אי רבי מאיר. דאמר עיקר השטר זו היא חתימתו: חתימה. לשמה בעי דכי כתיב וכתב לה אחתימה כתיב כדקתני לקמן (דף כא:) כתב גט על המחובר כשר ואע''ג דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אפ''ה כיון דחתמו בתלוש מכשר ליה ר''מ אלמא וכתב דקרא אחתימה הוא: אין כותבין. לכתחילה על המחובר שמא יחתום במחובר ומפסיל כדפרישית והכי מפ' בפ''ב (דף כא:): ואי ר' אלעזר. דאמר מדאורייתא גט שאין עדיו חתומין עליו כשר אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע: כתיבה בעי. לשמה ולא חתימה: והא שלשה גיטין פסולין. דקא חשיב בפ' בתרא (לקמן פו.) וחד מינייהו אין עליו עדים: דרבנן. כלומר פסולייהו אפי' לת''ק לא הוי אלא מדרבנן מדקתני אם ניסת הולד כשר: ולא בעי רבי אלעזר חתימה. ופליג עלה ר''א דאפילו לכתחילה תנשא אלמא פסולא דרבנן נמי לית ליה: שלשה גיטין פסולין. לכתחילה: כתב בכתב ידו. ידי הבעל: ואין בו זמן. באי זה זמן נכתב: ואין בו אלא עד אחד. וכתב ידי סופר: ואם נישאת הולד כשר. אלמא ת''ק גופיה לא פסיל אלא מדרבנן ומדפליג ר''א עליה שמע מינה אפילו לכתחילה מכשיר: וגובה מנכסים משועבדים. גובה כתובתה בגט זה מנכסים משועבדים דתנן בכתובות (דף פט.) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לישנא אחרינא גובה מנכסים משועבדים אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים שט''ח נמי קרי גט כדאמר בעלמא (ב''ק דף צה.) וגט חוב שאין בו אחריות: אלא מפני תיקון העולם. שמא ימותו עדים ושוב אין לו עדות לפיכך נהגו לחתום דאם ימותו תראה חתימתם לעדים אחרים ויכירוהו:

דתנן אין כותבין במחובר וכו'. הך סוגיא ובסמוך נמי דמוקי רב אשי מתניתין כר' יהודה אתיא כריש לקיש דפ''ב (לקמן דף כא:) דמוקי מתניתין כר''מ דחתמו שנינו דמשמע חתימה ממש אבל רבי יוחנן ושמואל מוקי התם מתניתין כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה חתומה ניתנה דס''פ הניזקין (לקמן דף ס.) ולשמואל ורבי יוחנן נמי יש להוכיח דר''מ לא בעי כתיבה לשמה כדמסיק בסמוך מדרב נחמן דאמר אומר היה ר''מ אפילו מצאו באשפה כו' וא''ת והיכי מוכח מהכא דלא בעי כתיבה לשמה דילמא לכתחילה בעי כתיבה לשמה כדבעי לכתחלה בתלוש וי''ל דאפילו אי לכתחילה בעי כתיבה לשמה לא מיתוקמא מתני' כוותיה כיון דדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ''נ ועוד דתנן בריש פ''ב (לקמן דף טו.) דאי לא אמר בפני נכתב פסול ותימה לר''י דהכא משמע דלא מיתוקמא מתני' כר''מ משום דר''מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן (דף ה:) תניא בהדיא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ''נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר''מ ולרבא ניחא דבעי בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי והא דאמר רב נחמן בסמוך דלר''מ מצאו באשפה כשר היינו כשהבעל עצמו נותנו לה או בא''י אבל שולח גט ממדינת הים צריך שיראה השליח כתיבת הגט שיוכל לומר בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאיחלופי אף לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא כדפירשנו: שלשה גיטין פסולים. איכא דמוקי בפ' בתרא (לקמן דף פו.) הך מתני' כר''מ אע''ג דאית ליה לר''מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אור''ת דהכא היינו טעמא דהולד כשר דכך היה המטבע שלא יפסל הולד בהנך שלשה ואע''ג דר''מ סבר וכתב היינו וחתם מ''מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו ואין בו אלא עד אחד למ''ד בפ' בתרא (ג''ז שם) כתב ידו ועד שנינו שפיר אלא למ''ד כתב סופר ועד קשה ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן שנים וי''ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כעד אחד: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן וא''ת בשלמא למ''ד בפ''ב (לקמן דף יז.) דתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו הכא בכתב ידו נמי איכא למיחש שמא יחפה אבל למאן דמפרש התם דתקינו זמן משום פירי קשה לר''י מה חשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע''פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מלקוחות שמכר להם פירות בינתים מאותו הזמן הכתוב בגט עד עכשיו כמו שאנו חושדין את האשה גבי שובר כתובה בסוף שנים אוחזין (ב''מ דף יט.) א''כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו וי''ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב הבעל יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך. פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה ועי''ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו: יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. למ''ד כתב ידו ועד שנינו תנא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים לאשמועינן דאפ''ה הולד כשר וסיפא דאין בו אלא עד אחד איצטריך דאפ''ה לא תנשא לכתחילה: יש בו זמן. נראה ה''ה דאין בו זמן אלא לאשמועינן אע''ג דיש בו זמן לא תינשא לכתחילה: רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים כו'. וא''ת דילמא דוקא כתב בכתב ידו או בעד אחד דאיירי ת''ק מכשיר ר''א וי''ל דהלשון אפילו אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל ועוד דקתני דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם משמע דבעדי מסירה לחוד סגי ונראה לר''י דאף לכתחילה מכשיר ר' אלעזר בעדי מסירה כדפירש בקונטרס מדקתני לקמן בפ''ב (דף כא:) אין כותבין על הנייר מחוק וחכמים מכשירין ואמר מאן חכמים ר''א דאמר עדי מסירה כרתי ומשמע מכשירין וכותבין והדתנן בהשולח (לקמן דף לד:) התקין ר''ג שיהו העדים חותמין על הגט לא שצריך לעשות כן אלא תיקן שילמד להם לעשות כן שלא יצטרכו לעדי מסירה כשירצו להראות לראיה השטר והגט אבל אם באים לסמוך לכתחילה אעדי מסירה סומכין: וגובה מנכסים משועבדים. לשון שני פי' בקונטרס אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נראה לר''ת עיקר דאפילו בשאר שטרות גובה בעדי מסירה מנכסים משועבדים כדמשמע בפ' בתרא (לקמן דף פו:) דאמר רב הלכה כר''א בגיטין ובשאר שטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים אלמא דר''א איירי נמי בשאר שטרות וקשה דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קעו.) הוחזק כתב ידו בב''ד מהו פי' מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך. דגיטין דקתני וגובה מנכסים משועבדים ומשני שאני התם דאיכא כתובה משמע דדוקא בגט איירי ולא בשאר שטרות ורשב''ם גרס התם שאני התם דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה פירוש כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה והוי קול כאילו עדים חתומים אבל לעיל איבעיא לן הוחזק כתב ידו בב''ד ומסר בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהיה לו קול והתם לא יועיל אפילו איתחזק בב''ד ורבינו חננאל פי' דההיא דגט פשוט (שם דף קעו.) פליגא אההיא דהמגרש (לקמן דף פו:) ופסק רבינו חננאל שיש לסמוך אההיא דגט פשוט ולא מגבינן בעדי מסירה אלא מבני חרי והא דפריך סתמא דהש''ס בפירקין (דף יא.) גבי שטר פרסאה דמסרי באפי סהדי ישראל אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי לא קשה לפסק רבינו חננאל דמיירי בחתימי עליה סהדי עובדי כוכבים הדיוטות כדפי' בקונטרס ומשום הכי ס''ד דגבי ממשעבדי כיון דמסרי באפי סהדי ישראל חשיבי הנך הדיוטות כערכאות וגם מלשון הקונטרס מוכיח לקמן דלא גבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה: וכי לא בעי רבי מאיר כתיבה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי. ופסול בדיעבד דבענין אחר לא מתוקמא מתניתין כוותיה כדפיר' לעיל ואם תאמר ומאי שנא ממחובר דאמר לעיל אין כותבין לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד ויש לומר דהשתא מוקי ההיא מתניתין דמחובר כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי:

אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. איכא למידק הא תניא לקמן המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב ונתתם יוציא והוולד ממזר דברי ר"מ אלמא לר"מ בעי לומר בפני נכתב בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה קשיא איכא למימר התם לאו דוקא אלא משום סירכא דרבנן קאמר כלומר לדידי משום דלא אמר בפני נחתם ולדידכו אי לא אמר נכתב יוציא והוולד ממזר. ולא קשיא דהא אסקינן דרבה אית ליה דרבא ומעיקרא אלימא לן לאקשויי ממתני' ובריית' דילמא לא שמיע לן.

אי ר"א כתיבה בעי וכו'. ואע"ג דאיכא לד"א אף עידי חתומה כרתי מיהו לא בעי לשמה דהא דכתב רחמנא וכתב לה לשמה אכתיבת גט דאחתימת עדים ליכא למימר כיון שאם רצו אינם חותמים הכי משמע בפ' ב'. ולא נהירא דא"כ היכי אסקי' דהיכא דאיכא עדים בעי' דה"ל מזוייף מתוכו הא אמרת אפילו בעידי חתימה בלחו' לא בעינן לשמה וליכא למיחש דילמא סמיך עלייהו אלא מעיקרא הכי אקשינן למה לי לתקוני הכי והא כי יהיב ליה בפני שנים יהיב ליה והוו ליה עידי מסירה ותו לא צריך מידי.

הא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הוולד כשר. במקומה (דף פ"ו ע"א) אפרש בס"ד.

ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. והא דמכשר ר"א לא תימא בכה"ג דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד אחד, אלא כי מכשר ר"א אפי' בכתב סופר ונתנו לה בפני עדי מסירה דעדי מסירה כרתי, וכן מוכח מדקתני גובה מנכסים משועבדין לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם דמשמע דבעדי מסירה בלחוד סגי.
ונראה נמי דר"א אפי' לכתוב לכתחילה ולתת לה בעדי מסירה בלבד בלא עדי חתימה מכשיר, כדתנן לקמן (גיטין כא, ב) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, וחכמים היינו ר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאי' התם (כב, ב), ומדקאמר ת"ק אין כותבין ואיהו קא מכשר משמע דמכשירין לכתוב וליתן קאמר. והא דתנן לקמן (גיטין לד, ב) התקין ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, לאו למימרא שיהו צריכין לכך לכתחילה, אלא תקן ולמד דעת את העם לעשות כן ולא יסמכו על עדי מסירה [לבן שלא יהיו] צריכין לעולם לעדי מסירה אם יצאו עליו עוררין, וכדאידך דר"ג התם (לב, ב) מלמדין אותם שלא יחזרו בהם אבל אם באין לכתחלה לסמוך אעדי מסירה סומכין, וכן פרש"י ז"ל כאן דר"א מכשיר לכתחלה בכך, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.
ויש לי ללמד עליה משמעתין דהכא דמהדרינן לאוקמה למתני' כר"א, ודחינן אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א כתיבה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי, והא שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אומר אפי' אין עליו עדים וכו', ואם איתא דר"א לא מכשר לכתחלה וכמו שנראה מפי' ר"ח ז"ל בפ' המגרש (גיטין פו, א), אמאי לא מוקמינן לה כר"א, ולימא הכי לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא ובדיעבד, אבל מדרבנן ולכתחלה בעי ומתני' מדרבנן ולכתחלה, וכ"ת דמתני' אי אפשר לאוקומה בלכתחלה אבל דיעבד כשר, דהא קתני לקמן (גיטין טו, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול, אלמא פסול לגמרי אפילו דיעבד, הא ליתא דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחלה, וכדמשמע לקמן (גיטין פו, א) גבי ג' גיטין פסולין דפרכינן עלה ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה, כלומר שלא פסלוהו אלא שלא יגרש בו לכתחלה קרי גט פסול, ועוד דהא ג' גיטין גופיהו קרי פסולין ואם נשאת הוולד כשר דאלמא פסול לאו לגמרי משמע

הא דקתני גובה מנכסים משועבדים. פירש"י ז"ל גובה בו כתובה מנכסים משועבדין וכדתנן (כתובות פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. ואינו נכון דהא לקמן (גיטין פו, א) משמע דאשאר שטרות קאמר, כדאמר התם עלה אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין ושמואל אמר אפי' בשאר שטרות, ופרכינן וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדין, ופרקינן ר"א תרתי אית ליה ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, אלמא גובה מנכסים משועבדין בשאר שטרות קאמר לומר דבעדי מסירה גובין בשאר שטרות מן הלקוחות, ועוד דאי כתובה קאמר מאי קמ"ל פשיטא דכיון דנתגרשה וגובה כתובתה שגובה אותה מן המשועבדין, דאטו האי מחמת גיטא גביא, הא אינה גובה אלא מחמת כתובתה או מחמת תנאי ב"ד, ועוד דלקמן (גיטין כב, ב) משמע נמי דאפילו בשאר שטרות מכשיר ר"א, דא"ר יוחנן אפילו בשאר שטרות והא כתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו' ההיא עצה טובה קמ"ל. אלא נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל דגובה מנכסים משועבדים אשאר שטרות קאי, דכל שטר קרי גט וכדאמרינן בעלמא (ב"ק צה, א) גט חוב שאין בו אחריות נכסים (לקמן רע"א), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים.
ואי ק"ל הא דגרסינן בבבא בתרא (קעו, א) גבי מתני' דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, בעא מיניה ר' אבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו, א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מתקיף לה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין, שאני התם דאיכא כתובה דמשעת כתובה שעביד נפשיה, דאלמא בכתובה בלחוד קא מיירי ולא בשאר שטרות. תירץ רש"י ז"ל שם בב"ב, דלא גרס שאני התם דאיכא כתובה, אלא ה"ג שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, ופי' הוא ז"ל דהתם שאני שכתבו על דעת למסרו בפני שנים כדי שיגבה בו, ומסרו לו בפניהם והלכך משעת כתיבה שעביד נפשיה, אבל כאן לא מסרו לו בפני עדים אלא בינו לבינו ולא נתכון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה, והלכך לא עדיף הוחזק בב"ד על ידי המלוה כעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם. וכתוב בתוספות דנראים דברי רש"י ז"ל דודאי עדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ופסק נמי הכין דגובין בו מנכסים משועבדים, דהא שטרא פרסאה דמסרה ניהליה בפני ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי כדאיתא לקמן (גיטין יא, א), ואוקמינן לה בדידעי למקרי ובדאפוצן, ובמהדר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ופרכינן עלה א"ה אפילו ממשעבדי, אלמא כל בעדי מסירה גובין אפילו ממשעבדי, ותמיהא לי דהא כולהו אמוראי לקמן (גיטין פו, ב) הלכה כר"א בגיטין קאמרי ולא בשטרות כמו שנכתוב במקומה בס"ד (לקמן גיטין ד, א ד"ה מהדרינן), ועוד דדוחק הוא למחוק גירסת הספרים שבשילהי ב"ב (קעו, א).
ונראה להעמיד גירסת הספרים ובודאי דר' אלעזר תרתי אית ליה כדאיתא לקמן (גיטין פו, ב) במקומה וגובה מנכסים משועבדים הכי משמע, אלא דלית הלכתא כותיה לגבות ממשעבדי אלא בגיטין ככולהו אמוראי הבקיאין בדבר הלכה [כדאי' שם], והא דאמרינן לקמן (גיטין יא, א) גבי שטרא פרסאה אי הכי אפילו ממשעבדי ודאי מעיקרא הכי הוה משמע לן ולא הוה קים לן הדין סברא, והיינו דפרקינן לית ליה קלא, כלומר ממשעבדי ודאי לא גבינן בהאי שטרא דעדי מסירה לית להו קלא דמאן מפיק קלא עדי חתימה, וכיון דלא חתימי ביה ישראלים לית להו קלא, אלא א"כ נעשה בערכאות דערכאות אית להו קלא, וכן פרש"י ז"ל לית ליה קלא לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לקלא ע"כ, ולא אשטרא פרסאה בלחוד קאמר, אלא כל שטרא דלא חתמי בה סהדי ישראל, וההיא דבשילהי ב"ב (קעו, א) הכי פרכינן והקתני שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אמר אע"פ דאין עליו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ובין בגיטין בין בשטרות קאמר, אלא ר' יוחנן דאמר דאף על פי שהוחזק כתב ידו אינו גובה אלא מבני חרי לית ליה דר"א בשאר שטרות ומ"ש גיטין משאר שטרות, ופרקינן שאני התם דאיכא כתובה שעבודי שעביד נפשיה, כלומר התם לא משום גט גובה מנכסים משועבדין אלא משום כתובה דאית לה קלא ואף על גב דלא הוציאה כתובה גובה בתנאי ב"ד מנכסים משועבדין, אבל בהוחזק כתב ידו בב"ד דלית ליה קלא דהא לא חתימי עליה סהדי ולית ליה קלא לא, מיהו אינו מחוור חדא דאין הלשון מתחוור, ועוד דא"כ לקמן בפרק המגרש (שם) הוה ליה למיבעי לרב מ"ט פסק כר"א בגיטין ולא בשטרות וגירסת הספר צ"ע.

אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה פסול ומכל מקום יתבאר בפרק שני שאם כתב הטופס במחובר ותלשו ואחר כך כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר:

גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול אלא שאם נשאת בו הולד כשר וכן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ושהבעל כתב בכתב ידו הרי זה גט פסול אבל כתב סופר ועד אחד אינו כלום והוא שאמרו על זה בפרק אחרון פ"ו ב' כתב ידו שנינו ואף כתב ידו בלא שום עד פסול ואם נשאת הולד כשר כדקאמר ברישא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ושמא תאמר א"כ כ"ש כתב ידו ועד אחד תנא סופא לגלויי רישא שלא לדקדק ממנה שבכתב ידו ועד יהא כשר אבל כתב ידו כשר מן התורה שכתב ידו כעדים הוא וכן כתבו גדולי הרבנים ומכל מקום בכתב ידו בלא עדים אם נתנו בעידי מסירה כשר לגמרי כמו שכתבנו וגובה כתובתה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עידי מסירה ומכל מקום בעידי מסירה כשר ולא סוף דבר בכתב ידו אלא אפילו בכתב סופר בלא שום עד כל שנתנו בעידי מסירה כשר ויש מפרשים שכתב ידו בלא שום עד אינו כלום ורישא דמתניתין בחתם ידו הוא וכגון שכתב אני פלני מגרש וכו' וחתם שם אבל בלא חתם ידו אינו כלום וראיה לזה ב"ב קע"ו א' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שפירושו חתם ידו ומה שנאמר כאן הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דבשטרות מיהא אין הלכה כמותו אלא עידי חתימה בעינן ושיש חולקים לומר שאף בשטרות כן כמו שביארנו במסכת כתובות וכן מה שכתבו הפוסקים דר' אלעזר אף עידי מסירה קאמר ומכל מקום עידי חתימה כרתי היכא דליכא עדי מסירה ושעיקר הענין הוא עידי מסירה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה מפני תקון העולם ואע"פ שחתמו צריך לכתחלה עידי מסירה מפני שעיקר הענין בעידי מסירה הא כל שאין שם עידי חתימה נכשר בעידי מסירה וכל שאין עידי מסירה או שנמצאו פסולים נכשר בעידי חתימה יתבאר הכל בפרק אחרון בע"ה:

תוס' בד"ה דתנן אין כו' דלית ליה טעמא דאחלופי אף לפי המסקנא כו' עכ"ל בפשיטות (א) ה"מ לאוכוחי הכי לר' מאיר כיון דבעי חתימה לשמה ע"כ ידענו לא מהני וליכא למיחש לאחלופי ודו"ק:

בד"ה ג' גיטין כו' ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כע"א עכ"ל ר"ל דלכך הגט פסול ולא תינשא בו לכתחלה אבל למאן דמפרש לה כתב ידו ועד שנינו פסול ולא תינשא לכתחלה משום דהוה כאין בו זמן כמ"ש לקמן וק"ל:

בד"ה ר"א אומר כו' אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל כו' עכ"ל דכתב בכתב ידו נמי מקרי כיש עליו עדים דאין לך חתימה גדולה מזו כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד משמע מכשירין וכותבין כו' עכ"ל דהא אאין כותבין דקאמר ת"ק קאי וחכמים מכשירין וכ"ה בחדושי הרשב"א וק"ל:

בד"ה וגובה מנכסים כו' ליגבי נמי ממשעבדי לא קשה לפסק ר"ח דמיירי בחתימי כו' עכ"ל ולר"ת דנראה לו עיקר דגבי ממשעבדי לא קשה ממאי דמסיק שם לית ליה קלא ולא גבי ממשעבדי היינו משום דנכתב לשון פרסי ורש"י פירש שם משום דאין עליו עדים חותמין ישראל והיינו כפי' ר"ח וק"ל:

בד"ה וכי לא בעי ר"מ כתיבה כו' וי"ל דהשתא מוקי ההיא מתני' דמחובר כר"א כו' עכ"ל ולמאי דמוקי נמי השתא מתני' דמחובר כר"א וחתמו אתורף קאי כשמואל ור"י ולא אסיק אדעתיה הא דרב נחמן אומר היה כו' מ"מ פסיקא ליה בשום דוכתא דלר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מיהת לא בעי דמ"ה לא מתוקמא להו אתורף קאי אלא לר"א אבל לר"מ לא מתוקמא להו בכה"ג כיון דלא בעי כתיבה לשמה מיהת מדאורייתא וק"ל:

ד"ה דתנן וכו' עד וי"ל דאפי' אי לכתחלה בעי כתיבה לשמה לא מתוקמא מתני' כוותיה וכו'. אבל אי ס"ל דפסול מדרבנן אפי' בדיעבד דהיינו אפי' אם כבר נתגרשה בגט זה שלא נכתב לשמה הוי פסול ולא תינשא אלא שאם נשאת הולד כשר מתוקמ' שפיר מתני' כוותיה אבל לכתחלה הוי פי' דלכתחלה צריך לכתבו לשמה אבל נכתב שלא לשמה ונתגרשה בו כשר ותינשא בו וזה פירושו של לכתחלה בכל דברי התוס' שבעמוד זה:

בא"ד והא דקאמר רב נחמן בסמוך דלר"מ מצאו באשפה כשר היינו כשהבעל בעצמו נתנו לה וכו' או בא"י. ר"ל לפי המסקנא דמסיק לקמן דגם דבא מודה דבארץ ישראל אפי' ממדינה למדינה אין צריך לומר בפני נכתב וכו' משום דכיון דקביעי בתי דינים משכח שכיחי לקיימו:

בא"ד אבל לרבה קשה דל"ל טעמא דאחלופי וכו' כדפירשנו. ר"ל כדפירשו בד"ה מאן תנא דאף לפי המסקנא ס"ל לרבה דידענו לא מהני ולכך לא שייך טעמא דאחלופי וא"כ בפני נכתב ל"ל כיון דלא בעי חתימה לשמה:

ד"ה ג' גיטין פסולין וכו' עד למאן דאמר כו' דכתב ידו ועד שפיר אלא למ"ד כתב סופר ועד קשה ניחוש וכו'. ר"ל דאין לומר דכתב הסופר חשוב ג"כ כעד אחד דניחוש דשמא כתבו להתלמד וכו':

ד"ה כתב בכתב ידו וכו' עד א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות. והא דלא הוקשה לתוס' באין בו זמן למה פסלינן ליה לגט לא לטרוף מלקוחות בגט זה רק תינשא בו דהתם אתי ליה שפיר דפסול משום דתפסיד האשה שלא כדין אבל הכא אי תפסיד כדין תפסיד ולא תטרוף כיון דחשדינן ליה דהקדים הזמן ותירץ דה"נ תפסיד שלא כדין:

בא"ד ועי"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו. רוב התלמידים מפרשים כוונת התוס' בתירוץ זה שר"ל לתרץ מה שהקשו א"כ לא נסמוך עליו לקוחות וכו' ותירצו דחיישינן דשמא תתפוס האשה הפירות מהלקוחות ואחד התפיסה אין בה בידינו להוציא מידה כי היא תאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו והמוציא מחבירו עליו הראיה ופירוש זה נראה בעיני דחוק כי למה ניחוש שתתפוס האשה הפירות שביד הלוקח כי איך יכולה לתפוס מזמן הכתוב בגט מה שכבר אספו ואצרו בידם או אכלו אם לא שתוציא מידם בדין שיתחייבו לשלם לה או להחזיר פירותיה כדיך הטורף ועוד למה דקדקו התוס' בלשונם לומר דחיישינן לאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות מה כוונתם לפירוש זה במה שכתבו מיד אחר הכתיבה ויש לפרש כוונתם בע"א שר"ל דחיישינן שקודם שיתן לה בעלה הגט לשם גירושין אלא מיד אחר שיכתבנו תקח היא הגט ותטרוף בו הפירות מהלקוחות ותאמר שכבר נתגרשה בו בזמן הכתוב וא"כ אע"פ שלא תטרוף הפירות אלא מהיום ולא מזמן הקורם היא תטרוף שלא כדין אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות למ"ד משום פירי כדלקמן בפ"ב ולכך ליכא למיחש וכשתטרוף כדין תטרוף:

תוס' בד"ה דתנן כו' או בא"י. נ"ב פי' דאפי' רבא מודה לפי המסקנא משום דשכיחי וק"ל:

בד"ה כי. צ"ל וכי:

גמ' אי ר"א חתימה לא בעי. וא"צ ראיה לזה כיון דבעלמא ס"ל עידי מסירה כרתי ולאפוקי עידי חתימה וא"כ עידי החתימה אינו מעלה ומוריד וא"כ וכתב אכתיבה קאי אבל לר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי לאפוקי עידי מסירה דלמא וכתב אתרוייהו קאי אכתיבה ואחתימה לזה הוצרך לראיה דתנן אין כותבין וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה דתנן דלמא לכתחלה כו'. כתבו לשון דלמא משום דיש לחלק [בין לשמה למחובר] כמ"ש אח"כ בד"ה חתמו ונתנו לה:

בא"ד דלית ליה טעמא דאחלופי כו' כדפירשנו. לכאורה א"צ לזה דשפיר יוכלו להקשות בקצרה כמו שהתחילו דהכא נמי משמע מדלא מיתוקמא כר"מ דלר"מ א"צ בפנ"כ ואילו אית ליה טעמא דאחלופי למה לא מיתוקמא כר"מ רק של"ת קודם שנניח ר"מ בתימה טפי נימא דהך סוגיא למאי דס"ד מעיקרא ולסבול הדוחק [ונאמר דדוקא לס"ד דלית ליה לרבה משום קיום לא שייך אחלופי אבל למסקנא דרבה אית ליה דרבא נוקי מתני' כר"מ ובפנ"ח משום קיום ומשום לשמה וכיון דהוא נמי משום קיום צריך בפנ"כ משום אחלופי] לזה כתבו דבהכרח נסתיים דאף למסקנא ס"ל דבעי כתיבה לשמה ולא משום אחלופי מדידענו לא מהני [ולא שייך אחלופי] רק מ"מ בלא מה שפירשו קשה לרבה דא"ל כלל בפנ"ח משום קיום ובפנ"כ משום אחלופי דא"כ למה ליה טעמא דלשמה כלל [ז"א דאיצטריך משום דמשמע ליה דידענו לא מהני וא"כ צריך טעמא דלשמה דלר"מ צריך חתימה לשמה וק"ל. זה היה במוסגר מדברי המחבר] ולא היה צ"ל דלית ליה טעמא דאחלופי גם הא דידענו לא מהני לר"מ נסתיים כפשוטו דהא בעי חתימה לשמה וא"כ לא אתי לאחלופי ובפנ"כ למה לי ודו"ק:
עוד בא"ד ולשמואל ור"י נמי יש להוכיח וכו' דלא מסתבר לפרש בדברי אמורא וחתמו אתורף דהו"ל לפרש וק"ל:
סה"ד אפשר לומר בתימה שלהם דר"מ ודאי צריך בפנ"כ משום אחלופי ובפנ"ח משום קיום וידענו מהני לר"מ אף דס"ל דצריך חתימה לשמה מ"מ לא חייש לשמה כיון דרוב בקיאין הן וסתם ספרי וכו' ומסתמא נעשה לשמה אבל דוחק דרבה לפרש משנתינו משום לשמה משום דמשמע ליה מהכרח דס"ל דידענו לא מהני ממשנה דריש פרק ב' א"כ ע"כ צ"ל דבעינן חתימה לשמה וחיישינן למיעוט שאין בקיאין מדרבנן וא"כ לא אתי לאחלופי ע"י ידענו ובפנ"כ ע"כ משום לשמה ואזדא לה מה שהניחו בתימה ודו"ק:

בתוס' בד"ה שלשה וכו' אע"ג דאית ליה לר"מ וכו'. וכיון דהכא פסול אף אם כבר נתן גט הול"ל אם נשאת הולד ממזר משא"כ לעיל אין כותבין במחובר לכתחלה:

בא"ד ובאתה האשה והחתימה כו'. אולי ה"ה האיש וק"ל:

בא"ד מיהו אין רגילות להזהר כו'. ולהכי הגט פסול וכתב בכת"י אף שאין לך חתימה גדולה מזו מ"מ פסול משום דהוי כאין בו זמן:

בתוס' בד"ה כתב בכת"י וכו' מה חשש יש בכת"י כו'. דאם יאחר הזמן היא לא תעשה ואם עשתה לקבלו אנו מה לנו אם רצתה להפסיד הפירות שימכור הבעל אחר הגט דהא בכת"י מיירי שיש בו זמן וק"ל:

בא"ד ואם יש לחוש שיקדים כו' דאי משום חשש מאוחר גט מאוחר הוא כשר ובדין יש לבעל פירות עד שעת הזמן כדמפורש בתוס' לקמן (גיטין דף י"ז) בד"ה ר"ל אומר כו'. ומ"ש מקודם בזה אינו אמת למעיין בסוגיא דלקמן מפני מה תקנו זמן בגיטין ודו"ק (כ):
בסה"ד דאחר הכתיבה מיד וכו'. אף שנכתב היום תתפוס הפירות שנמכרו קודם זמן מרובה קודם שידעו הלקוחות להזהר וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"א אומר כו' ונראה לר"י דאף לכתחלה וכו'. יש לקושרו דבל"ז פשיטא איירי אף לכתחלה דאל"כ במאי פליג את"ק אבל השתא פליג אפילו אין עליו עדים כלל (גם) [אך] י"ל [אף בל"ז] דר"א איירי דאם ניתן הגט כשר אף קודם שנישאת אבל לכתחלה אין לכתוב כה"ג לזה הוכיחו מדקתני לקמן אין כותבין דמשמע לכתחלה ועלה קאי ר"א דהיינו כותבין וק"ל:

בתוס' בד"ה וגובה מנכסים משועבדים כו'. א"ה אפילו ממשעבדי נמי ליגבי אף דמשני לית ליה קלא מ"מ מאי ס"ד דמקשה אי לאו דבעלמא גבי ממשעבדי ומשני הכא בשטרא פרסאה גרע טפי דלית ליה קלא וק"ל:
בסה"ד גם מלשון הקונטרס. דפי' באמת כן לית ליה קלא ע"ש:

בתוס' בד"ה וכי לא בעי כו' מוקי האי מתני' דמחובר כר"א כו'. אין להקשות א"כ דלמא אף מדאורייתא ס"ל לר"מ דבעי כתיבה לשמה י"ל דהא דמוכיח לעיל לר"מ כתיבה לא בעי מהך מתני' דמחובר היינו נמי דמדרבנן לא בעי כתיבה לשמה אבל מדאורייתא א"צ הוכחה וברירא ליה דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה בלא ראיה כי היכי דברירא ליה לר"א דא"צ חתימה לשמה בלא ראיה רק א"כ הול"ל נמי לר"מ לעיל וכ"ת כמו לר"א ואולי סמך עצמו אהך וכ"ת או שפיר ידע בלא"ה מימרא דר"נ אפילו מצאו באשפה כו' דלפחות מן התורה ס"ל כשר רק דלמא מדרבנן לזה אמר מדקאמר בהך לישנא ולא אמר דבר תורה וכו' ודו"ק:

רש"י ד"ה אי ר"מ. זו היא חתימתו. הס"ד ואח"כ מה"ד חתימה. וסופו אחתימה הוא:

רש"י ד"ה ולא בעי ר"א חתימה. ופליג עלה ר"א כו' ולק' בד"ה ואם נשאת הולד כשר. ומדפליג ר"א עליה ש"מ כו'. עי' גה"ש. ולשונו מגומגם קצת. אבל קוטב קושייתו הוא דילמא ר"א לא בא להוסיף אדברי ת"ק אלא דאפי' אינו כת"י ואין עליו עדים. אבל גם הוא לא הכשירו אלא לענין הולד שאינו ממזר. לפיכך פי' הוא ז"ל דההוכחה היא מדק"ל כשר ע"ש. ולי גם זה לא מחוור דדילמא כשר דקאמר קאי על ולד שהזכיר הת"ק וה"ק אע"פ כו' כשר הולד. ול"נ דההוכחה היא מתיבת כשר שמיותר לגמרי כיון דקאי את"ק. אלא ע"כ ר"ל דכשר הגט:

תד"ה דתנן בסופו. אבל לרבה קשיא. עי' ב"מ (נה ב) תד"ה ולא:

תד"ה שלשה. למ"ד בפרק ט' כתב ידו ועד שנינו. כצ"ל:

תד"ה וגובה. ל"ק לפסק ר"ח דמיירי בחתימו כו'. וכ' הרש"א דל"ק לר"ת ממאי דמסיק כו' דהיינו משום דנכתב לשון פרסי. וקשה דהא אי איכא עדי חתימה ישראל גבי ממשעבדי אפי' כתוב בל' פרסי כדלקמן (יט ב):

בסה"ד דלא גבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה. כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי לא בעי וכו' דמדאורייתא אין חילוק לכתחלה לדיעבד. נ"ב אע"ג דודאי אשכחן נעשי' הרבה דגלי קרא מיהא מסתמא לא אשכחן הכי:

ברש"י ד"ה ולא בעי ר"א חתימה ופליג עלה ר"א וכו'. ק"ל הא י"ל כפשוטו על הת"ק במה דתולה דווקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר"א דאע"פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה בפני עדים. ואילולי דברי רש"י היה אפשר לפרש דכיון דת"ק קורא שם פסול במה דפסיל לכתחילה לא הוי ליה לר"א למינקט כשר במה דפסול לכתחילה והול"ל דהולד כשר. אח"כ כתב לי נכדי הרב מהו' שמואל בנימין נ"י שכבר עמד בזה הגאון בה"ז בספרו תפארת שמואל למהרש"ק:

גמרא אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. קשה לי דלמא רבה סבר כדשמואל לקמן (דף פו) דכתב סופר ועד בדיעבד כשר, ואפי' לכתחלה כשר בסופר מובהק, וע"כ משום דמסתמא הסופר כותב ג"כ בתורת עד, וא"כ ממילא בכל גיטין שבעולם ישנו ג' עדים הסופר וב' עדים, וא"כ אף דהכתיבה לא בעי לשמה, מ"מ חיישי' דהסופר כיון עצמו ג"כ לעד והוי חתימה שלא לשמה. והא ל"ל כיון דהסופר יודע דלכתחלה כתב סופר ועד פסול ויצטרך הבעל לחתום ב' עדים ממילא אינו מתכוין להעיד בתורת עד, דזהו טעות דא"כ אמאי הדין דכ' סופר ועד בדיעבד הולד כשר הא מכח דהדין דלכתחלה לא תנשא הסופר לא יכוין לעד. וממילא ליכא כאן רק ע"א. אע"כ דמ"מ אמרי' דהסופר כיון להעיד. או דממילא הוי עד דכתיבתו הוי עדות מעליא, א"כ ממילא בעי שיהא כתיבתו לשמה. לא מהדין כתיבה אלא מדין חתימה לשמה, וגם דוחק לומר דהא דכתב סופר ועד הולד כשר מיירי דוקא דידענו דהסופר ידע שהבעל לא יחתום רק ע"א דאז כיון להעיד, אבל היכא דב' עדים חתומים לא כיוון להעיד דמסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן דמשמע דגם בסתם כתב סופר ועד כשר בדיעבד. וע"כ דהסופר מכוין תמיד להעיד. א"כ יקשה כנ"ל. ומהכרח קושיא זו נלענ"ד באם יש הרבה עדים חתומים וקצתם חתמו שלא לשמה דהגט כשר ע"י אינך חתימות דחתמו לשמה דבפסול זה שלא לשמה אין הפסול מתפשט על כל העדים ואינו דומה לנמצא א' מהן קרוב או פסול, דהתם הפסול בגופו דעד דלא חזי להעיד וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דב' עדים חתומים והוא אומר בפנ"ח אף אם כתיבת הסופר נדון כחתימה ולא הוי לשמה. מ"מ כשר מכח אינך חתימות העדים שלשמה חתמו. ואין להקשות ממתני' דרפ"ב בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו פסול. ואמאי פסול ליתכשר כמו כתב סופר וע"א דכשר בדיעבד לשמואל. די"ל דהא זה קשה בלא דברינו הנ"ל. עכ"פ לרבא דס"ל דרק משום קיום הוא וא"כ בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו ליתכשר דלו יהיה חתימות עד השני מזוייף הא כתב סופר ועד הוא. אע"כ צ"ל דאם נכשיר מכח כתב סופר לדונו כחתימה ממילא בעי קיום וליכא הכירא דאינו משום קיום ושייך אחלופי. א"כ גם לרבה ניחא דהא באמת גם לרבה לבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי וזהו מהני רק היכא דמעיד בפנ"ח כולו ואע"פ כן אמר בפנ"כ יאמרו העולם דהאמינו משום קיום דל"ש זה על כתיבת סופר. אבל באומר בפנ"ח חציו ולמחשב כתב הסופר לעד ממילא יאמרו העולם דהוא משום קיום ואתי לאחלופי:

תד"ה דתנן. ועוד דתנן רפ"ב דאי לא אמר בפנ"כ פסול. לכאורה תמוה דהא מבואר בסוגיין דרפ"ב דלבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי ולא סמכו על ההיכר דהתם בפני והכא ידענו דמש"ה בעי דוקא שהשליח האומר בפנ"ח צריך שיאמר בפנ"כ ולא מהני אם ב' אחרים מעידים על הכתיבה לשמה. וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלמא קסבר, וא"כ עדיין קשה דדלמא תקנו בפנ"כ משום דלכתחילה בעי לשמה. וכיון דתקנו כן משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי. ומש"ה בלא אמר בפנ"כ דיעבד פסול משום אחלופי. ואפשר דכוונתם דפירכת הש"ס מסיפא דמתני' ב' אומרי' בפנינו נחתם וא' אמר בפנ"כ כשר דמשמע דאם לא אמר בפנ"כ פסול ובזה דב' אומרי' בפנ"ח ליכא אחלופי בזה יקשה דאמאי פסול בלא אמר בפנ"כ הא דיעבד לא בעי כתיבה לשמה. ואף דלרבא ע"כ בפנ"כ ל"ד דהא במקוים ל"צ כלל לומר בפנ"כ. וכמ"ש תוס' לקמן להדי' (רפ"ב דף יז ע"א) א"כ דלמא גם לרבה הוא ל"ד. די"ל דבשלמא לרבא דאין מציאות לאמירת בפנ"כ היכא דמקוים הגט שייך שפיר לומר ל"ד נקט דדבר פשוט הוא דא"צ כלל לאמירת בפנ"כ. אבל לרבה כיון דבאמת גם בזה צריך שיאמר בפנ"כ משום לשמה לכתחלה. וא"כ אם איתא דבדיעבד כשר בלא אמר בפנ"כ, היה להתנא דמתניתין לאשמעי' רבותא יותר דאפילו לא אמר בפנ"כ כשר. ומה שהקשו תוס' אח"כ מברייתא דלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דלר"מ הולד ממזר דלר"מ בפנ"כ ל"ל. ולא ניחא להו דגם לר"מ צריכי' בפנ"כ משום לכתחלה לשמה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי, ומש"ה בלא אמר בפנ"כ הולד ממזר, ובאמת היכא דב' מעידים על החתימה ולא אמר. בפנ"כ כשר לר"מ ומתני' דלקמן רפ"ב דמוכח מסיפא דאף כה"ג פסול. וצ"ל בזה באמת דלא כר"מ כדמסקי' הכא דמתני' ר"א או ר"מ. י"ל דקושית תוס' דהא באמת למסקנא אף לכתחילה לא בעי כתיבה לשמה לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו לה. וא"כ א"צ כלל לתקן לומר בפנ"כ לר"מ. כנלענ"ד:

רש"י ד"ה ואם נשאת. אלמא ת"ק גופא לא פסל אלא מדרבנן ומדפליג עלי' ר"א כו'. מבואר דרש"י מפרש הא דפרכי' והא ג' גיטין פסולים מדרבנן ולא בעי ר"א חתימה היינו כיון שת"ק פוסל רק מדרבנן, א"כ במאי פליג עלי' ר"א. אע"כ דר"א מכשיר אפי' לכתחלה, ולא זכיתי להבין דהא בפשוטו י"ל דבהא פליגי דת"ק חשיב ג' דברים והיינו או כ"י דכמאה עדים דמי. או דיש באמת עדים. או דיש ע"א עם כת"י. או בצירוף הסופר. באלו כיון דיש עדים הולד כשר. אבל בליכא עדים הולד ממזר. ובא ר"א להוסיף דאפילו אין עליו עדים כלל הולד כשר והיינו ע"י ע"מ. ועדיין י"ל דר"א מכשיר רק בדיעבד ופליגי רק לענין דיעבד דלת"ק לא מתכשר רק ע"י עדים ולר"א אף בליכא עדים רק בכתב סופר. ולולי פי' רש"י היה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס כיון דת"ק קורא פסול מה דלכתחלה פסול. א"כ מלישנא דר"א דאמר כשר משמע כשר לגמרי דמה דכשר בדיעבד קורא ת"ק פסול, אבל על פירש"י קשה. וצלע"ג:

תד"ה ר"א. וא"ת דלמא דוקא כת"י כו'. לכאורה נ"ל ליישב דס"ל להש"ס דר"א ע"כ על יש עליו עדים וא"ב זמן קאי. דאי על כת"י גם לר"א פסול כמו דפסול לר"א מטעם חיפוי או פירי, ומה בכך דלר"א ע"מ כרתי הא בפשוטו גם לר"א בגט החתומים עליו עדים פסול בא"ב זמן אף שמסרה בע"מ מ"מ קאי החשש שיתן לה בצנעה ויחפה עלי', דהא עליה (דהא) ל"צ להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ ה"נ בכ"י פסול לר"א מדין מחוסר זמן דהא גם בכת"י אמרי' נמסר כהלכתו דמ"ש כ"י מחתימת עדים. וכ"כ להדי' המהר"ם שיף בסוגיין, ועיין ב"ב (דף קעב ע"ב) בהא דאמרי' דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וע' ברשב"ם שם דלר"א גט שאין בו זמן. מ"מ י"ל דדוקא בלא חתימת עדים דתצטרך להביא ע"מ שיש על יום המסירה, וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מהל' גירושין, שכ' וז"ל גט שיש עליו עדים וא"ב זמן פסול דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן. וא"כ כמו בעדים פסול בלא זמן ה"נ בכ"י פסול לר"א וע"כ לא קאמר ר"א רק על יש עליו עדים וא"ב זמן ועלה קאי דאפי' שאין עליו עדים. (ה"נ הל') וא"ב זמן אע"פ שאין עליו עדים כשר לכתחלה. ולשון אע"פ דנקט אף דדוקא באין עליו עדים כשר לכתחלה היינו דמ"מ הוי רבותא דלת"ק אין עליו עדים הוי פסול דאורייתא ולזה קאמר דאף בזה כשר, ומ"מ מה דכשר לכתחלה אף דא"ב זמן היינו מכח דאין עליו עדים. וא"כ מיושב קושי' תוס', וק"ל:

אי ר"מ חתימה בעי וכו' הקש' תוס' לר"מ אי לא אמר בפ"נ ובפ"נ הולד ממזר. לכאורה אפשר לומר לקמן ט"ז ע"ב פליגי ר' יהודה ורבנן ולר' יהודה אחר שלמדו לשמה יחזור הדבר לקלקולו לא חייש ולאחלופי חייש ע"ש נמצא לאחר שלמדו מהני ידענו כמו לרבא ובעי בפ"נ משום איחלופי. ומשנה דקתני שנים אומרים בפנינו נחתם ולא ידענו אתי' כרבנן דחיישי שמא יחזור הדבר לקלקולו וחיישינן משום לשמה ולא מהני ידענו אבל ר' יהודה ס"ל כנ"ל א"כ י"ל ר"מ נמי כר' יהודה ס"ל ובעי בפ"נ ונחתם. ומ"מ ש"ס פריך מאן האי תנא דמשנתינו דגם אחר שלמדו לא מהני ידענו ובעי חתימה לשמה וגם כתיבה ולק"מ קו' תוס'. אלא צריך להבין הא רבי אשי בעי לאוקמי משנתינו כר' יהודה והא ר' יהודה לאחר שלמדו לא חייש ליחזור לקלקולו ואיך מתוקמא כוותי' מתני' דאינו יכול לומר ומוקמי' בחרש וכדלקמן. ודוחק לומר בהא ס"ל כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה ובהא לא ס"ל כר' יהודה בלאחר שלמדו זהו דוחק אלא י"ל רב אשי לא ס"ל כי הך אוקימתא דלקמן ט"ז ע"ב הנ"ל אלא אפי' ללישנא בתרא שם ס"ל לרבה כלישנא קמא כמ"ש תוס' שם בד"ה ורבה וכו' ה"ה דהוה מצי לשנויי ע"ש. וא"כ תיקשי לרב אשי אליבא דרבה הא דאמר ר"מ אי לא אמר בפ"נ ובפ"נ הולד ממזר ויפה הקשו תוס'. ורמב"ן תי' דבפני נכתב דר"מ משום סירכי' דרבנן נקיט ע"ש:

דתנן אין כותבין במחובר וכו'. יל"ד טפי ה"ל לאתוי' מתני' כ"ב ע"ב הכל כשרים לכתוב הגט ומבואר שם כ"ג ע"א מאן דמוקי מתני' דמחובר כר"מ מוקי נמי הך כר"מ והכל כשרים אפי' לכתחילה וקיל ממחובר. ועלה קאמר ר"נ מצאו באשפה וכו' וה"ל להש"ס לאתי' הך משנה וצ"ע:

אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי. סברת ר"א מבוארת מפרש הפסוק כפשוטו כתיבה ממש אבל סברת ר"מ תמוה מאד מה ראה על זה להוציא קרא ממשמעותי' ככל התורה וכתב כתיבה ממש ובשטרות כתיב וכתב בספר וחתם. ונלע"ד דה"ל למיכתב וכתב לה כריתות בספר שיכתוב דברים הכורתים יכתוב בספר כמו וכתב הכהן האלות בספר אע"כ קרא מיירי שכבר נכתב ספר הכריתות ואמר וכתב היינו וחתם לה ספר כריתות שכבר נכתב עליו הכריתות ע"י מאן דהוא יחתום הבעל עליו. ור"א ס"ל דלא המו"ל בספר כרבנן דר' יוסי לקמן כ"א ע"ב א"נ כמ"ש תוס' במנחות ל"ג ע"א ד"ה כתיבה וכו'. מ"מ לר"מ נראה לפי הנ"ל חתם בחתם יד הבעל ה"ל כשני עדים ולזה נתכוין רש"י במתני' ג' גטין פסולים דר"מ היא וכתב בכתב ידו היינו כחתם ידו. וללישנא בתרא דלאו ר"מ היא ה"ל כתב ידו ממש בלי חתימתו. והתם פירש"י דמשו"ה כתב בכ"י פסול מדרבנן גזירה משום כתב סופר היינו כתב ידו בחתם סופר מיחלף אבל כ"י בלי חתימתו בודאי לא מיחלף בכ"י אינש דעלמא בלא חתימה וע"כ צ"ל כתוס' משום דהוה כאין בו זמן. אך קשה ה"ל להקדים אין בו זמן ברישא. והנה בפ"ק דמגילה דרש ר"מ ותהי לו לבת לבית והקשו תוס' מ"ט לא גרשה מרדכי ותנצל מכאשר אבדתי אבדתי ותי' משום שצריך עדים ויודע למלך והקשה רשב"א הא כ' בכ"י ואין עליו עדים כשר מן התורה נתכווין להנ"ל דאפי' לר"מ דתני בת בית הא לר"מ סגי בחתם ידו. מיהו לתוס' לק"מ דס"ל לר"מ נמי אין דבר שבערוה פחות משנים ולא סגי פחות מב' עדי מסירה אך רשב"א לטעמי' בקידושין מ"ה ע"ב כ' מ"ש בקידושין וגטין הוה חב לאחריני אינו אלא כעין חב לאחרינא ומגז"ה שלא יהא מועיל הודאת בע"ד חוץ בגט דגילה קרא וכתב לה מהני הודאת בע"ד בלי עדים ולא ילפינן מיני' אפי' הוי' קדושין ע"ש וא"כ יפה הקשה ה"ל למרדכי לגרש בחתם ידו בלי עדים. ומשו"ה סיים רשב"א אין מתיישבים על דברי אגדה ולא תי' כלום ואני אומר רבותא למידחי' דברי רבותינו וע' תוס' ס"פ בן סורר ומורה פלפולא רבא באגדה זו לדינא ולא דחאו כלאחר יד. והנלע"ד אע"ג דכתב רשב"א דבגט גלי קרא דמהני הודאת בע"ד מ"מ היינו היכי דלא חב לאחרים דפסול כהונה לא הוה חב לאחרינא דאם לא תרצה להנשא לכהן מי יכרחנה להנשא לו כמ"ש רשב"א שם ומכ"ש אסתר דבלא"ה פסולה לכהונה שהרי נבעלה לגוי. אבל היכא דבאמת חב לאחריני כגון שאין לו בנים ויש לו אח דאם ימות בלא בנים תתיבם לו על כרחה. וע"י גירושין מחייבים להאח ההיא מודה רשב"א דבעי' תרי ולא מהני הודאת בע"ד. ומ"מ לא ניחא לרשב"א למימר דמרדכי הכי הוה דלא היה לו בנים והוה לי' אח דהכא כתיב ודובר שלום לכל זרעו משו"ה הקשה ולפע"ד י"ל זרעו לא קאי אזרע מרדכי דלדידי' לא הוה לי' באותו זמן ולכל זרעו קאי אעמו דובר שלום לכל זרעו של עמו כמו דכתיב זרע ישראל וה"ל כפל ענין א' במלות שונות דובר שלום לכל עמו ודובר שלום לכל זרע ישראל:

והא ג' גטין פסולים ולא בעי ר"א חתימה לשמה. יתור לשון הלז פירש"י דמדפסול רק מדרבנן ש"מ ר"א אפי' מדרבנן מכשיר. משמע דאי הוה פסול מדרבנן בלא חתימת העדים הוה א"ש דבעי' נמי לשמה ובעי נמי בפ"נ. וצ"ע א"כ נימא ת"ק דר"א הוא דפוסל מדרבנן וא"כ בעי לשמה ובפ"נ ועכצ"ל נהי מדרבנן בעי חתימת עדים אבל לשמה לא בעי או לכל הפחות אין לתקן בשביל זה בפ"נ א"כ לא צריך לייתור הלשון הלז ויש לדחוק ת"ק ר"מ וכ"י היינו חתם ידו וכדלעיל וא"כ בפני נכתב לא בעי:

יש בו זמן ואין בו אלא ע"א פירש"י כ' סופר ועד פי' כן דלא נצטרך לדחוקא שכ' תוס' ד"ה יש בו זמן וכו' ע"כ פי' כפשוטו כ' סופר אבל צ"ע דקיי"ל כרב ור' יוחנן לקמן כ' סופר ועד הולד ממזר וכתב ידו שנינו וכמ"ש תוס' ומ"ט פרש"י שלא כהלכתא. ע"כ נלע"ד דהרי"ף פי' המגרש כ' דגאון אמר משו"ה פסול כתב סופר ע"א והולד ממזר דה"ל מזויף מתוכו והשתא בהס"ד דלא אסיק אדעתי' הך דמזויף מתוכו א"כ לכ"ע כתב סופר וע"א אינו ממזר וא"כ נוח יותר לפרש בכתב סופר ועד שלא נצטרך לדחוק כמ"ש תוס' ד"ה יש בו זמן:

וגובה מנכסים משועבדים. לרש"י בפי' השני גובה בכל השטרות מנכסים משועבדים והתוס' סוף ד"ה וגובה כ' רש"י לקמן י"א סוף ע"א משמע דאינו גובה אלא מבני חרי ולקמן אי"ה בסמוך גבי דקיי"ל הלכה כר"א בגטין נכתוב יישוב לזה:

מפני תיקון העולם פירש"י שמא ימותו וכו' תראה חתימתם לעדים אחרים והם יכירוהו עכ"ל. ולא פי' לן מה יועילו אם יכירו חתימת העדים הא בעי' עדי מסירה ואם כוונתו כמ"ש רשב"א בשמעתין לקמן גבי מזויף שכיון שעדים חתומים מסתמא נעשה הכל כדין ונמסר בפני עדי מסירה ע"ש ה"ל רש"י לפרש. אבל כוונת רש"י שהעדים חותמים רוצה לומר שהעדי מסירה הם עצמם יחתמו עצמם על הגט כמו שאנו נוהגים וכן פירש"י לקמן כ"ג ריש ע"א ד"ה והוא שיהיה גדול עע"ג וז"ל וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה שרוב גטין נמסרים בפני החותמים עכ"ל וצ"ל הא דכותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו על המיעוט קאמר ובגטין הנשלחים ממ"ה וכה"ג וא"כ ר"מ היא דכבר כתבתי לעיל דלרש"י דלא בעי מוכח מתוכו אתי' מתני' דהתם כר"מ. ועפי' רש"י לקמן יו"ד ע"א ד"ה איכא ביניהו שמות מובהקים וכו' ע"ש תראה כי המזויף מתוכו דעדים גוים או שארי פסולים היינו משום דאתי בעל למסמך אהחותמים שהי' הם עצמם עידי מסירה ולא שהב"ד יסמוך עליהם אלא הבעל יסמוך עליהם וכששמותם מובהקים יכירום שאינם ישראלים. ולזה נתכוון גם הרשב"א בשמעתין גבי מזויף מתוכו והגאון בית מאיר סי' קל"א לא עמד על כוונתו ע"ש:

גמרא אי ר"מ כו' כתיבה לא בעי. ויש להקשות מאי קושיא נהי דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר אפ"ה כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כו' לחד שינויא דמודה ר"ל היכא שציוה הבעל לא' לכתוב הגט וכתבו אחר דפסול ומשמע שם דאפילו בדיעבד תצא וא"כ ה"נ דלמא חייש ר"מ לכה"ג ואף לפמ"ש התוס' לעיל דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי תו לא חיישינן אלא לערעור הבעל בלעז בעלמא ה"נ מצי לערער ולומר שהוא ציוה ע"י שליח שיכתוב סופר פלוני דהא ר"מ מכשיר באומר אמרו אפילו בחתימה כ"ש בכתיבה והלך השליח והניח לסופר אחר לכתוב בלתי ידיעת הבעל וא"כ שפיר מצי לערער ולהוציא לעז דקפיד אכתיבת הסופר וממילא דפסול לר"מ ואע"ג דכיון דר"מ מכשיר באומר אמרו א"כ ממילא לא חיישינן שמא ישנה השליח על דעתו של הבעל י"ל דהיינו דווקא למי שבקי לשמה אבל הכא נהי דרוב סופרים בקיאין הם מ"מ אפשר דהשליח לא היה בקי לשמה ומכ"ש דלא חייש אכתיבה. ומש"ה לא הקפיד לומר לסופר אחר שיכתוב ומש"ה מצריך ר"מ לומר בפני נכתב ומסתמא שכותבו הסופר בצווי הבעל כדלעיל. ויש ליישב דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה בכה"ג דהא רבה גופא אית ליה לקמן ס"פ התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה וכיון דאומר אמרו גופא כשר ולא תעשה לא שכיח ולא חיישינן כמ"ש שם התוס' שם ואף למאן דלית ליה שם דרבה ורב יוסף נמי יש ליישב ע"ש ואין להאריך יותר. מיהו נתיישב בזה קושיית התוס' דנהי דסתמא דתלמודא לא בעי לאוקמי אליבא דרבה סתמא דמתני' כר"מ ומשום אומר אמרו כיון דתלמודא גופא סובר בפשיטות דאומר אמרו פסול משא"כ ר"מ גופא דס"ל בהדיא אומר אמרו כשר וא"כ לדידיה א"ש דצ"ל בפני נכתב מה"ט גופא כמ"ש ועוד מצינן ליישב בכה"ג מטעמא דחתם סופר ועד דפסול לר"מ ואין להאריך והמשכיל יבין:

תוספות בד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא ובסמוך נמי כו' עכ"ל. ופירושם תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס עליה דרבה מאן תנא דהא מצי סבר שפיר כרבי יוחנן ואינך אמוראי דמוקי למתני' דמחובר כר"א דהכי קי"ל ואי מדר"נ מקשה הו"ל לאתויי מעיקרא מילתא דר"נ ועוד דלמא רבה לית ליה דר"נ ומכ"ש למ"ש התוס' שם דף כ"ב דהא דר"נ אמר אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה היינו מחמת קושיא דאוקימתא דמתני' דהכל כותבין אפי' חש"ו וא"כ אם נאמר דרבה מוקי למתני' דמחובר כר"א והוא ששייר מקום התורף כהנך אמוראי דמוקי הכי וממילא דמתני' דהכל כותבין נמי מתוקמי בהאי גווני גופא כמבואר שם בסוגיא וא"כ אין צורך והכרח למילתא דר"נ. וכן מ"ש התוס' דרב אשי דבסמוך דמוקי כרבי יהודה דהיינו נמי כר"ל יש לתמוה ג"כ דמלבד מאי דמוקי רב אשי מילתא דרבה כר' יהודא ללא צורך דהא שפיר מתוקמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו דהוי אליבא דהלכתא וכבר כתבתי בזה בסמוך דרב אשי מוקי לדרבי יהודא נמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו אבל מ"מ נראה דוחק לומר דרב אשי מפרש מילתא דרבי יהודא כר"ל ולא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה ואיהו מפרש דחתמו במחובר אתורף קאי וא"כ רבי יהודא נמי דקאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אטופס ואתורף קאי ולא איירי כלל מחתימה וא"כ היאך מוקי רב אשי מילתא דרבה כרבי יהודא ולפרש דלא כהלכתא ללא צורך דבלא"ה מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א והנלע"ד בישוב קושיית הראשונים דהמשך לשון הש"ס הוא כך דהא דמקשה מעיקרא מאן האי תנא כו' עיקר הקושיא אחתימה קאי משום דפשטא דקרא וכתב לה לשמה משמע טפי דקאי אכתיבה לחוד ועוד דתנינן לקמן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא"כ מהיכי תיתי נצריך חתימה לשמה ומנ"ל לרבה הכי. וע"ז קאמר הש"ס אי ר"מ ולפ"ז ע"כ היינו משום דרבה גופא אהאי סמיך דשמעינן לר"מ דס"ל דכתיבה לא מיפסל בגט בשום ענין והיינו במתני' דמחובר דל' חותמו משמע חתימה ממש וממילא דאף שכל הכתיבה היה במחובר אפ"ה מכשיר דוכתב לה אחתימה קאי וע"כ דרבה מוקי לה כר"ל דאי כרבי יוחנן הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"מ מצריך חתימה לשמה דאע"ג דבסוגיא דגיטין משמע דסובר דבעינן ע"ח אכתי מנ"ל דמדאורייתא דלמא מדרבנן דהא לא חשיב אלא פסולא דרבנן והא דנקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ולא נקט כתב סופר ואין עליו עדים היינו לאשמעינן דאפ"ה פסול מדרבנן וכה"ג לענין ע"א ולעולם דמדאורייתא לא בעינן ע"ח כלל דאף את"ל דבעינן משום דאין דבר שבערוה פחות מב' אכתי מנ"ל דבעינן לשמה דפשיטא דוכתב אכתיבה קאי אע"כ דרבה דייק לה ממתני' דמחובר דע"כ מוקי לה כר"ל וכדכתיבנא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דהא מהאי מתני' גופא מוכח דלא בעינן כתיבה לשמה והיינו נמי דמקשה הש"ס בסמוך מדר"נ עליה דרבה כיון דרבה גופא ע"כ דייק למילתא אליבא דר"מ מההיא דמחובר א"כ ע"כ כר"נ ס"ל כדדייק התם ר"נ גופא ע"ש וכמו שנבאר עוד שם באריכות אי"ה. ובישוב קושיא השנייה אליבא דר"י נלע"ד דאף לר"י ושמואל דמוקי לת"ק דמתני' דמחובר כר"א ולענין טופס ותורף אפ"ה מפרשי מילתא דרבי יהודא לענין כתיבה וחתימה ממש והיינו מתרי טעמי אם מצד הלשון דדוקא בלשון ת"ק דמתני' מצינן לפרש חתמו אתורף כמ"ש התוספות כאן מלשון מגילה חתומה דאע"ג דבאמת כותבין התורף קודם לטופס כדאיתא להדיא בפ' המביא תניין דמסקינן חציו ראשון ופרש"י דבחציו ראשון כותבין להתורף מ"מ כיון דבמתני' דמחובר איירי הת"ק בדיעבד אי מתרמי שכתב הטופס תחילה במחובר והניח מקום פנוי לתורף כהאי דתנינן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום התורף ובכה"ג שייך שפיר שאם חתמו אח"כ והיינו כתיבת התורף בתלוש כשר משא"כ לר' יהודא דאמר אין כותבין עד שיהא כתיבתו וחתימתו א"א לפרש חתימתו אתורף כמו וחתמו דרישא דהא באמת כותבין התורף תחלה. ועוד יש הוכחה אחרת דוחתימתו דר"י היינו חתימה ממש דאלת"ה אלא אטופס ואתורף קאי ופליג את"ק דמכשיר בטופס א"כ בסיפא דמתני' דהכל כותבין אפילו חש"ו דמוקי שמואל ור"י נמי כר"א ובשייר מקום התורף א"כ אמאי לא פליג נמי ר' יהודא דאפי' הטופס פסול בחש"ו. ול"'ל דפליג ברישא וה"ה להאיך. חדא דשינוייא דחיקא הוא. ועוד דא"כ קשה אמאי פליג ר' יהודא במשנה שלישית בההיא דהכותב טופסי גיטין דף כ"ו דפוסל בטופס שלא לשמה וא"כ תקשי ממ"נ מ"ש רישא וסיפא דפליג ובמציעתא לא פליג אע"כ דבאמת האי וחתמו דרישא אחתימה ממש קאי ומוסיף את"ק דלא איירי אלא בכתיבה לשמואל ור"י ואתא רבי יהודא לאוסופי דחתימה נמי בעינן במחובר ומשכחת ליה כמ"ש התוס' בסמוך ולענין טופס ותורף לא איירי אלא במשנה דהכותב טופסי גיטין אי משום דנטר עד לבסוף ופליג אכולה או דמכשיר במחובר בטופס משום דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן אליבא דר"מ כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ובסמוך נמי דמוקי רב אשי כו' עכ"ל. פי' דרב אשי נמי ע"כ כר"ל ס"ל דאי כר"י כיון דמוקי חתמו דמתניתין אמקום תורף א"כ הא דקאמר ר' יהודא עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו אמקום הטופס ומקום התורף קאי דגזיר אבל מחתימת העדים לא איירי כלל וא"כ אפשר דס"ל כר"א דע"מ לחוד כרתי וע"ח גריעי אפילו מטופס ולא בעי לשמה דהא לרב אשי אפשר דשלא לשמה לא מיקרי מזוייף מתוכו אע"כ דאליבא דר"ל קאי וק"ל:

בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' ולקמן תניא בהדיא כו' עכ"ל. לכאורה אין מקום לקושייתם דמצינן למימר דר"מ ס"ל דבפ"נ צ"ל נמי משום קיום דלא ליתי לאחלופי וס"ל נמי דידענו מהני משא"כ לרבה דקאי אליבא דתנא דמתני' דע"כ ס"ל דידענו לא מהני כדאיתא במשנה דריש פ"ב כמ"ש התוספות לעיל אלא דלא ניחא להו להתוספות לומר דשייך פלוגתא דתנאי לענין ידענו כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי תנאי בהכי ובעיקר קושיית התוספות כבר כתבתי בל' הגמרא מה שנראה לענ"ד ליישב בזה. ועוד נ"ל ליישב בד"א לפי השיטה שכתבתי לעיל בל' התוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכתבתי שם דמשמע מל' הירושלמי דלא בקיאי בשום דיני גיטין. אח"ז מצאתי עוד בירושלמי להדיא דצריך השליח לומר בפ"נ ביום ובפנ"ח ביום בפ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה א"כ משמע להדיא דהיינו משום שאין בקיאין נמי בדיני מוקדם וכבר כתבתי דאפשר דתלמודא דידן נמי סבר הכי אלא דאף לפמ"ש התוספות שם דרבה נקט ע"כ לשמה דווקא כבר כתבתי די"ל משום דפסולא דנכתב ביום לא שייך בגט הנשלח ממדינת הים כדאמרינן לקמן בפ"ב דהנהו קלא אית להו ובין משום בת אחותו ובין משום פירות לא תלי מידי בזמן החתימה אלא מיום המסירה. אלא דלפ"ז תקשי על הירושלמי אמאי מצריך לומר בפ"נ ביום כו' ונראה לי משום דהירושלמי לשיטתו דפוסק שם להדיא כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר נמצא דלפ"ז כיון שכבר תקנו חכמים לחתום דוקא ביום הכתיבה משום הנהו טעמי ממילא אפילו היכא דלא שייכי הני טעמי אפ"ה פסול דהו"ל מיהא משנה ממטבע כו' לבר מהני תלת דחשיב בסמוך שכך היה המטבע לפסול לבד וא"כ אפילו בגיטין הבאים ממ"ה היכא דנכתבו ביום ונחתמו בלילה ודאי פסילי לר"מ דהכי רהטא כולה סוגיא דמכילתין דהכי הוא לר"מ. ובזה נתיישב' היטב קושית התוס' דנהי דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה אליבא דר"מ ומשום טעמא דנכתב ביום דמדנקט רבה לשמה דוקא מכלל דלא חייש לנכתב ביום וכמ"ש דבגיטין הבאים ממ"ה לא מיפסלי בהכי למאי דלית לן דר"מ בהא דכל המשנה ממטבע כו' ועוד דהא לקמן בברייתא דקאמר ר"מ דכל שלא אמר בפ"נ ובפ"נ הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים והולד ממזר פליגי עליה חכמים ואמרו אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ נמצא דאפילו הני רבנן דפליגי עליה דר"מ וסברי דלא אמרינן כל המשנה כו' אפ"ה סברי דצ"ל בפני נכתב וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכיון דהנהו רבנן ע"כ לא ס"ל לפסול בנכתב ביום כו' בגיטין הבאים ממ"ה וא"כ לרבה תקשי להו מ"ט סברי דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה מש"ה צ"ל דאתיא כר"א או כר' יהודא וממילא דטעמא דידן נמי משום הכי הוא למאי דקי"ל דלא אמרינן כל המשנה כו' משא"כ לר"מ גופא דאית ליה כל המשנה ממילא א"ש דצ"ל בפ"נ משום חששא דנכתב ביום וכל' הירושלמי ואין להקשות אמאי לא נקט בהדיא בפ"נ ביום די"ל דתחלת המטבע עיקרה לומר בפנ"כ ובפ"נ לחוד משום דאי מפשת ליה גייז אבל לבתר הכי שיילינן ליה על כל מה שיש להסתפק וכמ"ש לעיל בל' רש"י וכן משמע להדיא מל' הירושלמי ואף למ"ש התוספות לעיל דכל הסופרים בקיאין אפ"ה איכא למיחש בנכתב ביום שהסופר עשה כדין והעדים היו ממיעוטי דמיעוטי שאינן בקיאין ודוק היטב בכל מ"ש בזה שלענ"ד נכון:

בא"ד תימא לר"י כו' בפרק הזהב דף נ"ו כתבו התוס' דלר"מ לא בעינן באמת בפ"נ אלא בפנ"ח לחוד ובפ"נ אגב גררא דרבנן נקטי' מיהו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' כל הגט דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמור כרבא דרבה חייש לכל התומרות וא"כ י"ל דרבה נמי חייש לאחלופי וא"כ א"ש דמצריך ר"מ נמי בפ"נ:

בא"ד אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאחלופי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דמדר"מ גופא מצי לאוכוחי בפשיטות דידענו לא מהני וממילא לא חיישינן לאחלופי עכ"ל. וכתב כן לפי שיטתו אבל לפמ"ש לעיל א"ש דלר"מ אפשר דידענו מהני כגון שאמר -ידעתי שנכתב לשמה משא"כ לרבה א"א לומר כן דא"כ אמאי לא אמר כרבא אע"כ דס"ל בפשיטות דידענו לא מהני ממתניתין דפ"ב ודו"ק היטב:

בד"ה שלשה גיטין כו' ואע"ג דלר"מ וכתב היינו וחתם כו' דכין שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. מיהו למה שמפרש ר"ת בסמוך בד"ה דקי"ל הלכה כר"א דלר"מ נמי בעינן ע"מ משום דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ צ"ל דה"נ איירי בעידי מסירה אלא דר"מ בעי נמי ע"ח בהדי ע"מ מגזירת הכתוב דוחתם ובזה קאי שפיר כתיבת יד הבעל במקום חתימת העדים דהא קרינן ביה וכתב אבל במקום ע"מ לא אמרינן דליהוי כתיבת יד הבעל דהא אין דבר שבערוה כו' והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא שייך כאן כמ"ש התוספות לקמן משום דקמחייבי לאחריני מיהו אף לפר"ת לא מיחייבה האשה להביא ע"מ לפנינו אלא דאף שאין ע"מ לפנינו אפ"ה אמרינן דבכתיבת יד הבעל לא תצא דכיון דברור לנו שהגט יצא מתחת יד הבעל ליד האשה דהא לנפילה לא חיישינן א"כ תלינן שפיר שהבעל מסר לה הגט בפני ב' עידי מסירה דהכל בקיאים הם שצריכין ע"מ משום דבר שבערוה כו' ולעולם לא משכחת שתהא צריכה להביא ע"מ לפנינו אלא אליבא דר"א בדליכא ע"ח דאז ודאי חיישינן שמא לא בא הגט לידה מיד הבעל אלא זיופי זייפיה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"מ לא בעינן ע"מ ואפילו לר"א בחד מינייהו סגי או בע"ח או בע"מ מ"מ צ"ל דלמאי דמוקי מתניתין דג' גיטין כר"מ איירי בע"מ וכמ"ש מטעם דאין דבר שבערוה כו'. ועי"ל דכיון דלדידהו סגי בע"ח לחוד ע"כ דסברי דאע"ג דקי"ל אין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון שהעדים חתומים על הגט ודאי מסרוהו ליד הבעל וכיון שאנו רואין עכשיו הגט ביד האשה א"כ אנן סהדי שגרשה והוי כמאה עדים א"כ ה"נ בכתיבת יד הבעל אף בלא עדים כיון שודאי מיד הבעל בא לה הו"ל כמאה עדים ולא שייך כאן ענין הודאת בע"ד כמאה עדים שאין אנו צריכין להודאתו אלא דבר ברור הוא שגירשה ואף שכל זה ברור הוצרכתי להאריך לפי שדברים אלו מפתח גדול בזו המסכת ואנו צריכין להם בכמה מקומות בפרקים הבאים בעזה"י:

בא"ד ואין בו אלא ע"א כו' וקשה ניחוש שמא סופר כתבו להתלמד כו'. פי' דודאי אילו כתבו הסופר לשמה ע"פ הבעל א"כ מסתמא נמסר ליד הבעל והבעל החתים עליו העד השני ומסתמא הבעל מסר לאשתו ע"פ ע"מ דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות מב' ע"מ לשיטת התוספות וכן לענין גזירת הכתוב דבעינן וכתב והיינו וחתם אפשר דכתיבת הסופר לשם גירושין חשיב כחתימה וא"כ הו"ל שני ע"ח או שנאמר דכיון דדבר דבר לשיטת התוספות אע"מ קאי א"כ אפשר דלענין חתימה לא בעינן ב' דקרא וכתב היינו וחתם סתמא כתיב ואפשר דבחד סגי. והא דבעינן כתב הסופר בהדי ע"א היינו כדי שלא תצטרך לע"מ דבע"א גרידא ודאי הגט בטל בלא ע"מ לפנינו דשמא שכרה ע"א שכתב וחתם לה ולא בא לידה מיד הבעל משא"כ בסופר ועד שודאי היה ביד הבעל לא צריכה להביא ע"מ לפנינו דמסתמא אמרינן שנתן לה כדין אלא דעיקר קושייתם דניחוש שמא כתב להתלמד ונמצא שלא היה ביד הבעל וא"כ הוי לן למימר דתצא אח"ז מצאתי וראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין גבי מקדש בע"א אי חוששין לקידושין שכתב דבגיטין הא דכתיב וכתב היינו וחתם בע"א סגי ולא ירד לחלק במ"ש ודו"ק. עיין בקונטרס אחרון שכתבתי דטעות הוא:

בא"ד וזרקו לאשפה כו' הא דלא חיישי בכה"ג בכתב יד הבעל שמא זרקו לאשפה והאשה מצאה היינו משום דקי"ל לנפילה לא חיישינן משום דבעל מיזהר זהיר ביה שלא יבא הגט כזה ליד אשתו ויועיל לה לענין שאם נשאת לא תצא. משא"כ בסופר שכותב להתלמד לא זהיר ביה כיון שגט כזה בלי שום חתימה אינו כלום ולשמא תשכור ע"א אפשר דלא חייש הסופר. וע"ז מתרצים התוס' דאפ"ה רוב הסופרים חיישי אף בכה"ג. מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דהכא אליבא דר"מ קיימינן ולר"מ ודאי בעלמא לא בעינן כתיבה לשמה אף לכתחילה כמ"ש תוס' בסמוך וא"כ היאך מכשרינן בכתב סופר ועד דהא איכא למיחש שהסופר לא כתבו לשמה כיון שאינו צריך וא"כ ליכא אלא ע"א שחתם לשמה דכתיבת הסופר אינו ראוי לצרף לעד שני כיון שלא היה לשמה ובדוחק יש ליישב דכיון שהגט מיהו בודאי היה ביד הבעל ומסרו לאשתו א"כ בודאי שלא היה טועה בכך ליתן לה הגט בעד אחד אי לאו שיודע בודאי שהסופר כתבו לשמה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא שבזה לבד היה הבעל טועה להחשיב כתיבת הסופר כעד שני אף לכתחלה דלאו כ"ע דיני גמירי אבל לענין לשמה דבעינן שנים ודאי בקיאין בא"י לכ"ע ורוב בח"ל. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בשיטת התוס' והרא"ש וסייעתיה בלא"ה א"ש דאף לר"מ דבעינן ע"מ והם עיקר דעלייהו קאי דבר דבר אבל ע"ח לאו משום עדות בעינן להו אלא משום גזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם א"כ אפשר דבחד סגי כיון דלאו מטעמא דעדים נינהו וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל וא"כ הא דבעינן שני ע"ח היינו בכדי שנדע בזה שהיא לא זייפה אלא מיד הבעל בא לה ואז אמרינן בודאי שמסר לה בפני שני ע"מ משא"כ בעד אחד בחתימה לבד חיישינן לזיוף וצריכה להביא ע"מ לפנינו וכ"כ בכתב הסופר ועד אחד שיצאנו מידי חששא דזיוף כיון שהסופר נזהר לזרוק לאשפה לא חיישינן תו משום לשמה דבעד אחד שחתם לשמה סגי ודוק היטב:

בא"ד וי"ל שהסופרים נזהרים כו' עכ"ל. ואיכא למידק דהא שמואל גופא דאוקי למתני' בכתב סופר וע"א מסקינן שם דהיינו בסופר שאינו מובהק דבמובהק מותר אף לכתחלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון שאינו מובהק ע"כ היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל כפרש"י שם א"כ הוי לן למימר דהולד ממזר משום שמא זרקו לאשפה והיא החתימה ע"א. ויש ליישב דהא דאמרינן התם בסופר שאינו מובהק היינו שאין אנו יודעין בו שהוא מובהק ומש"ה לא תנשא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן ארובא דרוב הסופרים בקיאין הם ונזהרין לזרוק טופסי גיטין לאשפה ודו"ק ועפ"ז יישבתי כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהתם ונתיישב ג"כ ל' רבינו הטור א"ע סוף סי' ק"ל שנתקשו בו גדולי עולם ושם יבואר אי"ה:

בד"ה רא"א כו' וא"ת דלמא דוקא כו' עכ"ל. ולכאורה דאף אם נפרש כן דברי ר"א אפ"ה לא מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א דכיון דלר"א בכתב סופר ועד אחד מותר לכתחילה א"כ הא דתנן לקמן בפ"ב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול אמאן תרמייה דהא בעד אחד שחותם לשמה סגי ול"ל דחיישינן שמא זייף חתימת השני דהא רבה לא חייש לזיופא דלית ליה טעמא דמצויין לקיימו אם לא שנאמר דקושית התוספות היא למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא כמ"ש לעיל דשקלא וטריא דרבא לפי המסקנא נמי קאי וא"כ מקשו התוס' שפיר דלמא לעולם אימא לך דר"א נמי בעי מיהא חתימה דעד אחד לשמה ומש"ה תקנו לומר בפנ"ח ולא מהני ידענו וממילא דצ"ל נמי בפנ"ח כולו משום דאין מצויין לקיימו ודוק היטב:

תוס' ד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא אתיא כר"ל כו' ולשמואל ור"י נמי יש להוכיח מדר"נ דאומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כו' והיינו כקושית הש"ס לקמן וכ"ת כי לא בעי מדאורייתא ומתניתן דמחובר קאי אתורף כמ"ש תוס' ומשני מדר"נ כו' ע"ש והקשו המפ' למ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו דלר"מ שייך למיגזר יותר כתיבה אטו חתימה לענין מחובר מלענין לשמה ולכך במחובר אסור לכתחלה ע"ש וא"כ מאי פריך הכא ארבה דלמא מתניתן דמחובר קאי שפיר אטופס כנ"ל אבל כתיבת התורף בעי מדרבנן כדפריך וכ"ת כו' ומדר"נ דמצאו באשפה אין ראיה רק לענין לשמה דלא שייך למגזר כנ"ל אבל במחובר י"ל שפיר דפסול אפילו בדיעבד מדרבנן כנ"ל ותקנו באמת בפני נכתב משום מחובר כדאיתא בירושלמי לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ורבה אמר לשמה על החתימה ועל הכתיבה צריך לומר משום מחובר כנ"ל דפסול בדיעבד ויותר קשה ארשב"א ז"ל שהוכיח מכאן דלר"א לא בעינן עידי חתימה אף לכתחלה דאל"כ מאי פריך הא אתיא שפיר כר"א רק בעי בפני נכתב משום לכתחלה וגם בשביל לכתחלה ראוי לתקן ולקמן דתני פסול ג"כ לכתחלה ומוכח דאף לכתחלה אין צריך ע"ש וקשה לדבריו קושית תוס' בא"ד מאי פריך דלא כר"מ הא לר"מ איתא להדיא דאין כותבין לכתחלה במחובר ותירוצם לא שייך ע"ש לדבריו כנ"ל ושמא תיקנו משום לכתחלה כנ"ל ואף דצ"ל לדבריו דלענין לשמה ודאי כשר אף לכתחלה מדר"נ דמצאו באשפה כסברת תוס' דלענין מחובר שייך יותר למיגזר כנ"ל ומ"מ קשה כנ"ל שמא צ"ל בפני נכתב משום מחובר כדברי ירושלמי הנ"ל ומחובר ודאי פסול לכתחלה כדאיתא בהדיא אין כותבין ומשום לכתחל' ג"כ תיקנו כנ"ל לדבריו:

ונראה דהנה התוס' הקשו לעיל מאי מהני בפ"נ משום לשמה ניחוש עדיין ממ"נ אי איכא יוסף בן שמעון אחר פסול דאינו מוכח מתוכו ומאי מועיל בפ"נ ע"ש ותירץ בספר פ"י כיון דבלא הוחזק כשר משום דכיון דלא הוחזק א"כ יודעין מי המגרש משא"כ בהוחזק אינו מוכח מן החתימה מי הוא המגרש וא"כ עכשיו כשבא לפנינו ואצלינו לא הוחזק עוד יב"ש א"כ יודעין אנו מן החתימה מי המגרש דאף דשם במקום הכתיבה הוחזק עוד יב"ש מ"מ הכא בשעת הנתינה שאנו מסופקים אם הוחזק ואין אנו יודעין שפיר הוי לא הוחזק ואף דשם באמת הוחזק מ"מ כשר כיון שאין אנו יודעין אם הוחזק אבל לענין לשמה חיישינן שפיר שמא יש שם ופסול משום לשמה כנ"ל ע"ש. והנה לכאורה קשה למאי שהקשו הפוסקים איך מהני גט ע"י שליח הא הוי מחוסר הובאה בין כתיבה לנתינה שצריך להוליכו למקומה ותירצו דההובאה אין ענין להגט אטו הגט פסול בלא ההובאה הלא אם תבא האשה לשם ינתן לה שם ואין זה ענין להכשר הגט ע"ש בפ"י ובמהרי"ט ע"ש. וא"כ לכאורה הכא אם שם במקום הכתיבה באמת הוחזק עוד יב"ש וממילא פסול דאינו מוכח מתוכו רק הכא במקום הנתינה יהיה כשר משום דכאן לא הוחזק א"כ ממילא פסול משום דמחוסר הובאה בין כתיבה לנתינה כיון דאם ינתן במקום הכתיבה יהיה פסול ולא מתכשר הגט רק ע"י ההובאה כנ"ל וממילא פסול משום מחוסר הובאה וקשה עדיין מאי מהני בפ"נ הא שמא יש שם עוד יב"ש שהוחזק אף דכאן לא הוחזק פסול כנ"ל משום מחוסר הובאה שמחוסר להכשר הגט כנ"ל [ואף דהר"ן ז"ל כתב לענין הקנאה דאין זה מיקרי מחוסר רק בגוף הגט ע"ש אך אין זה מוסכם ועיין בט"ז ס"ק כ"ז שפסק דאף מחוסר ציווי לתקן מיקרי מחוסר מעשה ע"ש] אמנם י"ל שפיר כתירוץ תוס' דהחשש דלשמה אינו כלל משום יב"ש אחר רק שהוא החתים כנ"ל אך המפ' כתבו הא דלא אמרינן באמת אף לדברי תו' דהחשש דלשמה אינו משום יב"ש אחר הא מ"מ אמאי לא ניחוש באמת שמא הוחזק שם עוד יבש ופסול משום דאינו מוכח מתוכו ומאי מהני בפ"נ ותירצו דז"א כיון דבשאר דברים בקיאין ואם היה יב"ש אחר הוחזק לא היו רשאין לחתום כיון דפסול משום דאינו מוכח מתוכו כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאו' עדיין קשה לדברי הפ"י דאף דשם הוחזק כשר כאן כיון שכאן לא הוחזק וא"כ אדרבה לא שייך תירוץ תוס' דקשה כנ"ל דניחוש מ"מ שמא הוחזק שם יב"ש ואעפ"כ היו רשאין לחתום כיון שנתנו לשליח להוליכה וממ"נ אם ידעו שהוחזק לא יתנו ואם לא ידעו יהיה באמת כשר אף שהוחזק כיון שאין יודעין והוי לא הוחזק כ"כ הפ"י הנ"ל וא"כ חיישינן שפיר שמא הוחזק וממילא פסול משום מחוסר הובאה כנ"ל אף שכאן לא הוחזק. אך זה טעות דא"כ שייך שפיר תירוץ הנ"ל דאין רשאים לחתום כיון דהוחזק ואף ששם לא ידעו והיה לא הוחזק מ"מ יהיה פסול מחמת מחוסר הובאה כנ"ל וממילא אין רשאין לחתום אם הוחזק שם ולא חיישינן כלל לב' יוסף בן שמעון כנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה כלל דאיך נימא דתיקנו גם משום מחובר דא"כ דנימא דאינם יודעין שמחובר פסול אף שמחוסר קציצה א"כ ממילא מאי מהני בפני נכתב הא חיישינן לב' יב"ש כנ"ל דכיון דשם הוחזק אף דכאן לא הוחזק ממילא פסול משום מחוסר הובאה כנ"ל וא"ל כנ"ל דהם לא היה רשאים לחתום דז"א כיון דלא בקיאין במחובר ואינם יודעין דמחוסר מעשה פוסל א"כ שפיר היו רשאים לחתום כיון דבמקום הנתינה יהיה לא הוחזק כנ"ל וא"כ קשה לכאורה איך אמר הירושלמי שאין בקיאין בדיקדוקי גיטין והיינו אף במחובר וקשה כנ"ל דא"כ מאי מהני בפ"נ. אך ז"א דבאמת מסקינן דאתיא כר"א ולא בעינן מוכח מתוכו כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הראשונה שמא תיקנו משום מחובר ולמ"ש א"ש עכשיו דנוקי כר"מ ממילא ליכא למימר כלל דתקנו משום מחובר דאם לא בקיאין במחובר ממילא לא מהני כלל בפ"נ כנ"ל וא"ש:

בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן בעי בפני נכתב כו' ונראה לישב קושית תוס' דהנה תוס' ד"ה שלשה גיטין כו' כתבו דלכך לר"מ כשר בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים ואף דוכתב היינו וחתם מ"מ כתיבת ידו זו הוא חתימה דאין לך חתימה גדולה מזו כיון שהוא עצמו כתב ומהני כמו עדים ע"ש אף שלא חתם שמו מ"מ הוי כמו עדים ע"ש ולכאורה קשה א"כ מאי פריך לר"מ דעידי חתימה כרתי למה בעי בפני נכתב הא לא בעי כתיבה לשמה הא שפיר צ"ל בפני נכתב דשמא הוא כתיבת יד הבעל וממילא כתיבתו זה הוא חתימתו ולא בעי עידי חתימה כלל וצריך שפיר להיות לשמה כיון שזה הוא החתימה דגם בבעל עצמו חיישינן שמא לא אמר בפירוש לשמה ופסול ע"ש בפ"י ולכך צריך בפ"נ שהיה הכתיבה לשמה דכתב ידו אם לא היה לשמה פסול אף לר"מ כנ"ל ובפני נחתם לשמה ג"כ צריך לומר דשמא לא היה כו' הבעל וממילא עידי חתימה כרתי ובעינן חתימה לשמה ומצי שפיר לאוקמי כר"מ דקי"לשצריך לומר בפירוש לשמה ואם לאו פסול ע"ש. אך זה טעות דכיון שבא לפנינו חתום בעדים א"כ ממילא אף אם כתבו הבעל בעצמו ולא לשמה ג"כ כשר דמאי בכך שהכתיבה באמת פסולה שצריך לשמה וכתבו שלא לשמה הא גם בכתבו חרש שוטה וקטן כשר כשחתומים עליו עדים א"כ אף שאם כתבו הבעל היתה הכתיבה בעצמה פסולה מ"מ כשחתמו עדים אין פסול הכתיבה מזיק כלל אף שהכא באמת היתה פסולה מ"מ כיון שהוא שלא לשמה ואין זה כריתות כיון שפסול א"כ ממילא העידי חתימה כורתין וכשר ופריך שפיר דלא בעי בפ"נ:

אמנם הנה הרשב"א ז"ל הקשה מאי מהני בפני נכתב ניחוש שמא העידי חתימה הם פסולין והם אינם בני תורה ואינם יודעין שפסולין אינם רשאין לחתום ותירץ דזה לא חיישינן שהוא דבר הנהוג בכל השטרות דרק בדבר שאינו נוהג רק בגיטין בזה אין בקיאין אבל בדבר הנוהג בכל השטרות בקיאין שאין פסולין רשאין לחתום וודאי לא החתימו פסולין ע"ש. והנה לקמן באמר לעשרה כתבו כו' פליגי ר"י ור"ל ר"י סבר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל סבר כולם משום עדים ואמר דנ"מ אם נמצא מהם פסולים לר"י דמשום תנאי כשר ולר"ל דמשום עדים פסול ע"ש וקי"ל כר"י דמשום תנאי והטעם איתא התם כיון דלא היה צריכין לחתום השאר דכשחתמו שנים סגי אמרינן דמה שצוה לחתום השאר הטיל תנאי בדבר וכשר אף אם הם פסולים דאינו רק קיום התנאי ע"ש וא"כ לכאו' עדיין שפיר צ"ל בפ"נ אף לר"מ כנ"ל דשמא כ' הוא עצמו ובעי שפיר לשמה כיון דמהני אף בלא עדים אף לר"מ כנ"ל וא"ל כמ"ש דכיון שחתומים עדים עדיין כשר כנ"ל דז"א דקשה שפיר כקושית הרשב"א ז"ל דחיישינן שמא החתימו עדים פסולין וא"ל כנ"ל דזה יודעין שאין פסולין רשאין לחתום דז"א למ"ש דכיון דאין בקיאין לשמה א"כ ממילא כיון שכתב בכתב ידו היה כשר אף בלא עדים אף שלא היה לשמה כיון שאין בקיאין א"כ אף שצוה לחתום עדים הוי כמו אמר לעשרה כיון שהיה כשר בלא עדים א"כ אף שצוה לחתום הוי משום תנאי וכשר אף פסולים א"כ כיון שלא היו בקיאין לשמה שפיר היו רשאים לחתום אף פסולין אף שיודעין שאין פסולין רשאין לחתום וכיון דבאמת בעינן לשמה והיה פסול כתב ידו כיון שלא היה לשמה ורק מחמת העדים כשר ממילא פסול מחמת שהם פסולים כנ"ל ושפיר צריך לומר בפני נכתב שהיה לשמה וכשר ממ"נ כנ"ל. אך לכאורה ז"א כיון דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים אינו כשר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעי עדים א"כ ודאי משום עדים צוה לחתום דרק התם דלכתחלה בשנים סגי אמרינן דמשום תנאי ע"ש דלעדים אין צריכין להם כלל משא"כ הכא דבעי לכתחלה. אך ז"א דהתוס' כתבו הטעם דפסול לכתחלה בכ"י ואין עליו עדים משום דהוי כאין בו זמן ע"ש והפוסקים כתבו דע"י שליח כשר לגרש אף לכתחלה ע"י גט שאין בו זמן או אפילו מוקדם גמור משום דיום המסירה אית ליה קול ע"ש וא"כ ממילא הכא מביא גט דהוא ע"י שליח היה רשאי לכתחלה לגרש בכתב ידו אף בלא עדים דאף באין בו זמן כשר א"כ אף שצוה לעדים לחתום הוי משום תנאי כנ"ל וגם פסולים כשר כנ"ל וממילא עכשיו פסול דלא הוי לשמה. וא"ל דאעפ"כ כיון שצריכין לעדים שיוכל לגרש בעצמו בלא שליח ממילא אמרינן דהוא משום עדים כנ"ל דז"א דבאמת חיישינן אף לנכתב ביום ונחתם בלילה רק משום דהוא ע"י שליח כשר כמ"ש הפ"י א"כ חיישינן שפיר שמא נכתב ביום כו' כנ"ל וממילא לא יכול לגרש בעצמו כלל רק ע"י שליח וא"כ אין צריכין לעדים כלל דגם עם העדים אינו יכול לגרש בעצמו וע"י שליח בל"ז כשר לכתחלה וממילא הוי משום תנאי כנ"ל ואף דבקיאין בשאר דברים מ"מ היו רשאין כיון ששלחו ע"י שליח וקשה עדיין כנ"ל ולמסקנא א"ש דפסול כה"ג דהוי מזויף מתוכו כיון שאין כאן רק אותם העדים לחוד משא"כ עכשיו דלא ידעינן דמזויף מתוכו פסול א"כ שפיר חיישינן כנ"ל ובעי בפ"נ אף לר"מ דהי' לשמה וממילא לא שייך החשש הנ"ל כמ"ש וקשה כנ"ל דמאי פריך הא אף לר"מ בעינן שפיר בפ"נ כנ"ל:

אמנם י"ל למ"ש הפ"י דלרבנן דאין אנו צריכין לסברא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי רק דהוי מיעוט גמור י"ל דלא אצריכי חכמים רק משום מיעוט גמור ולא משום מיעוט' דמיעוט' ע"ש רק דלשמה לחוד הוי מיעוט גמור ע"ש וא"כ ממילא לא קשה מ"ש דניחוש על המיעוט דשלא לשמה למיעוט דעדים פסולים ג"כ ולמיעוט דנכתב ביום כו' דזה הוי שפיר מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן וממילא אין צריך לומר בפ"נ כיון דלשמה לחוד אינו מזיק כלל ופריך שפיר כיון דקי"ל כרבנן דלא חיישי' למיעוטא ולא תיקנו רק על מיעוט גמור ממילא לא בעי בפ"נ כנ"ל,. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' שהקשו דלר"מ אמאי אמר אי לא אמר בפ"נ הולד ממזר הא לר"מ לא בעי כלל בפ"נ ולמ"ש א"ש דר"מ גופיה דחייש למיעוטא וע"כ דסתם ספרי דדייני כו' ותיקנו אף משום מיעוטא דמיעוטא א"כ שפיר בעינן בפ"נ אף דלא בעי כתיבה לשמה כמ"ש שמא כתבו הוא בעצמו והחתימו עדים פסולין אף דבקיאין כנ"ל ופסול באמת משום לשמה ושפיר בעי בפ"נ כנ"ל דלא פריך רק לרבה דקי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא כנ"ל משא"כ לר"מ גופיה לא קשה כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה תוס' בא"ד כתבו דאף ממתני' דמחובר אין ראיה דיכול להית עדיין דר"מ סובר ג"כ דבעי אף כתיבה לשמה רק חתמו אתורף קאי מ"מ פריך שפיר דסמך עצמו אפירכא דר"נ דאפילו מצאו באשפה כשר כו' והקשה הפ"י מאי פריך מר"נ דילמא רבה אליבא דר"מ לא ס"ל הא דר"נ דר"נ לא תירץ זה רק מחמת קושיא דהכל כשירין לכתוב כו' ולמאן דמוקי חתמו אתורף וכתיבה אטופס בל"ז לא קשה דבשלמא למאי דמוקי מתניתין דמחובר גם אטופס א"ש אבל לקושית תוס' עדיין קשה כנ"ל דלמא סבר ר"מ דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא וחתמו אתורף קאי ולא ס"ל לרבה הא דר"נ ע"ש. וגם קשה לס"ד דפריך דלמא כי לא בעי ר"מ כתיבה מדאורייתא כו' וקשה דלס"ד דלא ידע מר"נ אמאי לא פריך דלמא בעי גם כתיבה מדאורייתא וחתמו אתורף קאי כיון דלא ידע מר"נ וכקושית תוס' הנ"ל דממתניתן אין ראיה כלל:

ונראה דהנה הרשב"א ז"ל כתב דלר"מ דעידי חתימה כרתי וכתב היינו וחתם ולא קאי אכתיבה רק אחתימה ממילא מדאורייתא אף בעד אחד חתום כשר ע"ש ובספר פ"י הובאו דבריו ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפמ"ש הח"מ אה"ע סקכ"א ס"ק ט"ז ובב"ש שם ס"ק ט' דאם כתבו הגט שני ב"א פסול דכתיב וכתב לשון יחיד דרק אחד יכול לכתוב ולא שנים ופסול אף דיעבד ע"ש וא"כ לכאורה לר"מ דוכתב היינו וחתם א"כ אמאי כשר בב' עדים חתומים הא כיון דהחתימה היינו הכתיבה הוי כתבו ב' בני אדם דפסול כיון דוכתב קאי על החתימה והוא לשון יחיד וממילא פסול בב' כנ"ל. ובלא דברי הרשב"א ז"ל לא קשה דכיון דקאי על החתימה ממילא בעי ב' דבשלמא אי קאי על הכתיבה דיכול להיות באחד וממילא קאי וכתב על אחד ולכך פסול בב' משא"כ אי קאי וכתב על החתימה דלא סגי בפחות מב' ממילא עיקר הדין להיות בב' ולא קשה. משא"כ לדברי הרשב"אז"ל הנ"ל דאי קאי על החתימה ג"כ סגי בחד כדמשמע וכתב ע"ש וא"כ כיון דסגי בחתום אחד ממילא בב' חתומים פסול דוכתב הוא דוקא אחד כנ"ל והחתימה היינו הכתיבה כנ"ל. אך באמת זה טעות דהב"ש כ' שם דדוקא בתורף פסול אם כתבוהו שנים אבל בתופס לא איכפת לן דוכתב לא קאי רק אספר כריתות דהיינו התורף משא"כ בטופס ע"ש וא"כ לא קשה מידי דכיון דסגי בחד דוכתב היינו וחתם דהיא חתימת א' וא"כ כיון שהחתימות האחד לא נכתב בשנים ממילא כשר דמאי איכפת לן שחתם עוד אחד דכיון שהכריתות דהיינו התורף לא הוי רק האחד כיון דסגי בחד וזה כתב רק אחד וחתימת הב' הוי רק טופס וכשר מה שחתם אחר ולק"מ כנ"ל. אמנם הרשב"א ז"ל כתב לקמן דדבר שתיקנו חכמים שצריך להיות ובלא"ה פסול כגון לר"א אי נימא דבעי מדרבנן עידי חתימה ופסול אי לא חתמו ממילא הוי חתימות העדים כתורף ופסול אי לא נעשה לשמה או במחובר דכיון דוכתב לה לשמה קאי על הספר כריתות וכיון שתיקנו שיהיה פסול בלא עידי חתימה הוי גם זה כריתות ופסול שלא לשמה ע"ש. א"כ לפ"ז עדיין קשה דכיון דמדרבנן פסול באין חתום אלא עד אחד דחשיב ליה בהדי ג' גיטין פסולין ואף דמדאורייתא סגי בחד תיקנו שצריך ב' ופסול בלא"ה א"כ כיון דפסול בלא השני הוי גם העד הב' בכלל התורף כדברי הרשב"א ז"ל כיון דהוא הכריתות ג"כ א"כ ממילא אף בחתומים ב' פסול מחמת שכתבו שנים כנ"ל כיון דוכתב קאי על החתימה על הכריתות שצריך להיות באחד וכיון שתיקנו שפסול בלא השני והוי ג"כ הכריתות ונכתב התורף בשנים כיון שחתמו ב' ואיך תיקנו שיהיה צריך ב' וקשה כנ"ל:

אך גם זה לא קשה דהרשב"א ז"ל לא כתב כן רק אהא דמודה ר"א למסקנא ע"ש אבל לר"מ שפיר יכולין לומר דאף דפסול מדרבנן באחד וצריך ב' מ"מ הכריתות אינו רק אחד דאף דאי אפשר בלא השני מ"מ אין זה ענין להכריתות דזה הוא דבר אחר אבל הכריתות אינו רק האחד ולכך כשר אף שחתם הב' דלא כסברת רשב"א ז"ל הנ"ל. והנה הפ"י כתב אהא דאמר אי ר"מ כתיבה לא בעי כו' דתנן כו' וכתב דהא דהוצרך להביא ראיה דלא בעי כתיבה לשמה לר"מ אף דידוע דסובר ר"מ עידי חתימה כרתי והחתימה היא הכריתות וכתב דמ"מ ס"ד דיכול להיות דכיון דאי אפשר להיות הגט זולת הכתיבה וממילא גם זה מכלל הכריתות דאף דאין זה עיקר הכריתות מ"מ כיון דא"א זולתו גם זה הכריתות ע"ש. וא"כ למ"ש אי אפשר כלל לומר לכאורה דבעי לר"מ גם כתיבה לשמה משום דאי אפשר זולתה הוי גם זה כריתות כנ"ל דא"כ קשה כנ"ל אמאי תיקנו שצריך ב' ופסול בלא השני דא"כ פסול גם בב' דכיון דא"א בלא הב' ממילא הוי גם השני הכריתות כנ"ל כמו בכתיבה וכסברת הרשב"א ז"ל הנ"ל וא"כ פסול דנכתב התורף בשנים דגם חתימת הב' הוי בכלל התורף כיון דאי אפשר כיון דנימא עכשיו דגם הכתיבה הוי בשביל זה כריתות כנ"ל וא"כ ליכא למימר כלל לר"מ דבעי גם כתיבה לשמה כנ"ל. אך באמת עכשיו דלא הביא עדיין מתניתין דג' גיטין פסולין א"כ יכולין לומר לר"מ דבאמת כשר אף מדרבנן באין חתום אלא עד אחד וממילא יכולין לומר דבעי גם כתיבה לשמה לר"מ משום דאי אפשר זולתה כנ"ל דכיון דכשר באחד הוי הב' רק תופס כנ"ל. ולכך הוצרך למתניתין דמחובר כנ"ל דלא בעי כתיבה לשמה כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דלמאי דלא ידע דר"נ אמאי אמר וכ"ת דמדרבנן בעי הא יכול להיות שפיר דאף מדאורייתא בעי כתיבה לשמה וקאי אתורף כנ"ל. ולמ"ש מיושב דעכשיו דכבר הביא מתניתין דג' גיטין פסולין דבאין בו אלא עד אחד פסול ממילא ליכא למימר כלל דבעי כתיבה לשמה דקשה כנ"ל כיון דצריך ב' מדרבנן ונכתב התורף בב' כנ"ל ופסול וע"כ דלא בעי מדאורייתא כתיבה לשמה אף דאי אפשר זולתה וכנ"ל דלא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ולא פריך רק דנימא מדרבנן כנ"ל. וע"ז משני שפיר מדר"נ דאומר הי' ר"מ דכיון דפסול מדרבנן משום גזירה שמא יחתום וממילא ליכא למימר דמתניתין דמחובר קאי אטופס אין כותבין לכתחלה ובתורף דיעבד דכיון דשניהם משום גזירה אין חילוק כמ"ש המפ' וע"כ דבשניהם כשר בדיעבד ואעפ"כ פריך שפיר כמ"ש הרשב"א דלא כתוס' ומתניתין דמחובר קאי שפיר בין אטופס ובין אתורף ומשני שפיר דאומר הי' ר"מ דע"כ סבר גם רבה כר"נ דאל"כ קשה מהכל כשירין לכתוב קושית הש"ס ע"ש כיון דאין חילוק בין טופס לתורף כיון שהוא מדרבנן כנ"ל. ולא קשה ממילא קושית הפ"י דדלמא בעי גם מדאו' לר"מ כתיבה לשמה ושפיר יש חילוק בין תורף והכל כשירין קאי אטופס כנ"ל ולא ס"ל לרבה דר"נ כנ"ל ולמ"ש א"ש דעכשיו דמייתי מתניתין דג' גיטין כו' ליכא למימר כלל דבעי כתיבה מדאורייתא כנ"ל וא"ש:

אמנם עדיין קשה למאי דאיכא דמוקי לה למתניתין דג' גיטין דלא כר"מ ע"ש וא"כ שפיר י"ל דרבה סבר אליבא דר"מ דבעי מדאורייתא כתיבה לשמה ובאמת כשר לר"מ אף מדרבנן באין חתום אלא אחד ומוקי למתניתין הנ"ל דלא כר"מ ולא סבר רבה דר"נ כנ"ל אך זה אינו דאיתא לקמן במתניתין דבפני נחתם עד אחד פסול ע"ש. וא"כ ליכא לאוקמי מתניתין ממילא כר"מ ונימא דסגי בחד אפילו מדרבנן דבהדיא תני דפסול עכ"פ מדרבנן וע"כ דלא בעי מדאורייתא כתיבה לשמה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דאמאי סבר ר"מ גופי' דצריך לומר אף על הכתיבה אליבא דרבה. ולמ"ש מיושב דאליבא דר"מ גופיה שפיר י"ל דסבר רבה דכשר אף מדרבנן בחד כנ"ל. וממילא בעי כתיבה לשמה כנ"ל אף מדאורייתא משא"כ מתניתין ליכא לאוקמי כנ"ל כיון דתני דבחד פסול אבל רבה אליבא דר"מ גופיה שפיר י"ל כנ"ל וא"ש:

שם אי ר"א חתימה לא בעי כו' דתנן כו' והקשה הרשב"א ז"ל לשיטת הסוברים דאף לר"א בעינן לכתחלה עידי חתימה רק בדיעבד כשר א"כ מאי פריך דלמא תיקנו בפני נחתם משום לכתחלה ואף דתני פסול בסיפא קאי ג"כ אלכתחלה ומזה הוכיח דלר"א אף לכתחלה לא בעינן עידי חתימה ע"ש. והקשו המפ' דאעפ"י כן קשה מנ"ל להקשות דלמא באמת סבר ר"א דכשר רק בדיעבד ולכתחלה בעי שפיר עידי חתימה ותקנו בפ"נ משום לכתחלה ואתיא שפיר כר"א ומאי פריך:

ונראה ליישב דהנה הר"ן ז"ל כתב גבי מחוסר הקנאה דלכך לא חשיב מחוסר מעשה משום דכתיב וכתב ספר כריתות ונתן והיינו שלא יהא מחוסר בין כתיבת ספר כריתות לנתינה מעשה כמו הכתיבה דהיינו בגוף הגט משא"כ הקנאה שאינו בגוף הגט ע"ש ובט"ז סי' קכ"ה דמחוסר תקון הכתיבה מיקרי ג"כ מחוסר מעשה ע"ש. ומ"ש שם דאי אפשר מקודם דחו דבריו ולכאורה לפ"ז קשה לר"א דוכתב קאי על הכתיבה דזה הוא הכריתות א"כ לכאורה פסול כשחתמו אח"כ דהוי מחוסר חתימה בין הכתיבה לנתינה דהיינו בין כתיבת הכריתות לנתינה צריך שלא יהא מחוסר והכא בין כתיבת הכריתות לנתינה מחוסר כתיבה אחרת דהיינו החתימה ואף שי"ל דכיון דהיא מעשה זו עצמה של כתיבה לא מיקרי מחוסר דדוקא מעשה אחרת הוי מחוסר אך ז"אדכיון דהיא כתיבה אחרת לא גרע מתיקון הכתיבה שם בט"ז ע"ש דאעפ"כ מיקרי מחוסר כיון שאינו הכתיבה של הכריתות כנ"ל. אך ז"א דכיון דאינו צריך עידי חתימה וכשר בלא"ה לא הוי מחוסר דאף להפ' בחתיכת הקלף דהוי מחוסר הוא דוקא בגדול דעומד לכך ע"ש משא"כ הכא דכשר בלא"ה:

אמנם קשה אמאי דאמר וכ"ת כי לא בעי ר"א חתימה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ופסול בלא עידי חתימה ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל כיון דוכתב לא קאי רק אכתיבה ואעפ"כ בעי חתימה מדרבנן א"כ ממילא פסול כנ"ל משום מחוסר חתימה כיון דצריך מדרבנן:

אך גם זה לא קשה למ"ש הרשב"א ז"ל דהיכא דפסול בלא"ה אף מדרבנן הוי גם זה בכלל הכריתות וא"כ כיון דפסול מדרבנן בלא עידי חתימה והם בכלל כתיבת הספר כריתות ואינו מחוסר כלל בין כתיבת הכריתות להנתינה כיון דגם החתימה היא הכריתות ואמר שפיר לר"א דפסול מדרבנן כנ"ל בלא עידי החתימה. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דנימא דבעי לכתחלה לר"א עידי חתימה. ולמ"ש א"ש דא"כ דכיון דבלא עידי חתימ' כשר ג"כ בדיעבד וממילא לא הוי בכלל הספר כריתות כנ"ל ואעפ"כ כיון דבעי לכתחלה הוי מחוסר כנ"ל כיון דעומד לכך דלא גרע מקלף דשם וליכא למימר כלל דבעי לכתחלה ופריך שפיר כנ"ל וא"ש. ולהחולקים שסוברים באמת דבעי לכתחלה אף לר"א. צ"ל כמ"ש דזה לא מיקרי מחוסר דדוקא מעשה אחרת שאינה כתיבה מיקרי מחוסר משא"כ מעשה זו עצמו היינו כתיבה אף שאינה כתיבת הכריתות מ"מ לא מיקרי מחוסר כנ"ל. או כמ"ש הט"ז שם דהיכא דלא הי' אפשר מעשה זו קודם הכתיבה לא הוי מחוסר ע"ש והכא לא אפשר בחתימה קודם הכתיבה וא"ש:

שם בגמ' וכ"ת כי לא בעי ר"מ כו' מדרבנן בעי כו' ודקדקו המפ' דהוה ליה למיפרך האי וכ"ת דר"מ קודם שהקשה אר"א וכ"ת כו' כיון דפתח בר"מ אי ר"מ חתימה בעי כו' ע"ש:

ונראה ליישב דהנה תוס' הקשו לעיל הא איכא גם חששא דמחובר ונכתב ביום ותירץ בס' פ"י שם לשיטת רש"י דמחובר לא שכיח ונכתב ביום כיון דאינו פסול רק מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולא חיישינן ליה ע"ש. ולכאורה הכא דאמר כי לא בעי כו' מדרבנן בעי וכל התקנה היא משום דבעי לשמה מדרבנן ואעפ"כ חיישינן וא"כ קשה כנ"ל דאיכא גם חששא דנכתב ביום כיון דתקנו אף משום חשש דרבנן דגם לשמה אינו רק מדרבנן ואמאי אמר רבה רק משום לשמה וגם אמאי לא שיילינן ליה כיון דאיכא ב' חששות כמ"ש מהרש"א שם ע"ש ואהא דקאמר לר"א וכ"ת כו' מדרבנן חתימה לשמה לא קשה דלר"א לא שייך חששא דנכתב ביום דלר"א ודאי יאמרו אייתי ראי' דעידי מסירה כו' ע"ש בפ' אבל אמאי דפריך לר"מ קשה כנ"ל:

ונראה דהנה תוס' כתבו אהא דג' גיטין פסולין כו' ואף דאתיא כר"מ וסבר דכל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר מ"מ בהני ג' כשר דכך הי' המטבע שלא יפסל בהנך ג' ע"ש. והר"ן ז"ל בפ' המגרש דחק עצמו מדוע רק בהנך הי' המטבע שלא יפסל ע"ש. וי"ל הטעם דלא פסלו בהנך ג' דהטעם דר"מ הוא דעקרו דבר כו' ויש כח ביד חכמים כו'. והנה הרשב"א ז"ל לקמן פ' השולח כתב דאף דאין כח ביד חכמים לעקור כו' מ"מ היכא דאם יתקנו חכמים יהי' הדין כך מדאורייתא כמו לענין שיחרור דאם יתקנו דכופין לא שייך לא תחנם כיון דהדין הוא דכופין ומותר לשחררו מדאורייתא שפיר יש כח בידם לתקן אף דבלא התקנה אינו כן מן התורה מ"מ כיון דאחר התקנה יהי' כן מן התורה לא חשיב עקירת דבר כו' ע"ש. ובריש מס' שבת ברשב"א שם ע"ש והנה לקמן פ' הזורק דף ע"ו ע"ב פריך אטו ידה גופ' מי לא קני' ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחת הכי נמי גבי חצרה ומסיק דיד דעבד קא קשיא ליה אבל יד דאשה לא קניא לבעל. וכתבו תוספ' ורשב"א דזה דוקא למאי דקי"ל כרבא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולכך לא קני' ליה ידה לבעל כיון שיכולה לומר אי אפשי כו' אבל למ"ד תקנו מזונות תחת מ"י קני' ליה ידה כמו חצרה דג"כ אינה רק לפירות וג"כ צריכין לומר דאינה מגורשת רק משום גיטה וידה באין כא' דע"י הגט שהיא מגורשת בא לה ידה ע"ש:

והנה לכאורה קשה איך משכחת לה ספק גירושין למ"ד תקנו מזונות תחת מ"י כנ"ל ואינה מגורשת רק משום גיטה וידה באין כאחת בכל מקום כנ"ל וא"כ למאי דקי"ל במגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה ומעשה ידיה שלו ע"ש. וא"כ איך משכחת ספק גירושין הא כיון דהוא ספק ועדיין אף אחר הגט המעשה ידיה שלו וגם ע"י הגט אין לה יד א"כ לא שייך גיטה וידה באין כאחת כיון שאינו מגיע לה יד כלל ע"י הגט וממילא לא הוי גט כלל אף מספק כיון שאין לה יד לקבל דידה ג"כ קניא ליה וגם אחר הגט ידה קניא ליה למעשה ידיה כנ"ל:

וגם הכא לכאורה קשה במתניתין דג' גיטין פסולין דמוקי כר"מ ולא תנשא ואם ניסת הולד כשר מחמת שאינו פסול אלא מדרבנן וקשה ג"כ הא ר"מ סבר דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ע"ש פ' אע"פ וג"כ אינה מגורשת בכל מקום רק משום גיטה וידה כו' כנ"ל וכיון דקי"ל בגט שפסול מדרבנן המעשה ידיה שלו וחייב במזונות כיון שאסורה להנשא ע"ש וא"כ אמאי אם ניסת הולד כשר הא כיון דפסול מדרבנן ואין לה יד כנ"ל וממילא פסול מדאורייתא דלא שייך גיטה וידה כו' כיון שפסול מדרבנן ואין לה יד אף אחר הגט כנ"ל וכן בשאר פסולי דרבנן קשה כנ"ל. אמנם זה לא קשה דבאמת בספק מגורשת או בפסול דרבנן דהולד כשר מדינא אין לה מזונות וגם המעשה ידיה אינו שלו מן הדין דמספק אין יכולין להוציא רק שתקנו חכמי' לחייבו מזונו' משום דאגוד' ביה שאסורה להנשא וממילא כיון שתקנו לחייבו מזונות חייבו ג"כ המעשה ידיה להיות שלו ע"ש בש"ס ובאה"ע א"כ ממילא אף לר"מ שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה משום שעיקר ניתקן לטובתו ע"ש וא"כ בספק מגורשת או בפסול דרבנן דלא הי' התקנה רק לטובתה משום אגודה בי' ע"ש בפ' דבספק הוא רק לטובתה ושפיר יכולה לומר בספק איני ניזונית וא"ע אף לר"מ א"כ שפיר מגיע לה היד אף בספק גירושין ע"י הגט דאחר הגט לא קניא לי' ידה שיכולה לומר אנו"ע אף שהוא ספק וממילא שייך שפיר גיטה וידה באין כאחת והוא עדיין ספק מגורשת או בפסול דרבנן שפיר אינו פסול אלא מדרבנן כנ"ל:

ולפ"ז י"ל הטעם לר"מ דסבר כל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר וי"ל דסבר שפיר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק למ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל דהיכא דאם יתקנו חכמים לא יהא עקירת דבר מן התורה שפיר יש יכולת בידם לתקן כנ"ל ע"ש. וא"כ לר"מ כיון שתקנו דכל המשנה ממטבע כו' ואינו גט כלל וכיון שאינו גט כלל מגיע לו שפיר המעשה ידיה מן הדין ואינה יכולה לומר איני ניזונית וא"ע כנ"ל כיון דלא הויגט כלל והתקנה לטובתו לר"מ כנ"ל וא"כ ממילא לא הוי גט מדאורייתא דאין לה יד ולא שייך גיטה וידה כו' כיון דאף אחר הגט אינה יכולה לומר אי אפשי כו' ואין לה יד אף אח"כ וא"כ כיון דאחר שתקנו דהולד ממזר הדין כן מן התורה דאינו גט כלל א"כ שפיר יש יכולת בידם לתקן דלא הוי עקירת דבר מן התורה כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ושפיר תקנו לר"מ דהולד ממזר ולא הוי עקירת דבר כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית הר"ן ז"ל דבהנהו ג' לא תקנו שיהי' הולד ממזר למ"ש תוס' דכל הג' גיטין פסולין הטעם הוא רק משום אין בו זמן ע"ש והנה המפ' הקשו כיון דבאין בו זמן לר"ל הטעם הוא משום פירות וניתקן לטובתה א"כ אמאי אם ניסת תצא הא יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ומתכשר הגט ותירצו דכיון שלא אמרה בשעת קבלת הגט וחל עליו פסול ממילא לא מתכשר אח"כ אף אם תאמר אי אפשי ע"ש. וא"כ ממילא אף אם יתקנו דאינו גט כלל מ"מ כיון שיכולה לומר אי אפשי בשעת קבלת הגט א"כ שפיר יש לה יד לקבל הגט אף שפסול מדרבנן כיון שיכולה לומר אי אפשי ויהי' הגט כשר ויהי' המעשה ידיה שלה והוי כמו לעיל והוי שפיר גיטה וידה באין כאחת אף אי פסול מדרבנן אעפ"כ מגיע לה יד וממילא לא היו יכולין לתקן בהנך ג' פסולין שיהי' הולד ממזר דהוי שפיר עקירת דבר מן התורה דאף אחר שיתקנו לא יהי' הדין כן מן התורה כנ"ל ולכך לא היו יכולין לתקן וממילא אף במוקדם או בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא הי' התקנה לטובתה ג"כ אין הולד ממזר כיון שאינה רק תקנה אחת של זמן וכיון שלא היו יכולין לתקן על כל התקנה שיהי' הולד ממזר לא תקנו כלל על מוקדם ג"כ ע"ש במפרשים:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל מאי פריך וכ"ת מדרבנן בעי כו' הא ניחוש לנכתב ביום וע"כ דלא חיישינן שהוא רק פסול דרבנן כמ"ש לעיל. ולמ"ש מיושב דעכשיו דכבר תקנו דבעי כתיבה לשמה מדרבנן אף בדיעבד וממילא לר"מ הולד ממזר א"כ ממילא פסול מדאורייתא כנ"ל שאין לה יד ושפיר חיישינן לי' משא"כ חששא דנכתב ביום דאין הולד ממזר ואף אחר התקנה אינו חשש דרבנן ושפיר לא חיישינן לי' כמ"ש הפ"י הנ"ל ופריך שפיר וכ"ת כי לא בעי ר"מ כו' מדרבנן בעי כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא מ"ש דלא פריך לעיל וכ"ת דר"מ קודם דפריך אר"א ולהנ"ל א"ש דקודם שהביא מתניתין דג' גיטין פסולין ואין חילוק בין פסול דנכתב ביום לשאר פסולין וממילא ליכא למימר דמדרבנן דא"כ קשה כנ"ל דאיכא ג"כ חששא דנכתב ביום כיון דאין חילוק משא"כ עכשיו דמייתי מתניתין דג' גיטין דפסולי דזמן אין הולד ממזר פריך שפיר כנ"ל וא"ש:

ובזה יתיישב מה שהקשה הפ"י דאמר ר' אשי הא מני ר"י כו' מעיקרא מהדרינן אר"א כו' והקשה הפ"י דאמאי לא מוקי ר' אשי באמת כר"א רק דמודה במזויף מתוכו כר' אבא וליכא למימר דלא סבר ר' אשי דמזויף מתוכו פסול דא"כ הוי לן למיפסק כר' אשי ובאמת קי"ל דפסול ע"ש. ולמ"ש א"ש די"ל דסבר דגם לר"א שייך שפיר חששא דנכתב ביום כמ"ש יש פ' ע"ש וא"כ ליכא למימר לרבה הטעם משום מזויף מתוכו דזה אינו אלא פסול דרבנן וא"כ קשה כנ"ל אמאי לא אמר רבה גם חששא דנכתב ביום כיון דתיקנו אף משום פסול דרבנן ולכך משני ר' אשי כר"י ולא משום מזויף מתוכו אבל לדידן סבר שפיר ג"כ דמזויף מתוכו פסול כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דלא אמר מקודם האי וכ"ת דר"מ בעי מדרבנן כתיבה לשמה כנ"ל דהנה דתוספ' הקשו איך נימא דבעי מדרבנן כתיבה לשמה ופסול אפי' בדיעבד א"כ איך מתוקמי מתניתין דאין כותבין במחובר כו' ותירצו דמתוקמא כר"א וחתמו אתורף קאי כו' ע"ש ותירוצם דחוק דא"כ הוי ליה למיפרך דלמא בעי שפיר אף מדאורייתא כתיבה לשמה רק חתמו אתורף קאי כמו דס"ד לעיל כיון דממתניתין דאין כותבין אין ראיה כלל ומדר"נ לא ידע עדיין. ותירצו המפ' דכיון דאמרינן עכשיו דרק מדרבנן בעי כתיבה לשמה י"ל בהיפך דדוקא לענין לשמה תיקנו משום דשייך גם בשאר דברים היינו דבעי שליחות גם בשאר שטרות לכן תיקנו גם בכתיבה דליבעי ג"כ שליחות וממילא תיקנו ג"כ דליבעי לשמה אבל לענין מחובר לא תיקנו ולכך כשר במתניתין במחובר ואתיא שפיר כר"מ כנ"ל ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל לקמן לענין טופס אטו תורף דלענין לשמה גזרינן משא"כ מחובר ולכאורה יש להקשות ע"ז למאי שכתבו תוס' דר"מ מודה בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דמהני אף דבעינן עידי חתימה משום דכתיבתו היינו חתימה ע"ש והנה קי"ל דכל מידי דאיהי לא מצי למיעבד השתא לא מצי למיעבד שליח ע"ש בנזיר י"ב ואף דע"י מעשה יוכל לעשות בעצמו מ"מ כיון דעכשיו לא מצי למיעבד בעצמו אינו יכול עכשיו לעשות שליח ע"ש וא"כ כיון דנימא דבעי שליחות בכתיבה ממילא פסול אף במחובר שלא תיקנו כיון דבכתב ידו הוי חתימה וממילא בכתב הוא עצמו פסול במחובר מדאורייתא דהוי חתימה במחובר דפסול מדאורייתא לר"מ וא"כ אף בכתבו אחר ממילא פסול כיון דבעי שליחות וכיון דאיהו לא מצי למיעבד שאם יכתב בעצמו יהיה פסול במחובר כנ"ל א"כ ממילא לא מצי למיעבד שליח עכשיו לכתוב ועל השליחות שפיר תיקנו דבעי שליחות כנ"ל ופסול ממילא בכתבו במחובר כנ"ל דליכא שליחות ופסול ג"כ מדרבנן מחובר אף שלא תיקנו רק אלשמה ואף שיכול לתלוש מ"מ כיון דהשתא לא מצי למיעבד בעצמו לא מצי למיעבד שליח כנ"ל וקשה כנ"ל. אך התוס' כתבו שם דר"מ לא סבר הא דלא מצי למיעבד השתא כו' ע"ש ופריך שפיר. ויש להוכיח זה ג"כ ממתניתין דג' גיטין פסולין למ"ש הבעל המאור ביבמות פ' ד"א הטעם דלא הוי מפי כתבם בגט משום דהוא רק שליחות הבע"ד והוי מפי כתבו ע"ש. וגם בל"ז לר"מ דוכתב היינו וחתם וקאי החתימה על הבע"ד שצריך לחתום רק העדים הוא מטעם שליחות ע"ש ולכאורה כיון דכתב בכתב ידו בלא עדים פסול מדרבנן וממילא לא מצי למיעבד בעצמו דבלא עדים יהיה פסול מדרבנן וממילא אינו יכול לעשות שליח וע"כ דר"מ לא סבר כנ"ל או טעמים אחרים דלא שייך לא מצי כו' ופריך שפיר ולכך הביא מקודם מתניתין דג' גיטין פסולין כו' ואח"כ פריך האי וכ"ת מדרבנן בעי כו' כנ"ל וא"ש: