ומשיבים: קסבר [סבור] רב פפא שאם היה מדובר במשנתנו בהקנאה במעמד שלושתם, אין צורך להעמידה לדעת רב במעות צבורים דווקא, שכן לדעתו כי [כאשר] אמר רב שניתן להקנות במעמד שלושתם — לא שנא [שונה] במלוה שבו אין מקנים מעות מסויימים, ולא שנא [שונה] בפקדון, אלא בכלל אמר, ולכן אין הכרח שיהיו המעות צבורים, ומשום כך הוצרך רב פפא להסביר את דברי רב שמדובר במשנתנו בצבורים רק משום חשש למנה קבור.

ושואלים מצד שני: רב זביד מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא בפירוש דברי רב? ומשיבים: כי הוא סבור שלא מיתוקמא מתניתין [אין אפשרות להעמיד את משנתנו] בשכיב מרע. ממאי [ממה] הוא מסיק דברים אלה? — מדקתני [ממה ששנה] בתחילת המשנה: האומר "תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו לאחר מיתה.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא שמת האיש, הא [הרי] אם היה הדבר מחיים — נותנין. ונדייק עוד: אף בחייו של האיש, טעמא [הטעם] דווקא כשאמר "תנו", הא [הרי] אם לא אמר "תנו", אלא אמר רק "כתבו גט" — אין נותנין. ואולם שכיב מרע שאמר כגון זה אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תנו" אלא רק "כתבו" — בכל זאת נותנין את הגט.

דתנן [שכן שנינו במשנה], בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר (מעין שרשרת שעל הצוואר) שמוליכים בו את המחוייבים מיתה למלכות, ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, ואף שלא אמר במפורש "תנו", מכל מקום אנו מבינים שזו היתה כוונתו. חזרו לומר שאותו דין קיים אף בהמפרש (היוצא לים) והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, שנותנים את הגט לאשה גם אם אמר הבעל רק "כתבו".

ר' שמעון שזורי אומר: אף המסוכן, כלומר, אדם שנוטה למות. ואם כן, יוצא מכאן שמי שמסוכן = שכיב מרע, אינו צריך לומר "תנו", אלא די לו שיאמר "כתבו". ואילו ממשנתנו עולה שמדובר דווקא כשהוא אומר "תנו", ואם כן ודאי אין המשנה מדברת בשכיב מרע.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ומאן נימא לן דמתניתין [ומי יאמר לנו שמשנתנו] כדעת ר' שמעון שזורי היא? דלמא רבנן [שמא כשיטת חכמים] היא והם אינם מונים את המסוכן בין אלה שאין צורך שיאמרו "תנו"! ואם כן, אפשר לפרש יפה את המשנה אפילו בשכיב מרע, ואין מכאן הוכחה.

א ודנים עתה גופא [לגופו] של אותו דבר שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחבירו: "מנה לי בידך תנהו לו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן — קנה בכך אותו פלוני באותה שעה את המנה. אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב דווקא בפקדון, כאשר בעל הפקדון מורה לשומר הפקדון להעביר את המטבעות המסויימים שברשותו לאדם אחר הנמצא אף הוא באותו מעמד, ואנו מחשיבים את פעולת הקנין כאילו נתבצעה. אבל במלוה — לא, שהרי ההלוואה אינה דבר מסויים שניתן להקנות אותו.

ורבא עצמו מוסיף, ובלשון שבועה: והאלהים! אמר רב: אפילו במלוה. ומוסיפים: אתמר נמי [נאמר גם כן], שאמר שמואל משמיה [משמו] של לוי במפורש: האומר לחבירו "מלוה לי בידך, תנהו לו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן — קנה.

ושואלים: וטעמא מאי [ומהו טעם הדבר], מדוע באמת הוא קונה? אמר אמימר: נעשה הלווה כאומר לו למלווה בשעת מתן מעות בזמן קבלת ההלוואה: בזה שעבדנא לך לדידך [משועבד אני לך] ולכל מי דאתו מחמתך [שבאים מכוחך] ונעשה עתה זה המקבל במעמד שלושתם כבא כוחו של המלווה.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אלא מעתה, לפי ההסבר שנתת לדבר, שהשיעבוד למקבל חל בזמן ההלוואה, אם הקנה במעמד שלושתם לנולדים, לאנשים שלא הוו [היו] עדיין בעולם בשעת מתן מעות, הכי נמי דלא קנו [כך גם כן יהיה הדין שאינם קונים המקבלים], שהרי בשעה שנתן את הכסף ללווה לא היה הזוכה הזה קיים בעולם, ולא יכול היה הלווה להשתעבד לו.

שאפילו לדעת ר' מאיר, שאמר שאדם מקנה לחבירו דבר אף שלא בא עדיין אותו דבר לעולם, הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהוא מקנה לדבר שכבר ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם — בוודאי שלא יכול להקנות. ואולם כיון שרב אמר את דבריו בדרך כללית וללא הסתייגויות — משמע שדין ההקנייה של מעמד שלושתם חל בכל מקרה וגם על נולדים, ואינו תלוי בשיעבוד שבשעת מתן החוב!

אלא אמר רב אשי, זהו טעמו של דבר: