פלוני ופלוני. תרי משמע וקרי להו דיינים: רוכל. מוכר צרורות של בשמים: חותמין למטה. גבי פרוזבול תנן לה במסכת שביעית (פ''י מ''ד): למה לי למיתני דיינים או עדים. פשיטא דסגי בהני או בהני וליתני עדים והוא הדין אי חתמי דיינין: בלשון דיינים. כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני כו': וחתמי עדים. בלשון עדות כגון איש פלוני עד: ול''ש כתוב בלשון עדות. כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמי למטה אני פלוני דיין: ה''ג ל''ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ול''ש כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים: תקנת ממזרים. כלומר שלא יהו ממזרים בישראל: בפני שנים היה מבטלו קודם תקנה: ה''ג ובי תרי לית להו קלא ולא ידעה דבטליה ואזלה ומינסבא: תקנת עגונות הוא דאיכא. דאצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח והוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה: בטלו. לאחר תקנת ר''ג בפני ב''ד: מבוטל. דאף ע''ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא: להוסיף על תנאו. אם היה בו שום תנאי: מה כח ב''ד. של תקנת ר''ג יפה אם דבריהן בטלים ע''י זה: דמדאורייתא בטל גיטא. שהרי לא בא לידה וזה ביטל את השליח מהיות שלוחו לגירושין: אדעתא דרבנן מקדש. להיות קדושין חלין כדת משה וישראל שהנהיגו חכמי ישראל והרי הם אמרו שיפקיעו כל קדושין שבישראל על ידי גט כזה הילכך פקעי שעל מנת כן קידשה: תינח דקדיש בכספא. איכא למימר אפקעינהו לקידושין בגט דדבריהן ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה וממילא פקעו שהרי כשקידש ע''מ כן קידש: קדיש בביאה. דקיימא לן בקידושין (דף ד:) מכי יקח איש אשה ובעלה דאשה מתקדשת נמי בביאה: מאי. אפקעתא איכא למימר בהא ביאה: שויוה רבנן. לההיא ביאה למפרע ע''י גט זה: בעילת זנות. דאפקעו שם קידושין מינה ויש בהן כח לכך שהרי כשקידש על מנהג חוק דתם קידש כך אני מפרש בכל מקום מלבי ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקדושי כסף דרבנן דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דקפריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה דכתיב בהדיא (דברים כד) כי יקח איש אשה ובעלה מאי איכא למימר היאך יכלו לעקור דבר מן התורה ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות של כל מקדש בביאה כדאמר התם (קידושין דף יב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא ותשובות קשות יש בדבר חדא דגזירה שוה גופה תורה היא שהרי לא למדו נסקלין אלא בגזירה שוה ונותר שהוא בכרת מגזירה שוה למדנו ונערה המאורסה נהרגת בקדושי כסף ואי דרבנן מי מיקטלא ועוד דקמשני שויוה רבנן לבעילתו בעילתו זנות היכי מצי לשוייה בעילת זנות הא דאורייתא היא וכי אמרן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה קידושין מיהא לא בטלי אלא הא והא דאורייתא והא דאית ברבנן כח לבטל מפני שבשעת קידושין תלה בדעתם לקדש כדת שהנהיגו חכמים בישראל: אמר לעשרה כתבו גט לאשתי. וקיימא לן (לקמן סו:) כל כמה דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמין: יכול לבטל. מותר לבטל ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זה לעקור תקנת רבן גמליאל: אינו יכול. שאף זו מן התקנה ואם בטלו אינו מבוטל דאם כן מה כח בית דין יפה:

לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים. כמו שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרין שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת וקמשמע לן דחשיב פרוזבול אע''פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינין נזכרים בתוך התורף של פרוזבול דכתיב ביה הכי בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני ופלוני ופלוני עדים וחתומים למטה הדיינים ובקונטרס פי' בענין אחר: ובי תרי לית להו קלא. וא''ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי''ל מפני תקנת עגונות: ובי תלתא אית להו קלא. ואע''ג דמלוה על פה לא גבי ממשעבדי אפילו הלווהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף מב.) ואין רגילות להודות לבני אדם אלא כופר לכל השואלים ממנו והא דאמר הכא דבי תרי לית להו קלא וגבי מוכר שדהו בעדים אמרינן בחזקת הבתים (שם דף מא:) דגובה מנכסים משועבדים הכא בעינן גילוי מילתא טפי: ושמעה וידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא. אע''ג דבדין לא מינסבא חשיב עגון דהכי נמי אמרינן בפ' כל הגט (לעיל דף כו:) ובדין הוא אפי' טופס לא לכתוב אלא זימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא שביק לה ואזיל ומיעגנה ויתבה: כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ולכך אומר בשעת קידושין כדת משה וישראל: ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. הקשה ה''ר שמואל אם כן יחפה על בת אחותו וכשיבואו עדים שזינתה ישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח ופקעי קידושין ונמצא שהיא פנויה ואומר ר''י דלא קשה דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה ועוד הקשה רבי' שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזינתה והא התראת ספק היא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו ועוד יכולין ממזרים ליטהר ואומר ר''ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאם לא כן נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת (נזיר דף מב.) והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו ומה שהקשה אם כן יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרין ליטהר אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קדושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אבל אם ברור לנו שלא נתכוין לכך לא חיישינן אם יכולים ליטהר: רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. וא''ת מנא ליה להש''ס דסבר לא בטלה כולה ויכול לבטל היינו אפי' לכתחילה דלמא סבר בטלה כולה ואפילו הכי יכול לבטל בדיעבד דהא לעיל אית ליה בטלו מבוטל דמלשון יכול לא מצי למידק שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בפרק הזהב (ב''מ דף מט.) דאמר האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך יכול פשיטא אלא אימא מותר לחזור בו וי''ל דמשמע ליה מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד אע''ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א''נ אפי' לא מהני בלא שנים מ''מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפילו רבי מודה דאינו מבוטל אפילו בדיעבד כדפרישי' לעיל דדוקא בפני ג' לרב ששת או בפני שנים ביחד לרב נחמן הוא דמבוטל א''נ אע''ג דביטלו בב''ד אומר [רבי] דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות שאם יוודע לשליח קודם הנתינה לא יתננו לה או לאשה קודם שתנשא לא תנשא אבל כאן אפי' כשידעו כולם וגם האשה שביטל הבעל מקצת מן העשרה פעמים יטעו ויהיו סבורים שאחרים לא נתבטלו ותנשא ע''י גיטה ולכך אם היה סובר בטלה כולה היה מודה דאינו מבוטל ולפ''ז אתי שפיר מה שמסתפק הש''ס הי כרבי והי כרשב''ג אפילו למאי דמוקמינן פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה דאפי' קי''ל כרבי בביטלו מבוטל בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב''ג דאינו מבוטל דאפילו רבי אי הוה סבר בטלה כולה הוה מודה באומר לעשרה שאינו מבוטל אבל מתוך פירוש הקונטרס משמע דלרשב''ג דבטלה כולה אף זה מתקנת רבן גמליאל ועל כרחך למ''ד

עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. פי' שבטלה בעל דבר (לא') [לא] בטלה כולה שמא בעדות זה אינו רוצה ואינו רוצה בא' שיהא עליו עד אבל עדות שבטלה מחמת פסול כגון נמצא א' מהן קרוב או פסול הכל מודים שבטלה כולה ור' גופיה הוא שאמר כן במסכת מכות (ו' ע"א).

ודאמרינן צריכי בי עשרה למשלפה. משמע הנהו עשרה גופייהו דאל"ת בין לישנא קמא להאי לישנא איכ' בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם דלמ"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכ' ולמ"ד משום דצריכי עשרה למשלפא כיון דעשרה נינהו משתלפא אלא הנהו עשרה גופייהו קאמרינן ומיהו לר' לא בעינן הנהו עשרה ולא עשרה אחריתי וקי"ל כוותיה.

ובתרי לית להו קלא. ואף על גב דקיימא לן כרב דאמר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. לומר דשנים יש להם קול. התם הוא דלוקח מוציא קול ומפרסמו כדי שיתברר הענין אם יש עליו עסיקין, וכדאמרינן התם מאן דזבין בפרהסיא זבין, אי נמי דהכא בעינן גלויי מילתא טפי משום תקנת ממזרין ובעינן קלא סגי, והא דאמרינן נמי וריש לקיש סבר לה כרב ששת דאמר בפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא, הכי קאמר אית להו קלא סגי ומגליא מילתא שיר, וכדאמרינן התם גבי מחאה דמאן דאמר בני שלשה גלויי מילתא בעינן ובאפי תלתא מיפרסמא מילתא שיר, וכדאמרינן כל מילתא דמתאמרה בי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ואף על גב דלגבי מלוה על פה אפילו הלוהו באפי עשרה לא גביא ממשעבדי וטעמא משום דלית לה קלא, התם היינו טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ומכחש בשואלים לאמר שלא לוה כלום, ואף במלוה אינו חושש לפרסם דסבר לא מזבין ואי מזבין איהו טרח ופרע.

והא מידע ידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא. פירש רש"י ז"ל משום הכי אצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח משום תקנת עגונות דהוא לא יטרח בכל אלה כדי לעגנה. ואף על פי שהיא אשת איש גמורה ומן הדין אינה יכולה לינשא שייך בה שפיר עגונה, כדאמרינן לעיל בריש פרק כל הגט ובדין הוא דטופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ומותיב לה. ויש עוד לפרש משום תקנת עגונות, דפעמים שניתן הגט לידה והדר מבטל ליה ושמעה איהי ולא ידעה אימת בטליה וסברה דילמא מקמי דלימטי לידה בטליה ויתבא ומיעגנא דלא כדין. ומצאתי בירושלמי מאן דאמר שלא תהא יושבת עגונה סבורה שבטל והוא לא בטל ונמצאת יושבת עגונה. ואי אפשר לפרש סבורה שבטל ולא בטל כלל דהא מאן דאית ליה משום תקנת עגונות אית ליה דרב ששת דאמר בפני שלשה וקלא אית ליה, ועוד דאין סברא לומר כן שאף על פי שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא חוששת לשמא בטל, אלא ודאי הכי פירושא כגון שיצא עליו קול שבטלו וסבורה היא שבטלו קודם שהגיע גט לידה ונמצאת יושבת עגונה.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ולכן אומר בשעת קדושין כדת משה.

ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. והקשה רבינו שמואל אם כן יכול הוא לחפות על בת אחותו דלאחר שתזנה עליו ישלח לה גטו על ידי השליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצאו קדושין הראשונים מופקעין וכי זניית פנויה היתה. ותירץ הוא ז"ל דאין הכי נמי שלא הקפידו חכמים בדבר שלא יחפה על בת אחותו, אלא שלא יחפה עליה שלא כדין כההיא דזמן שלא יאמר הוא שכבר נתגרשה והיא לא נתגרשה עד עתה, אבל כאן כיון דמדינא יכול להציל יציל ואין בכך כלום. אלא דאכתי קשיא ליה היאך אשת איש חייבת מיתה לעולם, והלא התראת ספק היא דדילמא ישלח לה גט על ידי שליח ויבטלנו, ועוד אם כן יכולין ממזרין ליטהר בכך, ולפיכך היה מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, כלומר אם היה מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקדושין, ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות. והקשה עליו רבינו תם תינח נשואה ארוסה מאי איכא למימר, ותירץ הוא ז"ל דבתר השתא אזלינן ואוקמא אחזקתא והשתא מיהא נשואה היא והתראת ודאי היא, ותדע דהא נזיר ששותה יין דאמרינן ליה אל תשתה אל תשתה לוקה על כל אחת ואחת ואמאי והלא אם ירצה ישאל על נזירותו והתראת ספק היא אלא ודאי בתר השתא אזלינן והשתא מיהא נזיר הוא, ולחפות על בת אחותו אינו יכול וכן אינו יכול לטהר הממזרים בכך דלא הפקיעו חכמים קדושין אלא לתקנה ולתועלת או משום תקנת עגונות או משום תקנת ממזרין, אבל להפסד ולקלקול לא הפקיעום והילכך כל שהוא מתכוון לכך לחפות ולטהר לא אפקעינהו מיניה דזו תקלה היא דמתוך כך יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אבל היכא שאין מתכוין לכך ומתוך איתרמי דנטהרו ממזרין דידה או שזנתה ונצלה בכך אין בכך כלום.

תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי. פירש רש"י ז"ל אפילו לכתחילה דקסבר רבי דלא התקין רבן גמליאל בכגון זאת.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר אינו יכול לבטל. דאף בזו התקין רבן גמליאל. וכן הכריעו כפירושו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מדמוקמינן טעמיה דרבי משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואי בדיעבד קאמר אפילו סבר בטלה כולה אם בטלו מבוטל כאידך דרבי. ואכתי קשיא דמנא ליה לתלמודא הא, דילמא בדיעבד וכאידך דרבי ולאשמועינן דאפילו שלא בבית דין אם בטל זה שלא בפני זה מבוטל, ולישנא דיכול לא משמע מיניה שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא מט, א) מדאמרינן התם האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אלא מותר לחזור בו ויש לומר דעל כרחין רבי אית ליה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי בטלה כולה סבירא ליה לא הוה אמר יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בדיעבד משום דעד כאן לא קאמר רבי בטלו מבוטל אלא במבטל בבית דין או בפני שנים כרב נחמן או בפני שלשה כרב ששת משום דבפני שלשה אי נמי בפני שנים קול יוצא קצת ובכי הא לא חש רבי לתקנת ממזרים ולא לתקנת עגונות אבל בני אחד אפילו בדיעבד אם בטלו אינו מבוטל ולא מתקנת רבן גמליאל אלא אפילו מעיקרא נמיט דבמקום שאין קול יוצא כלל חשו להן חכמים, ובכי האי גונא כח בית דין יפה ואינו מבוטל וכדתנן בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, אלמא אף ראשונה לא היה יכול לבטלו אלא בבית דין ומהאי טעמא דאמרן.
ותדע לך דודאי לרב ששת דאמר בפני שלשה, אם עבר ובטלו בפני שנים אינו מבוטל. ולכאורה רב ששת ורב נחמן אליבא דרבי פליגי, ואפילו קיימי אקודם תקנה מכל מקום עיקר פלוגתייהו משום דרבי היא וכדכתבינן לעיל (גיטין לב, ב ד"ה איתמר) ובבטלו בדיעבד, והתם קאמר רב ששת בפני שלשה כלומר בפני שלשה מבוטל הא בפני שנים אינו מבוטל, וכן אתה אומר לרב נחמן דאמר בפני שנים דדוקא בפני שנים מבוטל הא בפני אחד אינו מבוטל, והכי מוכח נמי לקמן (גיטין לד, א) דאמרינן הלכתא כנחמן ופירש"י ז"ל הלכתא כרב נחמן דאמר בפני שנים, ושמע מינה דלרב ששת אפילו בדיעבד בטלו בפני שנים אינו מבוטל, והיינו דנפקא לן מינה כדפסקינן ולומר דאפילו בפני שנים בטלו מבוטל, דאי לא תימא הכי מאי נפקא לן מינה אי לכתחילה אפילו בפני שלשה אינו יכול לבטלו אפילו לרב נחמן משום תקנתו של רבן גמנליאל, ואי בדיעבד אפילו בפני אחד נמי דהא קיימא לן כרבי בשתיהן (לד, א), אלא ודאי שמעינן מינה דלרב ששת אם בטלו בפני שנים אינו מבוטל ומינה נשמע לרב נחמן דאם בטלו בפני אחד אינו מבוטל.
ואפילו תמצא לומר דהא דאמרינן בשילהי שמעתין (לג, ב) והלכתא כרב נחמן מההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן קאמר כמו שפירש שם רבינו תם ז"ל, מכל מקום נראה שעדיין יש להוכיח כן מדרב ששת ורב נחמן דהא אפילו קודם תקנה קא סבר רב ששת דאינו יכול לבטלו אלא בפני שלשה ולרב נחמן בפני שנים הא בפני אחד לא וכח בית דין יפה משום תקנת ממזרין במקום שאין קול יוצא כלל כגון בפני אחד לרב נחמן או שאין קול מפורסם כגון בפני שנים אליבא דרב ששת, אלמא שמעינן דלעולם לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אם איתא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה מועיל ביטולו אפילו בדיעבד, אלא ודאי על כרחין רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה סבירא ליה, וכיון שכן אף לכתחילה מותר דהא ליכא משום תקנת עגונות ולא משום תקנת ממזרים.

פרוזבל האמור לענין שביעית עיקר ענינו שיהא מסור לבית דין ושיהו בית דין כותבין וחותמין לו ומכל מקום כל שנמסר לדיינים אפי' לא כתבו לו אלא עדים דיו וכשהם כותבין בלשון דיינין הם כותבין אנו בית דין חתומי מטה כך היה שבא לפנינו פלני ואמר לנו רבותי הרי שיש לי חוב כך וכך אצל פלני כו' והריני מוסר לכם כל שטרותי שיש לי עליו שתגבו ותקבלו בשבילי כו' כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו כו' עד ואנו בית דין ראוני את דבריו ומדמסר לנא פרוזבל כתיבנא וחתימנא בזמן פלני שטר פרוזבל זה דלא לשמט להדין פלני כו' להיות בידו לראיה ולזכות וכשנמסר לבית דין והעדים כותבין וחותמים במצותם כך הם כותבין בפנינו עדים חתומי מטה בא פלני לפני הדיינין פלני ופלני ואמר להם רבותי וכו' וראו בית דין את דבריו ומסר להון פרוזבל וכו' ויפו את כחו דלא תשמט וכו' ומה שהיה בפנינו ומסר פלני את פרוזבלו לדיינין כתבנו וחתמנו וכו' ועל שיטה זו אנו גורסין כך לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי דיינין לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי עדים כלומר שיכתבו לו שראו שבא לבית דין ומסר להם שטרותיו על הדרך שביארנו ויש גורסין לא שנא כתוב בלשון דיינין וחתימי עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי דיינין ויש מפרשים בו לא שנא כתוב בלשון דיינין על הדרך שהזכרני וחתימי עדים ר"ל דיינין כעין עדים כגון שלא חתמו אלא שנים ולא שנא כתוב בלשון עדים על הדרך שהזכרנו וחתימי דיינים ר"ל עדים כעין דיינין כגון שחתמו שלשה ואע"פ שלענין פסק כך הוא לדעתינו כמו שנבאר לענין פירוש מיהא אין זה כלום שהרי לדעת רב ששת אמרוה שהרי מה ששאלו למה לי למיתנא לא הוצרך לרב נחמן דלדידיה הא אשמעינן דדיינין כעדים אלא לרב ששת שאלוה והרי רב ששת מצריך בה שלשה דיינים אלא שהם חוזרים ומפרשים לא שנא כתוב בלשון דיינין ר"ל בפנינו בית דין וכו' וחתימי עדים שראו הענין הכתוב למעלה וכתבו וחתמו לא שנא כתוב בלשון עדים שראו שזה בא לבית דין ומסר כו' ושבית דין יפו את כחו וחתמו הדיינים שכך הם הדברים מהני ועיקר הדברים כגירסא ראשונה ולענין פסק מיהא כל שנמסר בתורת דיינין אף בשנים דיו וכמו שאמר מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין כו' ואע"פ שאיפשר דלאו פלני ופלני דוקא דלאו כי רוכלא חשיב ואזיל ומתלתא קאמר מכל מקום הלכה כרב נחמן ואף בית דין חצוף אין כאן שאין זה אלא כעין הודעה:

כבר ביארנו שאף לאחר התקנה כל שבטלו בפני שנים הרי הוא מבוטל וכן הדין אם רצה להוסיף על תנאו שהוא רשאי ואין אומרין מה כח בית דין יפה באיסורין ואע"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי היכא דאיתמר איתמר ואע"פ שהזכירוהו לדעת ר"ג וראוי לשאול מפני מה פסקו בה כר' ולא פסקו כרשב"ג ומשום כל דמקדש כו' הואיל ופסקנוה במקומות כמו שהזכרנוה בראש כתבות יראה לי הטעם שבטול הגט דבר מצוי הוא שאדם מתחרט ונח מרתיחתו ורוב פעמים מבטלו בכונה טובה ואין ראוי בכך להפקיע קדושיו והראיה שאף רשב"ג לא היה בא בכאן מטעם עשיית זה שלא כהוגן אלא מטעם כח בית דין יפה ורבנו הקדוש לא חס על כבוד בית אבותיו להיות תקנתם עומדת על כל פנים באיסורין שאין כח בית דין מפקיע את האיסור וכמו שאמרו למטה בסמוך התם ממונא הכא איסורא ומה שפירשו רבים בענין האמור תינח דקדיש בכספא מפני שהכסף קדושי סופרים הם אינו כלום וכבר ביארנוהו בראש כתבות:

כבר ביארנו בפרק שני במי שאמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום לענין בטול כל שאמר לעשרה כתבו גט לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין נחלקו בה ר' ורשב"ג שלדעת ר' יכול לבטל זה שלא בפני זה ולומר להם אל תכתובו ולדעת רשב"ג אין יכול לבטלם אלא זה בפני זה ונאמרו במחלוקתם שני לשונות האחד שבעדות שבטלה מקצתה נחלקו אם בטלה כלה אם לאו ואנו קורין בכאן שבטלה מבנין הדגוש כלומר אע"פ שר' סובר בעלמא בעדות שבטלה מקצתה מחמת פסול כגון נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כלה כל שהוא מכל מקום מבטל מקצתה לא ביטל את כלה אלא רוצה הוא בזה שיעיד ולא בזה והילכך אפי' לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה שאף כשביטל מקצתם לא ביטל הגט עד שיבטל את כלם ואם נתנו האחרים אחר בטול מקצתם הרי זה גט וזהו שאמרו אי אזלי הנך וכתבי ויהבי לית לן בה והילכך אף לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה והוא הדין אם ביטלן בפני אחרים שמבוטלים הם כמו שכתבנו ולרשב"ג ביטלה כלה ונמצא דהנך דלא בטיל להו אזלי וכתבי ואתי למישרא אשת איש והילכך אף בדיעבד אינו כלום לדעתו דהא קסבר ביטלו אינו מבוטל ואף אותם השנים יכולים לכתוב והלכה כר' ושליחות דהאי בטיל שליחות דאידך לא בטיל:

מאי מפני תקון העולם ר' יוחנן אמר מפני תקון ממזרים וסבר ליה כרב נחמן דאמר בפני שנים מבטלו ובי תרי לית להו קלא ולא שמעה ואזלה ומינסבא ואיכא תקון ממזרים. ור"ל אמר מפני תקון עגונות סבר לה כרב ששת דאמר בפני ג' ובג' אית להו קלא ושמעה וידעה ולא מינסבא ומיעגנה ויתבה. וקי"ל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו א"כ מה כח ב"ד יפה פי' אם בטלו לאחר תקון ר"ג בפני עדים שלא בפני השליח מבוטל הוא דאע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחות השליח ורשב"ג אומר אינו יכול לבטלו שלא בפני השליח ולא להוסיף על תנאו אם יש בו שום תנאי:

ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה במאי קמיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דרבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה והנך לא ידעי ואי אזלי הנך וכתבי ליכתבו וליתנו על כשאמר לעשרה כתבו גט לאשתי כיון שלא אמר כולכם אחד כותב וב' חותמים כל שנים מהם שרוצים יכולים ליכתב וליתן וכשביטל מקצת מהן לא בטל כולם והילכך אם לא ידעו ביטולו והולכים וכותבים ונותנים הגט לאשה כשר הוא ולא נפיק מיניה חורבא ורשב"ג סבר עדות שבטל' מקצתה בטלה כולה (והתם) [והנך] דלא ידעי אי אזלי וכתבי ויהבי שרו א"א לעלמא הילכך אין מבטל אלא זה בפני זה:

בד"ה ובי תרי כו' וליתקנו שיבטל בפני ג' ויש לומר מפני תקנת עגונות עכ"ל אבל לבי תרי כיון דלית ליה קלא מינסבא וליכא למיחש לעיגון שלה אלא לממזרים כיון דמינסבא ואין להקשות כיון דע"כ לרב נחמן דחייש לתקנת עגונות מנא ליה דחיישינן לתקנת ממזרים בתקנת ר"ג כלל ואימא דבית דין ג' הוא דודאי מקרי בית דין בכל דוכתא ויש לומר דסבירא ליה דאי הוה בית דין ג' קודם תקנת רבן גמליאל משום תקנת עגונות ודאי דלא היה מתקן רבן גמליאל דאין לחוש כ"כ לתקנת עגונות כיון דב"ד של שנים היו מתחלה אבל כיון דבית דין של שנים היו מתחלה וע"כ אתא רבן גמליאל לתקן משום ממזרים טפי תיקן דלא ליבטל כלל אפילו בבית דין של ג' משום דבבית דין של ג' נמי איכא למיחש לעגונות וכן נראה דמשום תקנת ממזרים חשו טפי דהא אפילו לרב ששת קודם תקנת ר"ג חשו לתקנת ממזרים כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה ואפקעינהו כו' אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד כו' שמא ישאל על נזירותו כו' עכ"ל ה"מ לדקדק כן מא"ל אל תשתה פ"א דחייב אע"ג דהתראת ספק היא אלא שגירת לישנא דמתניתין דפרק שלשה מינין ופרק אלו הן הלוקין נקטו ולכאורה קשה הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה והיאך מצינו נזיר שילקה ויש ליישב דודאי ביודעין בו שעבר על נזירתו במתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהת איכא דשמא זה הנזיר יבא לחכם שלא ידע אם עבר על נזירתו וישאל לו וק"ל:

