דף כט - א

שהרי הסוטה שנסתרה עשה בה הכתוב ספק זונה כזונה, שנאסרת על בעלה כאילו זינתה בודאי, וכיון שהיא בחזקת זונה, ממילא אסורה לכהן דכתיב "אשה זונה לא יקחו"?

אי הכי, תרומה נמי לא תיבעי קרא ^[11] לאוסרה באכילת תרומה, שהרי עשה בה ספק זונה כזונה וזונה אסורה בתרומה? ^[12]

ומתרצינן: אלא, לרבי עקיבא, ארבעה קראי כתיבי. שני "נטמאה", ואחד "ונטמאה" עם וי"ו, ורבי עקיבא דורש וי"ו יתירה, וביחד הם ארבעה.

חד לבעל, וחד לבועל, וחד לכהונה, וחד לתרומה.

ורבי ישמעאל סבר תלתא קראי בלבד כתיבי, שהוא אינו דורש וי"ו יתירה:

חד לבעל, וחד לבועל, וחד לתרומה. ואילו אאיסורה לכהונה אתיא בקל וחומר מתרומה.

והוינן בה: ורבי ישמעאל, ממאי דאיצטריך קרא לתרומה? מנין לו שהפסוק השלישי בא לענין תרומה ואילו כהונה אתיא בקל וחומר ונמצא שכולם בכלל האיסור?

דלמא כי איצטריך קרא, לכהונה. שהרי בפסוק לא כתוב בפירוש תרומה, ומסתבר יותר שהפסוק השלישי בא לדרוש כהונה, שהוא יותר חמור מתרומה, ואילו תרומה שריא, מותרת היא באכילתה?

ומשנינן: אמר לך רבי ישמעאל: מסתברא שהמקרא השלישי הוא דומיא כעין שני המקראות האחרים, שלמדנו מהם איסור דבעל ובועל, מה בעל ובועל נאסרים מחיים של הבעל, שהאיסור על הבועל יתכן גם בחיי הבעל כגון לאחר גירושין, אף איסור תרומה נמי שייך מחיים של הבעל.

לאפוקי איסורה לכהונה, דאינו אלא לאחר מיתה. כי בחיי הבעל אין צורך לאוסרה לכהן שהרי אם יגרשנה בעלה, הרי היא אסורה ממילא לכהן מצד גרושה, וכל הצורך לאוסרה לכהן הוא רק אם תתאלמן מבעלה.

ומקשינן: ורבי עקיבא, למה לו מקרא רביעי לרבות כהונה? הרי אפשר ללומדו בקל וחומר מתרומה?

ומשנינן: "דומיא דבעל ובועל" לית ליה.

שכל מקרא נדרש בפני עצמו, ואינו צריך להיות דומה למקראות האחרים, ואילו היו רק שלשה מקראות, היה דורש מהשלישי את איסור הכהונה, שהוא יותר חמור, ולכן צריך מקרא רביעי לתרומה.

ואי נמי, אית ליה לרבי עקיבא "דומיא דבעל ובועל", והמקרא השלישי אכן נדרש לענין תרומה. מכל מקום כתבה התורה וי"ו יתירה לכהונה, על אף שאפשר ללומדו מקל וחומר, היות ומילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא!

אמר רב גידל אמר רב: דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל, כלומר הכלל הזה שאנו אומרים שרק דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא, לא מסוטה הוא נלמד, אלא מהאי קרא נפקא:

דכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל".

ויש לנו לדייק כי רק בשר שהוא ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא בשר שהוא ספק טמא וספק טהור, יאכל.

אימא סיפא דקרא "והבשר, כל טהור יאכל בשר". ומשמע שרק ודאי טהור הוא דיאכל בשר ^[13].

הא איש אשר הוא ספק טמא וספק טהור, לא יאכל! ^[14]

אלא לאו, שמע מינה: כאן, שהספק הוא באדם שיש בו דעת לישאל אם הוא נטמא או לא, הדין הוא שספיקו טמא.

כאן, שהספק הוא בבשר שאין בו דעת לישאל, הדין הוא שספיקו טהור.

ואיצטריך דרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה את גדרי הספיקות בטומאה.

דאי מדרב בלבד, הוה אמינא בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טמא, לכן איצטריך למיגמר מסוטה שרק ברשות היחיד ספיקו טמא.

ואי הוה ילפינן רק מסוטה בלבד, הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, שרק כאשר גם המטמא וגם הנטמא יש בהם דעת לישאל הוי ספיקו טמא, וכמו סוטה שגם לה וגם לבועל המטמא יש דעת לישאל.

לכן צריכא דרב גידל אמר רב ללמדנו, שדי אם הנטמא בלבד יש בו דעת לישאל ואין צורך שיהא גם במטמא דעת לישאל. ^[15]

שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא "וכל כלי חרש", מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא.

והוינן בה: ומאחר דאין לו מקרא מן התורה למה הוא טמא? כי משמע שהדור האחר עתיד לטהרו, אבל רבן יוחנן בן זכאי עצמו סבור שהשלישי טמא בתרומה.

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: אמנם מן התורה אין לו טומאה, אבל מדין קל וחומר יש לו טומאה.

ומה טבול יום, אדם או כלים טמאים שטבלו ועדיין לא שקעה החמה עליהם, שמותר בחולין, שאינו מטמא את החולין, ^[16] ובכל זאת פוסל הוא בתרומה ע"י נגיעתו בה. ^[17]

ככר שני, שפסול בחולין, ^[18] אינו דין שיעשה את כל הנוגע בו לשלישי לטומאה בתרומה, ויפסלנו. ^[19]

ומקשינן: איכא למיפרך על הקל וחומר: מה לטבול יום, דין הוא שיפסול את התרומה שכן בהיותו טמא הוא היה אב הטומאה, כגון שהיה טמא מת או זב או מצורע, מה שאין כן שני לטומאה, מעולם לא היה אב הטומאה?