|
טקסט הדף מנוקד
שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין
וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאׇזְנָהּ תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר בְּאׇזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לָהּ לְנִדָּתָהּ סָבַר רָמֵי בַּר חָמָא לְמֵימַר וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בֵּין יְרֵיכוֹתֶיהָ אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לָהּ כֵּיוָן דִּמְאִיס לָא אָתְיָא לְאֵיתוֹיֵי בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַבָּא עָשְׂתָה לָהּ בֵּית יָד מַהוּ אֲמַר לֵיהּ מוּתָּר אִיתְּמַר [נָמֵי] אָמַר רַב נַחְמָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָשְׂתָה לָהּ בֵּית יָד מוּתָּר רַבִּי יוֹחָנָן נָפֵיק בְּהוּ לְבֵי מִדְרְשָׁא וַחֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו רַבִּי יַנַּאי נָפֵיק בְּהוּ לְכַרְמְלִית וַחֲלוּקִין עָלָיו כׇּל דּוֹרוֹ וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בְּאׇזְנָהּ לָא קַשְׁיָא הָא דְּמִיהַדַּק הָא דְּלָא מִיהַדַּק בַּפִּלְפֵּל וּבְגַלְגַּל מֶלַח פִּלְפֵּל לְרֵיחַ הַפֶּה גַּלְגַּל מֶלַח לְדוּרְשִׁינֵּי וְכׇל דָּבָר שֶׁנּוֹתֶנֶת לְתוֹךְ פִּיהָ זַנְגְּבִילָא אִי נָמֵי דָּרְצוּנָא שֵׁן תּוֹתֶבֶת שֵׁן שֶׁל זָהָב רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אָמַר רַבִּי זֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל זָהָב אֲבָל בְּשֶׁל כֶּסֶף דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בְּשֶׁל כֶּסֶף דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר שֶׁל זָהָב רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אָמַר אַבָּיֵי רַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּכֹל מִידֵּי דְּמִיגַּנְּיָא בֵּיהּ לָא אָתְיָא לְאַחְוֹיֵי רַבִּי הָא דַּאֲמַרַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּתַנְיָא כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַסְּבָכָה יוֹצְאָה בּוֹ לְמַעְלָה מִן הַסְּבָכָה אֵינָהּ יוֹצְאָה בּוֹ מַתְנִי' יוֹצְאָה בְּסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִּית הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִילּוּ בְּקֵיסָמִין שֶׁבְּאׇזְנֵיהֶם עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת וְכׇל אָדָם אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת גְּמָ' מַאי צִינִּית בַּת אַרְעָא וּמַאי שְׁנָא סֶלַע אִילֵּימָא כֹּל מִידֵּי דַּאֲקוֹשָׁא מְעַלֵּי לַהּ לֶיעְבַּד לַהּ חַסְפָּא אֶלָּא מִשּׁוּם שׁוּכְתָּא לֶיעְבַּד לָהּ טַסָּא אֶלָּא מִשּׁוּם צוּרְתָּא לֶיעְבַּד לָהּ פּוּלְסָא אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ מְעַלּוּ לָהּ הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לָא שָׁבֵיק לְהוּ לִבְנָתֵיהּ דְּנָפְקָן בְּחוּטִין וְלָא שָׁבֵיק לְהוּ גָּנְיָאן גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד לְהוּ מִקְוָאוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי לָא שָׁבֵיק לְהוּ יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וְהָאֲנַן תְּנַן הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין בְּנָתֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּצִבְעוֹנִין הֲווֹ לָא שָׁבֵיק לְהוּ גָּנְיָאן גַּבֵּי הֲדָדֵי לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת זוֹ בָּזוֹ רש"ישוטחן בחמה. מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים: אבל לא כנגד העם. שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים: אוסרין. כרב: עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה: עשתה . לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס: רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא. במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה: וחלוקין עליו חבריו. מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה''ר: הא דמיהדק. דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל''א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה''ר מפסקת: והא תני רמי והוא שקשור כו'. וכי קשור מיהא אפילו לרה''ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה: לדורשיני. לחולי השינים: זנגבילא. גינזירו: דרצונא. קנמון: לא שנו. דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא: אבל של כסף. שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור''ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה''ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא: רבי הא דאמרן. דלא חייש דילמא שלפא: פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה: למטה מן הסבכה. כגון כיפה של צמר: יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער: מתני' סלע. מטבע הוא: צינית. מפרש בגמ': הבנות קטנות. שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי''ה: ואפילו. רבותא קאמר דאע''ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין: ערביות. נשים ישראליות שבערב: יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה: מדיות. נשים ישראליות שבמדי: פרופות. שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה: פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה: ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת: גמ' בת ארעא. מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה: דאקושא. שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים: שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.): ליעבד טסא. דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא: ליעבד פולסא. עגול של עץ ויצור עליו: אמר אביי ש''מ. ממתני' דנקט סלע: כולהו בהדדי מעלו לה. ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא: לא שביק להו לבנתיה כו'. מפרש לקמן טעמא דכולהו: גניאן גבי הדדי. לישן זו אצל זו בעודן בתולות: מקואות ביומי ניסן. של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם: ומפצי ביומי תשרי. שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן: דצבעונין. וחייש למישלף ואחוויי: המסוללות. מתחככות משום תאות תשמיש: תוספותלעיל אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י''מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור: ליעבד לה פולסא. פ''ה חתיכה של עץ ויצור עליה צורה ולפירושו ניחא מה שמקשים דבעלמא אמר מאי אסימון פולסא ופ''ה התם היינו דבר שאין עליו צורה וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר שיש עליו צורה ולפירש''י ניחא דפירש ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו הצורה אבל לפיר''ת קשה דפירש אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון ושמא י''ל דצורת סלע צריך: ומפצי ביומי תשרי. פ''ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|