בד"ה רבי סבר כו' אי נמי אע"ג דביטלו בב"ד אומר רבי דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות כו' עכ"ל דבריהם אלו לרב נחמן אבל לרב ששת ודאי בבית דין של ג' ליכא למיחש לממזרות אלא לעיגון ונראה לפרש לרב ששת דלממזרות ודאי חיישינן טפי דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל חשו לממזרות כמו שכתבו התוספות לעיל דלכך בשנים אינו מבוטל והשתא ניחא דבטלו בבית דין של ג' אומר רבי דמבוטל דלא חיישינן כל כך בדיעבד לתקנת עגונות אבל כאן בביטול מקצתן פעמים יטעו כו' ותינשא ע"י גיטה ואיכא ממזרות וזה שהקשו לקמן לפ"ה דמפרש דלר"ש בן גמליאל דבטלה כולה אף זה מתקנת ר"ג וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא רמו כו' דלפירושם אין זה דרשב"ג מתקנת עגונות דרבן גמליאל אלא מתקנת ממזרות דחשו לה אף קודם תקנת ר"ג ואפילו לרב נחמן בבטלו מקצתן אי הוה סבר דבטלה כולה הוה חיישינן לממזרות אפילו קודם תקנת רבן גמליאל כמו בפני אחד שחשו לממזרות אפילו קודם תקנת רבן גמליאל כמו שכתבו התוספות לעיל אבל לפרש"י דזהו דרשב"ג מתקנת ר"ג הוא ודאי לרב נחמן איכא למימר דכל זה מתקנת ר"ג כמו שחשו לממזרות בבטלו בבית דין ה"נ חשו בתקנת רבן גמליאל לממזרות בבטלו מקצתן דכל שכן הוא אבל לרב ששת לא דמי אהדדי דבב"ד של ג' מתקנת עגונות דר"ג הוא וליכא למיחש לממזרות ובבטלו מקצתן דניחוש שמא תינשא על ידי גיטה תקנת ממזרות איכא ותקנת עגונות ליכא כן נראה לפרש דבריהם ודו"ק:

בתוס' בד"ה ל"ש כו'. דלפי' רש"י הוי קצת כמזוייף מתוכו. ויותר נראה דלפי' רש"י הול"ל ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמו בלשון דיינים וכו' ול"ש וכו' וחתמו בלשון סהדי וכו' משמע כאילו קאי על אנשים אחרים:

בתוס' בד"ה ובי תרי כו' וי"ל מפני תקנות עגונות. דבפני ג' יש קול משא"נ: בפני ב' ליכא חשש עגונות ולמ"ד בפני ג' בפני ב' פשיטא דלא דודאי חשש משום ממזרות אף קודם תקנה:

בתוס' בד"ה ובי תלתא כו' והא דאמר הכא כו' וגבי מוכר שדהו כו'. לא תפסו מוקדם ובי תרי לית ליה קלא מ"ש ממוכר שדהו דדלמא דמיא למלוה ע"פ אך השתא ממנ"פ:

בתוס' בד"ה ושמעה וכו' חשיב עגון כו'. לפי' רש"י בד"ה תקנות עגונות בשביל לעגנה היינו כמו לצעורה דלעיל דמדינא הוי גט בדין הוי מינסבא (י) ודוק היטב ואולי התוס' לא מפרשין כפרש"י אבל לא משמע כן ברשב"א שהעתיק לשון רש"י ודברי התוס' עליו. ורשב"א פי' תקנות עגונות שהיא תסבור שביטל קודם שהגיע גט לידה ופעמים ביטל אח"כ ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואפקעינהו כו' אל תשתה אל תשתה כו'. אולי משום שאינו מפורש במתני' כ"כ בהדיא דנזיר לוקה כמו בהך מתני':

בתוס' בד"ה רבי סבר כו' וא"ת כו'. וקמ"ל בהך פלוגתא דאינו יכול לבטל אפילו אותן שביטל בפניהם ג"כ תקנו משום הקלקול:

בא"ד אע"ג דאין דבר שבערוה כו'. לפי"ז מ"ש לעיל דאמרינן מה כח ב"ד יפה נראה דקאי אב' לרב ששת אבל אחד מדינא אין מועיל:

בא"ד א"נ כו' דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות כו'. ולמ"ד מפני תקנות עגונות [לכאורה לא שייכי דברי תוס' אליביה] מ"מ ע"כ הך סוגית הגמ' אזלא למ"ד ממזרות כדקאמר ושרי א"א לעלמא ובאמת למ"ד תקנות עגונות ודאי דכ"ש חשש לממזרות [אף קודם תקנה. ועיין במהרש"א]:

בא"ד משום תקנות עגונות לא דמיא כו'. דתקנת ר"ג לעיל משום תקנות עגונות וכאן משום ממזרות דאף קודם תקנת ר"ג חששו לה וק"ל:

רש"י ד"ה ל"ל למיתני דיינים כו'. וליתני עדים וה"ה כו' דיינים. מדל"ק איפכא דליתני דיינים דקדים. משמע דדיינים עדיפי ולא הוה ידעינן עדים מנייהו. וא"כ הל"ל וכש"כ דיינים. ועמש"כ בקדושין (מו ב) ע"ד:

רש"י ד"ה ה"ג. ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים כו'. ר"ל לאפוקי גי' שלפנינו דמקדים כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים דהרי במשנה מקדים חתימת דיינים לעדים:

רש"י ד"ה תקנת עגונות. והוא לא יטרח בכל אלה. כצ"ל:

תד"ה ובי תלתא. (בסופו). וגבי מוכר שדהו כו' הכא בעינן גילוי מלתא טפי. לכאורה הל"ל שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין כדאיתא שם. ויש לכוין זאת בדבריהם:

תד"ה ושמעה. אע"ג דבדין לא מינסבא כו'. לכאורה יל"פ הכא ושמעה וידעה ולא מינסבא הוא שב לטעם דליכא בזה חשש ממזרות. ותקנת עגונות הוא דאיכא. ר"ל דאיכא צנועות דתיחשנה שמא ביטל אע"ג דמדינא ליכא למיחש כיון דליכא קלא. אך על כיוצא בזה פריך הגמרא בכתובות (ג ב) ולדרוש להו כו' ע"ש. ועוד היכא דאיכא קלא ליתא לחששא דצנועות כמש"כ התוס' שם (ג א) בסד"ה וסברה:

תוס' ד"ה ואפקעינהו וכו' דאל"כ נזיר. ע' שבת ד' ד ע"א תוס' ד"ה קודם ומסכת מכות דף טו ע"ב תוספות ד"ה במאי קמיפלגי:

תד"ה אפקעינהו. דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין. לכאורה עדיין קשה דאמאי תקנו זמן מחשש דשמא יחפה מה"ת ניחוש שיחפה שלא כדין הא יכול לחפות כדין ע"י ביטול הגט. וצ"ל אולי לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות ואף דבארוסה ל"ש כן מ"מ כיון דרב מנגיד מאן דמבטל גיטא ימנע מלעשותו ליבטל (ויחפה) טפי ע"י הגט שא"ב זמן:

בא"ד והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות אפי' למאן דס"ל שמיה התראה הא גם בשעת העונש דמלקות עדיין בספק שמא ישאל עליו ולא עשה למפרע איסור ולא היה מחייב מלקות. וע' מהרש"א ואין זה מספיק על קושייתינו דשמא באמת מחר ישאל ואגלאי מלתא דלא היה מחוייב מלקות. והנראה די"ל דבאמת אין לוקין עד שכלה ימי נזירתו. דאף דקיי"ל אכלה כולה נשאלין עליו. היינו מטעם דחל התרת חכם על העונש מלקות. ואף דלא אתרו ביה. דלדעת הרא"ש ג"כ נשאל עליו. היינו דמ"מ איסור עונש המלקות עליו. וכמ"ש הרא"ש במכות. אבל אחר שלקה דקיי"ל ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הוי כאחיך ונסתלק מעליו העונש לא חלה התרת חכם כלל. מש"ה שפיר יכולים ללקות ואין מניחין לו לשאל באמצע המלקות. ואח"כ ממילא א"א לשאול עליו. ועיקר קושי' המהרש"א רק איך ימצא מלקות מן התורה הא יצעק מקודם שבאו ללקות:

תד"ה ר' סבר. כיון ששליח עצמו אומר כן כו'. נראה דאין כוונתם דאם איתא דבטלה כולה איך מהני הביטול לפני א' מהם הא לגבי האחרים דהביטול שלא בפניהם מקרי אין דבר שבערוה פחות מב'. דז"א דמ"מ כיון דעכ"פ אותו העד שמבטלו בפניו הוא בטל ממילא נתבטלו האחרים מדין עדות שבטלה מקצתה. וא"כ אין זה ע"י ביטולו שמבטל אותם עד דנידון ביה אין דבר שבערוה. אלא דממילא כיון דבטל קצתו בטל כולה. אלא צ"ל דכוונתם כמ"ש בסוף דאם איתא דבטלה כולה יש חשש ממזרת אפי' בדיעבד לא בטל דבביטלו שלא בב"ד גם רבי מודה דלא בטל ומה דסיימו ואם בטלו כולה קאי על כל התירוץ הן אי מיירי בפני ע"א והן אי מיירי בפני ב' זה שלא בפני זה:
והנה בעיקר קושי' התוס' נראה דקאי רק לר"נ אבל לר"ש ליכא קושיא דהא א"ל דמיירי בביטל בפני ב"ד דהיינו ג'. דא"כ גם לרשב"ג יהא מהני דהא בפני ג' ליכא חשש ממזרות רק עגונות. והכא ל"ש עגונות לשיטתייהו דס"ל כרש"י דעגונות היינו כדי שיהיה לו טורח ולא יבטל. וא"כ הכא דהיה לו הטורח לרוץ להשליח ולבטלו מה בכך דלא בטלו בפני כולם הא היה לו הטורח כדרך כל מבטלי גיטין וכי בשביל שעשה יו"ד שלוחים יהיה צריך דוקא לטרוח יותר לבטל בפני ג' וכדמוכח לומר בכוונת תוס' במ"ש בזה הדבור וע"כ למ"ד משום תק"ע לא דמי אהדדי אלא דקושייתם דאליבא דר"נ י"ל דמיירי בביטלו בב"ד דהיינו בפני ב' דלר' בטלו מבוטל ולרשב"ג אינו מבוטל משום חשש ממזרת כתקנת ר"ג והוצרכו לשנויי דסתמא קתני אפי' בפני א', או בזה שלא בפני זה:

בא"ד ולפ"ז א"ש מה שמסתפק כו'. לכאורה נראה דכוונתם דלפ"ז היינו לפי התירוץ השני. דלפי תי' הא' יקשה אף דנ"מ למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג לענין אם בטלו בפני הא' או זה שלא בפני זה. מ"מ כיון דבאמת מה דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפילו בפני ב'. דהא באמת ס"ל לרשב"ג בטלו אינו מבוטל. א"כ ל"ש למפסק הלכה כרשב"ג דמשמע בכל גוונא דרשב"ג. וכמו דצ"ל מה דלא ניחא להו בפשיטות דנ"מ למפסק כרשב"ג לענין דלכתחלה א"י לבטל. אע"כ כיון דבאמת רשב"ג דקאמר א"י לבטל היינו דאפילו דיעבד לא בטל משמע דקיי"ל כרשב"ג בכולו דאפילו דיעבד לא בטל עד דלבסוף כתבו דלשיטת רש"י צריכים לדחוק דמשמעות א"י לא היינו דיעבד. והיינו דלרשב"ג הכא מיירי רק מגוף הדין אם רשאי לבטל. אלא דרשב"ג לנפשי' סבר דלקושטא דמלתא דאפילו דיעבד אינו בטל וזהו נכלל במה דס"ל לעיל בטלו אינו מבוטל. אבל הכא בפלוגתא זו לא מיירי רק מן לכתחלה. מש"ה שייך שפיר הלכה כרשב"ג. וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דלתירוצם הא' כיון דבאמת מה דקאמר רשב"ג א"י לבטל היינו בפני ב' ל"ש לומר הלכה כרשב"ג. אמנם עדיין י"ל דדלמא מה דמספקי' בהי מינייהו אמר הלכה כרשב"ג היינו דדלמא ס"ל כר"ש בפני ג' ושפיר אמר הלכה כרשב"ג דהא רשב"ג מיירי באמת דוקא בפחות מג'. לתירוצם הא' דהכא ליכא תק"ע וכנ"ל, ובפחות מג' באמת גם לדידן ביטלו אינו מבוטל. ולזה נראה יותר דמה דקאמרי ולפ"ז א"ש היינו דלב' התירוצים אתי שפיר לאפוקי אם נדחוק על קושייתם הא' דיכול לבטל משמע לכתחלה היה קשה דאיך יכול למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג וק"ל:

בא"ד וע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמי אהדדי. ביאור דבריהם דהכא ל"ש תק"ע כיון דהיה לו הטורח לבטל בפני א' וכמ"ש לעיל. ואולם אעפ"כ לכאורה תמוה דמה סתרו בזה דברי רש"י הלא כמו דס"ל לתוס' בתירוצם הא' דהכא מיירי בלא ביטל בפני ג' וכנ"ל ה"נ י"ל לרש"י דהכא מיירי שלא ביטל בפני ג'. ואי דא"כ להך מ"ד הוא בכלל תקנה הראשונה. וא"כ לא יהיה דמי אהדדי דלמ"ד בפני ב' יהיה הכא בכלל תקנה השני'. ולמ"ד בפני ג' יהיה הכא בכלל תקנה הראשונה אבל לתירוצם הא' ניחא דמיירי הך בביטלו בפני א' או זה שלא בפני זה דהוי מתקנה הראשונה דמה בזה ענין קושיא וכי צריך להיות דמי להדדי הלא בברייתא לא נזכר כלל מזה אם מתקנה הראשונה או משניי'. ורש"י נקט לה לקושטא דמלתא למה דקיי"ל כר"נ ממילא הוא בכלל תקנה שנייה. ובאמת לר"ש הוא מכלל תקנה הראשונה, והנלענ"ד בכוונתם דבאו לתרץ עצמם לאפוקי דבפשוטו נסתר דבריהם. ויש ראיה לפי' רש"י דקאי אתקנה שנייה והיינו מדקתני הך פלוגתא בתר פלוגתא דביטלו מבוטל דמשמע דמיירי כמו ברייתא דלעיל דמיירי מצד תקנת ר"ג ה"נ מיירי הכא אם עבר בזה תקנת ר"ג או לא. ולזה כ' דאין זה הכרע דהרי למ"ד מפני תק"ע דע"כ מיירי רק מתקנה ראשונה א"כ לא דמו אהדדי היינו דאין ב' ברייתות דומות זו לזו. א"כ י"ל ה"נ למ"ד בפני ב' א"צ להיות דומות להדדי. כנלענ"ד נכון בעזה"י:

תינח דקדיש בכספא. פירש"י הפקר ב"ד הפקר וכצ"ל בשטר והפקר הוה כשאין הנייר שלו ואינה מקודשת ובגט אינה מגורשת. ולמסקנא אמרינן כאלו התנו חכמים בכל אופן על כל קדושי ישראל שאם יארע אונס בגיטין או ביטול שלא בפניו לא יהיה הקדושין וכל מקדש מזכיר תנאי זה באומרו כדת משה וישראל פי' על אותו תנאי שהתנו חכמי ישראל וא"כ אם יארע כן יהיה ממילא בעילתו זנות. ובהס"ד ה"א דלא על הקידושין התנו אלא שהפקירו כל ממון של קידושין על תנאי שאם לא יארע דבר לעולם יהיה הממון של המקדש ויקדש בו אשה זו ואם יארע דבר לבסוף יהיה הפקר וס"ל דאין כח ב"ד כל כך להפקיר לענין איסור ועיין ירושלמי פ"ק דשקלים הלכה מסתפק בדבר ולא איפשטא התם בסוף ההלכה ע"ש. וע"כ צריך לזה שיאמר ג"כ כדת משה וישראל שהוא מסכים עם הפקרן על תנאי הנ"ל. ועיין לקמן ל"ד ע"א פירש"י ד"ה הכא איסורא וכו' ע"ש. וכן צ"ל בתשו' הר"מ שבמרדכי רפ"ג דקידושין א' עבר על חרם רגמ"ה וקידש אשה ורצו לומר כיון שאמר כדת משה וישראל אינה מקודשת והשיב הר"מ הא אפי' מקדש חייבי לאוין מקודשת אלא ע"כ כיון שבשעת מעשה עובר על דת משה וישראל הרי לא קידש על דעתה משא"כ באונס בגיטין או בטלו שלא בפניו דבשעת קידושין קידש על דעתם. וביבמות ק"י נמי לא עבר על דת משה וישראל במה שחטף האשה אלא חוצפא בעלמא הוא (וצ"ל כן בב"ב מ"ח ע"ב) משו"ה אמרי' אפקעינהו רבנן לקידושין אבל זה שעבר חרם רגמ"ה הרי עובר על דת משה וישראל ה"ז מקודשת אלו דבריו ז"ל ועיין מהרי"ק שרש פ"ד ובהג"ה רמ"א א"ע סוף סי' כ"ח ע"ש. מ"מ קשה עכ"פ ליפקע קידושין מטעם הפקר ב"ד אלא ע"כ ס"ל לא מהני הפקר ב"ד להפקיע איסור אם לא צירף דעת בעלים קצת והיינו כדת מו"י וזה שעובר על זה אין הפקירם הפקר. וכנ"ל דעת רבותיו של רש"י דס"ל דאין הפקר מועיל לאיסורא דעלמא אך הכא כיון דכל עיקור כסף ילפי' גז"ש משדה עפרון א"כ דן מינה דקונה בכסף ומינה מה להלן אם קונה בהפקר חכמים לא קנה ה"נ לא קנה אבל לא ח"ו דס"ל גז"ש לאו דאורייתא אלא ס"ל כנ"ל דן מינה ומינה אבל קידש בביאה מאי איכא למימר והקשה רשב"ם הא איתקשוהו אהדדי לזה י"ל דס"ל בגז"ש דקיחה קיחה אמרינן דון מינה ומינה אבל בהקישא דון מינה ואוקי באתרא וא"כ קידש בביאה מאי איכא למימר. ומסיק שוי' רבנן בעילתו זנות לא רצו לפרש שיש כח בידם כך היכי דלא עבר אדרבנן בשעת קידושין כמ"ש תוס' ב"ב מ"ח ע"ב. ע"כ פירשו הלא כל המקדש בביאה עבר אדרבנן דרב מנגיד והי' כח בידם להפקיר ביאתו כיון דעבר אדרבנן בשעת מעשה ונהי שלא קנסו כל כך אבל עכ"פ אם יארע לבסוף אונס בגיטין אי בטול שלא בפניו לא וויתרו חכמים והפקירו בעילתו. מיהו לדידהו תיקשי מ"ט לא הפקירו רבנן כל קידושי חייבי לאוין כמ"ש מהר"ם הנ"ל כיון לדידהו לא צריך דעתו ורצונם כיון דאתי' משדה עפרון וצ"ל חייבי לאוין רחמנא רבי' להדי' שיהי' קידושין תופסין וכדמשני פ"ק דתרומה לענין אי עביד לא מהני. ובשיטה מקובצת ריש כתובות מייתי בשם קדמון א' דלא אפקעינהו רבנן למפרע אלא פסקוהו לקדושין מכאן ואילך ויש להסביר זה עפ"י ירושלמי ריש פ"ג דקידושין במקדש אשה על שלשים יום ובנדרים כ"ט ע"ב היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ע"ש ובפי' רא"ש ור"ן תראה אע"ג דבמסקנא המקדש פשטו קידושין לעולם מ"מ איננו מוכרח ומפורש כ"כ ואין להאריך פה בזה ואין רחוק דיש ביד חכמים שיהיה קידושין עד יום שיארע א' ממאורעת האלו ואז יפסקו הקידושין ומיושבין קו' הרשב"ם שבתוס' ד"ה ואפקעינהו אלא שאין לי לפרש לשון בעילתו בעילת זנות דקאמר. וגם צ"ע יבמה מאי איכא למימר אע"כ רבנן הפקיעו קדושי אחיו שמת. ועיין רש"י שבת קמ"ה ע"ב פי' היתר עגונא עפ"י גוי ועבד הוא משום אפקועינהו רבנן וכתב רשב"א בשיטה מקובצת ריש כתובות אע"ג דאמרינן אי אתי בעל הולד משני ממזר דאורייתא. משום דלא אפקעינהו רבנן אלא אם דייקא שפיר. ואז אפי' בעלה חי בסוף העולם אפקעינהו רבנן לקידושין אבל אי אתי בעל ש"מ דלא הוה מדייקת שפיר שאלמלא הוה דייקת הי' נודע לה כשם שבא עכשיו ואז לא פקעו רבנן קידושין והוה הולד ממזר דאורייתא ע"ש. ועיין היטב תוס' יו"ט רפ"י דיבמות ד"ה תצא וכו' ע"ש:

ואפקועינהו רבנן לקידושין. עי' תוס' מה שכ' מנזיר ועיין מהרש"א ומ"ש בזה בתומים סי' ע"ג סק"ב. ומ"מ קשה דלמה לא משכחת בנזירות שמשון דאין לו שאלה כמבואר במכות כ"ב ע"א:

אמר לעשרה יכול לבטל זה שלא בפני זה. כ' תוס' דמשמע לש"ס אפי' א' יכול לבטל לרבים ע"ש ונראה לרשב"ג אפי בפני ג' או יותר אינו יכול לבטל אע"ג דכשמבטל שליח הולכה בפני ג' ליכא חשש ממזרות כמבואר לעיל בשמעתין היינו בשליח הולכה שכבר נגמר הגט נכתב ונחתם ויש קול לביטולו אבל הכא בעידי כתיבה מיירי שעדיין לא נכתב אין קול לביטולו אפי' בב"ד ועיין סברא זו לעיל בתוס' י"ח ע"ב ד"ה חיישינן. ודלא כמשנה למלך פ"ו מגירושין הלכה ח' ע"ש. ועוד נ"ל אפי' בטלו בפני עשרה ולא נשאר אלא א' שאינו יכול לכתוב ולחתום והוה כמו כולכם מ"מ אינו מבוטל לרשב"ג משום לא פלוג דוקא כשאמר להדיא כולכם אז יכול לבטל ללישנא קמא אבל כל שלא אמר כולכם לא פליג דרבנן דאלת"ה ה"ל למימר הא איכא בינייהו בין ב' הלשונות כמו שמוכיח רמב"ן דגם ללישנא ב' בעינן אותן עשרה עצמן דאל"ה ה"ל למימר האי איכא בינייהו ויבואר לקמן אי"ה ה"נ באותה הוכחה עצמה יש להוכיח דאפי' ט' איננו יכול לבטל אע"ג דלא נפיק מיני' חורבא ועיין בסמוך אי"ה אכתוב כעין זה:

עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. לא בדינא פליגו אלא בכוונת המבטל רבי סבר אין כוונתו אלא על אותן שביטל בפניהם ורשב"ג ס"ל על כולם נתכוון. והרמב"ם פסק בעידי כתיבה כרבי ובעדי הולכה כרשב"ג כמו שהבינו הר"ן וה"ה. וכתבו שע"כ יש שום לחלק ביניהן. והקשה בית מאיר סי' קמ"א עכ"פ היה לו להביא דין אם עשה שלוחי הולכה זה בפ"ע וזה בפ"ע יכול לבטל זה שלא בפני זה וכברייתא דלקמן. והנה נחזי אנן לרב ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש בו משום דס"ל בלשון ביטולו משמע אפי' הגט עצמו מבטל א"כ קשה הא חזינן לרבי אפי' השלוחין עצמם אינו מבטל אלא מה שביטל להדיא ורשב"ג נמי לא פליג אלא בביטל כל השלוחין אבל לבטל הגט עצמו מהיכי תיתי. וע"כ צ"ל דשאני לי' לרב ששת בין שליח כתיבה הא דפליג אבל בשליח הולכה כ"ע מודי דאפי' הגט ביטל מכ"ש השלוחים כולם ובריית' אמר לשנים תנו גט לאשתי בשליח כתיבה איירי וכר"י בן קרחה כדקיי"ל וטעם משום עשרה למישלפי' אבל בשליח הולכה לא פליגי רבי ורשב"ג זהו לרב ששת וא"כ לר"נ נמי נימא נהי דלדידי' הגט אינו מתבטל אבל השלוחי' מתבטלין כולם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומשו"ה פסק רמב"ם בשליח הולכה לא נתבטלו כולם ולכתחלה אסור לבטל שנים מהם ואי עבר וביטל מבוטל בהא קיי"ל כרבי והשתא יש ליישב גם קושי' בית מאיר דכיון דברייתא איירי בשליח כתיבה ולא איתמר הך דאמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע אלא בשליח כתיבה ובשליח הולכה לא שמענו א"כ י"ל בשליח הולכה דלא איתמר לא איתמר. וטעמא לחלק בשלמא בשלוחי כתיבה כיון שאמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע אין להם שייכות זה לזה כלל ואם זה יכתוב אין לו עם חבירו עסק כלל אע"ג דע"כ צריכין זל"ז בשעת חתימה מ"מ אין לזה עם זה עסק אבל בשליח הולכה דאין כאן אלא גט א' ומשוי שליח ליטלו מיד חבירו שכבר מינה אותו שליח ואי הא לא הא והם יעשו ביניהם מי יהיה השליח י"ל שייכי אהדדי טפי ומשו"ה לא ברירא לי' לרמב"ם:

בטלה כולה. כבר כתבתי בטעמו דמפרשי' כוונתו שדעתו לבטל כולם לפ"ז אי אמר בהדי' אינינו מבטל אלא אלו והשאר יתקיימו מודה רשב"ג דיכול לבטל. ולהרמב"ן הנ"ל ה"ל למימר הך איכא ביניהו דלישנא דבעי עשרה למשלפי' גם בזה אינו יכול וצ"ל לא פלוג רבנן ואפי' אמר להדיא אינינו מבטל אלא אותם מ"מ אין ביטולו ביטול. ואפי' לא תימא הכי מ"מ אי ביטל כולם עד"ז שאמר לב' אני מבטל אתכם ולא אחרים וכן אומר לכולם עד שיתבטלו כולם אין ביטולו ביטול גזירה משום שיבטל כולם שלא בפניהם. כי כן כתב הב"ח בפירוש דברי טור ועפ"י פי' טו"ז סי' קמ"א ס"ק מ"ז ע"ש. והם כתבו אליבא דרבי בענין לכתחלה. ואני כותב אליבא דרשב"ג ובדיעבד ואלת"ה תיקשי אמ"ש תוס' ד"ה ליבדור וכו' עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה עכ"ל ופי' רשב"א הטעם כיון דבכל א' בפ"ע עובר על תקנת ר"ג אינו מבוטל. וק' אכתי יאמר אני מבטל אותך ולא חבירך נמצא לא עבר על תקנת ר"ג וכן יבטל כולם באופן שלא יהיה חשש ממזירות אע"כ כנ"ל. ולזה עוררני תלמיד אחד:

תוספות בד"ה ובי תרי וא"ת וליתקנו כו' כבר כתבתי בזה בלשון רש"י ז"ל במשנתינו דלשיטתו מיפרשא כולא מילתא משום חשש ממזרות ע"ש:

בד"ה ושמעה וידעה וכו' אע"ג דבדין לא מינסבא חשיב עיגון עכ"ל. מיהו בירושלמי משמע דההיא תקנת עגונות היינו עיגון ממש דזימנין דלא ביטל ואיהי סברה דבטל ומעגנא ויתבא ונראה לי דאע"ג דשלש אית להו קלא היינו ברוב הפעמים ומש"ה לא חששו חכמים לתקנת ממזרות בכה"ג דלא חיישינן למיעוטא אבל תקנת עגונות איכא דהאשה דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת בסופה תחוש למיעוט שמא עדיין לא יצא הקול כנ"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מפרש בע"א ע"ש ולענ"ד יש לפרש שיטת גמרתינו ג"כ לפי שיטת הירושלמי והא דקאמר ובי תלתא אית להו קלא לא דקיהיב טעמא דתקנת עגונות בזה אלא ה"ק דהא דלא קאמר ר"ל כר"י משום חשש ממורות היינו משום דג' אית להו קלא ולא חששו חכמים כה"ג משום ממזרות דרוב פעמים שמעה ולא מינסבא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא אפילו בכהאי גוונא דאף על גב דלא שמעה לא מינסבא שתחוש לעצמה וכדכתיבנא ודו"ק:

גמרא ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' לפי מ"ש התוספות לעיל בד"ה ור"נ שייכא הקושיא נמי אליבא דרבי וקודם התקנה למאי דמודה רבי דלר"נ בפחות משנים ולר"ש בפחות משלשה לא הוי ביטול אף בדיעבד משום חשש ממזרות אע"ג דמדאורייתא הוי גיטא. אלא כיון דלא שמעינן להא מילתא בהדיא אלא מדיוקא ושקלי וטריא משו"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות בפשיטות אליבא דרשב"ג ועי"ל דנהי דמודה רבי דבפחות מג' לר"ש ופחות מב' לר"נ לא הוי ביטול אפשר דהיינו דלא הוי ביטול להקל להתירה לכהונה או ליבם אבל להתירה לעלמא אפשר דחיישינן לחומרא דהוי ביטול וכמו שנסתפקו התוספות בזה לעיל בד"ה מהו דתימא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר דרשב"ג קאמר אינו יכול לבטל ולא להוסיף על תנאו משמע להדיא דלא חיישינן כלל לדבריו כיון שעבר על התקנה א"כ מקשה שפיר. מיהו כ"ז לסברת התוספות אבל כבר כתבתי שאין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דהא דלא הוי ביטול לר"ש בפחות משלשה לאו משום מה כח ב"ד יפה ומשום חשש ממזרות אלא משום דמדינא לא הוי ביטול דאין דיבור מבטל דיבור אלא כשעושה בפני ב"ד כמבואר בירושלמי ולר"נ נמי הא דבעינן שנים היינו מדינא דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן נראה שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו והא דקתני במתניתין בפני ב"ד דמשמע דבעינן ב' ביחד לאו לדינא איתמר אלא דבראשונה היה רגיל לעשות כן ואורחא דמילתא נקט ומכל שכן דא"ש לפמ"ש בלשון רש"י במשנתינו דלשון המשנה משמע שהיה רגיל לבטל בפני שלשה ולפי זה קושיית הש"ס כאן עליה דרשב"ג דוקא ולפי מה שאכתוב בסמוך א"ש טפי דאפילו מטעם דבר שבערוה נמי צריכין להיות ביחד וכמ"ש נ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל דהא דבעינן שנים לר"נ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות מב' וע' מה שאכתוב בזה בסמוך ולפמ"ש יתיישב ג"כ דלא תיקשי קושיית התוס' לקמן בד"ה וחזר רבי ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא כו' דלמא סבר בטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד עכ"ל. ואין להקשות אם כן איפלוגי בתרתי ל"ל דהא מילתא דרבי ממילא שמעינן לה מההיא דלעיל דבטלו מבוטל אלמא אע"ג דשייך חשש ממזרות אפ"ה לא חייש רבי למה כח ב"ד יפה לענין דיעבד למאי דלא משמע להו עכשיו לחלק בין ההיא דהכא לההיא דלעיל אלא דאיכא למימר דאיצטריך ברייתא דהכא לאשמעינן הא גופא מילתא דרשב"ג דאשמעינן מיניה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וממילא ידעינן דלרבי נמי הכי הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וממילא דלא פליג אלא לענין דיעבד מיהו יש לדקדק דאכתי מאי קשיא להו לתוס' דילמא הא דאוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה היינו משום דקים ליה לתלמודא ברייתא דלקמן דפליגי רבי ורשב"ג באמר לשנים תנו גט לאשתי וכיון דללישנא קמא לא ס"ל כלל טעמא דכל מילתא דמיתעבדא בי עשרה כו' א"כ ע"כ מוקי ליה לאידך ברייתא בעידי הולכה כדמסיק הש"ס לקמן וא"כ קשיא לן איפלוגי בתרתי ל"ל מה לי אמר לשנים בעידי הולכה ומ"ל אמר לעשרה לענין כתיבה וחתימה בשלמא ללישנא דצריכי בי עשרה למישלפי איצטריך ברייתא דאמר לשנים לאשמעינן הא מילתא גופא דלא שמעינן לה מההיא דאמר לעשרה דאיכא למיטעי דטעמא משום דבטלה כולה וברייתא דאמר לעשרה איצטריך לאשמעינן דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ושמעינן לה ממילתא דרבי וממילא דה"ה לרשב"ג דאפושי פלוגתא לא מפשינן משא"כ ללישנא קמא הדרא קושיא לדוכתא איפלוגי בתרתי ל"ל אע"כ כמו שכתב הר"ן ז"ל דבעידי הולכה י"ל יותר דבטלה כולה מבעידי כתיבה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל באמת וא"כ שפיר איצטריכו תרוייהו ההיא דאמר לעשרה לאשמעי' כחו דרשב"ג דאפילו בעדי כתיבה אמר בטלה כולה וההיא דאמר לשנים לאשמעי' כחו דרבי אפילו בעידי הולכה אמר דלא בטלה כולה נמצא דלפ"ז ע"כ א"א לומר דרבי נמי סובר בטלה כולה אלא דטעמא דידיה דבדיעבד דוקא בטלו מבוטל מההיא דלעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא ההיא דאמר לשנים ל"ל דאי לאשמעינן דבטלה כולה מההיא דאמר לעשרה אתיא במכ"ש דאפילו בעידי כתיבה בטלה כולה כ"ש בעידי הולכה ומילתא דרבי דבדיעבד מבוטל לא איצטריך כלל דמההיא דלעיל שמעינן ליה אע"כ דלרבי אפילו לכתחלה משום דסבר לא בטלה כולה וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמשמע ליה כו' אע"ג דאין דבר שבערוה כו' כיון שלשליח עצמו אמר כו' א"נ אפילו לא מהני בלא שנים עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד"ה ור"נ דמשמע דפשיטא להו שם דאפילו במבטל שלא בפני השליח לא שייך טעמא דדבר שבערוה מדאיצטריכו לטעמא דחשש ממזרות בפחות משנים וכאן נראה דאפילו במבטל בפני שליח עצמו מספקא להו אי בעינן שנים משום דדבר שבערוה והנראה דודאי פשיטא להו מסברא דלא שייך טעמא דאין דבר שבערוה אלא היכא דאיתחזק איסורא דוקא כדאיתא להדיא בגמרא בריש מכילתין וכן לענין קידושין קי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין אפילו בשניהם מודים והיינו משום דאיתחזק היתרא וכל לאפוקי מחזקה ודאי בעינן ב' דילפינן דבר דבר מממון והתם לענין ממון נמי הא דבעינן שנים היינו להוציא ממון מחזקתו משא"כ לענין ביטול הגט דאדרבא האשה בחזקת איסור קיימא שלא נתגרשה והביטול הוא לקיים החזקה קמייתא מש"ה לא בעינן ב' וחד נמי מהימן וכ"ש במבטל בפני שליח עצמו שא"צ לנאמנות כלל פשיטא דלא בעינן ב' אלא דמ"מ כתבו התוספות לרווחא דמילתא משום שיש מהמפרשים הקדמונים סוברים דבדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזק בעינן ב' דאי בדאיתחזק אפילו שאר איסורין נמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בריש מכילתין שמפרש דהא דקאמרינן שם אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה היינו בחדא מתרי טעמי ע"ש וזה תלוי בסוגית הש"ס ביבמות ריש פרק האשה רבה ולכך הוצרכו לפרש כאן בדרך את"ל דאפילו את"ל דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אפ"ה בשליח עצמו אין אנו צריכין לנאמנות כיון שהשליח יודע האמת וכתבו עוד אי נמי אפילו את"ל דאפילו היכא דלא שייך נאמנות נמי בעינן שנים בדבר שבערוה והיינו כדמצינו לענין קידזשין דהמקדש בעד אחד אין חוששין אפילו שניהם מודין וה"נ דכוותיה ואפ"ה א"ש וזה נ"ל ברור בכוונתו אלא דלפ"ז קשה לי מ"ש דאפילו את"ל דבעינן ב' אפ"ה לא בעינן שיהיו שנים ביחד וכוונתם דלטעמא דדבר שבערוה מהני נמי אפילו בזה אחר זה והיינו כר"י בן קרחה לקמן דהכי קי"ל אע"כ דטעמא דרבי משום חשש ממזרות ומש"ה בעינן שניהם ביחד דאז אית ליה קלא וזה תימא דכיון דמשמע להו דאפשר דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' דבלא"ה אינו בטל כלל והשליח מוסרו ליד האשה אע"פ שיודע האמת שבטלו וע"כ היינו משום דמדינא הביטול אינו כלום מגזירת הכתוב כל שלא נעשה בפני שנים כדמצינו בקידושין וא"כ מה"ט גופא יש לנו לומר דבעינן שנים ביחד אפילו לר"י בן קרחה שהביטול לשליח הראשון מאותן י' לא הוי ביטול כלל כיון שהיה יחידי וא"כ כשמבטל אח"כ לשליח השני מאותן עשרה ג"כ יחידי הביטול ג"כ אינו מועיל כלום ומהיכא תיתי יהא הביטול הראשון חוזר וניעור כיון שאינו כלום ותדע דהא בקידושין נמי אם קדשה בפני עד אחד שחרית ועד אחד ערבית קי"ל דלא הוי כלום כדאיתא בא"ע סי' מ"ב וה"נ דכוותיה כיון דלקידושין מדמית להו ולדעתי דבר זה צ"ע גדול ודוק היטב. אח"ז ראיתי שקצת פוסקים כתבו הטעם בקידושין כיון שאין רואין אלא ע"א לא נתכוונו לקידושין אלא דאף לפ"ז ה"נ כיון דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' ע"כ היינו ג"כ דכל שלא נעשה בפני שנים לא נתכוון לביטול גמור אלא לצערה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע:

בא"ד אבל מתוך פי' הקונטרס כו' וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא שוו אהדדי כו' עכ"ל. וקשיא לי דלפמ"ש התוס' לעיל דאף למ"ד מפני תקנת ממזרות ע"כ אית ליה נמי טעמא דתקנת עגונות מדלא תקנו לבטל בג' וא"כ אי ס"ד דכאן לא שייך תקנת עגונות תיקשי היאך פסיק רשב"ג ותני דבאמר לעשרה כתבו אין יכול לבטל אלא זה בפני זה דמשמע להדיא דבעינן שיבטל בפני כל העשרה ביחד ולמה לן כולי האי דכיון שביטל בפני ג' מעשרה כשהיו שלשתן ביחד סגי בכך דלא גרע משלשה מן השוק דאית ליה קלא ואף את"ל דאיירי שלא ביטל כל העשרה שלא בפניהם אלא אותן שביטל לפניהם וכמו שאפרש בסמוך מ"מ הא ליכא חשש ממזרות לרשב"ג דהא אית ליה בטלה כולה וכיון דאית ליה קלא תו לא כתבו ויהבו אע"כ מדמצריך שיהו כל עשרה ביחד היינו משום תקנת עגונות דמטרחינן ליה כולי האי כדי שלא יבטל כלל ובשלמא לתירוץ השני של התוספות א"ש שכתבו כאן דהכא אפילו אם יש לו קול שייך נמי חשש ממזרות שמא יסברו דלא בטלה כולה וכתבו ויהבו א"כ א"ש אבל לתירוץ הראשון של התוס' דלא משמע להו לחלק בכך ודאי קשה היאך פשיטא להו דלא שייך כאן תקנת עגונות דא"כ תיקשי לרשב"ג. והנראה בעיני דאע"ג דלקושטא דמילתא ע"כ שייך נמי תקנת עגונות אף בכה"ג כדפרישית אפ"ה כתבו שפיר דלא שוו אהדדי ונראה כוונתם בזה דבשלמא למ"ד מפני תקנת ממזרות א"ש מילתא דרשב"ג שסובר שזה הדין דאומר לעשרה הוא ממילא בכלל תקנת ר"ג דכמו שתיקן שצריך לבטל בפני השליח מפני חשש ממזרות וממילא שאם הם עשרה שלוחים צריך לבטל בפני כולם דשייך לגמרי האי חששא דממזרות בעשרה כמו באחד משא"כ לענין תקנת עגונות נהי דשייכא נמי בעשרה אפ"ה לא שוו אהדדי לומר דממילא הוא בכלל התקנה דמהיכי תיתי דכיון דשליח יחידי לא תיקן ר"ג שלא יבטל כלל משום תקנת עגונות אלא דבמה שתיקן שיבטלו בפני השליח הוי סגי ליה לענין עגונות שהבעל לא יטרח לבטל בפניו וא"כ מזו הסברא אם הם עשרה והוא מבטל בפני א' או ב' מאותן עשרה נמי תו לא שייך תקנת עגונות דשייך בחד דהא קמן דטרח מיהא לבטל בפני א' ואף אם נאמר דלרשב"ג כה"ג נמי תקנו דכל מה דמצינן לאטרוחי טפי עדיף כדי שלא יבטל כלל מ"מ אין זה בכלל תקנה הראשונה וזה שדקדקו בלשונם וכתבו דלא דמו להדדי והיינו כדפרישית כנ"ל נכון ודו"ק:

תוס' ד"ה ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. והקשו א"כ יחפה תמיד על בת אחותו שישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ותירצו דכדין יחפה ואח"כ הקשו דהוי התראת ספק ותרצו דמוקמינין לה אחזקה ואח"כ כתבו ומאי שהקשה א"כ יחפה על ב"א כיוון שנודע שלא עשה זה רק לחפות לא הפקיעו כלל לקדושין כו' ע"ש ודקדקו אמאי כתבו תוס' אחר שהקשו מהא דהתראת ספק תירוץ אקושיא הראשונה הלא מיד הו"ל לתרוצי אקושיא הראשונה שלא יוכל לחפות כיוון שלכך כיוון:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דאמרינן מס' ב"ק פ' מרובה דף ע' ע"ב דפריך הש"ס איך משכחת לה בשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל סא הוי חצי דבר ופירש"י ז"ל בשניהם אומרים שנתקדשה והוי אשת איש ושנים מעידים שבעל אותה איש אחר וחייב מיתה הא הוי חצי דבר דבלא העדי קדושין לא הי' העידי ביאה מחייבים אותו כלום שהיינו אומרים שהיא פנוי' ואיך משכחת לה מיתה בבועל אשת איש ומשני דכיוון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה שהם פועלים בעדותם שהיא מקודשת לא מיקרי חצי דבר ע"ש. ולפ"ז קשה הכא לכאורה עדיין קושית התוס' שיחפה על בת אחותו שישלח לה גט ויבטלו שלא בפניהם. ואי"ל כמו שתירצו דכיון שאנו רואין שנבעלה לאחר והוא שלח לה גט מסתמא כוונתו לחפות ולא מהני דז"א דאעפ"כ לא תתחייב מיתה שיהי' חצי דבר העידי ביאה עם העידי קדושין ואי"ל כמ"ש בש"ס דכיוון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה הוי דבר שלם ז"א כיוון דהכא ששלח לה גט ובטלו שלא בפני ב' ואפקעינהו רבנן לקדושין ולא הוי קדושין כלל למפרע רק משום שידעינן שנבעלה לאחר אין אומרים שכיוון לכך ולא הפקיעו א"כ בלא העידי ביאה לא הי' מהני כלום העידי קדושין עכשיו בעדותם כיוון שביטל הגט והפקיעו להקדושין רק מחמת העידי ביאה ידעינן שמקודשת וא"כ הוי חצי דבר שגם העידי קדושין צריכין לעידי ביאה דהפ' כתבו דצריך להיות עכשיו בעדותם שמעידים בפנינו שלא יהי' חצי דבר שיפעלו דבר מהכת אחת בלא האחרת וא"כ כשביטל אין העידי קדושין פועלין מאומה זולת העידי ביאה דאמרינן שנפקעו הקדושין זולתם ויהי' שפיר חצי דבר ולא תתחייב מיתה וא"כ שפיר יכול לחפות עלי' וזה קשה גם לדידן דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל מ"מ כתבו תוס' דבביטול לפני פחות משנים דלא מהני הוא ג"כ הטעם מחמת אפקעינהו גם לדידן יכול לחפות לשלוח לה גט ויבטל שלא בפני ב' [ויכול לעשות באופן שידעו שביטל] וגם תירוץ תוס' הראשון שתירצו דבאמת יחפה כדין ג"כ לא שייך הכא כיוון שבאמת כיוון לחפות ולא הפקיעו באמת רק שלא נודע והוי שלא כדין:

ונראה לישב זה דהנה לכאורה יש לישב קושיות תוס' לפמ"ש הטעם דלא אמרינן באמת לצעורה קא מכווין משום דמוקמינין לה אחזקת אשת איש שנתבטל הגט והוי א"א עדיין ע"ש ומ"ש לעיל והנה הפ' כתבו דלא כמהרש"א דגם שלא בפניו שייך לצעורה קא מכווין אם יודע לה ע"ש. ולפ"ז מיושב לכאורה קושית התוס' דכיוון דביטל שלא בפניהם הפקיעו רבנן לקדושין מינה א"כ שפיר אמרינן שכיוון לצעורה וא"ל דמוקמינן לה אחזקת א"א שנתבטל הגט והוי א"א ז"א דאם נתבטל וודאי לא הוי אשת איש דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וא"כ איכא חזקה בהיפך שכיוון לצעורה ולא ביטלו כלל ולא הפקיעו רבנן לקדושין מיני' והוי אשת איש עכ"פ עד עתה וכן סבר רשב"ג באמת דאם בטלו הפקיעו הקדושין וממילא מוקמינן אחזקה שלא ביטלו רק לצעורה וא"כ לא קשה קושית תוס' דלא יוכל לחפות כלל דשפיר תתחייב מיתה אף אם יבטלו דנימא שלא כיוון רק לצעורה. אך ז"א לפמ"ש תוס' בסוגיא דנכתב ביום ד"ה משום ב"א כו' דלא תתחייב מיתה מחמת חזקת אשת איש דאיכא לנגדה חזקת כשרות שלא נבעלה כשהיתה אשת איש ע"ש וא"כ מקשו תוס' שפיר שיוכל לחפות וא"ל דנוקי אותה בחזקת א"א שלא ביטלו ז"א דאיכא לנגדה חזקת כשרות [אף דיש לחלק דהכא ליכא חזקה דכשרות דאף שנפקעו למפרע מ"מ היא לא ידעה כשזינתה שישלח לה גט אח"כ ויבטלנו מ"מ גם בכה"ג מצינו כמה חזקות] ומקשו תוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב מאי שהקשינו דאעפ"כ יכול לחפות שיהי' חצי דבר דז"א דשפיר פועלין העידי קדושין גם בלא העידי ביאה כיוון דבאמת מוקמינן לה אחזקת א"א שלא ביטל הגט ולא הפקיעו ומקודשת רק מחמת שנבעלה מוקמינן לה אחזקת כשרות א"כ העידי קדושין בלא העידי ביאה פועלין שפיר שתהי' מקודשת אף שביטל הגט מ"מ מוקמינן לה אחזקת א"א בלא העידי ביאה דליכא חזקת כשרות ועכשיו דאיכא עידי ביאה ממילא לא אפקעינהו לפי שכיון לחפות. וזולתם ג"כ היתה מקודשת מחמת החזקת א"א וא"כ לא הוי חצי דבר דעידי קדושין לא צריכי כלל לעדי ביאה:

אמנם לכאורה יש לדחות זה דליכא כלל חזקת א"א דנימא שלא ביטל ולא הפקיעו כיוון דאם ביטל הפקיעו הקדושין למפרע ולא היתה כלל אשת איש מעולם ואיך שייך חזקת א"א. אך באמת התוס' כתבו דגם בכה"ג שייך חזקת א"א כמו שתירצו אהא דהתראת ספק וא"כ א"ש מ"ש:

ולפ"ז מיושב מאי שתירצו תוס' תירוץ זה אחר התירוץ דהתראת ספק דאל"ה הי' קשה מ"ש דהוי חצי דבר ואי"ל כמ"ש ז"א דליכא כלל חזקת א"א כיון שהפקיעו למפרע אבל עכשיו שהוכיחו דגם בכה"ג שייך החזקה תירצו שפיר כמ"ש וא"ש:

אופן ב' יש לישב קושיא זו דלא תירצו מקודם דהנה לכאורה יש להקשות אתירוץ תוס' זה שתירצו דמשום שנבעלה ואח"כ ביטלו חזינן שכיוון לחפות מסתמא דהנה קי"ל היכא שהוזמו עדים ואח"כ נודע שאף בעדותם לא הי' מהני אף קודם ההזמה ונגמר הדין בטעו' לא הוי הזמה כלל ואינם חייבים כלום כגון שהעידו על אחד שחייב מיתה והוזמו ואח"כ נודע שהי' פסולים א"כ נגמר הדין בטעות שאף בלא ההזמה לא הי' חייב מיתה לא הוי הזמה כלל ופטורים כמו דאיתא ב"ק פ' מרובה [דף ע"ג ע"א] וכ"כ המרדכי גבי אין עד נעשה דיין שאם הוזמו לא מהני שע"י ההזמה נודע שהגמר דין הי' בפסול ע"ש. ולפ"ז קשה הכא קושית תוס' דאעפ"כ יכול לחפות לשלוח לה גט ולבטלו. ואי"ל כמ"ש דלא יהי' מהני כיוון דחזינן שמסתמא כיוון לחפות ששולח לה גט אחר שנבעלה לאחר ומבטלה ז"א דמ"מ לא תתחייב מיתה דהעדים שמעידים על הביאה לחייבה מיתה יהי' עדות שאי אתה יכול להזימה כיוון דגם עכשיו אף שעדותם אמת שנבעלה לאחר מ"מ אינה חייבת מיתה כיוון שכבר ביטל הגט ונפקעו הקדושין רק מחמת דחזינן שנבעלה ואח"כ ביטל הגט אמרינן דמסתמא כיוון לחפות וחייבת מיתה וא"כ אם יוזמו יהי' נודע שבאמת לא נבעלה וא"כלא היתה כוונתו לחפות. כיון שהוא ביטל קודם שהעידו העדים א"כ כיון שבאמת לא נבעלה כיון שהוזמו לא הי' כוונתו לחפות ושפיר נפקעו הקדושין ע"י ביטולו א"כ אף אם היתה עדותם אמת שנבעלה גם בלא ההזמה לא היתה חייבת מיתה מקודם כיון שלא כיוון לחפות ונפקעו הקדושין באמת רק דקודם ההזמה היינו סוברים שכיוון לחפות ולא נפקעו הקדושין ואם היינו יודעים קודם ההזמה שלא כיוון לחפות לא היינו מחייבי' אותה מיתה כלל אף בעדותם רק שהיינו סוברים שכיוון לחפות וא"כ עכשיו אחר ההזמה נודע שבאמת לא כיוון לחפות ולא הי' מהני עדותם כלל וא"כ לא הוי הזמה כלל וממילא גם היא אינה חייבת מיתה כיון דהוי עשאאי"ל וא"כ שפיר יכול לחפות וגם החיפוי יהי' שלא כדין כיון שבאמת כיוון לחפות ולא נפקעו הקדושין וקשה עדיין קושית התוס'. ועיין מ"ש לקמן דף ע"א על דברי הרשב"א בסופו:

