גיטין לח ע"ב

וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לַהּ לְעַבְדֵּיהּ וּמְנַטַּר לַהּ
גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ
מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה מִצְוָה שָׁאנֵי
תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ רְשׁוּת דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חוֹבָה וְדִילְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חוֹבָה
אָמַר רַבָּה בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן דְּמַפְּקִי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא וּדְסָיְירִי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא וּדְקָבְעִי סְעוּדְתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּשַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאי טַעְמָא גּוּפֵיהּ לָא קַדִּישׁ לִדְמֵי לָא קָאָמַר דְּלֶיהְוֵי עַם קָדוֹשׁ קָאָמַר
וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאן דְּאָמַר מַקְדִּישׁ כׇּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר
אִיבַּעְיָא לְהוּ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר אוֹ לֹא צָרִיךְ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר
אָמַר רַבָּה וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים אֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג
תָּא שְׁמַע אַךְ כׇּל חֵרֶם וְגוֹ' מֵאָדָם אֵלּוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לִדְמֵי
אִי הָכִי אִידַּךְ נָמֵי דְּאָמַר לִדְמֵי
אִי הָכִי אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ
וְתוּ אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ וְתוּ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ וְאִי לִדְמֵי מַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ
תָּא שְׁמַע הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

והאמר רב חנינא בר רב קטינא, אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת, שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה לשחרר את חציה הקנוי לו, ועשאה בת חורין לגמרי.

ואמר רב נחמן בר יצחק: מפני מה כפוהו לשחררה? ^[1]

משום שמנהג הפקר נהגו בה! שהרי נאסרה לישראל מחמת חצי העבדות שבה, ואף לעבד נאסרה מחמת חצי החירות שבה, ואי אפשר היה לייחדה לשום איש, ומתוך כך נהגו בה מעשה הפקר בזנות.

הרי מוכח שאין איסור עשה בשחרורה, כשהוא לצורך מניעת עבירה, וקשיא לאביי!? ומשנינן: הכי השתא, וכי הנידון דומה לראיה!?

התם, אותה שפחה לא לעבד חזיא [היתה ראויה] משום חצי חירות שבה, ואף לא לבן חורין חזיא, משום חצי השפחות שבה, ולכן מועדת היא לזנות, וכופין את רבה לשחררה.

אבל הכא, דבסתם שפחה עסקינן המותרת לעבד כנעני ולעבד עברי, הרי אפשר לו לאדון, דמיחד לה לעבדיה [ליחד אותה לעבדו], ועל ידי כך מנטר לה, שומר אותה מזנות.

וכיון שאפשר למונעה מעבירה בלא שישחררנה, לא הותר איסור העשה לשחררה.

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר "לעולם בהם תעבודו".

מיתיבי מברייתא ששנינו בה:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס בבית הכנסת להתפלל, ולא מצא עשרה אנשים למנין, ושחרר את עבדו, והשלימו למנין עשרה! וקשיא, איך עשה כן!? והלא עובר באיסור עשה.

ומשנינן: מצוה שאני. שהרי לצורך תפלה בציבור שחררו, וכיון שלדבר מצוה הוה, אינו עובר. ^[2]

תנו רבנן: כתיב: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, והיו לכם לאחוזה. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, לעולם בהם תעבודו".

ואין בזה משום מצוה, אלא רשות היא דברי רבי ישמעאל.

כי לפי שאמר הכתוב בשבעה עממין "לא תחיה כל נשמה", הוצרך הכתוב להתיר לנו להחיות את בני התושבים, שנולדו לאב שהוא משאר האומות, ולאם כנענית, ולקנותם לעבדים. ^[3]

רבי עקיבא אומר: "לעולם בהם תעבודו", חובה היא, והמשחררם מבטל עשה.

ומקשינן: ודילמא רבי אליעזר ששחרר עבדו כדי להשלים מנין, לא משום ש"מצוה שאני", אלא משום דסבר לה רבי אליעזר כמאן דאמר שאין בזה, אלא רשות בעלמא היא!?

ולמה הוצרכנו לומר לעיל: "מצוה שאני"!?

ומשנינן: לא סלקא דעתך דיסבור כן רבי אליעזר, דהרי תניא בהדיא: רבי אליעזר אומר: "לעולם בהם תעבודו" - חובה היא. ובהכרח ש"מצוה שאני". ^[4]

אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון [בעוון שלשת הדברים הבאים, נענשים בעלי בתים, ויורדים מנכסיהם]:

א. משום דמפקי עבדייהו לחירותא [מוציאים את עבדיהם לחירות], ועוברים בכך על איסור עשה של "לעולם בהם תעבודו".

ב. ומשום דסיירי נכסייהו בשבתא [בודקים ומסתכלים בשבת בשדותיהם], כדי לעמוד על צרכי השדה.

ג. ועל דקבעי סעודתייהו בשבתא [קובעים הם את זמן סעודתם בשבת] בעידן שהחכם דורש בבי מדרשא. והיה להם לקבוע את הסעודה קודם הדרשה או אחריה, כדי שלא להפסידה.

דאמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים:

אחת קבעה סעודתא בשבתא, בזמן דרשת החכם בבית המדרש.

ואחת קבעה את עיקר סעודתא בערב שבת [בליל שבת] משום ביטול בית המדרש ביום. ושתיהן נעקרו!

זו משום שקבעה את סעודתה בזמן דרשת החכם; וזו משום שאת עיקר סעודתה היה לה לקבוע ביום, שכבוד יום קודם לכבוד לילה; ואם משום שחששו לביטול בית המדרש, היה להם לקבוע את הסעודה שלא בזמן הדרשה.

אמר רבה, אמר רב: המקדיש את עבדו, שאומר עליו "יהא הקדש" - יצא העבד לחירות.

ומפרשינן: מאי טעמא, משום שאין להקדש זה שום משמעות אחרת, מלבד יציאה לחירות - שהרי אין לפרש את דבריו שמקדיש את גוף העבד לגבוה, שהרי גופיה דעבד לא קדיש, לפי שאינו ראוי לא למזבח, ולא לבדק הבית.

ואף אין לפרש, שמתחייב להקדש את תמורת דמי העבד, שהרי לא קאמר "דמי עבדי עלי".

ובהכרח שבכוונתו להוציא את העבד לחירות. ^[5] והאי דקאמר לשון "הקדש", "דליהוי עם קדוש" קאמר. שמתכוין להכניסו בקדושת ישראל גמורה על ידי שיצא לחירות, וכמו שנאמר בישראל "כי עם קדוש אתה".

ואין זה דומה למקדיש בהמה טמאה [או כל דבר אחר שאינו ראוי למזבח], שקדושה היא בקדושת דמים. משום שבשאר דברים לא שייך לפרש ד"למיהוי עם קדוש", ולכן חלה בו קדושה לדמיו. אבל בעבד, ששייכת בו קדושת "עם קדוש", אין חלה בו קדושת דמים. ^[6]

ורב יוסף אמר משמיה דרב: המפקיר עבדו יצא לחירות! כי מאחר שהפקירו, כבר פקע קניינו ממנו, וזוכה העבד בעצמו, והרי הוא בן חורין.

מאן דאמר בשם רב: "המקדיש עבדו יצא לחירות", כל שכן שיודה רב במפקיר עבדו שיצא לחירות.

אבל מאן דאמר בשם רב "המפקיר עבדו יצא לחירות", סבר, שדוקא במפקירו להדיא אמר רב כן, אבל במקדיש לא אמר כן, משום שאין הכרח שכוונת רבו להוציאו לחירות, דדלמא כוונתו להקדש ממש, ולהתחייב את דמי העבד לגבוה, קאמר. ^[7] איבעיא להו: עבד שפקע קנין הממון שיש לרבו בו, וזכה העבד בעצמו - כגון שהפקירו רבו או הקדישו - האם עדיין הוא צריך גט שחרור, כדי להפקיע ממנו שם עבד לענין האיסור, ולהתירו בבת ישראל?

או דלמא, לא צריך הוא גט שחרור. כי מאחר ואין לרבו רשות בו, ממילא נעשה ישראל לכל דבר.

ופשטינן: תא שמע שהוא צריך גט שחרור, מהא דאמר רב חייא בר אבין אמר רב:

אחד עבד זה שהפקירו רבו, ואחד זה שהקדישו רבו, יצא העבד לחירות. ומיהו, צריך הוא עדיין גט שחרור, להכניסו בקדושת ישראל.

וכן היא שיטת רב. אבל שמואל סבר: אין צריך גט שחרור, ודריש כן מ"עבד איש": עבד שאין לרבו רשות עליו, אינו קרוי "עבד", כמובא לעיל.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין, מקשים אנו על שמועתנו בשם רב "המקדיש עבדו יצא לחירות", מהא דתניא:

המקדיש את כל נכסיו, והיו בהן עבדים, נעשה העבד קדוש לדמיו, ואין הגזברין רשאין להוציאן לחירות.

ואף שכל עבד קונה את עצמו על ידי שנותן כסף לרבו [ומצינו שיהיה לעבד כסף משל עצמו, כגון שנתן לו אדם כסף, על מנת שלא יהיה לרבו רשות בכסף זה], ויוצא בכך לחירות, עבד זה שהוקדש לדמיו, אין הגזברים רשאים לשחררו בכסף, ומשום שאין גופו קנוי להקדש, אלא דמיו בלבד, ורק הבעלים על גופו של העבד יכול לשחררו. ^[8]

אבל מוכרים הגזברים אותן עבדים שקדשו לדמיהם, לאחרים, ובכך הם מתחללים מקדושתם.

ואותן אחרים שלקחום מהקדש, אם ירצו, הרי הם מוציאין אותן לחירות.

רבי אומר: אומר אני, אף הוא [העבד עצמו] נותן להקדש את דמי עצמו, ויוצא לחירות. מפני שהגזבר הרי הוא כמוכרו את העבד לו [לעבד עצמו]. וכשם שהוא יכול למוכרו לאחרים בדרך מקח, אף יכול למכור לעבד את עצמו בדרך מקח, ולא בדרך שחרור.

הרי מוכח, שאין העבד משתחרר על ידי שהקדישו רבו, אלא נעשה קדוש לדמיו. וקשיא לרב דאמר "יצא לחירות". ^[9]

ומשנינן: וכי מתניתא קא רמית עליה דרב [מברייתא מקשה אתה על רב]!?

והרי רב תנא הוא, ופליג על התנא דברייתא, וסבר שאין העבד נעשה קדוש לדמיו, אלא יוצא לחירות.

תא שמע להקשות על רב מהא דתניא:

כתיב: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה', מכל אשר לו, מאדם עד בהמה"

ומפרשינן: "מאדם" - אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישם, הרי הם קדושים בקדושת דמים לבדק הבית.

וקשיא לרב שאמר אינם קדושים. ^[10] ובזה לא מצינו לתרץ שרב תנא הוא ופליג על ברייתא זו, שהרי מקרא דרשינן כן. ^[11]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דאמר "לדמי". שלא הקדישו סתם, אלא שנדר האדון במפורש, ואמר: דמי עבדי, עלי! שמתחייב לשלם את דמי העבד להקדש, ותו לא. ^[12]

ותמהה הגמרא על התירוץ:

אי הכי, אידך ברייתא דמקדיש עבדו - שהקשינו ממנה לעיל על רב - נמי נתרץ כן!? ונפרש שאותה ברייתא עוסקת בכגון שלא הקדיש את העבד עצמו, אלא נדר "הרי עלי דמיו".

ודחינן: אי אפשר להעמיד את הברייתא ההיא באומר "דמי עבדי עלי". דאי הכי, הא דקתני "אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות", תיקשי: גזברין, מאי עבידתייהו!? ^[13] וכי מה ענין גזברים לכאן!? והלא אין להקדש שום זכיה בגוף העבד, אלא תביעת ממון של דמי העבד בלבד יש לו על הבעלים, ותו לא.

ותו, מעוד סיבה מוכרחים אנו לומר שלא מדברת הברייתא בנודר להקדש את דמי העבד, דהא קתני "אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות". ואם מדברת הברייתא באומר "דמי עבד עלי", תיקשי, "אחרים", מאי עבידתייהו!? הלא אין להם לאחרים שום זכיה בעבד, שהרי אף להקדש לא היה בהם כלום.

ותו, מעוד סיבה לא ניתן להעמיד את הברייתא בהכי, שהרי קתני: "רבי אומר: אומר אני, אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו". ואי מיירי בנתחייב לדמי העבד, מאי "מפני שהוא כמוכרו לו"!? והרי לא זכה ההקדש בעבד, ועדיין ברשות רבו הוא, ואיך יכול הגזבר למכור את העבד לעצמו. ^[14]

תא שמע להקשות על רב מהא דתניא:

המקדיש את עבדו, אותו העבד עושה במלאכתו, ואוכל למחייתו ממעשה ידיו.

ולאו מעילה היא, משום שאין מעשה ידיו של העבד שייכים להקדש. לפי שלא הקדיש אלא את דמיו, ^[15] אבל גופו אינו קדוש.

הערות

^[1] כתב רש"י: "לאו משום דאיתתא מיפקדא אפריה ורביה"; כוונתו בזה, שבמשנה לקמן מא ב, מבואר, שחצי עבד וחצי בן חורין, משום שאינו יכול לקיים פריה ורביה שהרי כל הנשים אסורות עליו, תיקנו חכמים, שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין; ולזה ביאר רש"י כאן, שבחציה שפחה וחציה בת חורין לא כפו אותה משום פריה ורביה, כי היא אינה מצווה על זה, אלא מעשה היה, ונהגו בה מנהג הפקר; וכל זה מבואר בגמרא לקמן מג ב. ואם תאמר: הרי מוכח מדין המשנה לקמן דף מא שמשום פריה ורביה משחררין חצי עבד וחצי בן חורין, ולמה הוצרכה הגמרא להביא מדרבי יצחק! ? כתבו התוספות לעיל בעמוד א סוף ד"ה כל "משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה" [כמבואר במשנה לקמן], ודומה למה שאמרו בברכות מז ב, שמותר לשחרר עבדו כדי להשלים מנין משום ד"מצוה דרבים שאני".

^[2] כתב הר"ן [כ ב מדפי הרי"ף ד"ה כל]: משמע שאינו עשה גמור, שהרי אם עשה גמור הוא, איך הותר לעבור על עשה שבתורה משום מצות תפילת בציבור; ויש מתרצים, שלא אמרה תורה "לעולם בהם תעבודו" אלא משום שלא יתן להם מתנת חינם כעין "לא תחנם", וכיון שעושה כן משום מצוה, הרי שאיטנו עושה כן כדי לחון אותם אלא לצורך עצמו הוא עושה, ראה שם.

^[3] והטעם הוא משום שב"אומות הלך אחר הזכר", כמבואר ביבמות עח ב.

^[4] הקשה ה"פני יהושע": היות ורבי אליעזר עצמו סובר "לעולם בהם תעבודו" שהוא חובה, אם כן למה הקשתה הגמרא לעיל מדברי שמואל שאמר "עובר בעשה", ולא הקשתה מדברי רבי אליעזר עצמו! ? וראה מה שיישב; וראה עוד ב"הגהות וחידושים" הנדמ"ח בסוף המסכת, מה שכתבו עוד אחרונים בזה.

^[5] וקשה, איך יוצא לחירות בדיבורא בעלמא! ? והלא אף אם אמר בפירוש "הרי אתה בן חורין" לא מהני כלום, ואף השעבוד הממוני לא פקע בכך, וכדאיתא לקמן מ ב, שדוקא בשטר מהני לשון שחרור. וצריך לומר, שלשון "הקדש" מועיל יותר להוציאו לחירות, ואין הבעלים יכול לחזור בו, משום דקיימא לן בהקדש: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי", "פני יהושע". העולה מדבריו, שחידש כאן רב דין קדושה מחודש, שחל בעבד דין להתקדש בקדושת ישראל, והוא כעין חלות קדושת קרבן שחלה בבהמה, וזה נעשה על ידי דיבור בעלמא. אבל החזון איש [סימן קמז סק"ט] כתב, שהיות ואמר "יהיה קדוש", מפרשינן לדיבורו שרוצה להפקירו כדי שתוכל לחול בו קדושת "עם קדוש", והפקר הרי חל בדיבורא בעלמא. [ואף שעדיין צריך הוא גט שחרור, מכל מקום ההפקר מכשיר את השחרור, משום שמחמתו כופין את רבו לשחררו, ועדיין צריך עיון בזה]. ויעוין ב"אילת השחר" שהרבה לתמוה על דבריו.

^[6] נתבאר על פי רש"י; ותוספות פירשו, שגופו אינו קדוש להאסר בהנאה, כמו בהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית. ו"לדמי" - היינו, שימכר ויפלו דמיו להקדש - הרי לא על דעת כן הקדיש, אלא את גופו הקדיש. וכיון שאין גופו קדוש בקדושת הקדש, בהכרח ד"למיהוי עם קדוש" קאמר. ולא נתבאר בדבריהם, אמאי לא תפסה בגופו קדושת בדק הבית ויאסר בהנאה, ומאי שנא מהמקדיש בהמה טמאה? וב"חידושים מכתב יד" פירש, שאין קדושה נתפסת בגופו של אדם, ואפשר דהמקור לזה הוא מדפרט הכתוב בהקדש בהמה טמאה ובתים, ולא פירט בו עבדים. עוד כתב בשם הרמ"ה, שדוקא בדבר ששייך גופו לגמרי למקדיש תפסי קדושה בגופו, אבל עבדים אין שייך גופם לאדון לגמרי, שהרי אין יכול לכלותם. והרמב"ן פירש, ד"גופו לא קדיש", היינו דקנין האיסור של העבד לא נקנה להקדש, כוין שאינו קנין ממוני, ואין יד להקדש בדק הבית אלא בקנייני ממון. אכן בקנין הממון שבעבד שפיר שייך בו בעלות של הקדש בדק הבית. ונראה מדבריו דאף יאסר בהנאה, ודלא כתוספות. ולא נתבאר בדבריו, למה לא מפרשינן דהקדיש את קנין הממון שבו. אלא שהר"ן השלים בזה, שכשמקדיש את העבד, מסתמא רוצה להקדיש את כל הקניינים שיש לו בו, וכיון שאת זה אינו יכול לעשות, כאמור, מפרשינן לדבריו שכונתו לקדושת "עם קדוש".

^[7] ומלשון הגמרא נראה, דאם יאמר בפירוש "למיהוי עם קדוש", דליכא למיתלי בדמי, לכולי עלמא יוצא לחירות. וכן כתב החזון איש [סימן קמז סק"ג]. והקשה ב"אילת השחר", שהרי לדעת רב מפורש ברש"י לקמן, שאף אם יקדישם בפירוש לדמיהם, תחול בגופם קדושת עם קדוש, כי היות ושייך שיתפס קדושה בגופם, הרי היא חלה, אף שהוא לא הקדיש אלא לדמיהם. ואם כן, אמאי פליג רב יוסף, והלא אף הוא מודה דשייכא בהו קדושת "עם קדוש" היכא שיאמר כן בפירוש, ולמה לדבריו לא תפסי קדושה זו אף במקום שמקדיש לדמיו! ?

^[8] רש"י. והרבו הראשונים לתמוה בדבריו, דאם כן איך יכולים אחרים שקנו מהקדש לשחררו? והלא אם להקדש אין קנין בגופו, אף לאחרים שקנו מהם אין קנין בגופם. וכתב הרמב"ן, דאפשר שנתנו הבעלים הראשונים רשות לפודים מיד הקדש, לזכות את גוף העבדים. שמאחר שנסתלקה רשות הראשונים מהעבד, יכול אחר לזכות בו. ודמיא למוכר עבדו לגוי, שאין לגוי בו קנין איסור, ומכל מקום, אם חזר הגוי ומכרו לישראל אחר, קונה הישראל קנין גמור בעבד, ויכול לשחררו. ואף שבא מכח הגוי, עדיף הוא ממנו. ובראשונים הובאו דברי בעל המאור שפירש, דחכמים סוברים דאין כסף גומר בעבדים [כלומר, אין העבד יוצא לחירות בנתינת כסף לרבו, ונחלקו בזה תנאים לקמן לט ב], ואכתי צריך גט שחרור. והגזברים אינם יכולים לשחררו, כיון שאין להם יד בנכסי הקדש אלא למכור, אבל לא לתתם במתנה, ושחרור הרי הוא כמתנה. ורבי סבר, דכסף גומר בעבדים, ועצם נתינת הכסף מוציאתו לחירות ואין צריך גט שחרור. ויש כח ביד הגזברים לשחרר באופן זה, משום שהוא דרך מכירה. והרמב"ן כתב, דלכולי עלמא כסף גומר בעבדים, אלא דחכמים סוברים, שכשם שאין הגזברים משחררים בשטר, כן אינם יכולים לשחרר בכסף, משום דאיתקש יציאות להדדי, וכל שאינו משתחרר בשטר, אף אין משתחרר בכסף. ומעין זה הובא ב"חידושים מכתב יד" בשם רבינו יונה, אלא שלא כתב כן משום היקש, אלא מסברא, שאין הגזברים ממונים אלא למכור, אבל אין להם יד לשחרר [וכסף הגומר בעבדים, בתורת שחרור הוא, ולא מכירה]. ותוספות כתבו, שאיסורו הוא משום דנראה כמזלזלים בנכסי הקדש.

^[9] והקשה הרשב"א לפירוש רש"י בסוגיין, דסברת רב שייכא רק היכא שהקדיש את העבד בפני עצמו, אבל אם הקדישו בכלל שאר נכסיו, הרי בין כך אין כונתו בהקדש הכללי לקדושת עם קדוש, אלא להקדש סתם, ומהיכי תיתי דכלפי העבד כונתו שונה. ולדרך ה"פני יהושע" בדעת רש"י [הובאה בהערה 5 לעיל], יש ליישב, דאף דהקדיש את העבד בכלל נכסיו, כונתו שתחול על כל דבר הקדושה השייכת בגופו.

^[10] ואף שהכתוב מדבר בחרמי כהנים, ופשיטא שהם שייכים אף בעבדים, שהרי הוא כנותנם במתנה לכהנים, צריך לומר, דמדכתיב בסיפא דקרא "כל חרם קדוש הוא לה"', מרבינן עבדים אף לחרמי בדק הבית, וריבויא ד"מאדם" קאי גם כן עליהם. רמב"ן.

^[11] וקשיא, הא לשון "חרם" לא מתפרש דליהוי עם קדוש, ורק בלשון הקדש שייך לפרש כן. ויש לומר, דאף "חרם" לשון שחרור הוא. שאוסר את העבד לכל העולם כחרם, שלא יהא שום אדם רשאי לעבוד בו עבודת עבד. ואף הוא לשון "הפקר", שמפקיר זכותו ממנו. ראב"ד. ואף התוספות הקשו כן לשיטת רש"י, מיהו על פי דרכם כתבו דלא קשיא, שלא בא להוכיח מחרמים אלא ששייך שתתפס בגופם של עבדים קדושת בדק הבית לאוסרם בהנאה.

^[12] רש"י. ותוספות והראשונים פירשו, שמקדיש את דמי העבד לכשימכר. ויעוין ב"חידושים מכתב יד" בשם רבינו יונה, שרב לשיטתו בזה, הסובר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. עוד כתב, שאין מקדיש את הדמים, אלא את העבד לדמיו, והיינו כמקדיש דקל לפירותיו, דחשיב דבר שבא לעולם.

^[13] רש"י. ותוספות על פי דרכם [הובאה בהערה 12] פירשו, דפריך "גזברים מאי עבידתייהו" למוכרם לאחרים! ? והלא זה שהקדישו לדמיו הוא יפדנו, ויהיה העבד שוב שלו. ויעויין במהרש"א שנתקשה בדבריהם, ופירשם על דרך הרמב"ן, שמאחר ואין לו להקדש אלא קנין ממון בלבד, ואין קנוי לו קנין האיסור, אין לגזבר כח לשחרר את האיסור שבו, וכן אין האחרים שקנו מיד ההקדש יכולים לשחררו.

^[14] ואם תאמר, לוקמה כגון שאמר הרי הוא קדוש לדמיו, שהוא קדוש להמכר, ושיפלו דמיו להקדש, כמו המקדיש קרקע ובהמה טמאה. ויש לתרץ, דכיון ששייך בגופו לשון קדושה במשמעות "עם קדוש", אף כשמקדישו לדמיו, חלה עליו קדושת הגוף. וכדקיימא לן: המתפיס תמימים לבדק הבית, אין יוצאין מידי מזבח! כלומר, כל דבר שייכת בו קדושת הגוף, הרי היא תופסת בו אף כשהקדישו רק בקדושת דמים, רש"י. והקשו תוספות, והלא אף דקדושים למזבח, מכל מקום דמיהם גם כן מוקדשים לבדק הבית, וצריך לפדותם ויפלו דמיהם לבדק הבית, ורק אחר כך מקריבם למזבח. ואם כן, אף דבגוף העבד חיילא קדושת עם קדוש, מכל מקום דמיו קדושים לבדק הבית. וביאר ב"תורת גיטין" בדעת רש"י, שדוקא במתפיס תמימים לבדק הבית כן הוא, משום שאפשר למוכרם לאחרים עם קדושת גופם. מה שאין כן בעבדים, כיון שנתפס גופם בקדושת ישראל, שוב אינו בר מכירה, שהרי אין דמים לבן חורין, הלכך לא תופסת בדמיהם בעלות בדק הבית.

^[15] ומכאן נראה לכאורה כדברי התוספות, שאינו מקדיש את גוף העבד, אלא רק את דמיו לכשימכר, ואין גופו נאסר בהנאה. ויעויין ברמב"ן שעמד בזה. אלא שרש"י כתב כאן להדיא, "הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה", ולפי זה צריך ביאור, למה לא נאסרים מעשי ידיו. וב"חידושים מכתב יד" פירש, דאמדינן לדעתו שלא הקדיש אלא את מותר מעשה ידיו מעבר למה שנצרך לו למחייתו, כדי שלא ימות העבד ברעב, ולתועלת ההקדש הוא. מיהו, אם יקדיש בפירוש את כל קנין הממון שיש לו בעבד, יהיה הדבר תלוי בפלוגתא, באם יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" ; ויעויין לעיל יב ב.

וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק כהסבר מדוע כפו אותו לעשות כן: מנהג הפקר (זנות) נהגו בה אנשים. משמע שמשום שהיא גורמת לאיסור מותר לשחרר אותה!

ודוחים: הכי השתא [וכי כך הוא הדבר] כיצד אתה משווה?! התם [שם] כשהיתה חציה שפחה לא לעבד חזיא [היא ראויה] להינשא ולא לבן חורין חזיא [היא ראויה], ומשום כך מובן מדוע היא מפקירה את עצמה, ואין אפשרות לפתור את הדבר בדרך אחרת אלא בכך שישחררוה. הכא [כאן] אפשר לאדון דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה [שייחד אותה, את השפחה הזו לעבדו וישמור אותה] העבד מפני האנשים לבל יעשו עימה איסורים, ולא צריך הוא לשחררה בשל כך.

א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר במצות עשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו), וזו מצות עשה שצריך לעבוד בעבדים כל ימי חייהם, ולכן אסור לשחררם.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת להתפלל ולא מצא עשרה אנשים שיש בהם כדי מנין לתפילה בציבור, ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה, משמע שמותר לשחרר עבד! ומשיבים: לצורך מצוה שאני [שונה] הדבר, שמשום מצוה של תפילה בעשרה מותר לעשות דבר זה.

על כך מקשים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: "לעולם בהם תעבדו" — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה היא. ודילמא [ושמא] ר' אליעזר סבר לה [סבור] כמאן דאמר [כמי שאומר] רשות, וממילא אין להוכיח מכאן — לשיטת הסבורים שאסור לשחרר עבד — שמותר לשחרר משום מצוה!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שכך סובר ר' אליעזר, דתניא בהדיא [שכן שנויה ברייתא במפורש] בענין זה, שר' אליעזר אומר: "לעולם בהם תעבודו" — חובה הוא.

ובאותו ענין אמר רבה: בהני תלת מילי [בגלל שלושה דברים אלה] נחתי [יורדים, מתרוששים] בעלי בתים מנכסיהון [מנכסיהם]: דמפקי עבדייהו לחירותא [שמוציאים את עבדיהם לחירות], ודסיירי נכסייהו בשבתא [ושמסיירים ובודקים נכסיהם בשבת], ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא [ושקובעים סעודתם בשבת בזמן בית המדרש] ועל ידי כך נמנעים מלבוא לשמוע את הדרשה, וכפי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא [סעודה בשבת] ואחת קבעה סעודתא [סעודה] בערב שבת, ושתיהן נעקרו, אחת משום ביטול בית המדרש, והשניה משום שעל ידי סעודה זו נכנסו לשבת כשהם שבעים ולא יכלו לאכול את סעודת השבת לתיאבון.

ב אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו יצא לחירות ומסביר: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גופיה [גופו] של העבד לא קדיש [קדוש] שהרי הוא אינו יכול להתקדש בקדושת הגוף כקרבן. ואף שיהיה העבד קדוש רק לדמי [לדמים, למחירו] לא קאמר [אמר] בעליו, אם כן בהכרח יש לומר דליהוי [שיהיה] "עם קדוש" (ישראל) קאמר [אמר], שזו היתה כוונת הדברים כשאמר שמקדיש אותו, ונמצא ששיחררו בכך.

ורב יוסף אמר בשם רב: המפקיר עבדו יצא לחירות. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] בשם רב מקדיש עבדו יצא לחירות — כל שכן שהוא סובר שכן הדין במפקיר, אבל מאן דאמר [מי שאומר] מפקיר עבדו יצא לחירות, אבל מקדיש לדעתו לא יצא לחירות. ומדוע? — דלמא לדמי קאמר [שמא כשהקדיש אותו — לדמים אמר] כשאר הקדש לצורך בדק הבית, שמוכרים אותו ומשתמשים בדמיו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בשני מקרים אלה, של מקדיש ומפקיר עבדו, שאמרנו שיצא בהם לחירות, האם צריך האדון גם לכתוב גט (שטר) שיחרור, או לא צריך? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה, מקדיש ומפקיר — יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו], כלומר, על אותה הלכה שרבה עצמו אמר בשם רב יש מקום להקשות. כיצד? שנינו: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן, את העבדים, לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר, אומר אני: אף הוא, העבד נותן דמי עצמו ויוצא לחירות, מפני שהוא הגזבר כמוכרו לו (לעצמו). ומכל מקום אפשר ללמוד מכאן שעצם הקדשת העבד אינה מוציאה אותו לחירות! ודוחים: מתניתא קא רמית עליה דרב [מברייתא אתה מקשה על רב]? רב עצמו תנא הוא ופליג [וחולק] על ברייתא זו.

ומביאים קושיה אחרת על רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הנאמר: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו... מאדם ובהמה" (ויקרא כז, כח). ודרשו חכמים: "מאדם" — אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים, משמע שאפשר להקדישם, ולא יצאו לחירות בכך! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאמר במפורש שמקדיש אותם לדמי [לדמים].

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפשר לומר שבברייתא אידך [האחרת] שהקשינו ממנה, ותירצנו שרב חולק עליה, נמי [גם כן] מדובר שאמר האדון שהוא מקדיש את עבדיו לדמי [לדמים] ואין צורך לומר שרב חולק על אותה ברייתא!

ומשיבים: שם אי אפשר לתרץ כך, כי אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שאמרו בברייתא שאין הגזברים רשאין להוציאן לחירות, גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] וכיצד יוציאו אותם לחירות אם לא זכו אלא בדמיהם?

ותו [ועוד], מה שנאמר שם: אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אחרים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם], מדוע יוציאו הם את העבדים לחירות? ותו [ועוד], מה שנאמר שם: רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, ואי לדמי [ואם לדמים] הקדישו, מאי [מה] פירוש "מפני שהוא כמוכרו לו"? וכל זה אינו מתיישב אלא לפי השיטה שההקדש הזה גורם הקדש לגופם של העבדים, אלא מכיון שאי אפשר לעשות דבר בגופם, צריך לפדות אותם באיזה אופן, ואין הברייתא כשיטת רב.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת נגד שיטתו של רב, ממה ששנינו: המקדיש עבדו — העבד עושה (עובד עבודה) ואוכל בשכר עבודתו, מפני שלא הקדיש האדון אלא את דמיו של העבד. משמע שהקדש חל עליו, ואינו משתחרר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the court forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said in explanation of why they forced him to do this: They took liberties with her, i.e., people engaged in sexual intercourse with her freely. This demonstrates that it is permitted to free a slave to prevent people from violating prohibitions.

The Gemara rejects this proof: How can these cases be compared? There, in the case of a half-maidservant half-free woman, she is not fit for marrying a slave and she is not fit for marrying a freeman. This is why she is available to all, and the only way to solve this problem is to emancipate her. Here, in the case of the maidservant, it is possible for the master to assign her to marry his slave, and that slave will guard her from people who wish to be promiscuous with her. Therefore, it is not necessary to emancipate her.

§ The Gemara returns to discussing the matter itself cited above. Rav Yehuda says that Shmuel says: Anyone who emancipates his slave violates a positive mitzva, as it is stated: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46). This is a positive mitzva requiring that one subjugate slaves their entire lives. Therefore, it is prohibited to emancipate them.

The Gemara raises an objection from a baraita: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue to pray, and he did not find a quorum of ten men, and he emancipated his slave and had him complete a quorum of ten. This demonstrates that one is permitted to emancipate his slave. The Gemara answers: Freeing a slave to enable the performance of a mitzva, e.g., completing a quorum, is different. This does not demonstrate that in general one is permitted to emancipate his slave.

The Gemara raises an objection from a baraita to the proof citing the incident involving Rabbi Eliezer: The Sages taught: “Of them may you take your bondmen forever,” is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is an obligation. The Gemara now explains the Gemara’s objection: But perhaps Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of the one who says that it is optional. Therefore, the incident involving Rabbi Eliezer cannot serve as a proof that even those who hold that it is prohibited to free a slave would hold that it is permitted to free a slave to enable the performance of a mitzva.

The Gemara answers: It cannot enter your mind to say that Rabbi Eliezer holds that enslaving them permanently is optional, as it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Eliezer says: “Of them may you take your bondmen forever” is an obligation.

In connection with this issue, Rabba said: With these three matters homeowners become impoverished: That they emancipate their slaves; and that they inspect their property on Shabbat; and that they set their meals on Shabbat at the time of the sermon in the study hall, so that they miss it, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: There were two families in Jerusalem, one that set its meal on Shabbat and one that set its meal on the eve of Shabbat, and both of them were uprooted. One family was uprooted because they caused the suspension of Torah study, and the other was uprooted because by eating their meal on Shabbat eve, they did not properly distinguish between Shabbat and Shabbat eve.

§ Rabba says that Rav says: With regard to one who consecrates his slave, the slave is emancipated. The Gemara explains: What is the reason for this? He did not consecrate the slave himself, as the slave cannot become consecrated to be an offering. If you say that it is only with regard to his monetary value that he is consecrated, i.e., the owner pledges to give the value of his slave to the Temple, his owner did not say this. Therefore, it must be that he said that this slave should be a member of the sacred nation, meaning that the slave should be emancipated and become a Jew.

And Rav Yosef says that Rav says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated. The Gemara points out: According to the one who says that one who consecrates his slave emancipates him, this is all the more so with regard to one who renounces ownership. But according to the one who says that one who renounces ownership of his slave emancipates his slave holds that this is the halakha only if one renounces ownership of his slave; but one who consecrates his slave does not emancipate him, as perhaps when he consecrated his slave he said that his slave is consecrated with regard to his monetary value, he should be sold and the profit donated toward the Temple maintenance.

A dilemma was raised before the Sages: In both of these cases, where the slave is emancipated after his owner renounces his ownership of him or consecrates him, does the slave require a bill of manumission, or does he not require a bill of manumission? The Gemara suggests a proof to resolve this dilemma: Come and hear that which Rav Ḥiyya bar Avin says that Rav says: In both this case, where one consecrates his slave, and that case, where one renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.

Rabba said: And we raise an objection from a baraita to our halakha that Rav said that one who consecrates his slave emancipates him: With regard to one who consecrates all his possessions, and among them were slaves, the Temple treasurers are not allowed to emancipate them. However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that the act of consecrating one’s slave does not emancipate him. The Gemara rejects this argument: Do you raise an objection to Rav from a baraita? Rav himself is a tanna, and, as such, has the authority to dispute the determination in the baraita.

The Gemara raises another objection from a baraita to the opinion of Rav: Come and hear: “Notwithstanding, no dedicated thing that a man may dedicate to the Lord from all that he has, whether of man or beast, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed” (Leviticus 27:28). The Sages interpret the verse as follows: “Of man”; these are his Canaanite slaves and maidservants. This demonstrates that one may consecrate his slaves and they are not emancipated as a result. The Gemara answers: With what are we dealing here? This is referring to a case where the master said explicitly that he is consecrating them with regard to their monetary value.

The Gemara asks: If that is so, then why not say that the other baraita quoted above is also referring to a case where one said explicitly that the slave is consecrated with regard to his monetary value? Why is it necessary to answer that Rav disagrees with that baraita?

The Gemara answers: If that is so, that the baraita is referring to one who said that the slaves are consecrated only with regard to their monetary value, then why does the baraita state that the Temple treasurers [gizbarim] are not allowed to emancipate them. The Temple treasurers; what are they doing in this discussion? They would never be able to emancipate the slaves, as the slaves were never actually consecrated.

And furthermore, the baraita states: However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Others; what are they doing in this discussion? They also should not be able to emancipate the slaves. And furthermore, the baraita states: Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. And if the slave was consecrated only with regard to his monetary value, what is the meaning of: Due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself? The baraita makes sense only according to the opinion that one who consecrates a slave consecrates the slave himself, and since there is nothing for the Temple to do with the slave, he must be redeemed and the money used in his place. Therefore, the baraita contradicts Rav’s opinion.

The Gemara raises another objection to Rav’s opinion from a baraita: Come and hear: In a case of one who consecrates his slave, the slave works and is sustained as compensation for his labor, as the master consecrated only his monetary value and donates that sum to the Temple treasury. This demonstrates that the slave does not become consecrated, as he may still work for the master, and he is also not emancipated.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר. פרש"י ז"ל שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד' הבית דאינו מחוור דהא מקדיש בהמה טמאה נמי קדיש גופה שהרי מועלין בה עד שתפדה אלא ה"ק קנין הגוף שיש לישראל על העבדי' א"א להקדש לקנותו שאין יד להקדש בדק הבית אלא לקנות ממון וזה אינו קנין ממון ששני קנינין יש בעבד א' קנין ממון דחיי' למעשה ידיו וא' קנין הגוף שהוא אסור דומי' דקנין אישות דלא פקע אלא בגיטא דחירותא אע"ג דפקע קנין ממון שבו כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו ולא מצינו די זה אלא להדיוט אבל לא להקדש.

והא דאותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים וכו'. פירש"י ז"ל שאין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות ואפילו נתנו דמי עצמן ואף ע"פ שאמרו עבד קונה עצמו בכסף משום שאין גופו קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמיו וזה דרך שחרור הוא ור' סבר אף ניתן דמי עצמו ויוצא ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו וזה אינו נכון שהרי פי' הרב עצמו בהמה טמאה לדמי קאמר כיון דליכא למימר ליהוי עם קדוש קאמר וכאן נמי אין לומר כן שהרי בכלל נכסיו הקדיש וא"א בשאר נכסים לומר שיהו עם קדוש קאמר אלא הקדש ממש ותו אחרינא מאי עבידתייהו כיון שלא קנה הקדש אלא קדושת דמים ואון לו יד בשחרורו משום דקנין דמים הוא וקנין הגוף לבעלים הראשונים הוי ואינהו היו צריכים לשחרר ואפשר שנתנו הני רשות לבעלי' האחרונים מאחר שנסתלק רשות הראשון מעליו למה זה דומה למוכר עבדו לכותי ומכרו לישראל ולפי פי' זה נאמר שישראל קונה בו קנין הגוף ואע"פ שבא מכח הכותי אינו ככותי ושני משחררו, אבל מ"מ אין הפי' נכון.
ומקצת המפרשים אומרים בו ל"א שהיא נכון דת"ק סבר כסף אינו גומר והם אינם רשאים לכתוב לו גט שחרור שאינה אלא מתנה ואין גזברין אלא אפוטרופין בעלמ' וכן שנינו בבריית' פ' הניזקין שאין האפטרופסין רשאין להוציא אותן לחירו' ור' סבר כסף גומר בו וכיון שכן רשאין הם למוכרו לעצמן בין דרך מקח בין דרך שחרו' שאינו אלא כפודה הקדש מב"ה ותיובתין מדקתני אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותם ואחרים דאלמ' קני קנין הגוף ואם כתבו לו בעלים ראשונים גט שחרור לא יצא לחירות וכ"ש מדר' דאמר בהדיא אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואינו צריך גט שחרור הראשון אלמא יש יד למקדיש לקנות בעב' קנין הגוף וק' לרב ואוקי' לרב דתנא הוא ופליג.
ויכולנו לפרש דכ"ע כסף גומר בו אלא דת"ק סבר אין לגזברין ולאפוטרופין לשחרר בכסף כשם שאין גיטין כלום שלא נתנה תורה רשות לשחרר אלא לבעלים גטו דומיא דגט אשה וכספו נמי כגט דיציאות אתקוש להדדי כנ"ל. ולפי פי' זה אפשר היה דהלכה כרב ותו אקשי' עליה דרב מדתני' בספרי מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קני לדמי.
ואיכא דדחי אשמעתין הא כי כתוב בתורה קרא אחרמי כהנים כתיב דכתי' לא ימכר ולא יגאל ודרשינן לא ימכר מכר גזבר ולא יגאל לבעלים ומהיעשה להם יתנם לכהן דכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וכיון דבחרמי הכהנים עסקינן פשיטא שהם קונים אותם קנין הגוף שהרי אין לההקדש עליהם כלום אלא כנותן מתנה לכהן דמי ולמה יצאו לחירות וא"ל כי קא מרבינן עבדיו ושפחותיו הכנענים אפילו לחרמי בד' הבית מרבינן להו ומסופי' דקרא נפקא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' ודרשינן מיניה התם חרמי בד' הבית וכי כתב מאדם אכולהו קאי.
וא"ק הא בלשון חרם קאמר דליכא למימר דליהוי עם קדוש קאמר אלא ע"כ לדמי קאמר וי"ל ה"נ הא אפשר לומר דלישנא דשחרור הוא דאסרי' ליה אכ"ע כחרם שלא יהא אדם רשאי לעבוד בו עבודת עבד וזהו לשון הפקר שמפקיר בו זכותו ממנו, כך פי' הראב"ד ז"ל.
וי"א דכי אמרינן לעיל לדמי לא קאמר משום דאין במשמעות הלשון כן ואפילו לא היה אפשר לומר ליהוי עם קדוש קאמר לא היה משמע לדמי הואיל ואין גופו קנוי להקדש אבל בבהמה טמאה קנין הגוף יש לו בה ככול קנין הגוף שיש להדיוט בה כמו שפי' למעלה והכא משמע דקדיש לדמי.
ומפרקינן הב"ע דאמר לדמי פירש"י ז"ל דאמר דמיו עלי הקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה ואקשינן א"ה אידך נמי דאמר לדמי א"כ אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו מאי רשות יש להם בעבד הלא אין להם על הבעלי' אלא מעות.
וא"ק ולוקמ' כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש למכור ורשותן עליו למוכרו כמקדיש בהמה וקרקע כיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדושה בגופו למיהוי בן חורין כמקדיש תמימים לבד' הבית דאין יוצאין מידי מזבח כדאמרינן בכריתות ותמורה אלו דברי רש"י ז"ל וזה הפי' גם אינו עולה כהוגן משום דאי דמי עלי קאמר א"כ מאי מאדם איכא ותו אפילו בן חורין נמי דהא תנן בערכין האומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק אלמ' תני עלה אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים.
ודקאמר אפילו אמר הרי הוא קדוש לדמיו נתפס לחירות דומי' דמתפי' תמימים לבדק הבית שאינן יוצאין מידי מזבח קשי' טובא דמתפי' תמימי' לבדק הבית מדאוריית' ולא חיילא עלייהו קדושת הגוף אלא רבנן הוא דתקון משום דלא שכיחי תמימים דהא אפילו בדוקין שבעין פסול כדאית' בפ' המנחות והאי טעמ' לא שייך גבי עבד ותו דהתם נמי פודין אותם מיד הקדש בדק הבית ליקר' על גבי המזבח וכי נפקי מיד הקדש נפקי ואם פדה אותם אחר חולין הן בידו אלא שחוזרין ולוקחין אותם ממנו ממעות תרומת הלשכה ומקדישין אותם ליקר'.
אלא ה"פ:דקאמר לדמי הרי הוא קדוש לדמיו ואעפ"כ אין גזברין יכולין למוכרם לאחרים שיהיו מוציאין אותם לחירות לפי שאין לההקדש עליו אלא קנין דמיו ולא מבעי' לרב דאמר אין הקדש קונה לעולם קנין הגוף בעבדים אלא לכ"ע נמי כשפי' לדמי אין להם עליו אלא דמים ואע"פ שאמרו בפ' האומר בערכין קדש שור לדמיו הקדש ומועלין בו שאני התם שהוא גופו ממון הוא וכי אמר לדמיו קדש הוא לגמרי שהוא עצמו דמים הוא אבל כאן בעבד ב' קניינין יש בו וא' קנין ממון וא' קנין הגוף שאינו אלא אסורא בעלמ' דומי' דקנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציאם לחירות לדברי הכל שנראין קנין הגוף ויש לבעלים הראשונים עליו ושהן משחררין וכבר נתפרש זה למעלה.
ואקשינן תו מהא דתני' המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו דמשמע דבמקדיש סתם עסקינן ודמיו עליו הקדש ולא יצא לחירות. ומפרקינן הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואע"ג דלא דמי למעריך פחות מבן חודש דהתם אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש ואמר ואמר לשם דמים אבל הכא א"ל שיהא עם קדוש קאמר ואינו מוציא דבריו לבטלה אלא משום דר"מ סבר דאין אדם אומר לשון הקדש אלא א"כ נהנה בו הקדש וכאן כיון שהיה לו לאומרה בלשון שחרור ואומרה בלשון הקדש הקדש חל עליו לעולם.
ועדיין יש כאן שאלה כי אקדיש סתם ס"ל דלא ליהוי עם קדוש קאמר אלא סתם הקדש ממש ליקדיש לגמרי ואמאי עושה ואוכל מ"ש מאומר שור זה להקדש שמועלין בו ומוסיפין חומש בפדיונו י"א עבדו כגופו וכי אקדשיה סתם כאומר דמיו עליו אבל שורו כממונו ולגמרי' אקדשיה ולאו מילת' היא וכבר כתבנו שפי' הא דאיירי' לא קאמר שאין במשמע לשון מקדיש סתם שיהא קדוש לדמים וכיון דגופיה לא קני שאי אפשר להקדש לקנותו ולדמי לא משמע אלא משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה אין לך בו אלא מועט שבהקדשות והיינו דמיו ומעיקרא קס"ד דמילת' משום דאי לא עבדא מאן אכלי' להקדש הילכך לא הקדיש אלא דמיו שיאכל העבד ויתקיים ברשות הקדש ואומדן דעתא בעלמ' הוא. ולי נראה דה"ק עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו לא שיקדשו ידיו וגופו ממש לפי שאין בדין ממון שיאמר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך ודינא קתני.
ובתוספות חכמי הצרפתים ז"ל מפ' גופי' לא קדיש כלל אפילו שיהא קדוש לדמיו לדמי לא קאמר אבל אם אמר לדמי קדושים כשיבואו לעולם כי ההיא דאמרינן בערכין לכשיבאו דמיו לעולם יקדשו ואפי' כרבנן דאמרי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיון דעבד הקדש דמים נמי כמי שבאו לעולם דמו א"נ רב כר' מאיר וכן הא דתני' מאדם ואוקימנ' לדמי כגון דאמר לכשיבאו לעולם דמיו יקדשו ואין כאן בבן חורין שאין לו דמים לימכר והשמועה פשוטה לפי דרך זו.

מצוה שאני. תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחי עשה שבתורה, ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין שנאמר בעכו"ם לא תחנם, אבל כשהוא משחררו כשנותן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וי"ל נמי אין ה"נ דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס [ברכות ו' ע"ב].

הא דאמרינן: מצוה שאני. הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.
והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (גיטין מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו.
והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (גיטין מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

ואחת קבעה סעודתא בערב שבת. פירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (קא, א) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים. הכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.

מעתה אין צריך לומר שכן בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינו יכול ליחדה לעבדו שמצוה בכך ולא סוף דבר למניעת איסור לאו אלא אף לכל סרך מצוה והרי אמרו בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע"פ שאין תפלה במנין עשרה מן התורה מ"מ עשה זה אף לדעת האומר חובה שהלכה כמותו מכל מקום הקלו בו לכל צד מצוה אפי' מדברי סופרים והוא הדין לכל צורך רבי' ויש שואלין וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והואיל ומ"מ עשה הוא היאך מעבירין אותו כדי שיזכו אחרים עד שמכאן פסקו קצת מפרשים כר' ישמעאל שאינו אלא רשות והוצרך להתיר משום דבשאר עממין כתוב לא תחיה כל נשמה וא"כ מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואין נראה כן דודאי הלכה כר' עקיבא דקאמר חובה ועוד דהא ר' אליעזר קאי כותיה אלא שאף העשה אעפ"י שהוא מן התורה הקלו בו במקום מצוה מצד שאינו שוה בכל שאין עליו חובה לקנות עבד לקיים בו לעולם בהם תעבודו:

כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת לידע מה הם צריכים וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואע"פ שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אע"פ שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ"מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך:

המפקיר עבדו כבר ביארנו שיצא לחירות אלא שצריך גט שחרור וכופין את רבו וכותב לו גט חירות אבל המקדיש עבדו נחלקו בו רבה ורב יוסף בשם רב ולדעת רבה קדוש ויצא לחירות מאי טעמא גופא לא קני לדמי לא קאמר ואע"ג דאי אקדיש בהמה טמאה קדושה לדמים מ"מ בבהמה טמאה הוא מקדיש כל מה שיש לו בו ואין לו לפרוט בו לאי זה דבר הוא מקדישו שמקדישו הוא לגמרי אלא שמצד שאינה ראויה למזבח אין ההקדש מתפשט אלא לדמים אבל עבד כנעני יש לו בו שני קנינים קנין ממון למעשה ידיו וקנין הגוף שלא להשתחרר אלא בגט וכשהוא מקדישו היה לו להזכיר אי זה מהם הוא מקדיש וא"כ גופא לא קדיש שהרי אינו ראוי למזבח ולדמי לא קאמר והרי היה לו להזכיר שקנין הממון שבו הוא מקדיש וא"כ לא נתכון זה אלא לעשותו מכלל עם קדוש ולדעת רב יוסף לא יצא לחירות והרי הוא קדוש לדמיו שאין לקדושת הגוף שבו מקום להקדש וודאי לדמיו נתכוון והלכה כרב יוסף מעתה המקדיש עבדו ושפחתו או המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים הרי הן קדושים ועל זו אמרו שאין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות שלא הקדיש קנין הגוף שיש לו בו להיות שחרורו בידו אלא קנין ממון שבו אבל מוכרין אותו לאחרים שהמכירה בכלל קנין דמים היא וכשנמכרה להם הוה ליה כמי שמכרוה בעלים הראשונים ונתרוקנה להם זכותם ויכולין לשחרר כדין מוכר עבדו לגוי וחזר הגוי ומכרו לישראל אבל לשחררו לא ולא עוד אלא שאף אינו יכול לקבל דמי עצמו ממנו שיתנו לו אחרים על מנת שלא יהא רשות לגזבר בהם שזה דרך שחרור הוא ואפילו לא עשה כן דרך פדיון אלא דרך מקח וממכר מ"מ אין זה דרך מכר אלא דרך פדיון ופדיון הוא דרך שחרור ולמדת מדברינו שאין הלכה כרבי ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו כמותו לומר שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו יש מפרשים אין הגזברים רשאים לשחררו שאין שחרור אלא למי שהדבר שלו אבל גזבר אין העבד לו אלא שהוא עליו כאפטרופוס והרי אמרו אין האפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים כלומר לתועלת היתומים והרי דין גזבר ואפטרופוס שוה:

סתם חרמים כלומר שלא אמר שהוא מחרים נכסיו לשמים שאילו כן אף הם לבדק הבית ויכול לפדותם בשוייהם והדמים לבדק הבית ואלו הן הנקראים חרמי שמים אבל סתם חרמים הוא שאומר שיהו נכסיו חרם והרי הם לכהנים ואינם נפדים שנאמר לא ימכר ולא יגאל אלא ניתנין לכהנים כתרומה וכשם שביארנו שיכול אדם להקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים כך הדין בחרם:

לענין ביאור הסוגיא יש שואלים היאך הקשו מזו לרב שהרי זה בחרמי כהנים וודאי ראוי לומר שיהא גופם קנוי לכהן כאלו נתנוהו לו אלא שמ"מ אף לדעת זה רבויא דקרא דמרבי עבדים לחרמות אף לחרמי בדק הבית כן דהא בסופא דקרא כתוב כל חרם קדש קדשים הוא ליי וכבר דרשו שם במקומו חרמי בדק הבית ואכולהו כתוב מאדם ושמא תאמר והרי מ"מ בזו לשון חרם קאמר ואין בו לומר דליהוי עם קדוש ואף רב מודה בה אין זה כלום שאף זה איפשר לפרש בו שיהא עליו כחרם שלא יוכל להשתעבד בו ושאלה זו יש לה מקום אף לראשונה ר"ל המקדיש נכסיו שאף זה הואיל ומקדיש נכסיו בכלל הוא לא שיך למימר ביה דלהוי עם קדוש והיה לנו לומר שאף רב מודה בה אלא שבזו איפשר שהוא סובר דמקדיש נכסיו לאו דוקא והוא הדיו למקדיש עבדיו בפרט או שמא מכל מקום כל שאדם מקדיש נכסיו אנו דנין כאלו הוקדש כל דבר בפרט ודנין את כל אחת כפי הראוי לה:

ולענין מה שתירץ הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יש גורסין דאמר דמי כלומר דמי עבדי עלי וזהו שהקשה אי הכי אידך נמי דאמר דמי וא"כ גזברים מאי עבדתייהו וכולהו קושיאתה ואין נראה כן דאם כן מאי מאדם איכא אין כאן אלא חוב בעלמא ואף בבן חורין כן אלא ודאי לדמי קאמר ר"ל שיהא קדוש לדמיו ושמא תאמר א"כ היאך הקשה לו גזברים מאי עבידתיהו והרי בזו רשותם עליו למכרו לדעת רב מיהא אינו כן שכל שהוא אומר לדמיו פירושו לקנין הממון שיש לו בו ר"ל למעשה ידיו ונמצא שלא הקדיש אלא מעשה ידיי שזה שהיזקק להזכיר דמיו לרעתו היא מפני שהוא סובר שאם לא הזכיר לדמיו יצא לחירות ומ"מ לדידן אף לדמיו רשאי ימכרו ונמצא שלא באה הסוגיא אלא לדעת רב וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שבמחילה מכבודם יש לפקפק בהם ושמא תאמר היאך איפשר לפרשה לדמי והלא מקדיש נכסיו הוא בכלל ולא הוזכר העבד בפרט איפשר שכך הוא אומר כל נכסיו מוחרמים לדמיהם ולשיטה ראשונה דמי כל נכסיו עליו:

אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כתנאי לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אמר חובה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בעידן מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתא בערב שבת וא' קבעה סעודתא בשבת ושתיהן נעקרו:

(ההוא אמתא דהואי בפומבדיתא דהות קמעבדא אינשי איסורא) אמר רב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור פי' יצא לחירות דקנין דמים שהיה לו עליו והפקירו הוא העבד קודם לכל אדם וזוכה לעצמו קודם לכל אדם אבל קנין האסור אינו דבר דמטיל עליה שם הפקר הלכך לא פקע מיניה עד דכתיב ליה גיטא דחירותא:

בד"ה גופיה לא כו' ולא מיירי במקדיש בלשון חרס כו' עכ"ל דחרס משמע איסור הנאה והא לא שייך בעבד כדקאמר דגופיה לא קדיש ליאסר בהנאה ואהא פריך לקמן לימא כתנאי אי גופיה קדיש ליאסר בהנאה או לא וק"ל:

בא"ד מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו עכ"ל לכאורה אין זה מובן דהא לדמי קדוש לימכר קאמר ואמאי לא ימכרנו הגזבר לאחרים ונראה לפרש דבריהם משום דיש בעבד ממון ואיסורא כדלקמן בשמעתין והשתא אף אם ימכרנו הגזבר דקדוש לימכר הוא בכדי דמיו מכל מקום באיסורא דיוצא לחירות בגט מאי עבידתייהו דגזברין ול"ל למתני דאין יוצאין לחירות על ידי הגזברין וכן אחרים מוציאין אותן לחירות דהיינו אף להפקיע אותן מידי איסורא מאי עבידתייהו שהרי לא נקנה להן אלא ממונא שבהן אבל איסורא לא תפקע אלא על ידי רבו ראשון אחר שיפדנו ויהיה גם הממון שלו דכל זמן (ו) שהממון אינו שלו לא יוכלו להפקיע אותן נמי מידי איסורא כדלקמן וק"ל:

בהני תלת מילי נחתי ב"ב מנכסיהון כו'. יש לתת טעם בזה דמאן דמפיק עבדו לחירות הרי הוא עצמו פוחת והוריד עצמו מנכסיו באיסור עשה ודסייר נכסיה בשבת ה"ז מחשב בצורך מלאכה ביום השבת ממלאכתו זו גם בחול אח"כ אינה מתברכת כיון דחישב בה ביום השבת היפך החסיד שאמרו בו שלא רצה לתקן מה שהיה מחשב בשבת ונעשה לו נס ונעשה מלאכתו מאליו ודקבעי סעודה בשבת כו' ע"פ מ"ש בברכות חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן מתברכת וזהו שעשה סעודתו קבע בעידן בי מדרשא אין מלאכתו מתברכת וק"ל:

גמ' שלא הקדיש אלא דמיו כו'. נ"ב הכא לא שייך לומר דאמר לדמי א"כ מהו שלא הקדיש אלא דמיו פשיטא דהא להדיא לדמי קאמר:

רש"י בד"ה אך כל צ"ל מאדם אך כל כו':

גמ' אפשר דמיחד לה לעבדיה כו'. בהא דחציו שפחה כו' נמי אפשר דמיחד לעבד עברי דמותר בשפחה ובבת חורין וכמ"ש רש"י בדף ל"ט ע"ב והפדה לא נפדתה כגון שפחה כנענית חציה שפחה וכו' המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין וי"ל כמ"ש התוס' לעיל דעבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וזה מעשה בימי האמוראים היה (ח):

גמ' מיתבי מעשה בר"א כו'. אף אם ידע ברייתא דר"א סובר חובה מ"מ לא מקשה דר"א אדר"א דאף דאמר חובה אין זה דינא דשמואל בעצמו דכ"ז שהוא עבד כנעני אסור להניח לו מלהשתעבד בו אבל כשירצה לשחררו ולעשותו בן חורין להיות ישראל גמור זה מחדש שמואל כל המשחרר וכו' ולהכי לא קאמר הלכה כר"ע לזה מקשה אדשמואל וק"ל. אבל בסמוך פריך שפיר ודלמא כו' אבל למ"ד חובה קושטא היא דינא דשמואל דאפילו אי משחררו עובר בעשה וק"ל:
לעיל בחציו שפחה וחציו בת חורין לא פריך דלמא כר' ישמעאל דס"ס ראינו שהלכה כן מדעבדו אמוראי בה עובדא:

גמ' ת"ש המקדיש עבדו כו'. לעיל פרש"י וכיון דיליף מקרא קשה לרב וכאן הקשה לרב אף דלא יליף מקרא וק"ל:

בתוס' בד"ה גופא כו' ולכאורה משמע כו'. אף דרש"י נמי לא קאמר רק היכא דאמר קדוש למכור אבל בקדוש סתם במקדיש תמימים סתם נמי אין בהם לבדק הבית מאומה מ"מ יקשה קושיא ראשונה דעדיין הול"ל קדוש לימכר לא קאמר כיון דאין דיניהם שוין דהכא במקדיש סתם איירי דאין בו פדיון להקדש. ומ"ש ולכאורה וכו' ולא כתבו פשיטא בלא לשון עם קדוש רק משום דבמקדיש סתם עסקינן דמ"מ דלמא לא איירי במקדיש סתם רק פירושו קדוש לימכר ויש פדיון ולהכי לא קאמר קדוש לימכר לא קאמר דבאמת כוונתו [של רב] בקדוש לימכר וק"ל [ולכך כתבו לכאורה סתימות הלשון משמע בלא פדיון]:

בא"ד אפילו דחבירו נמי. ר"ל עבדים של חבירו ואח"כ הקשו אפילו עבריים נמי והומ"ל אפילו חבירו נמי:

בא"ד ונראה לפרש גופיה לא קדוש פירוש ליאסר כו'. הכי ברירא ליה לרב מכח שום דרשא:
ולפירוש התוס' פריך ת"ש הראשון דקדוש לגופיה דא"ל דפשיט קדוש לדמים למכור דא"כ גזברין מאי עבידתייהו כדפריך בתר הכי וא"ל כלל כשמקדיש סתם הוי כאילו מפרש שיהיה כח לגזברין למכור דהיינו חלוקה שלישית אכתי לשני דאמר בפירוש כן וכל מה שתאמר אכתי תוקמה באומר בפירוש כן אלא פושט דקדוש גופיה דאי לא"ה גזברין מאי עבידתייהו ודיבור שאח"כ מקושר לזה דהניחא לפי' רש"י משום הכי אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות לפי שאין גופן קדוש להם וכמ"ש רש"י אבל להתוספות דגופן קדוש למה אינן רשאין לזה פירשו דאין ה"נ מדינא רשאין כו' ועיין ברשב"א דבריהם בביאור יותר ודו"ק (ט):

גמרא מיתיבי מעשה בר"א כו' ושחרר עבדו כו'. לפי מאי דמייתי לק' דר"א גופיה ס"ל חובה ה"מ לאקשויי דר"א אדר"א:

שם דאר"ח בר אבין א"ר אחד זה כו'. לק' (לט) ברש"י ד"ה לא סיימוהו. העתיק ר"ח בר אבא:

רש"י ד"ה ודלמא ר' אליעזר כו'. כצ"ל ביו"ד:

רש"י ד"ה גופיה לא קדיש. שא"ר כו' ולא לבד"ה. עמש"כ בב"מ (נה):

רש"י ד"ה גזברין מ"ע. ורשותן עליו. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלא הקדיש (בסה"ע). וה"ה כקרקע ובהמה טמאה. תימה הרי בהמה טמאה מועלין בה וכן קרקע אם עקר חוליא כו'. כמש"כ התוס':

תד"ה גופיה. כדאמרינן בהמנחות והנסכים כו'. כצ"ל ור"ל באותו פרק:

בא"ד ונראה לפ' גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כו'. ל"י מאין פסיקא ליה לרב דגרע מבהמה טמאה. והלא בבכורות (ט ב) איצטריך קרא למישרי בכור אדם בהנאה קודם פדייה:

בא"ד לדמים ל"ק שיהא גופיה קדוש לימכר כו'. משמע דאי אמר הכי בפירוש קדוש גופיה ליאסר בהנאה א"כ קשה הברייתא דהמקדיש עבדו כו' דבסה"ע למאי דס"ד דפי' שלא הקדיש אלא לדמיו דהיינו לימכר כדפרש"י אמאי עושה ואוכל. וע"ק מאי דאמר לק' אלא דכ"ע קדוש כו' והיינו דלא כרב. נוקי כגון דאמר לדמיה:

בסה"ד דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כו'. עי' מהרש"א. וק"ל מש"כ דכ"ז שהממון אינו שלו לא יוכל להפקיע מידי איסורא כדלק'. הלא רב גופיה קאמר דאחד זה כו'. יצא לחירות וצריך גט שיחרור ופשטיה משמע דמהני כדפריך מזה לק' אדאמימר:

גמ' מצוה שאני. נ"ב דרבים:

שם דמפקי עבדייהו. נ"ב דילמא עבדי הכי משום דאמר בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה:

גמ' מנהג הפקר נהגו בה. עי' שבת ד ע"א תד"ה וכי אמרינן:

שם מצוה שאני. ע' פסחים דף נט ע"א תוס' ד"ה אתי עשה דפסח:

שם ת"ש אך כל חרם. עי' ערכין דף כח ע"א תד"ה דת"ר:

מצוה שאני. בברכות מקשה מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני והכא לא פריך כן וכבר כתבתי בזה לעיל. ועוד י"ל דעיקור הקושי' מצוה הבאה בעבירה משום בעידנא דעבר ללאו לא מקיים מ"ע דקידש שם שמים ברבים עדיין שהרי כבר שחררו מקודם ומשני מצוה דרבים שאני פי' דמצוה דרבים לא בעי בעידנא כמ"ש מג"א סי' תמ"ו ע"ש. והנה לכאורה י"ל דמשכחת לי' שנכנס לבהכ"נ לקרות פ' זכור בצבור כמ"ש הרא"ש בברכות שם וקראו ר"א להעבד והקרהו לפניו בס"ת דקיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף ע' דאם הקרהו רבו ג' פסוקים בס"ת בצבור יצא לחירות נמצא ה"ל שפיר בעידנא דקא עבר ללאו מקיים עשה ולק"מ מצוה הבאה בעבירה היא כיון דהוה בעידנא. אך היינו בשמעתין לשמואל דיצא לחירות ולא צריך גט שחרור כיון שאין לרבו רשות עליו ממילא ה"ל ישראל גמור ויצורף לעשרה אבל התם בברכות להילכתא קיימינן נהי יצא לחירות מ"מ עדיין איננו ישראל עד שיקבל שחררות ונמצא א"א לצרפו לעשרה אלא אם קיבל גט שחרורו מקודם ולא הוה בעידנא דמיעקר ללאו ע"כ הוצרך לומר מצוה דרבים שאני. ויש לפקפק ע"ז ממ"ש תוס' לקמן מ' ע"א ד"ה כשרבו וכו' ע"ש ואינו מוכרח. א"נ י"ל בשים לב לרמב"ן דהוה לא תחנם אפי' נימא דאפי' בעשיית מצוה שייך לא תחנם וכמו שהוכחתי ממס' ע"ז ס"ד ע"א מ"מ הא הוה פסיק רישא דלא ניחא לי' וכי כוונתו לחוננו חנם אלא למצוה הוא מתכוין ומאי דמ"מ נהנה בחנם והוה פסיק רישא מ"מ לא ניחא לי' וה"ל א"א ולא קמכוון דשרי ולק"מ קושי' ש"ס מצוה הבאה בעבירה היא מיהו היינו בשמעתין דקאי לשמואל דס"ל הלכה כר"ש בגרירה דדבר שאין מתכוון מותר אמנם התם בברכות רצה לשנויי אליבא דכ"ע ובמס' ע"ז ס"ד ע"א הנ"ל קאי להדיא לר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוון אסור ע"כ לא מהני דבר מצוה אא"כ מצוה רבה. עיין צל"ח ברכות שם מילא טבא:

ר"א אומר חובה. כ' פנ"י דמצינו למימר חובה אם יוציאנו לחירות בלי שטר שחרור שאינו קדוש בקדושת ישראל אז מצוה לעולם בהם תעבודו אבל אם ירצה לשחררו ולעשותו ישראל גמור אין איסור לכן פריך מדשמואל דאמר כל המשחרר עבדו. אלא חזר והקשה דלמא שמואל לטעמי' דעבד שאין לרבו רשות עליו לא בעי שחרור א"כ אסור לשחררו אבל מ"ד בעי שחרור והכי קיי"ל א"כ לא הקפידה תורה אלא למפקירו בלא שחרור אכן כשעושהו ישראל גמור מותר. ולפע"ד עיקור קפידא והתנחלתם לבניכם אחריכם וזה א"א כששחררנו ע"כ ליתא להנ"ל. אבל י"ל דה"א ר"א לטעמי' דלא יגרש אלא אם כן מצא דבר ערוה ה"ה לא ישחרר בלי מילתא דאיסורא או דבר מצוה אבל עשה ליכא אך שמואל הרי ס"ל כב"ה דמותר לגרש בלי דבר ערוה ואפ"ה המשחרר עובר משו"ה פריך ואפ"ה משנה מצוה שאני ור"ל מצוה דרבים:

בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהן. לפע"ד כלפי תלתא שאמרו חז"ל פרק כל כתבי עשירים שבא"י זוכין בזכות שמעשרין והוא מ"ע להחיות הלוי והעני ואלו מרחמים על אכזרים ועוברים על לא תחנם לשחרר עבדיהם. ועשירים שבבבל זוכין על שמכבדין התורה ואלו מבזים התורה לקבוע סעודה בעידן בי' מדרשא. ושבשאר ארצות זוכין בזכות שמכבדין השבת ואלו מסיירי נכסי בשבת או קובעין סעודה בע"ש ולא יאכלו סעודת שבת לתיאבון:

דלהוי עם קדוש קאמר. אין הכונה שהוא אמר ונתכוון לכך אלא ממילא נתפסת קדושתו בכך כמ"ש תוס' עירוכין ה' ע"א בזה. ועיין כעין זה תוס' שבועות רפ"ג ועיין מ"ש תוס' לעיל י"ב סוף ע"א. והנה מה שהקשו תוס' דשמעתין אפירש"י דאי הוה כמתפיס תמימים יצטרך ליתן גם ממונו לא זכיתי להבין התם גבי מתפיס בהמה תמימה הבהמה היא שלו ומוכרה לצרכי אותו המין ונותן הממון לבד"ה אבל הכא מכיון שהקדישו יצא לחירות ואין כאן כלום ומאין יבוא ממון ליתן לבד"ה ומי יתן. ומה שהקשו עוד מקרא דכל חרם עמ"ש תוס' עירוכין כ"ח ע"א מה שתירצו וכ"כ פנ"י כאן מסברא דנפשי'. אבל כד מעיינת שפיר ליתא דתוס' דעירוכין כ"כ ע"פ שיטתם דהכא דלרב עבד לא מיתסר בהנאה משום דרשא וע"ז פריך מחרם דאפי' יחרמו כהנים מיתסר בהנאה. משא"כ לרש"י דלרב נמי מיתסר אלא כיון דאפשר לפרש עם קדוש מפרשין הכי א"כ קשה מאי פריך מחרם. אך מ"ש פנ"י ליישב קושי' תוס' שהקשו מאי ארי' כנענים אפי' עבריים נמי ותי' אה"נ דכנענים לא כתיב בקרא אלא לשון הברייתא ורב תנא הוא ופליג במ"כ נעלם ממנו ש"ס עירוכין כ"ח דמקיש אדם לבהמה דקרא מה בהמה שנמכרת ממכר עולם אף כנעני שנמכר ממכר עולם לאפוקי עבריים וא"כ קרא הוא ולא ברייתא וקשה אפירש"י. ותו צל"ע הא דרשינן מאדם ולא כל אדם שלא יקדש כל עבדיו וישאיר לעצמו מי ישמש ואי ס"ד דמיו עלי קאמר מה לי כולם או מקצתם וכל הדרשות האלו בת"כ ע"ש. וי"ל קצת דמסתמא כשאומר על עבדיו דמי עלי רצונו למוכרם וליתן דמיהם להקדש ולא להזיל זהב מכיסו. אלא דלא הו"מ למימר שיהיו קדוש לימכר דא"כ יצאו לחירות ע"כ דמיהם עלי והוא ימכרם ויתן דמיהם להקדש והזהירו הכתוב שלא יעשה כן בכל עבדיו שלא ישאיר א' לעצמו ושוב אמר היינו באדם הדומה לבהמה שהוא כנענים אבל בעבריים יכול לומר על כל עבדיו דמיהם עלי שהרי לאו בני מכירה נינהו וע"כ להזיל זהב מכיסו קאמר וזה מותר אפי' בכל עבדיו כן צ"ל:

אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור. מ"ש פנ"י כיון דעדיין מחוסר גט נמצא איננו עם קדוש. ולדבריו איננו דומה למתפיס תמימים לבד"ה דהכא לא שייך פשטה קדושה דהכא אין העבד קדוש אלא כמי שנדר על עצמו להקדיש בהמתו שאמירתו לגבוה מחייבו להקדישה אבל הבהמה איננו קודש וה"נ למהוי עם קדוש קיבל על עצמו להקדישו בשחרורו אבל עדיין אינו קדוש ולא שייך מתפיס תמימים. ובמ"כ רש"י לטעמי' דס"ל מיד אסור בשפחה אלא שאינו מותר בבת חורין נמצא פשטה בי' קדושה מיד עי' לקמן מ' ע"א תוס' ד"ה אותו העבד וכו' ע"ש:

גמרא מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לב"ה כו' אף על גב דבסמוך קאמר ר"א גופא לעולם בהם תעבודו חובה אפ"ה לא הוי קשיא ליה דר"א אדר"א דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א חובה לא איירי כלל לענין שיחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות ולאפוקי שאסור למחול לו על השיעבוד משא"כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עובר בעשה מקשה שפיר וק"ל. ואפשר דהא דפשיטא לשמואל דקרא איירי אף במשחרר היינו לשיטתו דאף בהפקעת השיעבוד גרידא הו"ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו אלא דלפ"ז קשה דהא אנן לא קי"ל כשמואל בההיא דמפקיר עבדו ואפ"ה בהא דהמשחרר עובר בעשה קי"ל כוותיה וצ"ע:

שם אמר רבה אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות ומסקינן דמודה רב דצריך גט שיחרור. וקשיא לי אם כן מאי קמ"ל דיוצא לחירות לענין שיעבוד וכל ענייני הפקעת זכותו מהאדון דהא אין לך שום דררא דממונא שאין מועיל בו הפקר ומהיכא תיתי נאמר דלא יצא לחירות ול"ל דאשמעינן רב שאין שום אדם יכול לזכות בו אף אם לא נתכוון העבד לזכות בעצמו הא ליתא דלרב נראה ברור דהוי הפקר וכל אדם יכול לזכות בו אם לא נתכוון לזכות בעצמו והזוכה בו קנאו לגמרי בין לענין איסורא בין לענין ממון וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים וכל מה שהארכתי לעיל אם יכול אחר לזכות בו או לא היינו דוקא אליבא דשמואל כיון שאין קרוי עבד משא"כ לרב לא שייך לומר כן ועוד דא"כ מה קאמר בסמוך מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא אכתי איכא למימר דבמפקיר אין יוצא לחירות אם זכה בו אחר ומהאי טעמא גופא ל"ל נמי דאשמעינן רב דאע"ג שעדיין מעוכב גט שיחרור אפ"ה יש לו יד לזכות בעצמו לענין ממון דלא תימא דאין לו יד כיון דעדיין שם עבד עליו לענין איסור ממילא דלא מהני ליה מחילת השיעבוד דהא גופו קנוי ולא עדיף מע"ע וקמ"ל דיש לו יד וזוכה מדין הפקר הא נמי ליתא דא"כ מאי קאמר הש"ס מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא איכא למימר דשאני מפקיר שאין יד לעבד משא"כ במקדיש אף אם אין יד לעבד אפ"ה אסור לרבו להשתעבד בו כיון שאמר בלשון הקדש וכופין אותו לשחררו שיהיה עם קדוש כמו שאבאר בסמוך אע"כ דהא מילתא דפשיטא היא וא"כ אכתי מאי קמ"ל ונראה דעיקר הרבותא דלא תימא דלא שייך כלל ענין הפקר בעבד משום דילפינן לה לה מאשה דלא שייך בה ענין הפקר כלל קמ"ל והטעם נראה מבואר דלא ילפינן מאשה אלא לענין איסור ולא לענין ממון תדע דאי לגמרי ילפינן מאשה אמאי יכול למוכרו אע"כ כדכתיבנא ומצינן נמי שהקישו הכתוב לנחלת אחוזה ומה"ט גופא יכול להפקירו ולפ"ז א"ש הא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דאי ס"ד דאין יכול להפקירו משום ג"ש דלה לה מאשה א"כ מה"ט גופיה לא הוי מהני ביה נמי ל' הקדש לענין הפקעת השיעבוד אלא ודאי דלענין ממון לא ילפינן מאשה וממילא דכ"ש מפקיר כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר ר"ה א"ר המקדיש עבדו יוצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר. וק"ל אכתי כי אומר דליהוי עם קדוש מאי הוי כיון דסוף סוף לא הוי עם קדוש בדיבורא בעלמא דהא מסקינן דצריך גט שיחרור א"כ לענין השיעבוד נמי אמאי מהני דיבורא בעלמא ות"ל דאפילו אם אמר בפירוש הרי את ב"ח לא מהני אף לענין השיעבוד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה המפקיר מסוגיא דקידושין דאפי' בע"ע לא מהני דיבורא בעלמא כיון דגופו קנוי כ"ש בע"כ וכן משמע להדיא לקמן בברייתא דף מ' ע"ב באומר הרי הוא ב"ח דמסיק ר"י וכולם בשטר ומשמע שם מפירש"י ז"ל דלשון זה עיקר דבע"פ לא מהני כלל אף לענין שיעבוד ע"ש ובשלמא במפקיר ילפינן מקרא דהפקר קונה בדיבור בעלמא וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי פירש"י ז"ל משום דיאוש הוי לשון הפקר לכל אדם וכבר כתבתי דלשיטת התוספות דלא סברי הכי משמע להו דקונה מטעם יאוש ושינוי רשות דקונה מדאורייתא משא"כ הכא כיון דלשון הקדש לא משמע ליה אלא דליהוי עם קדוש א"כ אכתי הו"ל דיבור בעלמא דלא מהני לענין הפקעת השיעבוד אף בע"ע וכ"ש בעבד כנעני ולכאורה היה נ"ל דרב סובר דאה"נ דבע"כ מהני טפי דיבורא בעלמא כיון דליהוי עם קדוש קאמר הו"ל כאמירה לגבוה ולא מצי הדר ביה ומה"ט נראה דלפ"ז ודאי כופין את רבו ליתן גט שיחרור אף למשנה ראשונה כיון דאמר בפירוש שרוצה לעשותו ב"ח והיינו כלשון שני שכתב רש"י ז"ל לקמן בברייתא דהרי הוא ב"ח ואע"ג דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפשר דרב לא ס"ל הכי אלא כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות ועוד אף למ"ד חובה מפרש רב דהיינו כל זמן שלא שיחררו ודוקא לשמואל ע"כ איירי קרא אף דרך שיחרור כיון דלדידיה כל שמפקיע השעבוד ממנו ממילא הו"ל משוחרר מטעם דאין רשות לרבו עליו משא"כ לרב כנ"ל ועי"ל דנהי דלישנא דאמר הרי את הקדש משמע דליהוי עם קדוש מ"מ כיון שנאמר בלשון הקדש אלים טפי האי דיבורא כמו בהקדש גמור לענין דלא מצי למיהדר ביה כמו בהקדש ודו"ק:

שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' לפמ"ש בסמוך נראה דקושיא זו דוקא לפי מה דפשטינן דצריך גט שיחרור דבלא"ה לא הוי קשה מידי מברייתא דגזברין עליה דרב דהוי מצי למימר דרב סבר כשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דאיכא תנאי דסברי הכי כמ"ש התוספות לקמן וממילא דכל מי שאין לו רשות לרבו עליו א"צ גט שיחרור וה"ט דרב נמי במקדיש דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבהאי דיבורא יצא לחירות לגמרי למיהוי עם קדוש משא"כ תנאי דברייתא דגיזברין סברי כתנאי דלית להו הא דשמואל דבלא"ה מצינו להדיא דרבי גופא דאיירי בברייתא דגיזברין סבר לקמן דלא מהני נתייאשתי מפלוני עבדי וצריך גט שיחרור דיליף לה לה מאשה וה"ה להפקר ולהקדש דלעולם א"א להפקיע האיסור בדיבור אלא בשטר שיחרור דוקא. וא"כ א"ש דסברי דחייל על עבד קדושת דמים לרש"י ולתוס' קדושת הגוף דלא אפשר כלל לומר דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבדיבורא לא הוי עם קדוש וכמ"ש בסמוך אבל לבתר דפשיט דרב סובר דבעי גט שיחרור ואפילו הכי קאמר דליהוי עם קדוש קאמר וכמ"ש בסמוך א"כ מקשה רבה שפיר ומותבינן אשמעתין ול"ל נמי איפכא דרב דוקא דס"ל צריך גט שיחרור מוקי לקרא דבהם תעבודו בהכי דוקא מה שאין כן כשרוצה לשחררו לגמרי איכא מצוה ומשו"ה אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר משא"כ הנך תנאי דגיזברין סבירא להו במפקיר דא"צ ג"ש כשמואל וא"כ ע"כ דאף בשיחרור גמור עובר בעשה דבהם תעבודו וכדפרישית ומש"ה לא משמע להו דליהוי עם קדוש קאמר שיעבור בעשה הא ליתא דהא רבי גופא מסיק לקמן דצריך גט שיחרור ואפילו הכי סבירא ליה בברייתא דגיזברין דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ודו"ק:

תוספות בד"ה גופיה לא קדוש פירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. והכלל העולה מדבריהם דלשיטת רש"י ליכא מאן דאמר דשייך בעבד קדושת הגוף ואין כאן אלא קדושת דמים לימכר לברייתא דגזברין ולרב למיהוי עם קדוש קאמר אלא דלמסקנא דמוקמינן ברייתא דמקדיש עבדו עושה ואוכל כר"מ יש כאן דעה שלישית דהו"ל כאומר דמי עבד עלי וכמו שאפרש שם ולשיטת התוספות ע"כ ברייתא דגיזברין סברי דקדוש קדושת הגוף ממש דאי לקדושת דמיו לימכר תיקשי גיוברין מאי עבידתייהו לענין שיחרוד כיון שלא הקדיש האיסור שיש לו עליו אלא הממון וכמו שפירש מהרש"א ז"ל וכ"כ הדשב"א ז"ל בחידושיו. ובתחילה אפרש מאי דקשיא לי על שיטת התוספות והרשב"א ז"ל ואח"ז נבא לבאר שיטת רש"י ז"ל. לשיטת התוספות קשיא לי אם כן הא דמקשה בסמוך לרבה אליבא דרב מברייתא דהמקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומאי ענין קושיא זו עליה דרב דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי אהדדי דהא ברייתא דגיזברין ע"כ סברה דקדוש לגופו והאי ברייתא דעושה ואוכל קתני בהדיא שלא הקדיש אלא דמיו ומשמע דהיינו קדוש לימכר מיהא בהא מצינן למימר דודאי ידע המקשה שפיר דהני מתנייתא פליגי אהדדי אלא דאפ"ה מקשה שפיר עליה דרב היאך פליג אתרוייהו דאפילו בפלוגתא דתנאי מצינו שנראה להש"ס דוחק לומר שיש ג' מחלוקת בדבר כ"ש שיש להקשות כן עליה דרב כיון דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו ואידך ברייתא סברה דקדוש לימכר אם כן היאך פליג רב בסברא שלישית דליהוי עם קדוש קאמר ונהי דלמאי דמשני הש"ס הא מני ר"מ היא אכתי הוי ג' מחלוקות בהא לא איכפת לן כיון דבלא"ה איכא הא פלוגתא דר"מ ורבנן באין אדם מוציא דברו לבטלה תו קשיא לי כיון דלשיטת התוספות כלל לדמי דאמרינן בשמעתין היינו קדוש לימכר ולא איירי כל מדמיו עלי וא"כ לפי המסקנא דמוקי ברייתא דעושה ואוכל כר"מ וע"כ היינו באומר דמיו עלי והיא סברא חדשה שלא נוכר עדיין וא"כ העיקר חסר מן הספר. מיהו יש ליישב דבלא"ה משמע לשיטת התוספות דברייתא דעושה ואוכל משמע דסברה דהו"ל כאומר דמיו עלי דאי קדוש לימכר לא הו"ל למימר שלא הקדיש אלא דמיו אלא הכי הו"ל למימר שלא הקדישו אלא לדמיו ולפ"ז המקשה נמי הוי ידע דברייתא סברה דקדוש באומר דמיו עלי והיינו דמקשה עליה דרב דהו"ל שלשה מחלוקות דרבי ורבנן דגיזברין סברי דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל סברה דהו"ל כאומר דמיו עלי ולרב למיהוי עם קדוש קאמר ומשני הש"ס הא מני ר"מ היא ואין כאן ג' מחלוקות כדכתיבנא אלא אי קשיא לי הא קשיא כיון דלשיטת התוספות ברייתא דגיזברין דאיירי רבי ורבנן סברה דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל מוקמינן למסקנא כרבי מאיר דהוה ליה כאומר דמיו עלי כדמוכח הש"ס מדקתני סיפא וא"כ היאך קאמר סתמא דתלמודא מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר ולשיטת התוספות הא לדמי היינו קדוש לימכר ומהיכא תיתי הא דהוי דלא כשום תנא וכיון דלמ"ד מפקיר לא אמר רב כלום במקדיש מנ"ל דפליג בפלוגתא שלישית דלא כשום תנא ולכאורה היה נראה ליישב דלמאי דמוקי הש"ס ברייתא דעושה ואוכל כר"מ דהו"ל כאומר דמיו עלי ממילא דהא דקאמר נמי סתמא דתלמודא לדמי קאמר לאו קדוש לימכר קאמר אלא כאומר דמיו עלי דמ"ש התוס' כל לדמי דשמעתין קדוש לימכר היינו מקמי דסליק אדעתיה הא דר"מ אבל למסקנא מוקמינן כולהו בחדא גוונא כר"מ ואף שכתבו התוס' לקמן בד"ה הא מני דרב לא סבר כר"מ היינו דוקא להאי לישנא דקאמר רב מקדיש עבדו יוצא לחירות משא"כ לרב יוסף דלא איירי רב כלל במקדיש וניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דרב סבר כר"מ כדאשכחן בכל המקומות שהביאו התוספות בד"ה הא מני אלא שכ"ז אינו כלום כיון דאשכחן דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו לשיטת התוס' א"כ פשיטא דר"מ נמי מצי סבר הכי דלא שייך כלל לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אדרבא הקדישו הקדש גמור לגופו והא דקאמר לקמן הא מני ר"מ היא היינו דוקא לרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש ולדמי עלי נהי דשיין לומר דקדוש מ"מ כיון דלא קאמר לדמי עלי אין לנו אלא כמו שאמר וע"כ למיהוי עם קדוש קאמר נמצא דלר"מ כיון דאע"ג דלא אמר דמי עלי כמאן דאמר דמי משום דאין מוציא דבריו לבטלה ממילא ליתא לדרב שאין לנו לידחק לומר למיהוי עם קדוש קאמר משא"כ לרבנן ורבי דלגופו קדוש תו לית לן למימר דר"מ פליג עלייהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלהאי לישנא דלא איירי רב במקדיש מנ"ל לסתמא דתלמודא דסובר לדמי קאמר ואדרבא הו"ל למימר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש קדוש לגופו כרבי ורבנן אע"ג דבעלמא סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אם לא שנאמר דסתמא דתלמודא פשיטא ליה דלא כרבי ודלא כרבנן אלא כברייתא דעושה ואוכל דקתני שלא הקדיש אלא דמיו והיינו כאומר דמיו עלי ונצטרך לדחוק דהאי לדמי קאמר דמסיק הש"ס היינו כאומר דמיו עלי ולא כשאר לדמי דשמעתין דלשיטת התוספות היינו קדוש לימכר וכ"ז דוחק גדול ועוד דלקמן גבי לימא כתנאי מוכח להדיא דלמסקנא דתלמודא ע"כ דקדוש לגופו או לדמיו לימכר והיינו דמועלין בו כמו שאבאר שם ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין דפסק להדיא במקדיש עבדו דקדוש קדושת הגוף ויש לתמוה דזה דלא כרבה אליבא דרב ודלא כרב יוסף אליבא דרב דהא מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמ"ד מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר וצ"ע ותימה על הכ"מ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ולא הרגיש בזה דאליבא דר"י מסיק סתמא דתלמודא לדמי קאמר וכן במ"ש הכ"מ דמה שפסק כד"י נגד רבה היינו משום דלרבה צ"ל רב תנא הוא ופליג ולענ"ד דלמסקנא דמסקינן דברייתא דעושה ואוכל מיתוקמא ע"כ כר"מ ממילא דתו לא צריך לומר רב תנא הוא ופליג אלא דתנא דברייתא מסייע ליה דע"כ סברה דלא שייך לומר לגופו קדוש כמו שאבאר בסמוך גבי ה"מ ר"מ היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל א"ש הא דקאמר סתמא דתלמודא אליבא דר"י לדמי קאמר שלשון זה סובל שני פירושים אי כרבי ורבנן דסברי דקדוש לדמיו לימכר או כברייתא דהו"ל כאומר דמיו עלי שכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בד"ה דליהוי עם קדוש דלשון דמי סובל שני הפירושים ובסמוך בלשון הגמרא אפרש בדרך אחר לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל קשה. והנלע"ד ליישב בדרך יותר נכון אליבא דכולה פירושי והיינו דקשיא לי הא דקאמר סתמא דתלמודא מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר ומשמע מזה דלפ"ו לא אמר רב מידי במפקיר דתרתי ל"ל וא"כ קשה אטו לרבה ר"י שקורי משקר וכ"ש דקשה טפי מאי דקאמר מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא א"כ לרבה ד"י שקורי משקד וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתי טובא וכ"ש דכאן קשה יותר מאי דוחקיה למימר הכי כיון דאיכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא כל חד מאי דשמיע ליה קאמר ואפושי פלוגתא מנ"ל ואי משום דכ"ש הוא אין זה כדי שכבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דתרוייהו צריכי לרב. לכך נלע"ד דודאי פשיטא לתלמודא דרב אמר במקדיש כר"י וממילא דתו לא הוי צריך למימר במפקיר דכ"ש הוא אלא הא דאמר ר"י משמיה דרב במפקיר היינו משום דמכללא דמקדיש יליף לה דכ"ש מפקיר והא דאמר ר"י במפקיר ולא במקדיש היינו משום דר"י סבר דרב גופא לא אמר במקדיש אלא אליבא דרבנן דלית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו לית לן למימר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולגופו פשיטא ליה לרב דלא קדוש אי משום דתנא הוא ופליג ואי משום דברייתא דעושה ואוכל מסייע ליה מיהא בהא דלגופו לא קדוש וממילא דע"כ אליבא דרבנן דר"מ המקדיש עבדו יוצא לחירות דע"כ דלמיהוי עם קדוש קאמר אבל לרב גופא סובר ר"י דלדמי קאמר והיינו כר"מ דאע"ג דלא אמר דמיו עלי הו"ל כאומר כדמסיק הש"ס ומש"ה לא אמר ר"י משמיה דרב במקדיש דרב גופא אליבא דרבנן קאמר וליה לא ס"ל אלא כר"מ דלדמי קאמר וכדאשכחן בדוכתי טובא שהביאו התוספות בד"ה ה"מ דרב כר"מ ומשו"ה אמר ר"י במפקיר דמכלל דאמר רב במקדיש אליבא דרבנן דר' מאיר שמעינן מיהא במפקיר אליבא דכ"ע וכמ"ש בלשון הגמרא דהא בהא תליא נקטינן מיהא דע"כ סבר רב דלגופו לא קדוש דאי ס"ד דקדוש לגופו א"כ הא דקאמר רב המקדיש יוצא לחירות אליבא דמאן אמרה דהא לרבנן דר"מ פשיטא דאית לן למימר דלגופו קדוש אע"כ דסובר רב בפשיטות דלגופו לא קדוש אלא דלר"מ הוה ליה כאומר דמיו עלי ולרבנן יוצא לחירות נמצא דלפי זה יפה עולה פסק הרמב"ם ז"ל דמאי דמסיק סתמא דתלמודא אבל מקדיש לדמי קאמר היינו דוקא אליבא דרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש אבל סתמא דתלמודא גופא סובר דקדוש לגופו כרבי ורבנן וכדמסיק הש"ס לקמן גבי לימא כתנאי דלמסקנא כ"ע סברי דקדוש ומועלין בו והיינו ע"כ דקדוש לגופו דאי ס"ד דהו"ל כאומר דמיו עלי לא שייך ביה מעילה והכי אית לן למיפסק כסתמא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם לקמן גבי לימא כתנאי. העולה מדברינו שיש ליישב כל השיטה אלא דמ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי הא דקאמר לדמי קאמר משום דליכא שום תנא דסבר דקדוש קדושת הגוף והא דמסקינן נמי לקמן גבי לימא כתנאי דלכ"ע קדוש לאו קדוש לגופו קאמר אלא קדוש לדמיו לימכר והיינו דקתני מועלין בו כמו בהמה טמאה ומעכשיו נבא לבאר וליישב שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו התוספות בא"ד ומיהו קשה דאי מדמה למתפיס תמימים כו' ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה ושותא דמרנן בעלי תוספות לא ידענא דע"כ למ"ש רש"י דדמי למתפיס תמימין לבדק הבית היינו באומר בפירוש להעבד הרי הוא קדוש לדמיו שעל זה כתב רש"י ז"ל דבריו דדמי למתפיס תמימים לבדק הבית ואה"נ דבכה"ג חלו על העבד שני קדושות דכיון דשייך בגופו קדושה לצאת לחירות וכיון דאמר לדמיו צריך הוא ליתן דמים או שהעבד יתן דמי עצמו להקדש דלא סגי ליה בלא"ה כיון דאמר לדמיו חל עליו ג"כ הקדש ב"ה כמו במתפיס תמימים לבדק הבית והיינו דלא מצי לאוקמי ברייתא דגיזברין בהכי דא"כ מאי קאמר אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ות"ל שכבר יצא לחירות ואין להגיזברין עוד אלא לתבוע הדמים מהעבד או מהמקדיש משא"כ בעיקר מימרא דרב דאמר המקדיש עבדו דלא איירי שהקדישו בפי' לדמיו אלא שהקדישו סתם א"כ שפיר קאמר רב דליהוי עם קדוש קאמר ומהיכא תיתי נאמר שיתן דמים לב"ה כיון שלא הקדישו כלל לב"ה אלא לשחררו בלבד ומה שכתבו עוד בא"ד וז"ל ועוד מאי קפריך מאך כל חרם כו' דהתם לא שייך לומר למיהוי עם קדוש כו' עכ"ל. וגם את זה לא ידעתי מה ענין קושיא זו טפי לשיטת רש"י ז"ל מלשיטתם דלדידהו נמי למאי דמסקו קושית הש"ס מאך כל חרם היינו לאידך גיסא נהי דלא שייך בחרם למיהוי עם קדוש מ"מ כיון דחזינן מיהא בחרם דשייך בעבד קדושת הגוף לאסור בהנאה א"כ מקדיש נמי אמאי קאמר רב לגופו לא קדוש וא"כ לשיטת רש"י ז"ל נמי נהי דלשיטתו מפרשין כן קושיית הש"ס עליה דרב דליהוי קדוש לדמיו כדאשכחן בברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל מ"מ קושיא זו דמקשה הש"ס מאך כל חרם קאי אמאי דקאמר רב לגופו לא קדוש ופירש"י שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד"ה וא"כ מקשה מקרא דאך כל חרם דשייך קדושת בד"ה בדיעבד לענין חרם וקדוש קדושת הגוף דאסור בהנאה ומועלין בו כדין כל חרם עד שלא בא ליד הכהן או שנפדה מיד הגזבר וא"כ במקדיש נמי י"ל דקדוש לגופו בכה"ג דמ"ש חרם מהקדש דודאי לא שייך לומר למיהוי עם קדוש קאמר אלא היכא דלא שייך לומר דקדוש לגופו וזה ברור וצ"ע גדול ליישב קושיית התוספות. ומ"ש עוד בא"ד וז"ל ועוד כי משני דאמר לדמי כו' וא"כ מאי איריא עבדיו אפילו דחבריה נמי ועוד מ"ש כנענים כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה נראה מל' רש"י ז"ל להדיא דהא דמקשה מאך כל חרם לאו מברייתא פריך דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג כמו בקמייתא אלא דקשיא לרב מקרא גופיה ואם כן ממילא נתיישבה קושיית התוספות דהא דקתני ברייתא אך כל חרם לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים היינו אליבא דרבי ורבנן דבהנהו הוי חרם גמור משא"כ רב לית ליה האי ברייתא אלא מוקי לקרא דאך כל חרם לדמי ואה"נ ל"ש ע"כ ול"ש ע"ע ל"ש דידיה ול"ש דחבריה ואע"ג דקרא כתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו מאדם כו' ומ"מ ע"כ האי מאדם בלא"ה ענינא אחרינא הוא למאי דמוקי לה לדמי והיינו דמיו עלי ואין זה דין חרם כלל דאסור בהנאה וזה מותר אלא ריבוי בעלמא הוא וכה"ג אשכחן טובא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה וא"כ אין כאן קושיא כלל דאף ע"ג דכתיב מכל אשר לו מ"מ ריבוי דמאדם היינו אפילו דאחרינא ובלא"ה האי מכל אשר לו מוקמינן לדרשא אחריני שלא יחרים כל נכסיו כדאיתא בערכין כנ"ל נכון ודוק היטב בכל מ"ש בזה ולענ"ד הדברים ברורים בעזה"י:

גמרא אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ופירש"י דהיינו באומר דמיו עלי. ולכאורה יש לתמוה כיון דע"כ האי דמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים ע"כ בהקדיש כל נכסיו איירי דהכי דייקינן בעלמא דעבדים איקרי נכסי ואם כן היאך מיתוקמא דאמר כל דמי נכסיו עליו ויתן פדיונם להקדש שהרי לא נשאר לו כלום ויש ליישב בדוחק. מיהו לפ"ז מצינן למימר דלפי המסקנא דמוקמינן לברייתא דעושה ואוכל כר"מ דיותר שייך לומר דהו"ל כאומר דמיו עלי ממה שנאמר דהו"ל כאומר שיהא קדוש לדמיו לימכר כמו שאפרש בסמוך לשיטת רש"י ממילא דתו לא צריכינן למימר דרבי ורבנן לית להו דר"מ דאיכא למימר דאינהו נמי הכי ס"ל אלא דשאני הכא כיון שהקדיש כל נכסיו לא משמע להו דהו"ל כאומר דמיהן עלי מה"ט דפרישית ומשו"ה קאמרי דהו"ל כאומר שיהיו קדושין לדמיו לימכר כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שלא הקדיש אלא דמיו ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו כו' עכ"ל. ומה שהכריחו לפרש כן ולא פי' בפשיטות דהאי שלא הקדיש אלא דמיו היינו דהו"ל כאומר דמיו עלי דהכי פשטא דלישנא כמו שפירשתי בלשון התוספות ואפ"ה הוי קשה שפיר לרב דהא ל"ל דאיירי באומר לדמי דא"כ מאי קמ"ל דעושה ואוכל אע"כ דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וקשיא לרב אלא דלא נראה לרש"י לפרש כן דא"כ מאי ענין קושיא זו לרב דוקא דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל לכך הוכרח לפרש האי ברייתא דהכא כברייתא דגיזברין ממש דקדוש לדמיו ולשיטת התוספות כבר פירשתי דעיקר הקושיא מברייתא דעושה ואוכל משום דלא ניחא להש"ס לומר דתלתא תנאי היא כמ"ש באריכות בל' התוספות ועדין קשיא לי לשיטת רש"י ז"ל א"כ מאי מקשה הש"ס לרב מברייתא דעושה ואוכל דהיינו כברייתא דגיזברין וא"כ ממילא דאיכא לשנויי כדמשני לעיל רב תנא הוא ופליג ול"ל דנראה להש"ס דוחק לומר דרב פליג אשני ברייתות הא ליתא דהא לעיל בהא דמקשה הש"ס מאך כל חרם כתב רש"י ז"ל להדיא דלא מקשה אלא כיון דקרא קאמר וע"כ כוונתו בזה משום דמברייתא לא מצי לאקשויי דרב תנא ופליג ויש ליישב דעיקר קושייתו הכא מדקתני בברייתא עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו משמע דעיקר הרבותא דלא תימא שהוקדש לגופו אבל לעולם ליכא שום סברא חיצונה כלל אפילו דרך הו"א לומר דליהוי עם קדוש קאמר דאל"כ איפכא הו"ל למיתני בברייתא המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אע"כ דבהא ליכא רבותא כלל דפשיטא טובא דל"ל כלל למיהוי עם קדוש קאמר וא"כ קשה לרב היאך פליגי בסברא הפוכה לגמרי כנ"ל ודו"ק:

אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו וכו' מיתיבי וכו' מצוה שאני ת"ר וכו' ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד רשות וכו'. חזה הוית להרב מהר"ש יונה בתשובותיו סי' ס"ט שהקשה דמאי פריך ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד רשות אפילו נימא דר"א סבר רשות פריך שפיר לשמואל דאמר כל המשחרר עבדו עובר בשלמא אי ליכא אלא פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא שפיר קאמר שמואל דהלכה כר"ע מחבירו אבל השתא דגם ר"א ס"ל כר' ישמעאל דאמר רשות א"כ אין הלכה כר"ע מחביריו ולהכי איצטריך לשנויי דלעולם ס"ל חובה ומצוה שאני עכ"ד ונרא' דלק"מ דכל הני כללי לא נאמרו אלא לדידן האמנם אמורא דסבר כחד תנא ליכא לאותובי עליה ואם כה יאמר אנא דאמרי כהאי תנא ומה גם הכא בסוגיין דשמואל גדול האמוראים ופליג על רב שהיה תנא דהוא לא חשיב ליה כתנא כידוע והכא דאית ליה רבי עקיבא דסבר כותיה סגי ומסגי דדעתו כדעת רבי עקיבא. והוא על דרך הנהו כללי דפרק מי שהוציאוהו דפריך דאיכא מאן דפסיק נגד הכלל ופריק היכא דאתמר אתמר. ומעיקרא כי פריך בש"ס קשיא הלכתא אהלכתא או קאמר ה"נ מסתברא דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא הוו בה רבנן דמאי קושיא כי האמורא מצי לפסוק נגד הכלל. ופוק חזי להרא"ש בפסקיו ספ"ק דבתרא כי הש"ג ישיג על הרי"ף דפסק כחד דמסתבר טעמיה דלית לן לאכרועי כיחידאה מסברא דנפשין ע"ש ומוכח דנטה ללו"ן על הרי"ף דוקא אבל האמורא מן קדם דחיליה תקיף מצי להכריע כיחיד והכי מוכח מכמה דוכתי:
ואי בעית אימא כלפי מ"ש הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר הבהיר יבין שמועה דף מ"ד כלל קי"ב ודף מ"ז כלל רל"א דרמי ומקשה על הגאון רבינו שמשון בס' כריתות שפסק כר' עקיבא נגד ר' אליעזר דהא אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו ורבי אליעזר רבו הוה וניחא ליה להרב ז"ל דשאני ר"א דהוי שמותי ע"ש ואף אנו בעניותנו נאמר דהגם דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו שאני הכא דר' אליעזר שמותי ובכי הא הלכה כר' עקיבא נגד רבי ישמעאל דהלכה כר' עקיבא מחבירו ודל מהכא רבי אליעזר דאין הלכה כמותו משום דשמותי הוא:
שבתי וראה דח"ו נתעלמה הלכה מהרב יבין שמועה דבפירושא אתמר פ' כיצד מברכין (ברכות דף ל"ו) רבי עקיבא במקום ר' אליעזר עבדינן כוותיה ופירש רבינו יונה דהלכה כר' עקיבא מחבירו וא"כ דברי ס' כריתות הם תלמוד ערוך ובמקום אחר דקדקנו בעניותנו על דברי רבינו יונה הנז':
עוד אפשר לומר לקו' מהר"ש יונה הנז' דכ' הרב יבין שמועה שם כלל קי"ג וכלל רל"ב משם ס' כריתות דהגם דתרי תנאי פליגי על ר' עקיבא כיון דלא פלוג תרוייהו כחדא במקום אחד אלא האחד לא מקרי אלא מחבירו והלכה כר' עקיבא ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין דכיון דבברייתא לא הוזכר אלא רבי ישמעאל שפיר אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו דבבריתא זו לא הוזכר אלא ר' ישמעאל ולא אכפת לן אי ר"א סבר כר' ישמעאל כיון דלא הוזכר בברייתא זו:
ומתוך הדברים אמורים אפשר לישב דברי הרי"ף שכתב אהך פלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבא וז"ל וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה עכ"ל והקשה הרב מהר"ש יונה שם והלא אפילו לא היה כן מ"מ הלכה כשמואל דאתי כר' אליעזר ור' עקיבא דהוו רבים לגבי רבי ישמעאל ע"ש והיה מקום לישב דעת הרי"ף דכיון דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא חשיב כאלו ליכא אלא תרי תנאי דפליגי ואי לא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו לא ידעינן הלכתא כמאן. אמנם אכתי יש להעיר דגם כי התרי תנאי שקולא"י נינהו ולא אתמר בעלמא הלכתא כמאן איבעי לן למפסק כרב יהודה דהוא אמורא והכריע כחד מינייהו ובכל דוכתי פסקינן הלכה כאמוראי ומאי קאמר הרי"ף הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה והרי אפילו בלא כלל הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכתא כרב יהודה דפסק הלכה כחד מהני תרי תנאי ולא עוד אלא דאפילו השתא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו אי רב יהודה הוה פסק כר' ישמעאל סוגיין דעלמא דפסקינן כאמורא אפילו נגד הכלל והכא נמי הוה פסקינן כרב יהודה:
ואפשר לומר דשאני הא דידן דרב יהודה אמר המשחרר עבדו עובר בעשה ומוכח דלא הוה ידע פלוגתא דתנאי דאי לא אמאי אמר מימרא בפני עצמה הול"ל אבריתא דפליגי תנאי הלכה כפ' ומשו"ה אי לאו דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו הוה אמינא כיון דמוכח דרב יהודה לא ידע פלוגתא דתנאי אכתי לא ברירא לן הלכתא כמאן דמאי דפסקינן בעלמא כאמוראי היינו היכא דידעי הברייתא דקתני פלוגתא דתנאי ופסיק כחד אמנם הכא דנראה דרב יהודה לא ידע הברייתא יש מקום לומר דאי ידע הברייתא לא עייל נפשיה בהא וז"ש הרי"ף הלכה כרב יהודה דקאי כותיה כלומר דסברתו נמצאת בבריתא דר' עקיבא אמרה הגם דאיהו לא ידע כן נראה לצדד לפום ריהטא ופנא"י לא היה לי לחפש בספרים:
ואנכי הרואה להרב קרבן נתנאל שכתב על דברי הרא"ש (שהגיהם כמ"ש הרי"ף) וז"ל הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה. שלא תאמר דהלכה כרבי אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לעשרה אלא אמרינן דר' אליעזר נמי ס"ל כרב יהודה דהלכתא כר' עקיבא אלא מצוה שאני עכ"ל ודבריו קשים בעיני דמוכח מדבריו דהוה ס"ד דרבי אליעזר ששחרר עבדו ס"ל רשות והלכה כוותיה לזה בא לומר דכיון דר' עקיבא קאי כותיה דרב יהודה יש לנו להשוות הדעות דגם ר' אליעזר סבר חובה ושחרר משום מצוה זה נראה כונתו וקשה דר' אליעזר סבר חובה כמבואר בש"ס דתניא בהדיא ר' אליעזר אומר חובה וא"כ מוכרח דשחרר משום מצוה דהוא סבר חובה. ועוד יש לדקדק בדבריו וגם לשונו אינו מכוון במ"ש דר' אליעזר סבר דהלכה כר' עקיבא הגם שכונתו מבוארת ואין להאריך. ועוד הארכתי במקום אחר בענין זה ועמ"ש אני בעניי בקונטרי' זה ריש מסכת שבת בס"ד:

(לח ב) ואחת קבעה סעודתא בערב שבת.—י"ל דע"ש דהכא היינו בלילי שבת, שכן היה מנהגם לדרוש בלילי שבת, כבירושלמי סוטה פ"א ה"ד [טז ע"ד] ובויק"ר פ"ט, ובשעת הדרשה אסור לקבוע סעודה. ולפ"ז הוא כעין "בשבתא" דרישא (ולביאור זה מתיישבת קושית קרבן נתנאל, אות ע"ח, שאינו אלא לפי' רש"י, דלילי שבת אסור משום שאין כאן כבוד שבת). ועי' ר"נ כאן שכתב, דלא מחוור מה שפי' רש"י לחד לישנא בלילי שבת, דלישנא דע"ש משמע בע"ש ממש. ועי' מ"ש על זה בפסח' קט א.

וכפו את רבה. מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין: ואמר רב נחמן. לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות: רשות. משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא: ודלמא ר' אליעזר סבר לה. כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני: דמפקי עבדייהו לחירות. ועברי בעשה: מסיירי נכסייהו. שדותיהם מסתכלין בשבת לידע מה הן צריכין: בעידן בי מדרשא. כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר: בערב שבת. בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה: גופיה לא קדיש. שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית: לדמי לא קאמר. היה לו לומר דמי עבדי עלי: דליהוי עם קדוש. ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך לדמי קאמר ואע''ג דלא קאמר דמיה עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן לדמי קאמר: צריך גט שיחרור. מקדיש ומפקיר: אחד זה ואחד זה. מקדיש ומפקיר: ומותבינן אשמעתין. אשמועת עצמינו: אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות. ואפי' לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא לן (קידושין כג:) עבד קונה את עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו פודה בו את עצמו מיד בעליו והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות אם ירצו: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו: מפני שהוא כמוכרו. הגזבר לו לעצמו כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו: אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב: דאמר לדמי. דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה: אי הכי אידך נמי. אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה נמי דאמר לדמי: גזברין מאי עבידתייהו. מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי''ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו: עושה. העבד: ואוכל. ואין מעשה ידיו הקדש: שלא הקדיש אלא דמיו. ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה:

גופיה לא קדיש. פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד''ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע''כ לדמי קאמר אע''ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי''ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי' בהמנחות והנסכים (מנחות קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו.) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות. וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב.) גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין:

גיטין לח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד