דף ד - ב
והני - בני ארץ ישראל שמהם נשלח הגט - גמירי - למדו ויודעים הם את ההלכה של "לשמה". ולפיכך, אין צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ומר סבר - ודעת חכמים השניים כרבא היא, שטעם האמירה: לפי שאין עדים מצויין לקיימו הוא. ולכן הני נמי
- גם בני ארץ ישראל השולחים גט לחוץ לארץ - לא שכיחי אינם מצויים שם לקיימו במידה והבעל יערער. ולפיכך הצריכו חכמים אף את המוליך לומר.
ושוב דוחה הגמרא: רבה מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה. כל אחד מהאמוראים יבאר את דעת חכמים השניים לפי טעמו הוא.
רבה מתרץ לטעמיה, שבאמת כולי עלמא - גם חכמים השניים מסכימים שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה. והכא - וכאן - בגזירת מוליך אטו מביא - האם גוזרים על המוליך גט, משום גזירת המביא גט [לומר "בפני נכתב"] - קמיפלגי
- הם חולקים. דתנא קמא סבר לא גזרינן - אין גוזרים - מוליך אטו מביא. ורבנן בתראי - חכמים השניים - סברי כן גזרינן מוליך אטו מביא. ורבא מתרץ לטעמיה - רבא יבאר לפי טעמו - דכולי עלמא - דעת כולם שטעם האמירה, לפי שאין עדים מצויין לקיימו הוא.
אלא, שרבנן בתראי, [43] לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתו - לפרש את דברי תנא קמא באו ולא לחלוק עליהם. [44] ולפי זה, גם לדעת תנא קמא צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו המביא אלא שהוא נקט רק את אחד מהם לדוגמא.
הגמרא מבארת דין נוסף המובא במשנה: תנן - שנינו במשנה - המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
ומשמע מכך, הא באותה מדינה במדינת הים, ומעיר אחת לעיר אחרת, לא צריך לומר. ואף על פי שאין בקיאין שם "לשמה", [45] מאחר ומכל מקום, עדים מצויין לקיימו, לא צריך.
לרבא, שהטעם הוא "לפי שאין עדים מצויין לקיימו", ניחא - מובן היטב דין זה.
אך לרבה, שפירש טעם האמירה "לפי שאין בקיאין לשמה", קשיא - קשה, מדוע ממדינה למדינה במדינת הים אין צריך לומר, והרי אינם בקיאין לשמה?
ומתרצת הגמרא: לא תימא, אל תדייק כפי שדייקת, הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך.
אלא אימא - דייק אחרת - ממדינה למדינה בארץ ישראל, לא צריך. [46] אך הגמרא מקשה על זה: הא בהדיא קתני לה - מדוע צריכים לדייק זאת ממשמעות דין אחר. והרי דין זה נכתב בפירוש בהמשך המשנה. המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם?! [47]
ומתרצת הגמרא: אי מההיא - אילו היינו לומדים זאת רק מהדיוק הוה אמינא - היינו אומרים - הני מילי דיעבד - דוקא אם כבר הביא גט ממקום למקום בארץ ישראל בלי שנכתב בפניו, אין השליחות נפסלת בגלל זה. [48] אבל להביא לכתחילה לא נתיר לו להיות שליח, אלא אם כן ראה את כתיבת הגט. קא משמע לן - לכן השמיענו בפרוש בסיפא, שבארץ ישראל מותר אף לכתחילה, להביא גט ממקום למקום, אף אם לא ראה הכתיבה.
אך יש המדייקים הפוך מלשון המשנה:
ואיכא דמותיב לה הכי - יש אמורא המדייק מלשון המשנה כרבה ומקשה על רבא. [49] דוקא המביא גט ממדינה למדינה במדינת היום צריך לומר. משמע מכך - הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך לומר. אם כן, לרבה שטעם האמירה משום שאין בקיאין לשמה, ניחא - מובן היטב, שהרי בארץ ישראל כולם בקיאין לשמה.
אך לרבא, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקימו, קשיא! שהרי גם ממדינה למדינה בארץ ישראל אין שיירות מצויות, ומדוע לא צריך לומר?
ומתרצת הגמרא: לא תימא - אל תדייק כפי שדייקת - שממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך. אלא אימא - דייק אחרת - הא משמע מכך שהמביא גט - באותה מדינה במדינת הים לא צריך.
אך הגמרא מדייקת, ומקשה:
משמע מדבריך - אבל המביא הגט ממדינה למדינה בארץ ישראל, מאי - מה הדין? ודאי - צריך! אם כן יקשה: ליתני
- שהתנא ישנה בסתמא: המביא ממדינה אחת למדינה אחרת סתם, בלא שיפרט בארץ ישראל או בחוץ לארץ, ואנו נדע שבשניהם הדין שוה שצריך?! [50]
ודוחה הגמרא: לעולם אימא לך ממדינה למדינה בארץ ישראל נמי - גם - לא צריך, וכמו שדייקת קודם. ואף על פי כן לא קשה על רבא, כיון דאיכא - שמצויים - עולי רגלים, לכן מישכח שכיחי - מצויים עדים לקיימו.
ומקשה הגמרא: תינח - הנחה זו מתיישבת רק - בזמן שבית המקדש קיים, שאז מצויים עולי רגלים. אך בזמן שאין בית המקדש קיים, מאי איכא למימר - מה תוכל להשיב?
ומתרצת הגמרא: כיון דאיכא - שיש - בתי דינין שקבועין בעיירות. כתקנת עזרא הסופר שידונו בימי שני וחמישי, מישכח שכיחי - מצויות תמיד שיירות ההולכות לדון במקום הועד.
הגמרא מביאה דין נוסף מהמשנה:
תנן - במשנתנו - רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו המביא גט מהגמוניא להגמוניא צריך שיאמר.
ואמר על כך רבי יצחק: עיר אחת גדולה היתה בארץ ישראל ועססיות שמה. והיו בה שתי הגמוניות שהיו ההגמונים מקפידין זה על זה, שלא יעברו בני הגמוניא זו להגמוניא זו. לפיכך, הוצרכו המביאים גט מהגמוניא להגמוניא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ומוכיחה הגמרא: לשיטת רבא, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ניחא - מובן היטב, מודע אף המביא מהגמוניא להגמוניא צריך לומר. שהרי אין מניחים לאנשים לעבור מאחת לחבירתה!
אך לרבה קשיא, שהרי שתי ההגמוניות בארץ ישראל הן ובקיאין בהן לשמה. ומדוע בכל זאת הצריכו את השליח לומר. אלא בודא מוכח כטעמו של רבא!
ומיישבת הגמרא: אכן רבה [51] אית ליה דרבא - הריהו מסכים לטעמו של רבא, שממדינה למדינה בארץ ישראל במקום שמקפידים ואין עדים מצויין, צריך השליח לומר.
אבל רבא אינו מודה לטעמו של רבה. ולכן, במקום שמצויין עדים אין חוששים שמא לא כתבוהו "לשמה", משום שכולם בקיאין הם.
ולפי זה שואלת הגמרא: אלא, מעתה שתירצת שרבה מודה לרבא, מאי בינייהו - מהם המקרים בהם יהיה הבדל ביניהם? הרי לפי שני תירוצי הגמרא האחרונים [52] לא יהיה הבדל במביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל. כי לפי התירוץ שמצויים עולי רגלים, גם רבא לא יצריך יותר לומר. ולפי התירוץ שרבה מודה לרבא במקום שמקפידים, אם כן לפי שניהם צריך לומר.
ומתרצת הגמרא: ודאי שההבדל השני כמו שאמרה הגמרא לעיל [בדף ב עמוד ב], אינו קיים עוד לפי תירוץ זה. אך איכא בינייהו - עדיין נשארים שני הבדלים. ההבדל הראשון: דאתיוהו בי תרי - שהביאו את הגט שני שלוחים. אי נמי - או גם - ההבדל השני יתכן בכגון ששלחו את הגט ממקום למקום באותה מדינה במדינת הים. בשני מקרים אלו, לדעת רבה צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ולדעת רבא אין צריך.
תנן - שנינו במשנה [בדף ט עמוד א]: המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם". אם יש עליו [על הגט] עדים חתומים, יתקיים הגט בחותמיו - על ידי שיבואו אנשים המכירים את החתימות - והגט כשר.
והוינן בה - הגמרא שם דנה את פירוש המשנה:
מאי - מה הפירוש - ואינו יכול לומר?
הערות
[43] הרשב"א מעיר שלפי דברי רבא, שרבנן בתראי באו לפרש דברי תנא קמא ולומר שאף המוליך צריך שיאמר. אם כן באו להחמיר, ומדוע נקטה המשנה בלשון: "אין צריך שיאמר אלא המוליך והמביא", אשר משמעו שבאו להקל? ומיישב, שדבריהם של רבנן בתראי אינם מתייחסים לדברי תנא קמא. אלא לדברי רבן גמליאל שמצריך את השליח לומר אפילו מן הסמוכות. ולדברי רבי אליעזר המצריך לומר אפילו מן המובלעות. ועל זה באו חכמים אלו לחלוק ולומר, שלעולם אין השליח צריך לומר אלא מוליך ומביא ממדינת הים, שהם מקומות מרוחקים. וראה במגיד משנה (פרק ז מהלכות גירושין הלכה ה), שכתב שהרמב"ם פסק כדעת חכמים, ומשמע מלשונו שחכמים חולקים על תנא קמא. ועיין שם בלחם משנה שהעיר מגמרא זו.
[44] לכאורה יש להקשות, הרי גם רבה יכל להעמיד כן, שרבנן בתראי באו לפרש דברי תנא קמא ולא לחלוק עליהם. ומדוע העדיף להעמיד שהם חולקים בגזירת "מוליך אטו מביא"? כך שואל בספר תפארת יעקב. ומתרץ, שאם היתה האמת כן, היה על תנא קמא לומר בפירוש גם המוליך, מאחר ודין זה, [שגם המוליך יאמר], גזירת חכמים הוא. אבל לשיטת רבא שהטעם הוא משום "אין מצויין לקיימו", אין כל צורך לפרש זאת. מאחר והכל יודעים שלפי טעם זה, אין שום חילוק בין מוליך למביא [ממדינת הים לארץ ישראל]. ומה שראו רבנן בתראי צורך לפרש זאת יותר, זהו כדי שלא נטעה בדברי תנא קמא.
[45] בדברי רש"י כאן מבואר שבני חוץ לארץ אינן בקיאין "לשמה". ואילו בדבריו בסוף הסוגיא (לקמן בסוף העמוד בדיבור המתחיל: רבה אית ליה דרבא) כתב: שכל בני חוץ לארץ בקיאין, רש"ש. ואולי אפשר לתרץ בפשיטות, שכאן רש"י אינו כותב את המציאות, אלא מפרש את משמעות הדיוק בגמרא. וכוונת המקשן לדייק שבאותה מדינה במדינת הים אין צריך השליח לומר, אפילו אם האמת היתה שאין בקיאין, מאחר ועדים מצויין. וזה מסתדר היטב לשיטת רבא. אך אין הוא בא לומר שבאמת בני חוץ לארץ אינן בקיאין. אבל רש"י בסוף הסוגיא מדבר לפי האמת, שרבא אינו סובר את הטעם של רבה, ולכן במקום שמצויין שיירות, אין להצריך את השליח לומר מסיבה אחרת. ולחשש ה"לשמה" אין לחשוש, מאחר והאמת היא שכולם בקיאין!
[46] כלומר, דוקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, או מחוץ לארץ לארץ ישראל נתקנה התקנה לומר. אבל בתוך ארץ ישראל עצמה לא נתקנה כלל! אלא, שלפי זה יש לשאול, לפי מה שהגמרא מיישבת את עתה את לשון המשנה כרבה, שהטעם הוא משום "לשמה". ולפיכך, בחוץ לארץ צריך לומר בכל מקום. אם כן צריך להבין מה נחלק רבן שמעון בן גמליאל ואמר "אפילו מהגמוניא להגמוניא", והרי גם תנא קמא סובר זאת, שהרי בכל חוץ לארץ צריכים לומר. ומיישב המהר"ם שיף, שבודאי נחלקו. שהרי תנא קמא מדבר לעניין חוץ לארץ בלבד. ולדעתו, בארץ ישראל אין צריך כלל לומר. ורבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר שבארץ ישראל צריך לומר אפילו מהגמוניא להגמוניא, וכל שכן ממדינה למדינה. ונמצא לפי זה, שלפי רבה מגוף המשנה מוכח שרבן שמעון בן גמליאל מדבר על ארץ ישראל. כי אם נאמר שדבריו אמורים רק בחוץ לארץ, יצא מזה שאין מחלוקת בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל.
[47] אם כן, מבאר המהר"ם, חוזרת השאלה למקומה. לרבא ניחא, שהרי בודאי הדיוק הראשון שבאותה מדינה במדינת הים לא צריך, הוא הנכון. ולרבה קשיא! וממשיך המהר"ם, שאין להקשות, מדוע הגמרא אינה מוכיחה מהסיפא של המשנה: "המביא גט בארץ ישראל אין צריך לומר" כדברי רבה. [שהרי כולם בקיאין לשמה!]. ויקשה על רבא? כי אפשר לתרץ, שרבא יעמיד שבסיפא מדובר באותה מדינה, [בארץ ישראל], אשר בזה לדעת כולם אין צריך לומר, [כמו שכותב רש"י בהמשך, דיבור המתחיל: ואיכא דמותיב]. וראה הערה (מה).
[48] מלשון רש"י משמע, שהאופן של לכתחילה הוא, שאם לא ראה השליח את כתיבת הגט, לא נניח לו להיות שליח על גט זה. ולכן פירש שבדיעבד אין אנו פוסלים את השליחות. אמנם, מדקדק המנחת יהודה, בדיבור שלאחר מכן, (דיבור המתחיל: אבל לכתחילה), כותב רש"י, שהאופן של הלכתחילה הוא, שנורה לשליח לעמוד בשעת הכתיבה. ומשמע מזה, שבדיעבד אם לא עמד, יכול שליח זה אפילו לכתחילה להיות שליח על הגט. והרי זה סותר למשמעות מהדיבור הקודם. וכתב שם שצריך ביאור כיצד לישב שני דיבורי רש"י אלו.
[49] רש"י (בדיבור המתחיל: ואיכא דמותיב הכי) מבאר שנוח היה למקשן לשאול מהדיוק של הרישא ולא מהסיפא, האומרת בפירוש שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך - משמע אפילו ממדינה למדינה בארץ ישראל. משום שבסיפא אינו מפורש שמדובר אפילו על המביא ממדינה למדינה, אלא המשנה שונה בסתמות שבארץ ישראל צריך. מה שאין כן מהדיוק של הרישא, ניתן ללמוד כהבנת המקשן שממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר. וממשיך רש"י ומבאר, שאף שלפי פירוש זה בסיפא, ניתן יהיה לדייק ולהקשות, שמשמע מזה שבמדינת הים אפילו באותה מדינה צריך לומר. וזה בודאי יהיו סיוע גדול לרבה [שהרי ברור שבאותה מדינה שיירות מצויות]. אם כן מדוע באמת לא הוכיחה הגמרא מהסיפא? על כך מתרץ רש"י שסוף סוף ניתן להקשות רק מכח דיוק, אם כן עדיף כבר לדייק מהרישא! אשר ממנה משמע בפירוש שממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך. וראה רשב"א.
[50] אלא מוכח, שבארץ ישראל גם ממדינה למדינה לא צריך. ומדקדק מהרש"א, מדוע אין המשנה שונה בסתמות שהמביא ממדינה למדינה צריך. ומזה מדוייק שבאותה מדינה אין צריך. ואז נוכל להבין שמה שכתוב בסיפא שבארץ ישראל אין צריך, בהכרח הכוונה גם ממדינה למדינה. שהרי באותה מדינה גם במדינת הים אין צריך, כאמור. ומתרץ, שגם לפי רבא צריך התנא להשמיענו את דינה של ארץ ישראל בשתי בבות. באחת ילמדנו את דין הלכתחילה, ובשניה את דין הדיעבד.
[51] הראשונים מתחבטים בשאלה האם רבה מודה לגמרי לטעמו של רבא, ואף חושש הוא לאחלופי כמוהו. או שמודה הוא רק לטעם של "אין עדים מצויין", אבל לאיחלופי אינו חושש. וראה בתוספות (דיבור המתחיל: רבה), שפשוט להם שרבה אינו חושש לאיחלופי, וכמו שהגמרא הסבירה לעיל (בדף ג עמוד א), משום שלדעתו "ידענו" אינו מועיל. וכן דעת הרשב"א להלן (דף ה עמוד א דיבור המתחיל: הא דאמר). אכן בחידושי רבינו קרשקש (בסוף הריטב"א), כתב שרבה הודה לגמרי לרבא כהלכתיה וכטעמיה. ואפילו במקום שאין משום "לשמה", כגון ממדינה במדינת הים לאחר שכבר למדו שם את ההלכה, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואין די לרבה, באמירת "בפני נחתם" לחוד, שהרי יש לחשוש שיבואו להחליף בקיום שטרות, כמו שאמר רבא. ועיין שם שכתב שכן משמע מדינו של רבן שמעון בן גמליאל המצריך לומר אפילו מהגמוניא להגמוניא בארץ ישראל. והטעם לזה הוא משום "קיום", שהרי כולם בקיאין "לשמה". וכן הוכיח מעוד כמה מקומות, אשר בכולם משמע שאפילו במקום ששייך רק הטעם של "קיום" מצריך רבא לומר משום איחלופי. ומכל מקום, הביא רבינו קרשקש גם את שיטת התוספות והרשב"א. וכתב על דבריהם: "וגם זה נכון".
[52] רש"י מפרש ששאלת הגמרא מוסבת על שני התירוצים, "עולי רגלים" ו"קפדי". ואולם דעת הרמב"ן והר"ן שאין צורך לפרש כן. שהרי לפי התירוץ הראשון שמצויים עולי רגלים ולכן לא צריך לומר. מכל מקום בין אותם מקומות שקיים מצב "חירום", כגון מהגמוניא להגמוניא, לפי רבא ודאי צריך ! ולפי רבה אין צריך. אבל עתה, לאחר שרבה מודה לרבא, אם כן כל מקום שאין מצויין עדים גם רבה מודה שצריך. ולכן שואלת הגמרא מאי בינייהו?
סימן ה
סוגיא דהמביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם
דף ד'. תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו, והוינן בה מאי ואינו יכול לומר, אילימא חרש, חרש בר אתויי גיטא הוא, והתנן הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ואמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש לרבא ניחא, לרבה קשיא כו', וכתב בתוס' ד"ה אילימא ז"ל, ולא בעי לומר כגון אלם או שלא ראה כתובת הגט, דא"כ הוה לי' למימר ולא אמר עכ"ל התוס',
והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין הלכה ח' ז"ל, נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק, הרי זה יתקיים בחותמיו ואחר כן ינתן לה עכ"ל הרמב"ם, וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל, משמע מדברי רבינו דכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול, וטעמא ביאר הרב מוהר"י קארו ז"ל, וקשה דא"כ אמאי לא תני במתניתין בסוף המביא תנינא דף כ"ג אלם, כיון דבמתניתין ג"כ בחוץ לארץ קא מיירי, דהא סומא לא איירי אלא דוקא בחוץ לארץ לימא ג"כ אלם דבחוץ לארץ אינו מביא משום דאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם כו' עכ"ל הלחם משנה.
א) והנראה לי, דהנה לקמן דף ו' איתא, רב אשי אמר אפילו קן קולמסא וקן מגילתא, וכתב בתוס' ז"ל. לא דמי לסומא דפסול להביא גט בפרק שני, והנה התוס' לא כתבו מדוע לא דמי, אכן הרא"ש כתב הטעם משום דאם יאמר הסומא בפ"נ ובפ"נ מחזי כשקרא אם יאמר לשון אחר לא יהי' כתקון חכמים, ובר"ן כתב עוד טעם משום דאם הוא פתוח ירא הסופר להחליף, אבל אם הוא סומא חיישינן שמא החליף.
אכן לדידי נראה לומר, דאפשר הטעם דלא דמי לסומא, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין הלכה י"א ז"ל, גט שכתבו בארץ ישראל וחתמו בחוץ לארץ צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ, כתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וכתב ע"ז בהשגת הראב"ד צריך שיאמר כו' כתב הראב"ד ז"ל, בירושלמי ואפילו נתנו בארץ עכ"ל, וכתב ע"ז המגיד משנה ז"ל, ודע שאף דעת רבינו כן הוא, וכל זאת הבבא היא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון, מפני שאם בנתנו בחו"ל מאי איריא כשחתמו בחוץ לארץ, אפילו כתבו וחתמו בארץ ישראל, כיון שנתנו חוצה לארץ צריך לומר כן כפי מה שנתבאר למעלה שכתב רבינו בביאור שהמוליך מארץ ישראל לחוץ לארץ צ"ל כן, ומהחלק השני ג"כ, שאת"ל בחוץ לארץ והלא אפילו נכתב ונחתם בארץ צ"ל כן. ומתוך כך סתם רבינו וסמך לו על מה שכתב למעלה, עכ"ל המ"מ, ולכאורה זה קושי' עצומה על השגת הראב"ד, דאם הוא סבר דהרמב"ם מיירי בנתנו בחו"ל, הי' לו להשיג דהא אפילו כתבו וחתמו בארץ צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם.
לכן נראה לי, דאין הפירוש בדברי הראב"ד דהשליח נתנו להאשה בארץ, אלא כונת הראב"ד לתרץ, דהנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם הלכה כרבא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ משום עדים מצוין לקיימו, או משום דאין בקיאין לשמה כרבה, דהרמב"ם סובר דטעמא משום עדים מצוין לקיימו כרבא, אכן הראב"ד סובר דהלכה כרבה דהטעם משום בקיאין לשמה, ולפי זה הא קשה על הראב"ד אם כתבו בחוץ לארץ א"כ הא יש חששא שמא לא כתבו לשמה, וא"כ אמאי אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, לזה מפרש דמיירי בנתנו בארץ, פירוש שהבעל מסר את הגט לשליח בארץ, וא"כ עתה אין השליח מביא את הגט ממדינת הים, אלא הוא מביא את הגט מארץ ישראל לארץ ישראל, אלא דתקנת בפ"נ ובפ"נ משום דילמא יבוא הבעל ויערער מזויף, שחששו על גט זה שמובא עתה לפנינו שמא יבא הבעל ויערער ולא יהא עדים מצוין לקיימו, א"כ אף שעתה מביא השליח את הגט לא ממדינת הים אלא מארץ ישראל אבל כיון שנחתם בחוץ לארץ ולא יהא עתה עדים מצוין לקיימו, משו"ה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל אם כתבו בחו"ל וחתמו בא"י הנה מטעם עדים מצוין לקיימו אין כאן חשש, שכיון שנחתם בארץ ונתנו הבעל לשליח בארץ אין צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ, ואף דכתבו בחו"ל אכן הא לאחר שלמדו אין כאן חשש שמא לא נכתב לשמה, אלא דרבנן תקנו שיהא צריך לומר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ תקנה שתקנו לאחר שלמדו שיאמר בפ"נ ובפ"נ אין התקנה משום חששא על גט זה, אלא תקנה לעלמא משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, אימתי תקנו דוקא במביא גט ממדינת הים, אבל לא כשהביא גט מארץ, שהרי הבעל נתנו לשליח בארץ, משו"ה אף שנכתב בחו"ל אין צריך לומר, דרבנן הא תקנו במביא ממדינת הים, אבל לא בארץ מארץ לארץ, אבל הרמב"ם הא ס"ל כרבא דהטעם משום עדים מצוין לקיימו, משו"ה אף אם מסר הבעל גט לשליח בחוץ לארץ, כיון שחתימתו היתה בארץ ישראל ויהי' עדים מצוין לקיימו, משו"ה אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אף שהביא את הגט מחו"ל, והרמב"ם אין צריך לאוקי דמיירי בנתנו הבעל להשליח בארץ, דאפשר לדידי' לאוקי בנתן הבעל לשליח בחוץ לארץ.
והנה בספרנו על ב"ק בסימן מ"ב הבאנו דברי הקצוה"ח בסימן פ"א שחקר היכא דשני עדים שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב מנה, והעדים הכירו את זה שהודה בט"ע דקלא אבל לא ראוהו, והביא לכאורה ראי' דמועיל טב"ע דקלא, שהרי משום זה מותרים בני אדם בנשותיהם בלילה, אכן הביא ראי' דבעינן דוקא שיראהו מהא דגבי מסית בעינן דוקא שהעדים יראו את המסית, וכדאיתא בסנהדרין דף מ"ז שהיו מדליקין את הנר כדי שיהיו העדים רואין אותו ושומעין את קולו, ופירש רש"י ז"ל, דאי לא מצי חזו לי' לא מצי מסהדי עליו לחיובו קטלא, ואע"ג דשמעו קלי', וכן כתב בשלטי גבורים בפרק זה בורר בשם הר' מאיר הלוי, דמהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ רואין אותו ושומעין את קולו, ומה שמועיל טב"ע דקלא דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, התם הוא לגבי איסור, אבל להוציא ממון בעינן שיראהו, והקשה ע"ז הנתיבות, הא אדרבה איסורא חמיר מממונא, ומה שהביא ראי' הקצוה"ח מהא דבעינן גבי מסית שיהיו רואין אותו, דחה הנתיבות, דהא גבי דיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי', משא"כ גבי דיני ממונות.
והנה מה שדחה הנתיבות דדיני נפשות שאני מדיני ממונות דגבי דיני נפשות בעינן ידיעה וראי' אבל לא בדיני ממונות, כבר הוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות בדף ל"ד מוכח דאין חילוק בזה בין דיני נפשות לדיני ממונות, שהרי פריך שם לימא לית לי' דר' אחא דאית לי' אזלינן בתר אומדנא דאי אית לי', בדיני נפשות נמי משכחת לה, כמעשה דר' שמעון בן שטח, ואם נימא דהפירוש בדברי ר' יוסי הגלילי דע"כ קרא דוהוא עד או ראה או ידע מיירי בדיני ממונות, דבדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי', ובדיני נפשות בעינן גם ראי', א"כ מאי פריך, הא אדרבה משום זה לא משכחת בדיני נפשות משום דבעינן ראי'. ע"כ דכללא הוא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, אלא דבדיני ממונות יש מציאות שמתחייב עפ"י ידיעה בלבד כגון שהודה, דנאמנות העד הוא של ידיעה וראי', אבל החיוב הוא על מעשה ההלואה, וא"כ גבי מעשה דשמעון בן שטח נאמנות העדים הוא על ראיתם שראו שרץ שהדם מטפטף מן הסייף וההרוג מפרפר, ואם אנחנו אזלינן בתר אומדנא מתקיים העדות ע"י ידיעה, שהרי החיוב על מעשה ההריגה, אבל מה שסומכין על העדות, בזה נפשות וממונות שווים.
ומה שהקשה איך בני אדם מותרים בנשותיהם מטעם טביעות עין דקלא, הא איסור חמור מממונא, ביארנו, דהנה הר"ת הביא דכתב דימוי הוא רק דרבנן, דהא כללא דאין מקיפין, והרי אתותבו כל הנך אמוראי דהי' סברי דסומא יכול להעיד מפני שיכול לכוון מדת מצרנהא או מדת ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, והקשה ע"ז הקצוה"ח בסימן מ"ו, הא התם איתותבו רק משום דתחלתו בכשרות וסופו בפסולו אבל בפקח כה"ג הוי עדות, וביארנו דראית הר"ת לפי שיטתו היא ראי' ברורה, דהרי התם בב"ב קכ"ח הא מיירי היכא דראה העדות, אלא שאחר כן נסתמא, ופסלינן אותו לעדות מפני שאין יכול לראות עדות אחרת, אף שיכול לכוון. פסול הוא, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות, רק שיכול לכוון דבודאי פסול, ומעיקרא הי' סבור דהא דכתוב ראה, לא בעינן ראי' ממש, אלא הבנת הדברים, כמו ולבי ראה הרבה, וכמו הא דאמרינן והוא ראה את ערותה, דהכונה דהפירוש שהראהו טעמו של דבר, וא"כ אם הוא מכוון ע"י מדת מצרנהו או ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, זהו ג"כ ראי', אבל כיון דאתותבו, היכא דראה העדות בראי' ממש אלא עתה אין יכול לראות רק לכוון פסול, מכש"כ היכא דאין העדות כלל רק ע"י כיון של מדת מצרנהו וכו' דפסול, דבעינן ראי' ממש.
ואפשר לדברי ר"ת שסובר דיכולין לשלוח עדות בכתב ומה דפסול אלם מפני שאין ראוי להגיד בע"פ וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, וא"כ לפי זה אפשר לומר, דהא דכתיב ראה ומפרשינן דבעינן ראי' ממש, הוא רק דין בהאדם שראוי לראות, אבל העדות עצמה מועיל אף אם ידע עפ"י דימוי, וכן מדת משקלותיו וכדומה, אכן לא דמי, התם טעמא דר"ת משום שיש קרא דוהעד עדים, שמוכח שעדות מועיל ע"י חתימת ידם, וא"כ בע"כ צריך לומר דהא דכתיב מפיהם, הוא שיהיו ראוין לבילה, אבל הכא דכתיב קרא ראה, ואין לנו פסוק להיפך, איך נימא דהכונה ראוי לראות, הלא כתיב ראה, דהפירוש שראה העדות, ועוד מה מועיל שהוא ראוי לראות בעדות אחרת, הא בעינן שיהי' ראוי בזו העדות, ואם זו העדות לא ראה בעיניו, הרי עדות זו אינה ראוי' לבילה, היינו אינה ראוי לראי', והרי גם בשלחו עדות בכתב לבי"ד, כתב הר"י בשם ר"ת דבעינן שיהיו העדים זוכרין בשעת מעשה שיהיו ראוין להגיד בעל פה. אבל אם אין זוכרין אף שיודעים שכתב זה כתבו מקודם, אין שולחין, משום שאינן ראוין להגיד אף שראוין להגיד עדות אחרת, ה"נ מה יועיל שראוין לראות עדות אחרת, אבל עדות זו שאינם יודעים אלא ע"י דימוי אותה עדות אינה ראוי לראי'.
ובחידושנו ליבמות בסוגיא דמפיהם ולא מפי כתבם ביארנו בכלל פירוש אחר בדברי ר"ת, מפני שקשה לנו להוציא דברי תורה שנאמר על פי שני עדים יקום הדבר שביארו רז"ל שיקום הדבר דוקא על הגדה בע"פ, איך נוכל להוציא מפשטם ונאמר שהכונה רק שיקום אם ראוי על פה, וביארנו דכונת הר"ת, דלאחר שתקנו רז"ל לפסוק עפ"י עדות שבכתב, תקנו לסמוך אפילו אם שלחו עדותם בכתב לבי"ד, עכ"פ בזה בודאי לפי שיטת ר"ת דקיום ע"י דימוי הוי רק כמכוון מדת משקלותיו וכדומה בודאי דהקיום הוא רק מדרבנן, דמן התורה אין זה עדות דבעינן ראי' ממש.
אכן להרמב"ם דאיהו סובר שיש קיום מן התורה, היכא דבעל דבר טוען מזויף, אעפי"כ הא מועיל כתב ע"י דימוי, נראה לי, דהרמב"ם סובר דזה הוי ראי' ממש, שהרי כל הקיומים שמקיימים שטרות הרי אין העדים המקיימים ראו שהעדים חתמו אלא כיון שניכר להם חתימת העדים מכירים המה בטביעת עין שזה חתימת העדים והוי ראי', ה"נ אם הביאו לפנינו שני שטרות שאכלו הבעלים השדות ע"י השטרות בשופי, א"כ נתברר לנו בודאי שזה חתימת העדים, א"כ עתה הננו מכירים בטביעת עין שזאת החתימה היא חתימת ידי העדים, דמה לי אם ידענו חתימת העדים מקודם, או שלמדנו עתה חתימתם משני השטרות האלו, אבל בטביעת עינא דקלא, או ע"י מדת משקלותיו בודאי דגבי עדות אין מועיל דבעינן ראה ממש אחרי דאתותבי הנך אמוראי ובין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בעינן ראי' ממש, אלא הא דבעינן ראי' ממש הוא דוקא בעדות, וכדאיתא בגמ' חולין דף צ"ה, דאמר רבא מרישא הוי אמינא סימנין עדיפא מטב"ע, השתא דשמעינא להני שמעתתא אמינא טביעת עין עדיפא כו', אמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל גברא לא קטלינן לי', ואילו אמר אית לי טביעת עין בגווי' קטלינן לי'. הרי אף דסברי שם דסימנין דאורייתא, דאי לאו הכי איך הי' סבור לומר דטב"ע גרע מסימנין, ואעפי"כ לעדות אין מועיל דבעדים בעינן דוקא ראה ממש, ולאו דוקא לענין נפשות, דהרי בתוס' שם מפרשי דאף אם יאמרו פלניא דהאי סימני' לוה ג"כ אין מוציאין ממון, א"כ לפי זה הא דבני אדם מותרים בנשותיהם בלילה הוי רק איסור דאין חוששין לעריות, ומועיל טביעת עינא דקלא, אבל היכא דבעינן עדות, שם בעינן ראי' ממש וטביעת עין, (והא דקאמר שם בגמ' כיון דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עין עדיפא, דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו האיך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה, אלא בטביעת עין דקלא, הכא נמי בטביעת עינא, ולפי דברינו הא טביעת עינא דקלא לא הוי טביעת עין, אכן שם אמר רבא לפי שהי' סבור מעיקרא דסימנין עדיפא מטביעת עין, א"כ סימנין הוא בירור, אבל טביעת עין שאין יודע בעצמו במה הוא מכיר, שאין לו סימן, א"כ גם באיסור אין לסמוך על טביעת עין, ומכש"כ טביעת עינא דקלא אבל כיון דחזינן דסומכין על טב"ע דקלא, אף שאין להגיד במה הכיר בטביעת עין דקלא, הוי טב"ע, א"כ מה שמכיר בטביעת עין ממש הוי ראי'. אף שאין יודע במה הוא מכיר, הכרת החוש הוי היכר, וא"כ טביעת עין הוי ראי' ממש.
עכ"פ לפי דברינו אם שמעו עדים ולא ראו, אף שלענין איסור מועיל טביעת עין דקלא, אבל לענין העדאת עדים אין מועיל טב"ע דקלא, א"כ מה שמועיל ששמע קול קולמסא וקן מגילתא היינו דוקא לענין בפני נכתבו שעל זה אין צריך עדים, דהרי אף מעיקרא קודם שלמדו רוב בקיאין הן וסתם ספרי דדינא מגמר גמירי, וא"כ אין צריך עדות שיעידו שהי' לשמה רק לסלק החשש, ובפרט לרבא דעיקר משום שיהי' קיום, רק משום כדי שלא ליתי לאחלופי תקנו שיאמר עם הקיום בפני נכתב, וא"כ על זה לא בעינן עדות רק שיוכל לומר בפני נכתב, וכיון דלענין איסור סמכינן על טביעת עינא דקלא. א"כ אף אם שמע קן קולמסא וקן מגלתא יוכל לומר בפני נכתב, אבל בפני נחתם דחיישינן בהאי גיטא שמא יבא הבעל ויערער לומר מזויף, ויצטרך קיום מן התורה, אלא דהעד כשמעיד נאמן כבי תרי, מטעם שהוחזק, זהו דוקא אם עדות העד אחד אילו הי' כבי תרי הי' לזה דין עדות מדאורייתא, אבל אם העדות רק באופן שאף שנים לא הי' מועיל עדותם, בודאי דגם אחד אין מועיל, א"כ אם הי' שומע קן קולמסא וקן מגילתא בחתימת העדים לא הי' מועיל, לפי זה הא בפשוט ניחא מה שסומא פסול להביא גט אף ששמע קן קולמסא וקן מגילתא, דהא זה אין מועיל אלא על בפני נכתבו אבל חתימת העדים צריך שיראה ראי' ממש, וא"כ סומא הא אין יכול להעיד על חתימת העדים, משו"ה סומא פסול להביא הגט, שהרי כשיבא הבעל ויערער לא יועיל עדותו בטביעת עינא דקלא.
ב) והנה בחו"מ סימן מ"ו כתב המחבר בסעיף ל"ו ז"ל חתם כשהוא בריא ונשתתק, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים עלי', והקשה הש"ך דמשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר, ונראה טעמו עפ"י מה שמסיק לעיל סימן כ"ח בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לבי"ד ולא ממעטינן אלא אלם שאין ראוי להגיד, אבל לשאר פוסקים דס"ל דאף מי שאינו אלם אין יכול לשלוח עדות לבי"ד עפ"י כתב, דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם, לא נקט אלם אלא לדוגמא, ואפילו הכי השטר כשר דאינו בכלל זה, א"כ קשה על המחבר והרב שסתמו כאן כדברי הטור, דהא לפי סברתם בשטר לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר, מיהו לפי מ"ש הרמב"ם והמחבר שם דטעמא דעדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, יש לישב דבאלם לא הכשירו רבנן עכ"ד הש"ך, אכן הקצוה"ח כתב ע"ז דאלם פסול בחתימת השטר, דאלם הוא פסול הגוף, דהא כתיב אם לא יגיד, ואלם הא אינו ראוי להגיד, שהרי גבי עדות בעינן מפיהם והא דכשר עדות שבשטר, הוא משום דהוי מפי כתבו, אבל הגדה לא שייכא בשטר, ולהרמב"ן הטעם שכשר עדות שבשטר שנעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, א"כ אלם הא אינו ראוי להגיד והוי פסול הגוף, משו"ה פסול לחתום שטר, עכ"ד הקצות, והנתיבות קלסי'.
ובעיני הדברים תמוהים איך נימא דבשטר לא הוי הגדה, הא בפירוש איתא בכתובות דאם עדים חתמו על השטר אין יכולין לחזור בהם אף שהם שני עדים משום דכתיב אם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואם נימא דבשטר לא הוי הגדה, א"כ מנא לן דעדים שבשטר אין יכולין לחזור בהם כיון שהם שני עדים ע"כ דהגדה בשטר הוי ג"כ הגדה, והא דאמר בעה"מ דהוי מפי כתב המחייב, כונתו דאימתי אמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם היינו דהתורה פסלה הגדת עדות שבכתב, הוא דוקא אם ההגדה הוא מפי כתבם, אבל אם הגדתם מפי כתב המתחייב, מועיל אף עדות ע"י כתב, אבל גם ע"י כתב המתחייב הוי הגדה, וכיון דכתב בשטר הוי הגדה, א"כ הרי אין באלם פסול הגוף, שהרי ראוי להגיד עדות שבשטר, ואין לומר דעד כשר דוקא אם הוא ראוי לעדות בכל העדיות, שא"כ יקשה לרבא דס"ל עד זומם בדיני ממונות כשר לעדות נפשות, הא אין ראוי להגיד בדיני ממונות, ע"כ דלא בעינן שיהי' ראוי להגיד בכל העדיות, א"כ אלם ראוי להגיד ולא הוי פסול הגוף.
ולענין מה שהקשה הש"ך אמאי סתים המחבר כדברי הטור דאלם פסול לחתום שטר, הנה הא המחבר והרב הא סתמו כדברי הרמב"ם דחותכין עפ"י עדות שבשטר דרבנן, ובחידושנו ליבמות ביארנו דהא דפסלה התורה עדות בכתב, הוא דוקא עדות שדינם לבא לבי"ד להעיד, אבל זה העדות שמעידין לעשות את הספר לספר מקנה, ואת הגט לספר כריתות, הא העדות הזה אין יכולין להעיד בבי"ד, שהרי מה שיגידו בבי"ד לא יעשה את השטר לספר מקנה, א"כ העדות שצריכים להעיד בשטר דוקא על עדות הזאת, לא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, וכמו שכתב רש"י בגטין דף ע"א ד"ה ולא מפי כתבם, ז"ל רש"י, ולא דמי לשטר שחתמוהו ביומי, דההוא אורחי' בהכי עכ"ל רש"י, וכונת רש"י כמו שביארנו דעדות שצריכים להגיד שהבעלים צוום לחתום, שזה לעשות את השטר, זה צריכים דוקא בכתב, וע"ז לא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, אכן שטר שאינו אלא לראי' שכבר נעשה הדבר, היינו שכבר נמכר או שמגיע כסף, עדות זו צריכים לבא לבי"ד ולהעיד, וע"ז נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, לפי זה המחבר והרב הא סתמו כהרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן, והיינו בשטרי הלואה שהמה רק לראי', ועדות זו צריכים לבא לבי"ד, מה שחותכים עפ"י עדות שבשטר הוא מדרבנן, ורבנן לא תקנו אלא בעדים שראוים לבא לבי"ד ולהגיד, אבל באלם שאין ראוי לבא לבי"ד לא תקנו שיגבו בשטר ראי', אבל בשטרי קנין שבהם אלם כשר מן התורה, בודאי דאף אלם כשר, וא"כ נקט המחבר מי שחתם בשטר כשהי' בריא, משום דמיירי בשטרי הלואה, ובהם מה שדנין על פיהם הוא רק מדרבנן, ובאלם לא תקנו, כיון שאין יכול בעצמו לבא ולהעיד, וכתיבתו לא עדיף מהוא בעצמו, נמצא דאלם איננו פסול הגוף, שהרי בשטרי קנין הוא כשר ורק אין מקבלין עדות בכתב אם מעיד דבר שעליו לבא בבי"ד.
ג) והנה בגמ' שבועות בדף ל"א איתא, אינה נוהגת אלא בראוין להעיד, לאפוקי מאי, אמר רב פפא לאפוקי מלך, ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא כל שכן מלך, ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו, והקשה הרשב"א ז"ל, תמוה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון, למה יגיד, והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן, מהני עדותן דאי תפיס ואפילו בעדים לא מפקינן מיני', ומההיא שמעינן לה, ולכאורה קשה על הרשב"א, כיון דס"ל להרשב"א דאם יועיל עדותו יהי' הדין דאי תפיס לא מפקינן מיני', משום זה מחויב העד קרבן שבועה שהי' צריך להעיד, א"כ אמאי אם אמר משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו כו' שהדליק גדיש בשבת הרי אלו פטורין, הא קי"ל דכל קים לי' בדרבה מיני' אם תפיס לא מפקינן מיני', א"כ אמאי פטורין, הא מועיל העדות שאם יתפוס לא יוציאו ממנו, וצריך לחלק דהיכא דהוי קים לי' בדרבה מיני', אין העדות לחייב ממון, אלא כיון שמחויב לצאת ידי שמים משום הכי אם תפס לא מפקינן מיני', אבל אין עדותו לחייבו ממון, אבל במשחק בקוביא הא עדותו לחייבו ממון, שהרי מן התורה הא ראוי, מאי אמרת הא מדרבנן לא יקבלו בי"ד עדותם, כיון שיקבלו לזה דאם תפס לא מפקינן מיני', משו"ה מחויב קרבן שבועה אם לא הגיד.
אכן הקצוה"ח הביא בסימן כ"ח דברי מהרש"ל בים של שלמה דאף דהיכא דקים לי' בדרבה מיני' משום שהוא מחויב לצאת ידי שמים משו"ה אם תפס לא מפקינן מיני', אעפי"כ היכא שהוא רק גרמא אף שמחויב לצאת ידי שמים אעפי"כ אם תפס מפקינן מיני', דהיכא שהוא קים לי' בדרבה מיני' הוא חייב לשלם רק דלא עבדינן החומרא (פירוש שאין בי"ד יכולין לחייב), אבל הוא חייב, משו"ה אם תפס לא מפקינן מיני', אבל בגרמא דכל החיוב הוא רק לצאת ידי שמים אם תפס מפקינן מיני', א"כ הרי סבר המהרש"ל דבקים לי' בדרבה מיני' הוא מחויב מן התורה ממון, רק שדין הוא על בי"ד שאין כח בידם לחייב היכא שיש חיוב בדרבה מיני', ואעפי"כ כיון שאינם בי"ד לחייב פטור אם לא העיד שהדליק גדישו בשבת, ה"נ במשחק בקוביא כיון דרבנן פסלו לעדותם ואמרו שאינם בי"ד לחייב עפ"י עדות משחק בקוביא, א"כ יהי' פטור מה שלא העידו אף שאם תפס לא מפקינן מיני', ואפשר לחלק דהתם מן התורה אינם בי"ד לחייב, אבל הכא מן התורה הם בי"ד לחייב, ומדרבנן מועיל ג"כ לענין תפיסה, מחויב.
אכן לדידי נראה דאפשר לישב הקושי' בפשטות דהנה אם יתקנו בעיר משום מגדר מילתא שלא יקבלו בי"ד עדות טרם שיניח תפילין היום, האם נימא דבשביל זה יפטור העד מקרבן שבועה משום שהוא לא הניח תפילין, בודאי דבשביל זה לא יפטור, שהרי הוא מחויב להניח תפילין, וא"כ אמרינן לי' קום הניח תפילין והעד, שהרי הנך מחויב להניח תפילין ולהעיד, ולפי זה לכאורה אמאי הפסול להעיד כמו רשע אין מחויב קרבן שבועה, הרי בידו לשוב בתשובה וישיב גזלה מעצמו, דהרי השב ומשלם גזלו, לא מיבעאי אם גזל בפעם אחד דדעת הרמ"א כיון שהשיב הגזלה מעצמו הוכשר, אלא אפילו אם הי' מלוה ברבית הרבה פעמים, אם קרעו השטרות וקבלו עליהם שלא ילוו אפילו לעכו"ם ברבית, הוכשרו, וא"כ אמאי פטורין מלווי ברבית וכדומה, הא בידם לעשות תשובה ולילך אח"כ ולהעיד, ובשלמא אם בעת שראו העדות היו פסולים, אפשר דזה הוי תחלתו בפסלות אף אם ישוב לא יוכלו להעיד, אבל היכא דבעת שראה הי' כשר, אמאי פטור מקרבן שבועה, הא בידו לשוב, וצ"ל דכיון דכתיב בקרא והוא עד, א"כ חייבו רחמנא רק אם הוא עד, אבל פסול שאיננו עד, אותו לא חייבו רחמנא, אף שבידו להיות עד, עכ"פ עתה איננו עד, אכן היכא שהוא פסול מדרבנן, דמן התורה הוא עד רק רבנן הוא דפסלוהו, היינו שאמרו שלא יקבלו עדותם, כיון שבידו לשבור הפספסים ולקבל דאפילו בחנם לא עבדי, וזה הוא מחויב, א"כ מחויב קרבן שבועה משום זה שאיננו שב, ואז הי' כשר להעיד, ולא מיבעאי אם בעת הראי' הי' כשר, שבודאי מחויב קרבן שבועה, שהרי אם שב הוא כשר להעיד, אלא אף אם בעת ראי' הי' פסול נראה לי דבזה אם ישוב יהי' כשר למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי, דהנה האי דינא דתחלתו בפסלות אף שסופו בכשרות פסול להעיד, הוא דוקא אם הפסול בגופו, אבל אם אין הפסול בגופו אלא רק בהגדתו, שאין מקבלים הגדתו, בזה לא אמרינן תחלתו בפסלות וסופו בכשרות, וכדקי"ל בפסול נגיעה דלא בעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות, משום שאין הפסול בהגוף, ה"נ היכא דמשחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי, א"כ הוא עד, ואין הפסול בגופו, אלא שאין בי"ד מקבלין עדותו, בזה אף אם הוא משחק בקוביא בעת הראי' אם אחר כן ישוב יהי' כשר להעיד, א"כ משו"ה מחויב קרבן שבועה, שהרי בידו להעיד, היינו לשוב ואח"כ להעיד, ואין כאן משום תחלתו בפסלות שאין הפסול בגופו אלא בהעדאתו. לפי זה, הנה התוס' כתבו דבגט לא בעינן תחלתו בכשרות וסופו בכשרות, היינו דראה ונסתמא כשר היכא דתחלתו בכשרות וסופו בפסול ידענו, אבל היכא דהראי' הי' בפסולו למשל אם הי' רשע בשעת החתימה ואח"כ עשה תשובה לא ידענו אם כשר, אעפי"כ אלם אף שהוא פסול להעיד בכתב ידו, אבל כיון דאין זה פסול הגוף, א"כ אם הוא אלם בעת הראי' ואח"כ נפתח יהי' כשר, לפי זה שפיר כתב הרמב"ם ונשתתק, דכיון דהוא אלם אין יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, דהרי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והכא אם בעל דבר יטעון מזויף, הא בעינן קיום מדאורייתא, אלא כיון שהוא העיד בתחלה נעשה עדותו כשנים, זהו דוקא היכא שאם היו שנים הי' זה עדות מן התורה, אבל היכא שאף שנים לא הוי עדות לא הוחזק העדות, והא דלא קתני בכלל אלו שפסולין להביא הגט. דלא חשיב אלא אלו שאם היו בפסול בשעת ראי', היינו בשעת חתימה, שוב לא יוכשרו, אבל אלם דאף אם הי' אלם כשר להביא, אם אחר כן יהי' פתוח יהי' כשר. משו"ה לא קתני, דאין פסולו בההבאה אלא בהאמירה.
והא דבגמ' אמר ונתחרש, והרמב"ם מביא ונשתתק, דהנה הא ביארנו למעלה דטעמא דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא וסומא פסול, משום דטביעות עינא דקלא מועיל לגבי איסור, אבל לא במקום דבעי עדות שם בעינן ראה ממש, ולענין בפני נחתם בעינן שיהי' להגדתו בפני נחתם דין עדות. שהרי אם הבעל יבא ויערער יהי' צריך קיום מן התורה, אבל בפני נכתב אין צריך דין עדות, רק שיוכל לומר, וכיון דטביעות עינא דקלא מועיל לגבי איסור, מועיל מה ששמע קל קולמסא וקן מגלתא, והנה יש לעיין לרבה דחשש משום שאין בני מדינת הים בקיאין לשמה קודם שלמדו. מהו הדין אם בא הבעל וערער, אם צריך עדות מדאורייתא או רק מדרבנן, כיון שרוב בקיאין, אכן נראה כיון דהרמב"ם סובר דהא דקאמר בגמ' גבי עדים מצוין לקיימו, דהפירוש בגמ', אתי בעל מערער ופסול לי', היינו שכאשר יבא הבעל ויערער לומר מזויף הוא, אז יפסול את הגט מן התורה אף שמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד משום שאין מצוי שיזייף עדים, אעפי"כ אם הבעל דבר טוען מזויף ואפשר הדבר, אז הוא פוסל את הגט מן התורה, לפי זה גם כשאזלה סוגית הגמ' אליבא דרבה דהחשש הוא משום לשמה וקאמר ג"כ בגמ' בלשון זה אתי בעל מערער ופסיל לי', הכונה שאם הבעל יטעון שלא נעשה לשמה יהי' בטל מן התורה, ויצטרך עדים שהי' לשמה, כיון שיש הרבה בני מדינת הים שאין בקיאין לשמה, לפי זה קשה איך מועיל אליבא דרבה קל קולמסא וקן מגלתא, הא בעינן דין עדות שנעשה לשמה, וצריך לומר כמו שביארנו הירושלמי, דכתב בחוץ לארץ וחתמו בארץ ישראל, וכפי שביארנו הפירוש בהראב"ד נתנו הבעל לשליח בארץ ואין כאן דין המביא ולא המוליך, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אף שלרבה הא חששו רבנן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ואז הא אם יכתוב בחו"ל יהי' צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, דהרי נחשוש שמא באמת לא כתבו הבעל לשמה, וצריך לומר אף שתקנו רבנן שכל מביא גט ממדינת הים צריך שיאמר, אעפי"כ לחשוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ואז אפשר שיכתוב בחו"ל ויחתום בארץ, לזה לא חיישינן, דמסתמא כל כותב בחו"ל חותם בחו"ל ומביא בחו"ל, ה"נ בשמע קן קולמסא וקן מגלתא אין אנו חוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו, ואז השליח ישמע רק קן קולמסא, דמסתמא כל שליח אחרי שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ, מסתמא יעמוד אצל הכתיבה וכשיעמוד ממילא יראה בעיניו ולא ילך להעלי' והסופר יכתוב בבית, ותקנת רבנן הי' רק שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ וכיון דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא ונתקיים תקנת חכמים שאומר בפ"נ ובפ"נ אף שאין זה דין עדות לא חיישינן, כיון דעתה הא בקיאים במדינת הים בדין דלשמה, ואין החשש על גט זה, ולפי זה אם אלם הביא גט וכתב שבפניו נכתב ובפניו נחתם ונתקיים הגט בחותמיו אין חידוש כלל שהוא כשר, דהרי הגט נתקיים בחותמיו, ואמירת בפ"נ ובפ"נ הרי נתקיים תקנת חכמים שהרי כתיבה כדיבור, ולחשוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ויבא אלם, לזה אין צריך לחשוש דמסתמא כיון שצריך לומר בבי"ד, מסתמא לא ישלחו אלם, ורק לקיים תקנת חכמים שתקנו שכל המביא גט ממ"ה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ הרי הוא כותב שזה ג"כ אמירה, ועדות הא אין צריך כמו בשמע קן קולמסא וקן מגלתא,
והנה התוס' פירשו בד"ה אי הכי, דלרבה עיקר החידוש דמתניתין דאף שתקנו רבנן משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, אעפי"כ אם נתקיים בחותמיו כשר, וא"כ לרבה הרי יכול אלם לומר בפ"נ ובפ"נ, שהרי כתיבה הוי ג"כ הגדה, ואף שאין זה עדות, אבל כיון דהוי רק גזרה צריך רק שיאמר אעפ"י שאין זה עדות מועיל, א"כ אלם שכתב בפ"נ ובפ"נ אין חידוש שכשר, שהרי קיום חותמיו יש, וגם התקנה שיאמר בפ"נ ובפ"נ ג"כ יש, שהרי אמר בפ"נ ובפ"נ, ובודאי ליחוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ויבוא אלם אין לחוש, וא"כ אין חידוש מה שאם הביא ונשתתק שכשר אם נתקיים בחותמיו, שהרי אמר בפ"נ ובפ"נ ע"י הכתיבה שהיא כדבור, וגם יקשה אמאי לא קאמר במתניתין שצריך שיאמר לכהפ"ח בכתב בפני נכתב ובפני נחתם כדי שידעו שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ, משו"ה אליבא דרבה מפרש בנתחרש שאז אין אומר כלל, ואעפי"כ כשר, אבל לרבא עיקר החידוש שצריך לקיים בחותמיו, א"כ הא אף באלם הדין שאין אמירתו כלום, שהרי אם יבא הבעל ויערער ויהי' צריך קיום לא יועיל הגדתו בכתב, וצריך דוקא קיום חותמיו, אם נתקיימו החתימות, אז לרבא אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, משו"ה כתב הרמב"ם בנשתתק, להודיע דאף באלם אין הגדתו בכתב מועיל דעדות בעינן דוקא על פי.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0