ולכאורה הי' נראה לישב דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו לגיטין לעיל אהא דאמרינן נהי דבטלי' לשליחות גיטא גופא מי קא בטיל ופ' רוב הפוסקים דאינו יכול לבטל גוף הגט אף בפירוש והקשה הר"ן ז"ל הא כיון דאמר גט שנתתי לך בטל הוא א"כ ביטל גוף הגט ולא השליחות ואמאי מהני. ותירץ דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא כיוון לבטל השליחות כיון דגוף הגט אינו יכול לבטל ע"ש וזה דלא כמ"ש לעיל וא"כ לכאורה הכא בביטול שלא בפניהם דאין הביטל מועיל אף אם ביטל השליחות א"כ ממילא אמרינן דביטל גוף הגט דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דגם אם ביטל השליחות לא מהני וא"כ ביטל גוף הגט ולא אפקעינהו כלל לקדושין וא"כ לא קשה כלל קושית התוס' אך באמת ז"א דכיון שמכוון לחפות לא שייך אין אדם מד"ל כיון שרוצה בכך וא"כ לא קשה דהוי עשאאי"ל ז"א דאם יוזמו ונודע שלא כיוון לחפות. א"כ ממילא לא הפקיעו דנימא שכוונתו הי' על גוף הגט כמ"ש. אך ז"א דאעפ"כ יכול לחפות ולבטל בפירוש רק השליחות ולא גוף הגט ושפיר יהי' עשאאי"ל כמ"ש:

אמנם יש לומר כמ"ש לעיל דבאמת י"ל שכיוון לצעורה רק דאיכא חזקת אשת איש וא"כ איכא בהיפך הכא חזקת אשת איש דכיוון לצעורה ולא נפקעו הקדושין אך ז"א כמ"ש לעיל דאיכא נגדה חזקת כשרות כיון שנבעלה. ולפ"ז א"ש דשפיר הוי עשאי"ל דאם יוזמו ונודע שלא נבעלה א"כ שפיר אמרינן דכיוון לצעורה דאיכא חזקת א"א וליכא נגדה חזקת כשרות:

ולפ"ז מיושב דבאמת י"ל דלא שייך הכא חזקת א"א כיון דאם אפקעינהו לא היתה כלל אשת איש מעולם רק עכשיו שכתבו דגם בכה"ג שייך חזקת א"א תירצו שפיר:

אופן ג' דהנה יש להקשות אהא דתירצו תוס' דלכך לא הוי התראת ספק משום דרוב אנשים אין מגרשין נשותיהם וכששולחין גט אין מבטלין כו'. והנה המהרש"א ז"ל כ' דבנזיר לא שייך שום רוב או חזקה דאמרי' דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ע"ש. והנה בקדושין [דף ע"ח ע"א] פליגי אביי ורבא בכל חייבי לאווין אביי סבר דקידש לחוד לוקה משום לא יקח ואף בלא ביאה אם מקדש חייבי לאווין לוקה ורבא סבר דקידש אינו לוקה רק בעל ומודה במחזיר גרושתו דבעל ולא קידש אינו לוקה רק צריך להיות שניהם קידש ובעל ע"ש. וא"כ קשה אמאי לוקה בקידש הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו דגם לדידן דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל מ"מ אם מבטל פחות מלפני ב' לכ"ע אינו מבוטל דשייך ממזירות ואפקעינהו רבנן לקדושין כמ"ש תוס' לעיל וא"כ הוי שפיר גם לדידן התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנה שלא בפני ב' ויופקעו הקדושין וא"כ איך יתחייב מלקות בקידש חייבי לאווין וא"ל כתירוץ תוס' דרוב אין מבטלין הגט כשמגרשין דז"א דהכא דחייב מלקות א"כ וודאי יעשה זה כדי שלא יתחייב מלקות כמו התם בנזיר דלא מהני הרוב כמ"ש מהרש"א ז"ל וגם תירוץ ב' בל"ז לא שייך הכא דליכא חזקה דבשעת התראה הוא קודם הקדושין ואדרבה איכא חזקה בהיפך וא"כ אמאי לוקה בקידש וגם לרבא קשה במחזיר גרושתו דמודו כולם דבעל ולא קידש אינו לוקה רק קידש ובעל וא"כ הוי ג"כ התראת ספק דאם ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני ב' יהי' נפקעים הקדושין ויהי' בעל ולא קידש וג"כ אינו לוקה וא"כ אמאי חייב מלקות עכשיו הא הוי ה"ס:

והי' אפשר לישב לפמ"ש כל הפוסקים הטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דקידש על מנת שירצו חכמים וא"כ עכשיו שאין החכמים רוצים לא נתקיים התנאי ולכך לא הוי קדושין עיין בשיטה מקובצת ריש מסכת כתובות. והנה קי"ל דאחד ממשפטי התנאים הוא שאין יכול להתנות תנאי רק בדבר שאפשר למיעבד ע"י שליח אבל בדבר שאינו יכול לעשות שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ע"ש בכתובות פ' המדיר:

והנה קי"ל דאין שליח לדבר עבירה. וכתבו תוס' ב"מ לחד תירוצא דהיכא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי ולא הוי שליח כלל. וא"כ א"ש הכא בקידש חייבי לאווין אף אם ישלח לה גט ויבטלו אח"כ שלא בפניהם מ"מ לא נפקעו הקדושין דלא שייך לומר שקדשה על תנאי שירצו החכמים ואם לא ירצו יהי' בטלין דז"א דאינו יכול להתנות תנאי כלל בהקדושין כיון דאינו יכול לעשות שליח לקדש חייבי לאווין דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות. א"כ כיון דאינו יכול לעשות השליח ממילא אינו יכול להתנות בו תנאי ואף שאין החכמים רוצים אעפ"כ הוי קדושין ולא נפקעו וא"כ שפיר הוי התראת ודאי וחייב מלקות רק לתירוץ התוס' השני קשה שתירצו שם בב"מ דהשליחות קיים רק לענין העבירה לא הוי שליחות קשה וגם לחד מ"ד התם דבכהן שאומר לישראל קדש לי גרושה מהני השליחות. וא"כ שפיר הוי בידו לעשות שליח ישראל ויכול להתנות בו תנאי וקשה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב מאי שכתבו תוס' כאן דע"ז מתרצי תוס' שפיר דהיכא שכיוון לחפות לא הפקיעו כלל הקדושין רק היכא שלא כיוון כלל וא"כ לא קשה כלל מ"ש בחייבי לאוין דהוי התראת ספק שישלח לה גט ויבטלנו דז"א דרוב אנשים אין מגרשין נשותיהם וכשמגרשין אין מבטלין. ואי"ל כמ"ש דלא מהני הרוב שבודאי יעשה כן כדי שלא יתחייב מלקות דז"א דאם יעשה כן כדי שלא ילקה לא הי' מהני כלל כיון שכוונתו לחפות רק דנימא שלא יתכוון ע"ז איכא הרוב שפיר וא"ש:

ובפשיטות יש לישב דבאמת איך נימא שכיוון לחפות שמא לא כיוון לחפות ואיך נחייבה מיתה רק מחמת שכתבו תוס' דאיכא רוב דרוב אנשים אין מגרשין וכשמגרשין אינו מבטל הגט ששולח רק על מה שעושה בכוונה לחפות ע"ז לא שייך הרוב או החזקה כיון שרוצה לחפות וא"כ שפיר אמרינן דמסתמא כיוון לחפות דאל"ה לא הי' שולח גט ומבטלו כיון דרוב אנשים אינם מבטלין הגט ששולחין ומסתמא כיוון לחפות ותירצו שפיר דאם לא בירר לנו בהיפך חייבת מיתה וא"ש:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהתוס' לא כתבו כלל זה לתירוץ רק לענין דינא אם ידעינןשכיוון לחפות לא נפקעו הקדושין דבשיטה מקובצת לכתובות איתא בהדי' זה לתירוץ וגם בתוס' מוכח כן שכתבו אם ידעינן שכיוון לחפות לא הפקיעו ואם ברור לנו שלא כיוון שפיר הפקיעו וסתרי אהדדי דמשמע מדכתבו אם ברור לנו כו' דאם אינו ידוע אמרינן שמסתמא כיוון ומקודם משמע בהיפוך שכתבו ידעינן וע"כ פירושו לתרץ הקושיא ראשונה משום דאם ידעינן לא הפקיעו וא"כ הכא דמסתמא כיוון לחפות לא הפקיעו וחייבת מיתה וא"ש:

גמ' בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קא מפלגי כו'. והקשו המפ' לשיטת הפוסקים דבכתיבה בעינן שליחות הבעל וא"כ דלמא כ"ע סברי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה רק בשליחות שבטלה מקצתה פליגי דרבי סובר לא בטלה כולה ורשב"ג בטלה כולה אבל בעדות כ"ע מודים דהרמב"ם פוסק באמת בעדות לא בטלה כולה ובשליחות בטלה כולה כרשב"ג:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות לרבי דסבר לא בטלה כולה וליכא למיחש למידי ולכך יכול לבטל כו' והנה תוס' ד"ה רבי סבר כתבו לחד תירוצא דאי הוי סבר רבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הי' מודה דלא מהני הביטול זה שלא בפני זה אף בדיעבד כיון דשייך תקנת ממזירות דאיכא למיחוש שמא יטעו העדים ויסברו דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ואף שידעו שביטל קצתם אעפ"כ יכתבו ומודה רבי דבכה"ג לא מהני הביטול אף בדיעבד ע"ש. וא"כ קשה לפמ"ש האחרונים דאיכא למיטעי גם בהיפוך דאף דקי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה איכא למיטעי ג"כ בהיפוך דבטלה כולה ע"ש. וא"כ קשה אף דסבר רבי בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. אעפ"כ לא הוי ביטול דשייך ג"כ תקנות ממזירות דאיכא למיחש דאף אם ידעו מהביטול מ"מ שמא יטעו ויסברו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ ממילא לא הוי ביטול משום שמא יסברו דלא בטלה כולה דלא מהני הביטול אף לרבי אי הוי סבר דבטלה כולה. א"כ אף אי לא בטלה כולה לא הוי ביטול דיטעו דבטלה כולה ולא הוי ביטול ושייך ממזירות. וגם עכשיו לא מהני הביטול כיון שיטעו יחתמו אותם העדים שביטלם ג"כ שיסברו דלא הוי ביטול:

ונראה ליישב דהנה לכאורה הוא תמוה איך יכול לבטל העדים במה מבטלם. כיון שראו והם עדים כשרים במה נפסלו ע"י ביטולו כיון שאינו מבטל השליחות של החתימה רק העדות מבטל. וע"כ צ"ל כיון דבאמת הוי מפי כתבם רק כתירוץ התוס' דמשום דהוי מדעת שניהם לא הוי מפי כתבם ע"ש. וא"כ כיון שמבטל דעתו ממילא לא נעשה מדעתו והוי מפי כתבם וכן כתב בס' תורת גיטין [להגאון אב"ד דק"ק ליסא] לשיטת בעל המאור תירוץ זה דלכך מהני הביטול על עדותם ע"ש:

והנה הרמב"ן בחידושיו והר"ן ז"ל הקשו איך סבר רבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הא קי"ל בכל מקום דבטלה כולה. ותירצו דלא אמרינן דבטלה כולה רק היכא שבטל אחד ע"י פסול שנפסל אחד ולכך ממילא בטלה כולה אבל הכא שנתבטל האחד לא מחמת פסול רק שהוא אינו רוצה שזה יהי' עד עליו ועל השאר אינו רוצה שיתבטלו בכה"ג סבר דלא בטלה כולה ע"ש ולפמ"ש קשה הא כיון דזה שאינו רוצה שיהי' עליו עד ממילא פסול לחתום מחמת מפי כתבם. א"כ אף שרוצה שהשאר יהיו עדים מ"מ כיון שזה נתבטל מחמת פסול ממילא כ"ע מודים דבטלה כולה ואמאי סבר רבי דלא בטלה כולה וא"ל דמפי כתבם לא הוי דיבור כלל ולא נתבטלו האחרים דז"א דלקמן פ' מי שאחזו דף ע"א ע"א איתא בהדיא דמפי כתבם הוי שפיר דיבור מעליא רק דהתורה פסלה דיבור זה לעדות והוא עדות פסול. וא"כ ממילא נתבטלו גם שאר העדות דבכה"ג בטלה כולה. אך זה טעות דאיך יתבטל כיון שזה הוא מבטלו הוא באמת עד כשר רק מחמת שהוא מבטלו פסול לחתום מחמת שהחתימה תהי' מפי כתבם והיא פסולה א"כ כיון שהוא אינו חותם רק שאר העדים שלא נתבטלו חותמין א"כ במה יתבטלו דאין לבטלם מחמת שנצרפו בשעת ראי' דז"א דהם כשרים באמת רק על החתימה נפסל וא"כ כיוון שהוא אינו חותם במה יתבטלו השאר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דגם לרבי דלא בטלה כולה לא הוי ביטול דניחוש שיטעו ויסברו דבטלה כולה ולא הוי ביטול ויחתמו אף אותם שביטלם ובאמת לא בטלה כולה. ולפמ"ש א"ש דאם יחתמו אותם העדים שביטל אותם ממילא יהי' הדין באמת דבטלה כולה כיון שהם חותמין ונפסל חתימתן מחמת פסול ובכה"ג אליבא דכ"ע בטלה כולה כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכמ"ש וא"כ כיון דבאמת בטלה כולה ממילא לא הוי ביטול כלל ושפיר אף הם עצמם אינם בטלים וגם חתימתם כשרה וליכא למיחוש למידי דאם לא יחתמו הם עצמם וודאי יהי' חתימת השאר כשירה דבאמת עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואם יחתמו אף הם עצמם יהי' באמת בטלה כולה ולא בטל כלל שמא יטעו וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיא הראשונה דאמאי לא אמר בש"ס דפליגי בשליחות שבטלה מקצתה אי בטלה כולה אי לא דז"א דבשליחות נשאר שפיר הקושיא אף לרבי אמאי מהני הביטול הא שייך תקנות ממזירות שמא יטעו ויסברו דבטלה כולה ויכתוב זה שביטל אותו בעצמו דהכא לא שייך מה שכתבתי שאם יתבטל שליח זה מחמת פסול יתבטלו כולם דזה לא שייך לענין שליחות ולכך ע"כ מוקי לה דפליגי בעדות שבטלה מקצתה אי בטלה כולה אי לא וא"ש:

גמ' אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה כו'. היינו אפילו אם מבטל כולם קודם נתינת הגט זה שלא בפ"ז ג"כ לא מהני כמ"ש תוס' לקמן דאף דלכאורה מהני כיוון דהטעם הוא משום אפקעינהו ולא הפקיעו רק כשינתן הגט דבלא הגט לא יפקע. וא"כ בשעת הנתינה כבר ביטל כולם ולא שייך החשש מ"מ לא מהני דיש לחוש שזה שאינו יודע שביטל האחרים סבר שגם ביטולו לא מהני כיון שלא ביטל האחרים והוא עצמו יכתוב וע"כ צריך כולם זה בפני זה ולא יטעו. ועיין לקמן בדברי הרשב"א ז"ל ע"ש:

תוס' ד"ה רבי סבר כו'. והקשו דלמא גם רבי סבר דבטלה כולה רק אעפ"כ מהני הביטול בדיעבד דבטלו מבוטל כו' ע"ש. ונראה לישב קושית תוס' דהנה לכאורה אין טעם לדברי רשב"ג דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דבאמת הם כולם כשרים רק שהוא אינו רוצה שיהי' זה עליו עד. וא"כ [אמאי] יתבטלו השאר שרוצה שיהי' עדים בדבר וכדברי הרשב"א ז"ל:

ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דבשליחות וודאי שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהסברא נותנת בשליחות שיהי' בטילה כולה ע"ש והנה הבעל המאור ביבמות פ' ד' אחין הקשה איך מהני חתימת עדים הא הוי מפי כתבם ולא הוי עדות ותירץ דהתורה אמרה מפי כתבם של העדים לא מהני אבל מפי כתבו של הבעל דבר מהני וכיון שמצווה אותם לחתום מהני מטעם שליחות שעשה אותם שלוחים לחתום והוי מפי כתבו ומהני ע"ש:

ולפ"ז י"ל שפיר הטעם של רשב"ג דסבר עדות שבטלהמקצתם בטלה כולה דכיון שביטל מקצתו מלחתום וביטל שליחותם מלחתום וא"כ ממילא גם האחרים אינם יכולים לחתום דבשליחות וודאי הדין דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ושפיר בטלים גם האחרים שלא נתבטל מלחתום והוי מפי כתבם וכל זה הוא לרשב"ג דסבר בב"ב דף קס"ט דעידי חתימה כרתי ע"ש וא"כ שפיר בטלים גם האחרים מחמת מפי כתבם אבל לרבי דסבר התם עידי מסירה כרתי ממילא לא שייך זה א"כ לא קשה קושית תוס' דלרבי ליכא למימר כלל דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דלא שייך טעם הנ"ל כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ מאי שיש להקשות אף לפי האמת לתירוץ תוס' האחרון שתירצו דלרבי ג"כ אי הוי סבר בטלה כולה הי' מודה דלא מהני הביטול דלא חייש רק להחשש שלא יודע להם מהביטול ולכך סבר דבטלו מבוטל אבל הכא אף אם יודע להם הביטול יטעו דלא בטלה כולה ובכה"ג מודה רבי דאינו מבוטל אף בדיעבד ע"ש ויש להקשות לפמ"ש תוס' לקמן דלרשב"ג הוא פירוש דאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה שאף כולם אינו יכול לבטל זשלבפ"ז ע"ש וכבר כתבנו הטעם שהאחד לא ידע שביטל האחרים ויסבור שלא ביטל אותם ולא מהני גם ביטולו ויחתום הוא עצמו וא"כ קשה דעדיין יכול להיות דגם רבי סובר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"ל כמ"ש תוס' דלא מהני די"ל דרבי סבר יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו שיכול לבטל כולם זה שלבפ"ז דאז מהני שפיר בדיעבד דהכא אם יוודע להם הביטול של כולם ליכא למיחוש למידי רק דאנו חוששין שלא יוודע להם ובחשש זה שפיר סבר רבי דמהני הביטול בדיעבד כמ"ש תוס' ורשב"ג סבר דבטלו אינו מבוטל ולפמ"ש א"ש דליכא למימר כלל דרבי סבר דבטלה כולה כמ"ש וא"ש. ולשיטות תוס' ע"כ צ"ל דסברי כהרשב"א ז"ל לקמן או דלא משמע להו לישנא דיכול לבטל דהיינו כולם וא"ש:

תוס' בא"ד וי"ל דמשמע לי' דיכול לבטל אפילו בפני אחד לרבי [ואע"ג] (ובאמת) דאין דבר שבערוה פחות משנים (ופריך שפיר) כו' ע"ש והקשו (מנ"ל להקשות) מהיכן הוכיח דאיירי בביטל בפני אחד דלמא באמת דווקא איירי שביטל בפני שנים אחרים דנהי דמשמע לישנא דיכול לבטל זה שלא בפני זה דאין כאן רק אחד מאותן העדים אבל יכול להיות שביטל אותו בפני שנים אחרים כיון דהדין הוא דאינו יכול לבטל רק בפני שנים משום אין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש:

ונראה לישב דהנה התוס' לקמן ע"ב כתבו דמשמע לרשב"ג דאמר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה דהיינו דלא מהני אף אם מבטל כולם זה שלא בפני זה רק שיבטל כולם זה בפני זה ע"ש ולא נתנו טעם לדבריהם. והרשב"א ז"ל כתב הטעם משום דכיון שהביטול הראשון לא הי' מועיל ואיך יהי' חוזר ונראה הביטול הראשון כשמבטל גם האחרים כיון שלא הי' מועיל בשעת הביטול שעדיין לא ביטל האחרים ע"ש שכתב בעצמו שהוא דוחק ע"ש. ובאמת הוא תמוה כיון דכל הטעם דאינו מועיל הביטול הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין דהביטול הוי שפיר ביטול ואין כח בידם שלא יהי' ביטול רק משום הפקעת הקדושין בביטול כזה וע"כ צ"ל דהפקיעו הקדושין כשנותנים הגט אחר שביטל שלא בפניו דאל"כ דנימא דמחמת הביטול לבד הפקיעו הקדושין א"כ לא היו צריכים ליתן לה הגט כלל וע"כ דבשעת נתינת הגט אז הפקיעו הקדושין מחמת הביטול משום החשש וא"כ כיון שביטל כולם קודם נתינת הגט א"כ בשעת נתינת הגט לא שייך שום חשש כיון שכבר ביטל כולם מקודם ולא שייך ההפקעה בשעת נתינת הגט ומה בכך שלא הי' מהני אז כיון שעכשיו לא שייך שום חשש וגם אין לומר כמ"ש לעיל דזה שאינו יודע מביטול האחרים יכתוב בעצמו דז"א לפמ"ש מפני שהם בעצמם וודאי ידעו מהביטול רק שמא יטעו ע"ש. ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות לפי שיטת התוס' עכשיו דלא מהני הביטול רק בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים והנה הרמב"ם ז"ל פסק היכא שבאים עדים והעידו ואח"כ הוזמו ואמרו המזימים עמנו הייתם אתם וגם הלוה או המלוה לא הוי הזמה כלל רק היכא שאין הכחשה כלל בגוף המעשה של העדות אבל אם יש הכחשה והזמה לא הוי הזמה כלל ע"ש. ולפ"ז קשה הכא כיון דליכא עדים אחרים שביטל בפניהם רק אותן העדים עצמם א"כ מאי מהני לרשב"ג דמבטל זה בפני זה הא לא מהני אותן העדים דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו כיון דלרשב"ג דסבר בטלו שלא בפני השליח אינו מבוטל אף בדיעבד וא"כ כיון שהם עצמם העדים על הביטול אם יוזמו יהי' גם הכחשה בדבר שכיון שהיה עם העדים א"כ ע"כ לא ביטל בפניהם ולא הוי ביטול כלל דבטלו אינו מבוטל לרשב"ג אף בדיעבד וא"כ כיון דאיכא גם הכחשה בדבר לא הוי הזמה כלל וממילא גם עכשיו לא מהני עדותם ע"י הביטול דהוי עדות שאי אתה י"ל כמ"ש ולא הוי עדות כלל וממילא לא הוי ביטול כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים דהכא איירי שאינו במקום האשה ולא הי' יכול לבטל בפני האשה באותו הזמן ע"ש] ומאי מהני לרשב"ג שמבטל אותם זה בפני זה כיון שאין כאן עדים אחרים כמ"ש תוס' רק הם עצמם א"כ לא מהני כלל עדותם על הביטול כמ"ש. אך נראה למאי דקיי"ל דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה מחמת דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא וכן בעידי גט לכך לא בעי דרישה וחקירה כמ"ש הפ"י גבי זמן בגט וא"כ ממילא גם לענין ביטול הגט אף דהוי דבר שבערוה ובעי שנים מ"מ לא בעי דרישה וחקירה ג"כ מהאי טעמא וממילא אף דהוי עדות שאאי"ל מ"מ מהני כיון דלא בעי כלל חקירות לפמ"ש הפ' דלא כש"ך דבדיני ממונות מהני אף דהוי עדות שא"א י"ל:

ולפ"ז מיושב מ"ש אמאי לא מהני לרשב"ג היכא שמבטל כולם זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט כיון דלא היי ביטולו רק מחמת הפקעה דבל"ז אין כח בידם לעקור דבר מן התורה ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דמהני הכא עדותם הוא משום דהוי כדיני ממונות ולא בעי עדות שא"א י"ל ובאמת גם בדיני ממונות מדאורייתא בעי יכול להזימו רק מדרבנן משום נעילת דלת לא בעינין י"ל א"כ שפיר הכא י"ל דגם בלא הפקעת הקדושין לא הוי ביטול דהכא לא שייך אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דמן התורה לא הוי ביטול דלא הוי עדים דמן התורה בעינן יכול להזימו אף בדיני ממונות רק מדרבנן מהני וא"כ מדרבנן שפיר לא הוי ביטול מחמת תקנת ר"ג דזה שפיר בידם לעקור אף בלא הפקעת הקדושין וא"כ כיון דאף בלא הפקעה לא הוי ביטול ממילא א"ש דברי הרשב"א ז"ל דכיון שביטול הראשון לא הי' ביטול מיד אף בלא הפקעה א"כ איך יהי' חוזר ונראה כמבטל גם האחרי' ולכך לא מהני כלל אף כשמבטל כולם זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט. ולפ"ז א"ש דברי התוס' שכתבו דאין כאן עדים אחרים רק הם עצמם דאם נימא דאיירי שביטל אותם בפני שנים אחרים א"כ קשה קושית תוס' אמאי סבר רשב"ג דאין יכול לבטל כולם דכיון שביטל אותם בפני אחרים והם שפיר יכוליןלהזימם ומהני שפיר מדאוריתא והא דלא הוי ביטול הוא רק מחמת הפקעת הקדושין א"כ מהני ממילא שמבטל כולם כמ"ש וע"כ הוכיחו דאיירי שלא ביטלם רק בפניהם וא"ש. אך בל"ז באמת פי' התוס' הוא דאיירי גם בביטל בפני ב' אחרים ואיירי גם בביטל בפניהם דסתמא קתני ויכול לבטל או פירושו שכולם מבוטלים או פי' שרק הוא בטל ויכול משמע או לכתחילה או דיעבד והביטול מהני אף פחות משנים רק דלא מהימני פחות מב' כמ"ש הפ"י א"כ לרשב"ג א"ש שאסור לבטל שמא יכתבו הם ובאמת בטלים דמהני אף פחות מב' וכתבו תוס' דממ"נ אי משמע יכול דיעבד ובטלים כולם הא בביטול שלא בפני ב' לא מהימני ואם פירושו שרק הוא בטל הלא אם ביטל בפני ב' גם האחרים בטלים וא"ש: