת, למדת, זאת]? שאל אותו ר' יעקב בר אידי: מאי כללא [מהו אותו הכלל] שיכול הייתי להבין דבר זה ממנו? השיב לו ר' זירא: שאמר ר' יהושע בן לוי, אמרו לפני רבי: אם אמר אדם "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו דינו של אותו עבד? אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה לעבד אלא בשטר שיחרור.

ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מהו הטעם] של רבי? - גמר [לומד הוא] בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, שבאשה נאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, ג) ובשפחה נאמר "חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט, כ); מה אשה אינה יוצאת מבעלה אלא בשטר (גט), אף עבד נמי [גם כן] משתחרר דווקא בשטר.

עד כאן שמעת, וקא דייקת מינה [ודייקת מכאן], מן ההשוואה הזאת, לענייננו, במיתת האדון, שהעבד דינו כאשה, מה אשה כשמותרת במיתת בעלה — הרי זה כשיש עליה זיקת איסורא [איסור] ולא זיקת ממונא [ממון], אף עבד נמי [גם כן] אין מיתת האדון משחררת אותו אלא כשיש זיקת איסורא [איסור] ולא זיקת ממונא [ממון], ודבר זה יכול להיות רק בעבד גדול שבאותה שעה זוכה מבחינה ממונית בעצמו, ולא בעבד קטן, וכשיטת אבא שאול בענין עבדים קטנים. ונמצא שסבור ר' יהושע בן לוי כאבא שאול.

אמר לו: ואי מכללא מאי [ואם אכן מכלל הדברים למדתי, מה] הפגם בכך? אמר ליה [לו]: שאם למדת כן מכלל דברי ר' יהושע בן לוי אדרבה (להיפך), דוק מינה לאידך גיסא [דקדק מכאן לצד האחר] ואמור כך: מה אשה מועילה בה מיתה לשחררה בלא גט בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אף עבד נמי [גם כן] בין שהוא גדול בין שהוא קטן הריהו נעשה בן חורין במיתת האדון, ולא כשיטת אבא שאול! אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי] זאת מר' יהושע בן לוי שהלכה כאבא שאול.

ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אין הלכה כאבא שאול. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך [שמעת] את הדבר, או מכללא שמיע לך [מכלל הדברים שמעת, למדת אותו]? שאל אותו: מאי כללא [מהו אותו הכלל] שיכול הייתי להבין זאת ממנו? השיב לו: ממה שאמר ר' יהושע בן לוי, אמרו לפני רבי: אם אמר האדון "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו? אמר להם. אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר.

ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — גמר [למד] מגזירה שווה "לה" "לה" מאשה; מה אשה אינה יוצאת מבעלה אלא בשטר, אף עבד נמי [גם כן] אינו יוצא

לחירות אלא בשטר. וקא דייקת מינה [ולמדת מכאן] שדינו אף לענין מיתה כאשה; מה אשה משתלחת במיתת בעלה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אף עבד נמי [גם כן] בין שהוא גדול בין שהוא קטן משתחרר באותה דרך, וכמו שיוצא בשטר בעודו קטן, כך יוצא במיתת האדון.

ושאל אותו ר' חייא בר אבא: ואי מכללא מאי [ואם מכלל הדברים למדתי, מה] הפגם בכך? והשיב לו ר' זירא: אדרבה (להיפך), דוק מינה להך גיסא [דקדק מכאן לצד אחר], וכך תדקדק: מה אשה מדובר כאן בהפקעת איסורא [איסור] ולא ממונא [ממון], אף עבד נמי [גם כן] מדובר במקום שיש הפקעת איסורא [איסור] ולא ממונא [ממון]! אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי] את הדבר מר' יוחנן.

א ומעתה דנים באותה הלכה לגופה, אמר מר [החכם, רבי]: אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, משמע שהעבד יוצא לא רק בשטר אלא גם באופן אחר!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: או יוצא בכסף או בשטר, והאי [וזה] פקע ליה כספיה [לו כספו] שהוא יכול לתת ועל ידו להשתחרר, וממילא אין להוציאו אלא בשטר. ולאפוקי מהאי תנא [ולהוציא מדברי תנא זה],

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר משום (בשם) ר' עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה באמה עבריה, ומשחרר אותה לחלוטין מאדוניה כדרך ששטר גומר בה? — תלמוד לומר בפרשת הבא על שפחה חרופה (מסורה) לאיש שאין שניהם חייבים מיתה כדין הבא על אשת איש בת חורין: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה"(ויקרא יט, כ),

ובסוף הפסוק נאמר "לא יומתו כי לא חופשה", לומר: אורעה (זומנה, נתקשרה) כל הפרשה כולה לדין של "לא חפשה" (ויקרא יט,כ) בלבד, לומר שאין טעמו של דבר שאינה בת חורין תלוי בכסף ("והפדה לא נפדתה"), אלא בכך שלא נשתחררה בשטר ("חופשה"), לומר לך: שטר גומר בה ומשחררה לחלוטין ואין הכסף גומר בה.

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון. ורב יוסף בר חמא אמר בשם ר' יוחנן: אין הלכה כר' שמעון.

מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה [שהיה עומד על פתח בית התפילה, בית הכנסת], אמר ליה [לו] בענין זה: הלכה כר' שמעון או אין הלכה כמותו? אמר ליה [לו]: אני אומר אין הלכה בענין זה כר' שמעון, ורבנן דאתו [וחכמים שבאו] ממחוזא אמרי [אומרים]: אמר ר' זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: הלכה כר' שמעון,

וכי אתאי [וכאשר באתי] לסורא, אשכחתיה [מצאתי אותו] את ר' חייא בר אבין, אמרי ליה [אמרתי לו]: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי ידידי גוף המעשה איך היה], מה בדיוק אמר רב נחמן? אמר לי: דההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע [שפחה אחת שהיה אדוניה נוטה למות], אתיא בכיא קמיה [באה ובכתה לפניו], וכך אמרה ליה [לו]: עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא [עד מתי תשתעבד ותלך ותמשיך אותה אישה], כלומר, עד כמה אהיה עוד שפחה? שקל כומתיה שדא בה [לקח את כובעו זרק לה], ואמר לה: זיל [לכי] קני הא [את זה, את הכומתה] ועל ידי כך קני נפשך [את עצמך] כמשוחררת. אתו לקמיה [באו לדון לפני] רב נחמן בענין זה, אמר להו [להם]: לא עשה ולא כלום.

מאן דחזא [מי שראה] את הדבר סבר [סבור היה] משום שהלכה כר' שמעון שאין שפחה משתחררת אלא בשטר. ולא היא, אלא משום דהוה ליה [שהיה זה] קנין חליפין שנעשה בכליו של מקנה, ואין קנין אלא כשקונה המקנה כלי של הקונה, ומשום כך לא חל השיחרור.

אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא אמר ר' יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב המנונא: הלכה כר' שמעון. ומסכמים: ולא היא, אלא אין הלכה כר' שמעון.

ב אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אשי אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין בפני רבו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Did you hear it explicitly said by Rabbi Yehoshua ben Levi, or did you hear it by inference, i.e., did you infer it from some other statement of his? Rabbi Ya’akov bar Idi asked him: What inference could I have drawn? Rabbi Zeira answered: As Rabbi Yehoshua ben Levi says that they said before Rabbi Yehuda HaNasi: If one says: I have despaired of recovering so-and-so, my slave, what is the halakha? He said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission.

The Gemara continues explaining the possible inference. And Rabbi Yoḥanan said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He derived this by means of a verbal analogy, understanding the meaning of “to her [lah],” written with regard to a maidservant in the verse: “Nor was freedom given to her” (Leviticus 19:20), from the meaning of “for her [lah],” written with regard to a wife: “And he writes for her a bill of divorce” (Deuteronomy 24:3). Just as a wife is released from her husband via a bill of divorce, so too, a slave is also emancipated only via a bill of manumission.

You heard this statement and deduced from this comparison that with regard to his master’s death, a slave is comparable to a wife. Just as a wife is released by the death of her husband from a prohibition but not from a monetary bond, so too, a slave is also emancipated by his master’s death from a prohibition but not from a monetary bond. Therefore, an adult slave, who can acquire ownership of himself, is freed entirely by means of the death of his master. However, in the case of a minor slave, who cannot acquire possession of his own person, the monetary bond remains, in accordance with the opinion of Abba Shaul.

Rabbi Ya’akov bar Idi said to him: And if this was derived by inference, what of it? Rabbi Zeira said to him: If you derived this by inference from Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement, then, on the contrary, deduce from this to the other side and say as follows: Just as a wife is released by her husband’s death and requires no bill of divorce whether she is an adult or a minor, so too, a slave is also emancipated when his master dies whether he is an adult or a minor, in opposition to the opinion of Abba Shaul. He said to him: I heard explicitly that Rabbi Yehoshua ben Levi said that the halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul.

And Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the opinion of Abba Shaul. Rabbi Zeira said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: Did you hear it explicitly that Rabbi Yoḥanan said it, or did you hear it by inference? Rabbi Ḥiyya bar Abba asked: What inference could have been drawn? Rabbi Zeira answered: For Rabbi Yehoshua ben Levi says that they said before Rabbi Yehuda HaNasi: If one says: I have despaired of recovering so-and-so, my slave, what is the halakha? He said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission.

The Gemara continues explaining the possible inference. And Rabbi Yoḥanan said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He derived this halakha by means of a verbal analogy, understanding the meaning of the words “to her,” written with regard to a maidservant, from the meaning of “for her,” written with regard to a wife. Just as a wife can leave her husband only via a bill of divorce, so too, a slave is also emancipated only via a bill of manumission.

You heard this statement and deduced from this comparison that with regard to his master’s death, a slave is comparable to a wife. Just as a wife is released by her husband’s death whether she is an adult or a minor, so too, a slave is also emancipated whether he is an adult or a minor, and there is no distinction between a minor slave who receives a bill of manumission and a minor slave whose master dies.

Rabbi Ḥiyya bar Abba asked him: And if this was derived by inference, what of it? Rabbi Zeira said to him: If you derived this by inference, then, on the contrary, deduce from this to the other side and say as follows: Just as a wife is released by the death of her husband from a prohibition and not from a monetary bond, so too, a slave is also emancipated by his master’s death from a prohibition and not a monetary bond. He said to him: I heard this explicitly from Rabbi Yoḥanan.

§ In connection with the baraita cited above, the Gemara discusses the matter itself. The Master said above: Rabbi Yehuda HaNasi said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission. The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that a slave can be emancipated by paying money in addition to receiving a bill of manumission.

The Gemara answers: This is what he is saying: A slave can be emancipated either via money or via a bill of manumission. And with regard to this master, who despaired of recovering his slave, his monetary hold over this slave is abrogated, and he can be emancipated only via a bill of manumission. And this statement, that generally a slave can be emancipated either via a bill of manumission or by paying money, serves to exclude the opinion of this tanna in the following baraita.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says in the name of Rabbi Akiva: One might have thought that paying money completes the emancipation of a Hebrew maidservant, just as a bill of manumission completes her emancipation. The verse states, concerning a Jewish man who engages in sexual intercourse with a maidservant who had been designated to cohabit with a Hebrew slave: “And whoever lies carnally with a woman that is a bondmaid designated for a man, and not at all redeemed, nor was freedom given to her; there shall be inquisition; they shall not be put to death, because she was not free” (Leviticus 19:20). In this case, neither the Jewish man nor the maidservant is liable to receive the death penalty, in contrast to a man who engages in sexual intercourse with a married woman.

The halakha of this entire portion of a maidservant who had been designated to cohabit with a Hebrew slave is linked to, i.e., dependent on, only the phrase “nor was freedom given her” by means of a bill of manumission. The reason she does not have the status of a free woman is that she was not granted her freedom by means of a bill of manumission. If the halakha of this portion would be dependent upon the phrase “and not at all redeemed,” this would indicate that the reason she does not have the status of a free woman is that she was not redeemed with money. This is in order to say to you: A bill of manumission completes her emancipation entirely, and money does not complete her emancipation. According to Rabbi Shimon, a slave can be emancipated only via a bill of manumission but not by paying money.

Rami bar Ḥama says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And Rav Yosef bar Ḥama says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara relates: Rav Naḥman bar Yitzḥak found Rava bar She’eilta when he was standing at the entrance to a house of prayer. He said to him, with regard to this issue: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, or is the halakha not in accordance with his opinion? He said to him: I say that the halakha is not in accordance with his opinion in this matter, and the Rabbis who came from Meḥoza say that Rabbi Zeira said in the name of Rav Naḥman: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

And when I came to Sura, I found Rabbi Ḥiyya bar Avin, and I said to him: Tell me, my friend [izi], the incident itself. What happened, and what exactly did Rav Naḥman say? He said to me that there was a certain maidservant whose master was on his deathbed. She came crying before him and said to him: Until when will that woman, i.e., I, continue to be subjugated? He took his hat [kumtei], threw it to her, and said to her: Go acquire this hat and thereby acquire yourself as a free woman. They came before Rav Naḥman for a ruling, and he said to them: He did nothing.

One who saw this incident thought that he ruled in this manner because he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that a maidservant can be emancipated only via a bill of manumission. But that is not so. Rather, it was because this was a legal act of acquisition formalizing the transfer of ownership that was performed with the items of the one who transfers ownership, and this mode of acquisition takes effect only when the one who transfers ownership acquires an item belonging to the one to whom the ownership is being transferred. Since the item of the owner was used, the maidservant was not emancipated.

Rav Shmuel bar Aḥittai says that Rav Hamnuna the Elder says that Rabbi Yitzḥak bar Ashyan says that Rav Huna says that Rav Hamnuna says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara concludes: And that is not so, as the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

Rabbi Zeira says that Rabbi Ḥanina says that Rav Ashi says that Rabbi Yehuda HaNasi says: In the case of a slave who marries a free woman in the presence of his master,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא היא התם משום דהוה ליה כליו של מקנה. משמע הא בכליו של קונה נקנה בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף וכך פירש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל כתב ואע"פ כן אינה קונה עצמה השפחה בחליפין אלא צריכה נמי גט שחרור ע"כ דברי ר"ח ז"ל וי"ל בדבריו דה"ק לא עשה ולא כלום אף להוציא' מידי שעבוד אבל בכליו של קונה יצתה מידי שעבוד וצריכה גט חירות.
ומדברי הרמב"ם ז"ל פאסי נראה שאינו קונה עצמו בקנין ולא יצא מידי שעבוד בעלים בכולם והבא בתורת קנייה גמורה שרי' ליה בתורת דמים אלמ' בזו שאמרו הילך מנה ואתקדש אני לך וכן לענין ממון ולית' אלא באדם חשוב ובההיא הנאה די לא מקבל הנאה מיני' והאי דקאמר כליו של מקנה ממונו של מקנה קאמר ולישנא בעלמ' נקט משום דכלי הוא קאמר כלי ולא בעי למימר אלא משום דה"ל כספו של מקנה הא אי שדא ליה אחר קנתה עצמו מתורת דמים דהיינו כסף דהא שוה פרוטה.

הא דאמרינן לעיל וקא דייקת מינה כאשה וכו'. ה"פ: דקאמרי אין לעבד תקנה להשתחרר ביאוש ובהפקר אלא בשטר דגמרינן מאשה והקי' מינה כיון דעבד כאשה ובעי גט ועבדו של גר דקני נפשיה נמי על כרחין מאשתו גמירי ומה אשתו של גר דקונה עצמו במיתת בעל אסור' ולא ממונ' אבל קטן דהוה אסור' וממונ' ולא דמי לאשה אינו קונה עצמו במיתת בעליה, כנ"ל.

וקא דייקת מינה כאשה. פירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'. ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנה. מהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:

הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט:

תניא ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כשם שהשטר גומר בה ת"ל והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה בקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה פי' שהפודה את עבדו של חבירו ע"מ להוציאו ב"ח אין כסף לומר בו פי' שחרורו להתירו בבת ישראל אלא הכסף מפקיע מעליו קנין הדמים שהיה לו עליו ואסור להשתעבד בו אבל אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו שטר שחרור:

איתמר אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן הלכה כר"ש ור' זירא אמר רב נחמן אין הלכה כר' שמעון ומסיק תלמודא ואין הלכה כר' שמעון הלכך גם השני (ס"א הכסף) גומר בעבד ואינו צריך גט שחרור:

בד"ה מה אשה כו' דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה כו' אבל שטר כו' דמקרא מלא כו' עכ"ל ומדקאמר טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר כו' עכ"ל לא בעי למילף שטר מאשה דהא שטר בהדיא כתיב ביה אלא בא למעט הפקר דילפינן מאשה וה"ק מה אשה בשטר ואין הפקר מוציאה אף עבד אין הפקר מוציאו אלא שטר גומר בו וק"ל:

תוס' בד"ה משום כו' דאתקין מיומא כו' כצ"ל:

גמרא א"ל לא עשה ולא כלום מאן דחזי סבר משום דהלכה כר"ש. מזה סתירה למה שהבאתי בפסחים (פט ב) בשם תור"ע דהא הכא אהני להוציאה מידי שעבוד ולאוסרה לעבד לשיטת רש"י:

שם א"ר הונא א"ר המנונא. מזה קשה למש"כ התוס' בסנהדרין (יז ב) דלא יתכן שיאמר ר"ה בשם רה"מ ע"ש:

בסה"ע אר"ז א"ר אסי א"ר חנינא אמר רב עבד כו'. כ"ה ברי"ף כאן וברא"ש יבמות פרק ב סי' ג:

רש"י ד"ה אימא לי איזי. דשמעי מינה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא היא. כדאמינא מדעתאי ובהא אף מידי כו'. כצ"ל:

תד"ה משום. דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני כו' לבר מאשה כו'. נראה דכאן אזלי בשיטת רש"י דקדושין (שם ג) ודלא כפר"ת שהביאו שם בד"ה ואשה. ומש"כ לבר מאשה. קשה הא גם עבד עברי לא מיקני בחליפין דאיתא שם (ח) וע"ש בתד"ה ומאי ובמל"מ רפ"ב מהל' עבדים. ואולי ס"ל כאן דע"ע ילפינן מהיקשא דעברי לעבריה ואותה הקישה הכתוב לאחרת ודלא כמ"ש שם (ג ב):

בא"ד (בדף הסמוך) אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בפרק מי שאחזו (עב). כצ"ל. ותיבת דרב ט"ס וצ"ל דרבא או לעיל צ"ל דאתקין רב ע"ש בתד"ה הכי:

בא"ד דהואיל דכלי ש"פ קני. בב"מ (מז) איתא אע"פ שאין בו ש"פ וכן בקדושין (ג):

גמ' אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי. ע' ב"ק דף סו ע"א תוס' ד"ה כיון דבאיסורא:

איסורא ולא ממונא. הקשו תוס' א"כ כל שטר שחרור צריך שיפקרנו קודם דשטר איננו אלא לאיסורא ולא לממונא וצלע"ג להבין אטו שטר להפקעת ממון חידוש הוא הלא בכל ענינים וקנינים מועיל שטרא וכותב חייב אני לך מנה בשטר או מוחל אני לך חיוב עבודתך אפי' לא כתיב קרא כלל מועיל ולא חידש הכתוב אלא שיועיל השטר להפקיע איסורו וגם אי לאו הפקעת איסורו גם ממונא לא הוה מפקיע ע"י קבלת השטר שאין לעבד יד לקבל אבל השתא גטו וידו באין כאחד ומשבאו כא' שוב לא קשי' מי יתיר ממונא וכי גרע מכל קנינים ממון בעולם שנעשין ע"י שטר. ואין לומר הכי קא קשי' להו הלא בשטר לא כתיב לשון הפקעת ממון כלל וא"כ מנ"ל דשטר מפקיענו בלא הפקר קודם א"כ לא משני מידי דתירצו שטר כתב להדיא בקרא לא ילפינן לה לה מאשה. וקשה אטו נוסחא של שטר כתיב בקרא דלמא אכתי נימא שצריך בלשון חופשה הניתן לה צריך לכתוב ב' לשונות הרי מעשי ידיך לעצמך והרי את בן חורין ולא הועילו כלום בתירוצם. וצריך לדחוק דקשי' להו לתוס' אע"ג דשטר קונה ממון בכל מקום הכא מכח גו"ז ה"ל לסחות ולגרוע כח השטר שלא יועיל לממון אלא לאיסורא וצ"ע:

ולאפוקי מהאי תנא וכו' לפמ"ש תוס' לעיל ל"ח ע"ב ד"ה אין הגזבר וכו' א"כ גם רבנן דרבי דלא כהאי תנא וס"ל נמי כסף גומר ומוציא אלא ס"ל אין הגברים רשאין להוציאן מפני חשדא וזלזול הקדיש. וזה דעת רמב"ם דפסק כרבנן דרבי אין הגזברין יכולין להוציא וכו' ומ"מ ס"ל בעלמא כסף גומר. אך לפירש"י לעיל ס"ל לרבנן אין גזברין יכולין להוציא בשטר שחרור משום דאיסורא לא נתקדש בהקדש ולא יכול הגזבר להוציאו. ונ"ל זה היה דעת הראב"ד והיה קשה לו נהי בשטרות לא יכלו שיכתבו שטר על שמם אבל הוא יתן כסף עצמו והכסף יכרית ויגמור לגמרי אע"כ ס"ל לרבנן דרבי כסף אינו גומר בשום עבד וכר' שמעון משו"ה השיג הראב"ד ועיין תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שנדפסה במגדל עוז ותבין דברינו אלו:

בגמרא וא"ר יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה. וקשיא לי מאי קאמר ר"י מ"ט דרבי הא שמואל גופא דקאמר אין צריך גט שיחרור מפיק ליה מקרא דכתיב עבד איש וכיון דרבי ע"כ לית ליה האי דרשא אלא מפיק לה לדרשא אחריתי דאלת"ה מאי משני ר"י דיליף לה לה מאשה דאכתי אמאי לא אמרינן דאתא קרא דעבד איש ומפיק מג"ש כדאשכחן נמי דעבד יוצא בגרעון כסף ובראשי איברים אף ע"ג דלא שייכא באשה אע"כ דג"ש לאו להכי הוא דאתא דאיצטריך לכמה מילי אחריני ועיקר שטר שיחרור נמי לא ידעינן אלא מג"ש ואכתי מנלן דלא מוקי קרא דעבד איש לענין דא"צ גט שיחרור אע"כ דרבי לית ליה כלל דרשא דעבד איש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר ר"י אטעמא דרבי ויש ליישב משום דודאי בלאו דרשא דעבד איש נמי הו"ל למימר מסברא דהפקר מהני לענין שיחרור כיון דגלי קרא דיוצא בכסף אלמא דכל ענייני עבד בממונא תליא מילתא וא"כ סד"א דה"ה להפקר ויאוש כיון שנסתלק האדון מהממון שיש לו עליו הרי הוא ככסף ומש"ה איצטריך לאתויי מג"ש דלה לה מאשה דלא מהני ולפ"ז שמואל גופא דאיצטריך ליה למילף מקרא דעבד איש היינו כי היכי דלא נילף מג"ש דלא מהני וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאף מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה דריש עבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דדרשי ליה לענין שאין מעכבו מלאכול מפסחו לחוד ועוד דהא אליבא דריב"ל קיימינן הכא וריב"ל גופא משמע בפרק החולץ דמייתר ליה קרא דכל עבד איש דלא מצי לאוקמי כדרשא דרשב"א שם כמו שהקשו שם בתוספות בדף מ"ו בד"ה אלא עבד ע"ש ולמאי דפרישית נתיישב מאי שהקשו דריב"ל גופא דריש עבד איש להאי דרשא גופא לענין פסח כשיטת הרשב"א ז"ל ולפ"ז איכא למימר דהא גופא קשיא ליה לר"י כיון דמצינו האי דרשא דאין קרוי עבד לענין פסח מאן פליג לן דילמא לכל מילי אין קרוי עבד ע"ז מסיק כיון דאיכא ג"ש דלה לה מאשה ניחא לן למימר דאהני ג"ש ואהני קרא לענין פסח לחוד כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא. ולכאורה הסוגיא תמוה וכבר נדחק רש"י ז"ל לפרש לפי שיטתו דאמילתא דרבי קאי והיינו לפי פירושו דהא דקאמר רבי אין לו תקנה היינו דאסור בשפחה ואסור בב"ח וא"כ בעי לדייק דבעבד קטן לא איירי רבי משום דיש לו דין עבד גמור ויש לו תקנה בשפחה משא"כ לפי פירוש התוספות שכתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה אותו עבד אין לו תקנה דהיינו בב"ח אבל מותר בשפחה א"כ ממילא לא שייך לפרש כפירש"י ונראה דלפי שיטתם הא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא ה"ק כיון דלגמרי ילפינן מאשה לענין הפקר ויאוש ה"ה לענין מיתת האדון דילפינן נמי מאשה דעבדו דגר כי אשתו היינו לגמרי כאשה שאין מיתת הבעל מתירה אלא לענין איסורא דממונא לא שייך בה משא"כ באשה דאיכא ממונא לא מהני מיתת האדון וזה ברור אבל קשיא לי טובא לכל הפירושים דלמאי דס"ד דבעי למידק מכללא דאית לן למילף מאשה דוקא איסורא ולא ממונא ולא משמע ליה לומר מה אשה בין גדולה בין קטנה א"כ אמאי איצטריך ליה למילף מכללא דהלכה כאבא שאול ותיפוק ליה דמפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן גופא מוכח הכי דכיון דרבנן סברי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן ב"ח תיקשי וכי מי כתב גט שחרור לאלו וע"כ סברי רבנן נמי דעבדו דגר כאשתו ומיתתו מתרת אף בקטנים אלמא דע"כ סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה וכיון דעכשיו לא ס"ד האי סברא ממילא דהלכה כאבא שאול כיון דטעמא דרבנן לא משמע ליה דהא ל"ל דקס"ד דרבנן סברי דקטנים יש להם זכייה לקנות בעצמן דא"כ עכשיו נמי מהיכא משמע ליה דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטנים נמי מיקרי איסורא ולא ממונא אע"כ דבהא ליכא פלוגתא דקטן אין לו זכייה כמ"ש לעיל בלשון התוספות בד"ה קטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ול"ל נמי דלמאי דפשיטא ליה עכשיו מה אשה איסורא ולא ממונא ע"כ הוי סבר דאבא שאול ורבנן פליגי בדשמואל דרבנן כשמואל דהפקר מתיר מקרא דעבד איש וממילא ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואבא שאול אי הוי סבר כשמואל לא הוי פליג עלייהו דרבנן דלא משמע ליה עכשיו מ"ש התוספות בד"ה וכי מי כתב דתרוייהו סברי כשמואל ובסברא פליגי מאיזה שעה מיקרי אין רשות רבו עליו והמקשה דהכא לית ליה האי סברא אע"כ סבר דאבא שאול לית ליה דשמואל אלא כרבי דיליף לה לה מאשה דהפקר לא מהני וא"כ ע"כ טעמא דאבא שאול דמיתת האדון מתיר דעבדו דגר כאשתו וא"כ ממילא דאיסורא ולא ממונא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך לאתויי הא דר"י דהא ממילתא דרבי גופא דאמר דהפקר לא מהני אם כן ע"כ ליתא לדרבנן דהא אינהו כשמואל סברי וממילא דהלכה כאבא שאול מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי הוי ס"ד דטעמא דרבנן כדשמואל ואכתי אי לאו דר"י הוי מצי למימר דרבי גופא כשמואל ס"ל דמפקיר א"צ גט שיחרור מדאורייתא והא דקאמר אין לו תקנה אלא בשטר היינו מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה כדאשכחן בכמה דוכתי משא"כ בגר שמת דלא שייך האי חששא כמ"ש א"כ איכא למימר דכרבנן ס"ל לכך איצטריך לאתויי הא דר"י דרבי מדאוריית' קאמר וא"כ ע"כ לית ליה דשמואל וסובר דהפקר אינו מתיר אלא אי אית לך למימר בגר שמת היינו משום דמיתתו מתרת וממילא קא דייק דהלכה כאבא שאול משום דסובר בפשיטות דמיתה אינו מתיר אלא דומיא דאשה איסורא ולא ממונא ולפ"ז הדרך נפרש ג"כ לאידך לישנא בסמוך דבעי למידק מדר"י דהלכה כרבנן משום שסובר בפשיטות דאי מאשה יליף להתיר במיתה היינו בין גדול בין קטן ולפ"ז הוי סבר דע"כ טעמא דאבא שאול שסובר דמיתת הגר אינו מתיר אלא דבהפקר סובר כשמואל דדריש מקרא דעבד איש והוי ס"ד בפשיטות דמאן דיליף מעבד איש לא מצי למעט קטן דעדיין רשות רבו עליו כל זמן שלא זכה בו אדם כמ"ש התוספות לעיל וכיון דטעמא דאבא שאול ע"כ כשמואל ממילא דלרבי לא ס"ל כאבא שאול דהוי כשמואל אלא משום דאכתי הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל ורבי לא איירי אלא מדרבנן מש"ה מייתי דר"י ועוד יש ליישב דלשני הלשונות הוכרח לאתויי דר"י דאל"כ הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל לענין הפקר דדריש מקרא דעבד איש אלא דטעמא דר"י דיאוש לא דמי להפקר כמ"ש לעיל באריכות גבי אמתיה דמר שמואל לכך מייתי דר"י דטעמיה דרבי מג"ש דלה לה מאשה וממילא דמהאי טעמא במפקיר נמי לית ליה דשמואל כנ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה מה אשה כו' וא"ת היאך עבד משתחרר כו' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר כו' אם כן לשמואל כו' עכ"ל. ועיין מ"ש בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה המפקיר דף ל"ח ולפמ"ש נתישבה קושייתם כאן אלא דאף לפי שיטתם שם נמי לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דלשון הכתוב בשטר לא הוי לשון הפקר אכתי הוי מצינן למימר שכותב בלשון מתנה ומהני לענין הפקעת ממון כדמצינו בקידושין לענין ע"ע שיוצא בשטר דהיינו לשון מתנה אע"ג דמסקינן שם דגופו קנוי וא"כ ממילא ה"ה לעבד כנעני כיון שנותן לו שטר השיחרור דמהני לענין איסור וכותב ג"כ לשון מתנה דמהני לענין ממון וממילא דזוכה בעצמו דהא גיטו וידו באין כאחד ואף למה שהארכתי לעיל בשיטה זו בכמה דוכתי דלשון מתנה לא מהני היינו בע"פ אבל ע"י שטר מתנה ודאי מהני ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו כאן ועוד אפילו ע"י הפקר היאך משתחרר עבד קטן לאבא שאול ומאי קשיא להו דהא כתבו התוספות לעיל בשמעתין דהיכא דדעת אחרת מקנה מהני אף בקטן שהגיע לצרור וזרקו דהיינו קטן דאיירי בשמעתין ונהי דהפקר ויאוש לא מיקרי דעת אחרת מקנה אכתי משכחת שכותב לו בשטר מתנה עצמך קנוי לך ומוסר לידו השטר דכה"ג ודאי מיקרי דעת אחרת מקנה ומהני אף בקטן וצ"ע מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר:

בא"ד ועוד דאפילו ע"י הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלרבנן דאבא שאול נמי אין יד לקטן כמו שהוכחתי באריכות דליכא פלוגתא בהכי אלא דמדרבנן דאבא שאול לא קשיא להו דאינהו ע"כ לא סברי איסורא ולא ממונא אלא מה אשה בין גדולה ובין קטנה אלא לאבא שאול דאית ליה האי סברא מקשו הכי וק"ל:

רש"י בד"ה אורעה כל הפרשה כו' וה"ה קרא והפדה ולא נפדתה פדויה ואינה פדויה כו' עכ"ל ונראה מלשונו דלר"ש נמי מוקמינן פשטיה דקרא דוהפדה לא נפדתה שנפדית חציה בחצי דמי כספה וקרי ליה חצי שפחה וחצי ב"ח לענין חיוב אשם ואם לא נפדית כלל כתב רש"י ז"ל להדיא דאין בה אשם ולכאורה יש לתמוה דכיון דכסף לר"ש אינו גומר כלל לענין איסור אלא לענין שיעבוד א"כ אמאי קרי ליה חצי שפחה לענין אשם מה לי אם נפדית כולה או חציה או לא נפדית כלל מיהו רש"י ז"ל מפ' כן לפי שיטתו לעיל בסמוך גבי נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה דאסור בשפחה אלמא דהפקעת השיעבוד מהני קצת לענין איסורא להחמיר עליו כמ"ש רש"י שם בד"ה אין לו תקנה כו' שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור עכ"ל אלמא דמדמי ליה לחצי עבד וחצי ב"ח וכה"ג בשפחה נמי כיון דאסורה בעבד ע"י הפקעת השיעבוד שייך בה טפי תפיסת קידושין לע"ע לחייב אשם הבא עליה ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כאן ולא מפרש כפשוטו דר"ש דריש והפדה לא נפדתה בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כאינך תנאי דסברי הכי לקמן ובמסכת כריתות משום דר"ש משמיה דר"ע קאמר לה ור"ע קאמר בהדיא בכריתות דבחצי שפחה וחצי ב"ח הכתוב מדבר כך נראה לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות דמפקיר עבדו מותר בשפחה וא"כ נראה דה"ה בכסף לר"ש כיון דלא מהני אלא לענין שיעבוד ממילא דמותר בשפחה דמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלר"ש אליבא דר"ע איירי קרא בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום דהו"ל כליו של מקנה אבל אם היה כו' ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב כו' עכ"ל. לכאורה אין זה נמשך לדבריהם הקודמים דהא מפשטא דגמרא מוכח הכי אמנם ראיתי שהרשב"א ז"ל וה"ה כתבו בשם תוספות אחרים שרצו לומר דאין עבד נקנה לענין שיחרור כלל בחליפין כמו באשה אלא הא דאמרינן הכא משום דהו"ל כליו של מקנה היינו משום דאי הוי כליו של קונה הוי מהני מטעם דמים דהיינו שוה כסף ולא מטעם חליפין וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך להוכיח דהלכה כרב אלא שהרשב"א ז"ל כתב שהבעלי תוספות חזרו מדבריהם והעלו כמ"ש כאן דשייך חליפין בעבד אע"ג דלא שייך באשה וא"כ לפ"ז שפיר יש המשך לדבריהם דמכאן מוכח דהלכה כרב וק"ל ועיין במהרש"א:

בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: מאי כללא. מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך: נתייאשתי. לשון הפקר הוא: אין לו תקנה. בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור: מה אשה. אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט: וקא דייקת מינה. כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר: ואי מכללא. ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא: אמר ליה. אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת: דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה. התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא: אין לו תקנה אלא בשטר. כאשה השתא משמע דעבד אינו ניתר אפי' בפדיון: או בכסף או בשטר. תקנתו של עבד דהא איתקוש פדיון כסף לשטר דכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וגו': והאי. דאפקריה: פקע ליה כספיה. ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר: ולאפוקי מהאי תנא. הא דאמרינן עבד ניתר בכסף לאפוקי מהאי תנא: יכול יהא כסף גומר. שחרורה אף להפקיע מידי איסור: אורעה כל הפרשה. כל מקרא הפרשה אורעה וסויימ' ללא חופשה מדלא כתי' בסיפא לא יומתו כי לא נפדתה או חופשה אלא כי לא חופשה ש''מ כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור וה''ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין הבא עליה באשם דאי לא נפדתה כלל אין כאן אשם ולכך הוזכרה פדיה ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה דמדכתב סיפא לא יומתו כי לא חופשה משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר ואפילו נפדתה כולה בלא שטר אין בה מיתה והא דכתיב לא נפדתה רבותא אשמעינן דאע''ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם: גומר בה. מוציאה לגמרי בין משעבוד בין מאיסור: ואין כסף גומר בה. דאינו מוציא אלא מידי שעבוד אבל לא מידי איסור שפחה שיהו קדושין תופסין בה: דבי תפלה. בית הכנסת: אמר לו אני הייתי אומר אין הלכה ורבנן דאתו כו'. נחלקו עלי ואמרו דר' זירא משמיה דרב נחמן אמר הלכה: וכי אתאי. אנא לסורא אשכחתיה כו': אימא לי איזי גופא דעובדא. דרב נחמן דשמעינן מינה דאמר הלכה היכי הוה: שקל כומתיה. כובעו: מאן דחזא. סבר משום דהלכה כרבי שמעון שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף דכתיב שלף איש נעלו (רות ד) ולא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר כר' שמעון אבל מידי שעבוד יצאת: ולא היא. האי דאמר לי דרב נחמן אמר הלכה אלא אין הלכה קאמר כדאמינא מדעתאי אף מידי שעבוד לא יצאת: דהוה ליה כליו של מקנה. וקי''ל בפרק הזהב (ב''מ מז:) דהלכתא כרב דאמר בכליו של קונה ומשום דברי שכיב מרע ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע אלא בקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות:

מה אשה איסורא ולא ממונא. וא''ת היאך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה דמה אשה איסורא ולא ממונא אף כו' וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר אם כן לשמואל למה לי שטרא יפקירנו ועוד דאפי' על ידי הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול ואור''י דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה אמרי' איסורא ולא ממונא דומיא דאשה אבל שטר שכתוב בהדיא בקרא או חופשה לא ניתן לה (ויקרא יט) משוחררת בשטר לחודיה דמקרא מלא דיבר הכתוב ועוד דאיתקש שטר לקנין כסף דכתיב (שם) והפדה לא נפדתה ועיקר קנין כסף מפקיע ממון כדאמר הכא נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר אבל בכסף לא דפקע ליה כספיה מכי אפקריה: אמר להן לא עשה ולא כלום. פירש בקונט' משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו: משום דהוה ליה כליו של מקנה. אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין דתני' בהדיא בפ''ק דקידושין (דף כב:) דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין (דף ג.) ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב (ב''מ מז:) ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש (לקמן פה:) דאתקין. רבא מיומא דנן ולעלם

גיטין לט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד