שקול מינה [קח ממנה] חפץ פלוני והדר הב לה גיטא [וחזור ואחר כך תן לה, את הגט], ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה [והלך הוא ונתן לה גט ואחר כך לקח ממנה] את החפץ, שר' יוחנן פוסל אפילו בו, בשליח הראשון, לפי ששינה מדעת המשלח ובטלה שליחותו, וכל שכן בשלוחו של השליח, וריש לקיש מכשיר בשלוחו של השליח, וכל שכן בו, בשליח עצמו.

א משנה המביא גט ממדינת הים וחלה ואינו יכול לסיים את שליחותו — עושה (ממנה) שליח אחר בבית דין ומשלחו, ואומר השליח הראשון לפניהם, לפני בית הדין: "בפני נכתב ובפני נחתם", ועל סמך זה מכשירים בית הדין את הגט. ואין שליח אחרון צריך שיאמר: "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא דיו שאומר: שליח בית דין אני.

ב גמרא אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאבימי בריה [בנו] של ר' אבהו, בעי מיניה [שאל ממנו], מר' אבהו אביך: האם שליח של שליח משוי [יכול למנות] אף הוא שליח נוסף, או לא? אמר להו [להם]: הא [זו] לא תיבעי לכו [תישאל לכם], מדקתני [ממה ששנה במשנתנו] "אין השליח האחרון", מכלל הדברים שלא שנה "שליח שני" אלא "שליח אחרון" משמע דמשוי [שהוא, השליח השני ממנה] שליח, ולכן יכול להיות שימנו שליחים הרבה זה אחר זה,

אלא כי תיבעי לכו [כאשר תישאל לכם] השאלה, זה הוא הנושא שצריך לברר: כי משוי [כאשר השליח השני ממנה] שליח נוסף, האם צריך למנות אותו דווקא בבית דין, או אפילו שלא בבית דין? אמרו ליה [לו]: הא [זו] לא מבעיא לן [מסופקת לנו], מדקתני [ממה ששנה במשנה]: אלא אומר "שליח בית דין אני", משמע שכל שליח כזה צריך להתמנות על ידי בית דין. זו היתה גירסה אחת של מהלך הדברים בין אבימי וחכמים.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] את כל הענין הזה: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאבימי בריה [בנו] של ר' אבהו, בעי מיניה [שאל ממנו], מר' אבהו אביך: שליח של שליח, כי משוי [כאשר הוא ממנה] שליח, האם צריך לעשות זאת דווקא בבית דין, או אפילו שלא בבית דין?

אמר להו [להם]: ותיבעי לכו [ותישאל, תסתפק, לכם] אי משוי [אם שליחו של שליח ממנה] שליח בעלמא [בכלל]? אמרו ליה [לו]: הא לא קא מיבעיא לן [זו אינה מסופקת לנו], דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: "אין השליח האחרון", מכלל הדברים אתה למד ששליח משוי [ממנה] שליח. אלא כי קא מיבעיא לן [מה שנשאל לנו] האם צריך לעשות דבר זה בבית דין, או אפילו שלא בבית דין? אמר להו [להם]: הא נמי [זו גם כן] לא תיבעי לכו [תישאל לכם], דקתני [ששנה במשנה]: אלא אומר "שליח בית דין אני", משמע שכל מינוי כזה הוא דווקא מכוח שליחות בית דין.

ג אמר רבה: שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, כלומר, הוא עושה שליח והלה עושה שליח אחר במקומו, ואינו זקוק לבית דין, שהרי בארץ ישראל אינו צריך להעיד בפניהם שבפניו נכתב ונחתם הגט. אמר רב אשי: אם מת השליח הראשון — בטלו כולן, שהרי שליחות כולם אינה אלא מכוח שליחותו של הראשון, ומכיון שמת — בטלה שליחותו עימו.

אמר מר בר [בנו] של רב אשי: הא דאבא, דקטנותא [זו של אבא מזמן קטנותו] היא ולא דקדק בה היטב, שהרי אילו היה מת בעל, מידי מששא אית בהו [כלום ממש יש בהם]?! גם אם כל השליחים חיים, האם היה בשליחותם ממש? — לא, ומדוע — משום שכולהו [כולם] מכח מאן קאתו [מי הם באים] — מכח של הבעל קאתו [באו], ולכן אם איתיה [ישנו] לבעל בחיים — איתנהו לכולהו [ישנם כולם בשליחות], ליתיה [אינו] לבעל בחיים — ליתנהו לכולהו [אינם כולם]. ודבר זה מוכיח שאף השליח הראשון אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי השליחות באה מכוח הבעל, ולא מכוחו של השליח.

ד מסופר: ההוא גברא דשדר [איש אחד ששלח] לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו] ביד שליח, אמר שליח: לא ידענא לה [איני מכיר אותה], אמר ליה [לו] הבעל: זיל יהביה [לך תן אותו, את הגט] לאבא בר מניומי, דאיהו ידע לה, וליזיל וליתביה ניהלה [שהוא מכיר אותה, והוא ילך ויתן אותו לה]. אתא [בא] השליח ולא אשכח [מצא] את אבא בר מניומי, ולא ידע מה לעשות. אשכחיה [מצא] את ר' אבהו ור' חנינא בר פפא ור' יצחק נפחא, ויתיב [והיה יושב] רב ספרא גבייהו [עימם], ושאלם השליח מה לעשות. אמרו ליה [לו] שלושת חכמים אלה: מסור מילך קמי דידן [את דבריך ואת שליחותך לפנינו], דכי ייתי [שכאשר יבוא] אבא בר מניומי ניתביניה ליה וליזיל וליתביניה לה [ניתן אותו, את הגט, לו, והוא ילך ויתן אותו לה].

אמר להו [להם] רב ספרא: והא [והרי] שליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא! שהרי מעיקרו לא קיבל יפוי כוח לגרש את האישה, ויפוי הכוח שלו היה רק למסור את הגט לאבא בר מניומי, ואינו יכול להעביר את שליחות הגירושין לידי אחר. איכסופו [התביישו] שאמרו דבר שלא כדין.

אמר רבא: קפחינהו [קיפח, היכה אותם] רב ספרא לתלתא רבנן סמוכי [לשלושה חכמים סמוכים], שהוא היה בבלי ולא נסמך והוא ניצח את כולם. אמר רב אשי: במאי קפחינהו [במה קיפח אותם]? בעצם לא היתה זו דחייה גמורה של דבריהם, שכן מי קאמר ליה [האם אמר לו] המשלח: אבא בר מניומי יגרש את אשתי ולא את [אתה]? ויש לומר באמת כי עשה את השליח עצמו שליח לגירושין, ואמר לו שאם אינו מוצא את האשה יש לו גם דרך אחרת, למסור את הגט לאבא בר מניומי.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה הזו באופן אחר, אמר רבא: קפחינהו [קיפח, היכה אותם] רב ספרא לתלתא רבנן סמוכי בטעותא [לשלושה חכמים סמוכים בטעות]. אמר רב אשי והסביר את דבריו: מאי טעותא [מה הטעות] שיש בדבר? שכן מאי קא אמר ליה [מה אמר לו] הבעל לשליח: אבא בר מניומי יתן את הגט לאשה, וכוונתו: ולא את [אתה].

ועוד מסופר בנושא דומה: ההוא גברא דשדר [איש אחד ששלח] לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו] על ידי שליח, אמר ליה [לו], לשליח: לא תיתביה ניהלה [אל תתנו את הגט לה] עד תלתין יומין [שלושים יום]. אתניס [נאנס] השליח, קרה לו מקרה בגו תלתין יומין [בתוך שלושים יום] וראה שלא יוכל להתעכב ולמוסרו לה אחרי שלושים יום כפי שאמר לו הבעל.

אתא לקמיה [בא לפני] רבא ושאל מה יעשה. אמר רבא: שליח שחלה שהתירו לו במשנה שימנה שליח אחר במקומו טעמא מאי [טעם הדבר מהו] — משום שאנוס, האי נמי [זה גם כן] אנוס הוא! אמר ליה [לו]: מסור מילך קמי דידן [את דבריך ואת שליחותך לפנינו] בתורת בית דין, דלבתר תלתין יומין משוינן [שלאחר שלושים יום נמנה אנו] שליח ויהיב ליה ניהלה [והוא יתן אותו לה]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: והא [והרי] שליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא, שהרי בתוך שלושים יום מזמן שמסר את שליחותו לרבא לא היה לו יפוי כוח לגרש! אמר להו [להם]: כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש [שלאחר שלושים יום יכול הוא לגרש], כשליח שניתן לגירושין הוא.

וחזרו והקשו על רבא: בכל מקרה ששהה השליח ולא מסר את שליחותו מייד, יש מקום לפקפק: וליחוש [ונחשוש] שמא בינתיים פייס הבעל את אשתו, ונמלך שלא לגרשה, ובטל הגט! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: האומר לאשה שהוא נותן לה גט מעכשיו ויחול הגט מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש — הרי זה גט.

והוינן [והיינו מקשים] בה, בהלכה זו: וניחוש [ונחשוש] שמא פייס את אשתו וביטל את הגט! ואמר רבה בר רב הונא: הכי [כך] אמר אבא מרי [אבי מורי], רב הונא, משמיה [משמו] של רב: באומר "נאמנת עלי אשתי לומר שלא באתי"! וכאן כיון שלא נתן הבעל נאמנות זו — יש לחשוש שמא פייס!

איכסיף [התבייש] רבא שפסק שלא כדין. לסוף איגלאי מילתא [התגלה הדבר] שארוסה הואי [היתה] זאת. אמר רבא: אם אמרו בנשואה שיש לחשוש שמא פייס — יאמרו בארוסה שאינו מכיר אותה יפה? ואם כן יפה פסקתי מה שפסקתי.

אמר רבא: הא [זו] ודאי קא מיבעיא לן [מסופקת לנו]: