ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עניי כותיים (שומרונים), האם הם כלולים בכלל העניים הזכאים לקבל ממעשר עני, או לא. שלדעת ר' אליעזר בן יעקב אינם בכלל ישראל ואין מפריש עבורם. ור' אחי סבור שאף שאינם ישראל לכל דבר, מכל מקום גרים הם, והם אותם "עניי עולם" שיכול להפריש ולזכות על פיהם במעשר.

עוד שנינו בברייתא כי אם העשיר העני — אין מפריש עליו עוד, וזכה הלה, העני שלווה, במה שבידו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא [מה, מדוע שונה] למיתה דעבוד תקנתא [שעשו תקנה] שיפריש עליו בחזקת עניים אחרים, ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] לעשירות שלא עבוד תקנתא [עשו תקנה כזו]? ומשיבים: מיתה שכיחא [מצוייה] אבל עשירות לא שכיחא [מצוייה] ולא עשו תקנה לדבר שאינו מצוי. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] בפתגם מקובל: אם אומרים לך חברך מית [מת] — אשר [האמן], אומרים לך איתעשר [התעשר] חברך — לא תאשר [תאמין] עד שתיווכח בכך.

א שנינו במשנה שאם מת — צריך המלווה ליטול רשות מן היורשים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: מדובר ביורשין שירשו. ותוהים: ומי איכא [והאם יש] יורשין שלא ירתי [יורשים]?! ולשם מה חזרה זו של "יורשים שירשו"? אלא אמר ר' יוחנן: הכוונה היא ליורשים שירשו קרקע, ומן הקרקע אפשר לגבות את חובות מורישם, ולא שירשו כספים, שאם ירשו כספים, אין המלווים גובים אותם בחובות המוריש.

ובענין זה אמר ר' יונתן: אם הניח ליורשיו הלווה שמת קרקע מלא מחט — גובה מלא מחט. הניח מלא קרדום — גובה מלא קרדום, הכל לפי מה שהניח, ור' יוחנן אמר: אפילו הניח מלא מחט — גובה מכוח קרקע זו אפילו מלא קרדום.

וכמעשה דקטינא [של החלקה הקטנה] שבא לפני אביי שירשו בנים חלקת שדה קטנה שכיסתה רק חלק מן החוב שהיה חייב אביהם, וטרף אותה המלווה בחובו, ופסק אביי שאף ששילמו היתומים תמורתה, יכול המלווה לחזור ולטרוף אותה, וישלמו לו היתומים תמורתה, עד שיגבה את כל חובו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי" שהפרשתי מתבואתי עבורך, אין חוששין לתרומת מעשר שבו (עשירית, אותה מקבל הכהן ואסורה באכילה ללוי ולישראל), אלא כולו בחזקת מעשר ראשון. אבל אם אמר לו: "כור מעשר יש לך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שבו.

על לשון הברייתא תוהים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדבר? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי והילך (והרי לך) דמיו של המעשר תמורתו "— אין חוששין שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר שיש לו בו מעשרות, שכיון שלא ידע הלוי כמה מעשר יש בידי הישראל — לא סמך עליו. אבל אם אמר לו "כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא כיון שידע כמה מעשר עומד לרשותו עשאו תרומת מעשר על מקום אחר.

ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], דשקלי דמי [שהם גם לוקחים כסף עבור המעשר] ומשוו ליה [וגם עושים אותו] אחר כך תרומת מעשר?

אלא אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי "מעשר לאביך בידי, שהודעתי לו בחייו על הדבר, הילך דמיו לתמורתו "— אין חוששין שמא עשאו אביו לפני מותו תרומת מעשר על מקום אחר, ויכול בנו ליטול דמי המעשר. אבל אם אמר לו "כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, ואין הבן יכול לקחת דמי המעשר.

ושואלים: ומדוע יש לחשוש שהרים האב תרומה על מקום אחר? וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (הסמוך)? הלא חכמים אמרו שאין לתרום אלא מן המוקף (= הסמוך)!

אלא אמר רב אשי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: בן ישראל שאמר ללוי "כך אמר לי אבא: מעשר לך (ללוי) בידי", או שאמר לו אביו "מעשר ששייך לאביך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שמעורבת בו ועדיין לא הופרשה, ומדוע? כיון דלא קיץ [שאינו קצוץ, קצוב] לא הוה [היה] מתקן ליה [אותו] בעל הבית ומפריש ממנו תרומת מעשר. אבל אם אמר לו: "כור מעשר לך בידי", או: "כור מעשר לאביך בידי" — אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומדוע? — כיון דקיץ [שהוא קצוץ], שיש כמות מסויימת ודאי כבר תקוני תקניה [תיקן אותו] בעל הבית.

ושואלים: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר במקום הלוי? הרי דבר זה צריך הלוי לתת לכהן! ומשיבים: אין [כן], שיטת אבא אלעזר בן גמלא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז),