סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה כָּשֵׁר
אִיתְּמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם
לֵימָא מָר הֲלָכָה כְּמָר וּמָר הֲלָכָה כְּמָר מִשּׁוּם דְּאָפְכִי לְהוּ
מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא מַאי חֲפִיסָה אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה חֵמֶת קְטַנָּה מַאי דְּלוֹסְקָמָא טְלִיקָא דְסָבֵי
מַתְנִי' הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים
בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים
גְּמָ' אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא זָקֵן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת וְחוֹלֶה שֶׁרוֹב חוֹלִים לְחַיִּים אֲבָל זָקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת וְגוֹסֵס שֶׁרוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה לָא
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אֲפִילּוּ בֶּן מֵאָה שָׁנָה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים תְּיוּבְתָּא
וְאִי בָּעֵית אֵימָא כֵּיוָן דְּאִיפְּלִיג אִיפְּלִיג
רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה תְּנַן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים וּרְמִינְהוּ הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד
אֲמַר לֵיהּ תְּרוּמָה אַגִּיטִּין קָא רָמֵית תְּרוּמָה אֶפְשָׁר גֵּט לָא אֶפְשָׁר
וְרָמֵי תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה תְּנַן בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים
וּרְמִינְהוּ הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד
אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק שָׁאנֵי הָתָם שֶׁהֲרֵי אֲסָרָהּ עָלָיו שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא מִמַּאי דְּאִיהוּ מָיֵית בְּרֵישָׁא דִּלְמָא אִיהִי מָיְיתָא בְּרֵישָׁא
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּלָא חָיֵישׁ לְמִיתָה הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּחָיֵישׁ לְמִיתָה
דִּתְנַן הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים אוֹמֵר שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין
רָבָא אָמַר

רש"י

בין כליו. בביתו: לימא. רב יהודה הלכה כיש אומרים ולימא רבה הלכה כר''ש למה חזרו להזכיר את הדברים ולפרשן: ומשני משום דאפכי להו. אית תנאי דמפכי דרבי שמעון ליש אומרים ויש אומרים לרבי שמעון הלכך אם לא הזכירו אלא שם החכמים לא הוי ידעי אהייא מתרי לישני קיימי: חמת. בולזול''א בלע''ז והיא של עור: טליקא. טשק''א בלע''ז: מתני' נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין (חולין דף י:) העמד דבר על חזקתו: מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא: גמ' לגבורות. שמונים שנה לישנא דקרא (תהלים צ): וחולה. או חולה דמתני' דוקא חולה ולא גוסס: כיון דאיפליג. משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה: איפליג. ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן שמונים ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא: אסורה לאכול. בת ישראל הנשואה לכהן שאוכלת בשבילו אסורה מיד דכל שעתא חיישינן עכשיו ימות אלמא חיישינן למיתה: תרומה אפשר. להיות ניזונת בחולין: גט לא אפשר. למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות: שאני התם שהרי אסרה שעה אחת קודם למיתתו. לעולם לא חיישינן למיתה ושאני הכא שהרי אסרה מחיים שעה אחת קודם מיתתו וכל שעתא איכא לספוקי בההיא שעתא שעתידה ליאסר ושינויא דחיקא הוא והיינו דפריך ליה ואי לאו דחיישינן למיתה ממאי דהוי גיטא דלעולם הוא מיית ברישא ונאסרה מחיים דלמא היא מייתא ברישא ולא יבא לכלל גט לעולם: אלא אמר אביי. האי תנא ודאי חייש למיתה ולא קשיא מתניתין דהכא ר' מאיר היא דלא חייש לבקיעת הנוד: אוסרין. שמא יבקע הנוד:

תוספות

או שמצאו בין כליו. פי' בביתו אע''ג דרבים מצויין בביתו ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו. אחר אלא הוא: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע''ג דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואע''פ שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה וא''ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קכ:) וי''ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן והא דתנן בפ''ק דב''מ (דף כ.) מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו ולא חיישינן לשאלה לענין ממון אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי והא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף כח.) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו אע''פ שאינו מכיר הגט או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו: והניחו זקן או חולה כו'. תימה דבפרק המפקיד (ב''מ דף לט:) גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא ואומר ר''י דלענין יתמי החמירו טפי למיחש כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן ובחזקת הבתים (ב''ב דף כט:) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא איתלה ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה: תרומה אפשר. תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי. תרומה אתרומה כדבסמוך וי''ל דכן דרך הש''ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו: שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים. פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר מחיים: הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כו'. השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות לא לגמרי מדמה דהא ר' מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד' אחין (יבמות דף כו.) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמ' משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין וההיא משנה מוקי לה כר''מ בפ''ב דיבמות (דף יח.) ולקמן בפרק בתרא (דף פה.) נמי אמר לכולי עלמא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר לא חייש לשמא מת לאלתר דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר