לא אפשר למקצייה [לקצוץ אותה], שוודאי אסור לקצוץ את ידו של העבד, אלא קרן של פרה — ליקצייה וליתביה [שיקצוץ אותה ויתן אותה] לה, לאשה!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וכתב... ונתן לה" (ראה דברים כד, א), לומר שאין גט כשר אלא מי (דבר) שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה, קרן של פרה שמחוסר כתיבה, קציצה, ונתינה, ולכן גט שצריך לקצוץ אותו על מנת ליתנו בו אינו גט, אלא אם כן נותן את הדבר כולו.

א שנינו במשנה שר' יוסי הגלילי אומר שאין כותבים על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי? ומשיבים, שדבר זה שנינו במפורש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה בענין גט "וכתב לה ספר כריתות" (שם) — אין לי אלא ספר בלבד, מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר: "וכתב לה" — מכל מקום, כל צורת כתיבה, על כל דבר. אם כן, כיון שיכול לכתוב על כל דבר, מה תלמוד לומר "ספר"? ללמד: מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל (מאכל), אף כל דבר אחר ראוי לכתיבת גט עליו, ובלבד שיתקיימו בו תנאים אלו — שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] המכשירים כתיבת גט אף על דבר שאין בו רוח חיים ועל אוכלים, מה אומרים הם על כך? ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] "וכתב בספר", הייתי מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], שהכוונה לדבר שכותבים עליו, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ספר", אין משמעותו הדבר שכותבים עליו את הגט, אלא לספירת (סיפור) דברים הוא דאתא [שבא]. כלומר, "ספר" הוא שם עצם מופשט, שפירושו: סיפור ענין הכריתות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [ריבוי זה] של "וכתב" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: הם רואים אותו כמיעוט; מיבעי להו [צריכים הם אותו] כדי לומר שדווקא בכתיבה האשה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שמתגרשת בכסף, שהרי הכתוב אקיש [השווה] יציאה (גירושין) של האשה מבית בעלה להוייה של אישות (קידושין), ומשום כך נלמד: מה הוייה של קידושין היא בכסף, אף יציאה נמי [גם כן] תהיה בכסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שאינה מתגרשת בכסף.

ושואלים: ואידך [והאחר], ר' יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא דבר זה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שנאמר "ספר כריתות", לומר: ספר כורתה מבעלה, ואין דבר אחר, כגון כסף כורתה.

ושואלים: ואידך [ולבעל הדעה האחרת] של חכמים, מה עושה הוא בהדגשה זו של "כריתות"? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] ההדגשה "כריתות" לומר שהגט צריך להיות דבר הכורת ומבדיל לגמרי בינו לבינה, ואינו משאיר כל קשר ביניהם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], האומר לאשתו: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין", או "על מנת שלא תלכי לבית אביך", אם אמר לה שתנאי זה הוא "לעולם" — אין זה כריתות, כיון שלא כרת וניתק לגמרי את הקשר ביניהם, שהרי מוטלת על האשה הגבלה זו מכוח נישואיה לבעלה. אבל אם אמר לה שלא תעשה דבר זה "עד שלשים יום" — הרי זה כריתות, כיון שתנאי זה קצוב בזמן — ועם מילואו ניתק הקשר בינה לבינו לחלוטין.

ושואלים: ואידך [והאחר], ר' יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא הלכה זו? ומשיבים: ממה שהיה יכול להיכתב "ספר כרת", ונכתב "כריתות", הרי זה בא ללמד שני דברים במלה אחת.

ואידך [והאחר], חכמים, מה הם דורשים מכך?ומשיבים: הם "כרת" "כריתות" לא דרשי [דורשים], שאינם סבורים שיש ללמוד הלכה משינוי הלשון בכתוב זה.

ב משנה אין כותבין גט בדבר המחובר לקרקע. אם כתבו במחובר לקרקע, ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לה — כשר. ר' יהודה פוסל גט עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.

ר' יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין גט לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא (עור שלא נגמר עיבודו), והטעם — מפני שהוא יכול להזדייף. וחכמים מכשירין אם נכתב גט על אלה.

ג גמרא שנינו במשנה: כתבו על המחובר ותלשו — הרי זה כשר. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילת המשנה] שאין כותבין במחובר! אמר רב יהודה אמר שמואל: וזה ששנינו שאם נתלש ונחתם הגט כשר, הוא דווקא באופן ששייר מקום התורף, שכאשר כתבו במחובר — לא כתב את כולו אלא רק את הנוסח הכללי, הטופס של הגט, ואת החלק המיוחד והפרטי שבו שמות האיש והאשה ועוד, שהוא עיקרו של הגט, לא כתב.

וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: והוא ששייר מקום התורף. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: והוא ששייר מקום התורף. וכל זה שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [הם הכורתים], המסיימים את חלותו של הגט.

שלא חתימת העדים של הגט היא המכשירה אותו, אלא מסירתו על ידי עדים היא העיקר, ולפי זה "וכתב" האמור בתורה מתייחס לכתיבת הגט עצמו ולא לחתימתו, ומשום כך, הכי קאמר [כך אמר] במשנתנו: לכתחילה אין כותבין אפילו טופס במחובר שמא יכתוב כך גם את התורף, אבל אם כתבו לטופס ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף ונתנו לה — כשר.

וריש לקיש אמר: אין לפרש "וחתמו" שבמשנה במשמעות של כתיבת התורף, אלא חתמו ממש שנינו, ושיטת ר' מאיר היא שאמר עדי חתימה כרתי [הם הכורתים].

והכי קאמר [וכך אמר]: אין כותבין תורף במחובר, והטעם — גזרה שמא אף יחתום במחובר, ואולם אם כתבו אפילו לתורף במחובר, תלשו, חתמו ונתנו לה — כשר.

ד אגב דיון זה דנים בכמה הלכות שבהגדרת תלוש ומחובר. אם כתבו, את הגט, על חרס של עציץ נקוב — כשר, דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה [שלוקח אותו, את העציץ הזה, ונותן אותו לה]. אבל אם כתב אותו על עלה של צמח הנמצא בעציץ נקוב, מה יהא הדין? אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול. ומפרטים: אביי אמר כשר,