|
טקסט הדף מנוקד
וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לַהּ לְעַבְדֵּיהּ וּמְנַטַּר לַהּ גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה מִצְוָה שָׁאנֵי תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ רְשׁוּת דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חוֹבָה וְדִילְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חוֹבָה אָמַר רַבָּה בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן דְּמַפְּקִי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא וּדְסָיְירִי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא וּדְקָבְעִי סְעוּדְתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּשַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאי טַעְמָא גּוּפֵיהּ לָא קַדִּישׁ לִדְמֵי לָא קָאָמַר דְּלֶיהְוֵי עַם קָדוֹשׁ קָאָמַר וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאן דְּאָמַר מַקְדִּישׁ כׇּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר אִיבַּעְיָא לְהוּ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר אוֹ לֹא צָרִיךְ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר אָמַר רַבָּה וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים אֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג תָּא שְׁמַע אַךְ כׇּל חֵרֶם וְגוֹ' מֵאָדָם אֵלּוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לִדְמֵי אִי הָכִי אִידַּךְ נָמֵי דְּאָמַר לִדְמֵי אִי הָכִי אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ וְתוּ אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ וְתוּ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ וְאִי לִדְמֵי מַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ תָּא שְׁמַע הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו רש"יוכפו את רבה. מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין: ואמר רב נחמן. לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות: רשות. משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא: ודלמא ר' אליעזר סבר לה. כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני: דמפקי עבדייהו לחירות. ועברי בעשה: מסיירי נכסייהו. שדותיהם מסתכלין בשבת לידע מה הן צריכין: בעידן בי מדרשא. כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר: בערב שבת. בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה: גופיה לא קדיש. שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית: לדמי לא קאמר. היה לו לומר דמי עבדי עלי: דליהוי עם קדוש. ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך לדמי קאמר ואע''ג דלא קאמר דמיה עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן לדמי קאמר: צריך גט שיחרור. מקדיש ומפקיר: אחד זה ואחד זה. מקדיש ומפקיר: ומותבינן אשמעתין. אשמועת עצמינו: אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות. ואפי' לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא לן (קידושין כג:) עבד קונה את עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו פודה בו את עצמו מיד בעליו והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות אם ירצו: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו: מפני שהוא כמוכרו. הגזבר לו לעצמו כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו: אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב: דאמר לדמי. דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה: אי הכי אידך נמי. אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה נמי דאמר לדמי: גזברין מאי עבידתייהו. מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי''ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו: עושה. העבד: ואוכל. ואין מעשה ידיו הקדש: שלא הקדיש אלא דמיו. ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה: תוספותגופיה לא קדיש. פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד''ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע''כ לדמי קאמר אע''ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי''ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי' בהמנחות והנסכים (מנחות קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו.) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות. וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב.) גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|